שבת קלג ע"א

דף קלג - א

ואמרינן: הא דפליגי רבא ורב ספרא, אי מילה בזמנה דוחה צרעת, נפקא לן מקל וחומר, פלוגתא  דתנאי היא.

דתניא: כתיב: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". "בשר", יתורא הוא, והיה לו לכתוב: "ימול ערלתו", וקא אתי לדרשא, שאף על פי שיש שם, במקום המילה, בהרת, שהיא נגע צרעת שאסור לקצצו, ימול. דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר: אינו צריך לדרשה. שהרי אם שבת שהיא חמורה, שעונשה בסקילה, מילה דוחה אותה. צרעת, שאיסורה הוא רק "איסור עשה" של "השמר בנגע הצרעת" - לא כל שכן שמצות מילה תהא דוחה אותה? אמר מר: הא דאמרינן: "בשר", אף על פי שיש שם בהרת ימול, דברי רבי יאשיה.

והוינן בה: הא, למה לי קרא? הרי דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין מותר. ^[1]

אמר אביי: לא נצרכה קרא, אלא לשיטת רבי יהודה. דאמר: דבר שאין מתכוין אסור. ^[2]

רבא אמר: אפילו תימא רבי שמעון, נמי הכא בעינן קרא להתיר מילה בצרעת, שהרי מודה רבי שמעון בעשיה שהיא "פסיק רישיה ולא ימות" [פעולה שהתוצאה היא נגררת בהכרח, הרי היא כפעולה בכונה].

ותמהינן: וכי אביי לית ליה האי סברא?

והא אביי ורבא דאמרי תרוויהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות שאסור?

ומבארינן: בתר דשמעה לה מרבא, סברה, קבלה ממנו.

איכא דמתני להא דאביי ורבא אהא.

כתיב: "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולע שו ת". ודרשינן: "לעשות", לחתוך את הנגע במתכוין, אי אתה עושה. אבל אתה עושה אותו שלא במתכוון, כגון: בסיב. שאין אדם שיש לו נגע ברגל צריך להמנע מלדחוק את הסיב שהוא קושר בו את מנעלו שעל גבי רגלו, למרות שעל ידי דחיקת הסיב ישתפשף הנגע ויקצץ. וכן רשאי לישא משאות במוט שעל גבי כתיפו, והחיכוך של המוט יסיר את הנגע. ואם עברה הבהרת בכך, עברה, ואין בכך כלום [ולכן כתוב "לעשות", שרשאי לעשות מלאכתו].

ופרכינן: והא למה לי קרא להתירו? הרי דבר שאין מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין מותר.

אמר אביי: לא נצרכה אלא לרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין אסור.

ורבא אמר: אפילו תימא רבי שמעון, ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.

ותמהינן: וכי אביי לית ליה האי סברא דפסיק רישא שאסור?

והא אביי ורבא דאמרי תרוויהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות?

ומשנינן: לבתר דשמעה אביי מרבא, סברה, קבלה.

ומבארינן השתא למאי דסלקא דעתן דאביי אליבא דרבי שמעון שהוא חולק אף בעשיה שהיא "פסיק רישיה": אם כן, האי יתורא דקרא "בשר" - מאי עביד ליה?

אמר רב עמרם: איצטריך קרא, באיש ולא בתינוק, שאומר למוהל שמל אותו כי לקוץ בהרתו הוא מתכוין במילתו, כדי להיטהר מהנגע. ועל אף שאין הוא עצמו חותך את הנגע אלא המוהל, הדבר אסור לו, שעובר בכך משום השמר בנגע הצרעת, וממילא אסור למוהל למול כדי שלא להכשילו.

והוינן בה: תינח מילת אדם גדול, שכונתו להיטהר אוסרת את מעשה המילה.

קטן שאין בו דעת והמוהל אינו מתכון לטהרו - מאי איכא למימר?

ומבארינן: אמר רב משרשיא: באומר אבי הבן הבא למול את בנו כי לקוץ בהרת דבנו כדי לטהרו הוא קא מתכוין [והיינו, שלאבי הבן, החפץ בטובת בנו, נוח בטהרתו, והרי הוא כמתכוון לטהרו, אפילו לא אומר זאת במפורש. ריטב"א].

ומקשינן: ואי איכא אדם אחר שאינו חושש לטהרו, ליעבד אחר? שהרי אתה יכול לקיים את העשה ללא עקירת הלאו.

[מלשונו של רש"י משמע שאין לו לאב להיות נוכח כלל בשעת המילה, כי כוונתו של האב היא גם לטהרתו, ונוכחותו במקום המילה עם כוונתו לטהר, גורמת כי מעשה המילה יוגדר כמעשה טהרה לפי שהמוהל מקיים את שליחותו של האב, שהוא המצווה למול את בנו].

דהא אמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו, יבוא עשה וידחה לא תעשה. ^[3]

ומשנינן: הכא איירי דליכא אדם אחר.

אמר מר: יום טוב אינה דוחה אלא מילה שהיא בזמנה בלבד. והוינן בה: מנא הני מילי?

אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה: אמר קרא "לא תותירו ממנו עד בקר, והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו".

האי "בוקר" תניינא יתירא הוא, שאין תלמוד, צורך, לומר "עד בקר" [השני בפסוק]. מה תלמוד לומר "עד בקר"? בא הכתוב ליתן לו, לפסח, בקר שני לשריפתו. והכי פירושא דקרא "והנותר ממנו עד בקר" של יום טוב ראשון, בבקר שני תשרפהו.

מכאן שעשיה של חול אסורה ביום טוב. והוא הדין למילה שלא בזמנה שאסורה ביום טוב.

אביי אמר: אמר קרא "עולת שבת בשבתו". ולא עולת חול בשבת, ולא עולת חול ביום טוב. וכשם שאין אברי תמיד של ערב יום טוב קרבים ביום טוב, הוא הדין למילה שלא בזמנה.

רבא אמר: אמר קרא "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". ודרשינן: "הוא" האוכל עצמו, יעשה ביום טוב, ולא מכשירין של אוכל נפש [כהכנת הסכין והשפוד] נעשים ביום טוב.

רב אשי אמר: "שבתון", עשה הוא. והוה ליה איסור מלאכה ביום טוב, עשה ולא תעשה. ואין עשה של מילה שלא בזמנה, דוחה לא תעשה ועשה. אבל מילה בזמנה איתרבי מדכתיב "ביום", ואפילו בשבת.

שנינו במשנה: כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת.

אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כדברי רבי עקי בא.

ותנן נמי גבי קרבן פסח, כי האי גוונא:

כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת. כגון הבאת הקרבן מחוץ לתחום, או חתיכת יבלתו, אינה דוחה את השבת. שחיטה, שאי אפשר לעשותה מערב שבת, דוחה את השבת.

ואמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי עקי בא.

ומבארינן: צריכה רב יהודה אמר רב לאשמועינן גם גבי מילה וגם גבי פסח שאין מכשירין דוחין שבת.

דאי אשמעינן רק גבי מילה, הוה אמינא: התם דוקא הוא דמכשירין דאפשר לעשות מאתמול לא דחו שבת, משום דליכא כרת. שהרי האב אינו מחוייב כרת על אי קיום מצות מילת בנו. ואילו הקטן עצמו לאו בר עונשין הוא.

אבל פסח, דאיכא עונש כרת בביטולו, אימא לידחו שבת, קא משמע לן.

ואי אשמעינן רק גבי פסח, הוה אמינא, דמכשירי מצות הקרבת קרבן פסח לא דחו משום דלא נכרתו עליה י"ג בריתות.

אבל מילה, דנכרתו עליה י"ג בריתות, אימא לידחו מכשיריה שבת, הילכך צריכא רב יהודה אמר רב להשמיענו שאינם דוחים שבת.

מתניתין:

עושין כל צרכי מילה בשבת:

מוהלין - מלים וחותכים את הערלה.

ופורעין - מקלפים ומסירים את העור הדק המכסה את ראש הגיד.

ומוצצין - את הדם, אף שהוא עשיית חבורה, שהדם יוצא מכח המציצה [רש"י].

ונותנין עליה אספלנית, תחבושת, וכמון, מין צמח שמועיל לרפואה.

וצריך לכתוש את הכמון מערב שבת. ואם לא שחק אותו מערב שבת, לועס בשיניו,, כדי לשנות מדרכו בימות החול. ^[4] ונותן על מקום המילה.

רגילים היו לערב ^[5] יין ושמן וליתנם על מקום המילה לרפואה.

אם לא טרף, עירב יין ושמן מערב שבת, אסור לו לטרוף בשבת. ^[6] אלא ינתן זה בפני עצמו, וזה בפני עצמו, על מקום המילה. ^[7]

ואין עושין לה - למילה, חלוק, חתיכת בגד נקובה שמלבישים על ראש הגיד וקושרים שם כדי שלא יחזור העור ויכסה את הגיד. ואסור לכתחילה לעשותו בשבת.

ואם לא התקין, הזמין, מערב שבת, כורך על אצבעו כדרך מלבוש כדי לשנות מדרך הוצאה בחול. ^[8] ומביא למקום המילה, ואפילו מחצר אחרת, אף שלא נשתתפו החצרות יחד. אבל דרך רשות הרבים אסור. ^[9] [שו"ע סי' של"א סעיף ח' ומג"א שם].

אימור דאמרי' אתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא לא תעשה ועשה מי דחי לא תעשה גרידא הוא לא תעשה הכי יחיד שאין עמו כרת כמו (דברים כ״ה:ד׳) לא תחסום שור בדישו (שם כב) לא תחרוש בשור ובחמור (ויקרא י״ט:כ״ז) לא תקיפו פאת ראשכם ודומה להם ויתוסף עם זה מה שנאמר במבטא השמר פן ואל כגון (דברים כ״ד:ח׳) השמר בנגע הצרעת (שמות ל״ד:י״ב) פן תכרת ברית ליושב הארץ (שם טז) אל יצא איש ממקומו גם הן אזהרות לאו ומי שיעבר עליהם עובר על לא תעשה כמו שאמרו בתלמוד (עירובין דף צו וש"נ) השמר פן ואל אינו אלא לשון לא תעשה ומה שנמצא בתורה ממצות לא תעשה מה שאין בו כרת ולא מיתת בית דין ולא ניתוסף עליו עשה אותו דבר הוא הנקרא לאו גרידא ודינו שכשאירע עם מצות עשה במקום אחד נקיים מצות עשה ולא נחוש לאזהרת לאו ועיקר זה מצוי במסכת יבמות בפ' א' (דף ג) וכן אמרו שם אימור דאמרי' דאתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא לא תעשה שיש בה כרת מי דחי ותו לא תעשה גרידא מנלן דדחי דכתיב (דברים כ״ב:י״א) לא תלבש שעטנז וכתיב גדילים תעשה לך ידענו כי זה לא תעשה אינו שוה בכל דבר אלא מיוחד הוא וכי הציווי שנאמר אחריו הוא תנאי עליו וכי לא בא להזהיר אלא על לבישת כלאים חוץ ממצות ציצית אבל מה שהוא מעורב מחוטי פשתן עם הטלית של צמר שהיא מצוה אינו נכנס בזו האזהרה אלא מותר הוא ואמרו חכמים שדבר זה עיקר הוא שנסמוך עליו וכי כל אזהרה שאין עמה כרת שבתורה כך היא דרכה שבעת שאירע חיוב מצות עשה נדחה האזהרה שהיא לא תעשה ונקיים הציוי שהוא עשה ותבוא מצות עשה ותדחה לא תעשה כי האזהרה של לאו על זה התנאי נאמרה ובזה הפירוש שפירשנו יסיר מלבך ספק גדול שמסתפקין בו בני אדם ושואלין עליו והוא שאומרין מאחר שאנו יודעין שאזהרת לאו קשה מציווי עשה היאך יבא עשה וידחה האזהרה של לאו שהיא.

) דתנן הכושי והגיחור והלווקר והננס והחרש והשוטה והשכור ובעלי נגעים טהורין פסולין באדם וכשרין בבהמה כו' פי' כל זמן שיש בכהן נגעים טהורים פסול לעבודה חתכו טהר מיד ואין צריך טבילה:

מודה ר' שמעון בפסיק רישי' ולא ימות פי' כי ר' שמעון מודה בדבר שהוא ברור כגון אדם שחותך ראש אדם ואומר שאין כוונתו להמיתו אלא להוציא את ממונו שאין שומעין לו אלא דנין אותו דין כל הורג נפש כך כל דבר שמתברר (מעשין) [שיעשה] לאותה מלאכה אין אומרין שלא היתה כוונתו לכך.

וכה"ג אפילו ר' שמעון מודה.

ואביי אליבא דר' שמעון קודם שישמע מרבא. מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות דהוה מוקים ליה כר' יהודה ולא כר' שמעון הוה אמר דר"ש פליג נמי בהא דסבר ר' שמעון חתיכות הערלה והצרעת עליה דבר שאין מתכוון הוא שאין כוונתו לחתוך הצרעת אלא למול בנו וכי האי לר' שמעון שרי ולא צריך קרא למשרייה אם כן אביי אליבא דר' שמעון האי בשר ערלתו מאי עביד ליה אמר רב משרשיה באומר לקוץ בחרתו הוא מתכוין כלומר בדבר מוכיח שמתכוין לקוץ בהרתו בא הכתוב להתירו ואקשינן תינח גדול פי' שיש בו דעת יש לומר כן מתכוין לקוץ בהרתו קטן שאין בו דעת למה כתוב בו בשר להתיר חתיכת צרעת במילה ואמרי' קטן נמי מתכוין אביו בזה במולו לבנו לחתוך בהרת בנו ואמרי' בעת שיש בהרת בערלת הקטן ימול אחר זולתו אבי הבן. שהאחר אין מתכוין לחתוך הבהרת ודבר שאין מתכוין לר' שמעון שרי ולא הוה צריך קרא למישריה דאמר רבי שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה פי' כגון זה עשה שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

לא תעשה השמר בנגע הצרעת שהוא לאו כאשר פירשנו למעלה. ואם יש בהרת בערלה וימול אחר זולתו אבי הבן נתקיימה המילה שהיא עשה ונתקיימה חתיכת הצרעת שלא בכוונה שלא הזהירה התורה אלא במתכוין והאחר לא נתכוין ואין אומר יבא עשה וידחה לא תעשה אלא אם אין כח כלל לקיים שניהם ופרקינן דליכא אחר ואם נאמר להמתין עד שיבא אחר וימול ביטלנו וביום השמיני ימול שהוא עשה:
ובאנו לפרש עוד תשלום הברייתא:

אמר מר י"ט אינו דוחה אלא בזמנו. פי' אין מילה דוחה י"ט אלא הנימול ביום ח' שהוא זמנו בלבד ואמרינן מנא הני מילי ופירשו חזקיה מן הקדשים שטעונין שריפה והוא עשה כדכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו ואין שריפת קדשים דוחה י"ט דתנינן בגמרא בפ' כיצד צולין את הפסח.

ודאמרינן כגון מילה בצרעת סדין בציצית. נ"ל דאליבי' דלישנ' קמא איפריך הכי אבל למאן דמתני להא דלעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב וכו' ואוקמה אביי לר"י וכיון דבשאינו מתכוין ליטהר אפי' לדבר הרשות מותר קרא גבי מילה ל"ל ועוד דאפי' לרבא נמי כיון דאוקמה בדפסיק רישי' ולא ימות אלמא לא אסרה תורה קוצץ בהרתו אלא במתכוין להטהר הא למלאכתו אפי' בדפסיק רישי' ולא ימות מותר הלכך גבי מילה מותר הוא ולמאי אצטריך בשר אלא לא בא הכתוב אלא להתיר אפילו מתכוין לקוץ במקום מילה שאינו לוקה ומותר וכדמפרש ואזיל ולא מתוקמי כר"י. ומיהו לאביי דמעיקרא ניחא ליה [כדמשני באומר וכו'], אלא לרבא ולאביי דבסוף דמוקמי לעשות בדפסיק רישיה אכתי קשי' דכיון דשרי רחמנא בפסיק רישי' מתכוין נמי שרי אגב מלאכה דהאי נמי כמתכוין הוא. ושמא נאמר דאע"ג דגלי רחמנא בפסיק רישי' באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין אסור וגבי מילה שרי ורבא נמי מתרץ לה כדאתמר הכא לאביי אליבא דר"ש באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין ולא מוקי [מעיקרא] ברייתא דר' יאשי' נמי בהכי משום דקתני סתם ימול משמע ליה דאפי' לשאינו מתכוין מצריך ליה בשר לר"י:

ותנן נמי גבי פסח כה"ג ואר"י אמר רב הלכה כר"ע. איכא דק' להו גבי פסח ל"ל הלכה אטו פסקי' הלכתא למשיחא כדמקשי' במס' סנהדרין בפ' ד' מיתות ובמס' זבחים פ' ב"ש (זבחים מה.), ומש"ה מעברי עלי' קולמס מקצת מגיהי ספרים. וזה שבוש גדול הוא, שכל עצמנו לא אמרנו בגמ' וצריכא אלא על מימרא דר"י וכן פרש"י ז"ל אבל מתני' דר"ע לא מצרכי' להו דאיהו פליג אדר"א בפסח ופליג נמי במילה. ובמס' מנחות פ' שתי הלחם גבי חביתי כה"ג אר"ע וכו' ולא מצרכי' הכא כלל. ובר מן דין מה הועילו בתקנתן דהא בשלהי פ' התכלת פסקי' הלכתא כאבא בן דוסתי דאמר חביתי כהן שני קמצים ובפ' י' יוחסין אמרי' הלכה כר' יוסי דאמר ממזרין ונתינין טהורין לעתיד לבא. ועוד נמי במס' יומא גבי כה"ג שאירע בו קרי ביה"כ ומינו אחר תחתיו דאיכא מ"ד השני אינו ראוי לכה"ג ולא לכהן הדיוט ופסיק הלכתא הכי ומתרצי' בכל הני כדמתרץ לה אביי לרב יוסף התם הלכה איתמר וכיון דתריצנא הכי בחד דוכתא ל"צ למיהדר ולמפרקי בשאר דוכתי. א"נ דליכא בכולהו אמוראי מאן דק' לי' הלכתא למשיחא אלא רב יוסף, אבל שאר רבנן פסקי הלכתא בכולו סדר קדשים, כך מפורש בתוספות:

אמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור. ומהא שמעינן דדבר שאין מתכוון לר' יהודה אסור מדאורייתא, מדאיצטריך רחמנא למישרי הכא.

כך כתוב בספרים: [ו]לעשות, לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל גבי רגליו. וקשיא לי טובא לגירסא זו, חדא דאם כן לעשות הוי כמו מעשות כלומר השמר מעשות, ואי איתא לא אתי לעשה אלא ללא תעשה, ועשה בצרעת מנא ליה. ועוד מאי קא פריך בסמוך הא למה לי קרא דבר שאין מתכוון הוא, דהא קרא לאו למשתרי אתי אלא למיסר. ומיהו בהא איכא לתרוצי דעל כרחין לא אתי אלא למישרי, דאי למיסר כבר כתיב (דברים כד, ח) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד, למה לי דכתב רחמנא לעשות, אלא לומר לך איני מזהירך אלא לעשות אבל עושה אתה בסיב. והגירסא הנכונה כמו שגורס רש"י ז"ל ולעשות לעשות בסיב שעל גבי רגליו, והשתא פריך שפיר למה לי קרא להתיר דבר שאין מתכוון הוא, והשתא אתי שפיר נמי לעשה, דהכי קאמר אתה רשאי לעשות בסיב שעל גבי רגליו ובמוט שעל כתפו, כלומר בשאין מתכוון לקוץ ולטהר, הא מתכוון לקוץ ולטהר אסור ולאו הבא מכלל עשה עשה.

בתר דשמעה מרבא סברא. ואיכא למידק בין לאביי בין לרבא, בין למאי דס"ל לאביי מעיקרא, למה לן קרא למישרי מילה בצרעת השתא לגבי הרשות שרי במקום מצוה לכ"ש, ולישתוק קרא מיניה. ונראה לי דאיצטריך משום דהכא בשאינו עושה ממש לשום קציצה אלא מלאכתו הוא עושה וממילא מיקץ קייץ, והלכך אי משום הא הוה אמינא דוקא בכי הא הוא דשרא רחמנא הא בקוצץ ממש בידים ומתכוון לקוץ אלא שאין מתכוון לשם קציצת טהרה לא, הלכך איצטריך למיכתב בשר להתיר במקום מילה, שהוא קוצץ בהרת בידים כנ"ל. והרמב"ן ז"ל תירץ דלא בא הכתוב אלא להתיר אפילו מתכוון לקוץ במקום מילה, פי' לפירושו לקוץ בהרתו לטהר הוא מתכוון.

ואביי למאי דסליק אדעתיה מעיקרא האי בשר לר"ש מאי עביד ליה, אמר רב עמרם באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוון. ואיכא למידק אם כן מאי דוחקיה דאביי דהוה מוקים לה מעיקרא כר' יהודה דלא קיימא לן כותיה, לוקמיה אפילו לר"ש דקיימא לן כותיה בדבר שאין מתכוון. ועוד דהכין הוה שפיר טפי, דפריק לה אפילו למאי דסבירא ליה למ"ד דבעי לה דהא קאמר הא למה לי קרא דבר מתכוון הוא, כלומר ודבר שאין מתכוון מותר. ויש לומר משום דימול בשר ערלתו משמע טפי במתכוון למול ולא לקוץ בהרתו. ומיהו לר"ש למאי דסבר ליה דשרי בעלמא אפילו בפסיק רישיה, על כרחין איצטריך ליה לאוקומיה באומר לקוץ הוא מתכוון.
תמיהא לי מאן דמתני לה אההיא דר' יאשיה, אמאי קרי ליה דבר שאין מתכוון, הא מתכוון לקציצה אלא שאינו מתכוון לטהר אלא למול, ואין זה קרוי דבר שאין מתכוון אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה, והא למה הדבר דומה למכבה גחלת של עץ ברשות הרבים (לעיל שבת מב, א) דמתכוון לכבות ולא מחמת שהוא צריך לגופו של כבוי אלא כדי שלא יזוקו בה רבים, וקרי' לה מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא דבר שאין מתכוון, וכדאיתא בפרק כירה (לעיל שבת מא, ב) גבי המיחם שפינהו דאמרינן שמואל בדבר שאין מתכוון סבירא ליה כר"ש, במלאכה שאינה צריכה לגופה סבירא ליה כרבי יהודה. ויש לומר דאי כתב רחמנא בפירוש השמר בנגע הצרעת שלא תקוץ הכי נמי, אלא השמר בנגע הצרעת כתב רחמנא, כלומר שלא יטהרנו אלא בהוראת כהן, ואנן הוא דאמרינן דכיון שכן אסור לקוץ בהרת שמטהר הוא בקציצתו, והלכך כשזה קוצץ לשם מילה הוי ליה דבר שאין מתכוון אצל טהרה.

לבדו ולא למילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר. איכא גירסאות דמסיימי בה הכין: ומה צרעת שאינו נדחה מפני צורך הדיוט נדחה מפני מילה שלא בזמנה, יום טוב שנדחה מפני צורך הדיוט כגון שחיטה ובישול אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותו. והיא גירסת גדולי הראשונים וכתובה בספר המאור. ואינה מחוורת בעיני, דשחיטה ובישול אינו צורך הדיוט גרידא כקציצת בהרת, אלא צורך מצוה, דשמחת יום טוב עשה הוא דכתיב (דברים טז, יד) ושמחת בחגיך. ולא גרסינן ליה כלל ואינה ברוב הספרים. גם רש"י ז"ל אינו גורס כן, שהוא ז"ל מפרש האי ק"ו משום דצרעת חמורה שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת ומילה שלא בזמנה דוחה אותה, יום טוב ושבת שנדחין מפני עבודה קל וחומר שנדחין מפני מילה אפילו שלא בזמנה. ומכל מקום איכא למידק, דהא רבא גופיה הוא דאמר לעיל איפכא ואמר דשבת חמורה, וצרעת דוחה את העבודה לאו משום דצרעת חמורה אלא משום דגברא דלא חזי. ועל כרחין נצטרך לומר דלעיל לא גרסינן רבא אלא רבה, דהוא רבה בר נחמני רביה דרבא.

זה שהוצרכה תורה להתיר קציצת בהרת במקום מילה ולא התרנוה מטעם שאין מתכוין מפני שפסיק רישיה הוא וכן מה שאמרו שמותר למצורע להביא מוט על כתפו אע"פ שיש בהרת בכתפו או לקשור סיב על גבי רגלו ואינו צריך ליזהר שלא לידחק על הבהרת אלא ידחק ואם עברה עברה ובלבד שלא יתכוין לכך הוצרכה התורה להתירו וכמו שאמרו השמר בנגע הצרעת לשמור ולעשות לעשות ואי אתה עושה בסיב שעל גבי רגלו ובמוט שעל כתפו לא הוצרכה התורה לכך אלא מפני שהוא פסיק רישיה ואלו לא היה שם פסיק רישיה לא היינו צריכים להיתר הכתוב במקום מילה אא"כ היה מל את עצמו ומתכוין לקוץ הבהרת או היה אבי הבן מל את בנו ומתכוין לקוץ בהרתו ומתוך כך אם היה שם אחר שאינו מתכוין וחושש לטהרתו נעשין על ידי אחר ומ"מ אחר שהתורה התירה אף במתכוין אין אנו צריכים לכך ולדעת האומר דבר שאין מתכוין אסור כל שכן שהוצרכה תורה להתיר ולפי דרכך למדת לענין ביאור שר' יהודה שאמר דבר שאין מתכוין אסור באיסור תורה הוא אומר שהרי הוצרכה תורה להתירו ויש שואלין בה והלא התירו צירוף במקדש (אע"פ שמתכוין) [באינו מתכוין] מטעם שאין שבות במקדש ומשיבים שבענין שבת שלמלאכת מחשבת אנו צריכים אין בה איסור דבר שאין מתכוין אף לר' יהודה אלא מדרבנן אבל בשאר מצות אפי' דבר שאין מתכוין יש בה איסור תורה ויש חולקין בה וכבר כתבנו מענין זה בפרקים שעברו:

כלל אמרו בפסח כל שאפשר לעשותו מערב שבת אינו דוחה שבת אם חל ארבעה עשר להיות בשבת כגון הבאתו מחוץ לתחום או חתיכת יבלתו וכל שקבוע לו זמן ביום ואי אפשר לעשותו מבערב כגון שחיטת הפסח וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת צלייתו והדחת קרביו אין דוחים שבת שהרי אפשר לעשותם לאחר השבת:

המשנה השניה עושין כל צרכי מילה מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית וכמון לא שחק מערב שבת לועס בשניו ונותן לא טרף יין ושמן נותן זה בעצמו וזה בעצמו אין עושין לו חלוק לכתחלה אבל כורך עליה סמרטוט אם לא התקינו מערב שבת כורך על אצבעו ומביא אפי' מחצר אחרת אמר הר"ם פי' פורעין הוא כאלו אמ' קורעין הקרום שעל הערלה אספלנית הוא כמו משיחה עבה ונקראת בערבי מרהם כמון ידוע לועס ידוע והוא שאוכל אדם וכותש בשניו ואינו בולע סמרטוט בגד בלה וחלוק הוא שיקוב חתיכה של בגד כדי שתכנס המילה באותו הנקב ויכרוך שאר הבגד על האבר ואחר כך אמר שיביא מבית לבית אפי' הם בלי עירוב וכמו כן יביא מחצר אחרת והוא ענין אמרם אפי' מחצר אחרת:

אמר המאירי המשנה השניה וענינה לבאר עניני החלק השני והוא שאמר עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ר"ל חתיכת הערלה ופורעין ר"ל פריעת עור המכסה את ראש הגיד ומוצצין את הדם ונותנין עליה אספלנית ר"ל תחבשת למקום המילה והוא עשוי מערב שבת וכן נותנין עליו כמון שחוק מאתמול שהם רפואה לו ואם לא שחק מערב שבת לועס בשבת בשניו ומניח ואין מאחרין את המילה אחר שדי לו בלעיסה וכן אם לא טרף יין ושמן מערב שבת שהיו רגילים בכך לרפואת מקום המילה אין מתירין לו לכתחלה לטרוף בקערה אלא נותן בקערה זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואם נתערבו נתערבו אבל לא יטרפם הוא ביד ואח"כ מושח מקום המילה בהם ואין עושין חלוק לכתחלה והוא שהיו עושין דמות חלוק קצר וצר כשיעור העטרה ומלבישים את ראש הגיד שלא יחזור העור ויכסה את הגיד ואסור לעשותו לכתחלה בשבת שזהו תקון כלי וסכנה אין כאן שאפשר בסמרטוט שיהא כורכו על המילה ואם לא התקין ר"ל שלא הזמין סמרטוט זה מבערב ואינו מוצאו במקום שהוא מוהל שם כורך על אצבעו ומביא אף מחצר אחרת שהרי מלבוש הוא ואין זה דומה לאיזמל שאי אפשר לו דרך מלבוש ומ"מ דרך רה"ר לא הואיל וקודם מילה הוא ויש מקילין אף בזו הואיל ודרך מלבוש הוא הא לאחר מילה מביאו אף דרך רה"ר אלא שצריך לשנות כגון שיקשרנו בשערו על הדרך שביארנו למעלה בהיתה צריכה לנר:

משנה מרחיצין את הקטן בין בפני מילה בין לאחר מילה ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ר' אליעזר אומר מרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ספק אנדירוגינוס אין מחללין עליהם את השבת ר' יהודה מתיר באנדרוגינוס אמר הר"ם פי' אמרו מזלפין הוא מפורש הרחיצה שהזהיר עליה כאלו אמר כיצד מרחיצין את הקטן מזלפין ביד אבל לא בכלי והזילוף הוא זריקת מים או כל משקה וחלק ר' אלעזר בן עזריה על זה ואמר כי מותר לרחוץ כל גופו לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי למילה זאת הרחיצה היא רחיצה בחמין ואין הפרש בכאן בין חמין שהוחמו מערב שבת או בשבת לפי שהוא סכנת נפשות והלכה כר' אלעזר בן עזריה ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי מרחיצין את הקטן ר"ל במים חמין בין לפני המילה בין לאחר המילה במקום שנהגו להרחיצו הן כל גופו הן מקום מילתו ומ"מ לצדדין היא שנויה שלפני המילה אין מחמין לו בשבת ולא על ידי גוי אלא מרחיצין אותו במים שהוחמו מערב שבת ולאחר המילה הואיל ומקום סכנה הוא מחמין לו אף בשבת היו לו בכדי רחיצה שלפני מילה ואין לו בכדי שאחר מילה או שנשפכו אותן שהכין לאחר מילה קודם המילה י"א שאין מלין אותו הואיל ויודע קודם מילה שהוא צריך לחלל את השבת ואין אומרין כן אלא בנשפכו אחר מילתו ורוב מפרשי' מקילין בה הואיל ואין כאן מכשירין דוחין שהרי יש לו בכדי לרחץ קודם מילה ואחר שנמול יש כאן סכנה ומיחם לו ומזלפין עליו ביד אבל לא בכלי פי' בגמ' בשלישי למילה שחל להיות בשבת שאין מרחיצין אותו אלא מזלפין עליו מים חמין ביד אבל לא בכלי ור' אלעזר בן עזריה חולק לומר שאף בשלישי סכנה הוא ומרחיצין וכן הלכה וכל שכן בשני שלא נאמר ביום השלישי בהיותם כואבים אלא שעדין היו כואבים ואלו היו מאחרין היו מתרפאין ויש חולקין לומר שבשני למילתו אין מרחיצין וכן יש חולקין לומר שאף קודם מילה מחמין לו בשבת וכן נראה מלשון גדולי הפוסקים והמחברים ואין הדברים נראין:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה ואביי כו' ולאביי נמי דאמר לעיל דבינוני אתיא מביניא מצי למימר דסבר רבי יונתן כו' עכ"ל דלא ניחא להו למימר דאביי פליג בהא ארבא ולית ליה האי קל וחומר דרבא וכדאמר רב ספרא דאם כן הול"ל נמי דאביי כתנאי אלא דאביי נמי מצי סבר האי קל וחומר אליבא דרבי יונתן אלא דבהא פליג ארבא דלית ליה לאוקמא לקרא באם אינו ענין לזמנה תנהו לשלא בזמנה אלא דשלא בזמנה אתיא מביניא בין לר' יאשיה ובין לר' יונתן ולא הוה צריך קרא לר' יונתן במילה בזמנה כיון דאתיא בק"ו אלא דטרח וכתב ליה קרא ודו"ק:

בד"ה ותנן נמי כו' מ"מ לאלומי פסקי דמילה פסיק נמי גבי פסח כו' עכ"ל והיינו אלומי פסקי דאפי' בפסח דאיכא כרת לא דחי ומכ"ש גבי מילה דליכא כרת וק"ל:

בגמ' לעשות אי אתה עושה וכו' בפירש"י משמע דלא גרסי' הא אלא ה"ג לעשות עושה אתה בסיב וכו':

שם לבדו כו' ולא מילה שלא בזמנה דאתי מק"ו וכו' ע"ל בפ' במה מדליקין (שבת בדף כ"ד) ד"ה ולא מילה שלא בזמנה:

ברש"י ד"ה ה"ג לעשות עושה אתה בסיב שעל רנלו ובמוט שעל גבי כתפו ואינו צריך וכו' כצ"ל:

ד"ה שאין ת"ל וכו' והנותר באש תשרפו אלא בשריפה קאי וכו' כצ"ל:

ר"ת ומוצצין את הדם כו' אלא ע"י חבורה כצ"ל:

בתוס' ד"ה ואביי אליבא דר"ש וכו' ולאביי נמי דאמר לעיל דבינוני אתי מביניא וכו' ואע"ג דאביי אתי כר' יאשיה ולא כר' יונתן דהא לאביי יליף מילה עצמה מבשרו ולא מק"ו ובינוני אתי מביניא מ"מ מקשה התוס' לפי סברת אביי דאית ליה דבינוני נוכל למילף מביניא א"כ קשה לר"י דאית ליה ק"ו קרא דבשרו למאי אתי ואע"ג דלא הוי אתי מילה בעצמה אלא מק"ו ולא מקרא בהדיא ס"ל להתוס' דאפ"ה שייך למילף מן הצד דקטן וגדול ותירצו מצי למימר דסבר דמלתא דאתי בק"ו טרח כתב קרא ולכך לר' יהודה הוי אתי לן שפיר אפי' לר' יונתן אבל לר"ש דס"ל דדבר שאין מתכוין מותר לא צריך שום קרא לא למילה בזמנה ולא לבינוני א"כ קרא דבשרו למאי אתא לכך פריך בגמ' דוקא לר"ש:

ד"ה ותנן גבי פסח כה"ג כו' מ"מ לאלומי פיסקי דמילה פסק נמי גבי פסח מקשין התלמידים א"כ ל"ל לגמ' למעבד צריכותא אי אשמעינן גבי מילה כו' דליכא כרת ואי אשמעינן גבי פסח דלא נכרתו עליה י"ג בריתות נימא דמש"ה איצטריך לפסוק הלכתא גבי פסח ומילה דתילף מינה שפסק ברור הוא ויש לתרץ דלא מצי למימר דלכך איצטריך לפסוק גבי פסח ומילה כדי לאלומי פיסקא בלא צריכותא דעביד דבשלמא השתא דקאמר אי אשמעינן מילה משום דליכא כרת וכו' לכך כשפסק ג"כ גבי פסח דאיכא כרת ואפ"ה מכשירין אין דוחין השבת הוי שפיר אלומי פיסקא וכן אי אשמעינן גבי פסח לחוד ה"א משום דלא נכרתו עליה י"ג בריתות וכו' לכך כשפסק ג"כ גבי מילה הוי אלומי פיסקא אבל בלא הני סברות ליכא אלומי פיסקא ויש מקשין דלפסוק גבי פסח לחוד ואנא ידענא דהנפקא מינה הוא לענין מילה דאל"כ הוי הלכתא למשיחא וזה ג"כ אינו קושיא דאע"ג דהוה ידעינן דהנפקותא הוא לענין מילה מ"מ לא הוה ידעינן שפסק ברור הוא אבל השתא דפסק בתרווייהו גבי פסח ומילה אע"ג שיש בזה חומרא מה שאין בזה הוי שפיר אלומי פיסקא ופסק ברור וק"ל:

גמ' דבר שאין מתכוין אסור כו'. נ"ב פי' מן התורה ומה שאמרי' דר' יהודה אינו אוסר דבר שאינו מתכוין אלא מדרבנן היינו באיסורי שבת משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורים אוסר דבר שאין מתכוין אף מן התורה כן פי' התוס' להדיא בפ' כירה ע"ש:

שם לא דחו שבת דליכא כרת אבל פסח כו'. נ"ב אמאי לא קאמר דקמ"ל גבי פסח אע"ג דהרכבתו והבאתו כולהו שבותים נינהו ואפ"ה אוסר וכדמוכח להדיא בסוף המוצא תפילין ע"ש:

רש"י בד"ה ואביי כו' דסברא האי בשר כו' והד"א:

בד"ה דאתיא בק"ו כו' שבת שנדחית כו'. נ"ב מה שמקשים העולם רבא ארבא דלעיל דס"ל צרעת קילא והא דדחי עבודה משום דלא חזי ליה כבר הקשו התוס' עליו בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ה:)

בד"ה מילה שלא בזמנה כו':

בד"ה גבי פסח כו' לעשות מע"ש כגון כו' כצ"ל:

בד"ה ומוצצין אלא ע"י החבורה כצ"ל:

גמ' ואביי אליבא דר״ש האי בשר כו'. ולא מקשה האי לעשות ודוחק לומר שיתורץ ג״כ במתכוין לעבור. אפשר לומר כמ״ש התוס' לעיל בד״ה האי עשה לעשות היינו עשה׃

גמ' ואי איכא אחר. עיין בזה בטור בהלכות מילה סי' רס״ו בשם ר״א הלוי שהאב אסור למול בשבת בדאיכא אחר ע״ש ולכאורה הא כ״ז הולך בה״א אבל למסקנא דמודה ר״ש בפסיק רישה מתכוין ושאינו מתכוין שוה דו״ק היטב ועיין בת״ה באורך בזה [ג]׃

ברש״י בד״ה ה״ג לעשות אותה בסיב כו'. בגמ' שלי מוגה ע״ש ולכאורה מוגה בטעות:

ברש״י ואי איכא אחר כו' ולא ליקו אב להתם כו'. לפי״ז לא שייך [הני] פירכות תינח גדול כו' ואי איכא אחר כו' [דלפירש״י דאין היתר באיכא אחר רק בדלא ליקו להתם להכי לא שייך להקשות לעיל בגדול ואי איכא אחר]׃

גמ' רבא אמר כו' דאתיא מק״ו כו'. נראה דתחלה אמר מנא ה״מ משום דס״ד די״ט אינו רק ל״ת ויבא עשה וידחה כו' משא״כ בשבת שיש בו כמה לאוין ועשה [איצטריך לעיל רבויא אפילו למילה בזמנה דדחי] אבל רבא דס״ל די״ט נמי עשה ול״ת וכמ״ש התוס' לעיל פ' במה מדליקין [שבת דף כה ע״א בד״ה ולא מילה] וגם הוא מצריך לימוד מיוחד למילה משא״כ אינך דממילא משתמע נמי מילה מינה לזה הוצרך לומר משום דאתיא בק״ו. אך הק״ו ליכא ק״ו דרבא ס״ל משום דגברא לא חזי עיין בזה בתוס' במה מדליקין [בדיבור הנ״ל שהקשו זה] וצ״ע:

גמ' והו״ל י״ט עשה ול״ת. לוי״ל שכתבו התוס' בסמוך לעיל ע״ב בד״ה האי עשה נקשה דאכתי נילף מילה שלא בזמנה דדחי ל״ת ועשה די״ט ממה דדוחה מילה שלא בזמנה עשה ול״ת דצרעת ואולי יש לפרוך דלמא י״ט חמירא מטעם מה ועיין בהרז״ה ובפרק קמא דיבמות:

בתוס' בד״ה ואביי אליבא דר״ש כו' ולאביי נמי כו'. משום דתלמודא לא קאמר רק הא דרבא ורב ספרא תנאי דרב ספרא ודאי תנאי אבל אביי מצי סבר ככ״ע דאף דהק״ו הוא טוב מ״מ לא מוקמי אמילה שלא בזמנה רק אבזמנה דמלתא דאתיא בק״ו כו' [עיין במהרש״א]:

בתוס' בד״ה ותנן נמי גבי פסח כו' מ״מ לאלומי פסקא כו'. ומכח סברא שהזכירה גמרא שיש בזה ואין בזה [דפסח בכרת] ואפ״ה פסק כן מכח זה מיקרי אלומי פסקא [דאי משום דבשני המקומות פסק כן בשביל מילה לא הוה צריכא תלמודא למימר הצריכותא]:

גמרא ואביי אליבא דר"ש האי בשר מע"ל כו'. ועל לעשות לא פריך. ואולי דהתם נמי במתכוון לקוץ ואשמעינן דע"י גרמא מותר עיין לעיל (צד ב) פלוגתת ר"נ ור"ש באחת משלש ובכ"מ פ"י מהל' ט"צ ה"א בישוב השגת הראב"ד או י"ל דמוקי ליה לעשה עיין לעיל תד"ה האי עשה ובמל"מ שם הלכה ה':

שם ר"א אמר כו' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. עיין מהרש"א לעיל בתד"ה האי עשה שהקשה דנילף מדדחי צרעת דהוה ג"כ עול"ת ואף למש"כ התוס' (ביבמות ה א) סד"ה שכן דה"ל ש"כ הבאים כאחד וא"מ ע"ש דבבכורות (מט א) משמע דלגופייהו מלמדין אליבא דרבנן ולר"ע מספקא ליה וכה"ג כתבו התוס' (ביבמות ו א) סד"ה טעמא ובד"ה שכן:

ד"ה כורך. דרך מלבוש לשנותו כו'. ולכאורה תרתי דסתרי דאם הוא דרך מלבוש אין בו איסור כלל אפילו מדרבנן ולשנותו כו' (זהו אפי' אינן דרך מלבוש כמו לעיל (קכח ב) לענין שמן מביאה בשערה) הוה איסורא דרבנן ואולי אף דרך מלבוש אסור דהוה כערמה לעיל (סה ב) אבל מ"מ קשה דל"ל כלל לטעמא דדרך מלבוש ואולי בכדי דליהוי שבות דשבות אבל משמע דדרך רה"ר אסור וכ"כ המ"א סי' של"א סק"ח וא"כ הוה בלא"ה שבות דשבות והגרע"א הקשה דמ"ש מכמון דשרי ללעוס בשיניו דהוה טחינה כלאח"י וה"נ הוה הוצאה כלאח"י ואפילו מרה"ר לישתרי ולי שנא ושנא דהתם לצורך רפואה (וביותר תמיהני על כתה"ג דלקמן ע"ב בפיסקא דמוצצין קאמר הש"ס דהוה סכנה וע"ש בתד"ה לועס) והכא לצורך מילה דמכשיריה קודם המילה אינם דוחים אפי' שבות:

רש"י ד"ה שאין ת"ל וכו' י"ד בניסן הוא שהוא חול. עיין בטורי אבן במגילה באבני מלואים דף מז ע"ב ד"ה אף כאן:

האי בשר מאי עביד לי'. כ' תוס' דמילתא דאתי' מבינייהו טרח וכתב לי' קרא. היינו בינייהו דק"ו אבל בינייהו דבנין אב לא טרח כמ"ש מ"ל פ"ד ממלוה ולוה סוף הלכה א' ע"ש. ועיין לעיל קל"א ע"ב תוס' ד"ה אי וכו':

דבר שאין מתכוין הוא. הקשה רשב"א הא מתכוין לקוץ. ועיין מה שתי' וכן ממש תי' בתשובת חו"י סי' קפ"ח אהא דאמרינן בב"ק קי"ג ע"א דלמ"ד דבר שאין מתכוין מותר מותר ללבוש כלאים להעביר המכס והקשה שם הא מכוין ללבוש ותי' כלל בכל שארי איסורין חוץ משבת טעם התורה משום התכלית וכיון שאינו מכוין לאותו התכלית ה"ל אין מתכוין ונכון הוא ע"ש היטב. ולפע"ד איכא דמתני לדאביי ורבא אברייתא דלעשות היינו משום דלא ס"ל האי כללא ושפיר מתכוין בקוצץ בהרת מילה וה"ה כלאים להעביר המכס הוה מתכוין וי"ל בזה פסק רמב"ם בהל' כלאים וע"ש ב"י יו"ד סי' ש"א ואין להאריך כאן:

לא נצרכא אלא לר"י וכו' היינו לר' ירמי' דלא אפשר ולא קמכוין אסור וכמ"ש תוס' פסחים צ"ה ע"ב סוף ד"ה לא אפשר וכו' ע"ש:

לעשות אי אתה עושה וכו' הקשה רמב"ן א"כ למה לי קרא בשר דיקוץ במקום מצוה. ותי' אפילו אומר לקוץ קמכוין עיין תי' רשב"א. וצ"ל דס"ל לרמב"ן למסקנא דהוה פסיק רישי' לא שייך לומר דלעשות ע"י סיב לא הותר אלא ע"י הגרמה בעלמא דפסיק רישי' הוה כמו מעשה בידים ע"כ תי' דלמסקנא הא מיירי בשר באומר לקוץ מתכוין ולפ"ז לרמב"ן קאי האי אוקימתא במסקנא וכבר כתבתי כן לעיל ק"ג ע"א בישוב דברי הערוך ע"ש:

תינח גדול. פי' ולא צריך לאוקמא באחר כיון דהגדול מסייעא אפילו נימול ע"י אחר מ"מ הוה כאילו קוצץ הוא בהרת עצמו ע"י סיוע ועי' ט"ז א"ח ריש סי' שכ"ח. אבל צל"ע מאי פריך קטן מא"ל הא אפילו לאביי אי לאו קרא לא ידעינן בינוני מבינייהו ובינוני היינו אפי' בן י"ב שנים המכוין לקוץ בהרת עצמו ומסייע וא"כ אותו אחר המולו אסור למיספי' לי' איסורא בידים אי לאו קרא בשר דעשה דמילה דוחה. ומיהו למ"ש תוס' פסחים פ"ח ע"א ד"ה שה לבית וכו' לק"מ דה"נ איכא מצוה שיהי' נימול. אך ר"ן בנדרים תירץ תי' אחר ודלא כהתוס' וכבר הזכרתי זה בגליון ש"ע מג"א סי' שכ"ג א"כ קשה. וי"ל כיון דאיסור זה דלקצוץ בהרת במקום מילה לא שייך בגדול בשום אופן שהרי איכא כרת וכתיב בגדול בשר א"כ אפילו ליכא קרא בקטן מותר למיספי' ליה בידים איסור כי האי שהוא מותר לו לעשות בעצמו לכשיגדיל וכיון דהאחר אינו מתכוין לא צריך קרא להתיר:

שבתון שבות הוא. דברי רא"מ שבס' יראים הארכתי לעיל פ' במה מדליקין ע"ש:

כגון דליכא אחר. עיין תרומת הדשן סי' רס"ה. עיין שמלה חדשה סי' כ"ח ולק"מ אהש"ך דאי דינא הכי דבמקום בהרת לא ימול האב משום דאפשר לקיים ע"י אחר הוה האב אונס בכך ונעשה האחר שלוחו אבל בלא"ה לאו כל כמיני' דמצוה דילי' היא:

תנאי היא. דאיכא דנפקא ליה מילה בזמנה מק''ו כרבא וכי אתא קרא לשלא בזמנה ואיכא דלא נפקא ליה בק''ו ואיצטריך למילה בזמנה כרב ספרא ושלא בזמנה אתיא מביניא: לרבי יהודה. רבי יאשיה דמצריך קרא להכי כרבי יהודה סבירא ליה: מודה ר' שמעון בפסיק כו'. הילכך אי לא רבי קרא לא עבדי: סברה. נתן בה דעתיה וקבל ממנו: ה''ג לעשות עושה אתה בסיב שעל רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו. ואינו צריך להזהר מלדחות סיב שקושר מנעלו ברגלו ומלישא משאוי על כתיפו: ואם עברה. הבהרת בכך עברה ואינו חושש לה להכי כתיב לעשות שמותר לעשות מלאכתו: ואביי אליבא דר' שמעון. מעיקרא מקמי דסברה האי בשר מאי עביד ליה: באומר לקוץ. גדול שהוא בר עונשין ואומר למוהל לקוץ בהרתו בכוונה ליטהר: קטן. דלא ידע לכווני מאי איכא למימר ועל כרחיך בתרוייהו כתיב בשר כדאמרי' לעיל ובשר דכתיב גבי קטן ביום השמיני ל''ל: באומר אבי הבן לקוץ. דמתכוין לטהרו והוא מוזהר דלא ליעבד בידים ובמתכוין: ואי איכא אחר. שאינו חושש לטהרו ליעבד אחר ולא ליקו אב להתם ואע''ג דרבייה קרא שהרי אתה יכול לקיים עשה בלא עקירת לאו לר' שמעון דהא אחר לא מיכוין ולא עבר ואמר ריש לקיש כו' ורבויא למאי אתא: שאין תלמוד לומר עד בקר. תניינא והנותר ממנו עד בקר דמצי למכתב והנותר באש תשרפו אלא אשריפה קאי והכי קאמר והנותר ממנו בזמן שאסרתי לך דהיינו בקר ראשון כשיבא בקר שני שהוא חולו של מועד תשרפו אבל בי''ט לא אלמא מידי דחול לא עבדינן בי''ט ופסח קרבן י''ד בניסן הוא שהוא חול ומילה שלא בזמנה נמי מידי דחול הוא דבשבת זו לא היה זמנה: ולא עולת חול בי''ט אברי תמיד של עי''ט אין קרבין בי''ט ומילה שלא בזמנה נמי כעולת חול בי''ט דמי: דאתיא בק''ו. שתדחה ומה צרעת שדוחה עבודה מילה שלא בזמנה דוחה אותה כדאמרינן לעיל שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שמילה שלא בזמנה דוחה אותה להכי איצטריך לבדו: ואין עשה. דמילה דוחה לא תעשה ועשה אבל בזמנה איתרבי מביום אפילו בשבת: גבי פסח. כל מלאכה שאפשר לה לעשות מע''ש כגון הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו: וצריכא. למימר בתרוייהו הלכה כר''ע דמכשירין לא דחו: מילה בזמנה ליכא כרת. דקטן לאו בר עונשין הוא ואבוה לא מיחייב עליה כרת: מתני' מוהלין. חותך את הערלה: ופורעין. את העור המכסה ראש הגיד: ומוצצין את הדם ואף על גב דהיא עשיית חבורה שאין הדם ניתק מחיבורו אלא על ידי המציצה: איספלנית תחבושת: לועס בשיניו. כמה דאפשר לשנויי משנינן: לא טרף יין ושמן. כך היו רגילין והיא רפואה שמערבין וטורפין בקערה יין ושמן יחד כדרך שטורפין ביצים בקערה: חלוק. כעין כיס דחוק היו עושין ומלבישים את ראש הגיד עד העטרה וקושרים שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד: לא התקין. לא הזמין: כורך על ידו. דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאה בחול:

ואביי אליבא דר' שמעון. ולרבי יונתן לא מיבעיא ליה דמוקי ליה בינוני ולאביי נמי דאמר לעיל דבינוני אתי מביניא מצי למימר דסבר ר' יונתן מילתא דאתי בק''ו טרח וכתב לה קרא: באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין. וא''ת אם כן אמאי קאמר אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה הא לר''ש נמי איצטריך כדאמר הכא ויש לומר דלשון ברייתא משמע דמיירי בלא מתכוין מדלא קתני בשר אע''ג דמתכוין לקוץ בהרת ימול: ותנן נמי גבי פסח כה''ג אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר''ע. והכא לא פריך הילכתא למשיחא משום דנפקא מינה גבי מילה אע''ג דגבי מילה נמי פסיק הכי מ''מ לאלומי פיסקא דמילה פסיק נמי גבי פסח אגב דפסיק גבי מילה דתילף מינה שפסק ברור הוא לכל דבר: וצריכא דאי אשמועינן. אדרב יהוד' קאי דפסיק כר''ע הכא והתם דאי אדרבי עקיבא א''כ בפ' שתי הלחם (מנחות דף צו.) דקתני נמי כלל אמר ר''ע הוה ליה למימר וצריכא וכן פירש בקונטרס: עושין כל צרכי מילה בשבת. אע''ג דלעיל נמי קתני בשילהי מפנין (ד' קכח.) התם תני לה אגב גררא דמילי דתינוק אבל הכא עיקר: