שבת קלב ע"א

דף קלב - א

ועוד איכא למיפרך: מה להנך,  שכן אם עבר זמנה של מצוה - בטלה. הלכך ראוי שידחו. מה שאין כן במילה, שאם לא מל בשמיני יכול עדיין למול בתשיעי.

אלא היינו טעמא דרבי אליעזר: דאמר קרא "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". ולמצות מילה שתדחה שבת לא בעינן הך קרא, כיון דאתיא מהלכה למשה מסיני. והפסוק "ביום השמיני" מרבה: ואפילו בשבת, למכשירי מילה,

ומקשינן: וליכתוב רחמנא במילה, וליתו כל הנך, וליגמרו מינה?

ומתרצינן: משום דאיכא למיפרך: מה למילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות, שבפרשת ברית אברהם אבינו הוזכרה המילה "ברית" י"ג פעמים.

והוינן בה: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר, אלא במכשירי מילה. אבל מצוות מילה גופא דברי הכל דוחה שבת. מנלן הא?

אמר עולא: הלכה למשה מסיני.

וכן אמר רבי יצחק: הלכה למשה מסיני.

מיתיבי: מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת?

רבי אלעזר בן עזריה אומר: ומה מצות מילה, שהיא תיקון אחד מאבריו של אדם, דוחה את השבת. קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת.

והשתא מקשינן: ואי סלקא דעתך שהיתר מילה בשבת הוא הלכה למשה מסיני, קל וחומר מהלכה למשה מסיני מי אתי? וכי למדין "קל וחומר" מ"הלכה"?

והתניא במסכת נזיר: אמר רבי עקיבא: דנתי קל וחומר לפני רבי אליעזר, שרביעית דם מן המת מטמא את הנזיר ב"טומאת אהל", והוא מגלח עליה.

והכי דריש רבי עקיבא: ומה עצם בגודל שעורה, שאינה מטמאה אדם באהל, נזיר נטמא על ידה. רביעית דם, שמטמאה אדם באהל, אינו דין שנזיר יגלח עליה תגלחת טומאה?

אמר לו רבי אליעזר: עקיבא. עצם כשעורה שהוא מטמא, זה הלכה למשה מסיני. ואילו רביעית דם שתטמא, וכי אתה בא ללמוד אותה ב"קל וחומר"? והרי אין דנין קל וחומר מהלכה למשה מסיני.

ואף אנו לא נוכל ללמוד פקוח נפש בקל וחומר ממילה אם נאמר שהיא הלכה למשה מסיני. אלא בהכרח שדין דחית השבת מחמת מצות מילה אינו מהלכה למשה מסיני אלא מלימוד מהתורה.

אלא, אמר רבי אלעזר: מילה שדוחה שבת,, אתיא מגזירה שוה "אות - אות".

בשבת כתיב: "כי "אות" היא ביני וביניכם לדרתיכם".

ובמילה כתיב: "והיה "לאות" ברית ביני וביניכם". מה להלן שבת, אף מילה היא בשבת.

ופרכינן: אלא מעתה, שתיבת ש"אות" בשבת נדרשת לגזירה שוה, תפילין, דכתיב בהן נמי "אות", לידחי שבת?

אלא, לעולם גזירה שוה "אות אות" לא נאמרה בסיני. ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו.

ומילה דדחיא שבת אתיא מגזירה שוה שנאמרה בסיני "ברית" דכתיב במילה, מ"ברית" דכתיב בשבת: "לעשות את השבת לדורותיכם "ברית" עולם.

ופרכינן: אם כן, גדול שלא נימול בזמנו, דכתיב ביה "ברית", שנאמר "וערל זכר אשר לא ימול ... את בריתי הפר" [ופסוק זה בגדול נאמר, שהרי כתוב בו עונש כרת] לידחי שבת, ואנן אמרינן שרק מילה בשמיני דוחה שבת.

אלא, מילה אתיא מגזירה שוה "דורות דו רות".

בשבת כתיב: "לדורותיכם ברית עולם".

ובמילה כתיב: "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם".

ופרכינן: אם כן, ציצית דכתיב ביה "דורות" [במדבר טו לח] "על כנפי בגדיהם לדורותם", לידחי שבת.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: דנין מילה דכתיב בה אות, ברית, ודורות, משבת דכתיב בה אות ברית ודורות. לאפוקי הנך, תפילין וציצית, ומילת גדול יותר מח' ימים, דרק חד חד מהנך קראי הוא דכתיב בהן, ולא שלשתן.

ורבי יוחנן אמר: אמר קרא [ויקרא יב ג] "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". מדכתיב "ביום השמיני", ולא כתיב "בשמיני" דרשינן: אפילו בשבת.

[ורבי אליעזר דדריש "ביום" למכשירי מילה, סבירא ליה דמילה דחיה שבת מ"הלכה", ופיקוח נפש לא דרשינן בקל וחומר מהלכה, אלא יליף מקראי אחריני כדאיתא ביומא פה ב].

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אלא מעתה, טמאים שהוצרכו להביא קרבן והם מחוסרי כפרה, דכתיב בהו "ביום השמיני", האם הכי נמי דדחו שבת?

ומתרצינן: ההוא "ביום" דכתיב במחוסרי כפרה, מיבעי ליה למידרש שמביאין קרבנותיהן ביום ולא בלילה.

ופרכינן: האי "ביום" דכתיב במילה, נמי מיבעי ליה למידרש שזמן מילה הוא ביום ולא בלילה?

ומתרצינן: ההוא מ"בן שמנת ימים" נפקא, שמשמעו שיהיה ביום השמיני ולא בלילו.

ודחינן: האי דרשא שמביאין קרבנות ביום ולא בלילה, נמי מ"ביום צוותו" ילפינן, שיהיה ביום ולא בלילה.

ומבארינן: אף על גב דנפקא מ"ביום צוותו", איצטריכא.

משום דסלקא דעתך אמינא: הואיל וחס רחמנא עליה, על מצורע, זב ויולדת, לאתויי קרבן בדלות, דהיינו שני תורים בלבד, אפילו בלילה נמי ליתי.

קא משמע לן קרא ד"ביום" דכתיב בהו, שאינם מביאים קרבנם אלא ביום.

מתקיף לה רבינא: אלא מעתה, שמתוך שהוכשרו להביא בדלות, סלקא דעתן להכשיר גם בלילה, אם כן, יהא זר כשר בהן? ויהא אונן [הממתין לקבורת קרובו שמתאבל עליו] כשר בהן?

ומתרצינן: הא אהדריה קרא דכתיב בהו "ביום", לפסול בהם לילה, וגלי לן, שכל תורת שאר הקרבנות עליהם.

רב אחא בר יעקב אמר: גבי מילה אמר קרא "שמיני". שמיני - אפילו אם הוא בשבת.

ופרכינן: האי "שמיני" מיבעי ליה למעוטי מילה ביום שביעי?

ומתרצינן: בן יום שביעי, מקרא דכתיב "בן שמונת ימים" נפקא.

ותו פרכינן: ואכתי תרוויהו מיבעי ליה, חד למעוטי יום שביעי, וחד למעוטי יום תשיעי?

דאי מחד קרא, הוה אמינא שרק יום שביעי הוא דלא כשר, משום דלא מטא עדיין זמנייה. אבל משמיני ואילך תמיד זמניה הוא. הילכך צריכנן לתרי קראי, "שמיני", "ובן שמונת ימים".

אלא מחוורתא כדדרש רבי יוחנן: "ביום", ואפילו בשבת.

תניא כוותיה דרבי יוחנן, דיליף "מביום" ודלא כרב אחא בר יעקב דדרש מ"שמיני".

והכי תניא: "שמיני ימול", אפילו בשבת. ומה אני מקיים "ומחלליה מות יומת", בשאר מלאכות חוץ ממילה.

או אינו, אלא אפילו מילה בכלל אזהרת שבת. ומה אני מקיים "שמיני ימול", לדרוש חוץ משבת.

תלמוד לומר "ביום" - אפילו בשבת.

והיינו, כדדרש רבי יוחנן.

אמר רבא: האי תנא דברייתא, מעיקרא כשאמר שמיני אפילו בשבת, מאי קא ניחא ליה שאין מילה בכלל הכתוב "מחלליה מות יומת". ולבסוף כששאל אולי יתכן שאף מילה בכלל אזהרת שבת - מאי קשיא ליה בטעם הראשון?

ומבארינן: בתחילה הכי קאמר: "שמיני ימול", אפילו בשבת. ומה אני מקיים "מחלליה מות יומת" בשאר מלאכות חוץ ממילה, אבל מילה דחיא שבת.

מאי טעמא?

קל וחומר הוא.

ומה צרעת, שטומאתה דוחה את העבודה, שהרי לא הותרה קציצת הבהרת כדי להכשירו לעבודה,

איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וחס רחמנא עליה לאיתויי בדלות בלילה נמי ליתי קמ"ל מתקיף לה רבינא [אלא] מעתה יהא זר ואונן כשר בהן חייבנו הקב"ה בתורת הקרבנות שנקריבם ביום ולא בלילה שנאמר (ויקרא ז׳:ל״ח) אשר צוה ה' את משה ביום צותו את בני ישראל ופירש ביום צותו למדנו לכל הקרבנות כולם שאינן כשירין אלא ביום ובפרק הקורא את המגילה (דף כ) שנינו כל היום כשר לסמיכה לשחיטה כו' ובתלמוד אמרו לסמיכה ולשחיטה דכתיב (ויקרא ג) וסמך ושחט ואיתקש סמיכה לשחיטה ובשחיטה כתיב (שם יט) ביום זבחכם לקמיצה והגשה והזייה בכולהי כתיב ביום צותו והזהיר האונן והזר עם כל המנויין במשנה שלא יקרבו להקריב קרבן כמו שאמרה המשנה (זבחים דף טו) כל הזבחים שקיבל דמן זר ואונן כולם פסולין ובגמ' גרסי זר מנלן דתני לוי (ויקרא כ״ב:ב׳) דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו למעוטי מאי כו' אלא הכי קאמר וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו כלומר בני ישראל ראוי להם שיתרחקו מן הקדשים ולא יקריבו אותן שלא יחללום שאם יקרבו אליהם ויקריבו אותם מחללים אותם ואמר עוד (במדבר י״ח:ז׳) וזר לא יקרב ונאמר בעונש (שם) והזר הקרב יומת ובאונן עוד אמרו מנלן דכתיב (ויקרא כ״א:י״ב) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל וכשאמרנו כי המחוסר כפרה והוא המצורע ששלמו ימי טהרתו ועדיין לא הקריב קרבן לא נאמר בו וביום השמיני אלא לחייב הקרבת קרבנו ביום ולא בלילה הקשינו לאמר כי דבר זה ידוע הוא לפי שכתב כן במקום אחר ביום צותו וממנו ידענו חיוב הקרבת כל הקרבנות ביום ולא בלילה והואיל וכן אין אנו צריכין לשנותו לנו עוד ופירק האומר דבר זה ואמר שמה שאמר כאן וביום השמיני אינו לשנות אלא שאנו צריכין לאותו דבר מפני שמצאנו שהקל כאן על המצורע ואמר בו (ויקרא י״ד:כ״א) ואם דל הוא ואין ידו משגת מה שלא הקל על זולתו מכלל הטמאים והם זב וזבה ואילמלי שאמר בו וביום השמיני לחייב הקרבת קרבנו ביום היה עולה על דעתנו הואיל והיקל עליו הכתוב שדי לו בשתי תורים או ב' בני יונה לחטאתו ולעולתו ושינה בינו ובין שאר הטמאות בדבר זה והם הנזכרים אחריו הזב והזבה כמו כן נמי ראוי שיקריב קרבנותיו בלילה ולא היינו לומדין משפטו משאר הקרבנות שנאמר בהן ביום צותו הילכך הוצרכנו להשמיענו וביום השמיני כדי שירחיק מדעתנו סברא זו התקיף (רבא) [רבינא] ואמר הואיל ואתה אומר כי לפי שהקל עליו הכתוב שיביא שתי תורים או שני בני יונה מה שאין כן בזולתו לא נלמוד משאר הקרבנות כלום ממשפטיו מפני שיצא מכללם מחמת שייחדו הכתוב בדבר זה ואילמלא שאמר הכתוב וביום השמיני היינו מתירים הקרבת קרבנותיו בלילה לפי דבר זה ראוי להיות הזר והאונן וכל.

עד כאן לא פליגי ר' אליעזר ורבנן אלא במכשירי מילה אבל במילה עצמה דברי הכל דחיא שבת. מנלן עולא ור' אסי ור' יצחק נפחא כולהי אימרי הלכה ומותבינן עליהן.

מניין לפקוח נפש שדוח' שבת נענה ר' אלעזר בן עזריה ואמר ומה מילה שהיא אחד מאבריו של אדם דוחה שבת ק"ו לפקוח נפש שדוחה את השבת ואי ס"ד הלכה ק"ו מהלכה (מייתי) [מי אתי].

והתניא א"ל ר' עקיבא עצם כשעורה הלכה ורביעית דם ק"ו ואין דנין ק"ו מהלכה וכו' לבטלו וזה מפורש בנזיר פר' כ"ג ונזיר אין מטמאין לקרוביהן וכו'. ובטלו דברי מי שאמר הלכה היא ובא ר' אלעזר ללמדו בג"ש באות אות משבת. ונדחו דבריו ובא רב נחמן בר יצחק ולמדו באות ברית ודורו' בשבת כתיב לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם במילה כתיב ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם וכתיב ונמלתם את בשר ערלתכם והיתה לאות ברית ביני וביניכם.

ר' יוחנן אמר אמר קרא וביום השמיני ימול בשר ערלתו ביום אפילו בשבת אקשינן עליה ר"ל אי הכי אפילו מחוסרי כפרה כגון מצורע והזבה דכתי' בהן וביום השמיני יקח שני כבשים וגו' ובזבה כתיב וביום השמיני תקח לה שתי תורים הכי נמי כיון דכתיב בהו וביום יקריבו קרבנותיהם אפילו בשבת והא קיי"ל אין קרבן יחיד דוחה את השבת ופירק לו זה שכתוב במחוסרי כפרה וביום למעוטי לילה. עוד הקשה לו ר"ל וכל קשיא שהקשה לו פירק ר' יוחנן וחזר רבינא להתקיף על פירוק ר' יוחנן ופריק סד"א הואיל וחס רחמנא עליה לאתויי בדלות בלילה נמי ליתי קמ"ל וביום. התקיף רבינא אי הכי אמ' דחס עליהן או אינו כשר בהן ולא יטריחם להמתין עד שימצאו כהן טהור כשר לטהרם ופריק הא אהדריה קרא כלומר אע"פ שחס עליו והקל בקרבנו החזיר לטהרת הכהן שנאמר והביא אותם ביום השמיני לטהרתו אל הכהן וגו' ואתא רב אחא בר יעקב עוד להוציאו שהמילה מותרת בשבת מדכתיב וביום השמיני ימול כלומר איזה יפול שמיני אין לך לא להקדים ולא לאחר ונתקשה ולא עמדו דבריו ואמרינן אלא מחוורתא כר' יוחנן דאפקיה מן וביום. וסוגיא דשמעתיה כר' יוחנן ודתניא כוותי'. ולא כר' אחא בר יעקב:

תפילין דכתיב בהו אות לידחו. פי' מכשיריהן דאלו נטילתן אינה דחוי' אצל שבת כדאמרי' בפ' במה אשה דאפי' למ"ד שבת לאו זמן תפלין הוא אם יצא פטור וכן נמי הא דאמרי' ציצית דכתיב ביה דורות לידחי ה"נ קאמר מכשיריו לידחי דאלו ציצית עצמו דרך מלבוש הוא ומותר לכתחלה ואינו חייב בו. וא"ת והא לית להו לרבנן מכשירי מילה דוחין ל"ק דכיון דגמרי רבנן ג"ש גבי מילה דאיכא לאוקמי במילה עצמה מכשירין לא דחי אבל גבי תפילין וציצית דלא אצטריך רחמנא למישרי גופה דמצוה גז"ש כי אתא למכשירין אתיא:

יהא זר כשר בהן ויהא אונן כשר בהן. איכא דק"ל זר הא כהן כתיב בפרשה ולדידי ל"ק דה"ק רחמנא אפשר בכהן כהן ליכא כהן יהא זר כשר כדי שלא יתעכב מלאכול בקדשים ומפרקי' הא אהדרי קרא בלילה. אבל בפי' ר"ח ז"ל מצאתי והתקיף רבינא הכי אם חס עלייהו יהא זר או אונן כשר בהן ולא יטריחם להמתין עד שימצא כהן טהור כשר לטהרם ופריק הא אהדרי' קרא אע"פ שהם עליו והקל בקרבנו החזירו לטהרת הכהן שנאמר והביא אותם ביום השמיני לטהרתו אל הכהן:

תניא כוותיה דר"י דלא כראב"י. פי' כלפי ששנינו בבריי' שמיני ימול ואפי' בשבת ומשמע כדראב"י משום הכי אצטריך גמ' למימר דלא כראב"י לומר דכד מעיינת בי' שפיר רישא וסיפא דלא כראב"י וכדמתרץ לה ואזיל ומיהו דלא כרנב"י נמי הויא דאיהו אמר ג"ש וכ"ש למ"ד הלכה דהא איתותב. וא"ת לר"י מכשירי מילה לר"א מנ"ל א"ל לר"א מילה מקרא נפקא ליה מכשירין דנין אות ברית ודורות [הלכות גדולות] ולהאי לישנא היינו נמי דל"א דלא כרנב"י דלר"א מיהא שפיר קאמר והני תנאי לא דרשי וי"ו דוביום ולמאן דדריש צ"ע וי"ו דמחוסרי כפרה מאי דרשי בהו. ובנוסחא דבה"ג לא כתיב אלא תניא כוותיה דר"י סתם ור"ש פי' בב"ב (מה:) דלאו כלום משמש אלא כי אתמר בבי מדרשא בהאי לישנא תניא דלא כפלוני אמרי הכי וה"נ הכי אתמר, דר' אחא שמיע להו למאן דאותבה ואמרה הכי:

ומה מילה שהיא אחד מאבריו של אדם דוחה השבת וכו'. איכא למידק מאי קל וחומר, דלמא שאני מילה דנכרתו עליה י"ג בריתות, אי נמי משום דאית בה כרת בגדול, וכדפריך בריש פרק קמא דיבמות (ה, ב). תירצו בתוס' דהכא הכי פירושו ומה מילה שאינה אלא לקיום מצוה יחידית באבר אחד מאבריו של אדם דוחה את השבת ק"ו לפקוח נפש שהוא לקיום כל המצות שישמור ויעשה כל המצות.

עצם כשעורה הלכה. פירוש: לגלח בו את הנזיר, וכן נמי הא דיליף בקל וחומר לדם רביעית, היינו נמי לגלח בו את הנזיר, אבל לטומאה קרא כתיב וכדדרשינן או בעצם (במדבר יט, טז) זו עצם כשעורה. ודם רביעית נפקא לן מדכתיב (ויקרא כא, יא) על כל נפשות מת, ודרשינן מינה להביא דם רביעית הבא משני מתים, כדאיתא בחולין בפרק בהמה המקשה (חולין עב, א). והא דאמרינן בריש עירובין (ד, ב) ובכיצד מברכין (ברכות מא, א) שיעורין דאורייתא נינהו, דכתיב ארץ חטה ושעורה שעורה זה עצם כשעורה, ותסברא שיעורין מי כתיבי אלא הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא הוא. לאו אעצם כשעורה קאי אלא (אשעורין) [אשארא].

הא דאקשינן: אלא מעתה תפילין דכתיב בהו אות לידחו. לאו אהנחתן קאמר דהנחתן לאו מלאכה היא, ולא עוד אלא אפילו למאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא, אמרינן בפרק במה אשה יוצאה (שבת סא, א) דהיוצא בתפילין פטור משום דדרך מלבוש הוא, אלא אעשייתן קאמר דהיינו מכשיריו, וכן נמי הא דאקשו ציצית דכתיב בהו דורות לידחו שבת, מכשיריו קאמר. ואע"ג דרבנן אפילו במילה לא שרו מכשירין ולא ילפי מהא אלא גופו של מצוה, התם הוא לאוקומה גזירה שוה לגופה של מילה, אבל תפילין וציצית לכשתמצא לומר דנפקי מגזירה שוה על כרחך לא איצטריך אלא למכשיריהן.

אלא מעתה יהא זר כשר בהן ואונן כשר בהן. איכא למידק והיאך אפשר לומר כן, והלא כהן כתיב בהו. ויש לומר דזר כדי נסבה ואגב גררא דאונן נסביה. ועוד יש לומר דטעמיה דקרא קא בעי. וכן פירשו משם ר"ח ז"ל. ויש לומר עוד דדלמא כהן דכתיב בהו לאו לעכב אלא [בדאיכא] כהן בכהן ולא זר הא ליכא כהן יהא זר כשר בו, כדי שלא תעכב כפרתן הואיל וחס רחמנא עלייהו.

הדר אהדריה קרא. פירוש: מדכתיב ביה ביום אהדריה קרא לכל תורת קרבנות לגמרי, משום דהוי ליה דבר שיצא לידון בדבר חדש שאי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש, ולפום כן איצטריך ביום להחזירו לכללו לגמרי. ואם תאמר לרבי יוחנן, ר"א מכשירין מנא ליה. יש לומר דלר"א איכא הלכה וקרא, הלכה לגופה של מילה, וקרא למכשירין.

תניא כותיה דר' יוחנן ודלא כרב אחא בר יעקב. והוא הדין שהיא דלא כר"א, וכל שכן דהוי דלא כהני דאמרן הלכה, אלא דאינהו הא סלקי בתיובתא. ורבי שמואל ז"ל פירש בבבא בתרא דלאו כלום משמע, אלא כי אתמר בבי מדרשא בהאי לישניה תניא כותיה ולא כפלוני אמרי הכי, והכא נמי הכי אתמר דרב אחא שמיעא להו למאן דאותבה, ואמרה הכין.

יש טמאות שהנזיר מגלח עליהן וסותר כל מה שמנה ומונה שבעה ומביא קרבנות טומאה והימים הראשונים נופלים ומתחיל למנות תחלת נזירות ויש שאין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמים ולא מביא קרבנות טומאה ואע"פ שנטמא טומאת שבעה שלא נאמר וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות עליו מת עד שיטמא בעצמו של מת אלא שמ"מ ימי הטומאה אין עולין לו נגע בעצם כשעורה או נשאו הרי זה מגלח אע"פ שאינו מטמא באהל וכן אם האהיל על הדברים שבגופו של מת המטמאין באהל אבל אם נטמא ברביעית דם אע"פ שהיא מטמאה באהל אינו מגלח שאין זה גופו של מת והרי הוא כנוגע בדברים שאין מגופו של מת כגון גולל ודופק ודומיהם על הדרך שיתבאר במקומו:

אע"פ שאין מכשירי מילה דוחין את השבת מילה עצמה דוחה שבת כמו שנ' ביום ואפי' בשבת כמו שביארנו ומ"מ דוקא מילה בזמנה אבל שלא בזמנה לא מעתה גדול שלא מל אותו אביו ולא בית דין שחייב למול את עצמו תכף שיגדל אינה דוחה שבת אע"פ שזהו זמנה לחיוב עצמו שכל מילה שלא בשמיני אינה דוחה שבת ומילה בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה אלא ביום ומצותה משתנץ החמה ומ"מ משעלה עמוד השחר כשר וכל היום כשר למילה אלא שהזריזין מקדימין ואם מל בלילה אע"פ שבטלה תורת מצותה מ"מ נימול הוא ואין צריך כלום:

מחוסרי כפרה ר"ל טמאים שהוצרכו קרבן אחר טבילתם והערב שמשם כגון זב וזבה יולדת ומצורע אע"פ שנאמר בהם ביום אינן דוחים את השבת לא נאמר עליהם ביום אלא למעט שאם הקריב בלילה לא עשה כלום שאין קרבן בלילה ואע"פ שכבר היה בכלל שאר הקרבנות שנאמר עליהם ביום צוותו שמא הייתי טועה לומר הואיל וכשרים בדלות שהרי זב וזבה בתורים או בבני יונה ומצורע ויולדת יש בהן קרבן בעשירות ודלות כמו שנזכר במקראות שיהא קרבנו כשר אף בלילה בא זה ומיעטו לחזור ולכללו בדין שאר קרבנות ליפסל בהקרבת לילה ובשאר פסולי שאר קרבנות כגון זר ואונן וכיוצא בהם:

מצות מילה בשמיני ואם לא מל בשמיני מל והולך כל זמן שירצה אע"פ שאינה זמנה וכל זמן שימול מקיים מצוה אבל קודם שמנה אין בה מצוה כלל ואם מל בשביעי או קודם לו לא קיים מצוה ומ"מ אינו צריך כלום שהרי נמול הוא מ"מ ולא הצריכו בנולד מהול הטפת דם ברית אלא מספק ערלה כבושה כמו שיתבאר:

כבר ידעת שהתורה החמירה בצרעת שלא לקוץ בהרתו ר"ל סימני טומאה שבו כדי שיהא הכהן רואהו בלא סימני טומאה ויהא מטהרו והוא שכתוב השמר בנגע הצרעת ואפי' במקום שהעבדה נפקעת כגון שהיו רוב צבור בפסח מצורעים או הכהנים שאין אומרים יקוצו צבור בהרתם ויאכלו פסחים או הכהנים ויעבדו נמצאת עבדה בטלה מפני הצרעת ואעפ"כ שבת נדחה מפני עבודה בתמידין ומוספין ומ"מ מילה דוחה אף הצרעת שאם היתה בהרת בעור הערלה חותכה עם הערלה בין בזמנה בין שלא בזמנה וכן דוחה את השבת אלא שזו דוקא בזמנה כמו שכתבנו:

בד"ה הא אהדריה כו' וקשה אמאי לא קאמר דאהדריה קרא מדכתיב כהן כו' עכ"ל ר"ל דאכתי לא איצטריך קרא למעט לילה בדלות כיון דאהדריה לכהן וק"ל:

בד"ה ת"כ דר' יוחנן כו' אף על גב דר"י אית ליה הלכה כר' אלעזר אצטריך למילה גופה כו' עכ"ל כצ"ל ר' אלעזר בלא יו"ד והיינו ר' אלעזר בן פדת אמורא שאמר אתיא אות אות ורב נחמן ב"י מפרש דבריו ומסיים להו דאתיא אות ברית דורות ונקטו ר' אלעזר במקום רב נחמן ב"י דנקטו כבר משום דר"א מרא דשמעתין דאמר אתיא אות הוא בכ"מ בר פלוגתא דר"י ומשמע לכאורה דבגוונא חדא איירי דכמו דאליבא דר"י ביום אתא למכשירין ומילה גופה הוי הלכה אליבא התנא דר' אלעזר ה"נ לר' אלעזר אות ברית דורות אתא למכשירין ומילה גופה הוי הלכה אליבא התנא דר"א ואם כן הוי ת"כ נמי דלא כר' אלעזר ומש"ה קאמרי דאינו כן דלא בגוונא חדא איירי דאע"ג דר' יוחנן אית ליה הלכה אליבא דר"א מ"מ לר' אלעזר לאו הלכה הוא אלא דאות ברית ודורות אתא למכשירין וביום למילה גופה ואתיא שפיר ברייתא והמגיה בדפוס חדש בלובלין דלר"י אית ליה הלכה אליבא דר"א והברייתא אתיא כרבנן דפליגי עליה דר"א דביום אתא למילה גופה גם אם מצא להגיה כך אינו נכון דאם נימא לר' יוחנן דהברייתא אתיא דוקא כרבנן א"כ אמאי הויא ת"כ דלא כרב אחא ב"י דהא לדידיה נמי איכא למימר דאתיא ברייתא כרבנן ולא כר"א ולכך לא בעי למדרש שמיני אלא שכן נראה דלרבי יוחנן אתיא סתמא דברייתא ככ"ע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לרבנן במילה גופה ולר"א במכשירין ומילה גופה הלכה וכן לרב נחמן ב"י אתיא סתמא דברייתא ככ"ע ובמילה גופה איירי הברייתא ולר"א במכשירין אתיא מאות ברית דורות אבל לרב אחא ב"י לא אתיא סתמא דברייתא ככ"ע דע"כ לא אתיא כר"א כדמוכח מיניה בהדיא דלא בעי למדרש שמיני והדברים ברורים למבין ודו"ק:

בד"ה מה צרעת כו' ולימא ק"ו איפכא כו' ומה שבת שדוחה את המילה ומילה כו' עכ"ל בפשיטות ה"מ למיעבד ק"ו ומה שבת החמורה עבודה דוחה אותה צרעת לכ"ש דה"נ עביד לקמן ק"ו גבי מילה שתהא דוחה צרעת וי"ל דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה הא דשבת חמורה משום דיש בה עונשין כו' עד דקאמר או אינו כו' וניחא להו בהאי קל וחומר גופיה דקאמר הכא וק"ל:

בגמ' ור' יוחנן אמר אמר קרא ביום ביום אפי' בשבת ופירש"י מדלא כתיב בשמיני ימול וכו' ולר"א דאפקיה למכשירי מילה עצמה הלכה היא עכ"ל מקשין העולם הא מן הסברא הוה לן לומר איפכא דקרא אתיא למילה עצמה ומכשירים אתיא מהלכה אבל ל"נ דהטעם הוא דדבר שהוא מותר מהלכה למשה מסיני לא אשכחן ביה פלוגתא שיהיו מקצתן מורין לאיסור ומקצתן להיתר רק רגיל להיות שנתפשט היתרו לכל אבל דבר שבא ממדרש הפסוקים אשכחן טובא דתנא זה יליף היתרו או איסורו מאיזה ריבוי דקרא ותנא אחר מפיק ליה לקרא לדרוש אחר ולכך ע"כ צ"ל דמילה עצמה שנתפשט היתרה אליבא דכ"ע אתיא מהלכה ומכשירים אתיא ממדרש קרא דביום לר"א וק"ל:

ברש"י ד"ה אלא אתיא ברית ברית וכו' אלא הך דברית ברית נאמרה בסיני בשבת כתיב ברית וכו' כצ"ל:

ד"ה ביום וכו' ומדלא כתיב בשמיני ימול וכו' כצ"ל:

ד"ה מחוסרי כפרה וכו' שהוצרכו לקרבן זב וזבה יולדת כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ההיא מבן שמונת ימום נפקא וכו' וי"ל דסמיך אבן ח' ימים ודרשה פשוטה נקט ר"ל דלפי פשוטו אתי ביום ללמדנו דאין מלין אלא ביום אבל לפי האמת מביום ילפינן אפי' בשבת וביום ולא בלילה ילפינן מבן שמנת ימים אבל יש לדקדק דלמאי דילפינן ליה מבן שמנת ימים לט' ולי' ולי"א מנין שאינו נימול אלא ביום דבשלמא לפי מאי דילפינן מוביום אתי שפיר דאתי לן מהוי"ו דוביום אבל השתא דמפיק ליה מקרא דבן שמנת ימים קשה וצ"ל דלפי מאי דמפקינן ליה מבן שמנת ימים ימול ס"ל דלנימול לט' לי' ולי"א לא צריך קרא דאין נימולין אלא ביום דמהיכא תיתי לן לחלק כיון דשמעינן מקרא דמילה היא ביום ולא בלילה וק"ל:

ד"ה תניא כוותיה דר' יוחנן וכו' ודלא כרב נחמן בר יצחק דאמר אתיא אות ברית דורות לא הוי דאיהו מורה דדרשינן ביום כדדרשינן בברייתא ואות ברית דורות אתיא למכשירים וכו' ואע"ג דר"י אית ליה הלכה כר"א כדפירש"י והאי ברייתא דדרשינן ביום אתי כרבנן דביום איצטריך למילה גופה וכו' כצ"ל ור"ל דלר' יוחנן אתיא הך ברייתא דוקא כרבנן דאלו לר"א אתי ביום למכשירים ומילה עצמה הוי הלכה מסיני אבל לר"נ ב"י אתיא נמי ברייתא זו אפי' כר"א דר"א נמי מצי ס"ל דמילה עצמה אתיא מביום כהך ברייתא ומכשירים אתי מג"ש מאות ברית דורות אבל לר' יוחנן לא נוכל לומר דלר"א ילפינן מילה עצמה מביום ומכשירין הוי מהלכה מסיני כמו שפירשתי לעיל בפירש"י אבל לרב נחמן בר יצחק נוכל לומר שני דרכים או שר"א יליף נמי מילה עצמה מביום ומכשירין מאות ברית דורות ואתיא הברייתא אפי' כר"א ורבנן לא גמירי נ"ש דאות ברית דורות או שר"א יליף מכשירים מביום ומילה מאות ברית דורות ואתיא ברייתא כרבנן דוקא אבל ניחא לן טפי לומר דר"א נמי יליף מילה עצמה מביום כדי לאוקמא הברייתא ככ"ע אלא שיש לדקדק הא בהדיא משמע מסוגיית הגמ' דלעיל דלרב נחמן בר יצחק מילה עצמה אתי מאות ברית דודות ומכשירים מביום דהא פריך בגמ' אבל מילה גופה דברי הכל דוחה שבת מנלן ועל זה קאמר אמר עולא הלכה ור"א ורב נחמן בר יצחק אמרי אתיא מאות ברית דורות ור"י מביום וכולהו קאי אמילה גופה כי היכי דר' יוחנן קאי דוקא אמילה גופה כדלעיל וצ"ל דרב נחמן בר יצחק לא אתי לומר להחליט הענין דמילה גופה דוקא אתי מאות ברית וכו' ומכשירין דוקא מקרא דביום אלא אתי לומר לן דאית לן עוד קרא אחרינא דהיינו אות ברית דורות וכיון דאית לן תרי קראי נוכל לומר להך גיסא או להך גיסא דנוכל לומר דאליבא דכ"ע מילה גופה ילפינן מקרא דביום ואתיא הברייתא אפי' כר"א אלא דר"א יליף מכשירים מג"ש דאות ברית דורות ורבנן לא גמירי להו ג"ש זו או נוכל לומר דמילה גופה יליף ר"א מאות ברית דורות ומכשירין מביום אלא שעדיין יש לדקדק מנלן דברייתא זו אתיא דלא כרב אחא בר יעקב דלמא אתיא נמי כרב אחא ורב אחא נמי מצי ס"ל דלכ"ע מילה גופה אתיא מקרא דביום כמו דתנינן בברייתא אלא דס"ל דר"א יליף מכשירין מקרא דשמיני אפי' בשבת ואתיא ברייתא ככ"ע א"נ לר"א דמילה גופה מקרא דשמיני ומכשירים מביום וברייתא אתיא כרבנן ונראה דזה א"א לומד דא"כ קרא דשמיני לרבנן למאי אתא דליכא למימר דהוה ידע רב אחא דלרבנן אתי שמיני לאפוקי תשיעי א"כ לר"א נמי ליכא למילף מיניה כלל דלא שייך לומר דפליגי רבנן ור"א בהא אלא ודאי ע"כ צריך לומר דלרב אחא בין רבנן ובין ר"א נפקי מילה עצמה מקרא דשמיני וקרא דביום לר"א אתיא למכשירים ולרבנן אתיא לביום ולא בלילה ודו"ק:

ד"ה מה צרעת שדוחה את העבודה וכו' וי"ל דה"נ המ"ל איפכא וכו' אלא דניחא ליה לומר שתהא דוחה דנפקא ליה מביום וכו' כצ"ל ר"ל דהא דרצה מתחלה לאתויי מק"ו דמילה דוחה שבת לא היה הכוונה להחליט הענין דגם הוא ידע אז דיש לדחות ולסתור הק"ו בכמה סתירות אלא משום דניחא ליה לתנא ותכלית כוונתו היה מתחלה לאסוקי דמילה דוחה שבת מקרא דביום כדמסיק לבסוף אלא שהתנא נושא ונותן בדבר באם היה איזה צד להוציא דין זה מי"ג מדות התורה באופן שלא היה התורה צריכה למיכתב קרא ועשה מתחלה ק"ו כאלו אמר וכ"ת ל"ל קרא הוצא דין מן הק"ו זה אינו דאין ללמור דין מן הק"ו דיש לסתור הק"ו והיה יכול לסתור הק"ו מכה הנך קושיות שהקשו התוס' לעיל אלא דפריך ליה וסותר אותו מיניהוביה וק"ל:

רש"י בד"ה עקיבא כו' אתה בא ללמוד בק"ו ואין דנין כו' כצ"ל והד"א:

בר"ה דורות כו' בסה"ד. נ"ב ואע"פ דכתיב נמי והקימותי את בריתי בינך וגו' לדורותם לברית עולם וקאי נמי אאברהם שהיה גדול מ"מ מאחר דאשכחן להדיא דדורות כתיב גבי קטן אמרי' האי דורות קמא נמי אקטן דוקא קאי ודו"ק:

גמ' ק״ו מהלכה מי אתי כו'. וכן בסמוך ברבי יוחנן פי' רש״י בד״ה ביום כו' ולר״א כו' אלא מקרא נפקא ליה כו' ע״ש [קשה הא לר״א אפשר] דמכ״ש נלמד פקוח נפש בק״ו ממכשירין כיון דאתיא קרא [ביום] למכשירין ולולי הלכה מ״מ אתיא קרא למילה גופיה [ונמצא דשפיר נלמד לר״א הק״ו מקרא או ממכשירין או לולי הלכה ממילה גופיה. וא״כ מאי פריך מראב״ע דלמא סובר כר״א. וכן קשה ארש״י לקמן] ודוחק לומר דלמכשירי פקוח נפש קאמר דהשתא אי לאו הלכה לא ידעינן מכשירי פקוח נפש דאכתי מנ״ל להקשות דלמא ראב״ע פקוח נפש ממש קאמר. ואם נאמר דאי לאו הלכה הוי מוקמינן קרא לביום ולא בלילה רק (דלית לן הלכה למילה) לבתר דאשכחן הלכה למילה גופא דדחי שבת מוקמינן ביום למכשירין ולפי״ז מקושר קצת אלא מעתה מחוסר כפרה לר״י דוקא [דלית ליה הלכה למילה. ואפ״ה דרשי' ביום אפילו בשבת לא למעט לילה. מחוסר כפורים נמי] ודו״ק:
כל פילפולא דר״ל צריך לראות קצת היאך ניחא ליה בלא״ה דהא ביום ולא בלילה נלמד בלא״ה מביום צוותו וק״ל׃

בתוס' בד״ה ההוא כו'. תפסו כאן דאזלא לכ״ע. דלעיל [בר״א] י״ל דהכא דוקא לר״א קאי [והך דת״כ לרבנן]:

בא״ד דסמך אבן כו'. ובן שמונת ימים והוי״ו דוביום אתיא חד לבזמנו וחד לשלא בזמנו:

בתוס' בד״ה הא אהדרי' קרא כו' וקשה ואמאי לא קאמר דאהדרי' קרא כו'. הלשון אינו מדוקדק דמשמע אלו קאמר כן היה ניחא הא א״כ הדרא קושיות ר״ל לר״י לדוכתא וק״ל:

בתוס' בד״ה תניא כוותיה דר״י כו' אע״ג דר״י אית ליה הלכה לר״א כדפי' בקונט' והך ברייתא דדרשי ביום אתיא אפי' [א] לרבנן דביום איצטריך למילה כו'. כן הוא מוגה בגמרות שלי ודבריהם מבוארין בפשיטות דלא כר״נ בר יצחק לא הוי דר״נ בר יצחק גופיה אפשר ס״ל לימוד דביום כו' ומ״מ לא שייך לומר תניא כוותיה דר״נ בר יצחק דהא הוא לא הזכיר לימוד דביום ואולי ס״ל הלכה אבל כר״י אתי שפיר. אבל עכ״פ הוי דלא כרב אחא בר יעקב דמברייתא שמעינן דשמיני ימול בלא ביום ליכא לימוד כלל דאדרבה דלמא מחלליה דוקא ושמיני ימול חוץ משבת ש״מ בהדיא דמשמיני ימול ליכא למילף מידי ורב אחא בר יעקב משמע ליה שמיני ימול ללימוד. ואותם שאין להם מוח בקדקדם מפקפקין דלמא למילה עצמה לא משמע ליה להברייתא ללימוד אבל למכשירין מצי לילף מני' [ור״א בר יעקב אמכשירין קאי כמ״ש לרנב״י] והבל יהבלון. גם מפקפקין דשמעתין משמע דלימוד דרב נחמן ב״י ור״י ורב אחא בר יעקב הולך הכל על מילה גופא כו' ואין בזה ממש דכיון שיש לן ב' לימודים נוכל ללמוד אח״כ כאשר נרצה:

בתוס' בד״ה מה צרעת כו' תימה ולימא ק״ו איפכא. א״ל דידע מקרא דצרעת דוחה עבודה כמ״ש בד״ה הדר דהא הך ברייתא סיימא או אינו כו' דלמא משום גברא דלא חזי ש״מ דלית ליה קרא כמ״ש [ בדיבור הנ״ל] דלרבא אין צריך קרא:

גמרא מה למילה שכן נכרתו עליה יג"ב. לכאורה המ"ל שכן כרת עיין מש"כ (בפסחים צ"ב בס"ד) ואולי לה"ק ה"ט בכדי שלא נילף מינה אף פסח וע"ש בתוס' (ס"ח ב') בד"ה ומה שחיטה:

[שם א"ל ר' אלעזר בן עזריה עקיבא כו'. הגרי"פ העיר למחוק ב"ע. וצריך להגיה ג"כ אליעזר ביו"ד] :

שם ה"ת מעיקרא מאי קנ"ל ולבסוף מאי קק"ל ה"ק כו'. לכאורה י"ל בפשוט דמעיקרא הוה ס"ד כראב"י ולבסוף ס"ל כדדחי ליה הש"ס וצ"ע:

רש"י [ד"ה עקיבא. דכתיב ועל כל נפשות מת לא יבא. כ"נ דצ"ל דנפש כתיב גבי נזיר וע"ז אנו דנין] :

רד"ה ביום ואפילו בשבת. ולר"א כו' ופק"נ לא אתיא ליה מק"ו כו'. לכאורה ממכשירין דכתיבי בהדיא איכא למילף הק"ו ואי משום דאי לאו הלכה לא הוה מוקמינן ליה למכשירין לכה"פ הוה מוקמינן ליה למילה עצמה ותיתי מינה:

רד"ה מחוכ"פ. יולדת כו'. ביולדת לא נאמר וביום:

גמרא (ריש ע"א) שכן אם עבר זמנה. נ"ב של מצוה:

תד"ה מה צרעת כו' אכתי נימא קבורת מת מצוה יוכיח [על הק"ו דבעי למילף בגמרא, ומה צרעת שדוחה עבודה שדוחה שבת מילה דוחה אותה, שבת שנדחית מפני עבודה, כש"כ שתהא מילה דוחה אותה, והקשה בתוס' מהו ק"ו נימא רציחה תוכיח שדוחה עבודה ואינו דוחה שבת, אף אני אביא מילה, וכ"ת מילה עדיפא שדוחה צרעת הדוחה עבודה, אכתי נימא קבורת מ"מ תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה מילה מולאחותו שדוחה צרעת שדוחה עבודה שדוחה שבת, אפ"ה לא דחי' שבת].
תמיהני מאוד הא לאותו ס"ד מהראוי שקבורת מ"מ יהא דוחה את השבת, כיון שדוחה מילה ורילה דוחה שבת, דהרי בסנהדרין פרכינן ויהא קבורת מ"מ דוח' שבת מק"ו, כיון דדוחה עבודה, ועבודה דוחה את השבת, ומשני רציחה תוכיח שדוחה עבודה ואינו דוחה שבת, והקשו בתוס' שם, ונלמוד ק"ו קבורת מ"מ דדוחה מילה ומילה דוחה שבת, ותי' דמ"מ שייך למפרך רציחה תוכיח דדוחה עבודה שדוחה שבת, והיא גופה אינו דוחה שבת, ה"נ קבורת מ"מ אף שדוחה מילה הדוחה את השבת מ"מ היא גופה לא תדחה שבת, וקשי' לי בגוה דמ"מ קבורת מ"מ עדיפא דדוחה מילה הדוח' צרעת דדוחה עבודה דדוחה שבת, ועדיף משבת בכמה מדרגות, וכמ"ש כאן, וכ"ת מילה עדיפא שדוחה צרעת שדוחה עבודה, וי"ל דלמסקנא ניחא דצרעת לאו משום דחמירא אלא משום דגברא לא חזי, ולרב ספרא בתירוצא א' דהתוס' לקמן ד"ה הדר אמר וכו' דלא ס"ל הך סברא דגברא לא חזי, באמת צ"ל דבלא"ה לית ליה ק"ו כזה, וכמ"ש מהר"ש איידלס שם, או דבאמת אין חילוק בין עדיף במדרגות או לא, ודלא כסברת וכ"ת שבתוס' כאן, וכיון דמצינו ברציחה שדוחה דבר שדוחה שבת, ומ"מ הוא אינו דוחה שבת נסתר הק"ו מכל וכל, עכ"פ לפי מה דקיימא התוס' השתא בסברת וכ"ת, קשי' איך כתבו על זה דאכתי נימא קבורת מ"מ יוכיח, נימא דהיא גופה אתי' בק"ו דדוחה שבת, כיון דדוחה מילה הדוחה וכו', ולאותו ס"ד ל"ש לומר רציחה תוכיח, כי היכי דל"ש רציחה תוכיח על מילה, ומה אולמא דק"ו לגבי מילה, מלגבי קבורת מ"מ, ותרווייהו נילף בק"ו דדחי שבת, וצריך התישבות גדול:

דנין אות ברית ודורות. י"ל לפרושי לדעולא אתי' דהלכה דקאמר היינו שהי' הלכה למשה מסיני דנילף גז"ש מילה משבת אבל לא ידעינן באיזה תיבה ויגענו ומצאנו אות ברית דורות המה לג"ש ואפי' לא היינו מוצאים איזה תיבות מופנים לג"ש מ"מ הי' ידעינן מהלכה דאיכא ג"ש ומילה דוחה שבת. ושפיר ילפינן ק"ו מהלכה שהיא ג"ש כנ"ל. וברש"י ותוס' דשמעתין לא משמע קצת כן וי"ל:

ומה שפירש"י דר"א לית לי' דראב"ע ולא כתב דיליף פ"נ ק"ו ממכשירי מילה וכן הקשה מהר"ם שי"ף י"ל דפ"נ הותרה כמ"ש מהר"מ מר"ב ברא"ש ס"פ יה"כ ומילה ס"ל נמי הותרה בשבת אבל מכשירי מילה נהי דדחי שבת לר"א מ"מ לא הותרו ודי דדחי שבת וא"כ לא סגי למילף פ"נ ממכשירין וק"ל:

אלא מעתה מחוסרי כפרה וכו' הכא נמי הו"מ להקשות כן אדר"א דלולב ושופר ומילה אלא דר"א שמותי הקשה ר"ל אגוף הדין דמילה לרבנן ועיין מהר"מ שי"ף. ועי"ל דלולב ואינך דלולי שחסרו לו המכשירין הי' המצוה נוהג בשבת ומילה נמי לר"א כבר אית לי' מהלכה שהיא גופה דוחה שבת רק אירע מקרה לזה שחסרו לו מכשירין. י"ל אתי' קרא ביום שלא תדחה המצוה משום כך ובדרשה כל דהוא דרשינן ביום אפי' בשבת דהא שבת יום הראוי לאותה מצוה הוא לולי שחסרו לו מכשיריו. משא"כ מחוסר כפורים י"ל שלא ניתן מצוה מעיקרא בשבת שהרי יש בה דחיית שבת א"כ יש לפרש ביום יום הראוי ולא שבת וכן פריך ש"ס פ"ק דמ"ק ט' ע"א ודלמא ימים הראוין. אבל השתא דלרבנן מפקי גוף מילה דדחי שבת מביום בכל איזה יום שיזדמן ולא אמרינן ביום הראוי קשה ממחוסר כפורים:

הא אהדרי' קרא. הקשו תוס' הא כבר אהדרי' קרא בכהן פי' וא"כ שוב אייתר ביום ואפי' בשבת. ויפה תי' רשב"א הא לכתחלה בכהן ואי ליכא כהן לא יתעכב כפרתו דחס רחמנא עלה. אך הא קשי' לי לפמ"ש רש"י דבזב וזבה ויולדת ומצורע בכולהי אהדרי' קרא ביום ש"מ לא אתי' מהדדי ואלו אהדרי' בחדא אכתי ה"א אידך חס רחמנא טפי א"כ תיקשי בקרבן עולה ויורד שבפ' ויקרא דחס רחמנא יותר דאיתא נמי בדלי דלות והתם כהן כתיב וביום לא כתיב אם כן להרשב"א הנ"ל דהדורא דכהן לא הדורא הוא וכן מוכח מסוגי' דשמעתין א"כ ליתכשר בלילה וזה דבר הנמנע ולא לישתמיט בשום דוכתא דכשר בלילה להקריב קרבן עולה ויורד וצע"ג לכאורה. וי"ל ע"פ מה דאמרי' באגדת ערבי פסחים קי"ח ע"א עשיר בשורו עני בשיו יתום בביצתו אלמנה בתרנגולתה ע"ש נמצא בקרבן עולה ויורד דבא לכפר אין כאן חייס כלל דאי נמי לא הוה מייתי קרבן והי' מונח לעונשו של הקב"ה נמי הי' הפרש בין עני לעשיר וע"כ אי מייתי קרבן ראוי הוא להפריש ביניהם ואין כאן חייס. ואדרבא בחטאת קבוע דחלב ודם הוא חידוש שלא הפריש הקדוש ב"ה בין עני לעשיר. אבל בעולה ויורד לית כאן חייס אבל במחוסרים כפורים מבואר פ"ק דשבועות דמנגעים כבר איכפר לי' וקרבן לאשתרוי בקדשים וה"ל קרבן להיתר קדשים כמו מקוה טהרה לתרומה ואין סברא לחלק בין עני לעשיר ואפ"ה חס רחמנא על העני מש"ה הוה סד"א להתיר לילה זר ואונן מש"ה אהדרי' קרא ומכ"ש בעולה ויורד דליכא חייס:

ובזה ארווח לן להציל הארי ספר החינוך ויקרא סי' קכ"ג שכ' בעולה ויורד עני שהביא קרבן עשיר לא יי"ח והשיג עליו הג' מהר"ח אלפאנדרי בספר אש דת שהוא נגד משנה מפורשת פרק בתרא דנגעים שעני יי"ח בקרבן עשיר ויליף בירושלמי מקרא זאת תורת ומייתי לי' ר"ש ותיו"ט שם ע"ש. ולהנ"ל י"ל בשלמא בנגעים דחס רחמנא עליו אבל ראוי הי' להביא כשבה כמו העשיר א"כ אי מייתי כשבה תבוא עליו ברכה וכדאמר ר"נ פסחים צ"ב ע"ב. משא"כ עולה ויורד דכפרתו של עני די בתורים ובני יונה וכבר נתכפר בשיורי עופות והמותר על זה ה"ל כמו חולין בעזרה או כמו חטאת שנתכפרו בעליהם ולא יי"ח ויש הכרח לזה דאלת"ה ה"ל למכתב קרא זאת תורת גבי עולה ויורד דמוקדם ונתני אינך מיני' אע"כ דוקא בנגעים וחבריו ולא בעולה ויורד ומטעם הנ"ל וק"ל:

וחד למעוטי תשיעי. בזה ניחא דלמ"ד אות ברית דורות איצטריך שמיני למעוטי תשיעי ולמילתיהו נשנית עיין סנהדרין נ"ט ע"ב ולא נצטרך לומר דס"ל כואיבעית אימא התם. מיהו בלאה"נ י"ל למילתיהו נשנית דכל שאין אמו טמאה לידה לקמן קל"ה ע"א ע"ש. א"נ בשר אפי' במקום שיש בהרת יקוץ או ערלתו ודאי:

אבל משמיני ואילך זמני' היא. וראב"י לית ליה האי סברא אלא שמנת ימים ממעט נמי תשיעי ולפ"ז י"ל ממילא איצטרך ביום ולא בלילה ולא נפקא ליה מימים דבן שמנת ימים דידוע ממורי הגאון הפלאה זצ"ל דבני נח הלילה הולך אחר היום נמצא אז גבי אברהם לילה שלפני שמיני עדיין לא מטא זמן חיוב. שוב מצאתי כן להדיא בהפלאה על התורה פ' בא בפסוק תן חלק לז' וגם לשמנה. ומה דממעט מימים לילה שלאחריו אע"ג שהוא יום השמיני ממש מ"מ לאו מטעם לילה אימעט אלא כי היכא דאימעט תשיעי ה"נ בשמיני גופי' פליג רחמנא וציוה למהר למול בחציו הראשון של יום השמיני ולא בחציו האחרון שהיה הלילה שלאחריו והוה ס"ד כשניתנה תורה ונתחדשה הלכה שהלילה שלפניו שייך ליום ח' זריזות הוא למול בלילה שלפניו שהיא חציו הראשון של יום מש"ה איצטריך ביום ולא בלילה ולא ידעינן שבת אך לעומת זה אייתר שמיני לרבות שבת. כל זה לראב"י אך ר' יוחנן ס"ל שמנת אינו ממעט ט' נמצא קודם מתן תורה הי' ח' וט' שוים ואפ"ה ממעט לילה שביניהם מימים ולא לילות ש"מ דאלילה קפיד רחמנא שלא למול בו ואייתר ביום לרבות שבת נמצא א"א בשום אופן למידרש תרווייהו שמיני וגם ביום וזה א"א דאי הא ליכא הא וא"כ ע"כ לר"א איצטריך הלכה או אות ברית דורות ועיין תוס' ומהרש"א וק"ל:

ומה צרעת שדוחה את העבודה בחולין פ"ד ע"ב מייתי רש"י הך ק"ו דלא כמסקנא דשמעתין וצ"ע לכאורה. וי"ל דכ' הראשונים התם מדמייתי ש"ס מתקיעת שופר שהוא דרבנן ש"מ מיירי נמי בכיסוי דחלול דרבנן כגון טלטול עפר שאינו מוכן והנה טלטול העפר לא הוה בעידני' ואין ראי' משופר וצ"ע דברייתא דהתם לא חש שיהי' דוקא בעידני' וכס"ד דש"ס דשמעתין וא"כ לפ"ז שפיר אתי' מילה מק"ו דצרעת דאין לומר גברא לא חזי די"ל נגעים טהורים מאי איכא למימר כדלקמן בשמעתין ותירוצו של רב אשי דלא הוה בעידנא הא לית לי' וא"ש. ולמ"ש תוס' דהומ"ל קבורת מת מצוה תוכיח ליתא להנ"ל אך אינו מוכרח למעיי"ש בסנהדרין ויבואר לפנינו אי"ה וכן למ"ש מהרש"א דהמ"ל מילה שלא בזמנו תוכיח ויבואר בסמוך אי"ה. וניחא נמי פסק הרמב"ם והפוסקים דספק אינו דוחה יו"ט אע"ג דש"ס דחי התם מה למילה שכן אינה נוהגת בלילות כבימים וכ' ריטב"א ליישב הפוסקים דמכניסין הפירכא בק"ו וצע"ג שהש"ס לא אמר כן וכמ"ש תוס' שם פ"ה ע"א דפירכא הכתובה בקרא אין מכניסין בק"ו ואיך נתחכם אנחנו. והא"ש דלש"ס התם דאתי' מילה מק"ו דצרעת כנ"ל ואייתר ביום ולא בלילה לומר אפי' מילה שלא בזמנה לא יהי' בלילה דבזמנה מימים נפקא נמצא הוה חומרא הכתובה בקרא ואין מכניסין בק"ו הפירכא. אבל למאי דקיי"ל ביום אפי' בשבת ולא ידעינן למעוטי לילה שלא בזמנה אלא מיתורא דוי"ו וביום והוא דרש רחוק כיון דעיקור קרא אשבת קאי ויתורא דוי"ו אלילה שלא בזמנה באם אינו ענין עיין תוס' יבמות ע"ב ע"ב א"כ הוה כחומרא שאינה כתובה בקרא ומכניסין בק"ו וא"ש וק"ל:

גמ' עד כאן לא פליגי וכו' אבל מילה גופה דוחה שבת מנ"ל. לפי המתבאר בסוגיא כבר ביאר טעמו של ר"א דמכשירין מביום וא"כ לכאורה אין מקום להקשות על רבנן מנא להו דמילה גופה דחי. דמה חסר לנו לומר דהם סברי דביום אתי למילה וכדמסיק ר' יוחנן באמת ולא היה לו להקשות רק על ר"א האי ביום בעינן למילה עצמה. ואכתי מכשירין מנא להו. ולכן נלע"ד דאכתי לא ידע הסוגיא דהכא מהך לימוד דביום כלל והש"ס שכבר סידר טעמי' דר"א מביום היינו מסקנא דשמעתין אלא שלעיל סידר מכשירי כל המצות דדחו שבת יחד: ועל זה אמר עולא הלכה. והיינו לכל מר כדאית ליה לרבנן מילה עצמה ולר"א מילה ומכשירין הלכה. אבל קרא ליכא לעולא כלל לא לרבנן ולא לר"א. דהא ודאי דעולא לאו טעמי' דר"א אתי לפרש דאטו שביק רבנן ומפרש דברי ר"א. והמקשה טעמייהו דרבנן מהדר דהיינו מילה עצמה אליבא דכ"ע. ולכן [ע"כ] דליכא לעולא שום קרא שאם היה לו איזה קרא היה לו לפרש טעמייהו דרבנן מקרא ולכן שפיר הקשה מראב"ע דדאין ק"ו וכי דנין ק"ו מהלכה דליכא למימר דראב"ע סבר כר"א ודן ק"ו ממכשירין דהרי לעולא ליכא שום קרא גם לר"א. והכל הוא מהלכה ורש"י דפי' בדברי ר' יוחנן דר"א לא סבר כראב"ע וכו' ולכאורה יפלא דלר"א שפיר יש ק"ו ממכשירי מילה דכתיב קרא דדחו שבת. ונראה דלכאורה יש לדקדק לר"א כיון דע"כ איתייהב הלכה למילה דדחי שבת ושוב אצטריך קרא למכשירין הוה לי' למימר ההלכה לסיני שמכשירין דחו שבת וממילא שגם מילה לא גרע מכשירין ולא אצטריך ביום דבשלמא אי מקראי הוה יליף כולהו מילתא והוה ליה תרי קראי חד למילה וחד למכשירין שפיר אצטריך תרווייהו דלא נוקי למסתבר. אבל הלכה למשה מסיני כיון שנאמר מפורש למה באמת אמרו ליה שמילה דוחה שבת כיון שאפילו מכשירין דחו נימא לי' קוב"ה למשה מכשירין דחו שבת. והנה אם נימא דע"כ שוב צריך קרא כדי למילף פ"נ מק"ו ואין דנין ק"ו מהלכה הוה אתי שפיר דאצטריך שוב ביום אבל אכתי קשה כיון דבאמת גבי מכשירין דחו למה אמרו ההלכה על מילה הוה לי' למימר בסיני מכשירין וגם לכתוב ביום בשביל למילף ק"ו: ולכן נראה דר"א סבר כר"ש (בדף ק"ו ע"א) דחובל מקלקל חייב מדאצטריך קרא למישרי מילה דדחי שבת. וא"כ אילו הוה אומר הלכה על מכשירין הוה אמינא לעולם דחובל מקלקל פטור וההלכה אצטריך למכשירין ואף דהוה אמר מילה ומכשירים דחו שבת מ"מ הוה אמינא שהדחי' היינו במכשירין וכמו שאמר ר"א שופר וכל מכשיריו ולולב ומכשירין דוחה שבת ולא משכחת דחי' בגוף שופר או בלולב רק במכשיריו. ומעתה יש לתמוה לרבנן דלית להו הלכה רק מביום מנ"ל לר"ש למילף מקלקל חייב ודלמא מקלקל פטור וביום באמת מנ"ל לרבנן אמילה ודלמא מילה באמת ל"צ קרא דהא מקלקל הוא וביום אתי למכשירין:

אמנם לרבנן דלא אשכחן בשום מקום מכשירין דוחה שבת ניחא. דלא מוקמינן קרא בדבר שלא אשכחן במקום אחר ויותר ניחא לאוקמי אמילה עצמה ולמילף באמת שמקלקל חייב וכל זה לרבנן אבל לר"א שס"ל בכמה מקומות אחרים שמכשירים דוחים שבת כמבואר בדף הקדום ויותר ניחא לאוקמי קרא במכשירין מלחדש דבר חדש שיהי' מקלקל בחבורה חייב ולכך אצטריך הלכה בפירוש על מילה כדי לחייב מקלקל בחבורה במקום אחר. ולמימר דבין ר"א ובין רבנן לית להו הלכה רק קרא ביום אלא דר"א לשיטתו דיש לו לימודים במקומות אחרים שמכשירי כמה מצות דחו שבת ניחא לי' גם במילה לאוקמי קרא במכשירין וס"ל מקלקל בחבורה פטור ולא אצטריך קרא למילה. ורבנן לשיטתייהו דלא ס"ל בשום מקום שמכשירים דוחים שבת ולכן יותר ניחא לאוקמי במילה ולחדש אתי שמקלקל בחבורה חייב זה אי אפשר. שהרי משנה שלימה שנינו לקמן [דף קלז] מי שהיו לו ב' תינוקות וכו' ושכח ומל וכו' ר"א מחייב חטאת וסתמא דמילתא ושכח ומל על חיוב דמילה עצמה קאי שהרי לא אמר ושכח ועשה מכשירים. ועוד אי במכשירים איך פטרי רבנן הא לדידהו אפי' לתינוק של שבת לא ניתנו מכשירים לדחות וא"כ אינו טרוד לדידהו לגבי מכשירים בדבר מצוה כלל אלא ודאי בגוף המצוה מיירי ור"א מחייב מכלל דסבר מקלקל בחבורה חייב או דסובר דמילה מיקרי מתקן גברא. ועיין לעיל (דף ק"ו ע"א) ומעתה שפיר פירש רש"י דר"א סובר פקוח נפש מקראי אחריני דאי הוה סבר ר"א ק"ו דראב"ע אכתי קשה מנ"ל לר"א מכשירין ודלמא ביום למילה עצמה אתי ואצטריך הלכה ואצטריך קרא איצטריך קרא בשביל למילף מיני' ק"ו. ואצטריך הלכה דאי לאו הלכה בפירוש למילה וידעינן דמקלקל בחבורה דחייב אולי צ"ל פטור] לא [הוה[ מוקמינן קרא למילה עצמה דהוה אמינא דמילה לא צריך קרא שהרי מקלקל הוא. ולכך אצטריך הלכה. וכיון דמהלכה זו ידעינן דמקלקל חייב. שוב מוקמינן גם קרא למילה עצמה ולמילף ק"ו לפ"נ ומנ"ל לר"א מכשירין ולכן הוכרח רש"י לחדש דר"א נפקא לי' פ"נ מקרא אחרינא [וע' לקמן שדחה זה]: ולמימר דר"א באמת תרווייהו נפקא לי' מהלכה מכשירין ומילה וקרא ביום הוא למילף ק"ו מפ"נ ומקלקל ס"ל באמת דפטור ומילה ס"ל דמיקרי מתקן גברא. זה אי אפשר דא"כ איך מחייב ר"א לקמן במל של אחד בשבת בשבת. ולדעת הש"ך בסי' רס"ב ס"ק ב' אם מל תוך ח' אפי' דיעבד לא מהני וצריך לחזור ולהטיף. א"כ זה ודאי לא מתקן גברא ומדוע חייב. אלא ע"כ ס"ל לר"א מקלקל בחבורה חייב: אמנם גוף דינו של הש"ך שם שחולק על הרא"ש וס"ל דצריך לחזור ולמול צ""ע לענ"ד. כי לפי הנראה הרמב"ם והתוס' בשיטת הרא"ש קיימי דאי"ל לחזור ולמול שהרי הרמב"ם בפ"א מה' שבת ועוד במקומות הרבה פסק דמקלקל בחבורה פטור וא"כ על כרחך מילה היינו משום דמיחשב תיקון דמה לי תיקוני מנא ומה לי תיקוני מילה. והנה בפ"ב משגגות הלכה ח' כתב מי שהיו לו ב' תינוקות אחד למול בשבת ואחד בע"ש או באחד בשבת ושכח ומל שניהן בשבת פטור. שהרי יש לו רשות למול אחד מהן ושבת דחויה היא אצלו וכו' אבל אם לא הי' אחד מהן ראוי למול בשבת ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למולו בשבת חייב חטאת עכ"ל. הרי גם על מי שזמנו אחד בשבת אם לא הי' לו עוד אחד הראוי למולו בשבת חייב והרי מקלקל בחבורה הוא אלא ודאי דמתקן מילה ואי ס"ד שאפי' דיעבד לא עלתה וצריך לחזור ולמולו א"כ אין כאן תיקון כלל וכן התוס' בדף ק"ו ע"א) בד"ה חוץ מחובל שכתבו דר"י דאמר פוק תני לברא אליבא דר"ש קאי ואפילו ר"ש פוטר מקלקל גמור בחבורה וצריך תיקון קצת. וא"כ לר' יוחנן אליבא דכ"ע בעינן במילה הטעם דמתקן מילה ואם כן מה יענה ר' יוחנן בהך פלוגתא דאחד למול אחר השבת דלכולהו לישני לקמן (בדף קל"ו) עכ"פ ר"א מחייב ומה תיקן שהרי אפי' דיעבד לא עלתה לו חובת ברית וצריך לחזור ולמולו. אלא על כרחך שעלתה לו ואי"ל לחזור ולמולו: ואמנם אכתי איכא למימר כדעת הש"ך. ופלוגתא דאחד למול אחר השבת מיירי בקטן שיש בו צרעת בערלתו ומלו בשבת שהי' סבור שזמנו היום. ואז מילה דוחה שבת וצרעת ובאמת הי' זמנו אחר השבת ואף שלא תיקן לענין מילה מ"מ כבר תיקן שחתך הצרעת וטיהרו מצרעתו ולכך חייב אלא דקשיא לעיל (דף ק"ו ע"א) מנ"ל לר"ש להוכיח דמקלקל בחבורה חייב מדאצטריך קרא למישרי מילה והרי אף אם נימא דר"ש לא חשיב מילה תיקון לפי שאין כאן שום תיקון הגוף רק קיום המצוה מ"מ בהי' צרעת במקום מילה בודאי חשוב תיקון הצרעת ודלמא אצטריך קרא ביום ואפילו בשבת ימול בשר ואפי' במקום בהרת וזה מחשבת תיקון ואולי לר"ש מיחשב זה מלאכה שא"צ לגופה שמוהל א"צ לה רק לצורך התינוק ועיין לעיל (בדף צ"ד ע"א) גבי מוציא מת לקברו יע"ש בתוס' ד"ה ר"ש:

ובזה ניחא לי מה דלכאורה יש לדקדק דרש"י דחק עצמו דר"א אית לי' הלכה וקרא. והרי בידינו לומר דבין לר"א ובין לרבנן ליכא הלכה כלל רק קרא ביום. ואמנם ר"א ס"ל מקלקל בחבורה פטור וקרא ביום מוקי למכשירין דמילה א"צ קרא ורבנן מוקי לי' למילה ומחייבי מקלקל בחבורה וכנ"ל בתחלת דברינו,. ולפי מ"ש ניחא דאכתי איך יליף ר"א מכשירין הא אצטריך ביום למילה עצמה שמותר בשבת ואפילו במקום בהרת דהוה מתקן. ולר"א ליכא למימר דאכתי אין צריך קרא משום דהוי משאצ"ל דהרי ר"א מחייב במלאכה שאצ"ל דהרי מחייב בנוטל צפרניו ועיין (בדף צ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה אבל בכלי: אלא דלפי זה קשה למה לא פירש רש"י בדברי ר' אליעזר דאמר אתיא אות אות ודר' אליעזר אית לי' הלכה ומדוע איחר רש"י מלפרש זה עד אוקימתא דר' יוחנן ועלה בדעתי לומר משום דאיכא למימר דר"א לא צריך קרא למילה עצמה דס"ל מקלקל פטור גם בחבורה ועל כרחין קרא למכשירין. משא"כ ר' יוחנן דאמר לעיל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה וא"כ ס"ל דמילה מתקן הוא. ואפילו לר' שמעון ס"ל לר' יוחנן כן ועיין לעיל (בדף ק"ו ע"א) בתוס' ואמנם משמע שם כן] ולכך לר' יוחנן הוצרך רש"י לפרש במילה עצמה לר"א הלכה אבל לפי מ"ש נסתר דבר זה דהרי אכתי צריך לר"א קרא למילה עצמה בשבת במקום בהרת: ונראה דהא דמקשה הגמ' תפלין דכתיב בהו אות וכו' ולכאורה תמוה דהרי בתפלין לא משכחת בגוף המצוה דחיית שבת רק במכשירין והרי אפי' במילה עצמה כל סוגיא זו דצריך תרי קראי למילה ולמכשירין דאל"כ מוקמינן אמסתבר דהיינו גוף המילה ולפ"ז כיון דאיכא לאוקמי אות על מילה דהיינו גוף המצוה מהיכי תיתי לאוקמי אתפלין אמכשירין. וצריך לומר דקושיא זו היא רק לר"א דיליף גם במילה מכשירין והקשה [אלא מעתה] מכשירי תפלין ידחו שבת ומסיק דיליף אות ברית ודורות. ולפי זה מהיא גופא מוכח דע"כ קרא מתיר גם מכשירי מילה ולכך צריך תלת. דבחד הוה מוקמינן למילה ואינו מתיר רק גוף המילה ולא מכשירין ובאות או דורות לחוד ג"כ נוקי למילה ולא לתפלין או ציצית דהרי בהו לא משכחת לה דחיה רק במכשירין ולרבנן באמת ילפי מאות לחוד נמצא תירוץ ר' אליעזר מספיק בין לר"א ובין לרבנן. משא"כ לר' יוחנן הוצרך רש"י לפרש דר"א יליף מילה מהלכה. אלא דלפי זה לרנב"י לא דריש ביום כלל לא לרבנן ולא לר"א אם כן בת"כ דר"י למה לא אמר ג"כ ודלא כרנב"י. דבשלמא אי רנב"י צריך לר"א תרי לימודים א"כ ברייתא אתי שפיר כוותי' ועיין בתוס' ד"ה ת"כ ועיין מוהרש"א ומוהר"ם: אלא דחדא מתורץ בחברתה. דלהכי לא פירש רש"י בדברי רנב"י דר"א אית לי' הלכה דא"כ לרנב"י לא דרשינן ביום כלל לשום תנא א"כ הך ת"כ הוא סתירה גם ורנב"י אלא ע"כ גם רנב"י דריש ביום אבל לר"י הוצרך רש"י לפרש דר"א אית לי' הלכה דליכא למימר גם לדידיה דר"א דריש תרתי דהיינו אות אות וביום דא"כ היינו רנב"י:

שם תוד"ה תניא כוותי' דר' יוחנן וכו'. כבר נתקשו גם המפרשים בדברי התוס' דאולי גם ר' אחא ב"י דריש ביום גם דריש שמיני ולר"א צריך תרווייהו. והך ברייתא כרבנן דלא דרשי שמיני רק ביום ונראה דע"כ הך ברייתא כר' אליעזר דהא יש לדקדק בברייתא ומה אני מקיים מחללי' מות יומת בשאר מלאכות חוץ משבת שהוא כפל לשון כיון דאמר בשאר מלאכות מה צריך לומר חוץ ממילה ועוד שגם עצם לשון שאר מלאכות אין לו הבנה דאטו במלאכה זו עצמה של חובל אינו חייב כשאינו לצורך מצות מילה וגם חוץ לדרכנו יש לדקדק דקאמר סתם חוץ ממילה והוה לי' למימר חוץ ממילה בזמנה: והנה לפי התחלת הברייתא דאכתי לא אסיק אדעתי' דביום ודריש ק"ו מצרעת קשה דהך ק"ו פריכא הוא. דשלא בזמנה יוכיח דדחי צרעת ואפ"ה לא דחי שבת והר"א הרגיש בזה וכתב דלפי ההוה אמינא הי' באמת גם מילה שלא בזמנה דוחה שבת מק"ו ומיעוט דהוא לבדו הוה מוקמינן למעוטי שריפת קדשים דלא דחי יום טוב: ואמנם זה דוחק שהרי רבא קאמר לקמן לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתי' בק"ו וכבר כתבו התוס' לעיל (דף כ"ד ע"ב) דגם רבא ס"ל יו"ט עשה ול"ת הוא ולכך צריך ק"ו וא"כ איך אפשר לאוקמי בשריפת קדשים והרי שם ליכא ק"ו. ואמנם הנלע"ד דלפי ההוה אמינא זו הוה באמת גם מילת גדול דוחה שבת מק"ו ומיעוטא דלבדו הוה מוקמינן למעוטי לבינוני וא"ת בינוני למה לי למעוטי מלבדו כיון דלא אשכחן ביה דדחי צרעת א"כ מהי תיתי ידחה שבת או יום טוב יש לומר דבינוני אתיא מבינייא דדחי צרעת והוה ילפינן ק"ו דדחי שבת ומיעוטא לבדו דאפי' יום טוב לא דחי וא"ת א"כ הדרא קושיא לדוכתא דאיך נילף שבת ק"ו מצרעת בינוני יוכיח יש לומר דבאמת עכשיו דמיעטי' קרא לבינוני דלא דחי יו"ט ושבת ממילא לא דחי צרעת מק"ו דאם שבת ויו"ט לא דחי צרעת לא כ"ש דלא דחי. ומבינייא ליכא למילף דמה לקטן וגדול דדחו שבת. אלא דקשה מרא דשמעתא רבא הוא והרי רבא ס"ל לקמן דקטן לא צריך קרא וקרא לבינוני. א"כ על כרחן דס"ל דבינוני לא אתי מבינייא וא"כ על כרחין לבדו למעוטי גדול לפי הוה אמינא זו דצרעת חמיר. דליכא למימר למעוטי בינוני. למה לי למעוטי מהיכי תיתי ידחה שבת ומהי תיתי ידחה צרעת וכיון דע"כ לבדו למעוטי גדול נימא גדול יוכיח ונראה דהרי הא מילתא גופה טעמא בעי לרבא למה לי קרא לבינוני. ומדוע לא נילף מבינייא וקטן נילף בק"ו כדברי רבא ובגדול כתיב בשר ובינוני נילף מבינייא והנלע"ד בזה. משום דבאמת הוה אמינא דגדול דחי שבת מק""ו מצרעת ואף דרבא אמר קטן לא צריך קרא וכו' שבת דחמירא לא כ"ש הרי דס"ל בשיטה זו דשבת חמיר. אמנם הא גופה קשיא דא"כ דברי רבא סתרי אהדדי [דלקמן קאמר ולא מילה שלא בזמנה וכו' דאתיא בק"ו. וכבר הרגישו בזה התוס' לעיל (דף כ"ד ע"ב) ומתוך כך פירשו הק"ו בענין אחר עיין שם. ואמנם לקיים פירוש רש"י נלע"ד דס"ל לרבא דמצד הסברא צרעת חמיר דדחי עבודה [דדחי שבת] ואמנם עכשיו דגלי קרא לבדו למעוטי גדול דלא דחי שבת. וע"כ למעוטי גדול דדחי צרעת אתי דמה שאינו דוחה צרעת א"צ "צ קרא למעוטי. וא"כ ע"כ גלי קרא דשבת חמיר שהרי גדול דוחה צרעת ולא דחי שבת ורב ספרא הקשה לו דהא ודאי קטן מגדול לא אתי מק"ו דמה לגדול שכן ענוש כרת וע"כ צרעת משבת ילפת והוכחה שלך דשבת חמיר הוא דאשכחן גדול דדחי צרעת ולא דחי שבת. אדרבא נימא צרעת חמירא דהא אשכחן עבודה דדחי שבת ולא דחי צרעת ומנא לך למילף מגדול דשבת חמיר נילף מעבודה דצרעת חמיר. ועל זה השיב לו התם גברא הוא דלא חזי ואף דמצד הסברא לא הוה אמרינן הכי ולכן מסופק לעיל איזהו חמיר מ"מ כיון דכבר אשכחן בגדול הוכחה דשבת חמיר שוב על כרחינו מוכרחין אנו לומר הטעם בעבודה דגברא לא חזי ולכך בברייתא דמילה דוחה צרעת קאמר או אינו וכו' דהיינו דלמא צרעת חמיר. היינו קודם שזכינו לדין דכתיב בשר אפילו במקום בהרת ועכשיו דגלי קרא ס"ל דודאי שבת חמיר ואין לומר דלמא באמת גדול דחי שבת וקרא למעוטי בינוני ולעולם צרעת חמיר זה אינו דמדגלי, קרא בקטן ביום אפילו בשבת וכתיב ביום השמיני מיני' משמע דוקא בזמנו ושמיני למעוטי שלא בזמנו מכלל דלא דרשינן שבת בק"ו מצרעת וא"ת לבדו למה לי ויש לומר דאף דידעינן מביום דלא דחי שבת אכתי הוה אמינא דדחי יום טוב דאם צרעת חמיר משבת ק"ו דחמיר מיום טוב לכך אצטריך לבדו למעוטי אפי' יום טוב וכיון דגדול ע"כ לא דחי שבת א"כ על כרחן שבת חמיר וקטן ל"צ קרא ועל כרחן קרא לבינוני. וכל זה בתר דדרשינן ביום אבל בברייתא ראשונה עדיין לא זכינו לדרשת ביום שפיר יליף ק"ו שבת מצרעת וגם גדול דחי שבת ולבדו למעוטי בינוני משבת ויו"ט וק"ו דאימעיט מצרעת ומיעוט צריך דאל"כ "כ הוה אתי מבינייא. העולה מזה דאין אנו צריכים לסברת מוהרש"א דהוה מוקמינן לבדו לשריפת קדשים:

ואמנם אחר העיון אני מסכים לסברת מוהרש"א כדי לתרץ מה שהקשיתי מה דאמר סתם חוץ ממילה ולא אמרינן חוץ ממילה בזמנה. ולסברת מוהרש"א ניחא. דלסברא זו דילפינן ק"ו באמת הי' גם מילה שלא בזמנה דוחה שבת מק"ו ובזה ניחא דלא קאמר ?מעיקרא ניחא לי' כרב אחא בר יעקב דשמיני אפי' בשבת ולבסוף קשיא לי' קושית הגמ' לעיל דשמיני למעוטי תשיעי: ולפי מ"ש ניחא דאי משמיני א"כ אינו דוחה שבת רק בשמיני. ואיך קאמר ומה אני מקיים מחללי' וכו' חוץ ממילה והוה לי' למימר חוץ ממילה בזמנה. ונעתיק לראשונות. דבשאר מלאכות דקאמר הוא תמוה דהרי גם בחובל משכחת מות יומת דהיינו שאר חובל שלא במקום מילה וגם מה דקאמר חוץ ממילה קשה דכבר קאמר בשאר מלאכות: ולכן נראה דהך ברייתא כר"א ס"ל דמכשירי מילה ג"כ דחו שבת ולכן אף דקאמר בשאר מלאכות הוצרך לומר חוץ ממילה דלצורך מילה אף שאר מלאכות מותרות ומה דקאמר בשאר מלאכות הוא משום דלעיל (דף ק"ו) יליף ר"ש דחובל חייב במקלקל מדאצטריך למישרי מילה וכ"ז למסקנא דכתיב, קרא מפורש ביום אבל לפי ההוה אמינא דילפינן בק"ו מצרעת לא שייך להוכיח שום מדאצטריך דבק"ו ליכא שום יתור וא"כ ממילא חובל פטור לגמרי. ולכך קאמר בשאר מלאכות אבל חובל פטור בכל מקום ואפילו בשאר מלאכות היינו חוץ ממילה דמכשירי מילה ג"כ דחו שבת ואם תאמר כיון דהשתא מק"ו יליף א"כ מנ"ל למילף מכשירין בק"ו דלמא למסקנא דכתיב ביום שפיר פירש רש"י בדברי ר' יוחנן דלר"א ע"כ למכשירין דלמילה עצמה למה לי קרא כיון שילפינן מהלכה אבל על ק"ו לא שייך למימר למה לי ק"ו. ונראה דלר"א מכשירי עבודה ג"כ דחו שבת כדמוכח בכל סוגיא דלעיל (דף קל"א ע"ב) וא"כ שפיר ילפינן כיון דע"כ גוף מילה חמיר מעבודה שמילה דחי צרעת ועבודה לא דחי צרעת. ומעתה ק"ו אם מכשירי עבודה דוחין שבת ק"ו מכשירי מילה:

ובזה ניחא לי דלא קאמר גם כאן לישנא אחרינא שמיני ימול אפי' בשבת משום דאתי עשה ודחי ל"ת ואו אינו דקאמר היינו אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ל"ת גרידא שבת עשה יל"ח הוא כדאמר לקמן לענין צרעת או אינו אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת מי שמעת ליה. ולדידי ניחא דלענין מכשירי עשה שידחו ל"ת דרך כלל לא שמענו גם לר"א רק היכא דגלי קרא. ובמה שכתבתי דברייתא זו כר"א אתיא דס"ל מכשירין דחו שבת ואפ"ה לא דרש שמיני א"כ שפיר קאמר דלא כראב"י: והנה במ"ש דכאן בברייתא זו לא יליף שבת מצרעת דלענין מכשירין לא שייך למילף מצרעת. דבצרעת (לא] משכחת מכשירין אלא מילה מעבודה ילפינן נראה לתרץ מה דיש להקשות איך יליף שבת מצרעת דבצרעת מצינו שהתורה התירה פסיק רישיה לקמן בסיב ובמוט לרבא ושבת לא הותרה בשום מקום:

בשלמא לאביי דמוקי לקמן כר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין וכו' ליכא פירכא דהרי הא דאסר ר' יהודה דבר שאינו מתכוין מן התורה הוא רק בשאר איסורים אבל בשבת מודה ר"י דמותר מן התורה שלא אסר ר"י בשבת דבר שאינו מתכוין אלא מדרבנן כמבואר לעיל (דף מ"א ע"ב בתוס' ד"ה והלא] וא"כ ליכא פירכא אבל לרבא דאמר לקמן דפסיק רישיה הוא. וכן אביי דקיבלה מרבא קשיא. ולפי מ"ש דלא ילפינן שבת מצרעת אלא מילה מעבודה [ניחא]: ובהכי א"ש מה שהקשו התוס' דנימא רציחה יוכיח שדוחה את העבודה וכו' ולכאורה קשה ודלמא שבת מצרעת ילפינן ששבת חמיר מצרעת. ואם מילה דוחה צרעת ק"ו דדחי שבת ולא שייך כאן לומר רציחה יוכיח שאם הי' גם רציחה דוחה צרעת הי' שייך למיפרך אבל כיון דלא שייך ברציחה דיחוי צרעת כלל אין כאן פירכא אבל לפי מ"ש ע"כ מילה מעבודה יליף שפיר הקשו התוס' רציחה יוכיח: עוד נלע"ד מה דפירש רש"י בדברי ר' יוחנן דר"א יליף מהלכה ולא פירש כן בדברי ר' אליעזר דיליף אות. ונראה דס"ל לרש"י דלאוקימתא דג"ש דאות וכו' על כרחן לית כאן הוכחה כלל. דלא ניחא לי' לרש"י שיהיה שום מחלוקת בדבר שהוא הל"מ. וכן כתב הרמב"ם בפירושו לפי' המשנה ולכן לא פי' רש"י דר"א ס"ל דמכשירין המה הלכה וס"ל לרש"י דבין לרבנן ובין ר"א אית להו הלכה למ"מ דמילה דוחה שבת וגם דרשי קרא ביום אפילו בשבת. ותרוויהו צריכי לכל מר כדאית ליה. רבנן דרשי תרווייהו למילה עצמה דקרא ביום לחוד לא מהני דממאי דביום אתי להורות אפי' בשבת ודלמא ביום אתי להורות אפי' ביו"ט דקיל אבל בשבת דחמיר לא ואצטריך הלכה לשבת. והלכה לחוד לא מהני משום דבעינן למילף מק"ו לפ"נ וק"ו מהלכה לא ילפינן. ור"א סובר פ"נ מקרא אחריני כמו שפי' רש"י בהדיא. וא"כ קרא למה לי. אלא ודאי למכשירין. וכל זה לר' יוחנן אבל מאן דיליף אות אות א"כ על כרחין לשבת אתי דביום טוב לא כתיב אות ברית ודורות. ואי נימא גם הלכה אם כן על כרחך פליגי ר"א ורבנן אם נתקבלה הלכה אם לא. וזה לא ניחא לי' לרש"י לפרש ולמימר דהלכה כ"ע אית להו אלא דר"א דריש ג"ש אות אות ורבנן לא דרשי. זה ג"כ אינו. דאי אפשר לפרש כן דא"כ ר' אליעזר טעמי' דר' אלעזר אתי לפרש ולא טעמייהו דרבנן: ובזה ניחא מה דפי' רש"י בדברי ר' יוחנן דר' אליעזר יליף פ"נ מקרא ולכאורה מי דחקו לזה ודלמא ר"א יליף פ"נ ממכשירין דכתיב קרא בהדיא. וכבר הרגיש בזה מוהר"ם בשלמא מאי דפריך גמ' על עולא מדברי ראב"ע ואי ס"ד הלכה ק"ו מהלכה מי יליף שם אין לומר דדלמא ראב"ע סובר כר"א ויליף ממכשירין. וכבר כתבתי גם לעיל מזה. ונראה דאי ס"ד דר"א ב"ע סובר כר' אליעזר למה אמר פ"נ דוחה שבת הוה לי' למימר רבותא יותר דאפי' מכשירי פ"נ דוחין שבת וכבר משכחת גם בפ"נ מכשירין שאפשר לעשותן מאתמול דהיינו שאמדוהו הרופאים בע"ש שלמחר ביום השבת יצטרך להקיז דם והי' יכול להכין איזמל להקיז דם בשבת. ומדלא קאמר הכי מכלל דס"ל דגם במילה אין מכשירין דוחין שבת ובזה ניחא מה דפריך מראב"ע שהוא במכילתא אחריתא דהיינו במס' יומא ולמה לא פריך מדברי ר' יונתן דאמר לקמן שבת חמורה דוחה צרעת לא כ"ש. ואי ס"ד הלכה ק"ו מהלכה מי ילפינן ולפי מ"ש ניחא דמדר' יונתן ליכא פירכא דאולי סובר כר"א ויליף ק"ו ממכשירין והא דלא קאמר שמכשירי מילה ידחו צרעת מק"ו היינו דלא שייך כלל צרעת במכשירי מילה אבל כאן בדברי ר' יוחנן שפיר קשה מי הכריח לרש"י דר"א יליף פ"נ מקרא ודלמא יליף מק"ו ויליף באמת שגם מכשירי פ"נ דוחים שבת. ולפי מ"ש ניחא דאי ס"ד דר"א אין לו לימוד אחר על פ"נ רק מק"ו הזה אם כן הקשה מנ"ל דביום אתי למכשירין ודלמא למילה עצמה. ואף שיש הלכה אצטריך קרא למילף פ"נ. ואמנם לפי זה קשה מאן תנא דפליג על ר"א ר' עקיבא והרי ר' עקיבא עצמו יליף שם ביומא (דף פ"ה) לימוד אחר על פ"נ שדוחה שבת א"כ קשה ביום למה דריש: ולכן נלע"ד דצריכי תרווייהו דהלכה אצטריך דלא נוקי ריבוי דביום ליום טוב. וקרא אצטריך משום דבעי למילף במילה בזמנו צרעת בק"ו משבת כרבא ור' יונתן לקמן כדי שנוקי בשר לבינוני ואי מהלכה לחוד לא ילפינן ק"ו מהלכה. ור"א לשיטתו. דהנה רב אשי קאמר לקמן הא דעבודה לא דחי צרעת לאו משום דעבודה [צ"ל דצרעת] חמור אלא משום דלא הוי בעידנא. ולפי זה לר"א דמכשירי עבודה דחו שבת והרי כל המכשירין דדחו לאו בעידנא הם ואפי"ה דחו שבת וצרעת לא דחו מוכח עכ"פ דצרעת חמיר וא"כ "כ איהו דבלא"ה לא ס"ל כר' יונתן דלדידי' בלא"ה ליכא ק"ו וא"כ אייתר ביום למכשירין:

ובזה ג"כ ניחא דלא הקשה על עולא מדברי ר' יונתן דס"ל דשבת חמיר ואם כן נסתר דברי רב אשי וא"כ על כרחן באמת לדידיה שבת החמורה דוחה צרעת דקילא לכ"ש. והנה במס' נזיר (דף נ"ז ע"א) איבעיא להו עצם כשעורה הלכה וכו' ובתוס' שם ד"ה עצם כשעורה הלכה וכו' עיין שם היטב ותראה דוקא דבר זה עצמו שהוא הלכה אין אנו דנין ק"ו אבל אם אנו רוצים ללמוד ק"ו על דבר שאינו הלכה אף שהחומר שיש בדבר הלמד שעל ידי חומר זה הוא נלמד בק"ו הוא הלכה לא איכפת לן ומעתה אם אנו דנין צרעת בק"ו משבת ושבת גופי' הוא הלכה שפיר יש להקשות אין דנין ק"ו וכו' אבל אם דנין ק"ו קטן מגדול ומה גדול שאינו דוחה שבת דוחה צרעת קטן שדוחה שבת אינו דין שדוחה צרעת אז אף שמה שקטן דוחה שבת הוא הלכה מ"מ כיון שמה שגדול דוחה צרעת כתיב שפיר דנין. אלא דלכאורה קטון מגדול ליכא למילף. דהרי פרכינן שכן כרת. אמנם כבר זכינו לדין שעבודה דוחה צרעת שאם עבודה דוחה שבת החמורה והוא מפורש במועדו אפי' בשבת ק"ו דדחי צרעת שוב שפיר ילפינן קטן מגדול בק"ו. וליכא למיפרך מה לגדול שכן כרת דעבודה יוכיח שאינו בכרת ודחי צרעת:

ועל דרך זה ג"כ ר"א לשיטתו דלדידי' אייתר ביום ואף דהוא מהלכה מ"מ ילפינן צרעת ק"ו קטן מגדול ולדידי' עבודה יוכיח וכנ"ל: ואמנם לפי מ"ש דרבא דקאמר דשבת חמיר היינו בתר דגלי קרא דגדול דחי צרעת ולא דחי שבת מזה ילפינן דשבת חמיר קשה בריש סוגיא דיליף בברייתא ראשונה מילה דדחי שבת מק"ו מצרעת דצרעת חמיר משבת. שהרי צרעת דוחה עבודה ועבודה דוחה שבת. והנה איך נילף שבת מצרעת והרי שבת יוכל לקיים מצות מילה למחר משא"כ בצרעת שנדחה מצות מילה לגמרי לכך דחי צרעת. ומעבודה אין ראי' דבעבודה גם שבת מיקרי לא אפשר דעבר זמנו בטל קרבנו. וא"כ אי שניהם אי אפשר אז צרעת חמיר משבת אבל להיות צרעת בלא אפשר חמיר משבת אפילו באפשר זה לא שמענו. ואמרתי דלפי ההוה אמינא של אביי דפליג ר"ש אפילו בפ"ר וצרעת במילה לר' יהודה אצטריך דאוסר דבר שאינו מתכוון ולר"ש קרא דבשר היינו באומר לקוץ בהרת בנו מכוין. ועל זה פריך אי איכא אחר ליעביד אחר ומשני דליכא אחר. והנה מה דאמר דליכא אחר אטו לעולם לא יהיה אחר ע"כ הפירוש דהיום ליכא אחר ובין כך יעבור זמנו. ואם כן הרי שבת דומיא דצרעת דגם צרעת אפשר למחר או ליומא אחרא כשיהי' מוהל אחר. אלא שאעפ"כ דוחה כדי למול בזמנו ושפיר אתי שבת בק"ו: ובזה ניחא דלא נוכל ליפרוך גדול יוכיח דדוחה צרעת ואינו דוחה שבת דגדול שאני דבגדול מיקרי צרעת אי אפשר שהרי הוא עצמו חייב למול ואפילו ימול אותו אחר ויקוץ בהרתו גם הוא עובר כמו בגילוח הפאה דמקיף וניקף עוברים [צ"ל חייבים] וגם אי אפשר שלא יכוין לקוץ ועיין בתה"ד סי' רס"ה וכל זה לאביי אבל לרבא דפסיק רישי' מודה ר"ש אם כן אין חילוק בין אבי הבן לאחר א"כ מיקרי צרעת לא אפשר הדרא קושיא לדוכתא איך יליף שבת מצרעת:

ואמרתי להביא מזה ראי' למה דכתב הטור י"ד סי' רס"ו בשם הר"א שאם יש מוהל אחר לא ימול אבי הבן בשבת דאבי הבן מכוין לתקן בנו. ותמה התה"ד דהרי לר"ש דמודה בפ"ר אין חילוק בין אב לאחר ואומר אני דאף לר"ש אף דאשכחן דהתיר קרא בפסיק רישי' אכתי לא נוכל למילף להתיר במכוין גמור שהרי הרמב"ן הקשה למה לי בשר להתיר במקום הבהרת כיון שכבר התיר הקשה בסיב אף שהוא פ"ר ולא גרע מילה מסיב או ממשא שעל כתיפו. ומשני הרמב"ן דמילה התיר אפילו מכוין לטהר ממש עיין בחידושי הרשב"א הרי אף שהתיר פ"ר צריך להתיר מכוין ממש. ולפי זה גם לרבא ניחא. כיון דהתיר בצרעת במכוין ממש. והרי לזה מיקרי אפשר על ידי אחר ואף שהוא פ"ר מ"מ אינו מכוין ממש ופסיק רישי' מותר בבהרת אפי' שלא במקום מצוה ומוכח דאפילו לר"ש יש חילוק בין פ"נ למכוין גמור ושפיר פסק הטור יו"ד: ואמנם לפי מ"ש [דמהכא יליף] דשבת חמיר ממה דמצינו גדול דדחי צרעת ולא שבת ולכך קאמר קטן ל"צ קרא קשה איך יליף מגדול דאולי שבת חמיר לפי שאפשר למחר משא"כ צרעת אבל בקטן דגם צרעת אפשר למחר אף דיהי' פ"ר מ"מ במכוין כמו אבי הבן איך יליף מזה ק"ו משבת [עד כאן מצאתי]:

*דף קל"א ע"א מופנה קושית הגמ' מופנה היא דוקא לר' יוחנן. דעל ר"א בעצמו יש לתרץ כקושיית התוס' דגם זה יליף. אבל ר"י שהביא ראיה מב' לחם ולא הביא ראי' מעומר משום דעומר ליכא למילף ממילה. דאטו רשאי במילה להמתין לכתחלה עם המכשירין על שבת. ובעומר קוצר לכתחלה. ואי ס"ד דגם שתי הלחם כן א"כ גם מב' לחם אין ראי' [עיין לעיל מ"ש]:

תביאו רבוייא הוא. ובזבחים שלהי איזהו מקומן דרש תביאו להביא לחמי תודה שיהי' עשרון לחלה וקאמר. ג"כ תביאו יתירה הוא. וצ"ל דהיינו למסקנא דשמעתין שכבר כתב במילה ולולב ושופר והוי גלוי מילתא ולא בעינן מופנה משני צדדים אייתר תביאו לחמץ שבתודה: (את זו מצאתי בין ליקוטי'):

[תוס' ד"ה תאמר וכו'. עיין רש"א ומור"ם. ולדברי שניהם קשה דע"כ מוכרח לכתוב קצירה בעומר דאל"כ הוה אמרינן בכל מנחות של צבור אם מצא קצור קוצר מהך קרא. וכולהו ידחו שבת אפילו מצא קצור ואצטרך למיכתב וקצרתם בעומר וב' הלחם נילף מיני' בג"ש: מה שכתבו התוס' [בד"ה ושוין] דיליף מסוכה הוה מצי למימר ממצה. אלא דמצה גופה מסוכה ילפינן:

תוד"ה ומה צרעת שדוחה עבודה וכו': מצאתי בכ"י הרב הגאון מוה' אשר בן הגאון בעל שאגת ארי' מה ששאל את רבינו המחבר וצ"ל וזו אחת מהן:

ילמדנו רבינו לפרש דברי התוס' שם שנפלאו ממני בד"ה ומה צרעת וכו' ועוד קשה לימא רציחה תוכיח וכו' וכ"ת מילה עדיפא שדוחה צרעת הדוחה עבודה אכתי נימא קבורת מ"מ תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה את המילה מולאחותו הדוחה את הצרעת הדוחה את העבודה הדוחה את השבת אפילו הכי לא דחי שבת עכ"ל: והנה סתירת דברים אלו שכתבו וכ"ת מילה עדיפא שדוחה את הצרעת שרצו לסתור דברים אלו דאכתי נימא קבורת מ"מ תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה את המילה מולאחותו הדוחה וכו' סתירה זו לא אוכל להבין דלפום סברא דקיימו השתא הא ודאי דאי אפשר לומר מ"מ תוכיח. דקשה היא גופה נילף שתדחה שבת מהאי ק"ו גופיה. וכמו דרצה באמת ללמוד הכי התלמוד בסנהדרין (דף ל"ה) אלא דסתרי לה משום דרציחה תוכיח וברציחה כבר פסקה תנא דבי ר"י ממושבותיכם. אבל לפום סברת התוס' דקיימו בה התוס' במס' שבת הא ודאי קשה אימא דמ"מ גופי' תדחה שבת מק"ו והשתא ליכא למימר רציחה תוכיח דהא מ"מ עדיפא שדוחה מילה הדוחה את הצרעת שדוחה עבודה הדוחה שבת משא"כ ברציחה. וע"כ באמת הדבר מוכרח דליכא לחלק בהכי כמו שרצו התוס' לחלק דא"כ לפי האמת קשה מדוע באמת מ"מ א"ד שבת מק"ו ורציחה לא הוי יוכיח דשאני מ"מ דדוחה כל הני דאמרן אלא דחילוק זה בע"כ ליתא ויעויין עוד בתוס' סנהדרין שם בד"ה רציחה תוכיח. סוף דבר דברי התוס' הנ"ל צ"ע. ע"ב דברי השואל וז"ל תשובת בן רבינו המחבר ז"ל מוהר"ש מה שהשיב בשם אביו:

ומה שהק' מע"ל הנה סתירת דברים אלה שכ' וכ"ת מילה וכו' לא אוכל להבין וכו' ולי אין קושיא כלל דאטו מה שהקשה בסנהדרין שם דתהא קבורת מ"מ דוחה שבת ר"ל שבאמת תדחה שבת שזה ידוע ממעשים בכל יום אלא שרצה לידע הטעם למה לא אמרינן הק"ו ושם השיב לו לפי האמת דאמרינן רציחה תוכיח וכמו שכתבו התוס' בד"ה רציחה וכו'. אבל זה ידע דמ"מ אינו דוחה שבת. ואי אמרינן דרציחה לא הוי תוכיח היינו מוכרחים לומר שיש מקרא מיוחד שאין מ"מ דוחה שבת אלא שם כל הסוגיא לפי האמת דאמרינן רציחה תוכיח. אבל כאן הקשו דלמה לא אמרינן רציחה תוכיח וצריך אתה לומר דמילה עדיפא שדוחה את הצרעת ואם כן אתה גופא אומר דלא אמרינן רציחה תוכיח. ואפ"ה בודאי ידע שאין קבורת מ"מ דוחה שבת וצריך אתה לומר שיש איזה לימוד ע"ז ולכן שפיר הקשו דנימא מ"מ תוכיח וע"ז שפיר משני באמת יכול לומר רציחה תוכיח וכו'. ודוק בלשונם שכתבו דיכול לומר רציחה תוכיח והלא אי אפשר לומר רציחה תוכיח דמילה עדיפא שדוח' את הצרעת א"ו שכיוונו למה דאמרי' בסנהדרין (ל"ה) דאמרי' רציחה תוכיח [ע"כ].