שבת קלא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלא - ב

אמר ליה אביי: אדרבה. הרי הסברא נותנת כי משום דאין להם זמן כל שעתא ושעתא זמניה הוא, וכל רגע שמשהה את טליתו בלי ציצית עובר בעשה. [וקאי למאן דאמר במנחות מא א טלית חובת בגד ^[1]].

אלא אמר רב נחמן אמר רב יצחק, ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע: הטעם באלו שאינם דוחים שבת, הואיל ובידו להפקירן, ומשיצאו מרשותו אין חובתם מוטלת עליו. ^[2]

אמר מר: לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר.

והוינן בה: מנא ליה לרבי אליעזר הא?

אי יליף ב"במה מצינו" מעומר ושתי הלחם שמכשיריהם דוחים את השבת [וכדמפרשינן לעיל].

איכא למיפרך: מה לאלו, שכן צורך גבוה, שהם קרבן, ולכן דוחים את השבת.

ומבארינן: אלא מהכא ילפינן לה:

אמר קרא "ולקחתם לכם ביום הראשון". ומדלא כתיב "בראשון", וכתיב "ביום", ילפינן אפילו בשבת.

ומוכיחה הגמרא: ולמאי הלכתא מרבינן אפילו בשבת?

אילימא להתיר את טלטול הלולב, ללמדך שאינו אסור מצד מוקצה.

לא יתכן. וכי איצטריך קרא למישרי טלטול? והרי טלטול לא נאסר מן התורה, אלא רק מדברי סופרים.

אלא האי "ביום" בא לרבות מכשיריו, שמותר לקוצצו מן הדקל בשבת. ^[3]

ורבנן סבירא להו: ההוא "ביום" מיבעי ליה למידרש שזמן נטילת לולב הוא ביום ולא בלילה.

ורבי אליעזר, האי דרשא ביום ולא בלילה - מנא ליה?

ומבארינן: נפקא ליה מדכתיב "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". ודרשינן: ימים, ולא לילות.

ורבנן אמרו לך: האי קרא איצטריך.

כי סלקא דעתך אמינא: נילף גזירה שוה "שבעת ימים" דכתיב בלולב, מ" שבעת ימים" דכתיב בסוכה. מה להלן מצות סוכה נוהגת בימים ואפילו בלילות, אף כאן בלולב מצותו נוהגת בימים ואפילו בלילות.

קא משמע לן. ^[4] ומקשינן: וליכתוב רחמנא בלולב שמכשיריו דוחין את השבת. וניתו הנך, עומר ושתי הלחם, ונילפו מיניה? ולמה לי דכתבינהו בכולהו?

ומתרצינן: משום דאיכא למיפרך: מה ללולב, שכן טעון ארבעה מינים, ולכן הוא דוחה, ^[5] אבל הני לא לידחו. להכי קאתי קרא לרבותם.

אמרינן לעיל: סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר.

והוינן בה: מנא ליה לרבי אליעזר הא?

אי יליף מעומר ושתי הלחם.

איכא למיפרך: מה לעומר ושתי הלחם, שכן צורך גבוה הוא.

אי יליף מלולב, איכא למיפרך: שכן טעון ארבעה מינים.

אלא, רבי אליעזר גמר גזירה שוה "שבעת ימים" דכתיב בסוכה, מ" שבעת ימים" דכתיב בלולב. מה להלן, בלולב, מכשיריו דוחין את השבת, אף כאן בסוכה נמי מכשיריו דוחין את השבת.

[ואף שגזירה שוה זו אינה מופנית, מכל מקום הואיל וכבר ריבתה התורה בעומר ושתי הלחם ולולב, סגי בגילוי מילתא. רש"י].

ומקשינן: וליכתוב רחמנא בסוכה, וניתי הנך, וניגמור מינה?

ומתרצינן: משום דאיכא למיפרך: מה לסוכה שכן מצוותה נוהגת בלילות כמו בימים.

אמרינן לעיל: מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר.

והוינן בה: מנא ליה לרבי אליעזר הא?

אי יליף מעומר ושתי הלחם, איכא למיפרך: מה להנהו שכן הם צורך גבוה.

אי יליף מלולב, איכא למיפרך: מה ללולב שכן טעון ארבעה מינים.

אי יליף מסוכה, איכא למיפרך: מה לסוכה, שכן נוהגת בלילות כבימים. תאמר במצה שחובתה לילה ראשון בלבד.

אלא, רבי אליעזר גמר גזירה שוה "חמשה עשר" דכתיב במצה, מ"חמשה עשר" דכתיב בחג הסוכות. מה להלן, בסוכה, מכשיריה דוחין את השבת. אף כאן במצה, מכשיריה דוחין את השבת.

ומקשינן: וליכתוב רחמנא במצה, וניתו הנך כולהו וליגמור מיניה.

ומתרצינן: משום דאיכא למיפרך: מה למצה שכן נוהגת בנשים כבאנשים, ואינה ככל מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות, משום דדרשינן "כל שישנו באיסור לא תאכל חמץ, ישנו בחיוב אכילת מצה".

אמרינן לעיל: שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר.

והוינן בה: מנא ליה לרבי אליעזר הא?

אי יליף מעומר ושתי הלחם, איכא למיפרך: מה להני שכן צורך גבוה.

אי יליף מלולב, איכא למיפרך: מה ללולב שכן טעון ארבעה מינים.

אי יליף מסוכה, איכא למיפרך: מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים.

אי יליף ממצה, איכא למיפרך: מה למצה שכן נוהגת בנשים כבאנשים.

אלא מהכא דריש לה: אמר קרא: "יום תרועה יהיה לכם". ודרשינן: תוקעין ב"יום", ואפילו בשבת.

ומוכיחה הגמרא: ולמאי דרשינן שדוחה שבת?

אילימא לתקיעה שהיא מותרת בשבת.

לא יתכן. כי הא תנא דבי שמואל: כתיב [במדבר כט א] "כל מלאכת עבודה לא תעשו". והיינו מלאכה של טורח - יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת, שהיא חכמה ואינה מלאכה. ואם כן, לא צריך פסוק להתיר תקיעה בשבת, כיון שאינה מלאכה דאורייתא.

אלא, האי "יום" קאתי לרבות מכשירין שהם דוחין את השבת.

ורבנן אמרו לך: ההוא "יום" מיבעי ליה למידרש, שמצות תקיעה היא ביום ולא בלילה.

ורבי אליעזר: הך דרשא ביום ולא בלילה, מנא ליה?

ומבארינן: נפקא ליה מדכתיב: "ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם". והיינו ביום ולא בלילה. וגמרי ראש השנה ויום הכפורים מהדדי, דכתיב ביום הכפורים "בחדש השביעי", והך קרא אייתר משום שכבר נכתב בכמה מקומות בתורה שיום הכפורים הוא בחדש השביעי. ובא ללמד: שיהיו כל תרועות של חדש השביעי שוות, בכך שיהיו ביום ולא בלילה.

ומקשינן: וליתו כולהו הנך, וליגמרו מינה?

ומתרצינן: מתקיעת שופר דראש השנה ליכא למיגמר, שכן תקיעה זו, מכנסת זכרונות של ישראל לאביהן שבשמים.

מתקיעות שופר דיום הכפורים של יובל, ליכא למיגמרי, כיון שיש להן חשיבות מיוחדת. דאמר מר: תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים, והולכין לבתיהם. ושדות חוזרות לבעליהן.

(אמר מר) מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר.

והוינן בה: מנא ליה לרבי אליעזר הא?

אי מכולהו, מאחת מכולן גמר. איכא למיפרך בכל חד וחד כדאמרינן לעיל.

הערות

^[1] והר"ן פירש דלא קאי אלא אמזוזה, משום דלא קיימא לן טלית חובת בגד. ועיין ברשב"א ובשפת אמת.

^[2] במנחת חינוך [מוסך השבת קושר] הקשה למה לנו הטעם הואיל ובידו להפקיר, הרי יכול לעשות את הקשרים של הציצית על מנת שיתירם לאחר השבת, ואינו חייב לעשות חילול שבת כדי לקיים את המצוה? ועיין בביאור הלכה ריש סי' שי"ז שכתב שבקשר שהרגילות לעשותו לימים רבים לא מועילה מחשבה להתירו. ובמנחת חינוך שם כתב שאפשר לומר שחיובו לא משום קושר, אלא משום מכה בפטיש שהרי זה גמר מלאכת הבגד, שללא הציצית הוא אינו ראוי ללבישה.

^[3] הפרי מגדים בסי' תרנ"ג מסתפק אם אפשר לצאת מצות לולב במחובר, ובצל"ח כאן כתב שיוצאין במחובר, ועיין בשדה חמד שהקשה עליהם מדברי הרש"י כאן שמוכח שאין יוצאים במחובר, שהרי אם יוצאים למה לי לקוצצו? פירות תאנה.

^[4] הקשו התוספות והלא אין אדם דורש גזירה שוה מעצמו אלא אם קבלה מרבו, ותירצו דקיבלו גזירה שוה "שבעת ימים" מ"שבעת ימים", וסלקא דעתן דשבעת ימים היינו דכתיב גבי לולב, [עפ"י מהר"ם, ועיין שפ"א].

^[5] אפשר לבאר את דברי הגמרא בשני אופנים. א. בלולב על ידי דחיית שבת מקיים ד' מצוות ולכן הוא דוחה שבת. ב. מצוה שאינה מתקיימת אלא בצירוף עוד ג' מינים חשיבא טפי. ובשפת אמת כתב שמדברי התוס' ד"ה שכן מוכח כההסבר השני, וכתב שהסברא אינה מובנת. ופלפל בדברי התוס'.

כל שעתא ושעתא זמניה [שעה ושעה זמנו] הוא, וחלה חובת המצוה עליו בכל רגע, ואינו יכול להבטל ממנה, ומדוע יפטר בשבת מעשיית המצוה? אלא אמר רב נחמן שכך אמר ר' יצחק, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת בשם רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הואיל ובידו להפקירן, כיון שמצוות אלה אין אדם חייב לעשותן אלא אם כן היו הדברים המחוייבים במצוה מצויים ברשותו, ומכיון שכן יכול הוא להפקירם, ושוב לא תחול עליו חובתה של מצוה זו.

א מקודם שנינו שאמר מר [החכם] בברייתא: לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת לדברי ר' אליעזר. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' אליעזר הא [דבר זה]? אי [אם] תאמר שלמד זאת מעומר ושתי הלחם שמכשיריהם דוחים את השבת, ואולם אפשר לדחות ולומר כי בהם הותרה עשיית המכשירים בשבת שכן אלה צורך גבוה (ה', המקדש) הם, וקשורים בעבודת הקרבנות, ועבודה זו הלא נמשכת כסדרה גם בשבת! אלא יש לומר כי הוא לומד זאת ממה שאמר קרא [הכתוב]: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ), והוא מדייק: "ביום" משמעו — ביום הראשון חייבים אתם לקחתו ואפילו הוא חל בשבת.

ומעתה נברר: למאי הלכתא [לצורך מה, איזו הלכה] נאמרה הדגשה זו? וכיצד תמנע קדושת השבת ממצות הלולב? אילימא [אם תאמר] שבאה להתיר את טלטול הלולב על אף איסור מוקצה — וכי איצטריך קרא למישרי [הוצרך הכתוב להתיר] טלטול?! והרי איסור זה אינו כתוב בתורה, ולא באה התורה להתיר דבר שאסרוהו חכמים בלבד. אלא ודאי בא הכתוב להתיר לחלל שבת למכשיריו.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' אליעזר מה מבינים הם בהדגשה זו? ומשיבים: הם סבורים כי הכתוב ההוא "ביום" מיבעי ליה [נצרך לו] ללמדנו שמצוה זו צריך שתיעשה ביום ולא בלילה.

ושואלים: ור' אליעזר דין זה שצריך שתיעשה ביום ולא בלילה מנא ליה [מניין לו]? ומשיבים: הלכה זו נפקא ליה [יוצאת, נלמדת, לו] מהאמור "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים", והוא מדקדק: בימים ולא בלילות.

ועדיין יש להבין ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים על כך — לדעתם פסוק זה "ימים" איצטריך [צריך] להוסיף ולהדגיש, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שנילף [נלמד] שבעת ימים האמורים כאן משבעת ימים האמורים בסוכה, ונאמר: מה להלן בסוכה הכוונה שחובת המצוה היא בימים ואפילו בלילות, אף כאן בלולב המצוה היא בימים ואפילו בלילות — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שוב "שבעת ימים" לומר שהמצוה היא בימים דווקא.

ושואלים: ולשיטת ר' אליעזר, לכתוב רחמנא [תכתוב התורה] בלולב בלבד, וניתו הנך ונילפו מיניה [ויביאו אלה, עומר וכיוצא בו, וילמדו ממנו]! ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה ולומר: מה ללולב שחשוב הוא, שכן טעון ארבעה מינים, שצריך שיהיו בנוסף ללולב עצמו עוד שלושה מינים ויהיו ביחד ארבעה, מה שאין כן בשאר המצוות.

ב מקודם שנינו ברייתא האומרת כי סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' אליעזר הא [דבר זה]? אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מעומר ושתי הלחם — יש לדחות ולומר שבהם הותרה עשיית המכשירים בשבת שכן צורך גבוה הוא. אי [ואם] תאמר שהוא למד זאת מלולב — יש לדחות ולומר כי בו הותרו שכן טעון הוא ארבעה מינים, וחשוב הוא יותר.

אלא יש לומר כי הוא גמר [למד] זאת בדרך גזירה שווה מן הכתוב "שבעת ימים" גם בסוכה וגם בלולב, שלדעתו דמיון הכתובים בא לומר כי מה להלן בלולב מכשיריו דוחין את השבת, אף כאן בסוכה נמי [גם כן] מכשיריו דוחין את השבת.

ושואלים: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] היתר עשיית המכשירים בשבת בסוכה בלבד, וניתי הנך וניגמור מיניה [ויבואו אלה, שאר המצוות, וילמדו ממנה]! ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, לשבור] לימוד זה כך: מה לסוכה שיש בה יתרון על כל המצוות האחרות שמנינו שכן היא נוהגת בלילות כבימים ואילו האחרות נוהגות רק ביום.

ג מקודם שנינו ברייתא האומרת כי מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' אליעזר הא [דבר זה]? אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מעומר ושתי הלחם — יש לדחות ולומר שבהם הותרה עשיית המכשירים בשבת שכן צורך גבוה הוא. אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מלולב — יש לדחות ולומר כי בו הותרה עשיית המכשירים שכן הוא טעון ארבעה מינים. אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מסוכה — יש לדחות ולומר כי בו הותרו שכן היא נוהגת בלילות כבימים.

אלא יש לומר שר' אליעזר גמר [למד] זאת גזירה שווה לשון "חמשה עשר" שנאמר בענין מצה מלשון "חמשה עשר" שנאמר בחג הסוכות: מה להלן בחג הסוכות החג הוא ביום החמשה עשר בחודש, ומכשיריה של הסוכה דוחין את השבת, אף כאן במצה מצוותה בחמשה עשר בחודש ומכשיריה דוחין את השבת.

ושואלים: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] היתר זה במצה, וניתו הנך וליגמור מיניה [ויבואו אלה, השאר, וילמדו ממנה]! ומשיבים: אי אפשר לומר כך, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה כך: מה למצה שכן נוהגת בנשים כבאנשים, בעוד שהמצוות האחרות שמנינו מיוחדות לגברים.

ד עוד שנינו ברייתא האומרת כי שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ושואלים: ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' אליעזר הא [דבר זה]? אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מעומר ושתי הלחם — יש לדחות ולומר שבהם הותרה עשיית המכשירים בשבת שכן צורך גבוה הוא. אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מלולב — יש לדחות ולומר כי בו הותרה עשיית המכשירים שכן הוא טעון ארבעה מינים. אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת מסוכה — יש לדחות ולומר כי בו הותרו שכן היא נוהגת בלילות כבימים. אי [אם] תאמר שהוא לומד זאת ממצה — יש לדחות ולומר כי בה הותרו המכשירים שכן היא נוהגת אף בנשים כבאנשים. אלא יש לומר שר' אליעזר למד זאת ממה שאמר קרא [הכתוב]: "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), שהדגשת הכתוב "ביום" באה ללמד: אפילו בשבת.

ולמאי [ולמה], לאיזה צורך, הודגש הדבר? אילימא [אם לומר] כדי להתיר תקיעה, ואולם הא תנא [הרי כבר שנה] זאת החכם דבי [מבית מדרשו] של שמואל על הכתוב בשבת "כל מלאכת עבודה לא תעשו" — יצתה (יצאה) תקיעת שופר ורדיית הפת מן התנור שהיא חכמה ואינה מלאכה, שדברים אלה אינם כלולים בגדר מלאכות שיש בהן מעשה האסורות בשבת. ובוודאי לא בא הכתוב להתיר דבר שאינו אסור מן התורה. אלא הוצרך למכשירין.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] כיצד מבינים הם את ההדגשה של "ביום"? ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד שדווקא ביום ולא בלילה. ושואלים: ור' אליעזר הלכה זו של תקיעת שופר ביום ולא בלילה מנא ליה [מניין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצאת, נלמדת, לו] מהכתוב בדיני שנת היובל "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם" (ויקרא כה, ט), וגמרי מהדדי [ולמדים הם זה מזה] שכל התקיעות של החודש השביעי תהיינה ביום דווקא ולא בלילה.

ושואלים: ולשיטת ר' אליעזר, לכתוב רחמנא [תכתוב התורה] בשופר בלבד וליתו הנך וליגמרו מיניה [ויבואו אלה, שאר מצוות, וילמדו ממנו]! ומשיבים: מתקיעת שופר של ראש השנה ליכא למיגמר [אין ללמוד] מפני שחשובה היא ביותר, שכן היא מכנסת זכרונות של ישראל לאביהן שבשמים ויש אם כן להקל בה. וכן מתקיעות שופר של יום הכפורים ליכא למיגמרי [אין ללמוד], שאף תקיעה זו חשובה ביותר, שכן אמר מר [החכם]: תקעו בית דין שופר ביום הכיפורים שבשנת היובל, חלה מיד קריאת הדרור שביובל, ונפטרו עבדים מאדוניהם והולכים לבתיהם, ושדות שנמכרו חוזרות לבעליהן הראשונים, ואין ללמוד מכאן לשאר מצוות שבתורה.

ה שנינו מקודם שאמר מר [החכם] בברייתא: המילה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' אליעזר הא [הלכה זו]? אי מכולהו גמר [אם מכולם למד] — יש אם כן לפרוך כדאמרינן [כפי שאמרנו] שבכל אחת מאלו יש צד מיוחד של חומרה. ועוד יש להקשות: מה להנך [לאלו]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it can be said that each and every moment is its proper time. The obligation to fulfill the mitzva is perpetual and one may not neglect it. Why should it be prohibited for him to perform actions that facilitate the performance of the mitzva on Shabbat? Rather, Rav Naḥman said that Rav Yitzḥak said, and some say that he said that Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: The actions that facilitate the performance of these mitzvot do not override Shabbat, since one can render the relevant objects ownerless. One is only required to perform these mitzvot if the objects, i.e., the garment and the house, belong to him. If he renders them ownerless, he is no longer obligated to perform these mitzvot.

It was taught that the Master said in a baraita: The mitzva of lulav and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer. The Gemara poses a question: From where does Rabbi Eliezer derive this halakha? If you say he derives it from the mitzvot of the omer and the two loaves, whose facilitators override Shabbat, this can be refuted by saying that the performance of facilitating actions is permitted on Shabbat in these cases because they are for the necessities of Temple service to God on High, as they are connected to the sacrificial service, which proceeds even on Shabbat. Rather, we can say that he derives it from the fact that the verse states: “And you shall take for yourselves on the first day, the fruit of goodly trees, branches of palm trees, boughs of thick-leaved trees, and willows of the river, and you shall rejoice before the Lord your God seven days” (Leviticus 23:40), from which he infers: “On the first day,” meaning that one is obligated to take it on the first day even if it occurs on Shabbat.

The Gemara clarifies: And with regard to what halakha is this emphasis stated? In what way would the laws of Shabbat have prohibited fulfilling the mitzva of lulav? If you say that it comes to permit moving the lulav despite the prohibition against moving set-aside items, is a verse required in order to permit moving the lulav? The prohibition to move items that are set-aside is not a Torah prohibition. The Torah would not come to permit an action prohibited by the Sages. Rather, it must be that the verse is coming to permit violation of Shabbat prohibitions for the facilitators of the lulav.

The Gemara asks: And how do the Rabbis who disagree with Rabbi Eliezer understand the verse’s emphasis that the mitzva must be performed on that day? The Gemara answers: According to the Rabbis, that expression in the verse is necessary to teach that this mitzva must be performed by day and not by night.

The Gemara asks: And from where does Rabbi Eliezer derive that this mitzva must be performed by day and not by night? The Gemara answers: He derives this halakha from the phrase: “And you shall rejoice before the Lord your God seven days,” as this indicates that the mitzva applies during the days and not the nights.

The Gemara asks: And how do the Rabbis respond to this? The Gemara answers: The previous derivation was necessary because it might have entered your mind to say that we should derive the seven days stated here from the seven days stated with regard to sukka, and say: Just as there, the mitzva of sukka applies not only during the days but even the nights, so too here, the mitzva of lulav applies not only during the days but even the nights. Therefore, the derivation teaches us that the mitzva only applies during the day based upon the original expression: “On the first day.”

The Gemara asks: And according to Rabbi Eliezer’s approach, let the Torah write this principle only with regard to lulav, and let these, the mitzva of the omer and similar cases, be derived from it. The Gemara answers: Because the analogy can be refuted. What is unique about lulav? That it requires four species, as the Torah demands that three other species be taken along with the lulav. Therefore, lulav cannot serve as a paradigm for other mitzvot that do not share this characteristic.

Earlier, it was taught in a baraita: The mitzva of sukka and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer. The Gemara asks: From where does Rabbi Eliezer derive this matter? If you say he derives it from the halakha with regard to the omer and the two loaves, this can be refuted by saying that the performance of facilitators is permitted on Shabbat in these cases as these are the necessities of Temple service to God on High. If you say he derives it from the halakha with regard to lulav, this too can be refuted, as lulav requires four species and therefore has special significance.

Rather, he derived it through the following verbal analogy based upon the expression “seven days,” which is stated with regard to both the mitzva of sukka and the mitzva of lulav. Just as below, with regard to the mitzva of lulav, its facilitators override Shabbat, so too here, with regard to the mitzva of sukka, its facilitators override Shabbat.

The Gemara asks: And let the Torah write only that actions that facilitate the performance of the mitzva override the halakhot of Shabbat, and let us bring these other mitzvot and derive their halakhot from sukka. The Gemara answers: Because this suggestion can be refuted: What is unique about the mitzva of sukka? That it applies during the nights just as it applies during the days, whereas the others apply only during the day.

Earlier it was taught in a baraita: The mitzva of matza and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer. The Gemara asks: From where does Rabbi Eliezer derive this matter? If you say he derives it from the halakha with regard to the omer and the two loaves, this can be refuted, as these are the necessities of Temple service to God on High. If you say he derives it from the halakha with regard to lulav, this too can be refuted, as it requires four species. If you say he derives it from the precedent of sukka, this too can be refuted, as it applies during the nights just as it applies during the days.

Rather, Rabbi Eliezer derived it by means of a verbal analogy based upon the word fifteenth stated with regard to the mitzva of matza, and the word fifteenth stated with regard to the festival of Sukkot: Just as below, with regard to the mitzva to dwell in a sukka on the festival of Sukkot, which is on the fifteenth of the month, its facilitators override Shabbat, so too here, with regard to the mitzva to eat matza on the fifteenth of the month, its facilitators override Shabbat.

The Gemara asks: And let the Torah write this principle with regard to matza, and let us bring these other mitzvot and derive their halakhot from matza. The Gemara answers: Because this suggestion can be refuted: What is unique about the mitzva of matza? That it applies to women as it does to men. It is therefore different from the other mitzvot under discussion, which only apply to men.

It was also taught in the baraita: The mitzva of shofar and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer. The Gemara asks: From where does Rabbi Eliezer derive this matter? If you say he derives it from the halakha with regard to the omer and the two loaves, this can be refuted, as these are the necessities of Temple service to God on High. If you say he derives it from the halakha with regard to lulav, this too can be refuted, as it requires four species. If you say he derives it from the precedent of sukka, this too can be refuted, as it applies during the nights just as it applies during the days. If you say he derives it from matza, this too can be refuted, as it applies to women just as it applies to men. Rather, Rabbi Eliezer derives it from the fact that the verse stated: “And in the seventh month, on the first of the month, a holy calling it shall be to you; any prohibited labor of work you shall not perform; a day of sounding the shofar it shall be for you” (Numbers 29:1). The verse’s emphasis that the shofar must be sounded on that day teaches us that it applies even on Shabbat.

And for what purpose was this emphasized? If you say it is in order to permit sounding the shofar, this has already been taught by one of the Sages of the school of Shmuel with regard to the verse that prohibits performing prohibited labor on Festivals: “Any prohibited labor of work you shall not perform” (Numbers 29:1), which comes to exclude from the category of prohibited labors the sounding of the shofar and the removal of bread from the oven, which are skills and not labors. Rather, it is necessary to teach with regard to actions that facilitate the performance of the mitzva.

The Gemara asks: And how do the Rabbis understand the verse’s emphasis that the mitzva must be performed on that day? The Gemara answers: That expression in the verse is necessary according to the Rabbis in order to teach that this mitzva must be performed by day and not by night. The Gemara asks: And from where does Rabbi Eliezer derive that this mitzva must be performed by day and not by night? The Gemara answers: He derives this halakha from the verse with regard to the laws of the Jubilee Year: “And you shall pass a shofar of sounding in the seventh month, on the tenth of the month, on the Day of Atonement you shall pass a shofar throughout your land” (Leviticus 25:9), and the laws of all instances of sounding the shofar during the seventh month are derived from each other. Therefore, just as on Yom Kippur the shofar is sounded during the day, as emphasized by the fact that the verse uses the phrase Day of Atonement, the same applies on Rosh HaShana.

The Gemara asks: And according to Rabbi Eliezer’s approach, let the Torah write this principle only with regard to shofar, and let us bring these other mitzvot and derive their halakhot from shofar. The Gemara answers: From the sounding of the shofar of Rosh HaShana, the principle that actions that facilitate the performance of a mitzva override Shabbat cannot be derived, because it has special significance in that it introduces the remembrances of the Jewish people before their Father in heaven. From the sounding of the shofar of Yom Kippur, the principle that actions that facilitate the performance of a mitzva override Shabbat cannot be derived, as this shofar sounding also has special significance, as the Master said: Once the court sounds the shofar on Yom Kippur in the Jubilee Year, the declaration of freedom applies at once. Slaves may take leave of their masters and go to their homes, and fields that had been sold return to their ancestral owners. Therefore, other mitzvot cannot be derived from the sounding of the shofar of Yom Kippur.

Earlier it was taught that the Master said in the baraita: The mitzva of circumcision and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer. The Gemara asks: From where does Rabbi Eliezer derive this halakha? If he derives it from all of the other mitzvot cited above, we can refute it, as we have already said that each one of them includes a unique aspect of severity or significance. And furthermore, there is another difficulty: What is unique about these mitzvot

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושמעינן מינה דרבנן פליגי על ר' שמעון דשרי דרך גגות ודרך חצירות ודרך קרפיפות ואע"ג דאמר רב הלכתא כר' שמעון בפרק כל גגות העיר רשות אחת הן לגבי אזמל לא שרינן בכי האי גוונא דבהדיא קיי"ל הלכתא כרבנן וככלליה דרבי עקיבא דאמר כל מלאכה שאפשר לה לעשות מע"ש אינ' דוחה את השבת והבאת אזמל כיון שאפשר לו להביאו מע"ש ולא הביאו אין הבאתו דוחה את השבת אפילו לענין עשיית פסח דכרת הוא לא מייתינן אזמל למול בנו או עבדו כדי שיותר לו לעשות פסח ולא שנא להו לרבנן לא דרך רה"ר ולא דרך גגות וקרפיפות וחצרות הכל אחד הוא ובכל אסור ואשכחנן בתלמוד א"י עובדא ולא הביאוהו בשבת. ואמרינן בכל מקום (רב עביד) מעשה רב דגמרינן מינה. וזה הוא המעשה. ר' שמואל בר אבודומי הוה ליה עובדא למגזר לרב ששעא בריה אנשיון למיתי אזמל שאל לר' [מנא]. אמר להון ידחה למחר. שאל לר' יצחק בן אלעזר אמר להון משחוק [קונדיטון] לא אנשיתון ומיתי אזמל אנשיתון ידחה למחר:
א"ר חייא בר אבא. א"ר יוחנן לא לכל א"ר אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת שהרי שתי הלחם חובת היום הן ולא למדם ר' אליעזר אלא מג"ש נאמרה הבאה בעומר שנאמר והבאתם את עומר וגו' ונאמרה הבאה בשתי הלחם שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים וגו'. מנין שהעומר דוחה שבת. גרסינן באחרית פרק ר' ישמעאל אומר העומר היה בא בשבת מג' סאין וכו'. ת"ר תקריב את מנחת בכוריך מה ת"ל לפי שמצות העומר להביא מן הקמה מניין שאם לא מצא קמה יביא מן העומרין ת"ל תקריב כו' עד תקריב לפי שמצותו לקצור בלילה. מניין שאם קצר ביום כשר ודוחה שבת ת"ל תקריב כל שהוא תקריב מ"מ תקריבו אפי' בשבת אפילו ביום בטומאה. ותוב תניא (בתו"כ) בסוף פרשת אמור אל הכהנים (ובפסחים עז ובמנחות ע"ב) רבי אומר וידבר משה את מועדי ה' מה ת"ל לפי שלא למדנו שדוחין את השבת אלא הפסח והתמיד שכתוב בהן במועדו מניין לרבות העומר והקרב עמו. שתי הלחם והקרב עמהן שידחו שבת ת"ל וידבר משה את מועדי ה' קבעו מועד אחד לכולן ופשוטה היא זו ההלכה כולה. ואפי' ר' אליעזר שמתיר במכשירי מצוה מודה. שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה בפתחו בשבת שהוא חייב ואמרינן מ"ש הני ואוקימנא הואיל ובידו להפקירן. פי' כי הציצית הוא חובת הבגד וכיון שהפקיר אינו בגדו וכן הבית כיוצא בו.

הואיל ובידו להפקירן. מלתא דשוי' לתרוייהו קאמר אבל גבי ציצית אפשר לו שלא ללבוש טלית. ורש"י ז"ל פי' שבכל יום שמשהה הבגד בלי ציצית עובר בעשה ואפי' מונחת בקופסא וזהו שלא כהלכתא דאנן קיי"ל ציצית חובת גברא ולא חובת מנא כדכתב רב אלפס ז"ל. ועי"ל דמש"ה אמר בידו להפקירן שמכיון שהפקירן אף על פי שלבשן פטורין דהו"ל טלית שאולה שכל שלשים יום פטורה מן הציצית ומכאן ואילך נמי מד"ס בלבד היא חייבת אבל מן התורה פטורה דכסותך אמר רחמנא וכן בבית אע"פ שהוא דר בה בשל הפקר פטורה היא מן המזוזה דלא ביתך הוא ולא בית של רבים הוא:

הא דאמרי' אלא גמר שבעת ימים מלולב מה להלן מכשירין וכו'. אי קשי' הא לאו מופנה מב' צדדין הוא דע"כ שבעת ימים דגבי לולב צריכה, וכן ט"ו ט"ו דלקמן ודאי לאו מופנה וא"ל דכיון דגלי רחמנא בכל הנך מצות דמכשירין דוחה שבת גלוי מילתא בעלמא הוא ולמדין בג"ש ואין משיבין ומיהו במה מצינו ליכא למיגמר דכל דהו פרכינן במה מצינו:

הואיל ובידו להפקירן. והא דלא אמר הואיל ובידו שלא ללובשו. פרש"י ז"ל דאפילו מונח בקופסא עבר עליה בעשה. ואינו מחוור, דאי משום הא אתיא דלא כהלכתא דכלי קופסא אינן חייבין בציצית דלאו חובת מנא הוא. ושמא משום דאיכא מאן דסבר ליה הכין במנחות (מד, א) לא נקט ליה בהכין ונקט טעמא דאתי לכולהו. וטעמא דטלית של הפקר פטור מן הציצית, דלא עדיף מטלית שאולה דאמרינן (חולין קי, ב) שהיא פטורה כל שלשים יום, וכן בית של הפקר פטור מן המזוזה כדאמרינן (מנחות מד, א) דשוכר פטור כל שלשים, ואע"ג דלאחר שלשים חייבין בין בציצית בין במזוזה, היינו מדרבנן דאילו מדאורייתא אין הפרש בין תוך שלשים לאחר שלשים.

ואם תאמר כיון דפטרי' הכא בית שאינו שלו ממזוזה, הא דאמרינן בריש פרק ראשית הגז (חולין קלה, ב) מזוזה אע"ג דכתיב ביתך (דברים יא, כ) דידך אין ולא דשותפות כתב רחמנא למען ירבו ימיכם וימי בניכם (שם, שם, כא), ואקשינן ואלא ביתך למאי אתא, ופרקינן לכדרבה דאמר רבה דרך ביאתך מן הימין, לישני ליה ביתך למעוטי דר בבית שאינו שלו, וכדשני בציצית כסותך למה לי לכדרב יהודה דאמר טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלושים יום. יש לומר דאין הכי נמי אלא חד מתרי טעמי נקט.

הא דאמרינן: דרבנן איצטריך סלקא דעתך אמינא נילף שבעת ימים מסוכות וכו'. קשיא לי אם כן לא לכתוב רחמנא ימים דהא כולה מלתא מביום הראשון נפקא לן. ויש לומר דאי לא כתב רחמנא ימים הוי אמינא ודאי דנילף שבעה שבעה מסוכה, ואי משום דכתיב ביום (הזה) [הראשון] הוי אמינא הני מילי בגבולין דלא חייב בהו רחמנא אלא יום אחד והכי נמי לא חייב בו אלא יום ולא לילה, אבל במקדש כי היכא דחייב ביה שבעה חייב ביה נמי לילות כימים, אבל השתא דכתיב גם במקדש ימים כמו שכתוב בגבולין, גלי לן קרא דכי היכי דיום שנאמר בגבולין דוקא ביום ולא בלילה, אף ימים שנאמר במקדש דוקא ימים ולא לילות.
ואכתי איכא למידק דאם כן שפיר קאמרי ליה רבנן לר"א. ויש לומר דר"א סבר דכיון דאיכא למידרש ביום למילי אחריני דרשינן, וימים דכתיב גבי מקדש גלי נמי אגבולין, דכי היכי דבמקדש אינו ניטל אלא ביום אע"פ שהחמיר בו הכתוב להטעינו שבעה, כ"ש בגבולין שאינו ניטל אלא יום אחד שאינו ניטל בלילה אלא ביום, וגזירה שוה לא משבעת ימים היא אלא שבעה שבעה, ולא למילף לולב מסוכה אלא למילף סוכה מלולב, מה לולב מכשיריה דוחין את השבת אף סוכה מכשיריה דוחין את השבת, כדיליף מינה בסמוך ר"א, ולא הקישא למחצה הוא, דהא גלי קרא בלולב דאינו נוהג בלילות מדכתיב ביה ימים.

הא דאמרינן: גמר שבעת ימים שבעת ימים מלולב. איכא למידק דהא שבעת ימים דגבי לולב איצטריך, ואכתי מופנה משני צדדים ליתא אלא מופנה מצד אחד הוא, ואיכא למיפרך מה ללולב שכן טעון ארבעת מינין הוא. וכן נמי הא דאמרינן בסמוך יליף חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות, לאו מופנה הוא. ויש לומר דגלוי מלתא בעלמא הוא, כיון דגלי קרא בכל הנך מצות דדחו שבת, אבל כי אתיא למילף במה מצינו פרכינן, משום דבמה מצינו כל דהו פרכינן (חולין קיד, א).

נפקא לן מביום הכפורים וגמרי מהדדי. ורבנן דלא ילפי, סבירא להו דלא גמרי אלא לסדר תקיעות, אבל לימים ולא ללילות לא גמרינן מהדדי, משום דכי היכי דהאי בראשון והאי בעשור, איכא למימר נמי דהאי ביום והאי בלילה.

הא דאמרינן: מה להנך שכן עבר זמנן בטלין. איכא למידק והא סוכה דאע"ג דדחית לה מקמי שבת, אינה בטלה דעבד לה בחולו של מועד. ויש לומר מכל מקום זמן יש לה דאי עבר זמנה אין לה תשלומין. ועוד יש לומר דלמאן איצטריך לר"א, ור"א סוכה לשבעה בעי, ואם אינו עושה אותה עכשיו אינו יכול לעשותה בחולו של מועד כדאיתא התם בסוכה (כז, ב).

איסור טלטול אינו מן התורה אלא מדברי סופרים שלא יהא טלטול השבת כטלטולו של חול שמא יבא לתקן ולהגביה מפנה לפנה או מבית לבית ויבא לידי הוצאה וכן שאם יטלטל כלים שמלאכתן לאיסור יבא להתעסק בהם וכן שקצת בני אדם אינם בעלי מלאכה בחול ואין שביתה ניכרת בהם אלא במניעת טלטול:

לולב טעון ארבעה מינים כמו שהתבאר במקומו וניטל ביום ואם נטלן בלילה לא יצא וכן בשופר ומ"מ סכה נוהגת בלילות כבימים והנשים פטורות בהם אבל מצה נוהגת בנשים כבאנשים כמו שיתבאר במקומו:

תקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה והילכך לא נאסרה אף תקיעת הרשות מן התורה אלא מדברי סופרי' מתורת שבות ותקיעת מצוה נאסרה מגזרת העברה ברה"ר כמו שהתבאר במקומו ואף רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה כמו שביארנו בפרק ראשון:

כבר ביארנו במקומו שתקיעת שופר ביום הכפרים של יובל היתה מעכבת ביובל ר"ל שמראש שנה ועד יום הכפרים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם אלא שמ"מ לא היו משתעבדין לאדניהם ולא השדות חוזרות לבעליהן אלא עבדים אוכלין ושותים ושמחים ועטרות שחרורם בראשיהם כיון שהגיע יום הכפרים תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן:

בפירוש רש"י בד"ה ונכתוב רחמנא בהדיא במצה ונגמר הנך כולהו כו' עכ"ל ר"ל דלא נכתוב כלל בעומר ושתי הלחם ובלולב ולא איצטריך לן נמי הך ג"ש דט"ו ט"ו מסוכה וסוכה גופה מלולב אלא דנכתוב בהדיא במצה וליגמרו כולהו מיניה אבל לעיל גבי סוכה לא פירש כן דנכתוב בהדיא בסוכה ולא נכתוב בכולהו משום דאין אתה מרויח כלום דמה לי לכתוב בהדיא בלולב או בסוכה ואע"ג דלא הוה איצטריך הג"ש דשבעת ימים אפשר דאצטריכא נמי למלתא אחריתא ולהכי לא פירש לעיל אלא דלא נכתוב עומר ושתי הלחם אבל לולב ודאי דנכתוב מיהו לפי מה שפירש לעיל דאין הג"ש משבעת ימים מופנה אלא דלולב גילוי מלתא הוא מדגלי בעומר ושתי הלחם א"כ ע"כ אי לאו דכתיבי עומר ושתי הלחם לא היה ילפינן סוכה מלולב אם כן ע"כ דלא תקשי נמי לעיל אלא דלכתוב סוכה בהדיא וי"ל דמה שכת' בסוף דבריו גמגום ר"ל דצריכין לומר דהג"ש מופנה היא וכמ"ש התוספות ואתיא נמי למלתא אחריתא כמ"ש לעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה סד"א נילף כו' וי"ל דשמא בעלמא ניתנה למדרש כו' עכ"ל אין ר"ל דהך גזירה שוה שבעת ימים דלולב וסוכה נתנה בעלמא למדרש ליגמר בג"ש מהדדי למלתא אחריתא דאם כן מאי קאמר בתר הכי ולא ידענא השתא האי שבעת ימים למאי אתיא כו' הא ע"כ פסיקא ליה לתלמודא שנתנה למדרש למלתא אחריתא אלא דר"ל דשמא בעלמא במקום אחר דכתיבי בתורה שבעת ימים ניתנה למדרש שבסיני נאמר לידרש תיבה זו וסד"א דניתנה מסיני לידרש גבי לולב וסוכה קמ"ל דלא ניתנה כלל גבי לולב וסוכה אלא במקום אחר דכתיב נמי שבעת ימים ואהא קשיא להו שפיר לפי האמת האי שבעת ימים דהכא למאי אתא לרבנן ודו"ק:

בד"ה שבעת ימים כו' לא הוה צריך למכתב כלל שבעת דה"מ כו' עכ"ל ורש"י דלא ניחא ליה בהכי משום דשבעת ודאי אינו מופנה דהך דרשה דפ"ק דפסחים שהביאו התוספות לעיל דאצטריך שבעת מה שביעי לחג אף ראשון כו' משמע דאתיא אפילו כר"א ודו"ק:

בגמ' נפקא ליה מביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וגמרי מהדדי וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה וניתי הנך עומר ושתי הלחם מינה מלשון רש"י משמע דלא פריך גמ' דנכתוב בהדיא בסוכה ונילף עומר ושתי הלחם ולולב מינה דא"כ הו"ל לרש"י לפרש כן בהדיא כמו שפי' לקמן בסמוך גבי מצה דפריך ונכתוב רחמנא בהדיא במצה ונגמר הנך כולהו מינה ועוד הוה ליה לפרש וניתי הנך עומר ושתי הלחם ולולב מינה אלא ודאי רש"י מפרש דלא פריך גמ' אלא דנכתוב לולב וסוכה כדהשתא דאתיא סוכה בג"ש מלולב וניתי עומר ושתי הלחם מינה וא"כ יש לדקדק מאי פריך דלא נכתוב עומד ושתי הלחם הא אי לאו עומר ושתי הלחם סוכה נמי לא אתיא בג"ש מלולב כיון דאינה מופנה משני צדדים הוה פרכינן מה לולב כו' דהשתא נמי לא אתיא אלא כיון דגלי רחמנא בעומד ושתי הלחם כדפירש"י לעיל מזה ויש לפרש דרש"י ר"ל דנכתוב רחמנא ג"ש המופנה משני צדדים דשפיר אתיא סוכה מלולב ולא פרכינן ולא נכתוב עומד ושתי הלחם ואי תקשה לך ומאי דוחקיה לרש"י לפרש כן ולא פי' הא דפריך גמ' ולכתוב רחמנא בסוכה דר"ל דלכתוב בהדיא כמו שפי' גבי מצה בסמוך משום דלאו אורחיה דגמ' למיפרך הכי דא"כ כל מקום דמצינו ג"ש מופנה משני צדדים דאיכא למיפרך כמו לעיל גבי שתי הלחם דאתי מג"ש דעומר נפרוך נמי לא לכתוב הג"ש ונכתוב גבי שתי הלחם בהדיא וניתי עומר מיניה וכן בכל מקום דאיכא ג"ש אבל לקמן גבי מצה דמצריך ג"ש מצה מסוכה וסוכה מלולב פריך שפיר דנכתוב גבי מצה בהדיא:

בתוס' ד"ה ס"ד גילף שבעת ימים משבעת ימים וכו' וי"ל דשמא בעלמא ניתנה למדרש הס"ד קמ"ל ולא ידענא וכו' הוא תחלת דבור שני אלא ששני הדבורים סתרי אהדדי דבדבור דלעיל מיניה מסיים דשמא בעלמא ניתנה למדרש ובדבור שני כתב ולא ידענא וכו' ויש לפרש דר"ל דשבעת ניתנה למדרש בעלמא לג"ש אלא דתיבת ימים לא ידע למאי אתא ויש לפרש ג"כ דהא דקאמר לעיל דשמא בעלמא ניתנה למדרש אינו ר"ל דשבעת ימים דגבי לולב ניתנה למדרש לג"ש אלא ר"ל דשבעת ימים דעלמא קבלו מסיני דניתנה למדרש לג"ש והוה סד"א דשבעת ימים דכתיב גבי לולב הוא דהוי אותה ג"ש וק"ל:

ד"ה נפקא ליה וכו' כדדרשינן בר"ה שיהא כל וכו' כצ"ל:

גמ' אמר מר נמחק:

גמ' נפקא ליה מביום הכפורים תעבירו שופר כו'. ויום הכפורים גופיה [דתקיעת שופר דוחה שבת] נלמד מהיקישא דחודש השביעי מר״ה. או כיון דדחיא יוה״כ מה לי יוה״כ בחול או בשבת וכל מלאכות האסורים בשבת אסורים ביוה״כ. ועיין ברמב״ן בחומש רק מ״מ דדחיא מכשירין יוה״כ נמי צריך לימוד. יש לכוין תקעו בחודש שופר מיתורא דבחודש [דגבי יוה״כ] מלמד שיהיו כל תקיעות כו' א״כ בכסא ליום דכתיב בחגנו הוא מכוסה למה לי דאי משום דדחי שבת ביום אפילו בשבת הא מצי לאגמורי מהדדי מיתור דבחודש [ג] לזה אמר כי חק כו' צריכותא דתלמודא אי מתקיעת שופר דיוה״כ כו' דאמר מר תקעו ב״ד שופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות כו' כמו שאמרו במ״ר[פ' נג]יצחק יצא חק דרוריא לעולם וק״ל. אי מר״ה משפט כו' שכן מכנסת זכרונות לאבינו שבשמים. מיהו תלמודא לא קאמר רק דבעלמא לא מצי למילף מינייהו [לא על מה דלא יליף ר״ה ויו״כ חדא מאידך]׃

ברש״י בד״ה וניתו הנך עומר ושתי הלחם מינה. מדלא פי' בהדיא [ר״ל דלכתוב רחמנא בסוכה בהדיא] כדבסמוך אח״כ [בד״ה ונכתוב רחמנא בהדיא במצה] גם לא הזכיר לולב משמע שהגזירה שוה יהיה עומד ללמוד סוכה מלולב וא״כ מאי פריך הא כיון דאינו מופנה משני צדדין ועומר ושתי הלחם לא נכתב תו ליכא גילוי מילתא לחוד [דפירש״י לעיל בד״ה גמר ז׳ ימים כו׳] ולכאורה תלמודא ידע האמת דסוף סוף יש לימוד לסופר ומילה וכה״ג וא״כ יהיו הם הגילוי מלתא ורש״י נקיט בדיבור הקודם כיון דגלי רחמנא בעומר ושתי הלחם כו' לפי שכבר פירש לימודן. ומיהו לא הו״ל לרש״י לפרש כן דעדיין במקום הזה לא ידעינן שום לימוד באחרינא ויותר [משמע ד] פריך לילף כולהו אחרינא מינה [וע״כ דהיינו שיכתוב בהדיא בסוכה] ועיין. ובפשיטות אומר [כ״ע] דבסמוך מרויחין הרבה ב' גזירה שוה מצה מסוכה וסוכה מלולב משא״כ כאן רק גזירה שוה אחד דז' מופנה מצד אחד [ד]׃
ואפשר לומר עוד בדרך רחוקה דלולב דדחיא שבת אינו רק ביום ראשון דיום ראשון מורה דדחי שבת וכן הוא ר״פ לולב וערבה ע״ש ואם נלמד סוכה מלולב דיו לבא מן הדין כו' וקושטא דאינו דוחה אלא יום ראשון. ולזה לא מקשה דלכתוב בהדיא בסוכה דא״כ היו דחיות כל הימים שוין דבסוכה לא כתיב ראשון רק ז' ימים וזה אין קושיא דלכתוב נמי ראשון דבלולב איצטריך ראשון משום דבמדינה יום א' ובמקדש ז' [אבל בסוכה לא שייך למיכתב ראשון] מה שאין כן במצה דפירש״י ליל ראשון חובה פריך שפיר ולכתוב בהדיא כו':

בתוס' בד״ה סד״א כו'. וי״ל
דשמא כו' כן הוא מנוקד בגמרא שלי:

למידרש. הסוף דיבור. [מנוקד בגמרא שלי]:

בתוס' בד״ה קמ״ל ולא ידענא כו'. ר״ל בדרבנן דקיימינן בהו דר״א איצטריך כדבסמוך ד״ה שבעת ימים:

בתוס' בד״ה שבעת ימים כו' לא הוי צריך למיכתב שבעת כלל כו'. דמשמע להו דלימוד דפ״ק דפסחים דלעיל [בד״ה סד״א] אתיא לרבנן וע״ש:

רש"י ד"ה ונכתוב רחמנא. בהדיא במצה כו'. נראה דנדחק לפרש כן כאן ולא כדפי' לעיל דהקושיא היא רק אעומר ושת"ה משום דלא א"ש הא דדחי שכן נוהגת בנשים דהא גם הם מתירין לנשים אה"ח במדינה ובמקדש כלאנשים. אמנם משום הא לא איריא דיל"פ דהשקלים אשר מהם מביאין העומר וש"ה ל"נ בנשים (שקלים פ"א מ"ו) וגם בעבודתן כהנות אינן כשירות:

רד"ה וגמרי מהדדי. מה ת"ל בחדש השביעי שיהו כו' שוות. וכ"כ התוס' וצ"ע דהא מסקינן שם דילפינן מגז"ש [שוב מצאתי להט"א שם בשהם שעמד בזה וע"ש] :

תוס' ד"ה אי. א"נ מילתא דאתיא במה"צ טרח וכל"ק. ד"ז נשמט ממרן המל"מ פ"ד מהל' מלוה דה"ר מזבחים להיפך ולא זכר מדברי התוספות שלפנינו:

רש"י ד"ה כל שעתא וכו' ואפי' מונחת בקופסא. עי' מנחות דף מד ע"א תוס' ד"ה טלית:

תוס' ד"ה קמ"ל ולא ידענא. כעין זה לעיל דף קיח ע"ב תד"ה אלי היו וש"נ:

כל שעתא ושעתא זמני' הוא. כ' מג"א סי' י"ג דהיינו אי הוה דחי שבת אבל באמת לאו זמני' הוא כיון דאניס מחמת איסור שבת אין כאן איסור כלל בשב ואל תעשה ציצית לדעת הר"י. ונלע"ד גם הר"ש מדרוי"ש לא פליג אלא בלובש בשבת לכתחלה בגד בלא ציצית כשרים דהוה קום ועשה דס"ל דאסור ללבוש טלית בלי ציצית כמ"ש תוס' במסקנתם יבמות צ' ע"ב מדמברכינן להתעטף אבל מודה הוא שאם לובשו בהיתר ושוב נפסק דהשתא הוה שב ואל תעשה דלא דמי לכלאים במס' מכות כ"א ע"ב דהתם בא לו בתחלת הלבשה ע"י מעשה שוב הוה גם שהי' כמו קום ועשה וכ"כ הריטב"א שם אבל טלית שלבש כשהיו הציצית כשרים ושוב נפסלו ה"ל השהי' שב ואל תעשה ובהכי מיירי מר בר רב אשי ס"פ הקומץ ולק"מ אהר"ש מדרוש מהתם דהוא מיירי להדי' כשלובש בפסול והוה קום ועשה. ומיהו הר"י פליג וס"ל כהס"ד דתוס' יבמות שם דלבישת טלית בלי ציצית ליכא איסור לעולם וא"כ לעולם הוה שב וא"ת ואפי' נפסל תחלה. ומיהו ראיתו מס"פ הקומץ אינו מובן לפ"ז. וצ"ל הכי מייתי ראי' דמנ"ל למר בר רב אשי דרבינא שהקשה לו מלאו דלא תסור שהי' כוונת קושיתו מאיסור שבת וטעה עצמו שהי' סבור כרמלית דאורייתא הוא שהוא טעות גדול דלמא רבינא מטעם ביטול מ"ע של ציצית דאורייתא הקשה והי' לו להשיב שב וא"ת שאני. אע"כ זה אין שום סברא דליכא בציצית שום קום ועשה אפי' לובשו בפיסול ליכא אלא שב וא"ת ודלא כהר"ש כצ"ל ומ"מ אין הכרח כ"כ לדחות דברי הר"ש וכן נראה דברי רמב"ם פ"ג מציצית הלכה יו"ד ע"ש וכ"כ חמד משה על שם רמב"ם בסי' ח' ס"ק ב' ע"ש. ויפה כ' ט"ז סק"ה דמשו"ה לא התיר רמ"א אלא משום כבוד הבריות דכדי ר"י לסמוך עליו בשעת הדחק אבל בלי דחק יש לחוש להר"ש:

ומ"ש מג"א דמש"ה לא התיר בלי כבוד הבריות משום דגם להר"י איסור דרבנן איכא עכ"פ ודלא כעולת תמיד לא ידעתי מנ"ל להמציא הך איסור דרבנן. ודברי עולת תמיד ברור מילל ע"ש דכתב ממ"נ אי איכא שום איסור מ"ט לא נתן רמ"א עצה ליתנו במתנה כמו בסי' שכ"ג וע"ש במג"א ס"ק י"ב. ואי אפי' איסור דרבנן ליכא למה צריך כבוד הבריות והיא קושי' גדולה. ומג"א כתב כאן בפשיטות דאיסור דרבנן איכא דלא כעולת תמיד ולבסוף כ' הקושי' דליתן במתנה בשם אחיו וצ"ע עליו. גם מ"ש מג"א א"כ בחול נמי שב וא"ת הוא ולשתרי משום כבוד הבריות יפה כתב בחמד משה כיון דבידו לתקנו ועובר עליו בכל שעה ושעה אינו דומה לולאחותו. דלא מיבעי הולך למול את בנו דהוה שב וא"ת ואינו עובר בכל שעה כמ"ש מג"א עצמו סי' תמ"ד והארכתי בזה לעיל בסמוך. אלא גם בפסחו מ"מ כיון שטימא עצמו שוב פטור מעשיית פסח וליכא אלא איסור א' משא"כ ציצית בחול דכל שעה ושעה עובר י"ל אפי' שב ואל תעשה לא דחי מפני כבוד הבריות ודוקא יש כח ביד חכמים לעקור בשב וא"ת אפי' כי האי גוני דסדין בציצית אבל משום כ"ה לא דחינן כה"ג. ורש"י בברכות מייתי סדין בציצית לדוגמא בעלמא וחילוק נכון הוא:

סד"א נילף ז' ימים מסוכה עיין רש"י ותוס' וחי' רשב"א. ולולי דבריהם הי' נראה לע"ד דלאו בגז"ש שאינה מקובלת בעי למילף אלא משום דאיכא ק"ו השתא סוכה דקיל דשאולה כשר נוהגת בלילות כבימים לולב דשאול פסול לא כ"ש דינהוג לילות כימים ודלא תימא הא כתיב להדיא ימים ואיך נילף בק"ו לחייב בלילה משו"ה אמר נילף מסוכה דכתיב נמי ימים ואפ"ה פירושו לילה מגז"ש דמילואים וה"נ ה"א לולב להכי איצטריך ביום ולא בלילה לאפוקי ק"ו הנ"ל. ולפ"ז ר"א לטעמי' דפוסל סוכה שאולה וליכא ק"ו אייתר ביום לאתוי שבת ואין לומר אכתי גם לר"א אייתר ק"ו מה סוכה דקיל דלא בעי ד' מינים וכו'. י"ל דהא הא דלא בעי ד' מינים בסוכה היינו משום דכל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל עיין סוכה ל"ו ע"ב. וא"כ נהי דמ"מ עביד ש"ס פירכא מיני' מה ללולב שכן איכא צד חומר שטען ד' מינים. אבל א"א למעבד ק"ו ומה סוכה דקיל דלא בעי ד' מינים אדרבא חומרא הוא שלא יהי' יושב ובטל וליכא ק"ו אלא משאולה ולר"א גם סוכה שאולה פסול וכנ"ל וא"ש ועיין עוד בסמוך אי"ה:

מה ללולב שכן ד' מינים. כ' תוס' דמעכבין זא"ז משא"כ בעומר ושתי הלחם פי' אפילו אי הכבשים והלחם מעכבים זא"ז מ"מ היין והשמן לנסכים אינן מעכבין הקרבן:

אי מעומר וכו' אי מלולב וכו' כ' תוס' הכא לא דייק למילף מבינייהו. ולפע"ד מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן ד' מינים ואע"ג דאין מיני עומר וב' לחם מעכבים מצוה מיהא איכא משא"כ סוכה. ובזה י"ל דקאמר גז"ש ז' ימים אע"ג שאינה מופנה מ"מ נילף מגז"ש דגם סוכה מצוה בד' מינים כמו לולב ואגזירת שוה לא שייך למימר כל דין שאתה דן תחילתו להקל וכו' ונילף דבעי דוקא בסוכה כל ד' מינים כמו בלולב ועדיפא מדר' יהודה דסוכה ל"ו ע"ב הנ"ל ושוב יליף בבנין אב מלולב או מבינייהו דלידחי שבת. וא"ש נמי דפריך ולכתוב סוכה וליגמר עומר וב' הלחם מיני' וקשה הא הוה הלמד קדשים ואיבעי דלא איפשטא בזבחים פ' איזהו מקומן אי דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בבנין אב והא"ש דסוכה לאו מג"ש אתי' אלא מבנין אב והא פשוט התם בש"ס דדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב. מיהו במצה דפריך נמי ליתו הני ונגמר מיני' ומצה בג"ש דט"ו ט"ו אתי' קרא כנ"ל. וי"ל משו"ה פירש"י לכתוב להדי' במצה ועיין מ"ש מהרש"א בזה. והשתא ניחא דלקמן גבי מילה הוסיף ועוד מה להנך שכן אם עבר זמנו וכו'. י"ל משום דסוכה לא מצי למילף מבינייהו דמה להנך שכן מצותן בד' מינים כנ"ל ושוב כשלמד סוכה מג"ש דבעי נמי ד' מינים כמ"ש לעיל. כשבא שוב ללמוד מצה מבינייהו דסוכה ולולב ועומר וב' הלחם יש לפרוך כנ"ל שכן טעונים ד' מינים. ולבתר דיליף מצה שדוחה שבת ואתי למילף שופר מבינייהו איכא למיפרך מה להצד השוה שכן מצותן במינים כל שהוא דהא גם מצה מצותה בפסח ומרור אע"ג שאינן מעכבים משא"כ שופר. אבל לבתר דמייתי שופר דדחי שבת שוב שפיר נילף מצה מבינייהו משו"ה הוצרך לומר ועוד מה להנך וכו':

שכן מכנסת זכרונות של ישראל וכו' עיין קידושין ה' ע"א תוס' ד"ה שכן וכו' וחולין פ"ה ע"א ד"ה מה וכו' וצ"ל מכנסת זכרוניהם הוה חומרא הכתובה בקרא דכתיב גבי חצוצרת ונזכרתם לפני ה' אלקיכם. ומכ"ש לרמב"ן בתורה דמפרש זכרון תרועה שיעלה זכרוניהם של ישראל ודלא כפירש"י שם ע"ש:

ועיין רמב"ם פ"א משופר הלכה ג' והשגת הראב"ד ודברי ה"ה בשם הירושלמי ע"ש. והשתא הומ"ל בהכי פליגי רבנן ס"ל יש גזל בקול או יש מצוה בנגיעת שופר והגבה' ויש בו שייכות גזל ואי הוה כתיב תרועה יהי' לכם ה"א התרועה שלכם יהי' ולא גזל לכן איצטריך יום תרועה והשתא קאי לכם אהיום ולא אהתרועה. ואין לומר לא ליכתוב לא יום ולא לכם. י"ל איצטריך לכם שיהי' תקיעה לכל א' וא' ולא נימא שב"ד הגדול יתקעו וכיון דכתיב לכם איצטריך נמי יום כנ"ל. ור"א ס"ל אין גזל בקול ואייתר ביום לאתוי שבת עיין וק"ל:

תוס' ד"ה סד"א נילף וכו' וא"ת היכי תיסוק אדעתי' וכו' וי"ל דשמא בעלמא וכו' ובתוד"ה קמ"ל ולא ידענא וכו' שבעת ימים למאי אתא וכו' ובתוד"ה שבעת וכו' מיהו לא הוה צריך למיכתב שבעת כלל דהוה מצי למיכתב ושמחת וא"ת לר"א היכי דריש וכו' וי"ל דלית לן למילף בג"ש מילתא דלשון ג"ש גופא מוכחת דאינו כן דימים משמע ולא לילות עכ"ל. הנה כמה דברי' נפלאו בסוגיא זו. חדא שהתוס' לא נתברר להם הך ג"ש דשבעת ימים למה ענין נתקבלה בסיני לרבנן ועוד מה שכתבו התוס' דהוה מצי למיכתב ושמחתם בימים ושבעת מיותר לג"ש והרי כתבו לעיל מיני' בד"ה קמ"ל דמשבעת דרשינן מה שביעי שביעי לחג אף ראשון ראשון לחג והרגיש בזה הרש"א. ועוד דאיך נכתב ושמחתם בימים וא"כ לא נדע מספר הימים ונימא מיעוט ימים שנים ועוד במה שכתבו התוס' דלא דרשינן מג"ש מה דלשון ג"ש גופה מוכחא להיפוך דימים ולא לילות משמע. א"כ קשה איך אמרו חכמים דהוה אמינא דנילף שבעת ימים מסוכה דאפי' לילות ולומר שר"א ורבנן פליגי בהא אי דרשינן ג"ש בכה"ג הוא דוחק ולומר דלר"א כיון דכבר יליף מהך ג"ש לענין שבת שוב לא דרשינן עוד מה שהוא היפוך המלה עצמה. משא"כ לרבנן דלא ילפי מזה כלום הוה ילפינן אפי' מילתא דג"ש גופי' הלשון משמע להיפוך. זה אינו דהא גם לרבנן על כרחין ילפינן איזה דבר מהך ג"ש אלא דלהתוס' מספקא להו ולא ידעו מה:

ואומר אני לתרץ כל זה ור"א ורבנן כל א' לשיטתייהו דבמס' סוכה [דף כ"ז] פליגי ר"א ורבנן דר"א סבר י"ד סעודות חייב לאכול בסוכה דתשבו כעין תדורו אחד ביום ואחד בלילה ורבנן סברי אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב הראשון דסברי כעין תדורו מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. וקפריך הש"ס אי הכי ליל ראשון נמי ומשני לילה הראשון יליף ט"ו ט"ו מחג המצות. ועוד אמר ר"א מי שלא אכל ליל יום טוב הראשון אוכל בליל יום טוב האחרון ופריך בגמ' והאמר ר"א י"ד סעודות וכו' חזר בו ר"א. וכתב הריטב"א וכיון דחזר ר"א וסובר שרק לילה הראשונה חובה אם כן חזר ר"א ודרש כעין תדורו אם כן לילה הראשונה מנ"ל. וצריך לומר כמו לרבנן דיליף מחג המצות וא"כ קשה הרי חג המצות אין לו תשלומין. וכתב דפליגי אי אמרינן דון מינה ומינה או אוקי באתרא. רבנן סברי מינה ומינה ואין לו תשלומין ור"א סבר דון מינה ממצה לענין חיוב לילה הראשון ואוקי באתרא דילפינן סוכה מחגיגה מה חגיגה יש לו תשלומין: והנה אומר אני שאין לו ענין לדון מינה ומינה דכיון דאיתקש סוכה לחגיגה כמבואר בסוכה (דף ט) דמקשינן לענין שחל שם שמים על הסוכה אם כן אין היקש למחצה ולמה לא נילף מיניה תשלומין: ולכן נלע"ד דר"א ורבנן לשטתייהו דהא ודאי דמסקינן בש"ס כמה פעמים דלכ"ע היקש עדיף מג"ש אמנם הא לענין אם יש למילף דבר אחד מג"ש ויש לפנינו דרך למילף מהיקש וסתרי אהדדי ההיקש והג"ש שבקינן הג"ש ודרשינן ההיקש. אבל אי מההיקש כבר ילפינן איזה ילפותא ומהג"ש עדיין לא ילפינן כלום אף דאי לאו הג"ש הוה ילפינן גם דבר זה מההיקש שאין היקש למחצה מ"מ א"כ תתבטל הג"ש לגמרי ובודאי ילפינן מג"ש וההיקש נשאר לדבר אחד בלבד וזה פשוט. אבל אי מהג'"ש ג"כ כבר ילפינן דבר אחד שוב אמרינן אין היקש למחצה וילפינן מההיקש גם דבר זה והג""ש תשאר לדבר אחר דההיקש עדיף למימר בי' שאינו למחצה: והנה למילף לולב מחגיגה שיהי' לו תשלומין בשמיני ודאי ליכא למימר כן. אי בעית אימא סברה דלא אשכחן כלל בגמ' דאיתקש לולב לחגיגה ואיבעית אימא קרא שאפילו אם נימא דבהאי קרא דכתיב ושמחתם לפני ד' שבעת ימים וחגותם אותו חג לד' שבעת ימים. מ"מ מהאי קרא גופי' מוכח דלולב אין לו תשלומין דהרי כך כתיב בהאי קרא ושמחתם לפני וגו' ז' ימים וחגותם אותו חג לד' שבעת ימים בחודש השביעי תחוגו וגו' ומהך קרא בחודש השביעי שהוא מיותר ילפינן במס' חגיגה (דף ט) שחוגג גם יו"ט האחרון לתשלומין וקשה למה כתיב בחודש השביעי תחוגו. אי ס"ד דמקשי' לולב לתשלומין הוה לי' למיכתב בחודש השביעי תעשו והוה קאי ממילא על כל הנזכר גם אלולב. אלא ודאי להכי כתיב תחוגו למימרא דוקא חגיגה מרבינן לתשלומין ולא לולב העולה מזה דלולב ודאי אין לו תשלומין. ומעתה נתגלה לי בעז"ה למה איתייהיב הך ג"ש לרבנן שכתבו התוס' כאן בשבת דלא ידעי' מה דרשי' ולדידי מהכא ילפי חכמים שלא נימא דסוכה איתקש לחגיגה לתשלומין וכמו שסובר ר"א באמת להכי אתיא הך ג"ש דסוכה מלולב מה לולב אין לו תשלומין אף סוכה אין לו תשלומין ואף דהיקש עדיף מג"ש מ"מ ההיקש איכא לאוקמי לענין שחל שם שמים על הסוכה כדילפינן (בדף ט) והג""ש לרבנן ליכא לאוקמי אמידי אחרינא ור' אליעזר לשיטתו דמוקי הג"ש לענין מכשירי סוכה דדחו שבת וא"כ שוב היקש עדיף למימר אין היקש למחצה ולכן יליף ר"א דיש תשלומין לסוכה:

ומעתה נשוב לסוגיא דשבת דהנה רבנן אמרי דביום ולא בלילה. דמשבעת ימים ליכא למעוטי לילה דאיכא למילף מסוכה ואפי' לילות ולכאורה הדבר תמוה דאכתי למה לי ביום דעל כרחך ימים למעוטי לילות דאי למילף מסוכה לא נכתוב ימים כלל רק ושמחתם לפני ד' שבעה וממילא אפי' לילות במשמע אלא דלרבנן אצטריך בלא"ה ימים לאפנויי למילף, שאין לו תשלומין לסוכה לאפוקי מהיקש דחגיגה אלא דממילא נילף מיני' גם הך מילתא ואפילו לילות ואצטריך ביום ורי"א לשיטתו דבאמת יש לו תשלומין וא"כ ע"כ ביום ואפי' בשבת דאל"כ ע"כ הך ימים לא ילפינן מיניה שום ג"ש ואי ס"ד דאתי למילף ג"ש ואפי' לילות לא נכתוב ימים כלל אלא ע"כ ימים למעוטי לילות וביום אפי בשבת והנה עיקר הג"ש דר"א דימים מיותר לג"ש דנכתוב ושמחתם שבעה. ואי למעוטי לילות ממילא מוכח דהא בגמ' מקשה ונכתוב בסוכה ומשני משום דנוהג בלילות. וע' מהרש"א דפי' מה דשינה רש"י בקושיא ונכתוב גבי מצה דפי' ונכתוב בהדיא וע"ש במהרש"א [ע' לעיל מש"ב] ולפי מה שכתבתי דגם כאן הג"ש מופנה אם כן גם כאן קושית הגמ' ונכתוב בסוכה בהדיא ולא נכתוב בלולב ולא נצטרך לג"ש. וצריך לומר כתירוץ הגמ' משום דנוהג בלילות וממילא מוכח דלולב אינו נוהג בלילה ואם כן מן היום שפירושו בשבת מוכח דביום ולא בלילה: ובזה זכינו להבין דברי הת"כ דדריש ביום ואפי' בשבת ביום ואפי' בלילה. והקרבן אהרן תמה איך יליף תרתי. ולדידי אתי שפיר ביום ואפילו בשבת ומדכתבי' בלולב ואיצטריך ג"ש לסוכה ולא כתבה להיפוך בסוכה. מכלל דגם בסוכה איכא פירכא שנוהג בלילות וממילא מוכח שלולב הוא ביום ולא בלילה וליכא למיפרך להיפוך הג"ש מנ"ל דלמא ימים למעוטי לילות ולא אתי כלל לג"ש שהרי נתקבל לג"ש מסיני ודו"ק:

תוס' ד"ה אי מעומר וכו' מילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא וכו' שמעתי מקשים מדברי התוס' הללו וממ"ש הריטב"א בקידושין דף ל"ה מהש"ס ובמציעא דף ל"א ע"ב הביאו בשיטה מקובצת על ה' מש"ל פ"ד דמלוה סוף דין א' שכתב דמילתא דאתיא מביניא לא כתב לה קרא והוי הפך התוספות והריטב"א:

כל שעתא זמניה הוא. וכיון שיש לו טלית בכל יום שמשהה בלא ציצית עובר בעשה ואפילו מונחת בקופסא הלכך כל יומא רמיא מצותיה עליה: הואיל ובידו להפקירן. ונפקי מרשותיה ולאו עליה רמיא חובתיה: אי מעומר ושתי הלחם. וגמר במה מצינו: ביום ואפילו בשבת. מדלא כתיב בראשון לדרשא אתא בכל יום שהוא ראשון לחג: ולמאי איצטריך לרבויי. להאי ואפילו בשבת אי נימא לטלטל כדמשמע קרא לקיחה טלטול בעלמא הוא ועדיין במתן תורה לא נאסר טלטול דאיצטריך קרא למישרי להאי: אלא למכשיריו. דאיסורא דאורייתא הוא: מה להלן ימים ואפילו לילות. כדילפינן במסכת סוכה (דף מג.): ולכתוב רחמנא בלולב. דמכשירין דחו: וניתו. עומר ושתי הלחם מיניה ולמה ליה דכתביה בכולהו: אי מלולב. במה מצינו מלולב שהוא מצוה ומכשיריו דוחין אף סוכה שהיא מצוה מכשיריה דוחין: גמר ז' ימים כו'. ובג''ש אתי ליה ואע''ג דאינה מופנה משני צדדים דהא גבי לולב חד שבעת ימים הוא דכתיב ודרשינן לר' אליעזר למעוטי לילות כיון דגלי רחמנא בעומר ושתי הלחם ולולב גילוי מילתא בעלמא הוא ולא פרכינן עלה גימגום: וניתו הנך. עומר ושתי הלחם מינה: אי מסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים. ואילו מצה לילה הראשון חובה ותו לא כדאמרינן בפסחים (דף קכ.): ונכתוב רחמנא. בהדיא במצה ונגמרו הנך כולהו מיניה: בנשים כבאנשים. כדילפינן בפסחים (ד' מג:) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים וגו' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ונשים איתנהו בבל תאכל חמץ דכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שאין הזמן גרמא חייבות לאפוקי סוכה ולולב דליתנהו בנשים דמצות עשה שהזמן גרמא היא: ולמאי. האי קרא הי מילתא דתרועה אתא למישרי בשבת אי לתקיעה לא איצטריך דאפילו תקיעת הרשות לית בה איסורא דאורייתא: מלאכת עבודה. של טורח: וגמרי מהדדי. במסכת ראש השנה (דף לג:) שאין תלמוד לומר בחדש השביעי דהא בכמה קראי כתב לן דיוה''כ בחודש השביעי מה ת''ל בחודש השביעי שיהו כל תרועות משל חדש השביעי שוות: נפטרו עבדים לבתיהם. קריאת דרור דיובל תלויה בה הלכך חשיבא: אי מכולהו. מאחת מכולן: כדאמרינן. איכא למיפרך בכל הנך חדא צד חמור האמור בה לעיל:

כדאיתא בפ''ק דיבמות (דף ו.) וי''ל דהכא הכי גמרי מה מצינו בהנך שמצות נוהגות בשבת ומכשיריה דחו שבת אף כל שמצות נוהגות בשבת מכשיריה דחו שבת הלכך לא שייך למילף מכיבוד דהיינו המצוה עצמה ולא מכשיריה דשחוט לי בשל לי היינו כיבוד עצמו כשמתקן לו מאכלו והבנין נמי הוי מצוה אחת שצוה הקדוש ברוך הוא לבנות בית המקדש: סד''א נילף שבעת ימים משבעת ימים מסוכה. וא''ת היכי תיסק אדעתיה לדון ג''ש הא אין אדם דן ג''ש מעצמו אא''כ למדה מרבו וי''ל דשמא בעלמא ניתנה למדרש: קמ''ל. ולא ידענא השתא האי שבעת ימים למאי אתיא דאע''ג דדרשינן בפ''ק דפסחים (דף ה.) מה שביעי שביעי לחג אף ראשון ראשון לחג הא איכא למידרש משבעה בלא ימים: שכן טעון ארבעה מינים. אף על גב דעומר ושתי הלחם נמי מביאין עמהן כבשים ויין לניסוך ושמן למנחות שאני ד' מינין שבלולב דמעכבין זה את זה כדאמר בפרק הקומץ (מנחות דף כז.) ובפרק התכלת (שם דף מה:) [אמרינן] הכבשים אין מעכבין לא את העומר ולא את שתי הלחם והיינו טעון ד' מינין שאין מצות לולב כלל בלא ד' מינין אבל באלו יכולה להיות מצוותן בלא ד' מינין. הר''ב פור''ת: אי מעומר כו'. הכא לא דייקא תלמודא למילף מבינייהו דהכי אורחיה דתלמודא זימנין דייק וזימנין לא דייק ואי הוה דייק הוה משכח פירכ' הרב פור''ת א''נ מילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא כמו מילתא דאתיא בקל וחומר והאי דקאמר תלמודא ניכתוב רחמנא בהאי ותיתי אידך מיניה פירוש ומאי צריך קרא היינו משום דאי בלא מה הצד הוה מצי למילף הך מצוה מאידך לא הוה כתב רחמנא קרא כיון דהוה פשוט כל כך דלא דמי למילתא דאתיא בק''ו דהוא פשוט יותר: שבעת ימים מלולב. מופנה הוה משני צדדים גבי לולב לא איצטריך דאע''ג דדרשינן ימים ולא לילות מיהו לא הוה צריך למיכתב שבעת כלל דהוה מצי למיכתב ושמחת לפני וגו' בימים והוי לשון שבעת מיותר לג''ש וא''ת ור' אליעזר היכי דריש ימים ולא לילות כיון דאית ליה ג''ש היא גופה נילף מסוכה מה להלן ימים אפילו לילות אף לולב ימים ואפי' לילות ויש לומר דלית לן למילף בג''ש מילתא דלשון ג''ש גופא מוכחא דאינו כן דימים משמע ולא לילות: ואי מסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים. משמע דבעי למימר תאמר במצה שאינה נוהגת בלילות כבימים ואדרבה עיקר מצותה בלילה הראשון שנאמר בערב תאכלו מצות (שמות יב) והכי הוה מצי למימר שכן נוהגת בימים ובלילות: נפקא ליה מביום הכפורים. וגמרינן מהדדי כדדרשינן בראש השנה שיהו כל התקיעות של חודש השביעי שוות כדפירש בקונטרס ורבנן סברי דלא שייך לאקשויי אלא לומר שסדר תקיעות יהיו שוין דלענין סדר תקיעות מייתי לה התם אבל לזמן דיום ודאי לא איתקש דע''כ זמנם אינו שוה שזה בראש חודש וזה בעשור לחודש:

דף קלא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד