שבת קלא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלא - א

ורב אזיל לטעמיה דאמר: אין המבוי ניתר בעשיית לחי וקורה, עד שיהיו בתים וחצרות, שיהיו שני בתים פתוחים לכל אחד משתי החצרות, והם החצרות יהיו פתוחין לתוכו, למבוי.

וטעמו של רב הוא, משום שמה שהתירו במבוי להכשירו בלחי וקורה, הוא משום שיש בו ריבוי דיורין, ואין משתמשין בו בהצנע כל כך, לפיכך סגי בתיקון קטן כזה.

מה שאין כן בחצר, שאין מצויים בו כל כך הרבה דיורין, ומשתמשים בו בהצנע, הצריכו חכמים להכשירו על ידי שני פסים משני צידי הפתח, או פס אחד של ד' טפחים.

ומבוי שאין חצרות פתוחות לתוכו, ואין מצוי בו כל כך דיורין, ועושין בו תשמישי הצנע, צריך להכשירו כדין חצר [משנה ברורה סי' שס"ו ס"ק ק"ב].

והכא, לאחר שעירבו חצירות עם בתים, הרי רק בתים איכא במבוי זה, אבל חצירות ליכא, דהא בטלו החצירות לגבי הבתים.

ומקשינן: אי מטעם זה קאמר רב - כי לא עירבו נמי חצירות עם בתים, ליחזינהו להני בתים כמאן דסתימי דמו. שהרי כיון שלא עירבו אין מוציאין מהבית לחצר, ונמצא שהחצירות מפסיקות בין הבתים למבוי.

ואם כן בהאי מבוי, רק חצירות איכא, ואילו בתים ליכא, ומאי טעמא כשלא עירבו מותר לטלטל בכולו?

אחד מבני החצר ששכח ולא עירב עם אחרים הרי הוא אוסר על כל בני החצר לטלטל מבתיהם לחצר. והעצה היא, שיבטל [זה שלא עירב] להם את רשותו, ויאמר: רשותי מבוטלת או קנויה לכם. ומועיל אף ללא קנין, מפני שאין זו "הקנאה" אלא "סילוק רשות", ומטעם זה אפשר לסלק רשות אף משתחשך [שו"ע סי' ש"פ ומשנה ברורה].

וקא קשיא לן: כי לא ערבו נמי ליחזינהו לבתים כמאן דסתימי, ובתים ליכא.

ומתרצינן: גם אם לא עירבו יש אפשרות לטלטל מבתים לחצר. כי אפשר דבני הבתים מבטלי ליה רשותא דכולהו לגבי חד מהם. ומכיון שהם יסלקו את רשותם אליו, ייחשב הכל כרשות אחת, ותחשב אז כל החצר שלו. ומותר אז להוציא מביתו לחצר. הילכך לא אמרינן "בתים כמאן דסתימי ולייתניהו".

ופרכינן: גם אי ביטלו רשותם אל אחד, והוא רשאי להוציא מביתו לחצר, הרי סוף סוף, רק בית אחד איכא שאפשר להוציא ממנו לחצר. אבל שני בתים שאפשר להוציא מהם לחצר ליכא. והרי רב אמר שצריך שיהיו פתוחים למבוי, לפחות שני בתים שפתוחים לשתי חצירות?

ומתרצינן: כיון שאת "סילוק הרשות" אפשר לעשות אפילו בשבת עצמה. ואם כן, אפשר דמצפרא, מהבוקר, ועד פלגא דיומא, יסלקו רשותם לגבי חד. ומפלגא דיומא, ולפניא, עד לצאת השבת, יסלקו רשותם לגבי חד אחר. ונמצא שהיתה רשות לשנים להוציא לחצרותיהם במשך השבת, והרי לנו שני בתים שאפשר להוציא מהם.

ותמהינן: סוף סוף, הא בעידנא דאיתיה להאי, ליתיה להאי. שהרי אין לך בו זמנית שתי חצירות שמותר להוציא אליהן, אלא רק זו אחר זו?

אלא אמר רב אשי: ההסבר מדוע יש חילוק בין אם עירבו או לא, שהרי מי גרם לחצירות שיאסרו להוציא מהן למבוי - בתים הם שגרמו.

כי לולי "עירובי חצירות" שעשו יושבי הבתים, היה מותר לטלטל במבוי, משום שרב סובר כשיטת רבי שמעון, שגג חצר וקרפף ומבוי כולן רשות אחת הן, ומותר לטלטל מזה לזה כלים ששבתו בהם, ולא בבית. אך כשהבתים מעורבים עם החצר ומצויים כלים של בתים בחצר, גזרו רבנן שלא יוציאו מן החצר למבוי, שמא יבואו להוציא כלים ששבתו בבית.

אך אם לא עירבו את הבתים עם החצירות, אסור להוציא כלים מהבית לחצר.

ואם כן, עתה ליכא לבתים, ולכן אין עוד טעם לאיסור ההוצאה מן החצר למבוי. ונחשב המבוי כאילו נשתתפו בו כולם, ופשיטא שמותר לטלטל בו.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא לכל הדברים אמר רבי אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת.

והראיה: שהרי הבאת קרבן שתי הלחם בחג העצרת חובת היום הן, ואינם קרבים אלא בו ביום. ולא למדן רבי אליעזר שאפייתן דוחה את השבת, אלא מגזירה שוה, ואילו היה סובר שכל מכשירי מצוה שמצותן בשבת דוחים את השבת, גזירה שוה למה לי?

דתניא: רבי אליעזר אומר: מניין למכשירי [אפיית] שתי הלחם, שהם דוחין את השבת?

נאמרה "הבאה" בקרבן העומר, דכתיב: [ויקרא כג י] "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה".

ונאמרה "הבאה" בקרבן שתי הלחם, דכתיב: [שם יז] "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה".

וילפינן בגזירה שוה: מה "הבאה" האמורה בעומר, מכשירין של המצוה, דהיינו קצירה טחינה והרקדה, דוחין את השבת, כדילפינן בגמרא מנחות מקרא דכתיב: [שמות לד כא] "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבת, בחריש ובקציר תשבת". מה חריש הוא רשות אף קציר הוא רשות, יצא קצירת העומר שהוא מצוה.

אף "הבאה" האמורה בשתי הלחם, מכשירין שלהם, היינו אפייתם, הם דוחין את השבת.

ומבארינן: האי גזרה שוה היא מופני. שהפסוק הוא מיותר, והוא בא ללמדנו רק את זה.

דאי לא מופני, והוא לא מיותר, אלא הוא מלמדנו דין נוסף, איכא למיפרך על הגזרה שוה: מה לעומר, שכן אף אם מצא קצור, שלא נקצר לשם מצות עומר, הרי הוא קוצר, משום שקצירה גופא מצוה היא. דכתיב: "וקצרתם - והבאתם", תאמר בשתי הלחם, שלא נאמרה בצווים "קצירה", שאם מצא קצור, אינו קוצר, אלא מביא מן הקצור.

והוינן בה: לאי אפנויי מופני? באמת איזה פסוק הוא מיותר.

ומבארינן: מכדי, הרי כתיב בקרא: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". ואם כן, האי קרא אחרינא דכתיב: [ויקרא כג טו] "מיום הביאכם" - למה לי? הא אייתר.

אלא, שמע מינה דקרא אתי לאפנויי, ולמילף גזירה שוה.

ופרכינן: ואכתי הך גזרה שוה, מופנה רק מצד אחד הוא. שרק בצד אחד של הגזרה שוה [והיינו בעומר] ישנו פסוק מיותר, אולם בצד השני [בשתי הלחם] הוא אינו מיותר.

ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר: גזירה שוה שהיא מופנה רק מצד אחד - למידין ממנה, וגם משיבין עליה, לפרוך אותה.

ומתרצינן: קרא דכתיב "ממושבותיכם תביאו", הוא מיותר, שהרי לפניו נאמר "והקרבתם מנחה חדשה לה'" - "תביאו" למה לי? אלא ריבויא הוא.

וכיון דאייתר מצי למילף גזירה שוה.

והוינן בה: הא דאמר רבי יוחנן: לא לכל אמר רבי אליעזר - למעוטי מאי? איזה מכשירי מצוה סובר רבי אליעזר שאינם דוחים את השבת?

אילימא למעוטי לולב, שקציצתו ממחובר לא תדחה את השבת.

והתניא: לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר.

ואלא, שמא תאמר דקאתי למעוטי שמכשירי סוכה, לא ידחו את השבת.

לא יתכן. כי והתניא: סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר.

ואלא שמא תאמר דקאתי למעוטי מכשירי מצה. לא יתכן. כי והתניא: מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר.

ואלא למעוטי שופר, שהכשרתו לא תדחה את השבת.

נמי לא יתכן. כי והתניא: שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר.

אמר רב אדא בר אהבה: רבי יוחנן קאתי למעוטי מכשירי מצוה, כגון להטיל ציצית לטליתו, ולקבוע מזוזה לפתחו. דבהנהו מודה רבי אליעזר שאינם דוחים את השבת.

ומביאה הגמרא ראיה: תניא נמי הכי, שאם עשאם למכשירים אלו בשבת שחייב חטאת.

דתניא: ושוין, חכמים ורבי אליעזר השוו דעתם בעניין זה, שאם צייץ טליתו, ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב. ^[1]

מאי טעמא מודה כאן רבי אליעזר?

אמר רב יוסף: לפי שאין קבוע להם למצות ציצית ומזוזה זמן.

הערות

^[1] לשון "חייב" משמע חטאת כמו שכתב רש"י לעיל ג א. וכן פירש הריטב"א. ובשפת אמת הקשה, הרי שגג ועשה מצוה פטור?

בתים וחצרות פתוחין לתוכו, שיש שני בתים לפחות בכל חצר, ושתי חצרות לפחות במבוי, ואולם הכא [כאן] בתים — איכא [יש], ואולם חצרות — ליכא [אין], ולכן אין דיני מבוי חלים כאן. ומקשים: כי [כאשר] לא עירבו נמי ליחזינהו להני [גם כן שיראו אותם] בתים כמאן דסתימי דמו [כמי שהיו סתומים ייחשבו], שכיון שאין עירוב במקום, אין יושבי הבתים רשאים להוציא את כליהם לחצר, ואין הבתים נחשבים, ונמצא כי אף כאן חצרות — איכא [יש] ובתים — ליכא [אין]!

ומשיבים: במקרה זה אפשר דמבטלי ליה רשותא דכולהו [שיבטלו רשות של כולם] לגבי חד [אחד], שכשם שאפשר להתיר טלטול על ידי עירוב, כמו כן אפשר שיבטלו כל בעלי הבתים את רשותם וזכותם לטלטל לגבי אחד מהם, ויהא נחשב כאילו כולם בית אחד, ואפשר יהיה לטלטל את כלי החצר והבתים. ודוחים: סוף סוף גם במקרה כזה אמנם בית אחד איכא [יש] ואולם בתים ליכא [אין], שאי אפשר לבטל רשות אלא לגבי בית אחד ולא שנים!

ומשיבים: אף לכך אפשר למצוא תקנה, דמצפרא [שמן הבוקר] ועד פלגא דיומא [חצי היום] יבטלו לגבי חד [אחד], ומפלגיה דיומא ולפניא [ומחציו של היום עד הערב] יבטלו לגבי חד [אחד], ונמצאים כאן איפוא שני בתים! ודוחים: סוף סוף בעידנא דאיתיה להאי, ליתיה להאי [בזמן שישנו הבית לזה, אינו לזה]. שבכל שעה יש רק בית אחד בלבד שיש לו רשות לטלטל. אלא אמר רב אשי: עלינו לדחות את שיטת ההסבר שאין כאן "חצרות ובתים", ולומר כך: מי גרם לחצרות שיאסרו — הבתים, שהרי אילו לא היו בתים מותר היה לטלטל מן החצרות למבוי, שהם כרשות אחת לדעת ר' שמעון, וכאן ליכא [אין] בתים, וממילא אפשר לטלטל במבוי.

א אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: לא לכל דבר אמר ר' אליעזר שמכשירי מצוה דוחין את השבת, שאין זה כלל קבוע לגבי כל מכשירי המצוות, אלא בכל מקרה ומקרה יש לדון לגופו, ולהוכיח שקיימת הלכה זו בו. שהרי שתי הלחם שמקריבים בחג השבועות חובת היום הן, ולא למדן ר' אליעזר שמכשיריהן דוחים או השבת אלא מגזירה שוה מיוחדת, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: מניין למכשירי שתי הלחם שדוחין את השבת? — נאמרה לשון הבאה בעומר, ונאמרה לשון הבאה בשתי הלחם, ומן הדמיון נלמד כי מה הבאה האמורה בעומר — כל המכשירין דוחין את השבת, שלא רק הקרבת מנחת העומר למזבח דוחה שבת, אלא אף קצירת העומר שהיא בבחינת מכשירי מצוה אף היא דוחה את השבת. אף הבאה האמורה בשתי הלחם — המכשירין דוחין את השבת.

על גזירה שווה זו מעירים: מופני [מופנה, מיותר], כלומר, שני הפסוקים המשמשים לגזירה שווה זו בהכרח שהם מיותרים ומופנים לשמש רק לצורך השוואה וגזירה שווה. דאי לא מופני, איכא למיפרך [שאם אינו מופנה, יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה מבחינה הגיונית, שכן אפשר לומר: מה לעומר שאתה מביא ממנו ראיה שיתכן ורק בו הותרו המכשירים, שכן דין מיוחד בו, שאף אם מצא עומר קצור — הריהו חוזר וקוצר לשם מצוה, וכי תאמר אם כן שהוא הדין אף בשתי הלחם שאין בהם דין מיוחד זה, שהרי אם מצא קצור — אינו קוצר, שאין שתי הלחם צריכות קצירה לשמה, ולכאורה אם כן אין הדברים דומים. אלא לאי אפנויי מופני [באמת מופנה הכתוב]. וכן מסבירים אנו: מכדי כתיב [הרי נאמר] "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" (ויקרא כג, י), ומאחר שכן הפסוק המזכיר שנית "וספרתם לכם ממחרת השבת ביום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג, טו), ולכאורה למה לי חזרה זו? שמע מינה [למד ממנה] מחזרה יתירה זו שבאה לאפנויי [להפנות, לייתר], שפסוק זה ישמש לצורך גזירה שווה.

ואכתי [ועדיין] יש מקום להקשות: והלא גזירה שווה זו מופנה מצד אחד בלבד הוא, שפסוק אחד בלבד מיותר, אבל לא הפסוק השני, ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר' אליעזר עצמו שאמר שכל גזירה שווה שיש בה פסוק המופנה מצד אחד בלבד אמנם למידין ממנה אך גם משיבין ודוחים את הגזירה השווה, אם יש נימוק הגיוני לעשות זאת! ומשיבים: אף כאן יש מעין ייתור הכתובים אף בענין שתי הלחם, שכן החזרה "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה" (ויקרא כג, יז) שהמלה "תביאו" רבויא הוא [רבוי היא], לפי שאיננה הכרחית, ואפשר היה לוותר עליה ולסמוך על הכתוב בפסוק הקודם, ונמצא שגזירה שווה זו מופנה משני צדדים.

ב לגופם של דברי ר' יוחנן שלא לכל דבר אמר ר' אליעזר שמכשירי מצוה דוחים את השבת שואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] שלא אמר ר' אליעזר שמכשיריו דוחים את השבת, אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] מצות לולב — והתניא [והרי שנינו בברייתא]: לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ואלא תאמר שבא למעוטי [למעט] מצות סוכה — והתניא [והרי שנינו בברייתא]: סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ואלא תאמר שבא למעוטי [למעט] מצות מצה בפסח — והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר. ואלא תאמר שבא למעוטי [למעט] מצות שופר בראש השנה — והתניא [והרי שנינו בברייתא]: שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר!

אמר רב אדא בר אהבה: דברי ר' יוחנן שלא לכל דבר אמר ר' אליעזר שמכשירי מצוה דוחים את השבת באים למעוטי [למעט] עשיית ציצית לטליתו או קביעת מזוזה לפתחו, שאין עשייתם דוחה את השבת. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ושוין ר' אליעזר וחכמים שאם צייץ (עשה ציצית) בטליתו בשבת, וכן אם עשה מזוזה לפתחו בשבת שהוא חייב.

ומעתה שואלים: מאי טעמא [מה טעם] הסכים ר' אליעזר שאין מצוות אלה דוחות את השבת? אמר רב יוסף: לפי שאין קבוע להם זמן ויכול לעשותן גם לאחר השבת. אמר ליה [לו] אביי: אדרבה (להיפך), מדאין [ממה שאין] קבוע להם זמן,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

houses and courtyards open to it, and each courtyard contains at least two houses, and there are at least two courtyards. And here, there are houses but there are no courtyards, and therefore the standard halakhot of a closed alleyway do not apply. However, if that is the case, when they did not join the courtyards with the houses too, let us consider these houses as though they were sealed, because their residents may not carry from their houses into the courtyards, and the houses should be considered irrelevant. Therefore, in that case too, there are courtyards but there are no houses.

The Gemara answers: In that case it is possible for them to renounce all of their property rights and transfer them to one person. Just as the residents of a courtyard can join together, thereby rendering it permitted to carry in the courtyard, they can also relinquish their property rights to a single resident. In that way, it is considered as though there is only one inhabited house in the courtyard, and it is therefore permitted to carry within the courtyard as well as between that particular house and the courtyard. The Gemara rejects this answer: Ultimately, even in that case, there is one house, yet there are not multiple houses, as it is possible to relinquish one’s privileges to only one homeowner and not to two. This would fail to meet the minimum requirement of two houses for the area to be considered a courtyard.

The Gemara answers: It is possible to resolve this: From morning until midday they can relinquish their rights to one, and from midday until evening they can relinquish their rights to another, and as a result there will be two houses. The Gemara rejects this answer: Ultimately, at the time when this house has the ownership rights, that house does not have them, as at any point in time there is only one house from which it is permitted to carry into the courtyard. Rather, Rav Ashi said: The explanation that there are no houses and courtyards here is rejected, and the explanation is: What caused the courtyards to be prohibited? It is the presence of the houses. Had there been no houses, it would have been permitted to carry from the courtyards into the alleyway, since they are one domain according to Rabbi Shimon. And here, it is considered as though there are no houses. Therefore, it is permitted to carry in the alleyway.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Eliezer did not say with regard to all mitzvot that actions that facilitate performance of a mitzva override Shabbat. This is not a fixed principle with regard to preparations for all mitzvot. Rather, each case must be considered on its own merits, and proof must be cited that this principle applies to a specific mitzva. As the two loaves offered on the festival of Shavuot are an obligation of that day, and Rabbi Eliezer only learned that the activities that facilitate their sacrifice override Shabbat from a special verbal analogy. As it was taught in a baraita, Rabbi Eliezer says: From where is it derived that the actions that facilitate the offering of the two loaves override Shabbat? The term bringing is stated in the verse with regard to the omer offering, and the term bringing is stated with regard to the two loaves. Just as in the case of the bringing stated with regard to the omer, all the actions that facilitate its offering override Shabbat, as the reaping of the omer, which facilitates its offering, overrides Shabbat, so too, in the case of the bringing stated with regard to the two loaves, actions that facilitate its offering override Shabbat.

With regard to this verbal analogy the Gemara comments: It must be that those terms are free, i.e., they are superfluous in their context and therefore available for the purpose of establishing a verbal analogy. As, if they are not free, the verbal analogy can be logically refuted, as it is possible to say: What is unique to the omer? That if one found reaped barley one must nevertheless reap more barley for the sake of the mitzva. Can you say the same with regard to the halakhot of the two loaves, where it is taught that if one found reaped grain one need not reap additional grain for the sacrifice? Apparently, the halakhot of the offering of the two loaves are not parallel to those of the omer. The same might be true with regard to actions that facilitate the performance of the mitzva. In truth, the verse is free for establishing the verbal analogy. The Gemara explains: Since the verse already states: “When you come to the land that I am giving to you, and you reap its harvest, then you shall bring the sheaf [omer], the first of your harvest to the priest” (Leviticus 23:10), when the verse restates, “And you shall count for yourselves from the morrow after the day of rest, from the day you have brought the sheaf of the waving, seven whole weeks they shall be” (Leviticus 23:15), why do I need this repetition? Conclude from this that the additional statement is there to render the term “bringing” free for establishing a verbal analogy.

And yet there is still a difficulty: The verbal analogy is free only from one side, as only the verse that mentions bringing in the context of the omer offering is superfluous in its context, and we heard Rabbi Eliezer, who said with regard to a verbal analogy that it is only free from one side, that one can derive from it, and one can also refute it logically. The Gemara answers: There is a superfluous usage of the term with regard to the two loaves as well, as in the verse: “From your dwelling places you shall bring the loaves of waving of two tenth parts of an ephah; they shall be of fine flour, they shall be baked with leaven for first-fruits unto the Lord” (Leviticus 23:17) the phrase: “You shall bring” is an amplification. Since it was mentioned in the previous verse it is superfluous in its context. Consequently, the verbal analogy is available from both sides.

The Gemara poses a question with regard to Rabbi Yoḥanan’s statement: Rabbi Eliezer did not say with regard to all mitzvot that actions that facilitate performance of a mitzva override Shabbat; to exclude actions that facilitate the performance of what mitzva was he referring?
If you say that it was to exclude actions that facilitate the performance of the mitzva of taking the palm branch [lulav] and the other three species on the festival of Sukkot, wasn’t it taught in a baraita: The mitzva of lulav and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer?
Rather, say that it comes to exclude the mitzva to dwell in a sukka on Sukkot. Wasn’t it taught in a baraita: The mitzva of sukka and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer?
Rather, say that it comes to exclude the mitzva to eat matza on Passover. Wasn’t it taught in a baraita: The mitzva of matza and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer?
Rather, say that it comes to exclude the mitzva to sound the shofar on Rosh HaShana. But wasn’t it taught in a baraita: The mitzva of shofar and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer?

Rav Adda bar Ahava said: The statement of Rabbi Yoḥanan comes to exclude attaching ritual fringes to his garment and affixing a mezuza to the doorway, which do not override Shabbat. The Gemara notes that that was also taught in a baraita: And they, Rabbi Eliezer and the Rabbis, agree that if one attached ritual fringes to his garment on Shabbat, and similarly, if one affixed a mezuza to his doorway on Shabbat, that he is liable.

The Gemara asks: What is the reason that Rabbi Eliezer concedes that actions that facilitate the performance of these mitzvot do not override Shabbat? Rav Yosef said: Because they have no fixed time and these mitzvot need not be performed on Shabbat. Abaye said to him: On the contrary, from the fact that they have no fixed time,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואכתי מופנה מצד א' הוא ושמעי' ליה לר' אליעזר דאמר מופנה מצד אחד למידין ומשיבין. דע שאע"פ שלא מצאנו לר' אליעזר בפירוש שאמר דבר זה יודעים אנחנו אותו מדבריהם במס' נדה בפרק המפלת (נדה דף כב) מופנה מצד אחד לר' ישמעאל למידין ואין משיבין לרבנן למידין ומשיבין והואיל ור' אליעזר עומד כר' ישמעאל כי אנו מוצאין ר' יהושע חברו של ר' אליעזר אומר (ע"ז דף כט במשנה) ישמעאל אחי ועם זה לא נתיחד בחלוקה בזה הדבר אלא ר' ישמעאל והשאר שוו כולם בדבר אחד כי מופנה מצד אחד למידין ומשיבין ידענו כי ר' אליעזר בכלל החכמים ששוו עומד וסובר כמותן שאילו היה חולק עליהן בדבר זה היה נזכר עם ר' ישמעאל וכיון שלא הוזכרה החלוקה אלא בר' ישמעאל בלבד נתברר כי ר' אליעזר אינו שוה לו וכרבנן סבירא ליה ומיכן אמרנו ושמעינן ליה לר' אליעזר דאמר מופנה מצד אחד למידין ומשיבין לפי שכל החכמים שהיו באותו הדור שוו בדבר זה חוץ מר' ישמעאל שהוזכר בפירוש שהוא חולק:

כך יש לומר כי לא עירבו נמי כיון שהן אסורין להוציא מן הבית לחצר חשוב אותן הבתים כאלו סתומין הן שאין להם רשות להשתמש מן הבתים לחצר וחצר איכא בית ליכא. לטעמיה דרב היאך מטלטלין במבוי שאין לו בית ומפרק יתכן שיבטלו כל בני החצר רשותם לגבי חד וכיון שמבטלין רשותם לגביה יש לו להוציא מן הבית לחצר כדתנן נתנו לו רשותם הוא מותר והם אסורים וקיי"ל הא דתנן נתנו לו רשותם רשותם מעיקרא מקודם שיבטל הויא רשותא לגבייהו ואקשינן וכיון שבטלו כל בני חצר רשותם לגבי חד נעשו כל הבתים שלו וכולן כבית אחד הן חשובין ורב לא אמר אלא בתים ומיעוטי בתי' שנים והכא ליכא שני בתים והיאך מתיר רב. ופרקינ' עוד כגון שבני חצר בטלו רשותן מן הבקר עד חצי היום לגבי ראובן בפירוש ומחצי היום ולהלן לגבי שמעון שנמצאו ראובן ושמעון שניהם מותרין בחצר זו דהא שמעינן לרב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין ואקשינן תוב סוף סוף בעת שמותר לזה להשתמש בחצר זה אסור לחבירו ואותה העת אין שם בחצר אלא בית ראובן בלבד ומחצי היום ולהלן בית שמעון לבדו ואין לראובן בה רשות להשתמש. ומ"מ לא תמצא ב' בתים מותרין בחצר זו בעת אחת.

ופירק רב אשי פירוק אחר ואמר מי גרם לחצרות הללו הפתוחות למבוי להיאסר בהן טלטול בתים מפני אלו הבתים שהן פתוחין לתוכן ולא עירבו שאלו לא היו בהן בתים מותרין היו השובתים שם לטלטל בה בכולה. שהן כמו קרפף שמותר השובת בו לטלטל בכולן וגם המבוי לא נאסר בהן טלטול אי לא מפני הבתים שהן פתוחים לתוכה ואינם. כלומר כיון שלא עירבו תחשבם כאלו סתומים הם ואינם כלל. הלא אילו היו סתומין היה הטלטול מותר בהם עכשיו יהיה מותר ועמדו דברי רב אשי ועיקר דברי רב ופירושם בעירובין פרק הדר עם הנכרי בחצר ופירשנום שם.

הא דאמרינן מ"ט ואר"י לפי שאין קבוע להם זמן. ה"ק מ"ט לא התירה התורה מכשירין של אלו כמו שהתירה את של אלו אבל לא איבעי' לן מ"ט דר"א באלו דכיון דלא רבינהו רחמנא ממילא ממעטי דכל הנך מכשירין דדחי שבת מקראי מרבי' להו בשמעתין. וי"מ דהכי קא מיבעי ליה מ"ט ממעט להני הא אפשר לה לאייתיונהו מסוכה דמה פרכת מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים מזוזה נמי נוהגת בלילות כבימים ולילה נמי לרבנן זמן ציצית הוא וראיתם אותו מוקמי' ליה לכסות סומא:

אלא אמר רב אשי מי גרם לחצרות שיאסרו בתים, ואינן. ולית הלכתא כרב, אלא בין עירבו בין לא עירבו וכשמואל ור' יוחנן דאמרו הלכה כרבי שמעון דאמר(ו) בין עירבו בין לא עירבו, דלא גזרינן משום כלים ששבתו בתוך הבית. והלכך כיון דמשתרי לטלטולי מחצר למבוי וממבוי לחצר לכלים ששבתו לתוכן שרי נמי לטלטולי בכוליה מבוי, דהא בהא תליא. וכן כתב הרב מורי ז"ל. וכן כתבו בתוס'.

מאי טעמא אמר רב יוסף לפי שאין קבוע להן זמן. איכא למידק מאי קאמר מאי טעמא, והא אמרינן דלא לכל אמר רבי אליעזר אלא היכא דגלי קרא בהדיא והני לית להו מקרא. ויש לומר דטעמא דקרא קא בעי. ויש מפרשים דלר"א נמי בעי מאי טעמא לא מייתי להו מסוכה, דמאי איכא למיפרך מה לסוכה שכן נוהגות בלילות כבימים, מזוזה הא נוהגת בלילות כבימים וציצית נמי נוהג הוא לרבנן אפילו בלילות דמוקמינן (לעיל שבת כז, ב) וראיתם אותו פרט לכסות סומא. וכן תירצו בתוס'.

שתי הלחם הבאים בעצרת אין מכשיריהן ר"ל לישתם ועריכתם ואפייתם דוחין שבת ויום טוב אלא אופין אותם מערב יום טוב ואם היה ערב יום טוב [בשבת] אופין מערב שבת ונאכלין בשלישי לאפייתן ואין צריך לומר שכן בקצירתן ומה שאמרו בסוגיא זו תאמר בשתי הלחם שאם מצא קצור אינו קוצר פירושו תאמר בשתי הלחם שלא נאמרה בו קצירה למצותו אבל מנחת העומר שבפסח צריך קצירה לשם מצוה ואפי' מצא קצור שלא לשם עומר קוצר לשם מצוה וקצירתו בלילה שמחרתו ששה עשר וכן קצירתו דוחה שבת וכן טחינתה והרקדתה ושאר מעשים שבה:

לולב ושופר בזמן הזה אין דוחין את השבת כמו שהתבאר במקומו ומ"מ אף בזמן שהיו דוחים את השבת מכשיריהם מיהא כגון קציצת הלולב ותקון השופר והבאתם מחוץ לתחום אין דוחין את השבת וכן במכשירי הסכה ר"ל עשייתה וכן במצה ר"ל לישתה ועריכתה ואפייתה ואין צריך לומר בתליית ציצית בבגדו ועשיית מזוזה בפתחו שאין דוחין את השבת שהרי אף ר' אליעזר שחלק בראשונות לומר שדוחות את השבת באלו מודה הואיל ובידו להפקירן ונמצא בטלית שאולה ובדר בפונדק שכל שלשים יום פטור מן הציצית ומן המזוזה וכבר ביארנו למעלה שמפקירין אף בשבת:

אלא אמר רב אשי. מי גרם לחצרו שיאסרו בתים ואינן. פי' מי גרם לאסור לטלטל מחצר לחצר ואע"פ שלא שיתפו עירוב הבתים שערובי בתים כל חצר וחצר לעצמן ושכוחי מאני דבתים בחצר וגזרי' כלים ששבתו בחצר אטו כלי הבתים אבל אם לא עירבו גם הבתים דלא שכיחי מאני דבתים בחצר מותר לטלטל מחצר לחצר כר"ש. ורב סבר הלכה כר"ש והאי שלא עירבו אז מותר לטלטל מחצר לחצר. אבל אם עירבו אססור טלטל מחצר לחצר גזירה משום מאני בתים. והילכך כל זמן שהחצירות מותר לטלטל מזי לזו גם בכל המבוי נמי מותר לטלטל אבל אם עירבו הבתים והחצרות לא שיתפו כי היכי דאסור לטלטל מחצר לחצר הה"נ אסור לטלטל בכל המבוי משום דססבר רב הלכה כר"ש דאמר חצרות וקרפיפות רשות אחת הן. ומבוי כמו קפף דומה ומבוי וחצרות רשות אחת הן. ואע"פ שהחצרות מוקפות מחיצות לא חשיבי הנהו מחיצות לר"ש כלל דלא חשיבי לי' מחיצות אלא מחיצות הבתים המצריכות לערב בין בית ובית. אבל מחיצות דחצרות כאלו אינן והוו להו כחמש חבורות ששבתו בטריקלין ואין מחיצות ביניהן שאינן צריכות לערב. וכין שאין מחיצותיהן חשובות כלל הו"ל מבוי וחצרות כאלו הי' פתוחין ופרוצין זה לזה ואויר א' הן וכיון שאויר א' הן. אינך יכול לחלקו ולומר חציו אסור וחציו מותר. הילכך אם לא עירבו הבתים שהחצרות מותרות לטלטל מזו לזו כלים ששבתו לתוכן הוא הדין גם המבוי מותר לטלטל בכולו כלים ששבתו לתוכו. אבל אם עירבו הבתים שאסור לטלטל מזו לזו. כך אסור לטלטל בכל המבוי שאורי אחד הוא נחשב חלל ואויר המבוי עם אויר החצרות ואי אפשר להיות חציו אסור וחציו מותר:

בד"ה לא לכל כו' דמילה דין הוא כו' דהיא עצמה דוחה שבת כו' עכ"ל והתלמודא לקמן דלא פריך הך פירכא אלא פריך מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות היינו משום דלא ליתו מיניה עומר וב' לחם דהן עצמן נמי דוחין שבת והתוס' הכא דלא נקטי הך פירכא די"ג בריתות משום דלא לכל אמר ר"א מכשירי כו' דקאמר משמע דאמילה דקתני במתני' קאי ובא למעט ציצית ומזוזה כדמסיק דלא נילף ממילה מדאצטריך ג"ש בשתי הלחם אבל אי לאו ג"ש לב' לחם והוי גמר לה ממילה ע"כ דלא פריך פירכא די"ג בריתות והוה גמרינן נמי ציצית ומזוזה ממילה ואהא קשיא להו שפיר דא"נ יליף ב' לחם ממילה מ"מ ליכא למילף ציצית ומזוזה דאין במצותן דחיית שבת ממילה דהיא גופה דוחה שבת ומיהו הך פירכא דקאמר לקמן תלמודא גבי ציצית ומזוזה הואיל ובידו להפקירן ה"מ התוספות נמי למינקט הכא דא"נ דהוה גמר ב' לחם ממילה ולא פריך י"ג בריתות מ"מ ליכא למילף ציצית ומזוזה ממילה כיון דבידו להפקירן דלכך לא נילף להו מסוכה כמ"ש התוספות לקמן ואפשר דנקטו התוספות דהך פירכא דקשיא להו נמי למאי דבעי למימר למעט לולב או סוכה או מצה דהא א"נ דהוה גמר ב' הלחם ממילה מ"מ הני ליכא למילף דאין במצותן דחיית שבת כמילה דהיא עצמה דוחה שבת ודו"ק:

בד"ה תאמר בשתי כו' יצא קצירת עומר שהיא מצוה וגלי רחמנא כו' דאם לא כן מ"ש דיליף טפי גבי עומר כו' עכ"ל דבריהם מגומגמים לכאורה ונראה לפרש בכוונת דבריהם משום דהך לישנא דקאמר בחריש ובקציר תשבות גו' יצא קציר עומר שהוא מצוה כו' יש לו שני משמעות לכאורה דמשמע שהוא קציר של מצוה שהבאת עומר מצוה הוא וע"כ צריך לקוצרו ואם מצאו קצור אינו קוצר ומשמעו נמי דהקצירה גופה מצוה היא ואפילו מצאו קצור קוצר לשם מצות עומר ואהא הוכיחו התוספות דע"כ דמשמעו דהקצירה גופה מצוה היא מדנקט התם טפי עומר משתי לחם ואם כן ע"כ אית לן למימר דלא נילף ליה אלא לגבי עומר דאל"כ לא לכתוב כלל קצירה גבי עומר ואנן שמעינן ליה שפיר בין בעומר בין בשתי הלחם מהאי קרא דבחריש ובקציר תשבות גו' דמשמע יצא קציר של מצוה בין בעומר ובין בשתי הלחם דהקצירה גופה מצוה היא אלא ע"כ מדכתיב קציר בעומר גלי לן קרא דלא נימא יצא קציר שהוא מצוה דהיינו שהקצירה גופה מצוה היא אלא בעומר ודו"ק:

בגמ' לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת כו' יש לדקדק מהיכא תיתי הוה ליה למילף דכל מכשירי מצוה דוחין את השבת אי ממילה הא איכא למיפרך מה למילה דנכרתו עליה י"ג בריתות כדלקמן ונראה משום דהוה ס"ד לומר דהא דקאמר ר"א דמכשירי מילה דוחין את השבת לא מקרא יליף לה אלא מסברא דכשם שהמצוה עצמה דוחה את השבת כך מכשיריה דוחין את השבת ולכך הוה סלקא אדעתיה דה"ה בכל מילי ס"ל לר"א דמכשירי מצוה דוחין את השבת מסברא כמו במילה אבל מדחזינן בשתי הלחם דלא למדן ר"א אלא בג"ש א"כ ש"מ דלא מסברא ס"ל ר"א דמכשירי מצוה דוחין את השבת אלא בכל דוכתין דס"ל דמכשירין דוחין את השבת אית ליה ריבוי ולימוד מקרא ובזה שכתבנו יתורצו קושיות הרבה בסוגיא זו ודו"ק:

ברש"י ד"ה שתי הלחם וכו' ולא למדן ר"א דאפייתן תדחה שבת אלא בג"ש וכו' מלשון רש"י משמע דאע"ג דילפינן שתי הלחם מעומד בג"ש לא לגמרי משוינן להו דהא לגבי עומר אפי' קצירה וטחינה ויתר הדברים דוחין את השבת ואלו גבי שתי הלחם האפייה דוקא דוחה את השבת ולא הקצירה והטחינה והיינו טעמא משום דאי מצא קצור אינו קוצר דבסמוך:

בתוס' ד"ה לא לכל וכו' וה"פ לא לכל מצות הנוהגות בשבת וכו' ר"ל דלא שייך לפרש לא לכל מצות הדוחים את השבת אמר ר"א שמכשירים דוחין את השבת שהרי בציצית ומזוזה אין במצותן דחיית השבת:

ד"ה תאמר בשתי הלחם וכו' א"נ י"ל דהא לא מצי למימר וכו' דברי התוס' הללו צריכין פירוש דמה דמקשה לא משני ונראה דהכי הוא פי' דברי התוס' דמדאפיק קרא האי ריבוייא דנילף מיניה דמכשירי עומר דוחין שבת בהאי לישנא דבחריש ובקציר תשבות דהוא לישנא דקרא דלא כתיב כי אם גבי עומר ש"מ דגלי לן קרא דלא נימא דקצירה דחיא שבת כי אם גבי עומר דוקא דכתיב ביה וקצרתם והבאתם ולא בשתי הלחם וכיון דשמעינן דקצירה דגבי שתי הלחם לא דחיא שבת ממילא ידעינן דלא הויא ביה קצירה מצוה אלא אם מצא קצור אינו קוצר דאם הויא הקצירה גבי שתי הלחם מצוה הוי נמי דחיא שבת ומדגלי לן קרא דלא דחיא ממילא ידעינן דלא הויא מצוה וק"ל:

ד"ה ושוין נמחק כצ"ל תחלת הדבור מ"ט וכו':

בא"ד היינו מצוה עצמה וכו' דשחוט לי וכו' היינו כבוד עצמו וכו' ר"ל וא"כ אין ענין זה למכשירי מצוה אלא דהתם המצוה אינה נוהגת בשבת:

רש"י בד"ה מצד אחד כו' הבאת דעומר כו' לגופה ושמעינן כו' כצ"ל והד"א:

גמ' מי גרם לחצירות כו'. לא משני בקצרה דבעירבו ניתקו חצירות ונעשו בתים ובתים אסרי וכי ליכא חצירות מאי הוי [דבית חוסר] משא״כ בלא עירבו דחצר איכא בית ליכא וחצר אינו אוסר. דמ״מ ליאסר מטעם דאין המבוי ניתר עד שיהיו בתים כו' לזה צ״ל דזה מיקרי בתים וחצירות וכפרש״י. ומה שלא אמרו בקצרה כיון דאפילו מחצר למבוי מותר כ״ש במבוי גופא ולמה לי האריכות דהוי כנשתתפו [כמו שפירש״י] נראה משום דלא תלוי זה בזה דמחצר למבוי שרי משום דהוי רשות א' לר״ש ולא הוי כמטלטל מרשות לרשות [לאסור אף בתוך ד'] והוי הכל כמבוי אחד ומ״מ בתוכה גופא אפשר אסור לטלטל [ביותר מד״א אפי'] מידי דהוי במבוי גופא לזה מסביר דהוי כאלו נשתתפו כו':

ברש״י בד״ה בתים הוא דגרמי ליה כו' ולהצטרך לשיתוף כו'. כצ״ל׃

גמ' מה לעומר שכן אם מצא קצור קוצר כו'. אין להקשות מנ״ל שאר מכשירין דדחי שבת בעומר דלמא דוקא קצירה שהיא בעצמה מצוה. דמה תועלת בקצירה אם לא יטחון וירקד׃

בתוספות בד״ה לא לכל כו'. ותימה הוא היכי שייך למילף כו'. אין רצונם להקשות פירכא דא״כ הו״ל להקשות פירכא דקאמר תלמודא גופא אי ממילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות ועוד דבה״א דלא פרכינן פירכא קאמרינן דה״ק לא לכל אמר רבי אליעזר כו' ותאמר שלא פרכינן פירכא שגילוי מילתא בעלמא הוא או מסברא כי היכי דמילה נוהג בשבת ומכשירין דוחה ה״נ כל המצות בכלל או מכח קי״ל וכה״ג דא״כ בשתי לחם נמי לא נפרוך פירכא וניליף מעומר [וה״ה ממילה] ולמה ליה לר״א גזירה שוה אלא בע״כ פרכינן פירכא כו'. רק קושית התוס' אף אם תמצא לומר שלא פרכינן פירכא מכל מקום היכי שייך כו' דאין לו דמיון דאין במצוותן דחיית שבת וגמרא דלא פריך לקמן [שבת דף קל״ב דקאמר וליתי הנך וליגמר מניה] קושית התוספות משום אחרינא בעומר וכה״ג שיש במצוותן דחיית שבת. ולהכי נמי לא הקשו התוספות פירכא שכן בידו להפקירן דבה״א קיימינן דלא לכל כו' ולא פרכינן: (מכאן ואילך נתאכלו שורות שתים ושלש עד סוף המאמר הלזה)

בתוס' בד״ה ושוין כו' מה לסוכה שכן אם עבר זמנה בטלה כדפריך במסקנא דשמעתין דמסתברא כו' כצ״ל וק״ל. ולכאורה אין צורך לכל זה דמבינייא מצינו למילף אי לאו פירכא שכן בידו להפקירן וע' בסמוך ע״ב בד״ה אי מעומר כו' [בתירוץ הר״ר פורת]ודלמא זהו הפירכא בעצמו שידע התלמוד [לענין ציצית ומזוזה שכן בידו להפקירן] ואף שאין כוונת הגמרא להודיענו פירכא של בינייהו [כמ״ש הרב פורת] שאני באידך דלא איכפת לן מידי בזה [דלפי האמת בכולהו איכא ילפותא דדחי. ולא חש לעשות צריכותא מבינייהו אבל הכא דקשה אגופא דדינא אמאי אין מכשירין ציצית ומזוזה דוחה הוצרך למיהב טעמא דלא נילף מבינייא]׃

רש"י ד"ה תביאו רבויא הוא. דהא כו' ותביאו יתירה הוא. הן בר"פ כל קרבנות דריש מתביאו ג' דרשות (ועי' ברמב"ם בפ"ח מהל' תומ"ס ה"ב ובכ"מ) וגם לישנא דרבויא משמע דרבינן כמה דברים:

תוס' ד"ה תאמר. שהרי בעצרת יהיה כו' קצורים. ק"ק ומה בכך יקצור קודם אבל לשמה. ואולי משום דאם נילף מעומר תצטרך שתהיה בליל יום הבאתו כמוהו ומש"כ א"נ כו' עי' מהרש"א ומש"כ דהוכיחו התוס' דע"כ משמעו דהקצירה גופה מצוה כו' תלמוד ערוך הוא בהדיא (במכות ח ב) דאינו ממעט קציר העומר רק מחמת שאם מצא קצור קוצר ואלת"ה חרישה נמי ע"ש ודע דמשמעות הגמרא והתוס' והמהרש"א דאף דבשת"ה לא בעינן קצירה לשמה מ"מ אם לא קצר מקודם קצירתה דוחה שבת לר"א ודלא כמהר"ם:

רש"י ד"ה אלא אמר ר"א טעמא. נ"ב דרב:

שם דרב. צ"ל דלרב:

גמ' לא לכל אר"א מכשירי מצוה. עי' בס' בני חייא בסוף הספר בלקוטי':

רש"י ד"ה ושמעי' ליה לר"א וכו' מופנה הוא ההיא דעני. עי' ברש"י יבמות דף ע ע"ב ד"ה ושמעי' לי' לר"א וצ"ע:

תוס' ד"ה אפשר וכו' דאיכא למ"ד בעירובין. עי' עירובין דף עג ע"ב תוס' ד"ה אלא פשיטא:

תוס' ד"ה ושוין אלא פרט לכסות סומא. וכ"כ רש"י סוכה יא ע"א ד"ה לפרזומא ועיין בשער המלך פ"ג מהל' ציצית:

לא לכל אמר ר"א וכו' מה שהקשו תוס' דהא ציצית ומזוזה אין במצותן דחיית שבת י"ל דר"א שמותי דס"ל ציצית חובת טלית ואית לן נמי קשר עליון דאורייתא א"כ יש במצותן דחיית שבת דלמ"ד חובת טלית העשיי' היא המצוה ומברכינן לעשות ציצית כמבואר פ' התכלת וכן מצאתי בס' יד דוד ונהניתי. וצ"ל דהוה קשר של קיימא וגם מעשה אומן עיין ש"ע ריש סי' שי"ז ועיין חמד משה ריש סי' י"ג. ומזוזה נמי כיון שצריך לקובעו כדמברכינן לקבוע מזוזה ולר"א הוה זה בנין דאורייתא כמו נגר לעיל קכ"ו ע"א ע"ש:

לאי אפנויי מופנה. בירושלמי יליף לי' מגז"ש ביכורים ביכורים שאינה מופנה ולא פריך מידי. וי"ל למסקנא דאיכא כל הני קראי ילפי' מביניהו ובצירוף גז"ש ולא פרכינן כדפירש"י לקמן ד"ה גמר ז' ימים ע"ש ושמעתין אזלא להס"ד. ועיין תוס' פסחים ס"ח ע"ב סוף הדיבור לכאורה י"ל קושי' א' מתורץ בחברתה משו"ה בעי' במועדו דלא נימא פסח אינו דוחה שבת כיון שהוא לצורך הלילה. אמנם מדידעינן מבמועדו דפסח גופא דחי שבת שוב ידעינן מכשירי פסח מדהוקשו כל המועדים זה לזה והוקשו לשתי הלחם שמכשירין דוחה שבת. ואמנם היינו אי בשתי לחם ליכא מצוה בקצירה והוה מכשירי מצוה ודוחה שבת מגז"ש ילפי' פסח מיני' בהיקשא אבל אי ס"ד דלר"א ילפינן דמצוה לקצור כמו עומר והוה גוף המצוה שוב לא ידעינן בשתי הלחם גופא מכשירי' דוחה שבת וא"כ קשה פסח מנ"ל. ומוכרח כמ"ש תוס' דשמעתין דר"א לא יליף מגז"ש שיהי' הקצירה גופא מצוה. אך מ"ש תוס' משום שיהי' כל חטים קצורים צ"ע אדרבא בשבועות הוה בכורי קציר חטים כמו בפסח ראשית קציר שעורים וכן הוא במדרש רות. ותי' ב' של תוס' ע"פ מה שפי' מהרש"א יש לעיין דילמא אי לא הוה כתיב קצירה בעומר הא מבחריש ובקציר כל המנחות של כל השנה צריכה קצירה למצוה משו"ה כתיב קצירה בעומר וה"ה ב' לחם מגז"ש ולאפוקי שאר מנחות ומנ"ל למעוטי שתי לחם. ולזה י"ל א"א לטעות בשארי מנחות שהרי יהי' כל החטים קצירות וכתי' ראשון של תוס':

ודע דבעומר יש במצותו דחיית שבת דהיינו ההקטרה. אבל שתי הלחם אין ממנו למזבח כלום. והאפי' כשרה בע"ש כמבואר במנחות צ"ה ע"ב ורק לר"ע שם במתני' מ"ה ע"ב דהלחם מעכבים הכבשים ואין הכבשים מעכבין הלחם וכן פסק רמב"ם א"כ באין הכבשים גלל לחם ויש במצותן דחיית שבת. והראב"ד פסק דלא כר"ע ואין כאן מקומו. ואיידי דאיירי אומר שם במנחות צ"ה ע"ב הנ"ל מ"ש רש"י במקום זריזין שלא יתחמץ נלע"ד לאו דוקא זריזות שלא יתחמץ לחה"פ. אלא ה"ה שיתחמצו היטב ב' הלחם שמצותן בחימוץ ברור ויפה עיין מתני' ר"פ כל המנחות ואע"ג שכבר נתחמצו בשעת לישה עוד איכא חימוץ אחר חימוץ באפי' דמשו"ה חייב בשאר מנחות המחמץ אחר מחמץ כנלע"ד ליישב דברי רש"י שתמה עליהם הגאון אור חדש בתשו' נוב"י כרך א' סי' ט"ו ע"ש:

ושוין שאם צייץ טליתו וכו' מדלא קאמר מודה ר"א משמע דגם לר"א יש חידוש במה ששוין שחייב והיינו משום דהאי חייב היינו חטאת בשוגג ולרבנן דר"א לקמן סוף פרקין דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור ואפי' מצוה כ"ש פטור מחטאת כמבואר בפסחים ע"ב ע"ב אשתו נמי עביד מצוה וכו' ע"ש. וא"כ הכא שרצה לקיים מצות ציצית ומזוזה איך יחייב. וצ"ל דהתם דוקא דבהיל אבל היכא דלא בהיל לא והכא הואיל ובידו להפקירן לא שייך בהיל ומיושב קו' תוס' דהש"ס לא שאיל מ"ט לר"א אלא לרבנן דר"א מ"ט שוין שחייב הא ה"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה. וא"ש מה דמשני הואיל ובידו להפקירן ולא תי' הואיל ובידו ליתנו במתנה כמ"ש מג"א ססי' י"ג ותירוצו אינו מובן ועיין מחצית השקל. ולדברינו א"ש כיון דאיסורא דרבנן ליתן מתנה בשבת הדר בהיל הוא וטועה בדבר מצוה הוא אבל הפקר ליכא איסורא. אמנם לעיל ר"פ מפנין כתבתי דעת הריטב"א דגם הפקר אסור כ"א לצורך מצוה ואז גם מתנה שרי בלי קנין סודר ע"ש ועיין בסמוך דברי מג"א הללו:

מ"ט אמר רב יוסף לפי שאין קבוע להם זמן. כ' תוס' דלא דמי למילה שאותה מילה עצמה שחייב בשמיני וכו' עיין מגן אברהם סי' תקס"ח סק"י דאפילו מילה שלא בזמנה מיקרי סעודת מצוה שזמנה קבוע. משום דכל יומא זמנה דאסור לעמוד ערל ע"ש. י"ל אה"נ מצוה לזרוזי ועבירה היא בידו להתעצל ולעמוד ערל. אבל אינו דוחה שבת בשביל זה הזריזות רק בשביל גוף קיום המצוה וזו יכול לקיים למחר משא"כ ציצית וסוכה והיינו דכ' מג"א סי' תמ"ד סקי"א דתשביתו עדיף ממילה דגוף מצות מילה אינו יכול לקיים אלא פ"א בגוף זה משא"כ תשביתו יכול לקיים בביתו כמה פעמים אם יתחמץ לו עוד עיסה וכדומה. ובמחצית השקל נתקשה בזה ולא הביא דברי תוס' דשמעתין. ומיהו חי' הרשב"א לקמן גבי אי עבר זמנה בטלה לא ס"ל כתוס' בזה ע"ש:

וצל"ע מי שחסר לו מס"ת אות א' ויכול לגומרו בשבת לישתרי לר"א דכל שעתא ושעתא זמנו כמו ציצית ומזוזה. גם מ"ש תוס' דבנין בית המקדש מצוה היא דאמר רחמנא דלא לידחי צ"ע תינח מטעם מצות בנין בהמ"ק אבל עכ"פ מטעם מכשירי עבודה דהרי עבודה וכל מכשירי' דוחה שבת לר"א וכל צרכי ויהי' בנין בהמ"ק לצורך עבודה ככריתת עצים לעשות פחמין. והשתא אם חסר בהמ"ק כל שהוא יהי' מותר לגומרו בשבת לעבוד היום עבודה בתוך בהמ"ק ועיין שבועות ט"ו ע"ב. ולא גרע בהמ"ק לצורך עבודה מבנין ביתו לאכול בתוכו עיין לעיל צ"ה ע"א תוס' ד"ה והרודה וכו'. וי"ל ר"א לטעמי' ס"ל מקריבין אע"פ שאין בית ובבנין משכן הראשון עדיין לא הגיע זמן מצות עבודה עד שעת הקמת המשכן בר"ח ניסן ובין משכן למשכן הותרו הבמות ומשנבנה בהמ"ק וחרב וחוזרים ובונים אז מקריבים אע"פ שאין בית כצ"ל:

פרק ר' אליעזר דמילה

גמ' אמר ר"ח ב"א א"ר יוחנן לא לכל אמר ר"א מכשירי וכו' מדברי ר' יוחנן הללו מוכח דאי לאו דחזינן דיליף ר"א שתי הלחם מג"ש הוה ילפינן כולהו ממכשירי מילה א"כ על כרחך ר"א יליף מכשירי מילה מקרא. דאי מהלכה איך נילף שאר מכשירין במה מצינו דהיינו בנין אב. והרי לדעת רש"י לקמן (בדף קל"ב ע"א) לא ילפינן שום לימוד משלשה עשר מדות מהלכה. ואולי זה טעמו של רש"י לקמן (בדף קל"ב ע"א) בד"ה ביום אפי' בשבת וכו' ולר"א דאפקיה למכשירין מילה עצמה הלכה היא וכו' ובדברי רנב"י שם דדריש אות ברית ודורות לא פירש רש"י כן. והיינו משום דשם איכא למימר דר"א מכשירין יליף מהלכה אבל הך לימוד אפי' בשבת ר' יוחנן קאמר לי' התם ולר"י ודאי ליכא למימר דמכשירין יליף מהלכה דא"כ פשיטא דלא לכל אמר ר"א דהרי לא ילפינן במה מצינו מהלכה: ואמנם גוף דברי ר' יוחנן לא לכל למעוטי מזוזה וציצית הוא מילתא דתמיה דפשיטא דלא ילפינן הכל ממילה דהרי איכא פירכא שכן נכרת עליה שלש עשרה בריתות כדמסיק בסוף שמעתין ולמה הוצרך לימוד מדיליף שתי הלחם בגז"ש. וכל המפרשים נדחקו בזה. ונראה דכונת ר' יוחנן דלא תימא דר"א אין לו שום קרא במכשירין אלא כך קבל הלכה שכל מצות הנוהגות בשבת מכשירין דוחה שבת וכלל לא קיבל ולכן הוכיח דא"כ ג"ש בשתי הלחם למה לי. ובפירוש הזה נסתלק תמיהת התוס' בד"ה לא לכל שתמהו דאיך שייך למילף ציצית ומזוזה ממילה. דמילה דין הוא שיהיו מכשיריה דוחה דהא עצמה דוחה שבת וכו' ולדידי אין כונת ר"י כלל דנילף ממילה אלא שלא נימא דר"א קבל הלכה דרך כלל: ואמנם נלע"ד ששפיר תמהו התוס'. וע"כ כונת ר"י דלא נימא דנילף ממילה. שאם דלא נימא דכולה. הלכתא נינהו. דבר זה לא היה צריך להוכיח מכח שתי הלחם. דמגוף הדברים דחשיב ר"א מכשירין דוחה שבת דהיינו לולב סוכה מצה שופר מוכח דלאו הלכתא נינהו אלא קראי דאנן חזינן במה דקאמר בשמעתין למעוטי מאי אילימא למעוטי לולב וכו' ואלא למעוטי סוכה וכו' ואלא למעוטי מצה וכו' ואלא למעוטי שופר וכו' והנה עפ"י סדר המועדים הי' לו למיחשבינהו כסדרן שבתורה מצה שופר סוכה לולב. וצריך לומר דהגמ' על סדרן דתשבינהו בברייתא דקאמר בהו ר"א דדוחה שבת. והנה על הברייתא גופי' קשה היפוך הסדר ואמנם מה שהקדים לולב לסוכה ושניהם למצה נכון הוא. משום דאבוהון דכולהון לולב דבו כתיב ביום ואפי' בשבת ואח"כ סוכה דילפינן מלולב ואח"כ מצה. דילפינן ט"ו ט"ו מחג הסוכות אבל מה שאיחר שופר ללולב קשה. ואמנם גם זה ניחא דיום תרועה דכתיב בשופר דדוחה שבת הוא בפ' פנחס דבאמור לא כתיב יום רק זכרון תרועה אבל הנך לימודים דלולב. דהיינו ביום הראשון וכן ג"ש דשבעת ימים בסוכה מלולב וכן ג"ש דט"ו ממצה מסוכה כולהו כתיבי בפ' אמור ולכן חשבינהו על סדר שהם כתובים בתורה דמכשיריהן דוחה שבת וכל זה אם יליף מקראי אבל אי הלכה בכלל דכל מכשירי מצות הנוהגין בשבת דוחין שבת הוה לי' למחשבינהו על סדר מועדות כסדרן ואם כן מהך ברייתא עצמה מוכח דלאו הלכתא נינהו ולא הי' צריך ר' יוחנן להוכיח משתי הלחם: אלא דלפי זה גם דלא נילף כולהו משבת לא היה צריך להוכיח משתי הלחם דג"כ הי' יכול להוכיח כנ"ל דאי כולהו יליף משבת וליכא בהו קראי. הוה לי' למיחשבינהו על הסדר וכנ"ל אלא ודאי שאין מזה ראי' דמה לי אם הביא ראי' מברייתות הללו או מביא ראי' מברייתא דיליף ר"א ג"ש שתי הלחם מעומר ואדרבא אם הי' מביא ראיה משינוי הסדר הי' צריך להאריך ולהביא כולהו על הסדר ומביא בקצרה משתי הלחם: ואמנם עכ"פ יצא לנו מזה תועלת אחד. דלכאורה על הגמ' יש להקשות שהקשה בכל א' מנ"ל לר"א הא. וגם הוצרך לצריכותא בכל אחד דלא נילפי' מאידך ודלמא לית ליה לר"א שום קרא ובכל הני היה לו הלכתא דמכשירין דוחה שבת ואף שכבר הוכיח ר' יוחנן שלא הי' לו הלכה דרך כלל על כל מצות הנוהגות בשבת מדיליף שתי הלחם בג"ש מ"מ דלמא בכל הנך דהיינו מילה ולולב סוכה ומצה ושופר הי' לר"א הלכתא למכשירין: ולפי מ"ש ניחא שאם הי' לו הלכתא הוה ליה למיחשבינהו על סדר המועדות: וגוף דברי ר' יוחנן דאמר לא לכל אמר ר"א לכאורה צריך טעם מאי בעי ר' יוחנן בזה. הרי אין הלכה כר"א דשמותי הוא ומה הי' כונת ר"י בזה אליבא דהלכתא. ונראה מדר"א נשמע לחכמים דאי הוה אמרינן לר"א דכל מכשירי מצות דוחין שבת דילפינן כולהו ממילה אם כן ה"ה לרבנן הוה ילפינן עכ"פ כולהו מצות עצמן שגוף המצות ידחה שבת ממילה. אלא דקשיא ממ"נ אי מצוה שזמנה קבוע בשבת הרי באמת איזה מצוה שקבוע לה זמן בשבת שלא תדחה שבת ואם אין זמנה קבוע הרי ר"ע אמר בפירוש כל שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת ואם כן מה לנו בזה לדברי ר"א והרי מבואר בדברי ר"ע עצמו. אמנם חזינן שאין כלל דר"ע מוסכם להלכה לפי דעת רבינו הגדול הרמב"ם דסובר בקצירת העומר נקצר ביום כשר ואעפ"כ סובר דדוחה שבת. וטעמו בזה אין כאן מקומו. ועכ"פ חזינן שיש מחלוקת בכלל הזה דר"ע וכי היכי דלא נימא דטעמא מאן דסובר הכי משום דיליף משבת דמילה ג"כ אפשר לעשותו מאתמול מיקרי [ועיין ביו"ד בסי' רס"ב סעיף א' בהג"ה ובש"ך ס"ק ב'] קמ"ל ר"י לא לכל וכו' דממילה לא ילפינן דנכרתו עליה י"ג בריתות א"כ גם לרבנן לענין גוף המצוה לא ילפי' ובעומר לדעת הרמב"ם טעם אחר יש בדבר ומבואר בחידושינו במקום אחר: ואמנם אי להודיענו לרבנן וכנ"ל. יש לדקדק דלכאורה קשה למה הביא ר' יוחנן ראיה ממה דיליף ר"א גז"ש לשתי הלחם שהיא רק ברייתא ולמה לא הביא ממשנה מפורשת דפסחים ריש פ' אלו דברים (דף ס"ח] דקאמר לר' עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה במועדו וכו' הרי שלר"א דריש במועדו ואפי' בשבת. ואם איתא דלכל אמר ר"א מכשירי וכו' אם כן כי היכי דיליף כולהו ממילה למכשירין ה"נ לגוף המצוה דדחי שבת נילף כולהו ממילה ולמה לי במועדו בפסח. ואמרתי דהא ודאי גוף המצוה ממכשירין ליכא למילף דאיכא למימר דגוף המצוה לא תנהוג בשבת משא"כ מילה שגוף המצוה דוחה גם מכשירין דוחה דהרי חזינן דנהוג מצוה זו בשבת. וא"כ צריך למילף גוף המצוה בפסח מגוף המצוה דמילה וזה אי אפשר דגוף מצות מילה ר"א מהלכה גמרה ולא דנין בנין אב מהלכה אבל מכשירין דכתב במילה בפירוש ביום שפיר הוה אמינא דר"א יליף מינ' כולהו מכשירין. ולכך הוצרך ר' יוחנן להביא ראי' מדאיצטריך ג"ש למכשירי שתי הלחם. ובהכי ניחא דהוכיח ר' יוחנן מג"ש דשתי הלחם ולא הוכיח מדאיצטריך בעומר גופי' בחריש ובקציר שדוחה שבת: **[וחוץ לדרכינו משום דאיכא למימר דאולי ר"א באמת לא דריש בחריש ובקציר כר' ישמעאל אלא כר"ע לתוס' שביעית ועומר. ובאמת יליף משבת ולכך הוצרך. להוכיח משתי הלחם]** ואמנם לפ"ז ליכא ראי' מעומר כיון דעומר אם מצא קצור קוצר לא מיחשב הקצירה הכשר מצוה כי אם גוף המצוה וכן פירש רש"י בשמעתין במה דפריך מה לעומר וכו' וגוף המצוה ליכא למילף מגוף המצוה דמילה ולכך הביא משתי הלחם ששם הקצירה היא מכשירי מצוה ולפי זה ממילא מוכח דשתי הלחם מצא קצור אינו קוצר דאם לא כן בטל הוכחת ר' יוחנן ומעתה מה דקאמר בגמ' מופנה וכו' לאו על גוף הברייתא דר' אליעזר קאי דיליף שתי הלחם וכו' דשם באמת איכא לתרץ כקושיית התוס' דגם זה יליף ר"א בג"ש דשתי הלחם ג"כ אם מצא קצור קוצר. אבל עיקר קושיית הגמ' לר' יוחנן דאי ס"ד דסובר ר"א מצא קצור קוצר אין כאן הוכחה דלא לכל שהרי גם גבי שתי הלחם היא גוף המצוה וכל זה לר"א דמילה עצמה יליף מהלכה אבל רבנן דדרשי מילה מקרא ביום ואפי' בשבת ממילא מוכח דלא לכל אמרו דאל"כ למה לי במועדו בפסח נילף ממילה ולא הוצרך ר' יוחנן לפלפל אליבא דר"א והוה ליה למימר דין שלו אליבא דרבנן דלא לכל אמרו מצוה דוחה שבת ולמה לו לפלפל אליבא דר"א שלא אליבא דהלכתא: ונראה דלרבנן אין ראיה מבמועדו. דאולי רבנן לא דרשי משמעות מועדו רק מג"ש נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד. וא"כ איצטריך במועדו שידחה תמיד טומאה ועכ"פ כתבתי לתרץ קושית התוס' בד"ה תאמר בשתי הלחם וכו' דמוכח מדברי ר' יוחנן עצמו כן דאל"כ אין שום הוכחה משתי הלחם: ואמנם כל זה לפירוש רש"י לקמן בדף קל"ב ע"א) שכתב בד"ה עקיבא עצם כשעורה וכו' דלא ניתנה תורה שבע"פ לדרוש בי"ג מידות עכ"ל. ומשמע דשום אחד בי"ג מידות לא נידון בהלכה. אבל התוס' ס"ל דדוקא ק"ו אין דנין מהלכה אבל שאר י"ג מידות דנין וכן מוכח בהדיא בפסחים (דף פ"א) עיין שם. ואם כן אף דנימא דקצירה מיקרי גוף המצוה מ"מ קשה למה לי ג"ש נילף ממילה עצמה דדחי שבת אלא ודאי דלא יליף ממילה ושפיר הקשו התוס' דדלמא יליף מעומר תרתי מכשירין וקצירה: ותדע שכן הוא. שאין קושית הגמ' סוברת לר' יוחנן דוקא אלא על ר"א עצמו. דהרי הש"ס מקשה. ואכתי מופנה מצד א' הוא ושמעינן לר"א וכו' והנה לקמן עמוד ב' ברש"י בד"ה גמר שבעת ימים וכו' ואע"ג דאינה מופנית משני צדדים וכו' כיון דגלי רחמנא בעומר ושתי הלחם ולולב גילוי מילתא בעלמא וכו' ושוב בד"ה וניתי הנך וכו' כתב רש"י עומר ושתי הלחם: והנה למדו מזה מוהרש"א ומוהר"ם שאין כונת רש"י בכאן לפרש דנכתוב בסוכה בהדיא וכמו שפירש לקמן גבי מצה דאם כן הוה מפרש גם כאן וניתי הנך כולהו וכו' עיין בדבריהם:

ולפי זה הקשו שהרי אי לא הוה כתיב עומר ושתי הלחם סוכה עצמה ג"כ לא הוה ידעינן דהרי הג"ש אינה מופנית רק מצד א' ופרכינן מה ללולב שכן טעון ד' מינים ולא שייך תירוץ רש"י דגילוי מילתא. שהרי עכשיו קיימינן דלא נכתוב עומר ושתי הלחם ובעינן ג"ש גמורה: ואמרתי לתרץ. הנה גוף דבר זה דלא פירש רש"י דנכתוב בסוכה בהדיא. היינו משום דבסוכה משכחת גם במצוה עצמה דחיית שבת שהי' יושב בסוכה שאין בה אלא ב' דפנות ועשה טפח דופן שלישית. וממילא בבנין זה יוצא ידי סוכה והיא מצוה עצמה שהרי גם הישיבה בלא אכילה מצוה. משא"כ בלולב לא משכחת בגוף המצוה. דאף דנקט בידיו ג' מינים ותלש מין הרביעי ונפק ביה מ"מ לא היה צריך לתלשו. שאף אם נטלו בידו במחובר למה לא יהא נפיק בי' הרי לקחו בידו ולקחתם כתיב ומכשירי לולב דדחי שבת היינו שהלולב הוא כאן והאתרוג הוא במקום אחר רחוק וצריך לקצצן להביאן יחד. שהרי צריך שיהיו כולם לפניו ונמצא הקציצה היא קודם המצוה אבל בגוף המצוה לא משכחת דחיית שבת: והנה אנן חזינן במילה לר"א דמכשירין דוחה שבת צריך לימוד למילה בפ"ע ולימוד למכשירין ואית לי' הלכה למילה וביום למכשירין. ובלולב סגי לן בחד דודאי למכשירין אתי וכדאמרינן בשמעתין למאי הלכתא אילימא לטילטול וכו' אלא למכשירין ושוב ילפינן סוכה בג"ש למכשירין וק"ו סוכה עצמה. וכל זה השתא דכתיב בלולב אבל אי לא הוה כתיב בלולב רק בסוכה. הוה מוקמינן למסתבר לגוף המצוה ולא למכשירין ולא הוה ידעינן לא סוכה ולא לולב לכך הוצרך רש"י לפרש וניתי עומר ושתי הלחם ולא פירש דלולב נגמר דאדרבה עיקר קרא ישאר בלולב: אבל במצה דודאי לא שייך בגוף המצוה דחיית שבת וג"כ נדע אפי' בחד קרא דהוא למכשירין שפיר פי' רש"י דנכתוב במצה בהדיא ונגמור כולהו ממצה ומה שהקשה מהרש"א ומהר"ם דא"כ דלא נכתוב בסוכה בהדיא ובעומר ושתי הלחם ג"כ לא נכתוב איך נילף סוכה גופי' מיני' בג"ש שאינה מופנית משני צדדים והנה אחרי מחילת כבודם לא עיינו בסוגיא דיבמות [דף קד] גבי גז"ש דרגל רגל דזה עצמו אי לר"א מופנה מצד א' למידין ומשיבין או למידין ואין משיבין במחלוקת שנויה דשם ביבמות [דף ק"ד ע"א] במה ששנינו חלצה בשמאל פסולה ור"א מכשיר דהקשה גמ' מ"ש אוזן דיליף ר"א ג"ש ומ"ש רגל רגל ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה ורבא אמר אוזן אוזן מופנה משני צדדים רגל רגל אינו מופנה משני צדדים נמצא דלרבא למידין ומשיבין אבל לר' יוחנן דאמר מוחלפת השיטה ור"א פוסל בחלצה בשמא. א"כ לר"א באמת אין משיבין וא"כ כל דברי רש"י נכונלה דמה דיליף סוכה בג"ש דשבעת ימים הקשה רש"י דמופנה מצד א' פירוש וקשיא לרבא אליבא דר"א דאית לי' משיבין והוצרך רש"י לומר דגילוי מילתא וכו' והגמ' שהקשה ונכתוב בסוכה וכו' הקושיא לר' יוחנן דסבר מופנה מצד א' אין משיבין וא"כ אפי' לא נכתוב עומר ושתי הלחם אכתי נילף סוכה מלולב וזה עצמו כונת רש"י בד"ה מצד אחד וכו' ובמס' יבמות בפ' מצות חליצה שמעינן לי' דקאמר הכי דקתני חלצה בשמאל וכו'. והנה כל האריכות הזה של רש"י הוא ללא צורך. ואם בא להראות מקומו די שיאמר ושמעינן לי' לר"א במס' יבמות בפ' מ"ח אבל הרחבת דיבורו של רש"י כיצד מוכח דסבר הכי אין לו שייכות כלל. ולפי מ"ש ניחא שבא לרמז שכל זה מוכח אם ר"א סובר בשמאל כשירה, וממילא לר יוחנן דסבר דר"א סובר פסולה אדרבה למידין ואין משיבין וכונתו בזה שיהא ניחא קושית הגמ' ונכתוב וכנ"ל: ומעתה ממוצא הדברים אתה שומע שעל כרחך קושית הגמ' מופנה דאי לא מופנה היינו על ר"א עצמו דיליף שתי הלחם מעומר ולא על ר' יוחנן תסוב הקושיא. דאי על ר' יוחנן איך אמר ואכתי, מופנה מצד א' ושמעינן לר"א וכו' הרי לר' יוחנן נהפוך הוא דלר"א מופנה מצד א' אין משיבין. אלא דלפי מ"ש דקושיות הגמ' ונכתוב סוכה וניתי הנך מיני' היינו דוקא לר' יוחנן דסבר מוחלפת השיטה. קשה דהא לכאורה קשה איך נילף עומר ושתי הלחם מסוכה וסוכה עצמה ילפינן מלולב והוי דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בבנין אב. והוא בעיא דלא איפשטא בזבחים (דף נז). ואמנם לולב וסוכה חולין הם. ודוקא בקדשים הוא דאין למדים למד מן הלמד ואמנם אי נימא בתר למד אזלינן נסתר קושית הגמ' וצ"ל דקושיית הגמ' להאי מ"ד דבתר מלמד אזלינן קשה ונכתוב בסוכה. ולפי מ"ש דלרבא דלא סבר מוחלפת השיטה נסתר קושיית הגמ' שהרי הך ג"ש אינה מופנית משני צדדים וכנ"ל ועיקר קושיית הגמ' לר' יוחנן דאמר מוחלפת השיטה. וא"כ קשה דלמא ר' יוחנן סבר בתר למד אזלינן וא"כ לא ילפינן עומר וב' הלחם מסוכה דאתי בג"ש מלולב והנה בתוס' בד"ה לא לכל וכו' לקמן מפרש דאתי למעוטי ציצית ומזוזה וה"פ לא לכל מצות הנוהגות וכו' וכונת התוס' משום דאיכא לפרש דברי ר' יוחנן לא לכל היינו לא לכל מצות הדוחות שבת אמר ר"א מכשירין דוחין. ולכן הוכיחו התוס' שאין הכונה כן שהרי ציצית וכו' אין המצוה דוחה שבת וע' מהר"ם: והנה יש מקום לשאול למה הוצרכו התוס' להוכיח פירוש זה ממאי דמפרש לקמן ציצית ומזוזה הרי מגוף דברי ר' יוחנן מוכח שאין הפירוש כל מצות דדוחין שבת דא"כ איך אמר שהרי שתי הלחם חובת היום וכו' והרי שתי הלחם אין בגוף המצוה דחיית שבת שהרי אין קרב משתי הלחם עצמן על גבי המזבח כלל ובהדיא אמרו במס' מנחות פ' ר' ישמעאל שתי הלחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא לטחינה וכו' ואמנם נוכל לומר דמזה לא היו התוס' יכולים להביא ראיה דאולי כונת ר' יוחנן מעומר מ מדאצטריך בעומר בחריש ובקציר ולא יליף ממילה מכלל דלא לכל וכו' אלא דאיך אפשר דיליף מעומר דאטו אמר ר' אליעזר בפירוש דדריש בחריש ובקציר כר' ישמעאל מה חריש רשות. דלמא ר"א בחריש ובקציר כר"ע דריש לענין שביעית ועומר דמכשירין דחו שבת ממילה יליף ושוב יליף שתי הלחם בג"ש מעומר: ואמנם בזה י"ל דר' יוחנן ס"ל בתר למד אזלינן וא"כ אי ס"ד דר"א עומר ממילה יליף בבנין אב א"כ איך יליף שוב שתי הלחם בעומר מג"ש. ואף שהוא בעיא דלא איפשיטא בזבחים [דף מח] אי דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בג"ש אולי באמת סובר ר"י דאינו חוזר ומלמד. וא"כ על כרחין דריש בעומר גופי' מבחריש ובקציר ושפיר יליף. ואין לומר דאכתי היכי יליף אפי' מעומר הרי אצטריך לכתוב בעומר כדי שנוכל ללמוד אח"כ ב' הלחם מעומר. ואי לאו דכתיב בעומר בהדיא הוה לי' למד מן הלמד יש לומר כיון דעומר לגופי' לא צריך והוה לי' לכתוב בשתי הלחם ולא נצטרך ג"ש כלל: והשתא דכתיב בעומר בעינן שוה ג"ש לשתי הלחם אלא ודאי דבעימר גופי' בעינן קרא ולא ילפינן ממילה ושפיר קאמר ר' יוחנן לא לכל ולעולם דכונת ר' יוחנן לא לכל היינו לא לכל המצות שהן עצמן דוחין שבת ולהכי הוצרכו התוס' להביא ראיה ממסקנא דאתי למעוטי ציצית ומזוזה: והנה התוס' הקשו תימא האיך שייך למילף ציצית ומזוזה ממילה דמילה היא עצמה דוחה שבת דין הוא שיהיו מכשירי' דוחין שבת וכו'. והנה באמת אין זה כל כך תימא דאטו ליכא שום פירכא בלאו הכי והלא כמה פירכות יש וכדמסיק בסוף שמעתא, אלא דר' יוחנן אתי למימר דלא תימא שהוא גילוי מילתא בעלמא ולא משגחינן בשום פירכא ואם כן כשם שלא משגחינן ביתר הפירכות הכי נמי לא משגחינן בהך פירכא שהיא עצמה דוחה שבת. ואף שהיא סברא וכבר נדחקו המפרשים. אבל אני מקשה קושית התוס' על גוף הדין דר' יוחנן דמנ"ל דלא לכל דלמא לכל אמר ומשתי הלחם יליף. מדחזינן בשתי הלחם עצמן שאין בהם דחיית שבת ואפ"ה דוחין מכשירין א"כ אין הדבר תלוי במה שיש בהם דחיית שבת והה"ד לציצית ומזוזה ועל יתר הפירכות לא משגחינן וכפי ההוה אמינא דלא משגחינן בשאר הפירכות: וצריך לומר דעיקר הוכחת ר' יוחנן מעומר עצמו דאצטריך בחריש וכו' והרי עומר יש במצוה עצמה דחיית שבת ולמה לא ילפינן ממילה אלא על כרחך דפרכינן מה למילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות א"כ הה"ד שאר פירכות וליכא למילף ציצית ומזוזה משום דבר. משום דפרכינן שבידו להפקירן. וכיון שהוכחנו דעיקר כוונת ר' יוחנן מעומר עצמו וכבר כתבתי דאולי באמת עומר עצמו בעינן כדי למילף שתי הלחם דלא ליהוי למד מן הלמד והא דלא כתיב בשתי הלחם ולא בעינן ג"ש יש לדחות דג"ש אצטריך בלא"ה לשתי הלחם דנילף מעומר שאם מצא קצור קוצר אלא ודאי דס"ל לר' יוחנן דבשתי הלחם אם מצא קצור אינו קוצר וא"כ שפיר מקשה הגמ' דאיכא למיפרך מה לעומר וכו' ומתורץ קושית התוס' בד"ה תאמר וכו':

ועוד נראה בדרך אחר דע"כ לר' יוחנן לא ילפי' בשתי הלחם שאם מצא קצור וכו' דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל לר' יוחנן דשוב לא יליף ר"א משתי הלחם וכנ"ל. ואי משום דעל כרחך פרכינן פירכות מדאצטריך קרא בעומר דלמא באמת לא דריש בחריש ועומר ממילה יליף ומ"ש דר' יוחנן ס"ל בתר למד וא"כ אי ס"ד דיליף עומר משבת איך שוב ילפינן ב' הלחם בג"ש ודבר הלמד בבנין אב אינו חוזר ומלמד זה אינו. דעכשיו דקיימינן דילפינן בשתי הלחם לענין אם מצא קצור קוצר וזה כתיב בעומר עצמו מהחל חרמש וכיון דילפינן מיני' מאי דכתב בגופי' ילפינן נמי מאי דאתי בבנין אב דהוי כמו חוץ מפנים בחד זימנא גמיר כמבואר בזבחים (בדף נז ע"ב). אלא ודאי דבאמת לא יליף ר' יוחנן מיניה לענין קצירה ושפיר מקשה מה לעומר:

אלא דאכתי תיקום קושיית התוספות על ר' יוחנן עצמו דמנ"ל דר"א לא יליף לענין קצירה ועוד דאי ס"ד דמר"א עצמו אין שום הוכחה ויכול להיות דבאמת יליף גם לענין קצירה רק עיקר קושיית הגמ' על ר' יוחנן. א"כ איך מקשה מופנה מצד א' והרי לר' יוחנן אליבא דר"א סגי במופנה מצד א' וכנ"ל:

ולכן נראה דמסברת ר' יוחנן יליף בעצמו דיש הוכחה לזה. דהא לכאורה יש לדקדק. לפי מ"ש רש"י דגבי לולב אינו מופנה דחד שבעת ימים כתיב ואעפ"כ לא פרכינן משום דגילוי מילתא בעלמא היא כיון דמצינו בעומר ובשתי הלחם וכו' א"כ קשה למסקנא דמצינו בלולב ובמילה ובשופר וסוכה ועומר ומצה. א"כ למה לי תביאו יתירה בשתי הלחם הלא אף במופנה מצד א' לא פרכינן כיון דגילוי מילתא הוא שמצינו כזה בהרבה מקומות וכנ"ל וצריך לומר בשלמא התם ילפינן סוכה מלולב כי היכי דלולב מכשירין דוחין וכו' וכזה עצמו מצינו בשאר דברים ממילא אף במופנה מצד א' לא פרכינן אבל בעומר דפרכינן שאם מצא קצור קוצר א"כ הקצירה לא מיקרי מכשירין אלא גוף המצוה נחשבת וכן פי' רש"י בהדיא בד"ה שכן אם מצא קצור וכו' הלכך קצירה גופה מצוה היא וכו' והפירכא היא איך ילפת מכשירין בשתי הלחם מעומר דבעומר הקצירה היא מצוה ולא מכשירין וצריך אתה ללמוד לא בשם מכשירין אלא כשם שקצירת העומר דוחה שבת כך קצירת שתי הלחם ידחו שבת. ופרכינן מה לקצירת העומר שכן אם מצא קצור קוצר ולא שייך כאן גילוי מילתא בעלמא שהרי קצירת העומר אינו ענין למכשירין ולכך בעינן מופנה משני צדדים. ואם תאמר איך כתב רש"י בסוכה ולולב דלא בעינן משני צדדים כיון דאשכחן בעומר וב' הלחם וכו' הרי בעומר לא אשכחן מכשירין דחו שבת דקצירה דעומר גוף המצוה היא. יש לומר דכיון דילפינן ג"ש דקצירה לשתי הלחם דוחין שבת כמו בקצירת העומר. והרי בשתי הלחם הקצירה היא רק הכשר מצוה שוב ילפינן עומר משתי הלחם שכשם שמכשירי ב' הלחם דוחין הה"ד מכשירי עומר כמו לעשות פחמין לעשות מגל לקצור בו דדוחין שבת ולפי זה ר"א דאמר מה הבאה האמורה בעומר מכשירין דוחה שבת אף הבאה האמורה בשתי הלחם מכשירין דוחה שבת בשביל שתי הלחם הזכיר מכשירין אבל בעומר הקצירה לא נקרא מכשירין. אלא דשוב אח"כ ילפינן עומר בהיפוך משתי הלחם שיהיו מכשירין דוחין שבת. אבל אם נימא בב' לחם שאם מצא קצור קוצר כמו בעומר. א"כ גם בב' לחם הקצירה היא גוף המצוה ולא מצינו מכשירין שידחו שבת לא בעומר ולא בשתי הלחם ומעתה מוכח דר"א לא יליף דבר זה בשתי הלחם שאם מצא קצור קוצר דא"כ קשה למה לי' למילף כלל ג"ש שקצירת ב' לחם ידחו שבת ובזה אכתי לא שמענו שסובר שאם מצא קצור קוצר הי' לו להזכיר רק ג"ש שאם מצא קצור קוצר ואז זה דדוחה שבת ידענו בלא ג"ש כלל דכשם דדרשינן מבחריש וכו' יצא קצירת העומר שהוא מצוה הכי נמי דרשינן יצא קצירת שתי הלחם שהוא מצוה:

וזה עצמו כונת התוס' בסוף ד"ה תאמר שכתבו ועל כרחך וכו' דאי לאו הכי מ"ש דיליף טפי גבי עומר מגבי ב' הלחם דהכי נמי נימא יצא קצירת שתי הלחם וכו'. ולכאורה דבריהם תמוהים שאם כונתם על ר' ישמעאל דאיהו דריש מה חריש רשות וכו' מנא להו להתוס' דדריש ר' ישמעאל ג"ש דהבאה הבאה ודלמא איהו לא ס"ל ג"ש. ואם אין גז"ש באמת אין קצירת ב' הלחם מצוה. ולדידי (ניחא] דכונתן על ר"א בעצמו למה הוצרך ללמוד דבר זה דדוחה שבת מג"ש כלל: ועוד אי ס"ד דר"א ס"ל בב' הלחם אם מצא קצור קוצר א"כ גם בשתי הלחם אין קצירה מכשירי מצוה אלא גוף המצוה ואיך קאמר ר"א מה מכשירין וכו' הרי אין כאן מכשירין לא בעומר ולא בשתי הלחם שהכל הוא גוף המצוה. ואם כונתן על שאר מכשירין כמו מגל לקצור בו זה לא שמענו לא בעומר ולא בשתי הלחם. דבשלמא אם קצירת ב' הלחם הוא מכשירין אף דבעומר הוא גוף המצוה מ"מ כבר כתבתי דתחלה למדין קצירה דלחם מקצירה דעומר ושוב למדין מכשירי עומר ממכשירי לחם אבל אי גם בלחם הוא מכשירי מצוה לא שמענו מכשירין כלל בשום א' מהם ויש לדחות דאולי ר"א באמת לא דריש בחריש ובקציר לענין עומר רק לענין שביעית ועומר יליף ממילה דהרי עומר יש בו עצמו דחיית שבת כמו מילה ושוב יליף מכשירין ממילה והיינו מגל לקצור דומיא דמילה ושוב יליף ב' הלחם ג"ש מעומר:

ואמנם מדלא פריך הגמ' מה לעומר שכן הוא בעצמו דוחה שבת וצריך לומר דאי הוה אמרינן בשתי הלחם מצא קצור קוצר א"כ הקצירה מצוה. ועל כרחן קבוע זמן דאל"כ אכתי פרכינן מה לעומר שכן זמנו קבוע אלא ע"כ לפי ה"א זו גם קצירה דב' הלחם קבוע זמן וממילא דוחה שבת והיא עצמה מצוה אם כן גם בשתי הלחם יש במצוה עצמה דחיית שבת ולכך לא הוה מצי למיפרך מה לעומר שיש במצוה עצמה וכו' כל זמן שלא הקשה דבשתי הלחם מצא קצור אינו קוצר ומעתה אי בשתי הלחם ג"כ קוצר אם כן שתי הלחם עצמן מצינו למילף משבת כמו עומר:

בתים וחצרות. שני בתים פתוחים לשתי חצרות שתים לכל חצר ושתי חצרות פתוחות למבוי: כמאן דסתימי דמי. דהא לגבי מבוי כמאן דסתימי הוו דהא חצרות מפסיקות בינתים שאין הבתים מוציאין להם: אפשר דמבטלי. בני הבתים שבחצר רשות שיש להם בחצר לגבי חד מינייהו והוי כל החצר שלו ומותר להוציא מביתו לחצר: סוף סוף בית איכא. בכל חצר בתים ליכא ורב בעי שני בתים לכל חצר: אלא אמר רב אשי. טעמא לאו משום בתים וחצרות פתוחות לתוכו הוא דרב בין עירבו בין לא עירבו מכיון דפתיחי שתי חצרות למבוי ושני בתים לכל חצר תורת מבוי עליו וניתר בלחי וקורה והיינו טעמא דכי עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי אסור לטלטל בו וכי לא עירבו שרי: מי גרם לחצירות שיאסרו. על המבוי להצריכו שיתוף להוציא מן החצירות לתוכו: בתים. הוא דגרמי לו דאי לאו משום בתים הוו להו חצרות ומבוי רשות אחת דרב דאמרה להא מלתא כר''ש סבירא ליה דאמר בעירובין (דף עד.) גג וחצר וקרפף ומבוי כולן רשות אחת הן ומטלטלין מזה לזה ואמר רב עלה הלכה כר' שמעון והוא שלא עירבו בתים עם החצרות דלא שכיחי מאני דבתים בחצר הלכך לענין טלטול בתוכו נמי כי לא עירבו חצרות עם הבתים שרי דהוה להו כמו שנשתתפו בו דמי גרם לו למבוי ליאסר ולהצטרך לשיתוף בתים גרמו לו ואינם שהרי נסתלקו ממנו ומותר להוציא מן החצרות למבוי כאילו נשתתפו ובנשתתפו לא מספקא לן דמותר לטלטל בכולן: לא לכל אמר רבי אליעזר. לא בכל מכשירי מצוה אמר כן ולקמן מפרש הי מכשירי מצוה אתא למעוטי: שתי הלחם. דעצרת חובת יום הן ואין לאחרן עד למחר: ולא למדן רבי אליעזר. דאפייתם תדחה שבת אלא בגזירה שוה ואי בכל מכשירי מצוה שעיקר המצוה נוהגת בשבת אמר מכשיריה כמותה למה לי גזירה שוה: מה הבאה האמורה בעומר מכשיריה. דהיינו קצירה טחינה והרקדה שלה דוחין את השבת כדאמרינן במנחות (דף עב.) בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה: שכן מצא קצור. שלא לשם עומר מצוה לקצור לשמה דכתיב וקצרתם והבאתם הלכך קצירה גופיה מצוה היא תאמר בשתי הלחם שלא נאמר בהן קצירה: לאי. באמת: מצד אחד. הבאה דעומר מופנה הבאה דשתי הלחם אינה מופנה דצריכה לגופה: ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר. גזירה שוה שאינה מופנה משני צדדיה אלא מצד אחד למדין ממנה אם אין להשיב אבל אם יש להשיב משיבין ובמסכת יבמות בפרק מצות חליצה שמעינן ליה דאמר הכי דקתני חליצה בשמאל פסולה ורבי אליעזר מכשיר דלא יליף רגל רגל ממצורע ופרכינן ור' אליעזר לא יליף ממצורע והא תניא ר''א אומר מנין לרציעה שהיא באוזן ימנית נאמר כאן אוזן ונאמר להלן אוזן וכו' ומשנינן אזן אזן מופנה רגל רגל לא מופנה והאי לאו מופנה דקאמרינן משני צדדין קאמר דרגל דכתיב בחליצה איצטריכא לגופה אבל מצד אחד מופנה הוא דפרשת מצורע מופנה הוא ההיא דעני דכולהו כתיבין במצורע עשיר: תביאו ריבויא הוא. דהא אוהקרבתם מנחה חדשה סמיך ומצי למיכתב ממושבותיכם לחם תנופה ותביאו יתירה הוא: למעוטי מאי. הא דאמר רבי יוחנן לעיל לא לכל אמר רבי אליעזר למעוטי הי מכשירים אתי דלא דחי שבת: וכל מכשיריו. כגון לקוצצו מן המחובר: למעוטי ציצית. שלא יתלנה בטליתו בשבת כדמפרש טעמא ואזיל:

אפשר דמבטלי רשות כו'. וא''ת כי עירבו חצרות נמי עם בתים מצינן למימר שיש חצר למבוי כגון שביטלו אותו של חצר זה לרשות דכולהו שיש להם במבוי לבני חצר אחרת ויכולין לטלטל מן החצר למבוי הא לא בעי לאקשויי דאיכא למ''ד בעירובין (דף סו:) אין ביטול רשות מחצר לחצר ועוד דבלאו הכי פריך שפיר: מפלגא דיומא לפניא. רב לטעמיה דאמר במסכת עירובין (דף סח:) מבטלין וחוזרין ומבטלין: מי גרם לחצרות. אנן קי''ל דאפילו עירבו חצרות עם בתים מותר לטלטל דהא רב דאסר בעירבו לטעמיה דפסיק כרבי שמעון דוקא בלא עירבו אבל רבי יוחנן פסיק כר''ש בין עירבו בין לא עירבו וכר' יוחנן קי''ל: לא לכל אמר רבי אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת. לקמן מפרש דאתא למעוטי ציצית ומזוזה וה''פ לא כל מצות הנוהגות בשבת אמר ר' אליעזר שמכשירין ידחו שבת שהרי שתי הלחם כו' ומשמע לכאורה דאי לא דאשכחן דמצריך ר' אליעזר ג''ש הוה גמרינן לציצית ומזוזה ממילה ונימא דמכשיריה דחו שבת ותימה הוא היכי שייך למילף ציצית ומזוזה ממילה דמילה דין הוא דמכשיריה דוחין שבת דהיא עצמה דוחה שבת אבל ציצית ומזוזה אין במצותן דחיית שבת: תאמר בשתי הלחם שאם מצא קצור אינו קוצר. תימה מאי קא פריך דהיא גופה נילף מינה מה העומר שאף על פי שמצא קצור קוצר אף שתי הלחם אם מצא קצור קוצר ונילף מינה תרתי מכשירין וקצירה ותירץ ר''ת דהא לא דמי דנילף מינה קצירה שהרי בעצרת יהיו כל החיטין והשעורין קצורים ולא משמע דאתיא ג''ש אלא מכשירין דדחו שבת א''נ י''ל דהא לא מצי למימר נילף קצירה דמהיכא נפקא לן קצירת העומר דדחיא שבת מדכתיב בחריש ובקציר תשבות כדדרשינן במנחות בשילהי ר' ישמעאל (דף עב.) מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה וגלי רחמנא דליכא למילף אלא לגבי העומר דכתיב ביה נמי קציר ולא לגבי שתי הלחם דלא כתיב בהו קציר ועל כרחיך ודאי היינו טעמא דיליף גבי עומר קצירה משום דכתיב ביה קציר דאי לאו הכי מ''ש דיליף טפי גבי עומר מגבי שתי הלחם דהכא נמי נימא יצא קצירת שתי הלחם שהיא מצוה: ושוין שאם צייץ טליתו כו' מ''ט כו'. תימה מה צריך טעם לזה אלא משום דלא אשכחן דרבינהו קרא דכל אינך מצרכינן קרא לקמן דלא גמרי מהדדי ומיהו יש לומר דאיכא למילף ציצית ומזוזה מסוכה דמאי פרכת שכן נוהגת בלילות כבימים מזוזה נמי נוהג בלילות כבימים וכן ציצית לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בפרק התכלת (מנחות דף מג.) דלא דרשי וראיתם אותו פרט לכסות לילה אלא פרט לכסות סומא ולהאי טעמא דפרישית דמסוכה יליף צריך לומר דציצית אם עבר זמנה בטלה דאי לאו הכי איכא למפרך מה לסוכה שכן אם עבר זמנה בטלה דמסתבר דמילה אם עבר זמנה לא בטלה שאותה מילה עצמה שהוא מיחייב בשמיני הוא עושה בתשיעי שאם מל בשמיני לא היה חוזר ומל בתשיעי אבל סוכה ציצית ומזוזה בכל יומא מיחייב בהן אפילו קיימם היום חייב לקיימם למחר הלכך כשעבר היום ולא עשאם מצות היום לא יקיים עוד לעולם ואם תאמר ומסוכה היכי מצי למילף וכן כל הנך דלקמן דפריך ניכתוב רחמנא בהאי וניתי הנך וניגמרו מיניה אדרבה נגמר מכיבוד אב ואם ומבנין בית המקדש דלא דחו שבת

דף קלא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד