שבת קכט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכט - ב

ואי פגע בדבר אחר, בחזיר, הרי זה קשה לו לדבר אחר. עלול הוא ללקות בצרעת, מפני שהחזירים הם מנוגעים. [כדאמר בקידושין מט ב: י' קבין נגעים ירדו לעולם. תשעה נטלו חזירים] רב ושמואל דאמרי תרוויהו: האי מאן דעביד מילתא, הקזה, לישהי פורתא, שישהה מעט, והדר ליקום. משום דאמר מר: ה' דברים אם לא נזהרין בהם העושים אותם הרי הם קרובין למיתה יותר מן החיים.

ואלו הן:

א. אכל, ומייד עמד.

ב. שתה, ומייד עמד.

ג. ישן, ומייד עמד.

ד. הקיז דם, ומייד עמד.

ה. שימש מיטתו, ומייד עמד.

אמר שמואל: פורסא דדמא, זמן הקזה הוא, כל תלתין יומין.

ובין הפרקים של שנותיו, כגון, כשהגיע לגיל ארבעים, שהוא גיל העמידה, ימעט בהקזה, ולא יקיז כל חודש אלא רק פעם בחודשיים.

ובהגיעו שוב אל בין הפרקים של שנותיו, וכגון כשהגיע לגיל ששים, שהוא גיל הזקנה, וגופו חלש ומצטנן בהקזה, יחזור וימעט, ויקיז אחת לשלשה חדשים.

ואמר שמואל: פורסא דדמא, הזמן שהוא טוב להקזה, חד בשבתא, יום ראשון בשבוע, ארבעה בשבת, יום רביעי, ומעלי שבתא, בערב שבת.

אבל בימי שני וחמישי לא יקיז. משום דאמר מר: רק מי שיש לו זכות אבות, הוא יקיז דם בימי שני וחמישי. לפי שימים אלו הם ימי דין משותפים לבית דין של מעלה ושל מטה, שבאותם ימים גם בתי דינים של מטה יושבים בהם לדון, ונמצא כי בית דין של מעלה, ובית דין של מטה שוין אז כאחד.

ובימי דין עוונותיו של אדם נזכרים. ^[1]

והוינן בה: התינח בשני וחמישי, אבל בתלתא בשבתא מאי טעמא לא יקיז?

ומבארינן: משום דקיימא ליה מזל מאדים ביום שלישי בזווי, בשעה זוגית [בשעה השמינית של היום, שהיא שעה זוגית].

ומזל מאדים הוא ממונה על החרב ועל הדבר ועל הפורעניות. ושעה של זוגות קשה, מפני שהשדים שולטים בזוגות.

[ועיין ברש"י שפירט את סדר המזלות השבועי.

שבעה הם המאורות והמזלות המשמשים במרום: החמה והלבנה, שבתאי, כוכב, נוגה, צדק, מאדים.

בשעה שניתלו שבעת המאורות והמזלות ברקיע השמים, ביום הרביעי לבריאת העולם, הם החלו לשמש כמשרתים, כל אחד בשעה נפרדת, בזה אחר זה, כאשר מידי תום שבע שעות מתחיל מחזור חדש.

המזל הראשון שהחל לשמש בשעה הראשונה של היום רביעי [בתחילת הלילה] הוא שבתאי. בשעה השניה שימש צדק, ואחריו, לפי הסדר, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה.

לפי חישוב זה הרי בשעה הראשונה של בוקר יום רביעי, שהיא השעה ה-13 של היום, משמש כוכב.

לפי הסדר:

מחזור ראשון:

1. שבתאי 2. צדק 3. מאדים 4. חמה 5. נוגה 6. כוכב 7. לבנה.

מחזור שני:

8. שבתאי 9. צדק 10. מאדים 1 1. חמה 12. נוגה 13. כוכב.

לפי חישוב זה נמצא שבתחילת לילות השבוע, החל מתחילת מוצאי שבת עד תחילת ליל שבת משמשים, לפי הסדר, כוכב בתחלת מוצאי שבת, צדק בתחילת ליל יום שני נוגה בתחילת ליל יום שלישי, שבתאי בתחילת ליל יום רביעי, וכן הלאה לפי ח ל מ.

ואילו בתחילת הבוקר, משמש בתחילת הבוקר של יום ראשון, מזל חמה, וביום שני בתחילת הבוקר משמש מזל לבנה, וביום שלישי נגה וביום רביעי צדק.

ונמצא שבשעה השמינית של יום רביעי שהיא שעה זוגית, משמש מזל מאדים.

כמו כן משמש מזל מאדים בשעות הלילה זוגיות, אלא שאין נוהגים להקיז בלילה].

ומקשינן: אי משום הא, הרי במעלי שבתא, בערב שבת, נמי מאדים קיימא בזווי, בשעה השמינית של היום, ומדוע התיר שמואל להקיז בערב שבת?

ומתרצינן: ערב שבת, כיון דדשו בו רבים, שכבר הורגלו להקיז בו מפני העניות, להסמיך את ההקזה לסעודת שבת שאוכלים בה דגים גדולים.

ובדבר סכנה שהורגלו בו רבים אמרינן: "שומר פתאים ה'".

ותו אמר שמואל: ימים אלו קשים להקזה:

יום ד' בשבוע, דהוא ד' בימי החדש.

או יום ד' בשבוע, דהוא ארביסר, יום י"ד בימי החדש.

או יום ד' בשבוע, דהוא עשרים וארבעה בימי החדש.

או יום ד' בשבוע דליכא ארבע ימים בתריה עד סוף החדש.

כל ימים אלו הם סכנתא להקיז בהם.

יום ראש חדש, והיום שהוא שני לו, דהיינו, היום שלאחריו - חולשא למקיז בו.

יום שלישי לו [לראש חודש] - סכנה להקיז בו.

מעלי יומא טבא, ערב יום טוב - חולשא למקיז ביום זה.

מעלי יומא דעצרתא, בערב חג השבועות - סכנתא למקיז בו.

וגזרו רבנן שלא יקיזו, אכולהו מעלי יומא טבא, בכל ערבי ימים טובים, משום ערב יומא טבא דחג עצרת, שיש בו סכנה מיוחדת. משום דבאותו היום שקיבלו ישראל את התורה, נפיק ביה זיקא, יצא בו שד ^[2] ושמיה "טבוח", דאי לא קבלו ישראל את התורה, הוה אותו השד, טבח להו,, לבשרייהו ולדמייהו.

אמר שמואל: אכל חטה ולאחר מכן הקיז דם, לא הקיז, לא הועילה לו הקזתו לענין הכובד שבגוף, אלא לכובד אותה חטה שאכל בלבד.

והני מילי שהקיז לרפואה, אבל מי שמקיז כדי לאקולי, שעודפי הדם מכבידים עליו, הוא מיקל, אפילו אם אכל קודם.

המקיז דם, שתייה מועילה לו רק אם ישתה לא לתר.

אבל אכילה מועילה גם אחרי שישהה, עד שיעור הליכת חצי מיל.

איבעיא להו: האם שתייה ששותה לאלתר - מעלי. אבל אם שותה בתר הכי, קשי לגוף.

או דלמא: שתייה לאחר זמן, היא לא קשי לגוף, ולא מעלי.

ותו איבעיא להו: האם אכילה שאוכל בשעה שהיא עד שיעור זמן הליכת חצי מיל הוא דקמעלי לגוף. הא אם יאכל בתר הכי, או מקמי הכי, אחרי או קודם לשיעור זמן זה, אכילתו היא קשי לגוף.

או דילמא: אכילה קודם לכן, או לאחר מכן, לא קשי לגוף, ולא מעלי לו.

ומסקינן: תיקו.

מכריז רב: מאה קרי, דלועין, תקנה רק אם ימכרו לך אותם בזוזא, וביוקר אל תקנה אותם, מפני שאכילתם אינה בריאה לגוף.

מאה רישי של בהמה, אל תקנם כי אם בזוזא. שאף אכילתם אינה בריאה.

מאה שפמי, עבור השפתיים של הבהמה, ולא כלום, אל תקנם כלל. ^[3]

אמר רב יוסף: כי הוינן ללמוד בי רב הונא, ביומא דמפגרי ביה רבנן, ביום שהיו התלמידים מתעצלים מלבא לבית המדרש - אמרי, היו אומרים: האידנא, עתה יומא דשפמי הוא. היום הזה אבד, ואין בו תועלת.

ולא ידענא מאי קאמרי.

שנינו במשנה: וקושרין את הטבור.

תנו רבנן: קושרין את הטבור.

רבי יוסי אומר: אף חותכין את הטבור. ואף טומנין את השליא, שהוולד נמצא בה במעי אמו, כדי שישתמר חומה, ומשתמשים בה לרפואה לצורך הולד, כדי שיחם הולד.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: בנות מלכים טומנות את השליא בספלים של שמן. בנות עשירים היו טומנות בספוגים של צמר, צמר שהוא מנופץ. בנות עניים היו טומנות במוכין, בלאי בגדים. ^[4]

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכה כרבי יוסי.

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: מודים חכמים לרבי יוסי שעל אף שבכל מקום אין חותכין את הטבור, אולם בטבור של שני תינוקות תאומים, הקשורין ביניהם בטבורם, מודו שחותכין.

מאי טעמא?

ומבארינן: כיון שמחוברים זה לזה בטבורם, עלול להיות, דמנתחי אהדדי, שכל אחד מהם ימשוך לצד אחר, ויסתכנו.

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כל הדברים האמורים בפרשת התוכחה שהוכיח יחזקאל לישראל על רוב הטובה שהטיב ה' עם ישראל, והתווכח עמהם מי בגד במי.

כל אלו, עושין לחיה בשבת.

שנאמר ביחזקאל טז ד, בתיאור מצבה העגום של האומה הישראלית בהיותה במצרים, בשעה שבחר בה הקב"ה, שהיתה אז דומה לתינוק מוזנח שזה עתה נולד, ולא טיפלו בו כלל אחרי הלידה. וכשבחר בהם הקב"ה הוא היטיב עמם מאד, כמבואר שם בהמשך.

וכך פונה הקב"ה לעם ישראל ומוכיחו על שבגד בו, לאחר שכל כך היטיב עמו:

הרי: ומולדתיך, בזמן היוולדך, ביום שבחרתי בך, שהוא יום הולדת אותך [כאילו נולדת ביום שבחרתי בך], היית אז כתינוק במצב אומלל:

לא כרת שרך - לא חתכו את טבורך.

ובמים לא רחצת למשעי - לא רחצו אותך במים, לא צחצחו, ולא החליקו אותך.

והמלח לא המלחת - לא מלחו את בשרך במלח כדי להקשותו, כדרך שעושים לתינוקים.

והחתל לא חתלת - לא כרכו ולא ליפפו אותך בבגדים.

ומבארת הגמרא מה למדנו מפסוק זה ביחס ליולדת בשבת.

"ומולדותיך ביום הולדת" - מכאן למדנו שמיילדים את הולד בשבת. "לא כרת שרך" - מכאן למדנו שחותכין את הטבור בשבת. ^[5]

"ובמים לא רחצת" - מכאן למדנו שרוחצין את הולד בשבת.

"והמלח לא הומלחת" - מכאן למדנו שמולחין את הולד בשבת. כי הדרך היא למלוח את בשר הולד במלח, כדי לחזקו ולהקשותו. ^[6]

"והחתל לא חתלת" - מכאן למדנו שמלפפין, כורכין את הולד בשבת בחגורות כדי ליישר את אבריו. ^[7]

הדרן עלך פרק מפנין

הערות

^[1] בתוספות הקשו, קודם שתיקן עזרא שבתי הדין ישבו בימי שני וחמישי, היו יושבים בכל יום, ואם כן האיך היו מקיזים דם? ותירצו שלא היתה קביעות על ימים בכל יום. ובכתובות [ג א] תירצו שלא היו בתי הדין קבועים בכל עיר ועיר.

^[2] עפי' משנה ברורה סי' תס"ח.

^[3] גירסת ר"ח: מאה קרני בזוזי, פירוש מאה הקזות יעשה האומן בזוזא, וכמו כן יגלח מאה רישי בזוזא. ואילו עבור גילוח שפמי, תגלחת הזקן, ולא כלום, לא יטול שכר כלל.

^[4] המאירי מבאר על פי דברי הירושלמי שהסגולה לרפואה היתה הטמנה בקרקע "כדי לתת ערבון לארץ", והיינו לסימן שמעפר אתה ואל עפר תשוב, ובשבת היו טומנות אותה בספלים. אולם לאחר השבת היו כולן טומנות את השליא באדמה. [עפ"י המאירי והפני משה].

^[5] "שרך" הוא הטבור, כמו "שררך - אגן הסהר" [שיר השירים ז]. מלבי"ם ומצודות שם.

^[6] וברמב"ם בפירוש המשנה כתוב: ונותנין עליו אבן ההדס והדומה לו. וכן משמע בערוך. [משנה ברורה סי' של' ס"ק כ"ד].

^[7] במשנה לקמן קמז א איתא: "ואין מעצבין את הקטן בשבת". ובגמרא שם מבואר דהיינו "לפופי ינוקא בשבת". ומבאר שם רש"י שכורכים על הקטן בגדים שיתישרו אבריו, ולא איירי התם ביום הלידה אלא לאחר זמן, שהרי מבואר כאן שכל האמור בפרשת תוכחה עושין לקטן בשבת. והקשה הרע"א בגליון הש"ס, שרש"י כאן מבאר כי לפופי אינו יישור האברים, שנחלקו בו לעיל [קכג א] רב נחמן ורב ששת. ואילו שם [קמז א] מבואר ברש"י שביום הלידה מותר לכולי עלמא. וצריך עיון.

בדבר אחר (בחזיר) — קשה לדבר אחר (לצרעת).

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: האי מאן דעביד מילתא — לישהי פורתא והדר ליקום [מי שעושה דבר הקזה — ישהה מעט ואחר כך יקום] שאמר מר [החכם]: חמישה דברים אם עושה אותם קרובין למיתה יותר מן החיים, ואלו הן: אכל ועמד מיד, שתה ועמד, ישן ועמד מיד, הקיז דם ועמד, שימש מטתו ועמד.

א אמר שמואל: פורסא דדמא [זמני הקזת הדם] — כל תלתין יומין [שלשים יום]. ובין הפרקים פרקי השנים כשמתחיל להזדקן מעט — ימעט בהקזה, ובין הפרקים המאוחרים יותר יחזור וימעט.

ואמר שמואל: פורסא דדמא [זמני הקזת הדם] — חד בשבתא, ארבעה, ומעלי שבתא [ביום ראשון בשבת, רביעי בשבת, וערב שבת], אבל בשני וחמישי — לא יקיז. שאמר מר [החכם]: רק מי שיש לו זכות אבות וסומך עליה יקיז דם בשני ובחמישי, שכן בית דין של מעלה ושל מטה שוין כאחד. וכיון שבית דין של מטה יושב בשני ובחמישי, אף בית דין של מעלה דן אז, ומסוכן הוא בימי הדין, שמא יצא כל דמו.

ומסבירים: בתלתא בשבתא מאי טעמא [מה טעם] לא יקיז? משום דקיימא ליה [שעומד לו] כוכב מאדים בזווי [בשעות זוגיות], וכיון שהוא כוכב של דם, וכיון ששעות זוגיות יש בהן סימן רע, הרי כשמצטרפים הדברים יחד יש לחוש. ושואלים: והרי מעלי שבתא נמי קיימא בזווי [בערב שבת גם כן עומד מאדים בשעות זוגיות]! ומשיבים: כיון דדשו ביה [שהתרגלו בו] כבר רבים לעשות כן הרי "שמר פתאים ה'" (תהלים קטז, ו).

וכן אמר שמואל: ארבעה (רביעי בשבת) שהוא ארבעה בחודש, ארבעה בשבת שהוא ארביסר [ארבעה עשר], ארבעה שהוא עשרים וארבעה, וארבעה דליכא ארבע בתריה [שאין ארבעה ימים אחריו] עוד באותו חודש — סכנתא [סכנה] להקיז בו דם.

הקזת דם בראש חודש וביום השני לו אם מקיז בהם — גורם לחולשא. ביום השלישי לו — מביא לסכנה. הקזת דם במעלי יומא טבא [ערב יום טוב] — גורם לחולשא. במעלי יומא דעצרתא [ערב יום העצרת, חג השבועות] — סכנתא [סכנה]. וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא [חכמים שלא להקיז דם בכל ערבי יום טוב] משום יומא טבא [יום טוב] של עצרת, דנפיק ביה זיקא, ושמיה [שיוצאת בו רוח רעה, ושמה] "טבוח", דאי [שאם] לא קבלו ישראל את התורה בחג השבועות — הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו [היה טובח אותם לבשרם ודמם], וכיון שכך נשאר יום זה יום של סכנה.

אמר שמואל: אכל חטה, והקיז לאחר מכן דם — לא הקיז אלא לאותה חטה, כלומר, אין הדבר מועיל, שכן החיטה מילאה את מקום הדם שהקיז. והני מילי [ודברים אלה] שאינו מועיל, הרי זה רק אם הקיז לרפואה, אבל לאוקולי [לגבי הקלה] — מיקיל, ומועיל להקיז אפילו לאחר אכילה.

המקיז דם, שתיה ראויה להיות — לאלתר [מיד]. אכילה — לא יאכל עד כדי שיעור זמן הליכת חצי מיל.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מה שאמרו שתייה לאלתר, האם הכוונה שאם היא מיד הריהי מעלי [מעולה, טובה], אבל בתר הכי קשי [אחר כך קשה], או דילמא לא קשי ולא מעלי [שמא אינה קשה ואינה מועילה]? שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

וכן איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מה שאמרו אכילה עד חצי מיל האם נפרש שעד חצי מיל הוא דקמעלי [שמועיל] הא בתר הכי ומקמי הכי — קשי [הרי אם היה זה אחר כך ולפני כן — קשה], או דילמא לא קשי ולא מעלי [או שמא אינו קשה ואינו מועיל]? אף שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] אף היא במקומה.

היה מכריז רב ואומר: מאה קרי בזוזא [הקזות בזוז], תספורת מאה רישי בזוזא [ראשים בזוז], ואולם לתקן מאה שפמי אינו שווה ולא כלום (גאונים). כי נהוג שהאומן מקיז הדם, שהיה כרגיל גם ספר, לא נטל כסף בעד תיקון השפם, כך שאם אירע שבאו מאה אנשים ביום אחד רק לתקן שפמם היה עובד כל היום ולא קיבל שכר כלל. אמר רב יוסף: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית] רב הונא כתלמידים, יומא דמפגרי ביה רבנן אמרי [ביום שהיו מתעצלים בו חכמים ולא היו לומדים כראוי היו אומרים]: האידנא יומא דשפמי [עכשיו זמן של שפמים] הוא, ולא ידענא מאי קאמרי [ידעתי מה היו אומרים] ועכשיו לאחר שמיעת דברי רב מבין הוא שהתכוונו לומר שהוא יום ללא תועלת.

ב ועוד שנינו במשנה שקושרין את הטבור של התינוק הנולד בשבת. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא כמו כן ואף הוסיפו. ששנינו: קושרין בשבת את הטבור. ור' יוסי אומר: אף חותכין אותו בשבת. וטומנין השליא כסגולה ורפואה כדי שיחם הולד. אמר רבן שמעון בן גמליאל: בנות מלכים — טומנות את השליא בספלים של שמן, בנות עשירים — בספוגים של צמר, בנות עניים במוכין (סמרטוטים).

אמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה שכך אמר רב: הלכה כשיטת ר' יוסי שאף מותר לחתוך את הטבור בשבת.

ואמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה שכך אמר רב: מודים חכמים לר' יוסי בטבור של שני תינוקות תאומים שהוא מחובר לשניהם יחד, שחותכין אותו בשבת. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? לפי שהם שניים מסוכן להם אם לא יחתכו דמנתחי אהדדי [שהם מתנתקים זה מזה] ובאים לידי סכנה.

ואמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה שכך אמר רב: כל האמור בפרשת תוכחה (פרק ט"ז בספר יחזקאל) עושין לחיה (יולדת) בשבת. שהרי שם מדובר על לידה מסוכנת של ילד עזוב, ומכאן שלשאר ילדים יש לדאוג בכל הענינים הללו. שנאמר שם: "ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת" (יחזקאל טז, ד).

ומפרשים: "ומולדותיך ביום הולדת" — מכאן שמיילדים את הולד בשבת. "לא כרת שרך" — מכאן שחותכין את הטבור בשבת. "ובמים לא רחצת למשעי" — מכאן שרוחצין את הולד בשבת. "והמלח לא המלחת" — מכאן שמולחין את הולד בשבת. "והחתל לא חתלת" — מכאן שמלפפין (מחתלים) את הולד בשבת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

something else, a euphemism for a pig, it is harmful with regard to something else, a euphemism for leprosy.

It was Rav and Shmuel who both said: With regard to one who performs the practice of bloodletting, let him wait a bit and then let him rise, as the Master said: There are five matters that render one closer to death than life, and they are these: If one ate and immediately rose, if one drank and rose, if one slept and immediately rose, if one let blood and rose, if one engaged in conjugal relations and rose.

Shmuel said: The interval for bloodletting is every thirty days. And during the middle periods of one’s life, he should decrease the frequency of bloodletting; and during the later periods, he should decrease its frequency again.

And Shmuel said: The times for bloodletting are the first day of the week, the fourth day of the week and Shabbat eve. However, on the second and the fifth days of the week, no, one should not let blood, as the Master said: Only one who has the merit of his ancestors and relies on it should let blood on the second and on the fifth days of the week, as the court on High, in the heavens, and the court below are equal. The courts in the cities convene on Mondays and Thursdays, as does the heavenly court. Letting blood on a day of judgment is dangerous. If one is judged unfavorably all his blood could flow out.

The Gemara explains: On the third day of the week, what is the reason that one does not let blood? It is because the planet Mars is dominant during the even hours. Since it is a planet of blood, and the even hours are a bad omen, that combination gives cause for concern. The Gemara asks: On Shabbat eve, Mars also dominates during the even hours. The Gemara answers: Since the multitudes have already become accustomed to letting blood on Shabbat eve, the verse: “The Lord protects the simple-hearted” (Psalms 116:6) applies in this case.

Similarly, Shmuel says: On the fourth day of the week that is the fourth day of the month; on the fourth day of the week that is the fourteenth of the month; on the fourth day of the week that is the twenty-fourth of the month; and on the fourth day of the week after which there are not four days remaining in the month it is dangerous to let blood.

Bloodletting on the New Moon and on the second day of the month causes weakness; bloodletting on the third day of the month leads to danger. Bloodletting on the eve of a Festival causes weakness; bloodletting on the eve of the festival of Shavuot leads to danger. And the Sages issued a decree prohibiting bloodletting on the eve of every Festival due to the festival of Shavuot. On Shavuot, an evil spirit named Tibbuaḥ, from the Hebrew word meaning slaughter, emerges, as had the Jewish people not accepted the Torah on the festival of Shavuot, Tibbuaḥ would have slaughtered their flesh and their blood. Consequently, it remains a dangerous day.

Shmuel said: If one ate wheat and afterward let blood, he only let that wheat. The bloodletting was ineffective as the wheat replaced any blood that was let. And this ineffectiveness applies only if he let blood to cure an illness; however, to relieve discomfort, bloodletting after eating wheat relieves one’s discomfort.

One who lets blood should engage in drinking immediately; he should not engage in eating until the time that it takes to walk half a mil has elapsed.

A dilemma was raised before the Sages: When they said that one should engage in drinking immediately, does that mean that drinking immediately is beneficial; however, thereafter, it is injurious? Or perhaps, thereafter it is neither injurious nor beneficial. No resolution is found for this dilemma, therefore it stands unresolved.

Similarly, a dilemma was raised before the Sages: When they said one should not engage in eating until the time that it takes to walk half a mil has elapsed, does that mean that only at that time it is beneficial, however, after that time or before that time it is injurious? Or perhaps, before and after that time it is neither injurious nor beneficial. No resolution is found for this dilemma, therefore it too stands unresolved.

Rav would announce: One hundred bloodlettings for a zuz; cutting the hair on one hundred heads for a zuz; grooming one hundred moustaches does not cost anything (ge’onim). Blood letters typically served as barbers as well and did not charge for grooming a moustache. If one hundred men happened to arrive one day to have their moustaches groomed, the barber would work all day without receiving any pay. Rav Yosef said: When we were students in Rav Huna’s school, on a day when the Sages were sluggish in their studies, they would say: Today is the day of the moustaches, and I did not know what they were saying. Now that I heard Rav’s statement, I understand that they meant that it was a day without purpose.

We learned in the mishna: And one may tie the umbilical cord of a child born on Shabbat. The Sages taught similarly in the Tosefta and even added to it: One may tie the umbilical cord of a child born on Shabbat. Rabbi Yosei said: One may even cut the umbilical cord. And one may insulate the placenta as a healing remedy so as to warm the newborn. Rabban Shimon ben Gamliel said: Princesses insulate the placenta in mugs of oil; the daughters of the wealthy do so in combed wool; the daughters of the poor in soft rags.

Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei that it is even permitted to cut the umbilical cord on Shabbat.

And Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said that Rav said: The Rabbis concede to Rabbi Yosei with regard to the umbilical cord attached to twin babies that one may cut it on Shabbat. What is the reason for this? In that case, leaving the cord attached is dangerous. Since the attached twins will try to disengage from each other, they could potentially rip each other’s cords.

And Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said that Rav said: Everything stated in the passage of rebuke (Ezekiel 16) one may perform for a woman in childbirth on Shabbat. Since that chapter speaks of the dangerous birth of an abandoned child, for all other children, these issues should be addressed. As it is stated there: “And as for your birth, on the day you were born, your navel was not cut, and you were not washed in water for cleansing, and you were not salted, nor were you swaddled” (Ezekiel 16:4).

The Gemara explains: “And as for your birth, on the day you were born”; from here it is derived that one delivers the newborn on Shabbat. “Your navel was not cut”; from here it is derived that one cuts the umbilical cord on Shabbat. “And you were not washed in water for cleansing”; from here it is derived that one washes the newborn on Shabbat. “And you were not salted”; from here it is derived that one salts the newborn on Shabbat. “Nor were you swaddled”; from here it is derived that one swaddles the newborn on Shabbat.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' זוזא מכא. זוז מעוך שנמעך מטבע הצורה ונראה כאסימון.

דעביד מלתא. באותו היום שמקיז דם.

פורסא דדמא כל תלתין יומין. פי' גבול הדם לבחורים כל שלשים יום. בין הפרקים הגיע לחמשים שנה ימעט. יוציא משנים חדשים [או] ג' חדשים. פעם אחת עוד בין הפרקים בא בימים יחזור ימעט מששה חדשים לששה חדשים או משנה לשנה וזה הפי' קיבלנוהו מרבותינו קבלה:
בתלתא קאי מאדים בזוזי. פי' בשתי שעות שהן זוגות יום שלישי שעה שמינית מאדים ושעה שתים ועשרים מאדים ושכך סידור הכוכבים חל"ם כצנ"ש בימים נמצא יום אחד שעה ראשונה כוכב חמה יום שני שעה ראשונה כוכב לבנה. יום ג' שעה ראשונה כוכב מאדים יום ד' שעה ראשונה כוכב [כוכב]. יום ה' שעה ראשונה כוכב צדק יום ו' שעה ראשונה כוכב נוגה יום ז' שעה ראשונה כוכב שבתי וסידורן חל"ם כצנ"ש בימים כצנ"ש חל"ם בלילות וסידוריהן חנכ"ל שצ"ם. וכיון שביום ג' עומד מאדים בשעה שמינית והן זוגות ובשעה כ"ב והן זוגות חיישינן לסכנה. וכיוצא בזה בשני ובחמישי משום הכי חיישינן לסכנה. כי מאדים הוא ממונה על הדם ואקשינן עלה והא יום ו' הוא דמעלי שבתא דקאי מאדים בשעה ששית ובשעה עשרים והן זוגות.

ואמרת פורסא דדמא חד בשבא וארבעה ומעלי שבתא. ולא מצאו לו פירוק. והשיב אע"פ שהוא כן כיון דרשו בה רבים להקיז ביום ששי שומר פתאים ה'.

מאה רישי בזוזי מאה קרני בזוזא שפמי ולא כלום פי' היה מנהג קצוב כי הספר מגלח מאה ראשי כלומר מאה ראשי בני אדם נוטל שכרו זוז אחד וכן (א' מדוגמא) [חמשים] מאה קרן כלומר מאה קרן של זכוכית והוא ריבדא דכוסילתא נוטל בשכרו בק' קרן זוז אחד. אבל לתקן הזקן וליטול השפה ולתקנו לא היה מנהג ליקח האומן כלום אלא אותן בני אדם שמגלח ראשם או עושה להן ריבדא דכוסילתא נוטל שכרו כאשר אמרנו מתקן זקנם ונוטל שפמם בחנם. וכן היה הדין ויום שהיה האומן עושה השפמות לא היה נוטל שכר והיה הולך לביתו ריקם. ועל כן היה למשל כל מי שהיה יגע ולא [היה] עולה בידו (סבר) [שכר] היה קורא אותו יומא דשפמי. מיפגרי תשש כחם והוו מתחלשי יגעים ויעפים ולא יכלי למיגרס כדכתיב וירדף דוד הוא וארבע מאות איש ויעמדו מאתים איש אשר פגרו מעבור וגו' הוו אמרי יומא דשפמי:

וקושרין את הטיבור. ר' יוסי אומר אף חותכין את הטיבור כל צרכי מילה עושין בשבת אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכה כרבי יוסי שחותכין בשבת טיבור תינוק אחד וכ"ש טיבור ב' תינוקות שבזה אפילו חכמים מודים שמחתך מ"ט משום (דמתחזי) [דמנתחו] אהדדי.

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר דבכל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת שנא' ומולדותיך ביום הולדת אותך מיכן שמיילדין לחיה בשבת לא כרת שרך מיכן שחותכין את הטיבור בשבת ובמים לא רוחצת למשעי מיכן שמרחיצין את הוולד בשבת והחתל לא חתלת מיכן שמלפפין הולד בשבת ואמרינן בתלמוד א"י ומחללין עליה את השבת שמואל אמר עושין לה מדורה אפילו בתקופת תמוז וקושרין את הטיבור כהדא אמתיה דבר קפרא נפקא מיילדה בשבת אתת ושאלת לר' וא' לה אזלון ושאלון לחייתא. אמרה לה ליכא חייא. אמר לה זילי עבידי כמנהגך אמרה ליה ליכא מנהג אמר לה איזיל חתיך כר' יוסי כבמתניתא וכל צרכי חיה עושין בשבת תני השליא הזאת בשבת עשירין טומנין אותה בשמן והעניים בתבן ובחול אלו ואלו טומנין אותה בארץ כדי ליתן ערבון בארץ [לארץ]:

הדרן עלך מפנין.

מאה קרי בזוזא. כך גריס רש"י ז"ל. ויש מקשים מאי שייך הכא, ומה צורך בדבר זה. ושמא מפני שדבר בענין הקזה אייתי הא, לומר שאין בו תועלת באכילתו. אבל הגאונים ז"ל וכן בערוך (ערך פגר) גרסי מאה קרני בזוזא. ופירש ר"ח: קרני כמו קרנא דאומנא לקמן (שבת קנד, ב), ופירוש מנהג הוא שהמקיז מאה ריבדי דכוסילתא נוטל זוז, וכן מגלח מאה ראשים נוטל זוז, אבל מגלח את השפה ולא כלום לא היה נוטל שכר, אלא המקיז או המגלח הראש מגלחה בלא שכר בהבלעה זו. וכן פירש הרב בעל הערוך זכרונו לברכה.

כשם שהותרה קשירת הטבור וחתיכתו כך הותרה הטמנת השליא והוא שהיו נוהגים להטמין את השליא והיה זה רפואה אצלם כדי שיחם הולד והיו נוהגות שבנות מלכים בשבת טומנות בספלים מלאים שמן הואיל ולא היו יכולות לטמנו בארץ ובנות עשירים בספוגים של צמר ובנות עניים במוכין ובחול מיהא אלו ואלו טומנות אותה בקרקע ופירשו הטעם בירושלמי כדי ליתן ערבון לארץ:

כל האמור בפרש' תוכחה עושי' לחיה בשבת ומולדותיך ביום הולדת אותך מכאן שמילדין אותה בשבת לא כרת שרך מכאן שחותכים אותו בשבת ובמים לא רחצת למשעי מכאן שמרחיצין את הולד כדי להחליק את בשרו והחתל לא חתלת מכאן שמלפפין את הולד בשבת כמו שיתבאר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בפרש"י בד"ה דקיימי מאדים כו' ושל שלישי בשבת מאדים נמצא מאדים כו' בשעה שמינית ביום והוא זוגות כו' עכ"ל. ובערוך בערך זוו פי' יום ג' יבא מאדים ב' פעמים בזווי בשעה ח' ובשעה כ"ב משום הכי חיישינן כו' זהו פר"ח עכ"ל. ור"ל דכיון דההקזה אינו אלא ביום מתחיל הסכנה מתחלת היום עד כ"ד שעות מתחלת יומו וכיון שיש ב' פעמים מאדים בזיווי ביום ג' מתחלת היום עד כ"ד שעות דהיינו שעה ח' ושעה כ"ב מתחלת יומו בתוך כ"ד שעות סכנה היא למקיז וכן ביום ו' יש ב' פעמים בזיווי מתחלת יום ו' בשעה ו' ובשעה כ' מתחלת היום בתוך כ"ד שעות והוצרך לפרש כך לתרץ קושית התוספות דביום ד' לא הוי ב' פעמים בזיווי מתחלת היום תוך כ"ד שעות ומיהו ביום ב' וה' נמי תמצא ב' פעמים בזיווי בתוך כ"ד שעות מתחלת יומו אלא דניחא ליה בטעמא דקאמר משום בית דין של מעלה ומטה וכצ"ל לפירוש התוס' ודו"ק:

בתלתא בשבתא מ"ט לא משום דקיימא ליה מאדים בזיווי כו'. עיין בחידושי הלכות:

דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח כו'. מפורש באורך בפ' נגמר הדין גבי זובח יצרו כו' ע"ש:

ברש"י ד"ה דקיימא ליה מאדים וכו' משמש בו בשעות זוגות וכו' ר"ל בשעה שמינית וששית דהיינו זוגות ארבע פעמים ב' ג' פעמים ב':

תוס' בד"ה מאה רישי כו' ראשי בני אדם שהיה מנהג קצוב כו' כצ"ל:

סליק פרק מפנין :

גמ' פורסא דדמא כל תלתין יומין. נ"ב צ"ב מאיזה זמן מתחיל ומפירש"י נראה קצת דמבן עשרים (לרדוף) קחשיב. וכל עשרים שנה עומד הכח בערך אחד. ואין כך דעת הרופאים. אף אין טבע מקומות הללו דומה לשל מקומותם של חכמי הגמרא. לכד שאין דמיון לטבען של כני אדם עכשיו עם הקדמונים:

רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ: הַאי מַאן דְּעָבִיד מִלְּתָא, לִיטְעוֹם מִידִי. יש להקשות מאי קא משמע לן באומרו דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ? ונראה לי דאיתא בחולין (דף פד.) אמר רבי אלעזר בן עזריה מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק, עשרה יקח לפסו ליטרא דגים, חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר, וכל זה דוקא מערב שבת לערב שבת, ואמר רב צריכין אנחנו לחוש לדברי זקן להסתפק במזונות קלים, ואמר רבי יוחנן: רב ממשפחת בריאים הוה, אבל כגון אנו, מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו ירצנה לחנוני ולא יסגף עצמו בעינוי יעויין שם. נמצא רב דעתו להתנהג האדם בסיגוף הרבה, על כן אם שמואל לבדו היה אומר זה היינו אומרים להיותו רופא הפליג בדברים אלו כדי להחריד לבבות בני אדם שיהיו נשמרים לנפשותם, ולכך הפריז לומר מקילין לו מזונותיו מן השמים, אך החידוש הוא דרב נמי קאמר דבר זה עם שמואל, ולפי זה מוכח דלא נאמרו דברים אלו על דרך ההפלגה.

רְבִיעִי דְּהוּא אַרְבָּעָה בַּחֹדֶשׁ. נמצא רביעי דשבוע צריך שיהיה בארבע מיני עתים, שהם ארבעה לחודש, ו'יד' לחודש, ו'כד' לחודש, וגם צריך שיהיה שלשה ימים אחריו ולא יותר. וצירוף כל חלוקות אלו הם מספר 'מה' כמנין 'אָדָם' [קכט:] שהם ארבעה ו'יד' ו'כד' ושלשה. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (בראשית ט, ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, רצונו לומר שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם הוא דם דהקזה, אם יהיה בָּאָדָם רצונו לומר ימים הנזכרים הרמוזים במספר אדם, הרי זה ראוי דָּמוֹ של מקיז יִשָּׁפֵךְ משום דעביד סכנה.

כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת תּוֹכֵחָה, עוֹשִׂין לְחַיָּה בְּשַׁבָּת. נראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב (ישעיהו כו, ט) כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל, מִשְׁפָּטֶיךָ הם תוכחות, אלו למדו מזה צֶדֶק שהם הלכות שקוראים 'צֶדֶק'. ומה שאמר מִכָּאן שֶׁמְּיַלְּדִין אֶת הַוָּלָד בְּשַׁבָּת נראה לי בס"ד דמפיק לה מן יתורא דביום, דהוה ליה למימר 'בְּהֻלֶּדֶת אוֹתָךְ' ואמר 'בְּיוֹם' לומר על שבת שהוא יום יחידי שאין לו זוג ביומי השבוע.

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים קְרוֹבִים לְמִיתָה יוֹתֵר מִן הַחַיִּים וְאֵלּוּ הֵן: אָכַל וְעָמַד, שָׁתָה וְעָמַד, יָשַׁן וְעָמַד, וְהִקִּיז דָּם וְעָמַד, שִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ וְעָמַד. פירוש קפץ לעמוד במהירות קודם שנחה הלגימה ונתיישבה בחדרי בטנו. וכן בשתיה, וכן בשינה שקפץ ועמד תיכף כשהקיץ, קודם שנתפשט הדם שלו בכל איבריו וגידיו, וכן שמש ועמד תיכף אחר ההזרעה, ולא שהה על הבטן עד שימות האבר.

דְּנָפֵק בֵּיהּ זִיקָא וּשְׁמֵיהּ 'טִבּוּחַ'. נראה לי בס"ד, לכך התורה שקבלו באותו פרק הצילתם מן הזיקא הזה, יען כי התורה נקראת 'חֶרֶב' דכתיב 'רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם' (תהלים קמט, ה) וקראה חֶרֶב פִּיפִיּוֹת על שם שהתורה כפולה, וכמו שראה אותה זכריה הנביא עליו השלום מגילה עפה. ואחורי אותיות 'חֶרֶב' יש אותיות 'זקא' [108] שהוא מספר גיהנם [108], והיא מצלת מאור גיהנם, כמו שנאמר (חגיגה כז, א) תלמידי חכמים אין אור גיהנם שולט בהם.

גמרא כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים. עיין תה"ד סי' רי"א:

רש"י ד"ה מלפפים וכו' בחגורות ופסיקיאות. עיין לקמן דף קמז ע"ב רש"י ד"ה בחומרי שדרה וצ"ע. ועי' בתשובת אדמת הקדש חלק א"ח סי' ח:

בדבר אחר. חזיר: קשה לדבר אחר. צרעת שהחזירים מנוגעים הם כדאמרינן בקדושין (ד' מט:) י' קבים נגעים ירדו לעולם תשעה נטלו חזירים: אכל ועמד. מהר לעמוד פתאום אחר שאכל שובעו: פורסא דדמא. זמן הקזה כמו בפרוס הפסח (שקלים פ''ג מ''א): בין הפרקים. פירקי שנותיו כגון לאחר מ' שנה: ימעט. בהקזה לא יקיז בכל חדש אלא לב' חדשים: ובין הפרקים יחזור וימעט. לאחר ששים יקיז לג' חדשים לפי שאין כחו עליו ואין דמו חם וגופו מצטנן כשמחסר דמו: שב''ד של מעלה ושל מטה שוין. אדם נדון בכל יום וב''ד יושבין בעיירות בב' ובה' מתקנת עזרא ואילך (ב''ק ד' פב.) וכיון דיום הדין ופקידה היא עונותיו נזכרים: דקיימא ליה מאדים בזווי. שמזל מאדים משמש בו בשעות זוגות ומזל מאדים ממונה על החרב ועל הדבר ועל הפורעניות והזוגות קשין שהן רשות לשדים כדאמר בפסחים (ד' קי:) והפורעניות מוכנין שצ''מ חנכ''ל סדר השעות כשנתלו המאורות והמזלות שעה ראשונה של ד' בשבת שימש שבתאי ובשניה צדק ואחריו מאדים ואחריו חמה ואחריו נוגה ואחריו כוכב ואחריו לבנה נמצאו ז' המזלות לז' השעות וחוזרים חלילה לעולם נמצא בסדר זה לעולם סימני מזלות המשמשין בתחלת לילי השבוע כצנ''ש חל''ם מוצאי שבת שעה ראשונה שלו כוכב תחלת ליל שני צדק וכן בסדר הזה וסדר תחלת סימני הימים חל''ם כצנ''ש שעה ראשונה של אחד בשבת חמה ושל שני בשבת לבנה ושל שלישי בשבת מאדים נמצא מאדים חוזר בו חלילה בשעה שמינית ביום והיא זוגות אבל שאר ימים אין מאדים בזוגות שלהם אם לא בלילה ובלילה אין דרך להקיז: מעלי שבתא נמי קיימא מאדים בזווי. שהרי שעה ראשונה של יום נוגה לפי הסדר של חל''ם כצנ''ש תחלת הימים וכיון שתחלתו נוגה וסדר הליכתן שצ''ם חנכ''ל נמצאו מתחילין לחזור חלילה בשעה רביעית נמצא מאדים בשעה ששית: כיון דדשו ביה רבים. הורגלו בו מפני דוחקן שיהיו קרובים לסעודת שבת ואמרינן בפירקין דלעיל (ד' קיר:) כבוד שבת בדגים גדולים ובמסכת ע''ז (ד' כט:) אמרינן שני לדם דג: ארבע דהוא ד'. ד' בשבת שהוא ד' לחדש או ארביסר לחדש או כ''ד לחדש כולהון קשה להקזה: ד' דליכא ד' בתריה. שאין ד' ימים עד סוף החדש ואיכא דאמרי דליכא ד' בשבת בתריה באותו חדש ואינו כן: ה''ג ר''ח ושני לו חולשא שלישי לו סכנתא: אכל חטה והקיז דם לא הקיז אלא לחטה. שהאוכל מכביד את האדם והקזה שאחר אכילה אינו מועיל אלא לאותו כובד: וה''מ. במקיז לרפואה: אבל אקולי. מי שיש לו דם המכביד עליו אפי' לאחר אכילה מקיז ומיקל: מאה רישי בזוזא. כלומר אם יהיו בזול מאד קנה ראשי בהמה ואם לאו אל תקח שאינן בריאין לאכול: מאה קרי. דלועין: מאה שפמי. כמו על שפם (ויקרא ינ) גרויינו''ן בלע"ז שפתים של בהמה: יומא דמפגרי ביה רבנן. שהיו התלמידים מתעצלין מלבא בבית המדרש קרי ליה יומא דשפמי כלומר היום הזה אבד לו ואין בו תועלת: וטומנין את השליא. כדמפרש רשב''ג שהיא רפואה להתחמם הולד: ספוגין של צמר. צמר מנופץ: של שני תינוקות. תאומים וקשורין טבורן זה בזה: משום דמנתחי מהדדי. זה אילך וזה אילך ונמצאו מסוכנין: בפרשת תוכחה. שהוכיח יחזקאל לישראל את חסדי הקב''ה שעמהן: תוכחה. לשון לכו ונוכחה (ישעיה א) להתווכח ולהודיע מי הוא שסרח על שכנגדו: למשעי. לטוח ולהחליק בשרו: שמולחין. ובשרו מתקשה: מלפפין. אנמליו''ן בלע''ז ולאו היינו אסובי ינוקא דאמרן לעיל בפרק כל הכלים (דף קכג.) דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאסר אלא לפופי בעלמא כמו שעושין בחגורות ופסיקיאות:

מי שיש לו זכות אבות. וקודם תקנת עזרא אע''פ שהיו דנין בכל יום שהיו צריכים לא היו קובעים לישב בכל יום: דקאי מאדים בזווי. ברביעי נמי קאי מאדים בזווי בסוף היום אלא לא חשו חכמים לכך דאין דרך להקיז כל כך בסמוך ללילה: דליכא ארבע בתריה. שאין ד' ימים עד סוף החדש כדפירש בקונטרס דליכא למימר רביעי בשבת דהא ד' דהוא עשרין וארבע היינו דליכא רביעי בתריה: מאה רישי בזוזא מאה קרי בזוזא. לפירוש הקונטרס תימה מה שייך הכא ור''ח גריס מאה קרני בזוזא ומפרש מאה רישי מאה ראשי בני אדם (ונראה) שהיה מנהג קצוב לספר לגלח בזוזא וכן מנהג ק' קרני להקיז בזוזא כמו קרנא דאומנא (לקמן דף קנד:) אבל מאה שפמי לתקן השפה בולא כלום דבשכר גילוח והקזה היה מתקן השפה וביום שהיה מתקן שפמו לא היה נוטל כלום ועל כן היה למשל כל מי שהיה יגע ולא עלה בידו שכרו היו קורין אותו יומא דשפמי: מפגרי רבנן. תשש כחם והיו מתחלשין ולא יכלו למיגרס כדכתיב (ש''א ל) וירדוף דוד הוא וארבע מאות איש (עמו) ויעמדו מאתים איש אשר פגרו מעבור את נחל הבשור: כל האמור בפרשת תוכחה. לאו מקרא מפיק אלא מסתמא כיון שבא בפרשת תוכחה אם כן צער הוא אם אין עושין והקילו חכמים לעשות ובכולן אין בהן איסורא דאורייתא:

דף קכט - ב

הדרן עלך פרק מפנין

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד