שבת קכח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכח - ב

מטלטלין בשר תפוח, מפני שהוא מאכל לחיה.

מטלטלין מים שהיו מגולין בלילה, על אף שאסור לשתותן משום "גילוי", שמא נחש הטיל בהם ארס, מפני שהן ראויין לשתייה לחתול, שאינו ניזוק מארס נחש. [שאפילו את הנחש עצמו הוא אוכל. רש"י].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל עצמן אסור להשהותן, מפני הסכנה, שמא יבוא אדם לשתותם.

מתניתין:

כופין את הסל לפני האפרוחים בשבת, כדי שיעלו וירדו עליו.

שמותר ליטול כלי בשבת אף לצורך דבר שאינו ניטל.

[ורבי יצחק, דסבירא ליה בפרק כירה [מג א] שאין כלי ניטל בשבת לצורך דבר שאינו ניטל, מתרץ את המשנה כגון שהוא צריך את מקומו של הכלי, ומתוך שיכול ליטלו לצורך מקומו, מוליכו למקום שירצה. רש"י שם].

תרנגולת שברחה מהבית, דוחין אותה בידים, עד שתכנס למקומה.

מדדין עגלים וסייחין, היינו שאוחזים באוזניהם או בצווארם ומסייעין להם ללכת.

ואשה, מדדה את בנה, ומסייעתו ללכת.

אמר רבי יהודה: אימתי התירו לאשה לדדות את בנה - בזמן שהוא, התינוק, נוטל רגל אחת, ומניח רגל אחת.

אבל אם היה גורר את רגליו, אסור לדדותו, מפני שהיא נושאת אותו.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב: בהמה שנפלה לאמת המים - מביא כרים וכסתות, ומניח תחתיה, ואם עלתה עלתה.

מיתיבי: בהמה שנפלה לאמת המים, עושה לה פרנסה במקומה, שדואג לקיומה בתוך המים, ומביא לה אוכל בשביל שלא תמות.

ומדייקינן: פרנסה, אין, אבל כרים וכסתות, לא.

ואילו רב יהודה אמר רב אמר: כרים וכסתות נמי שרי.

ומתרצינן: לא קשיא.

הא איירי, דאפשר בפרנסה. והא איירי, דאי אפשר בפרנסה.

אפשר בפרנסה, אין, יעשה כך.

ואי לא אפשר, כגון שהמים עמוקים. מביא כרים וכסתות, ומניח תחתיה.

ופרכינן: והיכי שרי? והא קא מבטל כלי מהיכנו, שהרי משהניחם תחתיה אינו יכול לטלטלם, וביטול כלי מתשמישו דומה לסתירת בנין [ועיין לעיל מג א תוד"ה דמבטל, שיסוד האיסור משום דדמי לבונה].

ומבארינן: האי תנא סבר: מבטל כלי מהיכנו איסורו מדרבנן, וצער בעלי חיים הוא איסור דאורייתא. ^[1]

ואתי דאורייתא ודחי דרבנן.

שנינו במשנה: תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס.

ומדייקינן: דוחין אין, אבל מדדין שיאחזנה בגפיה ורגליה נוגעין בארץ ומוליכה, לא.

תנינא להא.

דתנו רבנן: מדדין בהמה חיה ועוף בחצר, אבל לא מדדין את התרנגולת.

והוינן בה: תרנגולת, מאי טעמא לא מדדין אותה?

ומבארינן: אמר אביי: משום דהתרנגולת מקפיא, מגבהת, נפשה, והרי הוא מטלטלה.

אבל אווזים כשאוחזין בגפיהן הרי הן מהלכין ברגליהם.

אבל ברשות הרבים אסור, שמא יגביהם מן הארץ ונמצא נושאן. וקאי אליבא דרבנן דלא סבירא להו "חי נושא את עצמו" בבהמה.

תני חדא: מדדין חיה ועוף בחצר, אבל לא ברשות הרבים.

והאשה מדדה את בנה, ברשות הרבים ואין צריך לומר שמותר בחצר. כיון שבאדם לכולי עלמא "חי נושא את עצמו". ואף אם יגביה את עצמו לא הוי טלטול.

ותניא אידך: אין עוקרין רגלי בהמה וחיה ועוף מן הארץ בחצר, ^[2] משום איסור מוקצה, אבל דוחין בהן שיכנסו.

הא גופא קשיא:

אמרת, אין עוקרין רגליהם. ומשמע, אבל דדויי מדדינן להם.

והדר אמרת, דוחין, אין, ומשמע אבל מדדין לא.

אמר אביי: סיפא דקתני דוחין אבל לא מדדין - אתאן לתרנגולת. והא דמדייקינן, מרישא שמותר לדדותם, היינו בשאר עופות.

אמר אביי: האי מאן דשחיט תרנגולת, לכבשינהו לכרעיה בארעא, יאחז רגליה צמודות לקרקע בכדי שלא תוכל להתרומם. אי נמי, נידל להו מידל, יגביהם מעל הקרקע, מפני החשש, דדילמא, התרנגולת מנח להו לטופריה, ציפרניה, בארעא, ועל ידי זה, עקר להו לסימנים.

מתניתין:

אין מילדין, מושכין את הוולד ממעי הבהמה, ביום טוב, משום דהוי טרחא יתירא. אבל מסעדין, מסייעין לו לצאת, ביום טוב.

ומילדין את האשה אפילו בשבת, [ואין צריך לומר שמסעדין, וכל שכן ביום טוב]. ואף קוראין לה חכמה, למילדת, ממקום למקום, אפילו היא מחוץ לתחום.

ומחללין עליה את השבת.

וקושרין את הטיבור של הוולד שבו קשור במעי אמו, מפני שאם לא יקשרוהו עלולים מעיו לצאת.

רבי יוסי אומר: אף חותכין את הטבור בשבת.

וכל צרכי מילה עושין בשבת. ולהלן בפרק רבי אליעזר דמילה מפרש לה.

גמרא:

והוינן בה: כיצד מסעדין את הבהמה? ומבארינן: רב יהודה אמר: אוחז את הולד כדי שלא יפול לארץ.

רב נחמן אמר: מסעדין היינו שהוא דוחק בבשר הבהמה לפנים כדי שיצא הולד לחוץ.

תניא בתוספתא כוותיה דרב יהודה: כיצד מסעדין? אוחזין את הולד שלא יפול לארץ. ונופח לו בחוטמו מפני שנחיריו סתומים ברירים. ונותן לו דד של אמו לתוך פיו כדי שיינק.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מרחמין, מאהבין, היינו על בהמה טהורה, שריחקה את וולדה, ביום טוב.

היכי עביד?

אמר אביי: מביא בול, מלא אגרוף, של מלח, ומניח לה בתוך הרחם, כדי שתזכור צערה שהיה לה בלידתה, ומתוך כך: תרחם עליו. ומזלפין מי שליא, מים ששרו בהם את השליא, על גבי הולד, כדי שתריח ריחו ותרחם עליו. ודוקא בהמה טהורה, אבל בהמה טמאה, לא.

והוינן בה: מאי טעמא?

ומבארינן: משום שבהמה טמאה בטבעה לא מרחקא ולדא, ואי מרחקא ולדא, יותר לא מקרבא.

שנינו במשנה: מילדין את האשה בשבת, וקורין לה חכמה ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת.

והוינן בה: מכדי תנא ליה במשנה: "מילדין את האשה, וקורין לה חכמה ממקום למקום", הא דתני "ומחללין עליה את השבת", לאתויי מאי?

ומבארינן: לאתויי הא דתנו רבנן: אם היתה היולדת, צריכה לנר, חבירתה מדלקת לה את הנר. ואם היתה היולדת, צריכה לשמן, חבירתה מביאה לה שמן אפילו דרך רשות הרבים, ביד, בכף ידה, ולא בכלי. דכל מה שאפשר לעשות בשינוי, עושים.

ואם אינו ספק מספיק להביא ביד, מפני שצריכה כמות גדולה יותר, חבירתה מביאה לה שמן בשערה, שהיא סכה את שערה בשמן וכשבאה אצלה מקנחתו, ואף זה אין דרך הוצאה בכך.

ואם אינו ספק מספיק שתביא בשערה, מביאה לה שמן בכלי.

אמר מר: הא דתני אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר - פשיטא? שהרי פקוח נפש דוחה שבת.

ומבארינן: לא צריכא לאשמועינן, אלא ביולדת שהיא סומא.

מהו דתימא, כיון דסומא לא חזיא, יהיה אסור להדליק לה, קא משמע לן דשרי, משום איתובי מיתבא דעתה [שדעתה מתיישבת עליה בכך] מפני שהיא סברא: אי איכא מידי שאצטרך לו, חזיא חבירתא ועבדא לי.

שנינו בברייתא: אם היתה צריכא לשמן, חבירתה מביאה לה בשערה, ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי.

ומקשינן: מאי טעמא רק כשאין סיפק בשערה מביאה לה בכלי, ותיפוק ליה משום איסור ^[3] סחיטה?

ומשנינן: רבה ורב יוסף, דאמרי תרוויהו: אין איסור סחיטה בשער, כיון שאינו בולע.

רב אשי אמר: אפילו תימא יש סחיטה בשער, הביאור בבריתא הוא: שהיא מביאה לה בכלי דרך שערה, שהיא קושרת הכלי בשערותיה.

והטעם דעבדינן הכי: משום דכמה דאפשר לשנויי משנינן.

אמר רב יהודה אמר שמואל: חיה, יולדת, כל זמן שהקבר, הרחם, פתוח, בין אמרה צריכה אני, שיחללו את השבת, בין לא אמרה צריכה אני, [יש גורסין: בין אמרה איני צריכה] מחללין עליה את השבת, מפני שהיא בגדר חולה שיש בו סכנה.

הערות

^[1] שהרי אמרה תורה "עזוב תעזוב עמו", וזהו טעם הכתוב. עיין ב"מ לב ב.

^[2] יש ספרים דגרסי אין עוקרין בהמה חיה ועוף ברשות הרבים, ולפי זה הך ברייתא פליגא בתרתי [אברייתא קמייתא, דבהמה מותר לדדות אפילו ברשות הרבים, וכן שבתרנגולת מותר לדדות בחצר]. תוד"ה אין.

^[3] בתוס' לעיל קיא א וכתובות ו א הוכיחו מכאן ששייך סחיטה בשאר משקין.

בשר תפוח (שמתחיל להסריח) — מותר לטלטלו, מפני שהוא מאכל לחיה, מים מגולין שיש לחשוש ששתה מהן נחש והטיל בהן ארס — מותר לטלטלם, מפני שהן ראויין לחתול, שאינו ניזוק כל כך מארס נחשים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל עצמן של מים מגולים אלה אסור לשהותן מפני הסכנה, שמא ישכח אדם וישתה מהן ויסתכן.

א משנה כופין (הופכים) בשבת את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו. וכן תרנגולת שברחה מהבית ורוצים להחזירה — דוחין (דוחפים) אותה אפילו בידים עד שתכנס חזרה לתוכו.

ומדדין (מסייעים ללכת) עגלין וסייחין. וכן אשה מדדה את בנה. אמר ר' יהודה: אימתי מותר — בזמן שהוא, התינוק בעצמו נוטל רגל אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר את שתי רגליו — אסור, מפני שהיא כנושאת אותו ברשות הרבים.

ב גמרא אמר רב יהודה שכך אמר רב: בהמה שנפלה לאמת (תעלת) המים — מביא כרים וכסתות וזורקם לאמת המים ומניח תחתיה, ואם עלתה באמצעותם — עלתה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בתוספתא: בהמה שנפלה בשבת לאמת המים — עושה לה פרנסה (מזון) במקומה בשביל שלא תמות. נמצא אם כן שפרנסה — אין [כן, מותר], ואולם כרים וכסתות — לא!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שיש לחלק ולומר כי הא [זו] ששנינו שעושה לה פרנסה — הרי זה במקרה שאפשר בפרנסה, ואילו הא [זו] ששנינו שיכול אפילו להניח לה כרים וכסתות — הרי זה כשאי אפשר בפרנסה, אם אפשר בפרנסה — אין [כן], יפרנסנה, ואי לא [ואם אי אפשר] בפרנסה — מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה.

ומקשים: והא קא [והרי הוא] מבטל בהנחת הכרים והכסתות כלי הראוי לשימוש מהיכנו (מן השימוש לו הוא מיועד ומוכן) בשבת, ודומה הדבר למלאכת סתירה! ומשיבים: סבר [סבור] חכם זה כי האיסור במבטל כלי מהיכנו הוא רק דרבנן [מדברי סופרים], ואילו איסור צער בעלי חיים הוא דאורייתא [מן התורה], ואתי דאורייתא ודחי דרבנן [ובאה מצוה מן התורה ודוחה מצוה מדברי סופרים].

ג שנינו במשנה שתרנגולת שברחה דוחים אותה למקומה. ומכאן נדייק: דוחין — אין [כן], ואולם מדדין, לסייע לה בהליכתה — לא. ומעירים: תנינא להא, דתנו רבנן [שנינו לזו, שכן שנו חכמים]: מדדין בשבת בהמה חיה ועוף בחצר, אבל לא את התרנגולת.

ושואלים: תרנגולת מאי טעמא [מה טעם] לא ידדה אותה? אמר אביי: משום דמקפיא נפשה [שמגביהה את עצמה] ונמצא שבכך הוא נושא אותה ממש ולא רק מסייע לה בהילוכה.

תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: מדדין בהמה וחיה ועוף בחצר אבל לא ברשות הרבים, והאשה מדדה את בנה ברשות הרבים, ואין צריך לומר שמותר בחצר. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אין עוקרין רגלי בהמה וחיה ועוף להרימם לגמרי בחצר, אבל דוחין בהן שיכנסו.

ותחילה מבררים ברייתא אחרונה זו: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה]: שהרי אמרת שאין עוקרין, ומשמע: אבל דדויי [לדדות] — מדדינן [מדדים], ואחר כך הדר [חזרת] ואמרת שדוחין, ומשמעו: דוחין — אין [כן], ואולם מדדין — לא! אמר אביי: סיפא [בסוף] שמשתמע ממנו שאין מדדים אתאן [באנו, מדובר בו], בדין תרנגולת, שאותה, כאמור, אין לדדות.

וכיון שדובר בצד המיוחד שיש בנשיאת תרנגולת, מביאים את מה שאמר אביי: האי מאן דשחיט [מי ששוחט] תרנגולת — לכבשינהו לכרעיה בארעא, אי נמי נידל להו מידל [שיכבוש היטב רגליה בקרקע, או גם כן ירים אותן לגמרי באויר], שאם לא יעשה כן, יש לחשוש דדילמא מנח להו לטופריה בארעא, ועקר להו [שמא יניח התרנגול את צפרניו בקרקע ויוכל לפרכס ובתוך שחיטה יעקור אותם] את הסימנים, הקנה והוושט, ממקומם, ואז תהא השחיטה פסולה והתרנגולת נבילה.

ד משנה אין מילדין את הבהמה אפילו ביום טוב, וכל שכן בשבת, אבל מסעדין (עוזרים) לה ללדת. ומילדין את האשה אפילו בשבת, וקורין לה (בשבילה) חכמה (מיילדת) ממקום למקום אפילו כשיש בכך חילול שבת, ומחללין עליה, על האשה היולדת, את השבת, וקושרין את הטיבור של הולד הנולד בשבת. ר' יוסי אומר: אף חותכין את הטבור. וכל צרכי מילה לתינוק שצריך למולו בו ביום, עושין בשבת.

ה גמרא שואלים: כיצד מסעדין בלידת בהמה? רב יהודה אמר: אוחז את הולד כדי שלא יפול לארץ, רב נחמן אמר: דוחק בבשר מסביב לבית הרחם כדי שיצא הולד.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: כיצד מסעדין בלידת בהמה? אוחזין את הולד שלא יפול לארץ, ונופח לו בחוטמו שייצא הריר החוסם את דרכי הנשימה ויתחיל לנשום, ונותן לו דד אמו לתוך פיו כדי שינק.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מרחמין היינו על בהמה טהורה ביום טוב לסייע לולד. ושואלים: היכי עביד [איך הוא עושה]? כלומר, מה פירוש "מרחמים"? אמר אביי: אם אין האם מקרבת את ילדה ומטפלת בו מביא בול (גוש) של מלח, ומניח לה אותו לבהמה בתוך הרחם, כדי שתצטער ובתוך כך תזכור צערה בלידה ותרחם עליו. וכן מזלפין מי שליא על גבי הולד, כדי שתריח ריחו ותרחם עליו. ודוקא בהמה טהורה, אבל טמאה — לא.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] בהמה טמאה לא התירו לעשות כן? ומשיבים: בהמה טמאה לא מרחקא ולדא [מרחקת את הולד], ואי מרחקא ולדא — לא מקרבא [ואם מרחקת את ולדה — שוב אינה מקרבת אותו] ואין תועלת באמצעים אלה.

ו שנינו במשנה שמילדין את האשה, ומחללים עליה אפילו את השבת. ושואלים: מכדי תנא ליה [הרי שנה לו במשנה] במפורש: מילדין את האשה וקורין לה חכמה (קוראים בשבילה מיילדת) ממקום למקום, והמילים "מחללין עליה את השבת" לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה] הן מובאות כאן? והלא לכאורה כל מעשה של חילול השבת הבא בחשבון לצורך הלידה כבר שנינו!

ומשיבים: לאתויי הא דתנו רבנן [להביא את מה ששנו חכמים] עוד בענין זה: אם היתה צריכה היולדת לנר — חבירתה מדלקת לה את הנר בשבת. ואם היתה צריכה לשמן — חבירתה מביאה לה שמן דרך רשות הרבים ביד בתוך כף ידה, ולא בכלי, כרגיל, כדי לעשות בשינוי, ואם אינו ספק (מספיק) ביד — מביאה בשערה, ואם אינו ספק בשערה — מביאה לה בכלי כרגיל.

שנינו קודם שאמר מר [החכם]: אם היתה צריכה היולדת בשבת לנר — חבירתה היתה מדלקת לה את הנר. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא ביולדת סומא (עיוורת), מהו דתימא [שתאמר]: כיון דלא חזיא [שאינה רואה] אפילו באור — אסור להביא לה נר כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי מאחר ואיתובי מיתבא [ומתיישבת] דעתה בכך והדבר מרגיע אותה, מותר. שכן היא סברא [סבורה]: אי איכא מידי [אם יש דבר] שיש לעשותו במהלך הלידה — חזיא [רואה] חבירתה באמצעות הנר ועבדה [ועושה] לי.

עוד שנינו שאם היתה צריכה היולדת בשבת לשמן — מביאה לה חבירתה שמן בשערותיה. ומקשים: מה הועילו בכך? תיפוק ליה [תצא לו] שאסור להביא בשיער משום איסור סחיטה! שהרי תצטרך לסחוט את השיער כדי להוציא ממנו את השמן, ואסור לסחוט בשבת!

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אין דין סחיטה בשיער, כי אין השיער סופג כשאר דברים הסופגים. רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שיש דין סחיטה בשיער, אלא כאן אין הכוונה שמביאה לה ממש בשערה, אלא שמביאה לה בכלי דרך הקשור לה בשערה, שכל כמה שאפשר לשנויי [לשנות] בדבר שאינו הכרחי לפיקוח נפש — משנינן [משנים אנו].

ז אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: חיה (יולדת) כל זמן שהקבר (בית הרחם) פתוח, בין אם אמרה "צריכה אני שיחללו עלי את השבת", בין לא אמרה "צריכה אני שיחללו עלי את השבת" — מחללין עליה את השבת, שבדרך כלל יולדת היא במצב מסוכן ולצורך פיקוח נפש הותרה בשבת מלאכת איסור.

נסתם הקבר (נסגר בית הרחם לאחר הלידה), בין אם אמרה היולדת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to swollen meat that began to putrefy, it is permitted to move it because it is food for non-domesticated animals. With regard to exposed water, from which a snake might have drunk and into which it injected its venom, it is permitted to move it because it is suitable for a cat, which is somewhat immune to snake venom. Rabban Shimon ben Gamliel says: Exposed water itself may not be kept due to the danger that one may inadvertently drink it.

MISHNA: One may overturn a basket in front of the chicks so that they can climb on and climb off of it. Likewise, with regard to a hen that fled that one seeks to retrieve, one may push it even with his hands until it reenters the house.

One may help calves and foals to walk, and likewise a woman may help her son to walk. Rabbi Yehuda said: When is it permitted? When her son picks one foot up and puts one foot down by himself. However, if her son were dragging both his feet, it would be prohibited because it would be like carrying him in the public domain.

GEMARA: Rav Yehuda said that Rav said: With regard to an animal that fell into an aqueduct, one brings cushions and blankets, and throws them into the water ditch, and places them beneath the animal in the aqueduct. And if the animal thereby emerges, it emerges.

The Gemara raises an objection from a Tosefta: With regard to an animal that fell into an aqueduct on Shabbat, one provides it with sustenance in its place so that it will not die. This implies that providing it with sustenance, yes, that is permitted, providing it with cushions and blankets, no, that it is prohibited.

The Gemara answers: This is not difficult, as there is room to distinguish between the cases. This, the Tosefta in which it was taught that one provides the animal with sustenance, is referring to a case where it is possible to provide it with sustenance. That, the mishna in which Rav said that one brings cushions and blankets, is referring to a case where it is impossible to provide it with sustenance. Where it is possible to provide it with sustenance, yes, he does so. And if it is not possible to provide it with sustenance, he brings cushions and blankets and places them beneath the animal.

The Gemara asks: Does he not, by placing the cushions and blankets, negate a vessel’s preparedness? The cushions and blankets are no longer fit for their designated use on Shabbat, and this negation of their designated use is similar to the prohibited labor of dismantling. The Gemara answers: Rav holds that negating a vessel’s preparedness is prohibited by rabbinic law. Causing a living creature to suffer is a Torah prohibition. And a matter prohibited by Torah law comes and overrides a matter prohibited by rabbinic law.

We learned in the mishna: With regard to a hen that fled that one seeks to retrieve, he may push it back to its place. By inference: Push the hen, yes, it is permitted, help it to walk, no, it is prohibited. The Gemara comments: We already learned this, as the Sages taught: One may help domesticated animals, non-domesticated animals, and fowl walk in the courtyard on Shabbat, but not hens.

The Gemara asks: With regard to a hen, what is the reason that one may not help it walk? Abaye says: It is prohibited because the hen lifts itself off the ground. As a result, one actually carries it.

It was taught in one baraita: One may help domesticated animals, non-domesticated animals, and fowl walk in the courtyard, but not in the public domain. And a woman may help her son walk in the public domain, and, needless to say, it is permitted in the courtyard. And it was taught in another baraita: One may not lift domesticated animals, non-domesticated animals, and fowl off the ground in the courtyard, but one may push them so that they will enter.

The Gemara first seeks to clarify the second baraita. This baraita itself is difficult. On the one hand, you said that one may not lift, from which it may be inferred, however, that one may help it walk. Then you said: Push, yes, it is permitted, help walk, no, it is prohibited. Abaye said: The latter clause, which states that one may not help it walk, we came to the halakha of a hen, which, as mentioned above, one may not help it walk.

Having mentioned moving the hen, the Gemara cites that which Abaye said: One who slaughters a hen should force its legs into the ground, or alternatively lift it entirely into the air. Failure to do so leads to the concern lest the hen place its claws into the ground and convulse during the slaughter and dislocate the signs, the trachea and gullet. This would invalidate the slaughter and render the hen an unslaughtered animal carcass.

MISHNA: One may not birth an animal on a Festival, and all the more one may not birth it on Shabbat. However, one may assist it to give birth. And one may birth a woman even on Shabbat, and call a midwife for her to travel from place to place, even when the midwife’s travel involves the desecration of Shabbat. And one may desecrate Shabbat for a woman giving birth. And one may tie the umbilical cord of a child born on Shabbat. Rabbi Yosei says: One may even cut the umbilical cord. And all the requirements of circumcision may be performed for a baby whose eighth day of life occurs on Shabbat.

GEMARA: The Gemara asks: How may one assist in the birth of an animal? Rav Yehuda said: One holds the newborn so that it will not fall to the ground. Rav Naḥman says: One presses the flesh around the womb so that the newborn will emerge.

It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda: How may one assist in the birth of an animal? One holds the newborn so that it will not fall to the ground, and he blows into its nostrils to remove mucus obstructing the air passages, enabling the offspring to breathe, and he places the mother’s teat into its mouth so that it will suckle.

Rabban Shimon ben Gamliel says: We would have mercy on kosher animals on a Festival, to help the offspring. The Gemara asks: How does one have mercy? Abaye said: If the mother does not draw her offspring near and tend to it, one may bring a lump of salt and place it in the animal’s womb, so that it will suffer, remember its suffering while giving birth, and have mercy on the offspring. And one may pour fluids of the afterbirth on the offspring so that the mother will smell it and have mercy on it, her offspring. And this may be done specifically for a kosher animal, but for a non-kosher animal, no, it may not be done.

The Gemara asks: What is the reason one may not do so for a non-kosher animal? The Gemara answers: A non-kosher animal does not distance its offspring, and if it does distance its offspring, it will not draw it near again. No purpose is served by taking these steps with a non-kosher animal.

We learned in the mishna: And one may birth a woman even when that involves the desecration of Shabbat The Gemara asks: After all, it was taught explicitly in the mishna: And one may birth a woman even on Shabbat, and call a midwife for her to travel from place to place. The phrase: And one may desecrate Shabbat for a woman giving birth, what does it come to include? All the possible acts of desecrating Shabbat for the birthing woman were already listed.

The Gemara answers: It comes to include that which the Sages taught with regard to this issue: If a woman giving birth were to need a lamp, her friend lights the lamp for her on Shabbat. And if she were to need oil, her friend brings her oil via the public domain in an atypical manner, carrying it in the palm of her hand but not in a vessel. And if the oil that her friend brings in her hand is not enough, she brings oil in her hair. And if oil that she brings in her hair is not enough, she brings oil for her in the typical manner, in a vessel.

The Master said in the baraita: If a woman giving birth were to need a lamp, her friend would light the lamp for her on Shabbat. The Gemara asks: This is obvious. The Gemara answers: It is necessary to teach this halakha only in the case of a blind woman giving birth. Lest you say: Since she cannot see even with the light it is prohibited to bring a lamp for her, it teaches us that lighting the lamp is permitted to settle her mind. The blind woman thinks: If there is something that needs to be done in the course of childbirth, the lamp will enable my friend to see and she will do it for me.

We learned in the mishna: And if she needed oil, her friend brings her oil in her hair. The Gemara asks: What good is this advice? Derive that it is prohibited due to the prohibited labor of wringing. The friend will need to wring her hair in order to extract the oil for the birthing woman.

It was Rabba and Rav Yosef who both said: There is no prohibition of wringing with regard to hair, since hair does not absorb liquids like other materials. Rav Ashi said: Even if you say that there is a prohibition of wringing with regard to hair, here the friend does not actually bring the oil in her hair. Rather, she brings it in a vessel tied through her hair. She does this because as much as it is possible to change the manner in which one performs a labor that is being done to save a life, we change it.

Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to a woman in childbirth, as long as the womb is open, whether she said: I need Shabbat to be desecrated, or whether she did not say: I need Shabbat to be desecrated, one desecrates Shabbat for her. Generally, a woman in childbirth is in danger, and prohibited labors may be performed in life-threatening circumstances.

Once the womb closed after birth, whether the woman who gave birth said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר מטלטלין את החצב זה חצב הוא צמח משלח שרשיו למטה בקרקע בצדק בלא הטייה והוא מה שאמרו בפרק חזקת הבתים (ב"ב דף נה) אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר וכו' ואמרו מאי חצובא אמר רב יהודה אמר רב שבו תיחם יהושע את הארץ לישראל כדי שיתפרשו תחומין אחד מחבירו ויאמינו בכך לענין עירובן של תחומין ושיתופם כי השרשים שהוא משלח בקרקע מוכיחים על הגבולים ועל פי זה אמרו שם במסכת יום טוב (פרק אין צדין דף כה) חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא שהוא דבר שאין בו רוח חיים ובצמיחתו משלח שרשיו בארץ במשפט והרשעים מעקמין דרכיהם ואין הולכין בדרכיו של הקב"ה כמו שראוי להם לכן דרכם באפילה:

צער בעלי חיים דאורייתא מה שאמר הקב"ה (שמות כ״ג:ה׳) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו ואמרו בבא מציעא בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לב) מצוה מן התורה לפרוק דקסבר תנא דידן צער בעלי חיים דאורייתא ורבי יוסי הגלילי סבר צער בעלי חיים דרבנן וסבר (אביי) [רב יהודה] בכאן כתנא קמא דצער בעלי חיים דאורייתא וביטול כלי מהיכנו דרבנן משכחת לה בפרק כירה (לעיל שבת דף מב) דתנן אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן ואמר רב חסדא אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה כו' ופירש רב יוסף טעמא בכך ואמר היינו טעמא דרב חסדא דקא מבטל כלי מהיכנו והא מרבנן הוא:

סליק פרק מפנין.

דג תפל אסור לטלטלו בשר בין חי ובין מליח מותר לטלטלו. ת"ר מטלטלין את העצמות מפני שהן מאכל לכלבים בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה וזו היא דתניא כוותיה דרב הונא מים מגולין מפני שהן ראוין לחתול. ומתניתא אלין הלכתא אינון דליכא דפליג. ואליבא דב"ה נשנו דתנן ב"ה אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין:

כופין את הסל לפני האפרוחים שיעלו ושירדו.

בהמה שנפלה לאמת המים אם אפשר לה בפרנסה עושין לה פרנסה במקומה. ואם אי אפשר לה בפרנסה מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה ואף על גב דמבטל כלי מהיכנו. מדרבנן היא.

וצער ב"ח דאורייתא ואתא דאורייתא ודחה דרבנן.

תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס אבל אין מדדין אותה אפי' בחצר משום דמקפיא נפשה ואע"פ ששאר בהמה חיה ועוף מדדין בחצר אבל לא ברה"ר תרנגולת אפילו בחצר לא אלא אסור לדדותם אפילו בחצר.

האשה מדדה את בנה ברה"ר וכ"ש בחצר והא דאמר ר' יהודה אימתי בזמן שנוטל אחת ומניח אחת אבל אם היה גורר אסור [היינו] ברה"ר בלבד שאם נוטל התינוק רגלו אחת ונשען על רגלו האחרת נמצא כמהלך אבל אם אינו נשען על רגליו אלא כשמדדתו גורר רגליו נמצאת נושאתו ברה"ר ואסור אבל בחצר מותר לטלטלו ולשאת אותו והא דאמר אביי מאן דשחיט תרנגולת ליכבשינה לכרעתא בארעא.

אי נמי תידלינהו דילמא מנח להן לטופראה בארעא ועקרה להו לסימנים הלכתא היא:

מתני' אין מילדין את הבהמה ביו"ט אבל מסעדין כיצד מסעדין.

רב יהודה אומר אוחז בולד שלא יפול לארץ והלכתא כמותו. דתניא כוותיה.

כיצד מסעדין אוחז בולד שלא יפול לארץ ונופחו לו בחוטמו ונותן דד לתוך פיו כדי שיינק כו'. וקיי"ל דמסעדין ומרחמין דתנינן ביו"ט אבל לא בשבת ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת.

ואסיקנא שמדלקת לה חברתה את הנר ואפילו אם היא סומא מותר להדליק לה נר בשבת דקיי"ל ייתובי מייתבא דעתה סברא אי איכא מידי חזייא חברתאי ועבדא לי. ואם היתה צריכה לשמן מביאה לה שמן כרב אשי דאמר מביאה לה בכלי דרך שערה נועצת כלי של שמן בשערה כדי שלא [יהא] הוצאה ביד כדרך המוציאין ומסקנא כמה דאית לשנויי משנינן ואם צריכה למאכל מביאין לה. מר זוטרא מתני אמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח. פירוש הקבר בית הרחם.

בין אמרה צריכה אני ובין אמרה איני צריכה מחללין עליה את השבת.

והא קא מבטל כלי מהיכנו. ולא דמי לכופין את הסל לפני האפרוחין דשרי במתניתין, ואוקימנא בפרק כירה (שבת מג, א) אפילו כמ"ד אסור לבטל כלי מהיכנו, והיינו טעמא דהתם לא קיימי אפרוחין אלא לפי שעה ויכול הוא להפריחן, אבל הכא דלמא לא תעלה, ודלמא מבטל כלי מהיכנו קאמר. כך נראה לי.

מתני': אין מילדין את הבהמה. פירש רש"י ז"ל: משום טירחא. ולי נראה משום חלול דאורייתא. ותדע לך מדאקשינן בגמרא גבי מילדין את האשה ומחללין עליה את השבת, מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה, מחללין עליה את השבת לאתויי מאי, ואם איתא דמילדין אין בו אלא טירחא בעלמא, מאי קא מקשה מחללין לאתויי מאי, לאתויי אפילו חלול דאורייתא, ואי משום דתנא וקורין לה חכמה, אף היא דרבנן דתחומין לאו דאורייתא.

גמרא: אין סחיטה בשיער. לא ידעתי לזה התירוץ, אם כן מה הפרש יש בין מביאה לה ביד למביאה לה בשיער דכולן משום שבות, ויותר שינוי יש במביאה בשערה ממביאה ביד.

המשנה השניה כופין את הסל לפני האפרוחים שיעלו ושירדו תרנגולת שברחה דוחין אותה שתכנס מדדין עגלים וסייחים והאשה מדדה את בנה אמר ר' יהודה אימתי בזמן שנוטל אחת ומניח אחת אבל אם גורר אסור אמר הר"ם פי' זה שהתירו לתת סל לפני האפרוחים ואינו מבטל כלי מהיכנו לפי שהיא אינה עומדת עליו וסייח הוא עיר בן אתונות ופירוש מדדין כמו מסייעין או מנהיגין ביד והיא מלה עברית אדדה כל שנותי ויותר מבואר אדדה עד בית אלהים ובכל מקום שאומר ר' יהודה אימתי הוא מפרש דברי חכמים ולפיכך הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר כופין את הסל לפני האפרוחים כלומר אע"פ שהאפרוחים אסורים לטלטל כופין את הסל לפניהם לעלות עליו וממנו למקום גבוה שמזונות לשם שהכלי ניטל אף לצרך דבר שאינו ניטל ומשום ביטול כלי מהיכנו אין כאן שהרי חוזר ונראה לכשירדו אחר שלא היו שם בין השמשות שיאסר במיגו תרנגולת שברחה והרי היא אסורה לטלטל דוחה אותה עד שתכנס ופי' בגמ' דוקא דוחין אבל לא מדדין ר"ל שאין לו לאחזה בגפיה ושיהו רגליה נוגעות בארץ ומוליכה בקרקע בגפיה ופי' הטעם משום דמקפיא נפשה ר"ל שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטלה ואף בחצר אסור מטעם זה וי"מ בזו שנשמטת מן היד ואגפיה נתלשים וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ באווזים ושאר עופות מותר לדדות ודוקא בחצר אבל לרה"ר אסור שמא יבא להביאם ולמדת שהגבהת כל בהמה חיה ועוף אסורה אף בחצר משום טלטול ומדדין עגלים וסייחים ר"ל שאוחזן באזניהם או בצדי צואריהן ומוליכן אף ברה"ר שאין באלו חשש הגבהה והבאה הא קטנים שבבהמה דקה וחיה דקה אסור מחשש הגבהה והבאה:

האשה מדדה את בנה ר"ל שאוחזתו בזרועותיו ומוליכתו אף ברה"ר ואע"פ שיש בו חשש הגבהה והבאה לא גזרו מפני צער התינוק ופירש ר' יהודה דוקא בזמן שנוטל אחת ומניח אחת ר"ל שהתינוק מניע רגלו אחת ומניח אחת אבל לגררו אסור שהרי זה כנושאתו ארבע אמות או מכניסתו מרשות לרשות וגדולי הרבנים מפרשים בהיתר דדוי התינוק מפני שאף אם יבא להגביהו נושא את עצמו ואע"פ שנחלקו בה חכמים עם ר' נתן באדם מיהא מודים אף בתינוק והדברים מתמיהים שהרי בפרק נוטל אמרו בענין תינוק רבא כר' נתן סבירא ליה אלמא כל תינוק שאינו יכול לילך ברגליו הרי הוא כבהמה חיה ועוף והוא במחלקת והלכה כחכמים אלא שהטעם נראה כמו שכתבנו ומ"מ י"מ אותה של פרק נוטל בתינוק שאינו נוטל רגלו אחת כלל:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ממה שכתבנו למדת שהמוציא בהמה חיה ועוף אפי' חיים חייב ואין אומרין בהם חי נושא את עצמו הא באדם פטור אא"כ היה כפות או חולה כמו שיתבאר וכן בקטן חייב כל שאין יכול לילך ברגליו ואין אומרין בו חי נושא את עצמו אלא שהותר דדויו בזמן שנוטל אחת ומניח אחת וגורר מיהא חייב ומ"מ יש חולקים בקצת דברים אלו לפסוק חי נושא את עצמו אף בבהמה חיה ועוף ואם הוציאן פטור אלא שאיסור גדול בדבר וכן פסקו שאף גורר בתינוק מותר ואין הדברים נראין:

בהמה שנפלה לאמת המים בשבת מביאים כרים וכסתות ומניחים תחתיה ואם עלתה עלתה ואע"פ שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לתוך המים הואיל ואיסור ביטול כלי אינו אלא מדברי סופרים מפני שהוא דומה לבונה שכל שאינו יכול ליטלו הוא נראה כמוסיף בנין על הקרקע וצער בעלי חיים מן התורה כדכתי' עזוב תעזוב עמו מותר ומ"מ דוקא כשאין יכול לפרנסה שם אבל אם יכול לפרנסה שם עושה לה פרנסה במקומה עד מוצאי שבת:

השוחט את התרנגול יהא כובש את רגליו בארץ או יגביהם שמא יזדמן וינעוץ צפורניו בארץ ויתאמץ עליהם ויבא לידי עיקור סימנים ומכאן נוהגים רבים ברוב עופות לאחוז אחד מרגליהם בידיהם בשעת שחיטה ומ"מ אין צורך בכך כל שהוא מגביהו מן הקרקע בכדי שלא יוכל לנעוץ צפרניו בארץ:

המשנה השלישית אין מילדין את הבהמה בשבת אבל מסעדין ומילדין את האשה בשבת וקורין לה אשה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת וקושרין את הטבור ר' יוסי אומר אף חותכין וכל צרכי מילה עושין בשבת אמר הר"ם פי' מילדין הוא משיכת הולד מהרחם מסעדין הוא שעוזרין האשה בהתרה רגליה ונדנודה ונענועה וכיוצא בה וחכמה היא האשה המקבלת הולד וקורין אותה בלשון עברי מילדת ורוצים באמרם ממקום למקום כי אין משגיחין ואין חוששין לאיסור תחומין ואמ' מחללין עליה את השבת ר"ל שעושין לה כל צרכיה מהדלקת הנר ושחיטה ובשול ושחיקת סמנין לשתות וקשירת החבלים במה שתתלה עצמה בעת הלידה וזולתם מכל צרכיה הכל שוה בין אמרה צריכה אני או לא תאמר אבל אין מתחילין בחלול שבת עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת ומאותה שעה לתשלום שלשה ימים מחללין עליה את השבת בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה ולתשלום שבעה ימים מחללין עליה את השבת גם כן אבל עושין כל צרכיה על ידי גוי לפי שהיא כמו חולה שאין בו סכנה והעקר אצלנו כי חולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת ואין עושין חלול שבת קטנים ולא גוים ולא עמי הארץ כדי שלא ינהגו עצמם בחלול שבת ויקל עליהם כי לא ידעו שזה החלול לא התירו לעשותו אלא מפני הצורך הגדול וההכרח אבל עושין אותו גדולי ישראל ואם חולה שאין בו סכנה עושין צרכיו על ידי גוי וכן אמרו דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה ואומר תנא קמא שקושרין טבור הולד ומניחין אותו הכסוי נתלה ממנו עד מוצאי שבת וכורתין אותו ואינה הלכה אבל כורתין אותו ומנקין אותו ונותנין עליו אבק ההדס ודומה לו וכורכין אותו בבגדים כל זה בשבת ועוד יתבארו צרכי מילה בפרק שאחר זה והלכה כר' יוסי כאשר זכרנו:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר אין מילדין את הבהמה ביום טוב וכל שכן בשבת ומשום טורח יתר אבל מסעדין ופי' בגמ' אוחז את הולד שלא יפול או דוחק את בשרה כדי שיהא הולד יוצא ונופחין בחוטמו אם הוא סתום ברירין ונותן דד לתוך פיו כדי שיינק ואף בשבת כן אבל מילדין את האשה בשבת ואין צריך לומר ביום טוב וקורין לה חכמה ר"ל מילדת ממקום למקום ומחללין עליה את השבת מפני שדבר של סכנה הוא וקושרין את הטבור של ולד שהוא ארוך ואם לא יקשרוהו יצאו מעיו דרך בו ר' יוסי אומר אף חותכין אותו שמא יכרך הנשאר אחר הקשר ביד האשה ותמשכהו יותר מדאי ויסתכן וכל צרכי מילה נעשין בשבת על הדרך שיתבאר בפרק הבא ויש גורסין וכל צרכי חיה נעשין בשבת:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מרחמין על בהמה טהורה ביום טוב ר"ל שמאהבין את ולדה עליה וכיצד הוא עושה מביא בול של מלח ר"ל אגרוף של מלח ומניח לה בתוך הרחם ומכאיבתה ומתוך כאבה זוכרת כאב הלידה ומרחמת על התינוק וכן מזלפין מי שליא על הולד ר"ל ששורין את השליא במים ומזלפין על הולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו ומ"מ דוקא בטהורה אבל בטמאה לא שאין דרכה לרחק את הולד וכשמרחקתו שוב אינה מקרבתו ומ"מ בשבת אף בטהורה אסור:

יולדת שאמרנו שמחללין עליה את השבת לא סוף דבר למה שהוא נעשה לה לרפואה אלא אף במה שאינו נעשה אלא לישב את דעתה כיצד היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר ואפי' היתה סומא שאע"פ שאינה רואה מ"מ דעתה מתישבת בו שאם תהא צריכה כלום יהו חברותיה רואות ועושות לה ואע"פ שבאחרון של יומא החמירו שלא להאכיל אלא על פי מומחה מ"מ בכאן מתוך פחדה יכולה להסתכן וצריך לישב את דעתה מ"מ כל שאפשר לשנות עושין ע"י שנוי כיצד היתה צריכה שמן מביאין לה אף דרך רה"ר אלא שאין מביאין לה בכלי אלא ביד ואם אין לה ספק בשל יד מביאה לה בשערה שסכה שערה שמן וכשבאה אצלה מקנחתו ומשום סחיטה אין כאן שאין סחיטה בשער שמתוך שהוא קשה אינו בולע וכן אין בו משום לבון כדין קצת מיני הסחיטה ואם אין ספק בשל שערה מביאה בכלי דרך שערה ר"ל שכורכת הכלי בראשה ושערה או בחגורתה וכיוצא בזה ואע"פ שבשאר חולים אין צריך שנוי יולדת שאני שרובן אין בהן כל כך סכנה:

חיה ר"ל יולדת כל זמן שהקבר פתוח אע"פ שכבר ילדה בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה איני צריכה מחללין עליה את השבת נסתם הקבר אמרה צריכה אני או שלא אמרה כלום מחללין עליה מן הסתם אמרה איני צריכה אין מחללין ומאימתי פתיחת הקבר גדולי המחברים פסקו משעה שהדם מתחיל להיות שותת ויורד אע"פ שאינה יושבת עדיין על המשבר וגדולי הפוסקים כתבו משעה שהדם שותת ויורד ותשב על המשבר ונראה כדעת ראשון מטעם ספק נפשות:

בד"ה אין עוקרין כו' ותו סיפא דמוקמת לתרנגולת דאין מדדין ברה"ר ולעיל קתני דאפי' בחצר לא כו' עכ"ל ק"ק דאימא דקושטא הוא דאפילו בחצר לא וכדקתני לעיל והכא לאו לדיוקא אתא דאין מדדין ברה"ר אבל מדדין בחצר אלא לגופה אתא דאפי' ברה"ר דוחין אותה עד שתכנס י"ל דאי משום דוחין קתני ברה"ר תקשי ליה ממתני' דקתני דוחין סתם אלא ע"כ לענין דוחין ודאי אין חילוק בין בחצר בין ברה"ר ולא קתני ברה"ר אלא משום דיוקא דאין מדדין ברה"ר ואם כן תקשי דלעיל קתני דאפי' בחצר לא וק"ל:

במתני' וסייחין אשה מדדה את בנה וכו' כצ"ל:

בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני מחללין וכו' כצ"ל פי' דהיינו סתמא אבל אם אמרה אין צריכה אני בפירוש אין מחללין את השבת:

ברש"י ד"ה כופין סל וכו' ור' יצחק משני לה בפ"ג וכו' כצ"ל:

ד"ה מדדין עגלים אוחזן בצוארן וכו' כצ"ל:

גמ' בין לא אמרה צריכה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מדדין כו' ומסייעו לילך ומנענע לו ברגליו כצ"ל:

משנה מדדין עגלין וסייחין. כתב התוי"ט דלמאי דפסק הר"ן לחלק בין גדולים לקטנים ניחא הא דל"ת שאר עופות ע"ש ותמוה דמאי נייחא הא גם לדעת הר"ן שוים בהמה ועוף דבגדולים שרי אף בר"ה ובקטנים לא א"כ ישאר הקושיא מדוע שייר שאר עופות והמחוור הוא משום דבעופות יש תרנגולת דאין מדדין להכי לא תני להו:

רש"י ד"ה מדדין. ומנענע לו ברגליו.

ובד"ה אשה כתב והוא מניע ברגליו. ל"י טעם שינוי פירושו:

רד"ה דמקפיא. ומיהו בר"ה לא כו' דסתמא כרבנן כו' דבאדם מודו כו'. וק"ל מדוע לא הביא הש"ס מזה סיוע לרבא שם דאמר הכי ועמש"כ (בברכות כו) בס"ד:

גמרא תיפוק ליה משום סחיטה. עיין לקמן דף קמה ע"א תוספות ד"ה כבשים:

כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו כ' קול הרמ"ז מדקדוק לשון כדי שיעלו וירדו דוקא בשבת אחר מנחה שדרך התרנגולים לעלות ולא לירד עוד עד למחר אין כופין דה"ל מבטל כלי מהיכנו וצ"ל אע"ג שבידו להפריחן מ"מ באותה שעה אין דרך להפריחן עיין לעיל מ"ג ע"א תוס' סוף ד"ה בעודן וכו' וחי' רשב"א בשמעתין. והא"ש דמייתי הך דבהמה שנפלה לאמת המים אמתני' קודם פיסקא דתרנגולת שברחה וק"ל:

משום דמקפיא נפשה. מהרמב"ם נראה דגרס דמפקיא נפשה פי' מפקא עצמה מידו של התופסו ותולש כנפים. ונ"ל דאין כוונתו משום תלישת נוצה דהא הוה אין מתכוין כמ"ש מג"א סי' ש"ח ס"ק ס"ט אלא הטעם משום טלטול הכנפים ומשום טלטול דתרנגולת ס"ל כיון דאמת הוא שמגבהת עצמה מן הארץ א"כ חי נושא עצמה ולא שייך משרבטה נפשה ובר"ה פטור כה"ג וממילא ליכא למיגזר אטלטול. וממ"נ אי לא תגביה עצמה מן הארץ הרי היא כעגלים וסייחין שהתירו משום צער בעלי חיים כמ"ש הר"ן ואי מגבהת עצמה א"כ לא משרבטא ולית בזה חיוב חטאת בר"ה ולא גזרו טלטול בחצר אך משום טלטול הכנפים שנושרין דמפקיא נפשה מן יד התופס כנלע"ד:

בשר תפוח. מסריח: לחתול. לא מזיק ליה ארס דנחש שאף הנחשים היא אוכלת: מפני הסכנה. שמא ישתה אדם מהם: מתני' כופין סל בפני האפרוחים. אשמעינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת ורבי יצחק משני לה בפ''ג בצריך למקומו: שברחה. מן הבית: דוחין. בידים: מדדין עגלים. אוחז בצוארו ובצדדין וגוררו ומסייעו ומנענע לו ברגליו: אשה מדדה את בנה. אוחזתו בזרועותיו מאחוריו ומסייעתו והוא מניע רגליו והולך: שנוטל אחת ומניח אחת. שהתינוק מניע את רגליו כשמניח אחת מגביה אחת: אבל גורר אסור. מפני שנושאתו: גמ' ואי לא כגון שהמים עמוקין: והא קמבטל כלי מהיכנו. דמשהניחם תחתיה אין יכול לטלטלן דדומה לסותר בנין מדרבנן: צער בעלי חיים דאורייתא. שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (ב''מ דף לב:): מדדין לא. שלא יהא אוחזה בגפיה ורגליה נוגעין לארץ ומוליכה: דמקפיא נפשה. מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל אבל אווזים כשאוחזין בגפיהן הן מהלכין ברגליהן ומיהו ברה''ר לא משום שמא יגביה מן הארץ ונמצא נושאן דסתמא כרבנן דפליגי עליה דרבי נתן בהמצניע (לעיל דף צד.) גבי המוציא חיה ועוף בין חיין בין שחוטין חייב והאשה מדדה את בנה אפילו ברה''ר דאי נמי מגביה ליה חי נושא את עצמו דהכי מוקמינן התם דבאדם מודו רבנן לרבי נתן: מקפיא. כגון אקפו ידיכו דחגיגה (דף טז:): אין עוקרין. רגליה לגמרי מן הארץ דמוקצה. היא לטלטלה: דדויי מדדינן. אוחזה בשני צדדיה בידו ומדדה והוה טלטול טפי מדחייה שדחפה מאחריה: סיפא. דקתני דוחין אבל לא מדדין: אתאן לתרנגולת. ורישא בשאר עופות: לכבשינהו לכרעיה בארעא. כדי שיתכפלו ולא יוכל להתחזק עליהן: אי נמי לידלינהו. יגביהנו שלא. יהו רגליו נוגעות לארץ: מתני' מסעדין. מפרש בגמרא: חכמה. מילדת: אין מילדין את הבהמה ביום טוב. דאיכא טרחא יתירה: אבל מסעדין. אותה בי''ט: ומיילדין אשה בשבת. ואין צריך לומר שמסעדין וכל שכן ביום טוב: וקושרין הטיבור. של ולד שהוא ארוך שאם לא יתקשר ויכרך בשום דבר יצאו מעיו אם יגביהו התינוק: גמ' דוחק. בבשר של בהמה לפנים שיהא הולד בולט לחוץ: ונופח לו בחוטמו. שנחיריו סתומין לו ברירין: ונותן דד. של אמו בתוך פיו: מרחמין. מאהבין את ולדה עליה: בול של מלח. מלא אגרוף דכייב לה וזוכרת צער לידה ומרחמה את הולד אם רחקתו: מי שליא. שורין את השליא במים: לא מרחקה. אין דרכה לרחק: מביאה לה שמן. דרך רה''ר: ביד. בכפה ולא בכלי דכמה דאפשר משנינן: בשערה. סכה שערה שמן וכשבאה אצלה מקנחתו ואין כאן חילול שבת כיון שאין דרך הוצאה בכך: פשיטא. דהא פקוח נפש דוחה שבת: תיפוק ליה משום סחיטה. למה לא הביאה לה בכלי שלא תחלל שבת בהוצאה הכא נמי הא קמחללה בסחיטה: אין סחיטה בשיער. שהוא קשה ואין בולע: דרך שערה. כורכת הכלי בראשה בשערה: חיה. יולדת: קבר. בית הרחם:

בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה. תימה לימא מפני שהוא מאכל לכלבים וי''ל דכרבי יהודה אתיא ואינו מסריח כפירוש הקונטרס אלא חזי ליה וכל מידי דחזי ליה לאינש לא מקצה לכלבים אבל מפני שהוא מאכל לחיה מותר לטלטלו דכל ישראל בני מלכים הם ורב חסדא דלא שרי בשר תפל מהאי טעמא לית ליה כל ישראל בני מלכים: אין עוקרין בהמה חיה ועוף. לספרים דגרסי רה''ר הך ברייתא פליגא אקמייתא בתרתי דדייקינן הא דדויי מדדינן אפילו ברה''ר ולעיל קתני דווקא בחצר ותו סיפא דמוקמת לתרנגולת דאין מדדין ברה''ר ולעיל קתני דאפי' בחצר לא ולספרים דגרסי אין עוקרין בהמה חיה ועוף בחצר אתי שפיר: קמ''ל איתובי מיתבא דעתה. אע''ג דבפרק בתרא דיומא (דף פג.) אמר חולה אין מאכילין אותו ביוה''כ אלא ע''פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב:

דף קכח - ב

מתניתין:

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד