דף פח - ב
ב. בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו אפילו לאחר שקלקל פעם שניה הם רוצים למחול לו ולא להביאו לבית דין מוחלין לו ואינו נסקל, משום שהכתוב תלה את הדבר ברצונם, שנאמר "ותפשו בו אביו וא מו".
ג. זקן ממרא שרצו בית דינו [101] למחול לו על שהמרה את פיהם מוחלין לו ואין הורגין אותו.
וכשבאתי אצל חבירי שבדרום. על שנים הראשונים הודו לי, ואילו על זקן ממרא לא הודו לי שיכולין בית דין למחול לו כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.
הרי שכל הטעם של זקן ממרא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, ואם כן גם כשהוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו, דין הוא שיהרג. [102] וקשיא לרב כהנא?
ומסיקה הגמרא: תיובתא!
תניא: אמר רבי יוסי: מתחילה בדורות הקודמים לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד דיינים היו יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלשה דיינים, אחד מהם היה יושב על פתח הר הבית, ואחד מהם היה יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה דיינים היו יושבין בכל עיירות ישראל.
וכאשר נתעורר ספק באיזה דין והוצרך הדבר לשאול, שואלין מבית דין שבעירן.
אם הבית דין הזה שמעו וקיבלו מפי רבותיהם איך הדין בהלכה זו אמרו להן.
ואם לאו שלא שמעו כלום בהלכה זו באין לבית דין זה שסמוך לעירן.
אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, באין לבית דין זה שעל פתח הר הבית.
אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, באין לבית דין זה שעל פתח העזרה.
ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי [כלומר השואל אומר את צדדי הספק]. [103]
אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, אלו ואלו [104] באין ללשכת הגזית, ששם יושבין הדיינים מזמן תמיד של שחר עד זמן תמיד של בין הערביים. ובשבתות ובימים טובים הם יושבין בחיל [מקום בהר הבית מחוץ לעזרה]. [105]
נשאלה השאלה בפניהם.
אם שמעו, אומרים להם מיד, ואם לאו, עומדין הדיינים למנין -
אם רבו המטמאים - טמאו.
ואם רבו המטהרין - טהרו.
משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן, רבו מחלוקת בישראל, ונעשית התורה כשתי תורות.
וממשיכה הברייתא בענין בית דין הגדול שבלשכת הגזית משם כותבין ושולחין בכל מקומות: כל מי שהוא חכם ושפל ברך, ודעת הבריות נוחה הימנו, יהא דיין בעירו!
משם מהבית דין שבעירו מעלין אותו להיות דיין בבית דין שבהר הבית כאשר נפטר אחד מהדיינים שם.
משם, מעלין אותו לבית דין שבעזרה.
משם, מעליו אותו לבית דין הגדול שבלשכת הגזית.
שלחו מתם מארץ ישראל: איזהו בן העולם הבא? [106]
ענוותן, ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק נכנס לבית המדרש ויוצא כשהוא כפוף, מתוך ענוה, [107] וגריס באורייתא תדירא שוקד תמיד על התורה, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה אינו מחזיק טובה לעצמו [אינו מתגאה] בשל כך.
יהבו ביה רבנן עינייהון נתנו החכמים עיניהם ברב עולא בר אבא שהוא בעל המעלות הללו.
שנינו במשנה: חזר לעירו ושנה.
תנו רבנן: זקן ממרא אינו חייב מיתה עד שיעשה כהוראתו, או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו.
ודנה הגמרא: בשלמא "יורה לאחרים ויעשו כהוראתו", ניחא, שמעיקרא קודם שבא הזקן לשאול בבית דין הגדול לאו בר קטלא הוא לא נתחייב מיתה על כך שהורה לאחרים לעשות, ואפילו הורה להם לעבור עבירה שחייבים עליה מיתה, ואילו השתא עתה שהוא מורה להם לעשות כן למרות הפסק דין של בית דין הגדול בר קטלא הוא הוא מתחייב מיתה על כך.
אלא "שיעשה כהוראתו" קשה, שהרי מעיקרא נמי בר קטלא הוא גם לולי שהוא בא לשאול בבית דין הגדול ועשה בניגוד לדעתם, הוא חייב מיתה על עצם העבירה שעשה שחייבים עליה מיתת בית דין?
התינח היכא דאורי כשהוא מורה נגד הבית דין הגדול באיסור חלב ודם, דמעיקרא לאו בר קטלא הוא שאין בעבירות אלו חיוב מיתה, ורק השתא בגלל המראתו את פי הבית דין בר קטלא הוא.
אלא היכא דאורי בחייבי מיתות בית דין, הרי מעיקרא נמי בר קטלא הוא?
ומתרצת הגמרא: מעיקרא בעי התראה קודם שבא לשאול בבית דין הגדול אינו חייב מיתה אלא רק אם התרו בו בשעה שעבר את העבירה, ואילו השתא אחר ששאל ועשה את העבירה לא בעי התראה אלא נהרג גם ללא התראה. [108]
ושואלת הגמרא: הרי באופן שהזקן ממרא היה מסית לעבוד עבודה זרה, מפני שהורה היתר שהלשון הזה אינו נחשב להסתה דלא בעי התראה שהמסית חייב מיתה גם ללא התראה, מאי איכא למימר שהרי לגביו אין הבדל, שגם קודם ששאל את הבית דין היה חייב מיתה על ההסתה גם ללא התראה, ומה התחדש בכך שהוא ממרה את פי הבית דין וממשיך להסית?
ומתרצת הגמרא: מעיקרא לפני שהיה זקן ממרא אי אמר טעמא אם היה אומר לפני הבית דין שדן אותו על ההסתה, טעם לזכותו מקבלינן מיניה היינו מקבלים את הטעם, ואילו השתא שנעשה זקן ממרא, אפילו אי אמר טעמא לא מקבלינן מיניה שהרי שמע מפי הבית דין הגדול שלא לעשות כן, ובכל זאת המרה את פיהם.
מתניתין:
חומר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה לגבי זקן ממרא חמורים יותר דברי סופרים, דהיינו מה שפירשו חכמים את המצוה, יותר מעצם המצוה המפורשת בתורה. שאם הורה הזקן בדברי סופרים חייב מיתה ואילו כשהורה בדברי תורה הוא פטור ממיתה.
כיצד?
זקן ממרא האומר: אין תפילין שהורה שלא להניח תפילין כלל כדי לעבור על דברי תורה כלומר שבא לעקור דבר המפורש בתורה, [109] פטור ממיתה לפי שאין זו הוראה שהרי "זיל קרי בי רב הוא" [שכל אחד יודע שאין זה נכון].
אבל אם הורה לעשות בתפילין של ראש חמש טוטפות חמשה בתים, אף על פי שהוא בא רק להוסיף על דברי סופרים שדרשו מהפסוקים שצריך רק ארבעה בתים בתפילין של ראש, חייב מיתה.
גמרא:
אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה שעיקרו מפורש בתורה ופירושו מדברי סופרים שהחכמים פירשו את פרטי המצוה.
ויש בו להוסיף יש במצוה הזאת אפשרות להוסיף על מה שפירשו החכמים.
ואם הוסיף גורע והתוספת הזו פוסלת את כל המצוה.
ואם בא הזקן והורה להוסיף על מה שפירשו החכמים הוא נידון כזקן ממרא.
ואין לנו אלא תפילין רק בתפילין נתמלאו כל התנאים הללו, שעיקרו מדברי תורה, וחכמים פירשו שצריך ארבעה בתים, ואפשר להוסיף לחמישה בתים או יותר, ואם הוסיף בתים, פסל בכך את כל התפילין כפי שיבואר לקמן.
וכל זה אמור אליבא דרבי יהודה שסובר כן בברייתא לעיל [פז א] שזקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים. [110]
ודנה הגמרא: והאיכא לולב שגם בלולב ישנם כל התנאים הללו דעיקרו מדברי תורה ארבעת המינים נאמרו במפורש בתורה ופירושו מדברי סופרים חכמים הם שפירשו מה הם אותם מינים, [111] ויש בו להוסיף ניתן להוסיף מין חמישי, ואם הוסיף גורע שהלולב נפסל בגלל הוספת המין?
ומתרצת הגמרא: שבלולב לא יתכן שימלאו כל התנאים הללו, שהרי מאי סבירא לן כיצד אנחנו סוברים בנוגע לשאלה, האם לולב צריך אגד או לא?
אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד שאין צריך לאגוד את הלולב יחד עם שני המינים האחרים, אם כן אין הלולב נפסל בגלל המין הנוסף, ואפילו אגדו עמהם, שהרי כיון שהאגד אינו מצד הדין, אם כן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כל אחד מהמינים עומד בפני עצמו ואין אחד פוסל את השני? [112]
ואי סבירא לן דלולב צריך אגד שמדין תורה צריך לאגוד את הלולב יחד עם שאר המינים, ולכן תוספת המין פוסלת את כל הלולב, אם כן גרוע ועומד הוא שמלכתחילה היה הלולב פסול כשאגד עמם את המין הנוסף, [113] ואילו בזקן ממרא צריך דוקא שיהא "גורע", שמתחילה היה כשר ועל ידי ההוספה הוא פוסלו. [114]
ודנה הגמרא שוב: והאיכא ציצית ששייך בהם את כל התנאים של זקן ממרא דעיקרו מדברי תורה, ופירושו מדברי סופרים שפירשו את מנין החוטים שצריך בכל כנף מהבגד, ויש בו להוסיף ניתן להוסיף על מנין החוטים, ואם הוסיף גורע שפסל בכך את כל הציצית.
ומדוע אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא שרק בתפילין שייך זקן ממרא?
ומתרצת הגמרא: בציצית, מאי סבירא לן?
אי סבירא לן דקשר העליון הקשר הראשון שעושים כשמכניסים את החוטים בתוך הנקב לאו דאורייתא אלא שמן התורה הציצית אינם חייבים להיות מחוברים לבגד, אם כן הוספת חוטים אינה פוסלת את הציצית, משום דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי שכיון שהקשר אינו מצד הדין, נמצא שכל חוט עומד בפני עצמו, ורק מה שראוי למצוה הוא המצוה, והיתר כמי שאינו.
הערות
[101] בסוטה [כה א] הגירסא "בית דין" ולא "בית דינו", והוא יותר נכון שהכוונה לבית דין הגדול. רש"ש.
[102] ששני טעמים יש בזקן ממרא. א. משום כבוד הבית דין. ב. משום שלא ירבו מחלוקות בישראל. ושני הדברים תלויים בשני הטעמים הללו, שאם רק משום כבוד הבית דין, אם כן כשהוא אומר מפי השמועה אינו פוגע בכבודם שהרי מוטל עליו לומר כפי מה ששמע מרבו, וכמו כן הבית דין יכולים למחול על כבודם. ומכיון שנפסק שהבית דין אינם יכולים למחול, בהכרח שהטעם הוא משום ריבוי המחלוקות, ואם כן גם כשהוא אומר מפי השמועה והם אומרים שכך נראה להם, שייך הטעם הזה. ערוך לנר.
[103] בהגהות ר' זאב וואלף מבאסקוויץ מחק את הקטע הזה וכתב שהוא טעות דפוס שאינו שייך כאן אלא רק לעיל לגבי זקן ממרא, וברמב"ם גם לא הביאו.
[104] היינו כל הבתי דינים. וברמב"ם הלכות ממרים [א ד] מבואר שבכל הפעמים הלכו כולם לבית דין שלמעלה מהם. וראה שם לחם משנה. וראה עוד הערה 66.
[105] מפני שאז העם רב וצר להם המקום בלשכה. או כדי שלא יהיו נראים כאילו הם יושבים בדין שמקום הדין הוא בלשכת הגזית. ופירוש זה עיקר. רש"י.
[106] כתב התורת חיים: אף על גב דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, היינו לאחר שמת ונידון בחיבוט הקבר וגיהנום שהם מכפרים עליו ונעשה בן עולם הבא, וכאן הכוונה שהוא בן עולם הבא כמות שהוא חי. וזה לשון המאירי: ואיזהו בן עולם הבא בתכלית השלימות.
[107] כולם ענין ענוה הם. וכפל הדברים משום שיש מי שמתגאה בדעתו ובשכלו, ויש מי שמתגאה בגופו ובגבורתו, ויש שמתגאה בעושרו. ועל זה אמר שהוא עניו בכולם, שהוא ענוותן בדעתו, ושפל ברך על שם גופו שמשפיל אותו כברכים הללו שהם בשפל הגוף, ושייף עייל ושייף נפיק היינו בעושרו שאינו מהדר להיות לו דירה נאה ובית גבוה כדרך העשירים. והוסיף עוד שיש לו את כל המדות הללו של ענוה למרות שהוא לומד תורה תדיר. מהרש"א.
[108] פירוש שאינו צריך התראה כשאר עוברי עבירות שמתרין בו על עצם העבירה שעושה, אלא מתרין בו: אל תעשה כהוראתך. תוס' הרא"ש. אך מהרמב"ם הלכות ממרים [ג ח] משמע שאינו צריך כלל התראה.
[109] כך מפרש המאירי. והרמב"ם בפירוש המשנה מפרש שרק אם הוא מודה שחייבים במצוות תפילין אלא שהוא מורה לעבור על דברי תורה דרך מרי, לכן אינו חייב מיתה, שהרי אין ממיתין את מי שמבטל מצות עשה, אבל אם אמר אין תפילין דרך כפירה הורגים אותו מפני שהוא מין. וכתב עוד שכל התנאים שנאמרו בזקן ממרא שאינו חייב רק אם יאמר לעשות כך וכך, זה רק לפוטרו מדין זקן ממרא אבל יתכן שיהא חייב מיתה מצד אחר לפי שהוא כופר. שהזקן ממרא אינו הורס את חומות התורה ולא כופר בכל תורה שבעל פה כמו הצדוקים והבייתוסים אלא הוא מחשיב את דעתו יותר מדעת הבית דין הגדול, וחייבו הכתוב מיתה משום כבודם כמו שחייב את המקלל אביו מפני כבודו. ולכן יש האומרים שהבית דין יכולים למחול לו, ואין הלכה כן כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. אבל הצדוקים והבייתוסים הכופרים בכל תורה שבעל פה ומסתפקים בתורה שבכתב בלבד על פי מה שהם מבארים אותה הרי הם נהרגים משום כפירתם כמו שנהרג מי שכופר באלקות או מכחיש את נבואת משה. [דברי הרמב"ם צריכים ביאור שהרי באופן כזה שהוא מודה בחיוב המצוה אלא שהוא אומר להם לעבור במזיד גם בדברי סופרים אינו חייב, כגון אם הוא מודה שתפילין הם רק ארבעה בתים והוא אומר להם להניח חמשה בתים במזיד, שהרי אין זו הוראה כלל?].
[110] מדברי התוס' משמע שלפי רבי יהודה אינו חייב רק על תפילין בלבד, והוא אינו דורש את כל הדרשות דלעיל מהפסוק של "כי יפלא ממך". והר"ן הקשה שאם כן איך יפרש רבי יהודה את כל הפסוק "בין דם לדם בין נגע לנגע וכו"' שהרי רק בתפילין שייך זקן ממרא? וכתב בשם התוס' שהפסוק בא רק לומר שחייבים לשמוע להם לכל אותם הדינים שכוללים את כל מצוות התורה, אך חיוב זקן ממרא לא נאמר רק בתפילין בלבד. והוא נלמד מסוף הפסוק "על פי התורה אשר יורוך". שרבי יהודה דורש לעיל "עד דאיכא תורה ויורוך", ורק על זה נאמר "והאיש אשר יעשה בזדון". והקשה הר"ן שאיך יתכן שכל הדין של זקן ממרא יהא רק בתפילין, והרי לעיל אמרו שאין מוחלין לזקן ממרא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, ואיך ירבו מחלוקות על מצות תפילין בלבד? ולכן כתב הר"ן לבאר שרבי יהודה לא בא לחלוק על רבי מאיר, וגם הוא מודה שהזקן ממרא חייב על כל דבר שזדונו כרת אלא שהוא בא להוסיף שאפילו בדבר שאין זדונו כרת הוא חייב אם נתקיימו בו כל התנאים הללו, וזה שייך רק בתפילין. וכן דעת הרמב"ם שפסק בהלכות ממרים [ג ה] שהזקן ממרא חייב הן על דבר שזדונו כרת והן בתפילין, וראה שם כסף משנה בשם הרמ"ה שדעת הרמב"ם לפסוק כרבי יהודה, ועל דרך שביאר הר"ן את דעת רבי יהודה.
[111] שהרי בכולם יש מקום לטעות שכוונת התורה למין אחר. כגון "כפת תמרים" שמא הוא "חרותא" [לולב שנשרו עליו ונתקשה ונעשה כמו עץ. סוכה לב א]. "פרי עץ הדר" שמא הוא פלפלין [שם לה א], "ענף עץ עבות" שמא הוא הדס שעלה אחד רוכב על שנים (שם לב ב], "ערבי נחל" שמא הוא ערבה שעלה שלה עגול ופיה דומה למסר [שם לד א]. ר"ן. גם מדברי התוס' משמע שפירשו שמדובר בהוספת מין חמישי. ובערוך לנר הקשה אם כן "זיל קרי בי רב הוא" שהרי התורה אמרה במפורש רק ארבעה מינים ולא חמשה, ומדוע יתחייב הזקן ממרא על זה? וראה שם מה שתירץ. והר"ן הביא עוד פירוש שחכמים פירשו את המספר של כל אחד מהמינים, לולב אחד, אתרוג אחד, שלשה הדסים ושתי ערבות, וההוספה היא במספר של כל מין ומין. ואף שאנו מוסיפים במנין ההדסים והערבות, זה משום שאנו פוסקים שלולב אין צריך אגד, והאי לחודיה והאי לחודיה קאי. [ולפי הפירוש הראשון אין צריך לזה, משום שאין כלל בל תוסיף על הוספה במספר של כל מין, שהשיעור נאמר רק למטה ולא למעלה].
[112] מדברי תוס' בסוגייתנו משמע שסברת "האי לחודיה קאי" מועילה בין שלא יפסל הלולב ובין שלא לעבור על בל תוסיף [מדאורייתא, אבל מדרבנן עובר]. אך בסוכה [לא ב] בד"ה הואיל כתבו שרק לענין שלא יפסל אמרינן "האי לחודיה קאי" אבל עבירת בל תוסיף יש גם באופן כזה. רע"א.
[113] הקשו תוס' הרי יתכן שקודם יאגוד את השלשה מינים יחד ורק לאחר מכן יוסיף את המין הרביעי שנמצא פוסלו לאחר שהיה כשר? ותירצו שממה נפשך אם אגד את המין הנוסף קודם שנטל את הלולב הרי כבר היה פסול קודם שיצא בו וזה נקרא "גרוע ועומד". ואם הוסיף את המין בעוד הלולב בידו הרי כבר יצא ידי חובתו קודם שהוסיף את המין, ולא גרע בכך כלום. מה שאין כן בתפילין, יתכן שבשעה שהתפילין בראשו הוסיף עליהם בית חמישי, שבכך הוא פוסל ומבטל את קיום המצוה שנמשכת כל היום. תוס' ד"ה אי. והראב"ד [ממרים ד ג] מתרץ שלמאן דאמר לולב צריך אגד, צריך לאגוד את כל השלשה מינים בבת אחת, ואם אגד רק שני מינים ואחר כך בא להוסיף את המין השלישי צריך להתיר קודם את כל האגד, שאם לא כן הרי זה "תעשה ולא מן העשוי". ואם כן הזקן ממרא שמורה להם להוסיף מין חמישי הרי לדעתו צריך להתיר קודם את כל האגד ולהוסיף מין חמישי, ואם כן הרי הוא גרוע ועומד. על פי לחם משנה שם. החזון איש [כג א] מבאר את הראב"ד שדוקא בתפילין אינו נקרא גרוע ועומד משום שגם אחר הוספת הבית החמישי אין התפילין נפסלים לגמרי, שאם יסיר את הבית החמישי יחזור להיות כשר. אבל בלולב שצריך אגד, אם הוסיף ופסל את כל הלולב הרי גם אם יוציא עכשיו את המין הנוסף מהאגד יצטרך להתיר את האגד ולעשות אגד חדש, כי האגד הקודם כבר נפסל [כמו שאמרו בסוכה יא ב שאם ליקט את הענבים בהדס רק לאחר שנאגד צריך לחזור ולעשות אגד חדש], ואם כן נקרא "גרוע ועומד", שאף שהפסול נגרם על ידי התוספת מכל מקום עכשיו יש כאן חסרון אגד [וכאילו לא היה כשר מעולם].
[114] הקשה הר"ן: מה בכך שהוא גרוע ועומד, ומדוע לא יתחייב הזקן ממרא, שאף על פי שהלולב פסול מתחילתו הרי הוא מורה לעשות דבר איסור של בל תוסיף? וכתב לבאר שעל ידי שהוא גרוע ועומד אינו עובר על בל תוסיף, שהרי הדבר ברור שהנוטל ביום ראשון של סוכות ענף של זית או רימון שאינו עובר על בל תוסיף שהרי אין לו לאדם לקשור ידיו שלא ליטול באותו יום אלא את הארבעה מינים בלבד אלא שהנטילה ההיא אינה נחשבת כלום לא למצוה ולא לעבור עליה. וכן כשנטל את הלולב כשהוא אגוד בתוספת מין אחר, למאן דאמר לולב צריך אגד, כיון שהוא פסול מתחילתו הרי זה כאילו נטל ענף של זית או של רימון שאינו עובר עליו בבל תוסיף. וכשהורה הזקן ממרא לעשות כן אין בהוראתו מעשה של עבירה אלא שב ואל תעשה שמונע ממנו מצוות נטילת לולב כשר. [מדבריו נראה שהוא סובר שחיוב זקן ממרא הוא רק כאשר הוא מכשיל את הרבים באיסור בל תוסיף]. ובל תוסיף שייך רק כשהוא עוסק בקיום המצוה כראוי והוא מוסיף עליה ופוסלה על ידי התוספת. כמו בתפילין שהוא מוסיף על הארבע פרשיות בשעה שהם על ראשו ופוסלם בשל כך. [ועדיין צריך ביאור שהרי הזקן ממרא אינו מורה להוסיף רק לאחר שהם מונחים על ראשו אלא להניח מלכתחילה תפילין כאלו, והרי הוא גרוע ועומד? וצריך לומר שכיון שיש אופן בתפילין שיתחייב עליה הזקן ממרא שוב הוא מתחייב בכל אופן. הראב"ד [ממרים ד ג] הביא בשם יש אומרים לבאר שהטעם שצריך להיות דוקא "מוסיף גורע" משום שנאמר "על פי התורה" ונאמר גם "לא תסור", ולכן צריך שיהא שם הדבר של המצוה, והוזהר שלא יסור ממנו דהיינו שלא יפסול אותו בתוספתו, אבל אם הוא גרוע ועומד הרי שאין שם דבר של מצוה כלל. דעת הראב"ד עצמו [שם] שכל המשא ומתן בסוגיא אינו אלא ביחס ללשון "ואם הוסיף גורע". אם הוא מתאים גם ללולב וציצית, אך להלכה ודאי שגם בלולב וציצית חייב הזקן ממרא אף על פי שהוא גרוע ועומד. ומבאר הלחם משנה שהראב"ד הוקשה לו, מדוע יתחייב בהוסיף וגרע יותר מגרוע ועומד, אדרבה יותר ראוי להתחייב בגרוע ועומד שהרי מתחילה היה פסול? ולכן הוא מפרש שאדרבה רבי אושעיא בא לומר שאפילו אם אינו גרוע מעיקרא אלא שלאחר שהוסיף גרעו, בכל זאת הוא חייב. ורבי אליעזר תלמידו הוא שמפרש דברי רבו, שהרבותא של "אם מוסיף גורע" נוגעת רק לענין תפילין, שאילו לענין לולב וציצית פשיטא שהוא חייב שהרי הוא גרוע ועומד.
בעל שמחל על קנויו קודם סתירה קנויו מחול וכאלו לא קנא ואין סתירתה שאחר מחילתו מביאתה לידי השקאה או לידי איסור ומ"מ אחר שנסתרה אינו יכול למחול כמו שיתבאר במקומו במסכת סוטה פרק ארוסה וכן בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו אחר שהסכימו שניהם לכך ושהלקוהו תחלה על פיהם וחזר וקלקל והביאוהו לבית דין וקבלו עליו עדות שנייה מחילתם מחילה ופירשוה בתלמוד המערב דוקא שלא נגמר דינו ואע"פ שעמד בדין ויראה שאם מחל אחד מהם רוצה ואחד אינו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה כמו שהתבאר אבל זקן ממרא שרצו בית דין למחול לו ולהניחו אינן רשאין שלא ירבו מחלוקות בישראל:
כבר ביארנו בזמן ישיבת בית דין שסנהדרי קטנה ובית דין של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד חצות היום אבל בית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ומ"מ בשבתות וימים טובים לא היו יושבין בלשכת הגזית אלא במקום שבהר הבית הנקרא חיל והוא לפני העזרה שלא יהו נראין כיושבין בדין וכל שהיו בני אדם צריכין לשאול שואלין לבית דין שבעירם אם שמעו אמרו להם ואם לאו באים מבית דין לבית דין עד שידעו או שיגיעו לזה שעל פתח הר הבית כמו שביארנו ששני בתי דינין היו יושבין שם כל אחד של עשרים ושלשה אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית וממנו באין לאותו שבפתח בעזרה אם שמעו אמרו להם ואם לא שמעו באין ללשכת הגזית שמעו אומרין להם לא שמעו עומדין בה למנין והולכין בה אחר הרוב ואף לאחר חורבן היו נוהגים כן במקום שהיו בתי דינין לשם עד שרבו תלמידי בית שמאי ובית הלל שלא שמשו כל צורכן ורבו מחלוקות ונעשית תורה כשתי תורות ומתוך כך ראוי להזהר שלא להרבות במחלוקות אלא לילך בכל הוראה אחר הרוב שבמומחים:
לעולם יהא החכם משלים את מדותיו כראוי לו ואל ימעט את מעלתו בפחיתות מדותיו שכל שאין מדותיו נקיות ושלמות אינו שלם בשום פנים ואפילו חכמתו יתירה בשעה שהיו הסנהדרין במקומן היו כותבים בכל המקומות כל מי שהוא חכם ועניו ושפל רוח ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו ומשם מעלין אותו להר הבית עד שימות אחד וימלא זה מקומו ומשם לפתח העזרה ומשם ללשכת הגזית:
ואיזהו בן עולם הבא בתכלית השלימות עניו ושפל רוח יוצא בענוה ונכנס בענוה ושוקד בגירסתו ובלמוד חכמתו ואינו מתגאה עליה כאדם המחזיק בה טובה לעצמו:
כל שחזר הזקן לעירו ולא הניח את הוראתו אלא שהורה בה לעשות חייב כמו שביארנו ואינו צריך התראה כמסית ואין מקבלין ממנו תשובה או טעם לדבריו כלל וכבר ביארנו שאם מצאן חוץ למקומן והמרה עליהן פטור שנאמר וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם אלא שמ"מ יש ביד בית דין לנדותו ולהפרישו מקביעות פרק ולקנסו כפי ראות עיניהם ויראה שאין נעשה זקן ממרא עד שיחלוק עם כל השבעים ואחד אבל אם היה ביניהם מי שנסכם עמו אינו נהרג וכן כתבוה חכמי הדורות שלפנינו:
כבר ביארנו שזקן ממרא ממתינין לו עד הרגל מפני שהוא צריך הכרזה כמו שביארנו במשנה וארבעה הם שצריכין הכרזה מסית בן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין שהרי בכלם נאמר ישמעו וייראו:
כבר ביארנו שכל שאפשר בהוראתו לבא לזדון כרת ושגגת חטאת ושיהא עיקרו מן התורה ומדרשו מדברי סופרים הוא הוא עיקר חיובו של זקן ממרא אבל שאר מצות של לאוין או חייבי עשה אינו נעשה עליהם ממרה אלא בדבר שעיקרו מן התורה ומדרשו בא עליו מדברי סופרים בענין סך המצוה ומספרה והוא דבר שנעשה מתחלתו בכשרות ר"ל במנין הראוי והוא פוסלה עכשיו בתוספתו ונעשה עליו ממרא מצד בל תוסיף הן שעשה הן שהורה לעשות אבל כל שאין מדרש שלה תלוי בסך ומספר או שתלוי במנין ולא נעשית כשרה במנין הראוי מתחלתה אלא שהתוספת והראוי הכל נעשה כאחד אין נעשה בה ממרא הואיל ואין שם דבר שיהא באפשר לבא לידי זדון כרת ושגגת חטאת ואין לך מצוה מאלו בדרך זה אלא תפלין של ראש שעשאן בארבעה טוטפות כמדרש חכמים ואח"כ הוסיף בה חמישית ודבקו בחיצון ונמצא שפסלן בדבוקו שמא תאמר הרי לולב אתה רשאי לפרשו בדרך זה שעיקרו מדברי תורה ומדרשו בא עליו מדברי סופרים בענין סך המצוה ומספרה לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס וכשאגדן ועשאן כמנין הראוי והוסיף עליהן ואגדו עמהם פסלן בתוספתו אין זה כלום שמאחר שאין הלולב צריך אגד עד שאם נטלן אחד אחד יצא הרי התוספות כמי שאינו ואינו נעשה זקן ממרא עליה ואף לדעת האומר צריך אגד הרי על כרחך הורה לאגוד את כלם ביחד והרי לא היה ראוי מעולם וכבר בארנו שאין נעשה ממרא אלא בדבר שנעשה כראוי והוסיף בו אח"כ:
וכן שמא תאמר הרי ציצית עיקרו מדברי תורה ומדרשו בא עליו מדברי סופרים בענין סך המצוה ומספרה בארבעה חוטים כפולים שהם שמנה וכשחברן והוסיף בהם חוט חמישי אחר שנעשה בארבעה כהלכתו פסל בתוספתו אף זו אינה כלום שמאחר שקשר העליון העשוי סמוך לכנף מן התורה אף הוא לפי שיטתו חבר חמשת החוטין כאחד ונמצא פסול מתחלתו וכל שכן לדעת האומר שקשר עליון אינו מן התורה שאין תוספתו כלום אלא מספר המצוה מצוה והשאר כמי שאינו ושמא תאמר א"כ אף בתפילין מכיון שעשה לו ארבעה בתים נאמר בתוספתו בחמישי אינו כלום ואם חברם כאחד הרי גרוע ועומד מתחלתו הוא תדע שזה שאמרנו בתפילין שפסלו בבית חמישי לא מצד התוספת אלא שבשעה שהוסיף בית חמישי ודבקו מנע בית אחרון שבתפילין מראיית פני האויר ובית חיצון של תפילין שאינו רואה את האויר כגון שדבק בו בית חמישי או דבר אחר פסול ואע"פ שגדולי הפוסקים לא הביאוה הלכה היא וגדולי המחברים הביאוה כן בדיני הממרא:
מה שכתבנו בלולב שמאחר שאין צריך אגד אם הוסיף בו מין חמישי לא נעשה עליה ממרא וכן בציצית וכן בתפילין אלמלא טעם שהזכרנו שאין בית החיצון רואה את האויר הא לדעת הפוסקים שלא הביאוה ונראה מדעתם שאינן פוסקין כן לא נעשה ממרא אף בתפילין לא נאמרו הדברים אלא לענין שאין הזקן נעשה עליהן ממרא אבל לענין המצוה ודאי נפסלה ולא יצא העושה ידי חובתו ולא עוד אלא שעבר משום בל תוסיף שהרי הישן בסוכה בשמיני עובר משום בל תוסיף וראיה לזה מה שאמרו בענין לולב ארבעת מינין שבלולב אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן והקשו פשיטא ותירץ מהו דתימא כיון דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר ואין זה נקרא תוספת קמ"ל והרי סוגיא זו הפך סוגיא האמורה כאן שאמרו בפירוש האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אלא שנראה שזו שבכאן לא נאמרה אלא לענין זקן ממרא שלא ליהרג עליה וזו שבמסכת סוכה לענין המצוה ולפסלה ומה שאמרו שם שלדעת האומר אין צריך אגד אוגדין אותו לכתחלה שלא במינו בזו אין דעתו אלא לתקן הלולב ולא להוסיף וזהו שכתבו גדולי המחברים שאם רצה להוסיף בהדס מוסיף אבל שאר מינין אם גרע או הוסיף פסול ומה שנשתנה ההדס אצלם יותר משאר מינין כתבו הטעם הם בעצמם בתשובת שאלה מפני שתוספת ההדס נמצא כתוב בביאור לחכמים והוא ענין ההושענא ומ"מ שאר גאונים משוים בזו הערבה עם ההדס הא בלולב ואתרוג מיהא מודים שנפסלו בתוספת ונמצאו לדעתנו שהשלמנו דעת גדולי המחברים ושיטת סוגיא שבמסכת סוכה עם סוגיא זו ואף לדעת שונאי שלום שאמרו על כל פנים שסוגיא זו חולקת עמהם יש לומר שנראה להם לדחות סוגיא זו מפני אותה של מסכת סוכה שהיא עיקר מקומה:
ויש נוטים לבצוע בדרך אחרת והוא שזה שנאמר כאן האי לחודיה קאי ושאין התוספת כלום פירושו בשלא אגדן יחד וזו של מסכת סוכה בשאגדן ולשיטה זו נחלקו בתחיבה אם נדונת כאגד אם לאו ודעת רבותי שהתחיבה אינה כאגד וי"מ לפסוק שהתוספת פוסל ובסוגיא של מסכת סוכה בשהוסיף לולב שני או אתרוג שני דומיא דהדס שכל שהוסיף באותו מין בעצמו שהוא מחוייב יורה שהוא מכוין להוסיף וסוגיא שבכאן בתוספת מין אחר שאין הדבר במכוין להוסיף אלא כאוחז בידו דבר אחר קודם נטילת הלולב במקרה וחכמי פרובינצא מכריעים בחבוריהם בהפך סברא זו ויש מתרצים בה כאן לכתחלה כאן דיעבד ולא אמרוה כאן אלא שלא נעשה גורע מפני שאין המצוה פסולה בכך שאע"פ שעבר בבל תוסיף מ"מ יצא ידי מצוה וכשאמרו שם אין מוסיפין עליהם פירושו משום בל תוסיף אלא שמ"מ יצא ידי מצוה ולזה הסכימו גדולי הדורות והדברים נראין אלא שהרבה גאונים כתבוה כשיטתנו שבכל מין פסל ואפילו שבמסכת בלא אגד אלא שכללם בידו כאחד וכל שכן בתחיבה וסוגיא זו לא נאמרה אלא לענין הזקן:
גדולי המפרשים נוטים לומר שבכלם כל המוסיף פסל ואפילו הזקן נהרג עליה ולא נאמרה סוגיא זו אלא על ענין הלשון שאין דומות למה שנאמר על התפילין כלומר לדרך שאתה שואל בו אי אתה מוצאה אלא לענין תפילין ומ"מ לענין פסק חייב בכלם וכבר האריכו בזה בהגהותיהם וחוץ מכבודם אין דבריהם נראין בזו ובמקום אחר כתבו בהגהותיהם בענין הלכות לולב שאין התוספת פוסל והדברים מתמיהים אף בענין ציצית כתבו גדולי המחברים בנוסח זה הטיל ציצית על ציצית אם נתכוין לבטל את הראשונה מתיר את הראשונה או חותכה וכשירה ואם נתכוון להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר התוספת או חתך נמצא השאר נעשה מן העשוי וגדולי המפרשים מגיהים שאין התוספת פוסל ואפילו נתכוין להוסיף וראייתם ממה שאמרו בפרק התכלת הטיל לבעלת שלש והשלימה לארבע פסולה תעשה ולא מן העשוי והקשה לו מדאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשירה ר"ל שהטיל ציצית על ציצית ותירץ רבא בבל תוסיף קאי הא מעשה ליכא כלומר בזו ראוי הוא שתהא כשירה שעשיית התוספת בל תוסיף הוא דאיכא הא מעשה ליכא כלומר מכיון שעובר בבל תוסיף אינו נקרא מעשה שהרי אין מעשיו כלום וכשחותך את הראשונה הוא הוא תעשה של אחרונה ורב פפא שהקשה לרבא ודלמא האי גברא לאו לאוסופי קא אתי אלא לבטול קמיתא וליכא בל תוסיף ונמצא תוספתו מעשה ואפילו הכי כשירה ולא חיישינן לתעשה ולא מן העשוי לאו דאי אתי לאוסופי מיפסיל אלא לאשמעינן דאי נתכון לבטל ליכא בל תוסיף ומ"מ לדעתנו אנו גורסים בפירושו של רבא השתא בל תוסיף איכא מעשה ליכא בתמיהא כלומר האיך יעלה על הדעת בהטיל למוטלת שכשירה ואחר שמעשה זה הועיל להיותו עובר על בל תוסיף האיך אפשר שלא לקרותו מעשה לדונו בעשוי אלא ודאי אי אפשר בהטיל למוטלת כשירה אחר שעבר עליה בבל תוסיף והקשה רב פפא שמא בנתכון לבטל היא שנויה שאין בה בל תוסיף ומתוך כך כשירה אע"פ שהוא מעשה דלתעשה ולא מן העשוי לא חיישינן וחזרה קושיתינו למקומה ומ"מ לענין פסק כל שנתכוין לבטל הרי כמעשה וחתיכת הראשונה מעשה אחד הוא אבל כל שנתכון להוסיף אין החתיכה שאח"כ מאותו מעשה ונמצא שהלכה בהטיל למוטלת שבנתכון לבטל כשרה וכן הטיל לבעלת שלש אע"פ שמתכוין להוסיף כנף רביעי אין מחשבתו מועלת לעשותו מעשה אחד ונמצא שהוא בדין תעשה ולא מן העשוי והדברים נראין:
בפירש"י בד"ה ואין לנו כו' ואית דאמרי אין לנו אלא תפילין ואליבא דר"י דאמר צריך לדבק כו' עכ"ל נראה דר"ל דלמאן דאית ליה דא"צ לדבק ודאי דנימא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ולמאי דמסיק נמי דמשום פסול בית חיצון שאינו רואה אויר נגעו בה אם הוסיף בית חמישי ולא דבק אותו לא הוה מקרי מפסיק את בית החיצון מלראות את האויר ודו"ק:
תוס' בד"ה אי סבירא כו' אבל קשה כו' וכ"ש לרבנן והכי משמע דלרבנן כו' עכ"ל ר"ל דהכא משמע דמנח ליה חוץ לאגוד אית לן למימר טפי לר"י האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כיון דצריך אגוד והני ג' אגידי והך מינא אחרינא חוץ לאגוד אבל לרבנן כיון דאין צריך אגוד הך מינא אחרינא דמחוץ לאגוד הויא כאלו אגוד ביניהם וכיון דלר"י מסיק דלא אמרינן האי לחודיה כו' כ"ש לרבנן מיהו לא הוו צריכי להכי אלא דהך קושיא שהקשו לרבנן הוה מצי לאקשויי לר"י גופיה אמאי יחשב תוס' לר"י האי מינא אחרינא דמחוץ לאגוד כמו לרבנן דאין צריך אגוד וכ"ה הקושיא בתוספות בריש פרק לולב הגזול ועיין שם תירוץ אחר וק"ל:
ונעשית התורה כב' תורות כו'. שימוש ת"ח הוא שורש ומקור ללימוד התורה על בוריה כדאמרינן פרק היה נוטל מי שלא שימש ת"ח כו' תני תנא ולא ידע מאי אמר כו' ונעשה תורה כב' תורות שזה מטהר וזה מטמא זה מתיר וזה אוסר וכל אחד מהם נותן טעם להחזיק דבריו כמש"כ הרמב"ם ודעת כל אחד מהם נראית כתורת אמת וק"ל:
ענוותן ושפל ברך כו'. לפי שהיא מדה העליונה שבמדות כמ"ש בה מאד מאד הוי שפל רוח וההיפך הגאוה היא הגרועה שבמדות וזכרה במלות כפולות וחלוקות בענין והוא לפי שיש מי שמתגאה בדעתו ובשכלו ויש בגופו וגבורתו ויש בעושרו כמ"ש פ"ק דסוטה ולזה אמר שהוא עניו בכלן ענוותן על שם דעתו ושפל ברך ע"ש גופו שמשפיל אותו כברכים הללו שהם שפלים בגוף:
ושייף ועייל כו'. היינו בעושרו שאינו מהדר להיות לו דירה נאה ובית גבוה כדרך העשירים ואמר שכל המדות הללו בענוותן יש לו אף שהוא לומד תורה תדיר:
ולא מחזיק טובה לו. לומר שכבר הייתי יוצא ידי חובתי בקביעות עת לתורה והרי אני מחזיק טובה לי שאני לומד תורה תדיר ביום ובלילה יותר ממה שאני חייב ללמוד וק"ל:
רש"י בד"ה קשר עליון כו' אלא הלכה למשה מסיני כו'. נ"ב בס"א אינו וכן נראה דוק במנחות:
בד"ה האי לחודיה כו' למצוה יהא המצוה כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה אי סבירא לן כו' ור"ח לא גריס התם הואיל כו'. נ"ב ולפ"ז אם אגד ד' מינים ומנח ליה מין אחר חוץ לאגוד אפילו לר' יהודה שרי מדרבנן ודו"ק:
עוד בדבור זה ג' מינין בפני עצמן כו'. נ"ב פי' עם הלולב להיותן ד' מינים:
גמרא זקן ממרא שרצו בית דינו למחול כו'. בסוטה הגי' בית דין והוא יותר נכון דקאי על ב"ד שבלשכת הגזית:
תד"ה אי. ומיהו תימה כו' שאגד ג' מינין בפ"ע כו'. מדברי מהרש"ל נראה דאישתמיטתיה במחכ"ת דאתרוג אינו עמהן באגודה (סוכה לד ב):
בא"ד אבל תפילין אם הניחן כו' והניח גבייהו כו' ה"ז מוסיף גורע. והא דלא מ"ל בציצית כה"ג שקשר אח"כ עליהן חוט חמישי. עי' תוס' ר"פ התכלת שהקשו כה"ג דלוקי בהטיל למוטלת ובתירוצם יתיישב גם זאת:
גמרא א' יושב על פתח הר הבית. נ"ב סתמו הוא שער המזרחי שעליו שושן הבירה צורה כמ"ש פ"א דמדות:
שם וא' יושב על פתח העזרה. נ"ב הוא כמו כן כמשמעו שער נקנור שבמזרחה של עזרה:
שם ובשבתות ובי"ט יושבין בחיל. נ"ב מסתמא ג"כ במזרח העזרה היתה שם לשכה מתוקנת להם:
כָּל מִי שֶׁהוּא חָכָם וּשְׁפַל בֶּרֶךְ וְדַעַת הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ יְהֵא דַּיָּן בְּעִירוֹ. פירוש אם חכם ולא עניו אינו זוכה לכוין על האמת לאמיתו. גם צריך לו עוד דרך אחרת שיהיה רוח הבריות נוחה הימנו כדי שיהיו דבריו נשמעים לבריות ויקבלו האמת ממנו.
אֵיזֶהוּ בֶּן עוֹלָם הַבָּא? עַנְוְתָן וּשְׁפַל בֶּרֶךְ. נראה לי בס"ד הכונה דידוע שכל איש ישראל יש לו חלק בעולם הבא מוכן ומזומן בעבורו ואם זכה בעולם הזה יקחנו אחר פטירתו ואם לא זכה יקחנו חבירו (חגיגה טז:) ולכן בהיות האדם חי בעולם הזה אינו בטוח בחלקו שבעולם הבא כדי שתקראנו 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' כי אפשר שיחטא ויקחנו חבירו ולזה שאל אֵיזֶהוּ בֶּן עוֹלָם הַבָּא, כלומר בטוח הוא בחלקו שבעולם הבא שתוכל לקראו עתה 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' ומנה לזה מידות טובות אשר הנמצא בו מידות טובות אלו הוא בטוח בחלקו וראוי לקראו עתה 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא'.
ומה שאמר 'עַנְוְתָן וּשְׁפַל בֶּרֶךְ' אף על גב דלכאורה נראה דבר אחד הם, נראה לי עניו בפנימיותו ושפל ברך בחיצוניותו ולזה אמר שְׁפַל בֶּרֶךְ כלומר בגלוי.
ומה שאמר 'שַׁיִף עַיִל שַׁיִף וְנָפִיק' נראה שייף היינו שוחה שעיניו למטה ואינו מסתכל לא בנכסי חבירו ולא בנשי בית חבירו וזהו כד עייל בבית אחרים אבל בביתו הכל שלו ואינו צריך לכך ושייף נפיק בהלוכו ברשות הרבים וברחובות העיר.
וְגָרִיס בְּאוֹרַיְתָא תְּדִירָא וְלָא מַחֲזִיק טִיבוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ פירוש אף על גב דגריס באורייתא תדירא שדוחק עצמו ללמוד ביום בשעת מלאכה ובלילה בשעת שינה אינו מחזיק טוב זה לעצמו לומר זו הוא 'העדפה על ידי הדחק' ואינו זוכה בה לעצמו מדין האמור גבי אשה עם בעלה אף על גב דמעשה ידיה לבעלה עם כל זה העדפה על ידי הדחק היא לעצמה.
או יובן בס"ד הכונה אף על גב דעסיק באורייתא תדירא ובודאי יתחכם מחמת השקדנות אינו מחזיק טיבותא דחכמה לנפשיה לומר כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (דברים ח, יז) מחמת שאני שקדן בתורה נתחכמתי ביותר אלא יאמר הֳ' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב, ו).
אי נמי אף על פי דעסיק באורייתא תדירא שחוזר על לימודו כמה פעמים ומחמת כן היה לו זכירה בתורה, אינו מחזיק טיבותא דכח הזכירה לעצמו אלא אומר מאת ה' ניתן לי כח הזכירה.
תוס' ד"ה ואין וכו' לא חייש. עיין בטורי אבן באבני שהם לר"ה דף כ"ז ע"א ד"ה מצות:
בגמרא כדי שלא ירבו מחלוקת: הא דמדמי הך לדלעיל י"ל דב' טעמים י"ל בז"מ הא דחייב הא' משום כבוד ב"ד וכמש"כ הרמב"ם בפי' המשניות והב' משום ריבוי מחלוקת בישראל ובב' טעמים אלו תלי' הך דינא דלעיל דאי מטעם כבוד ב"ד א"כ אם הוא אומר מפי השמועה והם ג"כ מפי השמועה או מדעתם אין פוגם בכבודם כיון דע"כ מוטל עליו לומר כפי מה ששמע מרבו וכמו שהשיב עקביא ב"מ לבנו אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים אני עמדתי בשמועתי והם בשמועתן אבל טעם דריבוי מחלוקת שייך גם בזה וכן תלי בזה אי יכולים למחול או לא דאי משום כבודם יכולים למחול ואי משום ריבוי מחלוקת לא וכיון דקתני דאין יכולים למחול ע"כ הוי טעמא משום ריבוי מחלוקת וא"כ גם בהוא אומר מפי השמועה והם מדעתם ג"כ נתחייב:
לזה שסמוך לעירו: הרמב"ם השמיט זה ועיין בכס"מ ולפענ"ד דס"ל כיון דבמתניתן לענין ז"מ לא קתני לי' דמתניתן פליג אברייתא ולכן פסק כמתניתן גם מה שהקשה הלח"מ מנ"ל להרמב"ם דגם הב"ד באין עמו לשאול פשוט הוא דמלשון באים קדייקי וכמו שפי' גם רש"י במתניתן:
רבו מחלוקת בישראל: עיין בחגיגה (ד"ז ע"א) בפלוגתא דסמיכה בי"ט דהביאו התוס' הירושלמי דמתחלה לא היה רק פלוגתא א' בסמיכה ושמאי והלל פליגי בד' והקשו הם עלי' דהא בשבת לא חשיב רק ג' ולא ידעתי מאי ק"ל דהא בסמיכה ג"כ פליגי וא"כ שפיר הוי ד':
והאיכא לולב דעיקרו מד"ת: עיין בר"ן שהביא ב' פירושים בהך דפירושו מד"ס הא' במנין כמה יקח מכל א' מהד' מינים והב' מה הם הד' מינים אכן לפי פי' השני קשה לכאורה א"כ איך שייך בזה יש בו כדי להוסיף דזיל קרי בי' רב הוא דד' מינים אמרה תורה ולא חמש וא"כ לא מיחייב ז"מ על' וי"ל דמשכחת כגון דמספקא לי' בא' מהמינים ומתוך ספק לוקח לשניהם ויש בזה משום בל תוסיף אף כשעושה מכח ספק כדמוכח ממה שכתבו התוס' בר"ה (דכ"ח ע"ב) דלרבי יהושע בספק ז' ספק ח' לא יתבינן בסוכה. אכן לפי מה שכ' הרשב"א בסוכה (דל"א) דבמה שעושה לצאת ידי ספק לא שייך בל תוסיף ע"כ סבר הכא כפי' קמא דהר"ן דמוסיף במנין המינים וזה שייך אליבי' דהוא ס"ל שם כן דבמוסיף במנין א' מהמינים עובר אבל תוסיף אבל התוס' לשיטתם דס"ל בר"ה שם דבזה לא עובר אבל תוסיף וא"כ ע"כ לא שייך פי' קמא דהר"ן רק פי' בתרא שפיר הוכיחו דבמה שעושה מכח ספק ג"כ שייך בל תוסיף דאל"כ לא משכחת בלולב כאן דפירושו מד"ס ויש בו להוסיף דליחייב ז"מ עלי':
ברש"י ד"ה ואליבא דר' יהודה. ולא נהירא לי: ולכאורה פי' האית דאמרי תמוה מאד וי"ל דלפי המבואר במנחות (דל"ד ע"ב) למ"ד אין צריך לדבק אם הדביק עור על ד' בתים של ראש כשר לשל יד ולמ"ד צריך לדבק לא כשר ע"ש וא"כ לכאורה יקשה מאי מקשה לקמן אי הכי תפילין נמי אי עביד ד' בתים הא שפיר משכחת בשל יד כגון שהניח פ' חמישית אצל בית ש"י ולא בתוכו על זרועו וכשהן כך ודאי דלא הוי מוסיף דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי ואח"כ הדביק עור א' על שניהם כשהם בזרועו וה"ל כולו בית ש"י א' כמו שמכשירין שם מה"ט הדביק עור על ד' בתים ש"ר ומתוך כך פסיל להך של יד כיון שנוסף בו פרשה חמישית וא"כ שפיר משכחת גם בשל יד אכן זה לא שייך דוקא רק למ"ד אין צריך לדבק דלמ"ד צריך א"כ גם אחר שהדביק על שתיהן האי לחודא קאי והל"ק כדאמרינן התם דלא מכשר להו עי"כ וא"כ הכא נמי לא פסיל להו עי"כ והנה במתניתן נקט חמשה טוטפת דוקא דקאי אראש כמו שפי' רש"י וע"ז קאי ג"כ הך ואין לנו אלא תפילין כמו שנראה מקושית רש"י על הי"מ וא"כ לכאורה קשה למה לא נקט סתם חמש פרשיות דקאי גם אשל יד וצ"ל דסבר כר"י דאמר צריך לדבק וא"כ לא משכחת בשל יד וזהו דקאמר לפי פי' הי"מ ואנו אין לנו אלא תפילין פי' הך תפילין דקתני במתניתן דהיינו של ראש ואליבא דר"י דאמר צריך לדבק דאלו אליבא דר' יוסי דס"ל אין צריך לדבק משכחת באמת גם בשל יד ולכן מקשה בסיפא שפיר אי דעביד ד' בתים דהא ע"כ בשל ראש איירי דאמתניתן קאי וכמו שפי' רש"י אבל פי' קמא דאליבא דר"י דאמר תורה ויורוך בעינן היה נראה דוחק להי"מ דמאי ואנו אין לנו אלא תפילין אליבא דר"י שייך בזה דהא ר' אושעי' גופא קאמר כן דבעינן עיקר מד"ת ופירושו מד"ס וא"כ אליבא דנפשי' ג"כ אין לנו אלא תפילין ומטעם זה הוצרך רש"י להוסיף ו' ולגרוס ואליבא דר"י ולפרש דהש"ס קאמר כן דר"א אליבא דר"י קאמר ולא שזה מדברי ר"א אבל הי"מ גרסי כגרסא דלפנינו אליבא דר"י ופירושו שפיר דמדברי ר"א הוא:
ד"ה האי לחודא קאי. דכיון דלא נקשר אינו חיבור: משמע מזה דאם נקשר אף שקשר עליון לאו דאורייתא מכ"מ לא אמרינן האי לחודא קאי והאי לחודא קאי וא"כ ק' הא שפיר משכחת גבי ציצית שהכניס חמשה חוטין ולא קשרן ואז היתה כשרה ואח"כ כשהיה לבוש בהטלית קשרן ופסיל להו אע"כ מוכח לכאורה דלמ"ד קשר עליון לאו דאורייתא לא מהני קשירה ולא כלום ולא מקרי הוספה לפסול הטלית אף כשקשרן ולפ"ז צ"ל דמש"כ רש"י כיון דלא נקשר לאו דוקא הוא אלא כיון דלא נתחייב לקשרן:
בתוספות ד"ה ואין לנו אלא תפילין. מקרא דכי יפלא: לפי מש"כ הר"ן דברי ר"י דס"ל ג"כ כר"מ בכולהו לבר בבתו מאנוסתו לא ס"ל כוותי' א"כ דריש לכולהו לבר ממשפט דדרשינן אבתו מאנוסתו ולפי שיטת הרמב"ם דס"ל כדעת הי"מ שהביא הראב"ד בהשגות דהא דבעי ר"י עיקרו מד"ת ופירושו מד"ס מטעם דבעינן תורה ויורוך לא בעי רק בעשה דלא פרט הכתוב בפי' ולא בהני דחייבין אזדונו כרת דכתיבי בפי' י"ל דאפילו משפט קדריש ר"י שפיר דהא הרמב"ם פסק כרבי יהודה ואעפ"כ הביא דחייב אהוראה בא' מן העריות אם היא ערוה או לא והיינו ע"כ בתו מאנוסתו אכן מה שכתבו התוס' דהנך דרשות דלעיל לא דריש כבר הקשה הר"ן דאיך תליא זה בהדרשות הא בפי' כתיב בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע והרי לר"י לא מיחייב אלא אתפילין ולכן כתב ע"פ התוס' דלר"י רישא דפרשה דכי יפלא לאו בדין ז"מ איירי אלא בדין איך יתנהגו בהוראה להוציא הדין לאמיתו וכהברייתא דלעיל דמתחלה לא היו מרבין מחלוקת דג"כ לא איירי לענין דין ז"מ אך איך יתנהגו כשנפל מחלוקת בין הסנהדרין וכיון דע"כ צ"ל כן א"כ שפיר י"ל דדריש להדרשות דלעיל דלפי הדרשות נכללו כל האזהרות והדינים שבתורה בקרא דכי יפלא ובזה צותה התורה דכי יפלא ממך דבר בכל האזהרות והדינים וקמת ועלית לשאול את פי ב"ד הגדול והתורת חיים והט"א בר"ה באבני שוהם שכתב דתלמיד טועה כתב דברים האלה לא ראו דברי הר"ן:
בד"ה אי סבירא לן. והכי נמי אמרינן בריש לולב הגזול: לכאורה אין משם ראיה כ"כ דהתם הכי קאמר כיון דצריך אגד והוא אגדו במין חמישי ה"ל ה' מינים דהא התם לא שייך לומר האי לחודא קאי דא"כ פסול משום דאין כאן אגד כלל וכיון דהתם ע"כ האגד שייך להמצוה ה"ל ה' מינים משא"כ לענין מאי דקאמר התם אי אייתי מינא אחרינא האי לחודא קאי והאי לחודא קאי דלענין הוספה מין אחר שפיר שייך לומר כן אעפ"י שהוא עמו בתוך אגד א' ולפ"ז לא יקשה קושית התוס' אגמרא דסוכה גופא אבל מכ"מ מהכא קשיא:
בא"ד. שפוסלו ומבטל מצות שעל ראשו: בלולב לא שייך כן דכבר יצא משהגביהו כמש"כ התוס' אבל בתפילין הוי כל היום מצותו כן כ' הר"ן ואף דבלולב ה"ל כל היום מצותו לפי מנהג אנשי ירושלים מכ"מ התם כולי חדא מצוה היא משא"כ בתפילין דחל המצוה מחדש עליו כל היום תדע דמי שהניח תפילין שחרית מברך עליהן לערב משא"כ בלולב דאין מברך עליו שנית ומציצית ל"ק אף דה"ל ג"כ כמו תפילין דכל היום מצותו מכ"מ גבי ציצית לא משכחת לי' כלל שפוסלו כשהוא לבוש בו בהכשר ע"י הוספה אי קשר עליון דאורייתא דאי קשר חוט חמישי על הד' הקשורים כבר בזה לא מיפסל דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי כיון דלא נקשר עמהם ואי התיר את כולן וקשר עמהם חמישי זה לא מקרי פוסל ע"י הוספה דפסול מעיקרא הוא וכמש"כ הר"ן בשם הראב"ד לענין לולב אבל בלולב שפיר משכחת לדעת התוס' שהכניס מין חמישי תוך האגד ולכן הוצרכו לתירוצם גבי לולב אבל לדעת הראב"ד גם בלולב לא מקרי זה הוספה דלגבי מין חמישי אין כאן אגד דתעשה ולא מן העשוי. ואין להקשות דהא ע"כ אי אמרינן קשר עליון דאורייתא לא בעינן דוקא שיקשור כל החוטין ביחד אלא גם אי יקשור הד' חוטין כל אחד לעצמו ג"כ הוי קשר דכן מוכח ממה דמוכיח במנחות (דל"ט ע"א) ש"מ קשר עליון דאורייתא דאל"כ ל"ל דהתיר קרא כלאים בציצית וממאי דלמא לעולם קשר עליון לא הוי דאורייתא פי' שיקשור כולם ביחד ומכ"מ צריך קרא להתיר כלאים בציצית שיקשור אותם אחד אחד דהך קשר הוי מדאורייתא אע"כ דאי אמרינן קשר עליון הוי דאורייתא כשר ג"כ כשיקשור אותן א' א' וזה גופא דמוכיח דכשר וא"כ אכתי מאי מקשה מציצית הא שפיר משכחת דקשר ד' חוטין כל א' לעצמו ואח"כ כשהי' לבוש בו קשר עמהן עוד חוט חמישי די"ל דאף דכשר בכה"ג מטעם קשר עליון מכ"מ לא מקרי זה הוספה דאמרינן לענין החוטין האי לחודא קאי והאי לחודא קאי:
בא"ד. דמדאגבהי' נפקא בו: הכי אמרינן בסוכה (דמ"ב ע"א) ובס' ע"ל שם (דף ל"ד ע"ב) הבאתי קושיא ששמעתי להקשות אהא דמקשה שם כן הא שפיר משכחת דלא נפק כגון שלא הוציא רק לולב לבדו בלא אתרוג והוציאו להביאו בבית אחר שיש שם אתרוג דרך ר"ה והוי שפיר טרוד במצוה עדיין ולא יצא בו. ולפענ"ד אפשר ליישב ע"פ מה דקאמרינן שם (דל"ד ע"ב) דבעינן שתהא לקיחה תמה והביאו התוס' שיטת בה"ג דלא בעינן דמגבה להו הד' מינים בהדי הדדי אלא אי מגבה כל חד וחד לחודא שפיר דמי וכן פסקו גם הרי"ף והרמב"ם אלא שהרמב"ם בעי שיהיו כל הד' מינים לפניו עכ"פ ואז יוצא גם כשנוטלם א' א' והרי"ף סתם בזה ולא כתב כן והר"ן הביא דעת הרמב"ן שם דלא בעינן שיהיו לפניו דוקא ולפ"ז י"ל לדעת הרמב"ן דשפיר פריך הא מדאגבהי' נפיק ביה דאף שעדיין לא נטל אתרוג מכ"מ לא טריד עוד במצות נטילת לולב שהוציאו כיון שבו יצא כבר והאתרוג יכול לטול אח"כ לבדו בלא לולב לדעת הרמב"ן ומזה לכאורה ראיה לשיטתו:
שלחו מתם איזהו בן העה"ב ענותן וכו' וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. הרואה יראה דרוב המדות שזכר הם חלקי הענוה ובהיותו עניו כהלכתו בזה כלול שפל ברך שייף עייל וכיוצא. וא"כ בקצרה יש לומר סימן עת לעשות לה' עת ר"ת ענוה תורה לעשות לקיים המצות לה' לשם ה' בזה כלל הכל והוא בן העו"הב וזה סימנא בעלמא. ובמ"א כתבתי ולא מחזיק טיבותא לנפשי"ה שמסתפק שמא בגלגולים שעברו הרבה אשמה וכל מה שעושה עתה אפשר דלא סגי לכפר על מה שעבר ובודאי הוא בן העוה"ב שיש לו כל המעלות האלו וגריס באורייתא תדירא גם כתבו ז"ל דבזכות הענוה יקיים המצות:
שלחו מתם איזהו ן' העה"ב ענותן ושפל ברך שייף עייל שייף נפיק וגריס באוריתא תדירא. הנה המדות הקדושות האלו מדו"ת שהיו במקד"ש וכדאות לזכות בהן לעה"ב זה יצא ראשונה:
ענותן אמר ריב"ל דמעה"כ כאלו הקריב כל הקרבנות כלם ואמרו ז"ל לא לן אדם בירושלם ובידו עון שתמיד של שחר וכו' ופירש הרב מהר"ש פרימו דיש סברא דלא בא לידי עון אם לא חטא בשוגג וכיון שהתמידים מכפרין על השוגג אין בידו עון עכ"ד וא"כ אדם זה שהוא ענותן הן לו יהי שחטא בשוגג חטאו וכפרתו באות כאחד דרוחו הנמוכה היא העולה כאלו הקריב כל הקרבנות וכיון שנתכפר השוגג אין עון מזיד בא על ידו ונמצא דהוא בן העה"ב נקי מחטא:
א"נ במ"ש הרב זרע בירך ח"ג על ברכות דף כ"ה ע"ג דמי שהוא עניו אינו מתגלגל וינוח עש"ב וזה אצלי רמז הכתוב ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב כי הנה פ"ק דסוטה אמרו אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים עצמו כבשר שנאמר יבא כל בשר ופירש"י בשר רך ולא גסי הרוח וכו' ע"ש אלמא בשר הוא כינוי לעניו וז"ש ויזכור כי בשר המה שהם ענוים לכן רוח הולך ולא ישוב בגלגול וזהו רמז בעלמא. א"כ שפיר קאמר איזהו בן העה"ב שינוח שם ולא יצטרך להתגלגל ענותן דבעבור ענותנותו שם ינוח. ומפרש עוד דכל מדות העניו אצלו אמון שפל ברך שייף עייל וכו' דהם מדות העניו. וגריס באוריתא תדירא יום ולילה תדירא. דייקא וכתב הרב זרע ברך הנזכר שם דנקרא חסיד ואין אור של גהינם שולט בו. וגם מקיים המצות ע"י תלמוד תורה. והכל שלא ע"מ לקבל פרס וזהו ולא מחזיק טיבותא לנפשיה ומאחר עלות כל המדות הללו ודאי הוא בן העה"ב:
א"נ כתבו חכמי האמת וחכמי המוסר כי הן האדם פוגם בעינים ומעור ולשון ועל שלשה פשעי נכרת ברית ואלה הם שלשה עיקרים אשר כמעט רוב גופי תורה תלויים בם וסימן לדבר נפש כי תמעול מע"ל ר"ת מעור עינים לשון וזה רמזו שפל ברך כינוי למעור כי נתגבר על יצר הרע אשר עיקרו בערוה והשפילו והיינו שפל ברך שומר הברית. שייף עייל וכו' שח עינים משומר ובא ברית כרת לעיניו וגריס באוריתא תדירא ושומר ברית הלשון א"כ ראוי והגון להיות בן העה"ב:
ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. אפשר לפרש במשז"ל וביארו המפרשים דאנו עם ה' יש לנו דין אשה עם בעלה. והלכה רווחת באשה כי מעשה ידיה תחת מזונותיה א"כ כל מה שמסגל התורה והמצות והם מעשה ידינו הכל הוא תחת מזונותינו וזש"ה כל עמל אדם לפיהו. אמנם איכא למ"ד דהעדפה ע"י הדחק היא לבעלה וכתב הרא"ש כגון שעושה מלאכה בלילות ע"ש פרק מציאת האשה והכא גריס באוריתא תדירא דייקא היינו יום ולילה והוא ע"י הדחק דהוי לעצמה ועם כל זה הכל לש"ש ולא מחזיק טיבותא לנפשיה לומר האי דעדיפנא אגב דוחקא לי לשמי כי גם את הכל לשם ה' מכוין:
א"נ במ"ש מהר"ש פרימו ארומיא דרמו קמאי דתנן הוו כעבדים וכו' שלע"מ לקבל פרס ותניא פ"ק דראש השנה האומר סלע זו וכו' הרי זה צדיק גמור דההיא דסלע זו בעושה יתר על חיובו אז באותו יתרון מצי ע"מ לקבל פרס והשתא האי דגריס באוריתא תדירא ודאי מוסיף יתר מאד על בני גילו והוה מצי באיזה תוספת שעושה שיהיה ע"מ לקבל פרס ונקרא צדיק גמור. אבל לפי העלות דבקותו בו ובתורתו לא מחזיק טיבותא לנפשיה שהתוספת יהיה שלו ושאל ישאל איזה פרס לא כי אלא הכל לה' לבדו. א"נ לא מחזיק טיבותא לנפשיה שהוסיף על חיובו כי הכל נראה בעיניו חיוב ועדיין סובר דלא השלים חיובו וזהו לא מחזיק טיבותא לומר דעשה חובתו אלא נראה בעיניו דבצר ליה טובא מחיובו וכ"ש שלא יעלה על לב שהוא תוספת ובודאי זהו בן העה"ב. ועוד כתבתי בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פרשת משפטים בס"ד במאמר זה עש"ב:
גמ'. בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו.
ופרש"י (בד"ה בן סורר ומורה) וז"ל אף לאחר שהתרו בו וקלקל, והלקוהו וחזר וקלקל, אם רצו למחול ולא הביאוהו לבית דין מוחלין לו, שהכתוב תלה בהם ותפשו בו עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ז מהלכות ממרים ה"ח) וז"ל ואם מחלו לו אביו ואמו קודם שיגמר דינו פטור עכ"ל. ועיין במשנה למלך (שם) שדייק דמרש"י משמע דדוקא קודם שהביאוהו לב"ד אזי יש בידם למחול, אבל משהביאוהו לב"ד אף שעדיין לא נגמר דינו אין בידם למחול לפי שכבר נתקיים הכתוב שאמר ותפשו בו בהבאתם לב"ד. משא"כ הרמב"ם סובר דאף לאחר שהביאוהו לב"ד יכולים למחול כל זמן שלא נגמר דינו.
והנה בעיקר הדין דבסו"מ שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו ואינו נהרג, יש לעיין דלכאורה דין מיתה דבסו"מ הוי גזה"כ והאיך שייך בזה מחילה. וי"ל דמגזה"כ "ותפשו בו אביו ואמו ואמרו בננו זה סורר ומורה" ילפינן דאינו נהרג אא"כ אביו ואמו תופשין אותו ומביאין אותו לב"ד ליהרג כבן סורר ומורה, אבל אם מחלו לפני שהביאוהו לב"ד שפיר חלה מחילה (כדפרש"י). ונראה להוסיף דהמחייב של חיוב בסו"מ הוא מיוסד במצות כיבוד אב ואם, ומשו"ה שפיר חלה מחילה דכשאביו ואמו מוחלין לו על כבודם אינו נהרג דליכא המחייב של בן סורר ומורה. ויל"ע מהו הדין כשאביו ואמו הם רשעים אליבא דהראשונים דס"ל דבכה"ג ליכא חיוב כיבוד אב ואם (עיין ברמ"א יו"ד סימן ר"מ סעיף י"ח בשם הגהות מיימוניות פ"ו מהל' ממרים אות ז' והטור, ודלא כהרמב"ם פ"ו מהל' ממרים הי"א) האם חל בכה"ג חיוב בסו"מ או לא, דלכאורה מהא דמהני מחילה מבואר דחיוב בסו"מ תלוי בחיוב כיבוד אב ואם, וצ"ע.
גמ'. זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו מוחלין לו. וכשבאתי אצל חבירי שבדרום, על שנים הודו לי, על זקן ממרא לא הודו לי, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל.
ונראה דאליבא דרב כהנא דהמחייב של חיוב זקן ממרא הוא חלות שם גברא החולק על הסנהדרין אזי שייך מחילה, דאם רצו ב"ד הגדול למחול לו על כבודם אזי שפיר חלה מחילה להפקיע ממנו חלות שם גברא החולק על הסנהדרין. משא"כ אליבא דר"א דהמחייב היא עצם המחלוקת עם הסנהדרין לא שייך מחילה, דסוכ"ס יש מחלוקת עם הסנהדרין.
גמ'. תניא, אמר רבי יוסי מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלשה, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל. הוצרך הדבר לשאול שואלין מבית דין שבעירן, אם שמעו אמרו להן, ואם לאו באין לזה שסמוך לעירן. אם שמעו אמרו להם, ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו אמרו להם, ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה. ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי. אם שמע אמרו להם, ואם לאו אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל. נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו אמרו להם, ואם לאו עומדין למנין. רבו המטמאים טמאו, רבו המטהרין טהרו. משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות. משם כותבין ושולחין בכל מקומות כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו. משם מעלין אותו להר הבית, משם לעזרה, משם ללשכת הגזית.
עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"ד) שכתב וז"ל כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית אם ידעו אמרו לו אם לאו הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה, אם ידעו אמרו להן ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין, אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל, ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה אומרים מיד, אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן עכ"ל, ומלשונו משמע דא"צ השואל לעלות בעצמו לב"ד הגדול דיתכן ששלוחו וב"ד שבעירו עולין ובאין לשאול את ב"ד הגדול. וצ"ע דבפ"ג מהל' ממרים (ה"ח) בנוגע לזקן ממרא כתב וז"ל וכיצד דנין זקן ממרא, בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו, הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית, אומרים להן בית דין כך הוא הדין, אם שמע וקבל מוטב ואם לאו באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן עכ"ל. ומבואר שהזקן וב"ד החולקים עמו עולין לב"ד הגדול. וצ"ע מ"ש זקן ממרא דבעינן שהזקן עצמו יעלה לב"ד הגדול. ונראה דבפ"א מהל' ממרים (ה"ד) מיירי שיש ספק בדין דאזי הולכים לשאול את ב"ד הגדול כדי לברר מהו הדין, ואזי אפשר לשאול את דעתם ע"י שליח. משא"כ בפ"ג מהל' ממרים (ה"ח) דמיירי לענין זקן ממרא צריך שיהיה הזקן וב"ד החולקים עמו בעצמם באין לפני ב"ד הגדול כדי שב"ד הגדול יכריעו בינו לבין החולקים עמו ולעשותו זקן ממרא, אזי בעינן שיהיה הוא עצמו שם כדי שיכריעו כנגדו. דרק באופן כזה חל עליו חלות שם זקן ממרא בגברא מפני שהיה נוכח בפני הב"ד הגדול בעת שהורו וחלק עליהם והמרה על הוראתם בפניהם.
גמ'. ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל.
עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"א) שכתב וז"ל עד אימתי יושבין הדיינים בדין סנהדרי קטנה ובית דין של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד סוף שש שעות ביום, אבל בית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות וימים טובים היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית עכ"ל. ונראה דב"ד של ג' ושל כ"ג דהוי ב"ד הדן יושבין בדין מזמן הקרבת תמיד של שחר עד שש שעות, ואין יושבין בשבתות ויו"ט דאין דין בשבת ויו"ט. משא"כ ב"ד הגדול שהם עיקר עמוד תושבע"פ ומהם יוצא הוראה ולימוד לכל ישראל (כדכתב הרמב"ם פ"א מהל' ממרים ה"א) יושבין כל היום ואף בשבת ויו"ט מצד תפקידם ללמד תורה לכלל ישראל, ומצות לימוד תורה היא בכל עת.594
משנה. חומר בדברי סופרים מבדברי תורה האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור.
ופרש"י בד"ה האומר אין תפילין פטור וז"ל דאין זו הוראה, דזיל קרי בי רב הוא עכ"ל. ולכאורה צ"ע למה הוצרך רש"י לפרש דפטור משום דזיל קרי בי רב הוא ולא הוי חלות שם הוראה, והרי בגמ' איתא דהמשנה קאי אליבא דר' יהודה דאינו חייב אא"כ הורה על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים דבעינן תורה ויורוך (כדאיתא בגמ' פז.), ואילו האומר אין תפילין אינו מורה על דבר שעיקרו מה"ת ופירושו מדברי סופרים. וי"ל דאי משום הכי היה פטור מחיוב מיתה דזקן ממרא, אך עדיין הו"א שעובר באיסור המראה דלא תסור, וקמ"ל דמאחר דזיל קרי בי רב הוא ולא הוי כלל חלות שם הוראה לא עבר אפילו על איסור לא תסור, דאם א' אומר דברים בטלים בעלמא נגד הסהנדרין הגדול אינו עובר בלאו דלא תסור, דרק כשמורה חלות שם הוראה נגד ב"ד הגדול הריהו עובר בלאו דלא תסור.
גמ'. אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף, ואם הוסיף גורע. ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה.
הנה בדין בל תוסיף יש ב' אופנים: א) יש איסור בל תוסיף בהוספה במעשה המצוה, וכגון הלובש ב' זוגות תפילין, או היושב בסוכה בשמיני עצרת (בא"י), ב) יש איסור בל תוסיף בהוספה לחפצא של המצוה, וכגון שהוסיף בית ה' לתפילין או שמוסיף עוד מין לד' המינים. ונראה דחיוב זקן ממרא תלוי בהוספה בחפצא של המצוה ולא בהוספה בעשיית המצוה, וזוהי כוונת הגמ' "ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע", דהיינו שמוסיף לחפצא של מצוה וכשהוסיף הרי זה גורע כלומר שפוסל את החפצא של מצוה בהוספתו. ונראה דהיכא שיש מנין בחפצא של המצוה אזי ההוספה היא לגבי החפצא, משא"כ אי ליכא דין מנין בחפצא של המצוה אזי ההוספה חלה במעשה המצוה. ונראה לבאר דיש ב' דינים בבל תוסיף – איסור, וחלות פסול. ונראה דבהוספה למעשה המצוה כגון שלובש ב' זוגות תפילין חל איסור ועבירה דבל תוסיף אך לא פוסל את המצוה, משא"כ בהוספה לחפצא של מצוה חל פסול בחפצא של המצוה שפוסל את קיום המצוה.
גמ'. והאיכא לולב, דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע, בלולב מאי סבירא לן אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ואי סבירא לן דצריך אגד גרוע ועומד הוא.
עיין ברמב"ם (פ"ז מהלכות לולב ה"ו) שכתב וז"ל מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלשתן אגודה אחת, וכשהוא נוטלם לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכין לו ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו ואתרוג בשמאלו ונוטלן דרך גדילתן שיהיו עיקריהן למטה לארץ וראשיהן למעלה לאויר, ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו, אבל אם לא היה לו אלא מין אחד או שחסרו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם פסק דלולב א"צ אגד ואם לא אגד את הלולב לשאר המינים ונטלן בזה אחר זה יצא. אמנם הרמב"ם הוסיף "והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו", ובפשטות הטעם דבעינן שיהיו כל ארבעתן מצויין לפניו הוא משום הברכה, דבעינן שיברך עובר לעשייתן ואי אין מין א' לפניו (ולמשל שיש לפניו לולב אך האתרוג נמצא במקום אחר) אזי לא הויא הברכה עובר לעשייתן אלא עובר דעובר ולא יצא יד"ח ברכת המצות. אך הגר"מ זצ"ל פירש דכוונת הרמב"ם היא לגבי מצות לקיחת ד' מינים מה"ת, דאע"פ שאין צריך ליטול את כל הד' מינים ביחד בבת אחת, מ"מ בעינן צירוף בין ד' המינים שתהא חלות שם לקיחה אחת לכולן. ולכאורה לפי הסברא דבעינן שיהיו כל ד' מינים מצויין לפניו רק משום הברכה (כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתן), י"ל דליכא דין צירוף בין הד' מינים ואין מצוה לקחת את ד' המינים ביחד, אלא יסוד הדין הוא שיטול כל א' מד' המינים אלו במשך היום. ולפי"ז י"ל דהיינו כוונת הגמ' "האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי" – דר"ל דליכא צירוף בין ד' המינים, וממילא ליכא בל תוסיף בהוספת מין חמישי, דמכיון שאין דין צירוף בין הד' מינים וליכא חלות דין מנין בחפצא של המצוה לא חלה ההוספה כהוספה בחפצא של המצוה אלא רק במעשה המצוה, ומשו"ה לא נעשה זקן ממרא.595
אמנם עיין בהמשך הגמ' "בציצית מאי סבירא לן אי סבירא לן דקשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי", והרי בציצית בודאי בעינן צירוף בין הד' חוטים וא"א לפרש דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי" דר"ל דליכא צירוף כלל ודין מנין בין החוטים. ועכצ"ל "דהאי לחודיה קאי" ר"ל המצוה, "והאי לחודיה קאי" ר"ל ההוספה, ולכן ליכא בל תוסיף, דאין ההוספה מצטרפת לחפצא של המצוה. וכן צ"ל לפי"ד הגר"מ זצ"ל דלהרמב"ם יש צירוף בין הד' מינים אפילו כשנוטלן בזה אחר זה ולכן בעינן שיהיו ארבעתן מצויין לפניו כדי לצרפם זה לזה, והא דאמרינן בגמ' "האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי" ר"ל דליכא צירוף בין ההוספה לחפצא של המצוה מכיון דלולב א"צ אגד, ומשו"ה לא חל דין זקן ממרא.
גמ'. והאיכא לולב, דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע, בלולב מאי סבירא לן אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ואי סבירא לן דצריך אגד גרוע ועומד הוא.
בענין בל תוסיף
א
בל תוסיף בחפצא של מצוה ובל תוסיף במעשה המצוה
ונראה דכדי לפסול את החפצא של מצוה בעינן שתהא ההוספה מצורפת לעיקר החפצא של המצוה, ולמ"ד לולב א"צ אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ליכא צירוף בחפצא ואין ההוספה הוספה בחפצא של המצוה אלא במעשה המצוה וקיום המצוה ולכן לא חל חיוב זקן ממרא.
והנה עיין ברמב"ם (פ"ז מלולב הל"ז) שכתב וז"ל אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסול (לפי גירסא דידן) עכ"ל. ולכאורה צ"ע בפסק זה, דבגמ' דידן (סנהדרין פח:) איתא דלמ"ד דלולב א"צ אגד אין המוסיף על ד' המינים חייב מדין זקן ממרא - דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, וזקן ממרא חייב רק אם הוסיף ופוסל. ומשמע דלמ"ד לולב א"צ אגד אין ההוספה על ד' המינים פוסלת מכיון דליכא דין צירוף לצרף את הד' מינים ביחד, וא"כ צ"ע למה פסק הרמב"ם שאם הוסיף על הד' מינים פסול, והרי הרמב"ם (פ"ז מהל' לולב ה"ו) פסק דלולב א"צ אגד, וזקן ממרא שהוסיף לד' מינים פטור.
והנה יסוד פסק הרמב"ם הוא בפיר"ח (סוכה לא:) שכתב וז"ל לא צריך אגד והאי יתירא דמוסיף על אילן הד' לחודיה קאי ולא מיפסל ביה קמ"ל דפסול עכ"ל. ודבריו מובאים בתוס' בסנהדרין (דף פח: ד"ה אי), דסובר דבל תוסיף פוסל. ברם קשה מדין זקן ממרא.
ותירץ הגר"מ זצ"ל, דלעולם כל שעבר בבל תוסיף הרי זה פוסל את המצוה, ואף למ"ד לולב א"צ אגד איכא עבירה דבל תוסיף בהוספה לד' מינים וחל פסול במצוה, אך למ"ד לולב א"צ אגד אין ההוספה פוסלת את עצם החפצא של המצוה, אלא ההוספה הוי פסול במעשה המצוה. ואילו למ"ד לולב צריך אגד כשמוסיפים בתוך האגד אזי נפסל החפצא של המצוה. משא"כ למ"ד לולב א"צ אגד אין ההוספה פוסלת את החפצא של מצות לולב אלא רק את מעשה המצוה של הגברא. ונמצא דחלוק דין הפסול בהוספה אליבא דר"י שסובר דלולב צריך אגד מהפסול אליבא דרבנן שסוברים לולב א"צ אגד, דאליבא דר' יהודה הפסול הוא בחפצא של המצוה משום דכל המוסיף גורע והחפצא עצמו נפסל, משא"כ לרבנן דלולב א"צ אגד דין דב"ת יסודו הוא חלות איסור להוסיף במעשה המצוה, והאיסור דב"ת פוסל לרמב"ם את קיום המצוה. אמנם הרמב"ם סובר דחיוב זקן ממרא חל דוקא כשהזקן מורה הוראה להוסיף הוספה הפוסלת את החפצא של המצוה ולא בהוראה שמחמתה יוצא שהגברא אינו יוצא יד"ח קיום המצוה, ואם ההוספה חלה רק לפסול את מעשה המצוה וקיום מצות הגברא הוא אינו נעשה זקן ממרא. וי"ל דזהו הביאור בהא דאמרינן דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, דלהיות זקן ממרא צריך שהזקן יורה הוראה הפוסלת את החפצא דמצוה. וי"ל דלכן פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' ממרים ה"ג) דאין דין זקן ממרא אלא לענין תפילין בלבד, דבתפילין חלה ההוספה כפסול בחפצא של המצוה, משא"כ בלולב דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ליכא פסול בחפצא של המצוה, ומשו"ה אינו נעשה זקן ממרא.
ויתכן שיש עוד נ"מ בין אם הפסול דבל תוסיף חל בחפצא של המצוה לבין אם הפסול חל במעשה המצוה ובקיום מצות הגברא לגבי הדין דהוקצה למצותו, דיש לעיין בציור שהוסיף מין אחר לד' מינים האם הוקצה הלולב למצוה או לא, דאם ההוספה מהווה פסול בחפצא של המצוה דלא הוי חפצא של מצוה י"ל דלא הוקצה הלולב למצוה, משא"כ אם ההוספה הוי רק פסול במעשה המצוה ובקיום מצות הגברא – אך גוף החפצא עצמו לא נפסל – י"ל דהלולב הוקצה למצוה. ועוד יתכן דיש נ"מ לגבי נענועי ההלל, דעיין בתוס' (סוכה דף לז: ד"ה בהודו) שכתבו שמנענעים פעמיים, אחת בשעת הברכה והלקיחה ושנית בשעת ההלל. ומשמע שסוברים שהנענועים בשעת ההלל מהווים קיום מיוחד מדין אז ירננו עצי היער אבל אינם שייכים למצות לקיחת הלולב עצמה. והתוס' חולקים על הרמב"ם (פ"ז מלולב הל"י) שכתב וז"ל כיצד מוליך ומנענע כו' והיכן כו' בשעת קריאת ההלל וכו' עכ"ל, דמשמע דלדעת הרמב"ם אין נענועים בשעת הברכה אלא רק בשעת קריאת ההלל בלבד, דהרמב"ם סובר דההלל מצטרף לעצם הקיום של לקיחת הלולב. (ומשום שיטת הרמב"ם זו הקפיד הגר"ח זצ"ל לא להפסיק בין לקיחת הלולב הראשונה לבין קריאת ההלל, שלא כמנהג אחרים שמפסיקים בין הלקיחה לבין ההלל). ולפי התוס' י"ל, דאע"פ שההלל והנענועים הויין קיום נפרד מקיום מצות לקיחת הלולב, מ"מ פשוט שזקוקים לחפצא דלולב, וכשמנענע בה' מינים, לר"י שסובר שיש פסול בחפצא דלולב אף נענועי ההלל נפסלו, אבל לרבנן י"ל דאין פסול בקיום הגברא דהלל, דדוקא מצות הלקיחה עצמה נאסרה ונפסלה בהוספת מין אחר ולא קיום ההלל של אז ירננו עצי היער, דבקיום זה אין ההוספה אסורה ופוסלת כלל.596
ב
שיטת התוס' בדין בל תוסיף
והנה עיין בתוס' (סוכה דף לא: ד"ה הואיל) דאיתא בגמ' שם "הואיל ואמר ר' יהודה לולב צריך אגד אי מייתי מינא אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי", וכתבו התוס' וז"ל תימה כ"ש לרבנן דמשמע לעיל דלר' יהודה משום דצריך אגד אי אגיד ליה ממין אחר הוה ליה חמשת המינין, אבל לרבנן דאין צריך אגד לא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והכי נמי אמרינן בהדיא בפ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פח:) גבי כל המוסיף גורע דאי סבירא לן לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, וי"ל דהכא מיירי בשנותן אותו חוץ לאגד לר' יהודה. וא"ת א"כ לא יחשב תוספת האי מינא אחרינא דקמייתי כמו לרבנן דלעיל דאין צריך אגד, וי"ל דלא דמי דכשיאגדו שלא במינו אין לו ליחשב כמוסיף משום דאין זה כדרך גדילתן ומינים שבלולב בעינן כעין גדילתן כדלקמן (דף מה:), אבל לרבי יהודה דבעי אגד יש לו ליחשב כמוסיף באגודתו דכל אגודה שלא כדרך גדילתו והכא אפילו לרבי יהודה קאמר דמייתי מינא אחרינא ונקט ליה כדרך גדילתו דאפילו חוץ לאגד חשיב כמוסיף וכ"ש לרבנן, והא דקאמר בסנהדרין (דף פח:) למ"ד אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי היינו לענין דאין זה כל המוסיף גורע דלעולם ידי מצוה יצא אלא דעובר על בל תוסיף, והשתא ניחא דת"ק דר' יהודה דקתני ד' מינים שבלולב אין מוסיף עליהן ומסתמא היינו רבנן בר פלוגתייהו דלא בעו אגד ואפ"ה איכא בל תוסיף והיינו כגון דנקיט ליה דרך גדילתן עכ"ל. ודברי התוס' צריכים ביאור, דמדוע תוס' מחלקים אליבא דר"י בין הוספה בתוך האגד להוספה חוץ לאגד, ולמה לרבנן לעולם יוצאים ואף על פי שמוסיפין כדרך גדילתן שאסור.
ונראה לפרש את יסוד שיטתם דלפי התוס' יש שתי הלכות בבל תוסיף. א) דין איסור בל תוסיף, ב) ודין פסול ב"ת. לפי הרבנן הסוברים לולב א"צ אגד, וכשמוסיף האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, יש דוקא איסור בל תוסיף אבל לא חל פסול ב"ת. והטעם בזה הוא דלשיטתם ההוספה מצטרפת דוקא למעשה המצוה אבל לא לעצם החפצא של המצוה. הוספה במעשה המצוה אסורה אבל אינה פוסלת. לפיכך - וגם לשיטתם דוקא - הוספה כדרך גדילתם אסורה שבדרך זו ההוספה מצטרפת למעשה המצוה אך לא לחפצא של המצוה.
אולם לפי ר' יהודה, הסובר שלולב צריך אגד, יש דין בל תוסיף של פסול, דס"ל כי ההוספה הנאגדת בתוך האגד עם המינים האחרים מצטרפת גם לחפצא של המצוה עצמה, וכשיש הוספה בחפצא של המצוה אזי חל חלות דין פסול. לפיכך גם שלא כדרך גדילתם אם אוגד את האגד שלא במינו יש הוספה בחפצא של המצוה וחל פסול דבל תוסיף. אבל הוספת לקיחה מחוץ לאגד אין בה הוספה בחפצא של המצוה. כי אפי' לר"י באופן זה האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, אלא שיש איסור בל תוסיף, ואף בהוספה מחוץ לאגד עובר באיסור ב"ת; אבל האיסור הוא דוקא כשנוטל את ההוספה כדרך גדילתה דאזי לקיחתה חשובה כמעשה מצוה וההוספה מצטרפת למעשה המצוה דאורייתא, ולכן אסורה.
אמנם עיין בתוס' (סנהדרין פח: ד"ה אי) שכתבו וז"ל וי"ל דהתם מדרבנן אסור עכ"ל. ונראה דס"ל דלמ"ד לולב א"צ אגד ליכא פסול דבל תוסיף בחפצא של המצוה וה"ה נמי דליכא חלות איסור בל תוסיף מה"ת במעשה המצוה, מכיון דעשה מעשה מצוה של לקיחת ד' מינים בשלימות, דלא איכפת לן במה שאוחז ג"כ בידו עוד מין נוסף שאינו מחויב ליטול, דמ"מ הוא עשה את המעשה מצוה בשלימות בנטילת ד' המינים, ומה שאוחז בידו עוד מין לא נחשב כפעולה נוספת ומעשה מצוה נוסף, ולכן למ"ד לולב א"צ אגד ליכא אף איסור בל תוסיף מה"ת, והאיסור אינו אלא איסור מדרבנן. אמנם לכאורה יתכן לומר דהיינו רק באופן שעשה מעשה לקיחה אחת דהיינו שנטל את ד' המינים ועוד מין אחר בבת אחת, אך אם עשה מעשה מיוחד כדי להוסיף על המצוה, וכגון שעשה ב' פעולות וב' מעשים נפרדים כגון שלקח ד' מינים, ואח"כ הוסיף להם ולקח עוד מין אזי י"ל דהתוס' בסהנדרין מודו לשיטת התוס' בסוכה דבכהאי גוונא חל איסור ב"ת מה"ת.
ועיי"ש בתוס' שכתבו בשם הר"ח וז"ל ור"ח ל"ג התם הואיל ואמר ר' יהודה וזהו לשונו מהו דתימא הואיל ואמרו חכמים בין אגוד בין שאינו אגוד כשר הלכך אין צריך אגד והאי יתירה דמוסיף על הד' לחודיה קאי ולא מיפסל ביה קמ"ל עכ"ל, ומבואר מדבריו דס"ל דלרבנן דלולב א"צ אגד מ"מ אם הוסיף מין לד' מינים פסול, וכן פסק הרמב"ם (פ"ז מהל' לולב ה"ו – ה"ז). ומבואר דלשיטת ר"ח והרמב"ם כשחל איסור בל תוסיף מחמת הוספה במעשה המצוה אזי חל נמי פסול בקיום המצוה דעבירת האיסור דבל תוסיף מפקיע את קיום המצוה, וי"ל דאין זה מדין מצוה הבאה בעבירה אלא דקיום מצוה ועבירת בל תוסיף הוה תרתי דסתרי.
ג
בענין בל תוסיף במוסיף במינו
והנה הראב"ד (פ"ז מהל' לולב ה"ז) משיג על הרמב"ם שפסק שאם הוסיף בשאר מינין או גרע פסול, וז"ל א"א לא שמעתי מעולם פסלות בזה ולא איסור תוספת וגירוע ואפילו לר' יהודה דאמר לולב צריך אגד דהא אמר רבא (סוכה לו) מאי טעמא דר' יהודה דאמר אין אוגדין את הלולב אלא במינו קסבר לולב צריך אגד ואי אגיד ביה מינא אחרינא הוה ליה מוסיף, מכלל דכי קטר ליה בסיב ובעיקרא דדיקלא ליכא מוסיף, אף על גב דאיכא טפי מלולב אחד וכ"ש לרבנן דאמרי אין צריך אגד דאמרי' (סנהדרין פח) האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי עכ"ל. הראב"ד מוכיח משיטת ר' יהודה דס"ל שאוגדין את הלולב דוקא במינו ולא בשלא במינו, שיש איסור ב"ת רק בהוספה שלא במינו ולא בהוספה במינו, ולכן הקשה למה אוסר הרמב"ם להוסיף במינו בעת הלקיחה (חוץ מהדסים משום נוי).
ונראה לומר שהרמב"ם מחייב ב"ת בהוספת מינו דוקא כשנוטלן כדרך גדילתן - כבב' לולבין, דבאופן זה ישנו ב"ת במעשה המצוה. אמנם באופן של אגד לר"י אינו מוסיף במעשה המצוה אלא בחפצא של המצוה, דהיינו האגד, כי אינו לוקח את ההוספה כדרך גדילתה, ויש ב"ת דוקא בחפצא של האגד ולא במעשה הלקיחה. הרמב"ם סובר דלר"י באוגד במינו אין ב"ת כי זהו דין החפצא של ד' המינים לאגדם במינם וכמצותם. ב"ת בחפצא של האגודה נוהג דוקא באוגד שלא במינו. וזוהי הוספה בחפצא של האגד לדעת ר"י. אולם לפי הרמב"ם שפוסק כרבנן, דלולב א"צ אגד, כשמוסיף במעשה המצוה כדרך גדילתן גם במינו יש איסור ב"ת.
על כל פנים לדעת הרמב"ם יש לכל הפחות איסור בל תוסיף במוסיף במינו כגון במי שנוטל ב' לולבים ביחד. אמנם עיין בתוס' (ר"ה כח: ד"ה ומנא) דס"ל שאין איסור ב"ת חל בהוספה במינו. ומסיקים שלפיכך מותר לאכול יותר מכזית מצה בליל הפסח. ובאמת יש להבין אליבא דהרמב"ם למה מותר לאכול יותר מכזית מצה בפסח - ומ"ש מלקיחת ב' לולבים. ויש לומר, כי הרמב"ם מחלק בין לקיחת שני לולבים בבת אחת ללקיחת לולב פעמיים. לדעתו יש איסור הוספה במינו דוקא כשמוסיף בבת אחת בעצם מעשה המצוה וכגון שלוקח ב' לולבים ביחד, אבל כשחוזר על אותה המצוה פעם שנית אין איסור ב"ת. לפיכך מותר לאכול כזית מצה ולחזור ולאכול עוד מצה יתר על כזית הראשון. ונראה דדין בל תוסיף הוא רק במנין ומספר כמו בד' מינים, בד' בתים, בברכה משולשת, בז' ימים בסוכה וכדומה, ולא כשנוטל לולב כמה פעמים ביום או אוכל כזית וחוזר ואוכל כזית שני דלא מיקרי' הוספה כלל על שום מספר.
ונראה דיסוד שיטת הרמב"ם בב"ת במינו הוא לחלק בין הוספת מינו בב"א בעת קיום המצוה שאסורה, לבין חזרה על המצוה בזה אחר זה שמותרת. ובנוגע לאכילת מצה לכאורה יש שני ביאורים למה מותר להרמב"ם לאכול ב' כזיתי מצה ואין בכך איסור ב"ת. א) שיטת הגר"א היא כי יש קיום מצוה של אכילת מצה כל שבעה (עיין במעשה רב אות קפ"ה597), וא"כ מצוה להוסיף במצה. ואפי' שלא כדברי הגר"א, מ"מ משמע מדברי הרמב"ם דחל קיום מצות מצה באכילת מצה כל הלילה דליל ט"ו ניסן, דכתב הרמב"ם (פ"ו מחו"מ הל"א) וז"ל מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה, אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו עכ"ל. ונראה דלהרמב"ם יש מצות אכילת מצה כל הלילה בכל מצה שאוכל, שהרי כתב ד"משאכל כזית מצה יצא ידי חובתו", ומשמע דס"ל דיש קיום מצוה כשאוכל יותר מכזית. ומכיון שבכל מה שמוסיף לאכול מקיים הגברא מצוה - פשיטא שאין דין ב"ת.
ב) ועוד נראה לבאר שאיסור בל תוסיף שייך דוקא בהוספה על חפצא מסוים הנמנה כדבר מסוים לעצמו, וכגון המוסיף על חפצא של לולב או על חפצא של אתרוג. משא"כ כזית מצה שאינו נמנה כדבר מסוים וכחפץ לעצמו. היסוד הוא שדין כזית אינו מנין שקובע חפץ מסוים, אלא דכזית מהווה דין שעור של כמות וגודל בנוגע למעשה המצוה. ולפי"ז מי שאוכל ב' כזיתים של מצה אינו מוסיף על מנין של חפץ מסוים. והאיסור של ב"ת הוא דוקא במוסיף על מנין חפצים מסוימים של מצוה, אבל כזית אינו מנין המייחד ומסיים את החפצא של מצה לעצמו, דכזית אינו אלא שיעור אכילה של כמות במעשה אכילת הגברא. ולכן אין איסור להוסיף עליו. כי אין הכזית חפצא מסוים שנמנה לעצמו ושאסור להוסיף עליו. ולפי"ז יוצא דכזית מצה דומה לגודלו של לולב, דפשיטא כי אף על פי ששעור הלולב הוא ד' טפחים מותר להוסיף על גדלו שאין שיעור זה שיעור המסיים חפץ, וכמו כן הוא בכזית מצה.598
ד
שיטת הראב"ד בבל תוסיף בלולב
עיין בראב"ד (פ"ז מהל' לולב ה"ז) וז"ל א"א לא שמעתי מעולם פסלות בזה ולא איסור תוספת או גירוע ואפילו לר' יהודה דאמר לולב צריך אגד וכו' ואי אגיד ביה במינא אחרינא הוה ליה מוסיף מכלל דכי קטר ליה בסיב ובעיקרא דדיקלא ליכא מוסיף אע"ג דאיכא טפי מלולב אחד, וכל שכן לרבנן דאמרי אין צריך אגד, דאמרינן (סנה' פח:) האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי עכ"ל. ונראה דהראב"ד השיג על הרמב"ם בשתי נקודות: א) דאין בל תוסיף במינו ואפילו לר' יהודה דס"ל לולב צריך אגד וכדמוכח מהא דאוגדו בסיב ובעיקרא דדיקלא, ב) דכל שכן לרבנן דלולב א"צ אגד והאי לחודיה קאי לא שייך כלל תוספת, ומשמע דאפילו שלא במינו מכיון דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, וכדמבואר בלח"מ (שם). וצ"ע בשיטת הראב"ד דהרי מפורש במנחות (דף מ:) דבהטיל ד' ציצית למוטלת אם נתכוין להוסיף הריהו עובר בבל תוסיף אע"פ דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ועיין בראב"ד (פ"א מהל' ציצית הט"ו) וז"ל וה"נ אם היה שם קשירה כתקנה והטיל בה אחרת וקשרה כמו כן האי לחודיה קיימי והאי לחודיה קיימי וכשרה בין שנתכוין להוסיף בין שנתכוין לבטל עכ"ל, וא"כ קשה מ"ש בציצית דלא מהני הסברא דהאי לחודיה קיימי אלא להכשיר את עשיית הציצית אבל מ"מ עובר בבל תוסיף, ואילו בלולב הסברא דהאי לחודיה קאי מפקיע את האיסור של בל תוסיף לגמרי.
ונראה לבאר דבציצית אף דבעיקר הקשירה כל קשר וקשר הוא בפני עצמו, וכל ציצית וציצית עומדת בפנ"ע כ"ז לא מהני אלא דלא נימא כל המוסיף גורע ואין התוספת פוסלת את החפצא של הציצית אבל אם באנו לדון על מעשה המצוה וקיום לבישת ציצית לענין זה קיי"ל דארבעתן הן מצוה אחת ובעינן שיהיו כל ד' ציצית בבת אחת בבגד, ומצד מעשה הלבישה מצטרפין כל הד' כנפות זה לזה, ולא שייך לומר דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ומשו"ה סובר הראב"ד דהמטיל ציצית למוטלת עובר בבל תוסיף – מאחר שמוסיף במעשה המצוה של ציצית.
אולם בלולב קיי"ל (מנחות כז.) דביש לו כל ד' מינים אין מעכבין זה את זה, וי"ל דהראב"ד ס"ל כשיטת הבה"ג (מובא בתוס' ד"ה לא שנו) דאפילו אם מגביה כל א' וא' בפנ"ע יצא. ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' לולב ה"ו) וז"ל ואם לא אגדן ונטלן א' א' יצא עכ"ל. ולא השיג עליו הראב"ד בזה ומשמע דאף הראב"ד ס"ל דיצא. ונמצא דאין נטילת ד' מינים בלולב מעשה מצוה אחת, ואינו מחוייב ליטלם בבת אחת, ונמצא דלא רק בחפצא של מצוה האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, אלא אף בקיום המצוה ובמעשה המצוה האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. וי"ל דלכן סובר הראב"ד דבלולב אינו עובר כלל בבל תוסיף וחלוק הדין דהאי לחודיה קאי בציצית מבלולב, דבציצית האי לחודיה קאי מועיל כדי שלא נחשב הוספה בחפצא של המצוה ולא אמרינן כל המוסיף גורע, אבל מ"מ חל הוספה במעשה המצוה וחל איסור בל תוסיף מחמת הוספה למעשה המצוה. משא"כ בלולב האי לחודיה קאי אף במעשה המצוה ולא שייך בו איסור בל תוסיף כלל.
והנה הרמב"ם (פ"ז מהל' לולב ה"ו) כתב וז"ל ואם לא אגדן ונטלן א' א' יצא והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו אבל אם לא היה לו אלא מין א' או שחסרו מין א' לא יטול עד שימצא את השאר עכ"ל. ובביאור מש"כ הרמב"ם "עד שיהיו ארבעתן מצויין אצלו", ביאר הגר"מ זצ"ל דאין זה רק משום איסור הפסק ודין ברכה עובר לעשייתן, דבעינן שיהיו כולן מצויין אצלו כדי לברך את הברכה עובר לעשייתן, דמברכין ברכה אחת לכולם, ואילו למשל הלולב נמצא לפניו והאתרוג נמצא במקום אחר אזי לא הוי הברכה עובר לעשייתן על נטילת כל ד' המינים. אלא דהרמב"ם סובר דלא יצא יד"ח ממצות לקיחת ד' מינים מה"ת אא"כ כולם מצויין אצלו, ואף שפסק דיכול ליטלם בזה אחר זה היינו רק כשכולם מצויין אצלו דאזי חל צירוף בין הלקיחות והו"ל כחדא לקיחה אריכתא, משא"כ אם אינם מצויין אצלו אזי כל לקיחה הויא לקיחה בפנ"ע ולא יצא יד"ח. ובזה מבואר למה להרמב"ם יש ב"ת בלקיחת ד' המינים דעפ"י דין מתקיימת בהן מעשה מצוה אחת של לקיחה וכשמוסיף עוד מין מצטרף מין זה למעשה המצוה ופוסלת את מעשה המצוה.599
ונראה דהראב"ד חולק על הרמב"ם בזה וס"ל דד' מעשי מצות הן, וראייה לזה ממש"כ המג"א (תרנ"א ס"ק כ"ה) דאם נטל לולב בלי ערבה ובירך על נטילת לולב חוזר ונוטל את הערבה ומברך על נטילת הערבה, ומוכח דס"ל דכל מין ומין מד' המינים הוי מעשה מצוה בפנ"ע ואע"פ שמעכבין זה את זה, וי"ל דלכן הראב"ד סובר דליכא בל תוסיף בד' מינים דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, משא"כ בציצית דמהוה מעשה וקיום מצוה אחת.600
ה
בדין האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי
כתב הר"ן בסנהדרין (חידושי הר"ן דף פח: ד"ה אי סבירא לן דלולב צריך אגד) וז"ל וכן כשנטל את הלולב שיש בו ה' מינין באגודה א' למ"ד לולב צריך אגד הרי הוא גרוע מתחלתו ואין נטילתו אלא כענף של זית או רמון שאמר שאין נטילתן כלום לא למצוה ולא לעבור עליו וכשהורה הזקן ממרא עליה אין בהוראתו מעשה של עבירה אלא שב ואל תעשה שמונע ממנו נטילת לולב כשר וחיוב תוסיף אינו אלא כשהמצוה נגמרת מתחלתה ויוצא בה כראוי ובשביל התוספת נפסלת כמו בהנחת הארבעה פרשיות וכשמוסיף החמישית הוא מוסיף במצותו וגורע אותה וכו' עכ"ל. ונראה דהר"ן סובר דלמ"ד לולב צריך אגד פסול החפצא חל בלי איסור בל תוסיף שבמקום שגרוע ועומד אינו חפצא של מצוה כשר כלל וממילא המצוה פסולה, ולכן אינו עובר גם בב"ת דאין כאן חפצא של מצוה כלל ואין כאן איסור הוספה, דהחפצא של מצוה איננו קיים כלל ואין בלקיחת ה' מינים מעשה מצוה בכלל, דהאיסור ב"ת חל דוקא בהוספה על מעשה המצוה אבל לא בלי מעשה מצוה, וכשחסר החפצא של מצוה אין כאן מעשה מצוה ולכן אין איסור ב"ת.
והנה בדין דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי למ"ד לולב א"צ אגד יש ג' שיטות בראשונים:
א) שיטת הרמב"ם פוסלת אפילו בהאי לחודיה קאי וכו'. ב) שיטת התוס' בסוכה (לא:) היא דעובר בב"ת ואינו פסול. ג) שיטת התוס' בסנהדרין דאין בזה איסור דאורייתא אלא איסור מדרבנן.
וכדי לעמוד על יסוד המחלוקת, נראה דיש לדון אליבא דרבנן דלולב א"צ אגד ונוטל כל אחד ואחד לבדו האם יוצא או לא. וכתבו בתוס' בסוכה (לד: ד"ה שתהא) דפליגי בזה בה"ג ור"ת, דלבה"ג יוצא ולר"ת אינו יוצא. ויש לתלות מחלוקתם בביאור האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, דאם הכוונה היא דאין שייכות בין לקיחה א' לחברתה אזי יוצא המצוה בזה אחר זה כשיטת הבה"ג, ברם אם יש דין צרוף המינים ולקיחתם אזי צריכים לקחתם ביחד כר"ת. והוא הדין בב"ת: אם יש צרוף בין הלקיחות קיים איסור ב"ת, שאם נוטל הוספה היא מצטרפת לשאר הלקיחות ומהווה איסור דב"ת, ברם אם כל הלקיחות אינן מצטרפות כלל גם דבר נוסף אינו מצטרף ואין ב"ת. יוצא דלפי התוס' בסוכה יש צרוף בין הלקיחות ולכך סוברים שיש איסור ב"ת אפי' לרבנן. ולתוס' בסנהדרין אין צרוף בין ד' הלקיחות ומשו"ה סוברים שאין איסור ב"ת אם מוסיפים לקחת מין אחר, והיא המחלוקת בין בה"ג ור"ת.
שיטת הרמב"ם היא שעובר בב"ת משום דס"ל שיש צרוף בין הלקיחות ולכן יש איסור ב"ת בלוקח ומוסיף עוד דבר. והנה פסק הרמב"ם (פ"ז מלולב הל"ו) שיכול ליטלן אחד אחד והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו ואם חסר מין א' לא יטול עד שימצא השאר. ויש לחקור בדין זה, האם הוא מטעם ברכה דאינו יכול לברך עד שיהיו כולן אצלו ומשו"ה פוסק דיהיו מצויין אצלו כדי שיוכל לברך ולהוי הברכה עובר לעשייתן ולא עובר דעובר ולהכנס לשאלה בספק ברכות, או"ד זה דין מן התורה, ומטעם צרוף, שבכדי לצרף הלקיחות אהדדי צריכים כל המינים להיות מצויין אצלו בעת הלקיחה. ומזה שהרמב"ם אוסר הוספה וחולק על הראשונים שאינם אוסרים הוספה משום דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, מוכח שסובר הרמב"ם שיש חלות צרוף בין הלקיחות, דכשמצויין אצלו מצטרפות למצוה אחת ולכך יש איסור בל תוסיף כשמוסיף מין אחר. וממילא הביאור בזה שמחייב שיהיו כולם אצלו בשעת הלקיחה הוא מטעם צרוף במצוה דאורייתא, ולא מטעם ספק ברכות דהוי רק דין דרבנן בלבד. (וכך ביאר הגר"מ זצ"ל).601
והנה אליבא דהרמב"ם יכול ליטול ד' המינים בזה אחר זה כל מין ומין לעצמו. ויש לחקור מה הדין בלקיחת ג' ההדסים, האם יכולים לקחתם א' א', או"ד דחייבים לקחתם ביחד. ועיין ברמב"ם (פ"ז מלולב הל"ז) שכתב וז"ל ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונויי מצוה הוא אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם עכ"ל. וצ"ע, למה מתיר הוספה בהדסים בלבד ולא בשאר המינים. ונראה שדוחק לומר שנוי מצוה בלבד מתיר האיסור דב"ת, דא"כ למה ליכא נוי מצוה גם בשאר המינים, ולפי"ז מ"ש לרמב"ם שדוקא בהדסים מותר להוסיף.
ולכאורה ביאור הדברים הוא דשונה דין המנין דשלשה הדסים מהמנין של שאר המינים - כמו המנין של שתי ערבות. מנין שלשה הדסים אינו מנין לעצמו אלא מהוה שעור בחפצא של הדסים, דהתורה קראה להדסים ענף עץ עבות ובכדי שיחשבו הדסים עבות צריכים להיות שלשה, דפחות משלשה אינו עבות. מ"מ אין בזה חיוב מנין מסוים לקחת דוקא שלשה הדסים, אלא שפחות משלשה הדסים אינם ענף עץ עבות ואין זה חפצא של הדסים בכלל. יוצא שהדין של שלשה הדסים אינו דין מנין במעשה המצוה, אלא דין בחפצא של הדסים שיקראו ענף עץ אבות - דפחות משלשה אינו עבות. ועיין בתוס' (לד: ד"ה ענף) שכך מביא בשם פי' הקונטרס ענף חד עץ חד עבות חד, דדין השלשה חלות בחפצא של ענף עץ עבות. ולכן מתיר הרמב"ם להוסיף על ג' הדסים, דאין דין מנין בעצם מעשה הלקיחה, שאין הלכה בכלל לקחת ג' הדסים בעצם מעשה המצוה, כי הדין הוא לקחת ענף עץ עבות ופחות מג' אינו עבות; משו"ה אפשר לקחת יותר מג' הדסים לנוי כי כל ההדסים נחשבים ביחד לחפצא של ענף עץ עבות, משא"כ בערבות דהתורה קוראה אותן ערבי נחל, ושיש מספר שתים בעצם מעשה המצוה, דהמצוה היא דוקא לקחת שתי ערבות, ומכיון שיש חלות דין מנין במעשה המצוה יש איסור ב"ת ואין להוסיף עליהן.
ומבואר מזה שאע"פ שבשאר המינים פוסק הרמב"ם שניתן לקחתם בזה אחר זה, אמנם בהדסים מודה דחייב לקחת את שלשתם ביחד - דפחות משלשה אינו חפצא של עבות, ובלוקח אותם בזה אחר זה אינו לוקח ענף עץ עבות ואין זו מצוה.
ועיין בריטב"א במס' סוכה (דף לא: ד"ה אמר מר כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם וכו') שמביא את הדין דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי בהוספה על ההדסים ועל הערבות ואינו מבדיל ביניהם, (וכותב שהמנהג הוא להוסיף בין הדסים ובין ערבות - שלא כרמב"ם שמתיר רק בהדסים), ומשמע דסובר שלקיחת ההדסים שוה לשאר המינים, ולפי בה"ג לכאורה יוצא על פי הריטב"א, שכמו שמותר לקחת כל מין ומין לחוד, כן מותר לקחת כל הדס והדס לחוד בזה אחר זה, דסובר דמנין שלשה בהדסים דין הוא במעשה המצוה, דהמצוה היא לקחת שלשה הדסים, ואין זה דין בחפצא דענף עץ עבות.
ועיי"ש בהמשך דבריו שכתב הריטב"א וז"ל אבל מורי נר"ו מפרש בשם רבינו הגדול ז"ל דכל היכא דאמרי' האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ליכא משום בל תוסיף כו' ומה שאמרו בכהן שעלה לדוכן והוסיף א' משלו שעובר בב"ת כו' שאני התם שצריך פרישת כפים וכיון שהכל עושה עם פרישת כפים ה"ל כלולב דר' יהודה שהוא צריך אגד כו' והישן בשמיני לא חשיב דקאי לחודיה כיון שכל הימים רצופים ואין הפסק בינתיים וכו' עכ"ל.
ויש לחקור בכהן שמברך ברכה רביעית בנשיאת כפים שעובר בבל תוסיף כדאיתא במס' ר"ה (כח ב) האם נפסלו ברכותיו למפרע או לא, ולכאורה נראה שלא נפסלו. וכן בישן בשמיני בסוכה לכאורה הימים הראשונים לא נפסלו דכבר קיים מצותם אלא שעובר אח"כ באיסור בל תוסיף, ברם הריטב"א סובר דאי האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אין איסור ב"ת חל בכלל, והא דכהן המוסיף ברכה והישן בשמיני בסוכה עוברים הוא משום שיש צרוף למה שעשו למפרע, ודומה ללולב דר' יהודה שהוא צריך אגד והוי חפצא א' של מצוה. יוצא מזה אליבא דהריטב"א שהמברך ד' ברכות והישן בשמיני פוסלים את המצוות למפרע ולא יצאו מצות ברכת הכהנים ולא מצות ישיבת סוכה, דסובר שכל הברכות וכל הימים מצטרפים לחפצא א' - וב"ת בחפצא פוסל. ברם כ"ז אם סוברים דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ר"ל שאין בזה דין ב"ת כלל, דדין ב"ת חל דוקא בחפצא א' של מצוה ולא במעשה מצוה. אולם לתוס' (במס' סוכה) הנ"ל דסוברים שיש איסור ב"ת במעשה מצוה שאינו פסול בגוף החפצא של המצוה, י"ל בפשטות שכהן שמברך ברכה רביעית עובר על איסור ב"ת אבל אינו פוסל ברכותיו הראשונות למפרע, והישן בשמיני בסוכה ג"כ עובר על ב"ת אבל אינו פוסל את מצות הסוכה למפרע, דבאופנים אלו יש ב"ת במעשה המצוה ואסור, אבל אין חלות פסול בחפצא של המצוה, דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ולכן יוצאים אף על פי שעוברים בב"ת.602
ו
בדין הטיל ציצית על ציצית
עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ציצית הט"ו) וז"ל הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה, ואם נתכוון להוסיף אף על פי שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה, שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה עכ"ל. וביאר הגר"מ זצ"ל דמוכח דהתוספת פוסלת את החפצא של המצוה ולכן פסק הרמב"ם שאפילו אם חתך אח"כ את התוספת הציצית פסולות משום תעשה ולא מן העשוי, דאילו אי נימא דע"י התוספת חל רק פסול במעשה המצוה ובקיום המצוה של הגברא בלבד אזי י"ל דאע"פ שהוסיף מ"מ הבגד הוי בגד של ציצית וליכא חסרון דתעשה ולא מן העשוי. ומוכח מזה דהתוספת חלה לפסול את החפצא של המצוה.
בגמ' מנחות (דף מ:) איתא וז"ל אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא הטיל לבעלת שלש והשלימה לארבע פסולה, [משום] תעשה ולא מן העשוי וכו', ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי והאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשרה, אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי, מעשה לא הוי. מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאוסופי קא מיכוין דלמא לבטולי קא מיכוין, ובל תוסיף ליכא, מעשה איכא עכ"ל, ופרש"י (ד"ה הטיל למוטלת) וז"ל שהיה בה ד' ציצית והטיל לה ד' אחרים כשרה בהני בתראי ואף על גב דהדר פסקינהו לקמאי והא הכא דשלא לצורך עבדינהו בשעת עשייה ומכשרא בהו עכ"ל, ובד"ה (אמר רבא) כתב וז"ל לעולם שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא להכי מכשרא בבתראי דקאי בבל תוסיף כי עבדינהו ולא הוו מעשה דכיון דעובר על דברי תורה לא מיקרי מעשה, הלכך כי פסיק לקמאי היא הויא עשייתן דבתראי (עשיה) אבל שלא לצורך דבעלת ג' שאינו עובר עליהן הוי מעשה לאקרויי ציצית העשויה בפסול ואיכא כשגומרה תעשה ולא מן העשוי עכ"ל, ובד"ה מעשה איכא כתב וז"ל והדר קושיא לדוכתה עכ"ל. ומבואר דרש"י מפרש דרבא סובר דבעלמא אם הטיל ג' ציציות בטלית של ג' כנפות ואח"כ הוסיף כנף ד' והטיל בה ציצית דחל פסול דתעשה ולא מן העשוי, אך בהטיל ציצית למוטלת כשרה משום דמאחר שעבר באיסור בל תוסיף כשהטיל הציצית השניות לטלית לא מיקרי מעשה עשייה, ולכן כשחתך אח"כ את הציצית הראשונות חלה עשייה בציצית השניות וליכא חסרון ד"ולא מן העשוי". והקשה עליו רב פפא דדלמא כשהטיל הציצית השניות הריהו נתכוין לבטל את הציצית הראשונות ולא קא עבר כלל על בל תוסיף בהוספת הציצית השניות וחשיב עשייה, ומהא דמכשיר ר' זירא מוכח דליכא בציצית פסול של "תעשה ולא מן העשוי", והדרא קושיא לדוכתא.
והנה אליבא דרש"י מבואר דיתכן שיחול פסול בחפצא אע"פ דלא עבר על איסור בל תוסיף, דהרי ר"פ הקשה דדלמא לבטולי קא מכוין ולא עבר על איסור בל תוסיף ומ"מ פסל את החפצא ע"י הוספת הציצית, ומבואר דלרש"י יש דין מנין של ד' ציצית על ד' כנפות ולכן אם הוסיף ציצית חמישי בבגד אין זה החפצא של ציצית האמורה בתורה, ומשו"ה החפצא פסולה, ואין הפסול חל מחמת שעבר על איסור בל תוסיף.603 ור' פפא הקשה דמאחר דלבטולי קא מכווין וליכא איסור בל תוסיף א"כ יש מעשה כלומר פסול דתעשה ולא מן העשוי, דכשמוריד את הציצית היתרות אינו מפקיע שום איסור, וחל פסול דתעשה ולא מן העשוי דפסל את הבגד בהוספתו ולא מתקן מידי בקציצת הציצית המיותרות. משא"כ אם נתכוין להוסיף דעבר על בל תוסיף אזי כשחותך הציצית הריהו מתקן את האיסור דבל תוסיף וחשיב עשייה מעליא וליכא פסול דתעשה ולא מן העשוי. ולפי רש"י יוצא דבנתכוין לבטל את הראשונות לא עבר על איסור בל תוסיף אך נפסלה החפצא. ואילו כשנתכוין להוסיף יכול להכשיר את הציצית ע"י קציצת ציצית אחת מהבגד.
אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ציצית הט"ו) שכתב וז"ל הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה, ואם נתכוון להוסיף אף על פי שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה, שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר להיפך מרש"י, דבנתכוין להוסיף אין לו תקנה ואף כשחתך ציצית המיותרת והורידה מהבגד פסולה, משא"כ בנתכוין לבטל הראשונות אזי יכול לחתוך את הראשונה ולהכשיר את הציצית. ונראה דסובר דכשנתכוין להוסיף דעבר על בל תוסיף אזי הריהו פוסל נמי את החפצא, משא"כ בנתכוין לבטל את הראשונות שלא עבר על בל תוסיף לא נפסל החפצא של ציצית, דלא ס"ל כרש"י ששייך חלות פסול בחפצא מבלי לעבור על איסור בל תוסיף, דרק משום האיסור נפסל החפצא. אך לפי"ז צ"ע למה פסק הרמב"ם דבנתכוין לבטל את הראשונות מתיר את הראשונה או חותכה וכשרה, דלכאורה אף אם אינו חותך את הראשונה יהיה כשר דהרי החפצא של מצוה לא נפסל בהוספה מכיון דלא עבר על איסור בל תוסיף, וא"כ צ"ע למה פסק הרמב"ם שצריך לחתוך את הראשונה או להתירה. ותירץ הגר"מ זצ"ל דכשנתכוין לבטל את הראשונות אע"פ שלא נפסלה החפצא (מכיון שלא עבר על איסור ב"ת), מ"מ כל זמן שלא הוריד את הציצית הראשונות הרי זה בגד עם חמש ציצית ואסור לגברא ללובשה דכשלובש את הבגד יחול הוספה במעשה המצוה, ולהרמב"ם אע"פ שבנתכוין לבטל את הראשונות ליכא פסול בחפצא של מצוה מ"מ אם לובש את הבגד יש הוספה במעשה המצוה המפקיעה נמי את קיום המצוה, ולכן פסק הרמב"ם שצריך לחתוך את הראשונה או להתירה, דכוונה לבטל את הראשונות מועיל שלא יחול פסול בחפצא של המצוה מדין בל תוסיף אך אינו מועיל להפקיע בל תוסיף ממעשה המצוה, ולכן כל זמן שההוספה עדיין בבגד אסור ללובשה, וכשחתך את הראשונה תו ליכא הוספה במעשה המצוה. (וליכא פסול דתעשה ולא מן העשוי מכיון שההפצא לא נפסל מעולם). משא"כ באופן שהוסיף ציצית לבגד ונתכוין להוסיף אזי חל פסול בחפצא של מצוה מחמת ההוספה, ולכן אף אם חותך את ההוספה אח"כ פסולה מדין תעשה ולא מן העשוי.604
ועיין בראב"ד (פ"א מהל' ציצית הט"ו) שכתב וז"ל כתב הראב"ד ז"ל עיינתי בדבריו ולא מצאתי בגמרא כן שהרי אמרו הטיל למוטלת כשירה, ופירש רבא הטעם בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי הילכך הכא חתך את הראשונות והניח השניה מעשה קרינן ביה ורב פפא שהקשה עליו ממאי דהאי גברא לאסופי אתי דילמא לבטולי אתי ובל תוסיף ליכא מעשה איכא, לאו למימרא דאי לאוסופי אתי הוי מיפסלו חדא מינייהו אלא למיפטר גברא מבל תוסיף היכא דאתא לבטולי קמייתא והטיל למוטלת כשירה סתמא הוא דאיתמר, והא דמסיק בסנהדרין בענין זקן ממרא דאי איכא ארבעה חוטין ואייתי הוא חמישי אי קשר העליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אלמא משום תוספת מיפסלא מצוה, התם משום חציצה דהיינו החוט היתר שחוצץ בין החוטין העיקרים והקשר, שהרי למאן דאמר קשר העליון לאו דאורייתא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וליכא גרוע והכא נמי אם היה שם קשירה כתקנה והטיל בה אחרת וקשרה כמו כן האי לחודיה קיימי והאי לחודיה קיימי וכשרה בין שנתכוון להוסיף בין שנתכוון לבטל וכן עיקר דהאי לחודיה קיימי והאי לחודיה כו' עכ"ל. ומבואר דלפי הראב"ד אין החפצא של מצוה נפסלת ע"י ההוספה וכשנתכוין להוסיף ציצית לבגד לא נפסל החפצא של מצוה. והראב"ד הקשה ע"ז מסוגיין דמשמע דהוספת ציצית לבגד פוסלת את החפצא. ותירץ הראב"ד דהפסול הוא מדין חציצה שהחוט היתרה חוצץ בין החוטים העיקרים לקשר. אך אולי יתכן לפרש את דברי הראב"ד דדוקא כשמוסיף ציצית חמישית על הבגד אזי ס"ל דלא חל חלות פסול בחפצא של הבגד, משא"כ כשהוסיף חוט בציצית אחת חל פסול בחפצא. וי"ל דהטעם בזה הוא דהראב"ד סובר דליכא דין מנין במספר ציצית בבגד, אלא דנאמר דצריך שיהיו ציצית על ד' כנפות הבגד אך אם הוסיף ציצית אחת על א' מהכנפות המציוצות כבר לא פסל עי"ז את החפצא, דליכא דין מנין דבעינן ד' ציציות ולא יותר, אלא דבעינן ד' ציציות על ד' כנפות, ומאחר דליכא דין מנין ומספר בחפצא לענין מספר ציציות שבבגד לא פסל את החפצא בהוספתו. משא"כ כשהוסיף חוט לציצית אחת אזי חלה הוספה בחפצא, דבציצית חל דין מנין במספר החוטים דבעינן ד' חוטים ואם הוסיף חוט א' הרי זה פוסל את החפצא.
ועיין בראב"ד (פ"ד מהל' ממרים ה"ג) וז"ל והוא הדין לולב וציצית שהתוספת פוסל את העיקר שאם הוסיף ולא פסל אף על פי שהעביר אותם בבל תוסיף כיון שהעשה מתקיים אינו חייב, ומה שאמרו בגמ' בלולב וציצית גרוע ועומד הוא לא אמרו כדי לפוטרו עליהם אלא שאינן דומות לתפילין למוסיף גורע שהרי אפילו קודם התוספת לא היה בהם תועלת שהרי צריכין קשר ואגד ורבי אושעיא שאמר השמועה ורבי אלעזר תלמידו הוא שאומר אין לנו אלא תפילין כלומר שזה הלשון לא נמצא אלא בתפילין ואם תאמר בלולב וציצית נמי משכחת לה שאגד ארבעה מינין והוסיף החמישי וקשר ח' חוטין והוסיף התשיעי זה אינו כלום וכיון דצריכין אגד וקשר אם הוסיף אחר האגד לדברי הכל האגד אין בהם ממש שהרי יש בהן משום תעשה ולא מן העשוי שהאגד משלים המצוה וצריך להתירו ולחזור ולקשור עכ"ל. ויש להעיר דאם נפרש את דברי הראב"ד בהל' ציצית כפשוטו דכשמוסיף חוט א' לציצית חל פסול מדין חציצה, צ"ע דבהל' ממרים כתב דכשהוסיף חוט לאחר שנקשר הקשר אין בזה פסול דמכיון דצריך קשר מה שהוסיף לאחר שקשר אינו כלום, וצ"ע דאם הפסול הוא משום חציצה י"ל דחל פסול אף כשמוסיף את החוט לאחר שקשר את הקשר. ומשמע דהביאור בראב"ד הוא כמש"נ דכשמוסיף חוט לציצית אחת חל פסול בחפצא אך י"ל דהיינו רק באופן שהוסיף החוט לפני שקשר הקשר, משא"כ אח"כ ליכא צירוף ולא חל פסול משום ההוספה. וצ"ע.
594 ולפי"ז יתכן לבאר את הפסוקים בפ' יתרו (שמות י"ח, י"ג – כ"ו) "ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב. וירא חתן משה את כל אשר הוא עשה לעם ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב. ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרוש אלוקים. כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלוקים ואת תורותיו וגו". וי"ל דמשה רבינו היה יושב בדין כל היום מן הבקר עד הערב מדין סנהדרין הגדול, דמשה רבינו במקום ע"א קאי (סנה' דף טז.), והיה יושב ומלמד לכלל ישראל תורה כל היום, וכמש"כ בפסוק "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוהים וגו' והודעתי את חקי האלוקים ואת תורותיו". (ועיין ברמב"ן עה"ת שמות י"ח: טו). וכתיב (י"ח: י"ז) "ויאמר חתן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עשה נבל תבול גם אתה גם העם הזה וגו' כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך" דיתרו טען דמדין בית דין שדן דיני תורה לא טוב לדון לבד כל היום וצריכים למנות עוד שופטים לדון וגם להגביל את הזמן שיושבין ודנים את הדין.ויתרו הציע שימנו שופטים "ושפטו את העם בכל עת וגו' והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם", דמשה רבינו במקום ע"א קאי שהיה בעל מסורת התורה. ואילו שאר הדיינים רק נתמנו לפסוק את הדין בדיני תורה, דרק משה רבינו בלבד הוא במקום ע"א שהיה מוסר התורה ומלמד תורה לעם ישראל והיה יושב כל היום ללמד תורה לכלל ישראל, וכמו"כ ב"ד של ע"א שמעיקר תפקידם הוא ללמד תורה לכלל ישראל יושבין כל היום מפאת תפקידם ללמד תורה לכלל ישראל.
595 ויש לומר דאף לפירוש של הגר"מ זצ"ל הדין של צירוף המינים חל כדי לצרפן יחד במעשה המצוה דחלה לקיחה אחת של כל ד' המינים ביחד, אך כל מין מהוה חפצא של מצוה בפנ"ע ואין ההוספה חלה בחפצא של המצוה, ומשו"ה לא נעשה זקן ממרא.
596 עיין ברשימות שיעורים למס' סוכה דף לא. בענין בל תוסיף אות ב' (עמ' קל"ז – קל"ח).
597 וז"ל שבעת ימים תאכל מצות כל שבעה מצוה ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה, אעפ"כ מצוה מדאורייתא הוא עכ"ל. ועיין בערוך השולחן סימן תע"ה סעיף י"ח, ובמשנה ברורה סימן תע"ה ס"ק מ"ה.
598 וע"ע ברשימות שיעורים למס' סוכה בענין בל תוסיף אות ב'.
599 ולכאורה לפי"ז אם מין ההוספות לא היה מצוי אצלו כשלקח את הד' מינים ולקחו אח"כ אינו עובר בבל תוסיף להרמב"ם.
600 אמנם צ"ע דאם הראב"ד סובר דליכא ב"ת במינו א"כ למה יש ב"ת בציצית. וי"ל דהראב"ד סובר דליכא ב"ת במינו בהוספה במעשה המצוה כמו בלולב אליבא דרבנן, משא"כ בהטיל ציצית למוטלת דיש בל תוסיף בחפצא אזי אסור אפילו במינו. והא דלר"י מוסיפים מינו באגד דהיינו בחפצא היינו כדי לקיים מצות אגד בחפצא המחייבת הוספת האגד.
601 עיין לעיל בענין בל תוסיף אות ד'.
602 ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' סוכה דף לא: בענין בל תוסיף אות ה'. ברם לפי הנ"ל עוד י"ל דלבה"ג והריטב"א ד' לקיחות של לולב אינן מצטרפות וכל לקיחה ולקיחה מהוה מעשה מצוה לעצמה משא"כ בשלש ברכות דברכת כהנים דמצטרפות למעשה מצוה אחת, דכל הברכות מצטרפות לחפצא אחת של ברכת כהנים ובברכה רביעית יש הוספה על החפצא דברכת כהנים. ואף בסוכה כל ז' ימי החג מצטרפים למעשה וקיום מצוה אחת של ישיבה בסוכה, ולכן כשיושב בשמיני בסוכה הרי זה הוספה על מעשה המצוה ועל החפצא דמצוה דישיבה בסוכה כל ז' ימי החג.
603 ולפי תוס' במס' סוכה למ"ד לולב א"צ אגד חל רק איסור בל תוסיף אך אין החפצא של מצוה נפסל, ולפי הרמב"ם למ"ד לולב א"צ אגד חל איסור בל תוסיף במעשה המצוה המפקיע נמי את קיום המצוה, אך לא נפסל החפצא של מצוה ע"י ההוספה. ולמ"ד לולב צריך אגד חל פסול בחפצא. אך כאן ברש"י נתבאר חידוש דיתכן חלות פסול בחפצא מבלי לעבור על איסור בל תוסיף. (רבינו זצ"ל). ועיין לעיל באות ה' בביאור שיטת הר"ן.
604 ונראה דדוקא בציצית חל פסול בחפצא וכשמתכוון להוסיף כי כל הציציות שבבגד מצטרפות לחפצא אחת של מצוה. משא"כ בלולב דאפשר ליטול כל מין ומין לבדו וליכא חפצא אחת של מצוה דאזי לא חל בל תוסיף בחפצא אלא רק במעשה המצוה, וכמש"נ לעיל בשיעורים.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
בן סורר ומורה. אף לאחר שהתרו בו וקלקל והלקוהו וחזר וקלקל אם רצו למחול ולא הביאוהו לבית דין מוחלין לו שהכתוב תלה בהם ותפשו בו: תיובתא. מדתלי טעמא בשלא ירבו מחלוקת ש''מ אפי' הוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו: יושבין בחיל. מפני שהעם רב ומקום צר להם בלשכה אי נמי שלא יהו נראים כיושבין בדין שבלשכת הגזית היו דנים וזה עיקר: משם מעלין אותו. להיות דיין בהר הבית כשמת אחד מהם ויושב שם עד שמת אחד משל עזרה ומעלין את זה שם וכולן יש בהם מעלה זה מזה: שייף. שוחה נכנס ושוחה יוצא והכי אמרי' בב''ב (דף ז.) גבי תקרת הבית שנחבטה שוף עול שוף פוק: מעיקרא. קודם שבא לבית דין שבלשכת הגזית לישאל לא הוה מיחייב קטלא כל כמה דלא עביד איהו גופיה: מעיקרא נמי בר קטלא הוא. אם עושה עבירה שיש בה מיתת בית דין הוה מיקטיל: מסית דלא בעי התראה. אם היה מסית ומורה טעם היתר ולומר אין בלשון הזה הסתה מעיקרא נמי מקטיל בלא התראה: אי אמר טעמא לזכותא. לאצוליה אבל השתא אי אמר טעמא לא מקבלינן שהרי שמע מפי ב''ד שלא לעשות והמרה: מתני' האומר אין תפילין פטור. דאין זו הוראה דזיל קרי בי רב הוא: חמש טוטפות יש. שאע''פ שאין דבר זה אלא להוסיף על דברי סופרים חייב דמדרש דסופרים הוא לטטפת לטטפת לטוטפות הרי כאן ד': גמ' ויש בו להוסיף. על מה שפירשו חכמים: ואם הוסיף גורע. ופוסל הראשון בתוספתו: ואין לנו אלא תפילין. שעיקרן בתורה ופירושן מדברי סופרים שהם ד' בתים ויש להוסיף חמשה או יותר ואם הוסיף גורע דקא עבר בבל תוסיף ולא עבד מצוה: ואליבא דרבי יהודה. אמר ר' אושעיא למילתיה דאמר לעיל עד דאיכא תורה ויורוך ואית דאמרי אין לנו אלא תפילין ואליבא דרבי יהודה דאמר צריך להדביק במנחות בהקומץ רבה (דף לד:) ולא נהירא לי דההיא בתפילין של יד קאי ומתני' טוטפות תאני והיינו דראש ועוד מדקא מקשי בסיפא אי דעבד ארבעה בתים כו' שמע מינה בשל ראש קיימין דאי בשל יד בית אחד הוא דקא הוי: האי לחודיה קאי. ואין זה גורע: גרוע ועומד. דמתחילתו לא עשה כהוגן שאגד שם תוספת מצוה ואנן בעינן גורע דהשתא שהיה מתחילתו כשר ופוסלו בתוספתו: ופירושו מדברי סופרים. ד' חוטין דילפינן גדיל ב' גדילים ד': קשר עליון. שעושין סמוך לכנף כשנתלו החוטין ועל ידיהן נעשין חיבור לטלית לאו דאורייתא (אלא) הלכה למשה מסיני דפלוגתא היא במנחות (דף לט.): האי לחודיה קאי. דכיון דלא נקשר אינו חיבור עם השאר והראוי למצוה היא המצוה והעודף כמי שאינו:
מסית דלא בעי התראה מאי איכא למימר. לאו אליבא דר' . מאיר פריך דאמסית לא מיחייב דאין בו כרת: ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה. כל הנך דרשות דדרשינן לעיל מקרא דכי יפלא לא חייש: אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד וכו'. משמע אבל אי סבירא לן דצריך אגד לא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והכי נמי אמרי' בריש לולב הגזול (סוכה דף לא.) דקאמר רבי יהודה אין אוגדין את הלולב אלא במינו מאי טעמא דכיון דאמר ר' יהודה לולב צריך אגד אי עבדי ליה ממין אחר הוה ליה ה' מינין ותימה דאמר התם (שם:) ד' מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהם ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל ואמר רבי יהודה לולב צריך אגד אי אייתי מינא אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי קמ''ל מאי קא תלי טעמא דהאי לחודיה קאי משום דלולב צריך אגד אדרבה מטעם זה יש לנו לומר יותר דאסור ומיהו י''ל דהתם בדמנח ליה חוץ לאגד אבל קשה דמשמע דמסיק לר' יהודה דלא אמר האי לחודיה וכ''ש לרבנן והכא משמע דלרבנן אמר האי לחודיה קאי וי''ל דהתם מדרבנן אסור ור''ח ל''ג התם הואיל ואמר ר' יהודה וזהו לשונו מהו דתימא הואיל ואמרו חכמים בין אגוד בין שאינו אגוד כשר הלכך אין צריך אגד והאי יתירה דמוסיף על הד' לחודיה קאי ולא מיפסל ביה קמ''ל ומיהו תימה אמאי לא משכח לולב לרבי יהודה בכי האי גוונא שאגד ג' מינין בפני עצמן דנעשה בכשרות ואחר כך אגד עמהן מין אחר דהוה ליה מוסיף גורע ויש לומר כיון דקודם נטילתו נפסל הוה ליה גרוע ועומד אבל תפילין אם הניחן בראשו בכשרות והניח גבייהו בית חמישי הרי זה מוסיף גורע שפוסלן ומבטל מצות שעל ראשו ולא דמי ללולב דאם נטלו ובעודו בידו הוסיף מין חמישי אין זה מבטל מצותו דמדאגביה נפק ביה:
205ימים לסיום הש״ס