שבת קכז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכז - א

ושמואל אמר: הכי פירושה דמתניתין: מפנין ארבע וחמש, ונקט התנא האי לישנא, כדאמרי אינשי, שבתחלה אומרים מספר קטן, וחוזרים ואומרים מספר גדול.

אבל, ואי בעי שזקוק ליותר מארבע וחמש - אפילו טובא נמי רשאי לפנות, ולא כרב חסדא דחייש לטירחא.

ומאי קאמר "אבל לא את האוצר"? היינו שלא יגמור לפנותו כולו, דלמא אתי לאשוויי גומות. [הב"ח לא גרס תיבות אלו].

אבל אתחולי מתחיל להסתפק מהאוצר בשבת.

ומתניתין מני - רבי שמעון היא, דלית ליה איסור מוקצה במה שמקצה האדם מדעתו, בדבר הראוי לאכילה.

תנו רבנן: אין מתחילין באוצר תחלה, משום איסור מוקצה [ר"ן]. ולמאי דקיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה טעמא דאסור הוא או משום טרחא, או משום עובדין דחול [ב"י וב"ח סי' של"ג].

אבל עושה בו שביל כדי שיכנס ויצא.

וקא סלקא דעתין שנוטל את התבואה או את התבן בידו כדי לעשות לו שביל.

ותמהינן: כיצד הוא עושה בו שביל בידיו? והא אמרת כי אין מתחילין לפנות אוצר בשבת משום שהתבן או התבואה שבו הם מוקצה?

ומבארינן: הכי קאמר: עושה בו שביל, על ידי שמפנה ברגליו, בדרך הליכתו בכניסתו וביציאתו, דהוי טלטול מן הצד, המותר בשבת.

[ולפי ביאור החזון איש אין טעם ההיתר בכך שמפנהו ברגלו ולא בידו, כי גם טלטול בגופו חשיב טלטול, אלא מטעם שמפנהו בדרך הילוכו, ולא בצורה ישירה].

תנו רבנן: תבואה שהיא צבורה, שודאי הוקצתה לאוצר, הרי בזמן שהתחיל בה להסתפק ממנה לאכילה מערב שבת - מותר להסתפק ממנה גם בשבת.

ואם לאו, שלא התחיל להסתפק ממנה ערב שבת - אסור להסתפק ממנה בשבת, דברי רבי שמעון.

ורבי אחא מתיר.

ותמהינן: כלפי לייא?. להיכן פונה המימרא הזו? שהרי בכל מקום רבי שמעון לית ליה מוקצה, ואילו כאן זה להיפך, שרבי שמעון הוא המחמיר במוקצה.

ומשנינן: אלא, אימא הכי: אסור להסתפק ממנה בשבת, דברי רבי אחא. שהוא זה שאוסר.

ורבי שמעון מתיר, כשיטתו דלית ליה מוקצה.

תנא: כמה הוא שיעור תבואה צבורה, הנחשבת כמי שהוקצתה לאוצר, שנאמר שמוכחא מילתא מהשיעור הזה שעומדת לאוצר? - לתך, חצי כור [ט"ו סאין].

ומביאה הגמרא שבשאלת שיעור התבואה הצבורה שהתבאר בברייתא, הסתפקו חכמים:

בעא מיניה רב נחומי בר זכריה מאביי: שיעור תבואה צבורה - בכמה הוא?

אמר ליה אביי: הרי אמרו בברייתא כי שיעור תבואה צבורה הוא - לתך.

איבעיא להו: הני ארבע וחמש קופות, דקאמר תנא דמתניתין שרשאי לפנות בהם את התבואה:

האם דוקא בארבע וחמש קופות, אין, רק כמספר הפעמים הללו הוא רשאי לפנות בקופות, אבל טפי, היינו שימלא בקופות קטנות, וילך יותר פעמים, לא שרי.

ואם נאמר כמו הצד הזה, שמעינן מינה: אלמא, למעוטי בהילוכא עדיף, ולכן יטול כל פעם קופה גדולה שלימה, על אף שהיא כבידה.

או דלמא, אם בא לפנות בקופות קטנות, רשאי, אף שילך יותר פעמים, דלמעוטי מהכובד של המשוי עדיף.

[והספק הוא אליבא דרב חסדא דחמש דוקא].

תא שמע: דתני בברייתא חדא: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של כדי יין ושל כדי שמן.

ותניא אידך: מפנין כדי יין ושמן אפילו בעשר ובחמש עשרה. וסלקא דעתין דסבירא ליה להך תנא בברייתא השניה כי רשאי ליטלם אפילו בעשר ובחמש עשרה פעמים בקופות קטנות, ומשמע דרשאי להרבות בהילוך.

מאי לאו, בהא קמיפלגי: דמר, התנא בברייתא הראשונה סבר: מיעוטי בהילוכא עדיף, ולכן מפנה רק בארבע ובחמש פעמים בקופות גדולות.

ומר, התנא בברייתא השניה סבר: מיעוטי במשוי עדיף, ולכן רשאי לפנותם אף בעשר וחמש עשרה פעמים.

ודחינן: לא. דכולי עלמא סברי, כי מיעוטא בהילוכא עדיף.

ומי סברת דהא דקאמר תנא בעשר ובחמש עשרה - אקופות קטנות קאי, ולהכי סברת דפליגי תנאי.?

לא כך הוא.

אלא האי בעשר ובחמש עשרה - אכדין קאי.

ולא קשיא הנך תרי ברייתות אהדדי. כי -

הא, הברייתא הראשונה שדיברה על פינוי של כדי השמן והיין בארבע וחמש קופות, איירי כשהמדובר הוא בכדים גדולים, דמשתקלי הנלקחים חד חד כד בקופה.

והא דתני עשרה איירי בכדים קטנים דמשתקלי הנלקחים תרי תרי שנים שנים כדים בקופה.

והא דתני חמש עשרה, איירי בכדים קטנים ביותר, דמשתקלי תלתא תלתא כדים בקופה אחת.

ואיירי בכדים שהם כמו דקורי דהרפניא, כדים של מקום הנקרא "הרפניא", שהם קטנים.

איבעי להו אליבא דרב חסדא: הני ארבע וחמש דקאמר תנא דרשאי לפנותן:

האם מותר רק כשיעור זה, אף על גב דאית ליה אורחין טובא.

או דלמא, הכל לפי האורחין, וכשהאורחים רבים מפנה אף יותר.

ואם תימצי לומר, הכל לפי האורחין נמי מיבעיא לן:

האם חד גברא מפני לכולהו.

או דלמא, גברא וגברא, כל חד מפני לנפשיה.

תא שמע: דאמר רבה אמר רבי חייא: פעם אחת, הלך רבי למקום אחד, וראה שהמקום הוא דחוק להושיב שם את התלמידים. ויצא לשדה ומצא שדה שהיא מלאה עומרים, ועימר רבי את כל השדה כולה. ^[1]

ורב יוסף אמר רב הושעיא אמר: פעם אחת הלך רבי חייא למקום אחד וראה מקום שהוא דחוק להושיב שם את התלמידים, ועימר רבי חייא את השדה כולה.

שמע מינה, הכל לפי האורחין. וכיון שרבים הם מפנה יותר מחמש קופות.

ועדיין תיבעי לך: האם חד גברא מפני ליה לכולה, או דלמא, כל גברא וגברא מפני לנפשיה?

תא שמע: מברייתא דלעיל דתנינן: ועימר רבי כל השדה, אלמא חד גברא מפני לכולהו.

ותמהינן: ולטעמיך, וכי רבי בדנפשיה, בעצמו עימר, וכי דרכו של רבי, שהיה נשיא, בכך?

אלא, הכי פירושא: רבי צוה לתלמידים, ועימר, והם עימרו, ולעולם כל חד וחד מפני לנפשיה. ^[2]

שנינו במשנה: מפנים מפני האורחין, ומפני ביטול בית המדרש.

אמר רבי יוחנן: גדולה הכנסת אורחין כמו השכמת בית המדרש.

והראיה: דקתני במתניתין "מפני האורחין, ומפני ביטול בית המדרש". ומשמע שהושוו זה לזה.

ורב דימי מנהרדעא אמר: גדולה הכנסת אורחין יותר מהשכמת בית המדרש.

והראיה: דקתני במתניתין מפני האורחין, ורק הדר תני: ומפני ביטול בית המדרש. שמע מינה מההקדמה של הכנסת אורחין שהיא עדיפה.

אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני השכינה.

דכתיב באברהם: "ויאמר: אדני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך". ופירוש הכתוב שהניח אברהם את השכינה כדי לקבל אורחים, וביקש שתמתין לו השכינה עד שיקבל את פני האורחים.

שמע מינה גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני השכינה.

אמר רב אלעזר: בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא - מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך. ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב: "ויאמר אברהם אל הקב"ה: אם נא מצאתי חן בעינך, אל נא תעבור מעל עבדך".

אמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא,

ואלו הן:

א. הכנסת אורחין.

ב. וביקור חולים.

ג. ועיון תפלה, לכוין בתפלתו.

ד. והשכמת בית המדרש.

ה. והמגדל בניו לתלמוד תורה.

ו. והדן את חבירו לכף זכות. ומקשינן: איני, וכי כל אלו שנמנו כאן הם בכלל דברים שאוכלין פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא?

והא אנן בריש מסכת פאה תנן: אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן:

כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום שבין אדם לחבירו, ותלמוד תורה שקול כנגד כולם.

ומדייקינן: הני, אין. אבל מידי אחרינא, לא, ואילו רב אסי משמיה דרבי יוחנן מנה מה שלא שנינו כאן.

הערות

^[1] עיין ריטב"א שהיה זה בכרמלית, ופחות פחות מד' אמות. וברש"ש הוסיף שרבי לא הניחם במקום אחד, דאם כן הוי "מעמר", אלא שהניח כל אחד לבדו. או שהמדובר הוא בצמחים שלא גדלו באותה שדה, ואין מעמר שלא במקום גדולו.

^[2] ולא נפשטה הבעיה, ועבדינן לחומרא, דכל אחד מפני לנפשיה. עי' רא"ש ושו"ע סי' של "ג.

כדאמרי אינשי [כפי שאומרים בני אדם] שאינם מדקדקים כל כך, ואומרים ארבע או חמש או יותר, ואי בעי [ואם רוצה] אפילו טובא נמי [יותר גם כן] מפנין. ומאי [ומה פירוש] "אבל לא את האוצר" — שלא יגמור לפנותו כולו, דילמא אתי לאשוויי [שמא יבוא להשוות, ליישר] את הגומות שבקרקעו. אבל אתחולי מתחיל [מתחיל] מן האוצר. ומני [ומשנה זו של מי היא] — שיטת ר' שמעון היא, דלית ליה [שאין לו, אינו מקבל] דין מוקצה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אין מתחילין לפנות באוצר תחילה, שאם עדיין לא השתמש באוצר זה, אלא מאחר, הרי מה שבתוכו מוקצה ואסור לפנותו. אבל עושה בו שביל כדי שיכנס ויצא. ותוהים: עושה בו שביל?! והא [והרי] אמרת שאין מתחילין! ומשיבים, הכי קאמר [כך אמר]: עושה בו שביל ברגליו בדרך הליכתו בכניסתו לתוכו וביציאתו ממנו, אבל אינו מטלטל בידים.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: תבואה צבורה, בזמן שהתחיל בה להשתמש ממנה עוד מערב שבת — מותר להסתפק (ליהנות, להשתמש) ממנה בשבת, ואם לאו [לא] — אסור להסתפק ממנה בשבת, אלו דברי ר' שמעון. ואילו ר' אחא מתיר בכל מקרה. ותוהים: כלפי לייא [הפוכים הדברים], והלוא ר' שמעון הוא שמתיר בדיני מוקצה! אלא אימא [אמור, תקן] כך: אלו דברי ר' אחא, ור' שמעון מתיר.

תנא [שנינו]: כמה שיעור תבואה צבורה שאמרו שהיא אוצר — לתך (חצי כור). בעא מיניה [שאל ממנו] רב נחומי בר זכריה מאביי: שיעור תבואה צבורה בכמה? אמר לו: הרי כבר אמרו: שיעור תבואה צבורה — לתך.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: הני [אלה] ארבע וחמש קופות דקאמר [שאמר], האם בארבע וחמש קופות — אין [כן] מותר להוציאן, אבל טפי [יותר] — לא, אלמא למעוטי בהילוכא [מכאן שלמעט בהילוך] עדיף, או דילמא [שמא] למעוטי [למעט] במשוי (משא) עדיף, ולכן, אם יכול לטלטל בכלים קטנים יותר — מותר לו, ובלבד שלא יטלטל יותר משיעור ארבע קופות.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה דתני חדא [ששנויה ברייתא אחת]: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של כדי שמן ושל כדי יין. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: בעשר ובחמש עשרה. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה נחלקו שתי הברייתות], דמר סבר מעוטי בהילוכא [שחכם זה, בברייתא הראשונה סבור כי למעט בהילוך] עדיף, ומוטב להכביד במשא מאשר ללכת כמה פעמים. ומר סבר מעוטי במשוי [וחכם זה, בברייתא השניה, סבור כי למעט במשא] עדיף, ומוטב ללכת פעמים אחדות במקום לשאת משא כבד בפעם אחת.

ודוחים: לא, דכולי עלמא מעוטי בהילוכא [לדעת הכל למעט בהילוך] עדיף, ומי סברת [והאם סבור אתה] כי "בעשר ובחמש עשרה" על קופות (סלים) קאי [הוא עומד, דן]? לא, אכדין קאי [על הכדים הוא עומד, דן], ואין כלל מחלוקת בין הברייתות, ולא קשיא [ואין זה קשה], אלא: הא [זה] שדיבר בחמש קופות — הרי זה באופן דמשתקלי חד חד [שנלקחים הכדים אחד אחד] בכל קופה, והא [וזה] שבעשר — הרי זה באופן דמישתקלי תרי תרי [שנלקחים הכדים שנים שנים] בכל קופה, והא — דמשתקלי תלתא תלתא [וזו — שנלקחים הכדים שלושה שלושה], ובדקורי [וכגון הכדים הקטנים] מהרפניא.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: הני [אותן] ארבע וחמש קופות דקאמר [שאמר] שמותר לפנות, האם מספר זה הוא אף על גב דאית ליה אורחין טובא [אף על פי שיש לו אורחים הרבה], או דילמא [שמא] הכל לפי מספר האורחין, ואם יש אורחים רבים מפנה יותר? ואם תמצי לומר [תרצה לומר] הכל לפי האורחין, האם חד גברא מפני לכולהו [אדם אחד מפנה לכל] האנשים, או דילמא גברא גברא מפני לנפשיה [שמא כל אדם ואדם מפנה לעצמו]?

ואומרים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שאמר רבה שכך אמר ר' חייא: פעם אחת הלך רבי למקום אחד, וראה שהמקום דחוק לתלמידים, ויצא לשדה, ומצא שדה מלאה עומרים ועימר (פינה מן העומרים) רבי את כל השדה כולה. שמע מינה [למד ממנה] כי הכל לפי האורחין. וכן

רב יוסף אמר בשם ר' הושעיא: פעם אחת הלך ר' חייא למקום אחד וראה שהמקום דחוק לתלמידים, ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים ועימר ר' חייא את כל השדה כולה. שמע מינה [למד מכאן] הכל לפי האורחין.

ומוסיפים: ועדיין תבעי [תישאל] לך: האם חד גברא מפני ליה לכולא [האם אדם אחד מפנה את הכל], או דילמא [שמא] כל גברא וגברא מפני לנפשיה [אדם ואדם מפנה לעצמו]?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו: ועימר רבי. הרי שאדם אחד עימר מעמר עבור אחרים! ודוחים מיד: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], וכי סבור אתה כי רבי נשיא הדור בדנפשיה [בעצמו] עימר?! אלא ודאי הכוונה שצוה ועימר, ולעולם יכול אתה לפרש שכל חד וחד מפני לנפשיה [אחד ואחד מפנה לעצמו].

ב שנינו במשנה שמפנים קופות של תבואה מפני האורחין ולצורך בית המדרש. אמר ר' יוחנן: גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש. שהרי השוותה אותם המשנה, דקתני [שהרי שנינו] במשנה: "מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש". ורב דימי מנהרדעא אמר: גדולה הכנסת אורחים אפילו יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני [שהרי שנינו] במשנה קודם "מפני האורחין" והדר [ורק אחר כך] "ומפני בטול בית המדרש". וכיון שמדובר בהכנסת אורחים מביאים את מה שאמר רב יהודה שכך אמר רב: גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני השכינה, דכתיב [שכן נאמר] כאשר ראה אברהם את אורחיו: "ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" (בראשית יח, ג), ומפרשים שביקש מה' (מהשכינה) שימתין לו כביכול עד שיטפל באורחים כראוי. בענין זה אמר ר' אלעזר: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. שהרי מדת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול "המתן עד שאבא אצלך", ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב [נאמר]: "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך", שבקש מה' שימתין לו מפני האורחים.

ג אמר רב יהודה בר שילא שכך אמר ר' אסי שכך אמר ר' יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן (רווחיהם) בעולם הזה והקרן (גוף ועיקר שכרו) קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: הכנסת אורחין, וביקור חולים, ועיון תפלה בכוונה, והשכמת בית המדרש, והמגדל בניו ומחנכם לתלמוד תורה, והדן את חברו לכף זכות.

ומקשים: איני [וכן הוא]?! והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום שבין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם. ומכאן נסיק: הני [אלה] — אין [כן], ואולם מידי אחרינא [דבר אחר] — לא!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as people who are not so precise in their formulation say: Four or five. And if one so desires, he may clear even more. And what then is the meaning of: However, one may not move these items to create space in the storeroom? It means that one may not finish moving the baskets out of the entire storeroom, lest he come to level the floor by filling the holes. However, one may begin removing baskets from the storeroom. And whose opinion is cited in this mishna? It is the opinion of Rabbi Shimon, who is not of the opinion that there is a prohibition of set-aside.

The Sages taught in a baraita: One may not use the storeroom for the first time. If one has never taken supplies from this storeroom, he may not begin moving baskets from it. However, he makes a path in it, so that he will be able to enter and exit. The Gemara asks: He makes a path in it? Did you not say: One may not use the storeroom for the first time? The Gemara answers that the baraita is saying as follows: He makes a path in it by moving baskets with his feet, as he enters the storehouse and as he exits. He may not move the basket with his hand.

The Sages taught in a baraita: With regard to piled grain, if one had started to take grain from the pile on Shabbat eve, it is permitted to satisfy his needs from it on Shabbat, and if not, it is prohibited to satisfy his needs from it on Shabbat; this is the statement of Rabbi Shimon. Rabbi Aḥa permits doing so in any case. The Gemara raises a difficulty: On the contrary; it is Rabbi Shimon who is lenient with regard to the halakhot of set-aside. Rather, emend the baraita and say: This is the statement of Rabbi Aḥa. Rabbi Shimon permits doing so in any case.

It was taught: How much is the measure of piled grain needed to confer the legal status of a storeroom? A half-kor. Rav Naḥumi bar Zekharya raised a dilemma before Abaye: The measure of piled grain, how much is it? Abaye said to him that they said: The measure of piled grain is a half-kor.

A dilemma was raised before the Sages: These four or five baskets, which the tanna stated in the mishna, is he saying the following: Four or five baskets, yes, one may move them, more baskets, no, one may not move them? This would indicate that it is preferable to minimize the walking distance because fewer baskets results in less walking in and out of the storeroom. Or perhaps it is preferable to minimize the size of the burden by carrying smaller baskets, as long as the total measure of all that one carries does not exceed the capacity of five large baskets?

Come and hear a resolution to this dilemma, as one baraita taught: One may move even four or five baskets containing jugs of oil and jugs of wine. And it was taught in another baraita: One may move them even in ten and in fifteen baskets. What, is it not that the two baraitot disagree concerning the following matter, as this Sage in the first baraita holds that it is preferable to minimize the walking distance by moving fewer, heavier baskets, and this Sage in the second baraita holds that it is preferable to minimize the size of the burden by moving lighter baskets over the course of several trips.

The Gemara rejects this: No, everyone agrees that it is preferable to minimize the walking distance. And do you hold that: In ten and in fifteen, is referring to baskets? It is referring to jugs, and there is no dispute between the baraitot. And this is not difficult: This baraita, which spoke of moving five, is referring to a case in which the jugs are taken one by one in each basket. And that baraita, which speaks of moving ten, is referring to a case in which the jugs are taken two by two in each basket. And that baraita, which speaks of moving fifteen, is referring to a case in which the jugs are taken three by three, e.g., in the case of the small jugs of Harpanya.

A dilemma was raised before the Sages: These four or five baskets, which the tanna stated in the mishna, is he saying that one may move only four or five baskets even though he has many guests? Or perhaps, it is all according to the number of guests, and if there are more guests one may move more baskets. And if you say it is all according to the number of guests, does one man move the baskets to make room for all of them, or perhaps each and every man moves a basket to make room for himself?

Come and hear a resolution to this dilemma from that which Rabba said that Rav Ḥiyya said: Once Rabbi Yehuda HaNasi went to a certain place and saw that the place was too crowded for the students. And he went to the field and found a field full of bundles of grain, and Rabbi Yehuda HaNasi cleared the bundles from the whole field in its entirety. Conclude from it that the quantity that can be moved is all according to the number of guests.

And Rav Yosef said that Rav Hoshaya said: Once Rabbi Ḥiyya went to a certain place and saw that the place was too crowded for the students. And he went to the field and found a field full of bundles of grain, and Rabbi Ḥiyya cleared the bundles from the whole field in its entirety. Conclude from it that the quantity that can be moved is all according to the number of guests.

The Gemara continues: And still you have a dilemma. Does one man move the baskets to make room for all of them, or perhaps each and every man moves baskets to make room for himself?

Come and hear a resolution to this question. We learned: And Rabbi Yehuda HaNasi cleared the bundles. Apparently, one person moved the bundles to make room for the others. The Gemara rejects the proof: And according to your reasoning, your opinion, do you think Rabbi Yehuda HaNasi, the spiritual leader of his generation, cleared the bundles himself? Rather, he ordered others to do so, and he thereby cleared the bundles. And actually, each and every one moves a bundle to make room for himself.

We learned in the mishna: One may move baskets of produce due to the guests and in order to prevent the suspension of Torah study in the study hall. Rabbi Yoḥanan said: Hospitality toward guests is as great as rising early to go to the study hall, as the mishna equates them and teaches: Due to the guests and due to suspension of Torah study in the study hall. And Rav Dimi from Neharde’a says: Hospitality toward guests is greater than rising early to the study hall, as it teaches: Due to the guests, and only afterward: And due to suspension of Torah study in the study hall. Rav Yehuda said that Rav said on a related note: Hospitality toward guests is greater than receiving the Divine Presence, as when Abraham invited his guests it is written: “And he said: Lord, if now I have found favor in Your sight, please pass not from Your servant” (Genesis 18:3). Abraham requested that God, the Divine Presence, wait for him while he tended to his guests appropriately. Rabbi Elazar said: Come and see that the attribute of the Holy One, Blessed be He, is not like that of flesh and blood. The attribute of flesh and blood people is such that a less significant person is unable to say to a more significant person: Wait until I come to you, while with regard to the Holy One, Blessed be He, it is written: “And he said: Lord, if now I have found favor in Your sight, please pass not from Your servant.” Abraham requested that God wait for him due to his guests.

Rav Yehuda bar Sheila said that Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: There are six matters a person enjoys the profits of in this world, and nevertheless the principal exists for him for the World-to-Come, and they are: Hospitality toward guests, and visiting the sick, and consideration during prayer, and rising early to the study hall, and one who raises his sons to engage in Torah study, and one who judges another favorably, giving him the benefit of the doubt.

The Gemara asks: Is that so? And did we not learn in a mishna: These are the matters that a person does them and enjoys their profits in this world, and nevertheless the principal exists for him for the World-to-Come, and they are: Honoring one’s father and mother, and acts of loving kindness, and bringing peace between a person and another, and Torah study is equal to all of them. By inference: These matters, yes, one enjoys their profits in this world and the principal exists for him in the World-to-Come; other matters, no.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כמה שיעור תבואה לתך. הלתך הוא חצי כור והוא ט"ו כי הכור הוא ל' סאה והכור והחומר מדה אחת כי תרגום חומר כורא כמו שאתה מוצא ביחזקאל (מה) האיפה והבת תוכן אחד להם ואמר התרגום מכילת וביתא טוקס חד יהי לכון סכום תלת סאין למיסב מעשר כורא הרי נתברר לו מיכן כי החומר הוא כור וכי הבת היא ג' סאין ואמר אחר כך כי עשרת הבתים חומר נמצא שיעור הכור ל' סאין ושם אמר (הושע ג) וחומר שעורים ולתך שעורים ואמרו חכמינו בפרק גיד הנשה (חולין דף צב) אלו ארבעים וחמשה צדיקים החומר ל' ולתך ט"ו הכל מ"ה נתקיים לך כי הכור הוא שני לתכים:

שאין מתחילין באוצר תחלה ולא בתבואה צבורה. ומדבעא רב נחומי כמה שיעורי תבואה צבורה.

ותנא כמה שיעור תבואה צבורה לתך ש"מ דהלכתא כהני מתניתא מדקט[ר]חינן לפרושי טעמייהו ויש מי שאומר הלכתא כשמואל דמוקים למתניתין כרבי שמעון דלית ליה מוקצה והלכתא כוותיה. ולתך זה האמור כאן הוא שיעור הקופות ששנינו במשנתנו. ואע"ג דלא איתאמרא בהדיא בגמרא דילן הא איתפרש בתלמוד א"י. ר' זעירא שאל לר' יאשיה כמה שעור הקופות. א"ל נלמד סתום מן המפורש דתנינן תמן בג' קופות של ג' ג' סאין תורמין את הלשכה. ושיעור לתך חצי כור והוא ט"ו סאין. נמצא שעור המשנה והברייתא שיעור אחד. וכדאוקמה רב חסדא למתני' ד' מה'. והכין שמעתא דא סלקא ועלה קמבעיא לן מעוטי בהלוכא עדיף או מעוטי במשוי עדיף.

ואמרי' ת"ש דתני חדא מפנין אפילו ד' וה' קופות של כדי יין וכדי שמן. ותניא אידך בעשר ובחמש עשרה. ואוקימנא להו דכ"ע מעוטי בהילוכא עדיף. ושיעורם אחד הם.

ואכדין קאי ולא אקופות והא מתניתא דקתני חמש הכין פירושא. חמש כדות גדולות שאין מכילה הקופה יותר מכדה אחת. והא מתניתא דקתני בעשר ובחמש עשרה בעשר כדות בחמש קופות והן בינוניות שנמצאו ב' כדות בכל קופה והא דתני ט"ו ג' כדות בכל קופה והא דמשתקלי תלת כדי בכל קופה כגון דקורי הרפניא פי' כדות שעושין בהרפניא והן קטנות ונוטלות ג' ג' בקופה שנמצא שיעור משקל כל כדה קטנה סאה והבינונית סאה וחצי. והגדולה ג' סאין. ותוב איבעיא לן הני דקא מפנינן ד' או ה' קופות מפני האורחין אע"פ דאית ליה אורחין הרבה אין לו רשות לפנות יותר מזה השיעור או דילמא הכל לפי האורחין ועוד בעיא אחרת כשמפנין אחד מפנה לכולן או כל אחד מפנה לעצמו ואיפשיטא שמעתא הכל לפי האורחין אם יש לו אורחין הרבה מפנין להן כל צרכן. ובאנו לדקדק מדקתני ועימר רבי את כל השדה שאחד מפנה לכולן (ולא עמר) [ודחינן וליטעמיך] וכי ר' בעצמו עימר אלא צוה ועימרו.

ולעולם כל חד וחד לנפשיה וכיון דלא איפשיט בהדיא חד מפנהו לכולהו מחמרינן לפנויי כל דחד וחד לנפשיה דאיסורא הוא. וסתמא לחומרא. זה נכון לפנות כל אחד לעצמו ומסתייעא הא מילתא מהא (לעיל שבת דף קכ"ה ע"ב) דא"ר חנניה פעם אחד הלך למקום אחד ומצא נדבך של אבנים ואמר לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר ולא סמך במחשבתו שלו אלא הצריך כל אחד לעצמו וכדר' אסי ור' אמי אליבא דר' יוחנן כל אחד כטעמיה. פי' נדבך של אבנים אבנים סדורות זו ע"ג זו. ושפשפום לפשפשם ברגליהם. סואר של קורות קורות נתונות זו ע"ג זו. גשוש בלשון ישמעאל עירים ספינות. נגדר בלשון ישמעאל מתרו ופינוי לבית המדרש ולאורחים והכנת מקום לישיבתם שניהם שוין בדבר מצוה ושאר השמועה פשוטה היא. והא דתנן מפנין ד' ה' קופות.

ה"ג: תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מע"ש מותר לטלטלה. ול"ג מותר להסתפק ממנה. ונדחה מדברי הגאונים ז"ל שהם מפרשים אותה לטלטלה ממקום למקום לפנות מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש. ור' אחא אוסר משום מוקצה ור"ש מתיר דלית ליה איסור מוקצה והלכתא כוותיה. וכיון שמותר לטלטל תבואה צבורה ממקום למקום מפני האורחין בעי' במתני' כמה שיעור תבואה צבורה כלו' שמפנין אותה לפי שלא שמענו במתניתן אלא כשהיא בקופות אבל כשאינה בקופה כמה מפנין ממנה. ומפרש לתך ואם נסמוך על הירושל' הוא השיעור של ה' קופות דגרסי' התם ר' זעירא שאל לר' יאשיה כמה שיעורן של קופות א"ר נלמוד סתום מן המפורש דתנינן בג' קופות של ג' ג' סאין תורמין את הלשכה ור"ח ז"ל כתב זה הירושל' אבל לפום גמ' דילן משמע שכל ה' קופות מצילין ואפי' גדולות יותר שלא נתנו חכמים שיעור בקופות וע"ז הפי' סמך רבינו הגדול ז"ל שכתבה להא מתני' דכמה שיעור תבואה משום דאתי' כר"ש דהלכתא כוותי' ובריית' ראשונה דאין מתחילין באוצר תחלה כר' יהודה אתיא ולא כתבה לפסוק הלכה כמותה שהרי כ' עלי' מחלוקתה בצדה, תניא אידך וכו'. ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל הספרדי דהא דתניא אין מתחילין באוצר תחלה היינו שלא לצורך אורחים ולא מפני בטול בית המדרש אלא לצורך עצמו דמתני' קתני ד' וה' מפני האורחין אבל שלא במקום מצוה לא שרי כולי האי אבל קופה א' או שתים ודאי שרי שאין אדם נמנע מלטלטל קופות מפנה לפנה לצורך מקומן אבל אתחולי באוצר נראה כמתקן מקום ואסור אפי' בקופה א' ולא מסתברא. ועוד דגרסי' בירושל' אמתני' מהו לפנות מן האוצר כסדר הזה נשמעינ' מן הדא ושוין שלא יגע באוצר אבל הוא עושה שביל ונכנס ויוצא ע"כ משמע שלפנות ד' וה' קופות מפני האורחים נשנית ברייתא זו. ומסתברא דהלכתא כרב חסדא בפירושא דמתני' ואע"פ שלא הכריע בה רבינו הגדול ז"ל הרי כתבה לבעיא דלקמן דאתיא כוותיה דרב חסדא ומיהו בלא יגמור את האוצר נקטי' כפירושא דשמואל כי היכי דתיקום מתני' כד"ה. ומיהו משמע למ"ד ארבע מחמש וה' מאוצר גדול ליכא לפרושי לא יגמור את האוצר דהא מרישא ד' מה' שמעי' לה אבל כולהו ה' לא. מיהו אפי' הוה הלכתא כר"ח בפי' דמתני' לית הלכתא כר"י בהתחלה משום דפליג עליה ר"ש והאי הוא טעמא דרבינו ז"ל וח"ו שלא פסק אדם מעולם כמתני' בלא יתחיל ותמה הוא למה לא כתבה רבינו ז"ל לבעי' קמא למעוטי בהלוכה עדיף או למעוטי במשוי עדיף. ורב אחא משבחא גאון ז"ל גריס בדשמואל ד' וה' כדאמרי אינשי ול"ג ואי בעי ואפי' טובא וכמה הגיר' זו מיושרת בעיני דהיכי שייך למימר ד' וה' במילת' דאפי' מאה אומאתים מפנין כדאמרי' ועימר ר' כל השדה כולה ואלו היה דבר שאינו מצוי לפנות יותר היינו אומרים אורחא דמילתא נקט אלא מפני האורחים ומפני בית המדרש יותר מצוי להיות צריכין לפנות כעשר וכעשרים מלפנות כד' וה' וכה"ג לא משתעי אינשי ולהך גירסא הלכתא כשמואל משום דתירוצי' במתני' עדיף דמוקי כולה כר"ש ולא נקיטי' ליה לחצאין ולא פלגינן דבורא נמינקט כמר חדא וכמר חדא מאחר דסוגיא דשמעתא ל"ק לי'. ועוד דשמואל רביה דרב חסדא הוה ועדיף מיניה:

הכי גריס רש"י ז"ל, וכן היא בספרים שלנו: תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מערב שבת מותר להסתפק ממנה בשבת. ולפי גירסא זו הא דתנא עלה וכמה שיעור תבואה צבורה לתך, אליבא דר' אחא היא, ולא קיימא לן כותיה אלא כר"ש, ואפילו לתך ואפילו כורים מתחיל בה אפילו בשבת. והרב אלפסי ז"ל שכתבה בהלכות, גריס בה מותר לטלטלה. וכתב הרמב"ן ז"ל דלפי גירסא זו נראה שהרב ז"ל מפרשה כמתניתין במפנה מפני האורחים, אלא דבמתניתין לא שמענו אלא תבואה שבקופות אבל תבואה צבורה שבאוצר לא שמענו, ונחלקו בה בברייתא רב אחא אסר לטלטל ור"ש מתיר, ותנא כמה תבואה צבורה אתיא אליבא דר"ש, כלומר כמה שיעור תבואה צבורה מתיר ר"ש לטלטל לתך. ולפי דברי הירושלמי היינו נמי כשיעור ארבע וחמש קופות דמתניתין, דבירושלמי (בפרקין, ה"א) גרסינן התם, ר' זעירא שאל לר' יאשיה כמה שיעור קופות, אמר ליה נלמוד סתום מן המפורש, דתניא בשלש קופות של שלש סאין תורמין את הלשכה. וכן נראה לי אפילו מסוגיא דשמעתין דקופות שיעור ידוע יש להם, מדאיבעיא להו הני ארבע וחמש קופות בד' וה' אין בטפי לא או דלמא מעוטי במשוי עדיף, ואי קופות כל שהן בין קטנות בין גדולות קאמר, מאי קא מיבעיא להו, וכולה סוגיא מוכחא הכין. אבל הברייתא הראשונה דקתני אין מתחילין באוצר כר"י אתיא וליתא, ולא כתבה הרב ז"ל בהלכות אלא בגררא דתניא אידך. אבל התימא בדברי הרב ז"ל, שלא כתב כלל בעיא דמעוטי בהלוכא עדיף או מעוטי במשוי עדיף, וכל חד וחד מפני' לנפשיה ארבע וחמש קופות כשיעורא דמתניתין. וכן פירש הרמב"ן ז"ל.

כבר ביארנו במשנה שזו שאמרו אין מתחילין באוצר תחלה אין הלכה כן לשטתנו ומ"מ לדעת הפוסקים כן מודים הם שיכול הוא לעשות בו שביל ברגליו ר"ל שמפנה ברגלו לכאן ולכאן דרך הליכתו נמצאת אומר לשטתנו שתבואה צבורה אפי' לא הותחל בה מערב מותר להסתפק ממנה לבהמתו בשבת שאין דין מוקצה בשבת וביום טוב אסור ולשיטה האחרת אסור וכמה שיעור תבואה צבורה ליאסר אף לדעתם לכך והוא ט"ו סאין אבל פחות מכאן אף לשיטתם מותר וי"מ תבואה צבורה אף לשטתנו ולענין טלטול לפנות לפני האורחים כלו' תבואה צבורה שאינה בקופות בזמן שהתחיל בה מערב שבת מותר לטלטלה לפנותה מפני האורחים ומפני המדרש ואם לא התחיל בה אסור אחר שיש שם שיעור מרובה כל כך ר"ל לתך:

ארבע וחמש קופות שהתרנו אם רצה למעט במשאוי ולרבות בהלוך כגון שיעשה מחמש קופות אלו עשרה שיפנה אותם בעשר פעמים אינו רשאי והוא שאמרו מעוטי בהלוך עדיף וזה שאמרו בעשר בחמש עשרה פירושו שיכול לפנות עשר כדין או חמש עשרה בחמש קופות ונמצא בכדים גדולים שאין הקופה מחזקת אלא אחד ארבע וחמש מנין הכדין כמנין הקופו' ואם הכדים בינוניים שתהא הקופה מחזקת שנים מהם מפנה עשר כדין בחמש קופות ואם הם קטנים עד שתהא קופה מחזקת שלש מהם מפנה חמש עשרה כדין בחמש קופות וכן על סדר זה אפי' כמה:

ארבע וחמש קופות שהתרנו לפנות לא התרנו באורח אחד אלא הכל לפי האורחים ולרב חסדא אף בכמה אורחים אינו מפנה יותר ולשמואל מפנה יותר הכל כמו שצריך לו וכן נראה ממה שעמר ר' את כל השדה כלה ר"ל שפינהו מן העמרים מלשון ישרשו שהוא משמש בדבר והפכו וכן אין אחד מפנה לכלם אלא כל אחד לעצמו ואם הוא אדם חשוב מפנה אחר בשבילו ועמור זה שהיה בשדה אתה צריך לפרשו בפחות פחות מד' אמות:

לעולם ישתדל אדם בהכנסת אורחים שאין לך מצוה גדולה הימנה דרך הערה אמרו גדול הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש וכן אמרו ששה דברים אדם עושה אותם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא הכנסת אורחים ובקור חולים והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חברו לכף זכות וכוון תפלה ובמקום אחר הוסיפו בכלל זה כבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו אלא שאף אלו בכלל גמילות חסדים הם:

איבעיא להו הני ארבע וחמש קופות דקא אמרי' אע"ג (דלית) [דאית] לי' אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין. פירש המורה איבעיא להו אליבא דרב חסדא. ואינו נ"ל דהיכי תיסק אדעתיק למימר דרב חסדא דאמר חמש אין טפי לא באורחין מועטין קאמר אבל באורחין טובא אפילו טובא נמי א"כ שמואל דפליג עלי' ואמר אפילו טובא נמי באורחין מועטין קאמר. וכיון דאורחין מועטין נינהו. אמאי שרינן להו לפנות אפי' טובא שלא לצורך א"ו לא שרא שמואל לפנות טובא אלא לפי צורך האורחין מכלל דרב חסדא אפילו באורחין טובא לא שרא אלא ה' קופות. והך בעיא היא אי הוה הלכם כרב חסדא ואע"ג דאית לי' אורחין טובא לא שרינן לי' אלא ה' קופות או דילמא הלכה כשמואל והכל לפי האורחין:

תוס' בד"ה דכ"ע למעוטי כו' דההיא דקתני ד' וה' קופות כו' דא"כ ה"ל למתני בעשר וט"ו כשיעור ה' קופות כו' עכ"ל. וממתניתין דקתני בה נמי אפי' ד' וה' קופות לא הויא קשיא ליה לתלמודא ליתני בעשר וט"ו דלא נחית למתני ד' וה' קופות אלא דהיינו שיעור ה' קופות ומיהו אפשר דמצי למעוטי במשא לפנות בכלים קטנים ולישא בעשר וט"ו פעמים אבל בברייתא דקתני ד' וה' קופות של כדי שמן כו' דמשמע דנחית למתני שיעור כדין גדולים כשיעור הקופות דהיינו ד' וה' ואי הוה סבר למעוטי במשא ה"ל למתני עשר וט"ו כדין קטנים כשיעור ה' קופות ודו"ק:

בא"ד שחטה בשדה כו' התם שאני דאיכא טירחא יותר כו' עכ"ל ובר"פ שואל תירצו משום דמחזי כעובדא דחול ע"ש:

בד"ה אע"ג דאית ליה כו' מכאן יש להוכיח כו' דאי הא נמי לפי האורחים אמאי נקט ד' וה' כו' עכ"ל דממתני' גופא ליכא לאוכוחי מידי דאימא ודאי באדם אחד הוה לפי האורחין עד ד' וה' קופות ונקט ד' וה' קופות משום דבאורחין טובא דצריכי טפי מד' וה' אין מפנין טפי מד' וה' אבל אי הוה אמרי' דבטובא נמי הוה לפי אורחין כדאמר הכא א"כ אמאי נקט כלל ד' וה' אי לאו משום דבאדם אחד נמי ד' וה' מיהו הראיה שנית שכתבו ועוד מדלא מספקא כו' משמע הא אם אמר אע"ג דמתרמי כו' ואי אמרי' ד' וה' קופות הוה לפי אורחין אכתי איכא לספוקי כו' עכ"ל אין זו הראייה מכרעת דאימא דודאי כן הוא לפום אותה סברא דבאורחין טובא נמי לא רק ד' וה' איכא למימר דבאדם א' נמי ד' וה' דאין חילוק בין מועטים למרובין אבל לפום הסברא דקיימינן דבטובא הוה לפי האורחין ה"נ אית לן למימר באדם אחד הוה לפי אורחין ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אוכל מפירותיהן כו' שקולה מכרעת דשכר מצוה בהאי עלמא איכא עכ"ל כצ"ל ור"ל דהך מתני' דקתני בהנך דאוכל מפירותיהן בעוה"ז כו' ולא במצות אחרות היינו לענין זה דבהנך אם היה שקולה מכרעת משא"כ באחריני אבל שכר מצוה ודאי דאיכא נמי בכל מצות בעוה"ז כדקתני התם כל העושה מצוה אחת מטיבין לו כו' והכי מפרש לה התם בגמרא ומהרש"ל הגיה באריכות לאין צורך גם מ"ש שאין זה תלוי בזה אינו כן דשפיר תלוי זה בזה וק"ל:

גדולה הכנסת אורחים כו' דכתיב ויאמר ה' וגו'. כמ"ד במס' שבועות דהאי שם קדש ומאין יצא להם לדרוש כן מפורש באורך בפ' הפועלים ולא תקשי אההיא דאמרינן התם חזייה להקב"ה דקאי אבבא כו' והיינו דכתיב אל נא תעבור וגו' כמו שהקשו התוס' שם הכל יבואר שם ועיין ג"כ בפ' שבועות העדות בזה וע"ד זה יש לפרש מה שאמר הכתוב ויבא אהרן וגו' לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים דהיינו שבאו לאכול לחם עם חותן משה שהיה האורח לפניו וקודם קבלת השכינה כי מצות הכנסת אורחים מוקדמת מהקבלת פני השכינה ולפני בזמן כמו לפני בא יום ה' הגדול וגו':

שלא כמדת הקב"ה כו' נראה שהוא נותן טעם אל ענינו גם כי בב"ו לפי מדתו לאו אורח ארעא שיאמר הקטן אל הגדול שימתין עליו שהוא פוחת כבודו שהקטן ילך אחר עסקיו והגדול ימתין עליו עד שיחזור אליו אבל בהקב"ה לפי מדתו כי מלא כל הארץ כבודו וגם אם אין מסתלק גילוי שכינתו וממתין עד שיחזור אברהם אליו אין שם ח"ו פחת כבוד המקום ב"ה שע"כ נקרא מקום כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו וק"ל:

אוכל מפירותיהן בעוה"ז כו'. עיין בתוס' ובחידושינו בהלכות:

בגמ' ת"ש דאמר רבה אמר ר' חייא וכו' ומצא שדה מלאה עומרים ועימד רבי כל השדה כולה ורב יוסף אמר ר' הושעיא פעם אחת וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה דכ"ע וכו' התם כמו שנהגו למלאות וכו' נ"ל שצ"ל כיון שנהגו למלאות וכו':

ד"ה אוכל מפירותיהן וכו' בפ"ק דקדושין מפרש וכו' והך משנה דהכא פליגא אדר' יעקב דאמר ר"י:

בא"ד אם היתה שקולה מכרעת וכו' פי' מכרעת שאם היה מחצה עונות ומחצה זכיות ויש במחצה זכיות אחת מאלו מכרעת את הכף כאלו הוי רובא זכיות דא"ל שאם עשה אחת מאלו ותו לא דהא הוי רוב עונות אם לא קיים שאר מצות ע"ש גם בתוס':

גמ' והתורמוס. נ"ב תורמוס פירש"י בפ' אין צדין מין קטנית עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה והוא מר מאד עד ששולקין אותו ז' פעמים ונעשה מתוק כו':

שם איכא דאמרי ד' מאוצר קטן נמחק:

רש"י בד"ה מפנין כו' ומה הן מפנין כו' כגון אלו תרומה כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה מפנין כו' דתנינן ג' קופות של ג' סאין. נ"ב פי' גבי תורמין את הלשכה ושמעינן מינה דסתם קופה ג' סאין הן:

גמ' דלמא אתי לאשוויי גומות נמחק:

שם אבל עושה בו שביל כו' כצ"ל:

שם ש"מ הכל לפי האורחין נמחק:

רש"י בד"ה בד' וה' כו' בפעם אחת אבל טפי כו' הד"א:

בד"ה אכדים כו' דכדים ואיירי בכדים כו' כצ"ל:

בד"ה דחוק לתלמידים הס"ד:

תוס' בד"ה אע"ג כו' דאי הא נמי כו' כצ"ל:

בד"ה דכתיב כו' שלמלאכים היה מדבר כו'. נ"ב ואל תעבור דיבר עם החשוב שבהם כמו שפירש"י בחומש:

בד"ה אוכל כו' אם היתה שקולה מכרעת והך משנה דהכא פליגא אר' יעקב דס"ל בסוף פ"ק דקדושין דשכר מצוה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' לפי שדייק שם ממשנה דקתני התם אפי' עושה מצוה אחת מטיבין לו בעוה"ז כו' והכא קא חשיב דוקא אלו דברים ומשני התם איירי שעושה מצוה אחת יתירה על העונות והך מתני' דקחשיב אלו דברים כו' היינו שאפי' היו זכיותיו ועונותיו מחצה ואחת מאלו ביניהם מכרעת ואע"פ שבלאו הכי מטה כלפי חסד היינו להיות בינוני אבל הכא הוי צדיק ומה שכתבו התוס' אח"כ והך מתני' פליגא כו' אינו תלוי כלל בהא דלעיל ובתוס' ארוכים מצאתי בתוס' הך משנה פליגי כו' קודם מה שכתב ובפ"ק דקדושין מפרש שאם היתה שקולה ושני ענינים הם ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא ת"ש דתני חדא מפנין אפי' ארבע וחמש קופות של כדי כו' מ"ל בהא קמפלגי כו'. לכאורה קשה מנלן דפליגי הלא לישנא דברייתא הא' הוא מכוון ללישנא דמתניתין דעלה מיבעיא א"ד למעוטי משא עדיף ואולי דדיוק הש"ס הוא ממה דשני הברייתא לישנא דמתני' מתבן ותבואה לכדים הוא לאשמעינן דאף דהיין והשמן המה כבר בכדים ויוכל להפנותן כמו שהם מחויב להניחן בד' וה' קופות בכדי למעט בהילוך ובזה לא נצטרך עוד לריש דברי התוס' ד"ה דכ"ע:

שם ועמר רבי את כה"ש כולה. לא שהניחם במקום אחד דה"ל מעמר אלא שהניח כאו"א לבדו או שלא גדלו באותה שדה דאז א"ח משום מעמר כמ"ש התוס' (בביצה ר"ד ל"א) פרש"י וכרמלית הואי ובפחות פחות מד"א ועי' בש"ע ססי' שמ"ט דגם זה אסור וצ"ל דהכא שרי משום שבות דשבות במקום מצוה:

גמ' והשכמת בית המדרש. נ"ב צ"ל דמיירי במושיבי בה"מ (ע"ל דקי"ח ב') אף שהן עצמן אינן לומדים ודומיא למגדל בניו לת"ת וק"ל:

שם עושה אותם. נ"ב שתי מלות אלו תוספת באור על לשון המשנה הוא ובגליון היה כתוב והכניסוהו בפנים. ועי' בברכות (י"א ב') תוס' ד"ה שכבר נפטר בא"ר שאף בלשון ברייתא כ"ה הגרסא. וכלשון אר"י הנ"ל. ובמשנה דפאה בכ"ה כה״נ שאדם אוכל:

וְרַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: יוֹתֵר מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. יש להקשות איך דייק כן, והלא כל היכא דנקיט שני דברים בזה אחר זה אין הוכחה מן הקדימה, דיש לומר שוים הם ומאי הוה ליה למעבד? ונראה לי בס"ד אם תאמר שהם שוים על כל פנים היה לו להקדים בית המדרש משום כבוד תורה, כמו שנאמר בגמרא (כתובות קו.) אמר רב נחמן האי עשה והאי עשה, עשה דכבוד תורה עדיף שיש לה דין קדימה, והכי נמי הכא אם היו הם שוים, אלא ודאי שיש יתרון למצוה זו ולכך הקדימה. אי נמי נראה לי בס"ד דאם הם שוים הוה ליה למימר מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים וּבִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ ולמה אמר 'מִפְּנֵי' פעם שנית לעשותם שתי חלוקות? אלא ודאי רצה לרמוז לפי דרכו של אורחים עדיף, ולהכי עשאם שני חלוקות והקדים האורחים.

מִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. קשא הוה ליה למימר מִפְּנֵי הַתַּלְמִידִים? ונראה לי בס"ד דלא הוצרך התנא ללמדנו בעבור תלמידים שבאו ללמוד ואין להם מקום ליישב דצריך לפנות להם, דזה פשיטה דלא גרעי מאורחים, אך כונתו לומר היכא דהרב קודם שהתחיל ללמד וראה שהמקום נתמלא ואם יבואו עוד תלמידים לא ימצאו מקום פנוי, מותר לפנות קודם שיבואו על הספק שמא יבואו אחר שהתחיל ללמד ואז יצטרך לפסוק הלימוד כדי לפנות. נמצא דבא ללמדנו חידוש בזה דלא שמעינן ליה מדין האורחים, דהכא מתיר לפנות קודם שיבואו התלמידים החדשים אחר שנתמלא המקום, על הספק שמא יבואו עוד תלמידים ואז יהיה ביטול בית המדרש, שצריך לפסוק הלימוד עד שיפנו להם מקום לחדשים הבאים.

בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם. קשא אומרו בּוֹא להיכן יבא, ומאיזה מקום יצא? ונראה לי בס"ד דבתורה יש ד' חלקים פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד], וכפי חלק הפשט אין מכאן הוכחה לכך, דכפי פשט המקרא יתפרש (בראשית יח, ג) אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוא שם חול, וכמו שכתב רש"י בחומש דלהגדול שבהם היה אומר כן. אך בחלק הדרשה דורשין שם זה קודש, ולהקב"ה היה אומר כן, לזה אמר בּוֹא וּרְאֵה רצונו לומר צֵא מחלק הפשט וּבֹא לחלק הדרש, ואז תראה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר־וָדָם.

גמרא גדולה הכנסת אורחים. עי' ב"מ דף פו ע"א ובתוספות שם ד"ה חזייה:

ולטעמיך רבי בדנפשי' עימר. פי' תוס' כל השדה כולה. ור"ל אבל לצורך עומר דהא כל א' צריך לפנות לצורכו אבל מפירש"י משמע שלא עימר כלל דאין דרכו של נשיא לעמר וא"כ ציוה לאחר שיעמר עבורו וכ"כ בכ"מ דשלוחו יכול לפנות עבורו:

גדולה הכנסת אורחין כתבתי לעיל במתני':

אוכל פירותיהן בעה"ז. עיין תוס' ומ"ש מהרש"ל ומהרש"א שדבריהם מגומגמים ויש ט"ס ועיין הראנ"ח בס' אמרי שפר פ' צו. והנלע"ד ע"פ מ"ש המפרשים בהא דלכף זכות רוצה לומר באדם השקול בכף מאזנים ידונוהו לזכות. ועיין רע"ב פרקי אבות. והנה כי כן כלפי דאמרינן לקמן מן השמים ידונוהו לזכות היינו שאם הי' שקול יכריעוהו לזכות משמים מדה במדה. וא"כ אי ס"ד ס"ל לר' יוחנן שכר מצוה בהאי עלמא איכא בכל המצות והני ששה אי הי' שקולה מכרעת א"כ מאי קמ"ל ר' יוחנן דהדן לכף זכות הוא בכלל הני ששה למאי נ"מ שאי שקולה מכרעת הא בלאה"נ כך היא מדה במדה כשם שהוא דן לכף זכות כך משמים יכריעו הכף לזכותו ומאי קמ"ל ר' יוחנן אע"כ ס"ל לר' יוחנן בכל המצות שכר בהאי עלמא ליכא ובהני ששה איכא פירותיהם בעה"ז והשתא קמ"ל דהדן לכף זכות הוא בכללם ולזה נתכוונו תוס' אלא שצריך הגהה:

כדאמרי אינשי. חשבון קטן תחילה ואם יצטרך ליותר יפנה יותר משום הכי נקט ד' ברישא והדר חמשה וה''ה אפילו טובא: שלא יגמור. משום אשוויי גומות: ברגלו. מפנה ברגלו לכאן ולכאן דרך הליכתו דלא הוי טלטול: תבואה צבורה. מוכחא מילתא דהוקצה לאוצר: להסתפק. להאכיל לבהמתו אסור דברי ר''ש ור' אחא כו': כלפי לייא. כנגד היכן פונה הדבר הזה האמור להיפך ר''ש מתיר מוקצה בכל מקום וכאן הוא מחמיר: לייא. היכן כגון חצבי לנהרא כגני לייא דברכות (דף נח.): לתך. אבל בציר מהכי לאו אוצר הוא: לתך. חצי כור הוא ט''ו סאין: בד' וה' קופות אין טפי לא. בקופות עצמן הוא יפנה וימלאם אם ירצה או שק בכתפו שיעור קופה בפעם אחת אבל טפי להלך יותר מה' פעמים כגון לפנות בכלים קטנים וירבה בהילוך לא: למעוטי בהילוכא עדיף. ואע''ג דאפושי משוי הוא: או דילמא מעוטי משוי עדיף. ואם בא לפנות בכלים קטנים כשיעור ה' קופות מותר ולרב חסדא קבעי לה דאמר ה' דוקא: בי' ובט''ו. קס''ד אקופות קאי לומר שמפנה בקופות קטנות וירבה בהילוך: אכדין קאי. ולא פליגי והכי קאמר בי' בט''ו יפנה באותן ה' קופות: הא דמשתקלי חדא חדא בקופה. הך דתניא ד' וה' ולא נחת למניינא דכדין איירי בכדין גדולים דמשתקלי חדא בקופה והך דתנא בי' וט''ו איירי בכדים בינונים ובכדין קטנים עשר כדמשתקלי תרי תרי בקופה ט''ו כדמשתקלי תלתא תלתא בקופה דקטנים: כי דקורי דהרפניא. בכדין של הרפניא איבעיא להו. אליבא דרב חסדא: דחוק לתלמידים. שאין מקום לתלמידים להושיב: ועימר. פנה את העומרים וכרמלית הואי ובפחות פחות מד' אמות: ת''ש ועימר רבי. אלמא חד גברא פנינהו: רבי בנפשיה עימר. בתמיה וכי אורחיה דנשיא בהכי: כהשכמת ביהמ''ד. מדשוי להו במתני' כי הדדי: מהשכמת בית המדרש. דתנא דידן אקדמה ברישא: אל נא תעבור. והניחו והלך לקבל האורחים: ועיון תפלה. לכוין בתפלתו:

של כדי שמן ושל כדי יין. והא דתנן בפ' המביא (ביצה דף כט:) כדי יין לא יביאם בסל ובקופה היינו ממקום רחוק דמיחזי כעובדין דחול אבל הכא בביתו: דכולי עלמא למעוטי בהלוכא עדיף. לא מצי למימר למעוטי במשוי עדיף דההיא דקתני ד' וה' קופות לא מצי סבר הכי דא''כ הוה ליה למיתני בעשר וט''ו כשיעור ה' קופות וא''ת והא תנן בפרק אין צדין (שם דף כה.) שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה אלא מביאה לאיברים אף על גב דמפיש בהילוכא התם שאני דאיכא טירחא יותר מדאי להביאה שלימה א''נ משום דמיחזי כמוליכה למכור בשוק והא דאמרינן בריש שואל (לקמן דף קמח.) היכי ליעבד דמליא בחצבא רבא תימלי בחצבא זוטא קא מפשא בהילוכא דמליא בחצבא זוטא תמלא בחצבא רבא קא מפשא במשוי התם כיון שנהגו למלאות המים בחצבא רבא או בחצבא זוטא קשה להם לשנות מכמות שנהגו: אע''ג דאית ליה אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין. מכאן יש להוכיח דהא דתנן במתניתין ד' וה' קופות הוי אפי' בשביל אדם אחד דאי הוי נמי לפי האורחין אמאי נקט ד' וה' ועוד מדלא מספקא ליה אי חד מפני כולהו או כל חד לנפשיה אלא באת''ל הכל לפי האורחין משמע הא אם אמר אף על גב דאיתרמו ליה אורחין טובא ליכא לאיסתפוקי ואי אמרינן דד' וה' קופות הוי לפי האורחין אכתי איכא לספוקי אי חד גברא מפני לכולהו או כל חד מפני לנפשיה אלא משמע דפשיטא דד' וה' אינן לפי האורחין אלא אפילו לצורך אדם אחד: ולטעמיך רבי בנפשיה עימר. פי' כל השדה כולה: דכתיב ויאמר ה' אם נא מצאתי חן וגו'. קסבר כמאן דאמר בשבועות (דף לה:) דהאי השם קדש דאיכא מאן דאמר התם שהוא חול שלמלאכים היה מדבר שהיה מזמינם: אוכל מפירותיהן בעולם הזה. בפ''ק דקדושין (דף לט:) מפ' דהיינו אם היתה שקולה מכרעת דשכר מצות בהאי עלמא ליכא:

דף קכז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד