סנהדרין נט ע"ב

דף נט - ב

והרי מצות מילה שנאמרה לבני נח, דכתיב במאמר הקב"ה לאברהם [בראשית יז ט]: "ויאמר אלהים אל אברהם, ואתה את בריתי תשמור", ונשנית בסיני כמו שנאמר [ויקרא יב ג]: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו"

-

ומכל מקום לישראל נאמרה, ולא לבני נח, שאם לכולם נאמרה, למה לא נזכרה מצוה זו עם שבע מצוות בני נח!? ^[1]

ומשנינן: ההוא, מה ששנה הכתוב מילה לישראל לא כדי להשמיענו מצות מילה לישראל הוא ששנאו הכתוב, אלא למישרי שבת הוא דאתא [להתיר מילה בשבת בא הכתוב], ד"ביום" מלמד: ואפילו בשבת, כי היה לו לומר: "ובשמיני ימול בשר ערלתו", ונדע שביום השמיני ימול, שהרי נאמר למעלה "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני... ", אלא להשמיענו בא הכתוב: אפילו בשבת ימול. ^[2]

תו מקשינן על רבי יוסי ברבי חנינא:

והרי מצות פריה ורביה שנאמרה לבני נח, דכתיב במאמר הקב"ה לנח [בראשית ט ז]: "ואתם פרו ורבו" -

ונשנית מצוה זו בסיני, במאמר הקב"ה למשה [דברים ה כז]: "לך אמור להם [לבני ישראל] שובו לכם לאהליכם", כלומר לנשותיכם, ^[3] לפי שנצטוו ישראל במעמד הר סיני לפרוש מנשיהם שלשה ימים קודם הדיבור בסיני, ^[4] ולבסוף נאמר להם "שובו לכם לאהליכם" - ^[5]

ומכל מקום לישראל נאמרה מצות פריה ורביה, ולא לבני נח!? ^[6]

ומשנינן: ההוא "שובו לכם לאהליכם", ל"כל דבר שנאסר במנין בית דין, צריך מנין אחר להתירו" הוא דאתא [הוא בא ללמד]; כלומר:

לא נשנית מצוה זו בסיני, אלא מפני שאסר להם תשמיש שלשה ימים קודם מתן תורה, ולאחר שלשה ימים הוצרך להתיר להם; ואף על גב שממילא משמע שמותרים הם לאחר שלשה ימים, כי מתחילה לא אסר להם אלא שלשה ימים, והרי עברו -

השמיענו הכתוב, שכל דבר הנאסר במנין בית דין, אף על פי שקבעו זמן לדבר, צריך לימנות פעם אחרת להתירו כשעבר הזמן. ^[7] ומקשינן עלה: אי הכי - כדקאמרת: מילה ופריה ורביה, כיון שנשנו כדי לחדש בהם איזה דבר, הרי הן בכלל מצוה שנאמרה ולא נשנית - כל חדא וחדא משבע המצוות נמי נימא: משום מילתא איתני [לא נשנית אלא משום דבר שנתחדש בה]; כלומר:

כל שבע מצוות שחזרו ונשנו בסיני, נאמר בכל כל אחת ואחת שהוצרכה לשנות משום איזה דבר שנתחש, כגון איסור עבודת כוכבים, נאמר: הוצרך הכתוב לחזור ולשנותה, כדי לפרש מיתה ועבודות האסורים בה, וכן גילוי עריות נשנית כדי לפרש עונשין, ונאמר, שאף כולן בכלל "לא נשנית", כי לשם חידוש דינים אלו שנה אותן הכתוב, וממילא לישראל נאסרו ולא לבני נח, ^[8] וכשם שאתה אומר במילה ובפריה ורביה, שהיות והוצרכו כדי לחדש, ממילא אינן בכלל מצוות שנאמרו ונשנו, ולישראל נאמרו ולא לבני נח. ^[9]

ומשנינן: הכי קאמר: אזהרה מיהדר ומיתנא בה למה לי [למה הוצרך הכתוב לשנות את האזהרה בכל המצוות] אם לא כדי לומר שלזה ולזה נאמרה.

כלומר: אין שאר המצוות דומות למילה ופריה ורביה, שבאלו הוצרך הכתוב לומר את כל מה ששנה בסיני, ולכן אינה נקראת מצוה שנאמרה ונשנית; אבל בשאר המצוות, היה יכול הכתוב לחדש רק את הדינים שנתחדשו, ואת עיקר האזהרה לא היה צריך לשנות, וכיון ששנה הכתוב אף את האזהרה, הרי זו מצוה שנאמרה ונשנית.

ואכתי מקשינן עלה, מהא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: ואין לנו - מצוה שנאמרה ולא נשנית - אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה; והרי:

הני מצוות - מילה פריה ורביה - נמי לא איתני [אף אלו לא נשנו], כלומר: אף מצוות אלו בכלל מצוה שנאמרה ולא נשנית הן, מכיון שהוצרך לשנותם!?

ומשנינן: הני מצוות איתני לשום מילתא בעלמא [נשנו, אלא שנשנו לשם איזה צורך], ואילו הא - מצות גיד הנשה - לא איתני כלל [לא נשנית כלל], ולכן לא הזכיר רבי יוסי ברבי חנינא אלא את המצוה הזו, ולעולם אף מצוות אלו בכלל "מצוה שנאמרה ולא נשנית", שלבני ישראל נאמרה ולא לבני נח.

ואיבעית אימא, לעולם מילה נשנתה בסיני לעיקר מצותה, ולא רק כדי לחדש מילה בשבת; ודקשיא לך: הרי אמר רבי יוסי ברבי חנינא "כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה", ולמה לא נשנתה מצוה זו בין מצוות בני נח, לא תיקשי:

כי מילה, מעיקרא לאברהם וזרעו בלבד הוא דקמזהר ליה רחמנא [את אברהם וזרעו בלבד הזהירה התורה על המילה], וכמו שנאמר "ואתה את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחריך לדורותם", ומשמע: "אתה וזרעך" אין, אכן מצווים אתם לשומרה, אבל איניש אחרינא [אדם אחר] לא; ומאחר שמתחילה לא נאמרה לבני נח, אף שנשנתה בסיני לא יתחייבו בה בני נח.

ומקשינן עלה: אלא מעתה שאתה אומר: לעולם מצוה זו נאמרה ונשנית היא, ומה שלא מתחייבים בה שאר בני נח הוא רק משום שלא נצטוו בה בתחילה; הרי אכתי תיקשי: ^[10] בני ישמעאל שהם בכלל "אתה וזרעך" ונתחייבו בה בתחילה, ליחייבו היום במצוה זו, כי מאחר שנאמרה אף להם בתחילה, ונשנתה בסיני לישראל, הרי "לזה ולזה נאמרה", דהיינו: למי שנצטוה בתחילה ולישראל, ויתחייבו בני ישמעאל במצות מילה!? ^[11]

ומשנינן: אף הם לא נצטוו בה בתחילה, שהרי אמר הכתוב "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואם כן אין בכלל "אתה וזרעך" אלא בני יצחק בלבד, ולא בני ישמעאל.

ואכתי מקשינן: בני עשו שהם בכלל "אתה וזרעך" שהרי בני יצחק זרע אברהם הם, לחייבו היום במצות מילה, כי לא נעתקה המצוה מהם, שהרי "לזה ולזה נאמרה"!?

ומשנינן: אמר כתוב: "כי ביצחק יקרא לך זרע", ומשמע: ולא כל [בני] יצחק, להוציא את בני עשו, שלא נתחייבו בה מתחילה.

מתקיף לה רבי אושעיא:

אלא מעתה שאתה אומר: מתחילה לא נצטוה במילה אלא יצחק וזרעו בלבד, בני קטורה לא לחייבו, כלומר: וכי ששת בני אברהם שהיה לו מקטורה, לא נתחייבו אז במילה, ולא מל אברהם את כל זרעו - אתמהה!?

ומשנינן: האמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר חנינא:

אמר הכתוב במצות מילה שנאמרה לאברהם: "את בריתי הפר" לרבות ששת בני קטורה עצמם, לחייב על מילתם, ואכן מל אברהם את כל זרעו; ומכל מקום היום אין חייבים בה אלא ישראל, כי אף בני אברהם מקטורה לא נתחייבו אלא הם לבדם ולא זרעם. ^[12]

אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון - לא הותר לו בשר לאכילה ^[1]. דכתיב: "ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ וגו' את כל ירק עשב".

משמע, שכך אמר הכתוב: המאכל שניתן לכם [כל ירק עשב, ופרי העץ] - ניתן אף לכל חית הארץ. ולא חית הארץ ניתנה לכם לאכלה.

וכשבאו בני נח - התיר להם הקדוש ברוך הוא לאכול בשר. שנאמר: "כירק עשב נתתי לכם את כל". משמע, כשם שנתתי לאדם מתחילה לאכול ירק עשב, כך נתתי לו עתה רשות לאכול את כל, אף בהמה וחיה.

יכול [שמא] לא יהא איסור אבר מן החי נוהג בו?

תלמוד לומר: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו". דהיינו, אל תאכל בשר שעדיין נפשו בו.

יכול אף לשרצים יהא איסור אבר מן החי?

תלמוד לומר: "אך בשר בנפשו וגו'". "אך"

- לשון מיעוט הוא. והיינו שנתמעטו שרצים מאיסור אבר מן החי.

ומאי תלמודא? כלומר, אמנם לשון "אך" בא למעט. אבל, מנין לנו שדווקא שרצים נתמעטו, אולי בהמה וחיה נתמעטו מאיסור אבר מן החי?

אמר רב הונא: כתוב במקרא דלעיל: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו". והמילה "דמו"

- יתירה היא, שהרי היה אפשר לכתוב: "אך בשר בנפשו לא תאכלו". דהיינו, בעוד שהנפש בו, לא תאכלו את בשרו.

ודורשין מייתור המקרא, שדווקא מי שדמו חלוק מבשרו [שאין הדם חלק מהבשר, אלא יש לו שם בפני עצמו], שדמו נקרא נפש, ובשרו - בשר, אסור באבר מן החי.

יצאו שרצים, שאין דמם חלוק מבשרם, שאין דמם קרוי דם. שכשהוזהרו ישראל על איסור אכילת דם, לא הוזהרו על דם שרצים. ואסור לאכול את דמם רק משום אכילת בשר שרץ ^[2].

מיתיבי: הרי נאמר כבר לאדם הראשון: "ורדו בדגת הים", מאי לאו, האם אין הכוונה, שהותרו לו דגי הים לאכילה? הרי שהותרה לו אכילת בשר!

ודחינן: לא. הותרו לו דגי הים להשתמש בהם למלאכה.

ותמהינן: ודגים - בני מלאכה נינהו? וכי לאיזו מלאכה אפשר להסתייע בדגים?!

ומבארינן: אין. אכן כך, אפשר לעשות מלאכה בעזרת דגים, וכפי שמוכח מדבריו של רחבה.

דבעי רחבה: אם הנהיג אדם בעיזא ושיבוטא, שקשר קרון לדג שיבוטא בים, ולעז שמהלכת על שפת הים, והנהיגם יחד להוליך את הקרון - מאי? האם לוקה משום מנהיג בכלאיים או לא.

על כל פנים, מוכח שאפשר להשתמש בדג למלאכה.

תא שמע ממה שנאמר בהמשך המקרא דלעיל: "ובעוף השמים". מאי לאו, לאכילה [האם אין הכוונה שהותר לאדם הראשון לאכול את עוף השמים]?

ודחינן: לא, הותר לו עוף השמים למלאכה.

ותמהינן: ועופות - בני מלאכה נינהו? לאיזו מלאכה אפשר להסתייע בעופות?

ומבארינן: אין, אכן אפשר. כדבעי רבה בר רב הונא לענין איסור "לא תחסום שור בדישו": אם דש אדם את תבואתו באווזין ותרנגולין, לשיטת רבי יוסי ברבי יהודה, שסובר שאין הדש אוכל, אלא אם כן עושה מלאכה בידיו וברגליו [דהיינו, כמו שור, שדש בארבע רגליו] מאי? האם אף הם אוכלים מהדיש, או לא?

וצדדי הספק:

האם צריך בדווקא שיעשה בידיו וברגליו, והיות ולאווזין ותרנגולים יש רק רגלים, אינו עובר עליהם משום "לא תחסום",

או שאין הכוונה שצריך שיעשה בדווקא ידים וברגלים, אלא שצריך שיעבוד בכל כחו. והרי כל כוחם של האווזים והתרנגולים לדישה הוא ברגליהם, ואם כן, עובר משום "לא תחסום".

על כל פנים, מצינו שיש אפשרות לעשות מלאכה בעופות.

תא שמע ממה שנאמר בהמשך המקרא דלעיל: "ובכל חיה הרמשת על הארץ". ואם אין הכוונה לענין אכילה, איזה שימוש יכולה חיה לעשות לאדם?

ודחינן: ההוא, מה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם שירדה בכל החיה שעל הארץ, לאתויי נחש הוא דאתא [להביא את הנחש בא הכתוב], שישמש את האדם.

דתניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: חבל על שמש גדול ^[3], שהיה יכול לשמשנו, שאבד מן העולם בגלל החטא.

שאלמלא נתקלל נחש שילך על גחונו, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים, אחד משגרו לצד צפון, ואחד משגרו לצד דרום, להביא לו סנדלבונים טובים [מין אבנים טובות], ואבנים טובות ומרג ליות.

ולא עוד, אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו של הנחש, ומוציא בה עפר לגנתו ולחורבתו של האדם.

אלא שנתקלל הנחש שילך על גחונו, ושוב אינו יכול לשמש את האדם.

מיתיבי: היה רבי יהודה בן תימא אומר: אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר, ומסננין לו יין. הציץ בו נחש וראה בכבודו, ונתקנא בו.

הרי שאכל אדם הראשון בשר! ומתרצינן: באמת לא הותר לאדם הראשון לאכול בשר בהמה וחיה. והתם, מה שמצינו שאכל בשר בגן עדן, היינו בבשר היורד מן השמים.

ותמהינן: מי איכא בשר היורד מן השמים?

ואמרינן: אין. אכן כך. כי הא [כפי שמצינו] דרבי שמעון בן חלפתא הוה קאזיל באורחא [היה מהלך בדרך]. פגעו בו הנך אריותא דהוו קא נהמי לאפיה [פגשו בו אריות, שהיו נוהמים כלפיו, שרצו לאכלו].

אמר: "הכפירים שאגים לטרף" ^[4].

נחיתו ליה תרתי אטמתא [ירדו לו מן השמים שתי ירכות של בשר]. חדא, ירך אחת, אכלוה האריות. וחדא שבקוה [ואחת הניחו, ולא אכלוה].

איתיה [נטל רבי שמעון בן חלפתא את אותה ירך], ואתא לבי מדרשא [ובא עמה לבית המדרש].

בעי עלה [שאל רבי שמעון את בני בית המדרש על אותה ירך]: דבר טמא הוא זה, או דבר טהור?

אמרו ליה: אין דבר טמא יורד מן השמים.

בעי מיניה רבי זירא מרבי אבהו: ירדה לו דמות חמור מן השמים, מהו? האם נאמר שזה ודאי דבר טמא - ואסור, או שמא, לעולם אין דבר טמא יורד מן השמים, ולכן, אף שהבשר בדמות חמור - מותר?

אמר ליה: יארוד נאלא [תנין שוטה]! ^[5] הא אמרי ליה [הרי אמרו לו]: אין דבר טמא יורד מן השמים! ואם כן, אחד משני הדברים: או שלעולם לא תרד מן השמים דמות חמור וכיוצא בזה, שהרי דבר טמא הוא. או שאף אם ירד דבר כזה, טהור הוא.

שנינו בברייתא לעיל [נו א], גבי שבע מצות בני נח: רבי שמעון אומר: אף על הכישוף נצטוו.

מאי טעמיה דרבי שמעון?

בני נח לא נאסרו אלא במצות שכתבנו ואפילו בקצת מצות שנאמרו בתורה קודם מתן תורה כגון גיד הנשה ומילה ופריה ורביה שכל שלא נשנית בסיני אף לשעתה לא נתנה אלא לזרע אברהם ואע"פ שהמילה נשנית בפרשת יולדת לא נשנית אלא להתירה בשבת וכן אע"פ שפריה ורביה נשנית בפסוק שובו לכם לאהליכם לא נשנית אלא להשמיענו שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירה כמו שביארנו במסכת יום טוב:

בני ישמעאל לא נתחייבו במילה כלל שהרי נאמר לאברהם בריתי תשמור אתה וזרעך ונאמר כי ביצחק יקרא לך זרע וכן בני עשו שהרי נאמר ביצחק ולא כל יצחק ועוד שהרי ליעקב נאמר ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אבל בני קטורה שנולדו אחרי יצחק וישמעאל חייבים והוא שאמרו את בריתי הפר לרבות בני קטורה ומכאן כתבו גדולי המחברים שבזמן הזה מאחר שנתערבו בישמעאל כולם חייבין במילת שמיני ומ"מ רוב מפרשים פירשו לרבות בני קטורה הם עצמם ולא זרעם:

במקום אחר התבאר שבן נח ששגג במעשה פטור מכלום חוץ מרוצח בשגגה ואף זה פטור מהריגת בית דין אלא שגואל הדם רשאי להרגו ואין לו עיר מקלט ואם לא שגג במעשה אלא שהיה סבור שמותר לעשות כן נהרג שהיה לו ללמוד ואם נאנס בכך אינו נהרג ואפילו על ע"ז שאינו מצווה על קדוש השם:

וכן התבאר בפרק שאחר זה שאם נתחייב הריגה ונתגייר פטור אא"כ נתחייב על ידי ישראל כגון שהרג ישראל או בא על אשת ישראל ונתגייר וכל שהוא כן נהרג במיתה הראויה לישראל:

במסכת כתובות י"א א' התבאר שגר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין וכשיגדיל יכול למחות ואם הגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות מעתה כל שנתגייר כראוי בגדלו ורצה לחזור אין שומעין לו:

השרצים אין דמן חלוק מבשרן ואין אדם חייב בדמן משום דם כלל אלא שהוא מצטרף עם הבשר לשיעורו והרי דמו כבשרו לכל דבר:

כבר ביארנו בחמישי של קמא על מי שהנהיג על שפת הים ובדג אחד ר"ל שהיה הדג בתוך הים והבהמה על שפתו וחברם בחבל אחד עד שמשך בשניהם שהוא ספק ואסור לכתחלה ואם עשה פטור:

כבר ביארנו בשביעי של מציעא שאם היה הפועל עושה בידיו אבל לא ברגליו כגון קוצר ובוצר או ברגליו ולא בידיו כגון הדש והדורך אוכל מן התורה וכן הדין בבהמה ומעתה אין צריך לומר בדש באווזים ותרנגולים שאוכלין שהרי יש שם כל כחם כמו שביארנו שם:

הרבה פעמים מהלכים באויר מתוך עפוש האידים ולסיבות אחרות שרצים ושאר בריות שפילות שבמיני הרחישות והשריצות ויורדות בארץ ודברים אלו אין פקפוק באיסורן כלל ולא אמרו אין דבר טמא יורד מן השמים אלא בדברים שאינם מדרך טבע ותולדות אלא מדרך מופת והוא שנלקחו הדברים במיני הבהמות טהורות וטמאות שהן דברים שאי אפשר בהם אלא מדרך שנוי הטבעים וחדוש הבריאה:

ובתר דאקשינן אהא דרבי יוסי בר חנינא מטעמא דגופה ומפרקינן הדרינן לאקשויי עלה מעלמא: אמר מר כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה. ומקשינן והרי מילה שנאמר לאברהם שהיה מבני נח דכתיב ואתה את בריתי תשמור ונשנית בסיני ביום השמיני ימול בשר ערלתו ואפ"ה לישראל נאמרה ולא לבני נח דלא אשכחן תנא דחשיב ליה גבי מצות שנצטוו בני נח. ומפרקינן התם לאו לאשמועינן מצות מילה איצטריך אלא למשרי שבת לגבי מילה הוא דאתא מדהוה ליה למכתב ובשמיני ימול בשר ערלתו ואנא ידענא דביום השמיני קאמר דהא בימים קא עסיק לעיל מיניה דכתי' וטמאה שבעת ימים ביום למה לי ביום ואפילו בשבת:

ומקשינן תו והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח ואתם פרו ורבו ונשנית בסיני לך אמור להם שובו לכם לאהליכם כלומר לנשיכם כענין שנאמר (איוב ה׳:כ״ד) כי שלום אהלך לפי שנצטוו לפרוש מנשיהם ג' ימים קודם הדיבור שנא' אל תגשו אל אשה ולבסוף נאמר להם שובו לכם לאהליכם וקס"ד דהאי שובו לכם לאהליכם אזהרה הוא דאתא ואפ"ה קיי"ל דלישראל נאמרה ולא לבני נח. ומפרקינן ההיא כי איתני בסיני לאו לאזהרה הוא אלא להתיר להן את הדבר שאסרן בו מתחילה כמו שפירשנו ואצטריך לאשמועינן דכל דבר שנמנו עליו ב"ד ואסרוהו צריך מנין אחר להתירו שהרי כשם שנאסרו בתשמיש המטה על פי המקום כך לא הותרו בו אלא על פי המקום: ומקשינן אי הכי כל חדא וחדא נמי נימא משום מילתא איתניא כלומר אי אמרת דכל מצוה שנשנית בסיני ונתחדש בה דבר כמו שלא נשנית דמיא ואמרינן לישראל נאמרה ולא לבני נח כולהו שבע מצות נמי דאיתנו בסיני לא סגיא דלא חדיש בהו רחמנא מילתא בכל חדא וחדא ונימא לשום ההיא מילתא איתניא ולאו לעיקר אזהרה והויאן להו כמצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני דקי"ל לישראל נאמרה ולא לבני נח ומאי ראיה דאמרינן לעיל לכל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני מדאיתני ע"ג הא ודאי כי איתני למילתא בעלמא הוא דאיתני כגון לפרושי עונשה או לדבר אחר. ומפרקינן הכי קאמר לעיל אזהרה מיהדר ומיתנא בהו למה לי כלומר מכדי אזהורי אזהר עלה לבני נח מהדר מיתנא לאזהורי בה בסיני למה לי לשמעי' עונש דילה ותו לא אלא להכי הדר אזהר בה לאשמועינן דלזה ולזה נאמרה דאי לא אהדרה הוה אמינא לישראל נאמרה ולא לבני נח: אמר מר ואין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר' יהודה ומקשינן מילה ופריה ורביה נמי האמרן דלא איתנו בסיני לשום אזהרה אלא למילתא בעלמא והוו להו בכלל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני ואמאי לא חשיב לה בהדי גיד הנשה אלא קא פסיק ותני אין לנו אלא גיד הנשה. ומפרקינן אין הכי נמי דהנך נמי בכלל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני נינהו והיינו טעמא דלא חשיב להו בהדיה גיד הנשה משום דהני איתנו מיהת לשום מילתא בעולם ואילו גיד הנשה לא איתני כלל והכי קאמר אין לנו מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני כלל אלא גיד הנשה ואליבא דר' יהודה:

והדרינן לפרוקי קושיין קמא דאקשינן ממילה בפירוקא אחרינא ואמרינן ואי בעי תימא מילה אפילו תימא דאיתני בסיני לשום אזהרה לא יכלת לחיובי בה שאר בני נח לבד מישראל דהא מעיקרא נמי לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא ובסוף נמי לזרע אברהם קא מזהר עלה בסיני. ומקשינן אלא מעתה דטעמא דלא מיפקדי שאר כותיים עילוה משום דלא איתיהיבא מעיקרא אלא לזרע אברהם הוא בני ישמעאל ליחייבו דהא כתיב לזרעך אחריך ובני ישמעאל זרעיה נינהו דכתיב וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא ומפרקינן אפ"ה לא מיקרו זרע אברהם אלא יצחק דאמר קרא כי ביצחק יקרא לך זרע והאי דכתיב בישמעאל כי זרעך הוא לאו למימרא דעיקר זרעו של אברהם לכל מילי דהא כתיב כי ביצחק יקרא לך זרע אלא הכי קאמר לגוי אשימנו בזכות שיצא מחלציך אבל לא יקרא לך זרע אלא ביצחק. ומקשינן תו בני עשו מיהת דאתו מיצחק ליחייבו ומפרקינן כי ביצחק במקצת יצחק ולא כל יצחק. מתקיף לה רב הושעיא אלא מעתה דלא פקדיה רחמנא אלא איצחק בני קטורה הילודים לאברהם לא ליחייבו אינהו גופייהו לממהל נפשייהו דהא פשיט לן דאיתפקד אבוהון לממהלניהו כשאר ילידי ביתו אלא אינהו גופייהו לא לחיוב דהא לא איקרו זרע ולא ידענא מהיכא פשיטא ליה לרב הושעיא דבני קטורה חייבין דקא מקשי ליה אלא מעתה בני קטורה לא ליחייבו דמשמע דפשיטא לן דחייבין ואי משום דמשמע ליה את בריתי הפר לרבות בני קטורה א"כ מאי קושיא דקא מקשי:

אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה אכל בשר קא מיירי ואפילו דגים וחגבים מדמקשי' ליה מדגים ותו מדכתיב בסופיה דהאי קרא ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה הרי כל נפש חיה אמור. ואיכא דמקשו הכא מאחר דלא הותר לו בשר באכילה למה לי למיסר אבר מן החי ואית דדחקי ואמרי דכי אמרינן לא הותר לו בשר באכילה הני מילי להמית ולאכול אבל אם מת מעצמו מותר והאי דאצטריך למיסר אבר מן החי שאם פירש הימנו אבר עצמו בעודו חי אסור הואיל ופירש מבעלי חיים. ולאו מילתא היא דהא בשר סתם קאמרינן ותו אי משום הריגת בעלי חיים הוא דאיתסר אדאשמעינן דלא הותר לו לאכול לשמעינן דלא הותר לו להמית ותו אם כן היכי מותבי' עליה מדרב יהודה בן תימא והא התם לא קא מיירי בבעלי חיים דקטיל להו איהו כלל אלא לאו ש"מ דהאי פירושא ליתיה כלל ואנן עייננא בה ואיגלאי לן פרוקא בס"ד. והדין היא פירוקא דכי קאמרינן דלא הותר לו בשר לאכילה לאו דאצטוי עלויה בפירוש קאמרינן אלא לא הותר לו קאמרי' דמסתמא כל הנבראות שהיו בעולם היו אסורות לו כעבד זה שאין לו רשות ליהנות משל רבו עד שיטול רשות הימנו ומאי דאשתרי ליה אשתרי ובשר דלא אשתרי ניה לא אשתרי מיהו אזהורי מיהת לא אזהריה עילויה אלא לאבר מן החי בלחוד. ונפקא מינה דמאי דאזהריה עילויה מיקטיל עילויה דהא שמעינן לרב יהודה גופיה דאמר לעיל על שבע מצות בן נח נהרג אבל מאי דלא אזדהר עילויה לא מיקטיל עילויה והכא גבי בשר לא כתיב אזהרה כלל והאי דקא דרשינן ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לאו אזהרה היא אלא למימסר ירק עשב לחית הארץ הוא דאתא ולאו לעיקר אזהרה. תדע דהא כל היכא דמיבעי ליה למידי אחרינא לא יליף אזהרה מיניה. וגמרא משמעות דקרא קא מפרש דמדכתיב ולכל חית הארץ משמע שלא התיר להם חית הארץ וכדמעיינת בהאי פירוקא משכחת ליה דדאיק טובא. וכשבאו בני נח התירו להם יכול הואיל והותר להם בשר שהיה אסור הותר לגמרי ולא יהא אבר מן החי נוהג בו ת"ל אך בשר בנפשו דמו בעוד שדמו בנפשו לא תאכלהו יכול אף לשרצים כן יהא אבר מן החי אסור בהן ת"ל בנפשו דמו מדהוה לי' למכתב אך בשר בנפשו לא תאכלו דמשמע בעוד שהנפש בו דמו למה לי אלא לומר לך שלא נאסרו באבר מן החי אלא [במי] שדמו חלוק מבשרו מדכתיב בשר וכתיב דמו אלמא בשרו לאו היינו דמו ואיכא דדייקי לה הכי מי שהבשר קרוי בשר והדם קרוי נפש יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן כדפרי' לעיל. ויש לפרש שאין דמו חלוק מבשרן אלא הדם מעורב בבשר:

מתיבי ורדו בדגת הים מאי לאו לאכילה ודחינן לא למלאכה. ומתמהינן ודגים בני מלאכה נינהו ומפרקינן אין כדבעי רחבה דבעי רחבה לענין המנהיג בכלאים דקי"ל (ב"ק נ"ד:) אחד השור ואחד כל הבהמות לנפילת הבור כו' ולכלאים וכן חיה ועוף כיוצא בהן וקא מיבעיא ליה הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי היה קרון בשפת הים וקשר בו עיזא ביבשה על שפת הים ושיבוטא סמוך לו בים והנהיג בשניהם מהו מי מיחייבי משום כלאים או לא ושיבוטא עיזא דימא הוא ואמטול הכי קא מיבעיא ליה אי הוי כלאים בהדי דיבשה או לא ואיכא למימר דהוא הדין נמי דמיבעיא גבי שאר מיני דגים אי אית בהו משום כלאים בהדי בהמה וחיה או לא. והדרינן לאקשויי עליה דרב יהודה דאמר אדה"ר לא הותר לו בשר באכילה. תא שמע ורדו בדגת הים ובעוף השמים תרצת דגת הים עוף השמים תיקשי לך דאימסיר ליה לאדם הראשון למאי לאו לאכילה ודחינן לא למלאכה ומתמהינן ועופות בני מלאכה נינהו ומפרקינן אין כדבאעי רבה רב הונא דש באווזין ותרנגולין וחסמן אליבא דרבי יוסי בר יהודה דאמר בפרק השוכר את הפועלים אינו אוכל עד שיעשה בידיו וברגליו מהו מי מיחייב משום לאו דחסימה או לא ידיו ורגליו בעינן כשור וליכא או דילמא כל כחו בעינן והא איכא אלמא עופות בני מלאכה נינהו: ומתבי' עליה תו ובכל חיה הרומשת על הארץ ומשמע נחשים ועקרבים וכיוצא בהם שאין ראוין למלאכה כלל ומפרקינן ההוא לאתויי נחש קודם שיתקלל הוא דאתא דמתחלה ראוי היה למלאכה קודם שילך על גחון:

ר' שמעון בן חלפתא נחתו ליה תרי אטמאתא חדא אכליה אריותא וחדא אתייה לבי מדרשא אמרו ליה אין דבר טמא יורד מן השמים. בעא מיניה ר' זירא מרבה ירדה לו דמות חמור מהו א"ל יארודנא יש אומרים שוטה בתאנים כדכתיב (מיכה א׳:ח׳) אעשה מספד כתנים ומתרגימינן (ארודין) [כירודין] עוף שוטה הוא לפיכך מספיד תמיד ויש אומרים חמור של בר נקרא יארוד (ואלא) [לאו] הא אמרי לך אין דבר טמא יורד מן השמים ואיך אתה שואל על דבר שאי אפשר ויש לפרש לאו הא אמרי לך אין דבר טמא יורד מן השמים הילכך אפילו ירד לו דמות חמור נמי ודאי מין טהור הוא:

גמרא והרי פריה ורביה כו' דכתיב ואתם פרו ורבו ונשנית כו' מדפריך מהאי קרא דכתיב גבי נח ולא פריך מקרא דגבי אדם דכתיב ויברך גו' ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומקרא דגבי נח דלעיל מיניה דהאי קרא דמייתי דכתיב ויברך אלהים את נח גו' ויאמר להם פרו גו' משמע דסבירא ליה לתלמודא דהנהו קראי אינן אלא לברכה בעלמא ולא למצוה מדכתיב גבייהו ויברך וכדאמרי' פרק קמא דכתובות דתני בר קפרא הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם והכי נמי בפרק קמא דמסכת ע"ז דאר"ל בואו ונחזיק טובה כו' ופריך מהאי קרא דנח למימרא דאי לא חטאו לא היו מולידין והכתיב ואתם פרו גו' ולא פריך אהנהו קראי דאינן אלא לברכה שיכולה להיות שתקוים בעובדת עבודת כוכבים שהיו מולידות ויש לדקדק מפ"ו דיבמות דתנן האיש מצווה על פ"ו ולא האשה ר' יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם גו' ומפרש בגמרא מאי טעמא דכתיב וכבשה איש דרכו לכבוש כו' משמע דסבירא ליה דהנהו קראי דגבי אדם נמי לא נאמרו לברכה אלא למצוה וכתב הרא"ם דההיא מתני' פליגא אברייתא דבר קפרא ואסוגיא דהכא דסבירא ליה דהנהו קראי לא נאמרו אלא לברכה כך תוכן דבריו והוא דחוק דסתמא דתלמודא הכא ובפ' קמא דמסכת ע"ז אזלא לברייתא דבר קפרא דפליגא אסתמא דמתני' דיבמות דלכ"ע סבירא ליה למצוה נאמרו ועוד קשה כיון שנצטווה אדם על פריה ורביה למה הוצרך לצוות עוד נח ע"ז ובנח גופיה כיון דכבר כתיב ביה ויברך גו' ויאמר אלהים פרו גו' דהיינו למצוה אליבא דמתניתין דיבמות אם כן למה ליה תו למימר בתר הכי ואתם פרו ורבו ומה שכתב הרא"ם בזה שהיה נח דואג לעסוק בפרו ורבו עד שהבטיחו הקב"ה כו' עכ"ל עיין שם אין זה נכון דדי היה לו בהבטחה ע"ז ולמה הוצרך לצוות לו פעם שנית גם בלשון כפול והנראה דההיא דיבמות לא פליגא וסבירא ליה נמי דמצות פ"ו מקרא דנח ואתם פרו ורבו והכי קאמר כיון דכתיב גבי אדם וכבשה ואיש דרכו לכבוש וכו' ע"כ לשון רבים דפרו ורבו דכתיב גבי אדם לא על שניהם נאמר אלא מאנשים דעלמא ואם כן הכי נמי ואתם פרו ורבו דנח דלמצוה נאמר לא דייקא לאיש ולאשה אלא מאנשים דעלמא ורבי יוחנן ב"ב דאמר על שניהם ויברך גו' ויאמר להם פרו ורבו סמך אקרא דנח ואתם פרו ורבו (ולא) [אלא] הביא קרא דאדם דמשתמע שפיר פרו ורבו על שניהם וע"כ וכבשה לא דייקא ודברי הרמב"ן בזה קרובים לדברינו אך קשה בההיא סוגיא דבי מנשה דילפי סירוס לבני נח מדכתיב שרצו בארץ ורבו בה ופריך ואידך ומשני ההוא לברכה בעלמא ולשיטתנו למה ליה תו לברכה דכבר כתוב ביה בנח ויברך גו' ויאמר אלהים פרו ורבו ויש לומר דלא סגי ליה למימר ההוא לברכה אלא דקאמר ההוא לברכה בעלמא רצה לומר לברכה יתירא כדקאמר ושרצו בארץ דהיינו כשרצים הללו וכה"ג כתב הרמב"ן פרשת בראשית גבי פרו ורבו ומלאו את הארץ ע"ש אך קשה בהך דיבמות דקאמר רב יוסף מהכא אני אל שדי פרה ורבה ולא קאמר פרו ורבו וכתבו התוספות אע"ג דלאדם קאמר פרו ורבו ההוא לברכה ולא למצוה עכ"ל דאכתי תקשי לך דהא לנח נאמר פרו ורבו וההיא ודאי נמצוה נאמר כדמוכח בשמעתין ויש ליישב ודו"ק:

שם ביצחק ולא כל יצחק מספר פענח רזי הקשה הרא"ם מהא דאמרינן כו' בפ' מצות חליצה לענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ויקרא שמו בישראל דמשמע ליה כולו מישראל ע"כ:

בפירש"י בד"ה אי הכי כל ז' כו' דכולהו לא נשנו ולישראל נאסרו ולא לבני נח עכ"ל אין ר"ל דקושטא דמילתא ליהוי בכולהו לישראל נאסרו ולא לבני נח דהא מהיכא תיתי לן דלישראל נאסרו ולא לבני נח כיון דהשתא לא תקשי לך מדאתני ע"ז בסיני אית לן למימר לזה ולזה נאמרה ומגיד הנשה נמי ליכא למילף מידי כדפירש רש"י לעיל ועוד היאך מצינו למימר בכולהו שבע מצות לישראל נאסרו ולא לבני נח דהא בע"ז וג"ע כיון דמיענשו עובדי כוכבים עלייהו נאסרו אלא דר"ל כיון דכל שבע מצות למלתייהו נשנו נימא דכולהו לא נשנו ולישראל נאסרו ולא לבני נח אלא דע"כ מדנענשו לזה ולזה נאסרו אע"ג דלא נשנו ואם כן השתא דלא תקשי לן מדאתני בע"ז דהא לא אתני ביה אלא למלתייהו אם כן הדרא קושיין לדוכתן דלמה ליה למשני בסיני באבר מן החי דאי נמי לא נשנה בסיני מהיכא תיתי לן דלישראל נאסר ולא לבני נח כיון דלא תקשי לן מדאתני בע"ז ועוד תקשי לך במילה ובפריה ורביה מנלן דנאמרו לישראל ולא לבני נח דאף על גב דלא נאמרו רק לבני נח ולא נשנו אלא משום מלתייהו מכל מקום נימא דלזה ולזה נאמרו כמו ע"ז וג"ע דלא נשנו גם כן רק למלתייהו כן נראה ליישב פירש"י ומיהו קשה לי בעיקר הקושיא דמעיקרא דלמה ליה למתני באבר מן החי מאי משני הכא ה"ק אזהרה ומיהדר מיתני ל"ל דאכתי תקשי לא נכתב לא וי"ו ולא ה"א דלא נכתב אזהרה בסיני באבר מן החי ולא בכולהו שבע מצות דהשתא כיון דלא תקשי לן מדאתני בסיני בע"ז אית לן למימר דלזה ולזה נאמרו דמגיד הנשה ליכא למילף מידי כפירוש רש"י לעיל ויש לומר דאי לא הוה כתיב אזהרה באבר מן החי בסיני ולא בכולהו שבע מצות הוה אמינא דמילה ופריה ורביה נמי לזה ולזה נאמרו אבל השתא מדאתני אזהרה בכולהו שבע מצות ע"כ במילה ופריה ורביה דלא אתני בהו רק למלתייהו ע"כ דלישראל נאמרו ולא לבני נח ולהכי לעיל דמקשינן אדרבה מדנשנית בסיני לישראל נאמרו ולא לבני נח לא הוה מצי לומר דמילה ופריה ורביה תוכיח דלא נשנית בסיני רק למלתייהו ואפילו הכי לישראל נאמרו ולא לבני נח דהא מילה ופריה ורביה גופיהו נימא לזה ולזה נאמרה אי לאו מדאתני בע"ז באזהרה וק"ל:

בד"ה בני קטורה אותן ששה שנולדו לאברהם הן עצמן לא לחייבו ונימא השתא דלא מל כו' עכ"ל פירושו דחוק כיון דלא ליחייב למה לא נימא דלא מל אותן אבל (מדברי) הרמב"ם הלכות מלכים פרק עשירי נשמר מזה ופי' אלא מעתה בני קטורה כו' לרבות בני קטורה כו' על זרעם של בני קטורה והשתא אתי שפיר דהוי קושיא דבני קטורה דומיא דבני ישמעאל ליחייבו אדהשתא קאי על זרעם ופריך הכי בפשיטות דלא ליחייבו לפי מה שאנו רואים דהרבה אומות מבני קטורה שקבלו עליהם מצות מילה דמוכח דנתחייבו וכן נראה לפרש בערוך בערך גבנוני ועי' בדברי הרא"ם בפרשה בא בפסוק תושב ושכיר גו' שהוא מפרש לה כפירוש הרמב"ם וק"ל:

תוס' בד"ה והא פריה כו' מנלן דלא נאמרה לבני נח כו' קום עשה לא קחשיב כו' עכ"ל הא דלא קשיא להו הכי לעיל גבי והרי מילה כו' עי' במהרש"ל ועוד נראה לומר דמשום הכי לא קשיא להו גבי מילה הכי משום דבמילה הכי פריך דאי נצטוו בני נח על המילה אם כן כשידינו היתה תקיפה עליהם אמאי לא היו כופין אותן למול את עצמן וגר תושב שהוזכר בתורה דהיינו שקבל עליו שבע מצות היאך אפשר למצוא אותו דהא חייב הבית דין לכוף אותו גם למול וק"ל:

אדם הראשון לא הותר לו לאכול בשר כו' עיין בטעם הענין זה במפרשי התורה באורך:

חבל על שמש גדול כו'. מבואר כי באמת כל הנבראים נבראו לתכלית אדם ולתשמישו אמנם הנחש היה מצד בריאתו השמש הנבחר מכולם שהוא היה ממוצע בין האדם ושאר בעלי חיים שמצינו בו כח הדבור וערום מכל החיות וכן אמרו פ"ק דסוטה אני אמרתי יהא מלך על כל החיות כו' ולפי שדרך כבוד לאדם שיהיו לו ב' משמשין כמו שכתוב ושני נעריו עמו לזה אמר שהיו מזדמנין לו ב' נחשים טובים אחד משגרו לצפון כו' נקט צפון ודרום שלפי דעת התוכנים שיישוב בני אדם הוא מקצה מזרח לקצה מערב באורך אבל לדרום ולצפון אין שם יישוב בני אדם מפני הקור והחום ולזה אמר שהיה משלח שם שלוחו הנחש במקום שלא היה אדם יכול לילך בעצמו. ואמר ולא עוד אלא שמפשילין כו'. הזכירו בו שני דברים אלו כי מתוך קללותיו של אותו הרשע שנתקלל נלמד כן כמ"ש רש"י כיוצא בו במסכת סוטה פרק קמא. ואמר כי תחת שהיה לאדם ברכה זו קודם הקלקול שהיה לו רגלים כאדם ושכל לדבר ולהבין כדי לשגרו בעצמו למרחוק לצפון ולדרום משא"כ בשאר בעלי חיים משנתקלקל אמר על גחונך תלך שלא יוכל לילך מהר כמו ההולך על רגליו ותחת שהיו מפשילין רצועה תחת זנבו כדי להוציא עפר לגינתו משקלקל נתקלל ועפר תאכל וגו' ודו"ק:

הכפירים שואגים לטרף וגו'. נראה מתוך ענין המעשה שזה הכתוב הכפירים שואגים לטרף גם סופו לבקש מאל אכלם אמרו ר"ש בן חלפתא בדרך תפלה ובקשה ונענו לו בכל זה מן השמים ור"ל שהכפירים שואגים לטרף כשאר ב"ח גם את האדם שלא מרצון ובחירה אך לבקש מאל אכלם מצד אחר וכשאין להם אוכל הוצרכו לטרוף שלא מרצון ונתקבלה תפלתו שנחיתו תרתי אטמאתא שא' יהיה אוכל לכפירים והשניה אוכל לטרף דהיינו לר"ש שהיה נטרוף מהם אלו לא נתקבלה תפלתו ויהיה לבקש מאל אכלם לשון רבים דהמ"ל לבקש מאל אוכל וכתב אכלם דהיינו אוכל לכפירים ואוכל לטרפו שהוא ר"ש שהיה נטרף מהם אי לאו דנחיתו אטמאתא ודו"ק:

גמ' אזהרה מיהדר ומיתני כו' מילתא בעלמא הא לא איתני כו' להביא לו סנדלפנים טובים כצ"ל וכן ברש"י:

שם הכפירים שואגים לטרף כו'. נ"ב נראה דסמיך אסיפא דקרא ולבקש מאל אכלם ודו"ק:

תוס' בד"ה והא פריה ורביה כו' תימה מנא לן כו'. נ"ב אבל אמילה לא קשה מידי מאחר שעונשה כרת ואין עונש בלא אזהרה כדאיתא במסכת מכות שאמר כל חייבי כריתות אין צריכין אזהרה שהרי פסח ומילה כו' א"כ נקרא לא תעשה ר"ל שלא להשהותם בערלתם ודו"ק א"נ שלא למולו אלא משמנה ואילך ודו"ק (עיין במהרש"א):

א"ל אין דבר טמא יורד מה"ש. נ"ב עב"א. ומשמע שהתירוה לו באכילה. ואפי' ברובא דאורחא וסביבותיה נכרים אין כאן בית מיחוש כיון דקחזא דמ"ה נחתו ולא עוף קשדי להו:

רש"י בסוף העמוד. טהור הוא. נ"ב דכוותה תנן [בכורות ה:] בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה כו':

אָדָם הָרִאשׁוֹן, לֹא הֻתַּר לוֹ בָּשָׂר לַאֲכִילָה . הענין הזה מפורש היטב בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער המצות פרשת עקב) כי קודם החטא קרא שמות לבהמה ולחיה ולעוף השמים ובקריאת השמות בלבד עשה בירור ותיקון להם שנבררו ונתקנו כראוי ולכן נאסר לו לאכול מהם כי מאחר שנבררו אין צריכין בירור עוד על ידי אכילה ורק בהמות בהררי אלף לא נבררו על ידי אדם הראשון ונשאר בירור שלהם עד לעתיד לבוא שהם מזומנים למאכל הצדיקים ובאכילתם יתבררו, וכל זה הבירור שעשה אדם הראשון בקריאת השמות הוא רק לבהמות וחיות ועופות אבל לצמחים ואילנות ולחלקי הדומם לא קרא שמות ולכן נשאר בירור שלהם על ידי אכילה שיאכל מהם. ולזה הותר לו לאכול מן העשבים ומן האילנות ולכן אמר לו הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה (בראשית א, כט) כי כונת האכילה היא לברר הטוב שבמאכל.
והנה אחר שחטא אדם הראשון חזרו כל הבחינות להתקלקל וכל אותם בעלי חיים בהמות וחיות ועופות נתקלקלו וצריכים בירור כי נעשה בהם תערובת טוב ברע כבתחילה קודם שהובררו, אמנם עם כל זה לא הותר לאכלם כי לא היה בבני אדם כח בעת ההיא לבררם באכילה ולכך כל בשר של בעלי חיים נשאר באיסורו שלא לאכלו מאחר שאין בהם כח לבררו עד שבא נח ובניו.
אחר המבול ראה השם יתברך שיש להם כח לברר ואז התיר להם אכילת בשר בעלי חיים וכמו שנאמר כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל (בראשית ט, ג) אמנם גם עתה אין יכולים לעשות באכילתם בירור שלם כראוי ועוד אין יכולים לעשות בירור באכילתם אלא רק מן בשר בעלי חיים הטהורים שאין בהם סיגים רעים וחזקים ביותר שהקדושה שבהם רבה על חלק הקליפה אבל מן בהמות וחיות הטמאים אי אפשר לברר שהרע חזק ביותר ומרובה על חלק הטוב כמה וכמה, והאוכלם מלבד שלא יברר כלום באכילתו אלא אדרבה תתאחז בו קליפה הטמאה שבהם ותדבק בו ותסתלק הקדושה ממנו בר מינן עד כאן דבריו זלה"ה עיין שם.
ואנא עבדא חקרתי אם כן ניצוצות המעורבים באלו בהמות הטמאים איך נבררים? ואמרתי כי בהמות וחיות ועופות הטמאים אחר שימותו יהיו עפר ואז יהיו בכלל ברור הדומם שהוא עפר הארץ שנברר על ידי המטר שמוציא עשבים מן הארץ כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל גם עוד יתברר על ידי איזה תערובת שיערב מעט מן העפר שלהם באיזה פרי ואוכלו האדם עם הפרי גם אפשר שיתברר כמו כן על ידי עסק התורה שיעסקו שם במקום אותו עפר וכמו שאמרו המקובלים ז"ל על מאמר 'הוו שקלי ואזלי' והיינו רצונו לומר שקלי ניצוצי קדושה ממקום הלוכם שמדברים שם בדברי תורה.

חֲבָל עַל שַׁמָּשׁ גָּדוֹל שֶׁאָבַד מִן הָעוֹלָם (בראשית א, כח). פירש רש"י חבל הפסד כל חבל לשון קיבול וצער הוא כלומר הפסד בא לעולם.
ונראה לי הא דנקיט לשון 'חֲבָל' הוא כי כל דבר חשוב נקרא חֵלֶב וכמו שנאמר וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ (בראשית מה, יח) ולכן להפך בהפסד אותו דבר החשוב הנקרא חֵלֶב קורא עליו חֲבָל כי חֵלֶב בהפוך אתוון חֲבָל.

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מְזַמְּנִים לוֹ שְׁנֵי נְחָשִׁים טוֹבִים (בראשית א, כח). הא דבעי שנים ולא סגי בחד, נראה לי בס"ד דידוע מה שכתב בספר הברית (חלק א' מאמר ט' פרק ה') על ציר הצפוני וציר הדרומי בכדור הארץ בהרחק הרבה מפה ומפה יש קור מאד אך בצד הדרום יש קור יותר מצד צפון עיין שם.
וידוע ששם בהרחק נמצאים אבנים טובות וזהב לרוב. וידוע שנחש זכר הוא חם יותר מן נחש נקבה ולכן אמרו רבותינו ז"ל (שבת קנ.) על נבוכדנצר שרכב על ארי וקשר תנין זכר בצוארו במקום רצועה נקטי תנין זכר לרבותא כי הוא חם מאד ולכן ארס שלו קשה ושורף יותר.
ולכן אצל אדם הראשון היה מזמין לו שני נחשים אחד זכר ואחד נקבה והזכר היה שולחו לצד דרום שיש בו קור יותר ומצד שטבעו הוא יותר מן הנקבה לכן שולחו לצד דרום בהרחק ואת הנקבה היה שולחה לצד צפון.
ומה שאמר 'מַּפְשִׁילִין לוֹ רְצוּעָה בִּזְנָבוֹ' היינו שהוא בעצמו יקבץ ויאסף הזבל ויטיל אותו ממקום למקום לזבל בו הגינה והכל נעשה על ידו כי מפשיל לו קופה שיש בה רצועה שהיא אוזן לקופה ותולה הרצועה שהיא אוזן לקופה תחת זנבו והזבל מביאו בקופה. ובתלמוד כתיבת יד הגרסא היא 'שֶׁמַּפְשִׁילִין לוֹ קֻפָּה' והכל ענין אחד כאשר כתבתי. ונראה לי בס"ד לרמוז רְצוּעָה [371] עולה ש"ע עם הכולל ושני רצועות של שני נחשים הם שעשע [740] ולזה רמז הכתוב וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן (ישעיה יא, ח).

וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת צוֹלִין לוֹ בָּשָׂר, וּמְצַנְּנִין לוֹ יַיִן. נראה לי בס"ד רמז לתורה שנקראת בָּשָׂר כמו שאמרו בגמרא על פסוק וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר (קהלת יב, יב) אמר רבא כל הלוהג בהם טועם טעם בשר. וּצְלִיָּה רמז להסברת הדברים ותיקונם בטוב טעם ודעת וְיַיִן רמז לתורה שבעל פה שהיא בסוד הגבורה וְצִנּוּן רמז למיתוק הגבורות שהם בסוד יין. ותלמודא מקשי כפי פשט הדברים דמשמע בשר ממש ומשני 'בְּבָשָׂר הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם'.

הָתָם, בְּבָשָׂר הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם. הכונה כמו ענין המן אשר עיקרו הוא רוחני גמור וכשירד לאויר עולם הזה יתגשם ויהיה מן הראוי לאכילה גשמית וכן הענין בבשר כאן וכן הענין במה שאמרו 'נפל פתקא משמייא' שלא היתה פתקא בשמים אלא שם היא דבר רוחני וכשבאה לאויר עולם הזה נתגשמה ונעשית פתקא. וכן הענין ברגל כסא זהב שירדה לרבי חנינא בן דוסא בגמרא דתענית (תענית כה.). ושאל תלמודא מִי אִיכָּא בָּשָׂר הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם? כלומר לא מצינו דבר רוחני שיורד לאויר העולם ומתגשם אלא רק במן ולא מצינו בבשר. ומשני 'אִין' גם בבשר הוה כהאי גונא.

כִּי הָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, הֲוָה קָא אָזִיל בְּאוֹרְחָא, פַּגְעֵי בֵּיהּ הַנָךְ אַרְיְוָתָא, וַהֲווּ קָא נַהֲמֵי בְּאַפֵּיהּ (תהלים קד, כא). פירש לאכלו והכונה כאלו רוצים לאכלו אבל לא היה דעתם לאכלו ח"ו כי אין חיה מזקת לאדם אלא אם כן נדמה לפניה כבהמה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (שבת קנא:) והוא היה צדיק ורק נהמו לבקש ממנו מאכל.

אָמַר: "הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף" (תהלים קד, כא). נראה לי לא אמר בלשון תפלה אלא רק קורא פסוק של תהלים כי היה עומד בצרה ולא רצה שירגישו המקטרגים שהוא מתפלל על צרתו לכך אמר לשון הכתוב לעשות הברחה לתפלה זו.
גם כיון ראש וסוף הַכְּפִירִים 'מה' וראש וסוף שֹׁאֲגִים 'שם' והיינו כיון בזה לשם מ"ה שהוא הוי־ה דאלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] שעולה מספר גְּאוּלָּה [45] שיהיה לו גאולה מאותה צרה על ידו.
והנה במדרש רות איתא שאמר רבי שמעון בן חלפתא בערב פסח אלך ואבקש פרנסה מהקדוש ברוך הוא ועמד במערה והתפלל וראה כמין יד מושטת לו מרגלית אחת וקבלה ואחר כך אשתו לא היתה רצונה בכך וחזר והתפלל והחזירה ונזכר שם מעשה זו ברוחב עיין שם. ונראה דמעשה זו של אריות היתה בתחילה וכיון שנתלמד וראה בעיניו שנענה תכף לכך באותה מעשה של מרגלית היה לבו בטוח שיעשה לו הקדוש ברוך הוא בקשתו בלי שום ספק.

נְחִיתוּ תַּרְתֵּי אַטְמָאתָא, חֲדָא אֲכָלוּהָ וַחֲדָא שַׁבְקוּהָ (תהלים קד, כא). פירוש שתי ירכים של בשר כי אַטְמָא רצונו לומר ירך כמו 'אטמותא דשורא' בפרק כיצד מעבירין (עירובין נז:) שהוא רצונו לומר יריכות של חומה. וצריך להבין למה ירדו לו ירכים ולא אברים אחרים? ונראה לי בס"ד לרמוז לו זכות דברי תורה שנמשלו לירך עמדה לו דאמרו רבותינו ז"ל (סוכה מט:) על פסוק חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ (שיר השירים ז, ב) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. וירדו שתים כנגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ומה שהיה חֲדָא אֲכָלוּהָ וַחֲדָא שַׁבְקוּהָ גם זה בנס כדי שתשאר האחת וישאל עליה בית המדרש ויתפרסם הענין יותר ויהיה קדוש השם.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דירדו שתים אחת לצורך ואחת שלא לצורך כדי להודיע שלא ניכו לו מזכיותיו בשביל זה הנס דאם מנכין למה ליה בזו היתירה עד כאן דבריו.
והא דלא הוריד לאליהו זכור לטוב בשר מן השמים כדיהיב לרבי שמעון בן חלפתא אלא צוה את העורבים להביא לו מבי טבחי דאחאב (מלכים א' יז, ו), נראה שלא רצה שיתפרנס במעשה נסים. אי נמי התם כמה ימים הוה הכי וכאן רק פעם אחת. אי נמי רצה הקדוש ברוך הוא שיאכל בשר בהמה ממש כדי שיעשה בירור באכילתו ובשר היורד מן השמים אין בו בירור.

גמ' לאתויי נחש. עי' פסחים דף כ"ד ע"ב תוס' ד"ה צירעה. ונדה דכ"ג ע"א תוס' ד"ה לתני:

שם מיתיבי היה ר"י בן תימא אומר. עי' לעיל דף נו ע"ב תוס' ד"ה אכל:

רש"י ד"ה ירוד נאלא תנין שוטה. עי' תשובת חות יאיר סימן קנ"ב דבר נחמד בזה:

בגמרא ההוא למשרי שבת הוא דאתי: ק"ק דא"כ תקשה לעולא ור' יצחק דסברי בשבת (דף קל"ב ע"א) דמילה דוחה שבת מהלכה ולא מוקמי' קרא דביום להכי וא"ל דהא דקאמרי הלכה היינו אליבא דר"א דוקא ולענין מכשירין או איפכא דמכשירין אתי מביום והלכה אתיא למילה גופא דא"כ מאי פריך שם מהא דתניא מניין לפקוח נפש הא שפיר שייך למילף כן או ממילה גופא או ממכשירין דאתי מביום אע"כ דהם לא דרשו ביום כלל וא"כ קושית הגמ' דכאן במקומה עומדת וי"ל דהם סברי כר' אסי דסבר שם (דף קל"ה ע"א) דכל שאמו אין טמאה לידה אינו נמול לשמונה ויליף כן מאשה כי תזריע וסמיך לי' וביום השמיני ימול וא"כ לדבר זה נשנית ורש"י דהכא לא רצה לתרץ כן דלאו אליבא דכ"ע שייך תירוץ זה דפליגי תנאי בהך דינא כדמסקינן שם:

והרי פריה ורביה שנאמרה לב"נ: מה שהקשה המהרש"א בזה לרב יוסף ביבמות י"ל דמהך פרו ורבו דגבי ב"נ שנאמר למצוה אין ראיה דאשה מצווה מדכתיב פרו ורבו לשון רבים די"ל דאתם פרו ורבו לו ולבניו נאמר כן ולא לאשה אבל מדכתיב גבי יעקב פרה ורבה לשון יחיד שפיר מוכח דאשה אינה מצווה ולכן לא הקשו התוס' רק מפרו ורבו דגבי אדם דהתם ע"כ לאשה נאמר דלא היו ב' אנשים עדיין בעולם ואהא תירצו שפיר דהאי ברכה בעלמא הוא ועיין בתוס' חגיגה (דף ב' ע"ב) וכמש"כ המהרש"א שם:

ולישראל נאמר ולא לב"נ: פי' משעת מ"ת ואילך אבל עד מ"ת ודאי שהיה אסור לב"נ ג"כ כמבואר בסוגיין לעיל ולפ"ז צ"ל דעד שנחתמה התורה ע"י משה עדיין היה אסור להם מספק דלמא עדיין יהיה נשנה לישראל וא"כ נצטוו זה וזה דהא עד מיתת משה עדיין נאמרו מצות כגון עשה דכתיבת ס"ת שנאמרה לו ביום מיתתו:

צריך מנין אחר להתירו הוא דאתא: עיין ביצה (דף ה' ע"ב) דקאמר וכ"ת האי למצות עונה הוא דאתא ולפי סוגיא דהכא איך אפשר לומר כן דא"כ למה נשנה כלל מפרו ורבו לחוד ג"כ ידעינן כן והמהרש"א שם הקשה כן ותירץ דהקושיא היא דלמא למצות עונה הוא דאתא שיהא נשנית ובאמת לזה ולזה נאמר ע"ש ודבריו תמוהים דאי הוי שייך לומר כן גם הכא לא מקשה מידי והרי פריה ורביה דדלמא באמת לזה ולזה נאמר וכקושית התוס' וע"כ צ"ל כתירוצם דא"כ ליחשבי' בהדי ז' מצות וא"כ שפיר דייק שם דע"כ שובו לכם לאהליכם לדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא דאתא דאי למצות עונה א"כ ליחשבי' בהדי ז' מצות. אכן לפי מה שכתבנו לעיל דדוקא אליבא דר' יהודה אמרינן דליכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור אבל לא לר"ל דפסקינן כוותי' בלא"ה ל"ק כקושיתו דשפיר קאמר דדלמא למצות עונה הוא דאתא דאי לא הוי כתיב רק פרו ורבו ה"א לב"נ נאמר ולא לישראל דליכא למימר מי איכא מידי וכתירוץ הגמ' דלעיל לענין גיה"נ דהא אליבא דידן לא אמרינן הכי ואפשר לומר ג"כ דלא שייך מי איכא מידי רק בדבר שהוא איסור לב"נ והיתר לישראל אבל לא בדבר שמצוה לב"נ ורשות לישראל וא"כ בלא"ה א"ש דאף שנמשך עי"ז ג"כ היתר ואיסור לענין השחתת זרע מ"מ עיקר קרא לא כתיב להכי. ועוד איכא נפקותא בזה לדעת הרשב"א רפ"ב דנדה) דאף מי שאינו מצווה אפו"ר מצווה על השחתת זרע א"כ לא תליא זה בזה כלל. אכן לפי הסברא דמי איכא מידי שכתב רש"י לעיל דלהתקדש יצאו ולא להקל מעליהם לא שייך לחלק בזה. ועוד י"ל בתי' קושית המהרש"א לפי מה דמבואר ביבמות (דף ס"א ע"ב) דלמצות פו"ר יש גבול כשיש לו זכר ונקבה או ב' זכרים או ב' נקבות ולכן הוצרך לכתוב קרא דשובו לכם לאהליכם שיחוייב לקיים גם אז כשאין עוד עליו מצות פרו ורבו מצות עונה והיינו דדייק בלישנא למצות עונה הוא דאתא ולא קאמר למצות פו"ר הוא דאתא וא"ל דא"כ גם הכא ליתרץ הכי דלמצות עונה הוא דאתא ותרווייהו בישראל ומי דחק לתרץ להאי דבר שבמנין הוא דאתא דא"ל דא"כ פרו ורבו ל"ל הא הוא בכלל מצות עונה דז"א מחמת ב' טעמים א' דהי' צריך לכתוב פרו ורבו למצות ב"נ עד מ"ת כמו דכתיב ג"כ איסור בשר לאדם הראשון אף דאין נפקותא לדידן ועוד דעדיין גם בישראל איכא נפקותא כשאין לו אשה דמשום מצות עונה ליכא ומשום פו"ר איכא דע"ז י"ל דשם לא תירצנו כן אלא לפי הך ס"ד דדבר שבמנין אין צריך מנין אחר להתירו אבל לפי מה דיליף שם דצריך במשוך היובל ע"כ להתיר דבר שבמנין הוא דאתא ולא למצות עונה דאיך שייך להם מצות עונה כיון שנאסר להם תשמיש ולא הותר להם עוד. ובזה יתורץ ג"כ קושית התוס' בד"ה והא פרי' ורבי' לפי מה שביאר אותה המ"ל בה' מלכים דהקושיא היא על התרצן דמתרץ דלדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא דאתא דמנ"ל דין מחודש כזה דלמא אתי להיות נאמר ונשנית ושיצוה גם ב"נ אפו"ר. ולפי הנ"ל א"א לומר כן דיליף מבמשוך היובל דצריך מנין אחר להתירו איך אפשר לומר שנאמר ונשנית להיות מצווין ישראל וב"נ הא לישראל לא הותר תשמיש כלל ועוד דכמה מצות התורה א"א לבאר כלל אי לא אתי להתיר תשמיש הנאסר ואי יאסר תשמיש מסיני לעולם ולכן לפי מה דילפינן מבמשוך היובל דצריך מנין אחר להתירו ע"כ שובו לכם לאהליכם להתיר דבר שבמנין אתי:

אזהרה מהדר ומיתני בה ל"ל: קשה הא ודאי צריך לכתוב אזהרה גבי ישראל דמויצו ה' אלהים על האדם דמניה אתיא מצות דב"נ ודאי אין עונשין לישראל מיתה אי לא כתיב אזהרה בלאו מפורש דהא אפילו אזהרת עשה לאו אזהרה היא כדאמרינן (דף נ"ו ע"א) לעיל. וי"ל דהקושיא היא דלכתוב אזהרה גבי ב"נ ותיפק גם לישראל ולא אצטריך ויצו ודוחק. א"נ י"ל לפי מה דפירש המהרש"א דקושית הגמ' סובבת לקושיא קמייתא דלמה נשנית לאו דאמ"ה בסיני דהא גם ע"ז וג"ע דלא נשנית רק למלתייהו נוהג בב"נ ובישראל א"כ הכי מתרץ אזהרה מהדר ומתני בה ל"ל פי' מה שאמרתי לעיל דלמה נשנית אבמ"ה בסיני אי לאו משום דמצוה שנאמרה ולא נשנית לישראל נאמר ולא לב"נ זה לא שייך רק היכי דכפל קרא אזהרה כמו באמ"ה אבל לא במילה ופו"ר דאינם רק עשה ולא צריך להך תירוצא דהכא למלתייהו נשנית אלא דמה שנשנו הם לא מקרי נשנית רק היכי דנשנה בלשון אזהרה ובהכי א"ש ג"כ הא דקאמר מהדר ומתני בה ל"ל דמה לשון בה בהו הול"ל ולפ"ז א"ש דבה אאמ"ה קאי וגם קושית המהרש"א מתורצת בזה שהקשה דלא לכתוב לא וי"ו ולא ה"א לא אזהרה באבר מ"ה ולא אזהרה בע"ז וג"ע ולפי דברינו א"ש דבע"ז וג"ע צריך לכתוב אזהרה כיון דלא נכתב אזהרה גבי ב"נ משא"כ לענין אמ"ה דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דאזהרה מעליא היא:

ביצחק ולא כל יצחק: המהרש"א הביא קושיא בשם רא"מ הא לענין חליצה אדרבה ילפינן מבישראל עד שיהא אביו ואמו מישראל וי"ל ע"פ מש"כ התוס' יבמות (דף ק"ב ע"א) אהא שהקשו הא לענין נערה המאורסה דרשינן מבישראל דבהורתו ולידתו בקדושה בישראל קרינן ביה ותירצו דלענין חליצה מיתורא דבישראל קדריש דאמו מישראל כבר ידעינן ממקרב אחיך ע"ש א"כ גם קושיא זו מתורץ דהכא דריש מב' דביצחק וזה באמת משמע מיעוטא. אכן לענין חליצה דריש מיתורא דבישראל דתרתי בעינן דלא שייך למעוטי דא"כ מיותר הוא. וראיתי ברמב"ם (פ"י מה' מלכים) שהביא תירוץ אחר אהך קושיא דבני עשו לחייב דכיון שבירך יצחק את יעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך מזה ידעינן דיעקב הוא עיקר זרע אברהם המחזיק בדתו ע"ש. ולכאורה דבר תימה הוא למה לא הספיק לו תירוץ הגמרא דביצחק עד שהוצרך לתי' חדש כזה ולא מצאתי בא' מנושאי כליו שהרגיש בזה. ונ"ל דלכאורה בתי' הגמ' לחוד אכתי לא מתורץ דאי רק מביצחק ממעטינן א"כ מנ"ל למעט עשו דלמא יעקב ממעטינן ואף דישראל נצטוו על המילה בשעת מ"ת דלמא עד מ"ת לא היה הציווי רק לעשו ולכן הוצרך הרמב"ם להך טעמא דויתן לך את ברכת אברהם דמזה ראינו דיעקב עיקר זרע אברהם הוא וא"כ ודאי עשו נתמעט מביצחק. אכן בטעם הרמב"ם לחוד לא סגי דאי משום דיעקב מקרי עיקר זרע אברהם מנ"ל דעשו לא מקרי ג"כ מקצת זרע להתחייב במילה ולכן צריך ג"כ מיעוטא דביצחק והרמב"ם לא רצה רק לבאר הדרשה דביצחק דמנא ידעינן דעשו ממעטינן ולא יעקב:

אלא מעתה ב"ק לא ליחייבו: הא דלא פריך ישמעאל גופא לא ליחייב א"ש לפי מה שכ' הר"ן דודאי דאבני קטורה ל"ק דהא הוצרך אברהם למול אותם משום יליד בית ולכן לא פריך רק אזרע דב"ק א"כ גם אישמעאל ל"ק מידי דבכלל יליד בית הוא. אך גם לפי פי' רש"י דאבני קטורה גופא פריך יש לבאר למה דלא פריך מישמעאל דהא כי ביצחק יקרא לך זרע לא נאמר עד זמן רב אחר ציווי המילה דהא באותו העת עדיין לא נולד יצחק ולכן הוצרך אברהם למול לישמעאל דמהיכי תיתי שלא יהי' בכלל זרעך אבל אב"ק פריך שפיר דהא הם לא נולדו עד אחר מיתת שרה ואז כבר נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע דכבר נאמר כן בחיי אמו שאמרה גרש האמה הזאת ואת בנה כנראה מהכתובים:

ולא חית הארץ לכם: בפסוק זה לא הוזכר רק חי' ועוף ורמש אבל לא דגים אכן ממה דמקשה בש"ס מורדו בדגת הים מוכח דגם בשר דגים לא הותר לו וצ"ל דיליף כן מדכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע לכם משמע אבל דבר אחר לא: מיתיבי ורדו בדגת הים: מהא דקאמר דלא הותר לו בשר לאכילה משמע דלא נאסר לו רק להרוג בע"ח לצורך אכילה דהכי משמע קרא לכם יהי' לאכלה ולא חית הארץ לכם אבל להרוג אותם לשאר צורך כגון ליהנות מבשרם ומעורם משמע דלא היה איסור דהא אדה"ר הקריב שור לקרבן כדאמרינן בע"ז (דף ח' ע"א) וגם בהבל כתיב והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו וגם נח הקריב מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור קודם שהותר לו בשר לאכילה ואף שלא נצטוו על הקרבן וא"כ איך הותר להם להרוג ב"ח אע"כ מה שאינו לצורך אכילה לא נאסר להם וא"כ מאי פריך מורדו בדגת הים דלמא לענין שאר צורך ולא הוצרך לדחוק דבר מלאכה הוא וכש"כ שקשה כן אהא דפריך מבעוף השמים דהתם ורדו דהקרבה דהא נח הקריב קרבן מהם:

בעי עלה דבר טמא הוא זה: מדבעי הכי משמע דלא היה מסופק רק אם דבר טמא הוא והם יכירו אותו והרי לפי דעתו שירד דבר איסור מן השמים עדיין יש להסתפק דלמא נבילה היא ולא נשחט כראוי ומי יכיר זה ואי גם זה היה בכלל שאלתו אם טהור הוא פי' אם מוכשר הוא לאכילה כמו כן היה ר' זירא מצי למיבעי ירד לו בהמה כולה מתה שנראה לעין שאינה שחוטה היא מאי וא"ל דגם בכה"ג עדיין יש להסתפק דכשרה היא דלמא בן פקועה היא ונכשרה בשחיטת אמה דהא עדיין שייך הספק בבהמה גדולה שנראה לעין שאינה בן פקועה ונראה לי דזה באמת לאו איבעי' היא דהך ודאי לא ירד כיון דכבר אמר אין דבר טמא יורד מן השמים וזה גם ר"ז ידע רק מה דמבעי' לי' יורדת לו דמות חמור הכי קמבעי' לי' דלמא לכך אינו יורד דבר טמא שלא להכשיל ב"א אבל בהך שנראה לעין שדבר טמא הוא ירד דעי"ז לא יבוא מכשול או דלמא דבר טהור הוא ואף שיש לו דמות חמור הא אמרינן בבכורות (דף ו' ע"ב) פרה שילדה כמין חמור טהור ודלמא נולד מן הכשרה וע"ז השיב ר"א למה אתה דואג שטמא הוא הא כבר אמרתי שאין דבר טמא יורד מן השמים כיון שגם בדבר טמא יש להסתפק שמא טהור הוא שנולד מן הכשרה א"כ ודאי לא ירד שלא יצא מכשול שיאכלוהו ב"א ובהא א"ש מה שהשיב לו דאם ישנו טהור הוא כמו שפי' רש"י והא אנו רואים דחמור הוא אלא דגם בחמור שייך הכשר כשנולד מן הכשרה:

אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה. הרב עיון יעקב ישב ודרש על פי הפשט דלאדה"ר לא הותר דנבראו מששת ימי בראשית וכו' אך נח שבא המבול ובשבילו ניצולו הותרו לו וכו' ע"ש ורבינו האר"י ז"ל לימדנו להועיל דהבעלי חיים היו מתוקנים והיה אסור לשוחטם ולאוכלם ואחר החטא נתקלקל הכל ולא היה יכולת בידם לברר עד שבא נח והי"ל יכולת לאכול ולברר ע"ש בשער המצות:

פגעו ביה הנך אריוותא והוו קא נהמי באפיה אמר הכפירים שואגים לטרף וכו'. פירש"י ז"ל הוו קא נהמי באפיה לאכלו. והש"ס מגיד גודל צדקת רבי שמעון בן חלפתא דלא התפלל דרך בקשה רק אמר הכפירים שואגים לטרף ובדיבור זה לבד ענהו מן השמים ולא סגי דנחית בשר לאריות אלא דנחית ליה בשר מן השמים כדי שיאכל הוא גם כן והוא פלא:

ביצחק ולא כל יצחק. הקשה הרב מהרש"א בחידושי הלכות מדאמרינן ביבמות דף ק"ב ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ונקרא שמו בישראל דמשמע ליה כוליה מישראל ע"ש וקושית הרב היא על רש"י שכתב שם ביבמות וז"ל בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדיו ומוכח דממשמעותא דבישראל נפקא ולא מיתורא כמ"ש הרב הנמקי לדעת הרי"ף דרש"י ס"ל דגר גמור כשר לדיני ממונות ולא גריס כגירסת הרי"ף כמבואר בחידושי הרמב"ן והרשב"א שם ועל זה קשה דלפום הא דאמרינן ביצחק ולא כל יצחק אף התם נמי נימא בישראל ולא כל ישראל דלא בעינן אביו מישראל דהול"ל וקראו שמו ישראל בית חלוץ וגו' כמ"ש תוספות רי"ד בקדושין דף י"ד והשתא דכתיב ונקרא בישראל קשה דאיך כתב רש"י דמשמע כוליה ישראל אדרבא נימא איפכא דלהכי כתב רחמנא בישראל למדרש ולא כל ישראל. וכפי האמור נראה דלא סליק שפיר מה שתירצו הרב בתי כהונה בחלק בית אבות דף ל"ד והרב לשון למודים בי"ד סימן קכ"א עיין בדברי קדשם ואתה תחזה גם כפי האמור נסתר מה שתירץ מורינו הרב מהר"א יצחקי הביאו הרב מנחת בכורים ע"ש דמלשון רש"י דיבמות מוכח דמשמעות תיבת בישראל היינו מכל הצדדין ולא כמ"ש הרב הנזכר גם מה שתירץ הרב המחבר אינו מתישב כאשר המעיין עיניו יחזו [ועמ"ש אני הצעיר שם ביבמות בס"ד ודוק היטב] ועיין בספר מענה לשון אות ב' מה שהקשה על מ"ש הרא"ם פרשת אמור ע"ש:
ובירושלמי בריש פרק מצות חליצה אמרו בישראל פרט לגרים הכא את אמר פרט לגרים והכא את אמר לרבות את הגרים תמן האזרח פרט לגרים בישראל פרט לגרים מיעוט אחר מיעוט לרבות גרים ברם הכא בישראל לא גרים ודברי הירושלמי הללו כנראה דלא זכר הרא"ם פרשת אמור שכתב דבישראל משמע כל שהם בתוך ישראל והרי הירושלמי מפרשה דהוי מטעם מיעוט אחר מיעוט וגם הרב מענה לשון שהקשה עליו מפרק מ"ח וכו' אשתמיט מיניה דהירושלמי פריך מחליצה לסוכה ותריץ יתיב כמבואר ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פרשת בהר דף פ"ט ע"ג בס"ד:

אר"י אמר רב אדה"ר לא הותר לו בשר לאכילה. לעיל פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ח) דריש על אדה"ר מאי דכתיב טבחה טבחה וכתב מהרש"א משם הרב יפה מראה דפירש טבחה מלשון בישול מאליה כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ו ע"ב ד"ה אכל תאכל וכתב עליו וז"ל דאין צורך לזה דתחילת הבריאה קאמר שהיתה ע"ש כך לאכול בשר שחוטה אלו זכה אדם ולא חטא שהרי נח זכה והותר לו לאכול בשר עכ"ל וכבר לעיל שם הבאתי דבריו. וק"ק על הרב ז"ל דהא מסוגיין דיליף לה מלכל חית הארץ וכו' משמע דאיירי אפילו קודם החטא דהא פריך ת"ש ובכל חיה הרומשת ומשני לאתויי נחש קודם החטא אלמא הני קראי קודם החטא. ואין לומר דקרא אבתריה אחר החטא דא"ה לישני ובכל חיה קודם החטא ומדמשני לאתויי נחש וקודם החטא אלמא אפילו קודם החטא לא הותר אלא למלאכה. ותו דאמאי משני בבשר היורד מן השמים לישני דקודם החטא הותר. אלא משמע דאפילו קודם החטא לא הותר לאדה"ר בשר. וכי תימא דגם למ"ש התוס' דמתה מאליה שריא לישני דההיא דמה"ש במתה מאליה. כבר תירץ הרב ישרש יעקב דאין כבודם של מה"ש לצלות בשר מתה. וקרוב לזה תירץ הר"ן בחידושיו משם התוס' שאינו דרך כבוד שיתנו לו בשר נבילה. וכן תירץ רבינו יונה בחידושיו כ"י דאין לומר שיהא יום ראשון מסב בשררה ויהא אוכל בשר בהמה שמתה מאליה שאין לך גנאי גדול מזה. ולא רצה לומר נמי דמה"ש שחטו לו בהמה ואכלה דמאחר דנאסר לו לשחוט אף מה"ש לא היו עושים מה שהיה אסור לו לעשות ואפשר דלהם לא ניתן רשות ליטול נשמה עכ"ל רבינו יונה ז"ל ומדברי התוס' ורבינו יונה והר"ן הראת לדעת דלא כמהרש"א אלא דאף קודם החטא לא הותר לו בשר לאדה"ר. וכבר לעיל דף ל"ח כתבתי דכן הוא לפי דעת רבינו האר"י זצ"ל דלא הותר לו לאדה"ר לאכול בשר משום דהב"ח כבר היו מתוקנים וכו' עש"ב בשער המצות שסידר מהר"ש ויטאל פרשת עקב ע"ש:

הנהיג בעיזא ושבוטא מאי. עמ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רצ"ז דף ס"ה ע"ב בס"ד ובספרי הקטן מחזיק ברכה י"ד סימן פ"ג בס"ד:

ת"ש ובכל חיה הרומשת על הארץ ההוא מיבעי ליה לאתויי נחש וכו'. לפירוש רש"י יש להעיר דמאי פריך שפיר יכול לעשות מלאכה בחיות ארי סבל וצבי קיץ דקודם החטא היו הכל משועבדין לאדם ואשכחן דאמרו רז"ל דנבוכדנצר קשר תנין ורכב על אריה. ותו כפי פירוש רש"י האי בכל חיה לנחש דוקא אתא וק"ק לפרש ובכל חיה על נחש לחוד. ותו לשון הש"ס דקאמר לאתויי נחש לא א"ש. ולולי פירש רש"י אפשר לפרש דודאי יכולנו לומר בשופי דחיות למלאכה דראויים הם לזה אמנם קשיא ליה דאם הוא למלאכה הו"ל לכתוב להקדים החיה ברישא ולימא ורדו בכל חיה הרומשת ובדגת הים ובעוף השמים והוי בדרך לא זו אף זו דאשכחן בכתוב נמי כידוע ומשני דודאי החיות נמי למלאכה והוא חידושא טפי דכל חיה הכל לאתויי נחש והוא חידוש גדול שהוא שמש גדול לשלחו במילתא דלא מצי עביד כמ"ש מהרש"א ומאחר דבכלל חיה איכא חידושא דנחש איחרו הכתוב:

ולא עוד אלא שמפשילין וכו'. יש להרגיש מאי רבותיה מילתא דעביד בשור וחמור ושמא הכי קאמר דכיון דנחש הוה לו דיבור ויתרון דעת לא היה צריך לטרוח ולהשים המשא אלא כשהיה נותן הרצועה הואי מעצמו מוציא תדי' זבל כי ידע שזה רצון אדוניו והיינו דקאמר ומוציא בו עפר כלומר מעצמו:

נחיתו תרתי אטמאתא וכו'. לפי מ"ש מהרש"א דהא' ירדה מן השמים לר"ש עש"ב אפשר לכוין הכתוב כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב הכונה רשו ורעבו ופגעו בצדיקים מלבד כי ה' עליהם יחיו אף זו דמורידין לו בשר טהור ולא יחסרו כל טוב:

(נט ב) ת"ש ובכל חיה הרומשת על הארץ ההוא לאתויי נחש וכו'.—עי' ע"ז טז ב: "וחיה גסה מיהת מאי מלאכה עבדא? אמר אביי אמר לי מר יהודה דבי מר יוחני טחוני רחיים בערודי". והרי שיש חיה העושה מלאכה גם אחר שנתקלל הנחש.

תוס' ד"ה והא פריה ורביה וז"ל תימה מנא לן דלא נאמרה לבני נח ואי משום דלא חשיב ליה בהדי שבע מצות הא אמר לעיל [דף נח:] קום עשה לא קא חשיב וי"ל דשב ואל תעשה נמי הוא דמי שמצווה על פריה ורביה מצווה שלא להשחית זרע עכ"ל.
מתוס' משמע דיסוד האיסור דהשחתת זרע לבטלה הוא ביטול מצות עשה דפרו ורבו. אמנם עיין במס' כלה (פ"א הי"ח) וז"ל ר' אליעזר בן יעקב אומר כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו הורג את הנפש עכ"ל. וכן איתא בגמ' נדה (דף יג.) "דא"ר יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר וירע בעיני ה' את אשר עשה וימת גם אותו. רבי יצחק ורבי אמי אמרי כאילו שופך דמים וכו'". ולכאורה נפ"מ לגבי נשים שאינן מצוות על פו"ר, דלתוס' אינן מצוות נמי על השחתת זרע. משא"כ אליבא דראב"י במס' כלה דיסוד האיסור דהשחתת זרע מדין רציחה אף נשים אסורות³⁷⁴.
ויש להעיר בדברי התוס' דנקטו שאין עכו"ם מצווה על השחתת זרע לבטלה משום שאינם מצווים על פרו ורבו, דצ"ע והרי ער ואונן נענשו על איסור הוז"ל (עיין ברש"י עה"ת בראשית ל"ח:ז) אע"פ שהיו בני נח³⁷⁵.
גמ'. והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו, ונשנית בסיני לך אמר להם שובו לכם לאהליכם לישראל נאמרה ולא לבני נח, ההוא לכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא דאתא.
ופרש"י (בד"ה לכל דבר שבמנין) וז"ל לא נשנית בסיני אלא מפני שאסר להם תשמיש שלשה ימים קודם מתן תורה, ולאחר שלשה ימים הוצרך להתיר להם, ואף על גב דממילא משתמע התירא דהא שלשה ימים הוא דאסר והרי עברו, אשמעינן קרא לכל דבר הנאסר במנין בית דין אף על פי שקבעו זמן לדבר צריך למנות פעם אחרת להתירו כשעבר הזמן עכ"ל. ומבואר דאליבא דרש"י כל איסור וגזירה שתיקנו ב"ד אפילו אם היה איסור לזמן צריך מנין של ב"ד אחר להתירו ואינו מותר מאליו לאחר הזמן. והנה עיין בתוס' (ד"ה לכל דבר שבמנין) וז"ל פ"ה דכל דבר הנאסר במנין אפי' קבעו זמן לדבר צריך מנין אחר להתירו כשיעבור הזמן ושוב (חזר) ופי' אל תגשו אל אשה (שמות יט) לא הוה ביה זמן והא דכתיב (שם) היו נכונים לשלשת ימים היינו לקבל התורה ביום השלישי אבל דבר הקצוב לזמן יעבור הזמן ומותר מאליו, וכ"ת אי בדבר שנגזר סתם פשיטא שצריך מנין אחר להתירו, אצטריך סד"א כיון דבטל דבר שנאסר עבורו ממילא הותר כגון הכא שנאסרו בתשמיש כדי לקבל התורה, וכי ההיא דפ"ק דביצה (דף ה. ושם) דכרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות דאף לאחר חורבן הוצרך מנין אחר להתירו עכ"ל. ומבואר דתוס' סברי שאם האיסור והגזירה נתקן לזמן קצוב אזי א"צ מנין אחר להתירו, דמעיקרא האיסור נתקן רק לזמן מסוים ולאחר שעבר הזמן הותר האיסור מאליו. משא"כ אם האיסור לא נתקן לזמן מסוים אזי צריך מנין אחר להתירו אע"פ שבטל טעם הגזירה, וכגון במתן תורה דגזרו איסור תשמיש כדי לקבל את התורה, ואע"פ שלאחר מתן תורה בטל טעם האיסור עדיין הוצרכו למנין אחר להתירו³⁷⁶.
ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' ממרים ה"ב) וז"ל בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין, היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל את דבריו, אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם, והיאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא, זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו עכ"ל. ונראה דהרמב"ם סובר כשיטת התוס' דאע"פ שבטל טעם הגזירה מ"מ צריך ב"ד אחר הגדול ממנו בחכמה ובמנין להתירו ואין האיסור מתבטל מאליו משנתבטל טעם האיסור.
ועיין בראב"ד (שם) שהשיג וז"ל א"א עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ור' יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים עכ"ל. ונראה דהראב"ד סובר דהיכא שבטל טעם הגזירה אזי לא בעינן ב"ד שהוא גדול יותר בחכמה ובמנין לבטל ולעקור את הגזירה אלא מועיל סתם ב"ד הגדול לבטל את הגזירה ואפילו אם הן פחות בחכמה מהראשונים. ובביאור שיטת הראב"ד י"ל דהיכא שלא נתבטל טעם הגזירה והב"ד השני רוצה לעקור את הגזירה אזי בעינן שיהיו גדול מהב"ד הראשון בחכמה ובמנין, דבכהאי גוונא הב"ד השני חולקים על הפסק של הב"ד הראשון, ואזי בעינן שיהיו הב"ד השני גדולים בחכמה ובמנין כדי להכריע כנגד הפסק של הב"ד הראשון. ונראה דלהראב"ד ב"ד שגדול ממנו בחכמה ובמנין מועיל מדין רוב להכריע נגד הפסק ותקנה של הב"ד הראשון. משא"כ היכא שנתבטל טעם הגזירה אזי ליכא מחלוקת בין הב"ד הראשון והב"ד השני, דאף הב"ד הראשון רק תיקנו גזירתם מחמת הטעם, ומאחר שאין מחלוקת בין בתי הדין א"צ להכריע כנגד הב"ד הראשון, אלא דמגזה"כ בעינן מנין של ב"ד אחר להתירו, ומשו"ה ב"ד אחר יכול להתירו אע"פ שאינן גדולים מהב"ד הראשון בחכמה ובמנין.
גמ'. אי בעית אימא מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם, אתה וזרעך אין איניש אחרינא לא, אלא מעתה בני ישמעאל לחייבו, כי ביצחק יקרא לך זרע, בני עשו לחייבו, ביצחק ולא כל יצחק.
עיין ברמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"ז) וז"ל המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר אתה וזרעך אחריך, יצא זרעו של ישמעאל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך, מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה, והם המחוייבין במילה עכ"ל. ודברי הרמב"ם צ"ב, דהרי בגמ' איתא דנתמעטו בני עשו מדכתיב "ביצחק יקרא לך זרע – ביצחק ולא כל יצחק", ואילו הרמב"ם כתב שנתמעטו משום דכתיב "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם". וביאר הגר"ח זצ"ל דעיקר הילפותא היא מקרא דביצחק יקרא לך זרע – ביצחק ולא כל יצחק, ובלאו הך דרשה כל זרעו של יצחק היו נחשבים בכלל זרע אברהם, והפסוק "ביצחק יקרא לך זרע" – דדרשינן ביצחק ולא כל יצחק, מגלה דרק חלק מזרעו של יצחק הוי זרע אברהם. אך לא נתברר אם הכוונה היא לעשו או ליעקב, וע"ז בא הפסוק "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך" לקבוע דרק יעקב שזכה בברכת אברהם נחשב לזרעו של אברהם, וכמש"כ הרמב"ם "מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה".³⁷⁷
גמ'. את בריתי הפר לרבות בני קטורה.
ופרש"י (בד"ה לרבות בני קטורה) וז"ל אותם ששה לבדם ולא זרעם, אבל אברהם נצטווה לכל הנולדים לו עכ"ל. וצ"ע למה רק אותן הששה שנולדו לאברהם מקטורה חייבין במילה, ולא כל זרע קטורה לדורות. ולכאורה י"ל דאותן שנולדו לאברהם נתחייבו במילה מדין יליד בית. אלא דלפי"ז צ"ע למה בעינן ריבוי מיוחד מקרא "את בריתי הפר" לרבות בני קטורה תיפוק"ל דנתחייבו במילה מדין יליד בית. ועיין בר"ן (ד"ה אלא מעתה בני קטורה לא לחייבי) וז"ל רש"י ז"ל מפרש אותן בנים שילדה קטורה לאברהם בלבד שהיה אברהם חייב בהן. ולא מחוור שהרי לכל הפחות היה אברהם מצווה בהן כדין ילידי בית. ועוד שאם אין המצוה אלא לאברהם בלבד ודאי שאינו בחיוב כרת עליהם וא"כ והיאך אמרו את בריתי הפר לרבות בני קטורה. וע"כ אנו צריכין לומר שבני קטורה כולן נתחייבו במילה וכל יוצאי ירכיהן מפני שנולדו לאחר שנצטוה אברהם במילה שאעפ"י שעשו לא נצטוה היינו משום דמיעטיה קרא כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' מלכים עכ"ל.
והנה עיין בגמ' מס' ע"ז (דף כז.) "איתמר מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה, דרו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור; ורבי יוחנן המול ימול מאי בינייהו, ערבי מהול וגבנוני מהול איכא בינייהו, מאן דאמר המול ימול איכא, ומ"ד את בריתי תשמור ליכא". ופירש רבנו חננאל (שם) וז"ל ואמרינן ערבי מהול וגבנוני פי' גבנוני מבני אברהם הם ומהולים ושוכנים בהרי גבנונים לפיכך נקראים גבנונים לרב אפילו אלו שהן מהולים פסולין דלאו בני ברית הן ור' יוחנן אמר כיון שמהולין הן שרי עכ"ל. ועיין בריטב"א (שם ד"ה הכי גרסינן ערבי מהול וגבנוני מהול) שכתב וז"ל ולא גרסינן גבעוני דגבעונים שלא נתגיירו נכרים גמורים הם, ופירש רש"י ז"ל גבנוני אומה מהולה ע"כ, ובמדרש דגבנוני וערבי מבני קטורה, ואי קשיא דהכא אמרינן דכיון דלא מיפקדי אף על גב דמהלי כמאן דלא מהילי דמו, ואילו בעלמא (סנהדרין נ"ט ב') אמרינן את בריתי הפר לרבות בני קטורה, ויש לומר דההיא על בני קטורה לבדם ומדין יליד בית, אבל זרעם אינם בני מילה דמאי דכתב רחמנא בפרשת מילה ולזרעך אחריך אינו אלא על זרע יצחק בלבד כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע עכ"ל. וצ"ע לפי הרמב"ם שפסק (פ"י מהל' מלכים ה"ח) וז"ל אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה וכו' עכ"ל, דבני קטורה חייבין במילה לדורות ונתרבו מקרא ד"את בריתי הפר" א"כ משמע דהן בכלל ברית, וא"כ איך ממעטינן גבנוני מהול מקרא ד"ואתה את בריתי תשמור" וכדהקשה הריטב"א, והרי להרמב"ם ליכא לתרץ כדתירץ הריטב"א.
וביאר הגר"מ זצ"ל די"ל שבחיוב מילה נאמרו שתי הלכות: א) דאם לא מל נקרא "מיפר ברית", דכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' מילה ה"ח) וז"ל מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הגוים שנאמר כי כל הגוים ערלים, וגדולה היא המילה שלא נקרא אברהם אבינו שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני וביניך וגו', וכל המפר בריתו של אברהם אבינו והניח ערלתו או משכה אף על פי שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא עכ"ל, ומבואר דאם לא מל הוי בכלל "מיפר ברית". וי"ל דמי שלא מל ומיפר ברית עובר על האיסור ד"ואתה את בריתי תשמור", דכל מקום שנאמר השמר ופן ואל אינו אלא ל"ת, ומקרא ד"ואתה את בריתי תשמור" נלמד איסור להיות מיפר ברית. ב) יש במילה קיום מצות עשה, וחלות קיום של הכנסה לברית עם הקב"ה. ונראה דאף שסובר הרמב"ם שכל בני קטורה לדורות חייבים במילה, י"ל דהיינו מפאת ההלכה שחל איסור של הפרת ברית, דהרי מרבינן בני קטורה מקרא ד"ואת בריתי הפר" והיינו שבני קטורה הם בכלל האיסור דמיפר ברית, ומשו"ה חייבין במילה. אך נראה פשוט דליכא קיום הכנסה לברית בבני קטורה, ורק במילה דישראל דיש קיום מצות עשה חל חלות שם הכנסה לברית וקיום כריתת ברית עם הקב"ה. דכתיב בקרא (בראשית י"ז:ט) "ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורתם" דהיינו רק לזרע אברהם, ובני קטורה לא הוי בכלל זרע אברהם דכתיב "ביצחק יקרא לך זרע"³⁷⁸. ומשו"ה קיי"ל (ע"ז כז.) דבני קטורה נתמעטו מלמול לישראל, דאינם בני קיום המצוה דהכנסה לברית, ורק בני קיום מצות ברית כשרים למול.³⁷⁹
ויש להקשות לפי"ד הגר"מ זצ"ל דמקרא ד"את בריתי הפר" נלמד איסור להיות ערל ומיפר ברית, א"כ צ"ע בדברי התוס' בקידושין דף כט. (ד"ה אותו ולא אותה) דהקשו למה לן קרא למעט נשים ממילה תיפוק"ל דהוי מעשהז"ג. וצ"ע דלפימש"נ יש במילה איסור עשה שלא להיות ערל ומיפר ברית, ונשים רק פטורות מקיום מצות עשה שהז"ג, ולא מאיסורי עשה שהז"ג³⁸⁰, וא"כ איך ס"ד להתוס' לפטור נשים ממצות מילה משום מעשהז"ג. וי"ל דהאיסור עשה להיות ערל ומיפר ברית היינו רק בחיוב מילה המוטל על הגברא דאסור לו להיות ערל כל ימיו, אבל לגבי חובת מילה המוטלת על האב י"ל דליכא בזה איסור עשה אלא רק חיוב וקיום עשה, ומשו"ה ס"ד דנשים יפטרו מחובת מילת בניהן משום דהוי מעשהז"ג.
³⁷⁴ ועיין בחידושי הר"ן (דף נח: ד"ה ומי איכא מידי) דנשים אינן מצוות על השחתת זרע לבטלה, אולם עיין בחידושי הרשב"א נדה (דף יג. ד"ה הא) שכתב בשם הרמב"ן דאע"פ שנשים אינן מצוות על פו"ר אסורות הן בהשחתת זרע והכל לקו על זה בדור המבול, ומשמע דס"ל דנשים אסורות מטעם שפיכ"ד. ולפי"ז י"ל שאף ב"נ אסורין בהשחתת זרע, משא"כ אם יסוד האיסור משום פו"ר י"ל שאין איסור השחתת זרע לב"נ. משא"כ הר"ן ותוס' ס"ל דיסוד האיסור משום פו"ר ומשו"ה אין נשים נאסרות באיסור השחתת זרע, ולשיטתם י"ל דאין איסור השחתת זרע לב"נ, דלא נצטוו על פו"ר. ועיין במל"מ (פ"י מהל' מלכים ה"ז).
³⁷⁵ ובאחרונים דחו את הראיה מהמבול וער ואונן, משום שגם לשיטת התוס' נצטוו בני נח על פו"ר עד מתן תורה, וכל דברי התוס' הם לאחר מתן תורה שמצוות פו"ר לא נשנית ואם כן לישראל נאמרה ולא לבני נח, אבל דור המבול וער ואונן שהיו קודם מתן תורה, כיון שנצטוו על פו"ר נצטוו נמי על השחתת זרע.
³⁷⁶ וכ"כ הר"ן (נט:) ד"ה לכל דבר צריך מנין אחר להתירו.
³⁷⁷ ועיין בחידושי מרן רי"ז הלוי עה"ת פ' תולדות עה"פ ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו.
³⁷⁸ ועיין בחידושי הגר"ח על הש"ס עבודה זרה (דף כז.) בענין מילת עבד אשה ונכרי.
³⁷⁹ ויש להסתפק בדין בן קטורה הנולד מהול האם חייב בהטפת דם ברית או לא, די"ל דהאיסור הוא רק להיות ערל ומיפר ברית ואם נולד מהול שאינו מיפר ברית שהרי אין בו ערלה בגופו א"צ הטפת דם ברית, דהטפ"ד ברית הוא קיום מצות הכנסה לברית וליכא קיום של ברית בבני קטורה. או"ד י"ל דכ"ז שלא עשה מעשה מילה אזי עובר באיסור ד"את בריתי הפר", ואף בבני קטורה חייבין לעשות מעשה מילה שלא לעבור באיסור ד"את בריתי הפר" וחייבין בהטפ"ד ברית, וצ"ע.
³⁸⁰ עיין בהגהות הגרע"א שו"ע או"ח סימן קפ"ח.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.