שבת קכד ע"ב

דף קכד - ב

בית שמאי אומרים  אין מוציאין ביום טוב שלא לצורך את הקטן ואת הלולב ואת ספר תורה לרשות הרבים. שלא הותרה ביום טוב מלאכת הוצאה יותר מאשר בשבת, חוץ מהוצאה שהיא לצורך אוכל נפש.

ובית הלל מתירין אפילו הוצאה שאין בה צורך אוכל נפש, דסבירא להו שאין לדמות יום טוב לשבת.

והך מתניתין ד"אין בין" - בית שמאי היא. ואילו הך מתניתין ד"משילין" - בית הלל היא.

ודחינן: אימר דשמעת להו לבית שמאי דמשוינן יום טוב לשבת, לענין מלאכת הוצאה. אבל לענין טלטול מוקצה - מי שמעת להו דמשוו יום טוב לשבת? ומנין שאסרו חכמים לטלטל ביום טוב כמו שאסור בשבת?

ומשנינן: וכי טלטול גופיה, לאו משום הוצאה היא? והרי כל מה שגזרו על מוקצה הוא אטו הוצאה, שמא יבא להוציא בשבת. ^[1] ואם תתיר לטלטל ביום טוב יבואו גם כן להתיר הוצאה. ולכן אין לחלק בין טלטול להוצאה.

ואף רב סבר לה, להא דרבא דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו.

דאמר רב: מר, את חפירה, אם רוצה לטלטלו כדי שלא יגנב, שזהו כעין טלטול מחמה לצל, - זהו טלטול שלא לצורך, ואס ור.

ודייקינן: טעמא דמטלטלו שלא יגנב לכן אסור, אבל לצורך גופו ולצורך מקומו אף על פי שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, מותר. והיינו כדברי רבא, שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו גם לצורך מקומו.

ומקשינן: איני, איך אתה אומר שרב התיר כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו. והא רב כהנא איקלע לבי רב. ואמר רב: אייתו ליה שותא, מלכודת, לרב כהנא, ליתיב כדי שישב עליה.

ומהא שהוצרך רב לפרש שיביאו את המלכודת כדי שישב עליה, לאו, למימרא, הוא בא לומר דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו, אין, רק לצורך זה מותר לטלטלו. אבל לצורך מקומו - לא! ולכן הדגיש רב שהטלטול הוא לצורך גופו.

ומשנינן: לא. אין ראיה משם. אלא הכי אמר להו רב: שקולו שותא, קחו את המלכודת מהמקום שעמדה בו מקמי רב כהנא, כדי שיהיה שם לרב כהנא מקום לשבת. והיינו שהטלטול היה לצורך מקומה.

ואיבעית אימא: הא דהוצרך רבא לומר שיטלטלו אותה כדי שרב כהנא ישב עליה, דהתם, מחמה לצל הוי, שהמצודה היתה במקום שיכלה להתקלקל. והיה מקום לטעות שרב התיר לטלטל מחמה לצל, ולכן פירש רב את דבריו, שההיתר לטלטל הוא לצורך גופו, אבל מחמה לצל באמת אסור לטלטל.

רב מרי בר רחל הוה ליה ההיא בי סדיותא כרים של לבד בשמשא מונחים בחמה, ועלולים היו להתקלקל.

אתא לקמיה דרבא. אמר ליה רב מרי לרבא: מהו לטלטולינהו האם מותר לטלטל אותם מחמה לצל?

אמר ליה רבא: שרי!

ורבא לטעמיה, שכלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו מחמה לצל.

אמר ליה רב מרי: אית לי יש לי כרים אחריני, ואין לי צורך בהם.

אמר ליה רבא: חזו הנך כרים לאורחין.

אמר ליה רב מרי: אית לי נמי כרים לאורחים, ואין לי צורך בהם.

אמר ליה רבא: גלית אדעתך גלית דעתך דכרבה סבירא לך, דכלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך גופו אסור לטלטל, ולכן אמרת לי שאין לך צורך בכרים.

ולכן: לכולי עלמא - שרי לטלטלם, דכלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל מותר לטלטלו.

אבל לדידך, דסברת כרבה, דכלי שמלאכתו היתר אסור לטלטל מחמה לצל, לך אסור

אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מכבדות של מילתא, מטאטא העשוי מבגדים שבו מנקים את השלחן - מותר לטלטלן בשבת.

אבל, מכבדות של תמרה, שבהם מכבדים את הרצפה [ואסור לכבד בשבת את הבית, כי בשעה שמכבד את הבית הוא ממלא את הגומות בעפר, והוי משוה גומות [דהוי בנין בשבת] - לא! והיינו, שאסור לטלטלם. ^[2]

רבי אלעזר אומר: אף של תמרה שרי לטלטל.

ומבארינן: במאי עסקינן?

אילימא דמטלטלן לצורך גופו ולצורך מקומו.

וכי בהא לימא רב של תמרה לא!?

והא רב - כרבא סבירא ליה דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו.

אלא, דמטלטלן מחמה לצל. ולכן רבנן אסרו.

ופרכינן: וכי בהא לימא רבי אלעזר: אף מכבדות של תמרה מותר לטלטל!? והלא בדבר שמלאכתו לאיסור אין מי שסובר כי מותר לטלטל מחמה לצל.

ומשנינן: לעולם, כשמטלטלן מחמה לצל. ואימא דכך גרסינן: וכן אמר רבי אלעזר כדברי חכמים, דמכבדות של מילתא מותר לטלטלן, אבל מכבדות של תמרה, דהוי מלאכתן לאיסור - אסור לטלטלן.

מתניתין:

כל הכלים הניטלין בשבת - שבריהן ניטלין עמהן, שהרי הם מותרין בטלטול בין אם נשברו בשבת בין לפני השבת, ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה, שיהיו ראויים לאיזו מלאכה שהיא, ואפילו אינה מעין המלאכה הקודמת. ^[3]

כגון שברי עריבה שלשים בה בצק, אם הם ראויים לכסות בהן את פי החבית. וכן שברי זכוכית אם הם ראויים לכסות בהן את פי הפך.

רבי יהודה אומר: אין השברים ניטלים אלא בלבד שיהו עושין שאפשר לעשות בהן מעין מלאכתן הראשונה, הקודמת.

כגון: שברי עריבה, אם הם עתה ראויים לצוק לתוכן מקפה, מרק עבה. ושל זכוכית שברי זכוכית, אם הם ראויים עתה לצוק לתוכן שמן. כשהשברים והכלים משמשים בתור בית קבול.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: מחלוקת של תנא קמא ורבי יהודה היא כשנשברו הכלים מערב שבת.

דמר רבי יהודה סבר כי רק כאשר השברים משמשין מעין מלאכתן, אין. רק אז מותר לטלטלם. אבל כאשר הם ראויים לעשות בהם רק מעין מלאכה אחרת - לא מטלטלין אותם.

ומר, תנא קמא סבר, אפילו כשהשברים משמשין מעין מלאכה אחרת.

אבל, נשברו בשבת - דברי הכל מותרין, אפילו כשאינן משמשין מעין מלאכתן הקודמת. דהואיל ומוכנין השברים על גבי אביהן - מותר לטלטלם. כי בכניסת השבת, בהיות הכלים שלמים, הם היו מותרים בטלטול.

וסברא זאת, שמצב הכלי השלם בערב שבת עוזר להקיל בטלטול שבריו בשבת, היא סברא ב"שמו של הכלי" ביחס למוכנתו.

שסיבת המוקצה של שבר כלי היא מחמת שלא היה "מוכן" בערב שבת לשימוש של שבר כלי. אך כיון שהיה עליו שם של כלי בכניסת השבת והיה "מוכן" לשמוש בשבת, לא בטל ממנו שם זה ומוכנתו במשך השבת אפילו כשנשבר [ובתנאי שיהיה ראוי למלאכה כל שהוא, כי אם אינו ראוי לשימוש הוא מוקצה מחמת גופו].

[ויתכן שזהו הביאור בדברי רש"י בתחילת מסכת ביצה ובסוף מסכת שבת, הסובר שגרעינים של פירות מותר לטלטלם מעל גבי השולחן, היות ועדיין "שם הפרי" עליהם, אפילו לאחר שהפרי נאכל ונשארו הגרעינים בלבד].

מותיב רב זוטראי מהא דשנינו בברייתא:

מסיקין ביום טוב בכלים שלמים, שהרי ראויים הם לטלטול. ואין מסיקין בשברי כלים, שהם מוקצה.

ומבארינן: דנשברו - אימת, אימתי?

אילימא דנשברו מערב יום טוב - אמאי אין מסיקין בהן? והרי עצים בעלמא נינהו, ואין הם מוקצה, היות ומערב יום טוב עומדים הם להסקה.

אלא, לאו, דנשברו ביום טוב. וקתני: מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. ולא אמרינן מוכנין היו שברי הכלים אגב אביהן בכניסת היום טוב, אלא אמרינן דנולד נינהו, ואסור לטלטלן.

אלא, אי איתמר הכי איתמר:

אמר רב יהודה אמר שמואל: מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה היא כשנשברו בשבת.

דמר תנא קמא, סבר: מוכן הוא אגב אביו.

ומר רב יהודה, סבר: נולד הוא ואסור לטלטלם.

אבל נשברו מערב שבת - דברי הכל מותרין בטלטול, הואיל והוכנו למלאכה מבעוד יום.

תני חדא ברייתא: מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים.

ותניא אידך בברייתא אחרת: כשם שמסיקין בכלים כך מסיקין בשברי כלים.

ותניא אידך, ברייתא שלישית: אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים.

ומבארינן: הא דתניא מסיקין בכלים ולא בשברי כלים - רבי יהודה היא דאית ליה מוקצה ונולד.

ולכן, בכלים יכול הוא להסיק דלא הוו מוקצה. ובשברי כלים אסור להסיק משום דהוו נולד.

הא דתניא מסיקין בשניהם - רבי שמעון היא, דלית ליה לא מוקצה ולא נולד. ולכן יכול הוא להסיק גם בשברי כלים.

הא דתניא אף בכלים אין מסיקין - רבי נחמיה היא, דסבירא ליה דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד, וסתם כלים לאו להסקה קיימו.

אמר רב נחמן: הני ליבני לבנים דאישתיור מבנינא, שנשארו אחר שנגמר הבנין, ומעתה אינם עומדים עוד לבנות בהם - שרי לטלטולינהו לטלטל אותם, כיון דחזו למיזגא עלייהו. ראויים הם לישב עליהם, ויש עליהם תורת כלי.

אבל אם שרגינהו, סידר את האבנים זו על זו - ודאי אקצינהו לצורך בנין אחר, ואסור לטלטלם. ^[4]

אמר רב נחמן אמר שמואל: חתיכת חרס קטנה - מותר לטלטל בחצר, משום דשכיחי בה כלים, והחרס ראוי לכסות אותם, הילכך יש לחרס תורת כלי.

אבל בכרמלית [היינו אפילו במקום שמותר לטלטל בה, כגון בתוך ד' אמות] כיון דלא שכיחי שם כלים ואין לחרס שמוש - לא. אלא אסור לטלטל אותו.

ורב נחמן דידיה אמר: אפילו בכרמלית מותר לטלטל את החרס. כי ישנם אנשים שיושבים שם, ויש לחרס שימוש לכסות בו רוק, ויש עליו תורת כלי. ^[5]

אבל ברשות הרבים - לא! שם אין לחרס שימוש ולכן אסור לטלטלו שם אפילו בפחות מארבע אמות.

ורבא אמר: אפילו ברשות הרבים מותר לטלטלו פחות מארבע אמות. דכיון שבחצר יש עליו תורת כלי, הרי אפילו בהיותו ברשות הרבים לא פקע ממנו תורת כלי. ^[6]

ואזדא והולך רבא לטעמיה.

דרבא הוה קאזיל בריתקא ברשות הרבים דמח וזא. אתווסאי מסאניה טינא, התלכלכו נעליו בטיט. אתא שמעיה השמש שלו שקל חספא ולקח חתיכת חרס וקא מכפר ליה וקנח את הטיט בחרס. ^[7] רמו ביה רבנן קלא גערו בו - בשמש החכמים על זה שטלטל את החרס ברשות הרבים.

אמר רבא: לא מסתייה לא מספיק דלא גמירי שאינם יודעים מה מותר ומה אסור, מיגמר נמי מיגמר מלמדים הם את הטעות הזאת לאחרים!?

אילו בחצר הואי החרס מי לא הוה חזיא ראוי לכסויי ביה מנא כלי ומותר היה לטלטלו? הכא נמי חזיא האי חרס דידי לקנח בו. ^[8] ולמרות שאין שמוש זה שכיח, מכל מקום כיון שיש לחרס הזה שם כלי בחצר סגי בזה להתיר לטלטלו ברשות הרבים כדי לקנח בו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מגופת פקק חבית שנכתתה החבית מותר לטלטל את המגופה דראויה היא לכסות כלי.

תניא נמי הכי: מגופה שנכתתה החבית, היא - המגופה ושבריה של החבית מותר לטלטלה בשבת, דראויים הם לכסות בהם כלים.

ולא יספות ממנה שבר, ולא יתקן ויסיר את הבליטות מהשבר כדי לכסות בה את הכלי, ולסמוך - או לסמוך בתיבת השבר החלקה הזו את כרעי המיטה. דעל ידי הסרת הבליטות, עושה הוא מחתיכת החרס כלי והוי מכה בפטיש. ואם זרקה למגופה זו באשפה בטל ממנה תורת כלי ואסור לטלטלה.

מתקיף לה רב פפא: אלא מעתה שזריקת המגופה מהני לבטל ממנה שם כלי, זריק ליה לגלימיה זרק את הבגד לאשפה בשבת, האם הכי נמי דאסור לטלטלו? ובודאי שאין זריקת בגד לאשפה מוציאה את הבגד מתורת כלי.

הא ר' יהודה והא ר' שמעון והא ר' נחמיה.

דברי ר' יהודה ור"ש בפרק במה מדליקין (שבת דף כט) אמר רב יהודה אמר רב מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר ודברי ר' נחמיה הן שנאמרו כן במשנה ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך וכמו שתירץ רבא ואמר ואתא ר' נחמיה למימר אפילו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו אין אבל מחמה לצל לא ובתוספתא (פט"ו) ר' נחמיה אומר אפילו טליתו ואפילו תרווד אין ניטלין אלא לצורך בברייתא שנאמר בה אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים הן דברי ר' נחמיה ובמס' יו"ט בפרק המביא כדי יין (ביצה דף לב) הזכירו עוד זה הדבר ואמרו תרי תנאי ואליבא דר' נחמיה כלומר קצת התנאים סוברין כי ר' (יהודה) [נחמיה] שאני ליה בין שבות שבת לשבות יום טוב:

וכן שאר השמועה כולה פשוטה היא והלכתא כרבנן וכדמוקים לה רבה. דהכין סוגיא דשמעתא כולה. וזה שאמר רב שקולו שיתא מקמי כהנא. פי' שיתא שריתא והיא קורה כדמתרגמינן בצל קורתי בטלל שַׁיִרוֹתִי. וי"א חבילה. וי"א רשת כדכתיב ויפרשו עליו גוים בשחתם נתפש. ושיתא היא שחתא. פי' מכבדת מטאטא שמכבדין הבית בהן.

הנהו בי סדוותא. פי' כסתות והוא כגון כרים וכסתות:

מתני' כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין [עמהן] ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה וכו'.

ר' יהודה אומר ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן כו'. פי' מקפה. מרק.

בא רב יהודה משמיה דשמואל להעמיד מחלוקת ר' יהודה ות"ק כשנשברו מע"ש. ולא עמד אלא כשנשברו בשבת.

דת"ק סבר מוכן הוא. ור' יהודה סבר מעין מלאכה אחרת כנולד הוא כדמפרש בגמרא דהכל שוחטין. אבל מע"ש דברי הכל מותרין. ואפילו לר' יהודה הואיל והוכנו למלאכה אחרת מבעו"י ואינו כנולד בשבת וקיי"ל כרבנן. וכלישנא בתרא דשמואל בין נשברו בשבת בין נשברו מע"ש. מעין מלאכה סגיא.

תני חדא מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. פירוש בקעת שברי עצים שמסיקין בהן כדכתיב ויבקע עצי עולה. ותניא אידך כשם שמסיקין בכלים כך מסיקין בשברי כלים. ותניא אידך אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים לא קשיא הא ר' יהודה הא ר"ש הא ר' נחמיה. הא דתני אין מסיקין בשברי כלים ר' יהודה דמתניתין היא דחשיב בשברי כלים בנולד. והא דתני מסיקין בזה ובזה ר"ש היא דלית ליה מוקצה. ומיפרשא בגמ' דבמה מדליקין. והא דתני אין מסיקין לא בזה ולא בזה ר' נחמיה היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו. ומפורש במס' יו"ט פרק המביא כדי יין. והא דאמר רב נחמן אמר שמואל לענין ליבני דאישתייר מבניינא שרגינהו אקצינהו אפילו לר' שמעון דהני כגרוגרות וכצמוקים דמו. דאית ליה מוקצה. וזה שאמר חרס קטנה מותר לטלטלה בחצר. הואיל וראוי לכסות בו כלי שבחצר.

אבל בכרמלית שאין בו כלי לא ורב נחמן סבר כיון שהמוציא מרשות הרבים לכרמלית או המכניס אינו חייב זימנין דעייל ליה לחצר וחזי ליה. ורבא סבר אפילו ברה"ר חזי לכפורי ביה טינא ושרי לטלטולי בטעמיה. וזה שאמר רב יהודה אמר שמואל מגופת חבית שנכתתה מותר לטלטלה. פי' מגופת כסוי שסותם פי החבית מלשון יגיפו הדלתות [ולא יספות]. פי' לא יחתוך הוא. כדתנן סופת באבטיח.

ותניא נמי הכי כולן פשוטות הן.

וב"ה מתירין להוציא את הקטן ואת הלולב וס"ת. כ' ר"ח ז"ל נקטי' קטן למולו ולולב למצותו וס"ת לקרות בו ומשמע משום דאמרי' בהו מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אבל שלא לשם מצוה ל"א מתוך ואין צורך לכך אלא אפי' גדול התירו דהא ילתא שרי לה ר"נ למינפק באלונקמה [ביצה כה:] שכל שהוא לצורך אדם ולהנאתו מותר. ובירושל' אמרי' התם בביצה הא גדול אסור ר' שמואל ברי' דר' יוסי בר בון אמר אפי' גדול מותר מי לא תנינן קטן בא להודיעך כחן של ב"ש עד היכן היו מחמירין ואמרי' נמי התם מטלטלין האסתניסים ומיהו שלא לצורך כלל כגון מי שאין דרכן בכך ואינו אסתניס יא) אסור אבל אין חייבין עליי' דמ"מ כיון שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך יב) והא דאמרי' בפ"ק דביצה אלא מעתה הוציא את האבנים לב"ה ה"נ דלא מחייב היינו אבנים לבנין שלא לצורך היום כלל ובהא ל"א מתוך ומילקא נמי לקי בכל כה"ג. וראי' לדבר מהא דאמרי' בפסחים האופה מי"ט לחול רבה אמר אינו לוקה רב חסדא אמר לוקה ואפי' רבה לא אמר אינו לוקה אלא משום דאמרי' הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה אבל אי לא"ה לוקה ול"א מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובפ' ב"מ אמרו אין שורפין קדשים בי"ט דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה די"ט ואמאי לימא מתוך אלא ש"מ שלא לכל דבר אמרו ב"ה מתוך אלא לדבר מצוה וצורך היום. ובפ"ק דכתובות (ז.) אמרו מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר להניח את המוגמר בי"ט מתוך וכו' ופריק עליך אמר קרא לכל נפש וכו' ומשמע מינה שאין אומרים מתוך אלא בדבר השוה לכל נפש כלומר מתוך מלאכת אכילה שהיא צורך כל נפש הותרה נמי כל מלאכת הנאה שהוא צורך כל נפש וה"ה לכל מה שמשתמש בו אדם ביומו דהא ס"ת לקרות בו לאו משום הנאה הוא אלא שתשמיש הרגיל ליומו מותר לו ול"ד למילה שלא בזמנה דמצוה גרידא הוה ולא מתהני בעשייתה כלל מחמת גופה. ומיהו מילה בזמנה צורך היום מיקרי ומש"ה מוציאין קטן כשם שמשלחים כלי להשתמש בו בי"ט וכן לולב לצאת בו דאלת"ה הויא לה הוצאה מכשירי מצוה ומכשירי מצוה אין דוחין י"ט. ומיהו קשה מההוא דאמרי' פ"ק דביצה השוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ואמרי' עלה דאמר לך מני ב"ש הוא דסברי ל"א מתוך שהותרה וכו' אלמא לב"ה אמרי' מתוך אע"פ שאין צורך היום וי"ל דההוא נמי צורך היום הוא שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם. ול"נ דהתם מתוך שהותרה לצורך גבוה בעולת ראי' ובשלמי חגיגה דאינון (צורך) היום לגבוה הותרה נמי (שלא) לצורך גבוה דהיא עולת נדבה (דהיא הנאה דהדיוט). ומיהו אפי' לב"ה אסור אלא שאין לוקין עליו. ותו ק"ל הא דאמרי' פ"ק דפסחים גבי ביעור חמץ של שריפה וש"מ ל"א מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. וי"ל כל חובת היום בדבר שהוא [מקרי] צורך היום קצת אלא שאינו לאכילה דומיא דאוכל נפש שהוא צורך וחובה ליום ולא מיחייב בי"ט אלא בדבר שהוא צורך מחר כגון אופה מי"ט לחול ומילה שלא בזמנה. וק' מההיא דתנן המבשל גיד הנשה בי"ט ואוכלו לוקה חמש ולא לקי משום מבשל בי"ט דמשום דאמרי' מתוך וכו' ואע"פ שאינו צורך היום כלל ואיסורא נמי איכא וא"ל ש"ה שראוי הוא לאכילה והרי נהנה ממנו בי"ט ואכלו ואע"פ שהוא אסור אמרי' ביה מתוך אבל לא בשאר דברים שאינן צריכים. נמצאת אומר כמה מחלוקות בדבר הוצאה שהיא לצורך היום ולהנאת אדם כגון טלטול האסטניסוס והקטנים מותר אבל בכסא אסור מפני שנראה כרוצה להוליכו למקום רחוק ואם היו רבים צריכים לו מותר וכן הוצאת כלים הצריכין לו לצורך היום מותרת והוצאת כלים שאינן צריכין לו כגון מפתח אסור כדאמרי' בירושל' תני ולא את המפתח וב"ה מתירין הדא דתימא במפתח של אוכלין אבל במפתח של כלים לא והא רבי אבוהו הוה יתיב ומתני ומפתח הפלטירין הו"ל בגוויה וזה הירושל' כתבו ר"ח ז"ל ואע"פ שמשלחין תפלין בי"ט מפני שאפשר שיהיו צריכין היום לאותו שנשתלחו לו להתלמד בהלכות עשייתן והו"ל כס"ת וכל המשתלחין בי"ט כלים תפורין ושאינן תפורין משום דחזו לבו ביום ושמא יצטרך להם הוא. והוצאת לולב וס"ת עצמו כיון שהוא מצוה וצורך היום דבעי' לה' ולכם מותרת אבל שחיטת עולת נדבה אע"פ שהוא מצוה אסור' ומיהו אין לוקין עליו דאמרי' מתוך אבל הוצא' אבנים לבנין לוקה וכן אופה מי"ט לחול אלא דקיי"ל כרבה דאמר הואיל וכן בזורע וכיוצא בהן מותק וכותב ומלאכות שאינן נעשות לאוכל נפש אצ"ל דלוקה עליהן וכן בדבר שאינו נהנה בגופה של מלאכה אלא שהוא נעשה מכשירין לדבר הצריך ל"א ביה מתוך כדאמרי' במכבה את הנר מפני דבר אחר בפ"ב דביצה וכן מכשירי מילה בזמנה ולולב ושופר כולן אסורין ול"א בהו מתוך. וק"ל דהא גבי שבת קרי הוצאת קטן למולו מכשירי מילה וא"כ בי"ט ליתסרו ועוד מוליכין בהמה אצל טבח ליתסר ואנן אפי' לב"ש קאמרי' דמותר מן התורה בפ"ק דביצה ול"ק דגבי אוכל נפש הולכת הדבר הנאכל אוכל נפש עצמו הוא דכתיב אשר יאכל לכל נפש (וכן) הדבר הצריך מותר לב"ה מדין מתוך אבל בשבת דמילה עצמה דוחה היא הוצאת קטן וכל שאפשר לעשותה מע"ש אסור. ומכאן אתה למד דל"א באוכל נפש עצמו אפשר לעשות אסור אלא במכשירין לר"י וה"נ מוכח במסכת מגילה דף ז' ע"ב:

הא דאמרי' אבל של תמרה אסור וכן אמר ר"א. אומר רבינו הגדול ז"ל, האידנא דקיי"ל כר"ש שרי כבוד הבית דדבר שאין מתכוין הוא והו"ל כלהו מכבדות דבר שמלאכתו להיתר שהוא סבור שעל הרבוץ והכבוד נאמר כן בפ' המצניע וכ"כ ר"ח ז"ל וכ"ד בעל הלכות ראשונות ז"ל. ונראה' מדבריו של בעל הלכות ז"ל שגירסתו מוחלפ' שכ"כ ר"א אמר אף של תמרה סבר לה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר אלמא כי לא מכוין כניש תמרא רככא דאוצר ע"כ וזו הגירסא יותר מחוורת דלמאן דגריס אימא וכן אמר ר"א קשי' אמאי דחיק נפשי' לחלופא לימא ר"א כר"ש ס"ל ומתוקם אליבא דהלכתא. ואי ק"ל הא דאמרי' ר"פ מפנין (שבת קכז.) אבל לא את האוצר שלא יגמור את האוצר כולו וכ' במקצת נוסחי פי' ובהלכות רבינו הגדול ז"ל דילמא אתי לאשוויי גומות ומתני' דהתם ר"ש הוא אלמא לד"ה אסור הא בורכא דהתם לאו במכבד עסקי' אלא בגומר אותו בלא כבוד ואעפ"כ אסור משום שמא יראה שם גומות וישוה אותם לדעת לפי שלא ראה אותם עד עכשיו ודרך מכבדי אוצר בכך לפי שנעשה כולו גומות גומות ועשויות למלאות מפני האורחים. ונשאלה שאלה לרבינו הגדול ז"ל, זה שאמרו בי"ט אף הוא אומר ג' דברים להקל מכבדין בין המטות אם כבוד זה הוא שמכבדין את הבית במכבדות וחכמים אוסרין וכן הלכה א"כ קשה מה שיפסק בהל' שבת בענין מכבדות של תמרה שמותר לכבד בהן דקיי"ל הלכה כר"ש ואם בי"ט אסור בשבת לא כ"ש. תשובה זה המשנה שנאמרה בה וחכמים אוסרין א"ל מאן חכמים ר"י הוא כדאתמר והשתא דס"ל כר"ש כולהו שריין ודבר שאין מתכוין מותר אלו דברי רבינו ז"ל וכן שיטת המשנה דסיפא גבי קדור וקרצוף קתני וחכ"א אליבא דר"י דוק ותשכח. ורש"י ז"ל חולק ואומר דבכל כבוד מודה ר"ש דאסור דפסיק רישי' ולא ימות הוא וקבלת הגאונים ז"ל תכריע. ועוד שהדעת נוטה כן לפי שאנו רואין שאין בכל כבוד השואת גומות ולא ברובם, והאמת יורה דרכו:

הא דאמרי' בחספא דשרי ברה"ר משום דחזי לדידי' אע"ג דליכא עלי' תורת כלי וגרע ודאי מכיסוי כלים שיש להם בית אחיזה דאסירי עד שיהא עליהן תורת כלי ה"ט דמילתא משום דכיון דהוו כלים והוכנו למלאכתן עדיין הכנתן ותורתן עליהן כ"ז שראוים למלאכ' אבל אבנים וכל שלא היה כלי כגון צרורות שבחצר אסור לטלטלן שלא הוכנו מעולם. וקרומיות של מחצלת נמי שרי והוא הטעם דכיון דמכלים אתו וחזו לתשמיש הלכך מותר לטלטלן ומיהו אם היו קרומיות. מבע"י וזרקן לאשפה אסורין דהו"ל כצרורות שבחצר ודמי' לשברי חביות שזרקן לאשפה מבע"י דאסורין:

הא דאמר ליה רבא לרב מרי: חזו לאורחים. לדבריו קאמר ליה, דאילו לרבא אפילו לא חזו כלל ולא צריך להו מטלטלין מחמה לצל, וכדאמר ליה לבסוף.

בהא לימא ר' אלעזר אף של תמרה. ונראה כי בה"ג גריס: הוא דאמר כר"ש דאמר דבר שאין מתכוון מותר. ואכתי קשיא לי קצת דמכל מקום היכי מתמה ואמר בהא לימא ר"א אף בשל תמרה, כיון דאיכא למימר דכר"ש סבירא ליה. ושמא לא גריס ליה להאי לישנא כולה, אלא ה"ג בשל תמרה ור"א כר"ש סבירא ליה. (ולדידן) [ולדבריו] גירסא קיימא דאף של תמרה שרי, ומכבדין את הבית דלא פסיק רישיה ולא ימות הוא, דזימנין דלא משוי ליה גומות. וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא כשכבד את הבית מערב שבת, הא לאו הכי אסור, דודאי אתי לאשוויי גומות, ודוקא בדליכא קליפי רמונים וכיוצא בהן שאינן ראוין לטלטל. ותמיהא לי שאם כן כלל וכלל לא יכבד דהא מזיז עפר ממקומו. והגאונים ז"ל כולם פסקו דמותר לכבד את הבית, ואפילו במכבדות של תמרה, וכבר כתבתיה בארוכה בסוף פרק המצניע (שבת צה, א) בסייעתא דשמיא.

שברי זכוכית לכסות פי הפך. ירושלמי (דפרקין, ה"ה): תמן תנינן (לעיל שבת פא, א) זכוכית כדי לגרוד בה בראש הכרכר, והכא הוא אמר הכין רבי אחא רבי מיאשה רבי כהן בשם רבנן דקסרין כאן בעבה כאן בחדה, ואית דבעי מימר כאן במטלטל כאן במוציא.

חרס קטנה מותר לטלטלה בחצר. פירוש: משום (דשייכי) [דשכיחי] בה כלים וחזיא לכסויי ביה מאנא. ודוקא חרס דאתי משיורי כלים, אבל אבן דלא אתיא משיורי כלים לא, והיינו טעמא דכל הני שמעתין.

המשנה הרביעית כל הכלים הניטלין בשבת שבריהם ניטלין ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה שברי עריבה לכסות בה את החבית שברי זכוכית לכסות את הפך ר' יהודה אומר ובלבד שיהיו עושין מעין מלאכתן שברי [עריבה] לכוף לתוכו מקפה שברי זכוכית לצוק לתוכו שמן אמר הר"ם פי' עריבה הוא קערה ומקפה תבשיל או מרק קפוי והמחלקת שביניהם הוא כשנשברו בשבת אבל אם נשברו מערב שבת אפי' אינן עושין מעין מלאכתן:

אמר המאירי המשנה הרביעית והיא מענין החלק הראשון אלא שנשנית שלא כסדר והוא שאמר כל הכלים הניטלין בשבת בין שנשברו בשבת בין שנשברו קודם השבת שבריהן ניטלין ובלבד שיהו עושים מעין מלאכה אע"פ שאין עושין מעין מלאכתן הראשונה כגון שברי עריבה לכסות בה את פי החבית שברי זכוכית לכסות בהם את פי הפך הא אם אין השברים ראויים לשום מלאכה אסור לטלטלם ור' יהודה אומר שאף מעין מלאכה אסור עד שיהו ראויים לכעין מלאכתן ראשונה כגון שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה שברי זכוכית לצוק לתוכן שמן והלכה כתנא קמא וכמו שפסקנו בהרבה מקומות שאין מוקצה לשבת ויש פוסקין כר' יהודה בזו מפני שסתם מתניתין ר' מאיר ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה וגדולי הפוסקים משיבין עליהם שלא נאמר כן אלא במה שנחלקו ר' מאיר ור' יהודה זה עם זה להדיא אבל לא בסתם משנה אלא הלכה כסתם משנה ואע"פ שנחלקו בה אין חוששין למחלקת של בריתא כלל ואע"פ שאמרו ביבמות שכל שהוזכר מחלקת במשנה אינה קרויה סתם מ"מ הואיל ושנויה בלשון חכמי' נראה שהלכה כר' מאיר ואיני יודע למה הוצרכו בטורח זה והרי לענין מוקצה הלכה כר' שמעון בשבת ומ"מ אף הפוסקים בזו כר' יהודה מודים שלא אמרה ר' יהודה אלא בנשברו בשבת שכל שאינו עושה כעין מלאכה ראשונה הרי הוא ככלי אחר והוה ליה נולד אבל נשברו מערב שבת הואיל וכבר הוכן לאיזו מלאכה מבעוד יום מותר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מסיקין בכלים ביום טוב שהרי הכלי' ראויי' הם לטלטל וכן מסיקין בשבריהן אם היו ראויים למעין מלאכתן הא כל שאין ראויים לכעין מלאכתן אע"פ שהם ראויים לאיזו מלאכה אסור שהרי נולד הוא והלכה כר' יהודה לאסור מוקצה ונולד ביום טוב ומ"מ נשברו מערב יום טוב עצים בעלמא נינהו וכבר הוכנו להיסק מבערב:

לבנים שנשארו או שנישרו מן הבנין מותר לטלטלם בשבת שהרי ראויים הם לישב עליהם אבל אם סדרם זה על גב זה כבר הוא מקצה אותם בסדורו ואסור:

חרס קטנה מותר לטלטלה ולא סוף דבר בחצר או בבית שהרי היא ראויה לכסות בה את הכלי אלא אפי' ברה"ר שהרי אף ברה"ר ראויה היא לקנח בה טיט שבמנעלו או בבגדיו:

מגופה של חבית שנתכתתה ר"ל שהחבית נתכתתה מותר לטלטל ר"ל המגופה ושבריה ר"ל שברי החבית שהרי ראויים הם לכסות בהם את הכלי ולא יספות ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה ר"ל שלא יחתוך מלשון וסופת את האבטיח והענין שלא יתקן השברים להסיר בליטותיהן ועוקציהן להלמן לכסוי הכלי או לסמיכת כרעי המטה שזהו תקון והכאה בפטיש ואפי' זרק המגופה בשבת לאשפה אין אומרין שבטלה עכשו מתורת כלי שהרי מ"מ ראויה היתה בשבת והרי הוא כאלו זרק שם גלימתו שאינה בטלה שבטלה דעתו אבל אם זרקה מבעוד יום לאשפה כבר נתבטלה מאתמול ולא נראית בשבת וכגון זה לא בטלה דעתו ואסורה לטלטל ואע"פ שאילו זרק גלימתו אף מבעוד יום לא נאסר טלטולה בזו שאני הואיל ונדחית מערב שבת נדחית מה שאין כן בגלימא:

בגמרא אילימא דנשברה מעי"ט עצים בעלמא כו' לגבי הסקה בי"ט פשיטא ליה לתלמודא דהוכנו מעי"ט דסתם עצים להסקה נתנו אבל בנשברו מע"ש דבעי לאחר שבירה תורת כלי לא פסיקא ליה דהוכנו מע"ש למלאכה אחרת ובעי למימר דפליגי בהכי וק"ל:

גמ' על גב אביהן מותיב כו' לטלטולינהו דחזי למיזגא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אפי' בכרמלית כו' דאזלי ליתבי כו' כצ"ל:

גמרא ר' אלעזר אומר אף של תמרה כו' כצ"ל בל"י:

שם אא"א הכי איתמר אמר רב יהודה כו' כצ"ל:

שם ורבא אמר אפילו בר"ה. ועפרש"י ונ"ל דאזיל לשיטתיה לעיל (קיא) לאחר שהדר ביה דאמרינן הואיל מזמן לזמן וה"נ ממקום למקום אבל לפ"ז יקשה קצת מדוע לא הביא זה הש"ס שם לראיה דהדר ביה מההיא:

בריתקא. צ"ל בריסתקא:

שם שקל חספא כו'. נ״ב ע״ל (דקמ"א א') (ועב"י בסי' ש"ב והביאו הגר"א שם בס"ק י"ח):

בי סדיותא בשמשא. יל"ד אי סבר כרבה מ"ט שאל לרבא אי לא רצה לשמוע לו. ותו מה אמר חזי לאורחים מה יועיל זה אי לית ליה אורחים השתא לא מיקרי צריך לגופו וצ"ע לכאורה. ועוד למה לדידי' אסור אם יחזור בו משמעותי' ויציית להוראת רבא. וי"ל עיין לעיל מ"ו ע"ב ובתוס' שם גבי מי יימר דמזדקק והנה הכא אמר רבא מותר לטלטל ממ"נ אי הי' השואל מסופק בהוראה לא שייך בהוראה מי יימר דמזדקק לי' ואפי' הי' סבר כרבה לחלוטי' ערב שבת והשתא הא דנפיל לי' מילתא בדעתו לחזור ע"י רבא ויהי' מוקצה לטלטל אפי' משום דלפי דעתו גם לכ"ע הי' אסורים עיין לקמן קכ"ז ע"ב תוס' ד"ה כאן וכו' ולא דמי לנדר וא"כ הי' אסור לטלטל. מ"מ אין כאן מוקצה דהרי אפי' לרבה נמי אי יזדמנו לי' אורחים ויצטרך להם יהי' מותר אפי' לרבה ע"כ מותרים עתה אפי' בלא אורחים ע"י הוראת רבא אך כשאמר שיש לו גם לאורחים א"כ המה מוקצה דגלי דעתו דכרבה הוה ס"ל אתמול לחלוטין א"כ ה"ל מוקצה לדעתו:

מתיב רב זוטרא מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים וכו' ולא הומ"ל דראוי לשום מלאכה הוה בכלל כלים ושברי כלים היינו אין ראוים לשום מלאכה. דז"א דהא ביו"ט מיירי דראוי להסקה והוה ראוי למלאכה. ובזה נתיישבו דברי הרז"ה ריש מס' ביצה ונסתלק תלונות רמב"ן ע"ש דכיון דלהלכה ביו"ט אסור מה שאסור בלא"ה בשבת וא"כ אסור להסיק מטעם מוקצה כיון דבשבת אסור בהסקה וממילא אסור בטלטול אותן שברים שאין ראוים לשום מלאכה אחרת זולת ההסקה דהרי הסקה אסור הי' ובלא"ה דברי רמב"ן אינם מוכרחים דאי מותרים בטלטול ממילא מותר להסיקם. ז"א אפשר הטלטול מותר והשתמש אסור כמ"ש מהרש"א בביצה ל"ג ע"א ומג"א סי' תק"ט ס"ק ט"ו ע"ש. וכן מוכח בשמעתין דמוקמי הא דאין מסיקין בכלים כר' נחמי' וקשה לפמ"ש רשב"א לעיל בשמעתין דלרש"י מותר לטלטל לצורך מקומו לר' נחמי' א"כ אמאי אין מסיקין בכלים הא כשיטלטלנו לצורך מקומו יסיק בו. ואין לומר כשאין צורך למקומו איירי א"כ נוקמא גם ברייתא דמסיקין בין בכלים ובין בשברי כלים כר"נ והא כשצריך למקומו והא בשאין צריך אע"כ נהי הטלטול לצורך מקומו מותר מ"מ אסור לשמש בגופו:

תני חדא מסיקין בכלים וכו' עיין מג"א סי' תק"ע סק"ב דמוכיח דלר"ש אפילו כלי שלם ובריא שנשבר מותר להסיק אפי' למ"ד מודה ר"ש בבעלי חיים שמתו. משום שכלי עומד להשתבר יותר מבהמה בריאה דאל"ה ה"ל למימר הא והא ר"ש הא בברי הא ברעועה וה"ל למימר הניחא למ"ד מודה ר"ש וכו' וכן יש להוכיח דלר' יהודה אפי' כלי רעועה מאתמול ונשבר היום ה"ל נולד דאל"ה ה"ל למימר הא והא ר' יהודה והא בשלם והא ברעועה ועיין במחצית השקל מ"ש על פי' חמד משה:

ועיין מ"ש מג"א עוד שם סקי"ג בשם ר"א ממיץ דתיקשי להסוברים בנין וסתירה גמורה שייך בכלים א"כ איך יסיק הא ה"ל סתירה גמורה וזה לא הותר לצורך אוכל נפש. ומה שתי' שם בס' ט"א דמיירי בכלי רפוי דלא שייך בו איסור סתירה. צ"ע א"כ הומ"ל אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים נמי ר' יהודה היא ומיירי בכלי שאינו רפוי ומשום איסור סתירה ולא בשברי כלים משום מוקצה ונולד ואע"ג דהוה קצת דוחק לאוקמי ברייתא בתרי טעמא מ"מ עדיף טפי מלאוקמה כר"נ. וצ"ל תרי תנאי אליבא דר"נ כמבואר בביצה ל"ב ע"א דזה דוחק. ואולי י"ל דא"כ ה"ל לברייתא למתני אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים שאין עושין מעין מלאכתן אבל העשי' מעין מלאכתן ליכא בהו לא משום נולד ולא משום סתירה שכבר נשבר אע"כ לא מטעם סתירה אייתינן עלה. והשתא דאתית להכי י"ל בקיצור דודאי כל הני בריית' ומימרות דמיירי ממסיקין בכלים לאו בכלי שלם קאמר דא"כ ה"ל סתירה אלא בנשבר ועושין מעין מלאכתן קרי לי' כלים. ואין עושין מעין מלאכתן קרי לי' שברי כלי. והך דחקק קב בבקעת דמייתי מג"א הנ"ל נמי מיירי דשוב נשבר ועושה מעין מלאכתו. וא"ש נמי דלא שייך שוב בל תשחית שנדחק מג"א דכיון שכבר נשבר אע"ג שעושה מעין מלאכתו מ"מ אין דרך לשמש בגיסטרא וכן משמע קצת לעיל כ"ט ע"א דפריך מכי אדליק בי' פורתא וכו' וק' מאי פסקא דפורתא הא אכתי ראוי לעין מלאכתו וה"ל למימר מכי אדליק רובא. אע"כ כבר נשבר ולא נשתייר אלא כעין מלאכתו. ובפורתא נתבטל גם מזה:

(זה מצאתי בין ליקוטי כתביו. ושייך לסוגיא דלעיל):

גמ' אמר רבה בב"ח אר"י הכל מודים וכו': הנה מה שאין עושין אהל ארעי בתחלה ביו"ט לרבנן הוא משנה מפורשת בריש פ' תולין ומה שמוסיפין על אהל ארעי אפילו בשבת לרבנן הוא מפורש במשנתינו ואם כן לא קמ"ל ר' יוחנן לרבנן מידי רק לר"א אשמועינן שאין עושין אהל ארעי בתחלה ביו"ט ומה שהתיר בפרק תולין הוא משום מכשירי אוכל נפש וגם אשמועינן שאין מוסיפין בשבת דלא תימא טעמא דר"א במשנתינו הוא משום איסור טלטול. ואם כן קשיא אטו טעמא דר"א אתי לאשמועינן והרי ר' יוחנן פסק כרבנן שהרי פסק לקמן כרשב"ג. ואמנם לפי שאפשר לומר דמשנתינו איירי בחלון שבמחיצה ולא שייך אהל לרש"י ומשנתינו מיירי בחלון שבגג לגי' רש"ל. והיא גופה קמ"ל ר' יוחנן דמשנתינו דאיירי בגג ואפ"ה שרי רבנן ואמנם לשיטת התוספות דגם במחיצה שייך אוהל. ואמנם היינו בבא להתיר איזה דבר ובאינו בא להתיר היינו תוספת אוהל וא"כ מפורש במשנתינו שמותר ואולי זה גופא קמ"ל ר' יוחנן דגם במחיצה חשוב תוספת:

רש"י ד"ה ותלוי שאינו נגרר לארץ שהחבל שהוא קשור בו אינו מגיע לארץ. ולכאורה קשה דמשמעות זה שעיקר הקפידא שלא יהי' החבל מגיע לארץ וא"כ אפי' ראש התחתון של הפקק מגיע לארץ מותר. ולכאורה אין הדבר כן שהרי נגר הנגרר היינו שתלוי אלא שראשו מגיע לארץ והיינו ראשו התחתון כמבואר בתוספות (דף קכ"ה ע"א) ד"ה שקשור. ומאן תנא נגר הנגרר ר"א היא כמבואר בשמתין ואם כן לר' אליעזר אפי' אין החבל מגיע לארץ אסור כיון שראש התחתון של הפקק מגיע לארץ: ונוכל לומר ע"פ שפי' רש"י במשנתינו דמיחזי כמוסיף ומשמע שהוא רק איסור דרבנן ובנגר לקמן בשמעתין פי' רש"י בונה ממש במונח דלכך אסור במקדש ואם כן נוכל לומר דגם בראשו התחתון מגיע לארץ קרי קשור ותלוי וכן משמע בעירובין (דף ק"א ע'"ב) דקשור ותלוי הוא ענין בפ"ע וגבוהין מן הארץ הוא ענין בפ"ע. וא"כ נוכל לומר דבנגר ששייך בו בנין לא סגי לר"א קשור ותלוי ואוסר אף בתלוי אם הוא נגרר משא"כ כאן שהוא רק בנין מדרבנן סגי אם החבל איניו מגיע לארץ: ובזה יש בידינו לפרש דברי ר' יוחנן כמחלוקת וכו' היינו להורות אליבא דר"א דכשם שבעינן בנגר גבוה מן הארץ כן במשנתינו ולאפוקי מפירש"י כנ"ל [עכ"ל]: **הג"ה אלא דא"כ רש"י ותוספות חלוקים מהיפוך להיפוך ולכן נראה בכונת רש"י בקשור מיחזי כמוסיף אבל באינו קשור בונה ממש. וכל זה לר"א אבל לרבנן גם בנגר לא שייך בנין לרש"י:**

חסר כאן איזה שורות וא"א להעתיק הנמצאות כי בלו מרוב ימים:

אין מוציאין. הוצאה שלא לצורך דלא אישתרי לכתחילה ביו''ט טפי מבשבת אלא אוכל נפש והך דמשילין ב''ה: טלטול מי שמעת להו. דמשוי יו''ט לשבת: טלטול לאו לצורך הוצאה. בתמיה הלכך אי מזלזלת בטלטול מזלזלת בהוצאה: להא דרבא. דאמר צורך מקומו כצורך גופו: מר. פושי''ר: שלא יגנב. דומיא דמחמה לצל ואסור בדבר שמלאכתו לאיסור: שותא. מצודה: לאו למימרא כו'. למה לי לפרושי בהדיא דליתיב עלה לאו משום למימרא דהאי דשרי לטלטולי משום דצורך גופו הוא: שקילו שותא מקמיה כהנא. דניתוב על מקומה קאמר וצורך מקומה הוא דהוה: מחמה לצל הוה. במקום הרע לה היתה ואי לאו דפריש בהדיא ליתיב עלה מאן דחזי סבר דמחמה לצל שרי ולמקומה לא היה צריך דלימא שישב במקומה: בי סדיותא. כרים של לבד שקורין פילטר''א: בי שמשי. בחמה: אמר ליה שרי. רבא לטעמיה דאמר דבר שמלאכתו להיתר אף מחמה לצל מותר: אית לי אחריני. איני צריך לגופו: דכרבה סבירא לך. דאמר מחמה לצל אסור והלכה כרבא דאמר דבר שמלאכתו להיתר שרי לגמרי ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו מותר מחמה לצל ושלא יגנב אסור: מכבדות. אישקוב''א שמכבדים בהן את השולחן: של מילתא. בגדים לכבד שולחן שמלאכתו להיתר: של תמרה. כעין שלנו לכבד את הבית דאסור משום אשווי גומות דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות: לצורך גופו. למלאכת היתר: אלא מחמה לצל בהא לימא רבי אלעזר אף של תמרה. דבר שמלאכתו לאיסור ליכא מאן דשרי מחמה לצל: וכן אמר רבי אלעזר. של מילתא מותר של תמרה אסור מחמה לצל: מתני' מעין מלאכה. שום מלאכה ואפי' אינה מעין הראשונה: לצוק לתוכה מקפה. עבה דומיא דעיסה מעורבת במים: גמ' הואיל ומוכנין על גבי אביהן. כשקדש היום: מסיקין בכלים. ביו''ט שהרי ראוין לטלטל ויטלטל ויתנם לתוך האור: ואין מסיקין בשברי כלים. דהוו להו מוקצין ולא חזו לטלטול: עצים בעלמא נינהו. דהא מאתמול להסקה קיימי: וקתני אין מסיקין. ולא אמרינן מוכנין היו אגב אביהן אלא אמרינן נולד נינהו ואסירי: מר סבר מוכן הוא. כיון דראוי לשום מלאכה ומר סבר נולד הוה דמאתמול לאו להאי מלאכה הוה קאי הלכך: מעין מלאכתו בעינן: הא רבי יהודה. מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דאית ליה מוקצה ונולד כלים לאו מוקצה נינהו שברים נולד נינהו: והא. דתני מסיקין בשניהם: רבי שמעון. דלית ליה מוקצה ולית ליה נולד: והא. דתניא אף בכלים אין מסיקין: רבי נחמיה היא. דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו והאי לאו מיוחד הוא לו דלאו להסקה קאי: דאייתור. שהשלים בניינו וניתותר ומהשתא לא קיימי לבנין אלא לישב עליהם ותורת כלי עליהם: שרגינהו. אי סדרן זו על זו ודאי אקצינהו לצורך בנין אחר: בחצר. דשכיחי בה כלים שהחרס הזה ראוי להם לכיסוי ותורת כלי עליו: אבל לא בכרמלית. אפי' בתוך ד' אמות דלא שכיחי ביה מאני ולא חזי לכסויי: אפילו בכרמלית. הואיל ולאו רה''ר הוא שכיחי דאזלי ויתבי התם וחזי לכסות בו רוק: ורבא אמר אף ברה''ר. כיון דבחצר כלי הוא בעלמא נמי לא פקע שם כלי מיניה: בריתקא. שם רה''ר: איתווסאי מסאניה טינא. נתלכלך מנעלו בטיט: כפר ליה. מקנחו: אמר רבא לא מסתייה דלא גמירי. מה אסור מה מותר: אלא מיגמר נמי מגמרי. מלמדין שיבוש שבידם לאחרים: לדידי. לקינוח ואע''ג דלא שכיח הרי שם כלי עליו בחצר: שנתכתתה. החבית: מגופה. של חבית שנתכתתה החבית: היא. המגופה: ושבריה. של חבית ניטלין בשבת דחזו לכיסוי מנא: לא יספות. יתקן להתיר בליטותיו ועוקציו בשבת דעביד כלי והוי מכה בפטיש: ואם זרק. מגופה זו לאשפה בטלה מתורת כלי: זרקיה לגלימיה. בשבת לאשפה ה''נ דאסור לטלטולי:

הא רבי נחמיה. דסבירא ליה דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו הרגיל בחול כדמפרש בפרק במה מדליקין (לעיל דף לו.) והאי נמי אין רגיל בחול לשרוף אותו: ורבא אמר אפילו ברה''ר. ובהני דנשברו בע''ש קאמר דאי בנשברו בשבת האמר בפרק נוטל (לקמן דף קמב:) דרבא אית ליה מוקצה וכל שכן נולד: