סנהדרין לט ע"ב

דף לט - ב

אמר ליה: מדידכו, נביא משלכם, בלעם, אסהידו עלן [העיד עלינו], דכתיב [במדבר כג' ט'],  "ובגוים לא יתחשב", ואם כן, כל מקום שנאמר "גויים", אינו כולל את ישראל בכלל.

רבי אלעזר רמי, הקשה סתירה בין הפסוקים: מחד, כתיב [תהלים קמה' ט'] "טוב ה' לכל", ומאידך, כתיב [איכה ג' כה'] "טוב ה' לקוויו"?

ותרץ: משל לאדם שיש לו פרדס, כשהוא משקה, משקה את כולו. כיון שאינו טורח אלא טרחה אחת לכולם. אך כשהוא עודר, וטורח לכל אחד בנפרד, אינו עודר אלא טובים שבהם.

אף הקב"ה, כשהוא זן כל העולם במאמרו, זן לכולם.

אך כשבא להגן מהן הפורענות, ולשלם שכר, אינו משלם אלא לקוויו.:

שנינו במשנה: "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם... והלא כבר נאמר באבוד רשעים רינה":

הגמרא מבארת, אימתי נאמר "באבוד רשעים רינה": הנה, בפרשת מותו של אחאב נאמר, "ויעבר הרנה במחנה" [מלכים א כב' לו']. משמע, "הרנה", אותה רינה ידועה, שנאמרה במקום אחר.

והיכן נאמרה? אמר רב אחא בר חנינא: נאמר [משלי יא' י'], "באבוד רשעים רנה". באבוד אחאב בן עמרי רנה.

ומקשה הגמרא: מי חדי [וכי שמח] קודשא בריך הוא במפלתן של רשעים?

הכתיב [דברי הימים ב' כ' כא'], "בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו", ואמר רבי יונתן, מפני מה לא נאמר בהודאה זו "כי טוב"? לפי שאין קודשא בריך הוא שמח במפלתן של רשעים.

דאמר ר' שמואל בר נחמן, אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [שמות יד' כ'] כשעמדו ישראל על הים, "ולא קרב זה אל זה כל הלילה"?

באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה.

אמר להן הקב"ה, מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה לפני?!

משמע מכל הנ"ל, שאין הקב"ה שמח במפלתם של רשעים?

אמר ר' יוסי בר חנינא הוא אינו שש, אבל אחרים משיש.

דיקא נמי דכתיב [דברים כח' סג'] "והיה כאשר שש יהוה עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש יהוה עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם"

ולא כתיב "ישוש", שמע מינה.

אף כאן, במות אחאב, אף שהקב"ה עצמו אינו שש, מכל מקום, אחרים ששו.

אגב אורחא, הגמרא מבארת פסוקים נוספים באותה פרשה:

נאמר [מלכים א כב' לח'] "וישטף את הרכב על ברכת שמרון וילקו הכלבים את דמו והזנות רחצו כדבר יהוה אשר דבר".

אמר רבי אלעזר, "הזונות", מלשון "חזיונות", למרק שתי חזיונות. אחת של מיכיהו, ואחת של אליהו.

כלומר, רחצו והוארו אותן נבואות שנאמרו על אחאב.

במיכיהו כתיב [שם כח'] "אם שוב תשוב בשלום לא דיבר ה' בי", באליהו כתיב [שם כא' יט'] "במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות".

רבא אמר, זונות ממש.

אחאב איש מצונן היה ^[72], ועשתה לו איזבל שתי צורי זונות במרכבתו, כדי שיראה אותן ויתחמם. ואחר שמת, נראו דמות זונות רוחצות בדמו.

עוד בפרשה שם: [שם כב' לד'] "ואיש משך בקשת לתומו ויכה", ר' אלעזר אמר: לפי תומו.

רבא אמר, לתמם [להשלים] שתי חזיונות, אחת של מיכיהו ואחת של אליהו.:

סימן קר"א וזכ"ה באדו"ם ^[73]:

כתיב [שם יח' ג'] "ויקרא אחאב אל עובדיהו אשר על הבית ועובדיה היה ירא ה' מאד".

מאי קאמר קרא?

אמר רב יצחק: אמר לו אחאב לעובדיה, ביעקב כתיב [בראשית ל' כז'] "נחשתי ויברכני ה' בגללך", ביוסף כתיב [שם לט' ה'] "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף", אך ביתא דההוא גברא [כלומר, בית אחאב] לא הוה מיבריך, שמא לא ירא אלהים אתה?

יצתה בת קול ואמרה, "ועובדיה היה ירא את ה' מאד", אבל ביתו של אחאב אינו מזומן לברכה.

אמר רב אבא: גדול שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם ^[74]. דאילו באברהם לא כתיב "מאד", ובעובדיהו כתיב "מאד".

אמר רב יצחק, מפני מה זכה עובדיהו לנביאות? שהרי גר היה, ואין שכינה שורה אלא על המיוחסין שבישראל?

מפני שהחביא מאה נביאים במערה.

שנאמר [מלכים א יח' ד'] "ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה' ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה" וגו'.

מאי שנא חמשים איש? מדוע לא החביא כולם במערה אחת?

אמר רב אלעזר: מיעקב למד. שנאמר [בראשית לב' ט'] "והיה המחנה הנשאר לפ ליטה".

רבי אבהו אמר: לפי שאין מערה מחזקת יותר מחמשים. [עובדיה א' א'] "חזון עובדיהו כה אמר ה' אלהים לאדום" וגו'.

מאי שנא שנתנבא עובדיה לאדום יותר משאר הנביאים?

אמר רבי יצחק: אמר הקדוש ברוך הוא, יבא עובדיהו הדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, וינבא על עשו הרשע שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם.

אמר אפרים מקשאה, תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר: עובדיה גר אדומי היה, והיינו דאמרי אינשי, מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא.

דרך האנשים לומר, מגופו של היער יוצרים את כת הגרזן שכורתו. אף עובדיה שהיה אדומי נתנבא על אדום ^[75].

ובאותו ענין, נאמר [שמואל ב ח' ב'] "ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה", אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: היינו דאמרי אינשי, מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא.

כי אתא רב דימי אמר ירך מתוכה מסרחת.

אף דוד הבא ממואב, הוא הכם.

נאמר במלחמת מואב [מלכים ב' ג' כז']: "ויקח [מלך מואב] את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה על החומה",

רב ושמואל נחלקו בבאור פסוק זה: חד אמר, לשם שמים.

וחד אמר, לשם עבודה זרה.

בשלמא למאן דאמר לשם שמים, היינו דכתיב [שם] "ויהי קצף גדול על ישראל".

אלא למאן דאמר לשם עבודה זרה, אמאי ויהי קצף?

כיהושע בן לוי.

דרבי יהושע בן לוי רמי, הקשה סתירה בין הפסוקים: מחד, כתיב [יחזקאל יא' יב'] "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם", ומאידך, כתיב [שם ה' ז'] "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם"?

כמתוקנין שבהם ^[76] לא עשיתם, כמקולקלין שבהם עשיתם.

כלומר, אף בני ישראל היו רגילים להעלות קרבנות לעבודה זרה, ולכן כשהעלה מלך מואב את בנו לעבודה זרה, נזכר להם אותו עוון, ויהי קצף על ישראל.

סיום הפסוק שהובא לעיל: "ויסעו מעליו וישובו לארץ".

מבארת הגמרא: אמר רבי חנינא בר פפא, באותה שעה ירדו רשעיהן של ישראל למדריגה התחתונה. ^[77]

אגב דרשת הגמרא לעיל גבי עובדיה, דכתיב ביה "מאד", הובאה המימרא הבאה:

נאמר גבי אבישג השונמית, [מלכים א א' ד'] "והנערה יפה עד מאד"

אמר רב חנינא בר פפא: עדיין לא הגיעה לחצי יופי של שרה, דכתיב "עד מאד" ולא "מאד" בכלל.

ואילו בשרה כתיב [בראשית יב' יד'] "כי יפה היא מאד".:

הדרן עלך פרק אחד דיני ממונות

פרק חמישי - היו בודקין

אשר לא יבא באש תעבירו במים. ועוד א"ל כל הגוים כאין נגדו. אתון נמי איקריתו גוי שנאמר ישראל גוי אחד בארץ. א"ל בלעם דהוא מדידכו אשהיד עלן ובגוים לא יתחשב. ויעבר הרנה במחנה. באבוד רשעים רנה. באבוד אחאב [בן עמרי] (דינו) רינה. א"ר יוחנן מפני מה לא נאמר כי טוב בפרשה זו שנא' בצאתו לפני החלוץ אומר הודו לה' כי לעולם חסדו ועוד כתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה. ביקשו מלאכי השרת לומר שירה א"ל הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני ללמדך שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעי' ואע"פ שהוא אינו שמח אחרים משמח שנאמר ישיש ה' ולא כתיב שש ש"מ:

והזונות פירוש חזיונות [כתיב] (כדכתיב) ואיש משך בקשת לתמו. אמר רבא לתמם שני חזיונות אחת של מיכיהו שנא' אם שוב תשוב בשלום לא דבר ה' בי ואחת של אליהו שנא' במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך. ויקרא אחאב אל עובדיהו אשר על הבית ועובדיהו היה ירא את ה' מאד כשקרא אחאב לעובדיהו מה אמר לו ביעקב כתיב נחשתי ויברכני ה' בגללך ביוסף כתיב ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף. ביתא דההוא גברא אמאי לא מבריך דילמא לאו ירא שמים אתה יצתה בת קול ואמרה ועובדיהו היה ירא את ה' מאד וביתו של אחאב הוא שאינו מזומן לברכה. גדול שנאמר בעובדיהו ממה שנאמר באברהם דבאברהם כתיב ביה ירא את ה' ובעובדיהו כתיב ירא את ה' מאד. חזון עובדיהו כה אמר ה' אלהים לאדום. מאי שנא לאדום אמר ר' יצחק יבא עובדיה שדר בין שני רשעים אחאב ואיזבל ולא עשה כמעשיהם ויפרע מעשו שדר עם יצחק ורבקה ולא עשה כמעשיהם ויפרע ממנו. עובדיה גר אדומי היה היינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא. איכא דאמרי ירך מתוכה מסרחת. ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד ב' חבלים להמית ומלא החבל להחיות:

ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה. רב ושמואל חד אמר לשם שמים שנאמר ויהי קצף גדול על ישראל וחד אמר לשם ע"ז והאי דכתיב ויהי קצף גדול כדכתיב וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם קרא אחרינא כתיב עשיתם. הא כיצד כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהן עשיתן. ויסעו מעליו וישובו לארץ באותה שעה ירדו [שונאיהן של] ישראל למדרגה התחתונה:

מפני מה זכה עובדיה לנביאות מפני שהחביא חמשים חמשים איש במערה וכלכלם לחם ומים:

הדרן עלך אחד דיני ממונות

לעולם אל יהרהר אדם אחר מדותיו של הקב"ה בראותו העדר הסדור למראה עיניו וכל שכן בעניני צדיק ורע לו רשע וטוב לו אבל ידע כי הכל במשפט שהצור תמים פעלו ואם אופני דרכיו נעלמים ממנו מהם למרק עוונותיהם בעולם הזה על דרך השקאת המרים המשלשלים לקצת חליים למרק הגוף להשאירו בלי חלאה ומהם בהפך לשלם גמולם בעולם הזה על דרך פטום השור והשמנת הברבור לרעתו ומהם שלא יעלה ענינו להשגחה פרטית או לעונש פרטי ויוכלל ענינו בכלל העולם והוא שאמרו כתוב טוב י"י לכל וכתיב טוב י"י לקוויו לאדם שיש לו פרדס כשהוא משקה משקה את כולם כשהוא עודר אינו עודר אלא לטובים שבהם וכן בדברי העונש באמרו אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג אלא שיעזור בזה צד עונש נרמז בפרק אחרון בענין צדיקים שבתוכה וכבר הארכנו בענינים אלו בחבור התשובה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

ר' אלעזר רמי כתיב טוב ה' לכל וכתיב טוב ה' לקויו משל לאדם שיש לו פרדס כשהוא משקהו משקה את כולו ואינו מונע את המים לילך לטובים ולרעים לפי שאין הטורח אלא אחד כשהוא עודר שהוא דבר שיש בו טורח בכל אחד מהן בפני עצמו אינו עודר אלא לטובים שבהן כך הקב"ה זן טובים ורעים כאחת וממלא את העולם כולו מזונות וטובה ואינו מונע מזונות מן הרעים אבל כשבא לעשות דבר הראוי לכל אחד מהן בפני עצמו כגון להגן מן הפורענות ולשלם שכר טוב אינו עושה אלא לקויו:

מתני' והלא כבר נאמר ובאבד רשעים רנה. ויעבר הרנה במחנה כלומר רנה שהיו הכל מצפין לה מתי ימות אותו רשע כיון שמת באה להן:

ויחביאם חמשים חמשים איש במערה מאי שנא חמשים חמשים א"ר אלעזר שאם ימצאו אלו ויהרגו יהיו אלו הנשארים לפליטה רבי אבהו אמר לפי שלא היתה מערה מאותן מערות מחזקת יתר מחמשים איש. מאי שנא עובדיה לאדום ותו לא ופשטי' גר אדומי היה והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא כלומר העץ הזכר שמכניסין בנקבותו של ברזל שחותכין בו עצים מן היער הוא נלקח ובו חותכין את היער וכן עובדיה לאדום. ודוד שבא מרות המואביה למואב שנאמר ויך את מואב כו'. כי אתא רב דימי אמר ירך מתוכה מסרחת כלומר מבשר שהסריח בתוכה מסרחת כולה.

איידי דאשתעי במואב אייתי הכא האי קרא דכתיב במישע מלך מואב ויקח את בנו הבכור כו' ויעלהו עולה רב ושמואל חד אמר לשם שמים וחד אמר לע"ג ודייקינן בשלמא למאן דאמר לשום שמים היינו דכתיב ויהי קצף גדול על ישראל מה שאינו מצווה עשה כך מי שמצווה על אחת כמה וכמה שהיה חייב לעשות מי שלא השפעתי לו טובה כך מי שהשפעתי לו כמה טובות על אחת כמה וכמה אלא למ"ד לשם ע"ג מאי ויהי קצף גדול על ישראל. ומהדרינן שהוזכר להן אותו עון שהיו מעבירין ביניהן לע"ג כדר' יהושע בן לוי דרמי כתיב וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם וכתיב עשיתם הא כיצד כמתקנין שבהן לא עשיתם. יש אומרים כגון עגלון מלך מואב שהיה מכבד את השם וכיון שאמר לו אהוד דבר סתר לי אליך מיד ויקם מעל הכסא (שופטים ג׳:כ׳). כמקולקלין שבהם עשיתם כגון מישע מלך מואב שהקריב בנו לע"ג וכך היו ישראל עושין באותה שעה נזכר להן אותו עון שהיו גם הם רגילין בו:

ויסעו מעליו וישובו לארץ לארצם לא נאמר אלא לארץ אותה שעה ירדו שונאיהם של ישראל למדרגה התחתונה כלומר שנתחייבו לירד למדרגה התחתונה של גהינם.

וכיון דסליק מענינא דמואב הדר לענינא דעובדיה דהוה קאי ביה דקאמרינן גדול הנאמר בעובדיה יותר ממה שנאמר באברהם דאלו בעובדיה כתיב מאד ומשום הכי אייתינן קרא דשונמית דכתיב בה עד מאד. ואית דאמרי דמשום דמארא דמילתא ר' חנניא בר פפא נקט ליה הכא משום דאיירי באידך דרב חנניא בר פפא גבי ויסעו מעליו וישובו לארץ דקאמר דאותה שעה ירדו שונאים של ישראל:

טוב ה' לכל וכתיב וכו'. כפי פירוש רש"י לא ידעתי לכוון מה שייכא הך דרשה להכא גם בגירסת ע"י איתא הגרסא כדרבי אלעזר דר"א רמי כתיב וכו' דמשמע דקאי אדלעיל ונראה דקרא ובגוים לא יתחשב מתפרש להו כלפי מ"ש בתנחומא הן עם לבדד ישכון כשהוא משמחן אין העובדי כוכבים משמח עמהן אלא הכל לוקין וכשהעובדי כוכבים שמחין בעוה"ז הן אוכלין עם כל מלכות ומלכות ואין עולה להן מן החשבון שנא' ובגוים לא יתחשב והביא במדרש ילקוט משל לבנו של מלך וכו' כך בעה"ז כדי שלא יהא נפשם של ישראל עגומה לכן נתן להם הקב"ה שיהו אוכלים עם כל מלכות ומלכות וכשתבא גאולה לעתיד הן אוכלין לעצמן שנא' עם לבדד ישכון אמרו שמא מה שאכלנו מן העובד כוכבים לשעבר מתחשב לנו אמר ליה ובגוים לא יתחשב ואהא מייתי כדרבי אלעזר דר"א רמי כתיב טוב ה' לכל וכתיב טוב ה' לקויו:

וקאמר משל לאדם כשהוא משקה וכו' דהיינו הטובות שנותן הקב"ה לעובדי כוכבים בעוה"ז הוא משקה כולו ומטיב לישראל עמהם ואינו מתחשב להם וכשהוא עודר דהיינו בגפן יחידי אינו עודר אלא הטובים היינו ישראל בעה"ב שהם היו קויו בעוה"ז וק"ל:

באבוד אחאב כו'. כפירש"י מדכתיב הרנה בה"א דריש ליה דברוח הקודש אמר שלמה באבוד רשעים רנה על אחאב ואמר רשעים בלשון רבים עליו ועל כל בני ביתו וכמ"ש בו ובערתי אחריך וגו':

ומי חדי קב"ה כו'. הוא מבואר שהשמחה לפניו הוא החפץ והרצון וכבר אמר הכתוב כי לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה וז"ש שלא נאמר כי טוב במפלתן של רשעים דכי טוב נאמר על הקיום והרצון לפניו כמו שפירשו המפרשים בהנהו כי טוב דכתיבי במעשה בראשית ואמר מ"ד ולא קרב זה אל זה וגו' בקשו מלאכי השרת לומר שירה כו' אפשר שדרש ולא קרב זה עש"ה וקרא זה אל זה ואמר דכתיב גבי שירת מלאכי השרת בכל יום ומלת וקרא מלשון פגישה ופגיעה זה לזה באומרם שירה קאמר הכא שלא קרבו אז זה לזה לומר שירה ושוב מצאתי קרוב לזה בתנחומא ע"ש וענין שירה זו לכאורה שהיא שירת אז ישיר אבל במ"ר אמרו שאמר הקב"ה למלאכים אז ישיר משה ובני ישראל תחילה ואחר כך המלאכים ויש לחלק דבלילה שדרך המלאכים לומר שירה בכל לילה באותה לילה לא אמרו אבל ביום ז' אמרו אחר שאמרו ישראל ואיתא נמי במדרש שביום ח' אמרו ישראל שירת אז ישיר כמו שכתב רש"י בחומש סוף פרשת בשלח ועוד יש לומר דשירה דקאמר הכא היינו הלל אבל לאז ישיר אין לחוש וכן מ"ש מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בר"ה היינו הלל כדמוכח פ"ק דערכין אמנם יש לדקדק לפי זה מה שכתבו התוספות פרק ב' דערכין מדקאמר מפני מה אין אנו אומרים שירה משמע שמלאכי השרת אומרים שירה ולכך אור"י דבר"ה וביו"כ אין לדלג והחיות ישוררו כו' עכ"ל ואם כן ביום ז' של פסח שאף מלאכי השרת אין אומרים שירה דהיינו הלל מכ"ש דאין ישראל אומרים הלל ולמה לי התם טעם דפסח אין חלוק בקרבנותיו ויש לומר דדווקא באותו יום ז' של פסח שנטבעו לא אמרו מה"ש שירה אבל אחר כך בכל שנה ביום ז' של פסח אומרים שירה כמו ישראל אי לאו טעמא משום דאינו חלוק בקרבנותיו ועוד יש לומר דודאי בראש השנה וביוה"כ דספרי חיים ומתים דכל ישראל פתוחים לפניו איך ישראל אומרים שירה אבל המלאכים אומרים אבל ביום ז' של פסח שנטבעו המצריים בים אין שירה לפניו מאת המלאכים משום מעשה ידיו טובעים כו' אבל ישראל יאמרו שירה כדמסיק דאחרים משיש אי לאו טעמא דאין חלוק בקרבנות ודו"ק:

אמר ר"א למרק ב' חזיונות כו'. סיפא דקרא קאמר בדבר ה' אשר דבר הן ב' חזיונות שזכר ברישא דעניינא שלא בא לביתו לשלום כחזיון דמכי הו כדכתיב וימת בערב וגו' וכתיב וילוקו הכלבים את דמו הוא חזיון דאליהו ודרש ח' במקום ה' שהה' והח' מתחלפים במבטא באחע"ה גם בצורתן וכיוצא בזה מצינו בתלמוד וק"ל:

לתומו ויכה רא"א לפי תומו. כפרש"י בספר מלכים לפי תומו שלא ידע שהוא מלך ישראל עכ"ל ע"ש:

ויקרא אחאב גו'. עיין בפירש"י ולישנא דתלמודא מאי א"ל לא משמע כפירושו וע"ק ומאי קושיא מה ענין עובדיה היה ירא אצל ויקרא אחאב הא איכא למימר כדאמרינן גבי אברהם מתוך שהזכירו ספר בשבחו שנאמר זכר צדיק לברכה והנראה לפרש דה"ק תלמודא מאי אמר ליה אחאב לעובדיה דבכל קריאה מצינו אמירה אחריה וכאן לא הוזכרה אמירה אחר הקריאה אלא ועובדיה היה ירא וגו' והא דכתיב אחר כל הענין ויאמר אחאב אל עובדיה לך בארץ היא אמירה אחרת ולא קאי אויקרא אחאב אל עובדיה על כן דרשו דעובדיה היה ירא וגו' היא תשובה לאמירת אחאב החסירה מן הכתוב שאמר ליה אחאב ביעקב כתיב כי נחשתי ויברכני וגו' שמא לאו ירא אלהים אתה והיתה תשובת ב"ק ועובדיה היה ירא וגו':

אבל ביתו של אחאב אינו מזומן לברכה פי' מתוך שהוא רשע ואע"ג דלבן נמי רשע היה וכן פוטיפר שהיה קונה את יוסף למשכב זכור מ"מ בנותיו של לבן היה מזומנים לברכה וכן בת פוטיפר אבל באחאב כל ביתו אינו מזומן לברכה כדכתיב לא אשאיר לאחאב משתין בקיר וגו' וק"ל:

גדול שנאמר בעובדיה כו'. יראה לפרש דודאי שאין לנו עובד לאלהים שעבד מאהבה כאברהם שנאמר אברהם אוהבי כמו ששנינו במסכת סוטה שהיא המדה הגדולה שבמדות אלא דה"ק גדול הנאמר בקרא מפורש בעובדיה ירא מאד ובאברהם לא כתיב מאד מיהו טעמא אית ביה דלאברהם דלנוכח קאמר ליה הקב"ה ומקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו וכה"ג כתבנו אמ"ש בפ"ק דב"ב גדול הנאמר באיוב כו' ע"ש:

מפני מה זכה עובדיה לנביאות כו'. פירש"י גר היה ואין השכינה שורה אלא על המיוחסין כו' עכ"ל לכאורה קשה דהא לא פסיקא ליה לקמן לרבי מאיר דעובדיה גר היה אלא משום דמ"ש עובדיה לאדום כו' ור' יצחק גופיה קאמר ביה טעמא אחרינא יבא עובדיה הדר בין ב' רשעים כו' וא"כ מי הכריחו לומר הכא דגר היה ואולי קבלה היה בידם דגר אדומי היה וק"ל:

מיעקב למד כו'. יש לשאול ביה מי דחקו לומר מיעקב למד עובדיה לעשות כן ואימא מסברא דנפשיה עבד הכי כדי שיהיו הנשארים לפליטה כמו יעקב שעשה כן מסברא בלי לימוד מאחר שהיה לפניו ויש לומר דאלו עשה עובדיה כן מסברא דנפשיה לא הוה ליה לקרא לשתוק מלהזכיר גביה טעם הענין ויחביאם חמשים חמשים איש כי אמר כי תבא איזבל להכות החמשים יהיו הנשארים לפליטה כמו שכל זה מפורש גבי יעקב אבל השתא שעובדיה לא עשה כן מסברא דנפשיה אלא שלמד לעשות כן מיעקב לא חש הכתוב להזכיר טעם הענין שסמך הכתוב עצמו על מה שהוזכר גבי יעקב שהוא המלמד אשר ממנו למד עובדיה לעשות כן ודו"ק:

עובדיה גר אדומי היה כו'. רצה לומר יותר יתאמת זאת הנבואה שהיה עובדיה מדידהו להסהיד עליהם כמ"ש לעיל גבי בלעם וכן גבי וימדדם בחבל וגו' שלא מצינו בשום אומה שכבש דוד לעשות עמהם כזאת אלא משום שהיה ממואב ומדידהו עשה להם כך שיתאמת בזה יותר שהיו ראוים לכך וק"ל:

חד אמר לש"ש כו'. מפירוש הרד"ק שקצף הקב"ה עליהם כי מלך מואב לא חמל על בנו שחשב בו לעשות רצון האל וישראל היו מקציפין אותו וכמ"ש פרק קמא דתענית ולא עלתה על לבי זה מישע מלך מואב ולמ"ד לשם ע"ג העלה ומפני זה חמה חסר וי"ו כי היה עובד לחמה והעלה בנו לחמה ומ"ש ויהי קצף גדול שנזכרו עונותיהן של ישראל שגם הם היו שורפים את בניהם לעבודת כוכבים כו' עכ"ל. ומ"ש וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם וגו' כמתוקנין שבהם לא עשיתם כו'. עיין פירוש רש"י כמתוקנין שבהם היינו כגון עגלון כו' וכמקולקלין שבהם כו' כגון מישע כו' עכ"ל אבל לפי הנראה דלענין הקרבת קרבן קאמר נמי כמתוקנין שבהם דהיינו בלק דלשם שמים נתכוין להקריב מ"ב קרבנות לא עשיתם וכמקולקלין שבהם דהיינו מישע שהקריב בנו לעבודת כוכבים עשיתם ואשר סביבותיכם משמע ממואב שהיתה קרובה מסביבות של א"י:

לא הגיעה לחצי יופיה של שרה דכתיב עד מאד כו'. אבל בשרה כתיב כי יפה היא מאד וענינו דמלת מאד מורה על ריבוי המנין ורוב מיעוט שנים דהיינו כפל וע"כ אמר באבישג עד מאד דהיינו עד הריבוי והכפל וק"ל:

סליק פרק אחד דיני ממונות

גמרא הכתוב בצאת לפני החלוץ ואומרים כו'. כצ"ל:

שם ויקרא אחאב כו' ועובדיהו היה ירא את ה' מאד. כצ"ל:

שם מיעקב למד כו'. כצ"ל וכן לקמן צ"ל ולא למד:

וְתַעֲבֹר הָרִנָּה בַּאֲבֹד אַחְאָב בֶּן עָמְרִי (משלי יא, י). הנה כתב מהרש"א לפי פירוש רש"י מדכתיב הרנה בה"א דריש לה דברוח הקודש אמר שלמה המלך ע"ה 'וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה' על אחאב ואמר רשעים עליו ועל כל בני ביתו עד כאן. ועדיין צריך להבין היכא נרמז אחאב בפסוק זה? ועוד תלמודא למה הוצרך לפרש כאן שם אביו, ודי לומר באבוד אחאב רנה? ונראה לי בס"ד דריש תיבת רְשָׁעִים בהפוך אתוון ש' עָמְרִי ואות ש' רצונו לומר שלשלת עמרי ולזה אמר 'בַּאֲבֹד רְשָׁעִים' שלשלת עמרי הוא אחאב וזרעו 'רִנָּה'.

מַאי דִּכְתִיב: "וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה"? (שמות יד, כ). קשא מעיקרא הוה ליה להביא דרשה זו של רבי יונתן דקאי על פסוק תורה ולמה הביא עיקר דרשה האמורה על פסוק (דברי הימים ב' כ, כא) הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ? ונראה לי בס"ד מכאן ליכא הוכחה גמורה דיש לומר הא דלא רצה שיאמרו מפני שהיה הנס קשה לעשות מסיבת חטאם שלא היו ראויים לנס כמו שטען עוזה 'מה אלו אף אלו, ורק כי השם יתברך בחסדו הצילם שאמר איני דן אונס כרצון ושוגג כמזיד ולכן הביא עיקר דרשה אשר על פסוק 'הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' דליכא למתלי בהאי טעמא.

רָבָא אָמַר: לְתַמֵּם שְׁתֵּי חֶזְיוֹנוֹת (מלכים א כב, לח). קשא לתומו קאי על האיש אשר משך בקשת ומהיכא למד חזיונות? ועוד שתים מנא ליה? ונראה לי דידוע שהנבואה והחזון נמשכים מן נצח והוד שהם ב' ירכין ונקראין וָוֵי הָעַמּוּדִיָם (שמות לח, י) ולזה אמר לְתֻמּוֹ (מלכים א' כב, לד) אותיות 'לתם' רצונו לומר להשלים הנבואה הבאה מן וא"ו וא"ו שהם נצח והוד.

אַחַת שֶׁל מִיכָיְהוּ, וְאַחַת שֶׁל אֵלִיָּהוּ (מלכים א כב, לח). קשא נבואה שאמר אליהו זכור לטוב (מלכים א כא, יט) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים וכו' קדמה לנבואה שאמר מיכיהו הנביא ע"ה (מלכים א כב, כח) אִם שׁוֹב תָּשׁוּב וכו' ואם כן הוה ליה למימר אַחַת שֶׁל אֵלִיָּהוּ וְאַחַת שֶׁל מִיכָיְהוּ?
ונראה לי בס"ד כי מיכיהו נתנבא על מפלת אחאב קודם הנזכר והוא מה שאמר לאחאב כֹּה אָמַר הֳ' יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ (מלכים א' כ, מב) וקבלו רבותינו ז"ל דנבואה זו מיכיהו הנביא ע"ה אמרה אך בזאת אמר לו 'עַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ' ובאמת לא נהרג אלא אחאב בלבד, ואמרו רבותינו ז"ל הטעם שהדם שיצא מן הנביא כשאמר לו 'בִּדְבַר הֳ' הַכֵּינִי נָא' (מלכים א' כ, לה) בזה כפר בעד כל ישראל ולא נשפך דם אפילו לאחד מהם ולכן אחר כך אמר לו 'אִם שׁוֹב תָּשׁוּב' (מלכים א כב, כח) ולא אמר לו 'תשובון' לשון רבים כי ניבא כולם ישובו לשלום ורק אחאב לא ישוב נבואה שנתנבא על אחאב שיהרג ולא ישוב אינה חדשה אלא כבר הגיד נבואה זו קודם נבואה הנזכר של אליהו זכור לטוב לכך כאן הקדים מיכיהו.

וּבֵיתֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא, לָא קָא מִבְרִיךְ (מלכים א יח, ג). קשא מה היה חסר ומה היה צריך עוד הלא מצד העושר אמרו רבותינו ז"ל לא היה עשיר כאחאב בן עמרי מאתים ושלשים ושנים מלכים עבדו אותו, גם בנים היו לו רבים דכתיב (מלכים ב' י, א) וּלְאַחְאָב שִׁבְעִים בָּנִים בְּשֹׁמְרוֹן?
ונראה לי בס"ד שראה באצטגנינות שכל שבעים בנים ימותו ביום אחד וכן הוה ליה דכתיב במלכים (מלכים ב' י, ז) וַיִּקְחוּ אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁחֲטוּ שִׁבְעִים אִישׁ. גם העושר בא יהוא לשומרון והטמין כל עושרו של אחאב נמצא טובה שהיה לו חשיבה לדידיה רעה מאחר כי רבוי הבנים ורבוי העושר הכל יסתלק ברגע אחד לכך אמר ליה 'בֵיתֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא לָא קָמִבְרִיךְ'.

גָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר בְּעֹבַדְיָה, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ (מלכים א יח, ד). אין הכונה דעובדיה גדול מן אברהם אבינו דזה לא יתכן! אלא הכונה כל צדיק עובד את השם יתברך צריך שתהיה עבודת הקודש שעושה כלולה מיראה ואהבה כדרך האמור בזוהר הקדוש אך צדיק עצום כאברהם אבינו ע"ה גובר בו חלק האהבה יותר ולכן קראו 'אַבְרָהָם אֹהֲבִי' (ישעיה מא, ח) ושאר צדיקים גבר בהם חלק היראה יותר.
והכי הוה עובדיה ולכן כתוב ביה וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת הֳ' מְאֹד (מלכים א' יח, ג) שזכר מאד בחלק היראה אך באברהם אבינו לא אמר לו יְרֵא אֱלֹקִים 'מְאֹד' אַתָּה (בראשית כב ,יב) ולכן לא אמרו 'גָּדוֹל עוֹבַדְיָה' מאברהם אלא 'גָּדוֹל הַנֶּאֱמָר'.

לְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה הַמְּעָרָה מַחֲזֶקֶת יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים (עובדיה א, א). ועוד יש לומר עשה כן כנגד הקטורת שמקטירין בכל יום חמשים מנים בבוקר וחמשים מנים בערב. והנה יש להקשות לרבי אבהו דאמר מיעקב למד, למה הוצרך הכתוב ללמדינו דבר זה? ונראה לי בס"ד דלספר בשבחו הכתוב נתכון דסיכן עצמו בשני מקומות ולשומרם שלא יתגלה מקום אחד מהם והטורח גם כן כפלים.
ועוד נראה לי נתכוון בחמשים וחמשים כי בברכה כתיב וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה (ויקרא כו, ח) הרי נחשב כל אחד כעשרים אם כן חמשים נחשבים כאלף וחמשים כאלף הרי שני אלפים והם כנגד נצח והוד שמשם יניקת הנביאים וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בביאור מאמר (סנהדרין צז.) שתא אלפי שנה הוי עלמא, ולכך הפרישם חמשים כאן וחמשים כאן.

מַאי שְׁנָא עֹבַדְיָה לֶאֱדוֹם? (עובדיה א, א). נראה לי בס"ד הטעם דשאל רק על עובדיה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דיוסף הצדיק ע"ה זכה לנשמה שלקח חנוך שהיתה נקראת זהרא עילאה דאדם הראשון וכתב שגם אלישע הנביא ע"ה הוא משורש חנוך הנזכר. נמצא יוסף ואלישע שייכי אהדדי וכיון דיוסף הוא שטנו של עשו, היה ראוי כי אלישע הנביא ע"ה יתנבא על אדום לכך בא לשאול מאי שנא עובדיה לאדום כיון דעובדיה בזמן אלישע היה והשיב היתה ראויה נבואה זו לעובדיה מטעם אחר.

יָבוֹא עֹבַדְיָה, שֶׁדָּר בֵּין שְׁנֵי רְשָׁעִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְיִתְנַבֵּא עַל עֵשָׂו הָרָשָׁע, שֶׁדָּר בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם (עובדיה א, א) (בראשית כה, כג). פירש רש"י יצחק ורבקה. ויש להקשות אמאי לא חשיב יעקב גם כן ויאמר דר בין ג' צדיקים ולא למד ממעשיהם? ונראה לי בס"ד כיון דיעקב היה קטן ממנו והיה מתקנא בו ולא היה אהבה ביניהם אין עליו אשמה בזה מצד יעקב ולא חשיב 'דר עמו' דלא היה רואה ומביט במעשיו. ועוד הא איכא כמה שנים שדר עם יצחק ורבקה בלבד אחר שנסע יעקב אבינו ע"ה.

"וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית" אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי: מִינֵיהּ וּבֵיהּ אִבָּא, לֵיזִיל בֵּיהּ נַרְגָּא (שמואל ב' ח, ב) (עובדיה א, א). פירוש דוד המית למואב והוא מרות המואביה, נראה לי בס"ד בא לרמוז במשל הזה טעם למה עשה שני חבלים להמית וחבל להחיות? מפני כי היא יצא מרות המואביה והיינו כי עובד זקינו נולד ממנה ושלשה שותפים באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו (נידה לא.) נמצא זקינו שני שלישים של הקדוש ברוך הוא ובועז ושליש של רות הבאה ממואב ונתגדלה שם ולכן ויתר להם שליש כנגד שליש שיש לרות בעובד זקנו.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שדקדק למדוד שני שלישים ושליש, כי מואב בימי בלק בקשו לפגוע בישראל ולכלותם ועסקו בזה במחשבה ובדבור ובמעשה והיינו המעשה ששכרו את בלעם לקלל והדבור שדברו עמו על זאת והמחשבה הרעה היא היתה בלבבם אמר דוד המלך ע"ה אני בשר ודם אנקום מהם בעבור שתים הגלויים שהם מעשה ודבור וחטא המחשבה הקדוש ברוך הוא יפרע מהם כי הוא יודע כמה היא שיעור מחשבתם לכך עשה שני שלישים להמית ושליש להחיות.
ומה שהיה מודד בחבל כיון שיהיה לו עזר בזה מזכות תורה שבעל פה שיש בה ח' דרגין וזכות תורה שבכתב המתחילת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד הרי נרמז אותיות 'חֶבֶל'.

יָרֵךְ, מִתּוֹכָהּ מַסְרַחַת . נראה לי בס"ד הכונה הרעה שראה עליהם להיות שני שלישים להמית זה נודע משם מוֹאָב [49] עצמו שמספרו מ"ט וכמנין 'וי וי טוב' [49] דהיינו שלשים ו"י ואחד טוב.
אי נמי אותיות מוֹאָב במילואם כזה מ"ם וי"ו אל"ף בי"ת יהיה המלוי אותיות 'מפולת וי' כלומר מפולת שיש בה שיעור שראוי לומר עליה וי.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, יָרְדוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה (מלכים ב' ג, כז). צריך להבין מה ענין מדרגה התחתונה ואיך מפיק זה מאומרו 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ'?
ונראה לי בס"ד דידוע השפעה הגדולה של ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום היא משמות הוי־ה וזו נקראת השפעה דגדלות אך השפעה דקטנות היא משמות אלקים. וידוע כי שמות אלקים שהם סוד ה׳ גבורות נרמזו במלוי אותיות ה'אָרֶץ' כזה ה"א אל"ף רי"ש צד"י עולה המלוי [עם הכולל=435] מספר תל"ה כמנין חמשה שמות אלקים [86 אֱלֹקִים×5=430] עם חמש אותיות השורש. ובזה פרשתי בס"ד לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת הֳ' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ (תהלים מו, ט) רצונו לומר שמות אלקים בתוך מילוי הארץ כי השפעה זו לא נפסק.
והנה ישראל כשהלכו להלחם בתחילה הצליחו שבא עליהם השפעה מן מדרגה העליונה שהיא גדלות דשמות הוי־ה ברוך הוא ולכך זכו לנס בענין המים אך אחר שהיה קצף על שונאי ישראל שבו למדרגה התחתונה שהיא השפעה זו דקטנות של שמות אלקים הרמוזים באותיות ה'אָרֶץ' ולזה אמר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' ירדו שונאיהם של ישראל למדריגה התחתונה.

"וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד", אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: עֲדַיִן לֹא הִגִּיעָה לַחֲצִי יָפְיָהּ שֶׁל שָׂרָה, דִּכְתִיב: 'עַד מְאֹד', וְלֹא 'מְאֹד' בִּכְלָל (מלכים א א, ד). דבשרה כתיב 'כִּי יָפָה הִוא מְאֹד' (בראשית יב, יד) ואף על גב דגם ברבקה כתיב וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד (בראשית כד, טז) נקיט שרה דקדמה לרבקה.
ועוד נראה לי כי היופי הוא בשתי חלוקות תואר ומראה וכמו שנאמר ברחל יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה (בראשית כט, יז) וכן ביוסף הצדיק ע"ה יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט, ו) וכשהוא אומר יָפָה בסתם קאי אתרווייהו אך ברבקה פירש 'טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד' נמצא משבחה ביופי המראה ולא ביופי התואר ולכך לא חשיב את רבקה בהדי נשים יפיפיות ועל כן הזכיר את שרה ולא הזכיר את רבקה.
ברם הא קשיא מה שייכות יש למאמר זה כאן? ורש"י ז"ל נדחק לפרש. ונראה לי בס"ד דמסדר הש"ס הביא קודם זה דרשה דרבי חנינא בר פפא עצמו על פסוק 'וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָשֻׁבוּ לָאָרֶץ' (מלכים ב' ג, כז) דדריש מיניה שירדו למדרגה התחתונה, והנה יש לפרש דבריו דקשיא ליה בכתוב אמאי אמר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' ודי לומר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' ומסתמא שבו לארצם? ולכך בא לפרש למ"ד של 'לָאָרֶץ' משמש במקום עַד כאלו אמר 'עד ארץ' ודומה לזה וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת (שמואל ב' יג, ב) שהוא כאלו אמר 'עד התחלות' וכן כאן דריש אות למ"ד במקום עַד כאלו אמר 'עד ארץ' ולכן אמר שירדו למדרגה התחתונה שהיו כעפר לדוש שהם עצמן היו ארץ שהיא מדריגה התחתונה שבארבע יסודות.
ולכן בא מסדר הש"ס והביא דרשה זו דרבי חנינא בר פפא דדריש 'עַד מְאֹד' עד ולא עד בכלל, אם כן משמע הך דרשה של 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' אין לומר כונתו לדרוש אות למ"ד של 'לָאָרֶץ' במקום עַד, דאם כן איך תתיישב הדרשה הזאת של ירידתם למדרגה התחתונה בהאי קרא דהא האי קרא קאמר 'עד הארץ' ורבי חנינא בר פפא סבירא ליה כל מקום שאומר עד הוי פירושו עד ולא עד בכלל ואם כן אדרבה הכתוב אומר שלא ירדו למדרגה התחתונה שהיא הארץ דהא קאמר 'עד הארץ' ולא עד בכלל?
לכן מוכרח לומר דאין כונתו לדרוש אות למ"ד במקום עַד אלא מפיק לדרשה זו דירדו למדרגה התחתונה מיתור הכתוב שאמר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' דלא הוה צריך לומר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' כיון דאמר 'וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו' אלא ודאי כונת הכתוב לומר 'וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ' כלומר שבו למדרגה התחתונה כי הארץ היא מדרגה התחתונה ושבו להיות עפר לדוש כמו הארץ שהיא תחת רגלי בני אדם ונמצא תלמודא הביא דרשה זו של רבי חנינא בר פפא כדי ללמוד ממנה דרשה קמייתא דרבי חנינא בר פפא.

בגמרא ומי חדי קב"ה במפלתן של רשעים: אף דהוא לא קאמר רק שרינה הוא בעולם ולא לפני הקב"ה מ"מ מקשה שפיר כיון שהקב"ה אינו שמח גם לאדם אין לו לשמוח וידבק במדותיו של הקב"ה כמו בכ"מ וע"ז מתרץ דרק הוא לא שש אבל אחרים משיש וא"כ מרצון הקב"ה הוא לשמוח במפלתן של רשעים:

מפני מה זכה עובדיהו לנביאות: עיין פירש"י וכבר הקשה המהרש"א הא לר' יצחק לשיטתו לא מוכח דגר אדומי היה. ולולא פי' רש"י היה נלע"ד לפרש דהקושיא היא כיון דע"כ לא היה מבני נביאים אשר הכינו עצמם מעת ילדותם לנביאות כסדר הנביאים דהא איזבל שהרגה כל הנביאים ואותו לא הרגה וא"כ מפני מה זכה לנביאות שלא כסדר שאר נביאים. א"נ י"ל ע"פ מה דאיתא במדרש תנחומא דאשה א' מנשי בני הנביאים שצעקה אל אלישע עבדך אישי מת היתה אשת עובדיהו א"כ קרי ליה בן נביא שפירושו תלמיד כמ"ש רש"י גם לאחר שמת וא"כ כשניבא ע"כ עדיין היה תלמיד וזהו דקאמר מפני מה זכה לנביאות כשהוא בן נביא עדיין משא"כ בשאר נביאים דבשום מקום לא קרי לנביא שניבא בן נביא:

מ"ש עובדיהו לאדום: פי' דלא מצינו בשום נביא שלא העיד רק נבואה אחת לאומה אחת רק עובדיהו דגם יונה בן אמתי אף שלא העיד רק על נינוה מ"מ כבר נזכר נבואה אחרת ממנו במלכים וע"ז מתרץ דדוקא לנבואה זו היה מוכן:

גדול שנאמר בעובדיה וכו'. עמ"ש הרב ישרש יעקב דף קל"ח ע"ב משם הרב מהרש"א ז"ל דבחייו הו"ל כבפניו שאין אומרים אלא מקצת שבחו ע"ש ועמ"ש אני עני בפתח עינים בקונטרס אחרון דף צ"ט סוף ע"א ע"ש ודוק:

מאי קאמר א"ר יצחק הכי א"ל ביעקב כתיב וכו'. רש"י פירש דקשיא ליה מה ענין ועובדיה היה ירא לויקרא אחאב וכתב מהרש"א דאי מהא לא איריא דאימא הואיל והזכירו ספר בשבחו אלא הכוונה דבכל קריאה מצינו אמירה אחריה וכאן לא מצינו אמירה והא דכתיב ויאמר אחאב לך בארץ היא אמירה אחרת וכו' ע"ש ונראה דטעם רש"י דליכא למימר דהא דקאמר ועובדיה היינו לספר בשבחו משום דאי הכי תיסגי באומרו ירא ה' מאד ותו לא וחזינן דכתיב ויהי בהכרית איזבל וכו' ואין דרך להאריך בדבר שאינו עיקר אלא דהואיל והזכירו ספר בשבחו ומשו"ה מוכרח דקרא להכי הוא דאתא ולא בדרך אגב דהואיל והזכירו וכו'. ומ"ש הוא ז"ל לא ניחא ליה לרש"י דנימא ועובדיה היה ירא הואיל והזכירו והאמירה דכתיב אח"ך היא האמירה של הקריאה ומהיכא משמע דהיא אמירה אחרת ודוק:

אמר רבא גדול הנאמר בעובדיה יותר ממה שנאמר באברהם וכו'. פירש מהרש"א דודאי אברהם אע"ה גדלו מעלותיו אלא דבעובדיה מפרש קרא יותר מיהו טעמא אית ביה דלאברהם לנוכח קאמר ליה ומקצת שבחו בפניו וכו' ע"ש וכונת הרב ז"ל דאע"ג דהם דברי הבת קול בפני עובדיהו מ"מ אינו לנוכח כאאע"ה דמדבר עמו. ואע"ג דשינוי זה הוא שינוי וכמשז"ל דכביכול גם כלפי מעלה כשמדברין לנכח הוא מקצת כדכתיב אמרו לאלהים מה נורא מעשיך וכשמדבר שלא לנכח קאמר הגדול הגבור והנורא אע"ג דלפניו הוי. מ"מ לגבי אדם נראה דגם שאינו מדבר לנכח ממש כל שהוא בפניו והוא שומע הוא בסוג אומרים מקצת שבחו בפניו:
ואפשר לקיים דברי הרב ז"ל בסגנון אחר והוא דיש יראת הרוממות ויש יראה יותר עליונה דתמיד ירא וחרד שמא לא קיים המצות כתקנן או שמא לא עשה רצונו יתברך כדחזי ובצר ליה איזה גרגיר והוא תכלית המעלות כמו שפירש הרב מהר"ש פרימו ז"ל בבריתא דר' פנחס ן' יאיר דאחר כמה מעלות רבות קאמר ענוה מביאה לידי יראת חטא ואי כפשטו תימא דאחר כל המעלות שזכה לא היה ירא שמים אלא דהכונה על יראה זו זהת"ד. והשתא עובדיה היה ירא את ה' מדת רחמים והיינו יראת הרוממות. ואברהם אע"ה זכה עוד לתכלית היראה שמא לא עשה כהוגן ולכן קאמר ירא אלהים מדה"ד כי תמיד היה מסתפק שמא לא עבד כדחזי וזהו נוסף על מדרגת אהבה ויראת הרוממות קנתה ימינו. ובאיוב דכתיב ירא אלהים היינו כפשטו ויגיד עליו רעו דכתיב וסר מרע והיינו מדרגה ראשונה של יראה. אמנם הנאמר בעובדיה הוא יותר דכתיב מאד. וכן באיוב כתיב וסר מרע. ונמצא שהכתוב הרבה בשבחם עד שנראה לכאורה שהוא יותר מאברהם. אבל מעלת אברהם אע"ה היא העולה אלא דנאמר בקרא יותר על דרך שכתב מהרש"א ז"ל ועיין מ"ש בבתרא דף ט"ו בס"ד. וגם לפי מה שכתבנו שם יתכן שהוא מיראת העונש ודוק היטב. [ועמ"ש בהגה"ה במסכת בבא בתרא בדף ט"ו ע"ב בד"ה אכן הדבר וכו']: