דף קסז - ב
כותבין שטר חוב ללוה, [153] כדי שיהיה השטר מזומן בידו לתתו למלוה כשילווה לו כסף, אף על פי שאין מלוה עמו. [154] ואין כותבין שטר חוב למלוה עד שיהא לוה עמו. שהרי השטר הוא לרעתו של הלוה. ולכן אין לכתוב אותו ללא הסכמתו.
והלוה נותן את שכר הסופר. משום שהוא הנהנה מההלואה. [155]
כותבין שטר קנין למוכר, אף על פי שאין הלוקח עמו. [156]
ואין כותבין שטר קנין ללוקח עד שיהא המוכר עמו. שהרי השטר הוא לרעתו של המוכר. [157]
והלוקח נותן את שכר הסופר, [158] משום שהוא הנהנה מהעיסקה. [159] אין כותבין שטרי אירוסין, כמה יתן אבי הבן לבנו וכמה יתן אבי הבת לבתו לצורך נישואיהם. וכן אין כותבים שטר נשואין, שטר הכתובה, אלא מדעת שניהם. דהיינו, מדעת אבי החתן ואבי הכלה בשטרי אירוסין, שהרי יש בו חובה לשניהם, [160] ומדעת החתן והכלה בכתובה, שהרי החתן מתחייב לאשה בכתובה, וגם הכלה צריכה להסכים על הכתובה, כדי שתהיה בטוחה שהוא לא כתב לה פחות מהמגיע לה. [161]
והחתן נותן את שכר הסופר של השטרות הללו, כי הוא הקונה את האשה. [162]
אין כותבין שטר אריסות, שטר הסכם בין המקבל שדה מחבירו לעבוד בה, ולהתחלק עם הבעלים בפירות שהיא תעשה, לפי היחס שסוכם ביניהם. ושטר קבלנות, שטר הסכם בין חוכר את השדה מהבעלים תמורת תשלום קצוב של כך וכך פירות לשנה, אלא מדעת שניהם, מדעת בעל השדה והאריס, או בעל השדה והחוכר, שהרי יש צורך בהסכמת שניהם, זה בהתחייבותו לעבודת השדה, וזה בהקנאת השדה לאריס ולחוכר. [163]
והמקבל את השדה נותן את שכר הסופר, שהוא המרויח מהעיסקה.
אין כותבין שטרי בירורין, שטרות שכותבים בהם את טענות שני בעלי הדין, או שכותבים בו שמות הדיינים כאשר כל בעל דין בירר לעצמו שידונו בענינם, וכל מעשה בית דין, כגון "שטר אדרכתא", שכותבים בית דין למלוה, כאשר אין הלווה פורע חובו, על כך שהוא רשאי לרדת לנכסים של הלוה וליטלם עבור חובו, אלא מדעת שניהם, שני הצדדים.
בשטרי בירורין, לפי שכותבים שם את טענות שניהם, [164] או את הדיינים ששניהם ביררו. ואילו בשטר אדרכתא צריך להודיע זאת קודם כל ללוה, כדי שימהר לשלם חובו טרם שיכתבו למלוה את שטר הגביה מנכסיו.
ושניהם נותנים את שכר הסופר, בשטרי בירורין. [165] רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשניהם, לשני בעלי הדין כותבין שנים, שני שטרי בירורין, לזה לעצמו ולזה לעצמו שיהא לכל אחד שטר נפרד לעצמו, וכל אחד ישלם לסופר שלו את שכרו.
גמרא:
דנה הגמרא: מאי "ובלבד שיהא מכירן", האמור במשנתנו לגבי גט אשה ושובר?
אמר רב יהודה אמר רב: הכי קאמר: ובלבד שיהא הסופר [וגם העדים החותמים] מכיר את שם האיש בגט. צריך שהם ידעו שזה הוא שמו של האיש עבורו כותבים את הגט, שאם לא כן, שמא הוא כותב את הגט עבור אשתו של אדם אחר ששמו כן, כדי שהיא תוכל להשתמש בו בשביל לתבוע ממנו את כתובתה, שהרי הדין הוא שאשה יכולה לתבוע את כתובתה על ידי הגט בלבד.
וכמו כן צריך שיכירו הסופר והעדים את שם האשה, בשובר, שידעו כי אכן זהו שמה, שאם לא כן, יש לחוש שמא היא מתכוונת לכתוב את השובר עבור אדם אחר שגירש את אשתו שנקראת כך, ובכך להפסיד לה את כתובתה. [166]
יתיב רב ספרא ורב אחא בר הונא ורב הונא בר חיננא, ויתיב אביי גבייהו, ויתבי וקמיבעיא להו, הם שאלו על דברי רב. כי משתמע מהם כי רק את שם האיש בגט, אין, אכן צריכים העדים והסופר להכיר, ואילו את שם האשה, לא, אין צריך שיכירו אותו. וכמו כן, רק שם האשה בשובר, אין, אכן צריך להכיר, ואילו את שם האיש, לא.
והם תמהו על כך: וליחוש, הרי למרות שאנו מכירים את שם האיש בגט, כיון שאיננו מכירים את שם האשה, יש לנו לחשוש דלמא כתב גיטא, שמא הוא יכתוב אמנם את שמו בגט, אך הוא לא יכתוב בו את שם אשתו אלא את שמה של אשה אחרת, ששם בעלה כשמו, [167] ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהיאך, ויתן אותו לאשתו של האדם האחר, ששמו כשמו, כדי שתגבה עמו את כתובתה? [168]
וכן לגבי שובר, נחשוש, למרות שאנו יודעים שזה הוא שמה של האשה המבקשת לכתוב שובר, כיון שאיננו יודעים את שמו של הבעל, וזמנין, אזלא כתבה אשה שובר, שמא היא תכתוב בשובר את שמו של אדם אחר, ששם אשתו כשמה, ויהבה לגברא דלאו דילה, ותמסור אותו לידי אותו אדם אחר, שאינו בעלה, כדי להפסיד לאשתו את כתובתה ?!
אמר להו אביי: הכי אמר רב: צריך שיכיר את שם האיש בגט, והוא הדין לשם האשה. צריך גם שהסופר והעדים ידעו כי אכן זה הוא שם אשתו של הבעל הזה שכותב את הגט, כך שלא יוכל למסור את הגט לידי אשה אחרת.
וכן צריך להכיר את שם האשה בשובר, והוא הדין לשם האיש. גם אותו צריך להכיר שזה שמו של בעלה, כדי שלא תוכל למסור את השובר לידי אדם אחר. [169]
אך עדיין הם התקשו בעצם דברי התנא של המשנה: מה יועיל אם מכירים את שם האיש והאשה בגט, והרי מכל מקום, וליחוש לשני "יוסף בן שמעון" [170] הדרים בעיר אחת, שמא ישנו אדם נוסף בעיר ששמו כשם הבעל המגרש, [171] וגם שם נשותיהם שוים, [172] ודלמא כתיב גיטא, והוא אמנם יכתוב את שמו ושם אשתו בגט, אך ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהיאך, הוא יתנו לאשה של אותו אדם שהוא ואשתו נקראים כך ?! אמר להו רב אחא בר הונא: הכי אמר רב: "יוסף בן שמעון" הדרים בעיר אחת, אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה! צריך שהבעל השני יהא גם הוא נוכח במסירת הגט של זה לאשתו. ובכך יצאנו מידי החשש שמא הוא ימסור את הגט לאשתו של אדם אחר. [173] ועדיין הם נתקשו בדברי המשנה: איך בכלל כותבים גט לשום בן אדם ואפילו אם אנו יודעים ששמו "יוסף בן שמעון" כפי שנכתב בגט!? והרי דלמא אזיל למתא אחריתא, שמא הוא הגיע לכאן מעיר אחרת, ושמו האמיתי הוא "ראובן בן יעקב", ומחזיק ליה לשמיה ב"יוסף בן שמעון", וכתיב גיטא. והוא כינה לעצמו כאן את השם "יוסף בן יעקב" במטרה לכתוב גט באותו השם, ולאחר מכן, ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהיאך, הוא יקח את הגט ויחזור לעירו אשר גר בה אדם בשם יוסף בן שמעון, [174] ויתננו שם לאשתו!? [175]
אמר להו רב הונא בר חיננא: הכי אמר רב: כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום, שכבר שלשים יום הוא נקרא כאן בשם הזה, אין חוששין לו שמא אין זה שמו האמיתי, כי הוא לא היה מעיז לשנות את שמו לזמן כה רב, מחשש פן יוודע הדבר.
ודנה הגמרא: לא איתחזק, מאי? מה עושים עם אדם חדש בעיר, שעדיין לא הוחזק שמו שלשים יום, איך יכתבו לו גט?
אמר אביי: דקרו ליה, ועני. יש עצה לנסות אותו ולקרוא לו בפתאומיות בשמו, ואם הוא יענה, סימן שזה הוא שמו האמתי.
רב זביד אמר: אין זו הוכחה. משום שרמאה - ברמאותיה זהיר! הרמאי יודע להיזהר ולענות מיד כשקוראים לו בשמו המזוייף. ולכן אין עצה אלא להמתין עד שיוחזק בשמו שלשים יום.
ומביאה הגמרא מעשה שאירע בשובר של כתובה: מעשה בההוא תברא, בשובר של כתובה, דהוה חתים עלה, שהיה חתום עליו רב ירמיה בר אבא.
אתיא לקמיה ההיא איתתא, לאחר זמן באה אליו אותה אשה שעל שמה היה כתוב השובר, לתבוע את כתובתה מבעלה.
אמרה ליה לרב ירמיה בר אבא: לאו אנא הואי! לא אני זו שהחתמתי אותך על שובר שנפרעתי את כתובתי, אלא שמא אשה אחרת, ששמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי, היא זו שהחתימה אותך על השובר הזה, ומסרה אותו לבעלי, אך אני, עדיין לא נפרעתי את כתובתי.
אמר לה רב ירמיה בר אבא: אנא נמי אמרי להו: לאו איהי היא! אף אני אמרתי עתה לעדים האחרים שחתמו יחד עמי על השובר, שאינך זכורה לי כאותה אשה שחתמנו לה על שוברה, והצדק הוא אתך.
אך ואמרו לי, הם השיבו לי, שאכן את היא אותה האשה שחתמנו לה על השובר, אלא מיקש הוא דקשא לה ובגר לה קלא, היא הזדקנה ונשתנה קולה ונעשה יותר עבה, ולכן אינך מכיר אותה. [176]
הערות
[153] ואף חותמין עליו עדים. וכן להלן בשטר מכר.
[154] גם על זה שואלת הגמרא שם, שנחשוש שמא הוא יכתוב את השטר בניסן ולא ילוה רק בתשרי, והמלוה יטרוף מלקוחות שקנו מהלוה לפני תשרי? ומתרצת הגמרא, שמדובר בשטר הקנאה, שהלוה מקנה למלוה את נכסיו מזמן הכתיבה בין אם ילוה בין אם לא ילוה בסוף. וגם על זה מתרץ אביי שם, ש"עדיו בחתומיו זכין לו". תוס' ד"ה כותבין. והרמב"ם [מלוה ולוה כד א] פסק שאין כותבים שטר ללוה לפני ההלואה אלא אם יש בו קנין. אבל בשאר שטרות, לא הזכיר הרמב"ם שצריך לכתוב קנין, גם אם אין השטר נכתב מדעת שניהם. ומוכח, שרק לגבי כתיבת שטרי הלואה צריכים העדים לראות את ההלואה [אם אין בשטר קנין], אך במכר ובגט, דיינו שיחתמו העדים על השטר, ויחולו המכר או הגירושין אף בלי נוכחות עדים, ומבלי שידעו העדים בכלל שהמכר או הגירושין אכן התקיימו. ויש לדון, על מה בכלל מעידים העדים בחתימתם על השטר? הנתיבות [כח ז] סבור שכל עדותם אינה אלא על כך שהגט נכתב בציווי הבעל, ותו לא! אלא, כיון שיוצא הגט מתחת ידה, כאשר העדים חתומים עליו, יש לנו אומדנא מוכחת, הבנויה על כך שיש בידה שטר בחתימת עדים המאשרים שהגט נכתב בציווי הבעל, שאכן בעלה נתן לה את הגט. ועיין בשיעורי מרן האבי עזרי המלוקטים על מסכת בבא מציעא, בסוגיית שטרות, שהביא בשם ר' איסר זלמן, שהיה מתבטא כך: העדים שבשטר אומרים [רק] שהם חתמו! והיינו, שאין כאן כל עדות, מלבד העדות שהם חתמו על השטר, ומכח העדות הזאת, אנו מסיקים שהשטר נכתב מדעת הבעל, כי אחרת הם לא היו חותמים עליו.
[155] כתב היד רמה: למדנו מכאן, שאף על פי שהשטר בא לשמור על ממונו של המלוה, אף על פי כן, לענין השכר, אין הולכים אחר מי שנהנה מעצם השטר, אלא אחר מי שנהנה מהעיסקה עליה נסוב השטר.
[156] הר"י מיגש סובר, שדוקא כשהמוכר העיד על עצמו שהלוקח כבר שילם לו את הכסף עבור המקח [ונכתב כן בשטר]. שאם לא כן, אין לכתוב שטר מקח בלי ידיעת הלוקח, שמא המוכר יתבע ממנו על ידי השטר שישלם לו עבור המקח, והוא אינו רוצה כלל לקנות את השדה. והראשונים חלקו עליו, כי האיך יוכל המוכר לתבוע מהלוקח שישלם לו על סמך השטר שבידו, והרי ידוע הדין שכותבים שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו, ואין שום ראיה מהשטר שבידו שהלוקח אכן התחייב לקנות את המקח?
[157] לכאורה פשיטא הוא, שאי אפשר לכתוב ללוקח וללוה בלי דעת המוכר והמלוה, אלא אגב הרישא שכותבים למוכר לבד, נקט גם שללוקח לבד אין לכתוב. ומה שלא אמר כן לעיל בגט ושובר שאין כותבין לאשה ולבעל לבד, משום שסמך על מה שכתב כאן והוא הדין לעיל. וכן להיפך, לגבי הדין שצריך שיהא מכירן, נקט לעיל בגט ושובר, והוא הדין כאן בשטרי הלואה ומכר שצריך שיכיר את שמות הצדדים. רשב"א. וראה שם, שהביא מהרמב"ן לפרש באופן אחר את הרבותא של המשנה שאין לכתוב ללוה וללוקח בלבד. והרמב"ן כתב, שהחידוש הוא, שאפילו אם קיבלו קנין מהמוכר או הלוה על דבר המקח או ההלואה שלא בפני הלוקח והמלוה, ובא הלוקח או המלוה ומבקש לכתוב לו את השטר, אין כותבין לו, לפי שאין אומרים סתם קנין לכתיבה הוא עומד אלא כשנעשה הקנין בפני שני הצדדים. וגם יתכן שהמוכר והלוה אינם רוצים שיכתבו את השטר עד שיקבלו את הכסף. והרשב"א חלק עליו, והוכיח שאם קיבלו קנין מיד המוכר והלוה, כותבין את השטר ללוקח ולמלוה. והמגיד משנה בהלכות מלוה [כג ה] כתב שהחידוש הוא, שאפילו אם המלוה אומר לעדים תכתבו לי שטר שאני מלוה מנה לפלוני ותחזיקו את השטר אצלכם, שאם יבא הלוה היום ויאמר לכם שזה אמת תתנו לי את השטר, ואם לא, אז תקרעו אותו, אף על פי כן אין כותבין לו, לפי שבשעת כתיבה הוא שקר.
[158] היינו כשכותבים את השטר מדעת שניהם, אבל אם המוכר לבד כותבו, הוא נותן את השכר. יד רמה.
[159] כתב הרמב"ן, שתקנת חכמים היא, שמי שמרויח מהענין, הוא זה שצריך לתת את שכר הסופר. ומכל מקום, מעיקר הדין צריך שהשטר מכר יהא משל המוכר, כמו שנאמר "ספר מקנה", שהמקנה הוא נותן את השטר, אלא שתיקנו חכמים שיהא נעשה כאילו אמר הלוקח לסופר שהוא נותן לו המעות על מנת שיקנה את השטר למוכר. וכן לגבי גט, שתיקנו חכמים שהאשה תתן את שכר הסופר במקום הבעל כמבואר להלן בגמרא [קסח א], הוא על ידי שהם אמרו שתהא כאילו היא אומרת לסופר קבל ממני המעות והקנה את הגט לבעל. והקצות החשן [קצא א] כתב, שרק בגט מצינו בגמרא שמשום תקנת עגונות תיקנו חכמים שיהא הגט קנוי לבעל והפקר בית דין הפקר. אבל בשטרות אחרים, לא מצינו שעשה תקנה כזו. ואם כן, צריך הלוקח להקנות את השטר למוכר. ומאחר שאין עושין, כן הרי כל השטרות בימינו הם רק שטרי ראיה ואינם מועילים לעשות קנין. [ולא ראה את דברי הרמב"ן דלעיל, שגם בכל השטרות אמרו חכמים שיהא כאילו אמר הלוקח לסופר שיקנה את השטר למוכר]. נאמר בירמיה [לב י] שירמיה קנה את השדה מחנמאל בן דודו "ואכתוב בספר, ואחתום". ולכאורה קשה, מדוע כתב ירמיהו את השטר, והרי הוא הקונה ולא המוכר, והמוכר הוא זה שכותב את השטר על השדה שמוכר. ויש לומר, שירמיה כיון בזה למשנתנו, שהלוקח נותן את שכר הסופר. משך חכמה סוף בהר.
[160] הרמב"ן מפרש, שהרבותא היא שאפילו אם ראו עדים שכל אחד אומר כמה הוא יתן לבנו ולבתו, ועמדו וקידשו, שהדין הוא ש"הן הן הדברים הנקנין באמירה" ואין צריכים קנין נוסף, מכל מקום, אם אחד מהם רוצה שהעדים יכתבו לו את הדברים, העדים אינם רשאים לכתוב אלא מדעת שניהם, לפי שעכשיו הוא רק כמו מלוה על פה ועל ידי הכתיבה יעשה כמלוה בשטר, ולכן צריך הסכמת שניהם. וזה החידוש גם ביתר השטרות של המשנה שצריך דעת שניהם, שאפילו אם שני הצדדים התחייבו בקנין, מכל מקום, לא הוי כמלוה בשטר עד שיכתבו את הדברים.
[161] מאירי.
[162] וגם הוא מרויח בקבלת נדוניית האשה [הנכסים שהיא מכניסה לו]. נמוקי יוסף.
[163] מאירי.
[164] כתב ביד רמה ש"מדעת שניהם" האמור כאן אינו דומה ל"מדעת שניהם" שנאמר עד עתה, שמשמעותו שצריך את הסכמת שני הצדדים, ואילו כאן צריך רק להודיע לשניהם כדי שכל אחד יוכל לעיין בו ולראות את זכויותיו שלו וחובותיו של בעל דינו, אבל אין צריך את הסכמת שניהם, שאם אחד מהם טען טענה שהיא לחובתו אין הוא יכול לעכב מלכתוב אותה כדי שיוכל לחזור ולטעון טענות שקר. והרמב"ן כתב, שצריך את הסכמת שניהם לכתיבת השטר לפי שכל זמן שלא כתבו יכולים הצדדים לחזור ולטעון טענות אחרות, וכן בשטרי בירורי הדיינים יכולים הצדדים לחזור בהם מברירת הדיינים ולברור אחרים במקומם כל זמן שלא כתבו את השטר.
[165] רשב"ם. ובתוס' רי"ד כתב, שכוונת המשנה גם על מעשה בית דין, שאף שבעלמא הלוקח נותן שכר הסופר, זה רק כשהוא קונה את השדה מרצונו אבל כאן שהמלוה היה מעדיף שהלוה ישלם לו כסף ורק בלית ברירה הוא לוקח את השדה, לכן גם הוא צריך להשתתף בשכר הסופר.
[166] כתב הכסף משנה בהלכות גירושין [ב ג] שמדברי הרמב"ם משמע שהדין שצריך להכיר את שם האיש והאשה בגט ובשובר הוא גם כשכותבים את הגט והשובר בנוכחות שני הצדדים שהרי גם אז קיים החשש האמור. והמשנה לא באה אלא להשמיענו שאף על פי שהקילו שאפשר לכתוב גט ושובר בנוכחות צד אחד בלבד בכל זאת לגבי זה לא הקילו אלא צריך להכיר את שמותיהם. עוד למד שם מדברי הרמב"ם שרק העדים צריכים להכיר את שמותיהם, ואילו הסופר אינו מעלה ולא מוריד. בענין הכרת שמות הצדדים בשטרי הלואה ומקח וממכר, ראה תוספות יום טוב ורש"ש ומגיד משנה הלכות מלוה [כד ג].
[167] על פי תוס' בד"ה וליחוש ועוד ראשונים. והרשב"ם מפרש בדרך אחרת והקשו עליו תוס'. וראה הגהות הב"ח [ד], מהרש"ל, ומהרש"א בביאור דברי הרשב"ם.
[168] רשב"ם. במהרש"ל משמע שלא חששו שיתכוין להתירה לשוק בלא גט שזה חשש רחוק, וכן החשש רק לענין גביית הכתובה.
[169] ומה שנקט רב רק שם האיש בגט ושם האשה בשובר משום שדבריו עולים על המשנה שמדברת על אותו שבא לכתוב את הגט והשובר. תוס' ד"ה שם. והרמב"ן כתב, שרבותא קא משמע לן, שאפילו אותו שבא לפנינו צריך להכירו, לפי שהייתי אומר שאין לחשוש שהוא יחציף כל כך לשקר על עצמו שהרי הוא מתיירא מאנשים שמכירים אותו כאן. והרשב"א הקשה בסגנון אחר, מדוע בכלל היה צריך רב יהודה אמר רב לומר שצריך להכיר שם האיש בגט, והרי המשנה מפרשת יותר ממנו, שאמרה ובלבד שיהא מכירן, משמע שצריך להכיר את שניהם? והביא מהראב"ד לתרץ, שרב יהודה אמר רב בא לומר שלא נפרש את ההיכר של המשנה שדי בהכרת דניהם של האיש והאשה בלבד אלא צריך גם להכיר את שמותיהם.
[170] מכאן למד הרמב"ם, שלא די שיכירו את שמותיהם בלבד, אלא צריך להכיר גם את שם אבותיהם, שהרי מבואר כאן ששמו של אדם כולל גם את שם אביו. כסף משנה שם.
[171] מדובר שהוחזקו בעיר שני יוסף בן שמעון, שאם לא כן, אין לחשוש לכך. [וגם אז לא היה מועיל התירוץ ששני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה, שהרי אין יודעים שיש כאון עוד יוסף בן שמעון, ועדיין יוכל לגרש אשה אחרת ששמו ושמה כן]. והסוגיא אינה הולכת לשיטת רבי מאיר שעדי חתימה כרתי, שאם כן, לא יועיל שיגרשו נשותיהן זה בפני זה אלא צריך שיהא מוכח מתוך הגט עצמו שאדם זה גירש את אשתו, ואין עצה רק להוסיף דור נוסף בשמותיהם כדי להבדיל בין שני היוסף בן שמעון. אלא הסוגיא מדברת לפי רבי אלעזר שהלכה כמותו שעדי מסירה כרתי, ואין צריך שיהא מוכח מתוך הגט עצמו מי המגרש. ולכאורה, גם לפי רבי אלעזר יש להבין, מה מקשה הגמרא שהוא יגרש אשה אחרת בגט זה, והרי עדי מסירה צריכים להכיר את שמות האיש והאשה המתגרשים? וצריך לומר, שהחשש הוא שהעדים אמנם יכירו אותם בשמותיהם אך הם לא ידעו שזו אשתו של זה, ולא יעלה על דעתם לחשוש שמא יש עוד יוסף בן שמעון בעיר הזאת. ואולי שם נשותיהם דומה, ושמא זו אשתו של יוסף בן שמעון האחר. ומתרצת הגמרא ששני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. ומאחר שיש תקנה כזאת הרי כשתבא האשה לבית דין עם הגט כדי שיתירוה לינשא הם יחקרו את עדי המסירה אם לא היו שם שני יוסף בן שמעון בשעת הגט כדי לדעת אם אכן גירשו זה בפני זה. תוס' ד"ה וליחוש. והתוס' בגיטין [כד ב] בד"ה בעדי הוסיפו, שהגמרא היתה יכולה לתרץ, שעדי המסירה צריכים להכיר שזו אשתו של זה אלא שאין זו תקנה טובה כי אז יקשה למצוא עדי מסירה. וביד רמה כתב, שאם אכן מכירים עדי המסירה שזו אשתו של זה אין צריך שיגרשו זה בפני זה, אלא שרב אמר שלכתחילה יעשו כן שזו תקנה טובה גם באופן שעדי המסירה אין יודעים שזו אשתו של זה.
[172] כך מפרש רבינו גרשום ויד רמה, וכן משמע בתוס' ד"ה וליחוש [ב]. גם מהרמב"ם ושולחן ערוך משמע שהחשש הוא באופן שגם שמות נשותיהם שווים.
[173] הקשה הריטב"א: עדיין יש חשש שמא אשה זו תמסור את הגט לאחר שקיבלתו, לאשת יוסף בן שמעון האחרת? ותירץ, שזה מילתא דלא שכיחא שהיא תרצה לקלקל לה לאחר שהדבר נעשה בפומבי. ראה תורת חיים שביאר איך יתיישב לגבי שובר שם לא מצינו דין זה שאין נותנים שובר אלא זה בפני זה, ויש לחשוש לשני יוסף בן שמעון באותה עיר ששמותיהם ושמות נשותיהם שוים.
[174] הגמרא לא הקשתה שמא יוסף בן שמעון מעיר זו יכתוב כאן גט על שמו וילך לעיר אחרת ויגרש שם את אשת יוסף בן שמעון האחר, משום שצריך שיהא כתוב בגט שם העיר של המגרש והמתגרשת. ולכן הקשתה רק באופן כזה שאדם זה אינו מתגורר כאן באופן קבוע אלא עבר כאן בדרכו למסחרו שאז כותבים את שם העיר הקבועה בה הוא מתגורר, שם גם נמצא יוסף בן שמעון האחר. ואף שכותבים בגט את שם העיר שנכתב בה הגט, מכל מקום כאשר תוציא האשה את הגט לא נפסול אותו בגלל שהוא נכתב בעיר אחרת, שהרי שמא הבעל בא לכאן רק כדי לכתוב את הגט. מאירי. והרשב"א כתב, שאף שהדין אמת שכותבים בגט את שם העיר של המתגרש, מכל מקום אין ראיה מסוגייתנו לכך, שהרי גם עתה לא יצאנו מצידי כל החששות, שאפשר שיוסף בן שמעון מכאן יאמר לסופר שהוא גר בעיר אחרת, שהרי לא שמענו שצריך להביא ראיה על שם העיר שהוא גר בה, ויגרש את אשת יוסף בן שמעון משם. אלא שאין חוששין לכל החששות הללו, שאם כן, אין לדבר סוף. ובדומה לזה כתב הרמב"ן, שאם נחשוש לחששות אלו מה נעשה בשטרי הלואה שלא כותבים בכלל את שם העיר, ואם כן, שמא יוסף בן שמעון מכאן יכתוב שטר על שמו ויתו אותו לאיש אחר בעיר פלונית שיתבע מיוסף בן שמעון של שם, אלא ודאי שאין חוששין כל כך. [היינו שאין חוששין רק לשני יוסף בן שמעון מאותה עיר שמא יקלקל אחד לשני ולא משני ערים].
[175] הקשו בתוס': מה החשש, והלא צריך להכיר גם את שם האשה, והיא הרי לא הוחזקה כאן בשם הזה? ותירצו, שיש לחשוש שמא יביא גם את אשתו לכאן כדי להחזיק את שמה כשם אותה אשה שהוא כותב בגט. ועוד תירצו, שהוא יכתוב את שם אשתו ויביא עדים שמכירים אותה בשמה ויודעים שהיא אשתו אך אינם יודעים את שמו [שאז היה מתגלה שמו האמיתי], ואחר כך הוא יגרש את אשתו של פלוני בעירו ששמה כשם אשתו. תוס' ד"ה ומחזיק.
[176] צריך לומר, שהיה אתו רק עוד עד אחד בלבד, שאם היו שנים, הרי גם אם היה נשאר בדעתו שזו לא האשה שחתם לה הרי יש כאן עוד שני עדים שמעידים שהאשה הזאת קיבלה כבר את כתובתה. אילת השחר.
אמר רב ובלבד שיהא מכיר שם האיש בגט. שכן הוא שמו בודאי שאם אין מכירין יש לחוש שמא עצמו יכנה שמו יוסף בן שמעון בשם חבירו ויוליך לאשתו של אותו ששמו כן ויתן לה הגט כדי שתגבה כתובתה מבעלה שעשה עמה קנוניא. וכן הכי נמי שם האשה בשובר צריך שיהא מכיר שם האשה בשובר שכך שמה בודאי דאם אין מכירה יש לחוש שמא תוליך זה השובר לבעלה של אשה ששמה כך ויאמר גרשתיה ופרעתיה כתובתה וזהו השובר ועשתה עמו קנוניא:
וליחוש. אפי' היכי דמכיר שם האיש בגט ולא שם האשה יש לחוש דלמא שמיה כשם חבריה ושם אתתיה שכותב לה הגט יכנה אותה בשם אשת חבירו ואשתו שלו אין שמה כן כמו שכותב בגט אלא על שם אשת חבירו הוא כותב ואח"כ ממטי האי גט לאתתיה ומגרש לה על שם בעלה והיינו תקלה הואיל דאין סופר מכיר שם האשה בגט. והכי נמי שם האיש בשובר איכא למיחש כי האי גוונא הואיל דאין מכיר שם בעלה ליחוש דלמא ממטיא האי שובר לגבר אחר דשם אתתיה כשמה דהא איתתא שהיא בשובר ואתו לידי תקלה דיימר לה כבר כתובתך פרועה והרי שובר בידי הלכך צריך שיהא מכיר שם האיש והאשה. ואכתי אע"ג דמכירין שם האיש והאשה איכא למיחש לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת ושם נשותיהן שוה ואיכא למיחש דלמא כתב גיטא כו':
אלא זה בפני זה. דהשתא ליכא למיחש: ואכתי אע"ג דמכיר שם האיש ושם האשה איכא למיחש דלמא אזיל חד ראובן בן יעקב למתא אחריתי ומחזיק לשמיה ויסב את שמו יוסף בן שמעון כשם חבריה וכתב גיטא וממטי ליה לאתתיה דהיאך דשמה כשם אתתיה ואתו לידי תקלה:
כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום אין חוששין. שכינה שמו שהיה מתיירא שמא יבוא אדם שיכיר שאין שמו כן ויתבייש משום הכי לאחר ל' כותבין:
לא אתחזק מאי. דאכתי לא עמד ל' יום:
אמר אביי כגון דקרו ליה. בפתע פתאום ועני ודאי שמו שרגילין לקרותו: ורב זביד אמר אין כותבין עד דאתחזק בעיר שמיה ל' יום משום דרמאה ברמיותיה ידע לזהר מיד כשקורין לו:
ההוא תברא. שובר אשה מכתובתה שהוציא הבעל על אשתו והיא כופרת:
אתאי לקמיה דרבה בר חנן אמרה ליה לאו אנא הואי. מעולם לא חתמתי על שוברי שמא אשה אחרת היתה ששמה כשמי. ואמר לתלמידיו אנא נמי אמרי דלא איהי היא שאיני מכירה. אמרו ליה ודאי היא היא שחתמת על שוברה אלא מיקש הוא דקשה ובגר לה קלא. כלומר בשביל שהזקינה נתחלפה קולה מכמות שהיתה בימי בחרותה ומשו"ה אין אתה מכיר אותה:
ובגר לה. כמו בגרת שנתחלפה לה ימי נעוריה ונכנסת בימי בגרות:
כותבין שטר למוכר וללוה. כבר אוקמוה במציעא (י"ג א') בשטרי הקנאה ואי לא חיישי' שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי וכו' כדאיתא התם ושמעינן מינה דהך נותני' בשלא העיד על עצמו שקבל המעו' מידו שלא כדברי הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל והטעם שאין הפסד ללוקח ולמלוה בכתיבה זו שאין השטר ראיה בכך עד שיגיע לידם שהדין כבר ידוע שכותבין שטר למוכר וללוה ואם בא להוציא מהן דמי' צריך ראיה אומרין שמא מעצמך כתבו לך כדאמרי' לקמן (קע"ג א') בפירקין בשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת.
ומסתבר לי שאם העידו על עצמו שקבל דמים מן הלוקח וקנה בכסף או בחזקה בחליפין כותבין אפי' בלאו שטרי הקנאה שאין שטר זה אלא לראיה שאף המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדין ולקנוניא ליכא למיחש שהרי נכסים שלו מה שירצה עושה בהן מיום זה ואילך והיינו שטרי הודאות ולא שייך בהו קניין כלל.
והא דקתני אין כותבין ללוקח ומלוה כשבאו הם לבדם לכתוב ושלא לצורך נשנית שאם נכתב להם עדות שקר היא אלא אגב רישא קתני לה ויש לפרש דארישא קאי לומר דאם קנו מן המוכר שלא בפני לוקח ובא מוכר לכתוב כותבין לו בא לוקח לכתוב אין כותבין לו דלא אמרי' דסתם קנין לכתיב' עומד בשלא בפניו א"נ איפשיטי זייר ולא ניחא ליה דנמסור שטרא עד דשקיל לדמיה ומי' זכה זה במקחו מחמת הקנין לדעת ר"ש במציעא (יג,א), וכבר כתבנו שם.
ולוקח נותן שכר. תקנת חכמים היא, שכך בדין שמי שנשכר יתן השכר. ומיהו נעשה כאומר לו הא לך זוזי והקנה שטר למוכר, דספר מקנה בעינן כדמוכח בפרק המביא תניין והשתא דתקינו רבנן שהאשה תתן שכר הגט ה"נ אמרו שתהא כאומרת לו הא לך זוז והקנה הגט לבעל לפיכך אינו צריך להיות הקסת והדיו והקולמוס והקלף אלא של סופר והוא מוכר הכל באותו זוז, ופי' במסכת גיטין (כ,א).
אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם. פי' שטרי אירוסין אינון שטרי אירוסין ממש הרי את מקודשת לי וקמ"ל שאם כתבו שלא מדעתה אינה מקודש' ופלוגתא דאמוראי היא בקדושין (ט,ב), ולמאן דמפ' התם בשטרי פסיקאתא קמ"ל שאע"פ שראו שאמרה כמה אתה נותן לבנך כך וכך ולבתך כך וכך ועמדו וקדשו שהן הן דברים הנקנין באמירה אם רצה אחד מהם שיכתבו לו אין רשאי' לכתוב שלא מדעת שניהם משום דהשתא הוו כמלוה על פה ואי כתבו משוו ליה כמלוה בשטר דדברים הללו ניתנו לו ליכתב.
ולא כדברי הר' יהוסף הלוי ז"ל שהוא מפרש שאין כותבין אם לא הסכימו שניהם להזדווג משום דהוי עדות שקר דקשיא עליה הא דאתמר עלה התם וביבמות (י"ב ב') ולא מיתפרשא ליה כלל אלא הכי פירושא כדאמרן דאע"ג דחזו פסיקאתא לא כתבי ליה משום דדברים הללו ניתנו ליכתוב והוו להו כהודא' בפני שני' וצריך לו' כתובו כדמפ' בגמ' התם ונשואין נמי כי האי גונא הוא לומר שאין כותבין כתובה לאשה עיקר ותוס' ושעבוד נכסים כנגד השום אלא מדעת הבעל ודעת אשה נמי בעינן שאם קבל' עליה להכניס לו כלום ולשעבד עצמה בכלום לו וליורשיו אין רצונה שיהא להם עליה כמלוה בשטר.
והחתן נותן שכר. אי בשטרי פסיקאתא איהו הוא דקני מהשת' ומה שקנתה אשה קנה בעלה ולמאן דאמר שטר קדושין ממש הא קמ"ל דאפי' צורבא מרבנן נמי סלקא דעתך היא תתן השכר ונימא שהשכר כדי שיקנה הסופר השטר לבעל כדאמרי' השתא בגיטין קמ"ל אבל ודאי בעינן שיהא שטר הקדושין שלו ואפי' בצורבא מרבנן דאיתקש ליציאה.
שטרי אריסות וקבלנות. כיון שכתבו שטר אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא כופין את המקבל לעבדה כראוי לה ואת בעל הבית ליתן לו שדהו ומה שקבל עליו בזריעה ועבודה השדה למחצה לשליש ולרביע לפיכך אע"פ שקבל עליו בפניהם לקבל שדה זו אין כותבין שהרי הם יכולין לחזור בהן עד שלא כתבו ומשכתבו קנו ואי קביל נמי לשלומי כלום וכתבו הוה ליה כמלוה בשטר.
ושטרי בירורין. למאן דאמר שטרי טענתא אין כותבין אע"פ ששמעו מהם טענות בבית דין שמא הוא רוצה לחזור ולטעון ומשכתבו על פיהן אינן יכולין לחזור ולטעון ואע"ג דקא יהיב אמתל' ואף ע"ג דלא אתו עדי' דמשעת כתיבה הוה ליה לברורי טענתיה ולמאן דאמר שטרי בירורין נמי חד טעמא הוא משום שאע"פ שבירר לו א' יכול לחזור בו עד שעת ישיבתן בדין שטענו בפניהם או עד לאחר גמר דין ומשכתבו אין יכולין לחזור בהן וכן פרש"י ז"ל במציע' כותבין שלא יוכלו לחזור בהן.
ומעש' ב"ד כגון. שטרי חליטתא ואדרכת' ודכוותהון שמשנכתבו קנו ואין א' מהם יכול לחזור ואחריות' נמי רמי עלייהו. וכן נראה לי לגבי בירורין של ב"ד שאמרתי שיכול להוסי' על שלש' עד שיכתובו כדאתמ' בספרי טרחכם מלמד שהיו טרחנין היה אחד מהם רוא' את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוספני עליכם דיינים ואף ע"פ ששנינו דיני ממונות בשלשה לומר שכופין אותו לברור להן זה אחד וזה אחד הא אלו אמר לפני רבים אני רוצה לדון מוסיפין שנים שנים זה בורר אחד וזה בורר אחד והדבר צריך הכרע ומיהו ודאי שאם קנו מהם או כתבו בירורין אין להוסיף ואין לגרוע.
גמ': שם האיש בגט ושם האשה בשובר. תמיהא לי כיון דאסיקנא שם האיש בגט והוא הדין לשם האשה אמאי נקט שם האיש בגט ושם האשה כשובר. ואפשר דרבותא קמל"ן סלקא דעתך האי דאתא לקמן לא משקר בשמיה דידיה דלא חציף כולי האי מימר אמר איכא אינשי הכא דמשתמודעי לי, קמ"ל.
מדלא חיישי' לשני יוסף בן שמעון דעלמא שלא היו דרין בעיר אחת דילמא כתב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהאיך שמעי' מינה דצריך לכתוב שם עירו בגט הילכך ליכא תו למיחש, כך כתב הרב אב בית דין ז"ל.
ותמיהא לי בשטרי הלואו' נמי ליחוש דילמא כתיב שעיר בשמא דידיה דהוא יוסף בן שמעון ואזיל למתא אחריתי דאית בה יוסף בן שמעון ויהיב למלוה שבשטר ועבדי קנוניא עלי' דהאי שאין כאן שם עירו וי"ל אי אתיא למיחש לכי הך קנוניא אין לדבר סוף אפי' תאמר שאין כותבין שטר ללוה אלא א"כ מלוה עמו שמא שניהם עושין קנוניא על יוסף בן שמעון שבעיר אחרת, אלא לכולי האי לא חיישינן.
כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו וכן שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו. כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, דדוקא דלוה ומוכר קאמרי דקבילו לזוזי דהלואה או דמי המכר אבל לא אסהידו אנפשיהו דקבילו, איכא למיחש דילמא לא בעי מלוה לאוזופיה ולא לוקח להנהו זביני והילכך אי טעו סהדי וכתבי שטרא ולא ידעי נתינת הדמים, כשיתבע אותו לדין ליתן הדמים, צריך להבאי ראיה שמדעתו היה. ואני תמה, בשטר הלואה למה לי דהודה בכך, דהא אפילו אם כתבו שטר מלוה ולוה מדעת שניהם, כל שלא נתן מעות יכול לחזור בו. ולא עוד אלא אפילו כתב שטר וקבלו המלוה יכול הוא לחזור בו, דבמה נשתעבד הוא ליתן מעות. דבשלמא גבי מכר, כל שזכה לוקח במקח נתחייב בדמיו, וכדאמרינן בעלמא כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין, אבל גבי הלואה במה נתחייב, וגדולה מזו אמרו בפרק האיש מקדש (קדושין מז, ב) בפלוגתא דרבי שמעיון בן אלעזר משום רבי מאיר ותנא קמא במלוה אם היא כפקדון אם לאו, דבמלוה ברשות בעלים לחזרה פליגי, דמר סבר ברשות בעלים היא לחזרה ואי בעיא למהדר מצי הדר, כלומר, כל שלא הוציאם, ומר סבר ברשות לוה קיימא ואי בעי למהדר לא מצי הדר, דמלוה להוצאה ניתנה וכל שקבלם הרי הם כאילו הוציאם, אלמא לכולי עלמא כל שלא קבלם מצי מצוה למהדר ביה, ואפילו כשקבלם ולא הוציאם סבר ר' מאיר דמצי למהדר. ואפילו במכר נמי אי דלא קנו בשטרא, הא עד דיהבי זוזי מצי נמי לוקח למהדר ביה, דהא לא קנה כדי שיתחייב בחליפיו. אלא דבשטרי מקח בשטרי אקנייאתא אפשר דקנה ואפילו נפיק ועייל אזוזי, דמשעת קנין קנה, וכדעת רש"י ז"ל שכתב בפרק קמא דמציעא (יג, א) גבי הא מתניתין דהכא דאוקימנא התם בשטרי אקנייתא דהא שעבד נפשיה, ופירש רש"י ז"ל שם, דהא שעבד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה. וכבר כתבתיה שם במקומה בסייעתא דשמיא.
עוד קשיא לי, דאי בשלוה מודה שקבל מעות, תו ליכא למיחש לשמא כתב ללוות ולא לוה, למה להו לאקמא בפרק קמא דבבא מציעא בשטרי אקניאתא, אפילו בלא אקניאתא נמי איתא, במודה, דאי לא לעולם לא כתבי שטרי דלא אקניאתא ואפילו בפני מלוה, דמשעה שהודה שקבל מעות נאמן והרי הוא כקבל בפנינו.
עוד יש לתמוה בדברי הרב ז"ל, דבין כך ובין כך למה צריך להעיד על עצמו שקבל מעות ומחמת חששא זו, דהא כל דלא בעי לוקח ליקנות ומלוה להלוות אין שטר זה מחייב, דכיון דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ולמוכר אף על פי שאין לוקח עמו פשיטא שיכולין לטעון שלא מדעתנו נכתבו.
הא דקתני ואין כותבין למלוה אלא אם כן לוה עמו ולא ללוקח אלא אם כן מוכר עמו. איכא למידק, פשיטא, צריכא למימר. וכי תימא אטו רישא נקט להו, לא מיחוור לי, דאם כן מאי שנא דתנא הכי בהני ולא תנא נמי הכי בגט לאיש ושובר לאשה. ובנמקי הרמב"ן ז"ל, דיש לפרש דארישא קאי, לומר, דאם קנו מן המוכר שלא בפני לוקח ובא מוכר לכתוב כותבין לו בא לוקח לכתוב אין כותבין לו, דלא אמרינן דסתם קנין לכתיבה עומד כשלא בפניו, אי נמי אפשיטי זייר ולא ניחא ליה דנמסור עד דשקיל לדמי. ומיהו זכה במקחו מחמת הקנין, לדעת רש"י בפרק קמא דמציעא. והרב בעל העיטור ז"ל (מאמר ז' ח"ב כתיבת שטרות, בהתחלה) כתב, משום דחוב הוא, שמא לא לוה או פרע. והא דגרסינן בריש גמרא אף על פי (כתובת נה, א) כתובו וחתומו וקנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה, בכתובה הוא, דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. וכתובו וחתומו והבו לה גרסינן בספרים. ורש"י ז"ל גריס והבו ליה כגון מתנת קרקע. עד כאן לשונו. ואין דברים אלו מחוורין בעיני, מדאכריז שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, ואמרינן טעמא אי משום שמא כתב כללות ולא לוה, הא שעבד נפשיה, ואי משום פרעון, לפריעה לא חיישינן, ואם איתא, שמואל מי פליג אחדא מתניתין ואנן נמי אף על גב דלא קיימא לן כשמואל, הני מילי בשטרי הלואה. אבל בשטרי מקח וממכר הכן קיימא לן, וכדאיתא התם בפרק קמא דמציעא (יד, א). ואילו טעמא דהא מתניתין כדפרישו אינהו ז"ל, אמאי יחזיר, ניחוש דילמא מידא דלוה או מידא דמוכר נפל ולא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואי נמי מידא דספרא נפל, כדאמרינן בשילהי פרק קמא דמציעא (כ' ב) גבי תכריך של שטרות. אלא משמע דאגב רישא נקט להו, ותנא בהנך דלעיל והוא שמכירין והוא הדין להני, ותנא בהני אין כותבין למלוה וללוקח והוא הדין לאינך.
ובתוספתא (פי"א ה"ג) תני הכא בכולהו, דתנינן התם: כותבין גט לאיש שלא מדעת האשה אבל אין כותבין אלא מדעת האיש, כותבין שובר לאשה שלא מדעת האיש אבל אין כותבין שלא מדעת האשה, כותבין לרב שלא מדעת העבד אבל אין כותבין לעבד אלא מדעת הרב, אתקליסיא שלא מדעת המלוה אבל אין כותבין אלא מדעת הלוה, דאיתיקאות אפותיקאות ומתנות שלא מדעת הנותן אבל אין כותבין אלא מדעת המקבל. כך מצאתי שם הגירסא. ונראה שיש בה שיבוש, ואיפכא תניא: דיתיקאות וכו' שלא מדעת המקבל אבל אין כותבין אלא מדעת הנותן, ועוד שנינו שם: גזרי דינין ופרוזבולין שלא מדעתן שניהן ר' אומר אומר אני שאין כותבין פרוזבולין אלא מדעת המלוה.
אינם כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם. פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, אין כותבין אלא אם כן הסכימו שניהם להזדווג, משום דהויא עדות שקר. ואינו מחוור, דהאי שטרי אירוסין, שטרי ארוסין ממש היא, דהיינו.שטר קדושין, הרי את מקודשת לי. וכבר איפליגו בפירושא דהא מתניתין אימוראי בפרק קמא דקידושין (ט, ב), דרבא ורבינא אמרו דשטר אירוסין וקידושין שכתבו לשמה ושלא מדעתה מקודשת, דומיא דגט, דאיתקש הויה ליציאה, ורב שרביה ורב פפא אמרי אינה מקודשת, דבעינן שטר מקנה, ואקשי עלייהו דרבא ורבינא מהא מתניתין דקתני שאין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם, ופרשו מתניתן בשטרי פסיקתא, דהיינו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך, ולפיכך אין כותבין אלא מדעת שניהם, דדברים אלו ניתנו ליכתב, כלומר, שיש להם דין מלוה בשטר לגבות ממשעבדי ושלא יהא נאמן לומר פרעתי כל שנכתבו, ולפי' כל אחלד יכול לעכב שלא לכתוב, כדי שלא יהא עליהן כמלוה בשטר, וכדאיתא בכתובות ריש פרק הנושא (כתובות קב, א), ורב פפא ורב שרביא מפרשי לה התם בפרקא קמא דקידושין בשטרי אירוסין ממש.
והבעל נותן שכר. דהוא הקונה וזוכה באשה.
ושטרי נישואין נמי, היינו מה שהתנתה האשה להכניס שום לבעל, וכן מה שהאיש מקבל עליו להכניס לה שום משלו, או שקבל עליו בשום מה שהכניסה לו היא, ולפיכך אין כותבין אלא מדעת שניהם, שמא אין רוצין להיות עליהם כמלוה בשטר.
ואין כותבין שטר אריסות וקבלנות שלא מדעת שניהן. לפי שעד שלא נכתב ביניהן שטר יכולין הן לחזור בהן, אבל משכתבו הרי נשתעבדו זה לזה ושוב אינן יכולין לחזור בהן.
ושטר ברורין. למאן דמפרש בגמרא (קסח, א) שטרי טענתא, משום דכל שלא כתבו יכולין לחזור ולטעון, אבל משכתבו אינן יכולין לחזור ולטעון, ואילו בנותן אמתלא, ואפילו לא באו עדים. ולמאן דמפרש זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, עד שלא כתבו יכולין לחזור בהן ולברור אחרים, ומשכתבו אין יכולין לחזור בהן. וכן פירש רש"י ז"ל בפרק קמא דמציעא (כ, א. ד"ה זה בורר) שלכך כותבין שלא יחזרו בהן.
גמרא: שם האיש בגטו והוא הדין לשם האשה. ואם תאמר אם כן למה אמר רב יהודה שם האיש בגט ושם האשה בשובר, והא המשנה מפרשת יותר ממנו, שאמר (ה"ה) ובלבד שיהא מכירן, דמשמע שיהא מכיר שניהן. תירץ הראב"ד דשם האיש ושם האשה אתא לאשמועינן שיש בני אדם מכירין את האיש ואין יודעין שמו, ואתא רב יהודה למימר כי ההכר שאמרה המשנה הוא הכרת השם ולא הכרת פנים לבד.
כל שהוחזק שמשו בעיר שלשים יום אין חוששין לו. כתב הראב"ד ז"ל, אכתי איכא למימר דילמא איכא יוסף בן שמעון הכא ואיכא אחרינא במתא אחריתי, וכתיב היאך גיטא הכא סתם וממטי ליה להאי מתא לאינתתיה דהאיך. ותירץ, דשם עירו ושם עיר מעכבין. ומכאן דכשאמרו שינה שמו ושמה פסול הוא הדין לשם עירו ושם עירה פסול. ולא עוד אלא שצריך לכתוב בגטו שם כל המקומות שדרו שם, ואפילו דר בשנים ושלשה מקומות, וכדמוכח בירושלמי ובתוספתא וכבר כתבתי במקומה בפרק הניזקין, אלא שאין אני רואה מכאן ראיה, דבין שתאמר שצריך לכתוב בין שתאמר אינו צריך, עדיין לא יצאנו מידי חשש רמאות, שאילו רצה לרמות יאמר שהוא דר באותה העיר, ואינו צריך להביא ראיה שדר שם, כי זה לא שמענו שיהא צריך להביא ראיה על המקום שדר בו או על המקום שנולד בו, ואם כן עדיין יבא וישקל ומסביק שם אעירו כשם אותה העיר שדר בה אותו יוסף בן שמעון האחר, אלא דלחששא זו לא חששו, דאם כן אין לדבר והרמב"ן ז"ל הקשה, אם נחוש לחששות אלו, אם כן אף אנו נחוש בשטרי הלואה כן, דילמא כעתיב שטר בשמיה דידיה ומסיק שמיה יוסף בן שמעון ואתא למתא אחריתי דאית בה יוסף בן שמעון ויהיב לה למלוה שנכתב שמו בשטר ועבדי קנוניא עליה, דאין כאן שם עירו. ותירץ, דאי אתית למיחש לכי הך קנוניא אין דבר סוף, אפילו תאמר שאין כותבין שטר ללוה אלא אם כן מלוה עמו שניהם עושים קנוניא על יוסף בן שמעון [שבעיןר] אחרת. אלא כולי האי לא חיישינן.
מהא דאמרינןאנא הוא דאמרי להו ואמרו לי איהי היא אלא דבגר ליה קלא. שמעינן דלהכרת שם איש ושם אשה אפילו על אשה ואעל קרוב ואילו על עד אחד סומכין, דמלתא דעבידא לאיגלויי היא, ודומיא דאשתמחודעא דהאי אחוהי דמן אבויה דמיתנא הוא דאמרי' ביבמות (לט, ב) דאפילו על יקרוטב, דמילתא דעבידא לאיגלויי היא. ותדע, דאילו אין סומכין כאן אלא על י עדים, היאך אמרו כאן דצורבא דרבנן לא דק, הא דק על פי עדים, ותו לא מהימן למימר דלאו איהי היא.
כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו הואיל ומכירין שהרי אין בו זכות ללוה והלוה נותן שכר ומפרש בגמ' אע"פ שהיתה מלוה זו בתורת עסק שאין כל הריוח למלוה ואין כל ההפסד על הלוה ושאם ירצה המלוה ליפרע אין לו רשות בכך עד שיגיע זמנו ופירשו גאוני ספרד דוקא בשהעיד הלוה על עצמו שכבר קבל המעות אבל אם לא העיד על עצמו כן אין כותבין אלא מדעת שניהם ומ"מ אין כותבין למלוה אלא מדעת הלוה וכן לא אמרו שכותבין ללוה אע"פ שאין מלוה עמו אלא בשטר שיש בו קנין שאם אין בו קנין יש לחוש לכתב בניסן ולא לוה עד תשרי שאין לו לטרוף אלא משעת הלואה כמו שביארנו בראשון של מציעא:
כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו שהרי אין כאן שום חובה ללוקח אבל לא ללוקח אא"כ מוכר עמו והלוקח נותן שכר ופירשו בגמ' אף במוכר שדהו מפני רעתה כגון שמוציאין בה יתר על היוצא ממנה שמ"מ המוכר מפסיד וכמו שאמרו זבנת קנית זבינת אפסידת ואף בזו כתבו גאוני ספרד דוקא כותבין למוכר בלא לוקח כשהעיד על עצמו שקבל הדמים מן הלוקח שאם לא כן שמא מכוין הוא למכור לו על כל פנים ולדחקו בנתינת הדמים ואין דעתי נוטה בכל אלו שבכלם פירושם שאם המלוה או הלוקח יתרצו בכך יתרצו ואם לאו ולא כלום:
נמצאו גט ושובר ומלוה ומכירה נכתבין לבעל ולאשה וללוה ולמוכר שלא מדעת האחרים וכל השטרות במכירין אין כותבין שטרי אירוסין ר"ל שטרי פסיקאתא והם עניני התנאים שהוא נותן לבתו ושזה נותן לבנו וכן שטרי נשואין והוא שטר הכתבה והנדוניא אלא מדעת שניהם ושיסכימו שניהם בכך שמא יפחות לה מן הראוי ויש כאן חוב לשניהם והחתן נותן שכר שהוא הקונה ופירשו בגמרא אפילו היה צורבא מרבנן שמן הסתם היא נהנית בנשואיו ומהירה לגמור נשואיה ואינה קפידה על השכר אין השכר אלא על הבעל:
אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם שיסכימו זה בהקנאתו לאריס וזה בקבלת טורח העבודה והמקבל נותן שכר ופירשו בגמ' אפילו בשדה בור שיש לומר שהבעלים נהנים הרבה בכך אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם פירשו בגמרא שטרי בירורין בשני פנים אחד שטרי הטענות שכותבין שם כך וכך טען פלני וכך השיב לו פלני והשני שטר ברירת הדיינים כשבורר לו זה אחד וזה אחד והיאך כותב עד שיסכימו שניהם כל אחד על שלו ומכאן אתה למד שמשכתבו ברירתם וחתמו אין יכולין לחזור שאם כן מה צרך לדעת שניהם ושניהם נותנין שכר שהרי שניהם זוכין עכשו בשוה רשב"ג אומר לשניהם כותבין לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו פירוש בשטרי טענות ובמעשה בית דין שלדעת תנא קמא אין כותבין אלא אחד וכותבין בו זכות כל אחד מהם וחובתו ומשתתפין שניהם בשכר הסופר ודמי השטר ונהנין כל אחד בשל חברו וכל שאומר אין רצוני להשתתף עמך אלא כתוב שלך לבד ואני שלי לבד מדת סדום היא ורשב"ג אומר שאין זו מדת סדום שאם כן כל זמן שאני צריך לעיין ולהתבודד על הטענות אתה אומר שאתה צריך לו ושמא תאמר לעיין בה ביחד דמית עלאי כאריא ארבא והלכה כרבן שמעון:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה ממה שלא נתבאר בביאורה כך הוא:
מאחר שביארנו שכל שלא הכירוהו העדים או שלא הוחזק שמו אצלם אין חותמין לו כל שטר שיצא בפנינו וצוח הלוה שלא לוה ממנו ושמא אחד העלה שמו כשמו אין חוששין לדבריו שלא חתמו העדים עד שהכירו או שהוחזק שמו אצלם ואפילו אמר העד לא זה היה אינו חוזר ומגיד אלא שחוקרין את הדבר יפה וכל שלא נמצא שם זיוף גובים בשטר זה ומ"מ בתלמיד חכם ושהחייב בשטר זה אשה שאין דרך תלמיד חכם לעיין בה כל כך חוששין לדבריו מעשה היה באחד מן החכמים שהיה חתום בשובר של אשה וצוחה לפני הדיין שמעולם לא עשתה שובר זה ובא החתום לפני הדיין וכששמע קולה אמר אף אני אמרתי באותה שעה שלא הייתי סבור לפי הקול שתהא היא אותה האשה הרמוזה עד שאמרו לי שמתוך בגרותה בגר קולה ונתעבה ועל דבר זה נשענתי וחתמתי ודנו בזה שאע"פ שאמרו אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן אין דרכו לבדוק בנשים כל כך ומ"מ אם אמר בודאי זו היא שחתמתי עליה נאמן אע"פ שאין דרכו לדקדק היכא דדק דק:
וגדולי המפרשים כתבו שמכאן אתה למד שזה שהצרכנו להיות העדים מכירים שמותיהם בכל השטרות סומך בזה אפילו על פי אשה ואפילו על פי קרובים וכמו שאמרו בענין חליצה שכותבין ואשתמודעינהו דאחוה דאבוה הוא אפילו על פי אשה שאם תאמר שאין לו לסמוך אלא מפי עדים היאך יכול לחזור ואף כשסמך על פי אשה או קרוב אין מקבלין חזרתו אלא בצורבא מרבנן ולענין אשה אבל אחר שדרכו לדקדק בעיון חזקה מדקדק וחותם ואיני מבין תוכן דברים אלו שכל שאינו נשען על הכרתו יראה בודאי שאינו סומך אלא על פי עדים ומעשה זה שהזכרנו טועה היה בה מאיזה צד דמיון אלא שהיה מפקפק בה מצד הקול עד שאמרו לו שמתוך בגרותה נתעבה קולה ומ"מ על הכרתו היה סומך ואין זה דומה לחלוצה שסומכין על עבד או אשה וקטן לומר שזהו אחי פלוני מאביו וחולצים על פיהם שבחליצה טעם הדבר מפני שהוא דבר העשוי להגלות ולהיות אמתת הענין מתבררת שלא מפיהם והוא הוא הטעם בעדות אשה שאף בעבד ואשה ועד מפי עד ומפי הכתב נאמנין משום עגונה הקלו בה הואיל והדבר עשוי להגלות ולהתברר ומ"מ אתה למד מכאן שעל קצת הכרת עצמו הוא נסמך בענינים אלו ומ"מ זו של חליצה יש אומרים שאין הבית דין סומכין לחלוץ על פי קרוב או אשה אלא שהעדים המעידים שזהו אחיו מאביו נודע להם דבר זה קודם מעשה מפי קרוב או אשה וכבר ביארנוה במקומה בפרק החולץ:
כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו. מיסתברא לן דדוקא דהיכא דמעיד על עצמו שכבר קיבל המעות מן הלוקח שאין כאן חובה על הלוקח כלל כדי שיהא צריך להיות מדעתו אבל אם לא העיד על עצמו שכבר קיבל המעות אין כותבין וחותמין אלא מדעת הלוקח דחיישינן שמא אינו רוצה לקבל אותה לקיחה ולהדחיק עצמו בנתינת הדמים הילכך אם טעו העדים וכתבו שטר המכירה ללוקח בלי קבול הדמים כשיתבע אותו בדין ליתן לו הדמים צריך הוא להביא ראיה שהיתה מדעתו מכירה זו:
והלוקח נותן שכר. כלומר שכר הסופר ודמי השטר. לא צריכה במוכר שדהו מפני רעתה שהוצאתה יתירה על שבחה מהו דתימא טובה הוא לגבי דמוכר ונהוי שכר הסופר ודמי השטר עליו קמל"ן דמוכר לעולם הוא מפסיד ולוקח לעולם מרויח כדאמרי אינשי זבנת קנית וזבין אוביד וכיון שכן הלוקח נותן שכר הסופר ודמי השטר ועוד שהשטר ראיה הוא לעמוד ביד הלוקח לפיכך הלוקח נותן שכר אותה הראיה:
כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו והלוה נותן שכר. פשיטא דלוה נותן שכר דהוא נהנה אבל המלוה מה הנאה יש לו בהלואה. לא צריכא בעיסקא דאף על גב דאית בה הנאה למלוה דשקיל פלגא דרווחא דעיסקא קמ"ל דיותר נהנה בו הלוה שאין לו יכולת ומשתכר בשל אחרים. ומסתברא לן דהא נמי בשהעיד הלוה על עצמו שכבר קיבל המעות אבל אם לא העיד על עצמו בכך אין העדים רשאין לכתוב ולחתום אלא מדעת שניהם:
אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם לפי שהוא דבר שאי אפשר להיות עד שיסכימו שניהם על כך. פשיטא דחתן נותן שכר קמשמע לן דאפי' בצורבא מרבנן:
אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות וכו' פשיטא לא צריכא אפילו בבורה. שדה מבויירת שלא נעבדה זה כמה שנים ואף על גב דטובה הוא לבעל הקרקע שתחזור אליו עבודה קמ"ל דאפילו הכי כיון שהקבלן הוא כקונה חלק מן השדה לפירותיו הראיה שלו והוא נותן שכר. ובשטרי בירורין שניהם נותנין ולא פריך עלה פשיטא משום דפליג עלה רבן שמעון בן גמליאל:
ז. כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו ואין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו והלוה נותן שכר. הא דקתני כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו, אפילו למכתב ולמחתם קתני, דזכותיה דמלוה היא, ובלבד שיהא מכירן. ואוקימנא בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ יג,א) בשטרי הקנאה, דהא שעבד נפשיה מעידנא דקנו מיניה, ואע"ג דלא מסר ליה שטרא, ואע"ג דלא אכתיב נמי, ואי טריף לקוחות מזימניה דשטרא דה[י]א שעת הקנאה כדין טריף. אבל בשטרי דלאו הקנאה דלא משתעבד אלא משעת מסירת השטר למלוה, אי[ן] כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו, דחיישינן דילמא כתב ללוה בניסן ולא לוה עד תשרי, וכיון דלא לוה עד תשרי לא מסריה לשטרא למלוה עד תשרי, ודילמא אזיל לוה ומזבין נכסיה מניסן ועד תשרי, ומפיק מלוה שטרא דזימניה בניסן (מטא לידיה) ואתי למטרף לקוחות דמניסן ועד תשרי שלא כדין.והיינו טעמא דכי הוי מלוה עמו כותבין, דמסתמא כי אתו תרויהו אדעתא דמסר ליה שטרא מיד הוא דאתו,הילכך אי אדעתא דהכין קאמר להו הלוה למכתביה כותבין ומוסרין אותו למלוה מיד, דליכא למיחש ולא מידי, ואי לא מסרי ליה נהליה בו ביום אין כותבין, דחיישינן דילמא לקנוניא קא מכוין.
ומאי שנא מגיטי נשים דכותבים גט לבעל אע"פ שאין אשתו עמו ואף ע"פ דאפשר דלא מסר ליה נהלה בו ביום והוה ליה מוקדם, כיון דמעיקרא ליכא אנפא דליכוון לקינוניא, אקדומי פורענותא לנפשיה לא מקדים, כדמיברר בהמביא גט תנינא (גיטין יח,א), וכי כתיב ליה ודאי אדעתא דנמסריה בו ביום כתיב ליה והרי בידו לגרשה בו ביום. אבל הכא גבי לוה ומלוה, חיישינן דילמא כתב ללוה בניסן ומימלך מלוה לבתר דאיכתיב שטרא ולא מוזיף ליה עד תשרי, ואיהו לא מסר ליה נהליה עד דמוזיף ליה, ואתו למטרף לקוחות מניסן ועד תשרי שלא כדין.
וכי תימא אפילו בשטרי הקנאה נמי, אי נמי הוי המוכר עמו, אמאי כותבין, ליחוש שמא כתב ללות עכשיו בניסן ולא מתרמי ליה למיזף עד תשרי, אי נמי לא מתרמי ליה למיזף כלל. התם איהו דאפסיד אנפשיה, דשעבד נפשיה מקמיה דלישקול זוזי, וכי נפיק שטרא מגבינן ביה עד דמתברר דכתב על מנת ללות ולא לוה הוה, דכי מתברר דהכי הוה ודאי לא מגבינן ביה, דאדעתא דהכי לא אשתעבד ליה. וכבר ברירנא בפרק שנים אוחזין בטלית בירור יפה.
והא דקתני אין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו, הא קמ"ל דאפי' מכתב ומחתם אדעתא דנקנני ליה עדים גביהו עד דיהיב להו הלוה רשותא למיתביה למלוה. ולא מיבעיא היכא דחתימי עליה בתרי דלא, דהא לא אפשר דנקטי ליה תרויהו, וכי נקיט ליה חד מיניהו אשתכח דקא נפיק שטרא לבר מרשותיה דאידך חתים עליה ולא נקיט ליה, וכמאן דמסריה למלוה גופיה דאמי. אלא אפילו היכא דחתים עליה חד סהדא ונקיט ליה סהדא גופיה, סד"א שפיר דאמי, קמ"ל דלית ליה רשותא למעבד הכין, דעדים החתומין על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד, וחיישינן דילמא נפיל מיניה, אי נמי אדהכי והכי מיית ואזיל מלוה ושקיל ליה, אי נמי אניס ליה מיניה. הילכך אסיר ליה למחתם אשטרא [דכמאן] דמסריה למלוה דאמי:
ח. ושמעינן מינה מדקתני הלוה נותן שכר אף ע"ג דשטרא לחזוקיה לממונא דמלוה קאתי, ש"מ לעלמא דלענין אגרא לאו בתר ההוא דמתהני בגופיה דשטרא אזלינן, אלא ההוא דמתהני בממונא איהו יהיב אגרא. וכן כל כיוצא בזה:
ט. כותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו ואין כותבין ללוקח עד שיהא המוכר עמו והלוקח נותן את (השטר) [השכר]. הא מתני' נמי לא מיתוקמא אלא בשטרי הקנאה, אבל בשטרי דלאו הקנאה אין כותבין למוכר עד שיהא הלוקח עמו,והוא דמסרי ליה ללוקח בו בום, מידי דהוה אשטרי מלוה,דבשטרי דלאו אקנאתא אין כותבין ללוה עד שיהא המלוה עמו, דכי היכי דאיכא למיחש התם לשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואזל זבין נכסיה מניסן ועד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, גבי שטרי מכר נמי איכא למיחש דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל זבנה או יהבא להאי ארעא גופה לאיניש אחרינא מניסן ועד תשרי, ובתר הכי מסריה לשטר זביני לקמא בתשרי, ואזיל לוקח ראשון וטריף לה לארעא גופא מלוקח אחרון שלא כדין. אלא לא מתוקמא אלא בשטרי הקנאה, דהא שעבד נפשיה. ובלבד שיהא מכירן, ואשמעינן גבי גט והוא הדין לכולהו.
ודוקא נמי היכא דלא משמע שטרא דכי קנו מיניה דמוכר מדעתו דלוקח הוא דקנו מיניה, אבל היכא דמשמע שטרא דמדעתא דתרויהו קא קנו מיניה דמוכר, אין כותבין, דהא קא מחייבי ליה ללוקח למיתב ליה דמים למוכר, דקימא לן דקנין אפי' במכר קני ואפי' מקמי דיהיב דמי כדברירנא בפרק הזהב (בבא מציעא מז,א ר' להלן ד"ה אלא) . ואפי' היכא דמשמע שטרא דכבר קביל מוכר זוזיה לא כתבינן, דהא קא מסהדי דניחא ליה ללוקח בהני זביני וקא מחייבי ליה למפרע טיסקא למלכא. ואפי' ארעא דלית בה לא טיסקא ולא חיובא אחרינא, לא ניחא ליה דליפוק ליה קלא דאית ליה מאי דאית ליה, דחייש דילמא גרים ליה האי קלא פסידא מאנפא אחרינא. ומכל מקום איכא משום לא תענה ברעך עד שקר ומשום מדבר שקר תרחק.
ואין כותבין שטר ללוקח עד שיהא המוכר עמו. ואצטריך לאשמועינן כדפרישנא גבי מלוה ולוה. והלוקח נותן שכר, דאע"ג דתרויהו קא מתהנו זה בשדה וזה במעות אפילו במוכר שדהו מפני רעתה לוקח עדיף, דאמרי אינשי זבנת קנית זבינת אפסידת.
ואי קשיא לך במאי אוקמתינהו להני מתניאתא, בשטרי הקנאה, דהא שעביד נפשיה, וכי שטרי הקנאה מאי הוי, והא קימא לן דחליפין לא קנו אלא היכא דאיתיה לקונה התם. דגרסינן בקידושין בפרקא קמא (כו,א) איבעיא להו מי בעינן צבורין בה או לא ת"ש דאמר רב יאודה מעשה באדם אחד שהיה בירושלים והיו לו מטלטלין הרבה ובקש ליתנם במתנה ואמרו לו אין לך תקנה עד שתקנם אגב קרקע, מה עשה הלך ולקח בית רובע סמוך לירושלים ואמר טפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות, וטפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות ומת וקיימו את דבריו, ואי אמרת בעינן צבורין בה טפח על טפח למאי חזי, כלומר היכי מצי אקנויי אגבייהו מאה צאן ומאה חביות, הא לא חזו למהוי צבורין בה. ודחינן, לדמי, כלומר דהני מאה צאן ומאה חביות דקאמרינן לאו דוקא הוא, אלא דמי מאה צאן ודמי מאה חביות קאמרינן דחזו למהוי צבורין בטפח על טפח. הכי נמי מסתברא, דאי ס"ד מאה צאן ומאה חביות ממש ניקנינהו נהליה בחליפין, אלא משום דמטבע הוה דאין מטבע נקנה בחליפין. ומקשינן ואלא מאי לדמי, ליקנינהו נהליה במשיכה, אלא מאי אית לך למימר, דליתיה למקבל מתנה התם, הכא נמי דליתיה ל[מ]קבל מתנה התם. כלומר, אלא מאי אית לך למימר לדידך דאמרת לדמי מאי טעמא לא אקנינהו נהליה במשיכה, דליתיה למקבל מתנה התם לאקנוינהו נהליה במשיכה, לדידי נמי דמוקמינא לה במאה צאן ומאה חביות ממש דקא מקשית לי ליקנינהו נהליה בחליפין לא תיקשי, דיכילנא לאוקמא דליתיה למקבל מתנה התם לאקנויי ליה בחליפין. דשמעת מינה דחליפין לא קנו אלא היכא דאיתויה למקבל מתנה התם, דבעינן בכליו של קונה דוקא, והכא קתני כותבין שטר ללוה ולמוכר אע"פ שאין המלוה והלוקח עמו.
וכי תימא דילמא הכא במאי עסקינן דקנו מיניה באנפי תרויהו ובתר הכין קא אתי חד מיניהו באנפיה נפשיה למכתביה לשטרא, אי הכי אמאי אין כותבין למלוה וללוקח עד שיהא הלוה והמוכר עמו, הא קימא לן קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו, סתם קנין לכתיבה עומד.
לא תקשי לך, דכי מוקמינן לה לההיא דקדושין בדליתיה למקבל מתנה התם, לאו משום דחליפין לא קנו אלא בכליו של קונה דוקא, אלא משום דליכא דניחא ליה לאקנויי ליה סודרא למקנה אדעתא דאקנויי לאחריני, דאי מקנה ליה קנין גמור אית ליה פסידא. ואי על מנת להחזיר, הא סוגיא דגמרא דנדרים בפרק השותפין (נדרים מח,ב) דסודר על מנת להחזיר קני על מנת להקנות לא קני. ואע"ג דסוגיא דשמעתא התם לאו כפום בריתאי סלקא, ניחא ליה לגמרא לאפוקי סוגיא דקידושין אליביהו משום דההוא עובדא דקידושין דמקשינן ומפרקינן אליביה רב יהודה אמרה, ורב יהודה מסבי דפום בדיתא הוה כדאמרינן בסוף פירקא קמא דסנהדרין (יז,ב) סבי דפום בדיתא רב יהודה ורב עינא, ומימלא שמעת דסבירא ליה לרב יהודה קני על מנת להקנות לא קני, וניחא ליה לגמ' לאסוקי האי עובדא דאתמר מש(י)מיה אליביה. וכי תימא ולקני ליה האי מקנה סודרא אחרינא ולהדר ההוא אחרינא וליקני ביה מיניה, הא נמי לאו תקנתא היא, דאי בסתמא דילמא האיך לא ניחא ליה למהדר ולאקנויי ליה, ואי על מנת למקנא ביה מיניה, הוה ליה על מנת להקנות ואליבא דרב יהודה לא קני. אבל אליבא דהלכתא קני על מנת להקנות מהשתא קני, כדאסקה רב אשי התם בנדרים. ואפי' בסודר דאחריני, ואפי' שלא בפני קונה. דאי מטעמא דעל מנת להחזיר, בהדיא אסיקנא בקידושין (ו,ב) דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ואפילו במכר קני. ואי מטעמא דכליו של קונה, קני מדין עבד כנעני, ואי מטעמא דשלא בפניו, הא קימא לן דזכין לו לאדם שלא בפניו. וכבר ברירנא התם בקידושין בירור יפה.
וכי תימא א"כ קשיא הך דהמוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא עז,א) דקאמרינן אם קדם המוכר וכתב שטר ללוקח כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא, דהא התם נמי בשטרי הקנאה היא, ואע"ג דקנו מיניה לא קני אלא בחזקה, כדקתני כיון דהחזיק זה בקרקע, מכלל דאי לא אחזיק לא קני. וכ"ת שאני מכר דקי"ל דאפילו כתב את השטר לא קנה עד שיתן דמים, וה"ה אע"ג דקנו מיניה, אי הכי כי אחזיק נמי מאי הוי, הא אמרת לא קנה עד שיתן דמים.
ועוד קשיא מתני' דכותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו, דאוקימנא בשטרי הקנאה דלא שעביד נפשיה, אמאי כותבין, הא אמרת לא קנה עד שיתן דמים, וכיון דלא קנה משעת הקנאה הדר קושיא לדוכתיה, דאתי למטרף לקוחות שלא כדין.
אלא מסתברא דאע"ג דלא נתן דמים נמי קנה. ודקא אמרת הא קי"ל במכר לא קנה עד שיתן דמים, ה"מ בשטר דלית ביה קנין, אבל היכא דקנו מיניה, אע"ג דלא יהיב דמים נמי קני. דתניא בפ' הזהב (ב"מ מז,א) וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו גאולה זו מכירה, ואי דיהיב דמי (לימא) [למה] ליה קנין. אלא לאו ש"מ דאע"ג דלא יהיב.
וכי תימא א"כ ההיא דפרק המוכר את הספינה אמאי בעי חזקה. שאני התם דלאקנויי ליה שטרא אגב ארעא קא בעי, וכי קנו מיניה אכתי לא איכתיב שטרא כי היכי דלקנייה נהליה אגב ארעא, ואמטול הכי בעי חזקה לאחר כתיבת השטר. וכי תימא מה נפשך, אי קנה לוקח מעיקרא לארעא בחליפין, כי מקני ליה בתר הכי שטרא אגב האי ארעא, אמאי קני, הא בעידנא דאקנייה לארעא נהליה לא אקני ליה אגבה ולא מידי, והשתא כי מקני ליה שטרא אגבה ולא כלום הוא, דאגב ארעיה דלוקח קא מקני ליה, ולא מהני אגב אלא היכא דאתיא הקנאה דקרקע ודמטלטלי בהדי הדדי.
לעולם אימא לך הכא דקנין לחודיה קאני, ושאני הכא דכיון דהאי קנין לאו מדעתא דלוקח הוה, נהי דאהני ליה ללוקח דאי ניחא ליה ללוקח בהני זביני לא מצי מוכר למהדר ביה ואיגלאי מילתא דמכי קנו מיניה דמוכר קנה לוקח. אלא כיון דאי בעי לוקח למימר לא ניחא לי בהני זביני לא קני. ואפי' לרבנן דאמרי (לעיל בבא בתרא קלח,א) זיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צוח קנה, דאלמא מכי ידע דזיכה לו ע"י אחר ושתק קנה, הני מילי גבי מתנה דלא מיחיב מקבל מתנה ולא מידי, אבל גבי מכר דמיחיב למיתב דמים, לא מיבעיא בשתיקה בעלמא לא מיחייב, אלא אפילו אמר בהדיא דניחא ליה לא מיחייב למיתב דמים. דהשתא לא עבד ולא מידי, אמאי קא מחייבת ליה אשעת קנין וזיכוי, ההיא שעתא שלא מדעת הוה. הילכך אי עבד ביה בתר הכי חד מאנפי הקנאה מיחיב, ואי לא לא מיחייב. וכי אהני ליה קנין דמעיקרא דלא מצי מוכר למהדר ביה. ואהני ליה נמי דאי אחזיק בה בתר הכין, אי נמי מטי שטרא לידיה, אי נמי יהיב ליה דמי, איגלאי מילתא למפרע דמעידנא דקנו מיניה קני הלוקח להאי ארעא לאיחיובי בדמי דילה למוכר. והרי אתברר לך דאהניא ליה האי חזקה לקיומינהו לזביני קנין גמור דלא מצי לוקח למהדר ביה, ומגו דאהניא להכי אהניא נמי לאקנויי ליה שטרא אגב ארעא, דהא עד השתא לא קניה לוקח לארעא קנין גמור.
ואגב אורחיך ש"מ דההיא דאמרי' התם (לעיל בבא בתרא עז,ב) כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא דוקא כשהוחזק הלוקח עצמו או שלוחו, אבל אי זכי ליה מוכר על ידי אחר שלא מדעתו של לוקח, אע"ג דאחזיק ליה ההוא אחר ללוקח בקרקע לא קני ליה לוקח לשטרא בהכי, דהא לא אהניא האי חזקה לקיומינהו לזביני ולא מידי, דמכי קנו מעיקרא מיניה דמוכר קימא ארעא ברשותיה דלוקח על מנת שירצה, והשתא נמי דזכי ליה על ידי אחר אכתי לא גלי לוקח דעתיה דניחא ליה בגויה. ואשתכח דלא אהניא האי חזקה בזביני דהאי ארעא ולא מידי כי היכי דלימא מגו דאהניא לגופה דארעא אהניא נמי לאקנויי שטרא אגבא. וכן הלכתא:
י. אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהן והחתן נותן שכר. האי שטרי אירוסין דקתני אוקימנא בקידושין (ט,א) בשטרי פסיקאתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו הן הן דברים הנקנין באמירה. ושטרי נשואין, כגון שטר כתובה ומכנסת שום לבעלה. והכא נמי למיכתב ולמחתם קא מיירי, אפילו אדעתא דנקיט ליה סהדא לשטרא גאביה, ס"ד אמינא שפיר דאמי, קא משמע לן דלא כדפרישנא לעיל. והחתן נותן שכר, דאיהו הוא דקא קני ואיתתא היא דמקניא:
יא. ואין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהן ושניהן נותנין שכר שטרי בירורין וכל מעשה ב"ד אלא מדעת שניהן ושניהן נותנין שכר רשב"ג אומר לשניהן כותבין שנים לזה בעצמו ולזה בעצמו. היכי דאמי שטרי אריסות והיכי דאמי שטרי קבלנות. אריס זה היורד לתוך שדה חבירו מדעתו לעבדה על מנת ליטול חלק בפירות למחצה ולשליש ולרביע. קבלן זה היורד על מנת ליתן לבעל השדה כך וכך פירות בשנה או כך וכך מעות, בין עשה השדה יתר מכן בין שלא עשה כלום. ותרויהי זימנין דקרי להי תנא קבלנותא, מיהו אריסותא לא מקריא אלא למחצה לשליש ולרביע כדמיברר בפ' המקבל. וטעמא דהא מתני' דכל כהאי גוונא כיון דאיכא חובתא לתרויהו, למרי ארעא דמקני בה זכותא לאריסא בפירי, ולאריסא נמי דקא משתעבד ליה למרי ארעא למפלחה, וא"צ לומר בקבלנות דקא מיחייב ליה נפשיה בדבר קצוב, אין כותבין אלא מדעת שניהם. ושניהם נותנין שכר, דכי היכי דאית בה זכותא להאי אית בה נמי זכותא להאי.
ואין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהן ושניהן נותנין שכר. מאי שטרי בירורין איבעית אימא שטרי טענתא, והיינו שימוש בית דין דכתבי ביה טענאתא דבעלי דינין וחתימי עליה סהדי, דאי טעין חד מיניהו טענאתא דמיחייב בה ממונא לא מצי למכפר ולמימר בתר הכי לא טענתי. ולפום הדין סברא האי אין כותבין אלא מדעת שניהן דקתני הכא לא דמי להנהו מדעת שניהן דקתני גבי שטרי אירוסין ונשואין וגבי שטרי אריסות וקבלנות. דאלו התם שלא ברצון שניהן קאמרי' דלא כתבינן אלא ברשות שניהן, ואצטריך לאשמועינן כדפרישנא לעיל גבי שטרי אירוסין ונשואין, ואלו האי מדעת שניהן דהכא לאו לישנא דרשותא הוא, אלא לשון ידיעה הוא, דאין כותבין לאחד מהן עד שיודיעו את השני, דהאי שטרא לזכותא דתרויהו קאתי ולחובתא דתרויהו קאתי ואי כתבי ליה לחד מיניהו שלא מדעת חבירו אי חזי ביה זכותא לנפשיה מחוי ליה ואי חזי ביה חובתא לנפשיה לא מחוי ליה. אבל היכא דמודעינן ליה לאידך אע"ג דלא ניחא ליה למכתב כתבינן בעל כרחיה. דאי לא תימא הכי, נמצא הטוען טענה שמתחייב בה יכול לעכב על חבירו שלא לכתוב טענותיו כדי שיחזור ויטעון טענות שקר.
ואיבעי תימא מאי שטרי בירורין, זה בורר לו דין אחד וזה בורר לו דין אחד וכתבין שטרא בהכי דלא להדרו בהו. ולהדין סברא האי אין כותבין אלא מדעת שניהן דקתני, אם תמצי לומר בדקנו מיניהו קא מיירי, דלא מצו למהדר בהו, אצטריך לאשמועינן דאע"ג דאסכימו למקנא מיניהו לית להו רשותא למכתב ולמחתם אפי' אדעתא דנקיט ליה סהדא לשטרא עד דקנו מיניהו כדפרישנא לעיל. מיהו מכי קנו מיניהו לא צריך לאימלוכי בהו, דסתם קנין לכתיבה עומד ותו לית ליה רשותא לחד מיניהו לעכוביה אחבריה. ואי בדלא קנו מיניה קא מיירי, אי מקמי דקימי קמייהו בדינא וטעני טענאתיהו קאי, אין כותבין אלא ברשות שניהן, דאכתי כל חד מיניהו מצי למהדר ביה. ואי לבתר דקיימי קמיהו בדינא וטעני טענתיהו קאי צריך לאודועינהו, וכי מודעי (לא) להו לא מצי חד מיניהו לעכובי אחבריה, דהא לא מצי חד מיניהו למהדר ביה. דכי אמרינן (סנהדרין כד,ב) קודם גמר דין יכול לחזור בו הני מילי בשקבל עליו קרוב או פסול, אבל אם קבל עליו כשר מכי נחית לדינא קמיה וטעין לא מצי למהדר ביה, שאם אתה אומר כן נמצא כל אחד ואחד טוען טענה שמתחייב בה וחוזר ופוסל את הדין כדי שיחזור ויטעון טענה אחרת.
ומאי כל מעשה בית דין, כגון פיסקי דדיאני ואגרות שום ושטרי אחלטאתא ואדרכתא ומאי דדמי להו. וטעמא מאי אין כותבין אלא מדעת שניהן, דילמא פרע ליה ולא ידע דנקיט שטרא. ואמטול הכי אין כותבין עד דמודעינן ליה לבעל דין דאי פרע ליה לישקליה לשטרא מיניה. והיינו דאמרינן (ב"מ יז,א) בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. ואע"ג דבשטרי חלטאתא ואדרכתא לא חיישינן לפרעון כדאיתא בהדיא בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא טז,ב), הני מילי לבתר דאיכתוב ואמסור למלוה דומיא דהמוצא מעשה ב"ד דמיירי ביה התם, דאם איתה דפרעיה איבעי ליה למקרעיה לשטריה, אי נמי למכתב שטרא אחרינא כדאיתא התם, אבל דאכתוב כיון דלא ידע לוה דאיכא שטרא, חיישינן דילמא פרע ולאו אדעתיה.
ורשב"ג דאמר לשניהן כותבין שנים לזה בעצמו ולזה בעצמו, אשטרי בירורין בלחוד קאי, דשיכא בהו זכותא לתרויהו, דאלו שאר מעשה ב"ד דכ"ע לא כתבינן אלא לההוא דאית ליה זכותא בגויה. וגבי שטרי בירורין בהא פליגי, ת"ק סבר כיון דאי כתבי להו לתרויהו חד שטרא מתהני להו לתרויהו פלגו אגרא, הוה ליה זה נהנה וזה נהנה, וקי"ל דאפי' היכא דזה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום, וכ"ש הכא דזה נהנה וזה נהנה הוא. ואמטול הכי לא כתבינן להו אלא חד ומחתין ליה גבי דיאנא או גבי סהדי. ומאן דצריך לאחוויי זכותיה בבי דינא ליזיל לגבי מאן דאיתה לזכותא גביה ומחוי ליה בבי דינא דאיהו דאנטר לה לתרויהו עד דגמר דינא. ורשב"ג סבר מצי א"ל לא ניחא לי דתהוי זכותך בהדי זכותי דדמית עלי כאריא ארבא, דאי ידעת לי זכותא בגוה אזלת ארעא דאחוויי לזכותך וגרמת קלקולא בגוה לאפסודן לדילי. ואיכא מאן דאמר משום דבכל עידן דמצטריך לעיוני ביה בי דינא אמר ליה תא אפקיה עמי בבי דינא ודמי עליה כאריא ארבא. ובין לפירושא קמא בין לפירושא בתרא, כל היכא דחייש לטירחא או לפסידא לאו מדת סדום היא. וקימא לן כתנא קמא. ואיכא נוסחי דלית בהו הכא וכל מעשה בית דין, ונוסחי דייקי נינהו, חדא דלא לצטריך לאוקומי פלוגתא דרבן שמעון ב"ג אפלגא. ועוד דהא איכא קיום שטרות דלא צריך דעת בעל דין וכמה מילי דכותיה:
ע. והא דתנן כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן אמר רב יהודה אמר רב ובלבד שיהא מכיר שם האיש בגט ושם האשה בשובר. דאי לא חיישינן דילמא מחליף שמיה בשמא דחבריה וכתיב גט ואזיל ממטי לה לאתתיה דהאיך וכתבה איתתא שובר וממטיא לה לבעלה דהך איתתא אחריתי. ואסקה רב ספרא הכי אמר רב שם האיש בגט והוא הדין לשם האשה שם האשה בשובר והוא הדין לשם האיש. דאי לאו הכי אע"ג דמכיר שם האיש בגט חיישינן לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת, דאזיל חד מינהו ומחליף שמא דאיתתיה בשמא דאיתתא דחבריה יוסף בן שמעון, ואזיל ומגרש ביה איתתא דהאיך. והשתא דמכיר נמי שם האשה בגט לא יכיל לחלופי. והוא הדין נמי גבי שובר, דאע"ג דמכיר שם האשה בשובר חיישינן לשתי נשים ששמותיהן שוין, דילמא מחלפא ליה לשמא דגברא בשמא דבעלה דחברתה, ואזלא וממטיא לבעלה דחברתה. והשתא דמכיר נמי שם האיש בשובר לא יכלא לחלופי:
עא. וליחוש לשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת דילמא כתיב גיטא ואזיל וממטי לאיתיתיה דהאיך. ובדשוו נמי שמות נשותיהן קא קשיא ליה, כלומר נהי נמי דמכירין שם האיש ושם האשה בגט ליחוש לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת ששמות נשותיהן נמי שוין, דכי מכיר שם האיש ושם האשה נמי לא מהני ולא מידי, והאי יכיל למכתב גיטא בשמיה ובשמא דאיתתיה וממטי לאתתא דחבריה ומגרש לה, שהרי שמות הבעלים שוין ושמות נשותיהן נמי שווין ולא צריך לחלופי לא שמיה ולא שמא דאתתה.
אמר להו רב אחא בר רב הונא הכי אמר רב שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן זה שלא בפני זה. כלומר אין אחד מהן רשאי למסור גט לאשתו אלא בפני שניהן, דחיישינן דילמא כתיב גט בשמיה דידיה וממטיה ליה לאתתא דחבריה. ואי נמי יהיב חד מיניהו גיטא לאיתתא דלאו באנפי חבריה רמינן עלה חומרי גרושה וחומרי אשת איש. ואשתכח דמסתמא היכא דמכיר שם האיש בגט ליכא למיחש לתקלה כלל, דאי אתברר בתר הכי דאיכא בההוא מתא יוסף בן שמעון אחרינא, לא משתריא בהאי גיטא אלא בעידי מסירה דמסהדי דכי מסריה יוסף בן שמעון להאי גיטא להאי איתתא באנפי יוסף בן שמעון חבריה הוא דמסריה נהליה, דאם איתא דהאי דמסריה נהלה לאו בעלה הוה, אם כך הך או אחרינא דהוה קאי התם הוה בעלה ולא עביד איניש דמפקעי אתתיה מיניה באפיה ושתיק. ודוקא דלא מסהדי עדי מסירה דההוא דמסריה לגיטא נהלה בעלה הוה, אלא דמסהדי דיוסף בן שמעון הוה, אבל היכא דמסהדי דבעלה הוה כשר ולא בעי זה בפני זה וליכא חששא כלל. וכי קא פסיק רב וקאמר אין מגרשין זה שלא בפני זה לכתחלה קאמר ותקנתא דמהניא לכולי עלמא קמ"ל.
ואי קשיא לך הא דתנן בסוף גיטין (פו,ב) שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותן שניהן לזו ושניהן לזו, והא התם דבשני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת קאי, מדקתני שוין ונתערבו, ואע"ג דליתינהו לבעלים הכא מיגרשי בגוייהן. יכילנא לשנויי לך בדאיכא עדים דהנך שני יוסף בן שמעון מסרי ליה שני גיטין להאי שליח זה בפני זה, מיהו שינויי דחיקי לא משנינא לך, אלא אפילו בסתמא נמי, וכי אתמר דרב ביוסף בן שמעון המגרש בעירו, אי נמי על ידי שליח ממקום קרוב, אבל ממקום רחוק דלא שכיחאן שיארתא ואי פסלינן ליה להאי גיטא בחששא בעלמא מיעגנא ואזלא לא גזור רבנן. והא דמיא לההיא דתנן (שם סו,א) מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, והוינן בה וליחוש דילמא צרה היא, ומסקנא תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין, והא נמי דכותה. ואי בעי תימא שאני הכא דכיון דקא מייתי שני גיטין מהנך שני יוסף בן שמעון וקא יהיב חד להא וחד להא, מוכחא מילתא דלאו לשקרא קא מכוון, אלא דוקא קא עבוד, ולא גזרו ביה רבנן:
עב. וליחוש לאיניש מעלמא דילמא אזיל למתא אחריתי ומחזיק ליה לשמיה ביוסף בן שמעון, ושום מאתיה כמאתיה דיוסף בן שמעון, ואזיל וממטי לה לאיתתא דחבריה אמר להו רב הונא בר חיננא הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו. כלומר כל שהוחזק שמו בעיר אצל רוב אנשי העיר שלושים יום אין חוששין לו דילמא אחזקיה לשמיה כשמא דאחריני, דאי עביד לא סגיא דלא מיגליא מילתא בתלתין יומין ומשתקר, והאי מדאיתחזק תלתין יומין ולא איגלאי מילתיה ולא אשתקר ש"מ בקושטא אתחזק וליכא למיחש ולא מידי, דאי נמי מתרמי דמתחזק בשקרא ולא מיגליא מילתיה אלא לבתר זמן מרובה מילתא דלא שכיח היא, ומילתא דלא שכיחא לא חיישי לה רבנן למגזר בה.
לא אתחזק מאי. אמר אביי כגון דקארו ליה ועאני. כלומר כגון דקארו ליה בההוא שמא ועאני מיד. רב זביד אמר רמאה ברמאותיה זהיר. הילכך אף על גב דקארו ליה ועאני מיד, אם הוחזק שמו בעיר שלשים יום אין ואי לא לא. ומסתברא דהוא הדין נמי בשאר שטרות, כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו, פחות מכאן חוששין לו, ואע"ג דקרו ליה ועאני.
והיכא דקארו ליה בהאי שמא ועאני, ואית ליה חובתא בהכי, מחזקינן ליה בההוא שמא ומחייבינן ליה. ומשכחת לה בראובן שלוה משמעון בשטר וקא טעין אנא לאו ראובן קרו לי אלא לוי קרו לי, וקרו ליה ראובן ועאני, אע"ג דלא אתחזק בעיר בראובן שלשים יום מחזקינן ליה בראובן בהכי ומחייבינן ליה לשלומי ממונא דכתיב ביה בההוא שטרא. דעד כאן לא קאמר רב זביד דאע"ג דקרו ליה ועאני לא מחזקינן ליה בהכי אלא לזכותיה, אי נמי במידי דאתיא מינה חובתא לאחריני מטעמא דרמאה ברמאותיה זהיר, אבל לחובתיה דידיה ודאי מחזקינן ליה, דרמאה ברמאותיה זהיר, והאי מדלא אזדהר שמע מינה הכי קרו ליה:
עג. ההוא תברא דהוה חתים עליה רבא בר רב חנן אתאי ההיא אתתא דנפיק עליה תברא לקמיה אמרה ליה לאו אנא הואי אמר אנא נמי אמרי להו דלאו איהי היא ומיקש הוא דקשה לה ובגר ליה קלא. כלומר אנא נמי כי נפק עלה תברא השתא קמאי אמרי להו ליורשי הבעל דלאו איהי היא, דקלא דהא בגר טפי מקלא דהך דאתאי לקמאי בעידן הודאה, ואנא הוא דלא דקי בה שפיר בעידן הודאה. אי נמי סהדי דאסהידו קמאי דפלניתא היא הוא דלא דקו בה, ואמרו לי איהי היא ומיקש הוא דקשא ובגר לה קלא, אבל אנא לא ברירא לי מילתא משום דלא דקי מעיקרא בקלא שפיר כי היכי דאדע השתא אי מחמת דקשא הוא דבגר לה קלא ואי מחמת דהאי איתתא אחריתי, ומסתמא איכא למיחש דאיתתא אחריתי היא והשובר בטל.
(ד) פיסקא אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה ב"ד אלא מדעת שניהם ושניהם נותנים שכר פי' מעשה ב"ד הוא כגון שהי' נושה בשמעון מנה ותבעו בפני ב"ד ולא היו לו זוזים או מטלטלין וירדו ב"ד לנכסיו ושמו לו שדה אחת במנה אותו שטר שומא אין עושין אותו אלא מדעת שניהן ושניהם נותנים השכר דאע"ג דלוקח נותן שכר הנ"מ כשקונה מרצונו שהוא תאב לקנות אבל זה שבחובו הוא נוטלו ואילו היו לו זוזים יותר הי' חפץ שיתן לו זוזים ממה שנותן לו קרקע הילכך שניהם נותנים שכר:
אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם. פירש ה"ר יוסף הלוי ז"ל אין כו' עיין בדברי הרשב"א ז"ל. ואפשר עוד שקודם שכתבו יכול להוסיף על שלשה כדאמרינן בספרי טרחכם מלמד שהיו טרחנים היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוספני עליכם דיינים שאף על פי ששנינו דיני ממונות בשלשה היינו לומר שכופין לברור להם זה אחד וזה אחד ושניהם בוררים להם אחד הא אלו אמר לפני רבים אני רוצה לדון מוסיפין שנים זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד אבל לאחר שכתבו שטרי ברורין אין מוסיפין. הר"ן ז"ל. עיין בחידושי הרמב"ן ז"ל שהוא ז"ל הניח הדבר בצריך הכרע.
גמרא: שם האיש בגט. והוא הדין לשם האשה. עיין בהרשב"א ז"ל. אוקימנא ובלבד שיהיה מכיר שם האיש בגט והוא הדין לאשה. ושם האשה בשובר והוא הדין לאיש דאי לא חיישינן דילמא מחליף שמיה דאנתתיה בשמא דאתתא דחבריהן כד הוי שמיה כשמיה דחבריה וכל שכן אי לא ידעי סהדי (ומי) שמיה דידיה דחיישינן דילמא מחליף שמיה בשמיה דבריה ושמה דאיתתיה בשמה דאנתתיה דחבריה וממטי ליה לאנתתיה דחבריה. ואקשינן וליחוש לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת כלומר נהי דמכירין שם האיש ושם האשה בגט אי (ליכא) איכא בההיא דוכתא מאן דאיתיה לשמיה כשמיה דהאי ושמה דאנתתיה כשמה דאנתתיה דהאי דהוו ליה שני יוסף בן שמעון בעיר אחת מאי אהני הכרת עדים שם האיש ושם האשה אכתי ליחוש דילמא כתיב גיטא בשמא דידיה לאנתתיה ואזיל וממטי ליה לאנתתיה דחבריה. ומהדרינן אמר להו רב אחא בר רב הונא הכי אמר רב זאת אומרת שני יוסף בן שמעון וכו' ודייקינן נמי ואכתי ליחוש דילמא אזל למתא אחריתי ומחזיק ליה לשמיה ביוסף בן שמעון כלומר מחזיק ליה לשמיה כשמיה דחבריה ושמה דאנתתיה כשמה דאנתתיה דחבריה וכתיב גיטא וממטי לה לאנתתא דחבריה דהא מתא דילה ומתא דאבהתיה היא נהי גופא מתא דחבריה ומתא דאנתתא דחבריה דהא כי אזיל לההיא מתא אחריתי בדרך סחורה הוא דאזיל לה ודעתו לחזור בו הוא וכיון שכן מאי אהני לן הכרת עדים שם האיש ושם האשה. אמר להו רב הונא הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו. ואי לא איתחזק מאי. כלומר במה אנו יודעים שהוא שמו ואין אנו חוששין שמא דחליף אותו אמר אביי בקרו ליה ועני רב זביד אמר רמאה ברמאותיה זהיר כלומר אין סומכים על כך אלא עד שיחזק שמו בעיר שלשים יום. ושמעינן מינה מי שבא ואמר אני הוא פלוני בן פלוני ממתא פלוני הריני מעידכם (ע"כ) על סך שיש לפלוני בירי כך וכך אם הוחזק שמו בעיר שלשים יום כותבין העדים וחותמין ואין חוששין שמא אחר הוא אם לאו אין כותבין וחותמין עד שיביא ראיה שהוא אותו פלוני בן פלוני. הר"מ ז"ל.
וליחוש לשני יוסף בן שמעון שהם בעיר אחת. פירוש אף על פי שהסופר והעדים יודעים שכן שמו ושם אשתו אכתי יכול לרמות אותם שיאמר להם לצורך עצמו הוא עושה וכשיהיה בידו כתוב וחתום ישלחנו לאשתו של יוסף השני בשם בעלה שאיננו בעיר ותהיה סבורה שבעלה משגר לה ותנשא לאחר. ומשני שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת כו'. ואם תאמר והא דאמרינן בגיטין פרק המגרש בשני יוסף בן שמעון שהלכו למדינת הים ושלחו גיטין לנשותיהם ונתערבו אינם מגורשות טעמא דנתערבו הא לא נתערבו נותן גט של זה לאשתו וגט של זה לאשתו שמע מינה דלא חיישינן להאי תקלה. יש לומר התם נמי היו שניהם (במאמר) במעמד אחד כשנתנו לזה השליח ונתברר לשליח דליכא שום מרמה שהרי שניהם רוצים לגרש נשותיהם וזה השליח מכיר אשתו של זה ושל זה דליכא למיחש לשום תקלה אם לא נתערבו אבל לעולם אימא לך אם לא היו שניהם במעמד אחד בשעה שמסרו הגט לשליח להוליכו אין רשאי אחד מהם לשלוח גט לאשתו דדילמא אתי לרמויי אתתיה דאידך. אי נמי יש לומר דהא דגיטין מיירי שהאחד עומד בירושלים והשני בטבריא ואם לא שנתערבו לשליח כלומר שאינו זוכר אם בעלה של זאת עומד בטבריא או בירושלים לא היה שום חשש בדבר שאין יכול לרמות את אשת חברו בגט שלו שהרי כותב בגט במקום פלוני נכתב גט זה אבל מתניתין דהכא מיירי דשניהם בעיר אחת משום הכי היה יכול לרמות את חבירו הואיל ושניהם נכתבו בעיר אחת. ה"ר יהונתן ז"ל.
וליחוש לשני יוסף בן שמעון. ותימה במאי איירי אי בהוחזקו או אליבא דרבי מאיר ככתוב בתוספות. ויש לומר דעדי מסירה אינם רגילים לראותה ולדקדק אם זאת היא אשתו דכיון שרואים שמו ושם אשתו כתוב בגט לא חיישי שמא יתננו לאשת חבירו ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו וגם אין רגילין להבחין אם יש יוסף בן שמעון אחר בעיר וכשבאה לבית דין להתירה לינשא מביאה עדי מסירה ואמרי בפני בית דין שראו שנתן לה בעלה הגט ואף על פי שלא דקדקו להכיר האשה שקבלה הגט לידע אם היא אשתו הילכך יכול לבא לידי קלקול דזמנין דהוחזקו ולא דייקי עדים כדפרישנא. ומשני שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהם אלא זה בפני זה הילכך כשבאה לבית דין להתירה להנשא אותו בית דין שיילי לעידי מסירה אם היו שם שני יוסף בן שמעון דהשתא ליכא למיחש שמא נתן הגט לאשת השני שלא היה סובל זה שיתנו הגט לאשתו. תוספי הרא"ש ז"ל.
וליחוש דילמא אזיל למתא אחריתי. פירוש כגון יעקב ולאה אשתו עומדים ביהודה ויוסף בן שמעון ולאה אשתו עמו כמו כן עומדים שם ואזיל יעקב ולאה אשתו בגליל ומחזיק ליה לשמיה ביוסף בן שמעון ויאמר כתבו גט לאשתי לאה והדר אזיל ליה ליהודה וממטי ליה ללאה אשת יוסף בן שמעון ואף על גב דבגט נכתב בו שם גליל מכל מקום תטעון לאה שביהודה לבעלה יוסף בן שמעון הלכנו אני ואתה בגליל וגרשתני שם בגט זה שהרי אין צריך לכתוב אלא מקום שהסופר והבעל והאשה שם אבל מקום לידה לא מצינו בתלמוד. ומסיק כל שהוחזק שמו בעיר כו'. ואם תאמר מכל מקום איכא למיחש לשני יוסף בן שמעון הדרים ביהודה וילך אחד מהם בגליל הוא ואשתו ויאמר כתבו גט לאשתי שבגליל וממטי ליה לאתתיה ביהודה. ויש לומר דמכל מקום ירגישו בטוב שמאחר שיש שני יוסף בן שמעון ביהודה יצטרך להביא עדי מסירה ואף על פי שכתוב בו גליל מכל מקום לא נחזיקנה בחזקת מגורשת בלא עדי מסירה. וצריך עיון דמכל מקום איכא למיחש לשני יוסף בן שמעון לאחד דדר ביהודה ואחד דר בגליל ויאמר זה שבגליל כתבו גט לאשתי וממטי ליה לאתתיה דהאיך ביהודה ואף על גב דשם גליל כתוב בגט (ומכל מקום) מכל מקום תאמר האשה הלכנו שם אני ואתה וגרשתני שם ואחר כך בא למקומו (בגליל) ביהודה. ויש לומר דודאי לא חיישינן דממטי גט לאתתיה דהאיך כיון שאינו מעירו דודאי מאנשי עירה חיישינן אבל לא מעיר אחרת. תוספות.
כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום כו'. וזה לשון הר"ן ז"ל: כתב הראב"ד ז"ל דמדלא חיישינן דילמא איכא יוסף בן שמעון הכא ואיכא אחרינא במתא אחריתי וכתיב האי גיטא הכא וממטי ליה להאי מתא לאנתתיה דהאיך שמעינן מינה דשם עירו ושם עירה מעכבין בגט ותו ליכא למיחש למידי ומדבריו אתה למד שאין מאמינין אותו על שם עירו אלא צריך להביא ראיה. אבל הרשב"א ז"ל כתב שכיון שלא שמענו בשום מקום שיהא צריך להביא ראיה על עירו מסתברא דנאמן. ודברי הראב"ד ז"ל נראין לי יותר. והרמב"ן ז"ל הקשה בשטרי הלוואות נמי ניחוש דילמא כתיב שטרא בשמא דידיה דהוא יוסף בן שמעון ואזל למתא אחריתא דאית בה יוסף בן שמעון ויהיב ליה למלוה שנכתב שמו בשטר ועבדי קנוניא עליה דהא אין כאן שם עירו. ותירץ דלכולי האי לא חיישינן. ומדבריו ז"ל אתה למד שהוא סובר שהמוציא שטר על יוסף בן שמעון אף על פי שאין כתוב בשטר שם עירו גובה מאותו יוסף בן שמעון שבעירו. ואפשר שלמדה הרב מדמסקינן בפרק קמא דבבא מציעא ובפרק כל הגט דלא חיישינן לשני יוסף בן שמעון אלא במקום שהוחזקו או שהשיירות מצויות. וצריך עיון. עד כאן.
ההוא תברא דהוה חתים ~ליה רב ירמיה בר אבא אתאי ההיא אתתא לקמיה כו'. פירוש לא היה מכירה אלא לקולה שהיתה שכנתו ועתה כששמע קולה ונדמה לו לקול הראשון שהיה שומע ממנה אמר בודאי זו היא שכנתי והראשונים התעו אותי והביאו לי אשה אחרת במקומך ואמרו לי דבגר קליך וסמכתי עליהם. שמעינן מהכא דלהכר איש ואשה סומכין על פי עד אחד ככתוב בפסקי הרא"ש. ותדע לך שאלו אין סומכין אלא על פי עדים האיך צורבא מרבנן מצי למיהדר הא דק על פי עדים ותו לא מהימן לומר דלאו איהי היא. ושמעינן מינה נמי דהיכא דסמך לאתתא או לקרוב וחתם ואשתכח טעותא כי הכא וקא הדר ביה לצורבא מרבנן מקבלינן ואמרינן טעותא הוה ולגברא אחרינא לא מקבלינן משום דגברא אחרינא בעי למידק בגופא ובודאי דייק והשתא הוא דקא הדר ביה ומשקר ואף על גב דאמר דסמך על פסולי עדות מעיקרא. הא *) דרבא בר רב חנן דאמר אביי אף על גב דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק כו' כלומר ועדיין בענין אשה ספק הוא כי ההוא דרב ירמיה בר אבא אפילו הכי כיון דבדק בדק. הראב"ד.
בד"ה כותבין כו' זכין לו הס"ד ואח"כ מ"ה ס"א וליחוש דלמא כתביה כו' שאין זה שם האשה הזאת ועוד כו' עכ"ל כצ"ל מתוספות ישנים וזו היתה גירסת רשב"ם דל"ג ואזיל וממטי לאתתיה דהאיך אלא דלמא דכתביה בשם אתתא דלאו דיליה ומגרש לה דהיינו לאשתו דיליה ומתכוין להתירה להנשא שלא כדין ולקלקלה ולזה הקשו בתוספות שפיר דגם אם יכירו עדי המסירה שזו אשתו מיבעי להו למקרי הגט ויראו כו' שאין שם אשה הזאת אשתו אלא שם אשה אחרת ולא יוכל לקלקלה ומהרש"ל הבין דברי התוספות ופרשב"ם בדרך רחוק ודחוק והקשה מה שהקשה אבל אין להאריך בדחוקיו כי הדברים ברורים באין גמגום כמו שכתבנו וק"ל:
בד"ה שם האיש כו' שכבר הוצרכה להזכירם וה"ה כו' עכ"ל כצ"ל:
בד"ה וליחוש כו' לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי כו' מאחר שכותבין לו גט בלא אשתו אז לא יעשו הגרושין בפניהם כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דאם יעשו הגרושין בפני הסופר ועדי החתימה ודאי שהיו נותנין לב לדעת שיש עוד יוסף בן שמעון אחר דחתימת עדים הוא מעשה ב"ד בכמה דברים ולא היה כאן חשש טעות וק"ל:
בא"ד כמו שפירש רבי וליחוש כו' דאי לא הוחזקו לא הוה מבעי ליה לרב למימר וה"ה לשם אשה דכי מוקי לה כר"מ סבר שאין שוין כו' כצ"ל:
בד"ה ומחזיק כו' א"נ מכירין את אשתו של יוסף בן שמעון שאומרים על פלונית שהיא אשתו של זה אבל לא שמעו שמו שיאמרו שפלונית היא אשת שמעון כו' עכ"ל כצ"ל מתוספות ישנים ור"ל שאיש זה הבא ומחזיק שמו יוסף בן שמעון עדים מכירין כבר אשתו שזאת פלונית בשמה היא אשתו של זה אבל לא שמעו שמו היאך הוא דאם כבר קודם שהחזיק עצמו שמעו שפלונית היא אשת שמעון הרי הוכחש על שמחזיק עצמו יוסף בן שמעון ודו"ק:
תוס' מתחיל דבור חדש וליחוש דלמא כו':
בא"ד יקראו את הגט כו' נ"ב תימה פשיטא דצריך לקרות הגט דאי לאו הכי אפילו יכירו שם האיש והאשה בשעת כתיבת הגט וחתימה שמא יתן לאשה אחרת ודו"ק ואפשר שהתוספות סוברים בודאי צריך לפתוח הגט ויראה לכל הפחות שם האשה ולא יראו אחר שם בעל הנותן ודו"ק על כן מביאין ראיה שצריכין לקרות כולו נ"ל:
בא"ד ויראו העדים שאין זה שם האיש ועוד בלאו הכי כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל שהתוספות מבינים שרשב"ם סבר דמקשן לא פריך דלמא כתב גיטא ואזיל ואמטי לאיתתא אחריני היינו לאשת פלוני ששמו כשמו דהא אכתי לא אסיק כא דשני יוסף בן שמעון כלל דאי הוה סבר רשב"ם דהמקשן פריך הכי אם כן לא הוה ליה לפרש הא דמקלקל להתירה דאיכא דוחק ולא שכיחא אלא הוה ליה לפרש משום כתובה כו' כמו שמפרשים התוספות לפי האמת אי לאו שסבר רשב"ם דכתובה לא שייך שהרי צריכה להראות גיטה במקום כתובה ויראו שאין כתוב על שם בעלה אבל להתירה איכא למיחש דקורעין הגט מיד אחר הנתינה משום הכי הקשו התוספות הא צריכה לקרות כל הגט ויראו שאין זה שם בעלה ומשום הכי התוספות מתרצים שהאמת משום כתובה והיינו שיכתוב גט לאשת פלוני ששמו כשמו ודו"ק:
בא"ד לאיש אחר ששמו כשמו ויתן הגט לאשת האיש כו' כצ"ל:
בד"ה וליחוש לשני כו' אי לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי כו' כצ"ל:
בא"ד הגרושין בפניהם כו' נ"ב פי' בפני הסופר ועדי חתימה:
בד"ה ומחזיק ליה כו' שא"כ יודעין שאין כו' כצ"ל:
דף קסח ע"א ר"ש בד"ה ור' שמעון סבר אין כופין ומשנינן כו' לא דכ"ע סברי כופין וטעמא כו' הד"א ונ"ב פי' במדת סדום ודו"ק:
בד"ה הכתב תבא עלי כו' טענותיי ונבא לידי כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה כיון דדק כו' זאת היא דנאמן אע"פ כו' כצ"ל:
בד"ה אמר רב נחמן כו' א"ל רב נחמן אומר אני אסמכתא קניא כו' אתי שפיר לרב נחמן כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה מעמיד עליו עדים כו' ואח"כ מ"ה ובא לפני ב"ד דוקא נקט כו' מקרעין את השטר הס"ד ואח"כ מ"ה ופלוני ופלוני וכו':
גמרא שם האיש בגט וה"ה לשם האשה כו'. וכ' התוי"ט בשם הה"מ אבל במלוה ולוה כו' לא נצרך להכיר את שניהם דב' יוסף ב"ש אין מוציאין עליהם שט"ח. תמוה דאף א"ת דמוציאין עליהם מה יועיל הכרת המלוה לזה דמ"מ יש לחוש שזה המלוה יתבע ע"י השטר ליב"ש האחר. אח"ז עיינתי בהה"מ עצמו שכ' ועוד דאל"כ בהכרת המלוה כו' מה יועילו וזהו מש"כ. ומה שסיים התוי"ט וכלומר משא"כ שובר כו'. לכאורה בשובר ממלוה (ר"ל לאפוקי שובר דאשה לבעלה דאיירי בה משנתינו) מה יועיל אם מכירין את הלוה ג"כ דשמא הוא חייב ליב"ש אחר ונפסידנו בשובר זה. ואפי' יראה לפני העדים השט"ח שלו שיכתב השובר עליו יש לחוש דעשו קנוניא ביניהם וכתב לו שט"ח מכוון להשט"ח שיש ליב"ש האחר עליו וצ"ע. אח"ז מצאתי להתומים ר"ס מ"ט שעמד בזה ע"ש:
שם אמר אנא נמי א"ל לאו איהי היא (פי' בשעה שבאה לפני לחתום על השובר) וא"ל מיקש כו' (פי' ואפת לדבריהם וחתמתי דהרי הכירה על פיה ועי' ברא"ש ועתה כשאמרה לאו אנא הואי הודה לדבריה ושהם הטעוהו אז) ואמר אביי אע"ג כו' כיון שהגיד (ר"ל ובמאי דחתים ה"ל כהגדה כדאיתא בכתובות י"ח ב') שוב אחו"מ (ר"ל וא"כ לא נאמינוהו שוב במה שאומר עכשיו שאיננה היא) צורבא כו' (ר"ל ולכן נאמן במה שאומר דמעיקרא לא דק) ועי' בנ"י. ויתורץ בזה גם קושיית התוס' לקמן בד"ה כיון ופי' הרשב"ם בזה דחוק:
תד"ה שם. ומתניתין גופה לכך דברה באלו לפי שכבר הוצרכה להזכירם. כצ"ל ועי' רש"א:
תד"ה וליחוש. ואי אליבא דר' אלעזר פריך. כצ"ל בל"י:
דהוה חתים עלה רב ירמיה בר אבא. נ"ב נראה שאין זה ריב"א תלמיד חבר דרב דאביי היה בדור רביעי לו. אלא תרי ר"י בר אבא הוו [עתוס' פסחים ק"ו ב' ד"ה שבקיה וש"מ]. א״ד אביי לאו בההוא עובדא הוה פסיק דינא אלא בתר הכי הוה פריש טעמיה דר"י:
(קסז ב) שם האיש בגט וה"ה שם האשה וכו'.—נראה דבהכרה זו שבגט יש הפרש בין איש לאשה דהכרת האיש צ"ל בפניו ובשמו, אבל הכרת האשה אינה אלא בשם בלבד. וביאורו שצריכים לדעת דאיש זה הוא ששמו ראובן והוא מגרש את אשתו, שידוע להם ששמה רחל, ואע"פ שאינם יכולים להכיר רחל אשתו בפניה. ולהיפך בשובר צריכים להכיר את האשה בפניה ובשמה ואת האיש צריכים לדעת רק בשמו בלבד. והם הם דברי רב שאמר "ובלבד שיהא מכיר שם האיש בגט ושם האשה בשובר" דהיינו כמו שביארנו, שבגט צריך להכיר את האיש בפניו ובשמו, ובשובר צריך להכיר את האשה בשמה ובפניה. ושביק רב שם האשה בגט ושם האיש בשובר, מפני שבאלו דיו להכיר רק את שמותיהם בלבד. ולפ"ז מיושבת היטב תמיהת התוס' ד"ה שם.
אבל מצאתי בירושלמי גטין פ"ד ה"ב [מה ע"ג] להיפך, דבגט צריך להכיר את האשה בפניה, שזו אשת המגרש, אבל אינו צריך להכירה בשמה. והוכיחו כן מזה ששנינו שם (פ"ד מ"ב): "בראשונה היה משנה שמו ושמה וכו'" ואם במכירה גם בשמה לא היה יכול לשנות את שמה. ומשמע שם דגם באיש המגרש אינו צריך להכיר אלא בפניו, שזה הוא המגרש, אבל אינו צריך להכירו בשמו (ע"ש). אבל אין זה שיטת תלמודנו, דכאן מוכח שצריך להכיר את האיש גם בשמו.
כותבין שטר ללוה. להיות מזומן בידו לתת למלוה כשילוה לו מעות אע''פ שאין מלוה עמו: והלוה נותן שכר. בגמרא פריך פשיטא דהלוה נותן שכר שהרי כל הנאה שלו: אין כותבין שטרי אירוסין. מפרש ו) באלו מגלחין (מו''ק דף יח) שטרי פסיקתא כדרב גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך כו': אלא מדעת שניהם. אבי חתן ואבי כלה: ונשואין. כתובה: שטרי אריסות. מקבל שדה למחצה לשליש ולרביע: וקבלנות. חכירות כך וכך כורין לשנה: שטרי בירורין. בגמ' מפרש: כל מעשה בית דין. כגון אדרכתא דמודעינן ללוה ואזיל ופרע בטרם שיכתב: ושניהם נותנין שכר. בשטרי בירורין ובגמ' מפרש פלוגתייהו: שניהם. העדים כותבין שני שטרות לזה אחד ולזה אחד: גמ' שיהא מכיר שם האיש בגט. הסופר והעדים צריכין שיכירו שזהו שמו דאיכא למיחש אין גט זה אלא לאיש אחר ויבא לרמות ולהגבות כתובה לשום אשה כדתנן (כתובות דף פט.) הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה: ושם האשה בשובר. שלא תרמה ליתנו לאיש שגרש אשתו ותפסיד כתובתה על ידה: ומגרש לה. ומתכוין להתירה לינשא שלא כדין: אלא זה בפני זה. דליכא למיחש תו מידי: וניחוש. דלמא נפיק לו לעיר אחרת כו' לתנא דמתני' דבעי מכירין למה כותבין שום גט לשום אדם אף על פי שאנו מכירין שמו והלא שמא יוסף בן שמעון זה מעיר אחרת בא לכאן והיה שמו ראובן בן יעקב ועתה הרגיל והחזיק שיקראו לו כאן ראובן לפי שרוצה לגרש אשת ראובן בן יעקב שבמקום פלוני: אין חוששין לו. דכל כך לא היה מחליף שמו זמן מרובה פן יוודע הדבר: ברמאותיה. ידע ויזהר לענות הלכך אין תקנה עד דליתחזק: ההוא תברא דהוה חתים עלה רב ירמיה בר אבא. לאחר זמן אתאי ההיא איתתא לקמיה לתבוע כתובה ואמרה לו לאו אנא הואי אותה אשה שאתה אומר שחתמת על שוברה ושמא אשה אחרת ששמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי אבל אני לא התקבלתי כתובתי עדיין: אמר לה אף אנא אמרי להו. לסהדי החתומים עמי על השובר שאינך אותה האשה שחתמנ' על שוברה והדין עמה והם השיבו לי שטעיתי במה שנשתנה והוחלף קולה והדין עמהם וכבר התקבלת כתובתך: מיקש קשיא. הזקינה וכבר נשתנה ונעשה קולה עבה:
כותבין שטר ללוה. בהא נמי פריך התם וניחוש שמא כתב ללוות כו' ומוקי לה בשטרי אקנייתא ואביי אמר עדיו בחיתומיו זכין לו: וליחוש דלמא כתביה לאתתא דלאו דיליה ומגרש לה. פירש רשב''ם ומתכוין להתירה להנשא שלא כדין ותימה לי והא בפני עדים יתננו לה והם יקראו את הגט כדאמרינן בגיטין (דף יט:) דמיבעי לאקרויי גיטא ויראו העדים שאין זה שם האיש ועוד בלאו הכי ליחוש דלמא כתביה לאיתתא דלאו דיליה כיון שאין מכירין האשה ויכתוב הגט לאיש אחר כשמו ויתן הגט לאיש אחר ששמו כשמו ויתן הגט לאשת האיש להוציא מבעלה כתובתה וכן נ''ל דמקשה ול''ג ומגרש לה: שם האיש בגט וה''ה לשם האשה. תימה אמאי נקט שם האיש בגט ושם האשה בשובר וי''ל דלא חש לפרש כולהו אלא נקט שם אותו דמכתיב הכתב דעלייהו קתני במתני' והוא שיהי' מכירן שהרי הזכירן ולהכי נקט להו רב ומתניתין גופה לכך דברו באלו לפי שכבר הוצרכו להזכירם וה''ה ודאי שם האחר משום חששא אחרת: וליחוש לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת. ותימה אי בהוחזקו ואליבא דמאן אי לר''מ דאמר דעדי חתימה כרתי ליכא למיחש למידי שהגט לא יהיה גט מאחר שאין מוכיח מתוכו שהוא שלח כדאמר בכל הגט (גיטין דף כד:) כתב לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה ודייק בגמרא הא גדולה מצי לגרש ומוקי לה משום הכי כר''א דאמר עדי מסירה כרתי ולא רבי מאיר ומאי קאמר נמי שמגרשין נשותיהן זה בפני זה אפילו הכי לא מגרש אם לא יכתבו דורות ואי אליבא דר' אלעזר פריך לדידיה נמי לאו גיטא הוא שהרי צריכה להביא עדי מסירה שנתנו לה בעלה כיון שעדי חתימה אינם מוכיחין שבעלה נתנו וצריכה היא עדי מסירה להביאם לפנינו שבעלה מסר לה ותבקשם ולא תמצא ולמאי ניחוש לה ואי בדלא הוחזקו איירי דהשתא כרתי שפיר עדי חתימה שאין יודעים בעיר אלא בעלה ומאי משני זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה מה תיקן הלא אין ידוע שיש שנים בעיר ולעולם יגרשנה זה בשם בעלה שלא בפניו כיון שלא הוחזקו ואור''י דבהוחזקו מיירי ואליבא דר''א דקי''ל כוותיה פריך ואף על גב דעדי מסירה כרתי וצריכה להביא עדי מסירה ליחוש מאחר שכותבין לו גט בלא אשתו אז לא יעשו הגירושין בפניהם דלמא כתב גיטא כו' והעדים שידעו המסירה ויכירו אותו כי שמו יוסף בן שמעון כשם הכתוב בשטר וגם יכירו שם האשה המקבלת אותו בשם שכתוב בשטר ולא יתנו לב לדעת אם יש עוד יוסף ב''ש אחר לבד מאותו ואם נשותיהם שוות כמו כן ואולי זאת אשת חברו וכשתבא לב''ד תביא עדי מסירה שתאמר אלו העדים ראו דיוסף ב''ש בעלי נתן לי הגט והן אומרים הן כדפרישית ואח''כ לא יחקרום ב''ד ודאי לומר שמא טעיתם כך וכך כדפרישית ומשני הכי אמר רבי שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה ומאחר שנתקן כך לעולם חוקרין ב''ד ודאי אם שני יוסף היו שם ואם היו שם שנים אין חוששין שם כלל וכמו שפירש רבי וליחוש לשני יוסף בן שמעון דאיירי שהוחזקו צריך לפרש כמו כן קושיא ראשונה דפריך וליחוש דלמא כתב כשהוחזקו דוקא דאי לא הוחזקו לא הוה מיבעי ליה לרב למימר וה''ה לשם האיש ואע''ג דאביי חייש לשני יצחק בפ' האשה (יבמות קטו: ושם) אע''ג דלא הוחזקו רבא לא חייש התם ורבה נמי לא חייש היכא דלא הוחזקו כדמוכח בפ''ק דב''מ (דף יח: ושם ד''ה נפק) (ובכל הגט) ולמאי דפרישית דמוכח בכל הגט (גיטין כד: ושם ד''ה בעדי) דלר''מ אין יכולין שני יוסף בן שמעון לגרש נשותיהן עד שיכתבו דורות כיון דעדי חתימה כרתי אין גט אלא אם כן מוכיחין עדים הכתובין בו שבעלה נתנו לה קשה עלה דמדאוקמי פרק המגרש (שם דף פו: ושם) מתני' דשני גיטין ושמותיהן שוין כר''מ דוקא ודחי אפי' תימא ר' אלעזר ומיהו כר' מאיר משמע דאתיא לה שפיר והיכי ניחא ליה לר' מאיר הא מוכח בכל הגט דלר' מאיר אין שני יוסף בן שמעון יכולין לגרש נשותיהן אלא אם כן יכתבו דורות ויש לומר דכי מוקי לה כר' מאיר סבר שאינם שוין לגמרי שהרי שלשום בדורות או סימן דעכשיו העדים החתומים מוכיחין שמיד בעלה בא הגט אם הוא בידה ומה שקורא אותם שוין לפי שבמקום נתינתו אין מי שיכיר הדורות: ומחזיק ליה לשמיה יוסף בן שמעון. תימה מה בכך הלא צריך שיכיר שם האשה בגט ואשתו לא יכירו בשמה ולא שייך למימר שיחזיק ויש לומר שגם אשתו באה עמו אי נמי מכירין את אשתו [שלו על ידי פלוני ופלוני שאמרו] שהיא אשתו של זה אבל לא שמעו איך הוא שמו שיאמרו שפלונית היא אשת ראובן שאם כן יודעים שאין שמו יוסף בן שמעון:
224ימים לסיום הש״ס