בבא בתרא קנד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קנד - ב

וכעת רבי יוחנן מבאר את שאלתו: בשלמא לדידי, זה טוב לשיטתי, דאמינא ראיה בעדים, שלרבנן המוכר הוא מוחזק בממון, והמקבל צריך להביא עדים, ולכן אצלנו, כיון דאמר ללקוחות אייתו עדים, ולא אשכחו, כיון שהלקוחות לא מצאו עדים, היינו דקא אתו, לכן הם באו ואמרו ליה, שאלו את רבי עקיבא, מהו לבודקו? רצו לבדוק אם הביא שערות.

אלא לדידך, ריש לקיש, דאמרת ראיה בקיום השטר, צריך לקיים את השטר כדי שהיורשים לא יהיו נאמנים לטעון שהיה קטן, למה להו לבודקו? מדוע בקשו לבודקו, והרי לקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסי, שיקיימו את השטר ויקבלו את הנכסים. וצריך להוסיף שגם אצלנו יש חזקה דהשתא, כיון שיש אומדנא שאין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה בגדול, מסתבר שאכן היה גדול. וזה כמו חזקה דהשתא, רק צריך לקיים כדי שלא יהיה לו הפה שאסר [מיגו], ומזה שחפשו ראיות מוכח כרבי יוחנן שצריך ראיה בעדים.

מתרץ ריש לקיש: מי סברת, האם אתה סובר שנכסי בחזקת בני משפחה קיימי, שהיורשים הם המוחזקים, וקא אתו לקוחות ומערערי, והלקוחות באים לערער!?

לא כך הוא הדבר, אלא, נכסי בחזקת לקוחות קיימו, הלקוחות הם המוחזקים כיון שהחזיקו בהם לפני הערעור, ^[98] וקא אתו בני משפחה וקא מערערי, היורשים מערערים על המכירה בטענה שהיה קטן. ולכן לא שייך ראיה בקיום השטר, כיון שהיורשים ודאי צריכים להביא עדים שהיה קטן.

הכי נמי מסתברא, כך מאד מסתבר שהלקוחות מוחזקים בנכסים.

מדקאמר להו, מזה שרבי עקיבא אמר להם "אי אתם רשאים לנוולו", שאסור לנוול את המת, ואישתיקו, וקבלו את דבריו.

אי אמרת בשלמא, זה מובן אם נאמר שבני משפחה קא מערערי, היורשים הם המערערים, משום הכי אישתיקו, לכן קבלו את דבריו, כיון שהוא קרובם, אסור להם לזלזל בכבודו. ועוד, שהם לא מפסידים כסף. ^[99]

אלא, אי אמרת, אבל אם נאמר לקוחות קא מערערי, מערערים על המכירה, אמאי שתקי? מדוע הסכימו שלא לבודקו? לימרו ליה, שיאמרו לרבי עקיבא: אנן, זוזי יהבינן ליה, שלמנו כסף, לינוול ולינוול! מותר לנו לנוולו ולזלזל במת כדי שלא נפסיד ממון.

אלא, מוכח מכאן שהלקוחות מוחזקים.

דוחה הגמרא: אי משום הא, לא איריא. זה לא הכרח גמור. כיון שהכי קאמר להו, כך רבי עקיבא אמר להם: חדא, אי אתם רשאין לנוולו. ועוד, אם הטעם הראשון לא מספיק, וכי תימרו: זוזי שקל, לינוול ולינוול! כיון שלקח כסף מותר לנו לנוולו, אין זו טענה, כי אי אפשר לבדוק, כיון שסימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה.

שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן: זו ששנויה, האם מה ששנינו להלן במשנת בר קפרא, בברייתא של בר קפרא, זה אליבא דרבי מאיר ולא כחכמים. ועכשיו הגמרא מביאה את משנתו.

הרי שהיה אוכל שדה, מי שהיה מוחזק בשדה ואכל פירות, אבל פחות משלש שנים, ובא בחזקת שהוא שלו, והחזיק בשדה כאילו שהיא שלו, וקרא עליו אחד ערער, לומר, שלי היא! ובא אחר וטען שהשדה שייכת לו, והוציא זה המחזיק את אונו [שטרו], לומר, שמכרתה לי, כתוב בשטר שהמערער מכר לו את השדה, או שנתת לי במתנה, או שזה שטר מתנה.

הרי אם אמר המערער: איני מכיר בשטר זה מעולם, שהשטר הוא מזוייף ואינו מכירו, יתקיים השטר בחותמיו, הלוקח צריך לקיים את החתימות להוכיח שאינו מזוייף.

ואם אמר, "שטר פסים" הוא זה, אם טוען שהשטר נותן לו כדי שיחשיבו אותו כבעל נכסים אבל לא היתה מכירה, או שטר אמנה הוא זה, שמכרתי לך, ולא נתת לי דמים, שנתן לו את השטר אבל הלוקח עדיין לא נתן דמי המכירה, והתנו שאם לא ישלם המקח בטל ^[100].

אם יש עדים, הלך אחר העדים, אם העדים מעידים לטובת המערער יעשו כדבריהם, ואם לאו, הלך אחר השטר. הלוקח נאמן שקנה כפי שמוכח בשטר.

לימא רבי מאיר היא, דאמר מודה בשטר שכתבו, אינו צריך לקיימו, ולא רבנן, כיון שהוא לא צריך לקיים היות שהתובע לא נאמן במגו שהיה יכול לא לקיים.

זה שאל ריש לקיש, כי יוצא שמשנת בר קפרא היא שלא כרבנן ^[101].

אמר ליה רבי יוחנן השיבו: לא, זה גם כרבי מאיר וגם כרבנן. לפי שאני אומר, כי לדברי הכל, מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו, כיון שאין בזה מחלוקת.

שואלת הגמרא: והא מיפלג פליגי!? הרי נחלקו בזה, דתנן שנינו במשנה: אין עדים החתומים על השטר נאמנים לפוסלו, לומר שהיו העדים בשעת חתימתו קטנים או אנוסים, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים נאמנים לפוסלו, ולכן צריך לקיימו, כדי שלא יהיה "הפה שאסר", שהרי זה לא מתקיים על פיהם.

השיב רבי יוחנן ואמר ליה: אי עדים אלימי ומרעי שטרא, איהו, כל כמיניה!? דוקא עדים נאמנים לפסול את השטר כיון שיש להם כח של עדים, אבל הוא לא נאמן, וכולם מודים שאין צריך לקיימו ^[102].

אמר ליה ריש לקיש, המשיך לשאול: והלא משמך אמרו, יפה ערערו בני משפחה על המכירה, כיון שהשטר לא מקויים. ומשמע שאתה סובר שצריך לקיימו.

אמר ליה: זו, אלעזר בני אמרה. אבל אני, לא אמרתי דבר זה מעולם.

וממשיכה הגמרא לשאול:

אמר רבי זירא: גם אם יכפור רבי יוחנן ברבי אלעזר תלמידו, רבי יוחנן יכול להכחיש, ולומר שתלמידו אמר זאת ולא הוא, אבל, האם יכפור ברבי ינאי רבו, יכחיש שהודה לדברי רבו!?

דאמר רבי ינאי, אמר רבי: מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו.

ואמר ליה רבי יוחנן לרבי ינאי, רבי! וכי, לא משנתנו היא זו, האומרת: וחכמים אומרים, המוציא מחבירו עליו הראיה. ואין ראיה אלא בקיום השטר.

ומוכח, שרבי יוחנן הסכים לדברי רבו, שצריך לקיימו.

ומתרץ רבי זירא את רבי יוחנן: ברם, אבל נראין דברי רבינו יוסף, שלדבריו זה מיושב.

דאמר רב יוסף, אמר רב יהודה, אמר שמואל: זו דברי חכמים, שסוברים מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. אבל רבי מאיר אומר, מודה בשטר שכתבו, שצריך לקיימו.

ולפי זה, אכן רבי יוחנן סובר שנחלקו רבי מאיר וחכמים. ומאי, ומה שהוא אמר לעיל, "דברי הכל", שכולם סוברים שאין צריך לקיימו, כי דרבנן לגבי רבי מאיר, דברי הכל היא! כוונתו לומר, כיון שחכמים סוברים שאין צריך לקיימו, זה נחשב כאילו כולם כך סוברים.

שואלת הגמרא: והא איפכא תנן, הרי שנינו במשנה הפוך: וחכמים אומרים, המוציא מחבירו עליו הראיה, שהוא צריך להביא ראיה בקיום השטר שצריך לקיימו.

מתרצת הגמרא: איפוך. צריך להפוך ולומר, שרבי מאיר סובר המוציא מחבירו עליו הראיה, וחכמים סוברים שלא צריך.

שואלת הגמרא: והא תניא, שנינו בברייתא: אין נאמנים לפוסלו, דברי רבי מאיר. כיון שאין צריך לקיימו. וחכמים אומרים, נאמנין, כיון שצריך לקיימו.

מתרצת הגמרא: איפוך, גם כאן צריך להפוך ולומר: וחכמים אומרים שאין נאמנים לפוסלו, כיון שאין צריך לקיימו.

ממשיכה הגמרא לשאול: והא רבי יוחנן, ראיה בעדים קאמר. רבי יוחנן העמיד את מחלוקתם במשנה אם הולכים אחרי חזקה דהשתא, ולא אם צריך לקיימו, ומדוע אמר לרבי ינאי רבו שמחלוקת רבי מאיר וחכמים היא בצריך לקיימו.

מתרצת הגמרא: איפוך. צריך להפוך לעיל ולומר, שרבי יוחנן סובר שהראיה בקיום השטר, וריש לקיש סובר ראיה בעדים.

ממשיכה הגמרא לשאול: לימא ליפוך נמי תיובתא, הרי הוכחנו לעיל ממעשה דבני ברק, שצריך ראיה בעדים, ושם רבי יוחנן הקשה לריש לקיש, משמע שהוא סובר ראיה בעדים, האם גם כאן נהפוך, ונאמר שריש לקיש הקשה זאת לרבי יוחנן.

מתרצת הגמרא: לא צריך להפוך.

הערות

^[98] שיטת הרשב"ם שהלקוחות תפסו את הקרקע והקשה הריטב"א הרי אין תפיסה בקרקע ולכן הוא מבאר שהם מוחזקים כי יש להם חזקת השטר וחזקת הגוף שמסתמא הוא גדול.

^[99] תוד"ה זוזי.

^[100] על פי הריטב"א דאל"כ אפילו שיש לו תביעת ממון אין זה מבטל את המכירה.

^[101] ברשב"א ובריטב"א מבואר שהוא שמע את המסקנה שלרבי יוחנן נחלקו ר"מ ורבנן במודה בשטר שכתבו לכן שאלו שמשנת בר קפרא היא דלא כרבנן.

^[102] הרשב"ם מבאר את ההבדל בין המוכר לעדים כיון שאנן סהדי שהשטר כשר ולכן הוא אפי' שיש לו מגו, זה נגד אנן סהדי אבל עדים נאמנים במגו. ובאיילת השחר שהוסיף שגם שטוען פרעתי לא נאמן כיון ששטרך בידי מאי בעי אם כן זה נגד אנן סהדי.

ומעתה, בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שלי שאומר אני] כי לדעת חכמים במשנתנו צריכים המקבלים להביא ראיה בעדים שבריא היה הנותן, הרי גם במקרה זה, כיון שאמר ר' עקיבא ללקוחות: אייתו [הביאו] עדים, ולא אשכחו [מצאו], היינו דקא אתו [זהו הטעם שבאו] ואמרו ליה [לו]: מהו לבודקו. אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שלך שאתה אומר]: ראיה בקיום השטר די בה כדי להוציא את המתנה, בלא עדים, הרי גם במקרה זה למה להו [להם] ללקוחות לבודקו? לקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסי [שיקיימו את שטריהם ויעמדו בנכסים]!

דחה ריש לקיש את ההוכחה: מי סברת [האם סבור אתה] נכסי [שהנכסים] בחזקת בני משפחה קיימי [היו עומדים], וקא אתו [ובאו] לקוחות ומערערי [ומערערים] ותובעים אותם? נכסי [הנכסים] בחזקת לקוחות קיימי [היו עומדים], וקא אתו [ובאו] בני משפחה וקא מערערי [והיו מערערים], ולגביהם ודאי אין ראיה בקיום השטר, שהרי הם טוענים שפסול הוא. אלא רק אם יוכיחו בעדים (או על ידי בדיקה) שקטן היה.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש את הדברים, מדקאמר להו [ממה שאמר להם] ר' עקיבא: אי (אין) אתם רשאים לנוולו, ואישתיקו [ושתקו]. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שבני משפחה קא מערערי [הם המערערים], משום הכי [כך] אישתיקו [שתקו], שהסכימו שאין לנוולו. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שלקוחות קא מערערי [הם המערערים], אמאי שתקי [מדוע הם שותקים]? לימרו ליה [שיאמרו לו]: אנן זוזי יהבינן ליה, לינוול ולינוול [אנו כסף נתננו לו, שיתנוול ויתנוול] ולא איכפת לנו!

ודוחים: אי [אם] משום הא [כך] לא איריא [שייך], אין זו הוכחה, הכי קאמר להו [כך אמר להם] ר' עקיבא: חדא [אחת], דאי [שאין] אתם רשאים לנוולו. ועוד, וכי תימרו זוזי שקל, לינוול ולינוול [ואם תאמרו שכסף לקח, ולכן שיתנוול ויתנוול] — מכל מקום אין טעם לעשות זאת משום שסימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה.

תא שמע [בוא ושמע] המשך דיון בענין זה. שאל ר' שמעון בן לקיש את ר' יוחנן, זו ששנויה במשנת בר קפרא (קובץ ברייתות שסידר): הרי שהיה פלוני אוכל (נהנה) מפירות שדה ובא (ונמשך כך) בחזקת שהיא שלו, וקרא עליו אחד ערער לומר "שלי היא", והוציא זה המחזיק את אונו (שטרו) לומר: "שמכרתה לי" או: "שנתתה לי במתנה", אם אמר המערער: "איני מכיר בשטר זה מעולם", כלומר, השטר הזה מזוייף — יתקיים השטר בחותמיו, ואם יעידו העדים שזו חתימתם — ימשיך זה להחזיק בשדה.

אם אמר המערער: אמנם העדים חתמו עליו, אבל שטר פסים הוא זה, כלומר, שטר שנעשה רק למראית עין, או שטר אמנה שנעשה כראוי, שמכרתי לך ואולם לא נתת לי דמים (כסף) ולכן בטל המכר, אם יש עדים שלא היה לשטר זה תוקף — הלך (לך) אחר עדים, ואם לאו [לא] — הלך אחר השטר.

ומעתה, לפירושך, שלדעת חכמים במשנתנו אין די בקיום השטר כדי להוציא את המתנה מן הנותן, לימא [האם נאמר] ששיטת ר' מאיר היא ברייתא זו, שאמר: נתבע המודה בשטר שכתבו אינו צריך מי שמחזיק בו לקיימו, ולא שיטת רבנן [חכמים]?

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: לא כך הוא, שאני אומר: דברי הכל היא שמודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו. והקשה לו ריש לקיש: והא מיפלג פליגי [והרי חלוקים חכמים בכך]! דתנן [שכן שנינו בברייתא]: שטר שהעדים מודים שחתמו עליו, אלא שטוענים שהיו פסולים לעדות באותה שעה, ופסול הוא — אין נאמנין לפוסלו, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: נאמנין!

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אי [אם] עדים נאמנים לפסול שטר שהודו שכתבוהו, משום שהם בעדותם אלימי ומרעי שטרא [חזקים ויכולים להרע תוקפו של שטר], איהו כל כמיניה [הוא זה בכוחו], לערער על שטר כתוב שהוא מודה בו? אמר ליה [לו] ריש לקיש, והלא משמך אמרו באותו מעשה בבני ברק: יפה ערערו בני משפחה על תוקפו של השטר, למרות שגם הם הודו שאכן נכתב על ידי קרובם שמת! הרי שצריך התובע לקיימו! אמר ליה [לו]: זו אלעזר תלמידי אמרה בשמי, אני עצמי לא אמרתי דבר זה מעולם.

אמר ר' זירא: אם יכפור ר' יוחנן בר' אלעזר תלמידו, ויטען שלא אמר לו מה שאמר בשמו, האם יכפור גם בר' ינאי רבו שאמר לו אותם דברים עצמם? שכך היה מעשה, שאמר ר' ינאי אמר רבי: מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו, ואמר ליה [לו] ר' יוחנן לר' ינאי: רבי, וכי לא משנתנו היא זו העוסקת בענין זה, ומשמע ממנה היפך הדברים? ששנינו, וחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה, והוסיף ר' יוחנן: ואין ראיה אלא בקיום השטר! הרי שר' יוחנן עצמו סבור כי לדעת חכמים, מודה בשטר שכתבו — צריך לקיימו, וכיצד יכול היה לומר שאין חולקים בדבר?

ותירץ ר' זירא: ברם (ובאמת) נראין דברי רבינו (רב) יוסף, שאמר רבינו יוסף אמר רב יהודה אומר שמואל שיש להפוך את השיטות, ולומר: זו הברייתא ששנה בר קפרא, ולפיה הולכים אחר השטר כפי שהוא — דברי חכמים היא, שאין צריך לקיים שטר שהודה בו הנתבע. אבל ר' מאיר אומר: מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו. ולפי זה מאי [מהו] שאמר ר' יוחנן: דברי הכל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו? משום שדרבנן [שדברי חכמים] לגבי ר' מאיר אפשר לומר שדברי הכל היא.

ומקשים: והא איפכא תנן [והרי ההיפך שנינו במשנתנו], וחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה, הרי שצריך לקיים את השטר! ואומרים: איפוך [הפוך] את השיטות במשנה, שר' מאיר הוא שאומר כן. ומקשים עוד: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: עדים האומרים שהיו פסולים כשחתמו על השטר — אין נאמנין לפוסלו, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: נאמנין, הרי שלדעת חכמים צריך לקיימו! ואומרים: גם בזו איפוך [הפוך] את השיטות. ונמצא אם כן, כי לדעת ר' יוחנן נחלקו במשנתנו האם צריך מקבל המתנה לקיים את השטר, ומה ששנינו בדברי חכמים: המוציא מחבירו עליו הראיה — בקיום השטר אמורים הדברים.

ומקשים: והא [והרי] לעיל ר' יוחנן ראיה בעדים קאמר [אמר]! ואומרים: איפוך [הפוך] גם את זו, שר' יוחנן הוא שאמר ראיה בקיום השטר, וריש לקיש אמר בעדים. ואומרים אם כן: לימא, ליפוך נמי תיובתא [נהפוך גם את הקושיה] שהקשה ר' יוחנן לריש לקיש ממעשה בני ברק, ואמור שריש לקיש הוא שהקשה? ודוחים: לא, זו אין צריך להפוך,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yoḥanan explains: Granted, according to my explanation of the mishna, that I say that the proof must be presented by bringing witnesses, I can explain the baraita. Since Rabbi Akiva said to the buyers: Bring witnesses, and they did not find witnesses, this is the reason that they came and said to him: What is the halakha? Is it permitted to examine him? But according to you, that you say that the proof is presented by ratification of the deed, why do they need to examine him? Let them ratify their deed and they shall be established as owners of the property.

Rabbi Shimon ben Lakish replies: Do you maintain that the property stood in the possession of the members of his family and the buyers came and contested their possession of the property? Rather, the property stood in the possession of the buyers, and the members of his family came and contested the sale. Since they claimed that the deed was invalid, they could not prove their claim by ratifying the deed, but only by bringing witnesses or examining the body.

This, too, stands to reason, as Rabbi Akiva said to the claimants: You are not permitted to disgrace him, and they were silent. Granted, if you say that the members of his family were contesting the sale, due to that reason they were silent, as they accepted that they should not disgrace their relative. But if you say that the buyers were contesting the claim of the relatives, why were they silent? They should have said to Rabbi Akiva: We gave him money, and if our right to the property cannot be proven without disgracing him, let him be disgraced.

The Gemara rejects this argument: If it is due to that reason, i.e., this claim they could have said, there is no conclusive argument. This is what Rabbi Akiva said to them: One reason to prohibit exhuming the body is that you are not permitted to disgrace him. And furthermore, if you should say: He took the money; let him be disgraced, in any event nothing can be proved by exhuming the body, as signs indicating puberty are likely to change after death.

The Gemara suggests: Come and hear a proof: Rabbi Shimon ben Lakish asked Rabbi Yoḥanan about that which is taught in the Mishna of bar Kappara: There was one who was continually enjoying the profits from a field, and it was the presumption that it was his, and someone contested his claim, saying: It is mine. And that person, who was profiting from the field, produced a deed, in order to say: It is mine, as you sold this field to me, or: It is mine, as you gave me this field as a gift. If the one who protested his claim said: I do not recognize that deed as one that I have ever written, the deed must be ratified through its signatures.

If the one who protested his claim said: This is a document of appeasement [shtar passim], a document written only so that the holder should appear wealthy, or a document of trust, which means that I sold the field to you and provided you with the deed, trusting you to provide payment, and since you did not give me the money the sale is void, then if there are witnesses, follow the testimony of the witnesses, and if not, follow the deed.

Rabbi Shimon ben Lakish concludes: According to your explanation, the Rabbis maintain that even if the deed is ratified the claimant cannot take possession of the property without bringing witnesses. If so, shall we say that this baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that when there is a debtor who admits that he wrote a promissory note, the creditor is not required to ratify it in court in order to collect payment, and it is not in accordance with the opinion of the Rabbis?

Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Shimon ben Lakish: No, it is not so. As I say that everyone agrees that in the case of a debtor who admits that he wrote a promissory note, the creditor is not required to ratify it in court in order to collect payment. Rabbi Shimon ben Lakish asked: But don’t they disagree, as we learned in a baraita: With regard to witnesses who ratified their signatures but claimed that they were not fit to bear witness when they signed the deed, their testimony is not deemed credible to invalidate the document; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Their testimony is deemed credible.

Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Shimon ben Lakish: Even if the testimony of witnesses is powerful and they impair the validity of the deed, which they admit to have written, with regard to him, the giver, is it in his power to impair the validity of a deed that he admits to have written? Rabbi Shimon ben Lakish said to Rabbi Yoḥanan: But wasn’t it stated in your name with regard to the aforementioned incident in Bnei Brak: The members of his family contested the claim correctly, even though they admitted that the deed was authentic? This means that the claimant is required to ratify the deed. Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Shimon ben Lakish: That statement was stated in my name by Rabbi Elazar, my disciple, but I never said that statement.

Rabbi Zeira says: If Rabbi Yoḥanan denies the statement of Rabbi Elazar, his disciple, will Rabbi Yoḥanan also deny that which he said to Rabbi Yannai, his teacher? This is as Rabbi Yannai says that Rabbi Yehuda HaNasi says: When there is a debtor who admits that he wrote a promissory note, the creditor is not required to ratify it in court in order to collect the payment. And Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Yannai: My teacher, is this not the case discussed in our mishna, which states to the contrary: And the Rabbis say: The burden of proof rests upon the claimant? Rabbi Yoḥanan concludes: The proof mentioned in this mishna is nothing other than ratification of the deed. This indicates that Rabbi Yoḥanan maintains that according to the opinion of the Rabbis, the recipient is required to ratify the deed. If so, why does he state that everyone agrees that the recipient is not required to ratify the deed?

Rabbi Zeira explains: Indeed, the statement of our teacher, Rav Yosef, appears to be correct, as our teacher Rav Yosef says that Rav Yehuda says that Shmuel says: The opinions here should be reversed. This, the baraita taught by bar Kappara, according to which the deed does not require ratification, is the statement of the Rabbis. But Rabbi Meir says that when there is a debtor who admits that he wrote a promissory note, the creditor is not required to ratify it in court in order to collect payment. And what is the meaning of Rabbi Yoḥanan’s statement that everyone agrees that in this case, the recipient is not required to ratify the deed? Rabbi Yoḥanan means that this is the statement of the Rabbis, and a statement of the Rabbis that is disputed only by Rabbi Meir is tantamount to a statement accepted by all.

The Gemara asks: But didn’t we learn the opposite in the mishna: And the Rabbis say that the burden of proof rests upon the claimant? This means that the recipient is required to ratify the deed. The Gemara replies: Reverse the opinions in the mishna. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: With regard to witnesses who ratified their signatures but claimed that they were not fit to bear witness, their testimony is not deemed credible to invalidate the document; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Their testimony is deemed credible. This indicates that according to the Rabbis the document requires ratification. The Gemara answers: Here too, reverse the opinions.

The Gemara asks: But doesn’t Rabbi Yoḥanan say with regard to the proof that the recipient is required to bring, that the proof is presented by bringing witnesses who testify that the giver was healthy, and not by ratifying the deed? The Gemara answers: Reverse the opinions of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish. Rabbi Yoḥanan maintains that the recipient is required to prove his claim only by ratifying the deed, whereas Rabbi Shimon ben Lakish maintains that the recipient is required to bring witnesses. The Gemara asks: Shall we say that we should also reverse the objection that Rabbi Yoḥanan raised to Rabbi Shimon ben Lakish previously, and say that Rabbi Shimon ben Lakish raised the objection to Rabbi Yoḥanan? The Gemara answers: No, that is unnecessary.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בשלמא לדידי דאמינא. דמייתי ראיה בעדים הכא נמי עבדי הני דבדקו בתר עדים אם כשמכר קטן היה אי לא ולא אשכחן משום הכי אזלו ושאילו מהו לבודקו:

אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר. אמאי אזלי לקוחות למישאל מהו לבודקו יקיימו שטרייהו דבידייהו דליתו סהדי דמכירין חתימת ידי העדים ובודאי אותן החתומין על השטר לא חתמו ^א)עי' בתוס' כאן בד"ה אלא וי"ל דאיכא למימר חזקה שאין עדים וכו' וי"ל דרבינו ג"כ כוון בזה לתרץ הקושיא. אא"כ היה גדול ובתר הכי לוקמי לקוחות בנכסייהו אלא ש"מ מדלא עבדי הכי דלא אזלינן בתר קיום השטר אלא בתר עדים וקשיא לר"ל. אמר לך ר"ל לעולם בתר קיום השטר אזלינן ודקא קשיא לך הכא אמאי לא אזלינן בתר קיום השטר אלא בתר עדים. מי סברת דנכסים שמכר שעדיין בידא דמשפחה הוו ואתו לקוחות וקא מערערי אי הוי עובדא הכי מצית למפרך שפיר. לאו הכי הוי עובדא אלא נכסי הוו כבר ביד לקוחות (דלקוחות הוה) ולא מצו בני משפחה למיזל בתר קיום השטר ומאי הוי זכותייהו קיום השטר. ובני משפחה אינהו קא מערערי דקטן הוה ומשום הכי אזלי מעיקרא בתר עדים כי לא אשכחו אמרי מהו לבודקו:

ה"נ מסתברא. דבני משפחה הוי מערערי ולא לקוחות:

מדקאמר להו אי אתם רשאים לנוולו ואשתיקו. משום דמשפחתו הוה לא היו רוצים לנוולו:

לקוחות אמאי משתקי. מצי למימר ליה הואיל דזוזי יהיבנא ליה בהא ארעא לינוול ולינוול אלא ש"מ דנכסים בידא דלקוחות הוו ובני משפחה מערערי. אמר לך ר' יוחנן לעולם אכתי קשיא ליה לר"ל ונכסים בידא דיורשין הוי קיימי והא דקא מייתי ראיה מהכא. אי משום הא לא אריא דהכי קאמר להו:

במשנת בר קפרא. שהיה שונה בה:

והוציא זה. המוחזק בשדה:

את אונו. כח שלו שטר מכירה שהיה בידו:

יתקיים השטר בחותמיו. שיעידו שנים עליהן שהוא כתב ידן ולא מחזקינן לעדים בשקרי דחתימי מילי דשקר:

ואם אמר. המערער:

שטר פסים הוא. שפייסתני בשעה שהיית רוצה לישא אשה שאכתוב לך שטר ששדה מכורה לך בעבור אותו [שטר] יהיו סבורין כך שאתה עשיר וקונה נכסי' ומעולם שוב לא החזרתה אותו לי ולא שלך היא השדה:

או שטר אמנה הוא. שמכרתי לך שדה זו על מנת שאאמין לך הדמים עד זמן שקבענו ומעולם לא נתת לי דמים:

אם יש לו עדים. שכן הוא כמו שמערער אומר הלך אחר עדים:

^ב)ואם לאו הלך אחר השטר. והוא מודה וכו' כצ"ל. והוא מודה בשטר שכתבו לזה אינו צריך לקיימו עוד לאותו מוחזק ולא ישלם למערער כלום:

לימא. דבר קפרא ששנה משנה זו לפלוגתא אמרה לשמעתא ואליבא דר' מאיר דאמר הואיל ומודה הוא האי מערער באותו שכתב אין צריך לקיימו ומקוים ועומד הוא ומשום הכי אמר הלך אחר השטר:

והא מיפלגי. במודה בשטר שכתב אם צריך לקיימו אי לא כדמפרש לעיל:

אין נאמנין לפוסלו דברי ר' מאיר. משום דמודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו: וחכ"א דנאמנין וצריך לקיימו אלמא דבפלוגתא אמר בר קפרא לשמעתיה:

א"ל ר' יוחנן. לדברי הכל אמרה לשמעתיה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואזלינן בתר השטר. והתם טעמא מאי אמור רבנן דמודה בשטר שחתמוהו צריך לקיימו משום דעדים אלימי אינון דמצי לאורועי שטרא שהם חתמוהו ונאמנין הן לפוסלו אבל הכא להיכא דמערער מודה שכתבו ואמר שטר פסים הוא שטר אמנה הוא אפי' רבנן מודו דלאו כל כמיניה לאורועי שטרא ומשום הכי אינו צריך לקיימו והלך אחר השטר:

א"ל. ריש לקיש לר' יוחנן והיכי מצית למימר דלדברי הכל אמרה לשמעתיה ולאו כל כמיניה לאורועי שטרא:

והלא משמך אמרו יפה ערערו. ואמאי יפה ערערו והלא כיון ^ג)נראה דצ"ל והלא כיון שאותן בני המשפחה מודים שהוא כתבו הא איכא למימר וכו'. שהוא מודה שאותן בני משפחתן כתבו הא איכא למימר לאו כל כמינייהו לאורועי שטרא ולומר קטן היה ואמאי יפה ערערו:

א"ל. לעולם מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דלאו כל כמיניה לאורועי שטרא וזו ששמעת משמי אלעזר תלמידי אמרה ולא משמי אמרה:

אם יכפור ר' יוחנן בר' אלעזר תלמידו יכפור בר' ינאי רבו. בתמיה גרסי': דאמר ר' ינאי מודה בשטר שכתבו (אין) צריך לקיימו דלאו כל כמיניה לאורועי שטרא:

ואמר [ליה] ר' יוחנן רבי לא משנתנו היא זו. דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דקתני וחכ"א המוציא מחבירו עליו הראיה ואין ראיה אלא בקיום השטר דאע"ג דהאי נותן מתנה מודה בשטר שכתבו אפ"ה איצטריך לקיימו למקבל. אלמא דס"ל לר' יוחנן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו לרבנן והדרא קושיין לדוכתה דלימא בר קפרא כר' מאיר ולא כרבנן:

ברם נראין דברי רבינו יוסף. תירוץ הוא דקא מתרץ והכי מתפרש לעולם אימא לך בר קפרא כחכמים אמרה לשמעתיה דנראין דברי רבינו יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי חכמים דאמרי עליו דשכיב מרע להביא ראיה ששכיב מרע היה מאי טעמא משום דכיון דמודה הוא בשטר שכתבו אין צריך למקבל לקיימו לפיכך צריך זה הנותן להביא ראיה ששכיב מרע היה. אבל ר' מאיר היה אומר המוציא מחבירו עליו הראיה דקסבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ועל זה המוציא להביא ראיה וכרבנן היה משנת בר קפרא:

והא איפכא. שמעינן להו במתני' דר' מאיר סבר עליו להביא ראיה לשכיב מרע וחכ"א המוציא וכו' דר' מאיר סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואכתי כר"מ אמרה לשמעתיה ולא כרבנן:

איפוך. ותני ליה רבינו יוסף:

והתניא וכו' וחכ"א כו' נאמנין. דמשמע מודה שכתבו צריך לקיימו ואכתי קשיא:

איפוך. הכי נאמנין דברי ר' מאיר וחכ"א אין נאמנין דאין צריך לקיימו והשתא איתרצא משנת בר קפרא אליבא דחכמים:

ומקשי' דר' יוחנן אדר' יוחנן. דאמר לעיל אין ראיה אלא בקיום השטר דסבירא ליה מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והאמר ר' יוחנן ראיה [בעדים]:

איפוך. הכי ר' יוחנן אמר ראיה בקיום השטר וריש לקיש אמר ראיה בעדים. ומקשי' הואיל דמהפכת למילתייהו ליבעי נמי להפך ההיא תיובתא דמותיב ר' יוחנן לריש לקיש וליפוך הכי איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן דאמר ראיה בקיום השטר מעשה בבני ברק כו' לא תיפוך לתיובתא דר' יוחנן מקשי ליה לריש לקיש והכי מותיב לה ר' יוחנן לריש לקיש בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר. דאע"ג דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו היינו דמשכחת דנכסי בידא דלקוחות ובני משפחה היו מערערין להחזיק בהן והלקוחות קיימו שטרן ונחתו בנכסי:

למה להו לבודקו ליקיימוה שטרייהו ולוקמי' בנכסי. פי' הוה מצי לתרוצי דלא אשכחו לקיומיה ומשום הכי בדקי ליה אם נמצא גדול הרי טענתן של בני משפחה מוכחשת אלא משמע ליה דבני משפחה לא הודו כלום דלמה להם להודות אלא שנתקיים השטר, ומשום הכי מקשי כיון שיש עדים מצויין לקיימו לוקמוה בנכסי.

זו ששאל ר' שמעון בן לקיש זו ששנויה במשנ' בר קפרא וכו'. לא גרסי' ת"ש, אלא שאלה היא ששאל ר"ל לדברי ר' יוחנן ואע"ג דהשתא קא סבר ר' יוחנן ראיה בעדים, הא אסיקנא (קנה,א) דלא היו דברים מעולם אלא ראי' בקיום השטר אמר ור"ש בן לקיש ודאי הוה ידע הכי ולפיכך הקשה לו לדידך דאמרת דבקיום השטר פליגי לימא ר"מ היא ולא רבנן אבל לר"ש בן לקיש דברי הכל היא דלא פליגי אלא גבי עדים ואף ע"ג דאיהו אקשיה בתר הכי מהא דתני' אין נאמנין לפוסלו לאו משום דהוה סבר דבעלמא פליגי במודה בשטר אם צריך לקיימו דאיהו נמי סבר דעדים אלימי אלא למגמר' מדר' יוחנן הוא דבעי.
א"נ שאלה בעלמא היא דשאל מיניה ולאו קושיא כלל וא"ל דברי הכל היא דבמתני' ראיה בעדים קאמרי' וטעמא כדאמרן לעיל (בבא בתרא קנד,א) מדכולהו כתיב בהו וכו' אבל הכא ודאי ליכא למימר ראיה בעדים שא"כ אין לך שטר בעולם שוה כלום ואף ראיה בקיום השטר לא צריך הואיל ומודה שכתבו.

א"ל והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה.ואם אינו צריך קיום השטר היאך ערערו יפה.
ואיכא דקשיא ליה, כיון דהשתא על כרחך סבור ר' יוחנן ראיה בעדים דאי לא מתניתין היא דצריך קיום הרי יפה ערערו בני משפחה דהתם ראיה בעדים בעית דומיא דמתני' כדאמרי' בגמ' לעיל וליכא למימר דסבירא ליה השתא נכסים בחזקת לקוחות קיימי דאינהו תפסי להו ועל בני משפחה הראיה אם נתקיים השטר דהא דאמר לעיל נכסי בחזקת לקוחות קיימי לאו משום דתפיסי בהו דהא איכא למימר אוקי נכסי בחזקת אבהתא מידי דהו' אבר שנויה במס' כתובות אבל למ"ד ראיה בקיום השטר בלחוד איתמר שמכיון שקיימו את השטר אין צריכין לראיה אחרת בין שהיו ברשות לקוחות בין שהיו ברשות בני משפחה אבל למ"ד ראיה בעדים לעולם ליכא למימר נכסי בחזקת לקוחות קיימי אלא הכי תירצית' דמילתא דהך סוגיא אמסקנא קיימא בתר דאמר מאן דסבר ראיה בעדים שערעור בני משפחה לאו כלום הוא משום עדים שאין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול ומשמע ליה ברייתא דלקוחות נחתי לנכסי' כדלקמן ודברי הכל שהודה לו ר' יוחנן לפי' הקשה לו לר' היאך אתה אומר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו לדברי הכל והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפח' ואם מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אין ערעורם כלום מעיקרו דאי לעדים הרי לא הצריכן ר' עקיבא לעדים דבחזקת לקוחות העמיד נכסים בודאי כדאמרי' והיינו משום חזקה אין העדים חותמים אלא א"כ נעשה גדול ואי לקיום שטר מודה בשטר אינו צריך לקיימו והם לא ערערו לומר אלא קטן היה בשעה שבאו לפני ר' עקיבא כדקתני בהדיא אלא ודאי צריכין אלו לקיים שטרם לפי' יפה ערערו מתחלה עד שקיימו לקוחות שטרם ולפי' העמידו ר' עקיבא בידן.

וא"ל אני לא אמרתי דבר זה מעולם אלא נכסים בחזקת לקוחות הן עומדים ובידם ודאי העמידן ר"ע ולא היה ערעורן של בני משפחה כלו' מעיקרו משום שאינן צריכין לעדי' שחזקה אין חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול ואי משום שלא נתקיים השטר אינו צריך לקיימו זו היא סוגיאתה של שמועה.
ויש לפרש יפה ערערו בני משפחה לגמרי, דקס"ד דר"ל אליבא דר' יוחנן בנכסים בחזקת בני משפחה ולקוחות מערערין שלא מצאו לקיים שטרם ולא דאיק דכיון דסוגיין אמסקנא דקסברי' אין העדים חותמין אא"כ נעשה גדול ודאי נכסי' בחזקת לקוחות סבירא לן ואינהו נחתי לנכסים דמשום הכי אתינן ליה להך חזקה כדלקמן (בבא בתרא קנה,א).
והשתא סבר ר' יוחנן ראיה בעדים, והכי קיימ' לן כדפסק רבי' הגדול ז"ל וק"ל נמי חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול וכן פסקו ר"ח ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל אף ע"ג דלא קיימא לן כותיה במאי דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך אלא כר' ינאי רבי' וכר' נחמן דסבר הכי במס' כתובות (י"ט א') ובמסכת שבת (ע"ח ב') נמי הכי משמע.

והא דאמרינן והא ר' יוחנן ראיה בעדים קאמר. אהא דא"ל לר' ינאי מקשי היכי אמר משנתנו היא והא מעיקרא נמי ראיה בעדים אמר.
ופרקינא איפוך, שלא אמר מתחלה אלא לראיה בקיום השטר.

אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר למה להו לבודקו ליקימו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו. ואם תאמר מאי קושיא, דילמא בשלא מצאו לקיימו לפיכך היו באין לבודקו כדי להכחיש את בני משפחחה דאמרו קטן היה. יש מתרצים מדלא קתני ולא נתקיים השטר, משמע דאפילו נתקיים השטר בני משפחה נאמנין.

הכי גרסינן: שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן. ולא גרסי' ת"ש, אלא שאלה היתה ששאל ריש לקיש לרבי יוחנן, לפי ששמע ממנו דפלוגתא דרבי מאיר ורבנן אינה בראיה בעדים אלא בקיום השטר, וכדאיתא במסקנא דהא דקאמר הכא ראיה בעדים לא היו דברים מעולם, ומשום דשמע מיניה ריש לקיש הכי שאל ממנו אם כן בר קפרא שביק רבנן ואמר כרבי מאיר, והכי קאמר ליה, בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים בר קפרא ככולי עלמא, דכולי עלמא מודו בעלמא במודה בשטר שכתבו שאין צריך לקיימה אלא לדידך דאמרת דבקיום השטר פליגי, בר קפרא כמאן כרבי מאיר. ואם תאמר לריש לקיש אפשר לומר דלא פליגי בקיום השטר, והא מפלג פליגי, אין נאמנין לפוסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין, וכדאקשינן ליה איהו גופיה מינה לרבי יוחנן בסמוך. י"ל דריש לקיש סבירא ליה נמי דלא פליגי אלא גבי עדים, דאלימא לאורועי שטרא. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשה ליה מינה לרבי יוחנן, דרבי יוחנן נמי בהכין מתרץ לה. י"ל דריש לקיש לאפוקי טעמא מיניה דרבי יוחנן הוא דבעי.

אם יש עדים הלך אחר העדים ואם לאו הלך אחר שטרות. כלומר, עדים שהיה שטר פסים או שטר אמנה, ואם לאו הלך אחר שטרות. ומהכא משמע דמאן דמזבן ארעא לחבריה ולבסוף אמר ליה דלא שקל מיניה דמי המכירה, שעל המוכר להביא ראיה, ואפילו תוך שלש שנים משום דהדרו דמי המכר מלוה על פה על הלוקח ונאמן לומר פרעתי אי לא נפיק ועייל אזוזי. וכן נמי מוכח לפי דעתי בריש פרק קמא דמכלתין (כ, ב) גבי כותל חצר שנפל למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו לבנותו סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן, דאמרינן עלה היכי דמי אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני אמאי בחזקת שלא נתן. וזה שלא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל [דין מודעא] שכתב משם רבינו אפרים ז"ל דכל תוך שלש על הלוקח להביא ראיה. ולא ירדתי לסוף דעתם בדבר זה, דכל שיש בידו שטר מכירה מה לי תוך שלש מה לי לאחר שלש, והרי אין כאן מגו דאי בעי אמר לא מכרתי, ובשטר מקוים למאן דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ואפילו בשאינו מקויים למאן דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, וכי הא דבר קפרא.

אמר לו והלא משמך אמרו לי יפה ערעור בני משפחה. איכא למידק, מאי קושיא, אדרבה כל שאמר רבי יוחנן דבקיום השטר לא פליגי, על כורחין לדידיה מתניתין ראיה בעדים קאמר, ומינה להא דבני ברק על הלקוחות להביא ראיה בעדים שהיה גדול באותה שעה, אם כן ודאי יפה ערעור בני משפחה. תירץ רב יהוסף הלוי ז"ל שבפירוש שמע ריש לקיש מרבי אל(י)עזר דמשום שלא נתקיים השטר הוא שאמר יפה ערערו בני משפחה. ואחרים אמרו די"ל דאמסקנא קיימא הך סוגיא, בתר דאמרי דמאן דאמר ראיה בעדים סבר ערעור דבני משפחה לאו כלום הוא, דחזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, והכי קאמר ליה, כיון דקא מודית דאמרינן חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, וקא אמרת השתא דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אם כן היאך אמרו לי משמך דיפה ערערו בני משפחה. ואהדר ליה דלא אמרו לעולם. ומהא מתניתין בראיה בעדים פליגי, וטעמייהו דרבנן כדאמרינן לעיל, דכיון דכולהו כתיב כד מהלך על רגלוהי בשוקא והכא לא כתיב שמע מינה שכיב מרע היה.

הא דאמרינן: ואין ראיה אלא בקיום השטר. פירש הראב"ד ז"ל דהכי קאמר, אין פחות מקיום השטר, דאי ראיה בעדים כל שכן דבעלמא בעי קיום השטר. עד כאן. ואינו מחוור בעיני, דדילמא ראיה בעדים, ואפילו הכי בעלמא לא בעינן קיום השטר, ושאני מתניתין מדלא כתיב ביה כד מהלך על רגלוהי, וכדאמרינן לעיל. אלא נ"ל דהכי קאמר, מדאמר רבי ינאי משמיה דרבי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואמר לו רבי יוחנן רבי משנתינו היא זו, אלמא סבירא ליה לרבי יוחנן דראיה דמתניתין היינו קיום השטר, דאי לא מאי קאמר משנתנו היא זו, דילמא בעלמא אין צריך לקיימו [מ"מ משנתנו ראיה בעדים ומשום דלא כתיב ביה כד מהלך על רגלוהי. כנ"ל.

מאחר שבארנו שהמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו מי שהיה אוכל שדה בחזקת שלו ויצא עליו ערער בעדים שהיא שלו והוציא זה שטר שהמערער מכרה לו או מורישו וכיוצא בזה ואמר הלה איני מכיר בשטר זה מעולם יתקיים השטר בחותמיו ואפילו הודה בשטר שכתבו אלא שאמר פסים הוא או אמנה ר"ל שמכרתי ולא נתת לי דמים אף זו יתקיים בחותמיו ואע"פ שהודה שכתבו הפה שאסר הוא הפה שהתיר:

שטר פסים. שטר פיוסים שפייסה לי שאכתוב לך שטר זה כדי להראות לעולם שיש לך קרקעות וישיאו לך בנותם:

קלו. בפלוגתא רבי יוחנן אמר ראיה בעדים וריש לקיש אמר ראיה בקיום השטר. איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו כשהוא בן עשרים ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה כלומר שעדיין לא הביא שתי שערות ובאו ושאלו את ר' עקיבא מהו לבדקו אמר להם אי אתם רשאין לנוולו ועוד סימנין עשויות להשתנות לאחר מיתה בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים, דאע"ג דמקיים שטריה צריך לוקח לאייתויי סהדי דמוכר גדול היה, כיון דלא אשכחו עדים היינו דקאתו אמרי ליה מהו לבדקו, אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר, וכי מקיים שטרא לא צריך עדים דגדול הוה למה להו לבדקו ליקימו שטרייהו וליקמוה בנכסיהו. מי סברת נכסי בחזקת בני משפחה הוו קימי ואתו לקוחות קא מערערי נכסי בחזקת לקוחות קימי ואתו בני משפחה וקא מערערי. כלומר מי סברת נכסי [בחזקת] בני משפחה הוו קיימי ואתו לקוחות קא מערערי לאפוקונהו נכסי מיניהו, ולקוחות הוא דהוו בעו למבדקיה לברורי דגדול הוה, כי היכי דתקשי לך למה להו לבדקו ליקימו שטריהו ולוקמו בנכסיהו, לא, נכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי מחמת דקימוה לשטריהו, והוו אתו בני משפחה וקא מערערי לאפוקי מיניהו, ובני משפחה הוא דהוו בעו למבדקיה לברורי דקטן הוה ולבטולי לשטרא.

הכי נמי מסתברא, (ובני) [דבני] משפחה הוא דהוו קא בעו למבדקיה, מדקאמר להו אין אתם רשאין לנוולו ואשתוק אי אמרת בשלמא בני משפחה קא מערערי, וקא בעו למבדקיה לברורי דקטן הוה, וקאמר להו רבי עקיבא אי אתם רשאין, ועוד דסימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה ואע"ג דלא משכחיתו סימני נמי לית לכו ראיה בהכין דקטן הוא דאימור הביא ונשתנו לאחר מיתה, משום הכי אשתוק אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי, ואינהו קא בעו למבדקיה לברורי דגדול הוא, אמאי אישתוק לימרו ליה אנן זוזי יהבינן לינול ולינול. ודחינן אי משום הא לא איריא הכי קאמר להו חדא דאין אתם רשאין לנולו ועוד כי תימרו זוזי שקל לינול ולינול סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה. כלומר פעמים שנראין סימנין לאחר מיתה ואינן סימנין.

ועיקר הא מילתא משום דזימנין דמייתי שערות כשהוא קטן, וקי"ל דכולהו שערות דמיתי עד שלא הגיע לכלל שנותיו שומא נינהו, ואע"ג דלא מתחזייאן כשומא, כיון דבתוך זמן אתי בחזקת שומא נינהו, וממילא שמעת דשומא לאו סימן גדלות הוא. ואלו כי אתו לאחר זמן מסתמא לא מחזקינן בהו בחזקת שומא עד שיתברר שהן שומא כגון שהעור שבעיקרן גבוה יותר מן העור שבסביבותיו או שמראה עורן משונה משאר העור. ואלו לאחר מיתה סימנין עשויין להשתנות ואין סימני שומא ניכרין בהם אלא ניכרין סימני גדלות ואין סימני גדלות. וכ"ש לרב הונא דאמר (נדה נב,א) שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות, ואי לא לאו סימנין נינהו, זימנין דלית בהו גומות מחיים ומתחזייאן בהו גומות לאחר מיתה. ולמאן דאמר נכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי ואתו בני משפחה וקא מערערי וקא בעו למבדקיה נמי, וקאמר להו רבי עקיבא סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה, דאע"ג דלא משכחיתו נמי חיישינן שמא נשרו. ולמ"ד בעינן בעיקרן גומות אע"ג דלא משתכחי בעיקרן גומות נמי אימור מיהוה הוו ולאחר מיתה הוא דאשתנו. וכ"ש למ"ד גומות אע"פ שאין שערות, אע"ג דלא אשתכוח כלל לא שערות ולא גומות אימור מהוה הוו גומות מחיים ואשתנו להו לאחר מיתה.

ואע"ג דקי"ל כמ"ד ראיה בעדים, הני מילי גבי שכיב מרע וכיוצא בו דלית ליה חזקה למקבל מתנה דבריא הוה, ונותן דקאמר שכיב מרע הייתי למעקריה לשטרא קא אתי, דהא לא מוכח שטרא דבריא הוה, ואמטול הכי צריכי מקבלי מתנה לאייתויי ראיה בעדים דבריא הוה, דהא ממונא בחזקת נותן קאי והמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל הכא ערער דבני משפחה לאו ערער הוא. מאי קאמרי, קטן הוה, חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה המוכר גדול. הילכך כי אתו לקמן אמרינן להו ללקוחות קיימו שטרייכו וחותו בנכסייכו, ואי מיתו בני משפחה עדים דקטן היה בשעת מכירה או לאחר מיכן מוקמינן להו לנכסי בידיכו, ואי לא לא מהימני למימר קטן הוה, דמצו אסהידו סהדי אשטר זכיה מסתמא כמאן דאסהידו דגדול הוה דאמי. והנך דאמרי קטן הוה לאכחושי שטרא קאתו ואמטול הכי לא מהימנן להו אלא בראיה. ואע"ג דבדקוהו לאחר מיתה ולא אשתכחו ביה סימנין, לא מחזקינן ליה בחזקת קטן בהכי, דסימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה ואימור מהוה הוו ביה סימנין מחיים ואשתנו להו לאחר מיתה כדברירנא לעיל. והכי נמי מסקינן לה לקמן, דאפי' מאן דאמר ראיה בעדים הכא מודה דערער דבני משפחה לאו ערער הוא, ומאי קאמרי קטן הוה, חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול. ולפום הדין טעמא משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי, דכיון דקיימו שטרייהו מחתינן להו לנכסי ובני משפחה הוא דקא אתו וקא מערערי למימר קטן היה בשעת מיתה דעליהו רמיא לאיתויי עדים דקטן הוה וכיון דלא הוו להו עדים אמרי ליה לרבי עקיבא מהו לבדקו וקאמר להו ר"ע אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנין עשויין לאחר מיתה להשתנות.

והני מילי היכא דקיימוהו לקוחות לשטרא מפי אחרים, אבל היכא דלא אקיים שטרא אלא מפומא דבני משפחה מהימני למימר קטן הוה, דקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. והוא הדין נמי היכא דאכתי לא חתמי עדים בשטר זביני, אע"ג (דמסדי) [דמסהדי] דזבוני זבין קמייהו, מיהו לא קא מסהדי דגדול הוה, נכסי בחזקת משפחה קיימי עד דמיתו לקוחות ראיה בעדים דאיתי שתי שערות. ואפילו חתימי עליה נמי ואין השטר מתקיים אלא מפיהם, וקא אמרי כתב ידינו זה אבל אין אנו יודעין אם קטן היה ואם לאו, הרי זה בחזקת קטן עד שיביא ראיה הלוקח שהיה גדול. דתנן (כתובות יח,ב) העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין, דהתם טעמא מאי, דמגו דאי בעו אמרי לאו כתב ידינו הוא כי אמרי קטנים היינו הרי אלו נאמנים, הכא נמי מגו דאי בעו אמרי לאו כתב ידינו הוא כי אמרי דמוכר קטן הוה מהמני.

תדע דהא בפרק האשה שנתאלמנה (שם) קטנים היינו וקטן היה תרוייהו חד מחתא מחית להו, ולא דאמי לאמנה היו דברינו דקאמרי דכיון דלא ניתן ליכתב אינן נאמנין, דהתם כולי עלמא ידעי דמילתא דאתי מינה פסידא היא, וכיון דידעי בעידן חתימה דעולה היא א(ה)עולה לא חתימי. אבל הכא לאו מילתא דידעי כולי עלמא דאתי מינה פסידא היא, דאי מעיקר דינא לאו עולה היא, דכיון דקיימא לן דבי דינא בתר עדים דייקי לא אתי מינה פסידא (היא דאי מעיקר דינא לאו עולה היא דכיון דקי"ל דבי דינא בתר עדים דייקי לא אתי מיניה פסידא) דכי מפיק ליה לשטריה מצריכנן ליה סהדי דגדול הוה. מידי דהוה אשכיב מרע שאמר מנה לי לפלוני, דקימא לן דהעדים חותמין [ו]כותבין אף עפ"י שאין מכירין, לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה. וכי קיימא לן האי חזקה משום דעדים גופייהו חיישי לב"ד טועין ולא חתמי עליה אלא היכא דידעי ביה במוכר דגדול הוא, ואע"ג דהשתא דסמכינן עלייהו כי חיישי בדין חיישי, דאי חתמי עליה אתי מינה פסידא, כי אמרי דקטן הוה ואינהו הוא דלא הוו ידעי דאתי מינה פסידא מחמת דלא הוו ידעי דאין מעשה קטן כלום אי נמי דלא הוו ידעי אי קטן הוה ואי לא וסברי דלא סמכי בי דינא עלייהו היכא דאין השטר מתקיים אלא מחיים מהמני דאטו כולהו אינשי דינא גמירי:

קלז. ת"ש שאל רשב"ל את רבי יוחנן זו ששנויה במשנת בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהיא שלו וקרא עליו ערער לומר שלי היא והוציא הלה את אונו לומר שמכרתה לי או שנתת לי במתנה אם אמר איני מכיר בשטר זה מעולם יתקיים השטר בחותמיו ואם אמר שטר פסים הוא או שטר אמנה הוא או שמכרתי לך ולא נתת לי דמים אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השטר לימא רבי מאיר היא ולא רבנן. ומקמי דמפרישנא ליה לסוגיא דהא בעיא חזינא לפרושא להא מתניאתא ולברורי טעמא בסיעתא דשמיא. הרי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהיא שלו וקרא עליו בעדים לומר שהיא שלו, דאי לאו הכי לא הוה צריך נתבע לאיתויי ראיה דדיליה היא, והוציא הלה שהוא בידו את אונו לומר שמכרתה לי או שנתתה לי במתנה, ושטרי קרקעות מקרי אונות, אם אמר המערער איני מכיר בשטר זה מעולם יתקיים השטר בחותמיו ותעמוד [ב]יד בעל השטר שהיא בידו. ואם הודה בו שהוא כתבו אלא שאמר שטר פסים הוא או שטר אמנה הוא, דלאו להקנאה גמורה עבידי אלא לאברוחי בעלמא עבידי, או שטען מכרתי לך ולא נתת לי דמים, ובשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים, אם יש עדים שהיה כדבריו הלך אחר עדים, דלא מיבעיא גבי שטר פסים ושטר אמנה דמעיקרא לאו להקנאה עבידי, אלא אפי' מכר לו ולא נתן לו דמים אע"ג דלא ידעי סהדי אי יהיב ליה דמי בתר הכי ואי לא, כיון דמסהדי דכי מסר ליה שטרא אכתי לא יהיב ליה דמי ואדעתא דיהיב ליה דמי בתר הכי הוא דמסר ליה, אשתכח דאכתי לא קנה לוקח בהאי שטרא ולא מידי. דקי"ל דבשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים, ושטרא גופיה אע"ג דכתיב ביה דאודי מוכר וקביל מיניה זוזי וקא נפיק מתותי ידא דלוקח לית ביה ראיה דיהיב ליה זוזי, דהא איכא סהדי דכי מטא האי שטרא לידיה אדעתא דליתיב ליה זוזי בתר הכי הוא דמטא לידיה, הילכך ארעא בחזקת מוכר קיימא, ולוקח דקא טעין דיהיב ליה זוזי בתר הכי הוה ליה מוציא ועליו הראיה. ואם אין עדים לבטל את השטר הלך אחר השטר, דכיון דאודי ביה מערער דכתביה אקיים מפומיה ותו לא מהימן למיטען ביה ריעותא אלא בסהדי, דקא סבר האי תנא מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו.

וצריכינן לברורי דאע"ג דשטר פסים ושטר אמנה תרוייהו שטרי הברחה נינהו, לא דמו להדדי, דשטר אמנה עביד למעבד קינוניא אממונא דאחריני, כיון דבעי לזבוני ארעיה או למיזף זוזי וקדים וכתיב שטר חוב או שטר זביני בצנעה למאן דמהימן ליה דלא משקר ביה לאחזוקי ביה לנפשיה, כי היכי דליזיל בתר הכי ולטרוף מלוקח שני או מבעל חוב שלא כדין, ואמטול הכי קרי ליה עולה בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט,ב), דאמרינן כיון דעולה הוא אעולה לא חתימי, וקאמרינן נמי התם דלא נתן להכתב. ואלו שטר פסים לאו למעבד קנוניא עביד ולא בצינעה עביד אלא בפרהסיא עביד, אדעתא דנחית מרי שטרא מיד לנכסי, כדגרסינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות עט,א) הרוצה שתברח נכסיה מבעלה כיצד עושה (ב)כותבת שטר פסים לאחר, ומדקתני כיצד עושה וקתני נמי כותבת שמע מינה שטר שניתן להכתב לכתחלה הוא.

וממאי דבנחית להו לוקח מקמי נשואים קא מיירי, חדא דהא לאסוחי דעתיה דבעל מינייהו מעיקרא קא בעיא, דאי לאו הכי הוה נחית להו בעל מיד. ועוד מדאקשינן עלה ואי לא קננהו לוקח ליקנינהו בעל ופרקינן עשאום כנכסים שאינן ידועין לבעל ואליבא דרבי שמעון, ואי דלא נחית להו מרי שטרא מעיקרא אמאי אינן ידועין לבעל. אלמא אע"ג דלא מקניא ליה ללוקח קנין גמור אלא אדעתא דאי נתאלמנה או נתגרשה הדרי לדילה, שטר שניתן ליכתב הוא, דמעיקרא כי קא נחית בעל לאו אדעתא דהני נכסי קא נחית.

והוא הדין נמי מאן דמברח להו לנכסיה מאתתיה או מבעל חובו דלא ליחול עליהו שעבודא דכתובה או דבעל חוב, וכתיב שטרא כי האי גוונא לאחרינא מעיקרא בפרהסיא אדעתא דליחות לגויהו מקמי נישואין או מקמי דיזיף מבעל חוב, שטר פסים מיקרי. אי נמי במאן דחייש דילמא אנסין ליה לזבוניה ארעיה ולא ידעי סהדי באונסיה וקדים וכתיב עלה שטר פסים לאחר, דכולהו הני לא שיכא בהו עולה ולא קנוניא אממונא דאחריני דאמי. דמעיקרא כי נחית אנס ובעל ובעל חוב ואשה אדעתא דהכי קא נחתי ואינהו דאפסיד אנפשייהו.

ומאי שנא האיך דעביד לקנוניא דקרי ליה שטר אמנה ומאי שנא האי דקרי ליה שטר פסים. אילימא משום דצריך לפיוסיה למרי שטרא למיחת לגוייהו, כל שכן לגבי אמנה דצריך לפיוסי למרי שטרא למיחת לגוייהו, כל שכן לגבי אמנה דצריך למטרח ולמתבע לקוחות לבתר דנחתי לגויהו ולמדן ולמטרף מינייהו שלא כדין. ועוד, האי שטר פסים, שטר פיוס מבעי ליה. אלא האי פסים לשון מחתך ומפסק הוא, דכיון דלמפסקיה לדעתה דהנך מינייהו קא בעי, וכי עביד בפרהסיא הוא דעביד, קרי ליה שטר פסים ממרמניה דשטרא פסקה ואסחה לדעתייהו מינה. ואלו שטר אמנה כיון דלקינוניא עביד לא מכתיב אלא בצנעה ולא ניחא ליה לגלויי אלא לאחר זמן, דאי מגליא מילתא מעיקרא ממנעי אינשי ולא מוזפי ליה ולא זביניה מיניה, ואמטול הכי לא שייך למקרייה שטר פסים, אלא שטר אמנה, דמהימן ליה למריה דלא משקר ביה ולא מעלי לה למילתיה. ואשכחן כי האי לישנא בענין חתיכה בבראשית רבה (פל"א) והיה פוססן מן הצד. ובבכורות פרק מומין אלו שפיסם מאחוריו כדאמרי אינשי שקיל פיסא, כלומר שנראה חתיכה חתוכה לו מאחוריו.

וכיון דפרישנא להא מתניתא הדרינן לפרושי סוגייא דאתמר עלוה. קתני מיהת אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השטר, אלמא קסבר האי תנא מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו כדפרישנא, וקא מבעיא ליה לריש לקיש מרבי יוחנן אהאי סתמא לימא רבי מאיר היא דאמר גבי עדים מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ולא רבנן. וכי תימא הכא במאי עסקינן דאיקיים בחותמיו, הא מדקתני רישא יתקיים השטר בחותמיו וסופא קא פסיק ותאני הלך אחר השטר, ש"מ דסופא אע"ג דלא אקיים בחותמיו נמי סמכינן עליה במודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו.

אמר ליה שאני אומר דברי הכל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. ואקשי ליה והא מפלג פליגי בה דתניא אין נאמנין לפסלו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנין. וגבי העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו קאי, אלמא קא סברי רבנן מודה בשטר שכתבו צריך בעליו לקיימו, דהא הכא דמודו סהדי דשטרא דכתב ידו הוא ואי לא מקיים ליה מפומא דאחריני מהמני סהדי דחתימי עליה למפסליה. ודחי ליה אי עדים אלימי מרעי שטרא איהו כל כמיניה. כלומר אימור דשמעת להו לרבנן גבי עדים דאלימי לאורועי שטרא, דאע"ג דמודו ואמרי כתב ידינו זה כי אמר אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו מהמני, אבל נתבע כיון דמודה דכתביה לשטרא איקיים ליה ולאו כל כמיניה למטען ביה ריעותא אלא בראיה. וכי אמינא לך דברי הכל מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו כדקתני נתבע לאורועי קאמינא, ורבי מאיר ורבנן גבי טענת שכיב מרע הייתי כי פליגי בראיה בעדים פליגי לא שנא אקיים שטרא ולא שנא לא אקיים.

אמר ליה ריש לקיש והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה, שערערו לומר קטן היה המוכר בשעת מיתה, אלמא מודה בשטר שכתבו צריך בעל השטר לקיימו, דאי אין צריך לקיימו מכדי בני משפחה אודיי מודו דמוכר כתבו, דהא לא קאמרינן דלא זאבין לך ולא מידי אלא קטן היה הוא דקאמרי, וכיון דאודו בני משפחה דהאי שטרא המוכר כתביה איקיים ליה מפומייהו וכי קאמרי קטן הוה לא להימניניהו. אמר ליה דבר זה רבי אלעזר אמרו אני לא אמרתי דבר זה מעולם. ורבי אלעזר דאמרה משמי ליביה אנסיה. ומפרשי לה נמי רבי אלעזר אמרה סתמא מדעתה דנפשיה, ומאן דשמעת מינה סתמא סבר דמשמיה דרבי יוחנן רביה אמרה. והיינו טעמא דלא אמר ליה לעולם מודה בשטר שכתבו (ו)אין צריך לקיימו מפי אחרים, (דשאני) [ושאני] הכא דאפי' כי מקיים שטרא מפומא דאחריני נמי צריכי לקוחות לאיתויי ראייה בעדים דגדול הוה, מידי דהוה אטענת שכיב מרע הייתי, דאע"ג דמקיים שטרא על המקבל להביא ראיה בעדים דהוה הנותן בריא, שאני טענת קטן היה דריעה טפי, דסבירא ליה לר' יוחנן דכל היכא דאיקיים שטרא מפומא דאחריני לא מהמני בני משפחה למימר קטן הוה, חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול.

הדין הוא פירושא דהאי סוגיא. ולפום סוגיא דשמעתא, כי קאמרינן ברישא תא שמע לאו לאקשויי מינה קא מייתינן לה אלא לאוקומי סוגיין קמא קא מיתינן ליה, דרבי יוחנן הוא דאמר ראיה בעדים וריש לקיש הוא דאמר ראיה בקיום השטר, ולאפוקי מדרבי זירא דאפכה לקמן לפלוגתייהו. ואם נפשך לומר דלמפרך סוגיין קמא קא אתי ולאסוקה לפלוגתייהו דרבי זירא. מיהו מחוורתא כדפרשינן מעיקרא.

ואיכא נוסחי דלית בהו תא שמע אלא הכי אית בהו, שאל רבי יוחנן את רבי שמעון בן לקיש כו' א"ר זירא אם יכפור רבי יוחנן ברבי אלעזר תלמידו לומר שאמר דבר שלא שמע מפיו יכפור ברבי ינאי רבו, כלומר בדברים שאמר לפני רבו דאמר רבי ינאי אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. אמר ליה רבי יוחנן ר' לא משנתנו היא זו וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. ואמתני' דלא כתב בה שכיב מרע קאי, דקתני עלה וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה ומאי ראיה ראיה בקיום השטר, ואי לא מקיים ליה לשטריה מפומא דאחריני הרי הנותן נאמן לומר שכיב מרע הייתי, אלמא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ואת אמרת אין צריך לקיימו. ואיכא נוסחי דאית ביהו דאמר ר' ינאי אמר רבי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. א"ל רבי יוחנן ר' לא משנתינו היא זו, כלומר פשיטא מתני' היא. והאי נוסחא בתרא עדיף טפי ודייק מההוא קמא.

ומכל מקום בין לנוסחא קמא בין לנוסחא בתרא שמעינן מינה דר' יוחנן כי מוקים לה לפלוגתא דרבי מאיר ורבנן גבי שכיב מרע במודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ולאוקומה למשנת בר קפרא לדברי הכל.

ברם נראין דברי רבינו יוסף דמוקים לה למשנת בר קפרא בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן, ורבי יוחנן דבעי לאוקומה לדברי הכל לאו שפיר קא מוקים לה, דאיהו גופיה שמעינן ליה דקאמר דרבי מאיר ורבנן דהוא אומר שכיב מרע היתי במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו פליגי. אלא נראין דברי רבינו יוסף, דאמר רבינו יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי חכמים אבל רבי מאיר אומר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ואמשנת בר קפרא קאי, דשמעת מינה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ועלה קאמר שמואל זו דברי חכמים כו'. ומקשינן והא איפכא שמעינן להו במתני' דשכיב מרע, דתנן הוא צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי רבי מאיר וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. ושמעינן ליה לרבי יוחנן דאמר ליה לרביה מאי ראיה בקיום השטר דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, מכלל דרבי מאיר סבר אע"ג דלא מקיים ליה לשטריה אלא מפומיה דנותן גאבי, דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ועל הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע. ומשנינן אפיך ותני רבי מאיר אומר המוציא מחבירו עליו הראיה בקיום השטר, דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. מכלל דרבנן סברי אין צריך לקיימו, והא תניא אין נאמנין לפוסלו דברי ר"מ וחכמים אומרים נאמנין. בשלמא דרבנן אדרבנן לא קשיא, עדים הוא דאלימי לאורעי שטרא אבל איהו לא, אלא דרבי מאיר אדרבי מאיר קשיא, השתא עדים לא מהימני איהו לא כל שכן. ומשנינן איפוך.

וכי תימא ומאי דוחקיה דרבינו יוסף לאוקומה למשנת בר קפרא לרבנן כי היכי דלצטריך לאפוכי מתניאתא, לישבקינהי למתניאתא כדאיתניהי ולוקמה למשנת בר קפרא כרבי מאיר כדמוקים לה ריש לקיש. כיון דצריך לאוקמה בפלוגתא ניחא ליה לאפוכי פלוגתא דרבי מאיר ורבנן כי היכי דליקום סתמא דברייתא דלא כרבנן. ואע"ג דסוף סוף מיתוקמא ליה מתניתין דכתובות דלא כרבנן (ואע"ג) דתנן העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסין היינו וכוליה הרי אלו נאמנין, ואי מפכת פלוגתא דרבי מאיר ורבנן קם ליה ההוא סתמא דלא כרבנן, ניחא ליה לאוקומי סתמא דמתני' כרבי מאיר ולא כרבנן, דסתם מתני' רבי מאיר, ולא ניחא ליה לאוקומיה סתם ברייתא כרבי מאיר לחודיה דסתם ברייתא לאו רבי מאיר.

והדרינן לאקשויי דרבי יוחנן אדר' יוחנן, והא רבי יוחנן גבי מתני' דשכיב מרע ראיה בעדים קאמר. והכי קאמר ליה לרביה ראיה בקיום השטר. ומשנינן איפוך פלוגתא. ותני רבי יוחנן אמר ראיה בקיום השטר, דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, וריש לקיש אמר ראיה בעדים, ולא שנא מקיים שטריה מפומא דאחריני ולא שנא מפומא דנותן, אית ליה עדים דבריא היה גבי, דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ואי לא לא גבי. ותנא קמא סבר הוא צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע, ואי לא מייתי ראיה אע"ג דלא אקיים שטרא אלא מפומיה לא מהימן למימר שכיב מרע הייתי.

(יז) אלא לדידך דאמרת ראיי' בקיום השטר. למה להו לבודקו יקיימו שטרייהו ולוקמי בניכסי קשיא לי דעד כאן לא אמר ריש לקיש אלא גבי ש"מ משום דהשתא הוא בריא ודיינינן ליה בדהשתא כר' נתן אבל גבי קטן ליכא למימר הכי וי"ל כיון דחזקה שאין העדים חותמן על השטר אא"כ נעשה גדול כאלו הוה השתא גדול לפנינו דמי וכך מצאתי שכתב גם רבינו יצחק זצוק"ל:

מהו לבודקו. וידוע היה שהיה בן שמונה עשרה או בן עשרים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא שהיו הקרובים מערערים שלא הביא שתי שערות. ותימא אמאי צריך בדיקה האמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים ואפילו לא מצאו חיישינן שמא נשרו. ויש לומר דכי היכי דאמרינן התם הני מילי למיאון אבל לחלוץ בעיא בדיקה לחומרא הכי נמי לענין הוצאת ממון בעיא בדיקה ואם לא מצאו לא אמרינן נשרו. הרא"ש ז"ל. ובמה שכתב הראב"ד לעיל מתורץ קצת. עוד כתב הרא"ש וזה לשונו לקיימי שטרייהו דמשמע שאין ערעור לבני משפחתו אלא שקטן היה אבל השטר היו יכולים לקיימו. עד כאן.

והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: מי סברת נכסים בחזקת בני משפחה קיימי כו'. דקסלקא דעתין דרבי יוחנן דהוה מותיב לה לריש לקיש משום דהוה משמע ליה דלקוחות באו ושאלו לרבי עקיבא מהו לבדקו שכך נראה פשוטו של דבר דבני משפחה ערערו לומר קטן היה והועיל ערעור שלהם ולפיכך באו לקוחות ושאלו לרבי עקיבא מהו לבדקו ולא הוה מסתבר ליה לרבי יוחנן דבני משפחה היו באים לבדקו ולא היה ערעור שלהם כלום אלא אם כן בדקוהו שאם כן הוה ליה למתני ובאו בני משפחה לומר קטן היה אמרו להם עליכם להביא ראיה באו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבדקו אבל השתא דקתני קודם שאלתן לרבי עקיבא וערערו בני משפחה לומר קטן היה והדר תני ובאו ושאלו כו' לא משמע דחדא מילתא היא אלא משמע שהיה ערעור שלהם ערעור בלא טענת הבדיקה אם כן הא דקתני ובאו ושאלו כו' אלקוחות קאי כו' ואם תאמר לישני ליה ריש לקיש לרבי יוחנן דלא אשכחו עדים לקיים השטר ולפיכך היו בני משפחה נאמנים לומר קטן היה מגו דאי בעו אמרי מזוייף הוא ולקמן נמי אמרינן הכי דאמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן והלא משמך אמרו יפה עמדו בני משפחה מטעם מגו. יש לומר מדלא קתני ולא נתקיים השטר ובאו בני משפחה וערערו כו' משמע שהיו נאמנים לערער אפילו אם נתקיים השטר. ונראה לי דלרבי יוחנן דאמר ראיה בעדים אף על פי שאין בני משפחה טוענין בברי שהיה קטן זוכין בנכסים ואפילו אם לא טען איהו טענינן להו לפי שטוענין ליורש ואמרינן שמא קטן היה ומוקמינן נכסי בחזקת מרייהו וכן לענין משנתינו טוענים ליורשים שמא שכיב מרע היה אבל לריש לקיש דאמר נכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי והכי נמי קיימא לן כדבעינן למיכתב אם לא נתקיים השטר דמהמני בני משפחה לומר קטן היה מיגו דאי בעו אמרי מזוייף הוא דוקא היכא דטענו בברי שהיה קטן אבל כל זמן שלא נתקיים השטר כיון שאין כאן חסר כמו שיעור ד' שורות. נתקיים השטר דכיון שאין המוריש נאמן לומר כן אלא על ידי מגו השתא מיהא שאין ליורשים מגו שהם עצמם אין טוענים בברי שהיה קטן והם מודים בשטר ודאי זוכים הלקוחות בנכסים. ואפשר דמשום הכי מותיב ליה רבי יוחנן לריש לקיש לקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו דליכא לשנויי שלא מצאו עדים לקיים השטר והיו בני משפחה נאמנים במגו דמשמע ליה לרבי יוחנן דסתמו של דבר דבני משפחה טענת שמא היו טוענים שמא קטן היה כי אין דרך לבדוק בשתי שערות חנם וכשבודקים אין הקרובים בודקים אלא הכשרים להעיד~ הילכך אם העדים שבדקו קיימים יבואו ויעידו ואי ליתנהו אין הקרובים יכולים לטעון טענת ברי הילכך מהימני במגו כדפרישית. עד כאן לשונו.
וזה לשונו מה שכתב בהשמטה שבסוף המסכתא: ואם תאמר לישני ליה כגון שלא היו מוצאים עדים על קיום השטר הילכך בני משפחה נאמנים במגו. יש לומר דסבירא ליה השתא בסוגייא זו שאם היה עיקר זכותם של בני משפחה משום מגו ודוקא בשלא נתקיים השטר היה לו לתנא דברייתא לשנות ולברר שמכר בנכסי אביו ומת ולא נתקיים השטר וערערו בני משפחה כו' כיון שהיה עיקר הדין תלוי בכך ולא היה לו לסתום ולשנות דסתם שטרות נמצאים עדים לקיימם ולא הוה ליה לתנא להשמיט מלפרש בסיפור המעשה מה שעיקר הדין תלוי בה כך נראה לי. עוד אני אומר שאם היה זכותם של בני משפחה משום מגו אתה זקוק לפרש שערערו בני משפחה לומר בטענת ודאי שהיה קטן כגון שבדקוהו שאין להאמין בתורת מגו אלא מי שטוען בטענת ודאי ולא היה משמע לן השתא שהיו טוענים בני משפחה שבדקוהו ולא שהיה קטן אלא שהיו מערערין לומר שמא קטן היה ומספק היו הנכסים עומדים בחזקתם והיו הלקוחות זקוקים לבדקו. עד כאן.

הא דאמרינן באחד שמכר בנכסי אביו ומת. בשמת מיד קאמר כו'. וזה לשון הרא"ם: בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים ושאפילו נתקיים השטר מפי אחרים על הלקוחות להביא ראיה שהיה גדול ושלקיחתם לקיחה גמורה היתה היינו דאמרי ליה מהו לבדקו דהא לא סגי ליה בקיום השטר אלא באיתויי ראיה שהיה גדול אלא לדידך דאמרת בקיום השטר ושאלו נתקיים השטר מפי אחרים לא היו צריכים להביא ראיה הלקוחות שהיה גדול ומפני שלא נתקיים השטר אלא בהודאת המשפחה הוא שהוצרכו הלקוחות להביא ראיה שהיה גדול דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו למה להו ללקוחות למבדקיה כדי שיתברר שהיה גדול לקיימו שטרייהו מפי אחרים ולוקמוהו בנכסייהו. ואהדר ליה ריש לקיש מי סברת נכסי בחזקת בני המשפחה הוו קיימי וקא אתו לקוחות ומערערי עלייהו לאפוקינהו מינייהו נכסי בחזקת לקוחות קיימי כו' ואינהו הוא דאמרי ליה לרבי עקיבא מהו לבדקו דכיון דקיימי להו לקוחות לשטרייהו מפי אחרים לא סגיא להו לבני משפחה לאפוקינהו לנכסי מינייהו אלא בהכי אבל אלו הוו להו נכסי בחזקת בני משפחה וקאתו לקוחות לאפוקינהו בקיומינהו לשטרייהו מפי אחרים הויא סגיא להו ללקוחות ולא הוו צריכים לאיתויי ראיה דגדול היה כי היכי דלימא ליה לרבי עקיבא מהו לבדקו. עד כאן.

דאי אתם רשאים. שיש להם לעשות לפנים משורת הדין כדדרשינן בפרק אלו מציאות אבל לקוחות שנתנו מעות אין להם לוותר. הרא"ש ז"ל.

הכי גרסינן: שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן ולא אמרינן תא שמע. הרשב"א ז"ל.

הרי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהיא שלו וקרא להו ערעור לומר שלי היתה. פירוש יש לו עדים שהיתה של אבותיה והוציא זה את אונו לומר שמכרת לי או שנתת לי במתנה וכגון שלא אכלה המחזיק שני חזקה לפיכך הוצרך לידון בשטר. אם אמר איני מכיר בשטר זה מעולם כו' עד שמכרתי לך ולא נתת לי דמים דקיימא לן דמוכר לא קנה בשטר עד שיתן דמים ולא הוו דמים מלוה עליו שלא יוכל לחזור לו בעיקר המכר כל זמן שלא נתן דמים. אם יש עדים הלך אחר העדים. פירוש אם יש עדים שמעידים שהוא שטר פסים או שטר אמנה נאמנים ואפילו אם כתב ידי העדים שבשטר יוצא ממקום אחר דהוו להו עדים שבשטר ועדים אלו שמעידים שהוא שטר אמנה תרי ותרי אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת מאריה קמא. וגם נראה שמוציאין הפירות מן המחזיק אף על גב דתפיס כההיא דאמרינן בסוף פרק השואל אפילו בא בסוף החדש קרקע בחזקת בעליה עומדת. מיהו לישנא דהלך אחר עדים משמע שהעדים נאמנים לגמרי לומר שהוא שטר פסים ולא מטעם העמדת קרקע בחזקת בעליה. לפיכך יש לפרש אם יש עדים הלך אחר עדים כגון שאין כתב יד עדים שבשטר יוצא ממקום אחר ולפיכך נאמנים עדים לומר שטר פסים הוא מגו דאי בעי אמרי מזוייף הוא ואף על גב דסבירא ליה לתנא דהך ברייתא כרבי מאיר דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ולא מהימן במיגו כדמוקי לה ואזיל וגם העדים עצמן לרבי מאיר אין נאמנים לפסלו ולומר אנוסים היינו וקטנים היינו הני מילי עידי השטר עצמו אבל עידי אחריני נאמנים. ונראה לי שיש להכריע מכאן כדברי המפרש דטעמא דרבי מאיר דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום דליכא למימר להימוניה ללוה מגו דאי בעי טעין מזוייף הוא לפי שהוא ירא פן יצא כתב ידן ממקום אחר ונמצא מוכחש דקיום שטרות מילתא דעבידא לאיגלויי הוא ברוב הפעמים וכן עדים שבשטר כיון דבודאי מכירים הן חתימת ידי עצמם יראים הם לומר אין זה כתב ידן פן יצא כתב ידן ממקום אחר ויכירו שזה כחב ידן גם הם יאמרו אמת הוא שזה דומה לכתב ידינו שהרי יראים הם לומר אין זה דומה לכתב ידינו פן יהיו מוכחשים אבל עדים אחרים שמעידים שטר פסים נאמנים מגו דאי בעו אמרי אין זה כתב ידן ומגו מעליא הוא ונאמנים אפילו לרבי מאיר. וכן לפי זה מה שפירש רבינו חננאל ז"ל דטעמא דרבי מאיר דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום שכיון שמודים שוה כתב ידן הרי נתקיים ושוב לא אתי על פה ומרע שטרא כההיא דאמרינן בפרק חזקת הבתים לענין עדים שאמרו מודעא היו דברינו אבל לענין עדים אחרים לא שייך למימר לא אתי על פה ומרע שטרא שהרי אפילו על שטר מקויים אם יבואו ויעידו על פה שהעדים החתומים שקר העידו הוו להו תרי לבהדי תרי. ואי לא הלך אחר השטר. ואף על פי שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא מצי טעין אידך שטר פסים הוא כיון שהודה שהוא כתב ידן דקסבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כדמוקי ואזיל. עליות.
וזה לשון הרב רבינו יונה ז"ל בעליותיו מה שכתב בהשמטה בסוף המסכתא: אם יש עדים הלך אחר עדים. ואם תאמר כיון דאית ליה לתנא דהך ברייתא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כדמפרש ואזיל היכי מהימנינן להו להני סהדי דפסלי ליה לשטרא ליהוו תרי ותרי כדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה גבי שנים שבאו ואמרו ידענו שכתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו כו' שאם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר הוו להו תרי ותרי והכא נמי כי מסהדי ואמרי שטר אמנה הוא סתירת עדות השטר הוא כדאמרינן התם העדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים אף על פי שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דשטר אמנה הוא עולה וסהדי אעולה לא חתמי. לא קשיא דאין הכי נמי דהוו להו תרי ותרי ומכל מקום מוקמינן ארעא בחזקתו של מערער והיינו דקתני הלך אחר עדים. מיהו מה שתפס ואכל בלא עדים לא מפקינן מיניה דמגו דאי בעי אמר לא אכלי נאמן לומר שאכלם בתורת מקח. עוד יש לומר דלא הוו להו תרי ותרי אלא לגמרי מהימניה להו להני עדים דאמרי שטר פסים אפילו אם נתקיים השטר דאמרינן עדים החתומים על השטר לא היו יודעים שהוא שטר פסים או שטר אמנה שלא הודיעום המוכר והלוקח והילכך כדין כתבו וחתמו ונמצאו עדים אלו שמעידים שהלוקח הודה בפניהם שהוא שטר פסים אמילתא אחריתי קמסהדי ואינם מכחישים כלל עדות העדים שבשטר ולא סותרים את דבריהם הגע עצמך אלו הודה הלוקח בפנינו ואמר שטר אמנה הוא זה אם לא מהימן הלא הודאת בעל דין כמאה עדים והרי עדים הללו מעידים שהמוכר והלוקח באו ואמרו ששטר אמנה הוא זה או אחר חתימת השטר או קודם חתימתו ועדים החתומים בו לא ידעו בדבר. מיהו אם היו העדים הללו מעידים שהעדים בשטר ידעו שאמנה הוא ואף על פי כן חתמו הא ודאי הויא לה הכחשה ואמרינן תרי ותרי נינהו וכדאמרינן התם אמנה היו דברינו אין נאמנים שהעדים שבשטר אומרים יודעים היינו שהיה שטר אמנה וכתבו ובכהאי גוונא מיירי הא דאמרינן התם האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ופירשה רב אסי דקאמרי עדים ומנא תימרא דהכא בשמעתין לא מיירי כגון שמעידים אמנה היו דבריהם של עידי השטר מדאמרינן ואם לאו הלך אחר השטה והוינן בה לימא רבי מאיר היא שמעינן מינה דלרבנן דאמרי צריך לקיימו נאמן המוכר לומר שטר אמנה הוא דמסתמא אכולהו קאי ולא על טענה שמכרתיה לך ולא נתת לי דמים בלבד הילכך על כרחך לא מיירי בטוען אמנה היו דבריהם של עדים וחתמו אף על פי שהיו יודעים בעצמן שאמרו שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואפילו לרבנן דאמרי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משום דסהדי אעולה לא חתימי כדאיתא התם. כך נראה לי והדברים פשוטים. והיינו דאמרינן התם גבי האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן לומר דקאמרי עדים פירוש עידי השטר עצמן דסתמו של דבר קודם שחתמו אמרו המוכר והלוקח בפניהם כן ולא אמרינן לעולם דקאמר ליה דזימנין שהלוה נאמן כגון שהוא טוען אמנה היו דברינו בינותינו ולא גלינו אזן העדים על כך ולפיכך חתמנו. עד כאן לשונו ז"ל שם בהשמטה ההיא.

ואם לאו הלך אחר שטר. כלומר שאין צריך קיום מדקתני רישא יתקיים בחותמיו מכלל דסיפא אפילו קיום נמי לא בעי. הראב"ד ז"ל.

לימא רבי מאיר היא דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. דאלו לרבנן מהימן לומר שטר פסים הוא או שטר אמנה מגו דאי בעי טעי~ מזוייף הוא ואף על גב דקיימא לן בפרק האשה שנתאלמנה העדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים דסהדי אעולה לא חתימי פירוש אעידי השטר כיון שהיו יודעים שאמנה היו הדברים לא היה להם לחתום על השטר הילכך אין נאמנים לומר אשטר חתימנא אבל אם הלוה טוען אמנה היו דברינו והעדים לא היו יודעים בזה כלום ולפיכך חתמו נאמן במגו דאי בעי אמר מזוייף הוא שהרי אין הטוען על העדים שפעלו עולה והיינו דאמרינן התם גבי אמנה היו דברינו אין נאמנים לעולם דקאמרי עדים כו' ולא אמרינן לעולם דקאמר לוה דזימנין שהלוה נאמן כגון שהוא טוען אמנה היו דברינו בינינו ולא גלינו אזן העדים על כך ולפיכך חתמו. עליות.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: תא שמע שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן. ואיכא נסחי דלית בה תא שמע אלא הכי אית בה שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן זו ששנויה במשנת בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה ובא כו' ואם אמר שטר פסים הוא כלומר ואם הודה בו שכתבו אלא שטען ששטר פסים הוא אם יש עדים כלומר אם יש עדים שמעידים בכך הלך אחר עדים שכיון ששטר שמעידים פסים הוא או שטר אמנה הוא אין אחר עדותם כלום ובטל השטר מעיקרו ואם אין עדים שמעידים בכך הלך אחר השטר כלומר כיון שהודה בו שכתבו הרי נתקיים השטר בכך ואין צריך לקיימו מפי אחרים ונמצאת טענתו שטען ששטר פסים הוא טענה שאין בה ממש ואין להשגיח עליה הואיל וכבר נתקיים השטר בהודאתו שכתבו וכמי שטען בשטר מקויים ששטר פסים דמי.

לימא רבי מאיר היא דאמר מודה בשטר שכתבו כו'. ועיקר מימריה דרבי מאיר כהאי מתניתין דתנן הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היה עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי רבי מאיר וכדפירשה ריש לקיש דמאי ראיה בקיום השטר דשמע מינה לפי דידיה דסבירא ליה לרבי מאיר שכיון שהודה הנותן שכתבו הוה ליה כמקויים ואין משגיחים על טענתו שטען שכיב מרע היה. והשיב אותו רבי יוחנן לא שאני אומר דברי הכל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. פירוש והא דתנן וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה לאו ראיה בקיום השטר הוא שהרי כבר הודה בו הנותן שכתבו אלא ראיה בעדים שבריא היה שאפילו נתקיים מפי אחרים נמי קסברי רבנן שצריך בעל השטר להביא ראיה בכך וכדפירש רבי יוחנן להאי מתניתין לעיל. ודייקינן בגמרא אהא דאמר רבי יוחנן דדברי הכל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והא מיפלג פליגי בה דתנן אין נאמנים לפסלו דברי רבי מאיר כו'. ומהדרינן לתרוצי למימריה דרבי יוחנן אי עדים אלימי לאורועי שטרא כו'. כלומר כי קאמרי רבנן דנאמנים לפוסלו משום דלא נתקיים השטר אלא מפיהם הני מילי בעדים שאמרו כתב ידינו זה אלא שקטנים היו משום דעדים אלימי לאורועי אבל איהו דלא אלים לאורועי מכיון דאודי ביה דכתביה איקיים ליה שטרא ולאו כל כמיניה לאורועי. אמר ליה והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה שאמרו קטן היה אף על פי שהודו שהמוכר כתב אותו שטר ומקויים הוא כיון שלא נתקיים מפי אחרים אלא מפיהם קאמרת דיפה ערערו בני משפחה לומר קטן היה אלמא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ואהדר ליה רבי יוחנן אני לא אמרתי דבר זה מעולם אלא אלעזר תלמידי הוא שאמרה משמי ולביה אנסיה בכך. ויש לפרש זו אלעזר אמרה סתם משמיה דנפשיה וכסבור השומע דמשמי אמרה מפני שהוא תלמידי ואני לא אמרתי דבר זה מעולם. ואם תשאל אמאי קאמר רבי יוחנן אני לא אמרתי דבר זה מעולם והא שמעינן ליה לרבי יוחנן דאמר דמאי ראיה בעדים וכיון שכן אמאי קאמר אני לא אמרתי דבר זה מעולם לימא ליה אין אמרת ליה מיהו לאו משום דסבירא לי דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הוא דאמרי לה אלא משום דסבירא לי דמאי המוציא מחברו עליו הראיה דקאמרי רבנן במתניתין ראיה בעדים הוא ואפילו נתקיים השטר מפי אחרים צריך הוא בעל השטר להביא ראיה שבריא היה הנותן בשעת הנתינה וכמו כן בכאן לענין שעמדו בני משפחה לומר קטן היה אף על פי שכבר הודו בני משפחה בשטר המכירה שכתבו המוכר ואין צריך הלוקח לקיימו שכבר נתקיים בהודאתם עדיין צריך הלוקח להביא ראיה שגדול היה המוכר בשעת המכירה כמו שהיה צריך להביא ראיה על כך ואפילו נתקיים השטר מפי אחרים ואם כן מפני מה כפר בשמועה זו שאמר רבי אלעזר משמו. יש להשיב דשמועה זו שאמר רבי אלעזר משמו בפירוש היה בה דמשום דלא נתקיים השטר הוא שאמר יפה ערערו בני משפחה ואלו נתקיים השטר מפי אחרים לא היו יכולים לערער בכך ורבי שמעון בן לקיש הזכיר תחלת השמועה ולא הוצרך להשלים את כולה הואיל וידועה היתה ולא עוד אלא כשאתה מדקדק לשון יפה ערערו בני משפחה אתה מבין ממנה דטעמא דמילתא משום דלא מתקיים השטר עדיין הוא כחספא בעלמא דמי ומשום הכי קאמר בלשון יפה ערערו בני משפחה כלומר כיון דכחספא בעלמא הוא יפה ערערו הואיל ואין ביד הלקוחות עדיין כח השטר ואילו הוה סבירא ליה דמאחר שהודו בו בני משפחה שכתבו המוכר הוה ליה כמקויים ואין צריכים הלקוחות לקיימה אלא שצריכים הלקוחות להביא ראיה שגדול היה המוכר כמו שהיו צריכים להביא ראיה ואפילו נתקיים מפי אחרים לא היה לו לאומרו בלשון יפה ערערו בני המשפחה אלא בלשון אחר היה לו לאומרו כגון המוציא מחברו עליו הראיה וכיוצא בו ומדקאמר לה בלשון יפה ערערו הרי אתה מבין ממנו דטעמא דמילתא משום דאין בידם עדיין כח שטר הוא ולפיכך כפר רבי יוחנן בשמועה זו ואמר אני לא אמרתי דבר זה מעולם. עד כאן.
וכן תירץ הרא"ש ז"ל אי אמרת ראיה בקיום השטר ניחא דקרי ליה ערעור כיון דעל ידי שטר שביד הלקוחות יכולים לזכות בנכסי ערעור בעלמא מקרי כל זמן שאין השטר מקויים אבל אי אמרינן ראיה בעדים נמצא הנכסים עומדים בחזקת בני משפחה ואין הלקוחות יכולים לזכות אלא בעדים ולא מיקרי טענות בני משפחה ערעור. עד כאן.

יפה ערערו בני משפחה. דמה שטוענים בני המשפחה קטן היה בשעת מיתה נאמנים מגו דאי בעי אמרי שהשטר מזוייף דקיימא לן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וקשיא לי כיון דאמרינן חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כך נעשה גדול אלמא אין להם לחתום אלא אם כן יודעים שנעשה גדול שאם מותר להם לחתום בלא בדיקה מה להם לטרוח ולבדוק ואם כן היאך נאמנים בני משפחה לומר קטן היה אף על פי שלא נתקיים השטר ואית להו מגו והלא לפי דבריהם שאומרים קטן היה נמצא שהעדים שלא כהוגן חתמו וקיימא לן שאפילו עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים מאי טעמא עולה הוא וסהדי אעולה לא חתימי. ויש לומר דדוקא היכא דקמשוו לסהדותייהו עולה כגון שאומרים אמנה היו דברינו לא מהמנינן להו במגו לפי שאין אדם משים את עצמו רשע שהכל יודעים מן הדעת שזו להעיד על דברים שאינם אמת אבל אם יאמרו לא דקדקנו (כי) אם נעשה גדול כי לא שמנו לב לדקדק על זה אך על המכר שהיה בפנינו (והעדנו) העדנו נאמנים בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר שלא כל מי שאינו יודע להזהר בכל הדקדוקים נעשה רשע דקיימא לן דעדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנים במקום מגו ואף על גב דודאי שלא כהוגן עשו כשהעידו על הלואה או על המכר סתם ולא פירשו בשטר את התנאי שהיה בפניהם שהרי המלוה יגבה חובו בשטר שבידו אף על פי שלא נתקיים השטר אם יצא כתב ידן של עדים ממקום אחר אי נמי אי מייתי סהדי או אזלי להו למדינת הים ואמר יש לי ראיה דאף על גב דאמרינן אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול אפילו הכי נאמנים במקום מגו מדתניא אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנים העשוים להשתנות משמע דמהניא בדיקה שאם בדקו ולא מצאו שתי שערות בטל המכר וכן משמע בהדיא לקמן דאמרינן אלא למאן דאמר מבן עשרים כי בדקו ליה מאי הוי אלמא דבר ברור הוא דבדיקה הוה מהניא להו לבני משפחה אילו בדקו מחיים ואמאי כיון דאמרינן חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול נימא שתי שערות היו לו ונשרו כדקיימא לן לענין קטנה שהגיעה לכלל שנותיה דחוששים שמא נשרו היכא דבעל אחר גדלות שיש לחוש לאיסור תורה אלא שמע מינה דאף על גב דאמרינן חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול היכא דבדקיניה ולא אשכחן שתי שערות איתרעאי חזקה ולא אמרינן נשרו אלא אמרינן דחזקת מאריה קמא אלימא מהך חזקה הילכך כיון דבדיקה מרעא לה להך חששה דאין העדים חותמים על השטר כו' מגו נמי מרע ליה דלא הוי (כיון) דאסהידו ממש שהיה גדול דאם כן לא הוה מרעא בדיקה לסהדותייהו כלל דהוה אמרינן לאחר זמן נשרו. עליות.

אמר רבי זירא אם יכפור רבי יוחנן ברבי אלעזר תלמידו הואיל ותלמידו הוא ואין לו עליו אימה כלום הוא יכול לכפור ברבי ינאי רבו שאמר לפניו בפירוש שמחלוקת רבי מאיר וחכמים דהאי מתניתין דתנן הוא אומר שכיב מרע כו'. במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הוא. דאמר רבי ינאי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואמר ליה רבי יוחנן דבר זה שאמרת לא משנתינו היא וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה ומאי ראיה בקיום השטר כלומר דבר זה לא היית צריך לאמרו שהרי מפורש הוא במתניתין הנה בפירוש קאמר רבי יוחנן דמחלוקת רבי מאיר ורבנן במשנה זו במודה בשטר צריך לקיימו הוא וכיון שכן היאך יכול לומר עכשיו שאני אומר דברי הכל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ולאחר שנתברר מדברי רבי יוחנן לרבי ינאי רבו שמחלוקת רבי מאיר ורבנן במודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו דממילא שמעת שמשנה זו ששנוייה במשנת בר קפרא לאו דברי הכל היא כמו שאמר רבי יוחנן לריש לקיש אלא מחלוקת רבי מאיר ורבנן היא חזר התלמוד ואמר ויש לפרש דרבי זירא הוא חזר ואמר כרבי מאיר נראים דברי רבינו יוסף דאמר רבי יוסף כו' כלומר זו המשנה ששנינו במשנת בר קפרא דשמעת מינה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דברי חכמים היא אבל רבי מאיר אומר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ואקשינן אהאי מימרא והא איפכא שמעינן להו בהאי מתניתין דתנן הוא אומר שכיב מרע הייתי כו'. ומהדרינן איפוך. תו אקשו והתניא אין נאמנים לפוסלו דברי רבי מאיר כו' פירוש כלומר השתא ומה עדים דאיכא למימר דאלימי דמרעי שטרא קאמר רבי מאיר אין נאמנים איהו (דאיכא) דליכא למימר כל כמיניה לא כל שכן דמכיון שהודה בו שכתבו הוה ליה מקויים ואין נאמן לפוסלו וליכא למימר דטעמא דרבנן דאמרי נאמנים משום דעדים אלימי טפי דמרעי שטרא אבל איהו לאו כל כמיניה ומכיון שהודה בו שכתבו הוה ליה כמקויים ואינו נאמן לפוסלו דהא דאמרת מודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו אם לא מחלוקת רבי מאיר ורבנן היא וכיון דשמעינן ליה לרבי מאיר הכא דאפילו לגבי עדים דאלימי קאמר דכיון שהודו שכתב ידן הוא הוה ליה מקויים ואינם נאמנים דשכיב מרע היה דכל שכן איהו דלאו כל כמיניה דמכיון שהודה שכתבו אין נאמן לפסלו מכלל דרבי מאיר הוא דסבירא ליה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ורבנן הוא דסבירי להו צריך לקיימו. ומהדרה איפוך. נתברר עכשיו מדברי רבי יוחנן לרבי ינאי רבו דהאי דקתני במתניתין וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה דמאי ראיה בקיום השטר ועלה אקשינן והא רבי יוחנן ראיה בעדים קאמר ומהדרינן איפוך רבי יוחנן אמר כו' ריש לקיש אמר ראיה בעדים אבל השטר עצמו מכיון שהודה בו שכתבו אין צריך לקיימו בין לרבי מאיר בין לרבנן וזה ששאל ריש לקיש לרבי יוחנן על המשנה ששנויה במשנת בר קפרא ואמר ליה רבי מאיר היא דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו (דברי) רבי יוחנן קאמרן והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא מאי ראיה ראיה בעדים אבל השטר לכולי עלמא כיון שהודה בו אין צריך לקיימו. נמצאת משנה זו ששנויה במשנת בר קפרא לכולי עלמא בין לרבי מאיר בין לרבנן אלא לדידך דאמרת דמאי ראיה ראיה בקיום השטר דאלמא בענין מודה בשטר שכתבוה אם צריך לקיימו אם לאו הוא דפליגי לימא רבי מאיר היא כו'. ומאחר שנתברר דרבי יוחנן ראיה בקיום שטר קאמר הני נסחי דילן דאית בהו תא שמע שאל ריש לקיש את רבי יוחנן הכי פירושו דכיון דקיימא לן דכל היכא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן בר מהנהו תלת קאמרי השתא תא שמע דלאו כדקאמרינן הוא דרבי יוחנן ראיה בעדים קאמר אבל בשטר כיון שהודה בו אין צריך לקיימו כי היכי דתפסוק הלכתא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אלא ראיה בקיום השטר קאמר דשמע מינה (ממי') דהכין הוא הלכתא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואף על גב דהא אפיכנא להאי מתניתין ואוקימנא דרבי מאיר הוא דאמר המוציא מתברו עליו הראיה וצריך ורבנן סברי אין צריך ההוא מימרא דרבי זירא הוא דאמר ברם נראים דברי רבינו יוסף כו' אבל רבי יוחנן לא סבירא ליה הכי ולא קא מפיך לה למתניתין אלא הכי סבירא ליה דרבי מאיר דאמר אין צריך ורבנן אמרי צריך תדע דהא כדקאמר רבי ינאי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו קאמר ליה רבי יוחנן לא משנתינו היא זאת וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה ומאי ראיה בקיום השטר ואי סלקא דעתך דרבי יוחנן נמי אפוכי מפיך לה להאי מתניתין ומוקים לה דרבי מאיר הוא דאמר המוציא מחברו עליו הראיה וצריך ורבנן סברי אין צריך אדמסייע ליה לרבי ינאי מדרבי מאיר דהוא יחיד לותביה מדרבנן דרבים נינהו והלכתא כוותייהו אלא לאו שמע מינה דרבי יוחנן לא מפיך ליה להאי מתניתין אלא כדאיתא מוקים להו דרבי מאיר דאמר אין צריך לקיימו ורבנן אמרי המוציא מחברו עליו הראיה ומאי ראיה בקיום השטר וכיון שכן הויא לה הלכתא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כמימריה דרבי יוחנן דהלכתא כוותיה אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו. ושאר השמועה פשוטה היא. עד כאן לשון הרא"ם ז"ל.
אבל הראב"ד ז"ל כתב והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה ואי אמרת דאפילו קיום נמי לא בעי מאי יפה ערערו והלא מודים היו שנתנו. ואין ראיה אלא בקיום השטר כלומר אין פחות מכאן דאי ראיה בעדים כל שכן דלכולי עלמא בעי קיום השטר. ברם נראים דברי רבינו יוסף דאמר זו דברי רבי מאיר. כלומר הא דרבי ינאי דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו לדעת רבי מאיר אמרה אבל חכמים אומרים מודים בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ומשנת בר קפרא לדעת רבנן הוא דקתני לה דמדקתני לה סתמא שמע מינה רבנן היא. והא איפכא שמעינן להו במתניתין דהא תנן וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה אין פחות מקיום השטר. איפוך רבי מאיר אומר המוציא מחבירו עליו הראיה כו'. והא תנן אין נאמנים לפסלו כו'. איפוך ההא רבי יוחנן ראיה בעדים קאמר מדרבי יוחנן שדרבי יוחנן קא מקשה דהכא אמר ואין ראיה אלא בקיום השטר איפוך דרבי יוחנן אמר ראיה בקיום השטר. עד כאן.

והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: זו דברי חכמים אבל רבי מאיר סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ומשום שהפך רבי יוחנן דברי רבי מאיר וחכמים הכי אמר לעיל שאני אומר דברי הכל והא דקאמר לעיל עדים אלימי לאורועי שטרא כו'. לא אמרו רבי יוחנן והא דקאמר לעיל דבר זה רבי אלעזר אמרה והא דאמר ליה רבי ינאי לא משנתינו הוא זה היה קודם שהפך רבי יוחנן מחלקותם. בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר פירש רבינו שמואל ולמאי דאפיכנא מתניתין דלרבנן אין צריך לקיימו היינו דמשכחת לה נכסי בידא דלקוחות שהחזיקו מן הדין אפילו לא קיימו שטרייהו אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים וגם לא סבירא לך איפוך נכסי בידא דלקוחות היכי משכחת להן אין להם להחזיק הנכסים אם לא בעדים שהיה גדול וקשה לפירושה כיון דעיקר קושיא לא הוי אלא מאי דלא אפיך מתניתין דהא אף על גב דסבירא ליה ראיה בעדים אי אפיך לה למתניתין לא קשיא ליה מידי אם כן הוה ליה למימר בשלמא לדידי דמפיכנא ניחא אלא לדידך דלא מפכת קשה ולמה תולה הקושיא במאי דקאמר ראיה בעדים. לכך נראה דהך קושיא היתה קודם דאפיך רבי יוחנן למתניתין כדקאמרינן אמאי דקאמר רבי יוחנן לרבי ינאי רביה שהיה קודם שהפך מחלקותם והכי קאמר בשלמא לדידי היינו דמשכחת לה נכסי בידי דלקוחות על ידי שקיימו שטרם דאזלינן בתר השתא לענין שכיב מרע והיינו משום כיון דחזקת אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול חשיב (פחו) כמו כן גבי שכיב מרע דאזלינן בתר השתא כדפריך לעיל אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים וגבי שכיב מרע לא אזלינן בתר השתא וצריך להביא ראיה שהיה בריא הכי נמי לא נחתי לקוחות לנכסי אלא בעדים ועל כרחך לא היו להם עדים דאם כן לא היו שוב היורשים בודקים אותו ומשני אף על גב דגבי שכיב מרע לא אזלינן בתר השתא חזקה דאין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול עדיפא האי חזקה ואי מקיימי לקוחות שטרייהו נחתי לנכסי אף על גב דגבי שכיב מרע לא אזלינן בתר השתא. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: היינו דמשכחת לנכסי בידא דלקוחות הוו קיימי דקיימי שטרייהו ונחתו לנכסייהו ומדאמר לה רבי עקיבא אי אתם רשאים לנוולו ושתיקו שמע מינה יורשים הוו מערערי ולקוחות קיימי בנכסייהו. אמר ליה מודינא לך דהכא ודאי נכסיה בידא דלקוחות הוה משום דערעור דבני משפחה לאו כלום הוא כו' ואף על גב דאפיך רבי זירא למתניתין ולברייתא ואמר דרבנן סבירי להו מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו לית הלכתא כוותיה אלא מתניתין וברייתא כפשוטייהו וקיימא לן כרבנן דצריך לקיימו מדרב נחמן במסכת כתובות ומשנת בר קפרא רבי מאיר היא. עד כאן לשונו.

וזה לשון הר"י בעליות: אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים היכי משכחת לה דנחתי לקוחות בנכסים דמסתברא ליה דנכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי ואתו בני משפחה ומערערין והיינו דאמר להו רבי עקיבא אי אתם רשאים לנוולו דנכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי ואתו בני משפחה ומערערי ואתו לקוחות לבדקו לימרו ליה זוזי שקל לנוול כדאמר לעיל הכי נמי מסתברא כר' ומאי דדחי לה חדא ועוד קאמר כו'. דחייה בעלמא הוא ולפיכך לא תירץ התלמוד דהדר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן דנכסי בחזקת בני משפחה הוו קיימי ותירצנו דהכי אהדר ליה ריש לקיש חזקה כו' דהכי מסתבר ליה לתלמודא דאפילו לריש לקיש דאמר ראיה בעדים אפילו הכי הדין עם הלקוחות לפי שאין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול. ונראה לי דכי אמרינן אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול אינם בודקים אלא אם בן שלש עשרה שנה ויום אחד דפחות מכאן אין ממכרן מכר אפילו במקרקעי דידהו אבל אינם בודקים עד עשרים שנה שהרי ממכרן קיים כמקרקעי שקנו בפחות מכאן אם יודעים בטיב משא ומתן ואין על העדים לחקור אם נכסי אביו הן כמו שאין עליהם לחקור כשחותמים על השטר מכר השדה אם גזולה בידו ויש להם להחזיק שהלוקח יחוש לעצמו וידוע (שאין) שדה שהוא מוכר (הוא) כיון דבדקו העדים על הסימנים הרי השנים עשויים להתברר והוא כמילתא דעבידא לאגלויי כיון שכתוב זמן המכר בשטר אבל על הסימנים הם צריכים לבדוק שאי אפשר לברר אחר זמן אם היה לו סימנים בזמן המכר. עד כאן לשון העליות וכן דעת הרמב"ן.

הכי גריס בפירושי רבינו חננאל אמר רבא אמר רב נחמן משמונה עשרה שנה והא דרבא לאו בפירוש אתמר כו'. ומוכח מינה דאף על גב דלא היה אלא שמונה עשרה כיון דמסברו ליה וסבר לא חשיב כשוטה וממכרו ממכר ואף על גב דבההוא עובדא לא הוזכר רב נחמן מיהו קים ליה לתלמודא שעל פי רב נחמן רבו עשה מעשה. והא דאמר רבא בפרק התקבל כו' התם רבה גרסינן וכן צריך לומר מכח קושיא אחרת כדפירשתי התם ויש ספרים דגרסי התם רבא אמר רב נחמן בן עשרים והא דלאו בפירוש אתמר גרסינן לה לקמן גבי הא דשלח ליה רבא לגידל בר מנשיה תנוקת בת ארבע עשרה שיודעת בטיב משא ומתן ממכרה ממכר וקשיא לההיא גירסא כו' משום דמסברו ליה וסבר חשוב בכך יודע בטיב משא ומתן. הרא"ש ז"ל.

שם שאל רשב"ל את ר"י כו' בחדושי רמב"ן לא גרסינן ת"ש כו' ושאלה היא ששאל ר"ל כו' ע"ש אבל נ"ל לקיים שפיר כל נוסחות הגמרות שכתוב בהן ת"ש שאל כו' ומקשה למאי דקאמר תלמודא לעיל לר"י מתני' ראיה בעדים ולר"ל ראיה בקיום השטר ת"ש ששאל ר"ל לר"י כו' לימא ר"מ היא וכו' דאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דהשתא לפום מאי דפליגי לעיל אתיא בפשיטות לר"י ככ"ע ואדרבה לדידיה תקשי לימא ר"מ היא כו' דחכמים דפליגי עליה דר"מ סברי דצריך לקיימו לר"ל ומשני לה א"ר זירא אם כו' ברם נראין דברי רב יוסף כו' דהשתא לר"י נמי תיפוך מתני' וע"כ תיפוך נמי פלוגתייהו דר"י ס"ל ראיה בקיום השטר ור"ל ס"ל ראיה בעדים ולפום מה דלא ידע ר"ל למימר איפוך מתני' לר"י מקשה ליה שפיר לר"י לימא ר"מ היא כו' ולא רבנן והשיב לו ר"י תיפוך מתני' והשתא אני אומר ד"ה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו כרבנן דהוו ד"ה לגבי ר"מ והדברים ברורים למבין וק"ל:

שם דאמר ר' ינאי מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו כו' כ"ה בנוסחת גמרות שלנו אבל בחידושי רמב"ן ובנ"י גרסי' מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכן משמע קצת לשון דא"ל ר"י לא משנתינו היא זו וק"ל:

תוס' בד"ה והלא משמך כו' עדים הס"ד ואח"כ מ"ה ברם נראין כו' וא"ל ר"י שאני אומר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו לא אמר כו' עכ"ל הד"א כצ"ל מה שכתבו הא דא"ל ר"י שאני אומר כו' לא אמר דבר זה מעולם הוא תמוה לפי גירסת כל הספרים וכפרשב"ם דמשני לה תלמודא לפי המסקנא מאי ד"ה דרבנן לגבי דר"מ ד"ה היא ויש לפרש דבריהם דה"ק משום דלדעת ר"ל דמקשה לר"י לימא ר' מאיר היא כו' והוה סבר ר"ל דר"י לא מפיך מתני' הא דהשיב לו ר"י שאני אומר כו' ה"ק לא אמר דבר זה מעולם שיהיה ר"מ סובר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אלא דמפכינן מתני' דהשתא רבנן ס"ל אין צריך לקיימו והיינו ד"ה דרבנן לגבי ר"מ כו' ושוב כתבו דכולה סוגיא דלעיל בתר הכי הא דפריך והא מיפלג כו' ור"י השיב דאי אלימי עדים כו' וא"ל והלא משמך כו' כולה ליתא לפי המסקנא דע"כ ההיא מתני' נמי תיפוך לה לר"י ורבנן ס"ל א"צ לקיימו ודו"ק:

גמ' אתו ואמרו ליה מהו לבדקו כו' כצ"ל:

שם תא שמע שאל ר' שמעון בן לקיש את ר' יוחנן כו' נ"ב נ"ל סתם התלמוד אומר תא שמע עד סוף הסוגיא שמהפך דברי ר' יוחנן לריש לקיש ודו"ק:

שם לקיימו ומאי דברי הכל דרבנן כו' כצ"ל:

ר"ש בד"ה והלא אמרו כו' לא מרעינן ליה והלא משמך כו' כצ"ל:

בד"ה תיובתא נמי צ"ל נמי תיובתא וכו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואם תאמר אינו התחלת הדבור ושייך לדבור דלעיל מיניה:

ר"ש ד"ה בשלמא לדידי. ויגבה מתנתו מיד היורשין. עמש"כ לעיל (קנ"ג ב') בדבריו:

ר"ש ד"ה והלא אמרו משמך. אע"ג דמודו כו' נותן מתנה. וכ"כ לקמן (בר"ד הסמוך). ותימה דלקמן (ס"ד קנ"ה) אמר אמימר דמתנתו מתנה ופסקינן כוותי'. ואף שפי' רשב"ם שם של בן י"ג. מ"מ בהאי עובדא פשיטא לי' לר"ז לקמן ולסתמא דגמרא דמתרצא לאו איתמר עלה כו' דהוה בן י"ח או כ' וע"כ משום דמיירי במכר וכדאיתא מעשה כו' שמכר. ולהו קרינן לקוחות בכל הסוגיא:

ר"ש ד"ה זו דברי חכמים. מתני' כו'. נראה דר"ל מתניתין דבר קפרא:

בא"ד י"ל דאחר שהיה זה גדול. קשה לי איך אמרי' בשמעתא ריש דף קנה היכי משכחת לה דנחתי דלמא הברייתא מיירי בסתם ולא נבדק מש"ה צריכים היורשים להביא ראיה מכח חזקה דהביא ב"ש כקושית תוס':

שם ד"ה ברם כו' [גבי פניו מוסמסין]. וכן בכורות ד ע"ב עירובין מ ע"א:

בשלמא לדידי דאמינא ראיה. דאמרי רבנן במתני' המוציא מחבירו עליו הראיה היינו ראיה בעדים שבריא היה ויגבה מתנתו מיד היורשין ה''נ בקשו לקוחות לעשות כך ולבקש עדים כדי לטרוף מקחן מיד היורשין וכיון דלא אשכחו כו': לקיימו שטרייהו. ומסתמא אין העדים חותמין על השטר אא''כ נעשה גדול: בחזקת לקוחות הוו קיימי. והחזיקו בהן קודם ערעור: ואתו יורשין וקא מערערי. ואמרי קטן היה ושלא כדין תפסתם דהתם גבי יורשין לא שייך קיום שטריה: היינו דשתקי. כדי שלא לינוול קרובם: לינוול ולינוול. אין אנו חוששין בבשתו שאינו קרובנו והפסדנו מרובה: ה''ג זו ששנויה כו'. ואסיפא קאי לימא ר''מ היא כו': שטר פסים. שפייסת ממני לכתוב לך שטר מכירה להחזיקך בעשיר לוקח קרקעות: שטר אמנה. האמנתיך למסור לך שטר מכירה קודם שקבלתי הדמים: שאני אומר לדברי הכל כו'. כדמפרש לקמיה דכי פליגי רבנן ואמרי מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו הני מילי היכא דאיכא עדים דמרעי ליה לשטרא ופוסלין חתימת עצמן ה''ז פסול גדול הלכך אע''ג דמודה לוה שכתבו צריך לקיימו אבל בהך דבר קפרא דלוה גופיה קפסיל ליה ולא עדים כיון דמודה שכתבו לאו כל כמיניה למימר שטר פסים הוא והכל מודים שא''צ לקיימו: אי עדים אלימי כו'. דהתם אמרי עדים פסולי עדות היינו: איהו כל כמיניה. בתמיה וכי יש כח ביד הלוה לומר איני חייב כלום והכא לא אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר דכיון דאמר לוה כתבתי שטר זה אפס שטר פסים או שטר אמנה הוא דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן דאנן סהדי דלאו שטר אמנה הוא דעדים אשטר אמנה ופסים לא חתמי דלא ניתן ליכתב כדאמר בפרק ב' דכתובות (דף יט.) והלכך לא מהימן למימר שטר אמנה הוא: והלא אמרו משמך כו'. ריש לקיש קא''ל לר' יוחנן היכי מצית למימר דלדברי הכל מודה בשטר שכתבו א''צ לקיימו אף על גב דאיהו נמי פסיל ליה משום שטר אמנה או שטר פסים דלאו כל כמיניה לאורועיה איהו כל זמן דעדים גופייהו לא מרעי ליה והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה אע''ג דמודו בני משפחה בשטר שכתב נותן מתנה כיון דאמרי קטן היה נאמנין עד שיתקיים השטר בחותמיו אלמא מודה בשטר שכתבו לדידך צריך לקיימו: ויכפור בר' ינאי. בתמיה והלא לר' ינאי רבו א''ר יוחנן בהדיא צריך לקיימו: ברם נראין דברי רבינו יוסף. ר' זירא קא''ל ואתא לתרוצי דמאי דא''ר יוחנן לריש לקיש לעיל שאני אומר לדברי הכל א''צ לקיימו היינו טעמא דס''ל לר' יוחנן דמהפכינן מתניתין ר''מ לרבנן דס''ל לרבנן א''צ לקיימו כדמפרש ואזיל והאי דקא''ר יוחנן לדברי הכל א''צ לקיימו לאו דוקא אלא משום דאליבא דרבנן קאמר דא''צ לקיימו חשיב ליה כדברי הכל: זו דברי חכמים. מתני' דמוכח א''צ לקיימו: נמי תיובתא. דאמר לעיל איתיביה ר' יוחנן לר''ש בן לקיש וכו' ליפוך והשתא צריך לומר איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן דמהא שמעינן דמתניתין ראיה בעדים קאמר:

ואם תאמר למה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו והא אמרינן בנדה פרק בא סימן (דף מח.) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים וי''ל שאחר שהיה זה גדול שהגיע לכלל שנותיו ולא היו לו סימני גדלות ולהכי איכא לספוקי שמא קטן היה עדיין: אלא לדידך דאמרת בקיום השטר לקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו. דמסתמא כיון שאמת היה שמכר היו מוצאים עדים לקיים שטרם אלא ש''מ שהיו צריכין לבקש עדים שהיה גדול בשעת המכר וכרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה וא''ת ומאי קושיא עד כאן לא קאמרי רבנן ראיה בקיום השטר אלא משום דסבירא להו כרבי נתן דאמר דאזלינן בתר השתא דאם בריא הוא עתה יש לנו לומר שאז היה בריא אבל הכא לא שייכא שום חזקה וי''ל דאיכא למימר חזקה שאין עדים חותמים על השטר אא''כ נעשה גדול מהניא כי ההיא חזקה דבתר השתא אזלינן: בחזקת לקוחות הוו קיימי. והיורשים היו רוצים להוציאן מידן והיו רוצים לבודקו אם הוא קטן והשתא ניחא הא דקאמר להו סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה שאפילו לא תמצאו לו סימנים איכא למימר שנשרו לאחר מיתה: זוזי יהבינן לינוול ולינוול. אבל יורשים אינם רשאים לנוולו בשביל הירושה דלא מידי יהבי ועוד שהוא קרובם: אי עדים אלימי ומרעי שטרא כו'. לעיל בפ' חזקת הבתים (דף מח: ושם ד''ה אמר) הבאתי שם הך מילתא גבי מודעא היו דברינו וכו': והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה. מטעם קיום השטר ולא מטעם עדים: ברם נראין דברי רבינו יוסף כו'. והא דפריך לעיל ריש לקיש לר' יוחנן ממשנת בר קפרא וא'''ל ר' יוחנן שאני אומר מודה בשטר שכתבו א''צ לקיימו לא אמר דבר זה מעולם וכולה סוגיא דלעיל ליתא לפי מסקנא זו וכה''ג איכא ביבמות בפ' החולץ (דף לה: ושם ד''ה כ''ע) דפריך ליה ר' יוחנן לריש לקיש ולמסקנא מעמיד מחלוקתם בענין אחר גבי החולץ למעוברת וכן בפ''ק דחגיגה (דף ז.) גבי הראיון ובנדה פ' המפלת (דף כד.) גבי פניו מוסמכים וכי א''ל ר' יוחנן לר' ינאי לעיל רבי לא משנתנו היא זו לא הקשה ממילתא דרבנן אלא הזכיר לו המשנה דפלוגתא דרבנן ורבי מאיר היא בהא [וע''ע תוס' בכורות ד: ד''ה אלא]:

דף קנד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד