שבת קטז ע"ב

דף קטז - ב

דהוה שקיל שמא שהיה דואג לפרסם את שמו הטוב דלא מקבל שוחדא, אך היה מקבלו בסתר.

בעו לאחוכי ביה. רצו רבן גמליאל ואחותו אימא שלום ללגלג עליו.

אעיילא ליה אימא שלום שרגא דדהבא, הכניסה לו מנורת זהב כשוחד, ואזול לקמיה. ובאה לפניו.

אמרה ליה: בעינא רצוני דניפלגי לי שיתנו לי חלק בירושה, בנכסי דבי נשי, בנכסים המגיעים לחלקן של הנשים בירושה.

אמר להו: פלוגו, ותנו לה את חלקה כיורשת.

אמר ליה רבן גמליאל: כתיב לן בתורתנו: במקום ברא, במקום שיש בן, רק הוא יורש, ואילו ברתא, הבת לא תירות אינה יורשת.

אמר ליה: מן יומא דגליתון מארעכון מיום שגליתם מארצכם איתנטלית אורייתא דמשה, ניטלה מכם תורת משה, ואיתיהיבת ספרא אחריתא. וניתן לכם ספר אחר.

וכתיב ביה: ברא וברתא - כחדא ירתון.

למחר, הדר עייל ליה איהו, רבן גמליאל חמרא לובא. חמור לובי שהוא יקר ערך.

אמר להו: שפילית המשכתי וקראתי לסיפיה דספרא לסוף של הספר האחר שניתן לכם, ונוכחתי שכתב ביה: אנא, מחבר ספר זה, לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי ולא לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי. שאינו בא לשנות את חוקי התורה, וכתיב ביה בספר של משה: במקום ברא - ברתא לא תירות.

אמרה ליה אימא שלום: נהור נהוריך, האר נא אורך כשרגא, כמנורת הזהב שנתתי לך, ופסוק לטובתי.

אמר ליה רבן גמליאל: אתא חמרא בא החמור הלובי שנתתי לך, ובטש ובעט לשרגא למנורת הזהב. ועשו כן לפרסם את גנותו.

שנינו במשנה: ומפני מה אין קורין בכתובים.

אמר רב: לא שנו שאין קורין בכתובים אלא בזמן בית המדרש. אבל שלא בזמן בית המדרש - קורין ^[35].

ושמואל אמר: אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין.

ופרכינן: איני, והא נהרדעא, אתריה דשמואל הוה, ובנהרדעא פסקי סידרא היו נוהגים לקרוא בכתובים בזמן מנחתא דשבתא!

אלא, אי איתמר הכי איתמר:

אמר רב: לא שנו אלא במקום שהחכם דורש, בבית המדרש, אבל שלא במקום בית המדרש - קורין.

ושמואל אמר: בין במקום בית המדרש בין שלא במקום בית המדרש, בזמן בית המדרש - אין קורין, לפי שמבטלו מלילך לשמוע.

שלא בזמן בית המדרש - קורין.

ואזדא שמואל לטעמיה, דבנהרדעא פסקי סידרא דכתובים במנחתא דשבתא. ובמנחה אין זה זמן הדרשא.

רב אשי אמר: לעולם כדאמרן מעיקרא, שלשמואל אין קורין כלל. ושמואל כרבי נחמיה.

דתניא: אף על פי שאמרו כתבי הקדש אין קורין בהן - אבל שונין בהן ודורשין בהן. נצרך לפסוק - מביא ורואה בו.

אמר רבי נחמיה: מפני מה אמרו, כתבי הקדש אין קורין בהן - כדי שיאמרו: בכתבי הקדש אין קורין, וכל שכן בשטרי הדיוטות ^[36]. וכיון שזה טעם האיסור אין לחלק כלל בין זמן בית המדרש לזמן אחר.

ושמואל עצמו סבר כרבי נחמיה, אלא שהוא הנהיג בנהרדעא לפי חכמים שאין קורין בזמן הדרשה, אבל שלא בשעת הדרשה קורין.

מתניתין:

מצילין תיק הספר עם הספר ^[37] . ותיק התפילין עם התפילין, ואף על פי שיש בתוכן מעות ^[38].

ולהיכן מצילין אותן?

למבוי שאינו מפולש.

בן בתירא אומר: אף למפולש.

גמרא:

תנו רבנן: ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, ושוחטין בו קרבן פסח - מפשיטין את עור קרבן הפסח החל מרגליו האחוריות עד החזה, כדי שיוכלו להוציא ממנו את אימוריו ולהקטירם על המזבח בשבת, ויותר אינו מפשיט, דברי רבי ישמעאל, בנו של רבי יוחנן בן ברוקה.

וחכמים אומרים: מפשיטין את כולו.

והוינן בה: בשלמא לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מובן שאין מפשיטים אלא עד החזה - דהא איתעביד ליה בכך צורך גבוה, שהרי במצב שכזה אפשר כבר ליטול את האימורים.

אלא לרבנן - מאי טעמא התירו להפשיט את כולו בשבת? והרי אין זה צורך גבוה, ומלאכת מפשיט עור היא אחת מאבות מלאכות?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: דאמר קרא [משלי טז] "כל פעל ה' - למענהו", לכבודו. שכל עשיה שבמקדש אשר יש בה כבודו של ה', הותרה בשבת ^[39].

והכא, בהפשט כל העור בשבת - מאי "למענהו" של ה' איכא? ^[40]

רב יוסף אמר: כדי שלא יסריח בשר הקרבן, שמתחמם אם לא יפשיטו אותו מעורו. ואין זה כבוד לה' שיהיה מאכלם של האוכלים משולחנו מסריח.

רבא אמר: כדי שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבלה.

מאי בינייהו? איכא בינייהו: דמנח אפתורא דדהבא, אם הניחו את הקרבן שלא הופשט כולו על שולחן זהב. שאין הקרבן מוטל כנבילה אך הוא מסריח.

אי נמי - יומא דאסתנא, שמנשבת בו רוח צפונית, שאז אין בשר הקרבן מסריח, אבל הוא מוטל כנבילה.

ותו הוינן בה: ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, האוסר להפשיט את כולו, האי "פעל ה' למענהו" - מאי עביד ליה? והיינו מהו כבוד ה' שיש לחוש לו, לפיו? ^[41]

ומשנינן: ללמד שלא יוציא את האימורין מן הבהמה על ידי עשיית חתך בדופן הקרבן קודם הפשטת העור.

מאי טעמא?

אמר רב הונא בריה דרב נתן: משום נימין של צמר שיכרכו באימורים בשעה שיוציאם דרך החתך.

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מאי אהדרו ליה חברייא, החולקים, לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה?

הכי קאמרי ליה: אם מצילין מפני הדליקה תיק הספר תורה, אף על פי שיש בו מעות, עם הספר, שמשום כבוד ה' מתירים גם אם יש באותה עשייה צורך הדיוט [האסורה בשבת] - לא נפשיט את קרבן הפסח מעורו על אף שיש בכך כבוד ה', משום שתהיה בהפשטתו גם עשיה לצורך הדיוט!?

ופרכינן: מי דמי הצלת הספר עם התיק שיש בו מעות להפשט כל העור?

התם, בהצלת הספר כל איסורו הוא טלטול מוקצה, שאינו אסור בהדיוט אלא מדרבנן.

ואילו הכא, הפשט העור אב מלאכה דאורייתא הוא! ^[42]

אמר רב אשי: בתרתי בשני ענינים של קרבן פסח פליגי חכמים עם רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה.

פליגי בטלטול הקרבן עם עורו אחר שהוצאו אימוריו, בדין מוקצה שאיסורו מדרבנן. שלפי רבי ישמעאל אסור לטלטל את קרבן הפסח אפילו מחמה לצל, כיון שעורו הוא מוקצה.

ופליגי נמי בהפשט העור, שהיא מחלוקת במלאכה דאורייתא.

והכי קאמרי ליה ביחס לאיסור שאסר רבי ישמעאל לטלטל את קרבן הפסח: אם מצילין תיק הספר עם הספר, למרות טילטול המעות, - לא נטלטל עור הקרבן אגב בשר, שכבוד שמים הוא שהבשר לא יסריח, ואגב טילטול בשר הקרבן נטלטל גם את עורו.

חזר ופירש מפני מה אין קוראין בכתובים מפני ביטול בהמ"ד ומסייעא לה הא דתני העוסק במקרא מדה שאינה מדה כו'. ובית תלמוד טפי עדיף [מהעוסק] במקרא. אמר רב לא שנו שאין קורין בהן אלא בזמן בית המדרש. פי' בשעה שהחכמים יושבי' במדר' ומתעסקין בתלמוד. אבל שלא בזמן בהמ"ד כגון שכבר עמדו בעלי מדרש ונכנסו לבתיהן קורין.

ושמואל [אמר] במקום שיש מדרש קבוע כו'.

ואסקה רב אשי הכי לעולם כדקאמרינן מעיקרא. אמר רב אין קורין בזמן בהמ"ד כדאמרן אבל בזמן שלא בהמ"ד קורין.

ושמואל אמר בין בזמן בהמ"ד בין שלא בזמן בהמ"ד אין קורין. דסבירא ליה כר' נחמיה וגזירה היא משום שטרי הדיוטות והלכתא כלישנא קמא בזמן בית המדרש אין קורין שלא בזמן בית המדרש קורין:
ירושלמי (ה"א) אמר ר' יהושע בן לוי הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק. הדורשה מתחרך. השומעה אינו מקבל שכר. מיומוי לא איסתכלית בה אלא חד זמן. ואשכחית כתוב בה קע"ה פרשיו' דיבור אמירה צווי שכתוב בתורה כנגד שנות [של] אהע"ה. שנא' לקחת מתנות באדם. וכתיב האדם הגדול בענקים. קמ"ז מזמורו' שכתוב בתילים כנגד שנות יעקב אבינו ללמד שכל קילוסין שישראל (עושין הללויה) מקלסין להקב"ה כנגד שנותיו של יעקב שנא' ואתה קדוש יושב תהלות ישראל קכ"ג פעמים שישראל עונין הללויה כנגד שני אהרן שנאמר הללויה הללו אל בקדשו לקדושו לאהרן קדוש ה' אפילו כן הוינא מיבעיא בליליא:

מצילין תיק הספר עם הספר. אמרי רבנן דהאי תיק קאי לחודיה. ונוטלין ממקו' שהוא עם הספר וכן תיק [של] תפילין:

י"ד שחל להיות בשבת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר מפשיטין את הפסח עד החזה. סבר כיון דאיתעביד ליה צורך גבוה שיכול להוציא החלבים לא יפשוט יותר מזה. ורבנן סבר מפשיט כולו. וטעמא כל פעל ה' למענהו. מאי למענהו לעשות כבוד לקדשים:

פי' יומא דאסתנא יום שמנשבת רוח צפון שאין הבשר מסריח בו. רבא אמר שלא יהו קדשים מוטלין בעורותיהן כנבילה. אבל אם הוא מוטל בשלחן של זהב שהוא דרך כבוד לא יפשיט יתר למטה מן החזה וכו'. וגרסי' בפסחים בפרק תמיד [נשחט] שהיו מפשיטין. דתנן י"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו כו'. ואמרינן עלה. תנא כל אחד נוטל פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו. אמר רב עיליש טיית. פי' שהערביים מפשילין כליהן לאחוריהן.

ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא מוקים למענהו שלא יוצא האמורין קודם הפשטת העור כדי שלא ידבק שיער העור בחלבים:
אמרו ליה רבנן (אין) [אי] מצילין תיק הספר עם הספר לא נפשוט (עור עם החזה) [את הפסח מעורו]. אמר להן מי דמי. הצלת תיק טלטול בעלמא הפשטת עור מלאכה דקא בעי ליה לעור. אמר רב אשי בתרי פליגי עליה במלאכה ובטלטול.

רב אשי אמר לעולם כדאמרי' מעיקרא ושמואל דאמר כר' נחמי'. פרש"י ז"ל כיון דר' נחמיה יחידאה הוה שמואל הנהיג בפני עצמו במקומו כדברי חכמים [עיין תוס' ד"ה ושמואל] ונכון הוא וא"נ הוא לא הנהיגן דאיהו כר' נחמי' ס"ל אפשר דאינהו לא נייתי ליה למעבד כיחידאה כדאמרי' בעלמא משום דס"ל כשמואל הלכה כר' מחברו ולא מחבריו ובהא אפילו מחבריו. [וי"מ] דמפסיק סידרא שאני שהיו קורין הסדר של שבוע בצבור וחוזרין ודורשין ואין בקריאה כגון זו משום גזרת שטרי הדיוטות ומש"ה שרי נמצא ר' נחמיה מחמיר שלא לקרות אפי' שלא בזמן בית המדרש ומיקל לפסוק הסדר אפי' בזמן בית המדרש ומעשה דאנשי נהרדעא כך היה. א"נ ר' נחמי' תרתי אית ליה משום גזרת שטרי הדיוטות ומשום בטול בית המדרש לפיכך לא התירו אלא למפסק סדרא במנחתא דליכא לא משום בטול דלאו זמן בית המדרש הוא ולא משום גזרת שטרי הדיוטות, כך פי' ה"ר משה בר' יוסף ז"ל:

מתני': ואעפ"י שיש בתוכן מעות. יש מקשים וכי יש בתוכן מעות מאי הוי והתנן כלכלה והאבן בתוכה והא שמלאה פירות ומתרצי דהכא (מעורב) חשיבי ואלמלא משום כבוד ספרי הקדש היה הכלי טפל להן. ול"נ דלאו משום איסור טלטול שנינו אלא משום הצלה לומר דמצילין דבר שאינו ראוי להצלה עם כתבי הקדש ואפי' למבוי שאסור להוציא שם:

ה"ג בנוסחי: רבנן בתרתי פליגי פליגי בטלטול ופליגי במלאכה. וה"פ : רבנן דפליגי עליה דרבי ישמעאל אפי' שהופשט כולו מתירין לטלטל העור אגב הבשר משום כבוד בשר שלא יתלכלך ור' ישמעאל משהופשט עד החזה אסר ליה בטלטול כלל וה"ק לי' וכו' ואיכא נוסחי דמפקי רבנן משום דמשמע להו דרב אשי חומר' בדר' ישמעאל אתי לאשמעי' דפליג אפי' בטלטול ובהנך נוסחי פלוגתייהו קודם הפשטה כדר' ישמעאל דקאמר מפשיטו עד החזה ומוציא אמורין ומניחן במקומן דאסור הוא אפי' בטלטול ורבנן שרו אפי' הפשטה ודקאמרי' לי' ניהו דאסרת הפשטה [טלטול מיהא] לישתרי דומיא דתיק עם הספר:

לא לטלטל [נטלטל] עור אגב בשר. פירוש מחמה לצל, לפי שהבשר ודאי מותר לטלטלו מחמה לצל כדי שלא יסריח שאין קדשי שמים כנבלות שיהיו אסורין בטלטול דצריכין לדברי הכל. ואקשי' מי דמי התם עושה בסיס לדבר המותר בטלטול מן הדין והתירו בו הצלה דחדא מלתא הוא הכא נעשה בסיס לדבר שהוא אסור מן הדין ודייך שהקלת עליו לטלטלו אם הי' בעצמו משום כבוד קדשי שמים אבל העור אגבו אסור דכה"ג לא שרי' משום כבוד דאנן משום הבסיס אסרנו הכל בטלטול זה ולא משום הבשר שהוא קדשים. וי"ל התם גבי תיק נעשה בסיס לס"ת שהוא תשמישו ואע"פ שמונח בתוכו הכא אדרבה הבשר נעשה בסיס לעור שהוא חצי מופשט והוא דבר האסור. אבל רש"י ז"ל פי' בו דמעיקרא קס"ד דרבנן שהבשר מותר לטלטל משום כבוד קדשי שמי' ובעי למישרי נמי עור אף ע"פ שהוא אסור מן הדין ואקשי' מאי קושי' לרבי ישמעאל הא איהו לית לי' משום כבוד שמים בנאכל להדיוט וכיון שכן אפי' הבשר אסור ואפילו יהא העור מותר לטלטל לעצמו אגב בשר אסור דנעשה בסיס לדבר האסור לדברי ר"י והדר אתי למימר דאע"פ שאסור, משום כבוד שמים שרי לטלטולי תרווייהו שלא העמידו דברי טלטול במקום כבוד קדשי הקדש ומאי אגב בשר (לא יהא הבשר) מותר ודאי, אלא ה"ק אגב הבשר שהוא קדשי שמים ראוי לטלטל אף העור, ור' ישמעאל פליג בעור ופליג בבשר. ול"נ דבשר לאחר הפשט הוא שאסור בטלטול ועור מותר דהיינו שלחין דחזי למיזגא עלייהו והא דקאמרי' נטלטל עור אגב בשר כדקאמרי' כנונא אגב קיטמא שפירושו כנונא בקיטמי' דקיטמא אסור וכנונא מותר מ"ה קאמרי' מי דמי התם דתיק משמש את הספר ונעשה היתר כמותו הכא העור משמש את הבשר ונעשה כמותו לאיסור שדין הבסיס לעולם כדין הדבר שהוא נעשה לו בסיס ובהכי אתי' כולה שמעתא בפשיטות:

רב אשי אמר לעולם כדאמרן ושמואל דאמר כרבי נחמיה. פירש רש"י ז"ל: והא דפסקי סדרא בנהרדעא בכתובי, היינו משום דכיון דרבנן פליגי עליה דרבי נחמיה דרבים נינהו, הנהיגן הוא כדברי חכמים. אבל הר"ם בר יוסף ז"ל פירש דרבי נחמיה תרתי אית ליה משום ביטול בית המדרש ומשום שטרי הדיוטות והלכך אפילו שלא בזמן בית המדרש אסור משום שטרי הדיוטות, אבל למפטר בבי כנישתא במנחתא שרי, משום דאינהו רגילי לבתר אפטרתא דדרשי בה דבכי הא ליכא משום שטרי הדיוטות וכדתניא אבל שונין בהן ודורשין בהן.

הא דאמרינן: התם טלטול הכא מלאכה. תמיהא לי מאי קאמר התם טלטול, דלא הוה ליה למימר אלא התם הוצאה דרבנן והכא מלאכה, דהא לאו משום טלטול הוא אלא מחמת הוצאה למבוי. ואולי משום דטלטול מחמת הוצאה הוא דאסרו כדאיתא בפרק קמא דביצה (דף יב, א) נמצא שהטלטול וההוצאה כענין אחד, ולפיכך אינו מקפיד מלהזכיר ההוצאה בלשון טלטול. ואי נמי מפני שהתחלת ענין זה הוא הטלטול שמטלטלו כדי להוציאו, לפיכך נקט טלטול.

פליגי בטלטול ופליגי במלאכה. פירוש דרבנן סברי דמותר לטלטלו ואפילו לאחר הפשטת כולו, ורבי ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה אסר אפילו לא נפשט אלא עד החזה, ואפילו לטלטלו מחמה לצל. ופירש רש"י ז"ל משום דעור לאו בר טלטול הוא, ולא דמי לשלחין דאמרינן בפרק במה טומנין (שבת מט, ב) שמטלטלין אותם, דהתם עור דבהמה גסה דחזי למשטחיה ולמיזגא עליה, והכי קאמרי ליה רבנן לא נטלטל עור אגב בשר, דבשר ראוי הוא לטלטלו מחמה לצל משום כבוד שמים שלא יסריח, והלכך אף העור נטלטל אגב הבשר כשם שמטלטל תיק עם הספר, ופריק מי דמי התם הספר מותר הוא לטלטלו ולפיכך אף התיק נעשה בסיס לדבר המותר ומטלטל אף להצלה אגב הספר, אבל בשר לר' ישמעאל צורך הדיוט הוא והוא עצמו אסור לטלטלו, והלכך אפילו היה העור מותר לטלטלו מצד עצמו, מחמת הבשר היה נאסר לפי שנעשה בסיס לדבר האסור, וכל שכן שהעור נמי אסור לטלטלו וכדאמרינן.
ואינו מחוור, דאם כן היאך חוזר ואומר אם מטלטלין תיק הספר עם הספר ואע"פ שיש בתוכו מעות לא נטלטל עור אגב בשר, כיון דאסיק דבשר עצמו אסור לטלטלו מצד עצמו. ועוד דמה שכתב הוא ז"ל, דעור בהמה דקה אסור לטלטלו דלא התירו אלא עור בהמה גסה, אינו מחוור, דהא תנן בפרקין (קכ, א) פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל מפני שהוא מחרך.

והרבה פירושים נאמרו כאן, והנכון מה שפירש בו הרמב"ן ז"ל, דעור מותר היינו שלחין דהא חזי למזגא עלייהו, ובשר אסור לדברי ר' ישמעאל דהא לא חזי עד לערב שאינו נאכל אלא בלילה וצלי ולית ביה כבוד שמים בנאכל להדיוט, וכמו שפירש רש"י. והשתא לדבריו קאמרי ליה, והכי קאמרי ליה לא נטלטל עור בבשרו וכדקאמרינן (לעיל שבת מז, א) מטלטלינן כנונא אגב קיטמא דפירושו בקיטמיה, כלומר אע"ג דאית ביה קיטמא, והכי נמי אע"פ דאית ביה בשר דאגיד ביה, ואמרינן מי דמי התם העור הוא שנעשה בסיס לבשר ונעשה כמוהו וכיון דבשר אסור אף העור נעשה כמוהו ואסור כמוהו.

כבר ביארנו במשנה שלא נאסרה קריאה בכתובים בשבת אלא בזמן בית המדרש והיא שעה שהצבור בבית הכנסת שהם מתכנסים לשמוע הדרשה אבל שלא בזמן בית המדרש ר"ל אחר הדרשה קורין אפי' במקום בית המדרש ר"ל בבית הכנסת עצמה מעתה אין צריך לומר ששונין בהם ר"ל במדרש שלהם ודורשין בהם ושאם נצרך לו פסוק אחד מביא ספר ורואה ומ"מ בתורה ונביאים היו מתירין להם לקרות קודם הדרש מפני שהדרש הוא מענינים אלו וכשהקדימו בקריאת הספר וההפטרה הם מבינים יותר בעניני הדרשה וכתבו גדולי הראשונים שעכשיו שאין נוהגים בדרשות אלו מותר לקרות בכתובים ובכל שאר הספרי' כתורה ונביאים עצמן ומ"מ שטרי הדיוטות כגון של חשבונות וספורים אסור לקרות בהם בשבת וגדולי הרבנים כתבו כן אף באגרות השלוחות והרבה למדו מדבריהם שאגרות השלוחות אסור לטלטלם ומ"מ נהגו עכשו לקראם מפני שכל שאין אדם יודע מה כתוב בה אינו קרוי שטר הדיוטות שמא יש בה דברי תורה או צרך מצוה ויש נוהגין לקרותה בעודה בכפו של גוי שמא אין בהם צרך כלל ואם התירו הקריאה מספק אין מתירין בטלטול אלא שרוב בני אדם מקילין בה אף בטלטול:

ברביעי של גיטין התבאר שכל הקובע סעודתו בשעת המדרש יצפה לעונש המיועד לו מדה כנגד מדה ודרך הערה אמרו שתי משפחות היו בירושל' אחת קבעה סעודתה בערב שבת ואחת קבעה סעודתה בשבת ושתיהן נעקרו:

קרבן הפסח אחר ששחטוהו ושפכו את דמו מפשיטין אותו וקורעין את בטנו ומוציאין את אמוריו ומקטירין אותן חלבי כל זבה לבדו וכל אחד ואחד הולך לביתו עם הזבח והעור ואוכל פסחו לערב חל ארבעה עשר להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ואין אומרי' שלא להפשיט אלא עד החזה ולהוציא אמוריו ולהקטירן שכבר נעשו צרכי גבוה והרי אפשר להוציא אמוריו בכך וימתין גמר הפשטתו עד לערב שאין מן הדין להטיל קדשי השמים כנבלה וכ"ש שלא יוציא את האמורין קודם הפשטת העור שהרי יש לחוש להיות נימין של צמר נדבקין באמורין:

לענין ביאור הסוגיא מה שאמרו כאן מאי אהדרו ליה חבריה וכו' כך היא ביאורה פליגי בטלטול ופליגי במלאכה ולענין מחלקת מלאכה לא השיבו לו דבר אלא שר' ישמעאל אוסר בהפשט מן החזה ואילך אפי' קודם הוצאת אימורין ורבנן התירו להפשיט את כלו אפי' לאחר הוצאת אימורין שלא יהו קדשים מוטלין כנבלה או שלא יסריחו ובענין מחלקת הטלטול חכמים מתירין אף טלטול העור עם הפסח ואפילו נפשט מן החזה ולמעלה הואיל ומחבר עמו מעט ור' ישמעאל אוסר אחר שכבר הוציא את האמורין ועל זה השיבו אם מצילין תיק הספר עם הספר אף לחצר שאינה מעורבת ולמבוי שאינו משותף לא נתיר לטלטל עור אע"פ שאינו ראוי לטלטל אגב בשר אף לאחר שהוציא את האמורין שאף הבשר מ"מ קדש הוא וטלטול העור אגבו כטלטול התיק אגב הספר שהותרה מפני קדשת הספר והקשה מי דמי התם תיק הספר נעשה בסיס לדבר המותר שהרי הספר אף באותם שאין קורין בו עכשיו הרי מ"מ קורין בהם בו ביום לאחר הדרשה כמו שכתבנו ואף לדעת האוסר כל היום שונין בהם ודורשין בהם ואם הוצרך מביא וקורא ואף התיק עצמו מותר בטלטול אבל זו הרי העור בסיס לדבר האסור שהבשר אסור בטלטול ואע"פ שאמרו בפרק מפנין בשר חי מותר לטלטלו אינה אלא מפני שהיא ראויה לאכילה אבל בשר הפסח אינו ראוי לאכילה עד לערב ואפילו לאכילת כלביו שהרי אסור להאכילה לכלבים ואף העור עצמו אסור בטלטול מחמת עצמו והיאך נתירהו דבר האסור מצד עצמו הוא וכן שהוא בסיס לדבר האסור ואין זה דומה לשלחין שאמרו בפ' טומנין שניטלין בשבת שביאורה מפני שראוי לישב עליהם אבל זו מתוך לחותן אין ראוין לישב עליהם עדיין כלל וכן שעדיין מחוברים מעט בבשר ותירץ אלא הכי קאמרי ליה אם מצילין תיק הספר עם הספר אע"פ שיש בתוכו מעות ושהתיק נעשה בסיס להן ואנו מתירין כן משום קדושת הספר לא נתיר עור אגב בשר ג"כ מתוך קדשת הבשר שלא להטילה כנבלה וחזר והקשה התם נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ר"ל לספר ולמעות הכא אין כאן בסיס אלא לדבר האסור וחזר ופירש אם מביאים תיק שיש בו מעות מעלמא להציל בו ס"ת וכו' וחזר ושאלו זו מנין לך שאם תאמר מדהיכא דאיתיה לא מצרכינן למשדייה אייתויי נמי מייתינן לא דמי דאי מצרכת למשדיי אדהכי והכי נפלה דליקה אבל מעות אדהכי והכי לישדינהו ומסקנא כמו שפירשוה תחלה ולא נחלקו אלא בטלטול וזה שאמרו אם מצילין וכו' לא נפשיט את הפסח מעורו שנראה שבגוף המלאכה נחלקו פירושה לענין טלטול והוא שחכמים התירו להפשיט אף לאחר הקטרת אימורין מפני כבוד הבשר הואיל ואין כאן מלאכה אלא טלטול ועליו השיבו אם מצילין תיק הספר וכו' שהרי מתוך שהאמורין ראויים להקטיר בו ביום הרי הם דבר המותר וכל שאר הבשר כבית יד לאלו ונמצא העור בסיס לדבר המותר והרי הוא כתיק הספר עם הספר וטלטולו מותר אע"פ שהפשיט בכדי לקיחת האמורין שמאחר שהותרה כדרכה עד החזה מתירין אותה מן החזה ולמעלה בשלא כדרכה ר"ל בצד שאין בה מלאכה כגון שאין מתכוין לצורך העור ואינו דומה להפשט אלים מאדמים ותחשים שהפשטתן לצורך עורן היתה ואע"פ שמ"מ פסיק רישיה הוא שקיל לה בברזי כלומר בחתיכות חתיכות מלשון מעיקרא עוצבא והשתא אברזין שמראה שאינו רוצה בעור והרי הוא מפשיט וחותך מפשיט וחותך שאין זו הפשט ואין כאן אלא שבות ואיסור טלטול אין כאן כמו שביארנו ושמא תאמר ומה ענין פסיק רישיה בדבר המתכוין ואין כאן אלא טעם מלאכה שאין צריכה לגופה אף הוא כך דעתו לומר והלא אף כשאין מתכוין שמותר בפסיק רישיה מיהא אסור ואף בזו על כרחך אף הוא עושה לצורך גופו שהרי בודאי צריך הוא לעורו עד שתירץ לו שהוא מראה ומגלה דעתו שאינו רוצה בו ומ"מ ר' ישמעאל אע"פ שמודה בהיתר הטלטול אוסר בהפשטה אפילו בזה אחר שנעשו צרכי גבוה ויכול ליטול אמוריו בלא הפשטה גזירה שמא יפשיט כדרכו:

זהו ביאור השמועה לדעתנו ולענין פסק הלכה כחכמים ואין צריך למסקנה זו אלא אף הפשטה גמורה מותרת בה ואין צריך לומר טלטולה כל שהיא מחוברת מעט בבשר אלא שיש מוסיפין בהיתר הפשטת כלו דוקא קודם הקטרת אמורין שנראה כמפשיט לצורך הקטרה ולענין פרטים הנזכרים בה כל שהוא בסיס לדבר המותר מותר לטלטלו אגבו ואם היה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר אם אינו יכול לזרוק את האסור מטלטלין אותו אגב המותר הא אם יכול לזרוק זורק ומטלטל את המותר כמו שיתבאר בפ' נוטל בענין תרומה טהורה וטמאה ובכלכלה מלאה פירות שהאבן בתוכה ולענין הבאת תיק שיש בו מעות להציל ספר תורה אם יכול לזרוק המעות זורקן ואם הוא בדרך שאינו יכול לזרקן בפתע ומתירא שמא מתוך איחורו תפול הדליקה על הספר מביאו עם המעות ומציל:

תוס' בד"ה וכ"ש בשטרי כו' ואפילו בחול לא ידע ר"י מי התיר כו' עכ"ל. משמע דאמלחמות הכתובין בלע"ז קאי אבל אכתב שתחת הצורה מוכח בהדיא התם דשרי מדקאמר ודיוקנא עצמה אף בחול אסור משמע שכתב שתחתיו אינו אסור אלא בשבת ואפשר דלא הוי מושב לצים כ"כ כיון שאינו אלא דבר מועט משא"כ אותן מלחמות כו' דהוי הרבה ומושכין לבא לקרות בו ולבטל מדברי תורה ועוד יש לדקדק דכתב שתחת הצורה לא אסרו שם אלא משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות כפרש"י שם ואמאי לא נגזור כן באגרות אף שא"צ למה שכתוב בהן כו' לפי' ר"ת לעיל ויש לחלק ודו"ק:

פרש"י בד"ה יומא דאסתנא כו' אבל אסתנא ע"כ צפונית היא ונוחה כו' עכ"ל זו היא עיקר הראיה דהא דקאמר דצריכה שמעתא צלותא כיומא דאסתנא כו' משמע דנוחה היא וכולה צוננת כמו רוח דרומית אינה נוחה אלא צפונית דאינה חמה ולא צוננת היא ודאי נוחה ודקאמר שוב ורוח דרומית היא בלשון ארמי כו' אינה ראיה אלא דקושטא אשמעינן דזו היא שמה ועיין בתוספות פ"ג דגיטין:

גמרא ור"י בנו של ריב"ב האי פעל כו' שלא יוציא כו' מ"ט א"ר הונא כו' ולעיל הוה ניחא ליה לר"י בנו של ריב"ב דקאמר בשלמא לר"י בנו של ר"י ב"ב דהא כו' וי"ל משום דהוה סבירא ליה דאי אפשר להוציא אמורים אלא בהפשטת עור עד החזה אבל השתא דקאמר דלית ביה טעמא אלא משום דפעל ה' למענהו הוא שפיר קשיא ליה מיניה כו' מה טעם דפעל ה' למענהו דמשום כבוד אית ביה ודו"ק:

בעו לאחוכי ביה עיילה ליה כו' לא קאמר שנתנה לו דודאי משום דבעו לאחוכי ביה לא הוו מפסדי להו שרגא דדהבא וחמרא לובא אלא דעיילה ליה לביתו שרגא והראתה לו בסתר שזה תתן לו שחד וכן ר"ג הוה עייל ליה חמרא ועדיין לא נתן אותו אלא שהבטיח אותו על כך ולבסוף אחיכו ביה ולא נתנו לו כלום וגם אמרו לו כן בדרך חוכא וטלולא תבעו זה את זה דודאי ידעו דין תורה דבמקום ברא ברתא לא תירות וכמ"ש לו נהור נהוריך כו' ואתא חמרא כו' דמזה ודאי הבין גם הוא דדרך חוכא וטלולא קאתו לתבוע זה את זה וק"ל:

ברש"י ד"ה פסקי סדרי בכתובים היו נוהגים לקרות בבהכ"נ פרשה של כתובים כצ"ל והוא סוף דבור:

גמ' אתיתי ולא לאוספי על כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה נהיר נהורך כו' רמזה שנתנה לו כו' כצ"ל:

בד"ה אמר ליה רבן גמליאל כו' נצחתי בשוחד והכל כדי שישמעו המתאספים שם נבלותו ומי הוא כו' כצ"ל והס"ד:

בד"ה פסקי סדרי בכתובים היו רגילין לקרא בבהכ"נ פרשה בכתובים כצ"ל והס"ד:

בד"ה יומא דאסתנא כו' שהיא בינונית לא חמה ולא צנה כו' כצ"ל:

בד"ה בתרתי פליגי כו' לטלטל הפסח אחר כו' כצ"ל:

במשנה למבוי שאינו מפולש. ופי' הרמב"ם (והרע"ב אחריו) שיש לו ג' מחיצות ולחי. וקיצרו במקום שה"ל להאריך דהא יקשה דאפי' אוכלין ומשקין נמי עי' לקמן (קיז) בתד"ה ועוד ובמהרש"א. וה"ל לבאר דס"ל כר"א דבעינן ב' לחיים בעלמא רק דבכה"ק בחד לחי סגי וכדמסיק בגמ':

רש"י ד"ה יומא דאסתנא. אמת שרוח דרומית צוננת. נ"ב אפשר במקומו של רש"י ז"ל שהיה בצרפת כך הוא. אבל בארץ אשכנז שלנו רוח צפונית קרה מאד ודרומית חמה היא:

אָמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָתָא חַמְרָא וּבָטַשׁ לִשְׁרָגָא. נראה לי בס"ד, רמז בזה מליצה נאה, לבזותו ברמז דק כי פירשתי בס"ד בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע שאמר לו באותו היום 'שְׁפִּילִית לְסֵיפֵיהּ דְּסִפְרָא' שרצה לגמור הענין בכך שלא יתארך עוד ביניהם, כדי שיקבל שכרו בו ביום כי הם לא מסרו לו כלום, אלא רק הראו לו השוחד, ועד שיפסוק הדין ויתקבל יתנו לו ולכך אמר לו 'שְׁפִּילִית לְסֵיפֵיהּ דְּסִפְרָא' שלא נשאר בו עוד דפים כתובים, שתחשבו שימצא בו כתיבה אחרת סותרת כתיבה זו שהגיד היום לזכות רבן גמליאל, עיין שם.
ודבר זה רמזו בתיבות אלו שאמר 'אָתָא חַמְרָא וּבָטַשׁ לִשְׁרָגָא' שאם תכניס אותיות חַמְרָא באותיות שְׁרָגָא יהיה מהם צירוף חש מר אגרא. כיצד? ח' דְחַמְרָא עם ש' דְשְׁרָגָא הוא חש. וכן מ' דְחַמְרָא עם ר' דְשְׁרָגָא הוא צירוף מר שהוא לשון חילוף בתלמוד, ונשאר אותיות אגרא, כלומר היום מהר לפסוק הענין בשביל חילוף האגרא שלו, שהחלפתי לו אגרא של אתמול שהיה שְׁרָגָא, בחמור שהראיתי לו היום שהוא חילוף הַשְׁרָגָא.

גמ' דבנהרדעא פסקי סדרי. ע"ל דף כד ע"א תוס' ד"ה שאלמלא:

דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא. היה מוציא עליו שם שאינו מקבל שוחד מבעלי דינין הבאין לפניו והיה מקבלו בסתר: א''ל. פילוסופא לר''ג מיומא דגליתון כו': שפילית. כל סוף הדבר הוא תחתית שלו ושייך למימר שפילית לסיפיה: נהור נהורך כשרגא. הנהר אורך כשרגא רמזה שנתנה לו מנורה בשוחד: אמר לו ר''ג אתא חמרא ובטשא. דחפתו לארץ כלומר אני נצחתי בשוחד [והכל כדי שישמעו המתאספים שם נבלותו ומי הוא]: בזמן בית המדרש. קודם אכילה היו דורשים: שלא בזמן בית המדרש. לאחר אכילה לא דרשו משום שכרות: פסקי סדרא בכתובים. [היו רגילים לקרא בבהמ''ד פרשה בכתובים]: במקום בבהמ''ד. שהחכם דורש דהיינו בבהמ''ד אבל בעלמא קורין: בין במקום בהמ''ד כו' בזמן בהמ''ד אין קורין. לפי שמבטלו מלילך אצל הדורש אבל שלא בזמן בהמ''ד כגון לאחר אכילה קורין: ושמואל. דאמר לעיל אפילו לאחר אכילה אין קורין: כר' נחמיה. אמרה למילתיה דלית ליה טעמא דאין קורין משום בטול אלא כדי שיאמרו קל וחומר לשטרי הדיוטות ומיהו שמואל הנהיג במקומו כדברי חכמים דמתני' דאמרי טעמא (דמתני') משום ביטול תורה הלכך לאחר אכילה דליכא דרשה קורין: שונין בהן. כגון מדרש שה''ש וקהלת: שטר הדיוטות. כגון של חשבונות או איגרות השלוחות למצא חפץ: גמ' עד החזה. מתחיל מרגליו האחרונים עד החזה שיוכל להוציא אימורים שהקטר חלביו דוחין שבת ותו לא מפשיט מידי עד אורתא דצורך הדיוט הוא: למענהו. לכבודו: שלא יסריח. שהעור מחממו ומסריחו ואין זה כבודו להיות פרס אוכלי שולחנו מגואל: אפתורי דדהבא. שאינו מוטל בבזיון אבל לשמא יסריח חייש רב יוסף ורבא לא חייש עד אורתא: יומא דאסתנא. רוח צפונית שהיא בינונית לא חמה ולא צנה כדאמרינן ביבמות בפרק הערל (דף עב.) ואיזו רוח המסרחת רוח מזרחית בשעת החום כדאמרינן בגיטין (דף לא:) אפילו שכבת זרע שבמעי אשה מסרחת בו דכתיב (הושע יג) יבא קדים רוח ה' ממדבר עולה וגו' יש מפרשין יומא דאסתנא רוח דרומית שהיא צוננת אמת שרוח דרומית צוננת אבל אסתנא על כרחיך צפונית היא ונוחה כדאמר בעלמא (עירוביץ ד' סה.) צריכא שמעתא צילותא כיומא דאסתנא ורוח דרומית היא בלשון ארמי יומא דשותא: קודם הפשטת העור. עד החזה: מ''ט. עור לאימורין מאי קא עביד: משום נימין. של צמר הנדבקין באימורין: חברייא. בני מחלוקתו: אם מצילין. בשבת: תיק עם הספר. ואע''פ שיש בתוכו מעות ומשום כבוד הספר שהוא צורך גבוה עבדינן בהדיה הצלת מעות שהן צורך הדיוט: לא נפשיט את הפסח. בתמיה משום צורך גבוה לא שרי צורך הדיוט בהדיה: התם. תיק ומעות דקמייתי ראיה מיניה . טלטול בעלמא הוא: הכא. גבי פלוגתייהו דפסח דאיירי בה השתא מלאכה גמורה דהפשטה מאבות מלאכות היא: בתרתי פליגי. גבי פסח פליגי בטלטולו דאסר רבי ישמעאל לטלטל [הפסח] אחר שהוציא אימוריו אפי' מחמה לצל משום עור דלאו בר טלטול הוא ולא דמי לשלחין דאמרן בבמה טומנין (לעיל מט.) שמטלטלין אותן דהתם עור בהמה גסה דחזי למישטחיה ולמיזגא עליה: והכי קאמרי ליה. תשובה לענין טלטול: לא נטלטל עור אגב בשר. דהוי נמי כבוד שמים דבשר דומיא דספר ומותר לטלטלו מחמה לצל ואגב בשר יטלטלו עור המחובר בו:

ושמואל דאמר כר' נחמיה. ולא פליג אדרב דשפיר מודה דלמתני' דמפרש טעמא מפני ביטול בית המדרש קורין שלא בזמן בית המדרש אלא בא לומר דר' נחמיה פליג עלה דמתני': וכ''ש בשטרי הדיוטות. פירש בקונטרס איגרות ותימה דנהגו העולם לקרות בכתב ואיגרות השלוחים ממקום למקום ולטלטלן ודאי שרי דהא ראויין לצור ע''פ צלוחית ונראה לר''י דלא קרי שטרי הדיוטות אלא שטרי חובות וכיוצא בהן אבל איגרות שרי דפעמים שיש בהן פקוח נפש ואפי' יודע שאין בו פקוח נפש מתיר ר''ת דלא הוי שטרי הדיוטות כיון שאין צריך למה שכתוב בה לפי שיודע מה שבאיגרות ואם אינו יודע שמא יש בו צורך גדול או פקוח נפש ושרי וכ''מ בירושלמי דקאמר מפני מה אין קורין בכתבי הקדש מפני שטרי הדיוטות שאם אתה אומר לו שהוא מותר אף הוא אומר מה בכך אם אתעסק בשטרותי משמע דווקא כעין חובות ושטרות קאמר וכן פי' רש''י לקמן גבי גזירה שלא יקרא בשטרי הדיוטות דבשטרי מקח וממכר קאמר וכן הגיה בפי' כתב ידו ומיהו אותן מלחמות הכתובין בלע''ז נראה לרבינו יהודה דאסור לעיין בהן דלא גרע מהא דתניא בפ' שואל (לקמץ קמט.) כתב שתחת הצורה והדיוקנאות אסור לקרות בהן בשבת ואפי' בחול לא ידע ר''י מי התיר דהו''ל כמושב לצים: פליגי בטלטול כו'. פי' אחר שנפשט כל העור פליגי דרבנן שרו לטלטל שעדיין צריך לבשר שלא יתלכלך ור' ישמעאל אסר אבל כשאינו מופשט אלא עד החזה שרי לכ''ע לטלטל כדמוכח בסמוך ואע''ג דר' ישמעאל לא שרי להפשיט אלא עד החזה מ''מ פליגי במופשט כולו כגון שעבר והפשיט אי נמי בתמידים ומוספים דמותר להפשיטן: