בבא בתרא קמב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קמב - ב

מאי טעמא? ההסבר לכך, דהוא מיית ברישא. כשאשה מעוברת מתה, העובר מת ראשון לפני אמו, ונמצא שצריך להוריש לאחיו בקבר, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. אבל בירושה רגילה, יתכן שאף עובר יורש.

שואלת הגמרא: למימרא, האם רוצה אתה בזה לומר, דהוא מיית ברישא, שהעובר תמיד מת לפני אמו. והא הוי עובדא והרי היה מעשה מקרה, ופרכס העובר התנועע תלתא פרכוסי, שלוש תנועות אחרי שאמו מתה.

מתרצת הגמרא: אמר מר בר רב אשי: אין פירכוס זה מראה על אות חיים, אלא הוא מידי דהוי אזנב הלטאה. כמו זנב הלטאה, שמפרכסת, שמתנועע אף לאחר שהלטאה מתה, ואין זה סימן חיים.

ומביאה הגמרא דחיה נוספת על הראיה דלעיל:

מר בריה דרב יוסף משמיה בשם רבא אמר: באמת עובר יורש, והעובר מת לאחר אמו, והמשנה באה לומר, שבן יום אחד ממעט בחלק בכורה, כגון יעקב מת והשאיר י"ב מנים, והשאיר שני בנים, ראובן הבכור ושמעון. הרי הירושה מתחלקת לשלשה חלקים כדי שהבכור יקבל פי שנים. ראובן הבכור נוטל שני חלקים, שהם ח' מנים, ושמעון נוטל חלק אחד, שהוא ד' מנים.

ואם גם לוי נולד בחיי יעקב, מתחלקת הירושה לארבעה חלקים, והבכור נוטל שני חלקים, שהם ששה מנים, ושמעון ולוי כל אחד חלק אחד, שהוא שלשה מנים.

ואם לוי מת אחר כך, ראובן ושמעון חולקים את חלקו של לוי בשוה, כי אין לבכור עדיפות אלא רק בירושת אביו ולא בירושת אחיו.

אבל אם יעקב מת כאשר לוי היה עובר, לא. הוא לא ממעט את חלק הבכורה, אלא נחשב הדבר לגבי חלק הבכורה כאילו היו רק שני אחים יורשים, כך שהבכור מקבל ארבע מנים לחלק בכורתו, כאילו הם שני אחים, ובשאר [בשמונה המנים הנותרים, לאחר שלקח הבכור את חלק הבכורה] מתחלקים שלשתם בשוה.

מאי טעמא? מנין נלמד שהעובר אינו ממעט בחלק בכורה?

כי בפרשת בכורה "וילדו לו" אמר רחמנא, התורה הדגישה לשון לידה.

דאמר, כמו שאמר מר, בריה דרב יוסף, משמיה דרבא: בן שנולד לאחר מיתת אביו, אינו ממעט בחלק בכורה.

מאי טעמא? "וילדו לו", אמר רחמנא, והא ליכא.

ועובר, לא נחשב כילוד.

בסורא מתנו הכי, אמרו בשמו את הדין דלעיל. אך בפומבדיתא מתנו הכי, אמרו דין אחר בשמו: אמר מר, בריה דרב יוסף, משמיה דרבא: בכור שנולד לאחר מיתת אביו, והיה לבכור הזה אח נוסף, וכגון שילדה אמו תאומים, אינו נוטל הבכור פי שנים בנכסי אביו.

מאי טעמא? מנין זה נלמד? שנאמר בפרשת בכור, "כי את הבכור בן השנואה יכיר" אמר רחמנא. התורה הדגישה לשון "יכיר", והא ליתא דיכיר! עובר שהוא בכור, אי אפשר לאביו להכירו, ולכן הוא לא נוטל פי שניים.

והגמרא מסכמת: והלכתא, פוסקים להלכה, ככל הני לישני כמו שני הלשונות דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא.

הגמרא חוזרת לסוגיה דלעיל:

אמר רב יצחק אמר רבי יוחנן: המזכה לעובר לא קנה כשיטת רב הונא, ואם תאמר, ואם תקשה ממשנתנו, שסוברת אפשר לזכות לעובר, התשובה היא, הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו, במשנה הוא מזכה לבנו, ואדם רוצה מאד לזכות לבנו, לכן מקנה לו בלב שלם, אף על פי שהוא עדיין עובר. אבל לסתם עובר הוא לא מקנה ברצון גמור. ^[20]

ואומרת הגמרא למסקנה במזכה לעובר: אמר ליה שמואל לרב חנא, שהיה מהעיר בגדתאה: פוק אייתי לי, תצא ותאסוף לי בי עשרה, עשרה אנשים, ואימר לך באפייהו, ואומר לך בפניהם, כדי שהדבר יתפרסם: המזכה לעובר, קנה.

אבל הגמרא לא פוסקת כמותו, אלא והלכתא, המזכה לעובר לא קנה. ^[21]

כהמשך לסוגיה הקודמת הגמרא מביאה מעשה:

ההוא אדם דאמר לדביתהו, שאמר לאשתו, נכסי לבני דיהוו לי מיניך! נכסי נתונים לבני שיוולדו ממך. והיא עדיין לא היתה מעוברת.

אתא בריה קשישא, בא בנו הגדול, מאשתו הראשונה, אמר ליה, אמר לאביו: ההוא גברא [אמר על עצמו בלשון נסתר], מאי תהוי עליה!? מה יהיה אתי, האם לא אקבל בכלל חלק בירושה.

אמר ליה, ענה האב לבנו: זיל, קני כחד מברא. קנה חלק בירושה כאחד הבנים שיוולדו בעתיד.

ומבארת הגמרא: הנך, ודאי לא קנו. הבנים שעדיין לא נולדו, ודאי לא יזכו בנכסים, דאכתי ליתנייהו, שהרי אשתו לא היתה מעוברת. ואפילו למי שאומר שאפשר להקנות לעובר שהוא בנו, זה רק אחרי שיש עובר, ולא לפני כן.

אבל הספק הוא, האי, האם לאחר שהאבא ימות, ואז יחלקו את הנכסים ביניהם, אית חולק ל"טליא" במקום בניא, האם יש חלק לבן הגדול [המכונה "טליא"] את זכותו במתנה שנתן לו אביו, חוץ ממה שמגיע לו בתורת ירושה יחד עם הבנים שנולדו. ולפי הצד הזה, אם יהיו עוד שלשה אחים, יחלקו את הנכסים לארבעה חלקים, והוא יקבל תחילה חלק אחד בתורת מתנה שנתן לו אביו, ואת הנותר שוב יחלקו לארבעה, ויקבל עוד חלק אחד, כאחיו בירושה.

או לית ליה חולק לטליא במקום בניא, ויקבל כמו שאר הבנים מהאשה השניה.

ונחלקו בזה האמוראים:

רבי אבין ורבי מיישא ורבי ירמיה, דאמרי, הם סוברים כמו הצד שאית חולק לטליא במקום בניא, ויקבל יותר מהאחרים.

ואילו רבי אבהו ורבי חנינא בר פפי ורבי יצחק נפחא, דאמרי, סוברים, לית חולק לטליא במקום בניא.

אמר ליה, שאל רבי אבהו את לרבי ירמיה: הלכתא כוותן, האם ההלכה היא כשיטתנו, שיש לו חלק נוסף, או הלכה כוותייכו, כשיטתכם שאין לו חלק נוסף? אמר לו ענה רבי ירמיה לרבי אבהו: פשיטא פשוט הדבר, דהלכתא כוותן, דקשישנא מינייכו. ההלכה היא כמונו כיון שאנו זקנים מכם, ולאו הלכתא כוותייכו, אין הלכה כמותכם, דדרדקי אתון, כי אתם ילדים.

אמר ליה רבי אבהו [שלא הסכים עם רבי ירמיה]: מידי בקשישותא תליא מילתא!? האם ההלכה תלויה בזקנה!? בטעמא תליא מילתא, ההלכה נקבעת כמי שטעמו מסתבר יותר.

שאל רבי ירמיה את רבי אבהו: וטעמא מאי? מה היא סברתך!?

אמר לו רבי אבהו: זיל לך לגביה אצל דרבי אבין, דאסברתיה ניהליה, שהסברתי לו את הטעם,

הערות

^[20] בטעמו של ר' יוחנן שאפשר להקנות לעובר שהוא בנו נחלקו הראשונים שיטת התוס' הרא"ש הובא בשט"מ שלהקנות לעובר זה לא חסרון בקונה אלא במקנה משום שחסר בגמירות דעת אבל לבנו שרוצה ודעתו קרובה אליו יכול להקנות אבל הריטב"א וכן בנמו"י כתבו שזה תקנה מיוחדת בשכיב מרע שיכול להקנות לבנו שלא תטרף דעתו וכנראה שסברתו שבעובר החסרון הוא בקונה שלא נמצא בעולם ולכן גם אם קרובה דעתו לא מועיל.

^[21] תוס' מסתפק להלכה שמזכה לעובר לא קנה אם בירושה הבאה מאליה עובר קונה בד"ה והלכתא. הרי"ף הובא ברא"ש פרק אלמנה לכ"ג פוסק שגם בירושה הבאה מאליה לא קונה והשיג הראב"ד על הרי"ף אם לבנו יכול להקנות כ"ש בירושה הבאה מאליה, והרמב"ן ישב את הרי"ף דס"ל שמזכה לבנו זה רק בשכיב מרע כדי שלא תטרף דעתו אבל בסתם אדם אי אפשר להקנות לעובר. עי' בש"ך סי' ר"י סק"א.

לפי שבמקרה כזה שמדובר בו, מיית ברישא [מת בראשונה] לפני שמתה האם, מפני שלא יתכן שאשה מעוברת תמות ועוברה עדיין בחיים, משום שכוח החיות שבו קטן יותר, ואין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב. אבל במקרה אחר, כשאין מדובר בנכסי האם, יש לומר כי העובר יורש.

ותוהים: למימרא [האם לומר] שברור שהוא העובר מיית ברישא [מת תמיד בראשונה]? והא הוה עובדא [והרי היה עובר] שמתה אמו, ופרכס העובר תלתא פרכוסי [שלושה פרכוסים] אחרי מות אמו! אמר מר בר רב אשי: זו אינה ראיה, מידי דהוה [כמו שקורה] בזנב הלטאה שמפרכסת, שאין זה אומר שיש בה חיים, אלא הם תנועות של שרירים בלבד.

מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא אמר: מה שאמרו באותה משנה שבן יום אחד נוחל ומנחיל, הכוונה היא לומר שממעט בחלק בכורה, שכאשר מחלקים את הנכסים, מחשיבים אותו אילו היה קיים (למרות שכבר מת) ומקבל הבכור שני חלקים לפי חשבון זה. ולענין זה דוקא בן יום אחד ממעט בחלק הבכורה, אבל עובר למרות שהוא יורש — בחלק הבכורה לא ממעט, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — "וילדו לו" (דברים כא, טו) אמר רחמנא [הכתוב].

ודבר זה הוא כמו הלכה אחרת שאמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: בן שנולד לאחר מיתת אביו — אינו ממעט בחלק בכורה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "וילדו לו" אמר רחמנא [הכתוב] בענין ירושת הבכור, לומר שהבכור נוטל פי שנים ככל אחד מן האחים שכבר נולדו כשמת האב, והא ליכא [והרי אין כאן].

ומעירים: בסורא מתנו הכי [היו שונים כך] כמו שלמדנו. בפומבדיתא מתנו הכי [היו שונים כך] בנוסח אחר: אמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: בכור שנולד לאחר מיתת אביו — אינו נוטל פי שנים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — "יכיר" אמר רחמנא [הכתוב] בענין הבכורה ("כי את הבכור... יכיר". דברים כא, יז), והא ליתא [והרי אין] אב שיכיר. ומסכמים: והלכתא ככל הני לישני [והלכה ככל אותן לשונות] שאמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא; שתינוק בן יומו ממעט מחלק הבכורה, שבן שנולד לאחר מות אביו אינו ממעט בחלק הבכורה, ושבכור שנולד לאחר מות אביו אינו נוטל פי שנים.

א ושבים לדון בענין האמור במשנתנו, שהאומר "אם תלד אשתי זכר יטול מנה" וכו'. אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: הלכה היא שהמזכה לעובר לא קנה. ואם תאמר: משנתינו, הרי ממנה עולה שיכול לזכות לעובר! שם זהו מקרה מיוחד שנתנו חכמים תוקף לקנין כזה, הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו, אבל אין אדם יכול לזכות לעוברו של אדם אחר.

באותו ענין מסופר, אמר ליה [לו] שמואל לרב חנא בגדתאה [מבגדד]: פוק אייתי [צא והבא] לי בי (מנין) עשרה, ואימר [ואומר] לך באפייהו [בפניהם] כדי שיתפרסם הדבר במעמד גדול: המזכה לעובר קנה. ואולם מסכמים את ההלכה בגמרא באופן שונה, והלכתא [והלכה היא]: המזכה לעובר לא קנה.

מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר לדביתהו [לאשתו] עוד קודם שהיתה מעוברת: נכסי יהיו לבני דיהוו [לבנים שיהיו] לי מיניך [ממך]. אתא בריה קשישא [בא בנו הגדול] מנישואיו הקודמים, אמר ליה [לו]: ההוא גברא מאי תיהוי עליה [אותו אדם מה יהא עליו]? כלומר מה יהיה עלי, וכי אני לא אקבל דבר? אמר ליה [לו]: זיל קני כחד מברא [לך קנה חלק כאחד מן הבנים האחרים] שייוולדו. ובפתרון בעיה זו פשוט לנו שהנך [אותם הבנים] שייוולדו לאחר מכן ודאי לא קנו את הנכסים, ולא יטלו יותר מחלקם כיורשים, משום דאכתי ליתנהו [שעדיין אינם] בעולם.

ואולם לגבי האי [זה] הבן הגדול, יש לשאול: האם אית חולק לטליא [יש חלק לנער] במקום שיש בניא [בנים] אחרים שיורשים. והוא מקבל, על סמך דבריו של אביו, חלק נוסף על המגיע לו מצד הירושה, או לית ליה חולק לטליא [אין לו חלק נוסף לנער] במקום שיש בניא [בנים]? ר' אבין ור' מיישא ור' ירמיה דאמרי [שאמרו]: אית חולק לטליא [יש חלק לנער] במקום שיש בניא [בנים]. ר' אבהו ור' חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא דאמרי [שאמרו]: לית חולק לטליא [אין חלק לנער] במקום שיש בניא [בנים].

אמר ליה [לו] ר' אבהו לר' ירמיה: האם הלכתא כוותן [הלכה כמותנו], או הלכתא כותייכו [הלכה כמותכם]? אמר ליה [לו]: פשיטא דהלכתא כוותן [פשוט שהלכה כמותנו], דקשישנא מינייכו [שכן אנו זקנים מכם], ולאו הלכתא כוותייכו דדרדקי אתון [ואין הלכה כמותכם שצעירים אתם]. אמר ליה [לו] ר' אבהו: מידי בקשישותא תליא מילתא [וכי בזיקנה תלוי הדבר]? הלא בטעמא תליא מילתא [בטעם תלוי הדבר] ולנו יש טעם. שאל אותו ר' ירמיה: וטעמא מאי [וטעם זה מהו]? אמר לו ר' אבהו: זיל לגביה [לך אצל] ר' אבין דאסברתה ניהליה [שהסברתיה לו את ההלכה הזו],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The reason is that we presume that the fetus died first, before its mother died, and the son does not inherit from his mother while in the grave, in order to bequeath the inheritance to his paternal brothers. The halakha is that if a son dies, and afterward his mother dies, the deceased son does not inherit from his mother and subsequently bequeath the inheritance to his paternal brothers, who are not related to the mother. But in other cases, where it is not his mother’s estate, a fetus inherits property.

The Gemara asks: Is this to say that it is certain that the fetus died first? But there was an incident where the mother died and the fetus made three spasmodic motions afterward. Apparently, a fetus can die after the mother. Mar bar Rav Ashi said: That incident was just as it is with the tail of the lizard, which jerks after being severed from the lizard, but it is just a spasmodic motion which does not indicate that it is still alive.

Mar, son of Rav Yosef, says in the name of Rava: The mishna comes to say that a one-day-old child reduces the portion of the firstborn. The firstborn is entitled to a double portion of the inheritance, and this is calculated taking into account the portion due to his dead brother. And it is in this context that specifically the portion of a one-day-old child is taken into account, but the portion of a fetus is not taken into account, even though a fetus also inherits property. What is the reason for this? The Merciful One states concerning the portion of the firstborn: “If a man has two wives, the one beloved, and the other hated, and they bore him children, both the beloved and the hated; and if the firstborn son be hers that was hated” (Deuteronomy 21:15). The term “children” excludes a fetus.

This is similar to another halakha, as Mar, son of Rav Yosef, says in the name of Rava: A son who was born after his father’s death does not reduce the firstborn’s portion. What is the reason for this? The Merciful One states in the Torah: “And they bore him children,” and this term “children” does not apply to a fetus.

The Gemara notes: In Sura they taught Mar’s statement that way, but in Pumbedita they taught it this way: Mar, son of Rav Yosef, says in the name of Rava: A firstborn who was born after his father’s death does not receive a double portion. What is the reason for this? The Merciful One states in the Torah: “But he shall acknowledge the firstborn, the son of the hated, by giving him a double portion” (Deuteronomy 21:17), and in this case the father is not there that he can acknowledge him. The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with all these versions of that which Mar, son of Rav Yosef, says in the name of Rava. Accordingly, a one-day-old child reduces the portion of the firstborn, a son born after his father’s death does not reduce the firstborn’s portion, and a firstborn born after his father’s death does not receive a double portion.

§ Rabbi Yitzḥak says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who transfers ownership of an item to a fetus, the fetus does not acquire the item. And if you say that the statement of our mishna (140b), with regard to one who gives a gift to his unborn child, indicates that an item can be transferred to a fetus, the circumstances there are unique. Since the disposition of a person is to be inclined toward his son, the Sages validated such a transfer, but one cannot transfer an item to the unborn child of another.

Shmuel said to Rav Ḥana of Baghdad: Go out and bring me an assembly of ten men, and I will say a halakha to you in their presence, so that it will be well publicized. The halakha was: With regard to one who transfers ownership of an item to a fetus, the fetus acquires the item. The Gemara concludes: And the halakha is that with regard to one who transfers ownership of an item to a fetus, the fetus does not acquire the item.

§ The Gemara relates: There was a certain man who said to his wife, before she conceived: My property is given to the sons that I will have from you. His older son from a previous marriage came and said to him: That man, i.e., me, what will become of him, i.e., will I receive nothing? He said to his son: Go and acquire a portion like one of the sons who will be born, i.e., you will receive a share as well. The Gemara comments: Those sons who were not yet born certainly did not acquire the property, and do not receive more than their share as heirs, as they are not yet in existence.

The Gemara asks: With regard to this son, does the young man [letalya] receive an additional share of the inheritance in a case where there are other sons from the second wife, since his father gave him an additional share, or does the young man not receive an additional share of the inheritance where there are other sons? There are Rabbi Avin, and Rabbi Meyasha, and Rabbi Yirmeya, who all say: The young man does receive an additional share of the inheritance where there are other sons. And there are Rabbi Abbahu, and Rabbi Ḥanina bar Pappi, and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, who all say: The young man does not receive an additional share of the inheritance where there are other sons.

Rabbi Abbahu said to Rabbi Yirmeya: Is the halakha in accordance with our opinion, or is the halakha in accordance with your opinion? Rabbi Yirmeya said to Rabbi Abbahu: It is obvious that the halakha is in accordance with our opinion, as we are older than you, and the halakha is not in accordance with your opinion, as you are youngsters [dardekei]. Rabbi Abbahu said to Rabbi Yirmeya in reply: Does the matter depend upon age? The matter depends upon the reason behind the ruling. Rabbi Yirmeya asked him: And what is your reason? Rabbi Abbahu replied: Go to Rabbi Avin, as I explained this halakha to him,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא הוה עובדא. דמתה אמו ואח"כ פרכס העובר ג' פרכוסי אלמא דבתר הכי חיי:

[מידי דהוה]. שדומה חיותו לזנב הלטאה שמחותכת ומפרכסת וההוא חיותי אינו חיות:

מר בריה דרב יוסף משמיה דרב' אמר. הא דקתני מתני' תינוק יום אחד נוחל ומנחיל הכי מפרש לה לומר שממעט בחלק בכורה. שאם היו ט' אחין וזה התינוק נחלק הנכסים בי"א חלקים ונוטל הבכור פי שנים דאי ליתא להאי לא היו מחלקין אלא לי' חלקים ונוטל הבכור ב' חלקים ואם מת האי תינוק יחלקו חלקו בשוה ביניהן:

אבל עובר אינו ממעט. שלא היה כלום ולעולם המזכה לעובר קנה:

מאי טעמא. אינו ממעט:

וילדו לו בנים. בחייו ממעטי:

בכור הנולד לאחר מיתת האב. כגון שילדה תאומים וניכר הבכור שיצא תחלה:

כהני תלת לישני דרבא. חדא לומר שממעט בחלק בכורה והני תרתי:

ואם תאמר משנתינו. האמר אם ילדה אשתו זכר יטול מנה ילדה נקבה נוטל מאתים דמשמע המזכה לעובר קנה. משנתינו היינו טעמא הואיל ואדם קרוב אצל בנו:

אייתי לי עשרה. כדי לפרסומי מילתא דידיה:

אמר ליה זיל קני כחד מינייהו. כשנולדו וירשו את אביהן ויחלקו את ירושתן אי האי נסיב טפי אי לאו ולדברי הכל המזכה לעובר לא קנה:

ר' אבין ורבי מיאשה ורבי ירמיה אמרו אית חלק לטליא. לבחור זה במקום בניא דיהוי ליה כלומר מעכשיו זיכה לו חלק אחד מנכסיו כאחד מן הבנים שיהי' לו ויחלקו המותר ויטול גם הוא חלקו עמהן ומתחלה יטול אחד קודם חלוקה שאם יהי' לו הבנים ג' לבד מטליא יטול הוא ^א)הדבר צ"ע דמאי רוב נחלה דקאמר. ואולי דצ"ל חלק אחד בנחלה תחלה וכו'.רוב הנחלה תחלה ומן המותר יטול כאחד מהם:

ר' אבהו ור' יצחק נפחא ור' חנינא לית חולק טפי לטליא. האי בר קשישא לית ליה שום חלק טפי במקום בניא אלא יטול כאחד מהן ולא שום חלק יותר:

אמר ליה. ר' ירמיה:

פשיטא דהל' כוותן דאנן קשישן מנייכו. אלא מאי קא סברת דהלכתא כוותיכו לא דרדקי אתון:

מידי בקשישא תליא מילתא בטעמא תליא מילתא. וטעמא דילן מסתבר טפי. וא"ל ר' ירמיה ואימא לי טעמא מאי לית חלק לטליא. אמר ליה ר' אבהו זיל לגבי דר' אבין כו' קירקיש בה רישא. כלומר דהכי עיקר דלית חולק לטליא:

ולישנא דמר בריה דרב יוסף הכי אשכחן לה במקצת נוסחי ודייקי לן טפי מר ברי' דרב יוסף אמר לומר שממעט בחלק בכורה דוקא בן יום אחד אבל עובר לא מאי טעמא וילדו אמר רחמנא דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבה בן שנולד וכו'. והכי פירושא: מר בריה דרב יוסף מתרץ לה למתני' מסבריה כשמעתי' דאמר משמיה דרבה רביה בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלקו בכור' ומ"ה קתני מתני' בן יום אחד בשעת מיתת אביו אביו ממעט אבל עוב' לא ממעט בין שנולד בין שמת אליבא דרב ששת והאי דאפסיקא הילכתא בכל הני לישני דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא לומר שנולד לאחר מיתת אביו וחיה אינו ממעט בחלק בכורה מדכתיב וילדו דהיני עיקר מימרא דרב יוסף דאמרה משמיה דרבא לא שייכ' בדרב ששת כלל וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל וכן עיקר, וכיוצא בסוגיא זו, ופסק זה בפרק אחד דיני ממונו' (סנהד' לג,א) גבי טועה בדבר משנ'.
אלא שרבינו הגדול ז"ל גריס מר בריה דרב יוסף משמיה דרבה אמר לומר וכו' ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד וכו' וכן במקצת ספרי' וגרסי נמי והילכתא בכל הני תלתא לישני דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבה ולפום הני נוסחי אית לן למימר דסבירא לן ירושה הבאה מאיליה שאני דזכי בה עובר אפי' לכולי עלמא ולא פליגי רבנן עליה דר' יוסי למימרא דלית ליה לעובר זכייה בירושה אלא ר' שמעון בן יוחאי הוא פליג עליה ואמר כולם זכרי' יאכלו משום טעמא דלא חיישי' למיעוטא בדאיתא בדוכתא וכדפרשי' וכי פליגי הני אמוראי במזכה לו מתנה פליגי ואיפסיקא הילכתא לא קנה.
ורבינו ז"ל גריס והילכתא כל הני לישני ואף לגרסיה משמע דתלת לישני הילכת' נינהו אלא שבפרק אלמנה לכהן פסק שאין זכייה לעובר אפילו בירושה ואף שם כתבנו ודברי הרב הלוי ז"ל בכאן מתמיהי'.

מאי טעמא יכיר אמר רחמנא. הא דנסיב בבן שנולד לאחר מיתה אינו ממעט בחלק בכורה משום דכתיב וילדו לו בנים, ובבכור שנולד לאחר מיתת אביו משום דכתיב יכיר, אפשר דלא נפקא מיניה מידי, דהכא והכא שנולד דלאחר מיתת אביו קאמר, אלא משום דלגבי בנים כתב וילדו ולגבי בכור כתב יכיר נקטה הכי. אבל הראב"ד ז"ל כתב משם רש"י ז"ל דנפקא מינה כשהאב גוסס, דאילו בן פשוט כל שנולד בחיי האב ממעט, אבל בכור בעי שנולד בשעה שהוא יכול להכירו, ויצא נולד כשהוא גוסס. ולפי פירוש זה לאחר מיתת אביו לאו דוקא, אלא משום דלגבי בן פשוט דוקא לאחר שמת נקט נמי ההוא לישנא גבי בכור ולאו דוקא, וגוסס הוי ליה מת, לפי שרוב גוססין למיתה. כנ"ל ליישב לפי דברי רש"י ז"ל.

כואם תאמר משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בניו. ונראה דלרבי יוחנן טפי עדיף מזכה לעובר דידיה מירושה הבאה מאליה, הפך מסברת אביי דאמר למעלה ירושה הבאה מאליה שאני, דאלו בההיא לא קיימא לן כרבי יוסי דאמר העובר פוסל, והכא קנה. וטעמא משום דיש (מת) [דעת אחרת] הקרובה לו מקנה אותו.

והלכתא המזכה לעובר לא קנה. יש לפרש דדוגמא לעובר בעלמא, אבל לעובר דידיה קני, שלא לחלוק על דברי רבי יוחנן דאמר אם תאמר משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו.

בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים ולא עוד אלא שאינו ממעט בחלק בכורה ולא שאין לעובר זכייה אלא שאף בנולד אנו אומרים כן מטעם ילדה לו וכבר ביארנוה בפרק יש נוחלין:

המזכה לעובר העתיד ר"ל שלא נתעברה עדין והוא מקנה נכסים לבנים שתלד לו הואיל ולא נתעברה בשעה ההקנאה אפילו בשלו לא קנה ואין טענה ממזון בנות וכתבת בנין דכרין שתנאי בית דין הם ואם אמר לאחד הריני מקנה נכסי לבנים שתלד לי אשתי הוי את כאחד מהם אינו כלום מעשה באחד שנשא אשה וכתב לה להיות כל נכסיו לבנים שיהו לו ממנה והיה לו בן מאשה אחרת וקבל עליו והקנהו להיות כאחד מהם וכבר נולדו לו בנים ואח"כ מת האב והיה הבן הגדול טוען שמתנת אלו שנולדו אח"כ אינה כלום ומתנתו קיימת והגע עצמך שנולדו שנים נוטל הוא מעכשו לדעתו שליש הנכסים ואח"כ יחזור ויחלוק עמהם והוא ענין אית חלק לטליא במקום בניא וגמרו את הדין שכמו שמתנת הנולדים לאחר מכן אינה כלום כך זאת שנתלית בהם לומר קני כהם אינה כלום וחולקין מעיקרן בשוה שאין הדבר אלא כמי שמקנה נכסיו לחמור ואמר לאחר קנה כחמור זה שאין זה כלום ואע"פ שבתטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כבר ביארנו הטעם בפרק יש נוחלין ומ"מ אם לא תלה מתנתו בהם אלא שצירפו עמהם ולומר אתה והולדות שיהו לי מאשה זו תקנו כל נכסי קנה הוא חלקו ומחשבין את הבנים ואם היו לו שני בנים מזו השניה נוטל שליש הנכסים ואח"כ חולק עמהם ואם אמר אתה ואחד מהם קנה הוא מחצה וחולק במחצה האחר והוא שאמרו את וחמור קנה מחצה וכן פסקו גדולי הפוסקים והמחברים ומ"מ יש פוסקים באת וחמור שלא קנה כלום ומביאים ראיה מסוגית שתי אחיות האמורה למטה:

והלכתא בכל הני תלת לישני דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא שהעובר אינו ממעט בחלק בכורה ובן שנולד אחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכורה והבכור שנולד לאחר מיתת האב אינו נוטל פי שנים:

אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן המזכה לעובר לא קנה ואם תאמר משנתינו וכולי והילכתא המזכה לעובר לא קנה מסתברא דדוקא אחר אבל בנו קנה כדאמרינן אם תאמר משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ולענין אחר לא תימא הני מילי בהקנאה אבל בירושה הבאה מאליה קנה אלא אפילו בירושה נמי לא קנה עד שיצא לאויר העולם דהא רבא פליג עליה דאביי בהכי ואי תימא רבא לא מפלג פליג עליה דאביי בירושה אלא שינוייא בעלמא הוא דקא משני ליכא למימר הכי דתנן עובר פוסל ואינו מאכיל דברי רבי יוסי דמשמע דרבי יוסי סבר עובר קנה בירושה ופליגי רבנן עליה כדאמרינן אמר רבי יהודה אמר שמואל זו דברי רבי יוסי אבל חכמים אומרים יש לו אחין אוכלין בשביל אחין וכו' וממילא שמעת דלית הלכתא כותיה אלא כרבנן חדא דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים ומאי דאמרינן בעלמא דרבי יוסי נמוקו עמו והלכתא כוותיה בשחולק עליו יחיד אבל נחלקו עליו רבים הלכה כרבים ועוד תנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ד ע"א) תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה ואמרינן עלה בגמרא בן יום אחד אין אבל עובר במעי גרושה לא פסיל ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר עובר נמי פוסל קמ"ל אלמא ליה הילכתא כרבי יוסי אלא כרבנן דעובר לא קני אפילו בירושה עד שיולד מיהו אי קשיא הא קשיא כיון דעובר לא קנה עד שיולד אפילו בירושה הא דתנן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל ואוקמה רב ששת נוחל בנכסי האב להנחיל אחין מן האב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מאי טעמא דהוא מיית ברישא וכו' דמשמע טעמא דהוא מיית ברישא הא אילו מתה איהי ברישא נוחל ומנחיל והא אמרינן עובר לא קנה. ומר בריה דרב יוסף דאוקמה לומר שממעט בחלק בכורה ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מאי טעמא וילדו לו בעינן אמאי איצטריך למימר טעמא מוילדו דמשמע דבחלק בכורה דכתיב וילדו הוא דאינו ממעט הא מקנא בירושה קנה לשאר מילי והא אמרי' דעובר לא קנה כלל עד שיולד ואם תאמר דהא דרב ששת ומר בריה דרב יוסף אליבא דרבי יוסי היא והכי קאמרי אפילו לרבי יוסי נמי דאמר עובר קנה מודי בהא ליכא למימר הכי דהא אמרינן והלכתא כי הני תלת לישני דמר בריה דרב יוסף אמאי איצטריך למפסק הלכתא כותיה בענין עובר דאינו ממעט בחלק בכורה ועוד דהא מתניתין דקתני תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל בההיא נמי תנן פוסל בתרומה ונוחל ומנחיל וכיון דרישא דפוסל בתרומה אוקימנא דלא כרבי יוסי כדאמרינן ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר עובר נמי פוסל היכי מצינן סיפא דקתני נוחל ומנחיל לאוקומה כרבי יוסי דתהוי רישא רבנן וסיפא רבי יוסי ואתחזי לן בפרוקי דהאי קושיא דהאי דאמרי רבנן עובר לא קנה עד שיולד הני מילי בעובר חי דאתי לכלל לידה ודייקא נמי מדאמרינן עד שיולד דאלמא בעובר שהוא חי ועומד ללידה הוא דאמרינן לא קנה עד שיולד ויוצא לאויר העולם אבל לעולם עובר שמת במעי אמו מכיון דמית ונתברר שאינו עומד ליולד ולצאת לאויר העול' איגלאי מילתא למפרע דמשעה שנוצר ונכנסה בו נשמה נעשה אדם וקנה חלקו בירושה שהרי אינו עומד ללידה שיתלה הדבר עד שיולד כיון דבעובר שמת במעי אמו מודו רבנן דקני דהרי קא יהיב רב ששת טעמא משום דאיהו מיית ברישא הא אולי מתה היא ברישא קנה ומר בריה דרב יוסף נמי קא יהיב טעמא דכתיב וילדו לו הא לשאר מילי דלא כתיב בהו וילדו לו כיון דמת במעי אמו איגלאי מילתא למפרע דקנה ואפילו לרבנן הדין הוא פירוקא דאסתבר לן בהאי קושיא ומסתבר דדייק:

אמר לך רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מאי טעמא דהוא מאית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. כלומר הא דקתני תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל, דשמעת מינה דעובר אינו נוחל ומנחיל, לאו בנחלה הבאה על ידי מתנה וזיכוי קאי ומשום דהמזכה לעובר לא קנה, דכל היכא דאיתיה לעובר בחיים בשעת מתנה וזיכוי אימא לך דקני, אלא מאי נוחל ומנחיל, נוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב, כגון שילדתו אמו ומתה ומת גם הוא ביום לידתו, נמצא שנחל נכסי אמו משעת מיתתה וכיון שמת גם הוא מנחיל לאחיו מאביו. ודוקא בן יום אחד, אבל עובר שמתה אמו קודם הולדו אין זה נוחל ומנחיל. ולאו משום דעובר לית ליה זכייה, אלא משום דודאי איהו מאית ברישא מקמי אימיה, שאין העובר במעי אמו אלא כל זמן שהאם בחיים, וכיון שמתה האם בידוע שמת עוברה קודם לכן. וכיון דלית ליה להאי עובר זכייה בהני נכסי אלא מכח ירושת אמו לא ירית לה, שאין היורש יורש אלא לאחר מיתת מורישו, וכיון דמתה אמו ליתיה לעובר בחיים דלירות, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. אבל היכא דזאכי ליה איניש מעלמא, דלא צריך למהוי האי עובר בחיים לאחר מיתת אמו, אע"ג דמת העובר קודם לאמו נוחל ומנחיל, והוא שהיה העובר קיים בשעת מיתת המזכה.

ומתמהינן איני והא הוה עובדא ופרכיס תלתא פירכוסי. כלומר והא הוה עובדא ופירכס העובר במעי אמו לאחר מיתתה שלשה פירכוסין, אלא זימנין דמשכחת לה דמיתה אימיה ועדיין הוא קיים. אמר מר בר רב אשי מידי דהוה אזנבי הלטאה שמפרכסת. כלומר מידי דהוה אזנב הלטאה שחותכין את זנבה והיא מפרכסת, אע"פ שהדבר ברור שכיון שנחתך זנבה הרי הוא כמת לכל דבריו ואעפ"כ נמצא מפרכס, אף עובר זה פעמים שמפרכס לאחר מיתתו כשעה אחת ואין ראיה לפירכוס שהוא קיים.

ואף שינויא כרב ששת דאוקמא למתניתא בנוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב, אע"ג דכי איצטריך ליה משום דס"ל דהמזכה לעובר קנה כדברירנא אצטריך לאוקומה בירושה דלא אתיא מיתת האם, אבל לדילן דסבירא לן דהמזכה לעובר לא קנה יכלינן לאוקומה אפילו בירושה הבאה מחמת מתנה וזיכוי אפי"ה אינו נוחל דהמזכה לעובר לא קנה. ואע"ג דיכלינן לאוקומה בירושה הבאה מחמת מתנה וזיכוי, לאו למימרא דליכא לאוקומה אלא בהכי, משכחת לה בהכי ומשכחת לה נמי בירושה הבאה מאליה וכדרב ששת, והא דברי הכל היא.

ושמעינן מינה דתינוק שנולד לאחר מיתת אמו, אע"פ שפירכס כמה פירכוסין ומת אינו נוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב. ואם נולד חי קודם למיתת אמו אפי' (שעת) [שעה] אחת נוחל ומנחיל. והאי דנקט בן יום אחד לאו דוקא, אלא מקצת היום ככולו, דומיא דכבשים בני שנה, דלאו שנה שלימה דוקא אלא דלא נפישי מבני שנה שלא יצאה שנתן, ה"נ ב(י)ן יום אחד שלא יצא יומו נמי קרי ליה בן יום אחד. תדע דהא טעמא דרב ששת משום דהוא מאית ברישא הוא, מכלל דאם נולד חי לאחר מיתת אמו אפילו שעה אחת נוחל ומנחיל. וכן הילכתא:

כט. מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר נוחל לומר שממעט בחלק בכורה. שכיון שנולד ומת אביו זכה בחלקו בנכסי אביו כשאר פשוטין, ונמצא ממעטו בחלק בכורה, שלפי רוב האחים חלק בכורה מתמעט, וכיון שמת נמצא מנחיל חלקו לכל אחיו בשוה. ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מאי טעמא וילדו אמר רחמנא. את שבא לכלל לידה ממעט בחלק בכורה ואת שלא בא לכלל לידה אינו ממעט בחלק בכורה. ודוקא בחלק בכורה, אבל בחלק פשיטותיה דבכור ממעט כדפרישנא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קכו,ב סי' קד) גבי טומטום שנקרע ונמצא זכר.

ברם צריך את למידע דכי אצטריך מר בריה דרב יוסף לאסוקיה טעמיה משום דילדו לו אמר רחמנא, דש"מ דלענין חלק בכורה בלחוד הוא דאינו ממעט משום דכתיב וילדו, הא מיקנא מיהא בירושה קנה לשאר מילי, לטעמיה דרב ששת הוא דאיצטריכא ליה דסבר המזכה לעובר קנה, וכל שכן בירושה הבאה מאיליה, ולדיליה לא סבירא ליה, דהא קימא לן דעובר לית ליה זכייה בירושה עד שיולד, בין לענין בכורה בין לשאר מילי. תדע דהא מר בריה דרב יוסף לאו שמעתא באנפי נפשה קאמר, אלא אמתני' דתינוק בן (ב)יום אחד נוחל ומנחיל קאי, והא מתניתין דתינוק בן יום אחד לא אתינן לה הכא אלא לאקשויי מינה עליה דרב ששת. וסוגייא דאוקמא בנוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב אבל עובר לא משום דאיהו מאית ברישא, ומר בריה דרב יוסף דאוקמה לומר שממעט בחלק בכורה וקא ממעט עובר ממיעוטא דילדו, כולהו לתרוצי מתני' אליבא דרב ששת קאתו, כדאמרינן בהדיא בפירוקא קמא אמר לך רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב, וה"ה למר בריה דרב יוסף כי קאתי לתרוצה למתניתין אליבא דרב ששת בתירוצא אחרינא קאתי. דאלו אליבא דהלכתא לא צריך למעוטי עובר לענין חלק בכורה מוילדו, דהא קי"ל דעובר לא קנה ואפי' בירושה הבאה מאיליה. ובהדיא אמרי' ביבמות בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות סז,א) גבי העובר פוסל ואינו מאכיל דברי רבי יוסי אמר רב יהודה זו דברי רבי יוסי אבל חכמים אומרים יש לו אחים אוכלין בשביל בנים, דש"מ דלית הלכתא כרבי יוסי. ותנן נמי בנדה בפ' יוצא דופן (נדה מד,א) תינוק בן יומו פוסל בתרומה, ואמרי' עלה בגמ' הא עובר לא, ואוקימנא התם בעובר במעי גרושה ולאפוקי מדר' יוסי דאמר עובר קני, אלמא לית הלכתא כרבי יוסי. תדע דהאמת בריה דרב יוסף דקא דייק ליה להאי טעמא מוילדו משמיה (דרב) [דרבא] קאמר לה, ואנן שמעינן ליה לרבא דקאמר דעובר לא קני אפי' בירושה הבאה מאליה, ואי אמרת דכי אצטריך רבא למידק דוילדו דסברא דנפשיה הוא דאיצטריך קשיא דרבא אדרבא. אלא לאו ש"מ דמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא לטעמיה דרב ששת הוא דאיצטריך ליה, דאלו לדיליה עובר לית ליה זכייה כלל, בין למעט בחלק בכורה בין לשאר מילי.

תדע נמי דהא מר בריה דרב יוסף הוא דאיצטריך הכא למעוטי עובר ממיעוטא דילדו, ועל כרחיך כי איצטריך למעוטי עובר כגון דלא אתא לכלל לידה כלל, דאע"ג דמת העובר לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה דלא קרינא ביה וילדו. וטעמא דלא אתא לכלל לידה כלל לא קרינן ביה וילדו, הא אתייליד אפילו לאחר מיתת אביו ממעט. והא איהו גופיה הוא דקאמר לקמן בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה מאי טעמא וילדו לו אמר רחמנא, דאלמא לידה בחיי האב בעינן, אי אמרת דקמיתא טעמא דנפשיה קאמר קשיא דידיה אדידיה. אלא לאו ש"מ דקמיתא לתרוצא לדרב ששת בעלמא הוא דקאתי.

וכי תימא אם כן הא דאמרי' לקמן והלכתא (בכל) [ככל] הני לישני דאמר מר בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא, אמאי אצטריכינן למיפסק הילכתא כותיה בענין עובר שאינו ממעט בחלק בכור, כיון דעובר לא קני כלל עד שיולד פשיטא דאינו ממעט בחלק בכורה. הא לא קשיא, דכי אצטריך למפסק הלכתא כותיה משום תרתי בתריתא הוא דאיצטריך, דאיהו בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט חלק בכורה ואידך דאינו נוטל פי שנים. דאשכחן כי האי גונא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קכח,ב) דדרש מר זוטרא בריה דרב שימי בר אשי הילכתא בכל הני שמעתתא כדשלח ליה רבי אבא לר' יוסף בר' חמא, ואסיקנא דכי אצטריך למפסק הילכתא כוותיה לאפוקי מדר' יוחנן גבי האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא ומדא[ת]קפתיה דמר בר רב אשי גבי המוציא שטר חוב על חבירו, דשמעת מינה דאע"ג דלא אצטריכא ליה למפסק כוותיה אלא בתרתי בלחוד קאמר הילכתא בכל הני שמעתתא, הכא נמי אע"ג דלא אצטריך למיפסק הילכתא כמר בריה דרב יוסף אלא בתרתי בתריתא בלחוד קאמר הלכתא בכל הני לישני דאמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא.

אבל בקמייתא לא איצטריכא ליה, דקימא לן דעובר לית ליה זכייה בירושה עד שיולד. ואפילו בעובר דאתי בתר הכי לכלל לידה כי קא זכי משעת לידה הוא דקא זכי, למפרע לא זכי, דאם כן מיפסל נמי לפסול בתרומה, אלא משום דלא זכי אלא משעת לידה. ואין צריך לומר בעובר שמת במעי אמו דלית ליה זכייה כלל, דהשתא היכא דאתי בתר הכי לכלל לידה כל כמא דאיתיה עובר לא קני, היכא דלא אתא לכלל לידה כלל נימא דקני, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ועוד, אם כן, אי אמרת דכל היכא דלא אתא לכלל לידה קני, מאי טעמייהו דרבנן דפליגו עליה דר' יוסי גבי תרומה וקאמרי דעובר לא פסיל, ליחוש דילמא לא אתי לכלל לידה ונמצא פוסל למפרע. אלא ודאי ש"מ דכיון דאפילו אתי לכלל לידה לא זכי אלא משיולד, כל שכן היכא דלא אתי לכלל לידה כלל. וכן הילכתא.

וכי תימא כיון דעובר לית ליה זכייה עד שיולד, אם כן בן שנולד לאחר מיתת אביו אמאי ירית ליה לאבוה כלל, הא ליתיה בשעת מיתת אביו דליקני. שאני התם, מדאצטריך רחמנא למעוטי גבי חלק בכורה בן שנולד לאחר מיתת אביו, מכלל דגבי חלק פשוט אע"ג דנולד לאחר מיתת אביו נמי שקיל. ועוד דגבי חלק פשוט איש כי ימות ובן אין לו אמר רחמנא מכל מקום בן קודם, אלמא גבי ירושה גרידתא לאו בדאיתיה בשעת מיתה תלא רחמנא, אלא כל היכא דאיתיה ליורש לאחר מיתת מורישו ירית ליה למורישו:

ל. ואמר מר בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה מאי טעמא וילדו לו אמר רחמנא. דמשמע שילדו לו לאב בחייו, ואמר קרא גבי בכור לתת לו פי שנים וקימא לן פי שנים באחד, ומסתמא בהנך דאיירי בהו מעיקרא קאי, דשמעת מינה דכי זכי ליה רחמנא לבכור פי שנים כאחד מן האחים הילודים בחיי האב הוא דזאכי ליה, דאלו הנך דאתילדו להו לאחר מיתת האב חזינן להו לענין חלק בכורה כמאן דליתינהו ולא ממעטי בחלק בכורה. ודוקא בחלק בכורה, אבל חלק פשוט ממעטי כדפרישנא טעמא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קכו,ב סי' קד) גבי טומטום שנקרע ונמצא זכר. ותרוייהו לענין מעוטי בחלק בכורה חד טעמא נינהו וחד דינא אית להו, דאידי ואידי שקיל ליה בכור לחלק בכורתו כמאן דליתיה לטומטום, וכמאן דליתיה לבן שנולד לאחר מיתת אביו, אבל לענין חלק פשיטותיה לא שקיל מיניה אלא כמאן דשקיל כל חד וחד משאר פשוטים, כדברירנא התם:

לא. ואמר מר בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים מאי טעמא יכיר אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר. ואסיקנא והלכתא ככל הני לישנא דאמר מר בריה דרב יוסף בריה דרבא ומשמא דרבא:

לב. א"ר יצחק א"ר יוחנן המזכה לעובר לא קנה ואם תאמר משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. והוא הדין אצל בתו, חדא דהא אמרת דבעובר דידיה קנה, ואע"ג דכי קא מזכה ליה לא ידע אי ברא הוא ואי ברתא הוא. ועוד דמתני' דקא דייקינן מינה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו לא שנא גבי זכר ולא שנא גבי נקבה קתני.

אמר ליה שמואל לרב חנן בגדתאה פוק אייתי לי בי עשרה ואימא לך קמיהו המזכה לעובר לא קנה. הילכתא דהמזכה לעובר לא קנה. ודוקא בעובר דאחריני, אבל עובר דידיה קני כסתמא דמתני'. ואפי' בעובר דידיה, דוקא על ידי מתנה וזיכוי, אבל בירושה הבאה מאליה לא קני, דבירושה הבאה מאליה לא שאני לן בין בנו לשאר יורשין, דנהי נמי דדעתו של אדם קרובה אצל בנו, הא לאו איהו קא מקני כי היכי דתימא גמר ומקני, אלא ממילא קאתיא, ומאן דאמר רחמנא ליזכי זכי ומאן דלא אמר ליזכי לא זכי, וגבי ירושה דאוריתא בן אין לו אמר רחמנא ולא עובר. דאי לא תימא הכי גבי ייבום דכתיב ובן אין לו אפי' עובר נמי יפטור את אשת אביו מן הייבום, אלא משום דלא קרינא ביה בן עד שיצא חי לאויר העולם.

תדע דהא רבא גבי גר שמת אפילו גבי בנו נמי קאמר דלא קני. והא דדחינן בשמעתין ירושה הבאה מאליה שאני, דש"מ דירושה הבאה מאליה עדיפא מזיכוי ומתנה, דאיכא למ"ד המזכה לעובר לא קנה ואלו בירושה הבאה מאליה מודי דקני, הני מילי למאן דלא שאני ליה בין עובר דידיה לעובר דאחריני ולית ליה טעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו, אלא לא שנא גבי עובר דידיה ול"ש גבי עובר דאחריני לא מצי מזכי ליה, הילכך כי מקשו ליה מהני מתניתא דמיירו בירושה הבאה מאליה שאני דודאי עדיפא מירושה הבאה מחמת מתנה וזיכוי, דכמה מילי דמיקנו בירושה ולא מיקנו במתנה, כגון דבר שלא בא לעולם ושאינו ברשותו, ואיכא למימר דכי היכי דעדיפא להאי ענינא עדיפא נמי להאי ענינא. מיהו למאן דלא שני ליה גבי עובר בין ירושה הבאה מאליה לירושה הבאה מחמת מתנה וזיכוי, דאידי ואידי לא קנו וגבי עובר דידיה בלחוד הוא דסבירא ליה דקני הואיל ודעתו קרובה אצלו, על כרחיך לא שייך האי טעמא אלא בזכיה דתליא בדעתיה דאבוה. אבל ירושה הבאה מאליה דלאו מחמת דעתיה דאבוה קאתיא, דהא אי נמי אמר איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, ל"ש עובר דידיה ול"ש עובר דאחריני לא קני.

והיכא דמזכי ליה בפירוש נמי דקאמרי' גבי עובר דידיה דקני, דוקא היכא דאתי לכלל לידה, דאע"ג דבשעת הקנאה עובר הוה קני, אבל היכא דמית מקמי דליתיליד לא קני, דכי אמרי' דעתו של אדם קרובה אצל בנו לכי הוי בן קאמרי, ולא מיקרי בן עד שעת לידה. וסברא נמי הוא, דכל כמא דלא מתיליד לא מקרבא דעתיה לגביה, וכי מקני ליה כשהוא עובר אדעתא דמתיליד הוא דמקני ליה. תדע דכי שאני לן בין עובר דידיה לעובר דאחריני משום סירכא דמתני' הוא דשאני לן ומתני' ילדה זכר נוטל מנה קתני, דאלמא לא קני מידי אלא לאחר לידה.

וכי תימא אם כן תשמע מינה דלא קני אלא היכא דאמר לכשתלד, דהא מתני' נמי בדאמר משתלד קא מיירי, דקתני האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה. אמרי הני מילי למאן דלא שאני ליה בין עובר דידיה לעובר דאחריני וס"ל דאי אמר לכשתלד אשתכח דלילוד קא מקני ולאו מזכה לעובר הוא ואפי' בדאחריני נמי קני, ואי לא אמר לכשתלד אפי' בבנו נמי לא קני. ש"מ דלישנא דלכשתלד לא מפיק ליה מכלל המזכה לעובר כלל, וכי שאני ליה בין עובר דידיה לעובר דאחריני הוא דשאני ליה, דגבי עובר דאחריני לא שנא אמר לכשתלד ולא שנא לא אמר לכשתלד לא קני, וגבי עובר דידיה לא שנא הכי ולא שנא הכי קני הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. ומתני' דקתני בדאמר אם ילדה לאו דוקא, אלא ה"ה אע"ג דלא אמר אם ילדה, והאי דקתני אם ילדה לאשמועינן דאע"ג דאמרה בלשון אסמכתא נמי קני. א"נ לכשתלד איצטריכא ליה, סד"א כיון דלא מיכוין לאקנויי אלא לילוד והשתא לאו ילוד הוא לא קני, קמ"ל דקני, מיהו מימלא ש"מ מדקאמרי' בגמ' וא"ת משנתנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ולא קאמרי' שאני התם דאמר לכשתלד ש"מ דבעובר דאחריני אע"ג דאמר לכשתלד נמי לא קני.

נקיטינן השתא דהמזכה לעובר דאחריני, לא שנא אמר לכשתלד ול"ש לא אמר לכשתלד, ל"ש אתא בתר הכי לכלל לידה ול"ש לא אתא לכלל לידה, לא קני. ואי עובר דידיה הוא, לא שנא אמר לכשתלד קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו. מיהו הני מילי היכא דאתא בתר הכי לכלל לידה, אבל היכא דלא אתא בתר הכי לכלל לידה לא קני, דלא מקרבא דעתו לגביה אלא אדעתא דמתיליד. ואפילו בעובר דידיה נמי דוקא היכא דהוכר עוברה, אבל לא הוכר עוברה דלא סמכא דעתיה דאיכא עובר, הוה ליה כמאן דאמר ליה לאיתתיה נכסי לבני די יהוו ליכי מינאי דלא אתו לכלל עיבור, דלא קנו כעובדא דלקמן. תדע דהא כי איצטריך רבי יוחנן לפלוגי בין עובר דידיה לעובר דאחריני, משום דוחקא דמתני' אצטריך, [ו]מתני' על כרחיך בשהוכר עוברה קיימא, דקתני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מאתים, דמשמע דלא מספקא ליה בעיבורא אלא בין זכר לנקבה. ואפילו בעובר נמי (ו)הני מילי במזכה לעובר, אבל בירושה הבאה מאליה לית ליה לעובר זכייה אלא משעת לידה, לא שנא בבנו ולא שנא בשאר יורשין כדברירנא לעיל:

(ד) האומר אם ילדה אשתו זכר וכו' איכא בינייהו ששמעו בו שמת ולא מת ואח"כ מת אין לפרש כדכתבית במה"ק שאם נתברר שלא מת בעת החזקה הראשונה איגלאי מילתא דניכסי כל היכי דקיימי ברשות דגר קיימי ובפקדון הן בידו ולא מהניא חזקה קמייתא כלום אליבא דכ"ע אלא הכין פירושא האי ולא מת ואח"כ מת אשמעו קיימי ששמעו בו שמת והלכו והחזיקו בנכסיו ושמעו שלא מת ושקר היתה השמועה הראשונה ונרפית החזקה שבידם ואח"כ שמעו ונתברר להם כי מת בעת החזקה והשמועה ראשונה היתה אמת אליבא דאביי דתלי טעמא משום דאית זכיי' לעובר הכי קני שהרי נתברר שמת באותה שעה ונתקיימה חזקתו הראשונה ואע"פ שנרפית בידו לא חייש אביי להכי ולרבא דאמר עובר לא קני ולית טעמא משום דנרפית חזקתו ה"נ נרפית חזקתו ובטלה והילכך המחזיק בשניי' קנה ובראשונה לא קנה:

מר בריה דרב יוסף אמר הא דקתני בן יום אמד נוחל ומנחיל ושמעת מינה דוקא בן יום אחד אבל עובר לא לענין למעוטי בחלק בכורה הוא. כלומר בן יום אחד יש לו חלק בנכסי אביו וממעט בחלק בכורה שאם היו האחים שלשה (והוא) אף על פי שכבר מת לו זה התינוק אין אנו רואים אותו כאילו לא היה בעולם כדי שנחלוק הנכסים ארבעה חלקים ויטול הבכור שני חלקים ושני אחים שני חלקים אלא רואים אותו כאלו הוא עדיין קיים כו' ועל זה אמר התנא תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל כלומר נוחל חלק עם אחיו ומנחיל אותו להם כולם בשוה עם הפשוט ולהכי תנא בן יום אחד אינו עובר לא משום דעובר אינו ממעט בחלק בכורה מאי טעמא וילדו לו אמר רחמנא אלמא הבנים הממעטים בחלק בכורה בעינן שיהיו ילודים והאי עובר כיון דמית מקמי דמתיליד אינו ממעט בחלק בכורה ולענין זה הוא שממעט התנא העובר אבל בעלמא היכא דליכא בכור קני הירושה. ואמר מר בריה דרב יוסף בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה. פירוש קאמר ברישא עובר שאינו ממעט בחלק בכורה דמשמע עובר שמת כשהוא עובר ולא יצא לאויר העולם. וקיימא לן השתא דאפילו נולד נמי ויצא לאויר העולם וקרינא ביה וילדו כיון דלאחר מיתת האב נולד אינו ממעט בחלק בכורה דבעינן וילדו לו דמשמע לידה לאב כלומר לידת הבן בשעה שקיים האב שנמצאת לאביו לידתו הויא לידה.

אמר מר בריה דרב יוסף בכור שנולד לאחר מיתת האב. כגון שהיה לו ארבע או חמש נשים ומת והניחם מעוברות וקדמה אחת מהם וילדה כו'. והלכתא כהני תלת לישני דאמר מר בריה דרב יוסף שהעובר אינו ממעט בחלק בכורה ושאפילו נולד לאחר מיתת האב איננו ממעט והבכור שנולד לאחר מיתת האב אינו נוטל פי שנים.

והלכתא המזכה לעובר לא קנה. ומסתברא דדוקא אחר אבל בנו קנה כדאמרינן. אם תאמר משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ולענין אחר לא תימא הני מילי בהקנאה הוא דלא קנה אבל בירושה כיון דבאה מאליה קנה דאפילו בירושה נמי לא קנה עד שיצא לאויר העולם דהא רבא פליג עליה דאביי בהכי וקיימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. ואם תפרש דרבא לא פליג ~ליה דאביי בירושה הבאה מאליה אלא שנוייא בעלמא הוא דקא משני. הא ליכא למימר הכי דכיון דמתניתין דתנן העובר פוסל ואינו מאכיל דשמע מינה דעובר קנה בירושה רבי יוסי היא ורבנן פליגי עליה דאמרינן בפרק אלמנה לכהן גדול אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי יוסי אבל חכמים אומרים יש לו אחים אוכלים בשביל כו' ממילא שמעת דלית הלכתא כוותיה אלא כרבנן חדא דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים והא דאמרינן הלכה כרבי יוסי דנמוקו עמו הא אמרינן עלה במה דברים אמורים כשחולק עליו יחיד אבל נחלקו עליו רבים הלכה כרבים. ועוד דהא תנן בפרק יוצא דופן תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה ואמרינן עלה בגמרא הא עובר לא ואוקימנא התם בעובר במעי גרושה ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר עובר קנה דשמע מינה דלית הלכתא כרבי יוסי אלא דעובר לא קנה ואפילו בירושה עד שיולד. וקשיא לן כדאקשינן מהאי דתניא תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל בן יום אחד אין עובר לא אמאי אצטרכינן למימר עלה מאי טעמא דהוא מיית ברישא דמשמע הא אילו מתה היא ברישא נוחל ומנחיל והא דאמרינן דעובר לא קני ומר בריה דרב יוסף נמי דאוקמה לומר שממעט בחלק בכורה ודוקא תינוק אבל עובר לא אמאי איצטריך למימר עלה מאי טעמא וילדו אמר רחמנא דשמע מינה דלענין חלק בכורה בלחוד הוא דאינו ממעט משום דכתיב וילדו הא מקנה בירושה קנה כשאר והא תנן דעובר לא קנה כלל עד שיולד. ואם תשיב דהא דרב ששת ומר בריה דרב יוסף אליבא דרבי יוסי קאמר והכי קאמר דאפילו לרבי יוסי נמי דאמר עובר קונה. יש להשיב הא ליכא למימר הכי דהא אמרינן הלכתא כהני תלת לישני דמר בריה דרב יוסף ואמאי אצטריך למפסק הלכתא כוותיה בענין עובר דאינו ממעט בחלק בכורה. ועוד דהאי מתניתין דקתני תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה רישא דאידך דנוחל ומנחיל הוא וכיון דאוקימנא לרישא דמתניתין דקתני תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה דשמע מינה הא עובר לא בעובר במעי גרושה ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר עובר קני היכי מצו הני אמוראי דאינון רב ששת ומר בריה דרב יוסף לפרושי סיפא אליבא דרבי יוסי רישא רבנן וסיפא רבי יוסי. וליכא למימר דאליבא דתרווייהו הוא דמפרשי לה דהא מדאמר רב ששת טעמא משום דאיהו מת ברישא דשמע מינה הא אילו מיתא היא ברישא עובר קני ומדקא יהיב נמי בריה דרב יוסף טעמא דכתיב וילדו מכלל דאליבא דרבי יוסי קאמרי. ואיתחזי לן בפירוקא דהאי קושיא דהאי דאמרי רבנן עובר לא קני עד שיולד הני מילי בעובר חי דאתי לכלל לידה ודיקא נמי מדאמר עד שיולד דאלמא בעובר חי דאתי לכלל לידה הוא דקאמרי לא קנה עד שיוולד ויצא לאויר העולם אבל לעולם עובר שמת במעי אמו כיון שמת ונתברר שאינו עומד להולד ולצאת לאויר העולם איגלאי מילתא למפרע דמשעה שנוצר ונכנסה בו נשמה ונעשה אדם קנה חלקו בירושה שהרי אין עומד ללידה כדי שיתלה הדבר וכיון דבעובר שמת במעי אמו מודו רבנן דקנו מה יהיב טעמא משום דכתיב וילדו הא לשאר מילי דלא כתיב וילדו מכיון שמת במעי אמו איגלאי מילתא למפרע דקנה ואפילו לרבנן הדין כן, הכי הוא מאי דאסתבר לן בפירוקא דהאי קושיא. ומסתברא דהשתא דאתינן להכי הא דאמרינן לעיל דרבא פליג עליה דאביי בירושה הבאה מאליה לא מפלג פליג עליה אלא שינוייא אחרינא בעלמא הוא אבל לענין מקנה עובדא דההוא גר ששמעו בו שמת אפילו רבא נמי מודה דקני כדאביי דאמר ירושה הבאה מאליה שאני דהא מית ליה העובר במעי אמו כדקתני או שהפילה אשתו וכיון דמית ליה ואינו עומד ליוולד איגלאי מילתא למפרע דמשעה שמת אביו והוא עדיין חי במעי אמו קנה בירושה הבאה מאליה לכולי עלמא ואפילו לרבנן כדברי הרא"ם ז"ל. ועיין בחידושי הרמב"ן ז"ל.

איני והא הוה עובדא ופרכס תלת פרכוסי. מדפריך ליה הכי משמע דהא דאמר איהו מיית ברישא בודאי קאמר דאי בספק קאמר ומשני הכי אינו נוחל ומנחיל מספק דדילמא איהו מיית ברישא אם כן מאי פריך מהא דפרכס הא מודה דזמנין דאימא מייתא ברישא. ויש לומר דעל כרחך צריך לומר דפשיטא ליה דאי ספיקא הוי לא הוה אמרינן לדברי הכל עובר אינו נוחל ומנחיל אלא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל הוי כההיא דלקמן בפירקין דפליגי בנפל עליו הבית ועל אמו. תוספי הרא"ש ז"ל.

הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. מכאן נראה טעמא דאין מקנה (דבר) לדבר שלא בא לעולם משום דלא גמר ומקנה. תוספי הרא"ש ז"ל.

ההוא דאמר לה לאנתתיה נכסי לברי דהוו לך מינאי. כלומר לבני שאת עתידה להיות לך ממני. ונראים הדברים שמתנת בריא היתה ובלשון הקנאה גמורה היתה לפי שאי אפשר לומר שמתנת שכיב מרע היתה שהרי הבנים שנתן להם נכסיו בנים שעתידה להוליד אותם ממנו הן שנמצא שלא נתעברה בהם עדיין וכיון שכן אי אפשר להעמידה בשכיב מרע אלא בבריא וקנו מידו על כך בלשון הקנאה גמורה. אמר ליה מידי בקשישותא תליא מילתא. כלומר אנן אית לן טעמא ועל דא אמר ליה רבי ירמיה טעמא מאי אמר ליה זיל לגביה דרבי אבין דאסברתה נהליה וכרכיש בה רישיה בי מדרשא כלומר קבל אותה וראה שטעם יפה הוא. הרא"ם ז"ל.
מסקנא דמילתא דלא אינהו קנו ולא איהו קנה אינהו לא קנו דהא ליתנהו כלומר דאפילו עובר ליתנהו בשעת מתנה ואיהו נמי לא קני דהוו ליה קני בחמור. ואמרו כי בא מעשה והיה עובר פחות מארבעים יום והיה בדעת ה"ר אברהם אב בית דין לומר תוך ארבעים מיא בעלמא הוא כדאמרינן התם הילכך כמאן דליתיה דמי ולית ליה זכייה כלל והיו חולקים בדבר. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

ר"ש בד"ה במקום בנייא כו' אביהן אית חולק עמהם כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה לית חולק כו' שיהיו לי וכי היכי שנתלית מתנתו במתנת הבנים כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה בכור שנולד כו' דריש ליה נמי גבי בכור נ"ב פירש מוילדו לחוד מפיק ומלו ילפינן היכא דנולד לאחר מיתה וק"ל:

בא"ד דמפיק מוילדו לו בנים דטומטום כו' כצ"ל:

גמרא ואין הבן יורש את אמו בקבר כו'. בקבר ל"ד אלא ר"ל אחר שימות:

שם הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. ועי' נ"י בשם הגאונים דדוקא בש"מ כדי שלא תטרוף דעתו. והקשה התו"ח דא"כ איך מוקי שמואל לעיל למתניתין במבכרת כו'. ולק"מ דשמואל לטעמיה דמזכה לעובר קנה:

ר"ש ברה"ע להנחיל ממונו לאחיו מן האב. הוא דבור חדש ציון על הא דאיתא בגמרא ואין הבן כו' להנחיל לאחין מן האב:

תד"ה דהוא. היינו דוקא כששחטה כו' שאז כו' כדאמרי' בפ"ק דערכין. זה מפורש שם בגמרא להדיא. והגהת הגרי"פ שייכא לקמן על כדמשמע כו':

גמ' דקשישנא מנייכו. נ"ב והא דאיתא לעיל ר״פ יתיב ר' ירמיה קמיה דר' אבהו וקבעו מניה משמע דר"י תלמיד היושב לפני רבו ר"א הוה. דילמא ההוא ר"י אחרינא הוה:

(קמב סע"ב) א"ל ר' אבהו לר' ירמיה הלכתא כוותן וכו'.—כתב ביוחסין ערך ר' אבין: "ובפרק מי שמת נראה שהיו בימי ר' אבהו שני חכמים שמם ר' אבין אחד זקן ואחד נער". ובאמת שמן הנוסח שלפנינו^*וכך היה גם לפני רגמ"ה - עי' הפי' המיוחס לו כאן. נראה כן, דר' אבין הזקן היה חבירם של ר' מיישא ור' ירמיה, ושלשתם גדולים בזקנה מר' אבהו. ור' אבין הנער היינו זה, שר' אבהו הסביר לו טעם פסקו. ועי' גם בהגהות הריעב"ץ כאן שכתב: "ולעיל דף קמ ע"א דיתיב ר' ירמיה קמיה דר' אבהו ר' ירמיה אחר הוא". וכל זה דחוק, ובפרט שבסוגיא אחת יזכירו שני אנשים בשם אחד סתם בלי שום הפרש ביניהם.

לכך נראה עיקר כפי הנוסח שבה"ג הלכות הלואה, שהוא להיפך מנוסח שלנו, והוא: "א"ל ר' ירמיה לר' אבהו הלכתא כוותן וכו'", וכן הנוסח בכ"י מינכן וכ"י פלורנץ (ועי' ד"ס). וכן היה הנוסח לפני ב"י (ח"מ סי' ר"י סעיף ה, ע"ש). ולפ"ז ר' אבהו ור' חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא גדולים בזקנה מר' ירמיה, וכ"ה האמת. ולפי גירסא זו הא דאיתא הכא "וטעמא מאי" הוא מדברי ר' ירמיה, ועל זה השיב לו ר' אבהו: זיל לגביה וכו'.

להנחיל ממונו לאחיו מן האב ולא בהדיא תנן לה אלא מדוקיי' דהך דתנן לקמן (דף קנח:) נפל הבית עליו ועל אמו כו' דמשמע דאם מת קודם אמו אין יורשי הבן יורשין ממון האם וביש נוחלין נמי דייקינן לה ממתני' דהאשה את בנה והאשה את בעלה מה האשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר אף האשה את בנה אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב אבל אילו מתה אם תחלה ואחר כך מת עובר היה מנחיל לאחין מן האב דלעולם אימא לך דעובר יורש: ופרכס. העובר אחר יציאת נפשה: ומשני מידי דהוה אזנב הלטאה. שמפרכסת אחר שחתכוה מן הלטאה ואין בה חיות: מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר. לעולם אימא לך זימנין דהיא מייתא ברישא ואחר כך עובר ומנחיל העובר לאחין מן האב דעובר יורש הוא ואע''ג דתירץ רבא לעיל שאני התם דמעיקרא רפויי מרפייא בידייהו ואתא למימר דעובר אינו יורש שיטת גמרא הוא זה אזיל הכא וקא מדחי ליה ואזיל הכא וקא מדחי ליה ולעולם הך משנה דבן יום אחד נוחל ומנחיל לאו למעוטי עובר מדין ירושה אלא למעוטי דאינו ממעט בחלק בכורה וכדמפרש ואזיל שבא לומר דבן יום אחד ממעט בחלק בכורה כגון יעקב שמת והניח שני בנים ראובן ושמעון והניח שנים עשר מנה ראוי הבכור ליטול פי שנים כאחד מן אחיו ויטול ראובן שמנה מנים ושמעון ארבעה מנים נולד לוי בחיי יעקב ומת יעקב בו ביום אחרי לידת לוי נמצא נוטל ראובן ששה ושמעון שלשה ולוי שלשה ומת לוי בו ביום אחרי מיתת אביו דהוה ליה בן יום אחד ומנחיל לאחיו שלשה מנים הראוין לו ובאלו לא יטול ראובן חלק בכורה כנגד שמעון שהרי מכח אחיו לוי הוא יורש נמצא ראובן נוטל שבעה מנין וחצי ושמעון ד' מנין וחצי נמצא שמעטו לידת לוי לראובן חצי מנה מחלק בכורתו ודוקא בן יום אחד אבל אם היה לוי עובר כשמת אביו יעקב ואח''כ נולד לוי אינו ממעט בחלק בכורה אלא בחלק פשיטות כיצד מת אביו נוטל ראובן מן השנים עשר מנים ארבעה מנים בחלק בכורה כאילו אין העובר בעולם שהרי לא הניח יעקב בנים ילודים אלא ראובן ושמעון ושמנה מנים הנותרים יחלקו בין שלשתן ראובן ושמעון ולוי כל אחד יטול שלש מנים חסר שליש וגם אם יחזור וימות לוי יטול אחיו בחלקו נמצא ראובן נוטל ארבעה מנים של חלק בכורה ושלשה מנים חסר שליש חלק פשיטותו ומחצית של חלק לוי דהיינו מנה ושליש סך הכל ח' מנין ואם היו עשרה אחין יחלקו חלק לוי לעשרה חלקים וחלק בכורה לא יזוז מקדמותו: וילדו לו בעינן. כשנולדו לאב בחייו אמר רחמנא לתת לו פי שנים חלק בכורה על אחיו שכם אחד אבל עובר הנולד לאחר מיתתו של אב לא קרינא ביה וילדו לו ולגבי חלק בכורה כמאן דליתא דמי ויטול הבכור חלק בכור גדול לפי חשבון אותן אחין הנולדים בחיי אביו: בכור הנולד לאחר מיתת האב. כגון ילדה תאומים או היו ליעקב נשים הרבה ונולד ראובן אחר מיתתו מלאה ויוסף מרחל: יכיר בעינן. וכיון דנולד בחייו אפילו לא ראהו אביו ולא הכירו מימיו הואיל וראוי להיכרא אין היכרא מעכבת בו כדר' זירא דכל הראוי לבילה כו' (לעיל דף פא:) בפר''ח: וא''ת משנתינו. דאיתיביה רב נחמן לרב הונא דלעיל האומר אם ילדה אשתי כו': קרובה אצל בנו. וגמר ומקנה בכל לבו אבל לעובר אחר לא קנה: בגדתאה. דמן בגדד עיר שנולד בה ובכתבי רב שרירא היא נזכרת: בי עשרה. לפרסומי למילתא: והלכתא המזכה לעובר לא קנה. כרבי יוחנן וכגון שאינו בנו אבל המזכה לעובר שבמעי אשתו קנה דדעתו של אדם קרובה אצל בנו: נכסי לברי דיהוי ליך מינאי. ולא היתה אשתו מעוברת הלכך לא קנה כדלקמן דכה''ג לא אמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו אלא היכא דמזכה לעובר שנתעברה אשתו כבר ושוב מצאתי כן בפר''ח: בריה קשישא. מאשתו ראשונה: יקנה כחד ברא כו'. יקנה כאחד מן הבנים העתידים להולד מאשה זו: אית חולק לטליא במקום בניא. דאף על גב דבניא לא קנו בכח מתנה זו אפילו חלק אחד דהא ליתנהו אפילו עובר דנימא דעתו של אדם קרובה אצל בנו ולא יקנו אלא בתורת ירושה במיתת אביהם אפ''ה בריה טליא קנה בכח מתנה זו חלק אחד מלבד חלקו שיורש עם אחיו: אית חולק לטליא כנגד אחד מהן. אילו קני דה''ק ויקנה כחד מברא דיהוי לה מינאי ואף על פי שלא יקנו רואין כמה בנים יהיו לה אם הן שלשה בנים מלבד הקשיש חולקין בארבעה חלקים ויטול זה חלק אחד מהן וחוזרין וחולקים שלשה חלקים הנותרים לארבעה ויטול כל אחד חלק אחד בתורת ירושה: טליא. תינוק גדול כדאמר בפרק המוכר את הספינה (לעיל דף צא:) דאמר ץ) רב נחמן נהירנא כי הוו מטיילין טליא וטליתא כבר שב סרי בשוקא ולא הוו חטאו: במקום בניא. כשיירשו הבנים את אביהן אית חולק לטליא עמהם לבד ירושתו כדפרישית: לית חולק לטליא. אלא חלק ירושה בלבד כדמפרש לקמיה דקני כחמור הוא דקאמר ליה קני כאחד מן הבנים שיהיו לי וכי היכי דאינהו לא קנו שהרי לא היו עדיין אפילו עובר בשעת מתנה איהו נמי לא קנה שנתלית מתנתו במתנת הבנים:

דהוא מיית ברישא. והיינו טעמא כדאמר בפ''ק דערכין (דף ז.) דאיידי דזוטרא חיותיה עיילא ליה טיפתא דמלאך המות ומחתכא ליה לסימנין והא דאמר בפרק בהמה המקשה (חולין דף עד.) השוחט הבהמה ומצא בה בן תשעה חי כו' היינו דוקא כששחטה או הרגה שאז היא מתה תחלה כדאמרי' בפ''ק דערכין (דף ז. ושם) והא דאמר בהשוחט (חולין דף לח:) דמתה אמו והדר ילדתה היינו מתה על ידי אדם אי נמי על ידי מלאך המות וכגון שנעקר הולד לצאת דאז אין הולד מת כדמשמע בפ''ק דערכין (דף ז. ושם) וא''ת כיון דבהריגה או נעקר לצאת היא מייתא ברישא ולא הולד א''כ אמאי נקט בן יום אחד עובר נמי נוחל ומנחיל וי''ל דבן יום אחד פסיקא ליה אבל בעובר לא פסיקא ליה למיתני נוחל ומנחיל: ופרכס תלתא פרכוסי ואית : דגרס עד תלתא פרסי פירוש מהלך שלש פרסאות: בכור שנולד אחר מיתת האב אין נוטל בחלק בכורה מאי טעמא יכיר בעינן. קשה לר''י דאמאי לא מפיק ליה מוילדו לו דלעיל דבפ' . יש בכור (בכורות דף מז: ושם ד''ה וילדו) דריש ליה נמי גבי בכור דדריש מיניה בכור שיצא דרך דופן אין נוטל בחלק בכורה ויש לומר אי לא דידעינן בכור מקרא אחרינא לא הוה מוקי האי קרא בפשוט אלא בבכור וכן בפ' יש נוחלין (לעיל דף קכז.) דמפיק מוילדו לו בנים דטומטום אין ממעט בחלק בכורה ומוהיה הבן הבכור מפיק דבכור טומטום אין נוטל פי שנים התם נמי אי לאו דידעינן בכור מקרא אחרינא לא הוה מוקמי קרא דוילדו לו בנים בפשוט אלא בבכור והשתא אתי שפיר דלא תקשי אמאי לא נימא דיוצא דופן אינו ממעט בחלק בכורה מויל' לו כדממעטינן בבכורות מיניה דאין בכור יוצא דופן נוטל פי שנים אלא ודאי כל כמה דליכא תרי קראי לא מוקמי אלא אברור ולא אפשוט: והלכתא המזכה לעובר לא .. קנה. פירש ריב''ם דבירושה הבאה מאיליה יכול להיות דהלכה כר' יוסי דאמרינן בפרק אלמנה (יבמות דף סז. ושם ד''ה אוכלין) דהודו לו חכמים לרבי יוסי דמסתבר טעמיה אף על פי שלא חזרו בהם נראה דהלכתא כוותיה כיון דמסתבר טעמיה:

דף קמב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד