דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכא - ב

דאמר מר, עד שלא כלו מתי מדבר  לא היה דיבור עם משה פה אל פה כבתחילה, אלא אם הוזקק לדבר היה מדבר על ידי מלאך, או באורים ותומים.

שנאמר, "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם", וסמיך ליה, "וידבר ה' אלי לאמר", אלי היה הדיבור [187].

עולא אמר: יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות [שומרים] שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה.

דאמר רב מתנה: אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה לומר ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון.

הטוב, שלא הסריחו.

והמטיב, שנתנו לקבורה.

ולכן שמחו באותו היום, על שזכו לקבורה ולא הסריחו.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה. כדלהלן, והיו שמחים על שהשלימו מצוה חשובה זו [188].

הגמרא מביאה את המקור לכך שהיו פוסקים לכרות עצים למערכה בטו' באב:

תניא: רבי אליעזר הגדול אומר, כיון שהגיע חמשה עשר באב, תשש כחה של חמה [189], ושוב אינה מיבשת את העצים כל צרכם, ונשאר בהם לחלוחית המעלה עשן, ותולעים, ולכן שוב לא היו כורתין עצים למערכה.

אמר רב מנשה, וקרו ליה "יום תבר מגל". כלומר, יום שבירת הקרדומות. שאין בהם עוד צורך לחטוב עצים.

מכאן ואילך, כיון שהיום הולך ומתקצר, מאן דמוסיף על לימודו בלילה, יוסיף להאריך ימים.

ומי שאינו מוסיף, יסיף.

מאי יסיף?

תני רב יוסף, תקבריה אמיה. כלומר, ימות בחצי ימיו ר"ל.

תנו רבנן [190]: שבעה אנשים קפלו [כלומר הקיפו] את כל העולם כולו: מתושלח ראה את אדם הראשון.

שם ראה את מתושלח.

יעקב ראה את שם.

עמרם אבי משה ראה את יעקב.

אחיה השילוני ראה את עמרם.

אליהו ראה את אחיה השילוני.

ועדיין קיים. נמצא, ששבעת האנשים הללו הקיפו את העולם מתחילתו ועד סופו.

ומקשה הגמרא: וכי אחיה השילוני ראה את עמרם? והא כתיב ביוצאי מצרים, "ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון" ואחיה השילוני היה מיוצאי מצרים?

אמר רב המנונא: לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי.

דכתיב, "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומע לה".

מי שפקודיו מבן עשרים. יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים.

ומקשה הגמרא: וכי משאר שבטים לא עייל [האם לא נכנסו לארץ אנשים נוספים משאר השבטים מלבד יהושע וכלב]?!

והתניא, יאיר בן מנשה, ומכיר בן מנשה, נולדו בימי יעקב, ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ.

שנאמר, "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש".

ותניא, שלשים וששה ממש דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי נחמיה: וכי נאמר "שלשים וששה"?! והלא לא נאמר אלא "כשלשים ו ש שה"?

אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין.

נמצא שיאיר בן מנשה נכנס לארץ אע"פ שנולד במדבר, ולא היה משבט לוי?

אלא אמר רב אחא בר יעקב, לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים ולא על יתר מבן ששים.

לא על פחות מבן עשרים, דכתיב "מבן עשרים שנה ומעלה".

ולא על יתר מבן ששים, גמר "ומעלה" הנאמר כאן, מ"ומעלה" הנאמר בערכין.

מה להלן יתר מבן ששים כפחות מבן כ', אף כאן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים.

הגמרא חוזרת לדון כיצד נתחלקה הארץ:

איבעיא להו, [הסתפקו בני הישיבה]: האם ארץ ישראל לשבטים איפלוג, כלומר, התחלקה ליב' חלקים שוים, ואח"כ כל שבט ושבט חילק את נחלתו לפי אנשיו, או דלמא לפי קרקף גברי איפלוג, והיו כולם שוים בחלוקה [191]?

הערות

[187] דמצי למכתב, "ויאמר ה' אלי", כדכתיב לעיל מיניה. אי נמי מדסמיך ל"ויהי כאשר תמו", משמע שהיה אז דיבור מיוחד. רשב"ם.

[188] רשב"ם. וברבינו גרשום כתב, שהיו שמחים משום שמכאן ואילך יעסקו רק בתורה ולא יפסיקו מתלמודם למצות עשה. ומוכח מדבריו, שעדיף ללמוד תורה, מאשר לעסוק במצוה עוברת. אע"ג שכל מצות עשה דוחה לימוד תורה. ועיין בענין זה בט"ז (יו"ד רנא, ו).

[189] צריך באור: איך תלוי כח החמה בחדשים שלנו שהם חדשי לבנה? ושמא יש לומר, דרוב הפעמים הוא בט"ו באב, וקבעו זמן שוה לכל השנים על פי הרוב. קובץ שעורים (שסט').

[190] משום דמיירי ביהושע וכלב לקמיה, נקט לברייתא זו כאן. אי נמי, משום דאיירי לעיל דמוסיף יסיף, ובא להודיענו שאלו שבעה, מתוך שצדיקים היו ועסקו בתורה חיו כל כך. רשב"ם.

[191] וקשה אם כן מאי נפקא מינא בהא ד"אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"? ועיין קובץ שיעורים (שסט').

לא היה דיבור מפי ה' עם משה, שנאמר: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם" (דברים ב, טז), וסמיך ליה [וסמוך לו] נאמר: "וידבר ה' אלי לאמר" (דברים ב, יז), לומר: אז אלי היה הדיבור.

עולא אמר טעם אחר: ט"ו באב הוא יום שמחה משום שהוא יום שביטל בו הושע בן אלה מלך ישראל פרדסאות (משמרות) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים. שהושע ביטל את הדבר והתאפשר לאנשים לעלות.

רב מתנה אמר טעם אחר: ט"ו באב הוא יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, שגזר עליהם אדריינוס שלא יקברו. וכפי שאמר רב מתנה: אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה — תקנו ביבנה להוסיף בברכת המזון את ברכת "הטוב והמטיב", ומדוע אומרים אותה בלשון זו לזכר אותו אירוע? "הטוב" — שלא הסריחו הגופות, למרות שחלף זמן רב, "והמטיב" — שנתנו לקבורה.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הטעם שמציינים את היום הזה הוא משום שהוא יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה של המזבח. ובטעמו של דבר תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה, שוב אין החמה מחממת כל כך, ולכן לא היו כורתין עוד עצים למערכה, משום שהם אינם יבשים כל צרכם. אמר רב מנשה: וקרו ליה [וקוראים לו] ליום הזה "יום תבר [שבירת] מגל", ששוב אין נזקקים לכלי הקצירה.

מכאן ואילך, המוסיף בלימודו, בלילות המתארכים באותה תקופה — יוסיף חיים, ושאינו מוסיף — יסיף. ושואלים: מאי [מה פירוש] "יסיף"? תני [שנה] רב יוסף: תקבריה אמיה [תקברנו אימו], כלומר, ייאסף מן העולם בחיי אמו.

א כיון שנזכר ענין מות דור המדבר בעקבות חטא המרגלים, מביאי את מה שתנו רבנן [שנו חכמים], שבעה אנשים קפלו את כל העולם כולו כלומר, ימי חייהם כוללים את כל שנות העולם: כיצד? מתושלח עדיין ראה את אדם הראשון, שם בן נח ראה עוד את מתושלח, יעקב ראה את שם, עמרם אבי משה ראה את יעקב, אחיה השילוני שנתנבא בימי ירבעם ראה את עמרם, אליהו ראה את אחיה השילוני, ועדיין הוא קיים.

ושואלים: ואחיה השילוני ראה את עמרם? והא כתיב [והרי נאמר] ביוצאי מצרים: "ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון" (במדבר כו, סה), ואף אחיה השילוני בכלל אותו הדור היה!

אמר רב המנונא: לא נגזרה גזרה של מיתה בעקבות חטא המרגלים על שבטו של לוי, דכתיב [שנאמר]: "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה" (במדבר יד, כט), לומר: מי שפקודיו (שבט שמונים את בניו) מבן עשרים שנה הוא בכלל גזירה זו, יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים שנה (במדבר ד, ג), ואחיה השילוני משבט לוי היה.

ושואלים: ומשאר שבטים לא עייל [נכנסו] לארץ? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב, ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ, שנאמר: "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש" (יהושע ז, ה), ותניא [ושנויה ברייתא]: שלשים וששה איש ממש נהרגו, אלו דברי ר' יהודה.

אמר לו ר' נחמיה: וכי נאמר "שלשים וששה"? והלא לא נאמר אלא "כשלשים וששה"! אלא משמע שאין הכוונה למספר אנשים, אלא לרמז כי זה יאיר בן מנשה, ששקול כרובה של סנהדרין, שהרי מנין חכמי הסנהדרין הגדולה היה שבעים איש, ורובה של סנהדרין הוא איפוא שלושים וששה. ואם כן נותרו מיוצאי מצרים שנכנסו לארץ!

אלא אמר רב אחא בר יעקב: לא נגזרה גזירה לא על מי שהיה פחות מבן עשרים שנה באותו זמן ולא על מי שהיה אז יתר מבן ששים; לא על פחות מבן עשרים — דכתיב [שנאמר]: "מבן עשרים שנה ומעלה" (ראה במדבר ד, ג), ולא על יתר מבן ששים — גמר [למד] מגזירה שווה "מבן עשרים שנה ומעלה" הנאמר בגזירת המרגלים, ו"אם מבן ששים שנה ומעלה" (ויקרא כז, ז) מהנאמר בפרשת ערכין, מה להלן בערכין יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים, שאין דינם כבן מי שהוא מבן עשרים עד בן ששים, אף כאן — יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים ולא נגזרה עליו גזירה, ויאיר בן מנשה כבר היה בן ששים כשיצא ממצרים.

ב איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ארץ ישראל לשבטים איפלוג [נתחלקה], שחלקו אותה כל השבטים שווה בשווה, ובני השבט היו מתחלקים ביניהם לפי מספרם, או דלמא [שמא] לקרקף גברי איפלוג [לגולגלות האנשים נחלקה] וכל שבט קיבל נחלה לפי מספר אנשיו?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

God did not speak with Moses, as it is stated: “So it came to pass, when all the men of war were consumed and dead from among the people” (Deuteronomy 2:16), and juxtaposed to that verse it is written: “That the Lord spoke to me, saying” (Deuteronomy 2:17). Moses indicates: Only after the last of that generation had died, was the speech of God directed to me. When the Jewish people realized that the decree had been lifted, the day was established as a permanent day of rejoicing.

The Gemara continues to cite explanations for the significance of the fifteenth of Av. Ulla says: The fifteenth of Av was the day when King Hoshea, son of Ela, removed the guards [pardesaot] that Jeroboam, son of Nevat, placed on the roads so that Israel would not ascend to Jerusalem for the pilgrimage Festival. By doing so, King Hoshea renewed the access to Jerusalem for pilgrims.

Rav Mattana says: The fifteenth of Av was the day when the slain victims of Beitar were afforded burial, several years after they were killed and the Roman emperor Hadrian decreed that they were not to be buried (see Gittin 57a). As Rav Mattana says: On the day that the slain of Beitar were afforded burial, the Sages in Yavne instituted the blessing: Blessed is He Who is good and Who does good. The term: Who is good, is to give thanks that the corpses did not decompose despite the long delay; and the term: And Who does good, is to give thanks that the slain ones were ultimately afforded burial.

Rabba and Rav Yosef both say: The fifteenth of Av is the day when they stop cutting wood for the arrangement of wood on the altar. It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: Once the fifteenth of Av came, the force of the sun would weaken, and from this date they would not cut additional wood for the arrangement, because wood cut from then on would not dry properly and would be unfit for use in the Temple. Rav Menashe said: And the people called the fifteenth of Av: The day of the breaking of the sickle [maggal ], as they did not need the lumbering tools until the following year.

The Gemara adds: From this point forward, when the nights lengthen, one who adds [demosif ] to his nightly Torah study will add [yosif ] to his life, and he who does not add, that person is yesif. The Gemara asks: What is the meaning of the term yesif ? Rav Yosef teaches: It means that his mother will bury him, as he will die during his mother’s lifetime.

§ After discussing the generation of those who died in the wilderness, the Gemara mentions a tradition that relates to that generation. The Sages taught: Seven people spanned in their lifetimes the whole world in its entirety, i.e., their lives have spanned all of human history. Methuselah saw Adam in his lifetime; Shem saw Methuselah; Jacob saw Shem; Amram saw Jacob; Ahijah the Shilonite saw Amram; Elijah saw Ahijah the Shilonite; and Elijah is still alive.

The Gemara asks: And is it true that Ahijah the Shilonite saw Amram? But it is written: “And no man among them remained, save Caleb, son of Jephunneh, and Joshua, son of Nun” (Numbers 26:65). Since Amram died well before the Jewish people left Egypt, in order to have lived at the time of Amram, Ahijah would have had to be an adult at the time of the Exodus. How, then, could he have lived through the generation of those who died in the wilderness?

Rav Hamnuna says: The decree of death pronounced for the generation of the spies was not decreed upon the tribe of Levi, as it is written: “Your carcasses shall fall in this wilderness, and all those who were counted among you, according to your whole number, from twenty years old and upward” (Numbers 14:29). The verse is interpreted: The decree applies to one whose count in the census is from the age of twenty and up, excluding the tribe of Levi, whose count is from the age of thirty and up. Ahijah was a Levite, and he was not subject to the decree.

The Gemara asks: And is it true that no one from the other tribes entered Eretz Yisrael? But isn’t it taught in a baraita: Yair, son of Manasseh, and Machir, son of Manasseh, were born in the days of Jacob, and they did not die until the Jewish people entered Eretz Yisrael, as it is stated: “And the men of Ai killed of them about thirty-six men” (Joshua 7:5). And concerning this verse, it is taught: Literally thirty-six people were killed, this is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Neḥemya said to him: But is it stated that thirty-six were killed? Isn’t it stated nothing other than: “About thirty-six” were killed? Rather, this unusual term is referring to Yair, son of Manasseh, who was equivalent to the majority of the Sanhedrin, whose maximum number of judges is seventy-one, of which thirty-six is a slight majority. Evidently, then, Yair, son of Manasseh also survived the time in the wilderness.

Rather, Rav Aḥa bar Ya’akov said: The decree of death was not decreed either upon those less than twenty years old or upon those more than sixty years old at the time of the sin of the spies. The Gemara explains: Not upon those less than twenty years old, as it is written: “From twenty years old and upward” (Numbers 14:29). And not upon those more than sixty years old, because he learns that there is a verbal analogy between “and upward” in the verse cited, and “and upward” from the halakhot of valuations, in the phrase: “From sixty years old and upward” (Leviticus 27:7). Just as there, concerning valuations, more than sixty years old is comparable to less than twenty years old, as there is a distinct category of those between the ages of twenty and sixty, so too here, more than sixty years old is comparable to less than twenty years old insofar as those older were not subject to the sentence. Yair, son of Manasseh, who was already older, did not die in the wilderness.

§ A dilemma was raised before the Sages: Was Eretz Yisrael divided according to the tribes, meaning that each of the twelve tribes received an equal portion, and the members of each tribe divided these tribal portions according to their numbers; or perhaps Eretz Yisrael was divided according to men’s skulls, meaning that a certain area of land was given to each individual, and the size of the tribal allotments was a function of the tribe’s population?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. ולפי שעה שהיו עסוקים לכרות עצי המערכה היו מתבטלין בתלמוד תורה אבל אותו יום פסקו ועשאוהו יום טוב שמיכן ואילך היו עוסקין בתורה:

תבר מגל. שהיה פוסק מגל מלכרות עצים למערכה:

דמוסיף. מן הלילות על הימים ללמוד תורה:

מוסיף. ימים לעולם הבא שמשם והלאה הלילות מאריכין:

קיפלו. סבבו את העולם שראו זה את זה:

ואחיה השילוני. שהיה משילו ראה את עמרם. משמע דעמרם ראה אחיה בשילה והכ' לא נותר מהם איש אלא לא יתכן לומר כך שעמרם לא ראה מעולם אחיה השילוני בשילה. לפי כי עמרם לא היה מעולם אלא קל"ז שנה וישראל עמדו במצרים ר"י שבע עשרה בימיו והשאר עמדו בגלותם נמצא שעמרם לא יצא ממצרים. אלא הכי מתרץ שאחיה השילוני שהיה בשילה ראה את עמרם במצרים ואחיה השילוני ממשפחת לוי הי' שפקודיו מבן שלשים שנה ומעלה כשנכנס לעבודה ולא מת במדבר וראה את עמרם במצרים:

מה להלן גבי ערכין א)צ"ל גבי ערכין דכתיב ואם מבן ששים שנה ומעלה יותר מבן ששים לא יהיב נ' שקלים וכו'.ערכך חמשים שקלים וכי היכי דיותר מבן ששים לא יהיב נ' שקלים וה"נ לגבי מתי מדבר [כמו] דלא נגזרה על פחות מבן עשרים ולא איענש למעלה מששים נמי לא איענש:

לשבטים איתפלג. שנתחלקה לי"ב חלקים:

אי לקרקף גברי איתפליג. ונתחלקה לפי האנשים שהיו בישראל כל אחד ואחד היה נוטל חלקו:

יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו הטוב והמטיב. ובמדרש איכה רבתי (פ"ב, ד') אמרו, כרם גדול היה לאדרינוס המלך מהלך שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל כמין טבריה לצפורי, והקיפוהו מהרוגי ביתר מלא קומה ופישוט ידים ולא הבאישו ולא הסריחו ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמדה למלכות אחרת ונגזרה עליהם קבורה, אמר ר' חנינא יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו חכמים הטוב והמטיב בברכת המזון על היין ולא תקנוה בתפלה משום מעשה כרמו של אדרינוס זכר לדבר.

אחיה השילוני ראה את עמרם. סבר כמאן דאמר פנחס לאו היינו אליהו, דלמאן דאמר אליהו זהו פנחס לא היה צריך לאחיה השילוני, אלא לימא משה ראה את עמרם ואליהו ראה את משה, וסבירא ליה נמי דחנוך לאו היינו מטטרון, דאי הכי שנים קפלו את העולם, שחנוך ראה את אדם ועדיין הוא קיים. ויש אומרים דאפילו תמצא לומר חנוך זה מטטרון, לא חשיב ליה, שהרי נסתלק מן העולם הזה, אבל אליהו עדיין הוא בעולם ונראה לראויין לו.

הא דאמרינן: לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי. פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, ועמרם שהיה משבט לוי היה מבאי הארץ, ואחיה השילוני קטן היה כשראה את עמרם. ונראה שדחקו לרב ז"ל לומר כן, מפני שלא פירש שאחיה השלוני היה משבט לוי, והיה לו לומר אחיה השלוני לוי היה ולא נגזרה גזרה על שבט לוי. ומכל מקום אי אפשר לומר דעמרם היה מבאי הארץ וזיל קרי בי רב הונא, שהרי אמרו כאן דעמרם ראה את יעקב, וכיון שכן על כרחינו מת עמרם קודם לחמשים ושש שנה עד שלא יצאו ממצרים, שהרי עמדו במצרים מאתים ועשר שנה משירד שם יעקב, כמנין רדו, צא מהם שבע עשרה שנה שהיה יעקב בארץ מצרים, נשארו קצ"ג שנה, וימי שני עמרם אשר חי שבע ושלשים ומאת שנה, ואף לכשתמצא לומר שלא נולד עמרם עד תשלום שני יעקב, נמצא שמת קודם יציאת מצרים חמשים ושש שנה. אלא אחיה לוי היה והוא הוא שראה את עמרם במצרים, וכן פירש ר"ש ז"ל, ומנין שהיה לוי דכתיב בדברי הימים (א, כו) והלוים אחיה על אוצרות בית אלהים.

עג. רב מתנה אמר יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה דאמר רב מתנה אותו היום שנתנו לקבורה הרוגי ביתר תקנו ביבנה הטוב והמטיב בברכת המזון, הטוב שלא הסריחו והמטיב לקבורה:

עד. רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו יום שפוסקין בו עצים למערכה מלכרות שאינן יבשין. דתניא רבי אליעזר הגדול אומר כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה מכאן ואילך דמוסיף מוסיף ודלא מוסיף יאסף מאי יאסף אמר רב יהודה תקבריה אימיה:

עה. תנו רבנן שבעה קפלו העולם כלו ואלו הן מתושלח ראה את אדם הראשון שם ראה את מתושלח יעקב אבינו ראה את שם עמרם ראה את יעקב אבינו אחיה השילוני ראה את עמרם אליהו ראה את אחיה השלוני ועדיין ישנו לאליהו בעולם ואחיה השלוני ראה את עמרם והכתיב ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון אמר רב המנונא לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי דכתיב במדבר הזה יפלו פגריכם לכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה מי שפקודיו מבן עשרים שנה ומעלה יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים שנה רב [אחא בר] יעקב אמר לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים ולא על יתר מבן ששים לא על פחות מבן עשרים דכתיב מבן עשרים שנה ומעלה ולא על יתר מבן ששים גמר ומעלה ומעלה (מעובין) [מערכין] מה להלן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים אף כאן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים. ואע"ג דגבי ערכין יתר מבן ששים לאו כפחות מבן עשרים הוא, דאלו יתר מבן ששים לזכר חמשה עשר ולנקבה עשרה, ואלו פחות מבן עשרים לית ביה ערך דהוי כי האי שיעורא, דאי מבן חדש ועד חמש שנים לזכר חמשה ולנקבה תלתא, ואי מבן חמש ועד עשרים לזכר עשרים ולנקבה עשרה. ואי משום נקבה שהשוה הכתוב ערך פחותה מבת עשרים ליתרה מבת ששים, אנן לזכרים קא ילפינן גזרה שוה ולא לנקבות. אלא מסתברא דהכי קאמר, מה להלן גבי ערכין כשפרט לך הכתוב ערך מבן עשרים ועד בן ששים, חמשים לזכר ושלשים לנקבה, כשם שהוציא פחות מבן עשרים מכלל ערך בן עשרים, אף כאן בגזירת מתי מדבר, כשם שהוציא הכתוב פחות מבן עשרים מכלל גזירה זו, כך הוציא יתר מבן ששים:

עו. איבעיא להו ארץ ישראל לשבטים איפלוג או לקרקף גברי איפלוג. כלומר, לשבטים איפלוג, דעבדו לה לכלה ארץ ישראל שנים עשר חלקים שוין לשנים עשר שבטים, וכל שבט ושבט נחלק חלקו לבני שבטו. אי למאן דאמר ליוצאי מצרים, ליוצאי מצרים שבאותו השבט, בין שהיה השבט מרובה בין שהיה מועט. או דילמא לקרקף גברי איפלוג, למאן דאמר ליוצאי מצרים, למנין יוצאי מצרים, ונתנו חלק לכל אחד ואחד. ונמצא שבט שהיה מנין מרובה ביוצאי מצרים נטל חלקים הרבה לפי מניינו, ושבט שמניינו מועט נטל חלקים מועטים לפי מנינן. והוא הדין למאן דאמר לבאי הארץ, נמצא שחלקו את כל ארץ ישראל למספר באי הארץ שהיו מבן עשרים ומעלה, ונתנו חלק לכל אחד ואחד.

אחיה השלוני ראה את עמרם. סבר לה כמאן דאמר פינחס לאו היינו אליהו דלמאן דאמר אליהו זה פינחס לא היה צריך לאחיה השלוני אלא לימא משה ראה את עמרם ואליהו ראה את משה. וסבירא ליה נמי דחנוך לאו היינו מטטרון דאי הכי שנים קפלו את העולם שחנוך ראה את אדם ועדיין הוא קיים. ויש אומרים דאפילו תמצא לומר חנוך זה מטטרון לא חשיב ליה שהרי נסתלק מן העולם הזה אבל אליהו עדיין הוא בעולם ונראה לראוין לו. הא דאמרינן לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי. פירש הרא"ם ז"ל ועמרם שהיה משבט לוי היה מבאי הארץ ואחיה השלוני קטן היה כשראה את עמרם. ונראה שדחקו לרב ז"ל לומר כן מפני שלא פירש שאחיה השלוני היה משבט לוי והוה ליה למימר אחיה השלוני לוי היה ולא נגזרה על שבט לוי. ומכל מקום אי אפשר לומר דעמרם היה מבאי הארץ וזיל קרי ביה רב הוא שהרי אמרו כאן דעמרם ראה את יעקב וכיון שכן על כרחנו מת עמרם קודם לחמשים ושש שנה עד שלא יצאו ממצרים שהרי עמדו במצרים מאתים ועשר שנים משירד שם יעקב כמנין רד"ו צא מהם שבע עשרה שנה שהיה יעקב בארץ מצרים נשארו מאה תשעים ושלש שנה וימי שני עמרם אשר חי שבע ושלשים ומאת שנה ואף לכשתמצא לומר שלא נולד עמרם עד תשלום שני יעקב נמצא שמת קודם יציאת מצרים חמשים ושש שנים אלא אחיה לוי היה והוא הוא שראה את עמרם במצרים. וכן פירש ר"ש ז"ל ומנין שהיה לוי דכתיב בדברי הימים והלוים אמיה על אוצרות בית האלהים. הרשב"א ז"ל.

ארץ ישראל לשבטים איתפלג כבר פירשתיו ועדיין לא יצאתי ידי חובתי לפי שראיתי כתוב דכתיב והתנחלתם הארץ בגורל למשפחותיכם כו'. ונראה כי זאת היתה השאלה לשבטים אתפלג שנים עשר חלקים שוים לרב תרבו נחלתו חוזר על ראשי המשפחות כגון חנוך ופלוא חצרון וכרמי או דילמא לקרקף גברא אתפלוג והשבט המרובה יטול חלק מרובה. תא שמע בין רב למעט וזה הלשון משמע לשון השואה כלומר בין הרב ובין המעט שוין הן בגורל כמו כקטן כגדול תשמעון וזעקת בני יוסף על זה הפירוש לא ידעתי על מה לפי השאלות ששאל רב פפא לאביי ליוצאי מצרים כו' ועל כן אני חוזר על פירוש הראשון כי לא היתה השאלה אלא על אורים ותומים אם הוזקקו בין איש לאיש והשיב שלא הוזקקו אלא בין שבט לשבט שנאמר על פי הגורל תחלק הארץ בין רב למעט ועל פי הוא אורים ותומים וקאמר בין רב למעט אלמא לשבטים הוזקקו בלבד אבל הגורל היה אפילו בין איש לאיש והחלקים לפי אנשי השבט כאשר פירשנו בתחלה ולא נתחלקה אלא בכספים שנאמר בין רב למעט. האי שנאמר ארישא קאי שאמר שלא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים ולא נתחלקה אלא בגורל כלומר לולי הגורל ואורים ותומים לא היו השבטים לעולם נסמכים על אותו חלק שיהנה לשבט אחד מפני רוב חשיבותו. הראב"ד ז"ל.

בפרשב"ם בד"ה ת"ר שבעה כו' קבר את אדם ואת שם וחיה אחריו נ"ד שנה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ולא על יתר מבן ס' כו' ראה את עמרם ז' כו' נ"ל חמשה שנים וק"ל:

בד"ה יתר על בן ס' כו' דמוחלק פחות מבן כ' מן הגזירה כו' עכ"ל כצ"ל:

יום שביטל הושע בן אלה פרוזדאות שהושיב כו'. ק"ק דמאי שמחה איכא דהא מתוך זה נענשו ישראל שגלו כדאמרינן פ"ב דגיטין כתיב בהושע בן אלה ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל וכתיב עליו עלה שלמנסר וגו' אמר ליה אותן פרוזדאות כו' ואעפ"כ לא עלו לרגל ילכו בשבי ויש ליישב וק"ל:

יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה כו'. יש לנו לשמוח על קבורתם כמ"ש הרא"ש דאיתא בירושלמי כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתיד לחזור עד שיבא בן דוד ולכך סמכוה אצל בונה ירושלים עכ"ל ואמר הטוב שלא כו' הטוב משמע שהוא עושה טוב והיינו שלא הסריחו והמטיב משמע שהוא מטיב ע"י אחרים דהיינו שנתנו לקבורה ע"י אחרים שבתחלה גזרו מלכות רשעה שלא יקברו עד שעמד מלכות אחרת ונתן הקב"ה בלבו שינתנו לקבורה ובתוספות סוף פ"ב דתענית כתבו דמ"ה תקנו נמי יותר על היין הטוב והמטיב כו' לפי שהיה בכרם כו' והוא במדרש איכה רבתי עכ"ל ע"ש:

כיון שהגיע ט"ו באב תשש כח החמה ולא היו כורתין עצים כו'. זכר זמן שפסקו מלכרות ולא זכר עד אימת פסקו ושהתחילו שוב לכרות ואפשר דזמנו דומיא דהכי בט"ו בשבט שזמנו שוה בימי הגשמים כמו ט"ו באב בימות החמה אז מוסיף כח החמה באילנות דמה"ט אמרינן ברפ"ק דר"ה דט"ו בשבט ר"ה לאילנות לב"ה ואמרינן בגמרא שם מאי טעמא הואיל ויצאו רוב גשמי השנה והיפך זה כאן שתשש כח החמה ומתחילין ימי הגשמים ולחלוחית יוסיף בעצים אלא שלא זכר כאן רק זמן הפסיקה שהיו משמחין על שגמרו מצוה גדולה כזאת ולכך קראו ליה יום תבר מגל כלומר שכבר נגמרה המצוה ואין צריכין עוד אף למכשירי המצוה שהוא מגל וק"ל:

מכאן ואילך דמוסיף יוסיף כו'. תלה זה בענין עצי המערכה דלעיל ע"ש שזכר שאז תשש כח החמה שמתחלת באב לילך בשיפולי הרקיע והיום מקצר והולך וצריך להוסיף מן הלילה מה שמארכת על היום למלא בלמודו בלילה מה שיחסר לו מהיום והא דאמרינן בפרק הדר לא איברי לילה אלא לשינתא כבר כתבו תוספות שם היינו לילי תקופת תמוז עכ"ל והא דאמרינן נמי התם אמר רב נחמן ב"י אנן פועלי דיממא אנן רב אחא ב"י יזיף ופרע דמשמע שהיו לומדים ביום ולא בלילה אם לא דרך הלואה ופרעון איכא למימר דהיינו נמי בתקופת תמוז ועי"ל דודאי עיקר הלימוד הוא ביום כדקאמר התם א"ל לרבי זירא מחדדן שמעתתך א"ל דיממי נינהו ולהכי קאמר רב נחמן ב"י הא דאנן לומדים בלילה מט"ו ואילך אנן פועלי דיממי דאינו אלא למלאות בלילה שמארכת מה שיחסר לנו ביום שמקצר והולך אז ורב אחא ב"י בלאו התשלומין שצריך בלילה ממה שיחסר לו ביום הוה יזיף כשטרוד במזונותיו ביום כפירוש רש"י והיה משלים גם זה בלילה ודו"ק:

מאי יסיף תני רב יוסף תקבריה אימיה והא דלא קאמר סתם יסיף הוא מלשון כליה כמו האף תספה וגו' והרבה כמוהו וקאמר דתקבריה אימיה ע"פ מ"ש פ' בן סורר דברי למואל וגו' אשר יסרתו אמו אר"י ארשב"י מלמד שכפתו אמו על העמוד ואומרת לו כו' עד אל למלכים מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים כו' ע"ש ובמדרשות שעשתה בת פרעה סדין וקבעה בו כל מיני כוכבים ומזלות כו' והיה ישן עד ארבע שעות ביום והן הן הד' שעות שנוספת הלילה על היום בתקופת טבת בלילות הארוכין יותר מן המצוע בתקופת תשרי שהלילה והיום שוין אז ברוב האקלים והיה לו לשלמה ללמוד אותן הד' שעות שהיה לו להשלים ולמלאות מה שנחסר לו מהיום ולא היה לו לישן וע"ז יסרתו אמו עד"ז כמו שיסרתו אם של שלמה תיענש אמו ותקברהו על שלא יסרתו וק"ל:

שבעה קפלו את כל העולם כו'. והן הן ז' עמודי העולם שאמרו בחגיגה שהעולם עומד על ז' עמודין שנאמר חצבה עמודיה שבעה כי מיום בריאת עולם ועד סופו אינו חסר מא' מז' צדיקים אלו ואין זה סותר למ"ש שם על עמוד א' העולם עומד שנאמר וצדיק יסוד עולם דהיינו בכל א' בזמנו אבל העולם בכללו מתחלת בריאתו ועד סופו עומד על שבעה עמודים וצדיקים אלו וק"ל:

ר"ש ד"ה ת"ר. א"נ משום דאיירי לעיל דמוסיף יוסיף כו'. כצ"ל:

ר"ש ד"ה קיפלו. שימש יעקב את שם נ' שנה. כצ"ל כי כ"ה לפ"ח שנות הדורות וכ"ה בס"ע:

רשב״ם ד״ה ת"ר. בסדר עולם. נ״ב ספ"א:

תִּקְבְּרֵיהּ אִמֵּיהּ. נראה הטעם דהאב אחוז במדת יום והאם אחוזה במדת לילה לכן זה שלא רצה לעסוק בתורה בלילה תִּקְבְּרֵיהּ אִמֵּיהּ האחוזה במדת לילה.
או יובן בס"ד בשבח האשה כתיב וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ (משלי לא, טו) וזה שלא ראה והביט בשבח הכתוב באמו לעשות כזאת בעסק הנפשיי שהוא לימוד התורה ללמוד בלילה דוגמת אמו שהיא עושה מלאכתה בלילה לכך תִּקְבְּרֵיהּ אִמֵּיהּ.
ועוד נראה בס"ד שהאדם בהיותו בבטן בא מלאך ומלמדו תורה ביום ובלילה דאין הפרש שם בין יום לבין לילה על כן זה שרצה לפרוש מן התורה בלילה תִּקְבְּרֵיהּ אִמֵּיהּ שהיה לומד תורה בבטנה בלילה ולימוד זה של הבטן הוא קאי על כח הנפש הרוחני שהוא שורה וחונה על העובר בהיותו בבטן אמו.
או זה שלא למד תורה בלילה תִּקְבְּרֵיהּ אִמֵּיהּ קודם זמנו כדי שיחזור בגלגול להשלים שנותיו ואז בעל כרחו תלמוד נפשו תורה בהריון בהיותו בבטן אמו גם בלילה.

שִׁבְעָה, קִפְּלוּ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. נראה לי בס"ד הראשון היה אדם הראשון ששמו אדם [45] כמספר שם הוי־ה במלוי אלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א=45] והאחרון הוא אליהו [52] זכור לטוב ששמו מספר שם הוי־ה במלוי ההי"ן [יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה=52] וידוע הנהגת העולם על ידי שם הוי־ה במלוי אלפי"ן והוי־ה במלוי ההי"ן ולכן השבעה שקפלו העולם הראשון היה אדם והאחרון אליהו זכור לטוב וכל כונתינו בתורה ומצות ליחד ולזווג שם הוי־ה דמלוי אלפי"ן עם שם הוי־ה דמלוי ההי"ן נמצא אלו אשר קפלו העולם הם שבעה. והנה המה כנגד שבעה ספירות הבנין שהם חג"ת נהי"ם [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] שעולם הזה נבנה מהם בימי בראשית ועל זה אמר חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה (משלי ט, א).

לֹא נִגְזְרָה גְּזֵרָה, לֹא עַל פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים, וְלֹא עַל יָתֵר מִבֶּן שִׁשִּׁים. נראה לי בס"ד מן אות כ"ף עד אות סמ"ך יש אותיות נסכלם או אותיות נכסלם נרמז בזה כי רק אלו שהם מן כ"ף עד ס' דהיינו עד ועד בכלל נִסְכָּלִים במנין וְנִכְסָלִים שנגזר עליהם דוקא.

(קכא רע"ב) יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה.—עי' מ"ש בתענית לא א.

לא היה דיבור עם משה. פה אל פה כבתחלה אבל אם הוצרכו לדיבור כגון במעשה דקרח שהיה אחר מעשה המרגלים היה מדבר על ידי מלאך או באורים ותומים אי נמי לא היה מדבר עמו אלא על ידי צורך מעשה הצריך להם: אלי היה הדיבור. דמצי למכתב ויאמר ה' אלי כדכתיב לעיל ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב אי נמי מדסמכו לויהי כאשר תמו קדריש הכי ולא ממשמעותא דקרא אלא מייתורא דויהי כאשר תמו דקרא יתירא הוא: יום שביטל הושע בן אלה פרדסאות. שומרים כדתניא בסדר עולם כשראה הושע בן אלה שגלו עגלי הזהב עמד והעביר פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל שבכל מלכי ישראל הוא אומר וילך בדרך ירבעם בן נבט ובחטאתו אשר החטיא את ישראל אבל בהושע כתיב רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו: הרוגי ביתר. במס' גיטין (דף נז.): דאמר רב מתנה כו'. ולכך שמחו שזכו לקבורה ושלא הסריחו: ברכת הטוב והמטיב. שבברכת המזון תקנו באותו היום דמן התורה אינה אלא שלש ראשונות כדנפקא לן מהאי קרא וברכת את ה' אלהיך על הארץ וגו': מניסן ועד ט''ו באב היו כורתים עצים לצורך המערכה לכל השנה מכאן ואילך תשש כח החמה ויש בעצים לחלוחית ומעלין עשן וגם יגדל תולעת וכדאמרינן במדרש איכה רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי אומר שבו כלה זמן קציצה למזבח שכל עץ שנמצא בו תולעת פסול למזבח וכל עץ שהוא נקצץ אינו עושה מאכולת ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת: יום תבר מגל. שנשברו הקרדומות שאין צורך עוד בהן לחטוב עצים: מט''ו באב ואילך דמוסיף. מן הלילה על היום לשנות יוסיף ימים כדכתיב כי הוא חייך (דברים ל) וכתיב (משלי ג) כי אורך ימים ושנות חיים [ושלום] יוסיפו לך שמתוך שהלילות מאריכין והימים מתקצרין צריך לעסוק בלימודו גם בלילה ודלא מוסיף יסיף: מאי יסיף תני רב יוסף תקבריה אימיה. שימות בחצי ימיו כמו (אסתר ט) וזכרם לא יסוף מזרעם לשון כליה ולא גרסי' יאסף דא''כ מאי קבעי תלמודא הא מילתא דפשיטא היא דיאסף לשון מיתה כדכתיב (במדבר כ) יאסף אהרן אל עמיו: ת''ר שבעה כו'. ברייתא היא בסדר עולם (ספ''א) ומשום דמיירי בכלב ויהושע לקמיה נקט ליה אי נמי משום דאיירי לעיל דמוסיף יסיף ובא להודיענו שאלו שבעה מתוך שצדיקים היו ועסקו בתורה חיו כל כך: קפלו את כל העולם. סיבבוהו והקיפוהו שנתקפל העולם ביניהם וכל אלו השבעה שמשו זה את זה כדקתני לעיל מינה בסדר עולם נמצאת אומר שימש יעקב את שם כ' שנה שימש שם את מתושלח צ''ח שנה שימש מתושלח את אדם הראשון רמ''ג שנה ומחשבון שנות הדורות הכתובין בפרשה דור אחר דור יש ללמוד כל זה מתושלח לא מת עד תיכף למבול כדאמר בחלק (סנהדרין דף קח:) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח הצדיק וכבר היה שם בן צ''ח שנה כדכתיב שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול ולמך נמי ראה את אדם ואת שם אלא צדיקים גמורים קחשיב כמו ששימשו זה את זה כדפרישית לעיל והאי תנא לא ס''ל חנוך זה מטטרון דהוה ליה למימר שנים קפלו את כל העולם דהאי תנא דסדר עולם הוא וס''ל דהאי ואיננו כי לקח אותו אלהים היינו שמת בחצי ימיו וכדקתני התם חנוך קבר את אדם ואת שם וחיה אחריו נ''ז שנה מתושלח הוציא שנותיו עד המבול: עמרם ראה את יעקב. סברא הוא שהרי קהת אביו מיורדי מצרים היה כדכתיב ובני לוי גרשון וקהת (בראשית מו) ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ובאותן י''ז שנה נולד עמרם לקהת שהרי בנו הראשון היה כדכתיב ובני קהת עמרם ויצהר: אחיה השילוני ראה את עמרם ואליהו ראה את אחיה. גמרא והאי תנא לא סבירא ליה אליהו זה פנחס דאם איתא לימא משה ראה עמרם ופנחס ראה משה ועדיין הוא קיים ולא איצטריך ליה אחיה כלל: והא כתיב ולא נותר מהם. ואחיה השילוני נתנבא בימי ירבעם ואם איתא דראה את עמרם במצרים היאך יצא ממדבר ובא לו לארץ והלא כל ימי יעקב במצרים י''ז שנה ועמרם ראה את יעקב יום אחד לכל הפחות ושני חיי עמרם קל''ז שנה הרי קנ''ד ואחיה ראה את עמרם כמה פשו להו ממאתים ועשר אחר מות עמרם נ''ו שנה נמצא אחיה השילוני בן נ''ו שנה כשיצא ממצרים לכל הפחות ושמא יותר כגון שנולד בחיי עמרם הרבה: אחיה השילוני. לוי היה כדכתיב בדברי הימים (א כו) והלוים אחיה על אוצרות בית אלהים: שפקודיו מבן שלשים. יום שהיו הלוים נמנין מבן חדש ומעלה לפדות עליהן הבכורות כדכתיב בפרשת במדבר סיני מבן חדש ומעלה תפקדם ולא נהירא לי דא''כ הוה ליה למימר יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן חדש אלא האי שלשים היינו שלשים שנה כדכתיב בני גרשון קהת ומררי מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה וההוא חשבון נקט שאותו חשבון כנגד חשבון של ישראל הוא דביוצאי צבא קפיד רחמנא דבישראל כתיב כל יוצא צבא ובלוים כתיב מבן שלשים שנה וגו' כל הבא לצבא לעבוד וגו': ומשאר שבטים לא עייל. מיוצאי מצרים לארץ בתמיה ואמאי דחקת לתרוצי דמשום דלוי היה אחיה לכך בא לארץ: נולדו בימי יעקב. גמרא: ולא מתו כו'. לא יליף מקרא אלא חד מינייהו: סנהדרין היו ע''א נמצא רובן שלשים וששה: ולא על יתר מבן ששים. ונהי נמי דאחיה ישראל הוה הרי ראה את עמרם ה' שנים וה''ל בן ס''א בצאתו ממצרים: יתר על ששים בערכין אינו שוה לבן כ' שנה ומעלה שהרי ערכו מועט יותר כדכתיב בפרשת ערכין: כפחות מכ'. שמועט ערכו נמי מבן כ' ומעלה ואע''ג דאין ערך פחות מבן עשרים ויתר על בן ס' שוין זה לזה מיהו בהכי שוים ששניהם מועטין מערך יתר מבן כ' ומוחלקין מדינו של יתר מבן כ' וה''נ כי היכי דמוחלק פחות מבן עשרים מן הגזרה של יתר מבן כ' ה''ה ליתר על בן ששים ואיכא למימר נמי דלא נמנו בההוא חשבון: לשבטים איתפלג. שנתחלקה לשנים עשר חלקים שוין ואח''כ כל שבט ושבט מתחלק לפי אנשיו שהיו יוצאי מצרים או לפי באי הארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: לקרקף גברי. לראשי אנשים שכל אחד מיוצאי מצרים לרבי יאשיה או לבאי הארץ לרבי יונתן היה נוטל חלקו בארץ בפני עצמו והיו כולם שוין בחלוקה:
שבעה קפלו כל העולם. האי תנא סבר דאליהו לא הוה פנחס דאי הוה פנחס בבציר משבעה הוה מצי לאשכוחי דיאיר ראה יעקב וראה פנחס וסבר נמי האי תנא דסרח בת אשר אינה חיה לעולם:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד