דף פב - ב
כמלא רוחב האורה, מלקט הפירות, [1] וסלו בידו, כדי שיוכל הלוקח ללקט את פירות הענפים החיצונים, בלא שיצטרך להדחק במקום צר, או לטפס על האילן. [2]
המוכר לחבירו בור בתוך שדהו, לדברי רבי עקיבא יש ללוקח זכות לעבור אל בורו דרך שדה המוכר, אף שלא הוזכרה זכות זו בשעת המקח, כי מוכר ב"עין יפה" הוא מוכר.
אבל לדעת חכמים המוכר מוכר ב"עין רעה", על כן אין ללוקח זכות לעבור אל בורו דרך שדה המוכר, ועליו "לפרוח באויר" או לקנות דרך מבעל הקרקע כדי להגיע לבורו.
כמו כן, הלוקח שלשה אילנות בתוך שדה חבירו, לדעת חכמים אין לו זכות לעבור דרך שדה המוכר עד שיקח לו דרך מבעל הקרקע, ולדעת רבי עקיבא: יכול הלוקח לעבור דרך שדה המוכר, כי ב"עין יפה" מכר לו.
טעם דינים אלו אליבא דחכמים: הלוקח קנה לעצמו קרקע מסויימת, ואין קרקעו של המוכר משועבדת לצרכיו של הלוקח. [מה שאין כן בלוקח שני אילנות, כפי שיתבאר בגמרא.]
מתקיף לה, הקשה רבי אלעזר על דברי רבי יוחנן: השתא, לעבור דרך שדה המוכר, אל אילנותיו אין לו זכות, דשדה המוכר ארעא אחריתי היא, [3] ואינה משועבדת ללוקח.
וכי אטו כמלוא אורה וסלו יש לו!?
הלא קל וחומר הדברים: אם דרך אין לו, אף שאי אפשר לו לטפל באילנותיו וליהנות מהם, בלא שתהיה לו גישה אליהם.
כמלוא אורה וסלו - שאין בו כל כך צורך, שהרי יכול הוא לטפס על האילן או לעמוד תחתיו וללקט, לא שכן, שלא תהיה ללוקח זכות בכך, ומדוע אמר רבי יוחנן, שיש ללוקח כמלא אורה וסלו חוץ לאילן וענפיו!?
אמר רבי זירא: מדברי רבינו, רבי אלעזר, [4] בקושייתו על רבי יוחנן, נלמד: קנה שלשה אילנות, הוא דאין לו דרך, היות ועצם הקרקע שלו, וקרקע המוכר - "ארעא אחריתי היא". [5]
הא קנה שנים יש לו ללוקח דרך בשדה המוכר, משום דאמר ליה לוקח לבעל השדה: הא בלאו הכי אילנותי בארעא דידך קיימי, שהרי הקונה שני אילנות אין לו קרקע, ומאיזה טעם אני מניח את אילנותי בקרקע שלך? - היות וקרקעך משועבד לי לכל צרכי האילן, אם כן, מאותו הטעם, אף דרך יש לי בשדך.
אמר, שאל, ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: לימא רבי אלעזר לית ליה דשמואל רביה [האם דברי רבי אלעזר כאן סותרים את דברי שמואל רבו]!?
דהא אמר שמואל: הלכה כרבי עקיבא, דאמר: מוכר ב"עין יפה" הוא מוכר, אם כן המוכר שלשה אילנות בתוך שדהו יש ללוקח דרך להגיע אל האילנות, ומדוע אמר רבי אלעזר: אין ללוקח דרך בקרקע המוכר, וכי חולק הוא על רבו!?
אמר ליה רבא: רבי אלעזר מודה לשמואל רבו שהלכה כרבי עקיבא, ומה שרבי אלעזר הקשה על רבי יוחנן, הוא משום דלא מתוקמא מתניתין כרבי עקיבא אלא כחכמים, והיות שרבי יוחנן התייחס אל דברי המשנה, על כן הקשה עליו רבי אלעזר: אם דרך אין לו לדברי חכמים, כל שכן הוא שאין לו כמלוא אורה וסלו.
וממאי, מנין לי שהמשנה אינה שנויה כדעת רבי עקיבא?
מדקתני: קנה שלשה קנה קרקע, הגדילו ישפה, זכותו של המוכר לקצוץ את הענפים שבולטים מן האילן ומפריעים לו.
ואי סלקא דעתך משנתינו כדעת רבי עקיבא היא שנויה, אמאי ישפה!?
הא אמר רבי עקיבא: מוכר בעין יפה הוא מוכר, ומסתמא היתה דעתו לתת ללוקח זכות להשאיר את הענפים בלא קציצה.
אמר ליה רב נחמן בר יצחק: יתכן שמשנתינו נשנתה אף כדעת רבי עקיבא, ואף לדעת רבי עקיבא אם הגדילו ישפה.
כי אימור דאמר רבי עקיבא: מוכר בעין יפה הוא מוכר, גבי בור ודות, דלא מכחשי ארעא, לא הבור שקנה הלוקח, ולא הדרך שאנו נותנים לו ללוקח אינם מזיקים למוכר, [6] לפיכך, בעין יפה הוא מוכר, ונותן לו דרך.
אבל גבי אילן מי שמעת ליה!?
וכי אטו רבי עקיבא סובר שהמוכר מוכר ב"עין יפה" כל כך, לשעבד לו קרקע שלו לכל מה שיגדלו ענפי האילן!?
הרי [7] הצל של הענפים מזיק לזרעים שזורע שם בעל הקרקע, ולא עוד אלא שהמוכר לא יוכל לחרוש שם בבקר מחמת גובה המרדע. [8]
מי לא מודי רבי עקיבא באילן הנוטה לתוך שדה חבירו שקוצץ בעל השדה את הענפים הבולטים לתוך שדהו כמלא גובה מרדע מעל גבי מחרישה, כדתנן לעיל כז ב. [9]
ומסתבר שאף רבי עקיבא מודה שאין המוכר מוכר ב"עין יפה" כל כך לאבד לגמרי מן הקרקע שלו.
אם כן, אפשר להעמיד את המשנה כדברי רבי עקיבא, [10] כי אמנם לעניין דרך, סובר רבי עקיבא שיש ללוקח רשות לעבור דרך שדה המוכר, היות ואין לו פסידא, אבל אם הגדילו הענפים - ישפה.
ואם המשנה יכולה להתפרש כדעת רבי עקיבא, הרי מתוך מה שאמר רבי אלעזר: השתא דרך אין לו, אורה וסלו יש לו, משמע שרבי אלעזר פוסק כחכמים דרבי עקיבא, וחולק על שמואל רבו שפסק כרבי עקיבא.
עתה חוזרת הגמרא לדברי רבי חייא בר אבא לעיל, ומסיקה: תניא בברייתא כוותיה דרבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: הקונה שלשה אילנות הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להם כמלוא אורה וסלו. [11]
אמר, שאל, ליה אביי לרב יוסף: אותן אורה וסלו, אותו שטח של "כמלא אורה וסלו", שקנה הלוקח מבעל הקרקע, כדי שיוכל ללקוט את פירות שלא בדוחק, מי זורען?
האם בעל האילן, הלוקח, זורען, והוא נחשב בעלים על הקרקע הזו.
או שמא, בעל הקרקע זורען, ואין הקרקע שייכת ללוקח, אלא משועבדת לו - שיוכל לדרוס עליה בשעת לקיטת הפירות. [12]
אמר ליה רב יוסף: תניתוה, יש ללמוד תשובה לשאלה מן המשנה בפרק המוכר פירות. [13]
שהרי כך שנינו: מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו, נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסים ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ואינו מכניס לתוכה תגרין ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת.
והחיצון [בעל הגינה החיצונית] זורע את הדרך, כי היות והגינה הפנימית היא באמצע שדהו, אנן סהדי, שלא מחל החיצון לפנימי את הדרך מכל וכל, שלא יוכל לזרוע שם.
וכשם שבעל הקרקע - "החיצון", זורע את הדרך, אף שהיא משועבדת לבעל הגינה הפנימית, כך רשאי בעל הקרקע - מוכר האילנות לזרוע את השטח של "כמלוא אורה וסלו", אף שהוא משועבד לבעל האילנות, שיוכל ללכת שם כשהוא מלקט את פירותיו.
אמר, שאל, ליה אביי: מי דמי, וכי אטו אפשר להשוות את דין "כמלא אורה וסלו" בסוגיא זו, לדין הדרך של בעל הגינה הפנימית!?
הרי התם, כאשר החיצון זורע את הדרך, לית ליה פסידא ללוקח, ולבעל הגינה הפנימית, [14] בזריעתו של החיצון, שהרי אין הדרך משמשת לו אלא למעבר, והרי הוא עובר כדרכו ודורס על הזרעים.
אבל הכא, אם יזרע בעל הקרקע את השטח של "כמלא אורה וסלו", אית ליה פסידא ללוקח האילן, ויכול הוא למנוע את בעל הקרקע לזרוע שם.
דאמר ליה לוקח למוכר: הא קמיטנפי פירי, אם יפלו פירות האילן על הזרעים, [15] על כן אינני מוכן שתזרע את השטח הזה שהוא משועבד לאילנותי.
ואם נבא לדמות את נידון המשנה ההיא לנידון שלנו, הא לא דמיא אלא למה שמבואר שם בסיפא.
שהרי שנינו: אם נתנו בית דין לבעל הגינה הפנימית דרך מן הצד, כדי להגיע אל גינתו, ודרך זו ניתנה לו בהסכמת שניהם - אנן סהדי שמחל לו החיצון את הדרך לגמרי, להיות מיוחד להליכה ולא לזריעה.
לפיכך, נכנס הפנימי בשעה שהוא רוצה ויוצא בשעה שרוצה, וזה וזה אינן רשאין לזורעה.
וכשם שבאותם דרך זה וזה אינם רשאים לזורעה, כך בנידון דידן זה וזה אינם רשאין לזרוע את ה"כמלא אורה וסלו".
ו"קל וחומר" הוא: אם באותה דרך, שאין בזריעה אלא הפסד מועט, שהזרעים מעכבים מעט את ההליכה - אין בעל הקרקע רשאי לזורעה, כל שכן לגבי "כמלא אורה וסלו" שאין בעל הקרקע רשאי לזרוע שם, היות ויש ללוקח הפסד מרובה, שהפירות מיטנפים על ידי הזרעים. [16] ומסקינן: תניא בברייתא כוותיה דאביי: הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להם כמלוא אורה וסלו, וזה וזה אינן רשאין לזורעה.
ודנה הגמרא: כמה יהא ביניהן: בין האילנות, ונאמר: קנה שלשה קנה קרקע תחתיהן וביניהן וכו'?
שהרי, אם קרובים האילנות זה לזה יותר מדאי, הרי הן כיער העומד להתלש, ולא חשיבי.
ואם רחוקים האילנות זה מזה יותר מדאי, אינם מצטרפים זה לזה; הרי הם כשלשה אילנות נפרדים, ואינם נחשבים "שדה אילן" לקנות את הקרקע. [17]
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: לא קנה קרקע אלא מארבע אמות רווח בין אילן לאילן, ועד שמונה אמות.
כי אם הרווח שבין אילן לאילן הוא פחות מארבע אמות, הרי אין המחרישה ראויה לחרוש ביניהם, ועומדים הם להעקר. [18]
ואם יש להם שמונה אמות אמות, הרי הם "מפוזרים", ואינם מצטרפים להחשב "שדה אילן". [19]
ורבא אמר רב נחמן אמר שמואל: לא כדברי רב יוסף, אלא משמונה אמות ועד שש עשרה, אם נטועים הם בתוך שמונה אמות, הרי הם "יער" ולא "שדה אילן", וכן אם יש להם שש עשרה אמה, אינם "שדה אילן", אלא כל עץ ועץ נחשב בפני עצמו. [20]
רב יוסף חלה ושכח מתלמודו.
אמר ליה אביי לרב יוסף: לא תפלוג עליה דרב נחמן, כי בודאי שמועתו של רב נחמן בשם שמואל היא השמועה הנכונה, ואתה חלית ושכחת.
דהא תנן במתניתין כוותיה דרב נחמן.
נאמר בתורה [דברים כב ט]: "לא תזרע כרמך כלאים, פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם". וקיבלו חכמים שהזורע בצד הכרם, וכל שכן בתוכו, הרי זה "קידש" ונאסרו שניהם, הזרע והכרם, בהנאה [21] ולא כרם בלבד נאסר על ידי הזרע שבצידו, אלא אף הזורע בסמוך לגפן יחידית נאסרו שניהם בהנאה.
מכל מקום, אין דין הכרם ודין גפן יחידית שוים, כי הזורע סמוך לכרם חייב להרחיק ארבע אמות, והזורע סמוך לגפן יחידית די לו שירחיק שלשה טפחים. [22]
ומה הוא "כרם"? קיבלו חכמים ש"כרם" היינו חמש גפנים לכל הפחות שנטועות בשתי שורות, שתי גפנים כנגד שתי גפנים, וגפן חמישית יוצאת כזנב. [23]
חמש גפנים שעומדות בשורה אחת, אין זה "כרם", וכן אם היו הגפנים קרובות זו לזו יותר מדאי, או שהיו מרוחקות זו מזו יותר מדאי, אין זה "כרם", יכול הוא לזרוע בין הגפנים והרי כל אחת מהגפנים נידונית כגפן יחידית, שאין צריך להרחיק ממנה אלא שלשה טפחים.
כדי להתיר לזרוע בין שורות הגפנים, צריך להרחיק גם את זמורותיהן, ולא די במה שעיקרי הגפנים רחוקים זה מזה. [24] דתנן [כלאים פרק ד משנה ט]: הנוטע את כרמו שש עשרה אמה על שש עשרה אמה, שהיו בין שורה לשורה שש עשרה אמות, אין זה כרם, ומותר להביא זרע לשם, בין שורה לשורה.
טעם הדבר הוא: הגפנים מרוחקות זו מזו יותר מדאי, שהרי יש רווח שש עשרה אמה בין שורה לשורה, נמצא שאין כאן "כרם", ויכול הוא לזרוע בין השורות, אם ירחיק שלשה טפחים מן הגפנים, כדין הזורע סמוך לגפן יחידית.
אמר רבי יהודה: מעשה היה בצלמון [שם מקום] באדם אחד שנטע את כרמו שש עשרה על שש עשרה אמה, ורצה לזרוע בין השורות.
ומה עשה? בשנה אחת היה הופך את שער [ענפי האילנות, הזמורות] של שתי שורות הגפנים לצד אחד, וזורע את הניר [בכרמו של אותו אדם היו הרבה שורות, והוא רצה לזרוע ביניהם, מה עשה? הפך את הזמורות של שתי שורות סמוכות והיטה אותם אל הרווח שביניהם, וכן עשה בזמורות של שתי השורות הנטועות להלן, וכן בכל שורות הכרם.
אחר כך חרש (עשה ניר) ברווח שבין זוגות השורות, שאין הזמורות באותו אויר, וזרע שם.] [25]
לשנה האחרת היה הופך את השער של שתי שורות הגפנים, למקום הזרע, שזרע בו אשתקד, וזרע את הבור, שהיה אשתקד בור מחרישה וזריעה. [26]
ובא מעשה זה לפני חכמים והתירוהו.
משמע, דוקא אם יש ביניהם שש עשרה אמה נחשבות הגפנים כרחוקות זו מזו, אבל אם היו ביניהן פחות משש עשרה אמה, הרי זה "כרם", ואסור לזרוע שם.
וכשם שלענין כרם, עד שש עשרה אמה נחשבות הגפנים כאחד, ואינן "מפוזרות" - להיות נידונות כל אחת בפני עצמה, כך לענין מוכר אילנותיו - אם אין שש עשרה אמה בין אילן לאילן, הרי זה "שדה אילן", ואם קנה שלשה קנה קרקע, כדברי רב נחמן.
לפיכך, אמר אביי לרב יוסף: אל תחלוק על רב נחמן, כי בודאי שמועתו אמיתית, ומה שאמרת אתה בשם רב יהודה בשמו של שמואל, אינו נכון, אלא שחלית ושכחת.
אמר ליה רב יוסף: אנא לא ידענא, אינני סובר שהלכה כאותה משנה, אלא כמו שאמרתי: למעלה משמונה אמות הרי אלו "מפוזרים", ואינם "שדה אילן" לענין מכירת הקרקע, ולא "כרם" לענין איסור כלאי הכרם.
הערות
[1] מלקט תאנים נקרא "אורה". [כבוצר בגפנים, קוצר בתבואה, גודר בתמרים, מוסק בזיתים ומלקט בשאר אילנות].
[2] תחתיהן וביניהן קנה קניין גמור, חוצה להן כמלוא אורה וסלו - להשתמש בהן בשעה שאורה את האילנות בלבד - שיטה מקובצת.
[3] על פי הב"ח, וכן משמע ברשב"ם ובפירוש רבינו גרשום שהכל בכלל הקושיא ולא נאמרה תשובה לקושייתו של רבי אלעזר.
[4] רבי אלעזר היה מרא דארעא דישראל - נדה כ ב.
[5] רשב"ם. לפי זה בלוקח שני אילנות יש לו דרך, היות ולא שייכא התם סברת "ארעא אחריתי היא", וכפי שנתפרש בפנים. ובתוספות פירשו: מדברי רבי אלעזר משמע שיותר מסתבר לתת ללוקח דרך מאשר לתת לו כמלא אורה וסלו. והנה לוקח שני אילנות "לא ישפה" [אף שצל האילן מזיק לזרעיו של המוכר], כל שכן שיש לו רשות לדרוס על שדה המוכר בשעת ליקוט הפירות [כמלא אורה וסלו], ואם יש לו כמלא אורה וסלו - כל שכן שיש לו דרך. [ב"גידולי שמואל" תלה פלוגתת רשב"ם ותוספות אם במוכר שני אילנות יש לו כמלא אורה וסלו].
[6] על פי רשב"ם. [לפירושו מדובר באדם שמכר בור לחבירו, ולדעת רבי עקיבא הלוקח מקבל גם דרך. ובפירוש רבינו גרשום פירש באדם שמכר שדהו והבור אינו בכלל המכר, ולדעת רבי עקיבא שבעין יפה הוא מוכר, לא שייר המוכר לעצמו דרך אל הבור, על זה אומרת הגמרא כאן: היות והבור אינו מכחיש בקרקע, כדי שנאמר: המוכר שייר לעצמו זכות בקרקע שמכר ללוקח, על כן לא נחת המוכר לשייר לעצמו זכות של דרך אל הבור, וראה לעיל לז א, עא ב שם מבאר גם הרשב"ם כדברי רבינו גרשום כאן].
[7] כתב הרשב"א: מה שהגמרא תירצה שהמוכר מעכבו אף לדעת רבי עקיבא משום עיכוב המחרישה, ולא אמרה משום דדילמא אמר ליה עד כאן היו ענפיו משולחין ותחתיהן שלי, הוא משום דעדיפא ליה למינקט הא, דאפילו כי לא טעין טענת הרמאין אית ליה להאי פסידא עד שיקוץ מלא המרדע דמעכב את המחרישה, אי נמי הא אפשר ליה בקביעות תחומין. [ולדעת הרמב"ן (ראה לעיל עמוד א הערה 7) שאם נחלקו המוכר והלוקח לאחר זמן, זה אומר עד כאן היו מגיעין ענפי האילן בשעת המכירה כמו שהם היום, והמוכר אומר לא כי אלא נארכו הבדים, על הלוקח להביא ראיה, יש לומר שלפי דעת רבי עקיבא אין המוכר יכול לכוף את הלוקח לשפות את הענפים, כי לדעת חכמים יכול הוא לכופו לשפות את הענפים כדי שלא יצטרך לטרוח בדינא ודיינא, אבל לדעת רבי עקיבא שבעין יפה הוא מוכר, לא שייך טעם זה].
[8] רשב"ם. והכוונה: דרך החורש בבקר להוליך עמו מרדע - "מלמד הבקר", כדי להכות את הבהמה כאשר צריך להטותה אל הדרך הישרה, אם כן צריך הוא - נוסף לגובה המחרישה, עוד גובה כדי שיוכל להניף בו את המרדע על הבהמה בשעת החרישה - על פי דברי הערוך. [ראה עוד ברבינו יונה בביאור פסידא דמוכר].
[9] קושיית הגמרא מתפרשת כך: המשנה לעיל כז ב נשנתה בסתם, משמע שאין חולק בדבר, ואף רבי עקיבא מודה בה. ואם תאמר: מוכר ולוקח שאני היות ובעין יפה הוא מוכר! ? יש לומר: מתניתין דפרק לא יחפור סתמא קתני, כל אילן שנוטה לשדה חבירו, ולא חילקה בין נוטע סמוך למיצר, לבן קונה אילן, אם כן רבי עקיבא דלא פליג על אותה משנה, סבירא ליה שאף לוקח אילן חייב לקצוץ את ענפי אילנו עד גובה המרדע - רשב"א.
[10] כתב הרשב"ם: אף על פי שהעמדנו את הסיפא דלקח שלשה אם הגדילו ישפה אף כרבי עקיבא, מכל מקום רישא דקתני: הלוקח שני אילנות לא קנה קרקע, ודאי לא מתוקמא כרבי עקיבא, דלרבי עקיבא הלוקח שני אילנות קנה קרקע, [וכן כתב הרשב"ם לעיל לז ב, עב א] אמנם תוספות [לעיל לז ב ד"ה מכר] חולקים וסוברים שאף לרבי עקיבא מכר שנים אין לו קרקע, וראה לעיל עמוד א הערה 11.
[11] [אין להקשות: דילמא הך בריתא כרבי עקיבא, ואילו רבי יוחנן דיבר גם אליבא דרבנן, ועל זה אין ראייה מן הברייתא! ? כי יש לומר: גם אליבא דרבי עקיבא יש חידוש בדברי רבי יוחנן, כי יש לומר דוקא דרך יש לו, שהיות ואי אפשר בלא דרך, גמר המוכר והקנה לו בעין יפה, אבל כמלוא אורה וסלו אין לו, היות ויכול הוא ללקט את פירותיו בדוחק בלא שיהיה לו "כמלא אורה וסלו" מחוץ לשטח שתחת האילן וענפיו].
[12] א. אם תימצי לומר בעל הקרקע זורען, יש רשות לבעל האילן לדרוס על הזרעים בשעה שהוא מלקט את פירותיו. ב. כל ספק הגמרא הוא ב"אותן אורה וסלו" אבל "תחתיהן וביניהן" פשיטא שבעל האילן זורעם - רשב"ם. [כפי שנתבאר לעיל הערה 2 שתחתיהן וביניהן הוו ממונא דלוקח לגמרי, ורק לענין אורה וסלו יש לומר שאינם שלו ממש, אלא שנשתעבדו לו לעניין שיוכל לדרוס עליהם בשעת לקיטתו].
[13] לקמן צט ב.
[14] "לוקח" לאו דווקא, דהא מיירי התם ביורשים או שותפים שחלקו כמו שכתב שם רשב"ם.
[15] רשב"ם. ורבינו גרשום כתב: משום דקא מיטנפי פירי מחמת הזריעה והזבל שנופלים הפירות ביניהם. [ברבינו יונה סוף ד"ה תניא כוותיה משמע שהחשש הוא שיפלו הפירות מידו של בעל האילן בשעת לקיטתם. ומדברי הר"י מיגאש משמע שהפירות נופלים מן האילן].
[16] ואמנם, את השטח של כמלא ואורה וסלו לא קיבל הלוקח על ידי בית דין, ואף המוכר והלוקח לא דיברו על כך ביניהם להדיא, מכל מקום נחשב הדבר כמו "נתנו לו בית דין מדעת שניהם", היות ומסתמא הקונה אילנות יש לו שיעור אורה וסלו.
[17] רשב"ם. ובסמ"ע רטז כד כתב: בפחות מארבע אמות אין להם יניקה כפי צרכן וכעקורים דמו, ויותר משש עשרה אמות [למסקנה כרבא] אין הקרקע בטילה אצלן כיון שאין צריך ליניקתן, וראה עוד בנמוקי יוסף.
[18] כתב הרשב"ם: ארבע אמות רווח לבד עובי האילנות, כדמוכח לקמיה. [כוונת רשב"ם למעשה דרב יהודה בדורא דרעותא, על פי פירושו שם דלא כתוספות דהתם].
[19] כתב רשב"ם: עד שמונה אמות - ולא "עד" בכלל, כלומר בשמונה אמות רווח נחשבים "מפוזרים", וכן כתב רשב"ם לענין שש עשרה אמות לדעת רב נחמן. אמנם תוספות חולקים [לקמן ד"ה זיל וד"ה כמה] וסוברים: עד ועד בכלל, ואין נחשבים מפוזרים אלא כשהם רחוקים מעט יותר משמונה אמות לרב יוסף, ומעט יותר משש עשרה אליבא דרב נחמן. וכן דעת הרשב"א, ראה שם.
[20] ראה להלן פה א הערה 6 דברי ה"חזון איש" בביאור מחלוקת האמוראים.
[21] כתב רשב"ם: האידנא קיימא לן כרבי יאשיה שאין איסור כלאי הכרם אלא כשזורע חיטה שעורה וחרצן במפולת יד, ויכול הוא לזרוע בסמוך לכרם, ואין הם נאסרים בהנאה, וכן כתבו תוספות בקידושין לט א. אבל שיטת הרמב"ם שאף על פי שאין איסור בזריעה מכל מקום נאסרים הכרם והזרעים בהנאה וכן דעת הר"ן, ראה ב"כסף משנה" כלאים ה ז.
[22] תוספות. [ראה ברש"ש דהוא פלוגתא דתנאים כלאים פרק ו משנה א, ובר"ש כתב להרחיק ששה טפחים וכן פסק הרמב"ם].
[23] לשיטת הרשב"ם [פג א ד"ה ג גפנים] שתי שורות גפנים באחת שתי גפנים ובשניה שלש גפנים שתים מהן כנגד שתים שבשורה הראשונה והשלישית אחריהן, הרי אלו: שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב. אך הרמב"ם סובר שבכהאי גוונא אין כאן כרם. ומכל מקום שתי שורות גפנים שבכל אחת לפחות שלש גפנים - הרי זה כרם ראה בדבריו [כלאים ז ב, ז ז].
[24] דין זה אינו אלא מדרבנן, ולשיטת רשב"ם ותוספות, כפי שיבואר בהערות להלן.
[25] לדעת הרשב"ם הזמורות מצמצמות את הרווח שבין הגפנים, הרי זה כמו שנטע את הגפנים בפחות משש עשרה אמה בין שורה לשורה, ונמצא שהמקום שאליו הפך את ה"שער" יש לו דין כרם, וכן כתבו התוספות שמדרבנן הוא נחשב כרם, אם כן עליו להרחיק את הזרע ארבע אמות מן השורה, ואינו רשאי לזרוע את כל הרווח שבין השורות. [וראה בהגהות ר"ש מדסוי והרש"ש. אבל הר"ש כתב שהוא הפך את השער לצד אחד היות ואסור לסכך את גפנו על גבי תבואתו, [מדרבנן - תוספות הרא"ש] אם כן לא היה לגפנים דין כרם ודי היה לו להרחיק מן הגפנים, ששה [או שלשה] טפחים כדין עבודת גפן יחידית. [גם במקום שאליו הפך את השער יש לו אפשרות לזרוע, אם אין ענפי הגפן מגיעים לשם]. ובפירוש המשניות להרמב"ן כתוב שהוא היה יכול לזרוע את כל השטח שבין שורות הכרם. וכתב ב"משנה ראשונה" שעל ידי הפיכת השער הותרה הזריעה אפילו בסמוך לגפנים [כמו שמצאנו בכלאים פרק ג משנה ה].
[26] הוא זרע את הבור דאשתקד, והניח את מקום הזרע דאשתקד, כדרך בני אדם: מקום שזורעים בו שנה אחת, לשנה אחרת מניחים אותו בור בלא חרישה ובלא זריעה, אבל מצד הלכות כלאים לא היה בדבר זה שום צורך - ר"ש.
סט. הרי אמרו קנה שלשה קנה קרקע וכמה אמר רב חייא בר' אבא א"ר יוחנן הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו. כלומר קונה כל אורה וסלו דקאמרינן שעבודא בעלמא הוא, אבל גוף הקרקע לא קני דומיא דדרך. תדע דהא זה וזה אין רשאין לזרוע כדבעינן למימר קמן:
ע. מתקיף רבי אלעזר השתא דרך אין לו אלמא הויא לה כארעא אחריתי מלוא אורה וסלו מיבעיא. א"ר זירא מדברי רבנו נלמוד שלשה הוא דאין לו דרך הא שנים יש לו דרך דא"ל בארעא דידך קימי. כלומר מדברי רבנו דאמר טעמא גבי שלשה הוא דאין לו דרך משום דהויא לה כארעא אחריתי, ש"מ שלשה הוא דאין לו דרך, דכיון דיש להו קרקע הויא לה כארעא אחריתי ולא משתעבדא ליה שאר ארעיה דמוכר כלל, דמוכר בעין רעה מוכר, הא שנים כיון דלית להו קרקע אלא אשתעבודי הוא דמשתעבדא להו קרקעו של מוכר כל זמן שהן קימין, יש לו דרך, דהא לאו כארעא אחריתי דמיא, ומצי א"ל לוקח למוכר בארעא דידך קימי, וכי היכי דאשתעבדא להו קרקע דידך לגופיהו (הם) הכי נמי משתעבדא להו למיתב להו דרך. אי נמי משום דלא גרע מנחיל של דבורים, דתנן (ב"ק קיד,א) ומהלך בתוך שדה [חבירו] ונוטל את נחילו, הני נמי כיון דבארעיה דמוכר קימי, כל זימנא דצריך למיעל לצורך אילנות דיליה כמאן דעייל למשקל ממוניה מרשותא דחבריה דמי, ולא מצי א"ל עקור אילנך בחדא זימנא שקול וזיל, דמסתמא אשתעבד ליה לקיומינהו התם כל זמן שהן קיימין.
א"ל רב נחמן בר רב יצחק לרבא לימא רבי אלעזר לית ליה דשמואל רביה דאמר שמואל הלכה כר' עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר. דאי אית ליה דשמואל רביה אפי' שלשה נמי אמאי אין להן דרך, נהי נמי דכארעא אחריתי דאמיא, הא קי"ל מוכר בעין יפה מוכר, וכי זאבין ליה פיסקא דארעא בי מצעי ארעיה זאבין ליה נמי דרך, מידי דהוה אמחיצת הקנים שהיא בית רובע ואבור וגת ושובך, דאע"ג דכארעא אחריתי דמיא כיון דמכרן לאחר קאמר רבי עקיבא דאין הלוקח צריך ליקח לו דרך.
אמר ליה לא מיתוקמא מתני' כרבי עקיבא. וכי קא"ר אלעזר שלשה אין לו דרך, אליבא דהאי תנא דמתני' קאמר דלית ליה כרבי עקיבא, ממאי מדקתני הגדילו ישפה את הענפים ואי ס"ד מתני' ר"ע היא, דאמר מוכר בעין יפה מוכר, אמאי ישפה. א"ל אפי' תימא רבי עקיבא, אימור דא"ר עקיבא היכא דלית ליה פסידא למוכר, כגון דרך וכיוצא בו, דאע"ג דעייל פנימי ונפיק עילויה לית ליה פסידא לחיצון בהכי, דהא תנן החיצון זורע את הדרך, היכא דאית ליה פסידא לחיצון מי אמר מי לא מודה ר"ע באילן הנוטה לתוך שדה חבירו שקוצץ מלוא המרדע ע"ג המחרישה. הכא נמי כיון דהויא לה כארעא אחריתי מיחייב למיקץ, כי היכי דכי חריש לה חיצון לארעיה לא ליעכבו ענפים דאילנות דפנימי עילויה.
וש"מ דהקונה שלשה אילנות בתוך של חבירו, לטעמיה דר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר יש לו דרך.
וקימ"ל כר"ע, דהא איפסיקא הלכתא בפ' המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא סה,א) כותיה. וליתא לדרבי אלעזר דמוקים לה למתני' דלא כר' עקיבא, דהא דחייא רב נחמן בר יצחק ואוקימנא למתני' כר"ע. וא"צ לומר בקונה שני אילנות דיש לו דרך לדברי הכל, כדוקייה דר' זירא:
עא. ושמעינן נמי מינה דמתני' דקתני גבי הקונה שלשה אילנות הגדילו ישפה ואלו גבי שנים קתני לא ישפה, היינו טעמא דגבי שלשה כיון דקנה קרקע הויא לה כארעא אחריתי הילכך הוה ליה כאילן הנוטה לתוך שדה חבירו שקוצץ מלוא המרדע על גבי המחרישה, ואלו גבי שנים כיון דבארעיה דמוכר קימי, כי היכי דמשתעבדא ליה ארעא לעיקר אילנות הכי נמי משתעבדא לענפים דידהו:
עב. ומדלא אוקימנא למתניתין דלא כרבי עקיבא מדקתני הקונה שני אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא (י)קנה קרקע, ש"מ דמודי בה ר"ע, וכבר פרישנא טעמא לעיל (בבא בתרא עא,א סי' פא):
עג. תניא כותיה דרבי חייא בר אבא הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו. כלומר הרי זה קנה קרקע שתחתיהן, והוא הקרקע שתחת הענפים שהיו מצויין בשעת מכירה, והקרקע שביניהן, קניין גמור, וחוצה להן משועבד לו כמלוא אורה וסלו:
עד. א"ל אביי לרב יוסי אותו מלוא אורה וסלו מי זורעו א"ל תניתוה החיצון זורע את הדרך א"ל מי דמי התם גבי דרך לית ליה פסידא ללוקח. שהרי אינו מכניס לתוכה תגרין שיהו נדחקין באותן זרעים, ואמטול הכי זרע ליה חיצון דגופא דארעא דידיה הוא, ושעבודא בעלמא הוא דאית ליה לפנימי בגוה לסגויי בהו, וכיון דלית ליה פסידא בזריעתה לא מצי מעכב עלויה. אבל הכא גבי מלוא אורה וסלו אי זרע ליה חיצון אית ליה פסידא ללוקח דא"ל קא מטנפי פיראי. הא לא דמיא אלא להא נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם, מכניס לתוכה תגרים וזה וזה אינן רשאין לזרעה. פנימי אינו רשאי דהא לית ליה זכותא בגופה דארעא אלא לסגויי בה בעלמא, וחיצון אינו רשאי, דאית ליה פסידא לפנימי, כדי שלא יהו התגרים והנכנסין והיוצאין נדחקין באותן זרעים כדברירנא התם (לקמן בבא בתרא צט,ב), הכא נמי כיון דאית ליה פסידא ללוקח דקא מיטנפי פירי דידיה אין המוכר רשאי לזרעו. וש"מ דהאי מלוא אורה וסלו דיהבינן ליה ללוקח לאו לגמרי קא קני ליה, אלא שעבודא בעלמא הוא דאית ליה בגויה לצורך אורה וסלו ותו לא. דאי לא תימא הכי, אמאי אינו רשאי לזורעו. ועוד מדאוקימנא לטעמיה כי טעמא דדרך, ש"מ דתרויהו חד טעמא נינהו:
עה. וש"מ דההיא דתנן (לקמן בבא בתרא צט,ב) גבי נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם וזה וזה אינן רשאין לזרעה, טעמא דמילתא משום דאית להו פסידא לפנימי הוא:
עו. תניא כותיה דאביי הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו וזה וזה אינן רשאין לזרעה. ואמלא אורה וסלו קאי ותו לא, והכי קאמר, הרי זה קנה תחתיהן וביניהן קנין גמור, וחוצה להן משועבד לו כמלא אורה וסלו. ואותו מלא אורה וסלו זה וזה אינן רשאין לזרעו. אבל מה שתחתיהן וביניהן ודאי בעל האילנות רשאי לזרעו דהא קנייה קנין גמור. דאי לא תימא הכי, הא דקתני קנה שלשה קנה קרקע, למאי אהני ליה. וכי תימא לשעבודא בעלמא, אם כן מאי איכא בין דינא דב' אילנות [לדינא דג' אילנות]. ותו הא דקתני אם מתו יש לו קרקע, אי לא זרע ליה למאי חזי:
עז. וכמה יהא ביניהן. כלומר הא דתנן קנה שלשה קנה קרקע, כמה יהא ביניהן ויהיו כשדה אילן ויהא להן קרקע. א"ר יוסי א"ר יהודה אמר שמואל מארבע אמות עד שמונה רבא אמר ר"נ אמר שמואל מח' אמות עד שש עשרה. כלומר פחות מכאן הרי אלו רצופין דינקי מהדדי טובא ומכחשי אהדדי ולעקירה קימי. יתר על כן נמי אע"ג דמיערבא יניקתן כיון דלמראית העין מפוזרין נינהו כל חד מיניהו באנפי נפשיה קאי ולא מצטרפי למהוי כשדה אילן. ולית הלכתא כחד מיניהו, אלא כדפסק רבא הלכתא לקמן (בבא בתרא פג,א) מד' ועד י"ו ועד בכלל. והוא הדין נמי לענין כלאים כדבעינן למימר קמן:
עח. א"ל אביי לרבי יוסי לא תיפלוג עליה דר"נ דתנן מתני' גבי כלאים כותיה דתנן הנוטע כרמו י"ו אמה על י"ו אמה. כלומר שהרחיק שורה מחברתה י"ו אמה, מותר להביא זרע לשם, דלא מצטרפי שורות להדדי, והויא לה קרחת שבנתים כשדה לבן, וא"ר יהודה מעשה בצלמון באחד שנטע את כרמו י"ו אמה והיה הופך שער שתי (צורות) [שורות] לצד אחד, כלומר היה הופך את הענפים של שתי (הצורות) [השורות] לי"ו אמה פנוי שביניהן, וזורע את הניר. והוא י"ו אמה אחרות שבין שורה שנייה לשלישית. לשנה אחרת היה הופך את (הזרע) [השער] למקום זרע וזורע את הבור ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו. דש"מ דכל היכא דמרחקי מהדדי י"ו אמה לא מצטרפי לענין כלאים, וה"ה נמי גבי מקח וממכר. רבא מיהו הא דקא דייק מינה ר"נ לענין רצופין למהוי שיעורא דרצופין פלגא דמפוזרין ליתה, דהא דחיא רבא בהדיא.
ומ"ש משביעית דסגיא לן בשלשה אילנות לבית סאה. התם ביניקת השרשין תליא מילתא, דכל היכא דמטיא יניקת השרשין משדה האילן הוא, הרי חרישתו מועלת לאילן, וכיון דתלתא ינקי ליה לכוליה בית סאה נמצאת יניקתן מתערבת ואמטול הכי מצטרפין למהוי שדה אילן וחורשין לכל בית סאה בשבילן עד ראש השנה (ר' שביעית פ"א מ"ב). דכל היכא דחריש ליה לכוליה בית סאה אהנויי מהני להו לאילנות ואשתכח דלשדה האילן קא חריש. אבל לגבי כלאים לא ביניקת השרשין תליא מילתא אלא במראית העין תליא מילתא, כדאמרי' בכמה דוכתי, והיכא דיש ביניהן י"ו אמה אינן מצטרפין למראית העין הואיל ויש ביניהן כשיעור דרך הרבים. וה"ה לענין מקח וממכר, דלא אכפת לן ביניקת השרשין אלא במראית העין הדבר תלוי ובשש עשרה אמה סגיא. וכבר ברירנא בסוף פרק המוכר את הבית (לעיל בבא בתרא עב,א סי' פב) בירור יפה:
שהתנה עמו לקצוץ כדי שיחליף א''כ ודאי לא מכר לו את הקרקע ליטע אחר במקומו ובדוחק יש לומר דרישא איירי בזבין לחמש שנים ולא סיפא ואין להקשות דהכא משמע דשאר אילנות מתקיימי טפי מן הדקלים ובפ' האשה שנפלו (כתובות דף עט. ושם ד''ה דקלי) אמר ארעא ובתי בתי אילני ודיקלי דיקלי דהתם לאו משום דדיקלי מתקיימי טפי אלא משום דחשיבי טפי מאילני אע''ג דאין מתקיימי כ''כ ואע''ג דקאמר התם דיקלי וגופני דיקלי ואע''ג דגופני חשיבי מדיקלי כדאמרי' בהחובל (ב''ק דף צב. ושם ד''ה למחר) דשמואל אייתי ליה אריסיה תמרי ואכל טעם בהו טעמא דחמרא אמר קא מכחשי גופני כול' האי למחר אייתי לי מקורייהו דדיקלי לא קנו גופני וגופני קנו דיקלי מכל מקום טוב הוא לקנות דיקלי מגופני דגופני אית בהו טרחא וצריך להוציא עליו הוצאות הרבה אבל דקלים אין בהן טורח ובא לו הריוח מאליו: מדברי רבינו נלמד שלשה אין להן דרך הא שתים יש להן דרך פי' משמע מתוך דברי ר' אלעזר דיותר יש להן דרך מאורה וסלו ומדתנן בשנים הגדילו לא ישפה אלמא יש לו אורה וסלו כיון דאפילו משפה אינו ומדיש לו אורה וסלו בשנים כל שכן דרך: וזורע. את הניר. ואינו מרחיק הזרעים מן השורה אלא כדי עבודת הכרם ששתי שורות ששערן לצד אחד חשיבי כרם אע''פ שמן העיקר אנו מודדין ט''ז ויש בין שני השורות ט''ז אמה והוו מפוזרין והוי גפן יחידי דאין צריך להרחיק אלא שלשה טפחים מכל מקום ביניהן תחת ענפי הגפנים אסור לזרוע מדרבנן וחשיבי כרם:
220ימים לסיום הש״ס