דף עד - ב
נחית בר אמוראי [צוללן] [1] לאתויה ורגש ובעי לשמטיה לאטמיה, ושדא זיקא דחלא ונחת.
[ירד צוללן למים כדי להביא את הארגז; נחרד הכרשא ונרעש [2] ורצה לחתוך את יריכו של הצוללן; השליך הצוללן נאד של חומץ, הבריח את הכרשא על ידי ריחו של החומץ, והמשיך בדרכו אל הארגז].
נפק בת קלא, אמר לן: מאי אית לכו בהדי קרטליתא דדביתהו דרבי חנינא בן דוסא, דעתידה דשדיא תכלתא בה לצדיקי לעלמא דאתי.
[יצאה בת קול ואמרה לנו: מה לכם ולארגזה של אשת רבי חנינא בן דוסא, שהיא עתידה להצניע בה חוטי תכלת למצות ציצית, [3] עבור טליתותיהם של הצדיקים בעולם הבא [4]]. [5]
ד. רב יהודה הינדוא משתעי: זימנא חדא, הוה אזלינן בספינתא, וחזינן ההוא אבן טבא דהוה הדיר לה תנינא.
[רב יהודה מארץ כוש סיפר: פעם אחת, נסענו בספינה, וראינו אבן טובה בתוך המים שתנין מסובב אותה].
נחית בר אמוראי לאתויה, אתא ההוא תנינא, רגש וקבעי למבלע לספינתא.
[ירד צוללן לתוך המים כדי להביא את אותה אבן טובה, נחרד אותו תנין ונרעש ורצה לבלוע את הספינה].
אתא פושקנצא [עורב נקבה] פסקיה לרישיה, חתכה את ראשו, של התנין, ומרוב הדם אתהפיכו מיא, והוו דמא.
אתא תנינא חבריה, בא חברו של התנין, שקליה, לקח את האבן הטובה, ותליה ליה, ותלאה בתנין הפצוע, וחיה התנין הפצוע על ידי אותה אבן טובה.
הדר אתא, קא בעי בלעא לספינתא, הדר אתא ציפרא פסקיה לרישיה.
[חזר התנין ורצה לבלוע את הספינה, ושוב באה ציפור וחתכה את ראשו].
שקלוה לההיא אבן טבא, שדיוה לספינתא, הוה הני ציפרי מליחי בהדן אותבינהו עלייהו, שקלוה ופרחו להו בהדה.
[לקחו אנשי הספינה את האבן הטובה, והשליכו אותה בספינה; היו בספינה ציפורים שאחר שחיטתם מלחו אותם כדי שיתקיימו, הניחו עליהם [6] את האבן לנסות אם אכן יחיו שוב הצפורים; קמו הצפורים לתחייה, לקחו את האבן עמהם ופרחו להם]. [7]
תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע, שהיו באין, נוסעים, בספינה, והיה רבי אליעזר ישן, ורבי יהושע נעור. [8]
נזדעזע, נחרד ונבהל, רבי יהושע, וננער רבי אליעזר.
אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: מה זה יהושע? מפני מה נזדעזעת?
אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: מאור גדול ראיתי בים ונחרדתי.
אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: שמא, יתכן שעיניו של לויתן ראית; והרי עיניו של לויתן מאירות ביותר, דכתיב על הלויתן, [איוב מא י]: עיניו זורחות ומאירות [9] כעפעפי שחר. [10]
אמר רב אשי: אמר, סיפר, לי הונא בר נתן: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא, פעם אחת הלכנו במדבר.
והואי אטמא [ירך] דבשרא בהדן, פתחנא את הירך ונקרינא את החלב וגיד הנשה שבה, ואנחנא אעשבי, אדמייתינן ציבי לצלות את הירך, חלם אטמא, נתחברו חיתוכיה של הירך, וטוינן.
[היתה תחת ידינו ירך של בהמה, פתחנו אותה וניקרנו את החלב וגיד הנשה שבה, והנחנו אותה על גבי עשבים, עד שהבאנו עצים כדי לצלות את הירך, התחברו ונדבקו חיתוכיה של הירך, וצלינו אותה].
כי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא, חזינהו להנהו גומרי, גחלים, דהוו קא מלחשי.
[כאשר חזרנו לאותו מקום, אחרי שנים עשר חודש, ראינו את הגחלים, שנשארו מן העצים עליהם צלינו את הירך, והנה הם עדיין "לוחשים", ולא כבתה האש שבקרבם לגמרי].
כי אתאי לקמיה דאמימר וסיפרתי לפניו מעשה זה, אמר לי: ההוא עישבא שעליו הנחתם את הירך החתוכה - סמתרי הוה, שהוא עשב המחבר חתכים בבשר. [11]
והנהו גומרי שלא כבתה אישם, למרות שעברו עליהם שנים עשר חודש - גחלים דריתמא הוו, שאינם כבים אלא לאחר זמן מרובה.
נאמר בתורה [בראשית א כא]: "ויברא אלהים את התנינים הגדולים" הכא, בבבל, תרגימו ופירשו מקרא זה: התנינים הגדולים הם ארזילי דימא - "ראמים" שבים. [12]
רבי יוחנן אמר: זה לויתן "נחש בריח" ולויתן "נחש עקלתון", התנינים הגדולים הם לויתן זכר ולויתן נקבה, הלויתן הזכר הוא זקוף וישר כבריח, והנקבה מקיפה את כל העולם. [13]
וכבר הוזכרו בריות אלו במקרא, שנאמר [ישעיה כז א]: "ביום ההוא, יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים".
[סימן לשלש מימרות של רב יהודה בשם רב: כל, שעה, ירדן]
כתב המהרש"א: דע כי יש לנו להאמין בכל הדברים האלו בפשטן, ואין הדברים יוצאים ממשמען. [אף שבודאי רומזים הדברים גם לדברים עמוקים].
א. אמר רב יהודה אמר רב: כל [14] מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, זכר ונקבה בראם.
ואף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, זכר ונקבה בראם הקדוש ברוך הוא מתחילה. 14* 14*. א. נאמר בתורה [בראשית א כא]: "ויברא אלהים את התנינם הגד?לים" הקרי הוא תנינים בלשון רבים והכתיב הוא תנינם בלשון יחיד, מכאן למדו חז"ל שנים נבראו ואחר כך הרג את הנקבה - "שפתי חכמים" על פירוש רש"י [שם]. ובמדרש רבה ז ד: רבי פנחס בשם רבי אחא אמר תנינם כתיב זה "בהמות" ולויתן שאין להם בן זוגות, אמר רבי שמעון בן לקיש: בהמות יש לו בן זוג ואין לו תאוה שנאמר [איוב מ יז]: "גידי פחדיו ישורגו", וראה עוד ויקרא רבה סוף פרשה כב שנקטו ש"בהמות" הוא בהמה אחת ושם ברש"ש. ב. מה שאמרו אלמלא נזקקין זה לזה היה העולם חרב, פירש המהר"ל שאם היו מתאחדים זה עם זה, היה העולם מגרע לכזו שלימות שאין העולם הזה ראוי לו.
ואלמלי, אם יהיו לויתנים אלו, נזקקין זה לזה ומולידים, היו נולדים להם ולדות גדולים ומרובים שהיו מחריבין את כל העולם כולו.
מה עשה הקדוש ברוך הוא?
סירס את הזכר, [15] כדי שלא יזקק לשאר דגים שבים, [16] והרג את הנקבה כדי שלא תתעבר משאר דגים שבים, ומלחה, מלח את בשרה כדי שיתקיים לסעודת הצדיקים לעתיד לבא. [17] שנאמר [ישעיה כז א]: "ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח, ועל לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים".
וכך מתפרש מקרא זה: עתיד הקדוש ברוך הוא לפקוד ולהרוג את הלויתן הזכר - נחש בריח, כאשר עשה ללויתן הנקבה - נחש עקלתון, שהרי הרג את התנין - הנקבה, אשר בים. [18]
בתהילים [נ י] נאמר: "כי לי כל חיתו יער, בהמות בהררי אלף. ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי". ופירשו חז"ל ש"בהמות" זה הוא שור הבר שניזון בכל יום במרעה של אלף הרים. [19]
ואף "בהמות" בהררי אלף, זכר ונקבה בראם הקדוש ברוך הוא. ואלמלי, אם היו, נזקקין זה לזה, משמשים זה עם זה, ומולידים ולדות הרבה, גדולים כמותם, היו מחריבין כל העולם כולו.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? סירס את הזכר שלא יוכל להוליד מאף בהמה, וצינן את תאותה של הנקבה כדי שלא תתאוה לשום זכר, ושמרה לצדיקים לעתיד לבא.
שנאמר [איוב מ טו טז]: "הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך, חציר בבוקר יאכל. הנה נא כחו במתניו ואונו בשרירי בטנו"
"הנה נא כחו במתניו", זה הזכר שלא הטיל זרע מימיו.
"ואונו בשרירי בטנו", זו הנקבה שלא ילדה מימיה.
ותמהינן: התם נמי, בלויתן, ליסרסיה לזכר וליצננה לנקבה, כמו שעשה הקדוש ברוך הוא ל"בהמות"!?
ומשנינן: דגים פריצי, פרוצים הם בתאותם, יותר מאשר בהמות, ולא יועיל בהם צינון, שאף אם יצננו את הנקבה, היא תזקק לזכר, על כן הרג אותה הקדוש ברוך הוא.
ותמהינן: מדוע סירס הקדוש ברוך הוא את הזכר והרג את הנקבה, וליעביד איפכא, יהרוג את הזכר ויסרס את הנקבה!? [20]
ומשנינן: איבעית אימא: נקבה מליחא, מעלי, משובחת יותר מאשר אם ימלחו את הזכר.
ואיבעית אימא: כיון דכתיב [תהילים קד כח]: "לויתן זה יצרת לשחק בו", ונאמר על הלויתן [איוב מ כט]: "התשחק בו כצפור". על כן הרג את הנקבה והשאיר את הזכר, כי בהדי [יחד עם] נקבה, לאו אורח ארעא להיות עם השכינה.
ותמהינן: מדוע צינן הקדוש ברוך הוא את "בהמות" הנקבה, הכא נמי, לימלחה לנקבה, כמו שעשה עם הלויתן הנקבה, ומה בצע להחיותה ולצננה!? [21]
ומשנינן: כוורא מליחא מעלי, בשרא מליחא לא מעלי, דג מלוח משובח הוא, בשר מלוח אינו משובח, לפיכך קיים הקדוש ברוך הוא את "בהמות" הנקבה עבור הצדיקים לעתיד לבא, ולא הרגה על מנת לשמרה במליחה. [22] ב. ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש הקדוש ברוך הוא לבראות את העולם, אמר לו לשר של ים: פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם, שיתאספו כל המים אל שטח הים, ותראה היבשה. [23]
אמר שר של ים לפניו, לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם: די בכך שאבלע [24] את המים שבשטח הים ואעמוד בשלי.
מיד, כשלא עשה השר של הים את ציוויו של מקום, בעט בו הקדוש ברוך הוא, והרגו, שנאמר [איוב כו יב]: "בכחו רגע [שבר] את הים, ובתבונתו מחץ רהב". [25]
אמר רבי יצחק: שמע מינה: שרו של ים "רהב" שמו, כפי שנאמר באותו מקרא "ובתבונתו מחץ רהב".
ואלמלא היו המים שבים מכסין אותו, את שר הים שמת, אין כל בריה יכולה לעמוד בפני ריחו, שהמת מסריח, וריח סרחונו של שר הים המת מסריח ביותר, ואי אפשר לשום בריה לעמוד בריחו. [26]
שנאמר: [ישעיה יא ט]: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, וגו' כמים לים מ כסים".
ואי אפשר לפרש את המקרא כפשוטו, שהרי הים עצמו, מים הוא, ואיך אמר הכתוב שמים מכסים את הים!?
אלא, בעל כרחך, אל תקרי: "לים מכסים", כפשוטו, אלא לשרה של ים, המים מכסים.
ג. ואמר רב יהודה אמר רב: נהר הירדן יוצא, תחילתו, מן המעיין שבמערת פמייס [שם מקום בצפון ארץ ישראל].
תניא בברייתא נמי הכי, כדברי רב:
ירדן יוצא ממערת פמייס, וזורם ומהלך, עובר, בימה של סיבכי וכן בימה של טבריא [27] ומתגלגלויורד עד שהוא מגיע לים הגדול.
ומתגלגל הירדן ויורד עד שהוא מגיע לפיו של לויתן שנאמר [איוב מ כג]: "יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו".
והניחה הגמרא, שכך אמר הכתוב: הלויתן בוטח, היות והירדן זורם ונכנס לתוך פיו.
לפיכך, מתקיף לה רבא בר עולא: וכי אטו מקרא זה בלויתן הוא מדבר!? הרי האי קרא ב"בהמות" בהררי אלף כתיב!? [28]
אלא, אמר רבא בר עולא: כך אמר הכתוב: "יבטח", אימתי "בהמות" בהררי אלף בטוחות שלא ימותו? "כי יגיח ירדן אל פיהו" של לויתן, בזמן, כל עוד, שמגיח ירדן בפיו של לויתן. [29]
וממילא שמעת מינה: ירדן מתגלגל ויורד עד שמגיע לפיו של לויתן, כדברי הברייתא.
[סימן לשלש מימרות שאמר רב דימי: ימים, גבריאל, רעב].
א. כי אתא רב דימי מארץ ישראל, אמר בשם רבי יוחנן: מאי דכתיב [תהילים כד א ב]: "לדוד מזמור, לה' הארץ [ארץ ישראל] ומלואה, תבל ויושבי בה [בשאר ארצות]. [30] כי הוא על ימים יסדה [את ארץ ישראל], ועל נהרות יכוננה", מי הם הימים, ואלו הם הנהרות?
אלו שבעה ימים וארבעה נהרות, שמקיפין ומסובבים את ארץ ישראל.
ואלו הן שבעה ימים שמקיפים את ארץ ישראל: ימה של טבריא, וימה של סדום, וימה של חילת, וימה של חילתא, וימה של סיבכי, וים אספמיא, [31] וים הגדול. [32]
ואלו הן ארבעה נהרות שמקיפים את ארץ ישראל: נהר הירדן, ונהר הירמוך, ונהר קירומיון, ונהר פיגה. [33]
הערות
[1] הערוך [וכן משמע ברש"י גיטין סז ב] גורס בר אמודאי.
[2] על פי התרגום לשמואל ב כב ח ושופטים ה ד.
[3] תוספות [גיטין מה ב ד"ה כל] הביאו את דעת רבינו תם שכשם שאשה פסולה לכתוב פרשיות תפילין היות והיא פטורה ממצוה זו, כך אין אשה עושה ציצית, היות והיא פטורה ממנה. והרא"ש [שם סימן מו] הקשה עליו ממה שמבואר אצלנו שאשתו של רבי חנינא בן דוסא, היא שתטיל תכלת לצדיקים לעתיד לבא, שמע מינה: אשה כשרה לעשות ציצית אף שהיא פטורה ממצוה זו. [ודוקא מכתיבת פרשיות תפילין נתמעטה האשה מגזירת הכתוב]. והט"ז [יד א] כתב שרבינו תם מודה שאשה כשרה לטוות את חוטי הציצית, ורק לתלות אותם בבגד פסל רבינו תם, ותמה עליו ב"קרבן נתנאל": אם כן מה הקשה הרא"ש על רבינו תם מאשתו של רבי חנינא בן דוסא שהצניעה את חוטי התכלת בארגזה, שמא את התלייה בבגד יעשה איש ולא אשה, אלא ודאי רבינו תם פסל אף את תליית חוטי הציצית, ושפיר הקשה הרא"ש. וראה עוד ב"פרי מגדים" על הט"ז, ובביאור הגר"א שדין הטוייה תלוי בדרשה שממנה ממעטים נשים. [ב"חכמת שלמה" כתב שאשה כשרה לעשות ציצית בשליחות האיש, ראה שם].
[4] שמע מינה: אין מצות בטלות לעתיד לבא - יעב"ץ. ובתוספות בעמוד א כתבו דסוגיא דידן סבירא לה כשמואל דאמר הכי, אבל רבי יוחנן סבירא ליה: מצות בטלות לעתיד לבא.
[5] במהרש"א פירש שמאמר זה רומז לשכר המופלג של אשת רבי חנינא בן דוסא שלא רצתה ליהנות בעולם הזה משכרה לעולם הבא [כדאיתא בתענית כה א]. ומה שאמרו דשדיא תכלת, הכוונה לשכרם של צדיקים שתגיע השגתם עד כסא הכבוד, כמו שאמרו [מנחות מג ב]: תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד. וב"עץ יוסף" הוסיף שמאמר זה בא ללמד את לומדי התורה שלא יתאוו למה שנאמר בה [משלי ג]: "בשמאלה עושר וכבוד" כי על ידי הסתפקותם במועט יזכו לעתיד לבא לאוצרות מלאים של רוחניות. וב"ילקוט שמעוני" איתא: התורה אמרה לפני הקדוש ברוך הוא: כתיב "בשמאלה עושר וכבוד" מפני מה בני עניים! ? והקדוש ברוך הוא משיבה "להנחיל אוהבי יש", למה הם עניים בעולם הזה? כדי שלא יעסקו בדברים אחרים וישכחו התורה.
[6] בפירוש ריטב"א משמע שהאבן מחיה את המתים על ידי מה שתולים אותה בצוארו של המת, וכן משמע ברשב"ם כאן.
[7] המהרש"א פירש מאמר זה על גזירות מלכות אדום שלא יעסקו בתורה, ועל ידי מלחמת מלכות ישמעאל בהם נתבטלה גזירתם הרעה עלינו. [וב"עץ יוסף" הביא מספר "דרכי נועם" שמאמר זה רומז לגאולת ישראל ממצרים וגאולה העתידה לבא, ראה שם].
[8] כתב ב"עיון יעקב": אתא לאשמעינן דרך ארץ שאם שני ישראלים הולכים בספינה מקום סכנה כהולכי ימים לא ישנו שניהם, אלא אחד ישאר נעור, כדי לשמור את חבירו.
[9] רש"י.
[10] במהרש"א פירש שמעשה זה היה בלילה ורבי יהושע היה סבור שהוא ראה את החמה שמהלכת בלילה תחת התהום, ורבי אליעזר אמר לו שאת החמה אי אפשר לראות שם בלילה כי בלילה החמה עולה למעלה מן הרקיע, [ראה לעיל כה ב ופסחים צד ב], אבל עיניו של לויתן ראית בים דכתיב: "ועיניו כעפעפי שחר" ועל שם זיכוך בריאתו כעצם השמים לטוהר כי הוא יהיה מאכל ותענוג נפשיי לצדיקים לעולם הבא, כדלקמן.
[11] א. סם זה נקרא כך כי הוא סם שעושה מתרי אחד - מהרש"א. ב. והוא סם חיים - רבינו גרשום, ראה בבא מציעא קז ב וחולין נד א.
[12] שכל שיש ביבשה יש כנגדו בים חוץ מחולדה, והמין הגדול ביותר ביבשה הוא הראם, כדלעיל עג ב, על כן מסתבר שהבריה הגדולה ביותר בים - תנינים הגדולים, הם גם כן מין ראם, ומה שפרט אותן התורה בבריאת רמש המים טפי מבריאת רמש האדמה שלא פרט בהם ראם, יש לומר שאלו במים יותר גדולים בהפלגה מאשר אלו שביבשה כו' - מהרש"א.
[13] רשב"ם, וראה בפירוש רבינו גרשום.
[14] אפילו באילנות - "עיון יעקב".
[15] אפשר שניתן להם מתחילה כח ההולדה, כפי טבע הבריאה, כי כל הנולד מסורס הוא תש כח בטבע, אבל המסורס אחר כך הוא טוב למאכל, על כן הוא מזומן לסעודה לעתיד לבא - מהרש"א.
[16] אי נמי כדי שלא יהיה לו צער מחמת תאוה - רשב"ם.
[17] א. כתב רבינו בחיי בספרו "כד הקמח": יש לנו להאמין אותה סעודה ממש גופנית, כי המאכלים הם זכים מוכנים מששת ימי בראשית והם מן הדגים ומן העופות בר יוחני ומן הבהמות בהררי אלף, ואולי יהיו מתולדות האור העליון כענין המן במדבר, וכן הוא ברבינו בחיי סדר בראשית וסדר בשלח, ואיתא במדרש: אמר רבי אסי הסעודה של גן עדן ראו הנביאים ומתן שכרן לא ראו שנאמר [ישעיה סד ג]: "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו" וכן דוד אומר [תהילים לא כ]: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". ופירש היפ"ת: הסעודה של גן עדן אף שהיא תענוג נפלא מכל מקום אחר שהיא אכילה גשמית דהיינו לויתן ובהמות, וקבלה בידינו שהדברים כמשמען, וזה בתחיית המתים יושג עניינו לנביאים שישערו מדרגת התענוג ההוא, אבל מתן שכרן שהוא בעולם הנשמות לא ראו, כי מי שהוא בגוף לא יוכל לשער מהות תענוג הנבדל מגשם שהוא תענוג רוחני - "ענף יוסף". [ובשמות רבה כה ז: לעתיד לבא:. אוכלין בגן עדן ופירש היפה תואר: זה בימות התחיה ובגן עדן של מטה, כי בעולם הנשמות אין בו לא אכילה ולא שתיה כדאיתא בפרק שני דברכות (יז א). וראה עוד בהערה להלן עה א בשם הרשב"א]. ובמהר"ל [ד"ה מעשה ברבי אליעזר] כתב שאין זו אכילה חמרית אלא כעין פירות שבגן עדן קודם שחטא אדם הראשון, שאין אדם בעולם אשר לו חכמה ותבונה, שיאמר כי היו פירות גן עדן כמו הפירות שהם אצלינו, כי בפירות רגילים לא יתכן שהאוכל מהם ידע בין טוב ובין רע או שיחיה לעולם. וכתב [שם ד"ה כל מה שברא] שכל אשר מקבל האדם להשלים את עצמו נקרא אכילה, יהיה דבר גשמי או מה שהוא. ואין זו מדרגת העולם הבא, כי שם אין חסרון שצריך השלמה, על כן אמרו: העולם הבא אין בו אכילה כו'. [וראה עוד במהר"ל בד"ה וקאמר הנשאר] ב. מה שברא הקדוש ברוך הוא את הלויתן הנקבה והרגה, ולא המתין לבריאתה עד זמן סעודתן של צדיקים לעתיד לבא, הוא משום דכתיב [קהלת א ט]: "ואין כל חדש תחת השמש". ראה שבת ל ב.
[18] א. מסברא הוא דקאמר רב שאת הנקבה הרג ולא את הזכר, כדלקמן, שהרי אין ראייה מהפסוק אלא על כך שאחד מהם נהרג, אי נמי מדכתיב תנין ולא תנים משמע שהרג את הנקבה שהנו"ן תבא לנקבות כמו המ"ם לזכרים - מהרש"א. ב. מהאי קרא ליכא ראיה לסירוס הזכר, אבל ילמד סתום מן המפורש, דהיינו מן הבהמות - מהרש"א.
[19] רש"י תהילים שם ואיוב מ כ [על פי ויקרא רבה כב ט].
[20] בפשוטו "סירוס" היינו סירוס גמור שלא יוכל להוליד כלל, אם כן כאשר תירצה הגמרא: דגים פריצי, הכוונה, אין די במה שיצנן הקדוש ברוך הוא את הנקבה, כי מחמת פריצות הדגים יש לחשוש שנקבת הלויתן תזקק לזכרים אחרים ותוליד מהם. וכאשר הקשתה הגמרא: וליעבד איפכא, הכוונה: שיסרס את הנקבה לגמרי, כי צינון אינו מספיק לה שמא תוליד מזכרים אחרים. אך ב"תורת חיים" הקשה: אמאי לא סירס הקדוש ברוך הוא גם את הזכר וגם את הנקבה! ? [ראה בהערה הבאה]. ופירש ב"תורת חיים" שאין הכוונה לסירוס ממש, אלא שניטלה ממנו תאוותו, כמו צינון דנקבה, אלא דגבי זכר שייך לשון סירוס וגבי נקבה לשון צינון. ומצינו לשון סירוס אף על פי שאינו נוטל כלי הזרע בשבת קי ב: הרוצה לסרס תרנגול יטול כרבלתו, והוא מסתרס מאליו, שמשניטל הודו הוא מתאבל ואינו משמש. לפי זה כאשר תירצה הגמרא: שאני דגים דפריצי, הכוונה שעדיין יש לחשוש שמא יזדקק לה לויתן הזכר, אבל אין חשש שהיא תזקק לדגים אחרים שאינם מינה, וכן פירש ב"עיון יעקב".
[21] רשב"ם. משמע שעדיף להרוג ולמלוח, מאשר לצנן ולהשאיר בחיים [כי תכלית בעלי חיים הוא למלאכה ולאכילת האדם, ואם אינה ראויה להוליד ולהעמיד תולדות מה בצע להשאירה בחיים] ויש לתמוה: הרי לעיל משנינן שאני דגים דפריצי, משמע שלולא טעם זה, אכן היה הקדוש ברוך מצנן את הנקבה של הלויתן כמו הנקבה של הבהמות! ? ויש לומר: למאי דמסיק נקבה מליחא מעלי, פירושו: דמליחא מעלי ויותר טוב מלצננה ולהחיות, לא איצטריך לן טעמא דפריצות הדגים - מהרש"א. וב"עיון יעקב" כתב: עיקר הקושיא שלא יטיל קנאה במעשה בראשית, או לסרס ולצנן בלויתן כמו בבהמות, או למלוח בבהמות כמו בלויתן, להכי קאמר בלשון המקשן התם נמי כו' הכא נמי כו'. וזה לשון "ילקוט שמעוני" באיוב: ונעביד הני כהני, כוורא מליחא עדיף, ונעביד הני כהני, פריצותא דכוורי טפי נפישי. [וראה בפירוש רבינו גרשום].
[22] כתב הריטב"א: לויתן זה אדום, ובהמות בהררי אלף זה מלכות ישמעאל. ויש מפרשים: לויתן זה כינוי לחכמה שהיא לוית חן והנקיבה - החומר והתאוות, ואילמלא נזקקין זה לזה לגמרי, שלא היה אדם נגרר אחר כח הגוף ונגרר אחר השכל, חרב העולם, וכל שכן אם נגרר אחר הגוף, והענין יפה הוא, אבל אינו עניין לכאן, ולא על מה שאמר הנביא על לויתן נחש בריח דאיירינן בהו השתא, ולא על התנינים הגדולים שנבראו מששת ימי בראשית. והרשב"א [בפירוש האגדות, הובאו דבריו בפירוש הכותב ל"עין יעקב"] כתב שענין סעודת לויתן היא כפשוטה, ראה להלן בהערות, ועוד כתב: יש בעולם התחתון עניינים גופניים שהם דוגמאות לצורות רוחניות כגן עדן כו' ואפשר גם לבהמות ולויתן שהם בגוף ורמיזתן במושכלות, גם בסיפורן זה רמזו ז"ל עניינים דקים כו' ומפרש שם ענייני הלויתן שהזכר רומז לשכל והנקבה לנפש וענייני בהמות בהררי אלף שרומזים לחומר הגופות וצורת תבניתם, ראה שם בכל דבריו.
[23] רשב"ם. [לפי זה, הא דקאמר: בשעה שביקש הקדוש ברוך לברוא את העולם, לאו דוקא קודם כל הבריאה, אלא ביום שלישי למעשה בראשית].
[24] רשב"ם. [על פי הכתוב (קהלת א ז): "כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא" - כי שרו של ים בולע אותם. וראה בפירוש רבינו גרשום ובהערה הבאה].
[25] יש לתמוה: כי הרגו מאי תקנתיה הוה, אכתי כל מימות שבעולם להיכן אזלי! ? וראה מה שהביא בזה ב"עץ יוסף" ממדרש רבה [שמות טו כב] וביאור ה"יפה תואר" שם. וראה במהרש"א מה שביאר עניין "שרו של ים" והריגתו.
[26] ועל ידי המים אינו מסריח, ראה במהרש"א.
[27] במגילה ה ב פירשו קרא דיהושע [יט לה]: "וערי מבצר, הצדים צר וחמת רקת וכנרת" רקת זו טבריא, כנרת זו גינוסר, אם כן משמע ש"ים כנרת" לאו היינו "ים טבריה".
[28] שהרי למעלה ממנו אמר הכתוב: "הנה נא בהמות אשר עשיתי" וגו'.
[29] הקשה המהרש"א: מדוע תלה בטחונם של "בהמות" בחיי הלויתן, ומדוע הם מובטחים בראותם בחיי לויתן יותר מבחיותם! ? ותירץ: איתא במדרש על פסוק "אחד באחד יגשו", "איש באחיו ידבקו" [איוב מא ח, ט] כי לעתיד הלויתן ובהמות בהררי אלף ילחמו זה בזה; הבהמות ינגחו אותו בקרניו וימיתו אותו בזנבו, והוא ישחוט אותו בסנפיריו. ועל זה אמר הכא שרמז הכתוב אימתי בהמות בהררי אלף בטוחים להיות חי - כי יגיח ירדן לפיו של לויתן ולא כשהם ינגחו את הלויתן בקרנם, שאז גם הם אינן בטוחים שישחוט אותן הלויתן בסנפיריו כדאיתא במדרש. ובריטב"א כתב: אימתי בהמות בהררי אלף בטוחות - שאינה יראה משום דין וגזירה שתבא אליהם בזמן שיגיח ירדן בפיהו של לויתן, כל זמן שישראל בגלות אדום אין פחד לשום אומה כי דינם לימות המשיח. וב"עיון יעקב" פירש כי מסתמא ממיתין את הלויתן מתחילה, כיון דדג מליח מעלי מה שאין כן בשר מלוח כדאיתא לעיל בסמוך.
[30] רש"י. [וכתב מהרש"א: משמע ליה דבארץ ישראל הכתוב מדבר כמפורש בקרא דבתר הכי דכתיב "מי יעלה בהר ה"' וגו'].
[31] כתב בהגהות יעב"ץ: מכאן נראה שאין "אספמיא" - "ספרד" שלועזין אותה איספני"א, והכי מוכח בפרק חזקת הבתים נו א דאיכא מאן דאמר שאספמיא היא מעשרה עממים. וספרד גם כן איננה ארץ שפניא באמת אלא ספרוים היא ספרד. [ראה עובדיה א כ ובמפרשים].
[32] ב"ענף יוסף" הקשה: למה לא חשיב נמי ים המלח וים סוף ויהיה יותר משבעה ימים שמקיפים את ארץ ישראל! ? ותירץ בשם ספר "קצוי ארץ": ים סוף וים המלח וימה של סדום הוא אחד [ואכן בירושלמי כלאים ט ג איתא ימא של מילחא במקום ימה של סדום, ראה שם, ובילקוט שמעוני (תהילים כד) מנה ימה של עכו במקום ימה של חילתא]. ויש שפירשו: מדקאמר לעיל שירדן מתגלגל והולך לים הגדול משמע שים סוף וים הגדול אחד הם.
[33] בספר הערוך איתא: קרמיון נהר הוא בדרך דמשק והוא "אמנה", פיגה הוא "פרפר" [ראה מלכים ב ה יב], ירמוך נהר הוא בדרך דמשק.
220ימים לסיום הש״ס