בבא בתרא סו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - ב

והא קיימא לן שפסול מים שאובים במקוה הוא רק דין דרבנן! כמבואר במסכת יבמות שאם היה מקוה מ' סאה ^[8], ונתן סאה שאובים ונטל סאה, כשר לדעת רבי יוחנן עד שיעשה כן לרוב המים שבמקוה ^[9].

והביאור בזה, כי מן התורה צריך שהמקוה תיעשה מתחילה ממים מכונסים בלא שאיבה, כי המקוה הוקש למעין, אבל אם נפלו אחר כך מים שאובים לתוך המקוה, בטלים ברוב, או שראשון ראשון בטל, ואינו פוסל אלא רק מדרבנן ^[10].

ולעיל גבי צינור שחקקו, מדובר שהיה כבר מקוה ורק הוסיפו לו מים מהצינור, אם כן הפסול של המים השאובים שם הוא רק מדרבנן.

ועוד, אפילו אם נאמר שחכמים החמירו במים שאובים כאיסור מן התורה, הרי גם גבי מדף של נחתומים מדובר במדף שכאשר אינו מחובר לכותל מקבל טומאה מן התורה, שהרי האמר רבי יוסי בן רבי חנינא: כי בדף של מתכת נאמר מחלוקת רבי אליעזר וחכמים, כיון שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה ^[11], ומדף של מתכת אף שאין לו בית קיבול טומאתו מן התורה ^[12].

אם כן הברייתא של צינור שחקקו אינו כדעת רבי אליעזר, שהרי רבי אליעזר גבי מדף לא חילק כלל בין אם עשאו כלי ואחר כך חיברו לקרקע לבין אם חיברו ואחר כך עשאו כלי, בין כך ובין כך סובר שבטל ממנו שם כלי בחיבורו לקרקע ואינן מקבל טומאה. ואילו גבי צינור שחקקו מבואר, שאם היה עליו שם כלי קודם חיבורו לקרקע, לא בטל ממנו שם כלי בחיבורו.

ומבארינן: לעולם הברייתא של צינור שחקקו, דעת רבנן מדף של נחתומים היא, ואין להקשות ממה שחכמים החשיבו את המדף כלי, אף אם חיברו ורק אחר כך עשאו כלי, ואילו בצינור לא פסלו אותו לשאיבת מים אם קבעו ואחר כך חקקו, כי ושאני שאיבה דרבנן, לכן גבי צינור הקילו רבנן ואמרו שאינו פוסל אם חקקו לאחר שקבעו, מה שאין כן גבי מדף של נחתומין שמדובר במדף ממתכת שטומאתו מדאורייתא, הרי הוא טמא אפילו אם תיקנו למדף אחרי שקבעו בכותל, כי חכמים סוברים שכל המחובר לקרקע לא בטל לקרקע, ולא בטל ממנו שם כלי.

ומקשינן: אי הכי, אם כך סוברים רבנן, שבין קבעו ואחר חקקו ובין חקקו ואחר כך קבעו אינו בטל לקרקע, ונחשב כלי גמור, וגבי מים שאובים במקוה הקילו לבטל את הצינור שקבעו ואחר כך חקקו לקרקע, אם כן, אפילו חקקו ולבסוף קבעו, נמי היה להם להקל שלא יפסול את המקוה, ויבטל אגב הקרקע.

ומתרצינן: שאני התם, בצינור שחקקו ואחר כך קבעו, דאיכא תורת כלי עליו בתלוש, ועד כדי כך לא רצו רבנן להקל, כי אין לך שאיבה גדולה מזו, הואיל והיה עליו שם כלי קודם שחיברו לקרקע, ואם לא נחשיב צינור זה לכלי, בטלה לגמרי גזירת חכמים גבי מים שאובים.

בעי רב יוסף: מי גשמים שהיו יורדים, שחשב עליהם שיועילו להדיח את האיצטרובלין - בסיסי הריחיים המחוברים לקרקע, מהו - האם אותם גשמים יכשירו לזרעים שבתוך הריחיים?

כי הזרעים שנתלשו מהקרקע אינם מקבלים טומאה עד שיגע בהם אחד משבעת המשקין [יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים] ואז מוכשרים לקבל טומאה. אבל צריך שינתנו על הזרעים בכוונה.

וכל מים שיורדים על אוכל לרצונו של אדם, נחשבים כמים ששפך בכוונה תחילה, ומים אלו מכשירים את הזרעים לקבל טומאה.

ואף אם המשקה שירד על האוכל היה רק תחילת ירידתו לרצון ולא היה סופו לרצון, מכשיר הוא את הזרעים לקבל טומאה.

וגם כאן, כיון שירידת הגשמים לצורך האיצטרוביל היה לרצונו, אף על פי שבירידתן אחר כך על הזרעים לא היה לרצונו, הרי זה מכשירן לקבלת טומאה.

אמנם כל זה הוא בתנאי שהאיצטרוביל נחשב כתלוש מן הקרקע, כי רצונו שירדו הגשמים אינו מועיל להכשיר את הזרעים לקבל טומאה אלא אם כן רצה שירדו על דבר התלוש מן הקרקע, כיון שדורשים בתורת כהנים, שאינו נקרא "כי יתן מים על זרע" אלא אם כן רצה שירדו על דבר התלוש.

ואיצטרוביל זה, הוא דבר התלוש ולבסוף חיברו, ויש לדון בו אם נחשב כתלוש או כמחובר לענין זרעים, שאם הוא נחשב כתלוש, רצונו שידיחו הגשמים את האיצטרוביל, מועילה להכשיר את הזרעים שנרטבו מגשמים אלו לקבל טומאה, אבל אם האיצטרוביל נחשב כקרקע, מחשבתו שחשב על הגשמים שידיחו את האיצטרוביל, אינה מחשבה המכשירה את הזרעים.

אליבא דרבי אליעזר דאמר בברייתא לעיל [סה ב]: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע - ולכן מכתשת הקבועה, אף על פי שהיתה חקוקה והיה עליה שם כלי קודם שהיתה מחוברת לקרקע, דינה כקרקע, ונמכרת יחד עם הבית.

לא תיבעי לך, שודאי מחשיב איצטרוביל מחובר לקרקע, שהרי דומה לקרקע יותר ממכתשת. וודאי מחשבתו שחשב על הגשמים שידיחו את האיצטרוביל, אינה מחשבה המכשירה את הזרעים.

ואין לפרש בדעת רבי אליעזר, כי סובר שהמכתשת הקבועה אין דינה כקרקע, ובכל זאת נמכרת יחד עם הבית מחמת שהמוכר בעין יפה מוכר, שהרי רבי אליעזר אמר את דבריו בלשון "כלל", שכל דבר המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. וגם גבי מדף של נחתומים מצינו שסובר, כי המדף נחשב כקרקע ואינו מקבל טומאה אף אם תיקנו למדף ורק אחר כך חיברו לקרקע.

אם כן לדעת רבי אליעזר האיצטרוביל נחשב בודאי כקרקע.

וגם לדעת רבנן ממדף של נחתומים אין לסתפק, שודאי סוברים באיצטרוביל שהוא תלוש ולבסוף חיברו, שנחשב כתלוש, כמו שהם מחשיבים את המדף כתלוש לענין טומאה אף באופן שקבעו ורק אחר כך תיקנו למדף.

כי תיבעי לך במי יש להסתפק כיצד סובר - אליבא דרבנן החולקים על רבי אליעזר במכתשת קבועה דאמרי: שהמכתשת הקבועה אינו כקרקע, מאי?

האם סברתם במכתשת, משום שסוברים שכל תלוש ולבסוף חיברו נחשב תלוש, ולכן המכתשת הקבועה אינה נכללת במכירת הבית, והוא הדין איצטרוביל לענין הכשר זרעים לטומאה, נחשב תלוש.

[ואף על פי שלדעת רבנן האיצטרוביל נכלל במכירת הבית, אין זה משום שנחשב מחובר לקרקע, שהרי המכתשת היא גם כמו האיצטרוביל - תלוש ולבסוף חיברו, ונחשבת כתלוש, אלא הטעם שהאיצרוביל נכלל במכירת הבית, משום שעיקר עשייתו לקביעות בקרקע, יותר מאשר המכתשת, לכן נחשב כחלק מהבית לענין מכירת הבית, וכמו שכותלי הבית נחשבים כתלוש לענין הכשר זרעים, ואילו לגבי מכר נחשבים כחלק מן הבית וכקרקע הבית].

או שמא, סברתם של חכמים גבי מכתשת, משום שהמוכר בעין רעה מוכר, אבל לענין הכשר שמא מודים הם לרבי אליעזר שנחשב כקרקע.

לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו, תעמוד השאלה במקומה.

שלח ליה רב נחמיה בריה דרב יוסף לרבה בריה דרב הונא זוטי לנהרדעא מכתב, ובו כתוב כך: כי אתיא הך איתתא לקמך, כאשר תבוא אשה זו שעימה שלחתי מכתב זה,

הערות

^[8] כך פירש הרשב"ם, כי מדובר במקוה שלם שהיה בו מ' סאה, ונפסל מדרבנן ברבו עליו השאובין. והקשו הרמב"ן והרשב"א, כי מקוה שלם שיש בו מ' סאה אינו נפסל בשאובין, כמבואר במשנה במקוואות [פ"ו מ"ח]. לכן כתבו הרמב"ן הריטב"א והר"ן, כי מדובר במקוה חסר שאין בו מ' סאה, שנפסל בג' לוגין שאובין.

^[9] הרמב"ם בהלכות מקוואות [פ"ד ה"ו] כתב: מקוה שיש בו מ' סאה מים שאינן שאובין ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו כשר, ואף על פי שרבים עליו מים שאובין. והקשה הרא"ש בהלכות מקוואות [סי' א], כי לפי הרמב"ם, מדוע יפסל בנתן סאה שאובין ונטל סאה מהמקוה אם עשה כן לרוב המים שבמקוה. וביאר הרמב"ן, והובא בכסף משנה על הרמב"ם שם, וכן כתב הרשב"א, שבנותן סאה ונוטל סאה, כיון שנוטל ממנו, פוסלים את המקוה משום מראית העין, כי נראה כנוטל מן הכשרים ונותן שאובין, ומיהו כל זה דווקא בנטל רובו, אבל אם לא נטל רובו כשר ולא חוששים למראית העין.

^[10] כך פירש הרשב"ם, אבל דעת התוס' והר"ש [מקוואות פ"ב מ"ג], כי רק אם כולו שאוב פסול מן התורה, אבל אם רובו מים כשרים ומיעוטו שאובין, כשר מן התורה, ורק מדרבנן פסול, כיון שמדאורייתא ברובא בטל. וביאר הברכת שמואל [יבמות סי' כ"א] את דעתם, שהפסול של מים שאובין, אינו פסול שלא חל עליהם שם מים, ונחשב כאילו חסרו המים או כמו מי פירות שלא חל עליהם שם מקוה, אלא פסולם, שעל ידי השאובין נעשה שם פסול בעשית המקוה שלא נעשה בידי שמים, ולכן מועיל בזה דין רוב כשרים ומיעוט פסולים, כי דין רובו ככולו מועיל לצרף את מיעוט המים הפסולים לרוב המים הכשרים להחשיבם כאילו נעשו כולם בידי שמים. ומדברי הברכת שמואל מבואר, שאם יש ל"ט סאין מים כשרים, ונתנו לתוכו סאה מי פירות, אינו מועיל להשלים את המקוה מדאורייתא מדין בטול ברוב. ועיין אור שמח [מקוואות פ"ז ה"ה ד"ה לכן] שביאר כי מי פירות משלימים מדאורייתא שיעור מקווה. הרמב"ם והר"י מיגש והר"י בתוס' ומקצת הגאונים חולקים וסוברים כי מן התורה כל מקום בקרקע שמקובצים בו מים בשיעור מקוה, אפילו אם הביא את המים לשם בדליים, נחשב מקוה, ואף שיש דרשות בתורת כהנים שדורשים מן הכתובים כי מי המקוה צריכים להיות קוויים מעצמם, דרשות אלו הם אסמכתא בעלמא. וכל דיני שאיבה במקוה הם כולם מדברי סופרים, כדי שלא יבואו לטבול בתוך כלים. ודעת הראב"ד, כי רק מים שנשאבו בכלים ממש פוסלים את המקוה מן התורה, אבל מים שהגיעו למקוה שלא בדרך שפיכה בכלי, אלא דרך צינורות בידי שמים, כשרים לטבילה מן התורה. ודעת הר"ש משאנץ, כי יש חילוק בין מים שנשאבו בכלים המקבלים טומאה, לבין כלים שאינם מקבלים טומאה.

^[11] המהרש"א במהדורא בתרא הקשה לפי מה שכתב תוס' לעיל, שפשוטי כלי עץ כשראויים למדרס מקבלים טומאה מדאורייתא, מדוע לא העמיד רבי יוסי בפשוטי כלי עץ הראויים למדרס, ולא היה צריך לדחוק ולהעמיד בדף של מתכת:

^[12] כיון שרק עץ הוקש לשק המיטלטל מלא וריקן, אבל מתכת נאמר בפרשת מדין [במדבר לא כב] "אך את הזהב וגו"' ולא הוקש לשק להצריכו בית קיבול. רשב"ם.

והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] שפסול שאיבה במקוה הוא רק דרבנן [מדברי סופרים]! ועוד, האמר [הרי אמר] ר' יוסי בן ר' חנינא על המחלוקת בדף של נחתומים: בדף של מתכת מחלוקת, וכלי של מתכת, אף על פי שהוא פשוט, הריהו מקבל טומאה מן התורה! ונמצא שלדעת ר' אליעזר אפילו כלי המקבל טומאה מן התורה, כיון שנקבע בקרקע בכך יצא מתורת כלי, וחוזרת השאלה: אם כן, כשיטת מי היא אותה ברייתא בענין צינור, שאם קבעו ואחר כך חקקו — אינו פוסל את המקוה?

ומשיבים: לעולם הלכה זו בצינור כשיטת רבנן [חכמים] החולקים על ר' אליעזר היא, שמטמאים דף (מתכת) של נחתומים שקבעו בכותל, ולענין הצינור — שאני [ושונה] שאיבה שכל כולה פוסלת את המקוה רק דרבנן [מדברי סופרים].

ומקשים: אי הכי [אם כך], אפילו צינור אשר חקקו ולבסוף קבעו נמי [גם כן] לא יפסול את המקוה! ומשיבים: שאני התם דאיכא [שונה שם שעל כל פנים יש] תורת כלי עליו בתלוש, ועד כדי כך לא הקלו בפסול שאובים.

בעי [שאל] רב יוסף: מי גשמים שחשב עליהם כשירדו שיועילו להדיח את האיצטרובלין (בסיסי הריחיים) שמחוברים לקרקע, מהו לענין הכשר זרעים בהם? שהרי כל מים שיורדים על דברמה לרצונו של אדם נחשבים כמים ששפך בכוונה תחילה, ומים כאלה מכשירים את הזרעים לקבל טומאה.

ומעירים: אליבא [לפי שיטת] ר' אליעזר שאמר: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע — לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, שהרי האיצטרובלין הם מחוברים לקרקע ודינם כקרקע, ומים היורדים על הקרקע, ואף לרצונו — אינם מכשירים לקבל טומאה. כי תיבעי [ כאשר תישאל ] לך השאלה הרי זה אליבא דרבנן דאמרי [לשיטת חכמים שאומרים] שהמחובר לקרקע אינו כקרקע, מאי [מה] יהא הדין לענין הכשר זרעים? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

א שלח ליה [לו] רב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף לרבה בריה [בנו] של רב הונא זוטי [הקטן] לנהרדעא מכתב, ובו כתב כך: כי אתיא הך איתתא לקמך [כאשר תבוא אישה זו לפניך] (שעימה שלח את המכתב),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But this is difficult, as we maintain that the halakha that drawn water invalidates a ritual bath applies only by rabbinic decree. And furthermore, doesn’t Rabbi Yosei ben Rabbi Ḥanina say that the dispute between Rabbi Eliezer and the Rabbis is with regard to a board of metal, and a metal vessel, even if it is flat and lacks a receptacle, is susceptible to ritual impurity by Torah law? This means that, according to Rabbi Eliezer, even a vessel that is susceptible to ritual impurity by Torah law loses its status as a vessel when it is affixed to the ground. Consequently, the question returns: Whose opinion is cited in the baraita that states that if one first hollowed out a duct and afterward fixed it to the ground, it is still considered a vessel and water flowing through it invalidates a ritual bath, but if he first fixed it to the ground and afterward hollowed it out, the water flowing through it does not invalidate a ritual bath?

The Gemara answers: Actually, one can explain that the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who deem the baker’s metal board susceptible to ritual impurity even when it is fixed to a wall, but the halakha governing drawn water added to a deficient ritual bath is different, because drawn water invalidates a deficient ritual bath only by rabbinic law, and therefore the Rabbis were lenient.

The Gemara asks: If so, then even if one first hollowed out the duct and only afterward fixed it to the ground, water flowing through it should not invalidate the ritual bath as well. The Gemara answers: It is different there, where the duct was hollowed out before being affixed to the ground, as the duct had the status of a vessel when it was still detached from the ground, and therefore the Rabbis were not willing to be lenient to such an extent and rule that water flowing through the duct does not invalidate a ritual bath.

§ Rav Yosef raises a dilemma: With regard to rainwater that was falling and the owner consciously desired that it should fall so that it would wash his immovable lower millstones, what is the halakha with regard to the seeds in the millstones? The verse “But if any water be put upon the seed…it shall be unclean to you” (Leviticus 11:38) teaches that seeds and other food become susceptible to ritual purity only after they have been detached from the ground, and water, or another of the seven liquids specified in the mishna (Makhshirin 6:4), has been put on them. The food must be exposed to the liquid willfully by the owner; that is, he must desire or at least be pleased that the food should become wet. Rav Yosef asks about a case where the owner wants the rain to fall on the millstones: Does that water make the seeds upon which it falls susceptible to ritual impurity?

The Gemara clarifies Rav Yosef’s question: Do not raise this dilemma according to the opinion of Rabbi Eliezer, who says: Anything attached to the ground has the same legal status as the ground. Since the lower millstones are attached to the ground, they therefore have the same legal status as the ground, and water that falls on the ground, even if it is pleasing to the owner, does not make food susceptible to ritual impurity. When should you raise this dilemma? Raise it according to the opinion of the Rabbis, who say: It does not have the same legal status as the ground. What is the halakha with respect to imparting susceptibility to ritual impurity? The Gemara concludes: An answer to this question was not found; therefore, the dilemma shall stand unresolved.

§ Rav Neḥemya, son of Rav Yosef, sent a message to Rabba son of Rav Huna the Short at Neharde’a: When this woman bearing this letter comes before you,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא קי"ל. דמים שאובין האי דפסלי מדרבנן היא כדאמרי' במס' יבמות [דף פב] היו עושין מקוה של מ' סאה ונטל סאה ונתן סאה כשר עד כמה אמר ר' יוחנן עד רובה יותר מרובה פסיל ליה. ל"א שאיבה לטבילה מדרבנן פסול ולא מדאוריתא דמן התורה כשר דלא מצינו בתורה שצריך מים חיים אלא זב דכתיב וכי יטהר הזב וגו':

ועוד. קושיא אחריני הא אמר ר' יוסי בר חנינא בדף של מתכת מחלוקת. ר' אליעזר ורבנן דפשוטי כלי מתכת דאורייתא מיטמו ואפי' הכי קאמר ר' אליעזר כי קבעו בכותל טהור ולטעמיה אמאי חקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה:

אלא לעולם רבנן היא. דמטמי גבי דף של מתכת דאפי' קבעו בכותל לא קמבטל ליה:

אי הכי. לטעמייהו בקבעו ולבסוף חקקו אמאי אינו פוסל את המקוה. היינו טעמא דשאיבה דרבנן היא ולאו מדאורייתא. אי הכי אפי' חקקו ולבסוף קבעו אמאי פוסל את המקוה:

שאני התם דאיכא תורת כלי עליו בתלוש. משום הכי לא קמבטל אפי' בדרבנן:

בעי רב יוסף מי גשמים שחישב להדיח בהן את האיצטרוביל. שהוא מחובר לקרקע מי הוו חשיבי הני מים להכשיר הזרעים אי לא. מי אמרינן דאין מכשירין כי היכי דגרסינן בשחיטת חולין הכופה קערה על הכותל אם בשביל שיודח הכותל אינו בכי יותן משום דחשיב דבר המחובר לקרקע וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ולא חשיב כלום ואם בשביל שיודח הקערה הרי זה בכי יותן. הא גופא קשיא. הא בכותל מערה דהוה מחובר מעיקרו אינו בכי יותן דכקרקע דמי. בכותל בנין הרי זה בכי יותן משום דהוי תלוש ולבסוף חיברו דתורת כלי עליו הכא נמי לגבי אצטרוביל המחובר לקרקע מכשירין מי גשמים אי לא:

אליבא דר' אליעזר דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לא תיבעי לך. דודאי אפי' בכותל בנין סבירא ליה דכקרקע דמי ואין מכשירין:

כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי כל המחובר לקרקע אינו כקרקע. מאי מי אמרינ דהאי דקאמרי כל המחובר לקרקע אינו כקרקע לכל מילי קאמרי אפי' לגבי איצטרוביל ומכשיר או דלמא בעלמא כגון כותל בנין אמרי' דאינו כקרקע דזימנין משנהו אבל גבי איצטרוביל דקביע הוא כקרקע דמי ואין מכשירין תיקו:

שאני שאובה דרבנן. יש מפרשין כל שאובה שבעולם אפילו מלאו בכתף מדרבנן היא וראיה לדבר זה מה ששנו בתוספתא דמסכת מקואות פרק שני מקוה שהניחו ריקם ובאו ומצאו מלא טהור מפני שספק מים שאובין למקוה וחזקתן למקואות כשרין יושמע דאפילו כולה שאובה מרבנן דהא הינחו ריקם קתני ולא קתני שהניחו חסר ואי מדאורייתא ספיקא דאורייתא ודאי לחומרא ועוד דאמרי' במסכת פסחים (יז,ב) גבי מטבחיא בכלין טמאין בקרקע טהורין פירש רב פפא בקרקע טהורין משום דחזו למטבל בה מחטין וצנורות משמנו דאפילו כולה שאובה מדרבנן.
ורבינו תם ז"ל היה אומר דשלשת לוגין מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה מן התורה ואין צריך לומר כולה שאובה ועל פני המים הוי מדרבנן והיה אומר דהא דתניא מפני שספק מים שאובין טהור משום דחזקה מאן קא ממלא לה למקוה אדם טמא שצריך טבילה ודאי לא ממים שאובין מליי' דהא מידע ידיע דלא סלקא ליה טבילה ולפי' כשר וכן משמע התם דקתני מפני שכשרותו מוכיח עליו פירוש כיון שמלא כשיעור מקוה אני אומר אדם טמא בא ומלוהו לטבול ולאו מים שאובין הן.
ומביא ראיה לדבריו מדתנן התם במקואות (ב,ד) ר' אליעזר תומר רביעי' מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה ושלשת לוגין על פני המים וחכמים אומרים וכו'. משמע מדקא מפליג ר' אליעזר בין בתחלה בין בסוף משום דבתחלה דאורייתא ובסוף כלומר על פני המים דרבנן ותניא בספרא בהדיא אלו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אף מלאו בכתף ועשה מקוה בתחלה יהא טהור תלמוד לומר מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים.
ובעלי הסברא הראשונה אמרו אין אלו ראיות, דהתם היינו טעמיה דר' אליעזר דמחמיר בתחלה יותר מעל פני המים משום דבתחלה תזו למטבל בה מחטין וצינורות ומקוה פסול הוא הואיל ונקרא עליו שם פסול אינן בטלין ואפי' רביעית דבר חשוב וראוי הוא לפיכך אינו בטל אבל על פני המים לאו מקוה הוא ובטיל.
ואי קשיא אי שאובה כולה דרבנן אמאי פסלי למקוה הניחא אי שאובה דאורייתא שלשה לוגין גזרו בה רבנן אלא אי אמרת דרבנן אמאי גזרו בהו כלל למפסל מקום איכא למימר הואיל ומקוה הוא שרובו של אדם עולה בהן כשנפלו במקוה גזרו בהן משום דאתי למטבל בכלי כדאמרי' התם שהיו משליכין על ראשו ורובו שלשה לוגין והיו אומרים אלו מטהרין.
ומה שרבינו תם ז"ל מביא ראיה מדתניא בספרא אלו אמר מקוה מים טהור וכו' איכא למימר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא דהא מדומע מדרבנן הוא וכדאמרינן במסכת נדה בהדיא ומעשר ירק ידוע הוא שהוא מדבריהם והתם מפקי להו מקראי תדע שהרי צנור שקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה כלל ואפילו בתחלה וטעמא משום דשאובה לאו דאורייתא. וכן נראה שכשם שאינו פוסל כך הוא משלים למקוה ועושה מקוה שלם דרך הצנור.
והרב ר' אברהם ברבי דוד ז"ל מפרש דכי אמרינן שאובה מדרבנן הני מילי בשאובה על ידי כלים מאיליהן כגון בצנור זה שאין בה תפיסת ידי אדם וכיוצא בו שמאיליהן נתמלאו ולא נשאבו אבל מילא בכתף שאובה מדאורייתא כדהני בספרא יכול אפילו מילא בכתף וכו'.
ונראה שרבינו הגדול ז"ל שהכשיר כולה שאובה בהמשכה טובה דשאובה לאו דאורייתא אבל הגאונים ז"ל לא הכשירו אלא ברבייה והמשכה ואין כאן מקום להאריך בה, ואפילו לדבריהם משמע דשאובה דרבנן היא לגמרי אפילו לטבול בה.

והאמר ר' יוסי בר חנינא בדף של מתכת עסקינן. פירש ר"ש ז"ל דמשום דלא מצינו לפשוטי כלי עץ שום טומאה ואפילו מדרבנן, אלא בראויין למדרסות, דכלי עץ ושל עצם ושל עור איתקוש לשק, משום הכי אוקמוה רבי יוסי לדף זה בשל מתכת. וגם זה אינו מחוור, דאם כן מאן דאמר שאני פשוטי כלי עץ דרבנן מיטעא טעי וסבר דאית ליה טומאה מדרבנן, ואם איתא, הכי הוה ליה למימר, ופשוטי כלי עץ בר קבולי טומאה כלל נינהו והא דומיא דשק בעינן, ואמר ר' יוסי ב"ר חנינא בדף של מתכת עסקינן, ומדלא פריך הכי, ודאי משמע דמאן דמוקי לה בשל עץ לא טעי, אלא דמדר' יוסי מקשה אמאי דקא מוקי לה בשל עץ, אבל בשל מתכת אפילו רבי אליעזר מטמא, דאילו רבי יוסי קאמר דאפילו בשל מתכת פליגי, ואפילו בהכי מטהר רבי אליעזר וכח דטהרה אתא לאשמועיננן ואי נמי אפילו רבנן מודו בשל עץ, דכיון דאין להן טומאה מדאורייתא, כי קבעו בטלו מתורת כלי, אבל בשל מתכת דטומאתן מדאורייתא הוא דמטמו, כנ"ל. ועוד דהא תניא בתורת כהנים (שם יא, לב הל' קטז) יכול שאני מוציא השולחן והטבלא והדולפקי תלמוד לומר מכל כלי עץ, אלמא אלו משמשין אדם ומשמשין משמשי אדם מקבלין טומאה אפילו מדאורייתא.
ויש אומרים ששלשה חלוקי פשוטי כלי עץ יש, יש מקבלין טומאה מדאורייתא, ויש מקבלין טומאה מדרבנן, ויש שטהורין לגמרי. כלים הראויים למדרסות, מקבלין טומאה מדאורייתא, וכדאמרינן בבכורות בפרק על אלו מומין (בכורות לח, א) ואי אין לו תוך לכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה הוא. והא דומיא דשק בעינן, ופריק בהנך דחזו למדרסות, וכן אם משמשין את האדם ומשמשיו טמאין מן התורה, כדתניא (שם) יכול שאני מוציא את השולחן ואת הטבלא ואת הדולפקי תלמוד לומר מכל כלי עץ רבה [וכו'] אף אני ארבה את השולחן והטבלא והדולפקי שהן משמשין את האדם ומשמשי אדם, ודוקא משמשי אדם ומשמשיו, אבל משמשין משמשי האדם ואינן משמשין את האדם טמאין מדרבנן, והיינו דאף דאוקימנא מעיקרא בשמעתין בדף של מתכת, אבל פשוטין שאינן משמשין אפילו משמשי אדם לכולי עלמא טהורין מכלום, וכדאמרינן במסכת סוכה (יב, ב) גבי חינצין בזכרים כשרה, ואמרינן התם (ט, ב) נמי גבי מחצלת עשאה לסיכוך מנסכין בה. ויש אומרים דכל פשוטי כלי עץ ואפילו משמשין אדם ומשמשיו כשלחן והטבלא, אין להם טומאה מדאורייתא, ודרשא דתורת כהנים מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, כדדרשינן נמי התם מעשר ירק ואילן מקראי, ודבר ברור שאינן אלא מדרבנן, אלא קראי אסמכתא בעלמא נינהו, ומביאין ראיה מהא דתנן בכלים ומיייתו לה בפרק קמא דשבת (טז, א) כלי עץ [כלי עור כלי] עצם כלי זכוכית אין להם טומאה מן התורה, ושמעינן מינה דפשוטיהן לא מקבלי טומאה מן התורה כלל אלא מדרבנן.

לעולם דרבנן ושאני שאובה דרבנן. כבר כתבתי למעלה שר"ש ז"ל פירש שאובה זו שנפלה על מקוה שלם, וכדאמרינן פוסל את המקוה, דאלמא מעיקרא מקוה שהיה, וגם כתבתי מה שיש עליו מן הקושיות במשנתנו שבמסכת מקואות. והראב"ד ז"ל פירש שאובה בזו שלא נשאבו מימיה על ידי אדם אלא עלידי שמים, שרדו מי גשמים ונפלו למקוה דרך צנור. ויש אומרים שכל שאובה בקרקע מדרבנן, והדתניא בספרי (תורת כהנים ויקרא יא, לו הל' קמ"ג) יכול מלא בכתף ועשה מקוה בתחלה יהיה כשר, ההיא דרשא אסמכתא בעלמא היא.
והריני כותב מה שכתב רבינו שמשון ז"ל בפירוש המשניות שלו במסכת מקואות בפרק שני במשנת ספק מים שאובין (מ"ג), ואכתוב המשנה ומה שפירש הוא ז"ל עליה כדי לעמוד על עיקרן של דברים ולהתלמד מהן במקום אחר. שנינו: ספק מים שאובין שטיהרו חכמים ספק נפלו ספק לא נפלו, אפילו נפלו ספק יש בהם ארבעים סאה ספק אין בהם. שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה והאחד אן בו, נפלו לאחד מהם ואינו ידוע לאי זה מהם, ספקו טהור, מפני שיש לו במה יתלה. היו שניהם פחותים מארבעים סאה, ונפל לאחד מהם ואינו יודע לאי זה א' מהם נפל, ספקו טמא, שאין לו במה יתלה. פירוש: ספק מים שאובין שטיהרו חכמים כלומר, במקום אחר, כדתנן במסכת טהרות פרק רביעי (מ"ז) אלו ספקות שטיהרו חכמים ספק מים שאובין. ספק יש בהן ארבעים סאה, כלומר ספק היה במקוה ארבעים סאה כשרים קודם שנפלו השאובין, דשוב אין השאובין פוסלין אותו.שיש לו במה יתלה, כלומר, שיש לו מקום לתלות נפילתם שלא גרמו בו פסול. שאין לו במה יתלה, דממה נפשך בהי מנייהו דנפול פסלוהו, ולכך שניהם פסולין. והאי דמטהרין הכא ספק מים שאובין במקום שיש לו במה יתלה, היינו משום דשאובה דרבנן כדאיתא במרובה (ב"ק סז, א) ובפרק המוכר את הבית, ואפילו כולו שאוב דרבנן, כדמשמע בתוספתא (פ"ב, ה"א) דקתני: מקוה שהניחו ריקן ובאו ומצאו מלא כשר, מפני שזה ספק מים שאובין וחזקת המקואות כשירות, כלומר, ספק מים שאובין חזקת כשרות למקוה, מדקתני ריקן ולא קתני שהניחו חסר ומצאו שלם, שמע מינה שריקן נמי דלא היה בו כלום מעיקרא מטהרינן מספק. ועוד אמרינן בפרק קמא דפסחים (יז, ב) גבי משקין בית מטבחיא בקרקע טהורין דחזו להטביל מחטין וצנורות, והתם כולה שאוב הוא, שמע מינה דמדאורייתא מחזא חזו. והא דתניא בתורת כהנים בפרק ויהי ביום השמיני (שם): יכול מלא מים בכתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור תלמוד לומר אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אסמכתא בעלמא היא, כדאשכחכן גבי מעשר פירות וירק דרבנן ודימוע דרבנן, ואין עולין באילן דרבנן כולהו דריש מקראי בתורת כהנים ובספרי. ואם תאמר אי כולו שאוב מדאורייתא כשר, אמאי פסלו חכמים שאובה כלל, וי"ל דגזרו אטו בכלי, ובכלי עצמו לא שרי לטבול, דבעינן מקוה דומיא דמעיין שהוא בקרקע. ומיהו אי אפשר לומר בשום ענין דכולו שאוב מדרבנן, מהא דתנן במסכת פרה (פ"ו, מ"ד) ומייתי לה בפרק שני דזבחים (כה, ב): נתן ידו או רגלו כדי שיעברו מים לחבית פוסלין עלי קנים ועלי אגוזים כשרים, זה הכלל דבר המקבל טומאה פסולין דבר שאין מקבל טומאה כשרין, ואמרינן בפרק שני דזבחים (שם): מנא הני מילי אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בר אבא אמר קרא אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור, הוייתן על ידי טהרה תהא, והאי קרא גבי מקוה כתיב, ומייתי מיניה ראיה אל מים חיים אל כלי דגבי פרה, משום דמשמע קרא שכל הוויות יהו על ידי טהרה ולא על ידי דבר שמקבל טומאה, שמע מינה דשאובה מדאורייתא לכל הפחות כולו שאוב ואפשר דשאובה שעל ידי כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דפסלי מקוה, כדאיתא בפרק קמא דשבת (טז, ב) דאפילו כולו שאוב דרבנן דהוייתן על ידי טהרה, דאינן מקבלין טומאה, והא דפריך בפרק המוכר את הבית מכלל דשאובה דאורייתא בתמיה, דמשמע דליכא שום שאובה דאורייתא, מדלא מוקי לה בכולו שאוב מדאורייתא, ומשום דסתמא קתני צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, דמשמע כדקיימא לן אפילו בשלשת לוגין בסוף. וההיא דפסחים בקרקע טהורין דחזו להטביל, משום דאי אפשר בלא המשכה, דכי נפלו מיא ארצפה ממשיכו אילך ואילך, והוה ליה כשאובה שהמשיכוה כולה דטהורה. וההיא דמקוה שהניחו ריקם לא דמיא כלל, דהתם טעמן כדקתני שחזקת המקואות כשירות, דהכי פירושה, דסתם מקוה עשוי לטבול בו, ומספיקא תלינן להכשר, דחזקת העושה מקואות עושהו בכשרות. ותדע דקתני סופא צנור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מן הצנור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול, מפני שהפסול מוכיח, ואם יש בו רוב מקוה כשר, מפני שזה ספק מים שאובין למקוה, כלומר, שהפסול מוכיח שיש לתלות בזה כמו בזה, וחזקת המקואות כשירות לא שייך הכא, אבל כי איכא רוב מקוה כשר מספק, שמע מינה שלא טיהרו חכמים ספק מים שאובין למקוה אלא היכא דאיכא רוב מקוה כשר, דמשם ואילך שאובה דרבנן, דמדאורייתא ברובא בטל. ועוד, בברייתא שהבאתי לעיל, דקתני שני מקואות של ארבעים סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות, אי כולו שאוב מדרבנן היה לנו לטהר כי היכי [ד]כשרים ספק מים שאובין למקוה, אלא שמע מינה כולו שאוב דאורייתא. ובירושלמי [דריש] פרק בתרא דע"ז (ה"ד) משמע דמודו (כולו) [כותאי] בשאובה דפסולי, מכלל דהויא דאורייתא. ויש לדחותה. ולקמן אפרשנה בפרק שמיני. עד כאן לשון הרב ז"ל.
כתב הראב"ד ז"ל: אי קשיא לך כיון דחזינן דרבי אליעזר סבירא ליה תלוש ולבסוף חברו מחובר הוא, ואפילו טמאה דאורייתא נמי מטהר, טעמא דרבי אליעזר מיערת הדבש למה לי. ההוא לדבש שבתוכו הוא דאתא אבל לכוורת גופה לא צריך.

כבר ביארנו בראשון של חולין שהזרעים אין מוכשרין לקבל טומאה אא"כ נתלשו המים ממקומם ברצון ושיהא אותו רצון לצרך דבר התלוש ר"ל שאם חשב עליהם לירד לבורות שיחין ומערות או להדיח כותל מערה שלא נעשה תלוש מעולם אין מכשירין הא אם חשב להדיח בהם קערה או עצים וכיוצא באלו הוכשרו אפילו חישב בהם להדיח כותל בנין שהוא תלוש ולבסוף חברו הוכשרו שתלוש ולבסוף חברו לענין הכשר זרעים כתלוש גמור הוא נדון אחר שכן מי גשמים שחישב עליהם להדיה בהם את האיצטרובל והוטבלו הפירות בהם או הזרעים הוכשרו ויש אומרים שהדבר בספק ממה שנשארה השאלה בכאן לדעת חכמים בתיקו ומ"מ יראה שלא נשאלה לדעת האומר שהתלוש ולבסוף חברו נדון כתלוש לענין זרעים ומאחר ופסקנו כן אין מקום לשאלה זו והדבר פשוט שהוכשרו:

בעי רב יוסף מי גשמים שחשב עליהן להדיח בהן את האצטרובלין. וירדו על הפירות מהו להכשיר אותן הפירות אליבא דר"א דאמר כל המחובר לקרקע וכו'. דמחשבת מים שירדו על הקרקע לאו מחשבה היא כדתניא בספרא (פ' שמיני) יכול אפילו חישב עליהן שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהיו מכשירין ת"ל אשר ישתה אין לי אלא שמילא לשתיה מנין שאפילו חישב עליהן להדיח עצים שהן מכשירין את הזרעים ת"ל מים אי מים יכול אפי' חישב עליהן שירדו לבורות שיחין ומערות ת"ל אשר ישתה מה שתיה מיוחדת שיש עמה מחשבה אף אני מרבה את שחישב עליהן להדיא עצים שהרי יש עמה מחשבה ומוציא אני את שחשב עליהן לבורות שאין עמה מחשבה. פי' לפי' שמחשבה שירדו על הקרקע אינה מחשבה עד שיחשב שירדו על דבר המקבל טומאה:

ופרקינן לעולם רבי אליעזר היא ושאני פשוטי כלי עץ דרבנן. כגון דף של נחתומים דאע"ג דמיחד ליה למלאכה, כיון דלית ביה בית קבול אפילו בתלוש נמי מדרבנן הוא דמטמאו, וכי גזרו רבנן עליהו בתלוש אבל במחובר לא. ומתמהינן עלה מכלל דפיסול שאובה דאורייתא. ואמטול הכי פסיל בחקקו ולבסוף קבעו . והא קימא לן דשאובה דרבנן ועוד מי מצית דאמרת דטעמת דמטהר בדף של נחתומין משום דפשוטי כלי עץ דרבנן והא"ר יוסי בר חנינא בדף של מתכת מחלוקת.

אלא לעולם ברייתא דצנור רבנן היא ושאני שאובה דרבנן. כדבעינן למימר קמן, והכא גבי דף של נחתומים דסבירא להו לרבנן דאע"ג דמחובר לקרקע הוא כיון דהוה עליה תורת כלי בתלוש מקבל טומאה התם בדף של מתכת דטומאה דאורייתא היא כדרבי יוסי בר חנינא דאמר בדף של מתכת מחלוקת אבל בשל עץ דברי הכל טהור, דפשוטי כלי עץ לא מיטמו אלא מדרבנן, וכי גזרו רבנן בתלוש אבל במחובר לא גזרו רבנן, מידי דהוה אשאובה דפסולה דרבנן היא, ואמטול הכי כי קבעו ולבסוף חקקו לא גזרו ביה רבנן.

ושמעינן מינה דכל היכא דפיסולא דרבנן היא קבעו ולבסוף חקקו לא גזרו ביה רבנן והוה ליה כקרקע, אבל אם חקקו לבסוף קבעו גזרו ביה רבנן. וכל היכא דפיסולא דאורייתא הוא, אפילו קבעו ולבסוף חקקו גזרו ביה רבנן וכתלוש דמי. ונפקא מינה לכוורת דבורים, לרבנן דאמרי מקבלת טומאה במקומה אפילו במחובר נמי מקבלת טומאה. חדא דבית קיבול הוא ומדאורייתא נמי מטמא, ועוד דאפילו בטומאה דרבנן נמי כיון דהוה עליה תורת כלי בתלוש אף על גבי דחבריה לקרקע נמי מקבל טומאה:

מה. והא דתניא צנור שקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה, אסיקנא אפילו לרבנן דלית להו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ושאני שאובה דרבנן, כלומר, עד כאן לא שמעת להו לרבנן דאמרי כל המחובר לקרקע אינו כקרקע אלא במידי דמדאורייתא שאני לן בין תלוש למחובר, כגון דף של מתכת דמדאורייתא בתלוש טמא ואי הוי כקרקע טהור וכיון דהכי אפילו במחובר נמי גזרו ביה רבנן, אבל שאובה דאפילו בתלוש נמי עיקר פיסולא מדרבנן הוא דמדאורייתא לא שנא בתלוש ולא שנא במחובר לא פסיל ורבנן הוא דגזרו ביה, כי גזרו ביה רבנן בתלוש אבל במחובר לא גזרו ביה רבנן.

ומקשינן אי הכי אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי לא ליפסול. ופרקינן התם משום דאיכא תורת כלי עליו בתלוש גזרו ביה רבנן, דכי גזרו רבנן בתלוש לגמרי גזרי ביה ואפילו חברו.

מיהא שמעינן דשאובה דרבנן. אלא מיהו הני מילי כשאין רובו שאוב, דומיא דצנור דהכא דקתני פוסל את המקוה ואינו פוסל את המקוה, דמשמע דהאי מקוה לא על ידי צנור זה נתמלא אלא בהכשר נתמלא אלא שהיה חסר ובא צנור זה ופסלו, אבל כולו שאוב מדאורייתא נמי שלא על ידי המשכה פסול. דבהדיא גרסינן בתורת כהנים בפרשת ויהי ביום השמיני (פרשתא ט,א) יכול מילא בכתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור ת"ל אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים.

הדין סברא דילן, ורבואתא בתראי נמי הכין הוה סבירא להו, ומייתו לה ראיה נמי מהא דגרסינן נמי בפ"ב דזבחים (כה,ב) אך מעין ובור וגו' יהיה טהור הויתו על ידי טהרה תהא כלומר ולא על ידי דבר המקבל טומאה. ותניא בתוספתא (מקוואות רפ"ב) מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין וחזקת המקואות כשרות מדלא קתני וספק מים שאובין כשר, ש"מ ספק כולו שאוב לא מכשרינן משום דודאי פסיל מדאורייתא, והכא היינו טעמא דכשר משום דחזקת המקואות ממי הגשמים נעשו וכשרות עד שיתברר לן שהן פסולין. תדע נמי דקתני סופא צנור המקלח (לא קנה) [למקוה] והמכתשת נתונה בצדו ספק, מן הצנור למקוה ספק, מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפיסול מוכיח, ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובים למקוה, ש"מ דלא אכשרוה רבנן ספק מים שאובים למקוה אלא היכא דאיכא רוב מקוה כשר, דפיסולא דרבנן הוא, דמדאורייתא ברובא בטיל, אבל היכא דליכא רובא כשר כיון דמדאורייתא פסול לא מכשרינן מספק כדקתני רישא. והיינו טעמא דלא אמרינן התם שחזקת המקואות כשרות מפני שהפיסול מוכיח שיש לתלות במכתשת כמו שיש לתלות בצנור וכיון דאתחזק ריעותא קמן לא תלינן בהכשר. וההיא דאמרינן בפ"ק דפסחים (יז,ב) גבי משקה בית מטבחיא בקרקע טהורין דחזו להטביל מחטין וצנורות, ואע"ג דכולו שאוב, דמדאורייתא מחזא חזו, התם משום דאי אפשר בלא המשכה, משום דכי נפלו מיא ארצפה ממשכי אילך ואילך, והוה ליה כשאובה שהמשיכוה כולה דטהורה:

מו. בעי רב יוסף מי גשמים שחשב עליהן להדיח בהן את האצטרוביל שהוא עיגול שסביב לרחים התחתונה מהו. מי מכשירי להו לפרי לקבולי טומאה או לא. והיכא דניחא לך בנפילתן על גבי פירות מקמי דננגבו לא תבעי לך, דאע"ג דלא ניחא ליה בשעת נפילה ולא אחשיבינהו למיא מעיקרא כלל ודאי מכשרי, כדאיתא בפרק אלו מציאות (ב"מ כב,ב) גבי עודהו הטל עליהם, כי תבעי לך היכא דלא ניחא ליה בנפילתן על גבי פירות כלל, מיהו חשיב עליהו מעיקרא להדיח בהן את האצטרוביל, מ(י)הו, כמאן דחשיב עליהו לדבר התלוש דקיימא לן דמכשרי להו לפירי שלא לרצון כדבעינן לברורי בפרק המוכר פירות (לקמן בבא בתרא צז,א סי' מו) דתלוש ולבסוף חיברו לענין הכשר זרעים כתלוש דמי, כדאסקה רב פפא בפרק הכל שוחטין (חולין טז,א), או דילמא כקרקע דמי ומחשבה לירד על גבי קרקע לאו מחשבה היא, דעל כרחיך בלא מחשבה נמי כי נחתי על גבי קרקע נחתי, וגבי מכשירין מחשבה בעינן כדתניא בספרא (שמיני פרשתא ח,ג) יכול אפילו חישב עליהן שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהו מכשירין, ת"ל אשר ישתה, אין לי אלא שמילא לשתייה מניין שאם חישב להדיח בהן עצים שהן מכשירין את הפירות, ת"ל מים, אי מים יכול אפי' חשב עליהן לבורות לשיחין ולמערות יהו מכשירין, ת"ל אשר ישתה, מה שתייה מיוחדת עמה מחשבה אף כל שיש עמה מחשבה. ומפני מה מרבה אני מרבה [אני] את שחישב להדיח בהן עצים שהרי יש בה מחשבה [ומוציא] אני את שחישב שירדו לבורות שאין עמה מחשבה. והכא גבי אצטרוביל תבעי לך, כקרקע דמי ומחשבה להדיח את הקרקע לאו מחשבה היא עד שיחשב עליה לדבר התלוש, או דילמא כתלוש דמי ומכשרי.

אליבא דרבי אליעזר דדף לא תבעי לך דהא אמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרי דלגבי מכר הוי מכור, מיהו לענין טומאה סבירא להו דכלי המחובר לקרקע לאו כקרקע דמי, מי אמרינן כיון דלגבי מכר מודו דהוי מכור הוא הדין לענין טומאה ולא מכשירי, או דילמא לגבי טומאה לדף של נחתומין מדמינן ליה וכתלוש דמי ומכשרי. ועלתה בתיקו:

(יז) ושאני שאיבה דמדרבנן מה שפירש רבינו שמואל זצוק"ל והביא ראי' מנתן סאה ונטל סאה אינה ראי' דההיא בשאר משקין מיירי ואם כן נאמר דפסול שאר משקין מדרבנן ועיין כל משפטי השאיבה באר היטב בפ' במה אשה במהדורא בתרא:

(יח) מי גשמים שחשב עליהן (לרוח) [להדיח] בהן את האיצטרבולין כו' פי' במכתשת קבוע ליכא למיבעי דודאי לר' אליעזר דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לא הוי הכשר ולרבנן דלא הוי כקרקע הוי הכשר ואתיא פלוגתייהו גבי מכתשת קבוע כמו דף של נחתומין אלא כי קמבעיא לי' באיצטרבולין דאפי' רבנן מודו דמכר את האיצטרוביל מי אמרי' כיון דמכר האיצטרוביל הרי הוא ככותלי הבית לא הוי הכשר או דילמא כיון דלית להו לרבנן כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אלו האבנים של האיצטרוביל כתלושות דמיין ולא דמי לכותל שפעמים שאדם מפנה ביתו ומסלק אבני האצטו' משם ומוליכם למקום שהוא הולך והיינו טעמא דמכר את האצטרוביל מפני שאינו כלי אלא בנין אבנים והילכך בטל הוא אצל הבית ולעולם לאו כמחובר לקרקע הוי והוי הכשר אבל כותל הבית פשיטא לי' דלא הוי הכשר כדכתבית במה"ק:

בעי רב יוסף מי גשמים שחשב עליהם להדיח בהם את האיצטרוביל וירדו על הפירות מהו להכשיר אותם פירות אליבא דרבי אליעזר לא תיבעי לך דהא אמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ומחשבה במים שירדו על הקרקע לאו מחשבה היא כדתניא בספרא יכול אפילו חשב עליהם שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהו מכשירין תלמוד לומר אשר ישתה אין לי אלא שמלא לשתיה מנין שאם חשב להדיח בהם עצים שהם מכשירין את הפירות תלמוד לומר מים אי מים יכול אפילו חשב עליהם שירדו לבורות תלמוד לומר אשר ישתה מה שתיה מיוחדת שיש עמה מחשבה אף אני ארבה כל מה שחשב להדיח בהם עצים שהרי יש עמה מחשבה ואוציא אני את שחשב שירדו בבורות שאין עמה מהשבה. פירוש לפי שהמחשבה שירדו על הקרקע היא ומחשבה על הקרקע אינה מחשבה אלא עד שחשב שירדו על דבר שהוא מקבל טומאה. כי תיבעי לך אליבא דרבנן מאי כיון דסבירי להו דאיצטרוביל אינו מכור בכלל הבית אלמא כמטלטלי הוא חשוב כי חשב שירדו עליהם גשמים מחשבה גמורה היא ומכשירין את הפירות או דילמא כי קאמרי רבנן לאו כקרקע הוא חשוב הני מילי לענין מכירה משום דסבירי להו דמוכר בעין רעה מוכר אבל לענין מידי אחרינא כקרקע הוא חשוב תיקו. הרא"ם ז"ל.
לפירוש התוספות הא דלא בעי באצטרוביל לענין קבלת הטומאה דאצטרוביל כלי העשוי לנחת הוא ואינו מקבל טומאה. תוספות הרא"ש ז"ל.

אפילו מעמלא דבתי. פירוש שכירות הבתים כגון שמת האב והיה לו אצל השוכר שכירות הבית אבל שכירות שהיה לאחר מיתת האב לא מגבינן מיניה משום דברשות היורשים היה. הרא"ם ז"ל.

אצטרובלא דריחייא. יש מפרשים השכב. והקלת הרכב וקורין אותה קלת שהיא קלה ומעגלת על השכב לטחון התבואה והוא כענין שאמרו בברייתא מכר את הריחים התתתונה אבל לא את העליונה. הרשב"א ז"ל.

ר"ש בד"ה ואליבא כו' כצ"ל:

תד"ה מכלל. דריקן משמע לגמרי ריקן כו'. ק"ל דגבי עבד עברי כתיב לא תשלחנו ריקם ופליגי תנאי בקדושין (י"ז) בשיעור הענקתו. וכן ריקם דגבי בכור (שם) שיעורו ה' סלעים וכן לגבי ראיה (שם) ובלשון חכמים (סוכה מ"ו) כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק:

אלא לעולם רבנן. דדף הוא ודקשיא לך גבי צינור אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי יפסול למקוה לרבנן דמטמאי ליה גבי דף וחשיבי ליה כלי בכל ענינים אפי' בקבעו ולבסוף חקקו שאני שאיבה דרבנן כדפרישית לעיל הלכך גבי צינור הוא דמקילי רבנן ואמרי אינו פוסל בקבעו ולבסוף חקקו אבל לגבי דף דטומאתו מן התורה לעולם טמא אפי' בקבעו ולבסוף תקנו דסבירא להו לרבנן דכל המחובר לקרקע אינו כקרקע: א''ה. דלרבנן הכל שוה בין קבעו ואח''כ חקקו בין חקקו ואח''כ קבעו לא בטיל לגבי קרקע וחשיב כלי גמור וגבי שאיבה הוא דאקילו לבטלו אגב קרקע אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי לא יפסול מקוה ולבטיל אגב קרקע: ומשני התם דאיכא תורת כלי כו'. וכל כך לא רצו להקל דאין לך שאיבה גדולה מזו הואיל והוה שם כלי עליה קודם שהוקבע בקרקע ואי לא חשבת ליה כלי בטלה גזירתם לגמרי: בעי רב יוסף מי גשמים. שהיו יורדין וחישב עליהן שידיחו האיצטרובלין מהו שאותן גשמים יכשירו זרעים אם נפלו עליהן לקבל טומאה דתנן (מכשירין פ''א מ''א) כל משקה שתחלתו לרצון אע''פ שאין סופו לרצון מכשיר והכא נמי כיון דניחא ליה בירידתן לצורך איצטרוביל אע''ג דלא ניחא ליה בירידתן על הפירות הוי הכשר ובלבד שיהא איצטרוביל חשוב כתלוש דלא מהני מחשבתו ולא קרינא ביה וכי יתן אלא היכא דמחשב שירדו על דבר תלוש כדאמרינן בפ''ק דשחיטת חולין (דף טז.) תלוש ולבסוף חיברו לענין הכשר זרעים מחלוקת דתנן הכופה קערה על גבי הכותל כו' ופרכינן רישא לסיפא ודייקינן מינה דכותל בנין חשוב תלוש ואם חישב שיודח הרי זה בכי יותן אבל בכותל מערה שהוא מחובר מעיקרו לא מהניא מחשבתו להכשיר זרעים ובתורת כהנים יליף מקראי דבעינן מחשבה לצורך דבר התלוש והאי איצטרוביל נמי תלוש ולבסוף חיברו הוא ואליבא דרבנן דלעיל דפליגי במכתשת קבועה קמיבעיא ליה כדמפרש ואזיל אי סבירא להו דתלוש ולבסוף חיברו לענין הכשר זרעים הוי תלוש או לא: אליבא דר' אליעזר לא תיבעי לך. דודאי חשיב מחובר ולא מיבעיא איצטרוביל דדמי לקרקע טפי ממכתשת קבועה דודאי חשיב מחובר אלא אפילו מכתשת קבועה דחשבו לה רבנן תלוש פליג איהו ואמר כל המחובר כו' והא ליכא למימר דטעמיה התם משום דבעין יפה מוכר דהא כללא קאמר ועוד דשמעינן ליה גבי דף דמטהר אפי' בתקנו ולבסוף קבעו ואליבא דרבנן דדף נמי לא קמיבעיא ליה דודאי תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש כדקא חשיבי ליה תלוש גבי טומאה אפי' בקבעו ולבסוף תקנו והוא הדין להכשיר: כי תיבעי לך אליבא. דהנהו רבנן דלעיל דפליגי עליה דרבי אליעזר במכתשת קבועה מאי מי אמרינן היינו טעמייהו דסבירא להו דכל תלוש ולבסוף חיברו חשיב תלוש והלכך לא מכר את הקבועה והוא הדין לגבי הכשר טומאה וכיון דטעמייהו משום דחשיבי ליה תלוש לא מבעיא היכא דחשיב להדיח מכתשת קבועה דמכשירין אלא אפילו חשיב להדיח בהן איצטרוביל מכשיר את הזרעים דעל כרחך טעמייהו גבי

יהא טהור ת''ל אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים ויש לדחות דאסמכתא היא כמו כמה דרשות דתורת כהנים ועוד מביא ראיה ר''ת דתנן במס' מקוואות בפ''ב (מ''ד) ר' אליעזר אומר רביעית בתחלה פוסל את המקוה ושלשה לוגין על פני המים ומדמחמיר בתחלה טפי מבסוף ש''מ דבתחלה פוסלין מדאורייתא ויש לדחות דהא דאחמיר רבי אליעזר בתחלה ברביעי' משום דרביעית הוא שיעור טבילה למחטין ולצינורות וכבר יש שם פסול מקוה עליהם ולר''י נראה דאפי' כולו שאוב דרבנן כדמשמע בתוספתא דמקוואות דתניא בפרק שני מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה ומדקא מכשר ליה זה מספק ש''מ דכולו שאוב מדרבנן וליכא למימר דלאו בכולו שאוב איירי אלא כשהיה בו מים אך שהיה חסר דאם כן הוה ליה למימר שהניחו חסר דריקן משמע לגמרי ריקן שלא היה בו מים כלל ועוד אמר בפ''ק דפסחים (דף יז: ושם) גבי משקין בית מטבחיא בכלים טמאים בקרקע טהורים ומפרש התם דבקרקע טהורים משום דחזי להטביל בהן מחטין וצינורות אלמא אפי' כולו שאוב חזי להטביל בו דבשאוב מיירי מדמפליג בין כלים לקרקע וסתם משקין בית מטבחיא נמי שאובין הם ורשב''א דוחה דהכי קאמר בכלים טמאים פי' שהיו בכלים אע''ג דהשתא הן בקרקע ולפי שהיו שאובים בקרקע שלא היו מעולם בכלים טהורים והר''ר משה מפונטויז''א דוחה דאע''ג דשאיבה דאורייתא היא בקרקע טהור משום שאפשר בלא המשכה דכי נפלו מן הכלי לרצפה שהיא חלקה מימשכי אילך ואילך והוה ליה כשאיבה שהמשיכה כולה דכשרה ובפרק קמא דתמורה (דף יב.) דלא מכשיר המשכה אלא כי איכא כ''א סאה במקוה אפשר דהיינו מדרבנן וא''ת בשלמא אי כולו שאוב מדאורייתא היינו דגזרו חכמים ג' לוגין מים שאובין פוסלים אטו כולו שאוב ודוקא בשלשה לוגין גזרו שהן ראוין לרחיצת אדם כדאמרינן בפרק קמא דשבת (דף יד.) בתחלה היו טובלין במערות סרוחים ונותנין על גביהן ג' לוגין מים שאובין כו' אבל אי כולו שאוב דרבנן אמאי גזרו כלל בשאיבה וי''ל גזירה שמא יטבול בכלי דדומיא דמעין אמר רחמנא שהן בקרקע ומההוא מקוה שהניחו ריקן ארשב''א דאדרבה יש להוכיח דכולו שאוב דאורייתא דקתני כשר מפני שזה ספק מים שאובין וחזקת המקוואות כשרות שאדם אינו עושה מקוה אלא לטבול בו ואינו ממלא אותו מסתמא מים שאובים אלא מים כשרים לטבילה משמע דוקא משום חזקה הוא דכשר הא לאו הכי פסול דספיקא דאורייתא לחומרא תדע דקתני סיפא צינור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שיש ספק מים שאובים למקוה ומדמכשר בשיש בו רוב מקוה מספק וכשאין רוב פסול משמע דרובו שאוב דאורייתא ועוד תניא התם שני מקוואות אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות הרי הן תלויות ומדלא מטהרין מספק אלמא כולו שאוב דאורייתא והראיות לא נראו לר''י עוד האריך רשב''א ועוד אומר ר''ת דדוקא במקוה חסר פוסלים מים שאובין אבל במקוה שלם כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו ושמה כתב ראיות ממסכת מקוואות ואין להאריך ואכתוב ראיה אחת דתנן התם פרק ששי (מ''ח) היה בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירדו בתחתון מ' סאה משמע אע''פ שרוב מים שאובין אין נפסל כיון שהיה שלם דהא אי אפשר אם לא נתן בעליון יותר מארבעים סאה: בעי רב יוסף מי גשמים שחישב עליהם להדיח בהן את האיצטרובלין מהו להכשיר בהן את הזרעים. פירש הקונטרס דבכל תלוש ולבסוף חיברו מיבעיא ליה לענין הכשר זרעים ואליבא דרבנן דמכתשת ואין נראה לר''י דאם כן לימא סתמא תלוש ולבסוף חיברו לענין הכשר זרעים לרבנן מהו כדנקיט בפרק קמא דחולין (דף טז. ושם) ולא הוה ליה למינקט איצטרוביל טפי משאר מילי ועוד דאין סברא לדמות הכשר זרעים למכר שתהא מכתשת חשובה כתלוש לענין הכשר זרעים כמו שחשובה לענין מכר ועוד דלענין שחיטה נמי תיבעי לרבנן תלוש ולבסוף חיברו מהו אי הוי כתלוש או לא ועוד דפירש דלרבנן דדף לא מיבעיא ליה דלדידהו ודאי הוי כתלוש א''כ אדמיבעיא ליה לרבנן דמכתשת אי סבירא ליה כר' אליעזר או כרבנן דדף לענין הכשר זרעים תיבעי ליה לענין טומאת דף גופיה דאיפליגו בה רבי אליעזר ורבנן ועוד כיון דלרבנן דדף פשיטא ליה דהוה כתלוש ה''נ לרבנן דמכתשת דאמאי אית לן למימר דפליגי הני רבנן דרבי אליעזר אהנך רבנן דר''א ועוד דאינו מחלק בין דף למכתשת לכותל ואיצטרוביל ובפרק קמא דחולין (דף טז:) מחלק בין סכין הקבועה לצור היוצא מן הכותל דקאמר שאני סכין דלא מבטל ליה ונראה לר''י דלרבנן דדף מיבעיא ליה דחשבי ליה לדף תלוש לענין טומאה והוא הדין לענין הכשר זרעים דהכשר וטומאה דמו אהדדי ואליבא דמאן דאמר בפ''ק דחולין (דף טז. ושם) דתלוש ולבסוף חיברו דכותל בנין לענין הכשר זרעים הוי כמחובר והשתא מיבעיא ליה לרבנן דדף ומכתשת דכולהו רבנן דרבי אליעזר מסתמא חדא נינהו באיצטרוביל מהו ובאיצטרוביל דוקא מיבעיא ליה והכי קמבעיא ליה איצטרוביל דבטל לגבי קרקע גבי מכר לרבנן דמכתשת אי הוי בטל לגמרי כמו כותל וחשיב נמי מחובר לענין הכשר זרעים או דלמא לענין הכשר זרעים לא חשיב מחובר כמו כותל אלא דוקא לענין מכר משום עין יפה אע''ג דלא מהני עין יפה לענין מכתשת היינו משום שאין סופה כל כך להתעכב בבית כמו האיצטרוביל ומיהו לענין הכשר זרעים לא חשיב האיצטרוביל מחובר לפי שעשוי לינטל יותר מכותל ואליבא דרבי אליעזר לא מיבעיא ליה דהא חשיב דף מחובר לענין טומאה והוא הדין לענין הכשר זרעים וכ''ש איצטרוביל והא דקאמר אליבא דרבי אליעזר לא תיבעי לך דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לאו דוקא נקט ההוא לישנא דהא ממכר אין להוכיח אהכשר זרעים אלא אמאי דמטהר בדף קא סמיך:

דף סו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד