בבא בתרא נב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - ב

היות והאב לא היה נאמן לטעון עליהם ששלו הם, וכדשלח רב הונא בר אבין: דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, ואמר "לקוחין הן בידי", אינו נאמן, כי אומרים אנו שבתורת שאלה או שכירות באו לידו -

הרי למדנו, כיון שהאב לא היה נאמן, ומת, הרי אנו מוציאים מן היתומים, ושלא כדברי שמואל!?

ומסקינן: אכן קשיא על דברי שמואל! ^[1]

אמר רב חסדא:

לא שנו - מה שאמר רב: על האח הנושא והנותן בתוך הבית להביא ראיה - אלא בכגון דאין האחים חלוקין בשום דבר שבעולם ואפילו בעיסתן [במזונותיהם] שאוכלים ממקום אחד, כי אז אנו אומרים: מאין יש לזה מה שאין לאחיו - אבל אם חלוקים הם זה מזה אפילו רק בעיסתן, אימור: האח הזה מעיסתו שחלקו לו קימץ [חסך]. ^[2]

תו מפרשינן הא דאמר רב "עליו להביא ראיה": ראיה במאי, איך יביא האח ראיה ששלו הם?

רבה אמר: ראיה בעדים, שמשלו קנה.

רב ששת אמר: ראיה בקיום השטר, כלומר: יביא הנפק [אישור בית דין שהשטר אינו מזוייף], וסומכים אנו שלא עשו בית הדין הנפק אלא אם חקרו בדבר ומצאו שאכן הוא בעל הממון. ^[3] אמר ליה רבא לרב נחמן:

הא רב, והא שמואל; הא רבה, והא רב ששת; מר כמאן סבירא ליה [הנה יש כאן כמה שיטות, שיטת רב ושיטת שמואל, ושיטותיהם של רבה ורב ששת בדעת רב, ואתה כדעת מי אתה סבור]?

אמר ליה רב נחמן לרבא: אנא מתניתא ידענא [אני, ברייתא אני יודע] ! דתניא:

אחד מן האחין שהיה נותן ונושא בתוך הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו, ואמר: "שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אמא", עליו להביא ראיה, וכדברי רב, ולא הוסיף רב נחמן לפרש אם סובר הוא כרבה או כרב ששת במה שנחלקו כיצד יביא ראיה. ^[4]

וכן האשה שנתאלמנה מבעלה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית [ברכוש המשותף שהוריש בעלה], והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה, ואמרה: "שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אבא, או מבית אבי אמא", עליה להביא ראיה.

ומקשינן: מאי "וכן האשה", דמשמע: חידוש בא התנא להשמיענו שאף באשה הדין הוא כן, ומה חידוש יש בדבר, מה בינה לבין האח?

ומפרשינן: מהו דתימא: אשה, כיון דשביחא לה מילתא, [חשיבות היא לה שמאמינים אותה בית הדין לעשותה אפוטרופוס בשל יתומים] -

דאמרי אינשי: "קא טרחא קמי יתמי", כלומר, וגם משבחים אותה בני אדם על שטורחת היא בשביל היתומים; ואם כן נאמר:

מסתמא לא גזלה מיתמי [אינה גוזלת מן היתומים], כי אין היא רוצה לפגום את שמה הטוב, ובהכרח שלה הם, ולא תצטרך להביא ראיה -

קא משמע לן הברייתא שאף היא צריכה להביא ראיה.

שנינו במשנה: במה דברים אמורים במחזיק, אבל בנותן מתנה, והאחין שחלקו, והמחזיק בנכסי הגר, נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה:

משמע ^[5] מלשון המשנה "במה דברים אמורים במחזיק, אבל בנותן ... ", דהכי קאמר: אם מקח וממכר הוא הצריך "חזקת ראיה" [כשאין לו שטר] כי אז הדין הוא שלש שנים, אבל בנותן מתנה וכל השאר שאין שייך בהם "חזקת ראיה" אלא "חזקת קנין", כי אז "נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה", ותמהינן עלה:

וכי אטו כל ^[6] הני דאמרינן - נותן מתנה ואחין שחלקו - לאו בני חזקה של שלש שנים נינהו!? והרי פשיטא שגם באלו שייך חזקת שלש שנים להאמינו ששלו הוא.

ומשנינן: חסורי מחסרא משנתנו והכי קתני: במה דברים אמורים שצריך חזקת שלש שנים, בחזקה שיש עמה טענה, כלומר, חזקה שיש עמה ערעור, וכגון שהמוכר אומר "לא מכרתי", ולוקח אומר "לקחתי" -

אבל חזקה שאין עמה טענה [כי אין בה כפירה], כגון נותן מתנה, והאחין שחלקו, והמחזיק בנכסי הגר, דלמקני בעלמא הוא [למעשה קנין בעלמא הוא מחזיק], ואין בעל הקרקע מתכחש לזכותו: אם נעל, גדר, פרץ כל שהוא, ^[7] הרי זו חזקה לקנות את השדה. ^[8]

תני רב הושעיא בקדושין דבי לוי [בתוספתא על מסכת קידושין שסידר לוי]: ^[9]

נעל, גדר, פרץ כל שהוא, בפניו של המוכר או נותן המתנה, הרי זו חזקה.

ומקשינן: וכי בפניו של המוכר - אין [אכן הוי חזקה], ואילו שלא בפניו של המוכר לא הוי חזקה!?

אמר פירש רבא, הכי קאמר:

אם גדר ופרץ הלוקח בפניו של המוכר, לא צריך המוכר למימר ליה ללוקח "לך חזק וקני", אלא מאחר שנתרצה המוכר למוכרה לו בכך וכך מעות, והחזיק זה בפניו הוי חזקה, ומשום שנוח לו למכר בחזקה זו, ולכן שתק -

הערות

^[1] כתב הרשב"ם: ופסק רבינו חננאל כשמואל, ואמר שכן קיבל מרבותיו, שבמקום שאומרת הגמרא "תיובתא", כי אז בטלו דברי מי שאיתותב, אבל כשהגמרא אומרת "קשיא" לא בטלו דבריו, "דאמרינן לא הוה ברירא להן דבטלה שמועה זו לגמרי, אלא לא אישתכח פירוקא בההיא שעתא [לא נמצא תירוץ באותה שעה], דתליא וקיימא". וכתב על זה הרשב"ם שאין הדבר נראה לו, ואין הבדל בין "תיובתא" לבין "קשיא" שנאמרו בגמרא על דברי האמוראים, והחילקו בין לשון "תיובתא" ללשון "קשיא" הוא, שאם הקושיא היא ממשנה או מברייתא אומרת הגמרא "תיובתא", ובמקום שהקושיא היא ממימרא של אמוראים אחרים, אומרת הגמרא "קשיא", וראה עוד בדברי הרשב"ם; וראה רבינו יונה שכתב ישוב לקושיית הגמרא.

^[2] כתבו התוספות, שאף על פי שלא טען כן בפירוש, ואמר: "מבית אבי אבא", מכל מקום נאמן הוא במיגו שהיה אומר "מעיסתי קמצתי".

^[3] כן פירש הרשב"ם; אבל הרשב"א תמה על זה: אטו כל שטר הבא לבית דין לקיימו נזקקין לו בית דין לדעת מעות משל מי, ואם הלוה משלו או משל אחרים; ועוד, דמה להסלבית דין אצל זה, אם משלו היו הרי טוב, כמו שכתב בשמו, כך כשיקבל מעות יחזירם לאמצע! ? וראה עוד מה שתמה ולכן פירש כפירוש הראב"ד: דרבה ורב ששת לא נחלקו איך צריך האח להביא ראיה, ועיקר מחלוקתם היא מחלוקת רב ושמואל, והיינו דרבה סובר שעל האח להביא ראיה, וראיה זו בעדים יביאה; ואילו רב ששת סובר כמו שמואל שעל האחים להביא ראיה, ומה שאמר "ראיה בקיום השטר", הכי קאמר: אין לו לזה [כלומר, אין האח הנושא והנותן צריך להביא שום ראיה נגד טענת האחים], אלא כשיתבע בעל חובו יקיים שטרו ויגבה חובו, ולא מפני ערעור האחים, אלא אם יערער הלוה; וראה שם שהביא דוגמא לזה מסוגיית הגמרא לקמן קנד א; וראה בריטב"א שהקשה מלשון הגמרא "ראיה במאי" שאין משמע כפירוש זה.

^[4] הרשב"א הוכיח ממה שלא הוסיף לשאול כן כפירוש הראב"ד - הובא בהערה לעיל - שרבה ורב ששת נחלקו במחלוקת רב ושמואל, ואין זו מחלוקת נוספת כלל.

^[5] קושיית הגמרא מתבארת כפי הנראה מדברי התוספות [נדפס נג א ד"ה אטו], ראה שם; ורשב"ם פירש באופן אחר, ודבריו צריכים תלמוד; וב"יד רמה" אות רטו נראה שגורס "אטו כל הני דאמרינן לאו חזקה היא".

^[6] הנה לשון "כל הני" משמע, שקושיית הגמרא היא על כל שלשת האופנים שנזכרו במשנה. והנה ב"נותן מתנה" אכן שייך חזקת שלש שנים להאמין את המקבל שאכן קיבל את השדה במתנה, [ואף שלא מצינו עד כאן בגמרא שאף מקבל מתנה נאמן לטעון כן על ידי חזקת שלש שנים]. ובאחים שחלקו, הנה שנינו במשנתנו "השותפין אין להם חזקה", ואם כן, אם טוען המחזיק שחלקו, וזה הגיע לחלקו, לכאורה אין לו חזקה! ? ואף דלפי חד גיסא בתירוצה הראשון של הגמרא לעיל מב ב, לא אמרו ש"השותפין אין להם חזקה" אלא ב"דנחית לכולה", אבל "נחית לפלגא" והיינו שטוען "חלקנו" הרי הוא נאמן, מכל מקום לאידך גיסא אינו כן; ולפי תירוצו של רבינא שם אם ב"דנחית לפלגא" יש לו חזקה, הוא מחלוקת הראשונים; ובדעת התוספות כתב הרש"ש, או שהם סוברים כהשיטה, דאליבא דרבינא בדנחית לפלגא יש לו חזקה, או כשיטות הראשונים, דאחין שחלקו אין דינם כשותפים, ראה כל זה ברש "ש. וגבי מחזיק בנכסי הגר, לכאורה היה נראה לבאר: כגון שטוען המרא קמא שמעולם לא מכרו לגר, ואילו המחזיק טוען "קמי דידי זבנה מינך הגר", והוא נאמן לטעון כן כמבואר לעיל מא ב גבי לוקח הטוען שהמוכרה לו "קמי דידי זבנה מינך"; ויותר ניחא לפרש כן לדעת הסוברים [ראה בהערות שם] שאין זה רק מטעם מיגו שהיה אומר "אני קניתיה ממך", אלא חזקה שיש עמה טענה היא; ואפשר עוד, דאפילו אם לא טען "קמי דידי זבנה מינך", מכל מקום טוענים למחזיק בנכסי הגר, כשם שטוענים ללוקח, אם אך דר בה הגר חד יומא, ראה לעיל מא ב. אך מדקדוק לשון התוספות שכתבו "משום הכי פריך: אטו הני, כגון נותן מתנה והאחין שחלקו לאו בני חזקת שלש שנים נינהו", משמע דהקושיא היא על שניהם בלבד, וגם משמע שלא גרסו "אטו כל הני", אלא "אטו הני" בלבד.

^[7] לשון הרשב"ם הוא: כיון דנעל גדר ופרץ כל שהוא בפני עדים, וצריך ביאור לשם מה הזכיר כאן עדים, וראה לעיל מ א "קנין בפני שנים", ובהערות שם.

^[8] כתב הרשב"א במשנה: לאו דוקא הני [נותן מתנה אחין שחלקו ומחזיק בנכסי הגר], אלא הוא הדין ללוקח [שהוא קונה בחזקה כל שהיא], אלא תני הני אף על גב דלא יהבי דמי, וכל שכן לוקח דקא יהיב דמי [שהוא קונה בחזקה כל שהוא, וראה בהגהות לרשב"א הנדמ"ח] ; אי נמי אורחא דמילתא נקט, שבאותן שלשה מקומות דרכן לקנות בחזקה, אבל במכר במקום שקונים בכסף ואי נמי בכסף ושטרא, סתמא דמילתא, אין המוכר נותן לו רשות להחזיק בו עד שיתן דמים. אבל ה"יד רמה" באות ו ד"ה בד"א כתב: ומדקא חשיב כל הני ושביק מוכר, שמע מינה דבמכר אף על פי שהחזיק לא קנה עד שיתן דמים, כדקיימא לן גבי שטר; ראה שם. ורבינו יונה הביא שתי השיטות, והכריע כפירוש הרשב"א דאורחא דמילתא נקט.

^[9] וכמו שסידרו רבי חייא ורבי אושעיא, רשב" ם.

כדשלח [כפי ששלח] רב הונא בר אבין: דברים העשוין להשאיל ולהשכיר המצויים בידיו של אדם אחר, ואמר אותו אדם "לקוחין הן בידי", כלומר, קניתי אותם — אינו נאמן עליהם. ואם כן, אין טוענים ליתומים טענה שאביהם לא היה נאמן לטעון! ואומרים: אכן קשיא [קשה הדבר].

אמר רב חסדא: לא שנו, כלומר, לא אמר רב בענין האחים, שצריך האח להביא ראיה ששלו הם הנכסים הרשומים בשטרות על שמו, אלא שאין חלוקין בעיסתן כלומר, שהם שותפים בכל ואף אוכלים יחד, אבל אם חלוקים הם בעיסתן — אימור [אמור] מעיסתו קימץ ועל ידי כך קיבץ לו רכוש משל עצמו.

ובהלכה זו שאמרנו שצריך להביא ראיה, שואלים: ראיה במאי [במה]? רבה אמר: ראיה בעדים שהכסף שקנה בו נכס הכתוב בשטר, או שהלווהו לאחר, היה משלו, רב ששת אמר: ראיה בקיום השטר שבית דין אישרו את תוקף השטר הרשום על שמו.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: הא [הרי] רב והא [והרי] שמואל, הא [הרי] רבה והא [והרי] רב ששת, שחלוקים בבעיות אלה, מר כמאן סבירא ליה [אדוני כמי הוא סבור]? מה דעתך בענין זה? אמר ליה [לו]: אנא מתניתא ידענא [אני ברייתא אני יודע] ועליה אני סומך, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד מן האחין שהיה נותן ונושא בתוך הבית, והיו אונות (שטרות מכר) ושטרות יוצאין על שמו, ואמר: שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אמא — עליו להביא ראיה שהם שלו.

וכן האשה האלמנה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית בענייני הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה, ואמרה: שלי הן, שנפלו לי בירושה מבית אבי אבא או מבית אבי אמא — עליה להביא ראיה. ואם כן הרי זה כשיטת רב.

כיון שהובאה ברייתא זו מבררים את האמור בה: מאי [מה] "וכן"? מדוע צריך להוסיף גם הלכה זו, והרי לכאורה הוא הוא הדין? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: אשה כיון דשביחא [שמשובח] לה בעיניה מילתא [הדבר] דאמרי קא טרחא קמי יתמי [שאומרים שהיא טורחת לפני היתומים] ועושה עבורם — לא גזלה מיתמי [אינה גוזלת מהיתומים] ויש לסמוך עליה אם טוענת שהרכוש הרשום על שמה הוא שלה, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין סומכים על כך, ואף היא צריכה להביא ראיה ששלה הוא.

א שנינו במשנה: במה דברים אמורים? — במחזיק, אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו וכו', אם גדר ופרץ כלשהו הרי זו חזקה. ושואלים: אטו [וכי] כל הני דאמרינן [אלה שאמרנו] קודם, שהחזיקו בשדה שלוש שנים לאו [לא] בני חזקה נינהו [הם]? וכי הם אינם יכולים לקנות קרקע בדרך זו?

ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה], כך יש להבינה: במה דברים אמורים? — בחזקה שיש עמה טענה, כלומר, שבאה כנגד ערעור על הבעלות, כגון מוכר אומר "לא מכרתי" ולוקח אומר "לקחתי", ואז החזקה של שלוש שנים היא הוכחה.

אבל חזקה שאין עמה טענה, כגון נותן מתנה, והאחין שחלקו, והמחזיק בנכסי הגר, דלמקני בעלמא [של שם קנין בלבד] הוא, שעל ידי מעשה החזקה נקנה החפץ למקבל, ולא לשם הוכחה על בעלות, אם נעל או גדר או פרץ כל שהוא — הרי זו חזקה.

תני [שנה] רב הושעיא בברייתא של מסכת קדושין ששנויה דבי [בבית מדרשו] של לוי: נעל, גדר, פרץ כל שהוא, אם עשה זאת בפניו של המוכר — הרי זו חזקה. ותוהים: בפניו — אין [כן], שלא בפניו — לא? הרי מעשה חזקה עשה! אמר רבא, הכי קאמר [כך אמר]: אם עשה זאת בפניו — לא צריך הבעלים למימר ליה [לומר לו] "לך חזק וקני" [החזק וקנה]. שכיון שעושה בפניו ומדעתו, הרי אין צורך שיאמר לו במפורש שיעשה חזקה לשם קנין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

As Rav Huna bar Avin sent a ruling: If one other than the one previously established to be the owner is in possession of items that are typically lent or rented, and says: They are purchased, and that is why they are in my possession, he is not deemed credible. In this case as well, as the father of the orphans could not be awarded these documents without bringing proof, the same should be true of his orphans. Why, then, would Rav concede to Shmuel? The Gemara concedes: This is difficult.

Rav Ḥisda says: They, i.e., Rav, taught his ruling, that the brother must bring proof that he owns the property listed in the documents that appear under his name, only when they do not divide any of their property, even with regard to their dough, i.e., they share everything, even their food. But if they divide with regard to their dough, say that this brother removed money from his dough, i.e., reduced his expenses for food, thereby amassing his own property.

With regard to the requirement that proof be brought, the Gemara asks: With what is one considered to have brought proof? Rabba says: Proof is brought with the testimony of witnesses that he purchased the property listed in the document or granted the loan with his own money or that he inherited it from his mother’s family. Rav Sheshet says: Proof is brought with the court’s ratification of the document in which his name appears.

Rava said to Rav Naḥman: This is the opinion of Rav and this is the opinion of Shmuel; this is the opinion of Rabba and this is the opinion of Rav Sheshet. In accordance with whose opinion does the Master hold? Rav Naḥman said to him: I know a baraita, which is the source of my opinion, as it is taught (Tosefta 9:2): In a case where there was one of the brothers who was engaging in commerce in the house, managing the family finances, and there were bills of sale and other documents circulating with his name appearing as the owner of the property or as a lender, and that brother said: The money and property are mine, as they fell to me as an inheritance from the house of the father of my mother, who is not the mother of the other brothers, it is upon him to bring proof of ownership.

The baraita continues: And similarly, in the case of a woman, i.e., a widow, if her husband’s heirs see that she is engaging in commerce in the house with the property that had belonged to her husband, and there were bills of sale and other documents circulating with her name appearing on them as the owner, and she said: The money and property are mine alone, as they fell to me as an inheritance from the house of the father of my father or from the house of the father of my mother, and did not belong to my husband, it is upon her to bring proof. Rav Naḥman consequently holds in accordance with the opinion of Rav.

Having quoted the baraita, the Gemara seeks to clarify it, and asks: What is the purpose of the clause of the baraita that begins: And similarly, where the halakha appears to be identical to that of the first clause? Lest you say that in the case of the woman, since the matter is laudable for her, in that people say: She is toiling on behalf of orphans; she would not steal from the orphans, and is therefore deemed credible if she says that the property in the documents that bear her name is her own, the baraita teaches us that this assumption cannot be relied upon, and she must bring proof of ownership.

§ The mishna teaches: In what case is this statement, that one establishes the presumption of ownership after profiting from the property for a certain duration, said? It is said in a case of one who has mere possession of the property, which does in some cases serve as proof of ownership. But in a case of one who gives a gift, or brothers who divided their inheritance, or one who takes possession of the property of a convert who died without heirs and his property is now ownerless, as soon as one locked the door of the property, or fenced it or breached its fence even a bit, this is considered taking possession of the property, and effects acquisition. The Gemara asks: Is that to say that all of these whom we previously said possessed the field for three years are not subject to the halakhot of taking possession of property in this manner?

The Gemara responds that the mishna is incomplete and this is what it is teaching: In what case is this statement said? It is said with regard to possession that is accompanied by a claim, i.e., when the possessor has a claim to counter that of the claimant, such as where the seller, i.e., the claimant, says: I did not sell, and the buyer, i.e., the possessor, says: I purchased. In that case, working and profiting from the land for three years establishes the presumption of ownership.

But with regard to possession that does not need to be accompanied by a claim, as the prior owner concedes that the one in possession is the owner, such as a case where another person gives one a gift, or there are brothers who divided their property, or there is one who takes possession of the property of a convert who died without heirs, where the function of possessing the item is only to acquire it and not to establish the presumption of ownership, if one locked the door of the property, or fenced it or breached its fence even a bit, this is considered taking possession of the property.

Rav Hoshaya teaches in the baraita of tractate Kiddushin that was taught in the school of Levi: If one locked the door of the property, or fenced it or breached its fence even a bit, if this was done in the presence of the seller, this is considered taking possession of the property. The Gemara asks: One could infer that in his presence, yes, he acquires it; but not in his presence, no, he does not acquire it. Why not? In any event he has taken possession. Rava said that this is what Rav Hoshaya is saying: If the act was performed in the seller’s presence, the seller need not say to him: Go, take possession, and thereby acquire the property. Since the buyer is performing the act in the seller’s presence, there is no need for the seller to specify that he consents to the buyer’s acquiring it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב חסדא לא שנו. הא דאמרן דאינו נאמן דעליו להביא ראיה שהן שלו אלא שאין חלוקין בעיסתן. כלומר שעדיין לא חלקו ירושתן ואוכלין יחד מעיסה אחת:

אבל חלוקין בעיסתן. שכבר חלקו ואעפ"כ נושא ונותן בחלקם ודאי על האחין להביא ראיה דאינו שלו דאי לא מייתו ראיה ^א)צ"ל אין מוציאין מחזקתו דמוחזק זה בזה. מוחזק זה בזה דאימור מעיסתו קיבץ. כלומר ממזונותיו צמצם וקיבץ ממון ועשה אלו אונות ושטרות ולהכי כתובין על שמו:

בעדים. שיודעין שהם שלו:

בקיום דשטר. שאם קיימו בית דין אלו שטרות על שמו דכתבי הכי שטרא של פלוני נפק לקדמנא ודאי שלו הן דבית דין לא הוי מקיימי על שמו אי לא דבקיאי דהן שלו:

הא רב ושמואל הא רבה ורב ששת. כולהו גילו טעמיהו בדבר זה:

מר כמאן סבירא ליה. כלומר מה דעתך בזה:

וכן אשה אלמנה שנושאת ונותנת בתוך הבית. של יתומין דעדיין לא נסתלקה מהם:

שנפלו לי מבית אבי אמא. והוא הדין שנפלו לה מאביה עצמה לאחר מיתת בעלה דהכי יכולה למימר:

אימא לא גזלה מיתמי. ותהא מהימנא ועל היתומים לאיתויי ראיה. קמ"ל דאפי' הכי לא מהימנא אי לא מייתא ראיה:

פיסקא במה דברים אמורים. דצריך חזקה ג' שנים:

במחזיק. כלומר כגון כל הני דאמרן לעיל דזה המחזיק טוען לקחתי והמערער אומר לא מכרתי דאינו מודה לו אבל היכא דמכר או נותן מתנה צריך כל אחד להחזיק בחלקו כדי שלא יהיו יכולין לחזור בהן. וכן המחזיק בנכסי הגר שמת אינן צריכין ג' שנים לחזקה. אלא נעל שסתם פתח כל שהוא או פרץ בו מעט או גדר כל שהוא לאלתר הוי חזקה:

בקדושין דבי לוי. במסכת קדושין בבית המדרש של לוי:

בפניו לא צריך למימר ליה לך חזק וקני. כלומר אם המקבל הוא שם בפני הנותן לא צריך למימר ליה הנותן לך חזק וקני אע"ג דלא קאמר ליה אי מחזיק מקבל בנעל וגדר כל שהוא קני. אבל שלא בפניו כגון שהקרקע בעיר אחרת אע"ג דמחזיק המקבל לא קני עד דאמר ליה המוכר לך חזק וקנה:

ראיה במאי. כלומר לרב דאמר עליו להביא ראיה מאי ראיה איבעי ליה לאתויי.
ראיה בקיום השטר, פירוש שכיון שקיימו בית דין את השטר וכתבו הנפק עמדו עליו וידעו שלו הוא ויש כאן שאלה מההיא דאמרינן בכתובות תני רבי חייא בית דין חותמין על השטר אע"פ שלא קראוהו דאע"ג דאם חתמו ולא קראוהו כשר מכל מקום אורחא דמילתא היא למיקרי וכי קרו לה וחזו לא מקיימי ליה אלא אם כן קמו עלה במילתא שפי' אי נמי אע"פ שאין קורין את השטר אין מקיימין אותו עד שיקראו שם המלוה שאין בית דין נזקקין לקיים שטר לאחר כדאמרינן לוה לא מקיים שטריה ולא דייק.
ושמעתי בפירושה דרבה ורב ששת לאו אליבא דרב פליגי אלא בעו בגמרא לרב ראיה במאי לומר דוקא בעים או דילמא אפילו היה מוחזק לכתוב שאר שטרות בשם היתומים ראיה היא אי נמי בשאר אמתלאות הוי ראיה כיון דהא מוחזק ומייתי' לה מרבה דאמר ראיה בעדים והיינו כרב וגמרא מסיים פלוגתא דאיפליג רב ששת עלי' כי אמר רבה לשמעתיה דסבירא ליה כשמואל דאמר על האחין להביא ראיה.

ומאי ראיה בקיום השטר. כלומר אין זה צריך אלא שנקיים שטרו מפי עדים החתומין עליו או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר דאינו צריך ראיה אחרת דעל האחין להביא ראיה וכן עיקר וכן מצאתי בתשובה לרבינו נסי' ז"ל היכן קא חזינא דרב' אתי' מימריה כדרב ורב ששת אתי' מימריה בדשמואל וראיה להא' פירושא דפליגי רבה ורב ששת בפלוגתא דשמואל מדאמרי' הא רב והא שמואל הא רבה והא רב ששת מר כמאן סבירא ליה, וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל דלא אייתי פלוגתא דרבא ורב ששת אלא דפסק כרב.
וראיתי נוסחא ראשונה מוגהת מכתיבת ידו של רבינו ז"ל והיה כתוב בו ראיה במאי רבה אמר ראיה בעדים שהן מעידין שהן שלו לבדו ואין לאחין בהן כלום רב ששת אמר ראיה בקיום השטר והלכה ברבה דקאי כר"ש. ע"כ וחזר ומחק מפני שראה לקצר.

נעל וגדר ופרץ כל שהוא. איכא דקשיא ליה נעל אמאי הוה חזקה מבריח ארי מנכסי חברו הוא כדאמרינן בגמרא גבי נתן צרור והועיל והר"ר שמואל ז"ל פי' תיקון המנעול ומיהו ליתיה מדגרסי בפרק הזורק גט ותיזיל איהי ותיחוד ותפחת ובשבת היה מעשה ואי אפשר לתקן מנעול.
ומה שאמר הרב ז"ל דמסירת מפתח קונה במכר כדאמרינן בפסחים (דף ד' א') אם משמס' לו מפתח חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק אינו כן דגרסינן בבבא קמא (נ"ב א') המוכר בית לחברו כיון שמסר לו מפתח קנה ואמרינן לעולם בחזקה וצריך למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו כמאן דא"ל לך חזק וקני דמי אלמא מסירת מפתח אינה קונה אבל נעילת הדלת הוא שקונה. ואיכא דאמרי מאי נעל דקאמרינן נעל ופתח כי ההיא דהתם ולית' דהא נעל תנן.
ואיכא דאמרי דהכא קני משום דלא אמרינן מבריח ארי מנכסי חברו אלא היכא דרביע ארי עלויה כי ההיא דלקמן שמעשיו מוכיחין עליו שלהבריח ארי עשה כך ולא מיבעיא בנכסי חברו שלא בפניו דהשבת אבדה עבד ומצוה דרמי' עליה היא כדתניא במציעא ראה מים שוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם אלא אפילו בפניו אי נמי בנכסי הגר דליכא מצוה מכל מקום זרוזי הוא דמזרז נפשי' דלא ליקרו ליה מפסיד ואין דרך הקנאה בכך אבל הכא שאין מעשיו להבריח כגון הכא דלא רביע ארי או שאין שם כלום בבית או שהוא יושב ומשמר קנה דאי לאו הכי אף גדר נמי מבריח ארי הוא.
אי נמי כי אמרי' מבריח ארי מנכסי חברו היכא דלא מהני אלא לארי בלחוד אבל היכא דמהני לשאר דברים כגון נעילת דלת מעשה חשוב הוא נקנה, וראשון עיקר.

ראיה במאי רבה אמר בעדים ורב ששת אמר ראיה בקיום השטר. פירש ר' שמואל ז"ל דאדרב דאמר עליו להביא ראיה קיימי, וקיום השטר דקאמר רב ששת קיום בית דין קאמר, כלומר שיש בו אשרתא דדייני, וקא סבר רב ששת דלא נזקקו לו בית דין לקיימו עד שחקרו ומצאו שהוא משל עצמו. ואינו מחוור, דאטו כל שטר הבא לבית דין לקיימו נזקקין לו בית דין לדעת מעות מי משל מי ואם הלוה משלו ומשל אחרים. ועוד דמה להם לבית דין אצל זה, אם משלו היו הרי טוב, ואם לאו, כמו שכתב בשמו כך כשיקבל מעות יחזירם לאמצע. ועוד דהא קיימא לן דמקיימין את השטר אף על פי שלא קראוהו, ובודאי הכין משמע שלא קראוהו כלל ולא ידעו מי מלוה ומי לוה.
ונראה כפירושו של הראב"ד ז"ל, דרבה ורב ששת בדרב ושמואל פליגי, רבה כרב ורב ששת כשמואל, והכי קאמר, אין לו לזה אלא כשנתבע בעל חובו יקיים שטרו ויגבה חובו, ולא מפני ערעור האחים, אלא אם יערער הלוה. ונראה לי ראיה לדבריו, מדקאמר ליה רבא לרב נחמן הא רב והא שמואל הא רבה והא רב ששת מר כמאן סבירא ליה, אלמא רבה ורב ששת בפלוגתא דרב ושמואל פליגי. ועוד דכי אהדר ליה אנא מתניתא ידענא דמוכחא כרב, תו לא בעא מיניה אכתי כרבה או כרב ששת, ואי כפירושו של ר"ש ז"ל, אכתי לא ידענא אי כרבה אי כרב ששת. ודכותה יש בפרק מי שמת (בבא בתרא קנד, א) גבי הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היית, הוא מוציא מידן בלא ראיה, והן אין מוציאין מידו אלא בראיה, וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה, ואמרינן עלה ראיה במאי, רב הונא אמר ראיה בעדים רב חסדא ורב בר הונא אמרי ראיה בקיום השטר.
ולענין פסק הלכה.קיימא לן כרב דעליו להביא ראיה, דהא רב נחמן קאי כותיה ותניא כותיה. ואם מת על האחין להביא ראיה, דאמר שמואל מודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה. ואף על פי שאקשינן כלום נטעון להו ליתמי מידי דלא מצי טעין אבוהון ועמדה בקושיא, כתב ר"ח ז"ל שקבלה מן הגאונים ז"ל דכל שעמדה בתיובתא נידחת, אבל כי קיימא בקושיא לא דחינן מימרא בקושיא, דקים להו דהכין הלכתא אלא דלא קים להו כתירוץ מאי דקשיא להו.

מתני': במה דברים אמורים במחזיק אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה. ולאו דוקא הני, אלא הוא הדין ללוקח, אלא תנא הני אף על גב דלא יהבי דמי. ואי נמי אורחא דמלתא נקט, שבאותן שלשה מקומות דרכן לקנות בחזקה, אבל במכר במקום שקונין כסף, ואי נמי בכסף ושטרא, סתמא דמילתא אין המוכר נותן לו רשות להחזיק בו עד שיתן דמים.

נעל. פירש ר"ש ז"ל קובע מנעול, אי נמי מעמיד דלתות, דמתקן בקרקע, הא נועל וסוגר את הדלתות אפילו במפתח לא, דמבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומצוה קא עביד ולא קני בהכין, וכדאמרינן בגמרא מאי נטל צרור ומאי נתן, אילימא נתן צרור דסכר מינה מיא נטל צרור דאפיק מינה מיא האי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא. וליתא, דהא אמרינן בגיטין פרק (המגרש) [הזורק] (עז, ב) תיזיל ותחוד ותפתח כי היכי דתיקני ביתא ותיקני גיטא אגב ביתא והתם בשבת הוה, דאי אפשר לקבוע מנעול ולהעמיד דלתות, אלא נועל דלתות ממש הרי זו חזקה, שהרי הוא נועל בפני כל אדם כדרך שאדם עושה בשלו, ולא אמרו מבריח ארי אלא כשהמזיק מצוי שם וזה קם ונועל בפניו, נותן צרור בפני המים הבאים לשטוף, אבל בעלמא כל שנועל כדרך שהבעלים נועלין בתיהם כדי למנוע מהם רגל כל אדם הרי זה חזקה.
עוד כתב ר"ש ז"ל דמסירת מפתח נמי קונה במכר ושכירות ובמתנה ובאחין שחלקו, מדאמרינן בפרק ראשון של פסחים (ד, א) המשכיר בית לחבירו אם מסר לו מפתח עד שלא חל ארבע עשר על השוכר לבדוק. וליתא, מדגרסינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נא, ב) המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה, והוינן בה במאי, אי בכספא ליקני בכספא, ואי בחזקה ליקני בחזקה, ואסיקנא לעולם בחזקה וצריך למימר ליה לך חזק וקני כיון שמסר לו מפתח לא צריך למימר ליה חזק וקני, אלמא מסירת מפתח אינה קונה, אלא דכל מאן דמסר מפתח לא צריך למימר ליה לך חזק, דמסירת מפתח כאומר לו לך חזק וקני.

וראייה זו פירושה בעדים ומה שאמרו בסוגיא זו ראיה בשטר לא על דעת זה נאמרה אלא על דעת שמואל שהיה אומר שעל האחים להביא ראיה וכאלו אמר שלא היה זה המתעסק צריך להביא ראיה אצל האחים אלא אצל בעלי חובותיו לקיים את שטרותיו ומ"מ הלכה שעליו להביא ראיה ולדעת זה פירושו ראיה בעדים במה דברים אמורים שהוא צריך לראיה בשאין חלוקים בעיסתם אלא שאוכלים ביחד ומוציאים כל הוצאותיהם אבל אם זה מוציא לעצמו וזה מוציא לעצמו שמא ממה שנטל להוצאתו הצליח וקמץ ועל האחים להביא ראיה ואם מת זה המתעסק אפילו היו משתתפים בעיסתם על האחים להביא ראיה וטוענין בזו ליתומים אף מה שלא היה אביהם יכול לטעון ואע"פ שבמקום אחר אין דנין כן שהרי פסקנו בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר הנמצאים ביד היתומים שמוציאין מהם להחזיר לבעלים הואיל ואף האב לא היה נאמן לומר בהם לקוח הוא בידי אין טוענין להם מה שלא היה האב יכול לטעון וכן בכל המקומות בזו מיהא טוענין ויראה לי הטעם הואיל והדבר מוחזק ביד זה ומספק אתה בא עליו בעקיפין דין הוא שלא נזקיק את יתומיו לכך ועוד שאי אפשר להם להביא ראיה על זה והיאך הבנים יודעים על איזה צד הרויח אביהם ויש חולקים בפסק זה ואין דבריהם כלום וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה ואמרה שלי הם שנפלו לי מבית אבא עליה להביא ראיה ולא סוף דבר אשה בבית בעלה אלא אף אלמנה אצל היתומים שהיו שטרות יוצאות על שמה ואמרה הורישני פלוני או נתן לי או מצאתי עליה להביא ראיה וגדולי המחברים פירשו באלמנה גם כן שאם נחלקה בעיסתה נאמנת וכן כתבו שאם היתה לה נדוניא ואמרה נדוניא שלי תפשתי והרוחתי נאמנת ויראה לי דוקא בתפישה המועלת והוא שבמטלטלין אין תפישתה לכתובה מועלת לאחר מיתה אלא מחיים והילכך צריך שתביא עדים שמחיים תפשה ומ"מ לחכמי קטלונייאה ראיתי שעכשו שהותקנה גביית כתבה מן המטלטלין אף לאחר מיתה כן ואילו לדין התלמוד יראה להם שאם אין עדים וראה ואמרה שמחיים תפשה נאמנת בטעם מגו ואם שעבד לה מטלטלין בפירוש אין אנו צריכים לתקנת הגאונים כמו שכתבוה גדולי המחברים ואפשר שהם מכונים בה למטלטלי דאיתנהו בעיניהו שנוטלתן בלא שבועה ואמרו שכל שנתברר שהיו בבית ממין נכסים אלו שנאמנת לומר שמהם תפשה והרויחה ובמסכת כתובות יתבארו עיקרי דינין אלו בע"ה:

המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין חזקת קנין במה דברים אמורים במחזיק אבל במוכר ובנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל ופרץ וגדר כל שהוא הרי זו חזקה אמר הר"ם ר"ל שזה שאמרנו שאין להם חזקה הוא כשטען שלקח או שנתן לו במתנה ואבד השטר והוא מביא ראיה בחזקה ובעל הקרקע הכחיש טענתו בזה אמרנו שאין שומעין לו אבל אם נותן הבעל לאשתו או האשה לבעלה מתנה וקנה אותה בחזקה יש לו חזקה כמו שקבענו בעקר בראשון מקדושין כדי שיעשה שום דבר בגוף הקרקע קנה אותה ונעל הוא שיסתום שום מקום בקרקע וגדר שיבנה ופרץ שיהרוס ומעקרנו שהגר אין לו יורשים כל הקודם זכה בנכסיו וכשהחזיק באחד מאלה הפנים וכיוצא בהם קנה וכן האחים שחלקו נתקיימה חלוקתם ואינן יכולין לחזור כיון שהחזיק אחד מהם בחלקו:

אמר המאירי בד"א במחזיק ר"ל שיש עמה טענה כלומר חזקות אלו שביארנו עד כאן ששיעורן בשלש שנים אינן אלא בחזקת טענה כלומר שזה טוען לקחתי וזה טוען לא מכרתי וחזקה האמורה בהם הוא לענין אומדנא המוכחת שכבר מכר ושיעורה שלש שנים אבל חזקה האמורה לענין גמר קניה עד שמשם ואילך לא יהא אחד מהם רשאי לחזור ענינה בעשיית מעשה והוא שאמר אבל מוכר ר"ל שרצה לקנות בחזקה וכן בנותן מתנה ואחים שחלקו ומחזיק בנכסי הגר נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה ר"ל נעל או גדר או פרץ כל שהוא שזהו תועלת לכל הקרקע:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' להשלמת עניני קניה זו עם קצת דברים שנתגלגלו תחתיה אלו הם:

חזקה זו צריך שתהא בפניו ואין צריך לומר לו לך חזק וקני אלא לך קנה לבד עד שיגמור עמו הקנין בדברים ויחזיק בפניו ואם היא שלא בפניו הרי היא חזקה ובלבד שיאמר לו לך חזק וקני ודבר זה בין במכר בין במתנה:

רי. אמר שמואל ומודי לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה. דטוענין ליורש. מתקיף לה רב פפא ניקום ונטעון להו ליתמי מידי דאבוהון לא מצי טעין והא רבא אפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר כדשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן קשיא. ואפילו הכי איתא להא דשמואל, דהא לא אסיקנא בתיובתא אלא בקשיא. וכי תימא האי דלא מסיק לה בתיובתא לאו משום דאכתי איתא לדשמואל, אלא משום דלא מצי לאותוביה לדשמואל מדרבא, מיהו אנן מיהת כיון דסוגיין דההיא דרבא הלכה היא ממילא שמעינן דליתא להא דשמואל. לא ס"ד, דאם כן למה לי לאסוקה בקשיא, לא לימא קשיא ולא תיובתא, ואנא ידענא ממילא דאיתה לאתקפתיה דרב פפא. אלא מדאסיקנא בקשיא ש"מ דאכתי איתא לדשמואל, ומקשא הוא דקשו לן הלכתא אהדדי ולא ידענא לפרוקינהו. ואיכא למימר דטעמא דמודי ליה רב בהא משום דאיכא אונות ושטרות יוצאין על שמו ואע"ג דמיקיים שטרא קאמר רב על האחין להביא ראיה בעדים, ומשמע דחומרא בעלמא הוא דאחמירו רבנן עליה ולאו מעיקר דינא, ועליה דידיה הוא דאחמירו רבנן דיכיל לאיתויי ראיה, איתמי דידיה לא אחמירו רבנן.

ומסתברא דהני מילי היכא דמית אבוהון מקמי דלחייבוה בי דינא, דאיכא למימר דאי הוה קיים הוה מייתי ראיה, אבל היכא דחייבוה בי דינא לאייתויי ראיה ולא אייתי בזמנא דקבעו ליה ומית, על היתומים להביא ראיה, דהא איתברר דלא הויא ליה ראיה לאבוהון ואיחייב בי דינא וקם ליה ממונא בחזקת אחין לגמרי וליכא מידי למטען להו ליתמי. והכי נמי מסתברא, דאי אמרת אפילו הכי על האחין להביא ראיה, אם כן הא דאמר רב עליו להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה קם ליה ממונא בחזקת אחין, הכי נמי דלא זכו ביה אחין אלא עד דמיית איהו וכי מית איהו אתו יתמי דידיה ומפקי ליה, אם כן אף זו קשה בדיני ממונות, אבוהון איחייב בדינא ואפקוה לממונא מיניה כדין, ואינהו אתו ומפקי בלא טענה ובלא ראיה, אלא ודאי שמע מינה כדאמרינן:

ריא. מיהו שמעינן מינה בשאר מילי לבר מיהא, דלא טענינן להו ליתמי מילתא דלא יכיל אבוהון למטען, אלא כל היכא דאי הוה אבוהון קיים הוה יכיל למטען הכי והוה מהימן אהאי טענה בלא ראיה, אף ע"ג דאינהו לא טעני ולא מידי אלא קאמרי דהאי מידי שבק לן אבונא ולא ידעינן מהיכא מטא לידיה, טענינן להו אנן. וכל היכא דאבוהון לא הוה יכיל למטען הכי אלא בראיה, לדידהו נמי לא טענינן להו אלא בראיה, ואפילו לאפוקי מינייהו, דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, והוא הדין נמי מלוקח. ושמעינן מינה דכל היכא דמשכחת דטוענין ליורש וטוענין ללוקח, דאי הוה מוריש ומוכר קיים והוה טעין הכי הוה מהימנינן ליה בלא ראיה, דאי לאו הכי לא הוה טענינן ליה ליורש וללוקח, וליכא בין יורש ללוקח ובין מוריש ומוכר אלא דגבי מוריש ומוכר אי טעין איהו טענתיה טענה ואי לא טעין איהו לא טענינן ליה אנן, ואלו גבי יורש ולוקח אף על גב דלא טעני אינהו נמי טענינן להו אנן, ודוקא במידי דיכלי מוריש ומוכר למטען כדברירנא:

ריב. ושמעינן מינה דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר היכא דאמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ומפקינן להו מיניה, ואפילו מיתמי, כדרבא. והוא דאית ליה לתובע ראיה דדידיה הוו, דאי לאו הכי מגו דאי בעי אמר מעיקרא דידי הוו כי אמר שלך היו ולקחתים ממך נאמן:

ריג. אמר רב חסדא לא שנו שעליו להביא ראיה אלא שאין חלוקין אפילו בעיסתן אבל חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קימץ. ועל האחין להביא ראיה. ואע"ג דאונות ושטרות יוצאות על שמו, דמשמע אפי' ממון מרובה שאינו נעשה מקימוץ העיסה, אימור מעיסתו קמץ ונשא ונתן בו עד שהרויח כל הממון הזה הכתוב באונות ושטרות הללו. ועל כרחיך מדאיכפל לאשמועינן אונות ושטרות אפילו ממון מרובה משמע, ואפילו הכי היכא דחלוקין בעיסתן על האחין להביא ראיה, וכל שכן היכא דידיע דהוה ליה ממונא אחרינא מעיקרא. וש"מ דכי מחייבינן ליה לאייתויי ראיה לא צריך לאייתויי ראיה דהאי ממונא גופיה דידיה הוה, אלא כיון דמייתי ראיה דהוה ליה לדיליה ממונא דנפל ליה מבית אבי אמיה, אי נמי דיהיב ליה איניש מעלמא במתנה, אי נמי דאשכח מציאה, מוקמינן ליה להאי ממונא דאונות ושטרות בחזקתיה ועל האחין להביא ראיה. וש"מ דהלכתא כותיה דרב, דאי כשמואל אפילו אין חלוקין נמי:

ריד. הרי אמרו בזמן שאין חלוקין בעיסתן (על האחין) [עליו] להביא [ראיה] ראיה במאי רבה אמר ראיה בעדים. שצריך להביא עדים שנפל לו ממון מבית אבי אמו כמו שטען, ואע"ג דלא מייתי ראיה דהאי ממונא דהני אונות ושטרות מחמת ההוא ממונא דנפל ליה הוא דאתא תלינן ביה, ועל האחין להביא ראיה, דלא גרע מחלוקין בעיסתן כדברירנא. רב ששת אמר ראיה בקיום השטר. דקסבר רב ששת דכי קאמר עליו להביא ראיה היכא דלא יכיל לקיומיה להאי שטרא דנפיק על שמיה, דאע"ג דמודי (ליה) [לוה] דמיניה דהאי אחא דנפיק שטרא על שמיה יזיף, ומודי מוכר [ד]לדידיה זבין, כיון דהוה נושא ונותן בתוך הבית ליכא בהא ראיה דממונא דידיה הוא. אבל היכא דמקיים שטריה לא צריך להביא ראיה דאין לך ראיה גדולה מזו, דכיון דאיכתיב שטרא על שמיה לא סגיא דלא שמעי ביה אחין, דשטרא קלא אית ליה, ומדלא מחו ביה ש"מ ממונא דידיה הוא. ואיכא למימר דרב ששת כשמואל סבירא ליה דאמר על האחין להביא ראיה, מיהו היכא דלא מיקיים שטרא מודי ליה לרב.

אמר ליה רבא לרב נחמן הא רב דאמר עליו להביא ראיה והא שמואל דאמר על האחין להביא ראיה, והא רבה דאמר ראיה בעדים והא רב ששת דאמר ראיה בקיום השטר. מר כמאן סבירא ליה אמר ליה אנא מתניתא ידענא וכוותא סבירא לי, דתניא אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אימא עליו להביא ראיה וכן האשה שהיתה נושאה ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה ואמרה שלי הם שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אימא עליה להביא ראיה מאי וכן מהו דתימא אשה כיון דשכיחא לה מילתא דאמרי קא טרחא קמי יתמי אימא לא גזלא מיתמי וליהימנא בלא ראיה, קמ"ל דלא. וש"מ דהלכתא כרב דאמר עליה להביא ראיה. וממילא שמעת דליתיה לדרב ששת דאמר ראיה בקיום השטר, חדא מדלא קאמרינן ועדיין תיבעי לך ראיה בעדים או ראיה בקיום השטר, ש"מ דפשיטא לן דמאן דאמר עליו להביא ראיה בעדים קאמר, ורב ששת דאמר ראיה בקיום השטר כשמואל סבירא ליה דאמר כיון דמיקיים שטרא על האחין להביא ראיה, וכיון דקתני תנא בהדיא עליו להביא ראיה ש"מ כרב ודלא כשמואל ורב ששת. ואם תמצא לומר רב ששת נמי כרב סבירא ליה דאמר עליו להביא ראיה מיהו מאי ראיה ראיה בקיום השטר, הא מדאיכפל תנא למתני שנפלו לי מבית אבי אימא וגבי אשה נמי שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אימא ותני עלה עליו להביא ראיה ועליה להביא ראיה, ש"מ ראיה בעדים שמעידין שנפלו לו מבית אבי אמו קאמרינן כרבה.

והא דקתני תנא אחד מן האחין ולא קתני אחד מן הבנים, לאו למימר דבן שהיה נושא ונותן בשל אביו והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן על האב להביא ראיה, דהשתא אחין דקפדי אהדדי דהא אית להו חזקה אהדדי קיימא לן דעליו להביא ראיה, גבי אב ובנו דלא קפדי אהדדי דהא קיימא לן דלא מחזקי אהדדי לא כל שכן. אלא הוא הדין גבי בן בנכסי אביו ואשה בנכסי בעלה, והאי דנקט אחין ואשה בנכסי יתומים רבותא קמ"ל, מהו דתימא כיון דשכיחא להו מילתא דטרחיבדיתמי אימא לא גזל מיתמי וליהמנינהו, קמ"ל. תדע דבהדיא גרסינן בתוספתא (פ"ט ה"ב) בן שנושא ונותן בשל אביו אע"פ שאונות ושטרות יוצאין על שמו הרי הן של אביו. ואם אמר ממה שירשתי משל בית אבי אימא הן יעשה מפורש בפירושו. וכן האשה שנשאה ונתנה בשל בעלה אע"פ שהשטרות יוצאין על שמה הרי הן של בעלה, ואם אמרה ממה שירשתי מבית אבי אבא הן או משל בית אבי אימא תעשה מפורש בפירושה. וממאי דהאי יעשה מפורש בפירושו ותעשה מפורש בפירושה דקתני דעל הבן ועל האשה להביא ראיה, מדקתני יעשה מפורש בפירושו, והשתא נחזי אנן מאי בפירושו, אילימא בפירושו של שטר, מאי שנא גבי בן דקתני בפירושו ומאי שנא גבי אשה דקתני בפירושה, (אלמא) [אלא] מאי בפירושו בפירושו של בן דקאמר שלי הן ומאי בפירושה בפירושה של אשה דקאמרה שלי הן. ומאי יעשה מפורש בפירושו, אילימא דמהימן למימר שלי הן, אי הכי ליתני נאמן, דקימא לן לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, ועוד למה לי למתנא יעשה מפורש בפירושו, ליתני יעשה בפירושו, אלא לאו הכי קאמר יעשה הדבר מפורש וברור בראיה שהן שלו בפירושו, והוא הדין גבי אשה:

רטו. והא דתנן בד"א במחזיק אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה, אתמהינן עלה אטו כל הני דאמרינן לאו חזקה היא אמר רבא הכי קאמר בד"א בחזקה שיש עמה טענה כגון מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי ולית ליה ללוקח ראיה, דחזקה במקום ראיה קימא אבל הנותן מתנה ורצה המקבל להחזיק בה כדי שלא יוכל הנותן לחזור בו, והאחין שחלקו ורצה כל אחד מהן להחזיק בחלקו, והמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין, דלמיקנא בעלמא הוא דקא בעו ואין ביניהן טענה וכפירה, נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה. ואין המקנה יוכל לחזור בו:

(סא) אבל חלוקין בעיסתן. פי' כדתנן לקמן בפ' מי שמת הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסי' ע"י הקטנים ולא הקטנים ניזונין ע"י הקטנים אלא חולקין בשוה:

(סב) (ולא לאב בנכסי הבן). ראיה במאי רבה אמר ראי' בעדים. ורב ששת אמר בקיום השטר. מאי דפריש רבי' שמואל זצוק"ל דתרווייהו פליגי אליבא דרב אינו נראה לי כלל. דאטו שמואל דפליג עלוי' דרב ואמר על האחין להביא ראי' בדלא מיקיימי אונות ושטרות קאמר. ואי לא מיקיימי מאי מהני לי'. איכא למיחש דילמ' זייף וכתב מאי דבעי אלא לאו כגון דמיקיימי ומש"ה קאמר על האחין להביא ראי' ורב פליג עלי' ואמר אע"ג דמיקיימי עליו להביא ראיה. והנכון בעיני לומר דרבה ס"ל כרב ורב ששת ס"ל כשמואל. ורבה ורב ששת סברא דנפשייהו קאמרי ולאו אמילתי' דרב קיימי אלא בבית המדר' שאלו מה ראי' צריך אותו שאונות ושטרות יוצאין על שמו. ואמר רבה ראיי' בעדים כרב ורב ששת אמר ראי' בקיום השטר כשמואל. והתלמו' חובר חלוקתם אחר חלוקת רב ושמואל לומר שגם אלה חלקו בחלוקתם וכך אמר ר' אבא לר"נ הא רב ושמואל שהיו ראשונים והא רבה ורב ששת שהן אחרונים חלקו בדבר זה מר כמאן ס"ל. וחיפשתי בפירוש. רבי' שלמה בן היתום זצוק"ל ומצאתי משם גאון אחד שפירש כדברי. גם במילתא דשמואל דאמר ומודה לי אבא שאם מת על האחין להבי' ראי' ואיתוקם בקשיא. ראיתי שם חלוקת בין הגאונים אם הלכה כשמואל אם לאו:

(סג) פיסקא מר ר' יוחנן שתי שדות ומצר ביניהן החזיק באחת מהן לקנותה קנה. פי' נראה לי שאם היתה שדה (המצויומת) [המצוינת] במצריה וכל המצרים שלה כשהחזיק בשדה קנה גם המצרי' וא"ל להחזיק עוד במצרים ואם קדם אחר והחזיק בהם לא קנאו' שהמצרי' נקנים עם השדה ואם היו שתי שדות ומצר ביניהן כשהחזיק בשדה קנה השדה עם חצי המצר ואם הי' מחזיק חבירו גם בשדה האחר יהי' קונ' אותה השדה עם חצי המצר והי' המצר קנוי לשניהן שלעולם המצר נקנה עם השדה אם כולו לשדה זו נקנה כולו. ואם הוא בין שני שדות נקנה חציו:

בעי ר' זירא החזיק באחת מהן לקנותה ואת המצר ואת חברתה מהו פי' בודאי כשאמר אותה ואת חברתה לא קנה חברתה מפני שחצי המצר שבצד חברתה לא קנה כשנתכוין לקנות אותה והילכך אותו חצי המצר הוי הפסקה שאע"פ שאמר ואת חברתה לא קנה מפני אותו חצי המצר המפסיק ביניהן ואין חזקת שדה זו מועלת לשדה אחרת אבל כשהזכיר בפירוש אותה ואת כל המצר ואת חברת' מהו, מי אמרי' מצר דהאי ארעא ודהאי ארעא הוא וקני. פי' המצר בטל חציו לשדה זו וחציו לשדה זו וכיון שפירש לקנות הכל הו"ל כשדה אחת פשוטה וקנה הכל או דילמא הא חזינן דהאי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי וכיון שאנו רואים ששתיהם חלוקות זו מזו בשום טצדקי שבעולם אינה מועלת חזקת שדה זו לחברתה ולא קנה אלא שדה האחת שהחזיק בה עם חצי המצר:

בעי ר' אלעזר החזיק במצר לקנות את שתיהן מהו מי אמרי' מצר אפסרא דארעא הוא וקני או דילמא האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי פי' בעי דר"א באנפי נפשה היא ולאו באם תימצי לומר שבשני הפנים יש לשאול אם תימצי לומר בבעי דר' זירא דלא קנה משום דלא החזיק במצר כלל. ואע"ג דקני חציו עם השדה שהחזיק בה חציו האחר הוי הפסקה הכא דהחזיק במצר ממש על דעת לקנות את שתיהן יש לומר דקנה שתיהן ואע"פ שלא החזיק בהם כלל שדי להם חזקת המצר מפני שהמצר היא לשדה כמו האפסיר לבהמה ובהמה גסה הניקנית במסירה כיון שמסר האפסר בידו קנה כל הבהמה והאפסר. וה"נ קנה המצר ושתי השדות שהוא אפסר לשתיהן או דילמא אין המצר דומה לאפסר שהבהמ' היא נמשכת באפסר והילכך כשמסר לו האפסר קנה כל הבהמה. אבל המצר לחודי' קאי והשדה לחודי' קאי והילכך אין חזקת המצר מועלת לשדות ואפילו אם תימצי לומר כדר' זירא דקנה הכל מפני שהחזקה היתה בשדה והמצר נכלל עם השדה וטפל לו. וכיון שפירש שיקנה כל המצר וגם חברתה קנה הכל אבל הכא שלא החזיק אלא במצר אין השדה טפילה למצר ולא קנה אחת מהן וגם לא את המצר כיון שהחזיק על דעת לקנות את השדות עד שיפרש לקנות המצר והשדות או קנה המצר. והשדות לא קנה כך נראה לי בעיני פת' שיטה זו ופת' רבי' שמואל זצוק"ל וגם מה שכתבתי במה"ק אינו נ"ל:

(סד) מ"ט קמא ליבני בעלמא הוא דאפוך. פי' אין הקרקע נקנה בבנין אלא אם כן גדרו סביב שלא יכנוס בו שום אדם בגד גבוה עשרה טפחים והילכך זה שבנה ולא נעל לא קנה וזה שבא וקנה וינעל קנה והאבנים והעצים בין אם היו משלו ובין אם היו נכסי הגר כבר קנאום בהגבהה וזה חייב ליתנם לו. וכיון שהראשון לא קנה את הקרקע הו"ל כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשו' דהויא פלוגתא דרב נחמן ורב ששת בפ' השואל ה' המוכר זיתיו לעצים שאם אמר עצי ואבני אני נוטל לר"נ דאמר שומעין לו נוטל עציו ואבניו או יתן לו עצים ואבנים כיוצא בהם והקרקע ישאר לזה השני ולרב ששת דאמר אין שומעין לו נותן לו דמי עציו ואבניו ושכר פעולתו:

(סה) המציע מצעות בנכסי הגר דוקא מצעות שהוא דרך הנאה אבל שכב ע"ג קרקע כיון דלא נהנה כדאמרי' אל תשכב בטחב לא קנה:

(סו) או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ. פי' נ"ל דוקא אחריו דהוי תשמיש לגופו של אדון שהי' צריך להוליכם הוא שהרי היה הול' למרחץ והוליכם עבדו אבל אם שלח כלים על ידו למרחץ או אם אמר לו תחמם לי את המרחץ כשאר מלאכות דעלמא דמיין שאינו תשמיש גופו ולא הויא חזקה:

(סז) הכי קאמר הגביהו לרבו קנאו הגביהו רבו [לו] לא קנאו אמר ר' שמעון כ' ה"ג רבי' שמואל ואמר ת"ק סבר אין עבד כנעני נקנה בהגבהה מפני שאין דרכו בכך ואינו נ"ל דאיכא מאן דפליג בהגבהה דלא ליקני שהרי פיל נקנה בהגבהה ע"י חבילי זמורות כדאמרי' בקידושין וכ"ש עבד ובכל הספרים כתוב כך הגביהו רבו אמר ר' שמעון כו' ות"ק לא איירי בהגבהה כלל כ"א בחזקה ור"ש אתי למימר דחזקה קונה וכ"ש הגבהה ות"ק לא פליג עילוי':

ראיה במאי רבה אמר ראיה בעדים כו'. נראה לי דרבה סבירא ליה כרב ורב ששת סבירא ליה כשמואל כו' וכן נראה שהרב ז"ל אמר כן שלא הביא מחלוקת רבה ורב ששת ולא פסק הלכה כאחד מהן אלמא בפלוגתא דרב ושמואל פליגא וכבר איפסיקא הלכתא כרב.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ראיה במאי רבה אמר ראיה בעדים רב ששת אמר ראיה בקיום השטר. פירש ר"ש ז"ל דאדרב דאמר עליו להביא ראיה קיימי וקיום השטר דקאמר רב ששת קיום בית דין קאמר כלומר שיש בו אשרתא דדייני וקסבר רב ששת דלא נזקקו בית דין לו לקיימו עד שחקרו ומצאו שהוא משל עצמו. ואינו מחוור דאטו כל שטר הבא לבית דין לקיימו נזקקים לו בית דין לדעת מעות משל מי ואם הלוה משלו ומשל אחרים דמה להם לבית דין אצל זה אם משלו היו הרי טוב ואם לאו כמו שכתב בשמו כך כשיקבל מעות יחזירם לאמצע ועוד דהא קיימא לן דמקיים את השטר אף על פי שלא קראוהו ובודאי הכין משמע שלא קראוהו כלל ולא ידעו מי המלוה ומי הלוה. ונראה כפירושו של הראב"ד ז"ל דרבה ורב ששת בדרב ושמואל פליגי רבה כרב ורב ששת כשמואל והכי קאמר אין לו לזה אלא כשיתבע בעל חובו יקיים שטרו ויגבה חובו ולא מפני ערעור האחים אלא אם יערער הלוה ונראה לי ראיה לדבריו מדקאמר ליה רבה לרב נחמן הא רב והא שמואל הא רבה ורב ששת מר כמאן סבירא ליה אלמא רבה ורב ששת בפלוגתא דרב ושמואל פליגי. ועוד דכי אהדר ליה מתניתא אנא ידענא דמוכחא כרב תו לא בעא מיניה אכתי כרבה או כרב ששת ואם כפירוש ר"ש ז"ל אכתי לא ידענא אי כרבה אי כרב ששת. ודכוותה יש בפרק מי שמת גבי הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היית הוא מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה ואמרינן עלה ראיה במאי רב הונא אמר ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר.

ולענין פסק הלכה כרב דעליו להביא ראיה דהא רב נחמן קאי כוותיה ותניא כוותיה. ואם מת על האחים להביא ראיה דהא אמר שמואל מודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה. ואף על גב דאקשינן כלום נטעון להו ליתמי מידי דלא מצי טעין אבוהון ועמדה בקושיא כתב רבינו חננאל ז"ל שקבלה מן הגאונים ז"ל דכל שעמדה בתיובתא נדחית אבל כי קיימא בקושיא לא דחינן מימרא בקושיא דקים בהו דהכין הלכתא אלא דלא קים להו בתירוץ מאי דקשיא להו.

חסורי מחסרא והכי קתני במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה כו'. פירש ר"ש ז"ל דקאי במה דברים אמורים לחזקת שלש שנים כלומר אבל בנעל גדר ופרץ מספיק כל שהו. ונראה לי דקאי נמי לדסליק מניה לאומנין ואריסין ואפוטרופסים ואיש לאשתו דדוקא חזקה שלש שנים שהיה לראיה אין להם אבל נעל גדר ופרץ שהוא למקניא בה יש להן כגון נותן מתנה ואחין שחלקו ומחזיק בנכסי הגר נקט משום חזקת שלש שנים ולפיכך נקט האי במה דברים אמורים הכא ולא נקט לה מיד בתר רישא דמתניתין דקתני הרי אלו שלש שנים. שיטה לא נודעה למי.

אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו כו'. לאו דוקא הני אלא הוא הדין ללוקח אלא תנא הני אף על גב דלא יהבי דמי וכל שכן לוקח דקא יהיב דמי. ואי נמי אורחא דמלתא נקט שבאותם שלשה מקומות דרכן לקנות בחזקה אבל במכר במקום שקונים בכסף ואי נמי בכסף ושטרא סתמא דמלתא אין המוכר נותן לו רשות למחזיק בו עד שיתן דמים. הרשב"א ז"ל.

וכן פירש הר"י ז"ל בעליות וזה לשונו: לענין מכר אי דייקינן ממתניתין דלא קניא ביה חזקה עד שיתן דמים מדקתני נותן מתנה כו'. ואלו מכר לא קתני והא דתנן בקדושין נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה במתנה מיירי כדאמרינן התם לענין שטר לא שנו אלא בשטר מתנה אבל במכר כו'. ורבותינו ז"ל פירשו דבין במכר ובין במתנה חזקה קונה והא דלא קתני הכא מכר משום דאורחא כו'. ונראה לי להביא ראיה מהא דתני רב הושעיא בקידושין דבי לוי נעל גדר כו' ומסתמא ברייתא זו נשנית בקידושין לפרש משנתנו ששנינו נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף כו' ומדקא בעי רב עלה במתנה האיך אלמא מתוקמא למה ברייתא במכר לבד שמע מינה דהא דקתני נקנין בחזקה במכר נמי מתוקמה דהא ברייתא דבי לוי לפרושי חזקה דמתניתין אתיא. והא דגרסינן נמי בפרק הפרה המוכר בית לחברו כיון שמסר לו את המפתח קנה ומפרש התם כיון שמסר לו את המפתח קנה בחזקה מאי צריך למימר ליה לך חזק וקנה. ולכאורה משמע קני בחזקה בלא מתן דמים מדקאמר קנה ולא קאמר הרי זו חזקה והסברא כך מכרעת דחזקת קרקעות במקום משיכה במטלטלים וקנה בלא מתן דמים. ע"כ.

יש מי שפירש דכי אמרינן נעל נעל ופתח קאמרינן וכהאי גוונא לא הוי מבריח ארי שהרי חזר ופתחו והוי חזקה שהרי החזיק כמחזיק בשלו והיינו דאמרינן בההיא דפרק הזורק ותיחות ותפתח וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות מכירה שכך כתב כיצד המחזיק בנעילה כו'. ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו כו'. ולא מחוור דאם איתא דפתיחה מעכבת היכי תנן סתמא נעל ואם מההיא דאמרינן התם תיחות ותפתח לא איריא וכמו שאכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא. הר"ן ז"ל.
וכן פירש רבינו יונה בעליות וזה לשונו: שלשה עניני חזקה הם: האחד נעילת דלתות הבית והוא הדין פתיחת דלתות כדאמרינן התם ותיחות ותפתח ואף על פי שאין בכך תיקון לבית דרך חזקה היא כשמחזיק בה כמו שאדם מחזיק ונוהג בשלו שנועל ביתו ומונע כל אדם מליכנס שם ופתיחה נמי אין דרך בני אדם לפתוח בית שאינו שלו כשהוא נועל מבחוץ. והשני גדר ופרץ שהוא מתקן השדה והוא הדין לכל תיקון כגון חרישה והשקאה. והשלישי מציע מצעות בנכסי הגר אף על פי שאינו מתקן וכו'. עד כאן.

בד"ה דברים העשויים כו' ואין לומר נמי דלאו מגו הוא כו' לפי שאותו יודע בו שהוא משקר כו' עכ"ל וה"ה דאין לומר דהשתא מודה שחייב ליתן לו מעות שהוציא משום תקנת השוק וכשא"ל השאלתיו לך מחזיר לו בחנם דהוה ככופר הכל דאיכא העזה כו' כמ"ש בהג"ה אשר"י ע"ש ואפשר דהיינו טעמא דמה שאומר גנובים ונתן דמים אין זה כמודה כיון שמוציא כל החפץ הגנוב ודו"ק:

בד"ה נעל וגדר כו' אבל סגר הדלת ונעל במפתח כו' דליכא דמסר ליה כו' עכ"ל משום דלא ליקני במסירת מפתח קאמר דליכא דמסר ליה בגר אבל דלא ליקני בנעילה אפילו במכר דאיכא דמסר ליה לא קני דהוה כמבריח ארי וק"ל:

בפרשב"ם בד"ה ראיה בעדים כו' ראיה דמעיסתו קמץ כו' עכ"ל ק"ק דמה צריך ראיה דמעיסתו קמץ אם הם חלוקין בעיסתן כדקאמר אימור מעיסתו קמץ ובפירושים אחרים מצאתי דאינו ויש ליישב לפירושו דודאי צריך ראיה דקמץ מעיסתו אבל א"צ ראיה דקמץ כ"כ בקרקע שקנה או ההלואה ואהא קאמר אימור דמעיסתו קמץ כ"כ א"נ דא"צ ראיה דקרקע זו שקנה או ההלואה הוא מעיסתו שקמץ ואהא קאמר אימור מעיסתו כו' וק"ל:

תוס' בד"ה נעל וגדר כו' וקתני סיפא הכניס תרנגולין כו' וקנה נמי בנכסי הגר כו' עכ"ל אבל אי לא קנה בגר איכא למימר קנין אחרינא דקונה בהכניס תרנגולין ולא מטעם נעילת דלת כפרשב"ם שם ועיין ברא"ש בשמעתין ודו"ק:

ר"ש בד"ה ופסק ר"ח כו' וכן בפי' ר"ח כתב מרי"ש גאון כצ"ל והד"א ונ"ב רי"ש הוא רבי ישראל גאון:

בד"ה דשביחא כו' על כך ומקושי גדול כו' קמ"ל הס"ד וכצ"ל:

בד"ה ומתמא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דברים כו' כליו וספריו ביד אחר כו' כצ"ל:

בא"ד כיון דלא גייס ביה נ"ב פי' אינו רגיל עמו וכן בתוס' דשבועות פרק כל הנשבעים אבל בהג"ה דאשר"י כתב דוקא אינש דגריס ביה כו':

גמרא ראיה במאי כו'. כה"ג לקמן קנ"ד:

שם מ"ד אשה כיון דשביחא לה מילתא כו'. כה"ג לקמן קמ"ד:

ר"ש ד"ה קשיא. ואעפ"כ א"נ בעיני כו'. ע' לקמן (קכ"ז) בדבריו ד"ה קשיא ובמע"מ שם:

ר"ש ד"ה בקיום השטר. וכיון דקיימוהו ב"ד כו' שכל הכתוב בשטר אמת כו'. עי' כתובות (ק"ט) ובתוס' שם ד"ה ל"ש ובר"ן שם בשם הרא"ה:

גמרא ח"מ והכי קתני בד"א כו' כגון מוכר כו' אבל כו' כגון נותן מתנה כו'. צ"ע מאי אריא ברישא מכר אפילו מתנה נמי בכה"ג כדתנן לעיל (מ"א) שנתת לי במתנה כו'. וכן בסיפא מאי איריא מתנה אפי' מכר נמי כמבואר וכן קשה לישנא דמתניתין אבל בנותן מתנה דהא במכר נמי:

ר"ש ד"ה אבל בחזקה שאין עמה טענה. כיון דנעל כו' בפני עדים כו'. ל"י עדים מאי עבידתייהו כיון דמודה ע' קדושין (ס"ה ב) ולעיל (מ') בתד"ה קנין:

תד"ה נעל. שלא תטרף דעתו עליו כדאמר לקמן. הוא בדף (קנ"ו ב):

רשב"ם ד"ה ופסק כו' ומפירכא דאמוראי שייך לומר קשיא. עי' סנהדרין דף עב ע"א ברש"י ד"ה קשיא ושם דף קיב ע"א ברש"י ד"ה קשיא ובבאר שבע שם ועי' לקמן דף קכז ע"א ברשב"ם ד"ה קשיא ובפלפולא חריפתא שם על הרא"ש ובמו"ק דף ב' ע"ב בתוספות ד"ה חייב שתים:

במה דברי' אמורי' בחזקה שיש עמה טענה פירשב"ם בד"א דבעי' ג' שנים. ולרשב"ם ניחא דלא פריך מיד אמתני' כמה כל שהוא דמצינן למימר דקאי אזמן כ"ש דלא בעי' שיהי' נעל וגדר ג' שנים רק זמן מועט. אך ברייתא דלוי דלא מיירי מזמן ג"ש ותני כ"ש פריך שפיר כמה כ"ש. אמנם בשיטה מקובצת מפרש בד"א אבעל ואשה ובן ואב אבל נותן מתנה וכו' כשהם מקבלי מתנה זה מזה יש להם חזקה ע"י נעל וגדר וכו' ולפי' זו מוכח דלא כהרא"ש פ' הזורק דתיחוד איהו ותפתח דאשה לגבי בעלה שרגילה לשמור בית בעלה לא סגי בנעילה בלי שתפתח ג"כ ומתני' דקתני נעל סתם אעלמא קאי. ולהנ"ל אדרבא משנתינו קאי אאשה ואבן שרגילי' לסגור חדרי בית בעליהם ואפ"ה תנן נעל סתם בלי פתיחה. אע"ג דנימוק"י מפרש נעל כ"ש היינו שפותח מיד היינו אם ירצה יכול לפתוח וסגי בכ"ש כמו גדר סגי בכ"ש אבל לא שצריך לפתוח מיד אע"כ דלא כהנ"ל וק"ל:

בפניו כ' רשב"ם במתני' לא גרס בפניו וכו' ותוס' הקשו בד"ה נעל וכו' ע"ש ובהגה' מועטת יש ליישב פירשב"ם והאי תיבת גרס ט"ס וצ"ל במתני' לא תנן בפניו וכו' והכי קאמר רשב"ם הא דלא תנן במתני' בפניו לא מצי למיפשט מיני' דבמתנה לא בעי חזק וקני די"ל משו"ה לא תני לי' במתני' משום נכסי הגר וק"ל:

כדשלח רב הונא כו'. כלומר להכי אפקינהו רבא משום דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אין אדם נאמן לומר לקוח הוא בידי כדשלח רב הונא: קשיא. לדידן קשיא אמאי אמר שמואל מודי לי אבא כו': ופסק ר' חננאל דהלכתא כשמואל דהיכא דמית על האחין להביא ראיה וכן פירש נקטינן מרבותי ז''ל כל היכא דאמר בגמ' תיובתא דפלוני תיובתא בטלו דברי מי שהתיובתא עליו לגמרי אבל היכא דעלתה בקשיא כי הך דשמואל לא בטלו דבריו דאמרינן לא הוה ברירא להן דבטלה שמועה זו לגמרי אלא לא אשתכח פירוקא בההוא שעתא דתליא וקיימא ואעפ''כ אין נראה בעיני דלא שנא תיובתא ולא שנא קשיא דקאי אמילתא דאמוראי חדא היא ולא הויא עיקר אלא לגבי תיובת' ממשנה או מברייתא שייך לומר תיובתא ומפירכא דאמוראי שייך למימר קשיא והא דשמואל נראה בעיני דלא סמכינן עליה כל עיקר וכן בפי' ר''ח כתב מרי''ש גאון כי זה שאמר שמואל ומודי לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה אין הלכו: כמותו: לא שנו. הא דקאמר רב עליו להביא ראיה: אלא שאין חלוקין. בשום דבר בעולם אפי' בעיסתן הלכך מאין לו לזה כלום בלא אחיו: קימץ. עצרן ביותר ולכך נתעשר והיה לו ממון לבדו שאין לאחיו חלק בו ומהממון ההוא לקח קרקעות והלוה לאחרים: ראיה במאי. אדרב קאי שהלכה כמותו דאי אדשמואל היכי אמר רב ששת ראיה בקיום השטר והרי לשמואל דאית ליה על האחין להביא ראיה צריך להן לפסול שטרו של זה ולא לקיימו: ראיה בעדים. על בעל השטר להביא ראיה דמעיסתו קימץ או מאבי אמו ירש והיה ממון של שטרות הללו שלו: בקיום השטר. שכתבו לו בית דין הנפק על שטר זה וכיון דקיימוהו ב''ד בדקו השטר וחקרו ועמדו על אמיתת הדבר שכל הכתוב בשטר אמת הוא והשטר הרי כתוב בשמו של זה: הא רבה והא רב ששת. דפליגי אליבא דרב ואי כרב סבירא לך ראיה במאי אי כרבה אי כרב ששת: מתניתא ידענא. כרב ומיהו לא פירש לי אי כרבה אי כרב ששת: ורבינו חננאל פסק בעדים צריך להביא ראיה ולא בקיום השטר דהא אפי' רב ששת מודי דראיה בעדים שוה יותר מקיום השטר: וכן האשה. אלמנה: מבית אבי אבא. ה''נ מצי למימר מבית אבא ומשום רישא דקתני מבית אבי אמא קתני נמי סיפא מבית אבי אבא: מאי וכן. דמשמע ואפי' האשה דינה כן ומאי רבותא איכא טפי דקתני וכן הכי הוה ליה למיתני אשה שהיתה נושאת ונותנת כו' ודרך תנא לומר שני דברים שוין וזימנין דאמרינן דצריכי תרוייהו אבל הכא דקתני וכן משמע דבלא זו אף זו קתני: דשביחא לה מילתא. חשיבות היא לה שמאמינין אותה בית דין לעשותה אפוטרופוס בשל יתומין וגם משבחין אותה בני אדם על כך ומקושי גדול תאמר על שלהן שהוא שלה וסד''א דליהמנה קא משמע לן: בבבא בתרא ירושלמי' אין לאיש חזקה בנכסי אשתו בחיי אשתו אבל לאחר מיתת אשתו יש לו חזקה ולא לאשה בחיי בעלה בנכסי בעל אבל לאחר מיתת בעלה יש לה חזקה ולא לאב בנכסי הבן בחיי הבן אבל לאחר מיתת הבן יש לו חזקה ולא לבן בנכסי האב בחיי האב אבל לאחר מיתת האב יש לו חזקה ואיכא לדמויי להך דתניא לעיל בן שחלק ואשה שנתגרשה כו': במתני' לא גרסינן ופרץ בפניו דהא נכסי הגר לא שייך ביה בפניו דהא מית ליה הגר: אטו כל הני. דאמרינן לקמן במתני' נותן מתנה ואחין שחלקו לאו על ידי חזקה דנעל גדר הן קונין כדקתני מתני' בתמיה: במה דברים אמורים. דבעינן ג' שנים: בחזקה שיש עמה טענה. כלומר ערעור: אבל בחזקה שאין עמה טענה. שבעל הקרקע מודה לו ליטלה כגון נותן מתנה כו' כיון דנעל גדר ופרץ כל שהוא בפני עדים הויא חזקה לקנות שלא יוכל לחזור עוד זה בזה: בקדושין דבי לוי. בתוספתא בברייתא דמס' קדושין שסידר לוי כמו שסידרו ר' חייא ור' אושעיא: נעל וגדר ופרץ בפניו. במקח וממכר מיירי דתנן בקידושין (דף כו.) דקרקע נקנית בחזקה: ומתמה גמ' בפניו הוא דהוי חזקה אבל שלא בפניו. דמוכר אם נעל וגדר שלא בפניו לא תיהוי חזקה בתמיה: ה''ק. אם גדר ופרץ לוקח בפניו דמוכר לא צריך למימר ליה מוכר ללוקח לך חזק וקני אלא מכיון שנתרצה לו למכרה בכך וכך מעות והחזיק זה בפניו הויא חזקה דניחא ליה בהך חזקה והלכך שתיק ולא יוכל מוכר לחזור בו עוד והלוקח נתחייב לו דמי מקחו:

דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחים הן בידי אינו נאמן. וקשה דאמר בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מו. ושם) א''ר יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אין נאמן ולא אמרן אלא בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו ולא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להטמין ולא אמרן אלא בדברי' העשוין להשאיל ולהשכיר אלמא דאפילו בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר נאמן אי ליכא כל. הני מילי דקאמר שאין עשוי למכור כליו וכלים שאין דרכן להטמין ונראה לר''ת דגרס התם ובכולהו נמי כי ליתנהו לא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אפי' ליתנהו לחד מהני אין נאמן וכן גורס רב האי בשערים (שער מ) וכן ר''ח וכן מוכח בשילהי המקבל (ב''מ דף קטז.) וא''ת דתנא בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיד:) המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא אפי' לא יצא שם גנבה יהא נאמן לומר שגנבוה מיגו דאי בעי אמר השאלתי לך דספרים הן עשוין להשאיל דאפי' ספרא דאגדתא אמר הכא דעשוין להשאיל כ''ש שאר ספרים כדאמר בנערה שנתפתתה (כתובות דף נ.) וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים ואין לומר דלא מהימן במיגו לומר דגנובים משום דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן כדאמר בכל הנשבעין (שבועות דף מו:) דלא דמי דהתם ודאי אינו נאמן לאחזוקי ההוא גברא בגנבי אפי' במיגו אבל הכא שאינו אומר פלוני גנבם אלא שהם גנובים מהימן שפיר דכמה גנבים יש בעולם ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתי לך לפי שאותו יודע בו שהוא משקר דהא לעיל (דף לא.) אמר דנאמן לומר של אבותי הוא שלקחוה מאבותיך במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה אע''פ שהוא יודע דלאו מיניה זבנה וכן בפרק שני דכתובות (דף טו: וע''ש בתוס' ד''ה ומודה) תנן דנאמן לומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו במיגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם אע''פ שהבן יודע שהיתה של אביו ומהנהו עזי דאכלי חושלי בנהרדעא לעיל (דף לו.) אין ראיה דאיכא למימר כגון שמכחישו ואומר שלא אכלו כל כך דהשתא הוי מיגו טוב ותירץ ר''ת דהתם מיירי באדם שאין עשוין להשאיל ולהשכיר לזה שקנאם כגון דלא גייס ביה ולפי זה אם עשוי להשאיל לו אפי' לא יצא לו שם גנבה נאמן לומר שהם גנובים במיגו ולמה''ר דודי נראה דלא מהימן במיגו דהוי מיגו להוציא אע''פ שנוטל דמים שהוציא: אימא מעיסתו קימץ. אע''ג דלא טעין הכי אלא אומר מבית אבי אמא מ''מ נאמן במיגו דאי בעי אמר מעיסתי קמצתי: דטרחא קמי יתמי אימא לא גזלה מיתמי. קשה לרשב''א דאדרבה מהאי טעמא דטרחא קמי יתמי גזלה מיתמי כדאמר בהשולח (גיטין דף לה.) בההוא הנאה דטרחא קמי יתמי אתיא לאורויי ותירץ דה''נ קאמר הכא קמ''ל דלא אמרינן דלא גזלה אלא אדרבה אתיא לאורויי כדאמר בגיטין: נעל וגדר כל שהוא כו'. בגמרא פר''ש דהאי נעל היינו שקבע מנעול בדלת דהוי בנין אבל סגר הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר דליכא דמסר ליה לא הוי חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו אע''ג דבריש פסחים (דף ד. ושם ד''ה אם) אמר דמשמסר לו מפתח הוי הבית בחזקת שוכר לבדקו וה''ה לקנותו

דף נב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד