בבא מציעא קו ע"ב

דף קו - ב

ושוב פרכינן: ונימא ליה הבעלים, נהי דלניסא רבה, שינצלו הבהמות מעצמן, לא הוה חזינא, דלמא לניסא זוטא,  חזינא, ^[74] ושמא אילו היית נשאר שם, היית יכול להציל,

ומסקינן: קשיא.

ומביאה עתה הגמרא סתירה לכאורה בין שתי ברייתות:

תני חדא, המקבל שדה מחבירו בחכירות כדי לזורעה ולתת לבעלים ממנה שיעור קצוב בסוף כל שנה, פעם ראשונה ושניה זורעה, שאם אכלה חגב או נשדפה ^[75] אחר שזרע פעם אחת, צריך לנסות ולזרוע שוב, ואם לאחר שזרעה פעם שניה אכלה חגב, הרי פעם שלישית, אינו זורעה.

ותניא אידך, אם נשדפה פעמיים צריך גם פעם שלישית לזורעה, אבל פעם רביעית אינו זורעה,

ומתרצינן: לא קשיא, הא כרבי הא כרבן שמעון בן גמליאל.

הא דשנינו שלישית אינו זורעה, כרבי דאמר: בתרי זימני הוי חזקה. והכא נמי הוחזקה השדה בשתי פעמים כשדה שדרכה להישתדף, ואינו צריך לשלם לבעלים.

והא דשנינו ששלוש פעמים זורעה, ורביעית אינו זורעה, כרבן שמעון בן גמליאל, דאמר בתלת זימני הוי חזקה, ורק לאחר שנשדפה שלוש פעמים, הוחזקה להיות שדה שדופה ^[76].

אמר ריש לקיש: זה ששנינו שאם נשדפה שדה החכירות במכת מדינה ^[77] מנכה החוכר לבעל הבית מחכורו, לא שנו אלא שזרעה וצמחה, ולבסוף אכלה חגב.

אבל זרעה ולא צמחה כלל, מצי אמר ליה בעל הקרקע, כל ימי זרע, כל עוד נמשכת תקופת הזריעה, זרעא לה ואזיל! שמא עדיין לא הגיע הזמן לזרוע ולכן היא לא הצמיחה, ועליך לזורעה עתה. אבל אם אחר שלא הצמיחה נמנע האריס מלזרוע, לא יוכל לנכות לבעל הבית ממה שסיכמו שיעלה לו.

ומבארת הגמרא: ועד אימת הוי משך זמן הזריעה?

ומבארת הגמרא את משך זמן הזריעה לפי סדר המזלות בשמים.

א. בין הכוכבים הרבים שברקיע השמים, יש שתים עשרה קבוצות כוכבים, הנקראים "מזלות".

ב. לכל מזל [קבוצת כוכבים], יש צורה מסוימת, ויש לו כינוי, כמו "שור" או "קשת", וכדומה.

ג. שנים עשר המזלות הללו מופיעים ברקיע השמים לפי סדר קבוע, בזה אחר זה.

ד. ששה מהמזלות נמצאים תמיד "למעלה", בצדו הנראה של הרקיע, וששה מהם נמצאים תמיד "למטה", בצדו השני של הרקיע, הבלתי נראה.

ה. בכל שעתיים עולה בצדו האחד של הרקיע מזל חדש, ובאותו זמן שוקע בצדו הנגדי של הרקיע מזל אחר [המזל שהיה ברקיע במשך שתים עשרה שעות].

ו. מידי חודש בחודשו עולה ברקיע השמים, בתחילת היום, מזל אחר, לפי סדר קבוע, כך שניתן לקבוע את זמני השנה לפי עליית המזלות ברקיע השמים.

וכך הוא סדר המזלות, העולים ברקיע בבוקר, לפי חדשי השנה:

ניסן - טלה. אייר - שור. סיון - תאומים. תמוז - עקרב. אב - אריה. אלול - בתולה. תשרי - מאזניים. חשון - עקרב. כסליו - קשת. טבת - גדי. שבט - דלי. אדר - דגים.

כאמור, בכל יום בבוקר עולים ששה מזלות ברקיע, וכנגדם יורדים ששה, וכך הוא סדר עלייתם: בחודש ניסן עולה בתחילת היום מזל טלה. שעתיים אחריו עולה מזל שור. וכך בכל שעתיים במשך היום, נוסף ברקיע עוד מזל, וכנגדו שוקע מזל אחר, לפי הסדר.

כך שבסוף היום בחודש ניסן, בשעה השתים עשרה של היום, נמצאים בחללו של העולם ששה מהמזלות, אשר בראשם [בקצה השני של הרקיע] נמצא מזל טלה, ובסופם [בקצה הרקיע הראשון, הנגדי] נמצא מזל בתולה.

בחודש אדר, עולה בבוקר מזל דגים תחילה, ואחר שעתיים עולה מזל טלה, ומשלים את עלייתו בשעה הרביעית.

אחריו מתחיל לעלות מזל שור בתחילת השעה החמישית, ומשלים את עלייתו לגמרי, בקצה הרקיע, בסוף השעה השישית, שהיא אמצע היום.

נמצא, שמזל דגים, שעולה ראשון בחודש אדר, עומד הוא באמצע חללו של עולם בסוף השעה השישית [ויעמוד שם שעתיים], וכבר עלו אחריו עוד שני מזלות [טלה ושור], ויש עדיין מקום לעוד שלושה מזלות שיעלו במשך היום.

ולכשיעלה מזל תאומים, שהוא אחרי מזל שור, בתחילת השעה השביעית, נמצא אז מזל טלה כשהוא עומד באמצע חללו של עולם, מחצות היום עד סוף שעה שמינית [ובתחילת שעה תשיעית עולה בקצה הרקיע מזל עקרב].

ואז, בתחילת השעה התשיעית, מזל שור הוא זה שעומד באמצע הרקיע. אבל, עדיין נשאר "זנבו" של מזל טלה [שהיה לפניו], כשהוא תלוי יחד עם מזל שור, שזמנו הוא עתה להיות באמצע הרקיע.

ובשעה זו, אדם ההולך בשוק, הרי אילו היו רואים את המזלות ביום, היה נראה אז ראשו של השור שבאמצע הרקיע, כאילו הוא בתוך זנב הטלה, שלפניו.

אמר רב פפא: תקופת הזריעה היא עד אותו זמן שבשעה דאתו אריסי מדברא, ממקום עבודתם בשדה, שהיא שעה התשיעית ביום, ונראה כאילו קיימא כימה, זנבו של מזל הטלה, ארישייהו, למעלה מראשיהם.

וזהו חודש אדר, שבסוף השעה התשיעית ביום, נמצא אז זנבו של מזל הטלה באמצע חלל העולם.

מיתיבי מברייתא, ששנינו בה:

שש תקופות השנה, הובטחו לנח, שנאמר [בראשית ח כב] "עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחורף, ויום ולילה לא ישבותו". והשתא מפרש ואזיל אימתי הוא זמנה של כל תקופה.

רבן שמעון בן גמליאל משום רבי מאיר אומר, וכן היה רבי שמעון בן מנסיא אומר כדבריו:

א. חצי תשרי, מרחשון, וחצי כסליו, הוא זמן תחילת הגשמים, וזו היא תקופת "זרע".

ב. חצי כסליו, טבת, וחצי שבט, הוא חורף [לשון חוזק ותוקף של סתיו].

ג. חצי שבט, אדר, וחצי ניסן - קור.

ד. חצי ניסן, אייר, וחצי סיון, תחילת ימי החמה, וזו תקופת קציר.

ה. חצי סיון, תמוז, וחצי אב - קיץ. שמייבשין בו קציעות.

ו. חצי אב, אלול, וחצי תשרי - חום.

ורבי יהודה מונה מתשרי. דהיינו: תשרי חשוון זרע, כסליו טבת חורף, וכן הלאה, על זה הסדר.

ורבי שמעון מונה ממרחשון. כלומר, חשוון כסליו זרע, טבת שבט חורף, וכן הלאה.

ומדייקת הגמרא מהברייתא: מאן מיקל בכולהו, שלשיטתו הוא זמן הזריעה המאוחר ביותר? - רבי שמעון! שהוא נוקט שזמן הזריעה הוא עד סוף כסליו. ואף הוא, כולי האי לא קאמר שיהיה זמן הזריעה עד אמצע אדר.

ואם כן תיקשי, כמאן אמר רב פפא!?

ופרקינן: לא קשיא. הא דמשמע בברייתא שהזמן המאוחר ביותר הוא כסליו, בדקבלה מיניה זרעים שיש לזורעם בחרפי, כגון זרעוני חיטין ושיפון.

והא דאמר רב פפא שזמן הזריעה הוא באדר, דקבלה מיניה לזרוע באפלי, שעורים וקטניות, הנזרעים באדר.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר אם קבלה ממנו במעות, בין כך ובין כך אין מנכה לו מחכורו.

ההוא גברא דקביל ארעא בשכירות למיזרעה בהו תומי, שום, והיתה השדה אגודא, על שפתו דנהר מלכא סבא [כך שם הנהר], על מנת שישלם לבעלים בכך וכך זוזי לשנה, לבסוף איסתכר נהר מלכא סבא, שהפסיקו ללכת בו מים.

אתא השוכר לקמיה דרבא, ודרש להיפטר ממה שהתחייב לשלם לבעל השדה.

אמר ליה רבא לבעלים: נהר מלכא סבא לא עביד דמיסכר, אין מימיו עומדים להיפסק, ואם נפסקו, בוודאי מכת מדינה היא, זיל נכי ליה לשוכר.

אמרו ליה רבנן לרבא: הא אנן תנן במשנה, רבי יהודה אומר אם קבלה הימנו במעות, בין כך ובין כך אינו מנכה לו מן חכורו, כי לא שייך פטור של מכת מדינה על המעות! ^[78]

אמר להו: לית דחש לה לדרבי יהודה! ולכן השוכר מנכה לבעלים משכירותו.

מתניתין:

המקבל שדה מחבירו בחכירות בעשרה כור חטים לשנה, ולקתה השדה בשידפון, נותן לו החוכר את חכורו שהתחייב לו מתוכה,

וכן אם היו חטיה יפות מן הרגיל, לא יאמר לו החוכר: הריני לוקח מן השוק חיטין רגילים כדי לשלם לך את חכורך, אלא נותן לו מתוכה:

גמרא:

ההוא גברא דקביל ארעא בחכירות לזורעה אספסתא, על דעת שישלם לבעל הבית בכורי דשערי מן השוק. וזרע בה, ועבדא אספסת א.

ואחר כך, חרשה וזרעה שערי, כדי שיוכל לשלם למחכיר את השעורים שהתחייב לו, מן מי שיגדל בשדה הזאת עצמה, ולא יזדקק לקנות לו שעורים בשוק.

ולקו הני שערי.

שלחה רב חביבא מסורא דפרת לקמיה דרבינא, כי האי גונא, מאי?

האם יכול לשלם את חכירותו מאותם שעורים לקויים שגידל החוכר בשדהו של בעל השדה, דכי "לקתה, נותן לו מתוכה, דמי.

או לא, אלא יהיה על החוכר לקנות שעורים אחרים טובים בשוק, כדי לשלם בהם את חכירותו.

אמר ליה: מי דמי למשנתנו, האומרת, אם לקו החיטים, משלם מתוכה!?

והרי, התם, לא עבדא ארעא שליחותא דמרה. שהרי הבעלים אמרו לו לזורעה חיטים, ולפיכך אם נשדפו, ישלם לבעלים מתוכה.

אבל הכא, שחכרה לשם זריעת אספסתא, עבדא ארעא שליחותא דמרה! הרי האספסתא לא נשדפה, אלא רק השעורים שאותם הוא זרע שלא על דעת הבעלים. ולכך אינו יכול לשלם לבעלים מהשעורים השדופות, אלא ישלם לו שעורים טובים מן השוק.

ההוא גברא דקבל פרדס [כרם] מחבריה בחכירות, על מנת שישלם החוכר בסוף השנה לבעלים בעשר דני חמרא [חביות יין] שיוציא מהכרם. ולבסוף, לאחר שצמחו הגפנים כראוי, עשה מהם החוכר יין, ותקיף ההוא חמרא, החמיץ ונתקלקל היין. והמחכיר אינו רוצה ליטול יין מקולקל, אלא רק יין חדש מן השוק.

סבר רב כהנא למימר, שנידון זה היינו מתניתין, דקתני, המקבל שדה מחבירו ולקתה, נותן לו מתוכה, והכא נמי יקבל המחכיר יין מקולקל, שיצא מגפני אותה שדה שהחכיר.

אמר ליה רב אשי: מי דמי!? התם במשנה, שנקלקלה התבואה בעודה מחוברת לקרקע, לא עבדא ארעא שליחותא, שלא הצמיחה פירות טובים, ולכך נותן למחכיר מתוכה, שאומר לו החוכר זה מה שיצא משדך.

אבל הכא, שסיכם עם המחכיר לתת לו יין, ועבדה ארעא שליחותא, שהגפנים לא לקו, אלא רק היין שנעשה לאחר הקצירה החמיץ, אין יכול החוכר לומר: זה מה שיצא משדך! אלא עליו לתת למחכיר יין חדש מן השוק ^[79].

ומודה רב אשי בעינבי דכדום, שהתליעו הענבים בזמן שהניחם ליבוש בשדה, ובשדה שלקתה בעומריה, שלקו העומרים שאסף לאחר הקצירה, שנותן החוכר לבעלים את חכירותו מתוכה, דכיוון שהתבואה עדיין צריכה להיות מונחת בקרקע, מחשבינן לה שלא עבדא ארעא את שליחותיה.

מתניתין:

המקבל שדה מחבירו בחכירות על מנת שיעלה לבעל השדה מן התבואה שיעור קצוב לשנה, ואמר לו בעל השדה לזרעה שעורים, לא יזרענה חטים, מפני שהם מכחישין את הקרקע יותר מן השעורים. ^[80]

ואם קיבלה על דעת לזורעה חטים, יזרענה שעורים, שעל ידי כך מרויח הבעלים שלא תיכחש שדהו.

רבן שמעון בן גמליאל אוסר.

וכן אם קיבלה לזורעה תבואה לא יזרענה קטנית, שמכחשת את השדה יותר מהתבואה. אבל אם קיבלה לזורעה קטנית, יזרענה תבואה.

ורבן שמעון בן גמליאל אוסר:

גמרא:

אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל שאסר לשנות אפילו לטובת הבעלים?

משום דכתיב [צפניה ג'] "שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית", וכיון שקיבל על עצמו לזורעה לדבר אחד, אין לו לשנות לדבר אחר.

מיתיבי מהא דתניא: גבאי צדקה שגבו את מגבת [מגבית] פורים, יתנו את כל המעות לעניים לסעודת פורים, ואין מדקדקין בדבר לראות שמא די לעניים בפחות מזה וישאר המותר לקופת הצדקה. וכמו כן אין העני רשאי לשנות את המעות שקיבל לצורך סעודת פורים לשימוש אחר, כגון, ליקח מהן רצועה לסנדלו, אלא אם כן התנה לשנות את הצדקה במעמד בהסכמת אנשי העיר, דברי רבי יעקב, שאמר כך משום רבי מאיר,

הא דתניא פעם ראשונה ושניה זורעה שלישי תאינו זורעה, פרש"י ז"ל כגון שזרעה וצמחה ואכלה חגב ואפי' מכת מדינה שלא אמרו מנכה לו מן חכירו אלא בשאכלה חגב לאחר שעבר זמנה של זריעה אבל כל זמן שאפשר לזורעה על החוכר לזורעה ומיהו כיון שזרעה שלש פעמים הוחזקה זו כמכת חגב וכמו שעבר זמן זריעה דמי, וזה תימה מה לו ולחזקת תלת זימני כיון שהיא מכת מדינה מעכשיו הפסיד ומנכה לו ואפשר מפני שאף בני מדינה חוזרין וזורעין שלהן ויש על החוכר לעשות בשל זה כמותן.
ובתוס' [ט, ו] מצאתיה בלשון אחרת המקבל שדה מחבירו זרעה שנה ראשונה ולא צימחה כופין אותו וזורעה שניה שניה ולא צימחה אין כופין אותו לזורעה שלישית, ובירושלמי [ט, ט] תני המקבל שדה מחבירו זרעה פעם ראשונה ולא צמחה כופין אותו לזרעה שניה שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזורעה פעם שלישית. אמר רשב"ל הדא דתימ' בשדה שאינה בדוקה אבל בשדה בדוקה כופין אותו לזורעה פעם שלישית.
וזו היא הברייתא ששנויה בכאן בגמ' דילן אלא שדרך בעלי הגמ' לשנות לשון הבריתית למתנינהו בלישנא קלילא, ופעמים מוסיפין בהן פי', ומימרא דר"ל לאו היינו מימרא דאמרי' בני מערבא משמיה ובגמ' דילן אמתני' קאי וה"ק אבל זרעה ולא צמחה חייב לזרעה אע"ג דאשתדוף רובא דבגא וזרע לה ואזיל עד דאתו אריסי מדברא ואם זרעה עד דאתו אריסי מדברא ולא צמחה מנכה לו מן חכורו ואפי' לא זרעה אלא שתי פעמים ואע"פ שלא הוחזקה לרשב"ג משום דלא עבדא ארעא שליחותה ומילתא פשיטא היא בין שהיתה שנת שדפון בין שהיו שנים כתקנן שלעולם חייב לזורעה כן, ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה זמן הזרע מנכה לו חכורו ואם לא זרעה כל הזריעות הראויות לה עד שיכלה זמן הזרע אע"פ שזרעה ג' פעמים אינו מנכה לו מן חכורו, וה"מ בשדה בדוקה אבל בשדה שאינה בדוקה אם זרעה ג' פעמים קודם שכלה זמן הזרע שוב אינו זורעה או שנים לר'.
ופי' הברייתא כך הוא המקבל שדה מחבירו לשנה אחת או לשבע שנים וזרעה פעם ראשונה ושניה בשנה אחת קודם שיכלה זמן הזרע או שזרעה שנה ראשונה ושנייה ולא צמחה הוחזקה שדה זו שאינה ראויה לזרע ואין כופין אותו לזרעה פעם ג' בין היתה שנת שדפון וירקון בין שהיו שנים כתקנן, ותמהני על רבינו הגדול ז"ל למה לא כתב זו הברייתא בהלכות, ונראה שהלכה כדברי האומר זורעה פעם ג' דקאי כרשב"ג ור' ורשב"ג הלכה כרשב"ג דרביה ואבוה הוה כן כתב רבי' הגדול ז"ל במס' גיטין וביבמות בגמ' נשואין ומלקיות כר', וסתות ושור המועד כרשב"ג, אבל בעלמא לא איפסיק הלכתא כמאן הילכך הל' כרשב"ג:

תני חדא, פעם ראשונה ושניה זורעה שלישית אינו זורעה. פרש"י כשזורעים ואכלה חגב כעין משנתנו, וכן משמעה לכאורה ודבר למד הוא, מדאמרינן בתרה (א"ר שמעון בן לקיש) אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה מזרע זרע לה ואזיל, ובודאי משמע דאהאי ברייתא דקתני זורעה פעם ראשונה ושניה קאי, וקאמר דההיא בשאכלה חגב, אבל זרעה ולא צמחה לא מנכה ליה עד דזרע ליה ואזיל כל זמן הזריעה, וכשזרעה ואכלה חגב אע"ג דהיא מכת מדינה לא מנכה ליה אלא אם כן זרעה שתים לרבי וג' לרשב"ג, שכן דרך בני באגי נמי לזרוע בשלהן כן, ואם זרעה שתים לרבי או ג' לרשב"ג אינו צריך לזרעה עוד, ואף על פי שעדיין לא כלה זמן הזריעה, לפי שהוחזקה זו באכילת חגב. וכן נמי משמע בירושלמי (דפרקין ה"ט) דהא דריש לקיש אברייתא קאי, דגרסינן התם תני המקבל שדה מחברו זרעה פעם ראשונה ולא צמחה כופין אותו לזרעה פעם שניה, פעם שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה פעם שלישי, אמר ר"ל הדא דתימר בשדה שאינה בדוקה אבל בשדה בדוקה כופין אותו לזרעה פעם שלישי, והיינו הברייתא השנויה כאן, אלמא ריש לקיש אברייתא קאי, ומדפריש בגמרין ואכלה חגב אלמא ברייתא אאכלה חגב קיימא כדברי רש"י ז"ל.
אבל בתוספתא (פ"ט, ה"ו) משמע דברייתא לא אאכלה חגב קיימא אלא שזרעה ולא צמחה בלבד, דתניא התם, המקבל שדה מחבירו זרעה שנה ראשונה ולא צמחה כופין אותו וזורעה שנייה, שנייה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה שלישי, ודאמר בירושלמי במה דברים אמורים בשדה שאינה בדוקה אהא נמי קאי, דאי שדה שאינה בדוקה היא אין כופין אותו לזרוע יותר משתי שנים, דהוחזקה זו שאינה מצמחת, אבל אם היא שדה בדוקה זורע והולך כל ימי הזרע ואם לא רצה כופין אותו. ובקבלנות היא דאי בחכירות למה כופין, אם ירצה יזרע או יעמוד ונותן חכירותו, ושמא כופין בנתינת חכירותו קאמר, ואפילו אם קבלה לשנה אחת בלבד יש לומר שכופין אותו לזרוע כל ימי הזריעה, ואם לא זרעה אפילו היא מכת מדינה אינו מנכה לו, וכן אם בקבלנות רואין כמה היא ראויה לעשות, ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה זמן הזריעה ולא צמחה, אם מכת מדינה היא מנכה לו ואפילו לא הספיק לזרעה אלא שתי פעמים לרשב"ג או פעם אחד לרבי שלא הוחזקה זו מנכה לו מן חכורו, שהרי זרעה כל צרכו ולא פשע בה בכלום. (שיטמ"ק).

זרע פעם אחת ואכלה חגב או נשדפה ועדין הוא זמן זריעה זורעה פעם אחרת ואם אכלה חגב פעם שניה יש אומרים שאינו זורעה עוד בתרי זימני הויא חזקה ויש אומרים שזורעה פעם שלישית ואין כאן חזקה עד שלש פעמים כרשב"ג ויראה כדעת ראשון שהרי במסכת יבמות פסקו כר' בנשואין ר"ל בקטלנית ובמלקיות ר"ל בלקה ושנה וכרשב"ג בוסתות ובשור המועד ודבר זה ראוי לדמותו יותר לנשואין שהרי זה כעין מיתה הוא ועוד שכל ספק ממון קולא לנתבע:

חכר ממנו מקום שצריך להשקותו תמיד והיה הנהר עובר דרך שם ומשקין ממנו ויבש הנהר ונפסדו כל זרעים שבאותה בקעה אם היה נהר שאין דרכו ליבש או שהעבירו המלך בצד אחר הרי זה כמכת מדינה ומנכה לו וכן כל כיוצא בזה הא אם היה דרכו בכך אע"פ שנפסדה שאר הבקעה אין מנכה לו היה לו להתנות ולא התנה:

המשנה השביעית דהיא גם כן מענין החלק הראשון והכונה בה בביאור חוכר קרקע ועשתה פירות הרעות אם יכול לפרוע חכירותו מהן ואמר על זה המקבל שדה מחברו בעשרת כורים חטים לקתה נותן לו מתוכה אם היו חטים יפות לא יאמר הרי אני לוקח לך מן השוק אלא נותן לו מתוכה אמר הר"ם זה מבואר אין צריך פירוש:

אמר המאירי המקבל שדה מחברו בעשרת כורים חטים לשנה ועשת תבואה אלא שהוציאה תבואה לקויה נותן לו חכירותו מתוכה ואין יכול לומר לו קח לי חטה ברורה מן השוק ומשנה זו בחוכר שאם בקבלן היאך יאמר לו כן והלא כל אחד נוטל חלקו במה שיש שם אלא בחוכר ואע"פ שהחטים שדופות אין זקוק ליתן לו אלא מהם וכן אם היו חטים אלו ברורות הרבה אין החוכר יכול לומר לו הריני לוקח לך מן השוק אלא נותן לו מהם:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

קבל קרקע זה לעשות בה אספסתא והתנה ליתן בחכירותה כור שעורים ועשה בה אספסתא והצליחה כראוי ולסוף שלשים יום קצרה כמנהג אספסתא שנקצרת אחת לשלשים יום וחזר וזרעה שעורים ולקו אינו יכול לפרעו משעורים אלו שהרי זה אומר לו עשה קרקע שליחותו וכבר הצליח במה שהותנה ומשעשת אספסתא נתחייבת בשעורים שמן השוק ויש מפרשים שמועה זו בדרך אחרת והוא שאם חכרה במאה עמרים של אספסתא וזרעה מין אחר ואח"כ חרשה וזרעה אספסתא ולקת או שזרעה מתחלה אספסתא וחרשה ואח"כ זרעה אספסתא פעם אמרת ולקת אינו נותן מתוכה אלא נותן אספסתא טובה הואיל ושינה וכן כתבוה גדולי המחברים ואיני מבין בזריעת אספסתא פעם אחרת למה אמרו בה כן ולשטה זו יש לעיין חכרה לשתי שנים בחכירות אחד כור חטים לסוף שתי שנים ולקת בשנה שניה שהוא זמן הפרעון אם יכול לפרעו חכירות שתיהן מתוך תבואה זו אחר שחכירות אחת היא:

חכר כרם בעשרת כדי יין והחמיץ אין נותן לו מהם שהרי בשעה שבצר את הענבים יפים היו ובאותה שעה נתחייב לו ביין ומאחר שהענבים יפים היו זה שנתקלקל מזלו גרם או קלקול ענבים ומ"מ אם הקריחו הענבים או התליעו בשעת בצירה הרי הוא כשדה שלקתה בעמריה ונותן לו מתוכה ואפילו חכרה ביין ויש מפרשים דוקא שחכרה בענבים וכן כתבוה גדולי המחברים:

המשנה השמינית והכונה לבאר בה במקבל שהתנה במה יזרע אם יכול לשנות אם לאו ואמר על זה המקבל שדה מחברו לזורעה שעורים לא יזרענה חטים חטים יזרענה שעורים רשב"ג אוסר תבואה לא יזרענה קטנית קטנית יזרענה תבואה רשב"ג אוסר אמר הר"ם דיני משנה זו הם כפי שנוי הארצות ועקר זה הדבר הוא כשיפסוק עמו לחרוש שדה ולזרוע בו מין ממיני הזרעים יש לו לזרוע מה שהזיקו בקרקע מעט מאותו הדבר שפסק עמו ולא יזרע מה שהזיקו גדול ממנו ועושים בזה על פי היודעים בטבע אותו המקום בזריעה מן המתעסקים בחרישתה ובעבודתה:

אמר המאירי המקבל שדה על מנת לזרעה שעורים לא יזרענה חטים מפני שהחטים מכחישים את הקרקע יותר מן השעורים ומשנה זו בחכירות היא שנויה שאם בקבלנות הרי אמרו תיכחוש ארעא ולא תיכחוש מרה כמו שביארנו למעלה חכרה לזרוע חטים יכול הוא לזרעה שעורים שהרי הואיל וחכירות היא אין כאן מקום לתכחוש ארעא ולא תכחוש מרה ומעתה הלא הוא מרויח בשנוי זה שאינו מכחיש את הקרקע כל כך ורשב"ג אוסר ואין הלכה כדבריו תבואה לא יזרענה קטנית שהקטנית מכחשת את הקרקע יותר מן התבואה אם התנה בקטנית יזרענה תבואה ורשב"ג אוסר והלכה כחכמים ויש גורסים תבואה וקטנית בהפך:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לניסא זוטא מיהא חזינא קשיא פירוש קשה לשמואל דאמר לעיל דמצי למימר חזינא לניסא. וקשה מאי הקשה לשמואל מכיון שירדנו לסברא זו לחלק בין נס לנס מעתה לא תיקשי לשמואל דשמא נס דשמואל שהקדוש ברוך הוא ישמע תפלתו זוטר מניסא דגם את הארי גם את הדוב. ועוד קשה דהא אמרינן לעיל וכו' כמו שכתוב בתוספות. ויש לומר דהא דשמואל איירי כגון דאמר ליה זרע כל מה שתרצה וכו' כמו שכתוב בתוספות וקמשמע לן שמואל דאפילו על כל מינים שהייתי מתפלל עליהם אפשר שיעשה לי נס שתקבל תפלתי ודמי הא ניסא לנס דגם את הארי גם את הדוב וגו'. הרא"ש.

כתוב בתוספות ויש לומר דשמואל מיירי כגון שאמר לו זרע כל מה שתרצה וכו'. עד סוף. וכתוב בגליון ולפי זה נראה הא דקאמר בסמוך תני חדא פעם ראשונה ושניה זורעה איירי כשאמר לו מין זה זרע ולא אמר לו זרע כל מה שתרצה דהא שמואל עמד בקושיא. עד כאן.

תני חדא פעם ראשונה ושניה זורעה שלישית אינו זורעה פירש רש"י כשזורעים ואכלה חגב כעין משנתנו. וכן משמעה לכאורה ודבר למד הוא מדאמרינן בתרה אמר רבי שמעון בן לקיש לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה מזרע זרע לה ואזיל ובודאי משמע דאהאי ברייתא דקתני זורעה פעם ראשונה ושניה קאי וקאמר דההיא בשאכלה חגב. אבל זרעה ולא צמחה לא מנכה ליה עד דזרע ליה ואזיל כל זמן הזריעה וכשזרעה ואכלה חגב אף על גב דהיא מכת מדינה לא מנכה ליה אלא אם כן זרעה שתים לרבי ושלש לרבי שמעון בן גמליאל שכן דרך בני באגי נמי לזרוע בשלהן כן ואם זרעה שתים לרבי או שלש לרבן שמעון בן גמליאל אינו צריך לזרעה עוד ואף על פי שעדיין לא כלה זמן הזריעה לפי שהוחזקה זו באכילת חגב. וכן נמי משמע בירושלמי דהא דריש לקיש אברייתא קאי דגרסינן התם תני המקבל שדה מחברו זרעה פעם ראשונה ולא צמחה כופין אותו לזרעה פעם שניה פעם שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה פעם שלישית אמר ריש לקיש הדא דתימר בשדה שאינה בדוקה אבל בשדה בדוקה כופין אותו לזרעה פעם שלישית והיינו הברייתא השנויה כאן אלמא ריש לקיש אברייתא קאי ומדפריש בגמרין ואכלה חגב אלמא ברייתא אאכלה חגב קיימא כדברי רש"י ז"ל. אבל בתוספתא משמע דברייתא לא אאכלה חגב קיימא. אלא שזרעה ולא צמחה בלבד דתניא התם המקבל שדה מחבירו זרעה שנה ראשונה ולא צמחה כופין אותו וזורשה שנייה שנייה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה שלישית ודאמר ריש לקיש בירושלמי במה דברים אמורים בשדה שאינה בדוקה אהא נמי קאי דאי שדה שאינה בדוקה היא אין כופין אותו לזרוע יותר משתי שנים דהוחזקה זו שאינה מצמחת אבל אם היא שדה בדוקה זורע והולך כל ימי הזרע ואם לא רצה כופין אותו. ובקבלנות היא דאי בחכירות למה כופין אם ירצה יזרע או יעמוד ונותן חכירותו ושמא כופין בנתינת חכירותו קאמר. ואפילו אם קבלה לשנה אחת בלבד יש לומר שכופין אותו לזרוע כל ימי הזריעה ואם לא זרעה אפילו היא מכת מדינה אינו מנכה לו וכן אם בקבלנות רואין כמה היא ראויה לעשות. ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה ומן הזריעה ולא צמחה אם מכת מדינה היא מנכה לו ואפילו לא הספיק לזרעה אלא שתי פעמים לרבי שמעון בן גמליאל או פעם אחת לרבי שלא הוחזקה זו מנכה לו מן חכורו שהרי זרעה כל צרכו ולא פשע בה בכלום. הרשב"א.

וזה לשון הרמב"ן: הא דתניא פום ראשונה ושנייה וכו'. פירש רש"י כגון שזרעה וצמחה ואכלה חגב וכו' ובתוספתא מצאתיה בלשון אחרת המקבל שדה מחברו זרעה שנה ראשונה ולא צמחה כופין אותו וזורעה שנה שניה שניה ולא צמחה אין כופין אותו לזרעה שלישית. ובירושלמי תני המקבל שדה מחבירו וכו' אמר ריש לקיש הדא דתימא בשדה שאינה בדוקה וכו'. וזו היא הברייתא ששנויה בכאן בגמרין אלא שדרך בעלי הגמרא לשנות לשון הברייתות למתנינהו בלישנא קלילא ופעמים מוסיפין בהם פירוש ומימריה דריש לקיש לאו היינו מימרא דאמרי בני מערבא משמיה. ובגמרא דילן אמתניתין קאי והכי קאמר אבל זרעה ולא צמחה חייב לזרעה אף על גב דאשתדוף רובא דבאגי וזרע לה ואזיל עד דאתו אריסי מדברא ואם זרעה עד דאתו אריסי מדברא ולא צמחה מנכה לי חכורו ואפילו לא זרעה אלא שתי פעמים לרבי שמעון בן גמליאל משום דלא עבדה ארעא שליחותה ומילתא פשיטא היא בין שהיתה שנת שדפון בין שהיו שנים כתקנן שלעולם חייב לזרעה כן ואם זרעה כל זריעותיה עד שכלה זמן הזרע מנכה לו חכורו ואם לא זרעה כל הזריעות הראויות לה עד שיכלה זמן הזרע אף על פי שזרעה שלש פעמים אינו מנכה לו מן חכורו והני מילי בשוה בדוקה אפל בשדה שאינה בדוקה אם זרעה שלש פעמים או שנים לרבי קודם שכלה זמן הזרע שוב אינו זורעה. ופירוש הברייתא כך הוא המקבל שדה מחברו לשנה אחת או לשבע שנים וזרעה פעם ראשונה ושנייה בשנה ראשונה קודם שיכלה זמן הזרע או שזרעה שנה ראשונה ושנייה ולא צמחה הוחזקה שדה זו שאינה ראויה לזרע ואין כופין אותו לזרעה פעם שלישית בין היתה שנת שדפון וירקון בין שהיו שנים כתקנן. ותמהני על רבינו הגדול ז"ל למה לא כתב זו הברייתא בהלכות. ונראה שהלכה כדברי האומר וזרעה פעם שלישית וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש ובנמוקי יוסף. עד כאן.

שלישית אינו זורעה וכו'. נראה לי דמלתא באנפי נפשא היא ולאו אלקתה מדינה קאי אלא אדרבה בשלא לקו אלא היא וכיון דהויא תרי זימני לא אמרינן מזליה גרם והיינו דקתני אינו זורעה לכתחלה דאי במכת מדינה מיירי מאי חזקה איכא לאו בדידה ולאו במדינה ואפילו תימא דהיינו חזקה דלא מקיים ביה לא יבושו בעת רעה וכו' מכל מקום אמאי לא יזרענה הנביא הוא שתלקה המדינה ותלקה עמה דהא במכת מדינה ליכא חזקה כלל ולא היה לו לומר אלא אם לא זרעה שלישית ולקתה מדינה פטור והיה נראה לי לומר דאף אם לקו כל שדות חוכר אותן שנים לא אמרינן שיזרענו דמזליה גרם דלאו אדעתא דהכי חכר דאי ידיע במזליה לא הוה חכר ולא מכרחינן ליה להגדיל בהפסדו וברוע מזלו. אלא שיש לומר דמזלא ליכא חזקה דבמילתא דאתי על דרך עונש ושכר ליתא ביה חזקה והוא שזרע שדות אחרות בימים אחרים וצמחו ולא לקו דלא להוי מזל קבוע בענין קבלנות למאן דאמר מזל גורם. ומכל מקום הראשון נראה לי עיקר דלא מיירי אלא בשלקתה זו ולא היתה מכת מדינה ואף לא לקו כל שדותיו של חוכר אם היו לו ורש"י לרבותא קאמר ואפילו היתה מכת מדינה והיינו לישנא דאפילו. שיטה.

מצי אמר ליה כל בי זרעא זרע וזיל. ואין זו מכת מדינה ואף על פי שזרעו גם אחרים ולא צמחו גם הם לא זרעו בזמן הזרע ואם חזרו וזרעו היה צומח. הרא"ש.

עד דאתו אריסי מדברא בערב וקיימא כימה ארישייהו והוא חצי ימי החורף. הראב"ד.
ונשאל מורנו ה"ר יוסף טוב עלם הא דאמרינן עד דאתו אריסי מדברא וקיימא כימה להדי רישייהו היכא קיימא כימה להדי רישייהו ומה קצבה יש בדבר. והשיב וזה לשונו: תנן המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מחכורו. ואמר ריש לקיש לא שנו אלא שזרעה וצמחה דמאי אית ליה למימר לא טרחת שפיר הא מוכחא מילתא שהרי זרעה וצמחה אבל זרעה ולא צמחה כל בי זרעא ליזרע וליזיל דמצי אמר ליה בדידך קיימא דלא טרחת שפיר. ועד כמה מדחה ליה בהכי אמר רב פפא עד דאתו אריסי וכו'. ואתו אריסי מדברא בכ"ב בשבט והיכי משכחת לה כדתנן תמן אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים רבי יהודה אומר העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג הראשון אינו מזכיר האחרון מזכיר וכו'. וילפינן מהא שתחלת זכירת גשמים בכ"א בתשרי אבל מפני תקנת עולי רגלים אין שואלין אותן אלא עד שבעה במרחשון כדתנן רבי שמעון בן גמליאל אומר בשבעה בו חמשה עשר יום אחר החג וכו'. ומכל מקום תחלת גשמי שנה מכ"א בתשרי הוא והוא זמן ממשלתה של כימה שכימה וכסיל הם שני ממונים המנהיגים את העולם כסיל בימות החמה וכימה בימות הגשמים וכל אחד ואחד מושל ששה חדשים בשנה ומנא לן דכימה מושלת בימות הגשמים כדתניא בשנת ששת מאות שנה לחיי נח בחדש השני רבי אליעזר אומר אותו היום י"ז במרחשון היה יום שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתמעטים ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. מכאן אתה למד שמזל כימה ממונה על הגשמים ושני כוכבים הוא והוא שכתוב וארובות השמים נפתחו. ומהו יום שמזל כימה שוקע כימה שוקע ביום (לחדש) וזורח ביום ולא ישטפו שכשסידר המקום ירידת גשמים לחיים על בריותיו סדרן שיהא אדם עמל ביום וחורש וזורע ביום לא ישטפו עליו גשמים ובלילה הולך ונופש והגשמים באין ומשקין זריעתו שכן מצינו בימי הורדוס בזמן שעוסקים בבנין בית המקדש ירדו להן גשמים בלילות ולמחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה ומשכימין למלאכתן להודיע שמלאכת שמים בידיהן וכן ראוי להיות כל עת ועת אלא מתוך שמקלקלין דרכי של עולם שיהא מזל כימה שוקע ביום ועולה בלילה במרחשון וכסלו שהן קרויין זרע כדי שיוכלו לחרוש ולזרוע ביום וגשמים בלילה. ותו הא דאמרינן בהרואה שמואל רמי כתיב עושה עש כסיל וכימה וכתיב כימה וכסיל הא כיצד אלמלא חמה של כסיל אין העולם מתקיים מפני צנה של כימה ואלמלא צנה של כימה אין העולם מתקיים מפני חמה של כסיל הרי שכסיל מושל בימות החמה וכימה בימות הגשמים וכי מנית לממשלתה של כימה משמיני של עצרת שהוא יום תחלת ממשלתה של כימה משכחת לה דהוא פלג כלה בכ"ב בטבת והן שלשה חדשים אותן שלשה חדשים ניתנו לבריות לזריעה ולתקן מלאכתן בשדה ומאותו יום ולמעלה אינו ראוי לזריעה ובאין כל האריסין מן השדה ועושין צרכן בבתיהם והיא שעתא דקיימא כימה להדי רישייהו שעומדת בחצי הרקיע כעין חמה שזורחת בבקר במזרח ובחצי היום נמצאת על ראשי בני אדם בחצי הרקיע חמה לפי מניינה וכימה לפי מניינה והיינו דאמר רב פפא דלא כייפינן ליה לבעל הבית שיהא מנכה מחכירו עד דטרח אריס והדר טרח עד שעה שדרך בני אדם לבא מן הזריעה ולנוח בבתיהם והיינו דקיימא כימה להדי רישייהו. עד כאן. ויש טעיות.

כתב מורנו הרב נר"ו בתשובה סימן אלף תס"ד וזה לשונו: שאלת לתרץ לך מה שהקשו התוספות על רש"י עלה דהא דאמרינן פרק המקבל אמר רב פפא עד דאתו אריסי וכו'. שנראה שהן קושיות חזקות. תשובה אנא קשיא לי נמי כיון דקושטא הוא דעש הוי זנב טלה כדאמרינן בברכות אמאי לא אמר רב פפא וקיימא עש ארישייהו. לפיכך אני אומר דנקט כימה משום דאית לה זוהרא רבא והיא מן הכוכבים הנראין ביום סמוך לערב אחר נטות השמש וחזקי הראות רואים אותם וכל שכן האריסין שהן רגילין בכך ואל תתמה כי אני ראיתי שנים שלשה כוכבים שעה אחת קודם הלילה. ומה שהקשו דפועלים לא אתו מדברא עד צאת הכוכבים. לא קשיא דדוקא פועלים דהוו שכירי יום אינן באים עד צאת הכוכבים אבל אריסי דלא הוו שכירי יום זמן ביאתם לבית הוי בשעה עשירית לפי שבאותו זמן כבר כלו ימי הזרע ולא נשאר להם עבודה בשדה עד הלילה. אי נמי נקט כימה לפי שהיא ניכרת יותר וכפי חשבון המזלות נודע דקיימא כימה ארישייהו לא שנראית ממש והוא סימן לאריסין כי באותה שעה הם נכנסים מן השדות שכבר כלה הזמן של הזרע ולא נשאר בשדות עבודה רבה כדי שיתעכב עד הלילה אבל הפועל בנל זמן אין יוצא ממלאכתו עד הלילה דכתיב ולעבודתו עדי ערב וכו'. עד כאן.

עד דאתו אריסי מדברא וכו'. ככתוב בתוספות. מיהו קצת קשה על זה דאמרינן במנחות בפרק כל הקרבנות שהיו זורעים קודם לפסח שבעים יום וזה היה בתוך שבט. ויש לומר שכימה משוכה לצד שור יותר מלצד טלה ולכך אף על פי שבתחלת שבט סוף זנב טלה ותחלת ראשו של שור להדי רישייהו כימה מיהא לא הויא להדי רישייהו שהיא משוכה כנגד אמצע ראשו של שור או כנגד גופו של שור ואי הכי נראית עש כאומר לה הב לי בנאי אף על פי שרחוקה ממנו כדפירשתי ולכך אין כימה בתחלת שבט להדי רישייהו עד שיעברו קצת מימי תחלת החדש. אי נמי בזה תלוי הדבר כי בתחלת שבט של לבנה אין עדיין תחלת שבט של חמה ואין תחלת שבט של חמה מתחיל ברוב שנים יותר משבעים יום קודם הפסח ובתחלת שבט של חמה הוא דקיימא כימה להדי רישייהו. אי נמי מחמת חשיבות אותה הקרקע שהיו זורעין בה לצורך העומר היו מושכין בה ימי הזרע יותר. ומה שאומר כאן עד דאתו מדברא עד אותו הזמן משוך זמן הזרע בכל מקומות. אי נמי ברוב מקומות אבל יש מקומות שמושך גם יותר מחמת חשיבות הקרקע. ועל תירוץ ראשון שכתבתי שכימה כנגד ראשו של שור או כנגד הגוף על זה יש להקשות אם כן אין זנב טלה רץ אחר כימה אלא כימה רצה אחר זנב טלה שהרי טלה הולך לפניו ושור הולך אחריו ובהרואה אומר התלמוד דעש דהיינו זנב טלה רהטא אבתרא דכימה וקאמרה לה הב לי בני ועל כן אינו נראה זה התירוץ ראשון. מפי רבי תוספות שאנץ.

מאן מיקל בכלהו רבי שמעון. פירוש הא דמאחר רבי שמעון זמן הזריעה קולא היא למי שלא זרעה כלל דאמרינן לעיל דחייב דמצי אמר אכתי זרענא לה. הראב"ד ז"ל.

נהר מלכא סבא לא עביד דמסתכר. משמע מהכא דאי עביד דמסתכר אף על גב דכלהו לקו בהדיה לא מנכה ליה. מאי טעמא דעליה דידיה רמיא מילתא לאתנויי וכיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה דבעל הקרקע ידו על העליונה משום דדמי למכר וכיון דנחית להכי כי איתרעי פסידא למוכר איתרעי ליה. הראב"ד ז"ל.

ההוא גברא דקביל ארעא לאספסתא בכורא דשערא. והיה יכול לזרעה אספסתא כמה פעמים בשנה כדאמרינן בפרק חזקת אכלה תלת פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא ולא זרעה אספסתא פעם שנייה וזרעה שיורים ולקו השעורים מי הוי כלקתה ונותן לו מתוכה או לא. הראב"ד.

דקביל ארעא לאספסתא. יש ספרים שכתוב בהם עבדא אספסתא. ולא הוה צריך למימר וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש.
הכא עבדא ארעא שליחותיה אף על גב דאמרינן לעיל בפרק הרבית מעיקרא הא דחלא חלא היינו משבא לחבית אבל בכרם לא נתקלקל. הרא"ש.

ומודה רב אשי בענבי דכדום. כלומר שלא הספיק לעשות יין מהן עד שהחמיצו אי נמי שדה שלא לקתה בקמתה אלא אחר שנקצרה ולא הספיק לעשות מהן דגן עד שלקו העמרים אף על פי שלא לקו במחובר נמי כמי שלקתה בקמתה דמי דנותן לו מתוכה מאותו דגן שנרקב או שירדו עליו גשמים ונשחר או תפח הואיל ועדיין לא עשה מהן דגן כשלקו. ה"ר יהונתן. והרמ"ך כתב דקרום בגופנייהו ואי נמי בתר דבצרינהו לאלתר. עד כאן.

בפרש"י בד"ה בחרפי חטין ושיפון הנזרעין בתחילת החורף באפלי שעורין כו' עכ"ל הרא"ם תיקן בפירוש רש"י בחומש שיהיה הגירסא כמו כאן אבל לא תיקן שם במה שפירש חורף עת זרע שעורים וקטנית החריפין עכ"ל שהוא נראה היפך משמעתין ונראה לי לפרש לפי פירושו בחומש הא בחרפי שעורים נזרעין בימי חורף דהיינו בטבת שבט עד אדר וכר"ש דעד אדר נקרא חורף ולכך נקרא חורף שזורעין בו דברים החריפין להתבשל והא באפלי הם חטין ושיפון שנזרעים בחשון וכסלו לפי שאינן חריפין להתבשל וקרא מוכח כך כי החטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה ודו"ק:

גמ' מיתיבי מגבת פורים לפורים ואין מדקדקים בדבר פרש"י בפרק האומנין ואין מדקדקין לומר דיים בפחות והמותר יפול לכיס של צדקה כו':

תוס' ד"ה וקיימא כימה וכו' אומר הב לי בניי כו'. פי' דעש אזיל בתר כימה ואמר הב לי בניי פי' שני ככבים שנטל הקכ"ה מעש וסתם לכימה במקום השני ככבים שנטל מכימה כשהביא את המבול והיינו דכתיב ועיש על בניה תנחם כן משמע בברכות דף נ"ט ריש העמוד ובין פרש"י שפי' שכימה הוא זנב טלה ובין פי' התוס' שפירשו שעיש זנב טלה אין חילוק בזה שהרי מ"מ כימה סמוך לה:

בא"ד ונראה לפרש דאתי אריס בתחלת הלילה כו' היינו בתחלת שבט. פי' דאז מזל דלי עולה בבקר ונמשך ד' שעות על היום קודם שיעלה טלה על הארץ וטלה שוהא בעלייתו עד שיגיע ראשו לאמצע הרקיע שש שעות ואז הוא י' שעות על היום ועד שיעלה זנבו לאמצע הרקיע שהוא עוד שני שעות ואח"כ אז הוא תחלת הלילה:

גמרא א"ל רבנן לרבא הא א"ת רי"א כו'. צ"ל דס"ד דר"י אינו חולק אלא מפרש עתיו"ט פ"ג דבכורים מ"ו ובמש"כ שם בס"ד:

רש"י ד"ה עד זמן. והן הן ימי אדר. וכן לקמן כ' כל ימי ניסן ראש טלה מתחיל לעלות ואינו מדוייק דזה אינו אלא בראש אדר וז"א אלא בראש ניסן ובתוס' כ' בשמו דביום ראשון של אדר כו' וכן בפירושם בתחילת שבט וכן נכון:

גמרא בעינבי דכדום. וכן הביאו בערוך אבל התוס' בחולין (נח רע"ב) העתיקו דכרום בר':

תד"ה שדא. דבלא"ה מ"ל כו' הוה עבדא. משמע דאי זרע אספסתא ולא עבדא נותן לו שעורים לקויות וכ"מ לשון הגמרא ולכאורה היה מסתבר כיון דהתנה לזרוע אספסתא ולתת לו שערי הוה כאלו התנה בפירוש שיתן לו מן השוק אם לא שהיתה מכת מדינה ועי' גי' אחרת בזה להרמב"ם פ"ח מהל' שכירות הל"ז:

רש"י ד"ה לא יזרענה חטים. דאי בקבלנות כו'. ולשון הה"מ שם משמו אבל בקבלנות אפי' לזרעה שעורים יזרענה חטים משמע דכש"כ חטים יזרענה שעורים וכן לשון הרמ"א בסי' שכ"ד דבקבלנות יכול לשנות אפי' לדבר המכחיש ונ"ל דר"ל והוא יקח לו חטים מן השוק כמו דיוכל להובירה ולשלם במיטבא עי' ט"ז סי' שכ"ב ועי' בנ"י על הא דלעיל (קה) חטי דארעאי בעינא והטור שכ' שם דבקבלנות אינו יכול לשנות לדבר שהוא שוה פחות אפי' אם אינו מכחיש כ"כ נ"ל דר"ל אדעתא דיתן לו חלקו מאותו המין שזורע ול"פ אהדדי ולפלא בעיני שלא העירו האחרונים בזה ודע דמה שהקשה התוי"ט דבחכירות יאמר מפירות דקרקע שלי אני רוצה לק"מ לפי מה שהבאתי מהא דהובירה ומהנ"י גם ישובו בקבלנות אינו עולה להא דקדושין (מח ב) בדינר זה של כסף ונמצא של זהב דאינה מקודשת ע"ש:

פעם ראשונה ושניה. זרעה ואכלה חגב או נשדפה חוזר וזורעה שנית ואם אינו זורעה אינו מנכה לו אפילו היא מכת מדינה: פלוגתא דרבי ורשב''ג. גבי נשואה לראשון ומת לשני ומת במסכת יבמות: מצי אמר ליה בעל הקרקע כל יומי זרע זרע ואזיל. כלומר כל זמן הזריעה חזור וזרעה שמא לא הגיע זמן: ועד אימת. הוי משך זמן הזריעה: עד זמן דכי אתא אריסא מדברא. ונכנס לבית בזמן שהן רגילין ליכנס דהיינו לאחר תשע שעות ביום קרוב לסוף העשירית קיימא כימה שהוא זנב טלה להדי רישייהו בראש כל אדם דהיינו באמצע הרקיע שנראה לכל אדם כאילו הוא על ראשו והן הן ימי אדר לפי שבגלגל קבועין בו שנים עשר מזלות וזהו סידרן טש''ת סא''ב מע''ק גד''ד ולעולם ששה עולין וששה שוקעין בניסן לעולם בתחילת עלות השחר טלה מתחיל לעלות ומאזנים שוקע ושתי שעות המזל שוהה לעלות לאחר שתי שעות העולה גמר עלייתו והשוקע גמר שיקועו נמצא הששה עולים בשתים עשרה שעות ביום וששה בלילה כל ימי ניסן ראש טלה מתחיל לעלות ובאייר שור ובסיון תאומים וכן הסדר נמצא באדר מזל דגים מתחיל לעלות בבוקר סוף שתי שעות טלה מתחיל לעלות ולסוף ארבע גמר עלייתו ושור עולה לסוף שש גמר שור עלייתו ומתחיל תאומים לסוף שמנה גמר תאומים ומתחיל סרטן ונמצא ראש טלה באמצע שהרי עברו שש שעות משהתחיל ובשש שעות ראשו מגיע לאמצע שהרי מתחילת עליית המזל עד תחילת שיקועו שנים עשר שעות נמצא שמשעה שמתחיל לעלות עד שש שעות מגיע לאמצע הרקיע ולסוף שמנה שעות משעלה הוי זנבו באמצע הרקיע נמצא באדר זנב טלה בסוף שעה עשירית באמצע הרקיע הוא והכי אמרינן במסכת ברכות בפרק הרואה (דף נח:) שכימה בזנב טלה הוא: חצי תשרי וכו'. שש תקופות שהובטחו לנח ובניו קמפרש: קציר. כנגד זרע זה בתחילת גשמים זה בתחילת החמה וקיץ כנגד חורף וחורף הוא חוזקו וחורפו של סתיו וימי צינה לשון (איוב כט) כאשר הייתי בימי חרפי חוזקי ועיקרי קיץ הוא חוזקו של יבש ועל שמייבשין באותו פרק תמרים ותאנים לקציעות והן נקראין קיץ כדכתיב (שמואל ב טז) הלחם והקיץ לאכול הנערים וגו' קור הוא סופו של סתו וכן חום סופו של שמש וכן כל אחד שני חדשים י''ב חדשים לששה עתים: מתחילת תשרי. מתחיל למנות שני חדשים בכל עת: מאן קמיקל. במשך ימי הזרע למי שבא לאחר זריעותיו: רבי שמעון. שמנה מן מרחשון ואומר מרחשון וכסלו זרע: בחרפי. חטין ושיפון הנזרעין בתחילת החורף: באפלי. שעורין וקטנית הנזרעין באדר: איסתכר. לשון (בראשית ח) ויסכרו מעינות תהום נסתמה הליכתו שעכבוהו העליונים העליונים הסיבוהו דרך אחרת ואין ירק מצליח אלא בקרקע נרבצת בארץ לחה: מכת מדינה. לא עליו לבדו עברה ולאסוקי אדעתיה נמי לא הוה ליה דלא הוי עביד למיסתכר: מתני' ולקתה. שהיו חטין שדופות וגם כחושות וזו בחכירות הוצרכה לשנותה ולא בקבלנות דאי בקבלנות פשיטא דכל אחד זוכה ומתחייב בחלקו: גמ' עבדא אספסתא. היא נקצרת לשלשים יום כדאמר בריש ח''ה (ב''ב כח:) וחזר וזרעה שעורים: עבדא ארעא שליחותא. בעליה לא חכרה אלא לאספסתא ואילו זרע לה אספסתא ואזיל היה מצליח והוא פסק עמו ליקח שעורין מן השוק: פרדיסא. כרם: תקיף. החמיץ: עבדא ארעא שליחותא. הענבים לא לקו אלא משנעשה יין בחביותיו בביתו לקה ואמר בבבא בתרא (דף צו:) חמרא אכתפא דגברא שוור זה קונהו מזה טוב ומזלו גורם להחמיץ: ענבי דכדום. ענבים שהתליעו: בעומריה. בעודן שטוחות ליבש בימות הקיץ דכל [זמן] זה עודן צריכין לקרקע וכך הענבים שהתליעו בין בציר לדריכה וכגון דלא איחרו יותר מן המנהג: מתני' המקבל שדה לזרעה שעורין. ובחכירות כך וכך חטין או שעורין או מעות: לא יזרענה חטין. שהחטין מכחישות את הקרקע יותר מן השעורין והא לא מיתוקמא אלא בחכרנות דאי בקבלנות הא אמרינן תיכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה והרי הוא נהנה בשינוי של זה: ורבן שמעון בן גמליאל אוסר. וטעמא מפרש בגמרא: תבואה לא יזרענה קטנית. שהקטנית מכחשת הקרקע יותר מן התבואה: גמ'

וקיימא כימה להדי רישא. פי' בקונט' דכימה זנב טלה כדאמר בברכות (דף נח:) ולא דק אלא אמרינן התם דעש זנב טלה אלא שכימה סמוכה לה ואומר הב לי בניי ומה שפי' בקונטרס דביום ראשון של אדר בסוף שעה עשירית קיימא כימה באמצע הרקיע קשה דפועלים לא אתו מדברא עד צאת הכוכבים כדפי' בריש הפועלים (לעיל דף פג:) ותו דבסוף י' שעות הן עוד היום גדול ואין נראין הכוכבים ומשמע שבא ליתן סימן לאריסין להכיר שעה שיבאו מן השדה וזה דוחק לומר דה''ק כשיחשיך לילה אז רואין למפרע שבשעת הליכתן היתה כימה להדי רישייהו ונראה לפרש דאתו אריסי מדברא בתחילת הלילה וקיימא כימה להדי רישייהו היינו בתחילת שבט ואז כלה זמן הזרע והא דאמר בפ' כל הקרבנות (מנחות דף פה. ושם ד''ה וזורע) שהיו זורעים קודם הפסח ע' יום וזהו חמשה יומי בתוך שבט התם שקרקע חשובה היא שזורעין בה לצורך העומר נמשך שם ימי הזרע יותר א''נ דבתחילת שבט של חמה הוא דקיימא כימה להדי רישייהו ואין תחילת של שבט של חמה מתחיל ברוב שנים יותר מע' יום לפני הפסח.: שדא ביה אספסתא ועבדא. לא הוה צריך למימר דשדא ביה אספסתא דבלאו הכי מצי למימר אילו הוה זרע אספסתא הוה עבדא אלא מעשה הוה הכי: