בבא מציעא קה ע"ב

דף קה - ב

תנו רבנן:  זב וטהור שעלו באילן שכוחו רע, וכן אם עלו בסוכה, על ענף עץ דק, שכוחה רע, כיון שהאילן או הענף נכפפין מחמת כובד היושבים עליהם, יש לחשוש שמא נשען הזב על הטהור, והרי הוא טמא ^[56] בטומאת מדרס.

היכי דמי אילן שכוחו רע?

אמרי דבי רבי ינאי: כל שאין בעיקרו ברוחבו של גזע האילן, מקום לחקוק בו חור בגודל רובע הקב ^[57].

היכי דמי "סוכה", ענף אילן, שכוחה רע?

אמר ריש לקיש: כל שנחבאת בחזיונה, שאינה עבה, אלא האדם האוחז בה יכול לטומנה בכף ידו ^[58].

תנן התם [אהלות יח ו]: המהלך בבית הפרס, שדה שנחרש שם קבר, אם הלך על העפר, גזרו חכמים שיש לחוש שמא נגע המהלך שם בעצם קטנה כשעורה, המטמאה במגע [אבל לטומאת אהל לא חששו], והוא טמא מדברי סופרים. אבל אם קבעו שם אבנים שאי אפשר להזיזם ממקומם, והלך עליהן, טהור.

ואם הלך על גבי אבנים שיכול להסיטם ממקומם, חוששין שבשעת הליכתו ניסטה עצם קטנה כשעורה מחמתו, והוא טמא.

וכן אם רכב שם על האדם ועל הבהמה שכוחן רע, טמא הרוכב. ^[59] כי מאחר שכוחו של הנרכב הוא רע, הרי אם הסיט הנרכב אבן, והיא הסיטה עצם אדם שלידה, נמצא שכובדו של הרוכב הוא זה שהסיט את האבן ממקומה, והיסט העצם שנגרם על ידי הזזת האבן, מתייחס אליו ^[60].

ומבארת הגמרא: היכי דמי אדם ש"כוחו רע"?

אמר ריש לקיש: כל שרוכבו יושב עליו, וארכבותיו נוקשות זו לזו.

היכי דמי בהמה ש"כוחה רע"?

אמרי דבי רבי ינאי: כל שבשעה שרוכבה יושב עליה, היא מטילה גללים.

אמרי דבי ינאי: לתפלה ולתפילין, נאמר איסור משא של ארבעה קבין.

ומבארת הגמרא: לתפלה, מאי היא?

דתניא, הנושא משאוי על כתיפו והגיע זמן תפלה, אם משקל המשא הוא פחות מארבעה קבין, מפשילן לאחוריו, ומתפלל. ואם יש בו משקל ארבעה קבין, מניח את המשאוי על גבי קרקע, ומתפלל.

לתפילין, מאי היא?

דתניא, היה נושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו, אם על ידי המשא היו התפילין רוצצות, נמעכות, אסור, ואם לאו, שהוא קל, או שהמשאוי לא מונח עליהן, מותר.

ובאיזו משאוי אמרו שיש בו כדי רציצת התפילין? במשאוי של ארבעת קבין ^[61].

תני רבי חייא: המוציא לרשות הרבים זבל על ראשו, בעודו עטור בתפילין בראשו, הרי זה לא יסלקם לצדדין, לצד ראשו מחוץ למקום תפילין, מאחר ויש בזה בזיון לתפילין, וכן לא יקשרם במתניו, מפני שהוא נוהג בהן מנהג בזיון. אבל קושרם לתפילין של ראש, על זרועו, במקום תפילין, ליד התפילין של יד.

משום דבי שילא אמרו אפילו מטפחת שלהן, שכורכים בה את התפילין בשעות הלילה, אסור להניח על הראש שיש בו תפילין.

ועד כמה הוא שיעור משא, שנאמר בו איסור להניח על הראש שיש בו תפילין, אליבא דרב שילא? ^[62]

אמר אביי: אפילו רבעא דרבעא, רבע מרבע ליטרא, שהוא משקל הנהוג במחוזותיה דפומבדיתא, שהוא שיעור מועט, אסור.

שנינו במשנה: אמר רבי יהודה מאי קצבה בכרי? אלא אם יש בו כדי נפילה:

ומבארת הגמרא: כמה הוא שיעור "כדי נפילה", שאם גדל בשיעור הזה חייב לטפל בה? רבי אמי אמר רבי יוחנן: אם צמחו ארבעה סאין במקום שיכול לצמוח כור, חייב לטפל בה, לפי שכך היא הדרך, שזורעים ארבע סאין כדי שיגדל כור נמצא שגדל לו כשיעור נפילת הזרע.

ואילו רבי אמי דיליה, עצמו, אמר: אם צמחו שמונת סאין לכור, במקום שיכול לצמוח כור תבואה, חייב לטפל בה, לפי שכך היא הדרך, שזורעים שמונה סאין כדי שיגדל כור.

אמר ליה ההוא סבא לרב חמא, בריה דרבה בר אבוה, אסברה לך דלא פליגי רבי אמי עם רבי יוחנן רבו.

אלא, בשני דרבי יוחנן הוה שמינה ארעא, הקרקע היתה משובחת, ואם רצו שיגדל כור, היו זורעים ארבע סאין בלבד, אבל בשני דרבי אמי, הוה כחישא ארעא. ולכן היו צריכים לזרוע שמונה סאין כדי להצמיח כור.

ומשום כך אמר רבי אמי בשם רבי יוחנן רבו ששיעור התבואה המחייב טיפול בשדה הוא ארבעה סאים, משום שזהו כמות התבואה שזרעו מלכתחילה כדי שיצמח כור. אבל בזמן רבי אמי, זרעו שמונה סאין כדי שיצמח כור, הילכך רק אם אכן צמחו לבסוף שמונה סאין, חייב האריס לטפל בשדה.

תנן התם [פאה ה א]: הרוח שפיזרה את העומרין, וכיסו שיבולי בעל השדה את השיבלים שנשארו בשדה בתור "לקט" השייך לעניים, ולא ידוע כמה שבלים יש למטה משל הלקט וכמה יש למעלה משל הבעלים,

אומדים בית דין אותה, את השדה, כמה לקט היא ראויה לעשות בכל שנה ושנה, ונותן בעל השדה לעניים כשיעור הלקט שאמדו שיכולה השדה להוציא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אין צורך כלל לשום, אלא נותן לעניים "כדי נפילה", ^[63] כפי שיעור ש"נופל" לצורך הזריעה, וזהו שיעור הלקט הקבוע בזמן הקציר.

ומבארת הגמרא: וכמה הוא שיעור "כדי נפ ילה"?

כי אתא רב דימי [כשבא רב דימי מארץ ישראל לבבל], אמר בשם רבי אלעזר, ואיתימא בשם רבי יוחנן: ארבעת קבין זרע, הוא שיעור הנפילה [הזריעה], לכל כור.

הלכך יטלו העניים ארבעה קבין מתוך כור, וכפי שיבואר להלן.

בעי רבי ירמיה, ארבעת קבין לכור שאמרו, האם הכוונה היא: לכור זרע, שזרעו בשדה זו כור של זרעים, והם גדלו וצמחו להרבה יותר מכור, ומתוך כל התבואה הזאת, ששיעורה הוא הרבה מאד יותר מכור, יטלו העניים ארבעה קבים.

או לכור תבואה, שמכל כור של תבואה קצורה, יטלו העניים ארבעה קבים.

ואם תמצא לומר שנוטלין ארבעה קבין מתוך מה שגדל מכור זרע, עדיין יש להסתפק: האם נשום את הכור לפי "מפולת יד", לפי התבואה הצומחת מכור זרעים הנזרעים ידנית, על ידי זריקה ביד של האיכר אל תוך התלמים, ומתוך השיעור הזה יטלו העניים ארבעה קבין.

או לפי תבואה הגדלה מתוך כור זרעים הנזרעים ב"מפולת שוורים", שהולכים שוורים רתומים לעגלה מנוקבת, והזרעים נופלים מהחורים שבעגלה אל הקרקע.

כי יש הבדל בין שני האופנים של זריעה, לגבי כמות הזרעים הנצרכים לצורך הצמחת אותה כמות של תבואה: בזריעה במפולת שוורים, צריך כמות גדולה יותר של זרעים מאשר במפולת יד.

תא שמע לפשוט את הבעיה הראשונה: דכי אתי רבין, אמר רבי אבוה אמר רבי אלעזר, ואמרי לה אמר רבי יוחנן: ארבעת קבין שאמרו לכור זרע, שמתוך מה שגדל מכור זרע, יטלו העניים ארבעת קבין,

ועדיין תיבעי לך הספק השני, האם שמים את הכור לפי מפולת יד זריעה ביד, או למפולת שורים,

ומסקינן: תיקו.

מתניתין:

המקבל שדה מחבירו בחכירות על מנת שיעלה לבעל הבית סכום קצוב מהתבואה בסוף השנה והשאר יטול לעצמו,

ואחר שזרע וצמחה, אכלה חגב, או נשדפה, נפלו הגרעינים מן השיבלים על ידי רוח סערה, הרי אם מכת מדינה היא, לפי שלקו כל השדות מסביבה, מנכה, מפחית לו החוכר לבעל השדה, מן השיעור שפסק עמו בחכורו. ^[64]

ואם אינה מכת מדינה, לפי שלא ניזוקו שאר השדות מסביבה, אלא רק היא, יכול המחכיר לומר לחוכר: מזלך גרם את השידפון! ולפיכך אין מנכה לו מן חכורו שנתחייב לבעלים.

רבי יהודה אומר: אם קיבלה החוכר הימנו על מנת שישלם בסוף השנה במעות, בין כך ובין כך, אפילו אם היתה מכת מדינה, אינו מנכה לו מחכורו:

גמרא:

ומבארת הגמרא: היכי דמי מכת מדינה?

אמר רב יהודה: כגון דאישדוף רובא דבאגא, רוב הבקעה ששדה זו בתוכה. ^[65]

עולא אמר: כגון שנשתדפו ארבע שדות מארבע רוחותיה, זו היא הנקראת מכת מדינה.

אמר עולא, בעו במערבא, מהו שיעור השידפון של אותן ארבע שדות מארבע רוחותיה: ^[66]

א. נשדף תלם אחד, מאי? האם דווקא כשנשתדפו כל השדות שסביבה, או אף אם נשדף בכל השדות רק תלם אחד, שמקיף אותה על פני כולה [מסביבה], גם זה נקרא מכת מדינה?

ב. ואם תמצא לומר, רק אם נשתדפו כל השדות הוי מכת מדינה, הרי יש להסתפק, באם נשדפו כל השדות, ונשתייר בהם תלם אחד על פני כולה [מסביבה] שלא נשדף, מהו?

האם הוי מכת מדינה כיוון שפגע השידפון בכולם, והשיור של התלם סביבותיה שלא נשדף אינו כלום.

או לא הוי מכת מדינה, כיוון שלא ניזוקו לגמרי, אלא נשתייר תלם אחד מסביבה שלא ניזוק, ומזלו גרם.

ג. ואם תמצא לומר שצריך שישתדפו השדות שסביבה לגמרי כדי שתקרא מכת מדינה, יש להסתפק מה הדין באם אפסיקא בירא, שדה בור, בין שדה החוכר לשדות שסביבה, שאף הן נשדפו, מאי?

מי אמרינן, אילו היה בשדה הבור תבואה, אף היא היתה נשדפת, והוי מכת מדינה בשדות שמסביבה. או דילמא כיון שבשדה בור בפועל לא אירע שידפון, אין כאן מכת מדינה בשדות שמסביבה.

הזב שנשען על הטהור או הטהור שנשען עליו טמאהו מעתה זב וטהור שעלו שניהם באילן שכחו רע או באיזה ענף שבו שכחו רע ומאחר שכחם רע מתנדנדים ונמצא אחד נשען על חברו ומתוך כך נטמא הטהור ואיזהו אילן שכחו רע שאין בעובי עקרו כדי לחוק בו רובע קב וענף שכחו רע הוא שאדם מחביא עביה באחיזתו:

כבר ביארנו בהרבה מקומות על בית הפרס שהוא שדה שנחרש בה קבר שנמצא שבחרישתו נתדקדקו העצמות בתוך העפר ושמא יש שם עצם כשעורה והמהלך עליו נגע בו ומתוך כך גזרו על עפרו להיותו מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל ומעתה המהלך עליו טמא הלך בו ולא נגע בעפרו כגון שהיו שם אבנים מפסיעה לפסיעה והיה מפסיע עליהן והולך או שהיה רוכב על גב אדם או בהמה אם לא היו אבנים אלו מתנדנדים בשעה שתוקע רגלו עליהם וכן שהיו אדם ובהמה שרכב עליהן כחם יפה הרי זה טהור אבל אם היו האבנים מתנדנדים אע"פ שנזהר ולא נדנד הרי זה טמא כמי שהלך על העפר עצמו וכן אם היו אדם ובהמה שרכב עליהן חלושי הכח עד שהדבר מצוי ליפול מהם הרי זה כמי שהלך על העפר ממש ושיעור חולשת כח זה באדם שיהו ארכובותיו מרעידות מחמת המשא ונוקשות זו לזו ובבהמה כל שרוכבה ומטלת גללים מחמת המשא:

הנושא משוי על ראשו או על כתפו והגיע זמן תפלה פחות מארבעת קבין מפשילן לאחוריו ומתפלל שאין כובדן מונעו מכונת הלב שבתפלה ואם הוא של ארבעת קבין או יותר מניחו על גבי קרקע ומתפלל:

מי שיש לו תפילין בראשו אסור להניח שום משאוי על ראשו בין משאוי מכוער בין משאוי שאינו מכוער אפילו מטפחת שלהן אסור אלא אם הוא צריך על כל פנים לשאת משאוי יחלוץ תפליו עד שיסיר המשאוי מעליו ומה שאנו נוהגין להביא עליו כובע של פשתן ובית ראש של גלימא אין זה דרך משאוי אלא דרך מלבוש וכן אם רצה לצנוף מצנפת על תפליו עושה ואין בכך כלום:

הרוח שפזרה את העמרים ונתערב הלקט של עניים עד קצירו של בעל הבית אומדין את השדה כמה לקט ראויה לעשות ונותן לעניים ושיעור זה ארבעת קבין לכור זרע ר"ל לתבואה היוצאת מבית כור הן במקום שזורעין במפלת יד כמנהג שלנו הן שנוהגין לזרוע במפולת שוורים והוא שהיו נוהגין ליתן את הזרע בעגלה מנוקבת ומוליכין שוורים את העגלה על הקרקע הנחרש והזרע נופל והולך:

המשנה הששית והכונה לבאר בה בחוכר שדה מחברו ואירע בה אונס אם מנכה לו מחכירו אם לאו ואמר על זה המקבל שדה מחברו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן החכירות אם אין מכת מדינה היא אין מנכה לו מן החכירות ר' יהודה אומר אם קבלה ממנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מן החכירות אמר הר"ם וזה הדין כולל לחוכר ושוכר ומכת מדינה היא שיהיו רוב שדות מאותה מדינה מקולקלות ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המקבל שדה מחברו ר"ל חוכר שבמקבל לא היה צריך נכוי שהרי מה שימצאו יחלוקו אלא שחכר שדה מחברו ואכלה חגב או שנשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו לפי ההפסד בין ששכרו בתבואה בין ששכרו במעות ואם אין זה מכת מדינה אינו מנכה לו מחכירו אלא אומר לו שאין זה אונס אלא מזלו גורם ר' יהודה אומר שאם קבלה במעות לעולם אין מנכה לו שהרי גזרת השדפון אין לה אצל מעות דין ודברים והלכה כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מכת מדינה זו שאמרנו במשנה לא סוף דבר שלקו בכך שדות כל העיר או רובן אלא שלקתה בכך רוב אותה בקעה ששדה זו בתוכה וגדולי המחברים כתבו רוב שדות שבעיר והוא תמה ומ"מ אם לא לקתה רוב הבקעה אע"פ שלקו שדות שבסביבות שדה זה והסמוכים לה מארבע רוחותיה אין זה מכת מדינה ויש פוסקין כעולא לומר שאפילו נשדפו שדות הממוצרים לה מארבע רוחותיה לבד מכת מדינה הוא ומביאין ראיה לדבריהם ממה שנשאו ונתנו בגמרא הרבה על טעם זה ולשטה זו יש הרבה דברים שהם תלויות בספק אם נקרא מכת מדינה אם לאו כיצד נשדף תלם אחד על פני כל השדות הסמוכים לה והוא תלם הממוצר לשדה זו מארבע רוחותיה ושאר השדה לא נשדף ושדה זו נשדף כלו ושרי זה ספק וכן אם נשדפו כל ארבעת השדות הסמוכים חוץ מן התלם הממוצר עם שדה זו מארבע רוחותיה שנשתייר בהן ולא נשדף הרי הדבר ספק היו ארבעת השדות הסמוכים בורים ולא זרעו בהם בשנה זו ונשדפו ארבעת השדות הסמוכים לאותם השדות הבורים הרי הדבר ספק שאין אלו סמוכים ומ"מ הם סמוכים מכל שאר השדות הזרועים היו השדות הסמוכים זרועים אספסתא ולא לקו ושדות הסמוכים לאלו זרועים שעורים כנדון שלפנינו ולקו אף הם כמהו הרי הדבר ספק שמא אם נזרעו הסמוכים שעורים אף הם היו במספק היה נדון שלפנינו זרוע חטים וארבע סביבותיו במין אחר ונשדפו אף הם שמא הואיל ואינן מאותו המין אין זה מכת מדינה ויש שפרשוה בששדות המפסיקים בין הנשדפים זרועים זרע אחר על הדרך שביארנו באספסתא וכן אפשר לפרש בשאלת אספסתא מה שביארנו בזו וכן הדבר ספק באלו אם חטים אצל שעורים נקרא מין אחר לענין זה אם לאו וגדולי המפרשים נוטים בכל אלו לומר שמנכה לו:

כל שנחבת בחזיונה. פירש הקונטרס באגרופו. וקשה דכי נמי אין נחבית באגרופו אין בה כח לעלות עליה אדם לכך נראה דרצה לומר בזרועו דהיינו תחת אציליו. ורבינו חננאל פירש דהיינו שוכה שנחבאת בין הבדים וצריך להמשיכה מבין הדליות לעלות עליה ועל ידי שתמשך משם אין כחה יפה לעלות עליה. תלמיד הר"פ.
וזה לשון רבינו חננאל: פירוש נחבאת בחזיונה כשאוחזו אדם מתחבא האמיר בתוך ידו כלומר נבלע והוקף בתוך ידו ואצבעותיו ונמצא גודלו נוגע באצבעו והשוכה בתוך כף ידו ואצבעותיו מובלעות. דבר אחר נחבית בחזיונה כל שוכה שהיא חסויה בין הדליות ובין הבדים ואין אדם יכול לעלות בה עד שמושכה ומוציאה מביניהם וכחה רע בעת שתמשך ותצא מן הדליות זו היא שיש לה היסט. ואין הדבר ברור לנו כהוגן. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: פירש רש"י באגרופו. ותימה שיהא כמה יפה לעליית אדם אם אינה נחבית באגרופו. ויש מפרשים שנחבית תחת זרועו.

וזה לשון הראב"ד: כל שנחבאת בחזיונה. פירשו בו באחיזתה ופירש בו עוד במראיתה כלומר שענפיה מכסין כוורתה מפני קטנותה. סוכה ממיני אילנות קצרים אילן ממיני אילנות גבוהים. עד כאן.

על האדם ועל הבהמה שכחן רע וכו'. כתוב בתוספות ויש לומר דמיירי שהתחתון גוי. אי נמי מיירי שהתחתון לבוש שלשה מלבושין. וכך סדר טומאתן הראשון טמא טומאת שבעה מדאורייתא והשני טומאת ערב מדאורייתא וטומאת שבעה מדרבנן והשלישי טהור מן התורה וטמא טומאת ערב מדרבנן. הרא"ש.

המהלך בבית הפרס על גבי אבנים שהוא יכול להסיטן וכו'. בית הפרס זהו שדה שנחרש בה קבר שאינו מטמא באהל. וכבר אמרו בזה שאם יכסה עליו שלשה טפחים עפר טהור אחר או שיעשה עליו רצפה באבנים טהורות שאינו יכול להסיטן טהור מפני שהיא כשדה אחר לפי שאינם נבלעות ואין אדם מפנה אותם. וכן אמרו שמהלך בו על גבי אבנים שאינו יכול להסיטן או על האדם ועל הבהמה שכחן יפה טהור והטעם מפני שהן כמין רצפה של אבנים גדולות הואיל וכחן יפה אבל כשהן כחן רע או אבנים קטנות שיוכל להסיטן אינה כרצפה אחרת מפני שהן נבלעות או שאדם מפנה אותם והרי הם כמהלך בו ממש ואף על פי שלא נגע בו גזרו עליו כמהלך על גביו. הראב"ד.

ארבעה סאין לכור. פירש הקונטרס לקרקע בית כור דהיינו אלף וחמש מאות אמה. ודוחק הוא שבשביל שומן הקרקע לא יהיה די בפחות זרע. לכך נראה לר"י דלכור רצה לומר בקרקע שגדל בה כור תבואה ובשניה דרבי יוחנן בקרקע מועט היה גדל כור תבואה וראוי לזרעו בארבעה סאין ובשניה דרבי אמי צריך כפלים קרקע ליגדל שם כור תבואה והשתא ניחא שפיר. תלמיד הר"פ.
וזה לשון הרא"ש: ארבעה סאין לכור רבי אמי אמר רבי יוחנן שמונה סאין לכור בשניה דרבי יוחנן בקרקע מועט גדל בו כור תבואה וראוי לזרעו בארבעה סאין בשניה דרבי אמי צריך קרקע כפלים לכור תבואה ממה שצריך בימי רבי יוחנן לפיכך צריך שמונה סאין. והאי דנקט שיעור לתבואה ולא לכור זרע לפי שמדבר בדבר הגדל בו ונותן שיעור בדבר הגדל בו. ואין נראה לפרש בכור זרע כי כך ראוי לזורע תבואה בקרקע שמן כמו בקרקע כחוש. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: ארבעה סאין לבית כור בית כור הוא שלשים סאין ובית סאה מרובע הוא חמשים אמה על חמשים אמה צא וחשוב שלשים על שלשים סאין כמה אמות הן ובזה השיעור אדם זורע ארבעה סאין.

נותן לעניים כדי נפילה. פירוש כדי נפילת ערמה כלומר כשיעור מה שנופל מיד הקוצר בערמה כזאת והוא לקט. וכמה כדי נפילה ארבעה קבין לכור. זה הכור אינו מדת הארץ כמו שאמרנו בעליון ועל זה שאלו אם הוא לכור זרע שיוצא ממנו כמה סאין תבואה או לכור תבואה היוצא מן השדה ואם תמצא לומר לכור זרע למפולת יד או למפולת שוורים. יש אומרים כי מפולת שוורים נופל הזרע מכונס יותר ממפולת יד ואינו עושה תבואה כמו במפולת יד ויש מחליפין. עד כאן.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: המקבל שדה מחברו באריסות וזרעה ולא צמחה ולא עשת כדי להעמיד בה כרי יתר על ההוצאה אינו חייב ליטפל בה כלל אם לא רצה לא לקצור ולא לומר ולא בשאר עבודות הצריכות לתבואה. ואם עשתה כדי להעמיד בה כרי יתר על ההוצאה חייב ליטפל בה דהא כתב ליה אנא איקום וכו' וכדי נפולת הוא ארבעה סאין לכור תבואה בקרקע שמנה ושמונה סאין לכור בקרקע כחושה שאם אין ידוע כמה זרע נפל בה אם יש בה כדי להעמיד בה כרי יתר על ההוצאה והזרע הראוי לבית סאה שהוא סאה זרע לשדה שהיא חמשים על חמשים חייב ליטפל בה. וכמה כדי כרי סאתים דהלכתא כדבי רבי ינאי דרביה דלוי הוא וריש לקיש נמי הא מפרש סאתים שאמרו חוץ מן ההוצאה דכיון דאיתא סאתים יותר על ההוצאה אפילו לבית כור נמי חייב ליטפל בה כיון שהוא דבר הראוי ליחלק. כן נראה. עד כאן.

היכי דמי מכת מדינה אמר רב יוסף וכו'. קיימא לן כרב יוסף דסוגיין כוותיה וכן פסק הריא"ף. והא דאמר עולא בעו במערבא נשדף תלם אחד על פני כולה ואינך בעיי אליבא דידיה שייכי ולא לרב יוסף כלל וכן נמי הא דבעי איפסיק זרע אחר מאי לדידיה דוקא שייכא ולענין הפסד דאלו לרב יוסף כל היכא דאשתדוף רובא דבאגי אפילו ממין אחר ודאי אמרינן מכת מדינה היא. וראיה לדבר מדאמרינן בסמוך אמר ליה זרעה חיטי ואזל וזרעה שערי ואשתדוף רובא דבאגי מאי מצי אמר ליה אי זרעתה חיטי נמי הוה משתדיף וההיא ודאי בבאגא של שעורים איירי מדקאמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מתקיים בי תגזר אומר ויקם לך כלומר ואפשר דלא הוו משתדפי אלא שעורים והיינו ותגזר אומר כלומר שהוא היה רוצה לזרוע מה שלא זרעו האחרים דאם איתא שאף הבאגא היתה זרועה חטים הוה ליה למימר אי זרעתה חיטי הוה מתקיים בי לא יבושו בעת רעה כדלקמן וכיון דבבאגי זרועה שעורים איירינן שמע מינה דלרב יוסף אמרינן מכת מדינה מזרע לזרע דאי לא היכי מצי אמר ליה אי זרעתה חיטי הות נמי משתדפא אלא ודאי כדאמרן. הר"ן.

וזה לשון הראב"ד: היכי דמי מכת מדינה אמר רב יהודה כגון דאשתדוף וכו'. עולא אמר כגון שנשדפו ארבע שדות מארבע רוחותיה והוא שסמוכות לה ממש אבל היה דבר מפסיק ביניהם בור או אספסתא או זרע אחר או תלם אחד בכל סביבותיה שלא נשדף אי הוי כסמוכות לה ואי נשדף תלם אחד לבדו בכל סביבותיה אי הוי בארבע רוחות כולם עלו בתיקו. ומסתברא שמנכה לו. ואף על גב דסוגיין בשאר בעיא כרב יהודה לא מידמייא הא דעולא דתרוייהו מודו להדדי. אי נמי דעולא מודה לדרב יהודה דהיכא דאיכא רובא ודאי מכת מדינה ועולא דעדיפא מינה קאמר וכיון דחזינן דבני מערבא קא בעו בעיי אליבא דעולא ליכא למידמי להא דעולא אלא או הא או הא. עד כאן.

בפרש"י בד"ה טמא הרוכב לא כו' דבלאו היסט אבנים נמי טמא המהלך כו' עכ"ל לכאורה מלשון המשנה נראה דמילי מילי קתני המהלך ע"ג אבנים כו' או מהלך על גבי אדם או בהמה כו' וכ"כ בהדיא הרמב"ם בפ"י מהלכות טומאת מת ע"ש אבל מפרש"י נראה שהוא מפרש לה בחדא שהנרכב הולך ע"ג אבנים וצ"ל לפירושו דאם היה הנרכב מהלך בבית הקברות בלא אבנים היה הרוכב טהור דאפילו בכחו רע דבלאו הרוכב היה הנרכב נוגע בעצם ולא הוה ניסט מחמת הרוכב אבל במהלך הנרכב על גבי אבנים בכחו רע לא היה העצם ניסט על ידי אבנים מחמת הנרכב לחוד רק מחמת משא העליון ודו"ק:

תוס' בד"ה על אדם שכחו כו' ואפי' יטמא טומאה מדרבנן כמו שפר"י כו' מ"מ שלישי לא הוי אלא ראשון ולא כו' עכ"ל פי' לדבריהם דבגד שני לחיבור דהיינו בגד שלישי ממש לנגיעה לטומאת מת אינו טמא אלא טומאת ערב ואינו מטמא אדם וכלים ואפילו לפר"י דאף השני לחיבור שהוא שלישי לטומאת מת יטמא מדרבנן טומאת שבעה מ"מ האי בגד שלישי לטומאת מת שהוא השני לחיבור לא מקרי אב הטומאה לטמא אדם וכלים אפילו מדרבנן אלא דין ראשון יש לו ולא יטמא את האדם הרוכב ועיין על פר"י בפ' ג' מינין בד"ה בחיבורי אדם באדם כו' ושכתבו שם שהשלישי הנוגע בנוגע במת קיצור לשון הוא והיינו בגד שלישי ממש ור"ל שלישי לנגיעת מת וכאלו אמרו שהשלישי הנוגע בנוגע בנוגע במת אבל הנוגע בנוגע במת דהיינו בגד שני ממש היינו דיקריב בדיקרב שכתבו בתר הכי דטמא מדאורייתא ודברי התוס' בפ"ק דשבת צריכין עיון בזה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ד' סאין זרע לכור לבית כור קרקע והוא אלף כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בספרים מדויקים דליכא לפרושי הכא אלא בכור תבואה וכמו שכתבו גם התוספות מיהו ק"ק דלפי זה מ"ש והוא אלף וחמש כו' היינו נמי שיעורא של כור תבואה ולא משמע כן בכולי תלמודא אלא דההוא שיעורא בכור זרע קמיירי וי"ל דמ"מ מיניה תשער נמי כור תבואה שהוא חלק שמינית ממנו בקירוב דהא מארבע סאין הוה כור תבואה וארבע סאין זרע הוא קרוב לחלק שמינית מכור זרע ועוד יש לקיים פרושי רש"י הישנים ד' סאה לבית כור קרקע זרע והיינו כדי נפילה שיגדל מד' סאין כור שיוכל לזרוע ממנו בית כור של אלף ות"ק אמות לפי חשבון סאתיים דחצר המשכן ודו"ק:

בד"ה למפולת כו' וקמבעיא לן לשדה של זרע כו' עכ"ל מ"ש מהרש"ל בזה דלעולם מדת השדה של בית כור שוה לפי חשבון המשכן אלף ות"ק אמות אלא דקמבעיא ליה אי אותו בית כור זרוע במפולת יד או בשוורים ויש בה תבואה הרבה לפי שנזרע היטב כו' עכ"ל כל זה הוא דחוק כיון דאם נזרע בשוורים באלף ות"ק אמות יש בו זרע יותר מכור למה קרא אותו כור ואי משום אילו היה נזרע במפולת יד יש בו כור זרע הוא דחוק ואין זה אלא דברי נביאות לומר דלפי חשבון המשכן הוא במפולת יד ונראה לי לומר דהכי קמבעיא מה ששיערו חכמים בית כור שנזרע בו כור הוא אלף ות"ק אמות היינו שנזרע במפולת יד אבל בשוורים כור נזרע בפחות מזה השיעור ונמצא בפחות מאלף ות"ק אמות נמי יש בו לקט ארבע קבין שהרי יש בו כור זרע א"ד בשוורים ניתן זה השיעור דבאלף ות"ק אמות יש בו כור זרע אבל במפולת יד אפי' באלף ות"ק אמות אין בו כור זרע ולא בעי ארבע קבין ודו"ק:

גמ' רשב"ג אומר נותן לעניים כדי נפילה וכו'. פירוש שיעור מה שראוי ליפול בשעת קצירה דהיינו ארבעה קבין לכור כמו שמפרש לקמן ואין פירוש כדי נפילה דהכא כמו פירוש כדי נפילה דמתני' ועיין במסכת פיאה בפירושו של רבינו שמשון ושם מבואר היטב:

רש"י ד"ה טמא הטהור וכו' מכחו של עליון כו'. עי' בפי' ר"ש בפ' ג' דזבין שאינו שם:

תוס' ד"ה ארבעה סאין לכור במקום שראוי לצמוח כור כו'. נ"ל דהתוס' פירשו כן משום דאי ר"ל בית כור זרע כמו שפרש"י א"כ קשה דהוי שני דברים דסתרי אהדדי דקרי ליה בית כור דהיינו שצריך לשיעור זריעתו כור והוא יהיב שיעורא ד' סאין לכך פירשו שר"ל במקום שראוי לצמוח כור דהיינו כור תבואה:

גמ' תנן התם המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן על האדם ועל הבהמה שכחן יפה טהור על אבנים שיכול להסיטן על האדם ועל הבהמה שכחן רע טמא כצ"ל ונ"ב כך לשון המשנה לשם:

רש"י בד"ה עלו כו' רע הס"ד:

בד"ה ד' סאין זרע הס"ד:

בד"ה לכור לבית קרקע כור והוא אלף כו' ובין מרובע בין אורך כו' כצ"ל ונ"ב ושיעור המרובע פרש"י במתני' דהאומר בקדושין ע"ש:

בד"ה רשב"ג כו' כדי ניפול כו' נ"ב ונפילה זו אינו דומה לכדי נפילה דמתני' שלנו נ"ל:

בד"ה לכור זרע כו' לכור זרע למפולת כו' הד"א:

בא"ד וקא מיבעיא לן לשדה כו' נ"ב נ"ל לפ' דהבעיי' לא קאי על שיעור מדת השדה דלעולם מדת השדה של בית כור הוא לפי חשבון המשכן והיינו לפי החשבון שהיו זורעים במפולת יד וא"כ כשאמרינן לכור זרע היינו בית כור קרקע לפי מדותיה אלא דקא מבעיא ליה אי אמרינן שאותה הבית כור הוא זרוע במפולת יד או בשוורים ואם זרוע בשוורים יש בה תבואה הרבה לפי שנזרע היטב ומש"ה בעי ד' קבין לשיעור לקט אבל אם היה זרוע במפולת יד שמא לא בעי ד' קבין ומש"ה כתב הרמב"ם סתם בהלכות פאה ד' קבין לבית כור לחומרא ודו"ק (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה על אדם כו' מ"מ שלישי לא הוי כו' נ"ב פי' אפי' יטמא בגד שני בחבורים מדרבנן מ"מ בגד שלישי או האדם שהוא שלישי לו לא יטמא בחבורים טומאה חמורה אלא עושה אותו ראשון לטמא אוכלים ומשקים:

בד"ה ד' סאין לכור פי' במקום שראוי כו' נ"ב ולאפוקי מפרש"י:

גמרא למפולת יד או למפ"ש. עיין רש"ל ורש"א (ומש"כ רש"ל שהרמב"ם סתם לחומרא תמוה דאת"ל דלמפ"י א"כ אם זרע במפ"ש בעי טפי) ולנל"פ משום דהנזרע בפיזור כיון דמכיל מקום רחב הלקט ממנו יותר מאם היה אותו השיעור נזרע בצמצום וזהו דמבע"ל (למפ"י) הוא דהוה ד' קבין לכור אבל למפ"ש הוה פחות א"ד למפ"ש הוא דסגי בד"ק אבל למפ"י בעי טפי:

תד"ה על אדם. וטהור העליון מטומאה דאורייתא. נראה דר"ל דמדרבנן מיהא טמא מפני שעשאום כזבים אבל תימה דטומאת בה"פ ג"כ אינו אלא מדרבנן ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל וטהור מטומאת שבעה:

בא"ד וכגון שלובשים הרבה בגדים. נ"ל דר"ל ג' בגדים מפסיקין ביניהם (וכדרך שאמרו רבים שלשה) והבגד הראשון לתחתון הוא טמא ז' מפני חבורין דאורייתא והב' (לפר"י) ג"כ ט"ז מדרבנן וא"כ הוא אה"ט ומטמא לבגד ג' טומאת ערב בלבד ולא הוי אלא ראשון ולכן לא מטמא תו לאדם העליון ודברי המהרש"א בזה תמוהים:

עלו. זב וטהור לאילן שכחו רע או לסוכה ענף אילן שכוחה רע: טמא. הטהור שכיון שהאילן או הסוכה כחה רע נכפפת תחתיהן וכבד העליון על התחתון ונשען עליו מכחו של עליון ובין זב שנשען על הטהור ובין טהור שנשען על הזב טמא: שאין בעיקרן לחוק: ברחבו רובע הקב: שנחבאת בחזיונה. שנטמנת באחיזתה שהאוחז בה טומנה בכף ידו: המהלך בבית הפרס. שדה שנחרש . בה קבר חשו לעצם כשעורה שמטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל והיו שם אבנים שאינן תקועות וקבועות בארץ והן נסטות מחמת העובר עליהן ועצם כשעורה ניסט מכחו או רכב מי שרוצה לאכול טהרות על אדם או בהמה שכוחן רע והוליכוהו עליהן טמא הרוכב לא מיבעיא נרכב דטמא דבלאו היסט אבנים נמי טמא המהלך בבית הפרס אלא אף הרוכב טמא דכיון דכח התחתון רע מחמת משא העליון ניסטו והרי כאילו מסיטו הוא וכח התחתון אינו מועיל להצילו אא''כ כחו יפה אבל אם היה כחו יפה לא חשיב משא העליון ואינו כמסיטו: נוקשות. זו לזו: ארבעה קבין. הוי שיעור משוי: מפשילן לאחוריו. שאין כובדן מונע מלהתכוין לבו: רוצצות. מתמעכות תחת המשא: ואם לאו. שהוא קל או שאינו מוטל עליהן: באיזה משאוי. הוי רציצה: במקום תפילין. אצל תפילין של יד: אפילו מטפחת שלהן. שכורכין בה תפילין בלילה: אסור. להניח לשם משאוי על הראש בשעה שתפילין במקומן מונחין: וכמה. יהא במשאוי ויהא אסור להניחו על הראש אליבא דר' שילא: ריבעא דריבעא. רביע ליטרא דבר מועט הוא: ד' סאין [זרע] לכור. לבית קרקע כור והוא אלף וחמש מאות אמה אורך של נ' אמה רוחב דחצר המשכן הוי סאתים והוא מאה על נ' וכור ל' סאין ובין מרובע ובין ארוך וקצר לפי חשבון זה שיעורו: אסברא לך. לאו דרבי אמי פליג אדרבי יוחנן רביה אלא שהעולם מתקלקל והולך: בימי ר' יוחנן הוה שמינה ארעא. ודיו לבית כור בד' סאין ובשני דר' אמי כבר הוכחשה וצריכה ח' סאין: הרוח שפיזרה את העומרים. בשדה וכיסו את הלקט של עניים המפוזר בשדה ואין ידוע כמה לקט היה שם למטה מן העומרים שמין אותו ב''ד הולכין עליה ושמין כמה לקט שדה זו ראויה להעשות בכל שנה: רשב''ג אומר. אין הדבר צריך אומד כבר קצוב כדי נפילה ועומד ונותן לעניים כדי ניפול לקט הקצוב ולקמן מפרש להו: לכור זרע. לשדה שזרעו בה כור או לשדה שלוקט בה כור תבואה ואם תמצא לומר לכור זרע: למפולת יד או למפולת שוורים. יש מקום שזורעין את התבואה ביד ויש מקום שנותנין הזרע בעגלה מנוקבת ומוליכין השוורים את העגלה על המחרישה והזרע הוא נופל והולך והרבה זרע צריך למפולת שוורים יותר ממפולת יד וקא מיבעיא לן לשדה של זרע כור למפולת יד שלה שיערנו בלקט שלה ארבעת קבין או לכור זרע למפולת שוורים: מתני' מכת מדינה. מפרש בגמ' והא ליתא אלא בחכרנותא דאי בקבלנותא מאי מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו: אינו מנכה. דאמר לו מזלך גרם: בין כך ובין כך. אפילו היא מכת מדינה אינו מנכה שעל המעות לא נגזרה גזירה הלכך לא עליה היתה פורענות זו: גמ' רובא דבאגא. רוב הבקעה שזו בתוכה: נשדף תלם אחד. ולא יותר משדות שהן סביבותיה ואותו תלם כל סביבות שדה זו: תלם. שורות המענה: נשתייר תלם אחד. כל סביבותיה שלא נשדף וארבע שדות שסביבותיה נשדפו וגם זו נשדפה: מהו. מי אמרינן דכיון דנשתייר תלם אחד על פני כולה שלא לקתה אין זו מכת מדינה אלא מזלו או דלמא האי שיורא לאו כלום היא: איפסיק בירא מהו. אם היו ארבע שדות שהן סביבותיה בורות ושאר שדות סביב סביב נשדפו מי אמרינן ד' שדות שסביבותיה לא נשדפו א''ד אמר ליה אם היו זרועות אף הם נשדפו: איפסיק בירא. שדה בור הפסיק בין השדופות לזו: אספסתא. היו אותן שסביבותיה זרועות שחת למאכל בהמה ולא נשדפו והן הפסיקו בין השדופות לזו:

כל שנחבאת בחזיונה תימה אמאי קרי אין כחו רע לפי שאינה . נחבאת באגרופו והלא היא רותת תחתיהן: על אדם שכחו רע שיכול להסיטו טמא. תימה אפילו אין כחו רע שאין יכול להסיטו אמאי טהור הלא יטמא התחתון לעליון ועוד הטומאה בחיבורים הוא וטמא טומאת שבעה כדאמר בפרק אין מעמידין (ע''ז דף לז: ושם) וי''ל כגון שתחתון נכרי שאינו מקבל טומאה וטהור העליון מטומאה דאורייתא א''נ אפילו התחתון ישראל וכגון שלובשין הרבה בגדים דטומאה בחיבורים לא מטמא אלא אדם אחד או בגד אחד אבל שני אין טמא אלא טומאת ערב ואין מטמא אדם וכלים ואפילו יטמא טומאה מדרבנן כמו שפי' ר''י בפ''ק דשבת (דף יז.) גבי מרדע מ''מ שלישי לא הוי אלא ראשון ולא יטמא אדם: מטפחת שלהן. ר''ח גריס של לחם וכן נראה דלא אשכחן שנותנין תפילין במטפחת כי אם בכיס או בתיק: ארבעת סאין לכור. פי' במקום שראוי לצמוח כור ולא גדל רק ארבע סאין דהיינו כדי נפילה דבמקום שזורעים ד' סאין רגילות לצמוח כור ובשני דר' אמי צריך לזרוע ח' סאין לצמוח כור ובסמוך גבי לקט מיירי בכור זרע: