בבא מציעא ק ע"א

דף ק - א

מתניתין:

משנה זו עוסקת במקח וממכר, ויש בה דינים דומים לדיני המשנה שלפני המשנה הקודמת.

המחליף פרה מעוברת בחמור ^[163], ומשך בעל הפרה את החמור, ובזה נקנתה הפרה לבעל החמור בקנין חליפין, ^[164] בכל מקום שהפרה נמצאת, וילדה.

כאשר בא בעל החמור לקחת אליו את הפרה המעוברת, נוכחו לדעת כי ילדה הפרה, ואין יודעים אם בשעת מעשה הקנין היתה הפרה עדיין מעוברת, ונקנתה הפרה כמות שהיא לבעל החמור, ולאחר מכו ילדה, והולד שנולד שייך לבעל החמור. או שמא ילדה עוד לפני הקנין, ונמצא שקנה בעל החמור רק את הפרה ןלא את ולדה, כי לגבי הולד לא נעשה מעשה קנין, והרי הדבר בספק. ^[165]

וכן המוכר שפחתו הכנענית בכסף, וילדה.

זה אומר: עד שלא מכרתי [לפני שמכרתי] ילדה הפרה או השפחה, והולד שייך לי.

וזה אומר: משלקחתי [אחרי שקניתי] היתה הלידה, והולד שלי.

הדין הוא: יחלוקו המוכר והלוקח את ערך הולד, מספק.

והמשנה מביאה מקרה נוסף, בו נולד ספק במקח.

היו לו למוכר שני עבדים, אחד גדול ואחד קטן, ומכר אחד מהם, וכן שתי שדות, אחת גדולה ואחת קטנה, ומכר אחת מהן, ונחלקו המוכר והקונה בטענותיהם, איזו שדה מכר.

ונאמרו במשנה ארבעה חילוקי דינים.

א. הלוקח אומר: גדול לקחתי, והלה אומר: איני יודע איזה מהם מכרתי. זכה הלוקח בגדול, מפני ש"ברי ושמא - ברי עדיף" ^[166].

ב. המוכר אומר: קטן מכרתי, והלה אומר: איני יודע מה קניתי. אין לו לקונה אלא קטן, מפני שהמוכר טוען טענת ברי.

ג. זה אומר: גדול קניתי, וזה אומר: קטן מכרתי - ישבע המוכר שהקטן מכר, מפני שהלוקח תובע את הגדול, והמוכר מודה במקצת, ואומר שעליו לתת את הקטן, והמודה במקצת - חייב שבועה.

הגמרא מקשה כמה קושיות על חיוב השבועה, ומעמידה את הדין במקרה מסוים.

ד. זה אומר: איני יודע מה מכרתי, וזה אומר: איני יודע מה קניתי - יחלוקו את ערך ההפרש שיש בין מחיר העבד הגדול לעבד הקטן.

בגמרא יתבאר, מדוע כאשר שני הצדדים טוענים ברי, הדין עם המוכר, רק צריך להשבע, וכאשר שניהם טוענים שמא, הדין הוא שחולקים.

גמרא:

שנינו במשנתנו: המחליף פרה בחמור וילדה, זה אומר: עד שלא מכרתי וזה אומר: משלקחתי - יחלוקו.

ומקשינן: אמאי [מדוע] יחלוקו?

וליחזי ברשות דמאן קיימא [נראה ברשות מי נמצאת הפרה וולדה] כשהם באים לדין, האם היא נשארה יחד עם וולדה עדיין ברשות המוכר, או שכבר לקחה הקונה עם העובר.

וליהוי אידך [ויהיה על השני] דין "המוציא מחבירו עליו הראיה"!

אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל תירוץ: מדובר במשנה בעומדת הפרה באגם [מקום מרעה], ואין אחד מהם מוחזק בולד, ועל כן הם חולקים.

וכן שפחה האמורה במשנה נמי [גם כן], גם בה מדובר, בכגון דקיימא בסימטא, ^[167] ולא ברשות היחיד של אחד מהם.

ומקשינן: אם כדבריך, שמדובר באופן שאין אחד מהם מוחזק ^[168] בפרה ובולד ^[169], תיקשי: ונוקמא אחזקת דמרא קמא [נעמידנה בחזקת המוכר, שהוא המרא קמא, האדון הראשון, שהיתה בבעלותו] ללא ספק, כי בכל מקום שיש ספק אם יצא חפץ מידי בעליו הקודמים, יש להעמידו בחזקת הבעלים הראשונים! ^[170] ומתרצינן: הא מני, סומכוס היא ^[171] [משנה זו, נשנתה לדעת סומכוס], דאמר: ממון המוטל בספק - חולקים בלא שבועה ^[172], אף במקום שאחד מבעלי הדינים הוא מוחזק.

ודנה הגמרא: אימור דאמר סומכוס [אימתי אמר סומכוס] שלא הולכים אחרי המוחזק, בטענות שמא ושמא, ^[173] שהיות והמחזיק אינו טוען בודאות שהחפץ הוא שלו, חזקתו גרועה היא, ולכן סובר סומכוס שיחלוקו. אבל בברי וברי מי אמר!? [סומכוס לא אמר יחלוקו כששניהם טוענים טענת ברי!] ואילו המשנה כאן מדברת באופן ששניהם טוענים ברי, שזה אומר כן הוא, וזה אומר כן הוא.

ומתרצת הגמרא לפי מחלוקת האמוראים אליבא דסומכוס:

אמר רבה בר רב הונא: אין, אכן אמר סומכוס, שאפילו בברי וברי, יחלוקו, ולא הולכים אחרי המוחזק.

רבא אמר: לעולם, כי אמר סומכוס את דבריו שיחלוקו, לא אמרם אלא בטענות שמא ושמא. אבל ברי וברי לא אמר, אלא מודה סומכוס בברי וברי, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ותני [ויש לשנות] במשנה כך: זה אומר: שמא עד שלא מכרתי, וזה אומר: שמא משלקחתי.

ומקשה הגמרא מסיפא דמתניתין על רבה בר רב הונא:

תנן: זה אומר: איני יודע אם מכרתי את עבדי הגדול או את הקטן. וזה אומר: איני יודע איזה עבד קניתי - יחלוקו. דין זה הוא לפי סומכוס, שהרי לרבנן הדין עם המוחזק ^[174], ואם נמצאים העבדים בסימטא, הדין עם המוכר, כמו שהתבאר לעיל.

ומעתה מקשה הגמרא: בשלמא לרבא, שהעמיד את הסיפא לפי סומכוס בשמא ושמא, שפיר יש לנו לתרץ ולומר, כי מדסיפא מדברת בשמא ושמא, רישא נמי מדברת בשמא ושמא. ולפי רבא המשנה אמרה את אותו הדין, במקרים שונים. ^[175]

אלא לרבה בר רב הונא, דאמר: אין, אמר סומכוס אפילו ברי וברי, ולפיו הרישא של המשנה מדברת בברי וברי, והיא לדברי סומכוס, הסובר יחלוקו אפילו בברי וברי, יש להקשות:

השתא בברי וברי, שאז כח המוחזק טוב, אמר סומכוס "יחלוקו",

בשמא ושמא, שהחזקה חלשה יותר, מיבעי?! וכי צריך להשמיע זאת? ואם כן לשם מה שנינו בכלל את דין הסיפא, שיחלוקו בשמא ושמא!?

ומשנינן: אי משום הא, לא איריא. [אם בגלל הטענה שהסיפא מיותרת, אין זו סיבה להעמיד את הרישא בשמא ושמא], כי אפשר לתרץ ולומר, שתנא סיפא לגלויי רישא. המשנה כתבה את הסיפא, שהיא מיותרת כשלעצמה, כדי לגלות את הפירוש הנכון ברישא.

שלא תאמר: רישא מדברת דוקא בשמא ושמא, אבל ברי וברי לא, וכדעת רבא. לכן תנא סיפא שמא ושמא, ומכלל זה אתה למד, דרישא מדברת בברי וברי. שאם לא כן, בשביל מה יש לכתוב פעמיים אותו דין, ואפילו הכי, יחלוקו, וכדעת רבה בר רב הונא.

עוד מקשה הגמרא על רבה בר רב הונא מסיפא דמתניתין:

תנן: זה אומר: גדול קניתי, וזה אומר: קטן מכרתי. הדין הוא, שמעמידים את העבד בחזקת המוכר, רק ישבע המוכר שקטן מכר כדין מודה במקצת.

ומקשינן: בשלמא לרבא דאמר: כי אמר סומכוס שמא ושמא, אבל ברי וברי לא אמר, ובברי וברי הולכים אחרי החזקה, משום הכי ישבע, ומעמידים הממון על חזקתו גם לפי סומכוס שהמשנה נשנית כדעתו.

אלא לרבה בר רב הונא דאמר: אין, אמר סומכוס אפילו ברי וברי, אמאי ישבע מוכר ויזכה בגדול, יחלוקו מיבעי ליה! [צריך להיות הדין שיחלוקו!] ומתרצינן: מודה סומכוס שלא עושים חלוקה, היכא דאיכא שבועה דאורייתא המוטלת על המוחזק, שאז יש לנו להשביעו ולהעמיד את הממון על חזקתו ^[176]. ובסיפא של המשנה מדובר באופן שהמוכר חייב שבועת מודה במקצת כדבעינן למימר לקמן [כמו שיתבאר לקמן] בסוגיא הבאה. וברישא מדובר באופן שאין שבועת מודה במקצת מסיבה שתתבאר בסוגיא הבאה.

שנינו במשנתנו: היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן, וכן שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה, הלוקח אומר: גדול לקחתי, והלה אומר: איני יודע - זכה בגדול. זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר.

ומקשינן: אמאי ישבע כדין מודה במקצת? והרי יש שלש סיבות שיפטר מהשבועה!

א. מה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו, שהרי התביעה היא על הגדול, ועליו הנתבע אומר: לא היו דברים מעולם, וההודאה היא על העבד הקטן. ודין מודה במקצת אמור, כשהתובע תובע מאה, והנתבע מודה בחמישים שמודה בעצם הטענה במקצת!

ב. ועוד, הילך הוא, יש אמוראים הסוברים ^[177] שאם יש ביד המודה כסף, ומוכן לתת את החלק שמודה בו מיד ואומר הילך, אין הוא מודה במקצת. ובמקרה הזה, המוכר אומר: קח לך את העבד הקטן, והרי הוא נחשב כאומר הילך. ^[178]

ג. ועוד, אין נשבעים על העבדים ועל הקרקעות ^[179], ולמדו דין זה מכלל ופרט וכלל בפרק הזהב. [ב"מ נז ב]

אמר רב תירוץ: מדובר במשנה בטוענו דמי, דמים, ואין כאן דין ודברים על העבדים.

ומבארת הגמרא: מדובר כשהתובע טוען: שלחתי אותך לקנות לי עבד גדול, ונתתי לך עשרים וחמישה דינרים דמי עבד גדול, ולא קנית לי, והחזר לי אותם. והשליח אומר: עשרים דינרים דמי עבד קטן נתת לי ^[180].

וכן היה הדבר בשדה, שתובע דמי שדה גדולה, ומודה לו בדמי שדה קטנה.

ותירוץ זה מתרץ את שלשת הקושיות כאחת.

א. מדובר בתביעת כסף והודאה בכסף, ולא בדבר הדומה לטענו חטים והודה לו בשעורים, ובכך מתורצת הקושיא הראשונה.

ב. כיון שהנתבע מודה בממון, אין הכרח שאומר הילך, כי אין הודאה בכסף מסוים, ורק המודה בחפץ שנמכר, הרי הוא כאומר הילך. בכך מתורצת הקושיא השניה.

ג. כמו כן מתורצת הקושיא השלישית מהדין שאין נשבעים על העבדים.

ושמואל אמר תירוץ אחר: ^[181] מדובר במשנה בטוענו כסות עבד גדול מכרת לי, ומודה שמכר לו כסות עבד קטן. ובזה סרה הקושיא השלישית ממה שאין נשבעים על העבדים.

וכן הדבר בשדה שהתובע אומר: עומרי שדה גדולה מכרת לי, והנתבע מודה שמכר לו עומרי שדה קטנה.

נמצא, שהשבועה היא על עומרים ולא על שדה, וסרה הקושיא השלישית. וגם הקושיא הראשונה סרה, שכן על מה שטענו הודה לו, ואין הבדל בין הטוען למודה אלא במספר העומרים.

המשנה הרביעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי ואיננו מכונת הפרק אלא שאחר שסיים עניני השאלה והיה אחד מביאוריה זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה נתגלגל לבאר מחלוקת שבין מוכר ולוקח זה אומר כך היה וזה אומר כך היה ועל זה הצד נתגלגלו משניות אלו עד משנת המשכיר בית לחברו והתחיל במשנה זו בענין זה והוא שאמר המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן וכן שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה הלוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול המוכר אומר קטן מכרתי והלה אומר איני יודע אין לו אלא קטן זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו אמר הר"ם איני צריך להחזיר פעם שניה אותם העיקרים שכבר זכרתי בזה הפרק והם המוציא מחברו עליו הראיה וטענו חטים והודה לו בשעורים פטור שאם אתה זוכר אותם תדע שזאת המשנה לדעת סמכוס ומה שאמר ישבע המוכר ר"ל על ידי גלגול כמו שביארנו מן העיקרים אין נשבעין על טענת עבדים אלא בגלגול כמו הקרקעות:

אמר המאירי המחליף פרה בחמור או המוכר שפחתו וילדה וכו' צריך שתדע שזה שתפשה המשנה לשון מחליף בפרה ולשון מוכר בשפחה מפני שהפרה אינה נקנית אלא במשיכה ואלו משכה הלוקח לא היה הענין מצוי שיהא הדבר מספק באיזה רשות ילדה אם עד שלא קנאה ואם לאחר שקנאה שהרי לא קנאה עד שמשכה וודאי נודע לו באותה שעה אם ילדה ומתוך כך פירשוה בחליפין ומכיון שמשך שכנגדו את החמור נקנית לזה הפרה בכל מקום שהיא כמו שביארנו במשנת כל הנעשה דמים באחר ואחר שכן אפשר שילדה הפרה ולא נודע אם קודם משיכת החמור והולד למוכר אם לאחר משיכת החמור והולד ללוקח אבל שפחה כנענית נקנית בכסף כמו שיתבאר במקומו וכשנתן הכסף ולא נטלה עדין הספק מצוי בלידתה אם קודם קבלת הכסף והולד למוכר אם לאחר קבלת הכסף והולד ללוקח ואמר על מחלקת זה שיחלוקו ויהא הולד לאמצע:

זהו ביאור המשנה ולענין פסק אינו כן מפני שכבר העמידו בגמ' משנה זו לדעת סמכוס שאמר ממון המוטל בספק חולקין וכמו שהפרה באגם והשפחה בסימטא והוא קרן הסמוכה לרשות הרבים ומוכרין בה בהמות ועבדים שאם ברשות המוכר לגמרי אף סמכוס מודה שעל הלוקח להביא ראיה אלא שהפרה באגם והשפחה בסימטא ואנו כבר פסקנו בבבא קמא כרבנן והילכך אם הפרה ברשות מוכר הרי הלוקח מוציא מחברו ואפילו היתה באגם והשפחה בסימטא מ"מ בחזקת מוכר היא ולוקח מוציא מחזקתו ועליו הראיה בין ששניהם טוענין בבריא בין ששניהם טוענין בשמא אפי' לוקח בריא ומוכר טוען איני יודע ואם לא הביא לוקח ראיה ישבע מוכר בנקיטת חפץ על ולד הפרה אבל לא על ולד השפחה שאין נשבעין על העבדים אלא היסת ומגדולי הפוסקים יראה שפוסקין כסמכוס אלא שהם מודים שאף סמכוס לא אמרה כשהפרה או הולד לפרה באגם ולשפחה בסימטא וכן מודים שלא אמרה סמכוס אלא בשמא ושמא והילכך לדעתם כל ששניהם שמא יחלוקו אחר שאינה ברשות אחד מהם וכל שכן כשהתובע בריא והנתבע שמא אבל בריא ובריא וכל שכן בריא ושמא ר"ל שהנתבע בריא והתובע שמא המוציא מחברו עליו הראיה וגדולי המחברים נמשכו לדעת זה אלא שהם כתבו בה שאפי' אמר המוכר איני יודע על הלוקח להביא ראיה והוא תמה גדול לפי שיטתם ואם הם פסקו מה שאמרו למטה ואם אמר זה ברשותי ילדה והלה שותק זכה הטוען בולד:

ולמדת ממשנה זו מ"מ שהמוכר פרתו והיא מעוברת מכר היא ועוברה שאם הזכיר לו בפירוש פרה מעוברת היאך הם חולקים בולד אם כן מה הוא שאמרו בתוספתא פרה מעוברת אני מוכר לך מכר היא ועוברה פרה מיניקה אני מוכר לך מכר פרה ולא ולדה והלא אף בפרה סתם אתה אומר שמכר אינו דומה שאלו מכר פרה סתם אינו נותן פרה מעוברת אבל כל שהזכיר איזו פרה או פרתי או פרה זו והיא מעוברת נמכר עוברה עמה:

היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן וכן שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה לוקח אומר גדול לקחתי כגון שלא קנאו בשטר שיהא אפשר לבא בה לידי בירור אלא בכסף או בחזקה וטוען לוקח שגדול לקח ומוכר אומר איני יודע זכה בגדול ודבר זה אינה הלכה שהרי זה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור ואם מכח הודאת מקצת ושאינו יכול לישבע אין זה הודאת מקצת ואע"פ שאם אמר שני עבדים מכרת לי לא מכרתי אלא אחד היה ממין הטענה מ"מ כשאמר עבד גדול וזה אומר קטן אינו ממין הטענה שלא הודה לו מגוף מה שטען כלום ולא סוף דבר מפני שאין הקנין שוה בהם שהעבד הגדול אינו נקנה אלא כקרקע או במשיכה דרך תקיפה והקטן נקנה אף במשיכה שלא בדרך תקיפה כגון קראו ובא אצלו אלא אף בשניהם גדולים כן שממה שטענו לא הודה לו כלום שאף במין אחד כל שהוא ברור שאינו מודה לו ממה שטענו כלל אינו מין הטענה כמו שאמרו בכאן בבגד והרי הוא כחטים והודה בשעורים ואינו ממין הטענה ועוד שהרי עבד הוקש לקרקע ואינו בר שבועה ומ"מ בגמרא נתפרשה משנה זו בטוענו עבד בכסות גדול והלה אומר איני יודע אם כדבריך ואם עבד בכסות קטן וכגון שהכסות מחובר שהודאת מקצתו ממין הטענה כגון עבד גדול עם כסות הראוי לו מבגד זה מכרת לי והלה אומר איני יודע אם כדבריך אם עבד קטן עם כסות הראוי לו מבגד זה שנמצא מחוייב שבועה מחמת הבגד ואינו יכול לישבע ומשלם כסות גדול ופירוש משנה זו זכה בכסות גדול וכן בשדה לענין עומרין שזה אומר שדה גדולה עם עומרין מגדיש זה כפי הראוי לצאת משדה גדולה מכרת לי הא בעבד ושדה עצמם לא זכה כלל ואע"פ שכמו שנתחייב שבועה על הכסות ואינו יכול כך נתחייב שבועה על העבד על ידי גלגול ואינו יכול כבר ביארנו ואין אומרין בשבועה הבאה על ידי גלגול מתוך שאין יכול לישבע משלם ושמא תאמר והלא לא טרחו בגמ' לפרש משנתינו כן אלא על סוף המשנה והוא זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע מוכר אבל זו לא הראו עצמם בגמ' צריכים לפרשה כן יראה לי שבעל התלמוד המתין לה עד סוף המשנה מפני שהקושיא חזקה בה ביותר ובטעם אחר מצורף עם אלו והוא ענין הילך כמו שנבאר וכשתירצה על סוף המשנה עלה לו התירוץ אף על ראשונה ועל הדרך שביארנו:

ומ"מ גדולי המפרשים פרשו זכה אף על השדה והעבד ומטעם שבועת גלגול שבטענת הכסות ולמדין מזו שלא אמרו שאין שבועה הבאה על ידי גלגול מחייבת בשאין יכול לישבע אלא בגלגול הבא על חיוב שבועה שמטענת שמא אבל גלגול הבא על חיוב שבועה מטענת בריא אלא שיש לומר באותו חיוב שבועה שמשלם מצד שאינו יודע נגלגל עליו חיוב אחר מאיני יודע ולא נתישבו לי דבריהם:

מוכר אומר קטן מכרתי וגדול אומר איני יודע אין לו אלא קטן וזה פשוט אלא שמזכיר דרך החלוקות זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע מוכר שבועת מודה מקצת ועל זה הקשו בגמ' קושיא זו שהזכרנו מה ענין שבועת מודה מקצת בכאן שהרי שלש תשובות בדבר שאין כאן מין הטענה ושהעבדים אינן בני שבועה ושאף במה שמודה הוא טוען מסתמא הילך ופירשוה על הדרך שביארנו שזה טוען עבד גדול בכסות גדול ומודה לו הלה קטן בכסות קטן ובבגד מחובר ונמצא שנשבע על הבגד ועל ידי גלגולו נשבע על העבד שזוקקין את הנכסים שאינן בני שבועה על הנכסים שהם בני שבועה לישבע עליהן כמו שיתבאר:

זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ואף זו לדעת סמכוס אבל לדעת חכמים המוציא מחברו עליו הראיה והלכה כן:

זהו ביאור המשנה וכבר הבנת מתוך פירושה פסק הדברים שבה וגדולי הפוסקים והמחברים פסקו בה דברים שראוי לתמוה עליהם ודברים שנכנסו תחת משניות אלו בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

ומודה סומכוס היכא דאיכא שבוע' דאורייתא כדביע' למימר לקמן. פי' המור' כדלקמ' דאומינ' לה בדקטע' לידה דלאו הילך הוא דקא מודה לי' בגוי' ואית לי' נשבעין על העבדי' ואית לי' טענו חיטין והוד' לו בשעורין חייב ואינו נר' לי דתירוץ זה אמרי' לקמן אבריית' דתני זה אומר ברשותי ילדה וזה אומר ברשותי ילדה יחלוקו. שאין שם טענת שדה אבל מתני' בשיש שם טענת שדה הרי אין נשבעין על הקרקעות ולא מיתוקמ' שבועה דמתני' אלא כרב אושעיא. בטענו עבד בכסותו ושדה בעומרי' דאגב כסות ועומרים משתבע נמי אעבד ואשדה ע"י זוקקין:

מתניתין. המחליף פרה בחמור וכו'. ה"ר יהונתן מפרש ההלכות כתב המחליף פרה מעוברת בחמור וכיון שמשך הפרה קנה החמור בכל מקום שהיתה וטען בעל הפרה לא קנית כי אם הפרה כי לא נתכוונתי להחליף לך פרה וולדה בחמור כי הייתי יודע שלפרקה היתה עומדת ותלד קודם שתמשכנה והלוקח אומר הכל מכרת לי בחליפין אלו וכשמשכת החמור היתה הפרה מעוברת וזכיתי בה ובעוברה. ובדקיימי פרה וולדה בסימטא קמיירי או ברשות הרבים ולהכי נקט מחליף ולא נקט מוכר דהא לא קני לוקח אלא במשיכת הפרה. ע"כ דברי הרב.

ולפום האי פירושא טענתא דמוכר לאו כלום היא כיון דקא מודה דההיא פרה מעוברתא זבין ליה. הילכך ודאי מיחזי לאוקומה לטענתא דמוכר בכהאי גוונא דקטעין מוכר אין הכי נמי פרה מעוברת זבינית לך ולא הוה ידענא אי האי פרה ילדה או לא ולבסוף איגלאי לי דודאי ילדה מקמי דזבינתה ניהלך והשתא אי בעית יהיבנא לך פרה אחריתי מעוברתא ואי לא בעית ליבטיל המקח. ואידך קא טעין האי פרה ודאי מעברתא הות בעידן זביני וולדה דילידת דילי הוא וברשותא דידי ילדה ולא שקילנא מינך פרה אחריתי מעברתא דלא שוה העובר במעי אמו כמה דשוה כדמיתיליד. אבל היכא דאמר ליה פרה סתמא בההיא לית דינא ולית דיינא דלא קנה ולד כלל. ואפשר נמי לפרש המחליף פרה בחמור בדאמר ליה פרה שלי הידועה כמו שהיא עכשיו אני מחליף לך בחמורך וקטעין מוכר שבאותה שעה שמשך החמור כבר ילדה הפרה ומשום גכי נתרצה הוא באותן חליפין בלא תוספת דמים ואידך קא טעין כי בשעתא דאמשיך ליה חמור אכתי פרה מעברתא הות. וכן נראה לפרש וצריך עיון. הרמ"ך.

יש לדקדק למה אמרה המשנה מחליף בפרה ומוכר בשפחה ולא אמר מוכר בשתיהן. ויש לומר מפני שהשפחה נקנית בכסף ובחזקה והפרה אינה נקנית אלא במשיכה הילכך השפחה אף על פי שהיא ברשות המוכר יכול הלוקח לומר משלקחתיה ילדה כלומר משנתתי לך כספה ילדה ושלי הוא אבל הפרה שאינה נקנית בכסף אם היא ברשות המוכר היאך יכול הלוקח לומר משלקחתי ילדה ובמה קנאה אם לא בחליפין אלא כשהוא מחליף פרה בחמור ומשך בעל הפרה את החמור מיד הפרה נקנית ויכול הלוקח לומר משמשכת אתה את החמור ילדה הפרה והרי הולד שלי הוא ומשום הכי נקט מחליף בפרה משום דבמשיכת החמור נקנית הפרה ויכול לומר ברשותי ילדה ואף על פי שהפרה עדיין ברשות בעליה. והאי דמוקמינן בגמרא דקיימא באגם שפחה דקיימא בסימטא איבעית אימא בילוד קאמר ואפילו תימא בפרה ושפחה קאמר הכי קאמר השתא קיימי באגם וסימטא מיהו אורחא דמילתא נקט לפום טענתהון דמעיקרא נמי משלמי הכי זה אומר ברשותי ילדה ולא משכחת להו אלא במחליף בפרה ומוכר בשפחה. הראב"ד ז"ל.

המחליף פרה בחמור. פירוש שזה מוכר החמור ומחמת אותה משיכה בעל החמור קונה את הפרה. ואם תאמר אם כן הויא לה בכליו של קונה שבעל החמור מוכר חמורו דהיינו כליו כדי לקנות הפרה ואם כן תקשי ללוי דאמר בכליו של מקנה. ויש לומר דהכי פירושו המחליף פרה בחמור פירוש בהנאת. קבלת החמור דמיירי שהפרה והחמור הם של אחד ורוצה להקנות פרתו לאדם אחד ומוסר חמורו תחת סודרו כדי להקנות לו פרתו. והא דקאמר המחליף דמשמע שהאחד נותן לו שום דבר הכי פירושו המחליף פרה בהנאת קבלת החמור ובההיא הנאה דקא מקבל מיניה גמר ומקני ליה. אי נמי לעולם כפירוש הראשון ולא קשיא למאן דאמר בכליו של מקנה דתנאי היא. ועוד יש לומר דהכא מיירי בחליפין דשוה בשוה וכולי עלמא מודו כדפירשתי לעיל. תלמיד הר"פ.

היו לו שני עבדים וכו'. וכתב ר"מ דאצטריכו כל הני בבי משום חידוש זה אומר איני יודע וכו' דאי משום רישא הוה אמינא התם הוא דיחלוקו ונפיק לפלגא דממונא מחזקיה משום דשואל יש לו לידע טפי ממשאיל אם שאולה מתה או שכורה מתה אבל בהמחליף פרה בחמור לרבא דמוקי לה בשמא ושמא סלקא דעתך אמינא כיון דלא היה להם לידע לא נפיק ממונא מחזקת מרא קמא. וסיפא דהיו לו שני עבדים איצטריך דאי מתרי בבי קמאי הוה אמינא התם הוא דמפקינן ממונא מחזקת מרא קמא בטענת שמא משום דלא היה לו לתובע לידע אבל בסיפא כיון דהיה לו ללוקח לידע נהי נמי דמוכר נמי היה לו לידע מכל מקום לא נפיק ממונא מחזקיה כיון דתובע יש לו לידע ולא ידע. ועוד דלוקח יש לו לידע טפי ממוכר שהמוכר הוא רגיל למכור ביום אחד לכמה לוקחין ואינו יכול לזכור הכל. הרא"ש.

המחליף פרה בחמור. צריך ליתן טעם למה הוצרכו כל הבבות הללו מפרה ושפחה ועבד ושדה מרבי. תוספות שאנץ.
ואם ישאל שואל למה לא הקשו לרב נחמן מהא מתניתין דשני עבדים ושתי שדות כמו שהקשו לו למעלה כשהלוקח אמר גדול לקחתי והמוכר אומר איני יודע אמאי זכה בגדול נימא אף על גב דברי ושמא הוא אוקים ממונא בחזקת מריה ומאן ניהו מוכר. איבעית אימא הא אוקימנא בעומדת באגם ובסימטא ואף על גב דאיכא למימר אוקמינהו אחזקת דמרא קמא כיון דברי ושמא נינהו לא אמרינן ובין לרבא ובין לסומכוס לברי יהבינן ליה ולא לשמא. איבעית אימא סיפא הא איכא עסק שבועה ביניהם למאן דאמר עבד בכסותו ושדה בעומרים קא טעין ליה הא קא מודה ליה במקצת ועל אידך מקצת אמר איני יודע וכל שכן למאן דאמר דמי עבד גדול ודמי שדה גדולה קא טעין ליה דמודה מקצת ממש הוא ולמאן דמוקים לה נמי כרבי מאיר וסבר לה כרבן גמליאל נמי הא איכא עסק שבועה ביניהם דהא קא מודה ליה בקטן ובגדול אומר איני יודע. ובענין שפחה וולדה ופרה וולדה נמי הא איכא עסק שבועה דאיהו קטעין ליה פרה וולד שפחה וולד ואיהו לא מודה אלא בפרה ושפחה ובוולדות אמר איני יודע דהיינו עסק שבועה ומתניתין בשפחה ופרה דליכא עסק שבועה כגון דתפיס מרה לשפחה ופרה ולא קא תבע אלא לולד ומשום הכי יחלוקו לסומכוס. הראב"ד.

וזה לשון תלמיד הר"פ. ואם תאמר תיקשי לרב נחמן מהכא. ויש לומר דרב נחמן מוקי לה בשיש עסק שבועה כגון שהמוכר אומר יודע אני שדמי עבד קטן אני חייב לך אבל מן היתרון שאתה אומר איני יודע דהשתא הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דאמר איני יודע ומשלם ומוקי לה כהנך אמוראי דמוקמי להאי טענה במטלטלין לבד דאי כרבי אושעיא דמוקי לה גם בטענת קרקעות אם כן לענין קרקעות הוי עסק שבועה דגלגול והא פרישנא לעיל דבעסק שבועה דגלגול לא משלם כי אינו יכול לישבע. עד כאן.

גמרא: וליחזי ברשותא דמאן קיימא. פירוש ואם איתא ברשותא דחד מינייהו ואפילו דלוקח לוקמה בחזקתיה וליהוי מוכר מוציא מחברו ועליו הראיה אף על גב דקיימא לן בפרק חזקת הגודרות אין להם חזקה הני מילי היכא דידעינן ודאי דהוו לראובן דאף על גב דהשתא ברשות שמעון נינהו אין לו בהם חזקה אבל הכא דודאי האי קנויה ללוקח ולד נמי אפשר דדידיה הוי כיון דברשותיה נינהו דינא הוא דלוקמינהו בחזקתיה. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: וליחזי ברשותא דמאן קיימא וכו'. ולישנא משמע שאם נולד ברשות לוקח על המוכר להביא ראיה ואם תאמר והא קיימא לן הגודרות אין להם חזקה וכן העבדים. יש לומר דהכא עבד קטן המוטל בעריסה הוא שיש לו חזקה ופרה באתרא דמסירן לרועה שיש להם חזקה כדאיתא התם. אי נמי דהתם הוא דליכא אלא טענת חזקה בלחוד אבל הכא דאיכא מכר ודאי דפרה ושפחה גופייהו מהניא חזקה לגבי הולדות לענין זה. עד כאן.

כתוב בתוספות אבל מוכר הוא מוחזק מועיל אפילו הוא טוען שמא וכו'. וזה לשון תוספות שאנץ: ומיהו לגבי מוכר אם הולד ברשותו אפשר שיש לומר דבההיא דבכורות שתועיל לו חזקה שהוחזק בודאי ויכול להקשות נחזי ברשות דמאן קיימא אפילו בשמא ושמא דנחזי הולד אם הוא ברשות מוכר ונימא כיון שהוחזק המוכר בולד זה בעוד הפרה מעוברת קודם מכירה ועדיין עומד ברשותו תועיל לו חזקתו אפילו אחר שהוטל בספק כבההיא דבכורות אף על גב דלא הוי הכא לגמרי ממש כי התם דהתם הוחזק בעל הבית מתחלה בטלה חי שהוא שלו והכא לא הוחזק המוכר בודאי בולד אלא בעובר ואף על פי כן צריכין אנו לטעם שפירשתי דמשום שהוטל בספק וכל אחד טוען ברי לי פריך שפיר וניחזי ברשותא דמאן קיימא בין אי קיימא ברשות מוכר בין אי קיימת ברשות לוקח דאף ארשות לוקח קא קשיא ליה כדמשמע במאי דמשני דקיימא באגם ולא משני דקיימא ברשות לוקח. עד כאן.

ואם תאמר וכי נמי הוי הולד ברשות. לוקת וכו' ככתוב בתוספות עד סוף הדיבור. ולא דמי לתקפו כהן דמוציאין מידו דהתם כהן טוען שמא והכא טוען ברי המוחזק. הרא"ש.

הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין. כך הלא גירסת הספרים ולא גרסי אלא. ומסקנא דאמר סומכוס אפילו ברי וברי. ואיכא מאן דדייק מדלא אמרינן אלא דאתירוצא קמא סמכינן דקיימא באגם ובסימטא הא אי קיימא ברשותא דחד מינייהו אפילו סומכוס מודה דהוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה. ואם תאמר הא לעיל גבי מתניתין דשאולה מוקמינן הך בבא דזה אומר איני יודע כסומכוס דאמר חולקין והא התם ממונא ברשותא דשואל הוא ויש לומר דהתם כיון שהוא שמא ושמא אפילו מאן דתפיס ריע חזקתיה אבל בברי וברי דלא ריע לא אמר סומכוס אלא דקיימא באגם דוקא. ואיכא נוסחי דגרסי אלא ואמרי דהשתא דאוקימנא לה כסומכוס לא צריכי לאוקמה כלל באגם או בסימטא אלא אפילו ברשותא דחד ואפילו בברי חולקין ומייתי ראיה מדפרכינן בסמוך לרבה בר רב הונא מסיפא דקתני זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע מוכר ולרבה דאמר אמר סומכוס אפילו בברי וברי אמאי ישבע מוכר יחלוקו ואם איתא דמודה סומכוס דהיכא דאיתיה ברשותא דחד מינייהו דלא אמרינן יחלוקו מאי קושיא לוקמה למתניתין בהכי דקיימא ברשות דחד ומשום הכי ישבע. אלא ודאי לסומכוס אפילו איתיה ברשותא דחד מינייהו ואפילו ברי וברי יחלוקו. זה דעת הרשב"א. ואי מהא לא איריא דהא דלא דחי ליה למתניתין בהכי משום דמשמע להו דבכולהו גווני קתני ישבע ואפילו קיימא באגם דומיא דסיפא דזה אומר איני יודע דמוקמה כסומכוס ומתוקמה בכלהו גווני בין דקיימא באגם בין ברשותא דחד מינייהו דהא שמא ושמא הוא. ומיהו כי אמר סומכוס חולקין אף בברי ושמא הני מילי היכא דאיכא דררא דממונא אבל היכא דליכא לא כדאיתא בריש מכלתין. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: כך הגירסא בכל הספרים הא מני סומכוס היא. ומדלא קאמר אלא הא מני סומכוס היא מכלל דלסומכוס נמי בעינן דקיימא בסימטא. ואם תאמר והא לעיל גבי השואל את הפרה דאוקימנא כסומכוס ליכא למימר סימטא דהא בתשלומי פרה המתה הוא דפליגי וכן גבי שור שנגח את הפרה בבבא קמא ויש לומר דהתם כיון דהנתבע טוען שמא לא בעינן סימטא אבל בברי וברי בעינן סימטא וכן תירץ ר"י ז"ל. אבל יש שפירש דהכא אלא קאמרינן ולסומכוס לא בעינן סימטא כלל. והרבה יש בתלמוד דהוה צריך לומר אלא ולא אמר. עד כאן.

אלא לרבה בר רב הונא וכו'. אמאי ישבע מוכר יחלוקו. פירוש דמשמע לן דכיון דרישא סומכוס לא הויא סיפא דלא כסומכוס. ופרקינן מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא לא אפשר דלא לישתבע וכיון דמשתבע ליכא חלוקה שוה שזה יטול מחצה בלא שבועה וחברו יטול בשבועה הריטב"א.

מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא. דמודה מקצת הוא כדבעינן למימר קמן בטוענו עבד בכסותו ושדה בעמרים למאן דמוקי לה בזוקקין ולמאן דמתרץ לה בתירוצא אחרינא מוקי לה עבדא דקטע לידיה דלאו הילך הוא וכיון דאיכא שבועה דאורייתא דאפילו מודה מקצת נמי לא שבקינן ליה אלא בשבועה כיון דבעי אשתבועי שקיל לכוליה בשבועה דתרתי לא עבדינן ביה דמשתבע ומפסיד מחצה אלא נשבע ונוטל הכל כלומר שאינו משלם כלום ומשום הכי ישבע המוכר ופטור או נוטל הכל מן האגם או מן הסימטא. הראב"ד.

מה שטענו לא הודה לו וכו'. פירוש דהא גדול וקטן חטין ושעורים נמי הוא ולמה נשבע. ובודאי דרישא נמי דקתני זכה בגדול קשיא דהא למאן דאמר חטים ושעורים פטור הוא הדין שאם אמר איני יודע פטור כדאיתא בבבא קמא. אלא הכא ניחא ליה טפי למפרך מאידך בבא משום דבעי לאפושי פירכי דהוה ליה הילך ושאין נשבעין על העבדים כי מתרצא הא מיתרצא ממילא רישא דמיירי בשיש עסק שבועה וכדרבא. הריטב"א.

בטוענו דמים דמי עבד גדול ודמי עבד קטן. ואם תאמר וכיון שטוענו דמים מכלל שכבר פרע לו דמים ועבד כנעני נקנה בכסף ואם כן למה תובעו דמים. ותירץ רש"י דמתניתין מוקמינן לה השתא באדם שתובע לחברו נתתי לך דמים הראויין שתקנה לי עבד גדול והלה אומר לא לקחתי אלא דמי עבד קטן ולא נראה דמתניתין במוכר ולוקח איירי. אלא הכא במאי עסקינן כגון שלקח על תנאי ולא נתקיים התנאי וחייב מוכר להחזיר לו מעותיו. אי נמי במקום שכותבין את השטר שלא קנה עד שיכתוב לו את השטר. וכן פירש ר"י. הריטב"א

וזה לשון תלמיד הר"פ: בטוענו דמים. פירש הקונטרס דהכי פירושו שאומר לו מסרתי לך דמים וכו'. וקשה דאם כן הוה ליה למתני במתניתין שולח ומשלח. לכך נראה כמשמעו שהלוקח אומר למוכר מסרתי לך דמים בשביל גדול שמכרת לי והלה אומר דמי עבד קטן יש לך בידי שמכרתי לך עבד קטן. ואם תאמר אם כן הוי כל טענותיהן בגוף העבד כיון שהלוקח מסר לו דמים בשביל העבד שהוא מוכר לו אם כן קנה מיד העבד ועבד נקנה בכסף והא קיימא לן דאין נשבעין על העבדים. ויש לומר דנהי דמסר לו למוכר הדמים מכל מקום לא קנה העבד דמיירי במקום שכותבים את השטר ועדיין לא כתב את השטר וחוזר בו אתד מהן ותובע הלוקח למוכר הדמים שנתן לו. עד כאן.
ולהאי אוקימתא רישא דקתני זכה בגדול לרב נחמן מיירי מפני שיש עסק שבועה ביניהם ואינו יכול לישבע שזה תובעו שנתן לו מנה לדמי עבד גדול והמוכר אומר שאיני יודע אם מנה אם חמשים של דמי עבד קטן הילכך זכה לוקח בדמי הגדול ואפילו בלא שבועה כלל וכדברירנא בפרק חזקת הבתים. הריטב"א.

ושמואל אמר בטוענו כסות. פירוש לא ניחא ליה לשמואל לאוקומי מתניתין בדמים כיון דקתני עבד גדול ועבד קטן וטפי ניחא ליה לאוקמה בכסות שהוא טפל לעבד. ואפילו הכי פרכה רבי אושעיא דמידי כסות קתני. הריטב"א.

בד"ה הא מני כו' כדאשכחן בריש שור שנגח כו' עכ"ל כתב בס' חכמת שלמה תימה מה ראיה מביא מהתם דמהני חזקת ממון כו' אבל הכא דאיכא חזקת מרא קמא דעדיף כו' עכ"ל והאריך בקושיא ובתירוצים ע"ש אולי איזה תלמיד כ"כ שהם דברים תמוהין דמה שייך חזקת מרא קמא היכי שהשני מוחזק ממש בממון ולא אמרו חזקת מרא קמא אלא כי הכא שאין א' מהם מוחזק כגון בעומדת באגם ובסימטא דאמרי' הכא לרבנן דאית להו בעלמא דחזקת ממון מהני אית לן למימר דה"נ מהני חזקת מרא קמא להעמיד הממון בחזקתו והוה ליה כאילו הוא מוחזק ממש בממון וכן הוא לשון התוס' בפרק חזקת הבתים בד"ה ומ"ש מהא דתנן המחליף כו' דעד כאן ל"פ עליה התם בהשואל אלא משום דאזלינן בתר חזקת ממון ומוקמינן בחזקת מרא קמא כו' ובפ' בית כור בד"ה ארעת' תרתי כו' כתבו וז"ל כדאשכחן גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאזלינן בתר מוחזק במעות עתה אע"פ שתחילה היו של לוקח ולא אמר בחזקת בעלים הראשונים קיימא כו' ע"ש וכן מוכח בכמה דוכתין דלא שייך חזקת מרא קמא היכי שהשני מוחזק ממש בממון גם מה שהקשה ממה שפירשו התוספות לעיל שאם טוען הלוקח שמא לא מהני חזקת ממון אע"פ שלפי האמת יש לו חזקת מעוברת כו' אין כאן קושיא כלל דהתם ליכא חזקת ממון כלל גבי שמא כמו שהוכיחו מההיא דגודרות מה שאין כן בהך דריש שור שנגח דאיכא חזקת ממון לבעל הפרה ושפיר מהני עם חזקת מעוברת אפי' לסומכוס והא דמייתו התוספות מהך דשור שנגח אינו ראיה לשמעתין אלא שהוא מלתא באנפי נפשיה להקשות עלה מהך דשאלה היום ושכרה למחר דלא מהני חזקה וכך היא הקושיא בפרק שור שנגח בתוס' ע"ש וגם אם כתבו לעיל בהנך בבות דלא זו אף זו קתני מכח הך קושיא חזרו כאן דצ"ל דיחלוקו לא קאי אשאלה היום כו' גם לפי טעותו לא ידעתי ליישב לפי' רשב"ם מה שהקשו התוס' מהך דפרה שנגחה השור כו' אהך דשאלה היום כו' ולא ראיתי בשום מקום שיהיה ר"י חולק על פי' רשב"ם בסברא זו שכתב לפי דרכו ואין להאריך בדחוקיו ותו לא מידי ודו"ק:

רש"י ד"ה מודה סומכוס היכי דאיכא שבועה דאורייתא לקמן מוקמינן לה בדקטעה לידה וכו'. צ"ע למה נקט רש"י האי אוקימתא דרב ששת דלקמן בשמעתין הא לא קיימא האי אוקימתא דרב ששת בגמרא ולא נקט האוקימתא דרבי אושעיא דקיימא הכי במסקנא ונראה לי משום דס"ל לרש"י דהמקשה דפריך לרבה בר רב הונא אמאי ישבע יחלוקו מבעיא לא יתיישב כי אם לאוקימתא דרב ששת דאלו לרב דמוקי לה בטענו דמי עבד גדול ודמי עבד קטן הוי כטוענו מאה זהובים והוא מודה חמשים זהובים דבזה לא שייך יחלוקו וכן לר' אושעיא דמוקי לה בטוענו עבד גדול בכסותו וזה מודה לו עבד קטן בכסותו דעיקר חיוב השבועה הוי משום דמיחייב לו כסות דהוי כאילו טוענו מאה ומודה בחמשים ומשתבע אעבד בגלגול ולא שייך התם לומר אליבא דסומכוס יחלוקו הלכך ע"כ המקשה דפריך מינה לרבה בר רב הונא כאוקימתא דרב ששת ס"ל לכך פרש"י השנויא דמשני מודה סומכוס היכי דאיכא שבועה דאורייתא נם כן לפי האוקימתא דרב ששת ודו"ק:

תוס' ד"ה ולחזי ברשותא דמאן קיימא וכו' דהא משני הכי בעומדת באגם שפחה נמי וכו' משמע דמפרה נמי פריך הא דהוצרכו התוס' להביא שפחה נמי וכו' ולא דייקי בפשיטות מדמשני בעומדת באגם דקאי אפרה מכלל דמפרה הוי פריך ועוד יש לדקדק דקאמרי משמע דמפרה נמי פריך מאי נמי דקאמרי ונראה דכתבו התוס' כן משום דלא תימא דעיקר הקושיא היתה משפחה והא דמוקי בפרה בעומדת באגם משום דע"כ צריך לאוקמא דומיא דמוקי שפחה דקיימא בסימטא דומיא לזה צריך לאוקמא פרה בעומדת באגם אבל באמת עיקר הקושיא היתה משפחה לכך דייקי התוס' מדקאמרה הגמרא שפחה נמי דקיימא בסימטא משמע דעיקר הקושיא היתה מפרה מדקאמרה גמרא נמי ודו"ק:

ד"ה הא מני סומכוס וכו' עד ואם היה עם חזקת ממון חזקת מעוברת אפי' סומכוס מודה וכו'. ר"ל אפי' היכא שאותו שיש לו חזקת ממון הוא טוען שמא אפ"ה הואיל ויש לו עוד חזקת מעוברת עם חזקת ממון אפי' טוען שמא מודה סומכוס שחזקתו מועיל דומיא דההיא דשור שנגח את הפרה דשם הוי טענת שמא דאלו בטענת ברי אפי' בחזקת ממון לחודיה מודה סומכוס כמו שכתבו התוס' לעיל מזה ואע"ג שבדבור שלפני זה כתבו התוס' דוקא כשהלוקח טוען ברי אם הוא ברשותו אין להוציאו מידו אבל אם היה טוען שמא סברא הוא שלא תועיל חזקתו מספק עכ"ל אע"ג דיש כאן עוד חזקת מעוברת והשתא היא דילדה נראה לי דשאני התם דחזקת ממון של הלוקח אינה חזקה כמו שהקשו התוס' לעיל מיניה דהא הנודרות אין להם חזקה לכך אין מועיל כשהלוקח טוען שמא כמו שמבואר הכל לעיל אבל כשחזקת הממון היא טובה ויש עמה עוד חזקת מעוברת אפי' בטענת שמא מודה סומכוס דאין מוציאין וק"ל ובספר ח"ש האריך בכאן בדברים רחוקים ולא ירדתי לסוף דעתו והרואה יראה ויבחר:

בא"ד וצריך לומר דיחלוקו לא קאי אשאלה היום שכרה למחר וכו'. מקשים התלמידים גם בספר חכמת שלמה התעורר לזה הא לעיל (בבא מציעא דף צ"ז) בפירוש המשנה כתבו התוס' בד"ה שאלה חצי יום ושכרה חצי יום וכו' לא זו אף זו קתני לא מבעיא שאלה חצי יום וכו' ולהכי קתני בסיפא זה אומר איני יודע וזה אומר אינו יודע יחלוקו אלא אפי' שאלה היום ושכרה למחר אית לן למימר יחלוקו וכו' ונראה לי הא דכתבו התוס' הכא בשמעתין וצריך לומר דיחלוקו לא קאי אשאלה היום וכו' אין רצונם לומר דלא קאי כלל יחלוקו על בבא זו דשאלה היום ושכרה למחר אלא ר"ל דלא קאי אשאלה היום ושכרה למחר כי אם אהיכי דהוי איפכא דהיינו אשכרה היום ושאלה למהר דאין כאן תרי חזקות וק"ל:

רש"י בד"ה המחליף פרה כו' לא ילדה כצ"ל והס"ד:

בד"ה דמי עבד כו' הדמים וזה כו' הד"א:

תוס' בד"ה וליחזי ברשותא כו' אין להוציא מידו כו' נ"ב פי' משום חזקת ממון רצה לומר דחשבינא זה שכנגדו המע"ה פי' אפי' אין לו חזקת מבוררת בפני עצמו להוכחה שהיא שלו ודו"ק:

בד"ה הא מני כו' כדאשכחן בריש שור שנגח כו' נ"ב ותימה מה ראיה מביא מהתם דמהני חזקת ממון וחזקת מעוברת דהשתא ילדה היינו משום דליכא חזקה כנגדו אבל הכא דאיכא חזקת מרא קמא דעדיף מחזקת מעוברת שמא אפי' עם חזקת ממון לא יהא עדיף מחזקת מרא קמא. ועוד אמאי צריך ראיה לזה הלא כבר פירשנו בדבור דלעיל דחזקת ממון לחוד שהוא ביד הלוקח אם טוען ברי עדיף מחזקת מרא קמא שהרי עדיין לא הזכירו חזקת מעוברת. ועוד קשה לי מאחר שפסקו התוס' לעיל שאם טוען הלוקח שמא לא מהני חזקת ממון אע"פ שלפי האמת יש לו חזקת מעוברת והשתא מייתי ראיה דאפילו בטענת שמא מהני חזקת ממון וחזקת מעוברת אלא דמאי אית לך למימר שאני התם דליכא חזקה כנגדם מה שאין כן הכא א"כ מאי מייתי ראיה שמא אפילו בטענת ברי לא מהני מאחר שאיכא חזקת מרא קמא כנגדם וע"ק מה שכתבו בסוף הדבור דצ"ל דיחלוקו לא קאי אשאלה היום ושכרה למחר ולעיל בגוף המשנה פירשו התוס' להדיא דמתניתין לא זו אף זו קתני ויחלוקו קאי על כל המשנה גם נראה דוחק בעיני שהניחו הקושיא על שילהי המניח במקומה עומדת בלי ישוב כלל ונראה בעיני מה שכתבו התוספות בדבור דלעיל דגבי שמא לא מהני חזקת ממון כלל וגבי טענת ברי מהני אפילו חזקת ממון לחוד הוא סברת רשב"ם דסבירא ליה דחזקת ממון לעולם עדיפא אפילו היא לחודא נגד חזקת מרא קמא כדמוכח מתוך הסוגיא ולא עלה על לבו לחלק דהכא איכא חזקת מעוברת וכ"ש אם אין שום חזקה נגדו דמהני וא"כ בע"כ צריכין לחלק בין ברי לשמא כמו שהקשה ר"י ממתניתין דלעיל דזה אומר איני יודע כו' דיחלוקו ולא מהני חזקת ממון אבל ר"י חולק על סברת רשב"ם וסבירא ליה דחזקת ממון לא מהני לחוד אפילו בברי וכמו שכתבתי ומיהו קשה כו' דמשילהי המניח משמע דאפילו בטענת ברי לא מהני חזקת ממון לחוד ולא כרשב"ם וא"כ בע"כ צריכין אנו לומר דהא דלא קאמר תלמודא אלא הא מני סומכוס משמע דלא הדר ביה מהאי דמוקי באגם דאי הוה קיימא אפי' ברשות לוקח לא הוה אמרי' יחלוקו אלא המוציא מחבירו עליו הראיה לאו משום דחזקת ממון לחוד הוא דמהני אלא משום דאיכא בהדה חזקת מעוברת והשתא תו אין אנו צריכין לחלק בין טענת ברי לטענת שמא דה"ה בשניהם טוענים שמא נמי מהני חזקת ממון אי איכא חזקה אחריתא בהדה והיכא דליכא חזקה אחריתא בהדה אפי' בטענת ברי לא מהני חזקת ממון לחוד לסומכוס אלא יחלוקו והשתא מקשה שפיר וא"ת אמאי לא אוקי נמי כרבנן דהכא לית לן למיזל בתר חזקת מרא קמא משום דאיכא חזקת מעוברת כו' ומשני דחזקת מרא קמא עדיף כו' ומ"מ היכא דאיכא תרי חזקות מהני אפי' נגד חזקת מרא קמא אף לסומכוס ולא תאמר שאין חילוק בין חזקה אחת לתרי חזקות על זה מסיק כדאשכחן כו' כלומר אע"פ דחזקת ממון לחוד לא מהני לסומכוס אפילו בטענת ברי כדפרישית אלא יחלוקו ואפ"ה גבי תרי חזקות מודה דמהני אפי' גבי שמא ה"נ אף דחזקה אחת לא מהני נגד חזקת מרא קמא אפי' לרבנן גבי תרי מהני לכ"ע אפי' לסומכוס ואין חילוק בין טענת ברי לטענת שמא כדפרישית ולפי זה צ"ל הא דקאמר במתני' דיחלוקו לא קאי אשאלה היום ושכרה למחר אבל מה שפירוש במתניתין דיחלוקו קאי על כולה מתניתין היינו לפירוש רשב"ם דמחלק בין טענת ברי לטענת שמא דגבי טענת שמא לא מהני חזקת ממון כלל וכמאן דליתא דמי ודו"ק. (עיין במהרש"א):

תד"ה ולחזי. וא"ת כו' אין זה הוכחה דקנאה דהא כו'. תימה דמאין להם דמטעם הוכחה אתינן עלה הכא דליקשו להו מהתם דלכאורה נראה דהטעם הוא דכיון דהדבר שקול אין כח בידינו לעשות מעשה להוציא מיד המוחזק בו עתה משא"כ התם דודאי בעינן הוכחה דבעלים הראשונים היו מוחזקין עד עתה שהיו שלהם:

בא"ד אבל אם היה טוען שמא סברא הוא שלא תועיל כו'. צ"ע לעיל (ו ב) בסוגיא דתקפו כהן:

מתני' המחליף פרה בחמור. להכי נקט המחליף ולא אמר המוכר פרתו וילדה דאילו מוכר במעות לא קני לוקח עד דמשיך וכיון דמשך מידע ידיע אי ילדה כבר אי לא ילדה כבר וליכא לספוקי בעד שלא מכרתי ומשלקחתי אבל מחליף פרה בחמור לא היה צריך למשוך הפרה או החמור דאחד מהן שמשך נקנין חליפין לחבירו במשיכתו של זה בכ''מ שהן כדאמרינן בהזהב (לעיל דף מו.) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין לפי שכשמשך זה בעל הפרה את החמור נקנית הפרה לבעל החמור ואין ידוע אם ילדה או לא ילדה: וכן המוכר שפחתו. דקי''ל עבד כנעני נקנה בכסף וכשנתן מעות ניקנית לו השפחה ואפילו היא בבית בעלים ואין ידוע אם עד שלא ילדה נתן הכסף והעובר שלו או לאחר שילדה והולד של בעלים זה אומר כן וזה אומר כן יחלוקו: ישבע המוכר. בגמרא פריך עלה: גמ' בסימטא. קרן זוית הסמוכה לרחבה מוכרין בה בהמות ועבדים: אימור דאמר סומכוס שמא ושמא. בשור שנגח את הפרה (ב''ק דף מו.): ברי וברי. כגון מתניתין דזה אומר כן הוא וזה אומר כן הוא מי אמר: תנא סיפא. שמא ושמא מכלל דרישא ברי וברי דתרי בשמא ושמא למה לי מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא. דלקמן מוקמינן לה בדקטעה לידה דלאו הילך הוא האי דקא מודי ליה בגויה ואית ליה נשבעין על העבדים ואית ליה טענו בחטים והודה לו בשעורין חייב: מה שטענו לא הודה לו. דלא דמי לטענו ק' והודה לו נ' דהתם מקצת טענה עצמה הודה לו אבל זה מודה לו בעבד אחר וע''ז שטענו א''ל להד''מ: ועוד. אפילו אית ליה כמאן דאמר טענו חטים והודה לו בשעורים חייב: הילך הוא. וזה שמודה עליו מוכן הוא ליטלו ואיכא למ''ד דהילך פטור בפ''ק (דף ד.): דמי עבד גדול. מסרתי לך בידך שתקנהו לי ולא קנית ותובעו הדמים: וזה אומר דמי עבד קטן. יש לך בידי: עומרי שדה גדולה. מנין עומרים של שדה גדולה וזה אומר מנין עומרים של שדה קטנה מכרתי לך:

וליחזי ברשותא דמאן קיימא. וא''ת וכי נמי הוי הולד ברשות לוקח אין זה הוכחה דקנאה דהא אמרינן בח''ה (ב''ב דף לו.) הגודרות אין להן חזקה משום דשמא מאליהן באו לרשותו או תפסן ברחוב כשהן הולכות לרעות וכי תימא הכא משפחה פריך דאמרינן התם קטן המוטל בעריסה יש לו חזקה דהא משני הכא בעומדת באגם שפחה נמי כו' משמע דמפרה נמי פריך ועוד דקטן נמי דיש לו חזקה מפרש התם טעמא משום דאימא לא מנשיא ברא אבל הכא שמכר האם למה אין לומר שהוליכה בנה עמה לבית לוקח במקום שיש לה להיות וי''ל כיון דאיכא דררא דממונא ויש ספק בדבר בלא טענותיהן וטוען ברי הלוקח אם הוא ברשותו אין להוציא מידו אבל אם היה טוען שמא סברא הוא שלא תועיל חזקתו מספק ולא דמי לאחד שהפקיד טלה חי אצל בעל הבית ויש לבעה''ב כמו כן טלה חי ומת אחד מהן דאמר בפ''ב דבכורות (דף יח: ושם) דהמפקיד הוי המע''ה ומועלת חזקת בעל הבית אע''פ שטוען ספק דהתם היה מוחזק בודאי בטלה חי מעיקרא אבל כאן לא הוחזק מעולם לוקח בולד זה בודאי אבל מוכר אם הוא מוחזק מועיל אפי' הוא טוען שמא שהיה מוחזק בודאי מתחילה קודם מכירה כשהיתה פרה מעוברת ואע''ג דלא דמי ממש לההיא דבכורות דהתם הוחזק בודאי בולד מתחילה אבל הכא לא הוחזק מעולם בודאי וולד אחר שנולד אלא בעובר ולפי מה שפי' שחזקת לוקח מועלת כשטוען ברי א''ש דמשני דקיימא באגם ולא משני דקיימא ברשות לוקח ומיהו ה''מ לשנויי דקיימא ברה''ר אלא אין דרך בהמה ושפחה להתעכב שם כמו באגם וסימטא וברשות בעלים: הא מני סומכוס היא. נראה לרבינו שמואל מדלא קאמר אלא הא מני סומכוס היא משמע דלא הדר ביה ממה דאוקמה בעומדת באגם ולא איירי סומכוס אלא בשאין מוחזק לא זה ולא זה אבל היכא דמוחזק מודה סומכוס דעל אידך להביא ראיה וק' לר''י דלעיל (דף צז:) אמרינן דזה אומר איני יודע אם שאולה אם שכורה וזה אומר איני יודע יחלוקו ואוקימנא כסומכוס ואע''ג שהשוכר מוחזק במעותיו וי''ל התם שהמוחזק נמי טוען שמא אין חזקתו מועלת אבל הכא אוקימנא בעומדת באגם כדי לאוקמה אפילו בברי וברי דאי הוה מוחזק חד מינייהו היתה מועלת חזקתו ומיהו קשה דבשילהי המניח (ב''ק דף לה: ושם) אמתני' דזה אומר שורך הזיק וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה המע''ה וקאמרינן בגמ' זאת אומרת חלוקין עליו חביריו על סומכוס דלסומכוס יחלוקו ומתניתין דהתם איירי בברי וברי מדקתני וזה אומר לא כי כדאמר התם והשתא הלא סומכוס מודה כשהמוחזק טוען ברי שחזקתו מועלת וליכא למימר דהתם ס''ד דמיירי באגם ובשור תם דמשלם מגופו מ''מ מנליה דסומכוס פליג אמתני' לוקמה כשעומדת בביתו דמודה סומכוס כיון דטעין ברי וא''ת ואמאי קאמר הא מני סומכוס היא לוקמה אפילו כרבנן והכא לית לן למיזל בתר מרא קמא דאיכא חזקה אחרת כנגדה דאוקמה בחזקת מעוברת והשתא היא דילדה וי''ל דחזקת מרא קמא חשיבא טפי ואם היה עם חזקת ממון חזקת מעוברת אפילו סומכוס מודה דהמע''ה כדאשכחן בריש שור שנגח את הפרה (ב''ק דף מו. ושם ד''ה שור) דאוקי רישא כסומכוס וקתני סיפא פרה שנגחה השור ואינו יודע אם הולד היה בשעת נגיחה ופרה דחד וולד דחד בעל הפרה משלם רביע נזק דאמר ידעינן דשותפות אית ליה ואינו משלם אלא כאילו ודאי וולד סייע דהמע''ה וה''ט דאיכא תרי חזקה לבעל הפרה חזקת מעוברת והשתא ילדה וחזקת ממון אבל מן הולד גובה שמינית שזהו חצי חלקו אע''ג שהוא מוחזק דחזקת מעוברת היא כנגדה וקשה דלעיל (דף צז:) תנן שאלה היום ושכרה למחר זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ואמאי והאיכא תרי חזקה בחזקת קיימת והשתא היא דמתה בשעת שכירות וגם חזקת ממון וצ''ל דיחלוקו לא קאי אשאלה היום ושכרה למחר: תנן זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר. מרישא (דף צז:) דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע מצי למיפרך אלא דניחא ליה למיפרך ממתני' דקאי בה ולפירוש רבינו שמואל א''ש דהתם מודה סומכוס דלא אמר יחלוקו כיון שהוא מוחזק וטוען ברי: דמי עבד גדול. פירש בקונטרס נתתי לך דמים לקנות עבד גדול וקשה דלא הוה ליה למינקט במתניתין לוקח ומוכר אלא שליח ומשלח אלא נראה לר''י דמיירי שמכר לו