בבא מציעא צה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צה - ב

אלא בהכרח, כך יש לך לומר: תנא, רק מילתא דכתיבא בהדיא קתני, דאתיא מדרשא לא קתני [התנא במשנתנו שונה רק דבר הכתוב בתורה במפורש, ולא שונה דבר שנלמד מדרשה], כי לא בא התנא להשמיע לנו כאן איזה שומר פטור, ואיזה שומר חייב בבעלים, אלא באיזה זמן יהיה הבעלים במלאכתו, ויפטר.

ומקשה הגמרא מברייתא על מאן דפטר: תא שמע ממה ששנינו: שאלה [שאל את הפרה], ושאל בעליה עמה, או שכרה ושכר בעליה עמה, או שאלה ושכר בעליה עמה, או שכרה ושאל בעליה עמה. בכל האופנים הללו - אף על פי שהבעלים עושים מלאכה של השואל או של השוכר במקום אחר ולא ביחד עם הבהמה, ומתה הבהמה אצל השואל, או נגנבה לשוכר ^[36] - פטור.

ועתה, הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בדין השוכר, כדי לדון בברייתא זו, כדעת מי היא הולכת.

כתוב בתורה בסוף פרשת שואל [שמות כב, יד] "אם שכיר הוא, בא בשכרו". ופירוש הפסוק הוא: אם לא שאל את הבהמה אלא נתן שכר עבור השימוש בה, אין לו משפט שואל להתחייב באונסין.

אך לא פירשה התורה, אם דין השוכר הוא כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו תנאים.

רבי מאיר אומר, שוכר דינו כשומר חנם, לפי שאינו מקבל שכר על שמירתו ^[37].

רבי יהודה אומר, שוכר דינו כשומר שכר, לפי שיש לו הנאה מהחפץ ^[38].

וברייתא זו, סברוה [היו סבורים בה]: הא מני, רבי יהודה היא, דאמר: שוכר דינו כשומר שכר, ולכן לא הוזכר בברייתא דין שומר חנם.

ומקשינן: והא האי תנא, קתני מילתא דאתיא מדרשא [והרי תנא זה שונה דבר שבא מדרשה], ולא רק מה שכתוב במפורש בתורה, כמו התנא של משנתנו, שהרי הוא שונה שדינו של שוכר הוא כדין שומר שכר, ושומר שכר נלמד מדרשה, ואילו שומר חנם לא קתני! ומשמע שאין בו פטור בעלים, מפני שכל חיובו הוא רק בפשיעה, ופשיעה בבעלים חייב!

ומתרצינן: הא מני, רבי מאיר היא, דאמר: שוכר כשומר חנם דמי, והוא חייב רק בפשיעה, ובכל זאת נפטר בבעלים. ותנא שומר חנם, שאף על פי שאין חיובו אלא בפשיעה - פטור בבעלים, והוא הדין לשומר שכר, שפטור בכל החיובים.

איבעית אימא, אפשר להעמיד את הברייתא הזו כרבי יהודה, שהלכה כמותו בכל מקום במחלוקתו עם רבי מאיר, ^[39] וכדמחליף רבה בר אבוה, ותני, לרבה בר אבוה היתה גירסא הפוכה בברייתא, וכך הוא שונה אותה:

שוכר כיצד משלם? רבי מאיר אומר כשומר שכר. רבי יהודה אומר כשומר חנם.

אמר רב המנונא: יש שני תנאים בפטור בעליו עמו:

א. לעולם הוא [השואל] חייב באונסין, ואינו פטור עד שיהא בהמה ובעלים במלאכה אחת ^[40] לצורך השואל, כגון שתהא פרה וחורש בה, או חמור ומחמר אחריה [מנהיג אותו], לפי שיש לפרש את הכתוב "אם בעליו עמו" כפשוטו, שהבעלים עובדים עם הבהמה.

ב. ואין השואל פטור עד שיהיו בעלים עמו במלאכה משעת שאילה עד שעת שבורה ומתה.

ומדייקת הגמרא: אלמא, קסבר רב המנונא, שדברי הכתוב "בעליו עמו", אכולה מילתא משמע [על כל הנאמר בפרשה], בין על "כי ישאל", ובין על "ונשבר או מת", בכולם נאמר הפטור של "אם בעליו עמו".

[ומחדש בזאת רב המנונא דבר שלא נאמר במשנה, כי במשנה רק נאמר שאם היו בעליו עמו בשעת האונס, ולא היו בשעת השאלה, אינו נפטר. אך לא מבואר במשנה, מה הדין אם היו רק בשעת השאלה ולא היו בשעת האונס? כי יתכן שצריך שיהיו עמו בשעת השאלה בלבד, ויתכן שצריך שיהיו גם בשעת האונס.

רב המנונא סובר, צריך שיהיו גם בזמן השאלה וגם בזמן האונס, כדי שהשואל יפטר.

ואילו רבא, כפי שיבאר עתה, חולק על שני הדינים הללו].

ובתחילה רבא מקשה על הדין הראשון, ואחר כך מקשה על הדין השני.

מתיב רבא ממה ששנינו: שאלה ושאל בעליה עמה, שכרה ושכר בעליה עמה, שכרה ושאל בעליה עמה, אף על פי שהבעלים עושים מלאכה במקום אחר, ומתה - פטור.

ומדייק רבא: מאי לאו [לכאורה], "במקום אחר" היינו במלאכה אחרת, ולא כמו שאמר רב המנונא, שצריך שהבעלים יהיו עם הבהמה באותה מלאכה! ומתרצינן: לא, מדובר באופן שהבעלים עסוק באותה מלאכה.

אלא מאי "מקום אחר"? - דקא מרפי ואזיל קמה, המשאיל חופר בקרקע שלפניה, להקל על חרישתה, אך לא נמצא במקומה ממש.

ומקשינן: והא מדסיפא "על גבה" הוי, הרי מכך שהסיפא של ברייתא זו מדברת כשהמשאיל עושה מלאכה על גבי הבהמה. משמע שהרישא מדברת שעושה במלאכה אחרת, כפי שיתבאר.

דקתני סיפא: שאלה ואחר כך שאל בעליה, שכרה ואחר כך שכר בעליה עמה, אף על פי שהבעלים חורשים על גבה, ומתה - חייב. ואין פטור בעלים, מפני שלא היו עמו בשעת שאלה או שכירות הפרה.

הרי שהברייתא מחדשת בסיפא, שאף על פי שהיו בעליו עמו ממש, לא מועיל לפטור כיון שלא היו בשעת שאלה, ומשמע שכיוצא בזה מחדשת הרישא, שאף על פי שהבעלים עשו מלאכה אחרת מועיל לפטור, כיון שהיו עמו בשעת שאלה.

ומתרצינן: אמרי: רישא וסיפא באותה מלאכה, שאם היו במלאכה אחרת, אין זה בעליו עמו. ובכל זאת, רישא רבותא [חידוש] קא משמע לן שפטור, וסיפא רבותא קא משמע לן שחייב. ויש למצוא חידוש ברישא ובסיפא גם באותה מלאכה.

רישא רבותא קא משמע לן, דאף על גב דלאו על גבה ממש, אלא לפניה, אבל דוקא באותה מלאכה, כיון דהוו בעלים בשעת שאלה - פטור.

וסיפא רבותא קא משמע לן, דאף על גב דעל גבה, כיון דלא הוו בעלים בשעת שאלה - חייב.

ותמהינן: האי מאי?! אי אמרת בשלמא רישא במלאכה אחרת, וסיפא באותה מלאכה כהבנת רבא, באמת מובן ברישא ובסיפא, דהיינו רבותא שיש בהם.

אלא אי אמרת, רישא וסיפא באותה מלאכה, כמו שרצינו לתרץ לפי רב המנונא, מאי רבותא! הרי אידי ואידי [זה וזה] באותה מלאכה הוי, ואין כל חילוק בסברא בין אם הוא על גבה או לפניה.

ובזה דחה רבא את ההלכה הראשונה של רב המנונא. ועתה בא רבא לדחות גם את ההלכה השניה ^[41].

ועוד תניא, שאין צריך שיהיו בעלים עמו, גם בשעת שאלה וגם בשעת האונס.

דתניא: ממשמע שנאמר בתורה "אם בעליו עמו לא ישלם", וכי איני יודע לדייק מזה שאם בעליו אין עמו, שלם ישלם?!

אלא מה תלמוד לומר [מה משמיע הכתוב] "בעליו אין עמו, שלם ישלם"? לומר לך, אם היה עמו בעליו בשעת שאלה, אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, ובכל זאת נחשב כבעליו עמו. אבל אם היה עמו בשעת שבורה ומתה, צריך להיות עמו בשעת שאילה.

הרי שהברייתא אומרת שהכל הולך אחרי זמן השאלה, בניגוד לדעת רב המנונא.

ולקמן הגמרא תבאר, כיצד לומדת הברייתא את דינה מהפסוקים.

ותניא אידך, יש ברייתא אחרת, שאומרת אותם דברים בסגנון שונה, ודורשת אותה דרשה בקצת שינוי ^[42].

דתניא: ממשמע שנאמר "בעליו אין עמו שלם ישלם", וכי אינו יודע מכך, שאם בעליו עמו, לא ישלם! אלא מה תלמוד לומר אם בעליו עמו?

לומר לך, כיון שיצאה הפרה השאולה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים, ומתה - פטור, כי שעת השאלה היא הקובעת.

ומסקינן: תיובתא דרב המנונא תיובתא, ונדחו שתי ההלכות שלו.

עתה, הגמרא באה להסביר, כיצד הברייתות דרשו מהפסוקים את ההלכה הנלמדת, ויש בזה שתי דרכים.

אביי סבר לה כרבי יאשיה המובא לעיל [צד ב], והסובר שבמקום אשר כתבה התורה שני דברים וביניהם אות וי"ו החיבור, צריך שיהיו שניהם יחד לענין האמור בהם.

ומתרץ אביי לקראי שנאמר "וכי ישאל ... ונשבר או מת ... בעליו אין עמו ... אם בעליו עמו", כרבי יאשיה.

הערות

^[36] אם מתה אצל השוכר, אין צורך לפטור משום שכירות בבעלים, ולגבי שוכר צריך לומר שנגנבה. (מיוחס לריטב"א דף צ"ה ע"ב ד"ה אעפ"י)

^[37] רש"י בפרק האומנים. (פ' ע"ב ד"ה רבי מאיר אומר)

^[38] רש"י בפרק האומנים. (פ' ע"ב ד"ה רבי יהודה אומר)

^[39] מהרש"ל. ועיין תוספות ד"ה איבעית אימא.

^[40] המעיין ברש"י יראה, שלשון הגמרא הוא, "עד שיהא בהמה ובעלים במלאכה אחת". ולשון עד "שתהא פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריה" אינו לשון הגמרא, אלא מתוך פירוש רש"י.

^[41] רש"י. אבל תוספות רבינו פרץ והריטב"א כתבו, שאין משמע מלשון הגמרא שאומרת "ועוד תניא" שהקושיא הזאת היא קושיא נפרדת. וכתבו התוספות רבינו פרץ והריטב"א, שדינו של רב המנונא שצריך שור וחורש בו כדי שיהא נקרא בעליו עמו, יכול להיות רק אם נאמר כדברי רב המנונא שצריך להיות בעליו עמו בשעת האונס, שהרי שעה זו היא שעת מלאכה. אבל אם נאמר, שדין בעליו עמו מתקיים בשעת השאלה בלבד, אי אפשר לומר שצריך שיהא שור וחורש בו, שהרי בשעה שהשואל מושך את הבהמה, אין הבעלים עובדים בה. ומכיון שיש הוכחה שבעליו עמו מתקיים בשעת שאלה בלבד, ממילא יש הוכחה שלא צריך שיעסוק באותה מלאכה.

^[42] כך היא דעת רש"י. אבל הרמב"ן חולק, ועיין הערה הבאה.

דכתיבא בהדיא [שנאמר במפורש] בתורה — קתני [שנה] ואילו דבר דאתיא מדרשא [שבא, שנלמד מדרשה] בלבד — לא קתני [שנה].

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו בברייתא: שאלה ושאל בעליה עמה, או שכרה ושכר בעליה עמה, או שאלה ושכר בעליה עמה, או שכרה ושאל בעליה עמה, אף על פי שהבעלים עושין מלאכה במקום אחר, ומתה — פטור.

כדי להסביר את ההוכחה מעירים תחילה כי סברוה [סברו, הבינו] אותם מציעים כי הא מני [הברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא, שאמר: שוכר כשומר שכר דמי [הוא נחשב]. ואם כן, והא [והרי] נמצא כי האי [זה] התנא קתני מילתא דאתיא מדרשא [שנה בכל זאת דבר שבא, שנלמד, מדרשה] ואילו שומר חנם לא קתני [שנה], משמע שאין דין זה כשומר חנם!

ודוחים: הא מני [זו כשיטת מי] — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: שוכר כשומר חנם דמי [הוא נחשב], ולכן תנא [שנה] הלכה זו בשומר חנם, והוא הדין לשומר שכר.

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: כדמחליף [כפי שמחליף] את השיטות רבה בר אבוה ותני [ושונה] היפך בגרסה שבידינו: שוכר כיצד משלם? — ר' מאיר אומר: כשומר שכר ור' יהודה אומר כשומר חנם. ולשאלתנו לא נמצא איפוא תשובה סופית.

א אמר רב המנונא: לעולם הוא, השומר, חייב עד שתהא פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריה, ועד שיהו בעלים מצויים עמו משעת שאילה עד שעת שבורה ומתה, כלומר עד שעת האונס. אלמא קסבר [מכאן שסבור הוא] שיש לפרש "בעליו עמו" — אכולה מילתא [על כל הדבר] משמע, כלומר, מה שנאמר "אם בעליו עמו" מתייחס לכל המשך הדברים הכתוב שם, ולא למאורע אחד בלבד.

מתיב [מקשה על כך] רבא ממה ששנינו: שאלה ושאל בעליה עמה, או שכרה ושכר בעליה עמה, או שכרה ושאל בעליה עמה, או שאלה ושכר בעליה עמה, אף על פי שהבעלים עושין מלאכה במקום אחר ומתה — פטור. מאי לאו [האם לא] "במקום אחר" כוונתו במלאכה אחרת?

ודוחים: לא, הכוונה היא באותה מלאכה. ושואלים: אלא, אם כן, מאי [מה פירוש] "מקום אחר"? ומסבירים: הכוונה היא כגון שהבהמה חורשת דקא מרפי ואזיל קמה [שזה הבעלים מרפה את הקרקע והולך לפניה] לסייע בחרישה, ונמצא שהוא עושה באותה מלאכה אף כי לא באותו מקום.

ומקשים: והא מדסיפא [והרי ממה ששנוי בסופה] של הברייתא "על גבה", נמצא כי הוי רישא [הרי שבתחילתה] מדובר במלאכה אחרת, דקתני סיפא [ששנה בסופה] של אותה ברייתא: שאלה ואחר כך שאל בעליה, או שכרה ואחר כך שכר בעליה עמה, אף על פי שהבעלים חורשין על גבה ומתה — חייב. משמע שרק בקטע זה מדובר שהבעלים נמצאים באותה מלאכה!

אמרי [אומרים] רישא וסיפא [גם בתחילה וגם בסוף] מדובר שהבעלים עוסקים באותה מלאכה, ושינוי הלשון יש לו טעם, כי רישא רבותא קא משמע לן, וסיפא רבותא קא משמע לן [בתחילה רבותה, דבר גדול וחדש, השמיע לנו. בסוף רבותה השמיע לנו]. ומסבירים: רישא רבותא קא משמע לן [בראשונה רבותה וחידוש השמיע לנו] דאף על גב דלאו [שאף על פי שלא] על גבה ממש אלא באותה מלאכה, כיון דהוו [שהיו] בעלים בשעת שאילה — פטור. וסיפא רבותא קא משמע לן [ובסופה רבותה השמיע לנו] דאף על גב [שאף על פי] שהיו על גבה ממש, כיון שלא היו בעלים בשעת שאילה — חייב.

על הסבר זה תוהים: האי מאי [זה מה הוא] מה טיבו של תירוץ זה?! אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] ומפרש כי רישא [ראשה] של הברייתא כשהבעלים עוסקים ממש במלאכה אחרת, וסיפא [וסופה] באותה מלאכה — היינו רבותא [זהו החידוש],

אלא אי אמרת רישא וסיפא [אם אומר אתה שראשה וסופה] באותה מלאכה, מאי רבותא [מה הרבותה, החידוש, בדבר]? הלא אידי ואידי [זה וזה] באותה מלאכה הוי [הוא]!

ועוד, הלא תניא [שנויה ברייתא] אחרת: ממשמע שנאמר "אם בעליו עמו לא ישלם" (שמות כג, יד) איני יודע בעצמי ההיפך שאם בעליו אין עמו שלם ישלם? אלא אם כן מה בכל זאת תלמוד לומר במפורש בכתוב "בעליו אין עמו שלם ישלם" (שם יג) — בא הכתוב לומר לך: אם היה עמו בשעת שאילה — אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, היה עמו בשעת שבורה ומתה — צריך להיות עמו בשעת שאילה.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] בנושא זה: ממשמע שנאמר "בעליו אין עמו שלם ישלם" (שם) איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם? אלא מה תלמוד לומר "אם בעליו עמו" — לומר לך: כיון שיצאה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה — פטור. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב המנונא, ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

ב ומעירים: אביי סבר לה [אביי היה סבור] בפירוש המקראות כשיטת ר' יאשיה, שדברים שלא נאמר במפורש שהם מפורטים יש לראותם כמחוברים יחד, ומתרץ לקראי [והיה מיישב את הכתובים] כשיטת ר' יאשיה. רבא סבר לה כשיטת ר' יונתן שדנים כל דבר לעצמו כל עוד לא נתחבר במפורש, ומתרץ לקראי [את המקראות] כשיטת ר' יונתן.

ומפרטים: אביי סבר לה [סבור] כשיטת ר' יאשיה ומתרץ לקראי [ומיישב את הכתובים] כשיטת ר' יאשיה באופן זה: נאמר "בעליו אין עמו שלם ישלם", טעמא דליתיה בתרוייהו [הטעם, דווקא, שאינו בשניהם], לא בשעת שאילה ולא בשעת שבורה, הא איתיה בחדא וליתיה בחדא [אבל אם ישנו באחת ואיננו באחת] — פטור.

ויש להקשות: הא כתיב [והרי נאמר] "אם בעליו עמו לא ישלם" ומכאן, טעמא דאיתיה בתרוייהו, הא אי איתיה בחדא וליתיה בחדא [הטעם, דווקא שישנו בשניהם, הרי אם היה באחת ואינו באחת] — מחייב [הריהו חייב]. ויש כאן לכאורה סתירה פנימית!

ויש לישב ולומר כי דבר זה בא לומר לך שאם היה עמו הבעלים בשעת שאילה — אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, אבל אם היה עמו בשעת שבורה ומתה — צריך להיות עמו בשעת שאילה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that is explicitly written in the Torah he teaches, and those matters that are derived through interpretation he does not teach. Consequently, no proof can be brought from the mishna.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: If one borrowed an animal and borrowed the services of its owner with it, or rented it and hired its owner with it, or borrowed it and hired its owner with it, or rented it and borrowed the services of its owner with it; in all of these cases, although the owner performed the work for him in another place, i.e., not near the animal, and it dies, the borrower or renter is exempt.

The Gemara notes: The scholars in the study hall assumed that this baraita is in accordance with whose opinion? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that one who rents an item is responsible for it like a paid bailee. According to his understanding, the baraita teaches that the exemption from liability applies to both a borrower and a paid bailee. Consequently, the baraita can serve as a proof: Doesn’t this tanna teach even a matter that is derived through interpretation, i.e., the fact that exemption from liability applies to a paid bailee, while he still does not teach that it applies to an unpaid bailee? It would appear that this is a proof that exemption from liability does not apply to an unpaid bailee, since it does not apply to a mishap that is the result of the bailee’s negligence.

The Gemara refutes this proof, as one could counter: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that the liability of one who rents an item is like that of an unpaid bailee. And, according to his understanding, the baraita teaches that the exemption from liability applies to an unpaid bailee, and it is understood that the same is true for a paid bailee. Understood like this, the baraita explicitly applies the exemption from liability to a case of negligence. Since, ultimately, it is unclear according to whose opinion the baraita is taught, no proof can be drawn from it.

If you wish, say that the baraita can be understood as referring to an unpaid bailee, even if it is assumed to be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. As Rabba bar Avuh reversed their opinions and taught: How does one who rents an item pay in the case of a mishap? Rabbi Meir says: Like a paid bailee. Rabbi Yehuda says: Like an unpaid bailee.

§ Rav Hamnuna says that the exemption from liability when one borrows an item together with the services of its owner exists only in very specific circumstances: A borrower is always liable, unless the item entrusted to him is a cow and its owner plows with it in the service of the borrower, or it is a donkey and its owner drives it by walking behind it in the service of the borrower, i.e., the owner and his animal are engaged in the same work. And even so, the borrower will not be exempt unless the owner is working for him from the time of the borrowing of the animal until the time when it is injured or dies. The Gemara notes: Evidently, Rav Hamnuna holds that the phrase: “Its owner is with him” (Exodus 22:14), teaches that the exemption from liability applies only when the owner is working for the borrower for the entire matter.

Rava raises an objection from the baraita cited previously: If one borrowed an animal and borrowed the services of its owner with it, or rented it and hired its owner with it, or rented it and borrowed the services of its owner with it, or borrowed it and hired its owner with it; in all these cases, although the owner performed the work for him in another place, i.e., not near the animal, and it died, the borrower or renter is exempt. Rava explains how the baraita poses a challenge: What, is it not referring to a case where the owner was engaged with different work than his animal? The baraita proves that the exemption from liability applies even in such a case.

The Gemara rejects this: No, the baraita is referring to a case where the owner was engaged with the same work as the animal. The Gemara asks: But, if so, what does the baraita mean by saying: He performed the work in another place? The Gemara explains: For example, it is a case where the owner loosens the hard soil with a hoe while walking ahead of the animal. He is engaged in the same work, but not in the same place.

The Gemara raises a difficulty: But from the fact that the latter clause of the baraita is referring to a case where the owner was working alongside it, it may be inferred that the first clause, i.e., the passage of the baraita cited above, is referring to a case where the owner was engaged with different work. As the latter clause teaches: If he borrowed it and afterward borrowed the services of its owner, or rented it and afterward hired its owner with it, in both these cases, although the owner was plowing alongside it and at that time it died, the borrower or renter is liable.

In resolution of this difficulty, the Sages say: Both the first clause and the latter clause pertain to a case where the owner was engaged with the same work as the animal. And the difference in formulation of the two clauses is because the first clause teaches us a novelty and the latter clause teaches us a novelty. The first clause teaches us the novelty that although the owner was not actually working alongside his animal but was merely engaged with the same work, since the owner was working for the borrower at the time of the borrowing, the borrower is exempt. The latter clause teaches us the novelty that although the owner was actually working alongside his animal, since the owner was not working for the borrower at the time of the borrowing, the borrower is liable.

The Gemara is puzzled: What is this? Granted, if you say that the first clause is referring to a case where the owner is engaged in different work than his animal, and the latter clause is referring to a case where he is engaged in the same work as his animal, then this is the novelty of mentioning what type of work he did: It teaches that it is irrelevant whether the owner did or did not work together with his animal. Rather, the liability of the borrower depends on whether or not the owner was working for the borrower when he entrusted the borrower with his animal.

But if you say that the first clause and the latter clause both pertain to a case where the owner is engaged in the same work as his animal, what is the novelty of mentioning what type of work he did? Both this clause and that clause concern similar cases, in which the owner is engaged in the same work as his animal. It is therefore apparent that the clauses concern different cases. The first clause teaches that the borrower is exempt even in a case where the owner was engaged in different work than his animal. The first part of Rav Hamnuna’s ruling, that the owner needs to be engaged in the same work as his animal, is thereby refuted.

And furthermore, even the second part of Rav Hamnuna’s ruling, that the exemption applies only when the owner was working for the borrower from the time of the borrowing of the animal until the time of the mishap, can be refuted, as it is taught in a baraita: From the implication of that which is stated: “If its owner is with him, he does not pay” (Exodus 22:14), do I not already know what is stated in the next verse, that “if its owner is not with him, he shall pay” (Exodus 22:13)? Rather, what is the meaning when the verse states: “Its owner is not with him”? It serves to tell you: If he was with him, i.e., working for him, at the time of borrowing, he does not need to be with him at the time when the animal is injured or dies for the exemption from liability to apply; but if he was with him at the time when the animal is injured or dies, he does need to have been with him at the time of borrowing for the exemption from liability to apply.

And it is taught in another baraita: From the implication of that which is stated: “If its owner is not with him, he shall pay,” do I not already know what is stated in the preceding verse, that “if its owner is with him, he does not pay”? Rather, what is the meaning when the verse states: “If its owner is with him”? It serves to tell you: Once the animal has left the domain of the lender, i.e., its owner, and has been entrusted to the borrower, with its owner working for the borrower at that time, even for only one moment, and then it dies, the borrower is exempt. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rav Hamnuna provided by these baraitot is indeed a conclusive refutation.

§ The Gemara explains how the first of these baraitot arrives at its conclusion: Abaye holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoshiya, that when the Torah mentions two details together in reference to a halakha, it is presumed that the halakha applies only when both details are in effect (see 94b), and he likewise explains the two verses in accordance with Rabbi Yoshiya. Rava holds in accordance with the opinion of Rabbi Yonatan, that it is presumed that the halakha applies even when only one of the details is in effect, and he explains the verses in accordance with the opinion of Rabbi Yonatan.

The Gemara clarifies: When the Torah refers to an owner working for the borrower, it should be understood as referring to the time of the borrowing and the time of the mishap. According to Rabbi Yoshiya’s opinion, this indicates that the owner worked for him at both times, whereas according to Rabbi Yonatan’s opinion, this implies that he worked for him at either time. Based on this, Abaye and Rava explain the verses: Abaye holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoshiya, and he likewise explains the two verses in accordance with the opinion of Rabbi Yoshiya, thereby arriving at the conclusion of the baraita, as follows: From the verse: “If its owner is not with him, he shall pay,” it appears that the reason the borrower is liable is that the owner was not working for him at either point in time. By inference, if he worked for him at one of those times but not at the other one, the borrower is exempt.

The Gemara raises an objection: But isn’t it written: “If its owner is with him, he does not pay”? From this verse it appears that the reason the borrower is exempt is that the owner was working for him at both points in time. By inference, if he was working for him at one of those times but not at the other one, the borrower is liable. The two verses appear to contradict each another.

To reconcile the verses, one must say that the phrase “if its owner is with him” serves to tell you: If he was with him, i.e., working for him, at the time of borrowing, he does not need to be with him at the time when the animal is injured or dies for the exemption from liability to apply; but if he was with him at the time when the animal is injured or dies, he does need to have been with him at the time of borrowing for the exemption to apply.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואי בעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה. שיטפא דתלמוד' הוא משום דאמרי' הכי עלה דמתני' לאוקומה כר"מ אמר נמי אמתניתא הכי אע"ג דלא צריך להכי דסתם מתניתא לאו ר"מ היא, ובב"ק נמי בפ' הכונס צאן (נ"ז ע"ב) יש כיוצא בה:

ותני' אידך וכו'. ורש"י ז"ל מעבר עליה קולמוס ואמר דטעות' דגרסי היא דסברי דמתנית' קמייתא כר' יאשיה כדכתי' בפירושיו. ולדידן ה"נ משמע לן דקמיית' כר' יאשיה מדקתני איני יודע שבעליו אין עמו שלם ישלם לומר לך היו בעלים בשעת שאלה א"צ להיו' בשעת שבורה כלומר להכי כתב רחמנא בעליו אין עמו לא ישלם נפטור היו בעלים בשעת שאלה בלבד והיינו אליבא דר' יאשיה דמשמע טעמא דליתיה בתרויהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור ובתריתא אליבא דר' יונתן מדקתני איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם לומר לך כלומר להכי כתב רחמנ' אם בעליו עמו לא ישלם לומר לך כיון שיצתה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה פטור דמשמע נמי מיניה דכי איתה בחדא וליתא בחדא פטור ואלו לר' יאשיה חיובא הוא דמשתמע מהאי קרא דאם בעליו עמו דמשמע דאיתיה בתרוויהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב ואע"ג דאיכא לדחוקה לברית' קמיית' כרבי יונתן ואסיפ' קאי קרא והכי קתני לומר לך היו בעלים בשעת שבורה צריך להיות בשעת שאלה לא משמע להו אלא כפשטה ואליביה דרבי יאשיה והיינו דאפיך מיפך באידך ברית' דאתיא כר' יונתן ומתני' דקתני פטור מאם בעליו עמו וחייב מבעליו אין עמו לרבי יונתן אתיא וא"נ לרבי יאשיה נקט פטור' מלא ישלם וחיובא משלם ישלם ולאו דוקא:

אע"פ שלא הוזכר בתורה פטור לבעלים עמו אלא בשואל ולענין אונסין כך הוא הדין בכל השמירות ובכל החיובין כי ששאל בבעלים ר"ל ששאל הבעלים עם הדבר ששאל ממנו פטור אף מן הפשיעה ואין צריך לומר שכן בשאר השומרין שאם שומר חנם זה שאל את הבעלים בשעה שקבל את הפקדון או שהיה שאול לו מקודם פטור מן הפשיעה ובלבד שלא יהא פושע כל כך שיהא כמזיק בידים וכן שומר שכר ושוכר מן הפשיעה ומן הגנבה ואבדה כמו שביארנו במשנה וכן ביארנו שאע"פ שלא נשאלו הבעלים לאותה המלאכה שישאל הפרה לצרכה אלא למלאכה שבמקום אחר שלא עם הפרה הואיל ומלאכתו של שואל היה פטור:

כבר ביארנו שסוף הכונה בדברים אלו שיהא בעל הפרה שאול או שכור או שומר לשואל את הפרה או לשומר שלה בשעה שנעשה זה שומר עליה הן שיהא שאול לו באותה שעה בעצמה הן שהיה שאול לו קודם שישאל זה את פרתו הואיל ומ"מ נמצא שאול לו בשעה ששאל פרתו וכל שהוא כגון זה פטור אפילו לא היה שם הבעלים בשעת שבורה ומתה או הגנבה והאבדה אבל אם שאל זה את הפרה ומשכה וקנאה להיות שואל עליה ואחר שנעשה שואל או איזה משאר השומרין שאל את הבעלים או שכרן אפילו היו הבעלים עם השואל ועם הפרה ובאותה מלאכה בעצמה כגון שהיה חורש לו בפרתו ומתה חייב לשלם כלל אמרו בדין זה היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה לא היה עמו בשעת שאלה אע"פ שהיה עמו בשעת שבורה ומתה חייב וכן בכל השמירות ובכל החיובין:

ואי בעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה. שיטפא דתלמודא הוא משום דאמרינן הכי עלה דמתניתין לאוקמה כרבי מאיר אמר נמי אמתניתא הכי אף על גב דלא צריך להכי דסתם מתניתא לאו רבי מאיר היא. ובבא קמא נמי בפרק הכונס צאן יש כיוצא בה. הרמב"ן.

וזה לשון הרא"ש: ואי בעית אימא כדמחליף. אגב דבשאר דוכתי קאמר הכי להעמיד סתם משנה כרבי מאיר נקטיה נמי הכא. עד כאן.

סברוה הא מני רבי יהודה היא וכו'. פירוש מדקא סבר סתם ברייתא רבי יהודה היא. אי נמי שהיה מקובל דברייתא זו אתיא כרבי יהודה ולא משום דהלכתא הכי דשוכר כשומר שכר דמי דאי לאו הכי מאי אהדר ליה איבעית אימא כדמחליף הא לכולי עלמא הלכתא כשומר שכר דמי ומאי אהני ליה חלופא דרבה בר אבוה.

מאי מקום אחר דקא מרפי ואזיל וכו'. קצת קשה אמאי לא אקשינן ליה השתא ומאי רבותא כדלקמן. ויש לומר דהכא לא קשיא דנקט לישנא רויחא. אבל כשדקדק ברישא ובסיפא ושאני הא מהא לאשמועינן רבותא ודאי רבותא רבה אתא לאשמועינן והיינו דאקשי ליה לקמן בסמוך מאי רבותא.

ותניא אידך. פירש רש"י דתרי תנאי נינהו ומר דריש הכי ומר הכי. פירוש דמשמעות דורשין איכא בינייהו ולא מתנו בהדדי. והייתי יכול לפרש דחד תנא הוא וסבירא ליה דאי כתיב אם בעליו עמו לבדו הייתי אומר גם בעליו עמו בשום זמן או בשעת שאלה או בשעת שבורה לעולם פטור אתא אם בעליו אין עמו לחייב כשאינן אלא בשעת שבורה ולא ילפינן מיניה אלא היותר מסתבר. ואי כתיב אם בעליו אין עמו לבדו הייתי אומר אם בעליו אין בשום זמן בשעת שאלה או בשעת שבורה לעולם מחייב אתא אם בעליו עמו לא לפטור אלא כשישנו בשעת שאלה לבד דהיינו היותר מסתבר. אחרי כתבי זה עיינתי בגמרא בסמוך ומצאתיהו מפורש בסברת רבא דמתקן קראי אליבא דרבי יוחנן. ואולי לזו ברח רש"י מפירוש זה מעיקרא. שיטה.

ועוד תניא ממשמע שנאמר וכו'. פירש הקונטרס ועוד תניא תיובתא לרב המנונא אסיפא דמילתיה דאמר דצריך להיות עמו משעת שאלה עד שעת שבורה ומתה. משמע מתוך פירושו דקושיא זו לא קשיא אכל מילתיה דרב המנונא אלא אסיפה דמילתיה. ודוחק הוא דאם כן לא הוי האי ועוד תניא כמו כל ועוד תניא דבכל דוכתא ועוד תניא משמע בכל דוכתא הכי אם תמצא לומר דקושיא זו לא קשיא מכל מקום ועוד תניא. לכך פירש מורי הר"פ (שיחיה) ז"ל דהכי פירושו ועוד תניא פירוש אפילו דרישא וסיפא דהך ברייתא מיירי באותה מלאכה ושפיר איכא רבותא כדפריש מכל מקום ועוד תניא דלא בכולה מילתא דרב המנונא דאמר בעינן פרה וחורש בה וכו' ושיהיו הבעלים משעת שאלה עד שעת שבורה ומתה דהא קאמר הכא בהדיא דלא בעינן בעלים עמו אלא בשעת שאלה לחוד ולא בשעת שבורה ומתה ואם כן האי ברייתא מוכחא דלא בעינן פרה וחורש בה דהא בשעת שאלה לית בה מלאכה כלל ורב המנונא נמי דהוה קאמר דבעינן פרה וחורש בה לא הוה אמר כך אלא משום דסבר דבעינן שיהו בעליו עמו בשעת שבורה ומתה דהיינו בשעת מלאכה ואם כן כי מייתי מהך ברייתא דלא בעינן בשעת שבורה ומתה דהיינו שעת מלאכה אלא שעת שאלה לחוד מוכח שפיר דלא בעיבן פרה וחורש בה כדפרישנא. תלמיד הר"פ.
וזה לשון שיטה עוד: פירש רש"י דהני תרתי ברייתות אחרונות לא באו אלא להקשות על אידך דקאמר רב המנונא דבעי מתחלה ועד סוף. ולישנא דועוד לא משמע הכי. לכך נראה לי דאף לחזק קושייתו ראשונה בא הן מסברא הן מלשון הברייתא דכיון דלא חששה התורה אלא אשעת שאלה היינו שעת קנייה ולא שעת שבירה ולא אפילו שעת מלאכה וכיון שכן מה לי נשאל בעלים לאותה מלאכה או למלאכה אחרת וכן משמע ליה מלשון השתי ברייתות ובפרט מן השניה דקאמר כיון שיצאתה מרשות ונשאל שעה אחת בבעלים פירוש ומאי יצתה היינו שעת קניה. שיטה.

ועוד תניא ממשמע שנאמר וכו'. כתב הראב"ד וזה לשונו: הנך מתנייתא דאם בעליו עמו ובעליו אין עמו דחדא מתניתא נפקא ליה עיקר הפטור מאם בעליו עמו ואידך נפקא ליה מבעליו אין עמו הא פירשו להו אביי ורבא דחדא מתניתא רבי אושעיא וחדא רבי יונתן וליכא פלוגתא אחריתי בינייהו ופשוטות הן. ע"כ.

וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו: איכא נוסחא עתיקי דכתיב בהו ותניא אידך וכו'. ורש"י ז"ל מעביר עליה קולמוס ואמר דטעותא דגירסני היא דסברי דמתניתא קמייתא כרבי יאשיה כדכתב בפירושיו. ולדידן הכי נמי משמע לן דקמייתא כרבי יאשיה מדקתני איני יודע שבעליו אין עמו שלם ישלם לומר לך היו בעלים בשעת שאלה אין צריך להיות בשעת שבורה כלומר להכי כתב רחמנא בעליו אין עמו לא ישלם לפטור היו בעלים בשעת שאלה בלבד והיינו אליבא דרבי יאשיה דמשמע טעמא דליתיה בתרווייהו הא איתיה כחדא וליתיה בחדא פטור. ובתרייתא אליבא דרבי יונתן מדקתני איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם לומר לך כלומר להכי כתב רחמנא אם בעליו עמו לא ישלם. לומר לך כיון שיצתה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה פטור דמשמע נמי מיניה דכי איתיה בחדא וליתא בחדא פטור ואלו לרבי יאשיה חיובא הוא דמשתמע מהאי קרא דאם בעליו עמה דמשמע דאיתיה בתרווייהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב. ואף על גב דאיכא לדחוקי לברייתא קמייתא כרבי יונתן ואסיפא קאי קרא והכי קתני לומר לך היו הבעלים בשעת שבירה צריך להיות בשעת שאלה. לא משמע להו אלא כפשטה ואליבא דרבי יאשיה. והיינו דאפיך מיפך באידך ברייתא דאתיא כרבי יונתן ומתניתין דקתני פטור מאם בעליו עמו. וחייב מבעליו אין עמו לרבי יונתן אתיא. ואי נמי לרבי יאשיה נקט פטור מלא ישלם וחיובא משלם ישלם ולאו דוקא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: ממשמע שנאמר אם בעליו עמו וגו' ותניא אידך ממשמע שנאמר וכו'. רש"י פירש דהני מתנייתא תרווייהו בין כרבי יונתן בין כרבי יאשיה ולא פליגי כלל אלא דמר דריש הכין ומר דריש הכין. ורבינו פירש בשם רבו הרמב"ן דקמייתא כרבי יאשיה ובתרייתא כרבי יונתן ולהכי פרכינן מתרווייהו לרב המנונא לומר דקשיא עליה בין לרבי יונתן בין לרבי יאשיה ופירושא דמילתא דברייתא קמייתא נקיט ליתורא דאתיא לדרשא קרא דחיובא דהיינו בעליו אין עמו שלם ישלם ומינה נפקא ליה פטורא דכל שהיה עמו בשעת שאלה אין צריך שיהא עמו בשעת שבורה ומתה והא ליכא למימר אלא לרבי יאשיה דסבירא ליה משמע שניהם כאחד. ודריש הכי בעליו אין עמו דליתיה בתרווייהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור והכי דרשינן ליה לקמן אליבא דרבי יאשיה דאלו אליבא דרבי יונתן חיובא נפקא מהאי קרא דקרא הכי מדריש בעליו אין עמו או בתרווייהו או בחדא מינייהו ישלם וברייתא בתרייתא דנסיב ייתורא ולדרשא קרא דאם בעליו עמו לא ישלם אתיא כרבי יונתן דדריש הכי אם בעליו עמו בין בתרווייהו בין בחדא מינייהו לא ישלם ומהכא נפקא לן פטורא דאלו מקרא דבעליו אין עמו חיובא הוא דנפקא ליה דאף על גב שהיה עמו בשעת שבורה ומתה חייב. ולרבי יאשיה קרא דאם בעליו עמו לא ישלם לפשוטיה לחיובא הוא דהכי קאמר קרא דאם איתיה בתרווייהו לא ישלם הא איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב ומוקי ליה להיכא שהיה בשעת שבורה ומתה ולא היה בשעת שאלה. נמצאת למד דרבי יונתן מקרא דפטורא דייק פטורא ומקרא דחיובא דייק חיובא ורבי יאשיה עביד איפכא דמקרא דפטורא דייק חיובא ומקרא דחיובא דייק פטורא ודוק לקמן בדברי אביי ורבא ותשכח. הילכך קמייתא דדריש פטורא מבעליו אין עמו שלם ישלם היינו כרבי יאשיה ואידך דדריש פטורא מבעליו עמו לא ישלם היינו כרבי יונתן. מפי רבי.

אביי סבר לה כרבי יאשיה. כולה פשוטה היא וקראי בעלמא דרשינן כדפירש רש"י ולא מתניאתא ואם תאמר ולאביי אליבא דרבי יאשיה דמפיק קרא דפטורא לחיובא וקרא דחיובא לפטורא אם כן מתניתין דלא כרבי יונתן דאלו תנא דמתניתין מקרא דפטורא נקיט לפטורא ומקרא דחיובא לחיובא. יש לומר לא קשיא דאמר לך אביי דתנא לא דק ונקיט קראי כפשטייהו ואורחא דתנא הוא דלא למידק בהכי כדכתיבנא בכל מקום. עד כאן.

אביי סבר לה כרבי יאשיה וכו'. מלשון הברייתות היה משמע דברייתא קמייתא אתיא למעוטי לאיתויי חיובא דבשעת שבורה מבעליו אין עמו והיינו דקאמרה אי לחיובי כשאינו כולל עמו די לי דיוקא מאם בעליו עמו דלפחות בלמד זה מהדיוק בעליו אין עמו למה בא להורות חיוב זה דשעת שבורה לבד והיינו דנקט תרווייהו ופירושו היו בעלים בשעת שאלה אינו צריך להיות בשעת שבורה היו בעלים בשעת שבורה ומתה צריך להיות בשעת שאלה דמשמע דמבעליו עמו לבדו הוה אמרינן ששום אחד מהם פירוש שאלה ושבורה אינם לחיובא ובכל אחד מהם לבדו פטור והיינו כרבי יונתן וכדפירש רש"י לעיל וברייתא בתרייתא משמע דאתיא לאורויי פטורא דהיה עמו בשעת שאלה והיינו דקאמרה כיון שיצתה שעה אחת כו' ולא פירש חיוב דשעת שבורה כלל דמשמע דמבעליו אין עמו לבד היינו אומרים דחייב בכל ענין והיינו דק אמרה בתחלתה דמדיוקא בעליו אין עמו ידעינן פטורא דבעליו עמו פירוש בשישנו מתחלה ועד סוף דלפחות נלמוד זה מהדיוק בעליו עמו למה בא לפטור אפילו בשעת שאלה לבדו והיינו נמי כרבי יונתן וכדפרשתי לעיל תרווייהו אליבא דרבי יונתן. אבל לרבי יאשיה קשה בראשונה שסיים בהו בשעת שבורה לבד שאינו מן הצורך ובשניה שלא ביאר אלא הפטור לבד דשעת שאלה והיא לא באה אלא להורות החיוב דשעת שבורה לבד והעיקר חסר מן הספר. ולפי הגירסא שהביא רש"י נראה שהם סוברים דמסתמא לא היינו מחלקים ולא היינו לומדים אלא הפחות שנוכל פירוש דבעליו עמו לא ישלם חדושא הוא ואין לדון בו אלא חדושו ולא יהיה פטור אלא לשישנו בשניהם פירוש מתחלה ועד סוף ופשטה דקרא הכי משמע עמו במלאכתו ועם הבהמה וכדרב המנונא בין אי כתיב אם בעליו ממש בין אם אתי מדיוק דבעליו אין עמו הילכך תרווייהו אתי לאשמועינן פטורא דשעת שאלה ראשונה מאם בעליו וכרבי יאשיה ושניה מבעליו וכרבי יונתן ולפי זה שבורה שנקט בראשונה לאו לחדושא אתא אלא באומר בשעת שאלה פטור שהוא העיקר ואין החיוב אלא בשבורה לבד ואם הוא דחוק קצת. אבל לרש"י דקאמר דתרווייהו אתיא כרבי יאשיה קשיא ראשונה ושניה וכדפירש רש"י ובפרט השניה שלא הזכירה חיוב השבירה שהיא החדוש והעיקר חסר מן הספר וכדפירש רש"י. שיטה.

וזה לשון הר"ן: אביי סבר לה כרבי יאשיה ומתרץ להו לקראי כרבי יאשיה בעליו אין עמו וכו'. טעמא דליתיה בתרווייהו וכו'. אם בעליו עמו וכו' טעמא דאיתיה בתרווייהו הכי גרסינן ולא גרסינן דתניא ותניא אידך אלא אביי קראי קדריש ומשמע ליה בעליו אין עמו לפטורא ואם בעליו עמו לחיובא וכרבי יאשיה. ורבא משמע ליה איפכא בעליו עמו לפטורא ובעליו אין עמו לחיובא וכרבי יונתן. ומשמע דהנך ברייתא דלעיל ועוד תניא ותניא אידך בהא פלוגתא גופיה פליגי דברייתא בתרייתא דקא דריש לפטורא אם בעליו עמו לא ישלם על כרחך כרבי יונתן אתיא וברייתא קמייתא דמשמע לכאורה דקרא דאין בעליו עמו דרשינן לפטורא כרבי יאשיה אתיא ואף על גב דאיכא למימר דברייתא קמייתא נמי בעליו אין עמו שלם ישלם לחיובא קדריש ליה אסיפא דמילתא דברייתא קאי היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה וכרבי יונתן פשטה דברייתא כרבי יאשיה אתיא דקתני איני יודע שאם בעליו אין עמו שלם ישלם לומר לך היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה אלמא לפטורא קא דריש ליה וכרבי יאשיה והך ברייתא אחריתי דתניא אידך כרבי יונתן ובהא קמיפלגי וזה שלא כדברי רש"י שכתב ותניא אידך היא היא אלא מר דריש מהאי משמעותא ומר דריש מהאי משמעותא. עד כאן.

כתוב בהלכות ושואל חייב במזונותיה של שאולה כל ימי שאלתה עד כאן. דסלקא דעתך אמינא דלא נקרא שואל כל הנאה שלו אלא אם כן היו הבעלים מפרנסים בהמה שלהן כל ימי שאלתה והתם הוא דליחייב בכל אונסין אבל היכא דשואל נותן לה מזונות אימא להוי דינו כדין שוכר שהרי נהנין הבעלים במזונות קמשמע לן דכל הנאה שלו מקרי ומשום הכי חייב בכל אונסין שבעולם חוץ ממתה מחמת מלאכה דפטור. ה"ר יהונתן.

בפרש"י בד"ה דתניא ותניא אידך ל"ג כו' תרוייהו קראי כדדרשי' ברישא כו' עכ"ל משום דבברייתא קמייתא מפורש טפי למדרש תרוייהו קראי דשאלה פוטרתו ושכירות אינה פוטרתו כדקתני בקמייתא מה ת"ל אין בעליו עמו לומר לך היה עמו בשעת שאלה א"צ כו' היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך כו' לכך קאמר דבכל חדא מהנך מתני' דלעיל כלומר דגם בבתרייתא דרשינן תרוייהו קראי כדדרשינן ברישא דהיינו בקמייתא ומהרש"ל הגיה בזה ואין צורך ודו"ק:

ד"ה איבעית אימא וכו' תימה דאמאי דחיק לאוקמא כרב יהודה דלית הלכתא כוותיה וכו'. פי' דמשמעות הגמרא הא דקאמר איבע"א דשנויא קמא נראה לו דוחק לאוקמא סתם ברייתא כר"מ דלית הלכתא כוותיה אלא כר' יהודה דקי"ל ר"מ ור' יהודה הלכה כר"י ולכך אוקמא כר' יהודה כדי לאוקמא ברייתא זו כהלכתא הא עכ"פ לית הלכתא כברייתא זו דס"ל דשוכר כש"ח דהא קי"ל דהוה כש"ש או יש לפרש דברי התוס' דר"ל אמאי דחק לאוקמי הברייתא כר"י הא לית הלכתא כברייתא זו ולכך לא הו"ל לאוקמא כר"י דקי"ל בכ"מ הלכה כמותו והוי כאלו אמרו אמאי דחק לאוקמא ברייתא דלית הלכתא כוותה:

רש"י בד"ה איבעית אימא כו' טפי מר' מאיר כו' נ"ב ואפשר משום שבמקומות אחרים הלכה כר' יהודה לגבי ר"מ:

בד"ה אביי סבר כו' איסור מתרץ כו' כצ"ל והד"א:

גמרא מתיב רבא שאלה כו'. לכאורה היא היא הברייתא דמייתא לעיל רק שבטעות המעתיק נהפכו סדרן דב' בבות דסיפא:

גמ' שם אביי ס"ל כר"י כו' רבא ס"ל כריו"נ כו'. וכן איתא בתמורה (ה ב):

רש"י ד"ה תיובתא (בסופו). מהנך ברייתות. כצ"ל:

רש"י ד"ה אביי. מהיכא ילפי הני תנאי כו'. כצ"ל:

תד"ה אב"א. תימה כו'. עי' ב"ק (נז ב) תד"ה ואב"א דדבריהם שם עולין גם לכאן:

תד"ה הא. דע"ג הוי רחוק ממלאכה אחרת. כצ"ל:

דכתיבא בהדיא. שואל דכתיב ביה פטור בבעלים בהדיא קתני. מתניתין בבעלים פטור: [דאתיא מדרשא]. שאר שומרים דאית בהו פטור מדרשא לא קתני: הכא בברייתא גרסינן. שכרה ושכר בעליה עמה: במקום אחר. שלא במקום הפרה ובלבד שתהא מלאכתו של שואל או של שוכר: כש''ש דמי. ותנא שוכר בבעלים פטור וה''ה לשומר שכר אבל שומר חנם לא קתני: ותנא שומר חנם. שאף על פי שאין חיובו אלא פשיעה. פטור בבעלים: והוא הדין לשומר שכר. בין בפשיעה ובין בשאר חיובים: איבעית אימא. אי ניחא לך לאוקמא סתם ברייתא כר' יהודה טפי מר' מאיר אוקמא אשומר חנם וכר' יהודה כמו דמחליף רבה בר אבוה: לעולם הוא חייב. ואפילו בעליו עמו: עד שיהא בהמה ובעלים במלאכה אחת. כגון אם פרה היא יהא הבעל חורש בפרתו לצורך שואל בשדהו או אם חמור הוא יהא בעליו מחמר אחריו: דקמרפי ליה ואזיל קמה. חופר והולך בקרקע לפניה במרא תמיד לרפותה שהיא קשה: והא מדסיפא על גבה. ממש דתנא לה משום רבותא לאשמועינן דאפילו הכי חייב: רישא. מקום אחר נמי דנקט לה משום רבותא ואפ''ה פטור במלאכה אחרת: שאלה ואחר כך שאל בעליה. הואיל ולא הוי בשעת שאלה אע''פ שהיה בשעת שבורה ומתה. אפ''ה חייב דבעינן בעלים נשאלים בשעת שאילה דבהמה כדיליף לה לקמיה: באותה מלאכה. וכדאמר רישא דקאזיל ומרפי קמה וסיפא שמנהיגה במלמד הבקר דהוה ממש על גבה: אידי ואידי באותה מלאכה. ממש הוא מה לי מרפי קמה ומה לי מנהיגה: ועוד תניא. תיובתא לרב המנונא בסיפא דמילתא דאמר בעינן שיהא עמו משעת שאילה עד שעת שבורה: לומר לך היה עמו וכו'. והכי אשמועינן קרא בעליו אין עמו בשעת שאילה אף על פי שהיה עמו בשעת שבורה חייב ולקמן מתרץ מהיכא משמע ליה הכי: תניא אידך. היא היא אלא מר דריש בהאי משמעותא ומר דריש בהאי משמעותא ולא גבי הדדי תניא: תיובתא דרב המנונא. בתרוייהו מילתיה במאי דאמר אותה מלאכה בעינן אותביניה מברייתא קמייתא דקתני אע''פ שהבעלים עושין במקום אחר ובמאי דאמר עד שתהא עמו בשעת שבורה. הויא תיובתא מהך ברייתא: אביי סבר לה וכו'. השתא מהדר לפרושי מהיכא ילפי הני תנאי דבשעת שאילה בעינן ובשעת שבורה ומתה לא בעינן: אביי סבר כר' יאשיה. דאמר בעינן חלוק ואע''ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב דמי ולא משמע ליה לפרושי אחד אחד בפני עצמו בכל מקום שהזכיר שני דברים ופסק עלייהו דין או איסור: מתרץ לקראי. דלעיל: כרבי יאשיה. דמפרש דבשעת שאילה בעינן בשעת שבורה ומתה לא בעינן: ורבא מתרץ להו בתר דעתיה דרבי יונתן. דמשמע נמי אחד אחד לעצמו ומיהו אפילו הכי מצינו למילף שפיר דחדא מינייהו הוא דבעינן דתניא ותניא אידך לא גרסינן דבכל חדא מתניתא דלעיל שייכי תרוייהו קראי בדרשא אלא הכי גרסינן ומתרץ לה לקראי כר' יאשיה בעליו אין עמו טעמא דליתיה בתרוייהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם טעמא דאיתיה בתרוייהו וכו' והכי פירושו טעמא דליתא בתרוייהו שלא היה עמו לא בשעת שאילה ולא בשעת שבורה ומתה דעל כרחך לר' יאשיה אתרוייהו קאי דרישא איירי בשאלה ושבורה ומתה ועלה קאי ובעליו אין עמו ולר' יאשיה הכי קאמר בעליו אין עמו לא בזו ולא בזו כי היכי דמשמע ליה אשר יקלל את אביו ואמו עד שיקלל שניהם ה''נ משמע ליה בעליו אין עמו דהאי אין אתרוייהו קאי אינו בזו ואינו בזו הוא שלם ישלם הא ישנו באחד מהן לא ישלם: והא כתיב אם בעליו עמו. דמשמע נמי אתרוייהו ישנו בזו וישנו בזו הוא דלא משלם הא איתיה בחדא מינייהו משלם הא כיצד ע''כ יש בהן אחת שפוטרתו ויש בהן אחת שאינו פוטרתו ומאי היא שאלה פוטרתו שכירות אינה פוטרתו ולקמן פריך איפוך אנא:

איבעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה. תימה דאמאי דחק לאוקמי כר' יהודה דלית הלכתא כוותיה דקי''ל דשוכר כשומר שכר כדמשמע בריש המפקיד (לעיל דף לד.) ולקמן (דף צז.) גבי מרימר דאגר כודניתא לבי חוזאי ובכמה דוכתי.: הא מדסיפא על גבה רישא במלאכה אחרת. דאי במרפי ואזיל היינו ממש על גבה ותימה דמאי צריך לדקדק מכח סיפא בלא סיפא תיקשי ליה רישא דאי במרפי ואזיל היינו ע''ג ממש ומאי אפילו וכ''ת דמרישא גופא לא מצי למיפרך דאיכא למימר דהיא גופא אתא לאשמועינן דמרפי ואזיל הוי כע''ג אבל מסיפא פריך שפיר דאמאי נקט אפילו ע''ג אף על גב דלא מרפי ואזיל הא מרישא שמעינן לה דא''כ כי נמי תוקי רישא במלאכה אחרת תיקשי אמאי איצטריך סיפא אפילו הא מרישא שמעינן דמלאכה אחרת הוא כע''ג וי''ל דאי רישא במלאכה אחרת ניחא ליה דנקט בסיפא אפילו בעליה ע''ג לרבותא אע''ג דמרישא שמעינן כיון דע''ג הוי רחוק ממלאכה אחרת אבל אי רישא באותה מלאכה וכגון דמרפי ואזיל כיון דאשמעינן רישא דהיינו כע''ג תו לא הוה צריך למינקט בסיפא אפי' בעלים חורשים על גבה:

דף צה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד