בבא מציעא עד ע"ב

דף עד - ב

אמר מתרץ רבא:  ימות הגשמים איכא בינייהו.

ושלש מחלוקות בדבר: א תנא קמא סובר: שפוסק עמו על הזבל כל ימות השנה, בין בימות החמה ובין בימות הגשמים, אף על פי שאין לו למוכר זבל, מפני שהוא מצוי תמיד ^[70] [וחשוב "יש לו"]. ב רבי יוסי חולק על תנא קמא וסובר: שאינו רשאי לפסוק בין בימות החמה ^[71] ובין בימות הגשמים אלא אם כן היתה לו למוכר זבל [צבור] באשפה [מקום שצוברין בו את הזבל]. ג חכמים מתירים בימות החמה, שכולם יש להם זבל, שכבר נרקב ונישוף [משתפשף ברגלי אדם הדורסים עליו] בימות הגשמים ונעשה זבל, ואפילו אין לו, יש לאחרים. אבל בימות הגשמים אינו פוסק, הואיל ואינו נישוף עדיין, חשוב כ"אין לו" ^[72]

שנינו במשנה: ופוסק עמו כשער הגבוה:

ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא [תכשיטי הבנות] דבי חמוה, כלומר: אדם שמינהו חמיו שליח, לפסוק ולקנות תכשיטין, [וכבר יצא השער], ונתן השליח המעות למוכר כדי שיתן לו לכשיטין לזמן פלוני.

לסוף כשהגיע הזמן שצריך המוכר ליתן לו התכשיטין זל נדוניא הוזלו התכשיטין [משער שיצא], ורוצה השליח לחזור בו, משום שאין חמיו רוצה לקנותם כשער שיצא, אלא כשער הזול.

אתו באו, השליח וחמיו והמוכר לדין לקמיה דרב פפא,

אמר ליה רב פפא לשליח: אי פסקת עמו עם המוכר כשער הגבוה כלומר: שנינו במשנה "ופוסק עמו כשער הגבוה" [היינו שער הזול], שמותר לפסוק [אם יצא השער] שאם יוזל יותר משער שיצא, יתן לו כשער הזול, ולכן אמר לו רב פפא אם פסקת במפורש עם המוכר "כשער הגבוה", שקיל כהשתא טול הנדוניא מהמוכר כשער של עכשיו שהוא שער הזול, שהרי כך פסקת עמו, ואי לא ואם לא פסקת עמו במפורש על שער הגבוה, שקיל כי מעיקרא טול הנדוניא מהמוכר כשער הקודם, לפני שהוזל.

אמרו ליה הקשו לו רבנן בני הישיבה לרב פפא [על מה שאמר רב פפא] "ואי לא פסק שקיל כמעיקרא": וסברו בני הישיבה שכונת רב פפא שנוטל השליח כשער הקודם, ואינו יכול לחזור בו ולכן הקשו - הרי לא משך השליח את הנדוניא, אלא מעות נינהו מעות נתן למוכר, ומעות לא קנו וכסף בלא משיכה אינו קונה במטלטלין, ואם כן יכול השליח לחזור בו. ^[73]

אמר להו ענה לבם רב פפא: אנא נמי אף אני סובר כמותכם, ואין המקח קנוי, אלא לקבולי מי שפרע קא אמינא וכל דברי היו רק לענין שהחוזר זו מקבל עליו קללת מי שפרע. ואפרש את דברי: אי פסק השליח במפורש עם המוכר כשער הגבוה, והמוכר קא הדר ביה וחוזר בו המוכר מהתנאי, ואינו רוצה ליתן כשער הזול, מקבל עליה מוכר קללת מי שפרע.

אמר הקשה ליה רבינא לרב פפא, על מה שאמר רב פפא שאם לא פסק השליח במפורש עם המוכר על "שער הגבוה", יכול הלוקח לחזור בו ולקבל קללת מי שפרע, ומסתמך על המשנה שרק אם התנה השליח במפורש על "שער הגבוה" צריך המוכר ליתן "כשער הגבוה",

ועל זה הקשה רבינא: וממאי מנין לך שהמשנה שהצריכה לפסוק במפורש על "שער הגבוה", דרבנן [לעיל מד א, מז ב] היא, דפליגי עליה דרבי שמעון, דאמרי רבנן: מעות לא קנו, שהנותן מעות לקנות מקח, ולא משך, לא קנה, ויכולים הלוקח והמוכר לחזור בהם, ומקבל עליו החוזר קללת מי שפרע, ואפילו הכי סוברת משנתנו שאם הוזל השער בינתיים, דוקא אי פסק הלוקח עם המוכר במפורש כשער הגבוה, שקיל נוטל הלוקח כדהשתא כשער הזול, אבל אי לא פסק הלוקח עם המוכר במפורש עם המוכר "כשער הגבוה", שקיל נוטל הלוקח, כדמעיקרא, כשער הקודם, או יקבל מי שפרע,

דלמא, הרי אפשר לומר, שמשנתנו רק אליבא דרבי שמעון היא, דאמר: מעות קונות, שהנותן מעות לקנות מקח, ולא משך, קנה, ואין הלוקח יכול לחזור בו אפילו יקבל עליו מי שפרע, ורק המוכר יכול לחזור בו ויקבל מי שפרע ^[74]

ולכן אף במשנתנו, שמדובר שנתן מעות על מנת לקבל לאחר זמן, ובינתיים הוזל השער, דוקא כי פסק אם פסק הלוקח עם המוכר במפורש כשער הגבוה, שקיל נוטל הלוקח כי השתא כשער הזול, שהרי פסק כן במפורש, אבל אי לא פסק הלוקח במפורש "כשער הגבוה", שקיל נוטל הלוקח כמעיקרא כשער הקודם.

משום דקני להו זוזי. הואיל ומעותיו קנו לו, אינו יכול [הלוקח] יכול לחזור בו אפילו יקבל מי שפרע.

אבל לרבנן, יש מקום לחלק ולומר, שכל מה שאמרו רבנן מעות לא קונות, והחוזר בו [בין הלוקח בין המוכר] מקבל מי שפרע, זה רק באופן שלא נתן הלוקח מעותיו על מנת לקבל לאחר זמן ולא נשתנה השער, אבל משנתנו, שמדובר בה שלא נתן המעות על מנת לקבל עכשיו, אלא על מנת לקבל המקח לאחר זמן, ובינתיים הוזל השער, יש לומר, כי בין פסק הלוקח במפורש עם המוכר "כשער הגבוה", בין לא פסק הלוקח אם המוכר כ"שער הגבוה", שקיל, נוטל הלוקח כי השתא, כשער הזול.

והטעם: דדעתיה דאיניש אתרעא זילא. כי הנותן מעות, סתם, על מנת לקבל המקח לאחר זמן, על "שער הגבוה" הוא פוסק [ליטול בזול, אם יוזל בינתיים]. ואפילו לא התנה כן במפורש. ולכן אם המוכר מסרב ליתן לו כשער הזול, יכול הלוקח לחזור בו, ואפילו מי שפרע אין עליו [כדעת רבי יהודה במשנה [עב ב ^[1]], ואם כן קשה על רב פפא, שאמר אם לא פסק במפורש כ"שער הגבוה" וחזר בו הלוקח, מקבל הלוקח מי שפרע.

אמר ליה, תירץ רב פפא את קושית רבינא: אימור דאמר, מתי מצינו שאמר רבי שמעון שקנה הלוקח במעותיו ואינו יכול לחזור בו, דוקא בחד תרעא בשער אחד, כגון שלא נשתנה השער, או אפילו שנשתנה אלא שפסק הלוקח על מנת לקבל המקח מיד, והמתין, ובתוך כך הוזל השער, כי היות ופסק על מנת לקבל מיד, ודאי הוא שלא פסק על דעת שיוזל השער, אלא על שער שיצא.

אבל בתרי תרעא, בשני שערים, כגון: שיצא השער ופסק הלוקח עם המוכר על מנת לקבל המקח לאחר זמן, ובינתיים הוזל השער, שזהו האופן שדיברה בו המשנה, לא מצינו שאמר רבי שמעון שמעות קונות ואינו יכול לחזור בו, אלא מודה הוא לרבנן שיכול הלוקח לחזור בו, ואין עליו אלא מי שפרע, ואם פסק במפורש "כשער הגבוה" אין עליו אפילו מי שפרע [ואם חזר בו המוכר יש עליו מי שפרע], נמצא שמשנתנו אליבא דכולי עלמא היא, בין רבי שמעון ובין רבנן [שהרי לא מצינו מחלוקת בין רבנן לרבי שמעון "בתרי תרעא"].

ומוסיף רב פפא לחזק את דבריו: דאי לא תימא הכי, שאם לא תאמר כן [כדברי] שמודה רבי שמעון "בתרי תרעי" שיכול הלוקח לחזור בו ואין עליו אלא מי שפרע, אלא תאמר [כדבריך] שגם ב"תרי תרעי" סובר רבי שמעון שקנה הלוקח במעותיו, ואינו יכול לחזור כלל, נמצא [לדבריך] מי שפרע בלוקח, לרבי שמעון, לית ליה?! כלומר: וכי אפשר לומר שלרבי שמעון אין אופן שבו יכול הלוקח לחזור בו ואין עליו אלא מי שפרע?!

וכי תימא ואם תעמוד בסברתך ותאמר, הכי נמי!

אי אפשר לומר כן: והתניא שהרי שנינו בברייתא [מח א] שרבי שמעון עצמו אמר: מכל מקום, כך הלכה [שמהתורה מעות קונות]. אבל אמרו חכמים מי שפרע וכו'

ומפרש רב פפא: מאי מכל מקום? מהי כוונת רבי שמעון בברייתא שאמר "מכל מקום", שדברים אלו נראים שכוונתו לריבית, לאו, בהכרח, שכוונת רבי שמעון לומר דלא שנא לוקח ולא שנא מוכר! לרבות הלוקח, שדינו כמוכר [כי במוכר אין מחלוקת בין רבי שמעון לרבנן] שיכול לחזור בו, ויקבל עליו מי שפרע,

ואם כן, לכאורה נראים דברי רבי שמעון בברייתא שהם סותרים למה שאמר במשנה [מד א] שאין הלוקח יכול לחזור בו כלל, ואפילו אם יקבל עליו מי שפרע.

אלא בהכרח, כי קאמר רבי שמעון במשנה, רק בחד תרעא, אבל בתרי תרעי לא אמר [ודבריו בברייתא יתפרשו בתרי תרעי].

ומוסיפה הגמרא להקשות על דברי רב פפא, שאמר, אם לא פסק השליח במפורש עם המוכר "כשער הגבוה", וחזר בו הלוקח, מקבל עליו הלוקח מי שפרע, -

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ותיפוק ליה דשליח שוייה!

כלומר, במעשה זה שעשאו חמיו שליח לפסוק ולקנות נדוניא, ונתן השליח מעות ולא פסק "כשער הגבוה", והוזלה הנדוניא, אין על החוזר בו מי שפרע.

כי על השליח אין קללת מי שפרע, שהרי הוא רוצה לעמוד בדיבורו, אלא שהמשלח [חמיו] מעכבו, וחוזר בו. ^[2]

וגם על המשלח אין קללת מי שפרע - מפני שיכול לטעון כנגד השליח: רק לתקן שלחתיך, ולא לעוות, וכיון שהיית יכול לפסוק "כשער הגבוה", ולא פסקת כן, אין אתה שלוחי במקח זה.

ואם כן קשה על רב פפא, שאמר, הלוקח חוזר בו מקללת מי שפרע.

אמר ליה, תירץ לו רב אשי לרב אחא [ליישב דברי רב פפא]: בתגרא בסוחר, דזבין ומזבין שקונה ומוכר, כלומר, לא נעשה החתן שליח של חמיו ^[3], אלא חמיו פסק ^[4] לקנות מחתנו, וחתנו, שהוא סוחר, פסק עם אחרים [כדי למכור לחמיו], ובזה [החתן] משתכר.

מתניתין:

אף על פי שאסור להלוות סאה בסאה, אם לא יצא השער, מלוה אדם את אריסיו מותר לבעל שדה להלוות לאריסיו חטין, בחטין. על מנת שיחזירו לו חטין [אפילו אם יתייקרו]. לזרע, אבל לא לאכול. הלואה זו מותרת רק במלוה לאריס לצורך זריעת השדה, אבל אסור להלוותו חטין לאכול [על מנת שיחזיר לו חטין].

והוצרך התנא לשנות משנה זו, משום שהיה רבן גמליאל מחמיר בדבר, והיה מלוה את אריסיו חטין בחטין לזרע, ביוקר, אם בשעת הלואה חטין ביוקר, כגון שעמדה סאה בשני סלעים, והלוה להם סאה, והוזלו החטין בשעת פרעון ועמדה סאה בסלע.

או בזול אם בשעת הלואה חטין בזול, כגון: שעמדה סאה בסלע והלוה להם סאה, והוקרו חטין

בשעת פרעון ועמדה סאה בשני סלעים,

נוטל רבן גמליאל מהן מאריסיו כשער הזול. כלומר: [באופן א'] כשהוזלו החטין, נטל מהן רק סאה כשער הזול של שעת פרעון [אע"פ שבשעה שהלוה להן עמדה סאה בשני סלעים, ובשני סלעים אפשר לקנות עכשיו שתי סאין].

[ובאופן ב'] שהוקרו החטין, נטל מהן רק חצי סאה כשער הזול של שעת הלואה, שעמדה סאה בסלע, וחישב להן כאילו הלוה להן רק סלע [ולא סאה], ועכשיו, שהוקרו חטין, אפשר לקנות בסלע רק חצי סאה בלבד. ^[5]

ומשמיעה המשנה: ולא עשה רבן גמליאל מפני שהלכה כן, אלא שרצה להחמיר על עצמו. ^[6]

גמרא:

תנו רבנן: שנינו בברייתא. מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע. במה דברים אמורים שמותר לבעל השדה להלוות לאריסיו חטים לזרע, שלא ירד עדיין האריס לשדה לעובדה, בשום עבודה.

אבל אם כבר ירד האריס לשדה לעובדה, אסור לבעל השדה להלוותו אפילו לזרע.

שואלת הגמרא: מאי שנא, מה טעמו של ההבדל, שתנא דידן [במשנתנו] דלא קא מפליג, שאינו מחלק ומתיר להלוותו, בין ירד ובין לא ירד, ומאי שנא [ומדוע] תנא ברא [בברייתא] דקא מפליג, שהוא כן מחלק בין ירד האריס לשדה לעובדה, שאז מותר להלוותו, ובין לא ירד [שאסור].

אמר רבא: רב אידי אסברה [הסביר] ניהלי [לי] את ההבדל בין משנתנו לבין הברייתא:

באתרא [במקומו] דתנא דידן נהגו שאריסא יהיב נותן ביזרא הזרע [כדי לזרוע את השדה], ולכן לא חילקה המשנה, ומותר בין ירד ובין לא ירד, והטעם: כמה כל זמן דלא יהיב [האריס] ביזרא, מצי מסליק ליה. אפילו "ירד" האריס וחרש, יכול בעל השדה לסלקו, משום שאין לאריס זרע לזרוע, ומנהג המקום שהאריס נותן הזרע, ולכן כשנתן לו בעל השדה חיטין לזרע, אין זו הלואה [שאסורה משום שמא יתייקרו החטין], אלא תנאי בחלוקת התבואה בין בעל השדה לאריס,

ולכן, כי קא נחית, כשיורד האריס עכשיו לזרוע, לבציר [לפחות] מהכי קא נחית, כלומר: הרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו, על מנת שיטול פחות משאר אריסין, כשיעור הזרע שנתן לו בעל השדה, ובעל השדה נוטל בנוסף לחלקו, גם את הזרע שנתן לאריס.

באתרא [במקומו] דתנא ברא נהגו, כי מרי ארעא, בעל השדה, הוא זה שיהיב ביזרא, ובעל שדה זו שהיתה קרקע שלו יפה, שינה ממנהג העיר, והתנה עם האריס שהוא יתן את הזרע, ולכן מחלק תנא ברא: אי לא ירד עדיין, והתנה עמו כן, מותר, משום דמצי מסליק ליה, שיכול בעל השדה לסלקו [אם אין לאריס זרע], אם כן כי קא נחית [האריס], לבציר מהכי קא נחית [על דעת כן ירד] ואין זה הלואה אלא תנאי.

אבל אי ירד האריס על דעת מנהג המקום שבעל השדה נותן הזרע, ואחר כך התנה עמו כן, ונתרצה האריס [משום שנתן בעל השדה וכד'], דלא מצי מסליק, שלאחר שירד שוב אין בעל השדה יכול עכשיו לסלקו, הרי זו הלואת סאה בסאה, ואסור. ^[7]

תנו רבנן: אומר אדם לחבירו:

דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה. פרש"י שעשאו חמיו שליח לפסוק עמהם והא דאמרינן לקמן ותיפוק לי דשליח שויה פירש שאין כאן מי שפרע וכו' כדכתיב בפירושיו ותמה הוא אי לא אודועי שלי' למוכר דלצור' חמיו הוא לוקח אמאי לא מקבל שליח מי שפרע הא מוכר לדידיה זבין ולא לחמיו ומה עסקו עם חמיו וזה ודאי כיון שלא הודיעו אין עליו תורת שליח עם המוכר, ואי קס"ד דהכא בשהודיעו עסקינן לוקמא בשלא הודיעו' ולא היה צריך לאוקומה בתגרים י"ל אם ידוע בעדים שלקח במעותיו של חמיו ע"כ (שלמוכר יחזירם) [שעל המוכר להחזירם] כיון שלא עשה שליחותו עוד נראה מל' ר"ש דלעולם אין מי שפרע בשליח דמה בידו לעשות שב"ד מקללין אותו לומר שאין ב"ד אומרין לשליח קח ביוקר מן המוכר ותן למשלח בזול כדי שתעמוד בדבורך דלאו להכי נחת מעיקרא, ויפה כיון.
ורבינו הגדול כתב בהלכות וה"מ בתגרא וכו' אבל אי יהיב זוזי לבע"ה דאדעתא דמארי זוזי הוא דזבין שליחא שויא ומאי דזבן זבן ומחייב לקבוליה מיניה בתרעא דזבין ליה ואין הדבר הזה ברור אצלנו עד שראינו בפסקי הגאונים ז"ל שפי' שהוא נתן לחמיו מעות ליקח לו תכשיטין וקנאם ולבסוף זל נדוניא והחתן אינו רוצה ליקח אלא כשער של עכשיו וחמיו אינו רוצה ליתן אלא כשער היוקר שבו קבל המעות ודן רב פפא שיקבל עליו החתן מי שפרע ואקשי' ליה אמאי מקבל מי שפרע וכו' ובתר הכי אקשי' ותיפוק ליה דשליחא שויה וע"כ דחתן יקבל כשער שקנה לו חמיו שהוא שלוחו ואוקימנא בתגרא ונתבררו דברי רבינו הגדול ז"ל.
ומיהו לישנא דגמרא דקאמר יהב זוזי לנדוניא דבי חמוה לא דייקה הכי ואפשר לפרש דחמיו נתן מעותיו לחתן זה ליקח לו נדוניא ועכשיו אין חמיו רוצה לקבלה ולפיכך הקשו והרי יש לו לקבלה ע"כ כמו שקנה לו שלוחו דלאו בל כמיניה דלימא לשלוחיה קביל עליך מי שפרע ואהדר בך במוכר וגם זה כפי פיר' הגאונים והכל עולה לטעם אחד:

ההוא גברא דיהב זוזי אנדוניא דבי חמוה. פירש רש"י ז"ל שעשאו חמיו שליח לפסוק עמהם וזל נדוניא ורצה לחזור, שאין חמיו חפץ לקבלה בדמים הללו, ואמר לי רב פפא, אי לא פסקת כשער הגבוה קבל עליך מי שפרע, ואמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, ותיפוק ליה דשוייה שליח מעקרא, כלומר שחמיו עשאו שליח וחמיו חזר בו ומה בידו של זה לעשות שבית דין מקל(ק)לין אותו, וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא, דמציא אמר ליה היה [לך] לפסוק כשער הגבוה, ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ובדבר עיוות במה שהיה עליו לתקן לא היה שלוחו, ע"כ. ומכאן שאין שליח מקבל מי שפרע, ולא אפטרופא היכא דיהיב זוזי ולא משך וזל וכדמוכח בפרק קמא דקדושין. ושמעינן מינה, דהיכא דלא שינה שליח שליחותו וחזר בו המשלח השליח פטור, דמה בידו לעשות, אבל המשלח חייב, דדבורו של שליח דבורו של משלח הוא הואיל ולא שינה, ואינו יכול לטעון אתה קלקלת שליחותי. וכן כתב הראב"ד ז"ל.
עוד כתב הראב"ד ז"ל בענייני השליחות זה לשונו, כל מקום שהשליח משנה שליחותו השליח משלם והמעשה קיים, וזה דבר ברור הוא מכמה מקומות, ולא עוד אלא כל מקום שהוא קרוב לשנוי, כגון מעשה דאבימי בריה דר' אבהו (כתובות פה, א), דכיון דאמרי ליה שקול מינייהו שטרא, כיון דפשע ולא שקל שטרא מקמי דלא יהיב לידו זוזי, פושע הוא ומשלם, אבל היכא דלא שני ולא קרוב לשנוי, מעשיו בטלים לגמרי, ראיה לדבר, אלמנה שמכרה שוה מנה ודינר במנה שמכרה בטל (שם ק, א וע"ש בתוס'), ושליח כאלמנה (כתובות צח, א), ומההיא מילתא דקדושין (מב, ב), דאמרינן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח, ולא אמרן אלא דלא שוו שליח אבל שוו שליח לא, אמרינן ליה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי, כלומר שאינו נקנה מקח אלא מעשיו נמי בטלים, עד כאן לשונו.

כבר ביארנו במשנה שכל שיצא השער פוסק על השער הגבוה ואם הוזלו נותן לו המוכר כשער של עכשו עד תשלום דמיו ואם חזר בו מוכר מקבל מי שפרע ואם לא פסק על שער הגבוה והוזלו נותן לו כשער שלקח בו ואם היה הלוקח חוזר בו מקבל מי שפרע ואין אומרים שדעתו היה על שער הזול בד"א שפסק זה על דעת עצמו אבל אם היה שליח ששלחו בעל הבית לפסוק לו על הפירות ולא פסק כשעור הגבוה והוזלו והמשלח אינו רוצה לקבל אלא כשער הזול אף השליח חוזר ואין כאן מי שפרע לא לשליח ולא למשלח לא לשליח שהרי רוצה הוא לעמד בדבורו אלא שהמשלח מעכבו ולא למשלח שהרי יכול לומר לתקוני שדרתיך ולא סוף דבר כשידע המוכר על זה ששליח הוא אלא אפילו חשב עליו שלעצמו הוא לוקח הואיל ומ"מ נתברר אח"כ שבשליחות אחרים לקח והוא שאמרו כאן ותיפוק ליה דשליחא שווייה כלומר שבודאי אין אדם לוקח תכשיטין הצריכים לארוסתו על ידי עצמו ומה שאמרו הלוקח כלים מבית האמן כדי לשגרם לבית חמיו אותם הדברים נאמרו בסבלונות שהוא משלח אבל דברים הנקחים דרך תנאי ומן הנדוניא דרכם היה ליקחם על ידי אחד מבית הכלה מפני שהוא מתירא שמא אם יקחם הוא שלא בידיעתם לא יהו מתפייסים בהם ותירץ בתגרא דזבין ומזבין ואינו מקפיד בכך שאם לא יתפייסו מהם אף הוא לוקח לרצונם ומוכר את אלו כך יראה לי בפירושו:

ויש שואלין והלא בפרק גט פשוט אמרו במי שנתן מעות לשלוחו לקנות לו קרקע וקנאו שלא באחריות שהלוקח ר"ל השליח מעכבה לעצמו שלא באחריות וחוזר ומוכרה למשלחו באחריות ואף בזו היה לנו לומר שיעכב הוא לעצמו כשער המקח וישלים הוא לשולחו כשער של עכשו אם הוזלו או יקבל עליו מי שפרע ותירצו בה שלא הודיע זה למוכר שהוא שליח וזו השנויה כאן בשהודיעו שהוא שליח ועל דעת כן מכרה לו ויודע הוא שהמשלח יכול לומר לתקוני שדרתיך וכו' ואע"פ שזה טעם נכון בזו אין אנו צריכים לה ואף בשלא הודיעו חוזר כמו שביארנו שאין מי שפרע למי שרוצה לעמוד בדבורו אלא שאחר מעכבו ואינה דומה לאותה שהזכרנו שמאחר שקנאה בפירוש המכר קיים על כל פנים ואפילו הודיעו אבל זו שאין כאן קנין גמור אלא למי שפרע אף בלא הודיעו אין כאן מי שפרע שהרי אינו חוזר בדבורו:

גדולי הפוסקים נוטים לדעת אחרת לומר שכל שלקח בשליחות ולא שינה בשליחותו על השולח לקבל כל מה שעשה והמשלח מקבל עליו מי שפרע ואין אומרין לתקוני שדרתיך הואיל ולא שינה בשליחותו ואינו דומה לאותו שלקח שלא באחריות מפני שזה פושע היה שהתנה בפירוש שלא באחריות הוא לוקה שאלו לקח בסתם היינו אומרים אחריות טעות סופר הוא אבל זה שלקח בסתם ולא הלך אחר ניגרי ברייתא לפסוק כשער הגבוה אין זה פושע נמצא שהלוקח על ידי שליח לדעת ראשון אין אחד מהם מקבל מי שפרע הואיל ויש לומר בו כלל לתקוני שדרתיך וכו' ולדעת שני המשלח מקבלו אם לא שינה ודוקא בשליח גמור אבל אם אינו שליח גמור אלא שמסר מעות לתגר שהוא רגיל ליקח לעצמו וכשאדם אומר לו הריני צריך לדבר פלוני הוא לוקח מעות וקונה לעצמו ומראה להם ואם נאה להם לוקחים וזה מסר על דעת כן מעות לתגר ולקח לו התגר וחזרו בהם אם התגר חוזר מקבל מי שפרע מצד המוכר ואם המשלח חוזר מקבלו מצד התגר ועל דרך זה אתה מפרש ותיפוק לי דשליחא שוייה:

גדולי המפרשים נוטים לומר שכל שהשליח משנה בשליחותו שליח משלם ומעשה קיים ואף בקצת שנוי כגון מה שהתבאר בכתבות בזה שאמרו לו הב שטרא והב זוזי והיפך ומסר המעות קודם שיקבל השטר שחייבוהו לשלם אבל כל שאין שם שנוי כלל ויש שם דבר שהורע בשליחותו מעשיו בטלים לגמרי בטלים הם אצל המשלח שהרי לתועלתו שלחו ולא נתקיימו אצל המוכר שהרי מ"מ לא שינה בשליחותו ואין להפסדו בכלום והוא שאמרו באלמנה שמכרה שוה מנה ודינר במנה שמכרה בטל ושליח כאלמנה וכן באחים שחלקו שהם בדיני אונאה שאם מנו שליח על כך אין המקח נקנה כלל ולדעת זה מה ששאלו בכאן באחד שפסק על תכשיטי ארוסתו ולא פסק כשער הגבוה והוזלו דתיפוק לי דשליח שוויה פירושו שיהו מעשיו בטלים לגמרי ואין כאן מי שפרע לאחד מהם:

גאוני הראשונים שבספרד פירשו ותיפוק לי דשליח שוייה חתן זה לחמיו לקנות לו והואיל ומשך משעת היוקר אם הוזלו לבסוף לצרך חתן הוזלו והרי חמיו של זה משך בשליחותו וכל שמשך שלוחו בשבילו קנה ותירץ על חמיו שתגר היה ולקחן לעצמו ואם היה יכול למכרן ביותר מוכרן ואע"פ שאין פירוש זה נכון למדת מדבריהם שכל שמשך שלוחו בשבילו קנה:

כבר ביארנו בפרק הזהב שזה שאמרו מעות אינן קונות אלא שמקבל עליו מי שפרע לא סוף דבר בשחזר בו שלא בסבה כגון שלא נשתנה השער אלא אף בחוזר מחמת שנוי שער וכן לענין גמר המקח בדברים שיש בו חסרון אמנה אין בו חלוק בין נשתנה השער ללא נשתנה ויש חולקין בזו כמו שביארנו שם:

טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית שהזהב אצל מטלטלין מטבע הוא ויש חולקין בה וכבר ביארנוה בפרק הזהב:

המשנה העשירית והכונה לבאר בה ענין החלק השמיני והוא שאמר מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע אבל [לא] לאכול שהיה רשב"ג אומר מלוה את אריסיו חטים ביוקר והוזלו או בזול והוקרו נוטל מהם כשער הזול לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו אמר הר"ם ובלבד שיהא המנהג באותו מקום שיתן האריס הזרע שהרי בעל השדה עושה עמו חסד במה שמלוה לו אבל אם היה המנהג שיתן בעל השדה הזרע אסור להלוותו חטים בחטים אלא אם האריס הזורע לא התחיל עדין בעבודות השדה אבל אם עבד בשדה שום עבודה ואפילו דבר מועט אסור שילוה לו לפי שכבר נתקיימה האריסות ולא יוכל בעל השדה לסלקו מן האריסות ונתחייב לתת הזרע ר"ל בעל השדה:

אמר המאירי מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע אבל לא לאכול ר"ל שאע"פ שנאסרה סאה בסאה מלוה אדם לאריסיו לצורך זריעה ויכול האריס לפרעם לו אע"פ שהוקרו ודבר זה פירשוהו בגמ' בדרך זה שאם היה המנהג במקום זה שהאריס נותן הזריעה ואריס זה אין לו עכשו במה לזרוע והרי ביד בעל הקרקע לסלקו כל זמן שלא נתן בין שירד אריס זה לעבודת הקרקע בין שלא ירד מותר להלות לו סאה וליטלה לגרן שעל דעת זה הוא יורד לעבודת הקרקע שיטול מחצה פחות סאה ומ"מ אם נהגו במקום זה להיות בעל הקרקע נותן את הזרע אם לא ירד עדין והתנה עמו שיתן האריס את הזרע שלא כדרך האחרים מותר אף הוא על דעת כן ירד ואם ירד על דעת אנשי העיר ואח"כ התנה עמו כן הרי על דעת מחצה לגמרי ירד והרי זה סאה בסאה ואינו מלוהו אלא על הדרכים שהותרה בהם הלואת סאה בסאה כמו שהתבאר וכן אסור להלוותם לאכל כשאר בני אדם וכשהיה רשב"ג מלוה אריסיו וכו' כלומר שהוצרכנו במשנה זו ללמוד היתר זה מפני שהיה רשב"ג מחמיר בכך ליטול מהם כשער הזול אם הוקרו ואין הלכה כן אלא כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה וגדולי המפרשים כתבו דוקא שלא זקפן עליו במלוה אלא שבעל הבית נוטלה מן הגרן אבל אם זקפן עליו במלוה וקבע לו זמן לגרן אם הוקרו אסור כדין סאה בסאה:

וענין סאה בסאה פירשו בה בגמרא שאם הלוה סאה וקצץ לה דמים נוטל דמים שקצץ שזה מכר הוא ובין הוזלו בין הוקרו נותן דמים ואם לא קצץ דמים אלא סאה בסאה גמורה אם הוזלו נותן חטיו ואם הוקרו נותן דמיהם בשעת המקח אלא אם כן הלוהו על שער שבשוק או על אחד מן הדרכים שסאה בסאה הותרה בהם:

המשנה האחת עשרה והיא גם כן מענין החלק השמיני והוא שאמר לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטים ואני נותן לך לגרן אלא אומר לו עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח והלל אוסר וכך היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנו בדמים שמא יוקירו חטים ונמצאו באות לידי ריבית אמר הר"ם אין הלכה כהלל אלא לווין סתם ופורעין סתם ובלבד שיהא אצלו כל שהוא מאותו המין או יקח ממנו על שער שבשוק אבל אם היה אצלו ולא פירש עליו אם הוקרו החטים יפרע כמו שהיה שוה בשעת ההלואה ואם הוזלו יפרענו כשיעור מה שהלוה לו:

אמר המאירי לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטים ואני אעלה לך בגרן ר"ל שאין לו עכשו ומיעד לו זמן לגרן שכל שאין לו אסור אלא אם כן על שער הקבוע כמו שהתבאר אבל אם יש לו אומר הלוני עד שיבא בני או שאמצא מפתח וכן הלכה וגדולי המחברים פירשו שאפילו יש לו כל שאמר לו לגורן או שנקבע לו זמן אסור ויש חולקין בה כמו שכתבנו למעלה:

לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנה דמים שאם הוקרו תשלם לה כמה שקצץ בה ואין הלכה כדבריו והככרות הואיל ודבר מועט הוא ואין הלואתם מצויה אלא ליום או יומים אין לחוש בהם לשנוי שער ועוד שהרי מצויים אצל הכל והרי הוא כיש לו ולא עוד אלא שאף הקמח נדון כיש לו שאין מחוסר אלא שתים שהרי אף סאה בסאה אינו אלא איסור חכמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה. פירש רש"י שעשאו חמיו שליח לפסוק עמהם. והא דאמרינן לקמן ותיפוק לי דשליח שויה פירוש שאין כאן מי שפרע וכו' כדכתיב בפירושיו ותימה הוא אי לא אודועי שליח למוכר דלצורך חמיו הוא לוקח אמאי לא מקבל שליח מי שפרע הא מוכר לדידיה זבין ולא לחמיו ומה עסקו עם חמיו וזה ודאי כיון שלא הודיעו אין עליו תורת שליח עם המוכר ואי קסלקא דעתך דהכא בשהודיעו עסקינן לוקמא בשלא הודיעו ולא היה צריך לאוקמוה בתגרי ויש לומר אם ידוע בעדים שלקח במעותיו של חמיו על כרחך שלמוכר יחזירה כיון שלא עשה שליחותו עוד נראה מלשון רש"י דלעולם אין מי שפרע בשליח וכו' ויפה כוון ורבינו הגדול כתב בהלכות והני מילי בתגרא וכו' אבל אי יהיב זוזי לבעל הבית דאדעתא דמארי זוזי הוא דזבין שליחא שויה ומאי דזבן זבן ומחייב לקבוליה מיניה בתרעא דזבין ליה. ואין הדבר הזה ברור אצלנו עד שראינו בפסקי הגאונים ז"ל שפירשו שהוא נתן לחמיו מעות ליקח לו תכשיטין וקנאם ולבסוף זל נדוניא והחתן אינו רוצה ליקח אלא כשער של עכשיו וחמיו אינו רוצה ליתן אלא כשער היוקר שבו קבל המעות ודן רב פפא שיקבל עליו החתן מי שפרע ואקשינן ליה אמאי מקבל מי שפרע וכו'. ובתר הכי אקשינן ותיפוק ליה דשליחא שויה ועל כרחך דחתן יקבל כשער שקנה לו חמיו שהוא שלוחו ואוקימנא בתגרא. ונתבררו דברי רבינו הגדול ז"ל ומיהו לישנא דגמרא דקאמר יהב זוזי לנדוניא דבי חמוה לא דייקא הכי. ואפשר לפרש דחמיו נתן מעות לחתן זה ליקח לו נדוניא ועכשיו אין חמיו רוצה לקבלם ולפיכך הקשו והרי יש לו לקבלם על כרחו כמי שקנה לו שלוחו ולאו כל כמיניה דלימא לשלוחיה קביל וליך מי שפרע ואהדר בך במכר. וגם זה כפי פירושי הגאונים והכל עולה לטעם אחד. הרמב"ן ז"ל.
וכן כתב הרמ"ך וזה לשונו: רבינו חננאל כתב דחתנא הוא דשדריה לחמוה למזבן ליה נדוניא ויהב ליה זוזי השתא למזבנה וזבנת השתא ביוקרא ובתר הכי כי יהבה לחתנא זל נדוניא ואמר ליה מתנא לא מקבילנא לה אלא בדמי דשיה השתא. ואסיקנא דאי חמוה תגרא הוא דעביד דזבין מהאי ומזבין להאי אמרינן דהכי נמי כי זבין הך נדוניא לאו אדעתא דחתנא זבנה אלא אדעתא דנפשיה הוא דזבנה והוה בדעתיה דאי משכח ביה רווחא דליזבנה לאיניש אחרינא הילכך אי זל ברשותיה דחמוה זל ולית ליה לחתנא למשקלה. ואף על גב דלא פסק חתנא בהדי חמוה מעיקרא דליזבין ליה כשער הגבוה שהוא שער הזול לא לישקלה לההוא נדוניא מיניה כשער היוקר שעבר אלא כשער הזול של עכשו והיינו הוא דאקשי רב אחא בריה דרבא לרב אשי ותיפוק ליה דשליחא שוייה כלומר החתן לחמיו וכי קנה חמוה בשליחותיה דחתניה כמאן דקנה איהו גופיה דמי וכיון דלא פסק איהו בהדיא דלפסוק כשער הגבוה לאו פשיעה דשליח הוא ולשקול משלח כשער של מעיקרא או לקביל מי שפרע משלח אבל שליח לית ליה דלקבליה ומשני בתגרא דזבין ומזבין כדפרישית. אבל היכא דלאו תגרא הוא אמרינן שליחא שוייה ומאי דזבן זבן ומיחייב חתנא לקבולי ההיא נדוניא מיניה בהנהו דמי דזבנה איהו מיניה דמוכר ולא מצי הדר ביה ואי בעי למהדר בעי לקבולי מי שפרע דכיון דלאו תגרא הוא שליח הוא דשוייה ומאי דזבן זבן וכמאן דקנה איהו גופיה דמי כיון דלא שני בשליחותיה כלל ואי אתני בהדיה דליזבון כשער הגבוה שהוא שער הזול בהא ודאי אית לן למימר דהכל לפי תנאו ולא מקבל ליה מיניה אלא כשער הזול אף על גב דלא שני בשליחותיה ואי אמרת דאיהו פסק בהדי חמוה דלפסוק בהדיה דמוכר כשער הזול ולא עבר הכי לא משכחת שני בשליחותיה טפי מהאי ואית לן למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובכהאי גוונא בכל שליחא נמי הכי דיינינן דינא. ואיכא מאן דפריש לה לשמעתא הכי ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה. פירוש ההוא חתנא דשדריה חמוה למזבן נדוניא לברתיה ויהב זוזי אנדוניא לסוף זל נדוניא. הכי דינא אי האי חתנא תגרא הוא דעביד דזבין אדעתא דנפשיה לית ליה לחמוה לקבולי ההוא זבונא כשער היוקר בין אודעיה ההוא חתנא למוכר דשליחא הוא בין לא אודעיה ואף על גב דלא אתני חמוה בהדיה למפסק כשער הגבוה שקיל חתנא מיניה דמוכר כמה דאתני איהו בהדי מוכר אף על גב דאודעיה דלחמוה הוא דזבין וחמוה לא שקיל מיניה מידי דכיון דתגרא הוא אדעתא דנפשיה קא זבין ולאו אדעתא דחמוה זבין והא דאמר ליה הכי לזרוזיה הוא דקאמר ולאו תנאה הוא וצריך עיון כיון דאתני בהדיה אמאי לא ליפסיד מתנא. ואי לאו תגרא דעביד למזבן אדעתא דנפשיה הוא שליחא הוא דשוויה חמוה הילכך אי לא שני בשליחותיה מחייב נמי לקבולי חמוה מיניה בתרעא דזבן איהו ולא מצי חמוה למימר ליה היה לך לפסוק כשער הגבוה כיון דלא אתני איהו בהדיה הכי. ואי בשליחותיה דחמוה שני אמר ליה דלפסוק כשער הגבוה ולא אתני ואודעיה איהו למוכר דשליחא דחמוה הוא ואדעתא דחמוה הוא דקא זבן אף על גב דלא זל אלא פורתא אפילו פחות משתות ואפילו בכל שהוא נמי מצי הדר ביה. ואי לא אודעיה חתנא למוכר דשליחא הוא ושני בשליחותיה דלא פסק כשער הגבוה שני לנפשיה ושקיל איהו מיניה כשער היוקר ויהיב איהו לחמוה כשער הזול כמה דפסיקה בהדיה דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. והכל עולה לענין אחד. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל: ותיפוק ליה דהאי חתן שליח שווייה לחמיו וקנה לו וברשות החתן הם. ומפרקינן חמיו זה אינו בעל הבית שיכול לומר לחתן כל תכשיטין שקניתי לך קניתים אלא תגר הוא שקונה ומוכר לומר עכשיו כי בעת שקנה אדעתא שאם יבא מי שיתן לו בהן ריוח הוא ימכרם לו ולאו אדעתא דחתן קנאם לפיכך דן רב פפא עליו כך. וקיימא לן כוותיה דהא רב אשי דהוא בתרא מתרץ כוותיה. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יהונתן: ומקשה ואמאי איכא מי שפרע על השליח דהיינו החתן דהא מצי למימר בעל המעות דזהו חמיו לתקוני וכו'. ומשום הכי מוקי לה בתגרא דזבין ומזבין לנפשיה כלומר זה החתן לאו שליח הוא מן חמיו. אלא בעל דבר הוא שכבר פסק עם חמיו ונתפשר חמיו עמו במעות וחתנו פסק עם אחרים ועתה מתחרט על כן אי לא פסק כשער הגבוה ורוצה לחזור בו ראוי לקבל עליו מי שפרע דאי הוה שליח ליכא עליו ולא על משלחו כלל מי שפרע ומשום הכי אין על מי ששלחו דהיינו חמיו לקבל מי שפרע דמצי למימר ליה הוה לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך וכו' ועל השליח נמי מה בידו לעשות שבית דין מקללין אותו שהרי הודיעו זה השליח שלא לצורך עצמו היה קונה זו הנדוניא אלא בשליחות חמיו. אבל אם זה השליח קנה מן החנוני ולא הודיעו שלצורך אחר הוא קונה ולא נתזלזל השער שאין להאשימו על דבר מיחייב לקבולי עליה בעל הבית ששלחו בתרעא דזבין ליה ואי בעי למהדר מקבל עליו מי שפרע כיון דלא שני בשליחותיה. אבל היכא דשני בשליחותיה או פשע שלא התנה מה שראוי להתנות ואי קרקע הוה ולא התנה עמו שיכתוב לו אחריות מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך וכו' והוא דידע המוכר שלצורך אחר קונה אותו ואם לא ידע יתקיים המקח ביד השליח וישלם השליח לשולחו מה שהפסידו או יחזיר לו מעותיו. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד: ההוא גברא דיהיב זויי לנדוניא דבי חמוה. פירוש אמר ליה חמיו קנה לנו בגדים לנדוניא לבתי או שנתן לו חמיו מעות או שאמר לו קנה לך משלך ואני אפרע לך והלך זה החתן ונתן המעות לתגר וקנה הבגדים שיקת אותם בשעת נישואין ובין כך ובין כך הוזלו הבגדים והיה רוצה זה לחזור בו אם לא יתנו לו כשער הזול לפי שלא היה חמיו גם כן רוצה לקבל כי אם בשער הזול ועל כן אמר לו רב פפא לא אתה ולא חמיך אם לא פסקתם כשער הגבוה אין אתם יכולים לחזור בלא קבלת מי שפרע ואמר ליה רב פפא אם פסק זה עמהם שיתנו לו כשער הגבוה ואם אינם רוצים לתת ורוצים לחזור מן המכר יקבלו עליהם מי שפרע ואם לא פסק והוא רוצה לתזור בה יקבל מי שפרע וכן חמיך עמך. והקשו עליו ומאי דעתא כתנא קמא דרבי יהודה דאמר צריך שיפסוק כשער הגבוה וממאי דתנא קמא דרבי יהודה רבנן היא דאמרי לוקח נמי יכול לחזור בו כמו המוכר ואפילו הכי צריך לפסוק כשער הגבוה ודילמא לעולם לדעת רבנן כיון דאיהו נמי מצי הדר ביה בנתינת מעות אינו צריך לפסוק שאף על פי שלא פסק כמי שפסק דמי ואם לא יתנו לו וחוזר בו אפילו מי שפרע ליכא. אלא מאן תנא קמא דרבי יהודה רבי שמעון דאמר לוקח אינו יכול לחזור בו דלא סבירא ליה כשם שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו משיכה בלקוחות וכיון דלגבי לוקח המקח קיים אם פסק כשער הגבוה שקיל כדהשתא ואי לא שקיל כדמעיקרא בעל כרחו שהרי אצלו המקח קיים וחזק כאלו משך. זהו לדעת רבי שמעון ואין הלכה כרבי שמעון. הילכך אי בעי הלוקח למהדר ביה מצי הדר ביה ואין לו מי שפרע ולא עוד אם הם לא יתנו וחוזרין בהם עליהם לקבל מי שפרע דדעתיה דאיניש אתרעא זילא ולפיכך הוא ממתין בלקיחת המקח ואינו מקבלה מיד. והשיב רב פפא וליהוי נמי תנא קמא דרבי יהודה רבי שמעון הלא בתרי תרעי שוה הוא לרבנן שיוכל גם הלוקח לחזור בו ואפילו הכי קתני שצריך לפסוק כשער הגבוה דאי לא תימא הכי וכו'. ותיפוק ליה דשליח שוייה וכל מה שעשה על דעת שלהם עשה דאם לא שינה בשליחותו עליהם לקבל כל מה שעשה ואם כן אין עליו מי שפרע כי אם עליהם ודבורו הוא דבורם והחתן לא היה חוזר אלולי כי חמיו לא היה רוצה לקבל כמעיקרא ואם כן עליהם לקבל מי שפרע. ויש עוד לומר שאף עליהם אין מי שפרע שיכולין הן לומר סבורים היינו שיפסוק כשער הגבוה דרך פקח לתקן שליחותו ושני ליה כי זה החתן תגרא הוא ואדעתא דנפשיה זבן ומזבין הילכך איכא עליה מי שפרע לגבי מוכר ולחמיו נמי מי שפרע עם החתן זהו דרך ה"ר יצחק. ואין דעתי נוחה כי לפי דעתי פושע היה כשלא פסק עמהם כשער הגבוה ולתקוני שדריה ולא לעוותי כההוא עובדא דההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא זבן לי ארעא אזל זבן לה שלא באחריות וחייביה רב נחמן למזבניה ולזבוני לה באחריות. ואיכא למימר דהתם ודאי פשיעה הוי דאתני בהדי מוכר שלא באחריות דאי בסתם הוה זבין הא אמרינן אחריות טעות סופר הוא אבל הכא כי זבן סתם ולא פסק כשער הגבוה לאו עוותי הוא. עוד אני מוסיף לבאר כי כל מקום שהשליח משנה בשליחותו השליח משלם והמעשה קיים וזה דבר ברור הוא מכמה מקומות ולא עוד אלא כל דבר שהוא קרוב לשינוי מעשה כגון מעשה דאבימי בריה דרבי אבהו כיון דאמרי ליה שקול מינייהו שטרא כיון דפשע ולא שקל שטרא מקמי דליתב להו זוזי פושע הוי ומשלם אבל היכא דלא שני ולא קרוב לשינוי מעשיו בטלים לגמרי וראיה לדבר אלמנה שמכרה שוה מאה ודינר במאה שמכרה בטל ושליח כאלמנה ומההיא מילתא דקידושין אמר רבא האחין שחלקו הרי הם כלקוחות פחות משתות נקנה מקח ולא אמרן וכו' אבל שוו שליח לא דאמר ליה לתקוני שדרתיך וכו' כלומר שאילו נקנה המקח אלמא מעשיו בטלים. מעתה מה שהקשה בכאן ותיפוק ליה דשליח שוייה רצה לומר שיהיו מעשיו בטלים לגמרי ואין לו על החתן ולא על חמיו מי שפרע לפי שאין מעשיו כלום שהרי לא שינה בשליחותו ושני ליה בתגרא וכו' ויש על החתן מי שפרע כנגד המוכר ועל חמיו מי שפרע כנגדו וזהו עיקר עד כאן ובנוסחא אחרת מחידושי הראב"ד נמצא כתוב ועל חמיו מי שפרע כנגדו. ועם כל זה הפירוש הראשון עיקר לפי שאין כאן טעות לשליח כדי לבטל מעשיו לגמרי ואינו דומה לכל אלה. עד כאן.

אבל רבנן בין פסק בין לא פסק שקיל כי זולא דהשתא. כלומר ואם חזר בו אין עליו מי שפרע דדעתיה דאיניש אתרעא זילא. ואם תאמר והלא מוכח בפרק הזהב גבי מילתא דרב כהנא דאף על גב דנשתנה השער איכא מי שפרע. יש לומר דהתם בלוקח לקבל מקחו לאלתר אבל מקדים מעות לקבל המקח לאחר זמן דעתיה אתרעא זילא וכן פירש רש"י ז"ל. ואם תאמר מאי שנא דסבירא ליה דלרבנן איכא הפרישא בשינוי תרעא ולא לרבי שמעון. ויש לומר דלרבי שמעון כיון דמעות דהשתא סבירא ליה דמעות קונות לגבי לוקח שאינו יכול לחזור בו מיד נגמר המכר ולית לן למיחש לשינוי תרעא וכי זל ברשותיה דלוקח זל אבל לרבנן שאין מעות קונות אלא לענין מי שפרע סברא הוא כי לכך לא קנה לאלתר משום דדעתיה אתרעא זילא ומשום האי טעמא היה מסתגר ליה לרבינא לאפוקי מתניתין מדרבנן ולאוקומה כרבי שמעון דלית הילכתא כוותיה ובתוספות כתבו עוד טעם אחר למאי דמוקי לה כרבי שמעון משום דבמתניתין לא קתני אלא תרי פלוגתי ואי מוקמינן מתניתין כרבנן שלש מחלוקות בדבר דאלו לרבי שמעון קנה לוקח לגמרי ואינו יכול לחזור בו כלל ולרבנן חייב לקבל מי שפרע ולרבי יהודה יכול לחזור בו בלא מי שפרע הילכך מוקמינן לתנא קמא כרבי שמעון ואמרינן דרבי יהודה דפליג במתניתין היינו רבנן דפליגי עליה דרבי שמעון דסבירא ליה דבתרי תרעי כהאי גוונא ליכא מי שפרע. ומהדרינן דלרבי שמעון נמי כל היכא דאיכא שינוי תרעא כהאי גוונא דעתיה אתרעא זילא ואין מעות קונות אפילו ללוקח אלא לענין מי שפרע בלבד. ומעתה לית לן לאוקומי מתניתין כרבי שמעון אלא כרבנן דהלכתא כוותייהו דהא אין כאן אלא שתי מחלוקות בדבר זה דרבי שמעון ורבנן דידיה סברי כתנא קמא דהכא דבהא לא נחלקו רבי שמעון ורבנן דידיה כלל ורבי יהודה פליג אתרווייהו וסבירא ליה דבשינוי תרעא כזה אפילו מי שפרע ליכא וכיון דכן הכי עדיף לאוקומה אף כרבנן מלאוקומה כרבי שמעון דוקא דלית הילכתא כוותיה. דאי לא תימא הכי פירוש לא דאזלת בתר סברא דלעיל דלרבי שמעון כיון דמעות קונות אפילו בשינוי תרעא גומר ומקנה. דעתיה דאיניש אתרעא זילא וכו'. פירוש דכיון דידע דמעות אינם קונות לא גמר ויהיב כפי שער של עכשיו בין יזולו בין לא יזולו אלא אתרעא זילא יהיב דמים. אי נמי יש לומר דלעולם אפילו אי אמרת קנו יהיב אתרעא זילא אלא דלאו כל כמיניה כיון שלא פירש וקנו לו מעותיו אבל הכא כיון דידעינן דדעתיה בהכי די לפוטרו ממי שפרע דהא לפי סברתו לא משנה בדיבוריה. בתרי תרעי לא אמר וכו' פירוש וטעמא דרבי שמעון דכיון דתקינו רבנן למוכר ומוכר פשיטא דחוזר אם ישתנה השער אף על זה תקנו כיון שדעתו מעיקרא אתרעא זולא ומכל מקום לא הקילו עליו ואף על גב דדעתיה אתרעא זילא ליפטר ממי שפרע יותר ממכרה. שיטה.
ותיפוק ליה דשליח שוויה עיקר הפירוש למה ליה למפטריה ממי שפרע משום דאיכא שינוי תרעא ומאן דמחייב ליה מי שפרע היכי הוה אפשר לחיוביה כלל דהא שליחא הוא וכל שליח שחוזר בו מפני שאין משלחו מתרצה במקח ההוא אין לנו לחייבו מי שפרע ולקללו שהרי אין הדבר בידו ולמשלח נמי אין לחייבו מי שפרע כיון דהוא עצמו לא לקח וכל שכן בזה שטוען שפשע שלוחו בשלא פסק כשער הגבוה. ולא מיבעיא אם הודיע השליח למוכר שהוא שליח אלא אפילו לא הודיעו כן כיון שנתברר לנו שהוא שליח ואינו חוזר בו מדעתו אין לנו לחייבו מי שפרע כלל ולא שיקחנו לעצמו כההוא עובדא דגברא דזבן ארעא שלא באחריות דפרק מי שמת שלא החמירו כל זה לענין מי שפרע. ומהדרי דאין הכי נמי הכא האי חתנא לנפשיה זבן וכספסירא דזבן ומזבין וכן הלכתא. הריטב"א.

וזה לשון שיטה: ותיפוק ליה דשליח שווייה. מבין ריסי עיני רש"י משמע דהכי נמי הוה פריך אפילו אי מעות קונות דלא קני דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולעשות שלית לא עשאו. ויש לפרש דלעולם אי קנו קני ולא יכול למהדר ביה שום אחר מהם כיון שלא פירש בפירוש ושאני הכא דלא יפטור ממי שפרע כי די בכל דהו. ופירוש ותיפוק ליה כלומר אפילו תימא רבנן היא מכל מקום הכא פטור ממי שפרע כיון דשליח הוא וזה נראה לי עיקר וצ"ת. שיטה.

כתוב בספר המאור ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא וכו'. ומה שדן רב פפא עליו להחמיר לא נפסד חמיו וכו' עד לפרש הדין ולומר כן וכו' וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם השם הוא יודע כי לא אבין את דבריו דמאחר שאין הפרש בדבר לא לגבי חתן ולא לגבי חמיו כי חתן לעולם מקבל מי שפרע אם יחזור בה וחמיו לעולם אינו חוזר נפסד אם כן למאי הילכתא אקשי ליה תיפוק ליה דשליח שוויה ולמאי הלכתא שני ליה בתגרא וכו'. ואני כבר פירשתי על דרך הרב ז"ל.
ולענין מי שפרע לשליח שאם היה שליח אין עליו מי שפרע כי לא שנה בשליחותו אלא אם כן הזכיר לו שער הגבוה והוא שכחו. והרוצה לעמוד על העיקר יעיין בפירושנו. עד כאן.

כתוב בספר המאור תנו רבנן מלוה אדם את אריסיו וכו'. איכא דקשיא ליה ברייתא דמפליג בין ירד ללא ירד להא דתנן מפריז על שדהו ואין חוששין משום אבק רבית וכו' וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם דרמא האי לא חש לקימחיה דהא קתני התם ואפרנסה דבשבח השדה קא מפיק להו. ועוד דהתם המוכר הוא מטריח על בעל השדה להלוות לו אבל הכא בעל השדה הטריח על האריס ליתן הזרע שלא כמנהג המקום ואם הלוהו לא די לו שמפחיתו על הזרע אלא שיטול ממנו כשיעור היוקר בסוף והטעם הזה מסעד הוא. עד כאן.
מאי שנא תנא דידן דלא מפליג בין ירד ללא ירד ומאי שנא תנא דברא דקא מפליג לאו קושיא הוא ממש דהא אפשר דתנא ברא לפרושי מתניתין אתא ומאי דלא פריש במתניתין פירש בברייתא אלא דכיון דידעינן דטעמי דפליגן נינהו ומתניתין לחוד ומתניתא לחוד בעי לפרושינהו. הריטב"א.

אריסא יהיב ביזרא. ואפילו ירד לשדה סתם על דעת שיתן הזרע יורד לפי המנהג הילכך כל זמן שלא נתן הזרע יכול לסלקו וכשפורע אותו אז הוא זוכה ומה שמפסיד ביוקר החטים שפורע אינו רבית אלא אייקורי הוא דמייקר בחכירות וכאלו מתנה עמו תהיה אריס על מנת שתתן לי סאה אחת יתירה על חלקי או כאלו אומר תהיה אריס בשדה שלי על מנת שתתן לי עתה דינר אבל באתריה דתנא ברא מריה ארעא יהיב ביזרא וזה התעצם והתנה עמו שיתן האריס הזרע והוא מלוה אותו לאריס. אם התנה עמו עד שלא ירד מותר שהרי הוא במקום שהאריס נותן הזרע וכל זמן שלא נתן יכול לסלקו ואינו זוכה בשדה אלא על מנת כן ולפחות ממנה הוא יורד. אבל אם התנה עמו משירד אסור שכבר זכה בו ואינו יכול עוד לסלקו הילכך כשהוא מתנה עמו אף על פי שהוא קונה ממנו בקנין על התנאי ההוא מכל מקום ההלואה אסורה שאין זה כמתנה לפחות מן האריסות שכבר זכה בו ונראה לי דהא דאמרינן כי קא נחית לבציר מפלגא קא נחית דוקא שלא זקפן עליו במלוה אלא שהוא נוטל מן הגורן אבל זקפן עליו במלוה וקבע לו זמן בפרעון או לגורן אסיר אם הוקרו שהרי חוב הם עליו ואינו יכול לסלקו מן האריסות. ולאו מילתא היא דמכל מקום אייקורי בארעא הוא כדאמרן. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: כי נחית לבציר מהכי נחית. פירוש הרי הוא כאלו מחכירו עכשיו שיטול פחות משאר אריסין משום דלא יהיב ביזרא. עד כאן.

בפרש"י בד"ה ר"ש היא כו' לוקח לא מצי הדר ביה כו' אף כי לא נשתנה השער כו' עכ"ל לישנא דאף הכי מתפרש לוקח לא מצי הדר ביה אף כי לא נשתנה השער כדסברי רבנן דאף בלא נשתנה מצי הדר וק"ל:

בד"ה שהיה ר"ג מחמיר שאם (הוזלו) [הוקרה] נוטל מהן כשער הזול כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' ממאי דרבנן היא וכו'. ר"ל דאפי' לרבנן צריך לפסוק כשער הגבוה ואי לא פסק צריך הלוקח לקבל מי שפרע דלמא נימא לך דכאן לא שייך כלל מי שפרע כיון שהוזל השער ומתניתין לא רבנן היא אלא ר' שמעון דאמר גבי לוקח מעות קונות ולכך אי לא פסק כשער הגבוה שקיל כדמעיקרא על כרחו מדינא ואפי' אם רוצה לקבל מי שפרע לא מהני אלא צריך לשקול ע"כ כדמעיקרא ואנן כרבנן קיימא ולא כרבי שמעון ולכך אפי' לא פסק כשער הגבוה אין צריך לקבל עליו מי שפרע אם רוצה לחזור. א"ל אימר דאמר רבי שמעון וכו' וא"כ אפי' כי מוקמת לה כרבי שמעון לא מצית לומר דטעמא דמתני' דצריך לפסוק הוא מדינא דהיינו משום דמעות קונות דהא לכ"ע בכגון דא אין מעות קונות וא"כ צריך לומר ע"כ דמתני' איירי לענין מי שפרע ועל כרחך צריך לומר דבהאי גונא נמי שייך מי שפרע וא"כ הוא הדין נמי לרבנן אמרי' נמי דאי לא פסק ורוצה לחזור בו צריך לקבל מי שפרע ומתני' דכ"ע היא כך הוא הצעת שיטה זו:

באתרא דתנא ברא מרי אדעא וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה רבי שמעון היא וכו' עד מכי יהיב זוזי כי לא נשתנה וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ר"ש כו' אף כי לא לא נשתנה כו' נ"ב הלשון מגומגם בעיני התלמידים ואומר אני דאינו קאי על הדין שאף בזה לא יכול לחזור דהא כל שכן הוא אלא קאי על הלוקח שבקש לחזור על המקח אף בלא השתנות השער דלא מצי הדר ביה ודו"ק:

גמרא באתרא דתנא ברא וכו'. עיין בהמאור מה שהקשה בזה אהא דאמר לעיל מפרין על שדהו וכו' ע"ש:

ברש"י בד"ה ר"ש הוא כו' אף כי לא נשתנה וכו'. ר"ל רבנן ס"ל דיכול לחזור אף כי לא נשתנה [לזה פירש] אבל ר"ש לא ס"ל שיהא יכול לחזור אף בלא נשתנה ומהרש"ל דחק עצמו ומהר"ם מחקו [מלת אף] וכאשר כתבתי כתב כן ג"כ מהר"ש:

ברש"י בד"ה בחד תרעא וכו' או הפוסק ע"מ לקבל מיד כו'. כאן נראה מ"ש התוס' לעיל (בבא מציעא דף מ"ז ע"ב) בד"ה אא"ב מעות קונות כו' פירש"י כו' ולוקח לא יכול לחזור אם יוזלו כו' ור"ת מפרש כו' ואפילו משום יוקרא וזולא יכול לחזור בו הלוקח אף לר"ש כו' דאין מזה סתירה לרש"י פשיטא דלא איירי הכא אלא שפסק עמו לקבל לאחר זמן כמו שדייק רש"י בלשונו וכ"כ התוס' גופייהו ע"א בד"ה יכול לומר לו תן לי כזה כו' ולעיל איירי בנתן עליו מעות וכו' אם נשתהה ונשתנה השער מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח לר"ש ואינהו סתמו דבריהם לעיל ואוקמי מכח זה הא דרב חסדא [דעלה קאמר בגמרא שם ר"ש לית ליה דרב חסדא] בלא יוקרא וזולא ודייקו בלישנא בחד תרעא שעמד השער במקומו וכו' ועיין:

ברש"י בד"ה ותיפוק ליה וכו'. עיין ברי"ף (ב) ונראה בפשיטות דה"פ דמפרש שהחתן נתן מעות לחמיו לפסוק אתכשיטין או בהיפך ופסק עם אחד והוזלו וחמיו כבר משך מן המוכר והחתן רוצה לחזור בו ובא עם חמיו לדין ופסק ר"פ אי פסקת וכו' [ולזה פריך ותיפוק ליה דשליח שויה ולא מהני מי שפרע כיון שמשך השליח בשליחותיה ומשני בתגר כו']. וז"ל הרמב"ן דהאי גברא יהיב זוזי לחמוה או לאינש אחרינא למזבן ליה נדוניא לבי חמוה וזל ורצה זה הנותן לחזור בו והשליח אומר שלא יחזור בו [ופסק ר"פ דהחתן מקבל מי שפרע] ומקשה ותיפוק ליה דאינו יכול לחזור בו כלל דהא שליח שויה וכל מה שעשה שליח יקבל עליו החתן בע"כ [והשליח אינו רוצה לחזור] ואוקימנא בתגר כו' אבל באינש אחרינא דזבין לדעת בעל המעות ע"כ יקבל ואי אמרינן ונימא ליה לתקוני וכו' והו"ל לפסוק כשער הגבוה לא תטעה בהא שאין לשליח להתנות תנאי מדעתו הואיל ולא שינה בשליחות של בעה"ב ולא דמיא להאי גברא דאתני שלא באחריות בפירוש דהתם פושע הוא אבל הכא כדזבני כ"ע זבניה ועוד מי יימר דמזבני ליה כשער הגבוה ולעולם שליח לא משלם אלא כגון מעשה דאבימי דיהיב זוזי מקמי דלישקול שטרא פשיעה היא כיון דאמר ליה שקול שטרא אבל הכא לא והיינו דקאמר מרן ז"ל והוא דלא שני בשליחותיה ועוד כתב פי' אחר בשם הגאונים וסיים וזה הנכון ועיין בב"י ח"מ סי' קפ"ב:

ברש"י בד"ה שהיה ר"ג וכו'. שאם הוקרו נוטל מהן כשער הזול כצ"ל וכ"ה ברש"י ונ"י ברי"ף:
בלשון המשנה נוטל כשער הזול צריך לומר חשיב דמי חטיו כאלו הוא בשער הזול ואם בראשונה הוקרו והיה שוה סאה ב' סלעים והוזלו ושוה סאה סלע נוטל כשער הזול כאלו בראשונה היה שוה סאה רק סלע ובהוזלו ושוה סאה סלע והוקרו ב' סלעים נוטל חצי סאה וחשיב הדמים כשער הזול שלא הלוה לו אלא סלע ועיין:

בתוס' בד"ה דלמא כו' איכא שלש מחלוקות. דבע"כ ג' מחלוקות דלר"ש קני לגמרי ואתה פסקת מי שפרע ע"כ כרבנן:

בא"ד ועוד דסברא הוא כו'. כפירש"י הוא ור"ל פשוט שכוונת המקשה היה דלמא ר"ש הוא וסברא הוא דס"ל מעות קונות לגמרי אין חילוק בין חד תרעא לב' תרעי כיון דקונות לגמרי אבל לרבנן שאינו רק לענין מי שפרע סברא הוא דבתרי תרעי ליכא מי שפרע וא"כ ממנ"פ לא פסקת נכון והשיב בע"כ אף ר"ש מודה בב' תרעי דאינן קונות לגמרי ואפ"ה ס"ל צריך לקבל מי שפרע דאי לא תימא הכי מי שפרע בלוקח לר"ש לית ליה וכו' וא"כ ה"ה לרבנן דאין טעם לחלק וק"ל. ויש משבשין דלמסקנא פסק כר"ש וזה הבל וק"ל:

רש"י ד"ה ותיפוק ליה. לא נעשה שלוחו. כצ"ל וכ"ה בנמ"י:

רש"י ד"ה בתגרא. א"כ לא פסק כו'. נראה דצ"ל א"נ:

רש״י (בסוף העמוד) ד"ה מרי ארעא כו' קרקע שלו יפה. נ״ב כלומר לפי שהיתה יפה משאר קרקעות התנה לשנות מנהג העיר:

ימות הגשמים איכא בינייהו. תנא קמא כל ימות השנה קאמר ופליג עליה רבי יוסי ואומר לא שנא ימות החמה ולא שנא ימות הגשמים עד שיהא לו למוכר זבל באשפות וחכמים מתירין אף על פי שאין לו יש לאחרים אם ימות החמה הן שהכל יש להן זבל שכבר נרקב ונישוף בימות הגשמים ונעשה זבל אבל בימות הגשמים לא ופוסק עמו כשער הגבוה. אכולה מתניתין קאי שצריך לפסוק עמו שאם יוזלו ויפחתו דמי השער ויגבה שער הפירות שיתנו יותר בסלע שיתן לו כשער הזול ואם לא פסק כן. יקבל על כרחו כשער שפסק: ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה. ופסק עם מוכרי נדוניא תכשיטי הבנות ונתן להם מעות להיות מוכנים ליום פלוני ועשאו חמיו שליח לפסוק: זל נדוניא. ורצה לחזור שאין חמיו רצה לקבלה בדמים הללו: מוכר קהדר ביה. כשאינו מקיים תנאו ליתן כשער הזול: וממאי. דמתני' דמצריך ליה לפסוק כשער הגבוה אפילו לרבנן קאמר דפליגי עליה דר' שמעון בפרק הזהב (לעיל דף מד.) ואמרי דלוקח יכול לחזור בו כמוכר ואין לו עליו אלא מי שפרע בחוזר בו אף בלא נשתנה השער ואפילו הכי אמרינן במתני' כי נשתנה השער ואיכא למימר הואיל ולא נתן המעות על מנת לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער דעתיה אתרעא זילא הוא לא אמרינן הכי אלא אם כן פסק בפירוש שער הגבוה דשקיל כהשתא ואי לא שקיל כמעיקרא או יקבל מי שפרע: דלמא מתני'. דאצרכא לפרושי: רבי שמעון היא דאמר מעות קונות. וגבי מוכר הוא דתקון רבנן חזרה כי לא משיך מיניה ומקבל מי שפרע אבל לוקח לא מצי הדר ביה מכי יהיב זוזי (אף) כי לא נשתנה השער ומשום הכי כי נשתנה השער נמי הואיל ומעות קונות לא מצי הדר ביה האי לוקח דמתני' דקנו ליה זוזי אבל לרבנן דאמרי אף לוקח יכול לחזור בו אפילו בשעה שלא נשתנה ולא קני אלא לקבולי מי שפרע היכא דנשתנה השער והוא לא נתן מעות אלא ע''מ לקבל לאחר זמן אימא לך דמי שפרע נמי ליכא ואפילו לא פירש: דדעתיה דאיניש. שפוסק עד לאחר זמן: אתרעא זילא הוא. אם ישתנה בתוך הזמן: אימור דאמר רבי שמעון. דלוקח לא מצי הדר ביה: בחד תרעא. כגון שלא נשתנה השער או הפוסק ע''מ לקבל מיד ונשתהה ובתוך כך נשתנה השער דכי פסק לאו אדעתא דתרעא זילא פסק: בתרי תרעי. כי מתניתין: מי אמר. מודה הוא דחוזר ואין עליו אלא מי שפרע וכי נמי אוקמת לה כרבי שמעון להנצל מקללת מי שפרע מצריך לה לפסוק כשער הגבוה ואם לא פירש וחוזר בו מקבל מי שפרע וה''ה לרבנן דבתרי תרעי לא פליגי: דאי לא תימא. דמודי ר''ש בתרי תרעי דלוקח יכול לחזור בו ויקבל מי שפרע: לית ליה. בתמיה: והתניא מכל מקום כך הלכה כו'. ור''ש קאמר לה בפרק הזהב (לעיל מח.): ותיפוק ליה. דאין כאן מי שפרע אצל לוקח נדוניא זו דהא שליח שויה של בית חמיו עשאוהו שליח לפסוק וחמיו חוזר בו ומה בידו של זה לעשות שב''ד מקללין אותו וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא דמצי אמר היה לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובדבר עיוות במה שהיה עליו לתקן לא נעשה שלוחו: בתגרא דזבין ומזבין. לא שליח נעשה אלא הוא פסק עם חתנו וחתנו פסק עם אחרים ומשתכר א''כ לא פסק חמיו עמו וזה פסק כדי למוכרה לחמיו ולהשתכר: מתני' חטין בחטין לזרע. סאה בסאה ובגמרא מפרש טעמא: שהיה ר''ג. כלומר לכך הוצרך לשנות משנה זו לפי שהיה ר''ג מחמיר שאם הוזלו נוטל מהן כשער הזול ואשמועינן מתניתין לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו: גמ' שלא ירד. עדיין לא ירד האריס לתוכה לעובדה בשום עבודה: אבל ירד אסור. כדמפרש ואזיל: רבי אידי אסברה לי. פירש והבינה לי: ביזרא. הזרע: מצי מסלק ליה. בעה''ב הלכך אפילו ירד וכבר חרשה הואיל וביד בעה''ב לסלקו בשביל שאין לו זרע כשלוה ממנו וזורע וכשיוקרו חטין יתן חטין אין זו הלואה אלא לבציר מהכי נחית הרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו ע''מ שיטול בעה''ב הזרע תחלה. מחלק המגיע לאריס והאריס יטול השאר בשכר טרחו ויטול פחות משאר אריסין כשיעור הזרע ועל מנת כן ירד שיטול פחות משאר אריסין כשיעור הזרע: מרי ארעא יהיב ביזרא. וזה היה קרקע שלו יפה ושינה ממנהג העיר להטיל על האריס הלכך אם פסק כן עמו בתחילתו קודם שירד דמצי מסלק ליה כי נחית לבציר מהכי נחית ואין זו הלואה אבל ירד ומתחילתו לא פסק עמו שיהא הזרע שלו ואחר מיכן נתרצה מאליו ע''י קבלת דמים או מתנה אין ירידתו עכשיו לתוכה דנימא לבציר מהכי נחית והלואה היא גביה ואסור:

דלמא רבי שמעון היא כו'. אבל לרבנן בין פסק ובין לא פסק שקיל כדהשתא וניחא ליה לאוקמה כרבי שמעון טפי דהשתא לא הוי אלא שתי מחלוקת דרבנן דרבי שמעון כר' יהודה דמתניתין אבל אי מתני' רבנן היא איכא שלש מחלוקת בלא פסק דלר' שמעון אין הלוקח יכול לחזור בו כלל אפי' אם הוא רוצה לקבל מי שפרע ולרבנן יכול לחזור בו וקאי במי שפרע ולרבי יהודה אפילו מי שפרע ליכא ועוד דסברא הוא דלרבנן דרבי שמעון כיון דלא נתקיים המקח בשעת מתן מעות ויכול לחזור הלוקח אפי' לא הוזל אלא שהיה במי שפרע אם כן כשהוזל השער אפילו במי שפרע לא יהיה דדעתיה דאיניש אתרעא זילא אבל לר' שמעון דסבר דלוקח לא מצי הדר ביה להכי אי פסק כשער הגבוה שקיל כדהשתא אי לאו שקיל כדמעיקרא דליכא למימר לדידיה לישקול כדהשתא משום דדעתיה דלוקח אתרעא זילא דהרי נתקיים המקח משעת נתינת המעות לענין שלא יוכל לחזור אפילו יקבל עליו מי שפרע: תיפוק ליה דשליח שוייה. ארב פפא פריך דאמר לעיל אנא נמי לקבל מי שפרע קאמינא ופריך דלא שייך מי שפרע בשליח ולשון תיפוק ליה יש ליישב דה''ק דנהי דלא נתבטלו דברי רב פפא מחמת קושיא של רבינא מכל מקום תיפוק ליה דשוייה שליח: