בבא מציעא עג ע"ב

דף עג - ב

רב מרי בר רחל, היה נכרי חייב לו מעות, ומשכן ליה ההוא נכרי ביתא. מישכן הנכרי הלוה את ביתו לרב מרי, והיה רב מרי דר באותו בית.

הדר, זבנה לרבא. חזר הנכרי ומכר את ביתו הממושכן לרבא. נטר המתין רב מרי תריסר ירחי שנים עשר חדש שהן שתא שנה, שקל אגר ביתא, ונטל דמי שכירות הבית, עבור שנה הבאה.

אמטי ליה לרבא, והביאן לרבא, שהוא עכשיו בעל הבית.

אמר ליה רב מרי לרבא: האי דלא אמטאי זה שלא הבאתי למר לרבא אגר ביתא שכר הבית עד האידנא עד עכשיו, משום דסתם משכנתא שתא והממשכן את ביתו סתם, וממשכנו לשנה, ואי בעי נכרי לסלקו ואם היה הנכרי רוצה לסלקני בתוך השנה, לא היה מצי מסלקי לי, לא היה יכול לסלקני, וחשוב כמכר אצלי [כדלעיל סז ב]

השתא עכשיו, לשקול מר יטול רבא, שהוא בעל הבית, אגר ביתא שכר הבית. ^[26] אמר ליה רבא לרב מרי: אי הוה ידענא אם הייתי יודע, דהוה ממושכן שבית זה ממושכן ליה למר לרב מרי, לא הוה זביננא ליה, לא הייתי קונהו מן הגוי. ^[27]

השתא, עכשיו כדיניהם עבדינן לך, כדיני נכרים אעשה עימך [מכיון שהנכרי עדיין לא שילם חובו], ובדיני הנכרים אפילו במשכן בית סתם, כל אימת דלא מסלקי בזוזי כל זמן שלא פרע הלוה לא שקיל אגר ביתא אינו נוטל שכר הבית, אנא נמי, אף אני, שאני בא מכח הגוי, לא שקילנא מינך, לא אטול ממך אגר ביתא שכר הבית עד דמסלקנא לך בזוזי, עד שאכוף את הנכרי לשלם לך מעותיך.

ואין זו רבית דהא רבא לא חייב לרב מרי כלום אלא הנכרי. ^[28] אמר ליה רבא מברניש שם מקום לרב אשי: חזי [ראה] מר רבנן תלמידי חכמים [הסוחרים ביין] דקא אכלי רביתא!

דיהבי זוזי אחמרא בתשרי, מקדמין מעות על יין בתשרי, כשער של תשרי, [ועדיין לא יצא השער], על מנת לקבל יין בטבת, ומבחרי ^[29] לה בטבת ^[30] ונוטלין יין טוב בטבת, ואחריות החימוץ על המוכר, ^[31] נמצא שיש כאן רבית, שאילו קבלו יינם בתשרי אולי היה מחמיץ ומשום שהקדימו מעות בתשרי, קיבל המוכר אחריות, ואף על פי ששנינו במשנתנו [עב ב] שמותר לפסוק על החטין כשיש לו למוכר [וכאן יש למוכר יין בתשרי] ואף שלא יצא השער, ואף שמקבל המוכר כל אחריות, אינו דומה, משום שבמשנה מדובר בחטים ובפירות שאינן רגילין להתקלקל, מה שאין כן יין שרגיל להחמיץ. ^[32] אמר ליה רב אשי לרבא: אינהו, אותם תלמידי חכמים שקנו היין, נמי אחמרא קא יהבי נתנו מעות על מנת לקבל יין טוב שאינו ראוי להחמיץ, אחלא לא קא יהבי, לא נתנו מעות על מנת לקבל חומץ, מעיקרא דחמרא, חמרא. יין טוב הוא מתחילתו [מזמן שלקחו אותו בתשרי], שאז ניכר שהוא יין ולא חומץ, נמצא שאין רבית, וכדין עושין אותם תלמידי חכמים.

רבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא ^[33] דשנוותא. רבינא נתן מעות לאותם שיושבים על שפת הנהר [ששמו שנוותא], והקדים להם המעות לפני הבציר, שיתנו לו יין בעת הבציר כשער היוצא, ושפכי ליה טפי כופיתא. ^[34] וכשנתנו לו את היין שפכו לו מעט יין יותר ממה שפסק עמהן, ולפיכך היה חושש רבינא משום רבית,

אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה: מי שרי? בא לפני רב אשי לשאול האם מותר לעשות כן?

אמר ליה רב אשי לרבינא: אין, כן, מותר, משום דאחולי הא דקא מחלי גבך ^[35] כלומר: הואיל ולא פסקת עמהם שיוסיפו לך, ומרצונם נותנים לך, ואינן מזכירים שהתוספת בשכר מעותיך, ומתנה בעלמא היא, ואין כאן חשש רבית ^[36] אמר ליה רבינא לרב אשי: הא ארעא לאו דידהו היא הרי הקרקע אינה שלהם! כלומר: אותם אנשים שמכרו יין לרבינא עשירים היו, וכשהיו רואים בני אדם שהניחו שדותיהם וברחו משום שאין להם לשלם מס הקרקע למלך, באים אותן עשירים ונוטלין השדות והכרמים ופורעין המס למלך, ואם כן חשש רבינא שמא היין שלקח מהן, גזל הוא בידו, שהרי הקרקע אינה נגזלת, ושייכת לבעלים ראשונים, והפירות [והיין] גזל הוא בידם.

אמר ליה רב אשי לרבינא: ארעא לטסקא משעבדא הקרקע משועבדת, למי שמשלם את מס הקרקע, למלך, ומלכא אמר, מאן דיהב טסקט ליכול ארעא. חוק המלך הוא, שמי שמשלם לו את מס הקרקע, הוא אוכל פירותיה, נמצא שאין כאן חשש גזל.

אמר ליה רב פפא לרבא: חזי [ראה] מר, הני רבנן ^[37] תלמידי חכמים, דיהבי זוזי אכרגא דאינשי, שפורעין מס גולגולת, למלך, עבור אלו שאין בידם לפרוע המס [המוטל על כל יהודי]

ומשעבדי בהו טפי ^[38] ומשעבדים אותם יותר מדי, כלומר: חשש רב פפא שפרעון המס עבור העניים, נעשה כאילו הלוו להם, וכשעובדים אצל אותם תלמידי חכמים הרי זה רבית.

אמר ליה רבא לרב פפא: השתא עכשיו איכו אילו שכיבא הייתי מת לא אמרי לכן הא מילתא לא הייתי אומר לכם דבר זה, כלומר: טוב שנזדמן הדבר לידי לומר לכם.

הכי [כך] אמר רב ששת: מוהרקייהו דהני חותם [עבדות] של אלו, בטפסא דמלכא מנח בארגז המלך מונחין, ומלכא אמר, מאן דלא יהיב כרגא, לשתעביד דמאן דיהיב כרגא וחק המלך מי שאינו משלם המס, משתעבד למי שמשלום עבורו, כלומר: דינא דמלכותא דינא ^[39] שהפורע מס למלך עבור אחר, קנאו מהמלך כקונה עבד עד שיפרעו המס, ואין כאן הלואה אלא מכר, והתוספת שנוטלין משל המלך הם נוטלין ^[40] וכדין עשו אותן תלמידי חכמים.

רב סעורם, אחוה דרבא [אחיו של רבא], הוה תקיף כופה אינשי דלא מעלו אנשים שאינם מהוגנים ^[41] ומעייל להו ורותח אותם בגוהרקא עגלה ^[42] דרבא להוליך את רבא. ^[43]

אמר ליה רבא [לאחיו, רב סעורם]: שפיר קא עבדת כדין אתה עושה, דתנינא שהרי שנינו: ראית [אדם] שאינו נוהג כשורה, מנין שאתה רשאי להשתעבד בו? תלמוד לומר [ויקרא כה מו]: לעולם בהם תעבודו, ובאחיכם. כלומר: מילת "ובאחיכם" נדרשת גם לפניה, שאם אינו נוהג כשורה אתה רשאי להשתעבד בו כעבד, יכול [אפשר] אפילו נוהג כשורה [אתה רשאי להשתעבד בו כעבד] תלמוד לומר: ובאחיכם בני ישראל איש באחיו [לא תרדה בו בפרך], כלומר: מילת "ובאחיכם" נדרשת גם לאחריה, שאם היה נוהג כשורה אי אתה רשאי להשתעבד בו כעבד, שנאמר ובאחיכם בני ישראל וגו' ^[44]

אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה הנותן מעות לשלוחו, למיזבן ליה חמרא לקנות יין בזמן הבציר [שהיין בזול], והבטיחו השליח שאם לא יקנה לו יפרע לו משלו ^[45] ופשע השליח, ולא זבין ליה ולא קנה לו יין [וכבר עברו הגתות והיין ביוקר ^[46]], וגרם בזה הפסד לבעל המעות, משלם ליה השליח לבעל המעות, כדקא אזיל כפי מחיר היין, אפרותא דזולשפט ^[47] שם מקום שהוא עיקר מסחר היין. ^[48]

אמר אמימר: אמריתא לשמעתא אמרתי שמועה זו, קמיה [לפני] דרב זביד מנהרדעא, ואמר [לי] רב זביד: כי קאמר רב חמא שחייב השליח לשלם, הני מילי ביין סתם דוקא שלא ייחד לו בעל המעות לשלוח יין מסוים, אלא אמר לו יין סתם, שביד השליח לקנותו, ומכיון שלא קנה גרם הפסד לבעל המעות,

אבל ביין זה, לא, אבל אם ייחד לו בעל המעות שקנה לו יין מסוים, לא אמר רב חמא שחייב השליח לשלם לבעל המעות, והטעם: מי יימר דמזבני ליה ניהליה אין הדבר ודאי שימכרו לו יין זה, נמצא שאין זה ברור שגרם השליח הפסד לבעל המעות, ופטור מלשלם.

רב אשי אמר: חולק על רב חמא ורב זביד, וסובר: אפילו יין סתם, נמי לא, לא רק ביין זה פטור השליח, אלא אפילו ביין סתם, פטור.

מאי טעמא? אסמכתא היא! כלומר: הואיל ולא עשו קנין על הבטחת השליח [שאם לא יקנה לו יפרע משלו], אין הבטחת השליח מחייבת, ^[49] שהוא "סמך" ובטח בלבו שיקנה יין, ופעמים שאין השליח יכול, או שאינו רוצה, אח"כ לקנות.

ואסמכתא לא קניא והלכה היא שאסמכתא אינה קונה.

ומקשינן: ולרב אשי, מאי שנא במה שונה דין זה מהא דתנן מהדין ששנינו במשנה [קג א] לגבי המקבל שדה [בקבלנות] מחבירו למחצה [שיחרוש ויזרע ויתחלקו בתבואה], והובירה [שלא חרש ולא זרע, והניחה בורה] שמין את ההפסד כמה היתה ראויה לעשות, ומשלם הקבלן לבעל השדה, והטעם: שכך כותב לו מתחילה אם אוביר [אעשה בורה], ולא אעביד [ולא אעשה בה פעולה הראויה לה] אשלם במיטבא, כפי מה שהיתה ראויה לעשות אם היה חורש וזורע כראוי. כלומר: למדנו מהמשנה שכיון שהפסידו אין זה כדין אסמכתא ^[50] משום שמקבל עליו לשלם רק את ההפסד ולא יותר, ואם כן מדוע פטר רב אשי את השליח, הרי זה דומה לדין המשנה.

והא דאמרי' בבני אקרא דסנואתא דיהב להו רבינא זוזי. [פרש"י] שהקדים להם מעות לתת להם יין בשעת הבציר כשער היוצא ושפכו ליה טופיאתא טפי מדעתם שלא בתנאי והואיל ולא פסקת עמהם ומדעתם נותנים ואין מזכירים בשכר מעותיך שהיו בטילות אצלינו מתנה בעלמא הוא.
וקשה עלי הדבר כיון שבשעת פרעון מוסיפין לו רבית הוא שלא הזכירו במשנתינו בשכר מעותיך שהיו בטילות אצלי אלא ברבית מאוחרת לאחר פרעון כדקתני והחזיר לי מעותיו אבל הלוהו מנה והחזיר לו מנה ופרס מדעתו חס ושלום שיהיה מותר, ועוד הלוהו ודר בחצרו יוכיח שלא התנו ואסור ולא ישכור ממנו בפחות אינו בתנאי רבית ומה לי קודם פרעון ומה לי בשעת פרעון אדרבא בשעת פרעון מיחזי כרבית.
ושמא נאמר שהיו פורעין לרבינא פירותיו ואח"כ היו אומרים לו קח הרי לך עוד אלו דכיון שנסתלק מהם רבית מאוחרת היא וכיון דלא אמר בשכר מעותיך שרי דלאחר פרעון מתנה הוא דקודם פרעון כדי שירויח לו זמן הוא עושה שאפילו שאלת שלום רבית אבל לאחר פרעון ומדעתו מותר בכל ענין בסתם כל זמן שלא יאמר בשכר מעותיך דמה לי בסמוך מה לי לאחר זמן, ואינו מחוור שמא לא אמרו כן אלא במכר שמוכר שפסק סתם כשער שיצא ולא פירשו כמה דזה מוזיל הוא אצלו לתת לו יותר ושער של זול הוא אצלו.
ולי נראה שלא הוזכר כאן משום רבית, ועובדי דחשש איסורין קא מנו הכא ורבינא לא היה מקדים להם מעות אלא קונה מהם פירות מיד ליד ולפי שהיו מערימין במדות היה חושש משום גזל כדמפרש ואזיל והא ארעא לאו דידהו היא ומעיקרא דקאמרי' סתם אתא לקיוי דרב אשי היה חושש שמא בטעות מוסיפין לו וא"ל כיון שאין הדעת נוטה בכך וכל שעה עושין מחילה היא והדר אקשי והא ארעא לאו דידהו היא וכו' א"נ מעיקרא משום דארעא לאו דידהו היא בעא מניה וגלויי בעלמא הוא דמגלי טעמיה דרך קושיא כלומר והיאך אדם מוחל בדבר שאינו שלו, וא"ל שלו היא דארעא לטסקא משתעבדא:

השתא נמי כדיניהם עבידנא לך וכו'. פרש"י ז"ל שעל הגוי לפדות הבית ומפני כך מותר דלא מחייב ליה רבא מידי אל גוי, ואחרים אמרו דאפילו היה רבא חייב לפדותו מותר דכיון דבדיניהם אין הגוי יכול לסלקו לרב מרי מן (הפירות) [הבית] עד שיביא לו מעותיו השתא נמי מותר שהרי מכורה הוא לו עד שיביא כדאמרי' אינהו בתורת זביני אתו לה וישראל מגוי קנה כדיניהם הילכך כשנוטל מעותיו מרבא כחוזר ומוכרה לו הוא:

ולרבא מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד וכו'. פירש רבינו האיי גאון ז"ל דלאו למימרא דהתם לא הוי אסמכתא מדינא דודאי אסמכתא דהא אסיקנא לעיל כל דאי לא קני לא שנא בידו ול"ש לאו בידו אלא מתני' משום תנאי ב"ד הוא דמחייב ואע"ג דלא כתיב כמאן דכתיב דמי אלא הכי אקשי' מאי שנא דלא תקון רבנן הכא דלישלם ומ"ש התם דמשלם ומתרץ הכא לאו בידו וכיון שלא היה בידו לא רצו להחמיר עליו לשלם.
והא דאמרינן בפרק המקבל התם לא קאמר מילתא יתירתא טפי ממה שהוא תנאי ב"ד פטור דגוזמא בעלמא הוא דכל דאי לא קני הילכך בעלמא לא שנא בידו ול"ש לאו בידו לא שנא אמר לשלומי כמה דשוי ול"ש גזים ואמר מילתא יתירא כל דאי לא קני והיינו חמריה דרב כהנא [דף ס"ו ע"ב], ואין אנו צריכין לפרש בו מה שכתבנו למעלה לפי דעת גאון ז"ל:

השתא בדיניהם עבידנא בהדך כל אימת דלא מסלקי לך בזוזי לא שקיל אגר ביתא. פירש רש"י ז"ל, לא שקילנא אגרא מינך עד שאגוף הנכרי לשלם לך, ואין זו רבית דהא רבא לא מחייב ליה מידי אלא נכרי. משמע שאלו היה לו לרבא לפרוע המעות אסור. והראב"ד ז"ל פירש, כדיניהם עבידנא בהדך, דישראל הבא מחמת נכרי הרי הוא כנכרי (ב"ב לו, ב), דאינהו במשכנתא מחמת זביני אתו ליה, וכל היכא דלא יהבי לך זוזי כזביני הוא גבך, ולומר, שאפילו היה החוב מוטל על רבא לפורעו מותר, דזביני הוא בידיה דרב מרי, וכי שקיל זוזי מרבא הרי הוא כמוכרה לו.

רבינא יהב להו זוזי לבני אקרא דשוניתא. ופירש רש"י ז"ל שהיה רבינא מקדים להם מעות על יין, ולפיכך כששופכין לו יותר קופיתא היה חושש משום רבית, ואמר ליה רב אשי, דכיון שלאחר הפרעון היו נותנים לו סתם מותר הוא, דאוזולי הוא דאוזיל גביה, דאפילו משום רבית מאוחרת ליכא, דכיון דיהבי ליה סתם (מותר) ולא אמרי ליה בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלנו, מתנה בעלמא הוא דיהבי ליה. וחזר רבינא וחשש לחשש אחר, דאפילו עיקר המקח באיסור, שהקרקע אינה שלהם ומה שלקח מהם גזל הוא, ואמר דלאו גזל, דארעא לטסקא משתעבדא. וקשה בעיני קצת, דכיון דאמר ליה והא ארעא דלאו דידהו היא, משמע דעדיין חוזר לחשש הראשון ולומר, דטעמא דאוזולי אוזלי גביה לא מפיק להו מחששו. ומסתברא דהכי קאמר ליה מעקרא, שמא רבית הוא, ואמר ליה דלא דאוזולי אוזלי גביה, ואהדר ליה ואי אוזולי היאך אפשר להם בכך, והא ארעא לאו דידהו ואי אפשר להם לזלזל במה שאינו שלהם, ואהדר ליה דפירות שנה זו שלהם הם, דמלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. והראב"ד ז"ל כן פירש, אלא שהוא ז"ל נראה שמפרש, דמעקרא נמי רבינא לא מחשש רבית היה אלא מחשש גזל, אלא שרב אשי לא הבין כונתו, וכשאמר לו אוזולי אוזיל גבך, בירר רבינא דמשום חשש גזל היה שואל הואיל והקרקע אינה שלהם, ואהדר ליה דפירות שנה שלהם הם, דמלכא אמר דמאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. ואף הרמב"ן ז"ל על דרך פירוש זה הוא מפרש, אלא שהוא מפרש דרבינא לא היה מקדים מעות, אלא בשעת המקח היה נוטל פירות ונכון הוא. אלא שקשה לי קצת, דלא הוה ליה למימר רבינא יהיב להו זוזי, דמשמע שהיה מקדים להם מעות, ואם כדבריו לא היה לו לומר אלא רבינא זבן חמרא מבני אקרי דשוניתא, [ועוד] דדבר הלמד מעניינו הוא, דכלה שמעתין בחשש רבית בהקדמת מעות הוא.

משלם ליה כדאזיל אפרוותא דבלשפט. ואע"ג דאמרינן בירושלמי (בפרקין ה"ג), דהמבטל כיסו של חברו פטור מלשלם, הכא כשהתנה בפירוש שאם לא יקנה לו שישלם כדאזיל בשוקא דבלשפט, ואפילו הכי אסיקנא דאינו משלם, דאסמכתא היא, דכל דאי לא קני. והא דאקשינן מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבתא, לאו למימרא דמדינא משלם התם, דהתם נמי אסמכתא היא, אלא מנהג הדיוטות הוא וכדאמר עלה בפרק המקבל (בבא מציעא קד, א), אלא הכי קאמר מאי שנא דלא תקנו בהא כדתקינו בההיא, ואהדר ליה, דהתם תיקנו משום דבידו ובהא לא תקנו משום דלאו בידו. וכי הא נמי הוא דאמר התם בפרק המקבל (שם ע"ב), גבי ההוא דאמר אי אובירנא לה משלמנא אלפא זוזי, ואמרינן אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ומאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, כלומר מפני מה לא תקנו בה כדתקינו בההיא, ואהדר ליה משום דגזים, ובדגזים לא תקינו, כן פירש רבנו האי גאון ז"ל.

ובדוכתא דקנו ממש קני. ושמעינן מינה, שהמנהג מבטל ההלכה וכל כיוצא בזה, שכל דבר שבממון על פי המנהג קונין ומקנין, הלכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונין.

ישראל שקבל בית מן הגוי במשכונה והיה דר בו בשכר מעותיו והלך הגוי ומכרה לישראל אחר ולא היה הלוקח יודע במשכונת חברו ופרע כל מעות הקרקע והיה הגוי מטעהו שהקרקע היה מושכר לשנה זו ולסוף שנה נודע לו שממושכן הוא ביד חברו מותר לזה הדר בה לדור בה עדין בשכר מעותיו עד שיסלקוהו בדמי משכונו שהרי הגוי בעל דברים לישראל הלוקח וחייב להעמיד לו בית פדוי וזה הדר בה אין לו עם הישראל דין ודברים:

היה הלוקח יודע שממושכן היה ביד זה ולא נתן לגוי אלא דמי החליטה והרי בית זה מעתה כמי שמשכנו הלוקח לזה ועליו לפרוע דמי המשכונה שנה ראשונה מיהא יכול לדור בה שהרי סתם משכנתא שתא ואותה שנה מיהא הרי היא כמי שהיתה לקוחה בידו מן הגוי מאותה שנה ואילך אין יכול לדור בה בדמי משכונו עד שיתן שכירותה או בנכיתא לדעת קצת על הדרכים שביארנו ויש מפרשים שמה שאמרו בסוגיא זו אי הוה ידענא דממשכן ליה למר לא הוה זביננא לה שהדברים מוכיחים שלא ידע הלוקח במשכונת חברו מעשה שהיה כך היה אבל מ"מ אפילו היה יודע במשכונתו וחזרה על הלוקח הואיל והוא בא מחמת הגוי מותר לזה לדור בה שכל ישראל הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי ובדיניהם משכונה כמקח גמור עד שיסתלק וכן כתבוה גדולי המפרשים וגדולי המחברים:

ממה שאמרו כאן אי הוה ידענא דממשכן ליה למר לא הוה זביננא לה יש למדין ממנה מה שכתבנו למעלה שהמלוה נעשה מצרן באותו בית ואע"פ שמגוי לקחה אין כאן לומר שהבא מחמת גוי אין בו משום דינא דבר מצרא שלא נאמר כן אלא בגוי המצרן לישראל שיכול לומר לו אריא אבריחית מינך אבל בזו הרי לא היה הגוי שכן לישראל ואין הדברים נראין ואדרבא אלו כן היה לו לבעל המשכון לערער על מקחו של חברו אלא הדברים נראין שלא אמרה אלא מצד מוסרו:

מותר לאדם לקנות מחברו בתשרי מאה חביות של יין על מנת ליטלן בטבת מן המובחר שבאוצר שאע"פ שהמוכר מקבל עליו אחריות אם החמיצה והיין החשוב נמכר עכשו ביותר שבשער תשרי ונמצאו מרויחים בשכר הקדמתם אין זה כלום שהרי כשלקחו יין לקחו ולא חומץ וכל שהוא חומץ עכשו אף הוא היה חומץ בשעת הגתות אלא שלא נתברר ולא איגלי בהתיה ונמצא שכל שנמצא עכשו חמוץ לא היה בכלל המקח וזה שבירר לו עכשו הוא שקנאו באותה שעה וכאלו ייחדו מאותה שעה ומ"מ מטבת ואילך אסור אא"כ יצא השער או שלא יצא ויש לו כמו שבארנו למעלה ואין אומרים שמתחלת השנה היה ראוי להיות כן אלא מתשרי ועד טבת וראיה לדבר הבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה כמו שביארנו למעלה ואם נמצא כל היין חומץ אף הוא אינו מקבל כלום ומ"מ אם נמצא כלו יין שבחנות או קוסס מקבלו על כרחו וכן כתבו גדולי המפרשים ודוקא שבררו להם אוצר אחד בשעת המקח אבל אם לקחו סתם ויש להם אוצר אחד אף הם בוררים ממנו ושמא תאמר והלא אמרו במוכרי כדי יין שמקבל עליו עשר קוססות למאה יראה שלא נאמר כן אלא בלוקח סתם אבל זה שהתנה התנה ויש מפרשים שלא נאמר אלא מטבת ואילך שכבר התחיל הענין להתברר והיה לו לברר מה שקנה אם בטעם אם בריח אבל עד טבת שלא יצא הדבר לידי בירור לשום אדם דינו כמו שביארנו ואפילו לא התנה על מנת ליתן מן החשוב אף מן הסתם כך הוא וכן כתבוה גדולי המפרשים ומ"מ יראה שאם לקחו חבית ידועה הרי היא באחריות הלוקח מן הסתם:

מי שפסק מעות על פירות כשער היוצא והמתין לו זמן וכשפרע לו הלה את הפירות נתן לו עוד משלו מותר ליטול ואין זה כרבית מאוחרת אע"פ שבשעת פרעון מוסיף לו על המדה שהוספה על המדות אף היא דרכם של מוכרים בלא פסיקת מעות מדרך רוחב לב ועל זה נאמר אוזולי מוזיל גביה ומ"מ אם הזכיר לו שבשכר מעותיו הוא עושה אסור מפני שהוא כרבית מאוחרת:

הרי שהיו להם שדות וכרמים מעלים מס למלך וברחו להם והניחו שדותיהם ובאו אחרים וקבלום מכח המלך או גזבריו ומעלים אותו מס למלך הרי הם אצל קרקעות אלו כבעלים גמורים ומי שפסק להם על הפירות שבשדות אלו מותר ליטלם ואם נתנו לו יותר מן השיעור על הדרך שביארנו בסמוך נוטל ואין אומרים שאין פירות אלו שלהם ונמצאו מעות אצלם הלואה או פקדון אלא כפירות שלהם לגמרי ואפילו יבאו הבעלים ותהא להם רשות לסלקם כל שלא נסתלקו מיהא הואיל ומעלים את המס שלהם היא שהקרקע משועבד למס הידוע בו לבעלי המס וכל שאינו פורע המס זוכה בגוף הקרקע ומוסרו למי שירצה להעלות לו המס ולאכול פירותיו כשלו:

כסף גלגלת הוא מס הקצוב על כל איש ואיש ליתן למלך בכל שנה הרי שהיו שם עניים שכלתה פרוטתם ואין להם לפרוע מטכסיסי המלכות למסרם למי שירצה לפרוע בשבילם ולהשתעבד בהם עד שיפרעו מהם מצד שכירות מלאכתם הרי שהוציא מס על חברו יכול להשתעבד בו למלאכתו ולחשב לו שכירותו יום ביום ואפילו התנה עמהם בזלזול שכרם כגון שהוציא עליו ד' דינרין והיה ראוי להשתעבד בו שמנה ימים ו' פשוטים בכל יום והתנה זה שלא ינכהו אלא ד' פשוטים בכל יום ונמצא משתמש בו שנים עשר יום מותר הואיל ועם המלך התנו בכך ויש אומרים שקנאו להשתעבד בו כמה עד שיפרעו משלם ולא ינכו לו בשכירותו כלום שקנאו המלך עד שיפרעו ומכחו זכה הלה ואם היה עבד כנעני אף הוא נלקח לגמרי בדין זה וצריך גט חרות כמו שיתבאר במסכת גיטין וראשון נראה יותר:

בני אדם הפחותים ומזולזלים ביותר ושאינם נוהגים כשורה אינם בכלל לא תרדה בו בפרך אלא מותר לרדותם ולהשתעבד בהם בחזקה לכך כתוב בתורה ובאחיכם בין לעולם בהם תעבודו ובין איש באחיו לא תרדה בו בפרך שתהא מלת ובאחיכם נדרשת לפניה ולאחריה והוא שאמרו ראיתו שאינו נוהג כשורה אתה רשאי להשתעבד בו כעבד שנא' לעולם בהם תעבודו ובאחיכם היה נוהג כשורה אי אתה רשאי להשתעבד בו כעבד שנאמר ובאחיכם בני ישראל איש באחיו וכו':

הנותן מעות לשליחו לקנות לו יין בימות הבציר בשעה שהוא בזול ופשע ולא לקח וכבר עברו הגתות והיין ביוקר בין שאמר לו יין סתם בין שאמר לו יין של פלוני שהוא חשוב אין לו עליו אלא תרעומת וכן בכל מיני הסחורות ולא סוף דבר בסתם אלא אפילו התנה עמו שאם לא יקנה לו יהא משלים לו כשעת הזול פטור אלא אם כן קנו מידו בבית דין חשוב במשכון על הדרך שכתבנו למעלה שזו אסמכתא הוא גדולי המפרשים פרשוה בנותן מעות ליקח בהם יין בזול ולמכרו בשעת היוקר למחצה שכר שאם לא עשה כן ובטל כיסו של חברו פטור וכמו שביארנו למעלה ומ"מ אם נתן לו יין להוליך למכור ולא הוליך נראה שהוא חייב לשלם אם נמצא עכובו פסידא דלא הדר ולא יראה כן:

המקבל שדהו מחברו באריסות ואחר שזכה הובירה ר"ל שלא חרשה ולא זרעה שמין כמה היתה ראויה לעשות ונותן חלקו שהרי כך כתב לו מתחלה אם אוביר ולא אעביד אשלם בדמיטבא ומפני זה לא דנוה בדין אסמכתא מפני שזה בידו היה לעבוד הקרקע בשעת התנאי וסמכה דעתו להשתעבד לשלם בדמיטבא ר"ל במה שהיתה ראויה לעשות ודעתו סומכת לגמור ולהקנות ואלו התנה אם אוביר ולא אעביד אני אתן לך מנה הרי זו אסמכתא שאין דעתו סומכת להשתעבד למנה ואע"פ שאף זה בידו לעבוד הקרקע ושלא להוביר בזו מ"מ יש בו גזום ומילתא יתירתא וכל שיש שם גזום אף במה שבידו אסמכתא היא ואע"פ שהיה לו לתרץ בכאן התם לא אמר מילתא יתירתא אפשר שכך הוא הענין כלומר התם בידו בלא שום הוצאה יתרה על הראוי ואין כאן שום גזום הכא לאו בידו כל כך וכל שמגזם על עצמו לשלם אסמכתא היא ויש מפרשים התם בידו ומאחר שבידו היה ולא עשה הרי הוא כמזיק בידים ואף אם אמר אם אוביר אתן מנה כל שהמנה נישום כחלק מה שהיתה ראויה לעשות חייב אבל אם יש בו יותר משומא זו אינו משועבד לאותו יתר שלענין אותו יתר מיהא אסמכתא היא ובשלישי של סנהדרין פירשנו ענין התם בידו בדרך אחרת:

רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא גוי ביתא וכו'. פירוש משכונא סתם בלא קביעות זמן. הדר גוי זבנה לרבא וכו'. פירוש אגר ביתא דשנה שנייה כדמפרש ואזיל. והא דאקדים ליה אגר שנה שנייה מתחלת השנה לאו מדינא דהא קיימא לן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אלא הוא רוצה להקדים לו שכירותו קודם זמנו שלא יחשדוהו שהוא דר בו על דעת שלא לתת לו שכר. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"ף: לשנה שקל אגר ביתא. ומשמע בתחלת שנה שנייה וקשה דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף. ויש לומר דשמא לחדשים השכירה לו. אי נמי לשנה רצה לומר לסוף שנה. השתא נשקול מר אגר ביתא דאם לא הייתי נותן שכירות של שנה זו הייתי עושה שלא כדין. ולא נראה דלא משמע דלא יהא הטעם משום הכי אלא משום רבית לכך נראה נשקול מר אגר ביתא פירוש משום דחשיב כאלו היתה הבית ממושכנת אצלו מרבא. הקשו בתוספות מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי וכו' ויש לומר דרבא מגוי זבנה ואמרינן לקמן זבנה מגוי לית בה משום דבר מצרא ואפילו לא שייך הכא טעמא דלקמן מכל מקום לא פלוג רבנן. אי נמי לפירוש רבינו תם אתי שפיר דפירש לקמן בפרק המקבל דבתים לית בהו דבר מצרא והכא הוי בית. ע"כ.

אמר ליה אי הוה ידענא דהוא ממשכן ליה למר לא הוה זביננה ליה. פירוש דהוה ליה כעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע. ואם תאמר ואי ניחא ליה לרב מרי בההיא ארעא השתא נמי לישקלה משום דבר מצרא דהא משכנתא עדיפא מבר מצרא לפום חד פירושא דפרישנא לעיל ואף על גב דקיימא לן זבן מגוי לית בה משום דבר מצראי התם משום דיכול למימר ליה אריא חברתי לך והכא דהא ממשכנא לרב מרי ליתיה להאי טעמא. ותירצו בתוספות דלא פלוג רבנן בכל מאן דזבן מגוי. אי נמי כדפירש רבינו תם שאין בבתים משום דבר מצרא. והנכון כי רב מרי לא היה רוצה לקנותה אלא שתהא אצלו במשכונה בלבד שיאכל פירותיה ורבא הוא שהיה חושש שהיה רוצה רב מרי לקנותה. הריטב"א.

השתא כדיניהם עבידנא בהדך כל אימת דלא מסלקי לך בזוזי לא שקילנא אגר ביתי מינך. פירש רש"י לא שקילנא אגרא מינך עד שאכוף הגוי לשלם לך ואין זו רבית דהא רבא לא מחייב ליה מידי אלא גוי. משמע שאלו היה לו לרבא לפרוע לו המעות אסור. והראב"ד פירש כדיניהם עבידנא בהדך דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ואינהו במשכנתא מחמת זביני אתו ליה וכל היכא דלא יהבי לך זוזי כזביני הוא גבך. עד כאן. ולומר שאפילו היה החוב מוטל על רבא לפרעו מותר דכזביני הוא בידיה דרב מרי וכי שקיל זוזי מרבא הרי הוא כמוכרה לו. הרשב"א.
וזה לשון רבינו חננאל: גוי משכן בית לרב מרי בר רחל והדר זבניה לרבא ואמר ליה רבא לא שקילנא מינך אגר האי ביתא עד דפרעה לך זוזי דילך כדינייהו דגוים דלא הוו זבינייהו זביני במידי דממושכן עד דפרקי למשכנתא כדגרסינן בתחלת הפרק דגוים דמפקי מלוה למלוה אגר משכנתא משום דבדיניהם בתורת זביני אתו ליה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: השתא כדיניהם עבידנא לך דכמה דלא מסלקי לך בזוזי לא שקילנא אגר. פירוש כדיניהם של גוים אפילו במשכונא סתם אינו יכול לסלקו מאכילת פירות עד שיפרענו והבא מחמת גוי דינו כגוי וכשם שהגוי המוכר לא היה יכול לסלקו כך ישראל הבא מכחו אינו יכול לסלקו. וכתב רש"י דרב מרי לא היה חושש בכל זה משום רבית אלא שלא יהא דר בחצרו שלא מדעתו בלא שכר דאלו משום רבית ליכא בהא שהרי הוא לא הלוה כלום לרבא ורבא אינו חייב כלום ואף על פי שעל מנת כן לקח רבא הקרקע שיפדה המשכונא לעצמו מכל מקום לא נשתעבך לרב מרי בשום דבר ונכון הוא. אבל בתוספות הוקשה להם דכיון דמייתי לה הכא להאי עובדא מכלל דמטעם רבית הוא לכך פירשו כי רב מרי היה חושש דכיון שהיה יכול רבא לסלקו מן הקרקע והתוב היה מוטל על רבא לפרעו כי מה שהיה מניחו רבא בבית אינו אלא מפני המתנת מעות החוב ונראה לו כאלו נוטל שכר מעותיו מרבא ואיכא איסורא דרבנן ובכהאי גוונא למלוה אזהרו רבנן ולא ללוה. ורבא אמר לו שזה אינו דכדיניהם אית ליה למעבד וכל מאי דאכל בזכות משכנתא דידיה אכיל. וכן הלכתא. ואגב אורחין שמעינן מהכא דישראל שמשכן קרקע לחברו וחזרו ומכרו אם היתה משכונא סתם אינו יכול לסלקו עד תשלום שנה ראשונה וכן אם היתה משכונא לזמן ידוע באתרא דלא מסלקי אין הלוקח יכול לסלקו למלוה עד שיעבור כל זמנו ומכאן ואילך רשאי לסלקו ואם הניחו שם חייב להעלות לו שכר אם הוא חצר דקיימא לאגרא ולפירוש התוספות אי לא יהיב ליה אגרא איכא נמי משום אבק רבית.
ושמעינן נמי מהכא דגוי ששעבד שום דבר מקרקע שלו לישראל או שהקנה לו בו שום זכות וחזר גוי ומכרו לישראל אחר דין הלוקח עם הישראל הראשון כדין גוי שהוא בא מחמתו וכדיניהם דיינינן ליה ונפקא מינה לענין החלונות שכתבו בפרק חזקת הבתים ולכל דכוותה. מפי רבי. עד כאן.
אמר ליה רבא מברניש לרב אשי חזי מר רבנן דאכלי רביתא יהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי ליה בטבת פירש רש"י ז"ל שמקדימין מעות על היין בתשרי כשער של תשרי דלקבלוה בטבת ובטבת שקלי מינייהו חמרא מעליא שאלו קבלו יינם בתשרי אולי היה מחמיץ ואשתכח דמשום דאקדימו מעות בתשרי ועדיין לא יצא השער קבל עליו המוכר אחריות ואף על פי שאדם פוסק על החטים בשיש לו ומקבל מוכר כל אחריות ואף על פי שלא יצא השער התם הוא בתבואה ופירות שאינן רגילין להתקלקל אבל חמרא דרגיל דמחמיץ אסור והיינו דלא אתי עלה משום דמקבלי עלייהו מוכרים יוקרא וזולא אלא משום דמקבלי עלייהו תוקפה דשכיח. זו היא שיטת רש"י ז"ל. והקשו בתוספות דהא סתמא תנן שפוסק על הפירות ואפילו יין בכלל וקתני נמי פוסקים על העביט של ענבים משום דהוי כיש לו. ותו דקתני בריש פירקין ויין אין לו הא יש לו יין או שבא איסרו לידו מותר. לכך פירשו בתוספות שאין זה דומה לשאר פוסקי פירות דעלמא דהתם כל שקובע לו זמן לתת לו אותן פירות הזמן הוא לטובתו של מוכר ואלו רצה לוקח המוכר לתת לו תוך הזמן הרשות בידו והלה חייב לקבלם ואם כן המכר נגמר מיד בשעת נתינת המעות בין בשיש לו למוכר או כשאין לו ויצא השער וכי אייקר ברשותיה דלוקח חשיבא דאייקר אבל האי עובדא מיירי שהתנו הלוקחים עם המוכרים שלא יוכלו לתת להם יין עד טבת דמבחר נפשיה וכיון שכן אין המכר נגמר עד טבת והמעות היו הלואה אצל מוכר וכי אייקר ברשותיה אייקר ואשתכח דמוזיל גביה בטבת משום שכר הקדמת מעות דאלו זבני חמרא בתשרי אולי היה מחמיץ. ואמר ליה רב אשי דהא ליתא שאף בתנאי זה שהתנו אלו נתנו לו יין טוב שאינו ראוי להחמיץ עד טבת היה להם לקבלו תוך זמנו ומה שאין מקבלין אותו תוך זמנו משום דאינהו כי יהבי זוזי אחמרא יהבו ולא אחלא ולא מתידע דהוי חמרא עד טבת דמבחר נפשיה ואי נמי קבילו הלקוחות היין קודם טבת והיה חומץ בטבת היה להם להחזירו דאיגלאי מילתא דמעיקרא חלא הוה ואם כן ניחא להו טפי למוכרים וללקוחות דלא מקבלי ליה עד טבת. והיינו נמי דאמר רבא לעיל בפירקין שרי ליה לאיניש למימר לחבריה שקול זוזי אחביתא דחמרא אי תקפה ברשותך ואי יקרא וזולא ברשותאי ומיירי אפילו בדהוה ליה חמרא למוכר כדפירש רש"י התם. והא דבעינן דליקביל לוקח יוקרא וזולא מפני שהתנה שלא יתחייב לוקח לקבלו עד הזמן שקבע וכיון שכן אלו הוי אחריות יוקרא עליה דמוכר אסור אף על פי שיש לו מטעמא דאמרן והכא לא חשו ליוקרא וזולא דמקבל עליה מוכר משום דמתשרי ועד טבת לא שכיח יוקרא אבל התם דהוה שכיח חשו ליוקרא ולא חשו לתקפה. ואם תאמר התם אמאי לא חשו לתקפה דהתם ליכא טעמא דאמרינן הכא דבטבת מבחר נפשיה. ויש לומר דכל דמקבל לוקח יוקרא במידי דשכיח יוקרא ליכא למיחש לתקפה משום רבית דלית כאן מלוה ממש. ועוד דהתם לא התנה לתת לו יין על כל פנים אי תקפה האי אלא דאי תקפה ההוא תקפה ליה ומהדר ליה זוזי. כל זה משיטת התוספות ודברים נכונים הם. הריטב"א.
וכן כתב תלמיד הר"ף וזה לשונו: ואם תאמר מאי שנא הכא דחייש לחששא דתקפא ולא חייש לחששא דיוקרא ולעיל הוי איפכא דחייש לחששא דיוקרא ולא חייש לחששא דתקפא. ויש לומר דשנא ושנא דהכא דוקא יש לחוש משום תקפא ולא משום יוקרא דאין רגילות שיתייקרו בין תשרי לטבת בזמן מועט כזה ולשם לא שייכא חששא דתקפא דאם יחמיץ היין לא יתן לו יין אחר והכי קאמר ליה אי תקפא ברשותך ולא יהיה המכר חל אבל לא ישלם לו יין אבל הכא מבחרי ליה בטבת דצריך הוא ליתן יין אחר חשוב. ואם תאמר לפי סברת המקשה תקשי ליה מכל פוסקי פירות דבכהאי גוונא הוא שנותן לו מעות עכשיו בשביל יין ואחר מכאן נותן לו יין חשוב. אמנם פירוש הקונטרס דפוסקי פירות דתנן במתניתין אינו רוצה לומר מיין אלא מתבואה וכיוצא בה דאינם רגילים להתקלקל אבל ביין לא דרגיל הוא להחמיץ. ולא נראה דהא במתניתין קתני פירות סתם דמשמע אפילו יין. ועוד דבהדיא תנן פוסק עמו על העביט של הענבים. ועוד קשה דלעיל חייש משום יוקרא ואמאי כיון שיש לו יין כשפסק מותר דכל פוסקי פירות הכי הוו. ועוד קשה דמשני כיון דמקבל עליה וכו' משמע הא אי לא הוה מקבל זולא אסור משום יוקרא ואם כן קשה הא דאמרה במתניתין פוסק עמו כשער הגבוה. ויש לומר דלא דמי הך דהכא דמבחרי ליה בטבת לדלעיל לפוסקי פירות דמתניתין דשאר פוסקי פירות דמתניתין אם לא היו לו הפירות למוכר מיד כשיהיו בידו יוכל לפרעם ללוקח והלוקח יקבל בעל כרחו והשתא ניחא הכל דלא תיקשי לך הא מכל פוסקי פירות דשאני פוסקי פירות באם ירצה המוכר יכול למכור הפירות ללוקח מיד כשיהיו לו הפירות אבל הכא אין המוכר יכול לסלק עצמו כשירצה דמיירי שהלוקחים התנו שלא יקבלו היין עד טבת ואז מבחרי ונמצא שאין המכר נגמר עד טבת ומעות הלואה הוו גבי מוכר ומקבל עליו אחריות בשביל הקדמת המעות וגם ניחא קושיא דפרכינן דהיכי חייש לעיל איוקרא הא כל פוסקי פירות וכו' דשאני פוסקי פירות שהמוכר יכול לסלק עצמו מיד שיהיו הפירות בידו למסרם ללוקח ואם כן נגמר המכר מיד בשעת נתינת המעות וכי אייקר ברשותיה דלוקח אייקר ולכך אין לחוש משום יוקרא אבל לעיל אינו יכול לסלק עצמו מן המכר מעכשיו דמיירי שהתנה עמו הלוקח שלא יקבלנו ממנו עד שעת היוקר הילכך אין המכר נגמר עד שעת היוקר וכי אייקור ברשותיה דמוכר אייקור ואם כן המעות מלוה גביה עד אותו הזמן ונמצא שמוזיל גביה כשער היוקר בשביל הקדמת המעות ומשום הכי קאמר דאי לאו משום דמקבל עליה זולא הוי רבית משום יוקרא כדפירשתי והשתא ניחא הכל. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: אמר ליה רבא מברניש לרב אשי חזי מר דקא אכלי רבנן רביתא דיהבי זוזי אחמרא בתשרי ולא שקלי ליה עד טבת ואמרי להו בטבת אבחר לנו. פירוש תנו לנו מן המובחר שבאוצר. הענין שהיו קונים עשר חביות של יין בעשרה דינרין ולא היו אומרים לא למקפא ולא שום דבר אלא סתם עשר חביות של יין יהיה להם לקבל לחשבון עשר קוססאות למאה אי נמי דאמרי להו עשר חביות במרתף של יין ולא אמרו למקפא שהיה בדין שיתן לו המוכר יין הנמכר בחנות אי נמי דאמרי להו עשר חביות במרתף זה של יין ואמרי להו למקפא והיה להם לקבל עשר קוססאות למאה והן היו מבקשים יין שכולו מובחר בשביל הקדמת מעותיהן. אמר ליה רב אשי אין באוצר רבית מפני שהן קונין אותו בתשרי והן יין קונין ולא חומץ דאלו היה ניכר באותה שעה היו נוטלין אותו מיד ומשם ואילך היה באחריותן אלא שאינו מתברר עד טבת ובטבת הוא דמבחר נפשיה ומה שאנו אומרים שמקבל עליו עשר קוססאות או שנותן לו יין הנמכר בחנות כמי שקונה אותו בשאר ימות השנה שכבר נתברר אם לטוב אם לרע והיה לו לברר מה שהוא קונה או בטעימה או בריח וכיון שלא בירר הלך אחר לשונו אבל אלו לא היה להן לברר מה שהן קונין ובודאי יין הן קונין ולא חומץ ולא קוסס ומשום הכי נותן מן המובחר שבאוצר. עוד צריך לפרש למה הוצרך לומר אחמרא יהב אחלא לא יהב ומעיקרא אי חמרא חמרא והלא הקונה מרתף של יין נמי כל הטענות הללו יש בו ולא היה צריך לומר אלא דבטבת הוא דמבחר נפשיה ולא בשעת המקח כי כל ההפרש אינו אלא שאינו ניכר עכשיו ולא היה לו לברר. עתה אפרש כי אלו התלמידים מכריחין את המוכרים ליתן להם יין חשוב בטבת בדמים שקנו אותו בתשרי או יקבלו מי שפרע ולולי אלו הטעמים שאמר להן רב אשי לא היה מספיק להם דקא מבחר נפשיה בטבת מפני שהיו יכולין לומר מקח טעות הוא אצלכם טלו מעותיכם כדאמרינן בבתרא דבקנקנים דמוכר מצי למימר ליה הא חמרך והא קנקנך אבל מהני טעמי מצי למכפינהו למיתן להו חמרא מעליא אומרים להן יין מכרתם לנו ולא היה לנו לברר עד עכשיו ורבית אין שם מכל מקום אפילו יחדו להם החביות כי ההיא דהילך ארבעה זוזי אחביתא דחמרא אי יקרא או זילא ברשותי ואי תקפה ברשותך. ונראה לי שאם מצא כולו חומץ אין מקבלים אותו לפי שאינו יין כלל אבל אם מצא כולו קוסס או נמכר בחנות כית שהוא יין מקבלים אותו והוא שבררו להם אוצר אחד בשעת המקח אבל אם אמרו לו עשר חביות במרתף של יין והיה להם אוצר אחד טוב מזה נותן להם את הכל מן הטוב. עד כאן.

רבינא יהב להו זוזי לבני אקרא דשוניתא. פירש רש"י שהיה רבינא מקדים להם מעות על היין ולפיכך כששופכין לו יותר קופיתא היה חושש משום רבית. ואמר ליה רב אשי דכיון ולאחר הפרעון היו נותנין לו סתם מותר הוא דאוזולי הוא דמוזלי גביה דאפילו משום רבית מאוחרת ליכא כיון דיהבי ליה סתם ולא אמרי ליה בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלנו מתנה בעלמא היא דיהבי ליה וחזר רבינא ותשש לחשש אחר דאפילו עיקר המקח באיסור שהקרקע אינה שלהם ומה שלוקח מהם גזל הוא. ואמר ליה דלאו גזל הוא דארעא לטסקא משתעבד. וקצת קשה בעיני דכיון דאמר ליה והא ארעא דלאו דידהו היא משמע דעדיין הוא חוזר לחשש הראשון ולומר דטעמא דאוזולי לא מפיק ליה מחששות ומסתברא דהכי קאמר ליה מעיקרא שמא רבית הוא ואמר ליה דלא דאוזולי מוזיל גביה. ואהדר ליה ואי מוזלי היאך אפשר להם בכך והא ארעא לאו דידהו ואי אפשר להם לזלזל במה שאינו שלהם ואהדר ליה דפירות שנה זו שלהם הם דמלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. והראב"ד ז"ל פירש כן אלא שהוא ז"ל נראה שמפרש דמעיקרא נמי רבינא לא מחשש רבית היה שואל אלא מחשש גזל אלא שרב אשי לא הבין כוונתו וכשאומר לו אוזולי מוזלי גבך בירר רבינא דמשום חשש גזל היה שואל הואיל והקרקע אינה שלהם ואהדר ליה דפירות שנה שלהם הם ומלכא אמר כל מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. ואף הרמב"ן ז"ל על דרך פירוש זה הוא מפרש אלא שהוא מפרש דרבינא לא היה מקדים מעות אלא בשעת המקח היה נוטל פירות ונכון הוא. אלא שקשה לי קצת דלא הוה ליה למימר רבינא יהב להו זוזי דמשמע שהיה מקדים להם מעות ואם כדבריו לא היה לו לומר אלא רבינא זבן חמרא מבני אקרא דשוניתא. ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא דכולה שמעתין בחשש רבית בהקדמת מעות סגיא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: רבינא יהב זוזי לבני אקרא דשוניתא. פירוש בני אקרא דשוניתא היו להן כרמים ושדות שנותנין למלך טסקא וברחו הבעלים ובאו אחרים וקבלו אותם מן הגזברים של מלך לטסקא ואותן שקבלו אותם מכרו מן הפירות לרבינא ונותנין לו יותר ממה שהתנו לו והיה רבינא ירא שלא יהיה שם איסור מפני שהכרמים לא היו שלהם והיו סבור שאינו אלא כמו הלואה או פקדון גבייהו ולא היה להם לזלזלו בפירותיהן שאם יבאו הבעלים ויתנו הטסקא יטלו כל מה שיצא מהן. פשיט ליה רב אשי דלאו הכי הוא אלא מדידהו קא מוזלי דמלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא והני כיון דאינהו יהבי ליה לטסקא כלהו פירי לדידהו הוו. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: פירש רש"י שהקדים להם מעות וכו'. וקשה עלי הדבר כיון שבשעת פרעון מוסיפין לו רבית הוא שלא הזכירו במשנתנו בשכר מעותיך שהיו בטלות אצלי אלא ברבית מאוחרת לאחר פרעון כדקתני והחזיר לו מעותיו אבל הלוהו מנה והחזיר לו מנה ופרס מדעתו חס ושלום שיהא מותר. ועוד הלוהו ודר בחצרו יוכיח שלא התנו ואסור ולא ישכור ממנו בפחות אינו בתנאי רבית ומה לי קודם פרעון ומה לי בשעת פרעון אדרבה בשעת פרעון מחזי כרבית. ושמא נאמר שהיו פורעין לרבינא פירותיו ואחר כך היו אומרים לו קח לך הרי עוד אלו דכיון שנסתלק מהם רבית מאוחרת היא וכיון דלא אמר בשכר מעותיך שרי דלאחר פרעון מתנה הוא דקודם פרעון כדי שירויח לו זמן הוא עושה שאפילו שאלת שלום רבית אבל לאחר פרעון ומדעתו מותר בכל ענין ובסתם כל זמן שלא יאמר בשכר מעותיך דמה לי בסמוך מה לי לאחר זמן ואינו מחוור. ושמא לא אמרו כן אלא במכר שפסק סתם כשער שיצא ולא פירשו כמה דזה מוזיל הוא אצלו לתת לו יותר ושער של זול הוא אצלו. ולי נראה שלא הוזכר כאן משום רבית ועובדי דחשש איסורין קא מנו הכא ורבינא לא היה מקדים לתת להם מעות אלא קונה מהם פירות מיד ליד ולפי שהיו מעדיפין במדות היה חושש משום גזל כדמפרש ואזיל והא ארעא לאו דידהו היא ומעיקרא דקאמרינן סתם אתא לקמיה דרב אשי היה חושש שמא בטעות מוסיפין לו ואמר לו כיון שאין הדעת טועה בכך וכל שעה עושין מחילה היא והדר אקשי והא ארעא לאו דידהו היא וכו'. אי נמי מעיקרא משום דארעא לאו דידהו היא בעא מיניה וגלויי בעלמא הוא דמגלי טעמיה דרך קושיא כלומר והאיך אדם מוחל בדבר שאינו שלו ואמר ליה שלו היא דארעא לטסקא משתעבדא. עד כאן.
ובשיטה כתוב שדברי רש"י עיקר כדאמר רב נחמן לעיל האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה וכי אהדר ליה אשכח בהו טופיינא בכדי שאין הדעת טועה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה והתם ודאי בעת הפרעון הוא ושרי. ומה שהביא הרמב"ן ראיה מהלוהו ודר בחצרו היינו מפני שהוא דר בזמן הלואה שעדיין מעותיו של זה בידו. כן נראה לי. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר"ף: אוזולי הוא דקא מוזלי גבך משום רבית מאוחרת ליכא הכא דאין רבית מאוחרת אלא אם כן פירש לו בשכר מעותיך שהיו בטלות אצלי. וקשה דהא לא קאמר במתניתין בשביל מעותיך אלא קתני והיה משלח לו ואומר בשביל מעותיו משמע שאינו אומר כך אלא בלבו הוא מחשב. ועוד קשה דלמה לי למימר אוזולי אוזיל גבך. לימא ליה הרי לא אמר לך בשביל מעותיך שהיו בטלות. ונראה לומר דשמא יש חילוק בין הלואה למקח וממכר דבמקח וממכר שייך למימר אוזולי אוזיל כדקאמר. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: אוזולי הוא דמוזלי גבך. פירש רש"י הואיל ולא פסקת עמהם ומדעתם הם נותנים לך ואין מזכירין לומר בשכר מעותיך שהיו בטלין אצלנו מתנה בעלמא הוא דיהבי לך עד כאן לשונו.
ויש שפירש טעם דבריו משום דהא רבית מאוחרת היא ואין רבית מאוחרת אסור אלא בשאומר טול זה בשכר מעותיך וכדתנן לקמן לוה הימנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו ואומר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלי זו היא רבית מאוחרת. ואין זה נכון דהתם לא בעינן שיאמר לו בפירוש כן דאם כן הוה ליה למימר ואומר בשביל מעותיך ומדקתני בשביל מעותיו נראה כי בלבו הוא שאומר כן. ועוד דהתם הוא לאחר שפרעו והחזיר לו מעותיו חוזר אחר כך ונותן לו אבל כל שנותן לו תוספת בשעת פרעון זו רבית גמורה היא ואף על פי שלא התנה בתחלה והרי זה כהלוהו ודר בחצרו שהוא אסור. אבל הנכון הכא דהיינו טעמא דשרי מפני שדרך מוכרי פירות להוסיף ולתת במדה גרועה ללוקחין אלא שבכאן היו חוששין כי אולי מפני הקדמת המעות היו עושין כן ולא מפני עין יפה דמכר בעלמא ואמר לו כיון דלא פסקת עמהן וגם לא הזכירו שהוא בשביל הקדמת מעותיך מתנה בעלמא הוא דיהבי לך משום עין יפה. ולזה נראה שכיון רש"י. עד כאן.

אמר ליה רב פפא לרבא חזי מר הני דבי פפא בר אדא דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשעבדי בהו טפי. ענין זה על כסף הגלגלת שהיו נותנין למלך והיו שם עניים שלא היו יכולין לפרוע והמלך מוכר אותם לעבודה לכל מי שיוציא הכרגא בשבילם והיה מזלזל בעבודתם אם היו ראויים ליטול שש פשיטים ביום בשכרם לא היה מחשב להם כי אם ארבע והיו בני פפא בר אדא פורעין הכרגא למלך בשבילם ונפרעים מהם בזו העבודה וחשש רב פפא שמא זו הלואה היא הוצאת הכרגא בשבילם שהם חייביו לתתה מיד למלך וכשמזלזל המלך בשכר עבודתם והם נוטלים אותו הזול מהם הוא רבית כי אין רשות למלך לזלול בעבודתם ומאחיהם הם נוטלים הרבית. והשיב לו רב אשי כי יש לו רשות למלך למכור אותם לעבודה עד שיפרע מהם שכך הוא משפט המלכים שקבלו אותו מן המלכים הראשונים והמשפט כך הוא דמאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב כרגא הילכך אותו הזול משל מלך הם נוטלים אותו ולא משלהם. וכי נפקי נמי צריכי גיטא דחירותא כדאיתא בגיטין. הראב"ד.
וזה לשון הריטב"א: חזי מר הני דבי פפא בר אדא דיהבי זוזי דכרגא אאינשי ומשתעבדי בהו עיקר הפירוש כדפירש רש"י דישראלים היו והיינו דקאמר אאינשי וכדפרישנא בפרק החולץ והיינו דאייתי ליה הכא גבי רבית דהוה סלקא דעתיה דכי פרעי עלייהו כרגא דמלכא נעשה הכרגא חוב על האנשים ההם כאלו הלוום להם וכי משתעבדי בהו הוו שכר מעותיהן. והא דגרסינן בנסחי דוקני ומשתעבדי בהו טפי יש לומר דקסלקא דעתיה דתרי איסורי עבדי חדא משום רבית וחדא שמשתעבדין בהם עבודת עבד אי נמי שהיו זנים אותם אלא שמלאכתם מרובה ממזונותיהם וההיא טופיינא הויא רבית. ואמר ליה מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דיהיב כרגא משתעבד במאן דלא יהיב כרגא כלומר כי כשיפרעו הכרגא של אלו למלך קנאום באותו כרגא כקונה עבד עד שיפרעום ואין המעות חוב והמלך יכל הוא למוכרם שכן זכה בהן ברעש הארץ וגוי קונה ישראל במלחמה כדאיתא בפרק השולח והמלך מוכר זכותו לבי פפא כגון שמכר עבדו לישראל והרי הוא קנוי לו בקנין הגוף והבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי והיינו דאמרינן בפרק החולץ דלכי נפקי צריכי גיטא דחירותא וכדפרישנא התם שפיר ולא שייך בהא אין עבד עברי נוהג בזמן הזה שאין היובל נוהג שאין זה מותר בשפחה ואין דיני עבד עברי נוהגין בו כלל וכדפרשינן בפרק השולח. ע"כ.

ומעייל להו בגוהרקא דרבא. להוליך את רבא שהיה ראש ישיבה בכסא של עץ ומוליכין אותו על כתפיהן מפני רוב העם הבאין לשמוע הדרשא לא היה יכול לעבור עליהן אלא בענין זה שאין דרך אדם חשוב לרכוב על סוס בפני רבים. ה"ר יהונתן.

האי מאן דיהיב זוזי לחבריה וכו'. עד אפרוותא דבלשפט. יש שפירשו כי בבלשפט היין נמכר ביוקר. אבל בפרק הספינה משמע לכאורה כי בבלשפט היה נמכר בזול והכא הכי קאמר שיתן לו במעותיו יין כפי שער הזול שנמכר בבלשפט. ולכולהו פירושי קשיא לי למה חייב לשלם לו כלום ומאי שנא ממבטל כיסו של חברו שהוא פטור מפני שאין היזקו אלא גרמא וכן אם הוביר שדהו אינו חייב לשלם לו אלא כשקבל עליו כן בפירוש. ותירץ ר"י דהכא נמי כשהתנה כן בפירוש שאם לא יקח לו שישלם לו פסידא שלו ולא הזכיר התלמוד כן מפני דהא פשיטא דבלאו הכי לא מחייב ולא הוצרך אלא לפרש כיצד ישלם לו ולאי זה חשבון ישלם לו. ומורי הרב תירץ דהכא אף על פי שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו סחורתו ואלמלא הוא לוקח על ידי עצמו או על ידי אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה מדין ערב וזה ענין שכירות פועלים דפירקין דלקמן שחייבין לשלם לבעל הבית מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעל הבית חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסיד על פיו וזה דין גדול. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד: האי דאמר רב חמא האי מאן דיהב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא וכו'. פירוש שנתן לו מעות לעסקא ואומר לו שיקח בהן יין ויוליכנה לבלשפט ביום השוק כי שם הוא ביוקר וזה לא עשה כן ובטל כיסו של חברו משלם לו כפי מה שהוא נמכר שם והוא כעין המשנה המקבל שדה מחברו וכו' והובירה. ולית הלכתא כוותיה משום דקניית היין אסמכתא אבל אם נתן לו יין להוליך ולא הוליך נראה שחייב לשלם מה שהפסיד באותו יום השוק שאותו יום אין לו תשלומין ביום שוק אחר. עד כאן.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: למזבן ליה חמרא לקנות לו יין בימות הבציר משלם לו יין כפי הדמים הקלים שקונים אותו אפרוותא דבלשפט שם מקום ידוע שהיין נמכר ונקח שם לרוב הלוקחים יין בימות הבציר ולפיכך הקדמתי לך מעותי זמן מרובה שתקנה לי יין באותו מקום הזול ולהביא לי כאן למקום היוקר ומשום אגר נטר לי ליכא כדאמרינן משום דמוזלי גבייהו אי נמי משום דמגלו להו תרעא אי נמי אחריות הדרך היה על הלוקח שהוא בעל המעות ולא על בעל החמרא והפסידו בזה שסמך עליו ולא שלח לשם ביד אחר. והני מילי ביין סתם דבודאי סמכה דעתיה דבעל המעות שימצא שם יין הרבה למכור שהרי אינו מקפיד בין יין ליין בין אדום ללבן אבל ביין זה כלומר ביין כזה שהוא יין לבן וחשוב ומרוקח ולא אחר לא משלם ליה לפי שלא היה לו לסמוך עליו שהיה לו לחשוב שמא לא ימצא כזה והיה לו הוא בעצמו לילך לשם ולקנות אותו יין ואם לא ימצא ממנו יקנה מאחר. אי נמי הוה ליה למימר לשליח שיקבל מעותיו ואם לא ימצא כזה יקנה לו יין אחר. ורבא אמר אפילו ביין סתם לא משלם ליה כלל משום דאסמכתא היא כלומר אפילו הבטיחו ואמר לו אם אין אני קונה לך אפרע משלי אין זו אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו. עד כאן.
האי דאקשינן ומאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא לאו למימרא דמדינא משלם התם דהתם נמי אסמכתא היא אלא שאין מנהג הדיוטות הוא וכדאמרינן עלה בפרק המקבל. אלא הכי קאמר מאי שנא דלא תקנו בהא כדתקנו בההיא. ואהדר ליה דהתם תקנו משום דבידו ובהא לא תקינו משום דלאו בידו. וכי הא נמי הוא דאקשיה התם בפרק המקבל גבי ההוא דאמר אי מובירנא לה משלמנא אלפא זוזי ואמרינן אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ומאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא כלומר מפני מה לא תקנו בהא כדתקינו בההיא ואהדר ליה משום דגזים ובדגזים לא תקינו כן פירש רב האי גאון ז"ל. הרשב"א ז"ל.

בד"ה נטר שתא כו' היה מנהגם ליתן השכירות בסוף כל חודש כו' עכ"ל ופי' נטר שתא וחודש אחד משנה שניה ורצה ליתן לו אגר ביתא מההוא חודש וקאמר ונטר שתא דהיינו מיום שהיה ראוי ליתן שכירות חודש ראשון אי לא משכונה דהיינו בסוף חודש ראשון משנה ראשונה ודו"ק:

בא"ד למה לא ניכה מחובו כו' עכ"ל דמסתמא לא פרע עדיין רבא לעכו"ם כיון שהיה ממושכן וכן משמע לישנא עד דמסליקנא לך בזוזי ועיין בנ"י וק"ל:

בד"ה השתא נשקול כו' שהקדש מעורב בו וימכר הבית ויקח זה שכר שנתן עכ"ל דעודף על דמי שכירותו וחובו יכול להקדיש ולמכור וכ"ה לשון הג"ה באשר"י וק"ק מה שכירות נתן על מה שלא היה דר בו עדיין דהא שכירות אינו משתלם אלא לבסוף ויש ליישב וצ"ל דה"נ הכא הבית היה שוה יותר על החוב שהיה לו לרב מרי על העכו"ם והיה דר רב מרי נמי בחלק רבא שהיה מעורב בו והיה סבור רב מרי דמחזי כרבית ודו"ק:

ד"ה נטר שתא וכו' ושמא היה מנהגם ליתן השכירות בסוף כל חדש וכו'. ולפי זה צריך לומר דלאו בתחלת השנה ממש הביא השכירות לרבא אלא אחר כלות חדש אחד בתוך השנה השניה שקיל שכירות של חדש אחד ולא של כל השנה כולה או י"ל שהיה מנהגם אם היה נותן השכירות בכל חדש וחדש היה צריך ליתן י"ב סלעים ואם היה נותנו כולו בהתחלת השנה לא היה נותן כי אם עשרה סלעים לכך הביא רב מרי בהתחלת השנה כל השכירות כולו כדי שלא יהא צריך ליתן כי אם עשרה סלעים:

בא"ד אי נמי נטר שתא היינו שכירות של שנה שניה. נראה דכך צ"ל היינו שנה שניה ור"ל הא דקאמר נטר שתא הוי פירושו שנטר עד כלות שנה שניה:

בא"ד ומיהו קשה למה לא ניכה לו מחובו וכו'. נראה מדברי התוס' דסבירא להו דעדיין לא נתן רבא להנכרי הכסף דמי פרעון הבית לכך הקשו למה לא ניכה רב מרי שכירות הבית לרבא מחובו ורבא היה לו לנכות להנכרי מדמי הפרעון:

גמ' ובאחיכם בני ישראל יכול כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דחמרא חמרא חלא חלא קילקולו כו' הד"א:

בד"ה לבני אקרא כו' הנהר אקרא כו' נהר ויהיב כו' הד"א:

גמרא כופיתא פירש בערוך סל ונראה שצ"ל טופיתא. עיין בנ"י [שכתב בשם התוס' דהכא אפילו בשעת פרעון מותר בסתם אף דבהלואה אסור אפילו בסתם כמו בהלוהו ודר בחצירו הכא דהוי דרך משא ומתן שרי] ונראה שזה דעת הרמב"ם הובא בטור י"ד סי' ק"ס דקשה שם הרמב"ם דידיה אדידיה [דבדינא דהכא מתיר אפילו בשעת פרעון בסתם וברבית מאוחרת אוסר אפילו לאחר הפרעון ובסתם ולא התיר אלא בת"ח והיינו משום דמחלק בין דרך מקח וממכר ועיין בט"ז סי' ק"ס סי"ז ס"ק י"ב] ודו"ק:

גמ' מ"ש מהא דתנן כו' דלמא שאני התם דאתני או דכתב וכו'. וכבר למדתי כאן אחר החילוק:

ברש"י בד"ה לא שקילנא אגר ביתא וכו'. עיין בהגהות מרדכי:

ברש"י בד"ה ומבחרי ליה כו' ועדיין לא יצא השער וכו'. לכאורה יצא השער ואין לו או לא יצא ויש לו שוין הן ואפשר דאם יצא השער שיש הרבה לוקחין שקונין כשער של עכשיו אין זה רבית רק טובה הוא דעשו לרבנן דאין כאן הנאת הלואה משא"כ כשלא יצא השער דלא נמצאו קונים והללו מקדימין המעות מיחזי כרבית. או אפשר לומר [דבלא יצא השער מסתמא אמרינן] שנותנין מעות על השער כאשר יצא השער בטבת כן יקחו וא"כ למה מקדימין דא"ל משום דהשתא הוא בזול דהא עדיין לא יצא השער והם נותנין מעות כאשר יצא השער בטבת אע"כ לכך נותנין המעות קודם זמנו בהנאה שיקבל עליו המוכר קלקול דחימוץ (ר) ול"ד לעלמא דשרי יש לו בחטין וה"ה ביין גופיה במתני' וברייתא דר' אושעיא משום דקלקול דחימוץ שכיחי כ"כ התוס' לעיל [בבא מציעא דף ס"ד בד"ה אי תקפה דחימוץ דיין שכיח] וע"ש ועיין מ"ש בגליון הרי"ף החדשים:

בתוס' בד"ה רב מרי וכו' והי' בנו של איסור גיורא. כדאיתא בהדיא בפרק מי שמת דהשתא א"ל דרב מרי דהכא הוא דפרק מי שהחשיך והיה בימי רבא והאי דהחולץ היה בימי רב דהא מדקאמר אכשרי' ע"כ גר היה ואותו שגר היה היה בימי רבא:
והא דיחסו על שם אמו בפרק מי שהחשיך כתבו שם התוס' מיוחסת היתה כמו אבא שלום בן אמא מרים ר"ש בן פזי רבנא עוקבא כו' בר ברתי' דרב:

בתוס' בד"ה נטר שתא כו' בסוף כל חודש. וה"ק נטר שתא אחר זמן חיוב השכירות דהיינו אחר כלות חודש הראשון שמנהג בשאר בני אדם ליתן שכירות נטר י"ב חודש דהיינו חודש בשנה שניה ור"מ ז"ל משבש שיבשא בכאן:

בא"ד ומיהו קשה למה לא ניכה וכו'. אף לפי מ"ש רש"י עד שאכוף את העובד כוכבים לשלם וכו' דמשמע שרבא שילם לעובד כוכבים מ"מ יכול רב מרי לומר לא תסלקני מבית זה עד שתשלם לי שעבודי שיש לי על הבית. וכתב הר"ן מלישנא עד דמסלקינא לך כתב הראב"ד שרבא קיבל עליו לפרוע לרב מרי חובו בשביל העובד כוכבים ומש"ה אמר אנא נמי וכו' משום דישראל הבא מחמת עובד כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לפיכך אמר לו עד דמסלקינא לך בזוזי הרי היא כמכורה בידך עד שתגבה חובך ע"כ:

בתוס' בד"ה דסתם כו'. עיין בהגהות אשר"י:

בתוס' בד"ה השתא וכו' ויקח זה שכר שנתן. הקשה מהר"ש מה שכירות נתן הא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכו' ונראה שכתבו זה לפי שיש מתרצים הך קושיא דמשכנתא איירי שנתן המעות תחלה ובמשכיר איירי שנתן המעות לבסוף עיין בר"ן בר"פ השותפין ובתוס' שם וביש"ש פ' ש"ש ודו"ק ולכאורה אם לא נתן השכירות ודאי יכול להקדיש את ביתו דבמאי קנינהו (ש) [וא"כ כל קושית תוס' משכירות אינו אלא משום דמשמע להו דאיירי אפילו הקדים השכירות ומש"ה סיימו ויקח זה שכר שנתן] וכתב מהר"ש דה"נ בעובדא דרב מרי צ"ל דמכר העובד כוכבים המותר מחובו דרב מרי ובגו שתא הוי כאתרא דלא מסלקא ולא מצי עובד כוכבים לסלקו מן כל הבית דהוי כמכורה אצלו ולבתר שתא אייתי ליה אגר ביתא דסבר רב מרי כיון שהמותר יכול למכור כו' חשיב רבא כלוה כו':

גמרא א"ל ר"פ כו' הני רבנן כו'. נ"ל דזהו שאמרו בסנהדרין (ק) עליו דאישתלי ואמר כגון הני רבנן כו'. ורבא מברניש לעיל נזהר בזה ואמר רבנן בלא מלת הני:

רש"י ד"ה למיזבן ליה חמרא. הבציר. הס"ד ואח"כ מה"ד משלם:

רש"י ד"ה אם אוביר. כיון דאפסדי' בהכי ועלי' סמיך כו'. כ"ה בנמ"י וברש"י שם:

גמ' ומבחרי. נ"ב ומבחינים תרגום בזאת תבחנו בדא תתבחרון:

גמ' אמטי ליה לרבא. עיין ב"ב דף כא ע"ב תוס' ד"ה מרחיקין ועיין בכתובות דף נט ע"ב תוס' ד"ה שדה:

שם ת"ל ובאחיכם. עיין סוטה דף ג ע"ב תוס' ד"ה כתיב נמי:

רש"י ד"ה והא ארעא וכו' דקרקע אינה נגזלת. עיין תשובת הריב"ש סי' רע"ג:

ר"מ בר רחל כו'. עתו' ב"ב כ"א ב' ד"ה מרחיקי' כו' בסוף דבריהם וצריך להבין מעיקרא מאי קשי' להו דלמא רבא עשה כדינא שלקח השטר ואח"כ יהיב זוזי וכמ"ש ריב"א באמת וגם מה צריך ריב"א לומר דרב מרי לא החזיק בה ע"מ לקנות תי"ל דרבא קבל שטר תחלה וי"ל כיון דבשתא קמי' אין קנין חל עד שנה שני' ואז כבר נסתלק הנכרי ע"י מעות שכבר קבל מרבא השתא קמי' אפי' קבל רבא שטרו תחלה מ"מ נסתלק הגוי תחלה קודם שיחול השטר והחזיק בה רב מרי וק"ל ועדיין צ"ע לשון ריב"א שם:

השתא לשקול מר אגר ביתא. עתו' עירוכין וכתובות ועי' לשון הגה' אשרי בשמעתין והנלע"ד שאין צריך שיהי' הבית שוה יותר מהחוב אלא דעכ"פ הגוף לבעה"ב שבידו לפדותו ואין לבעל משכנתא אלא הפירות וא"כ אותו הכח יכול למכור ולהקדיש ויהי' אח"כ כח ההקדש או הלוקח כמוהו ממש וממילא הדר בו מעל מפני שכחו של הקדש מעורב בו ומ"מ בשמעתין לס"ד דר"מ דלא אסיק אדעתי' הך סברא והוה ס"ל דרבא קנה קנין גמור עכצ"ל משום ההיא טופי' דשוה יותר מהחוב שלו חשב כן וכמ"ש מרש"א וק"ל:

רבינא הוה יהי' זוזי כו' א"ל הא ארעא לאו דדהו כו'. יש לעי' שבתחלה שאל על ההוא כופי' לחוד ושוב שאל על כל היין משום גזל וי"ל לפמ"ש סמ"ע סי' שנ"ג סק"ז דהקונה ע"י שינוי רשות צריך לשלם לבעלים מה שהוזל הגנב וקנאו פחות מדמי שויו ע"ש והא"ש דודאי גוף היין קנה רבינא בשינוי רשות כהנהו אונכרי דר"פ לולב הגזול אך הא כופיתא דשפכי לי' טפי הי' צריך להחזיר לבעלים שהוא יותר ממה שנתן דמי' אלא לכאורה י"ל דכל זה הוא בכלל דמי שוי' משום שהקדים המעות אלא לפ"ז ה"ל אגר נטר וה"ל ריבית מש"ה שאל אי הוה ריבית והשיב דאחולי גבי הדר א"ל אי אחולי גבי ה"ל ההוא מותרת גזל וק"ל:

שפיר קא עבדת דתנינא כו'. עמג"א סי' קס"ט דמייתי ספרי לא תרדה בו בפרך בו אי אתה רודה בפרך אבל אתה רודה בבן חורין וא"כ לא הי' צריך לאתוי' מאינו נוהג כשורה ואין לומר דהתם מיירי בב"ח שנשכר למלאכתו אבל בחנם לא והדין נותן כן שהרי אפי' ממונו של חברו אסור לשמש בו שלא מדעתו מכ"ש בגופו א"כ אכתי מאי מייתי מקרא דמיירי בעבד עברי הנמכר לו שאם אינו נוהג כשורה מותר לעבוד בו בפרך אבל בב"ח בחנם כלל לא וראיתי בת"ח שכ' דהנהו אינשי נמי הוה משתעבדי לכרגא ולא נ"ל דא"כ מאי תקיף אינשי דלא מעלי לשון תקיף משמע שלא הי' משועבדים כלל לרבא ועוד דא"כ להרמב"ם אפי' אינשי דמעלי נמי שרי כמ"ש בפירוש דמשתעבדי בהו טפי ע"ש פ"א מעבדים עכנ"ל דהכי ילפי' כיון דחזינן דבעבד עברי אנו מוזהרים שלא לרדות בפרך וא"כ מעיקרא לא נמכר לעבודת פרך ולענין זה ה"ל כב"ח בעלמא ואפ"ה אם אינו נוהג כשורה מותר א"כ ה"ה ב"ח גמור נמי וצ"ע מיהו בר"פ הגוזל בתרא מצינו תקיף בעבדיו של עצמו גבי ב"ח דר"י טרק גלי באפי' ע"ש:

לעולם בהם תעבודו ובאחיכם. עתו' סוטה ג' ב' כ' שהוא אסמכתא בעלמא וקנס חכמים הוא משום שאינו נוהג כשורה ומיהו טעמא לא ידענא הא בכל דוכתא דרשי' מקרא לפניו ולאחריו כמ"ש תו' לעיל ריש פירקין ובדוכתא טובא וי"ל בשלמא אי הוה כתי' לעולם תעבודו בהם ובאחיכם גבי אהדדי הוה דרשי' הכי אבל מדכתי' תעבודו בין בהם ובין ובאחיכם לא דרשי' לפניו ולאחריו אלא דיש לדחות דלא הו"מ למכתב הכי דא"כ ה"א למידרש נמי לפניו בהם ובאחיכם לא תרדה בפרך והוה צריכי' לאשכוחי גוני דאפי' בעבד כנעני לא ירדה בפרך וזה ליתא שהרי אפי' טבי עבדו של ר"ג שהי' ת"ח מ"מ אסור לשחררו וא"כ לא הו"מ למסמך בהם לבאחיכם ואין לומר דממילא נדע זה מדכתי' לא תרדה בו משמע באחד ולא בשני' כדאמרי' לעיל מי כתי' אל תקח מאתם אל תקח מאתו כתיב וה"נ דכוותי' ז"א דבו אצטריך למעוטי ב"ח כמ"ש לעיל בסמוך וא"כ לא הו"מ למיסמך בהם לאחיכם ובעיקר ק' תו' דסוטה הי' נ"ל לומר דאע"ג דאצטריך בהם תעבודו למסמך לאחיכם מ"מ תיבת לעולם מיותר דמני' דרשי' המשחרר עבדו עובר בעשה וצ"ע בכ"ז:

יכול אפי' נוהג כשורה. יראה דר"ל כמו תלמיד לרבו שמצוה לשמשו ואפי' עבודת עבד כנעני ומ"מ אין הרב רשאי לרדותו בפרך ואאע"ה נענש על שעשה אנגרי' בתלמידיו וירק את חניכיו כמבואר בש"ס נדרי' ל"ב א' והיינו דילפי' מייתורא איש באחיו דהוה סגי למכתב ובאחיכם ב"י לא תרדה בפרך ומאי איש באחיו אלא לומר איש ואדון כגון הרב לא ירדה באחיו תלמידו בפרך כנלע"ד:

התם בידו הכא לאו בידו. ארשום פה מ"ש ע"ד דרוש בש"ס דבמה מדליקי' בשני' שהמרו זא"ז דאמרי' התם דא"ל להלל אל ירבו כמותך בישראל שאבדתי על ידך ת' זוז וא"ל הלל הוי זהיר ברוחך כדי הוא הלל שתאבד ע"י ת' זוז ות' זוז והלל לא יקפיד ע"ש והמאמר תמוה מ"ט אמר אל ירבה כמותך בישראל מפני שאבד ת' זוז מה ה"ל להלל למיעבד גם מה לשון הוי זהיר ברוחך גם מ"ש לו כדי הוא הלל לא יכין להלל ענותן למימר הכי גם מ"ט כפל ואמר ת' זוז ות' זוז וסיים עוד והלל לא יקפיד נראה כמתפאר ומתגאה ונ"ל ליישב הכל בעז"ה דהתם בפ' זה בורר מסיק דאסמכתא תנאי היא ולהלל דאמר כולם נזירי' ס"ל אסמכתא קני' ולאידך מ"ד אסמכתא לא קני' והנה הני שנים אחר שהמרו וזה לא יכול להקניט להלל וחברו רצה להחזיק בת' זוז שלו והי' זה טוען אסמכתא הוא ולא קני' אמר להלל הלואי ולא ירבו כמותך בישראל שאם ירבו כמותך שאתה אומר אסמכתא קני' יהיה הרוב סבירא להו דקני' ואאבוד ת' זוז אבל אם לא ירבו כמותך יהיה דעת רוב החכמים אסמכתא לא קני' ולא אאבוד ת' זוז והשיב לו הלל תפלת שוא התפללת מכמה טעמים חדא אף אם יפסוק הלכתא דאסמכתא לא קני' מ"מ תאבד ת' זוז שלך א' הוי זהיר ברוחך שהרי תלית עצמך בדעת אחרים בדבר שאין בידך לעשות כלל להקניטני וה"ל ממש כמו משחק בקובי' ותולה בדעת יונו וגרע מיני' וזה הוא הוי זהיר ברוחך שלא תסמוך עוד על דעתך במה שאין בידך לעשותו ועוד כדי הוא הלל שתאבד ע"י כמ"ש תו' באסמכתא שבשידוכין כדי הוא שישלם משום ביוש וה"נ כדי הוא לבזיון וקצף ששאלתני דברי הבל וריק כאלו ועוד שתאבד ת' זוז ות' זוז ר"ל דאיידי דקני מקני שהרי היה רוצה להרויח ת' זוז של חברו נמצא אבד עתה ב' פעמים ת' זוז שלו ושל חברו ועוד אמר לו יהיה שיש כאן דיני אסמכתא מ"מ לא תוכל לומר לא ירבו כמותך שלא יוקבע הלכתא כוותי דידי וזה ליתא שהרי הלל לא יקפיד ויצא ב"ק הואיל והם ענותנ' קבעו הלכה כמות' א"כ כל תפלתך לשוא וריק:

אר"ח האי כו' דיהיב זוזי לחבריה למזבין ליה חמרא ופשע כו'. אסמכתא כו' פירש"י אפי' הבטיחו ואמר אם איני קונה לך אפרע משלי אין זו אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו ותמוה בלא קנין במה מתחייב גם אם לא היה אסמכתא ודוחק לומר לענין מחוסר אמנה או מש"פ בפוסק על הפירות דז"א דלא פסק רק למזבין ליה בשליחות. גם דוחק באתם עדיי או בשטר דלא הוזכר. ואפשר כזרוק מנה לים ואתחייב דליש פ' חייב מטעם ערב. א"כ ניהו דמבטל כיסו פטור מ"מ הפסד חשיב מה שמעותיו בטלות והיה יכול להרויח ומהני חיובו שקיבל עליו ודוחק. וי"ל דהא יכול למכור מעות לרוחא לכותי בליכא אסור רבית ואפשר גם לישראל דרק מוגר זוזי אסור ע"ש:

וכדקל בפירות בעבידא דאתי ועבד לקנס. וא"כ י"ל דשייך ענין שמירה על זה שקבל עליו כשומר על המעות מה שיש בו לרוחא דהוי זכות בגוף המעות. ושומר דחייב בפשיעה שהיה יכול לקדם במקלות ולהציל. כן שהיה יכול להציל ולהרויח חייב בפשיעה על הזכות של המעות לריוח שהיה שוה אז למכור להריוח לקנות בשעת הבציר וקיבל ע"ע לשמור זה השיוי וחייב עליו בפשיעה. אך הוי כשטרות דאין זה גופו ממון רק גורם. אולם לרמב"ם חייב גם באלו בפשיעה. אך א"כ גם בקרקע אם אוביר ולא אעביד ישלם מדינא דשוה להשכיר וקיבל ע"ע שמירת זה השיוי ויהיה חייב בפשיעה. גם להרמב"ם דחשיב מזיק אף דכשאינו שומר לא הוי מזיק מה שהיה יכול כו' אבל כשקיבל עליו לשמור חשיב מזיק פשיעה א"כ אם אוביר כו' יהיה פשיעה כמזיק דחייב כיון שקיבל עליו. וע"כ דלא חשיב קיבל על עצמו אותו השיוי. ודוקא פשיעה בגוף השטרות או הקרקע מה שאין כן בהנ"ל עכ"פ אומר לו הרי שלך לפניך דהדבר קיים כמו שהיה. ואין כאן ניכר שום היזק בגוף הדבר. אבל מ"מ במקבל עליו שמירה וחיוב לשלם כמו דמהני מתנה שומר חנם להיות כשואל בדברים ואמר לקמן צ"ד משום בהנאה דמהימן ליה משעבד נפשיה. וכן קרקעות ושטרות קיבל עליו בקנין מהני וכ"פ בש"ע ס' ש"א ואף דשטרות רק גורם לממון. כן י"ל בקיבל עליו שמירת המעות להריוח דגם כן גורם לממון וכן הקרקע כנ"ל. מהני גם כן א"ל משום אסמכתא. דגם שם בשטרות וקרקע מבואר הטעם דהוי כאסמכתא ולכך בעי קנין עיין שם בש"ך. וכן בהנ"ל שפיר מהני בי' קנין דבקנין הוי שוב כשומר על שיוי הריוח. ויש לדחות:

ועיקר דרש"י ז"ל סבר במ"ש הגאון דבכל דומיא דאם אוביר שסומך עליו ומפסידו שייך התקנה לשלם במיטב. והיה מתחייב בלא קנין רק דהוי אסמכתא משום דאינו בידו כדמסיק:

וברמב"ם פרק ב' מהלכות שכירות בקיבל עליו לחפור כו' בקרקע חייב לשלם כל ההפסד בפשיעה כמזיק כיון שקיבל עליו עיין שם שכתב הה"מ דהיינו הפסד מקרן משויו. ועל הפסד הריוח שהיה יכול להרויח היינו אם אוביר דצריך קיבל עליו. והראב"ד מדמי לה עיין שם. ומיירי בלא קנין דבקנין כ' ה"א דגם שטרות כו' חייב עיין שם. ונראה דסבר כמו דמהני מתנה שומר חנם כשואל בדבור כיון שיש כבר זה החיוב שואל יכול לעשות ולקבל עליו כמו זה בדיבור בהנאה דמהימן וסמיך עליו. וכן קיבל עליו קא"פ בחד דלא גזים מהני בדיבור דאחר גמר דין אי"ל בו וכן דור לי וכה"ג. כן בשטרות וקרקע לחיוב פשיעה מהני הקבלה לשמור דנכלל בו ממילא שלא יפשע וכשיפשע יהיה חייב כמזיק כיון שזה סמך עליו וסילק שמירתו ע"פ. אם כן גרם במה שהבטיחו לשמור שסילק ונשאר החפץ או השדה אינו משומר שוב אף שאינו ודאי הפסד מ"מ מהני הקבלה לחייב. ובהפסד ריוח צריך שיתנה בפירוש. וחשיב גם כן שמקבל עליו הפסד הריוח כקרן וכהפסד בגוף הדבר ויש לומר גם כן דמהני קבלה בדיבור כנ"ל:

שוב מצאתי מפורש במרדכי פרק הגוזל קמא דבכל גרמא דפטור אם קיבל עליו חיוב בדיבור מהך דהכא דאף דמבטל כיסו פטור מ"מ כיון שקיבל עליו חייב עיין שם. ומשמע כטעם הנ"ל. דיכול אדם לקבל עליו גרמא כבידים והפסד של גורם לממון כממון. ובשיטה כתב בשם ריטב"א דהכא אף שלא קיבל עליו תשלומין כלל מ"מ כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו סחורה ואלמלא הוא היה לוקח על ידי עצמו או אחרים אלא שזה הבטיחו וסמך עליו ונתן לו מעותיו ע"ד כן משתעבד ליה מדין ערב כו' וחייב לשלם מה שהפסיד על פי הבטחתו דבהאי הנאה דסמיך עליו ונותן לו ממונו כו' מדין ערב עיין שם. וגם כן אינו מובן מדין ערב שייך על גוף הממון לא על מניעת הריוח. ונראה דסבר כמו שכתבתי לעיל דניהו דמבטל כיסו פטור היינו כשכבר ביטל אבל קודם חשוב ממון אצל בעל הממון מה שיכול להרויח דהא עדים זוממין משלמין בין י' שנים כו'. ואם כן מה שעל פי הבטחתו מבטל כיסו של עצמו חשוב שנותן ממון ע"פ ושייך דין ערב אף להפוסקים דזרוק מנה לים פטור משום שלא קיבל שום אדם הנאה שיהיה שייך דין ערב אבל כאן נותן לו זה השיוי. ולרש"י ז"ל עכ"פ באומר ואתחייב לך חייב מדין ערב. די"ל גם בהאי דלעיל דשרי למימר הילך ד' זוזי ואוזיף לפלוני מנה דאינו ריבית מלוה למלוה. אפשר דהבטיחו ד' זוז שילוה לפלוני ק' מתחייב גם כן בדיבור כאלו נותן לו השיוי של הזמן אם לא היה אסור רבית דהיה חייב כן שנותן לאחר בציויו חייב מדין ערב. רק לטעם ירושלמי בתן מנה לפלוני דזוכה בשבילו לא שייך דאם כן ריבית הוא אם יחשב זוכה בשבילו. רק לרש"י ז"ל דמחזר בשליח ע"ש:

ומ"מ לא דמי לכאן דשם זוכה בשיוי הזמן שייך דין ערב כאלו זכה הוא מה שאין כן הכא דלא נתן לו כלל שיוי זו דהא צריך לקנות בשבילו ועדיין שיוי זו שלו. והוי רק כזורק לים ויש לומר דסבר כהפוסקים דחייב מדין ערב. וגם כאן הוציא מת"י שיוי זו על פי צוויו:

וגם יש לומר דכיון דהיה חייב על שיוי זו מדין ערב אם היה זוכה שוב אף שאינו זוכה שייך בו דין שמירה כמו שכתבתי לעיל דנותן לו מעותיו גם לשמור את שיוי הריוח ששוה המעות לפירותיו שיכול להרויח דלא דמי לשטרות דאימעוטי מדין שומרים. דהא אפילו בין חמץ שעבר עליו הפסח מחלק בש"ס פרק הגוזל דעיקרו ממון ועדיף משטרות כמו שפי' רש"י דשוב גם מה שיצא מתורת ממון ונשאר הגורם גם כן חשיב ממון וק"ל שם בנשבע עליו חייב דחשיב ממון יותר משטרות עיין שם. וכאן עדיף מהתם דשם יצא עכשיו מתורת ממון רק גורם. וכאן עדיין שומר על גוף הממון ממילא גם הגורם חשיב ממון ושפיר חייב בפשיעה שעל הגורם היינו הממון לפירותיו כנ"ל. ואף שלא פשע בגוף הממון רק בשיוי של פירותיו כנ"ל:

ומיושב דלא קשה על הריטב"א דבאם אוביר ולא אעביד צריך דוקא בפירוש אשלם במיטבא אף דגם כן נתן לו הקרקע וסמיך עליו כנ"ל. די"ל למ"ש דהריוח בפני עצמו הוי גורם ורק שטרות אלא שיחשב הקרקע לפירות כמקבל שמירה והא קרקע אימעט מדין שמירה גם כן ולכן דוקא בפירש שישלם כנ"ל. מה שאין כן כאן מעות נעשה שומר על המעות שגופו ממון וממילא גם על הגורם שקיבל לשמור שלא יפשע כנ"ל. ולרש"י ז"ל דוקא בפירוש. ולכך סגי לרש"י ז"ל בקנו מידו אף דבשאר אסמכתא בעי ב"ד חשוב. משום דהוי כשטרות דסגי בקנו מידו לדין שומרים כמבואר בש"ע ע"ש:

וי"ל דחשיב למכר בטול המעות דהא על זה משלמין. וגם לתוס' שומר חייב בהיזק שאינו ניכר כו' ע"ש תוספות פרק הכונס. ולפי לשון התוספות בשם ר"ת דמחלק בין קיבל עליו קא"פ או דור לי כו' דמהני בדיבור לחוד דין הוא שיועיל כיון דיש להם תביעה זה על זה וקבלו עליהם כך הדין ולא דמי להיכא שאין לו שום תביעה עיין שם. משמע כמו שכתבתי לעיל טעם המרדכי דכשיש גרמא בנזקין או מבטל כיסו מהני שוב הקבלה על עצמו בדיבור שמקבל הדין שיהיה גרמא חייב דעכ"פ הוי כיש להם תביעה זה על זה דהא חייב בדיני שמים והוי כלאחר גמר דין כיון שכבר נפסד ונתחייב קודם שחזר בו כנ"ל. ואף דר"ת ז"ל כתבו רק על היכא דשייך גמר ומקני. זה שוב כאן שנתן לו מעות שייך דסמך עליו כמו במתנה ש"ח כו':

רב מרי בר רחל. בת שמואל הוה ונשבית ונשאה נכרי ונתגייר ושמיה איסור גיורא ורב מרי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ומחמת כבודו תלאוהו על שם אמו: הדר. נכרי וזבנה לרבא: נטר שתא. המתין רב מרי שנה שלימה: שקל אגר ביתא. משנה הבאה ואמטי ליה לרבא: הא דלא אמטאי. הבאתי: לא שקילנא אגר ביתא. עד שאכוף את הנכרי לשלם לך מעותיך ואין זו רבית דהא רבא לא מיחייב מידי אלא נכרי: ומבחרי ליה בטבת. נוטלין יין טוב ואי הוו שקלי ליה מתשרי. דלמא הוי מחמיץ ואשתכח דמשום דאקדימו מעות בתשרי ועדיין לא יצא השער קיבל עליו המוכר אחריות ולא דמי לההוא דלעיל (דף עב:) דיש לו חטין לפי שהיין רגיל להחמיץ ושמא כולו החמיץ: מעיקרא. משעה שלקחו: דחמרא חמרא דחלא חלא. קלקולו בתוכו הוא אלא שאינו ניכר ויין המקולקל לא לקח הימנו: לבני אקרא דשנוותא. שנוותא שם הנהר אקרא קונטריא''ה בלע''ז יושבים על שפת אותו נהר ויהיב להו רבינא זוזי לפני הבציר לתת לו היין בשעת הבציר כשער היוצא: ושפכי ליה טפי כופיתא. מדעתם שלא בתנאי: אחולי קמחלי גבך. הואיל ולא פסקת עמהם ומדעתם נותנים לך ואין מזכירים לומר בשכר מעותיך שהיו בטילות אצלנו מתנה בעלמא היא: והא ארעא לאו דידהו היא. אלא שהיו עשירים ורואין בני אדם שהניחו שדותיהם וברחו ואין נותנים מס הקרקע למלך והם נוטלים השדות והכרמים ופורעין מס למלך ושמא היין שאני לוקח מהם גזל הוא בידי דקרקע אינה נגזלת והרי היא של בעלים ופירות גזל: טסקא. מס של קרקע: כרגא. כסף גולגלתא שהיו כל היהודים כל אחד נותן כסף גולגלתו למלך: מוהרקייהו. חותם עבדות שלהם: בטפסא. בארגז של מלך מונח והרי כולם עבדים לו דדינא דמלכותא דינא: תקיף. כופה: גוהרקא. עגלה מוכנת למרכבת אדם ובלשון אשכנז רייטווג''ן: בהם תעבודו ובאחיכם. נמי תעבודו: למיזבן ליה חמרא. לקנות לו יין בזמן הבציר ומשלם לו יין לפי דמים קלים שקונין אותו: אפרוותא דזולשפט. שם המקום שהיין נלקח ונמכר לשם לרוב הלוקחין יין בימות הבציר: אסמכתא היא. אפילו הבטיחו ואמר אם איני קונה לך. אפרע משלי אין זו אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו: אם אוביר לך ולא אעביד. גבי מקבל שדה מחבירו למחצה והובירה שלא חרשה ולא זרעה. שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות ונותן לו שכך כתב לו מתחילה אם אוביר כו' בפרק המקבל (לקמן דף קד.) אלמא כיון דאפסדיה בהכי ולא סמך לאו אסמכתא היא שאינו מקבל עליו אלא כדי הפסד שהפסידו:

רב מרי בר רחל. בימי רבא היה כדמשמע הכא ובפרק מי שמת (ב''ב דף קמט. ושם ד''ה רב) ובפרק החולץ (יבמות דף מה: ושם ד''ה רבא) לא גרס רב אכשריה לרב מרי בר רחל אלא רבא והיה בנו של איסור גיורא ועוד מצינו אחר בנו של רבה כדאמרי' במי שהחשיך (שבת דף קנד. ושם ד''ה ואמרי) רבה אבוה דרב מרי בר רחל: נטר שתא שקל אגר ביתא. פי' בקונטרס אגר שנה הבאה ותימה למה לא המתין עד סוף השנה דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ושמא היה מנהגם ליתן השכירות בסוף כל חדש וכן משמע במתניתין לעיל (דף סה.) גבי מרבים על השכר אי נמי נטר שתא היינו (שכירות של) שנה שניה ומיהו קשה למה לא ניכה לו מחובו ושמא בטוח היה מן הנכרי שיפרע לו או להראות שהוא נותן לו שכר שלא יהיה נראה כיושב בשכר הלואה וא''ת מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי להוציא מיד רבא כדאמרינן לעיל (דף סח.) מאי משכנתא דשכונא גביה והא דאמרינן לקמן (דף קח:) דזבן מן הנכרי לית ביה משום דינא דבר מצרא היינו משום דמצי אמר ליה אריא אברחי ממצרך אבל הכא רב מרי שלא היה לו בית אצל בית הנכרי לא שייך האי טעמא ואדרבה הפסיד שכל זמן שלא קנאו רבא היה דר בו רב מרי בשביל רבית וי''ל דרב מרי לא היה רוצה לקנותו: דסתם משכנתא שתא. ולא הוה מצי נכרי לסלוקי וחשוב כמכר אצלו כל אותה שנה כמו לעיל (דף סז:) באתרא דלא מסלקי והשתא נישקול מר אגר ביתא דחשיב כאילו הוה הבית ממושכן לו מרבא שאם היה בא רבא להחזיק בבית היה מונעו רב מרי אם היה רוצה עד שיפרע לו מעותיו הלכך הוה חשיב רבא כלוה ואסור רב מרי לדור בו בחנם ורבא השיבו דלא עדיף מגברא דאתי מיניה: השתא נישקול מר אגר ביתא. משמע דיכול אדם למכור מה שהשכיר ביד אחרים וכן משמע בפרק האומר משקלי (ערכין דף כא. ושם ד''ה ה''ק) דאם הקדיש המשכיר את הבית אין השוכר רשאי לדור בו יותר ואם דר בו מעל וקשה דאמרי' בפרק אע''פ (כתובות דף נט: ושם ד''ה שדה) ובפרק בתרא דנדרים (דף פו.) בית שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תיקדוש קדשה משמע שכל זמן שהיא ממושכנת אינו יכול להקדיש וי''ל דמה שיתר על החוב יכול להקדיש ולמכור אבל גובה תחילה חובו ומה שאין יכול לדור בו לפי שהקדש מעורב בו וימכור הבית ויקח זה שכר שנתן: ושפכי ליה טפי. אין זה רבית מאוחרת שלא היו מזכירים שנותנין בשביל מעותיו שהיו בטלין אצלם כדפירש בקונטרס ולא דמי להלוהו ודר בחצירו שצריך להעלות לו שכר (לעיל דף סד:) אע''פ שאינו אומר שיהא דר בשביל בטול מעותיו דשאני התם שעדיין חייב לו: משתעבדי בהו טפי. אית ספרים דלא גרסי טפי שלבסוף היו מחזירים להם מעות הכרגא שנותנין בעבורם וכל מה שהיו משעבדין בהן היה בשכר הלואה: אפרוותא דזולשפט. הכא משמע שהיה שם מקום הזול ובהמוכר פירות (ב''ב דף צח.) משמע שהיו מוליכין שם היינות כדי למוכרן ביוקר וי''ל שהיתה עומדת בין מדינה שהיה שם יין לרוב ובין מדינה שלא היה נמצא שם יין והיו מביאים שם ממקום הזול ובאים ממקום היוקר שם לקנות: התם בידו הכא לאו בידו. תימה במאי הוי טפי בידו התם מהכא דאי מיירי התם שיש בידו תבואה לזרוע הכא נמי אם יש לו יין הוי בידו ואי חשיב התם משום דיש בידו לקנות הכא נמי בידו לקנות ויש לומר דהכא אין בידו כשער הזול דשער הזול דזולשפט לא משיך כולי האי דשמא כשיבא לקנות לא ימצא באותו שער אבל באם אוביר בידו לקנות חטין שאם לא ימצא בזול יקנה ביוקר: