בבא מציעא נח ע"ב

דף נח - ב

והרי איפכא מסתברא! כי כאשר אין המקדיש חייב באחריות הקדשים הם יותר קרויים קדשי ה' מאשר קדשים שחייב המקדיש באחריותם, ולפי ההנחה של הגמרא עתה, שהחיוב הוא רק במקום שקרינן בו "בה', וכחש", יש לחייב בקרבן שבועה את הקדשים שאינו חייב באחריותם יותר מאלו שחייב באחריותם! ^[8] אמר ליה: איסמיה! אם כן, אסיר אותה ממשנתי, ולא אשנה זאת עוד.

אמר ליה: לא! אל תסיר ענין זה ממשנתך, אלא יש לך לתקנו, ולגרוס באופן שונה, כי ההנחה שהנחת שהפסוק "בה' וכחש" בא לומר שרק על קדשי שמים מתחייבים בקרבן שבועה, אינה נכונה.

אלא להיפך, בא הכתוב לומר, שהחיוב הוא רק לגבי כפירה בשבועה כלפי הדיוט, ולא כלפי שמים, והיינו, במקום שאני קורא בו "בעמיתו, וכחש". אלא שבא הכתוב ומרבה גם קדשים שחייב באחריותם, שיהיה דינם כדין ממון הדיוט.

והכי קאמר: קדשים שחייב באחריותן, חייב, משום דאיתרבו מ"בה' - וכחש", להיות כאילו היו ממון הדיוט.

ושאינו חייב באחריותן, פטור. דאמעיט מ"בעמיתו - וכחש".

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה מרגלית ובהמה אין להם אונאה:

תניא, רבי יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה, אין לה אונאה, לפי שאין קץ לדמיה.

וכן המוכר בהמה ומרגלית, אין להם אונאה, מפני שאדם רוצה לזווגן.

הקונה בהמה מחפש את הבהמה המתאימה לזווג לבהמה אחרת שיש לו כדי שירכיבם יחד כצמד, לחרוש או למשוך עגלה, ומחפש דוקא בהמה המתאימה, כי בהמה חלשה שתהיה בצמד עם בהמה בריאה, תזיק

החלשה לבריאה.

וכן במרגלית, צריך הוא להתאימה למרגלית אחרת המשובצת יחד עמה.

ולכן אין בהם הונאה כאשר נוטל המוכר מחיר מופרז עבורם.

אמרו לו: והלא הכל, גם בשאר דברים, אדם רוצה לזווגן

ורבי יהודה סבר: הני חשיבי ליה, והני לא חשיבי ליה.

ועד כמה לא תהא בהם אונאה?

אמר אמימר: עד שתהיה האונאה עד כדי דמיהם, דהיינו, עד כפליים ממחירם.

תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: אף המוכר סוס וסייף וחטיטום, מגן, בשעת מלחמה, אין להם אונאה, מפני שיש בהן חיי נפש:

מתניתין:

כשם שנאמר איסור אונאה במקח וממכר, כך נאמר איסור אונאה בדברים. ולמדו זאת חכמים, בגמרא, מהכתוב "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלוהיך" [ויקרא כה יז].

כיצד היא הונאת דברים?

לא יאמר לו אדם למוכר: בכמה, מהו מחירו של חפץ זה? והוא אינו רוצה ליקח. ^[1]

וכן אם היה חבירו בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים! ^[2]

ולא רק לבעל תשובה עצמו אסור להזכיר מעשה אבותיו,

אלא אף אם הוא בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך! ^[3] שנאמר [שמות כ"ב] "וגר לא תונה, ולא תלחצנו".

גמרא:

תנו רבנן: נאמר [ויקרא כה יז] "לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוהיך".

באיסור אונאת דברים הכתוב מדבר.

מנין אתה אומר שפסוק זה עוסק באיסור אונאת דברים?

או אינו עוסק אלא באיסור אונאת ממון!?

כשהוא אומר [ויקרא כה יד] "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו", הרי אונאת ממון אמור.

הא מה אני מקיים, לשם מה נאמר "לא תונו איש את עמיתו"? על כרחך באיסור אונאת דברים הכתוב מדבר.

ומפרשת הברייתא: הא כיצד?

אם היה חבירו בעל תשובה, אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, או אם היה בן גרים, אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך. וכן אם היה חבירו גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: כיצד פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים ^[4] בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?

אם היו יסורין באין עליו, על חבירו, או אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב בשעה שקיבל יסורים [איוב ד ו] "הלא יראתך כסלתך, תקותך, ותום דרכיך [אילו היית ירא את ה' באמת זה היה תקוותך], זכר נא מי הוא נקי אבד [אילו היית נקי לא היית אובד] " ^[5].

אם היו חמרים, מוליכי חמורים, מבקשין לקנות תבואה ממנו, לא יאמר להם לכו "אצל פלוני שהוא מוכר תבואה", והוא יודע בו באותו פלוני שלא מכר מעולם, ואם יבואו אליו לקנות תבואה יתבייש בכך ^[6].

רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח כאילו בכוונתו לקנותו, בשעה שאין לו דמים ואינו יכול לקנותו, כי על ידי כך שנראה לאנשים אחרים שדעתו לקנות את החפץ, יתכן שהם ימנעו מלקנותו, ונמצא מפסיד את בעל הבית ^[7],

שהרי הדבר מסור ללב, והוא יודע בעצמו אם כוונתו לקנות או להפסיד את בעל הבית, ולכך נאמר בסיום הפסוק "לא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלהיך", לומר לך, הוי ירא מן היודע מחשבות, שהוא יודע אם כוונתו של האדם היא לטובה או לא.

וכן כל דבר מצווה או דבר איסור המסור ללב שהוא תלוי בכוונת הלב נאמר בו "ויראת מאלהיך" ^[8].

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול איסור אונאת דברים מאיסור אונאת ממון ^[9], שזה, אונאת דברים נאמר בו [ויקרא כה] "לא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלהיך", וזה, אונאת ממון, לא נאמר בו "ויראת מאלהיך".

ורבי אלעזר אומר: גדול איסור אונאת דברים מאונאת ממון, משום שזה [אונאת דברים] בגופו וזה בממונו.

רבי שמואל בר נחמני אמר: זה, אונאת ממון, ניתן להישבון. וזה, אונאת דברים, לא ניתן להישבון,

תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים, כאילו שופך דמים.

אמר ליה רב נחמן: שפיר קא אמרת, דחזינא ליה לאותו שדברו בגנותו דאזיל סומקא, מסתלק צבע האדום בפניו ואתי חוורא, בא במקומו צבע לבן ^[10]

אמר ליה אביי לרב דימי: במערבא, בארץ ישראל, במאי זהירי, במה מדקדקין שלא ליכשל?

אמר ליה רב דימי: באחוורי אפי, בהלבנת פנים,

משום דאמר רבי חנינא: הכל יורדין לגיהנם, חוץ משלשה,

והוינן בה: וכי הכל יורדים לגהינם סלקא דעתך!?

אלא, אימא, כך אמר רבי חנינא: כל היורדין לגיהנם, בסופו של דבר הם עולים ויוצאים ממנו, חוץ משלשה בעלי עבירה, שיורדין לגהינם ואין עולין משם. ^[11] ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים ^[12], והמכנה שם רע לחבירו.

ומקשינן: והלא חומר עוונו של מכנה שם לחבירו הוא בכך שמביישו, ואם כן, היינו אותו עוון של מלבין פני חבירו ברבים, ומדוע נמנו מכנה ומלבין כשתי עבירות נפרדות!?

ומתרצינן: אין איסורו של מכנה שם לחבירו רק מחמת בושתו של המכונה, אלא אף על גב דכבר דש ביה בשמיה, והורגל בשם זה ואין פניו מלבינות, בכל זאת אם נתכוין המכנה להלבין פניו, ^[13] הוא אינו עולה מהגיהנום.

שנינו במסכת שבת [נו א]: אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל האומר דוד חטא במעשה בת שבע אינו אלא טועה, שנאמר "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה' עמו". ומפרשת הגמרא, משום שכל היוצא למלחמת בית דוד, כותב גט כריתות לאשתו ^[14], ולא עבר דוד על איסור אשת איש.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

הא דאמר רב יהודה ספר תורה ומרגלית אין להם אונאה מפני שאדם רוצה לזווגן. דוקא שנתאנה לוקח אבל נתאנה מוכר חוזר כ"ש באלו שחביבין עליו ביותר, אבל לוקח פעמים שלוקח ביותר מדמיהן:

עד כדי דמיהן. אבל כדי דמיהן יש להם אונאה ואומדן דעתא הוא, ומיהו לית הלכ' כר' יהודה כדקא פסק רבינו הגאון שכך דעתו של רבינו הגדול ז"ל:

הא דאמר ר' יהודה ס"ת בהמה ומרגלית אין להן אונאה. וכן אמר ר' יהודה בן בתירא סוס וסיף וחטיטום במלחמה אין להן אונאה. הני מילי כשנתאנה לוקח, (דעידנא) [דאינהו] הוא דלדידהו שוה להו, אבל מוכר שנתאנה, כל שכן שיש לו בהן דין אואנה.

ועד כמה עד כדי דמיהן. וכתב ר"ח ז"ל, דהלכתא כוותייהו דאזלינן בהו בתר אומדנא, מדשקלינן וטרינן בהו בגמרא אליבייהו. אבל הרי"ף ז"ל פסק כרבנן דאמרו לו לא אמרו אלא את אלו.

המשנה השמינית וענינה בא על ידי גלגול אונאה ולא מעיקר כונת הפרק אלא שעל ידי גלגול אונאה לענין הדין נתגלגל לעניני אונאת דברים לענין איסור ואמר כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך שנא' וגר לא תונה וגו' אמר הר"ם דע כי אונאת דברים בא עליו מקרא מיוחד והוא מה שנאמר לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך והחמיר בה יותר מאונאת ממון כמו שאתה רואה שהזהיר והפחיד עליו ועוד כי האדם יוכל לעשות תחבולה בה וזה כענין שיעמוד על הממכר ויאמר שרוצה לקחתו ולא יקחהו ויאמר אין רצונו לקנות או ישאל לאיש שאינו חכם שאלה מן החכמות שיפרש לו כדי לבישו ויאמר הייתי סבור שהוא חכם או יספר ספורים שיש בהם דופי וחרפה לחברו ויאמר לא נתכונתי למה שאתם חושבים על זה נאמר ויראת מאלהיך שהוא יודע כונתך ומחשבתך ומה שחשבת בלבך וזהו טעם מה שאמרו ז"ל כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך וכן תמצא בתורה בכל מקום שנא' בו ויראת מאלהיך הוא דבר שאין דייני בני אדם יכולין לדין עליו:

אמר המאירי כשם שיש אונאה במקח וממכר כך יש אונאה בדברים ר"ל שאסור להונות את חברו ולגרום לו פסידא בדבריו והוא שאמר לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח שהרי מתוך שהוא בוש לומר שאינו רוצה ליקח משפיל לו מקחו לומר שאינו שוה כל כך ואחרים שומעים ונמצא גורם לו פסידא ואפילו לא היה אדם שם מ"מ הוא מטריחו ומצערו שחשב למכור ולא מכר ואח"כ נתגלגל לאונאת דברים שלא יביישהו בדבריו והוא שאמר אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר וגר לא תונה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות ילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה היה חולה ובעל יסורין אל יצדיק את הדין עליו בפניו ר"ל שלא יאמר כדרך שאמרו חבריו לאיוב זכר נא מי הוא נקי אבד וכו' היו חמרים מבקשים תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא יודע שאין לו ולא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים היו שואלין בעניני הלכה אל יאמר למי שיודע בו שאינו יודע מה אתה אומר בזו וכן כל כיוצא בדברים אלו:

חמורה אונאת דברים מאונאת ממון שזה בגופו וזה בממונו זה נתן להשבון וזה לא נתן להשבון ולא עוד אלא שהוא דבר המסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך וגו':

לעולם יזהר אדם שלא להלבין פני חברו ברבים ולעולם לא יזכיר את חברו בכנויו ואפילו לא היה חברו קפיד בכך וכל העושה דברים אלו הוראה עליו שהוא מיורדי גיהנם שאין להם חלק לעולם הבא ואלו שאר עברות שהיצר תוקף עליהם תשובה מצויה בהם ויש לבעליהן חלק לעולם הבא בתשובתן:

כלפי לייא איפכא מסתברא. פירש רש"י ז"ל כל הדברים נראה בהפך דהא קדשים שאינו חייב באחריותן נינהו ואם באת לחייבו בעל הקדש ולפוטרו בשל הדיוט איפכא הוה לן למימר דבשאינו חייב באחריותן חייב ושחייב באחריותן פטור. ועוד דבשל הדיוט איכא לחיובי דאלו בהקדש פטור. עד כאן.
והא דקאמר מרן ז"ל ואם באת לחייבו בשל הקדש ולפטרו בשל הדיוט היינו משום דכיון דתלי טעמא דחיובי משום דכתיב בה' וכחש וטעמא דפטור משום דכתיב בעמיתו מכלל שדעתו דבהקדש ראוי לחייב ובשל הדיוט להפטר ואם כן אף לפי טענתו זאת לשונו משובש דבמקום דבעי למיתני שחייב באחריותן קתני אינו חייב ובמקום דבעי למיתני שאינו חייב קתני שחייב דאימעט מבעמיתו וכחש פירוש והא דקתני פטור שאני קורא בהם בעמיתו וכחש הכי פירושה כי לפיכך פטור שהרי אני קורא בהם בעמיתו וכחש וליכא. הריטב"א ז"ל.

ועד כמה אמר אמימר עד כדי דמיהן. איכא מאן דאמר מדפרש הכא שיעורא עד כמה ובקרקעות ועבדים לא קיהיב שיעורא מכלל דהנהו אפילו חד בתלתא נמי לא הוי בהו אונאה. ואיכא מאן דאמר דהנהו נמי טפי מכדי דמיהן נמי אית בהו אונאה והאי דלא קיהיב בהו שיעורא משום דאיכא פלוגתא דאמוראי. ואיכא מאן דאמר אונאה אין להם ביטול מקח יש להם משום הכי לא פסיקא להו מילתא. ומסתברא דאפילו יותר מכדי דמיהם נמי לית בהו אונאה דהא כתיב או קנה מיד עמיתך פרט לקרקעות וקרא לא מפליג ביה כלל בין אונאה גדולה לקטנה. ובריש בבא קמא נמי אמרינן שוה כסף דבר השוה כל כסף ומאי ניהו קרקעות וכן כתב הרב רבי יצחק ומסתברא כוותיה. הראב"ד.

תניא רבי יהודה בן בתירא אומר אף המוכר סוס וכו'. איכא מאן דפסק כרבי יהודה דאמר דאין להם אונאה ללוקח ורבינו האיי פסק דכל הני אית להו אונאה. מיהו נראה לומר דסייף וחטיטום וסוס במלחמה לית דינא ולא דיינא דלית להו אונאה כרבי יהודה בן בתירא דליכא מאן דפליג עליה בברייתא. ומצינן למימר לאידך גיסא דאפילו במלחמה יש להם אונאה הא לא דמי אלא למי שהגיע לעבור בנהר ולא רצו לעוברו בפחות מדינר ופסק עמהם בדינר והעבירוהו דאמר אין להם אלא שכרן הראוי להן. וצריך עיון. הרמ"ך.

לא יתלה עיניו על המקח וכו'. פירוש מפני שמשביח דעתו של מוכר. הראב"ד.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן גמליאל גדולה אונאת דברים מאונאת ממון שאונאת דברים צער הגוף ועוד ממון ניתן להשבון אבל אונאת דברים לא ניתנה להשבון אף על פי שאחר כך מרצהו בדברים מה שהיה היה.

דאזיל סומקא ואתי חיוורא. פירוש כיון שמקפידו מת הדם שבלבו ולפיכך הולך האדמימות מעל פניו כי הדם הוא המאדים את הפנים וכיון שנעתק מלבין הפנים כגון גוון המת. רבינו חננאל.

כל היורדין עולין חוץ משלשה. ואם תאמר והלא איכא מינין ומסורות וחבריהם שאמרו בפרק קמא דראש השנה שנדונין בגיהנם לדורי דורות. ויש לומר דהכא לא איירי אלא באותן הקלים שאין דינם בגיהנם אלא שנים עשר חדש ובהא קתני שכולן עולין לסוף שנים עשר חדש חוץ משלשה שנדונין בו זמן הרבה יותר.

והמלבין פני חבירו והבא על אשת איש. ואם תאמר והיכי משוה אותן בכאן דהא לקמן אמרינן הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא והמלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא. תירץ רבינו תם דהא דהכא בשעשה פירות שהוליד בן ממזר. ועוד יש לומר דלקמן מיירי בשנדון מיתת בית דין ומיתתו כפרתו. הריטב"א.

בד"ה אם הוא בן כו' היינו זו אף זו דאפי' מעשה אבותיו כו' עכ"ל במתניתין ברישא דברייתא דמיירי תרוייהו בענין מעשים ה"ל שפיר לא זו אף זו דאפילו מעשה אבותיו כו' אבל בסיפא דברייתא דתני גר בתר בן גרים מיירי בענין אחר ודו"ק:

אם היה בן גרים כו' אם היה גר כו'. עיין בזה דברי התוס' ומה שכתבנו בזה בחידושי הלכות מיהו ק"ק בזה דמ"מ ה"ל למיתני כולה בגר ולמיתני ברישא היה גר אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם היה בן כו' ונראה לומר דבגר אין כאן אונאה שיאמר לו זכור מעשיך הראשונים דמה"ט הוא עדיף טפי אפילו מישראל כשר שפירש ממעשיו הראשונים ובא לחסות תחת כנפי השכינה ויצא הפסדו בשכרו זה משא"כ בבעל תשובה שכבר נצטוה וחטא וכן בן גרים הוא לא בא להתגייר רק אביו אבל דבר זה אונאה לו:

היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר פה שאכל נבילות כו' ולא נקט שאכל שאר איסורין משום דהני גריעי טפי שאכל דבר שהנפש קצה בהם דמה"ט אמרינן בפ"ג דהוריות דאוכל נבילה וטריפה כו' סתמו מין הוא משא"כ באוכל שאר איסורין ודו"ק:

הלא יראתך כסלתך תקותך ותום וגו' לפי' התוספות וי"ו ותום דרכיך אינו מיושב וצריך לסרס המקרא ותום דרכיך תקותך ונראה לפרש דודאי היה איוב מוחזק ומפורסם לכל לירא ולתם בדרכיו אלא שא"ל חבריו שלא היית ירא לש"ש רק לקבל פרס ויהיה כסלתך מלשון מזל כמו כוכבי השמים וכסיליהם ע"ש כסיל וכימה וא"ל ראינו עתה בך כי יראתך שהיית ירא בשביל כסלתך ומזלך שהיה טוב הוא תקותך ותום דרכיך הכל היה ע"ש מזלך ורוב הטובה שהיה לך ולא לש"ש זכור נא מי הוא נקי לאלהים כמ"ש והייתם נקיים מה' וגו' ואבד אבל אתה לא היית נקי מה' כי כל מעשיך לא היו רק לכסלתך ולרוב הטובה וע"כ היית אבד וק"ל:

גדול אונאת דברים כו'. שנאמר בו ויראת מאלהיך כו' יראה דבלאו הני טעמי דלקמן דזה בגופו כו' וזה לא ניתן להישבון כו' קאמר הכא דגדול אונאת דברים מדכתיב בו ויראת מאלהיך ויש לפרש מדכתיב ביה ויראת והוה דבר המסור לבוחן לבבות לבד ה"ל גדול מאונאת ממון דה"ל דבר המסור להכיר גם לבריות דזה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד כו' כדאמרינן בפרק מרובה דמה"ט החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן וק"ל:

א"ל שפיר קאמרת דאזיל סומקא כו' פירשו התוס' שמאדים בתחלה לפי שהדמים מתאספים לברוח כו' עכ"ל ולא ניחא להו כפשטיה דהאדמומית שהיה שם כבר בפני אדם אזיל והולך ומתלבן פניו דא"כ אלישנא דמתני' דפ"ג דאבות דתני המלבין פני חבירו כו' המ"ל נמי הכי דמ"ה קרי מלבין אלא דהכא מדמדמה ליה לשופך דמים קאמר שהדם מתאסף לברוח כמו שמתאסף לברוח ע"י שפיכת דם ולשון אזיל שהולך ומתאסף לברוח ודו"ק:

במאי זהירי א"ל באחוורי אפי כו' עדיפא ה"ל למנקט למזהר אפילו במכנה שם רע ודש בשמיה כדמסיק דה"ל נמי מג' שיורדין ואין עולין אבל נקט דזהירי באחוורי אפי שאין רוב העולם נזהרין בו בכל יום ע"ש וק"ל:

דדש ביה בשמיה פרש"י ואין פניו מתלבנות מ"מ זה להכלימו נתכוון עכ"ל והוא דחוק קצת שיהא זה נענש כ"כ על כוונתו כיון שאין חבירו נכלם ולולי פירושו היה נראה דנקט המכנה שם רע דה"ל כמוציא ש"ר אף אם אין חבירו מתבייש מיהו הרמב"ם בפ"ג מהלכות תשובה לא כתב אלא המכנה סתם ע"ש וק"ל:

גמ' דאיתרבו מלה' וכחש כצ"ל:

שם אם היו חלאים באין בצ"ל:

תוס' ד"ה חוץ משלשה שיורדים וכו' עד אינם נידונים יותר מי"ב חדש אלא אחר י"ב חדש לא חיין ולא נידונין ושרוים בלא טובה ובלא רעה וניחא השתא דלא חשיב מינים וכו' שאותן נידונין לדורי דורות כדאיתא בפ"ק דר"ה וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שהרי דבר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה חוץ מג' כו' ולא מבשקר ליה כו' נ"ב ולא מכיר ליה:

גמרא דאימעט מבעמיתו וכיחש. ואע"ג דכבר אימעט משבועה אצטריך מיעוטא לאשם היכא דקפץ ונשבע דהוי מרבינן מבה' וכיחש ואותו אצטריך למיכתביה לרבות קדשים שחייב באחריותן:

גמ' ועד כמה. אבל בקרקע דאימעוט לא פריך דמסתמא לגמרי נתמעט [למ"ד אף ביטול מקח אין להם]:

גמ' עד כדי דמיהן. דהכי מסתבר כשוין של אותו זיווגו. ואם נתאנה המוכר צ"ע בפוסקים:

גמ' שזה נאמר בו ויראת מאלהיך. וטעמו דאמרינן בסמוך הכל נפרע בידי שליח חוץ מאונאה שנאמר ובידו אנך וא"כ צריך לירא מהשם ב"ה עצמו ולפי שחביב אדם שנברא בצלם אלהים וזה מאנהו בדברים דאזיל סומקא וכו':

ברש"י בד"ה איפכא מסתברא וכו' ועוד וכו'. כפל לשונו מורה ע"ז כלפי לייא דאיפכא הול"ל ועוד איפכא מסתברא הסברא בהיפך וא"ל דלמא שחייב באחריותן חייב דהדיוט הוא כסברא האמתית ולא יהיה רק חדא קושיא ז"א שהיאך יביא ראיה לסתור בהיפך גם דעדיין ב' קושיות הם אחד דחייב באחריותן לא מקרי כ"כ בה' ואת"ל מיקרי בה' עדיין הסברא בהיפך:

בתוס' בד"ה אם הוא בן גרים וכו'. סמכו דבריהם בברייתא אבל במתני' שיש לכל אחד לימוד בפני עצמו דגר יליף מוגר לא תונה וכו' ובעל תשובה נלמד מעמיתו אבל ברייתא דיליף הכל מעמיתו לא אצטריך לב' בבות:

בתוס' בד"ה הלא יראתך וכו' יש לפרש כמו כן לשון בטחון ולא לשון סכלות דאמר ליה וכו'. לשון סכלות ודאי יתכן שם רק אם נפרשו מלשון בטחון ודאי לא אמר השטן אליו שאינו ירא רק אדרבה אמר ליה מה שאתה ירא היה לך להיות בטחונך שלא תפסיד ונהפוך הוא וא"כ שוא עבוד אלהים אבל הכא בשמעתין היה לך לירא מהקב"ה:

בתוס' בד"ה חוץ מג' כו' דהא אמרינן בסמוך הבא על א"א וכו' וכולהו כשלא עשו תשובה וכו'. ובעשרה מאמרות משני [בזה דאפשר דאין עולין לעולם בלא עשו תשובה ובסמוך י"ל] דה"ק דוד הבא על א"א מיתתו בחנק וכל המומתין מתודין ויש להם חלק לעוה"ב ואפילו מי שאינו נידון דליכא עדים והתראה וכה"ג כיון דדיניה במיתה חמירא ליה ויהיב אנפשיה ומידכר לשוב אבל המלבין דליכא ביה מיתה קיל ליה ולא יהיב דעתיה לשוב ואין לו חלק לעוה"ב. ועיין בחגיגה על פסוק מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על א"א אע"ג שלא הולידה כיון דאסרה על בעלה וכו' ע"ש בפי' רש"י ומהר"ל בספר נתיב עולם תירץ דגיהנם הוא קודם עוה"ב דאין גיהנם לעתיד לבא כו' ע"ש:

רש"י ד"ה לזווגן. שהמצמיד שור כו'. כצ"ל:

משנה וגר לא תונה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שהרי. אם לעקל כו'. הוא לשון הגמרא סנהדרין (כו):

בא"ד שיש לך תבואה. לכאורה ה"נ להגיה לו ואולי דמפרש דהאנ"ד הוא לפלוני דהוי כלועג לרש ואצל החמרים הוא כאונאות ממון שמפסידין ע"י טרחם וזמנם:

תד"ה הא. דכל היכא דאיכא כו'. כ"ה בפסחים (כד ב):

תד"ה דאזיל. ומה שמאדים כו'. עי' בהרע"ב פ"ג דאבות מי"א:

אִם הָיָה בֶּן גֵּרִים, אַל יֹאמַר לוֹ: זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ. קשא אמאי הוצרך תנא לאשמעינן כל הני גווני של אונאת דברים?
ונראה לי בס"ד דאי אשמעינן האי חלוקא קמייתא בלבד הוה אמינא דוקא בהאי איכא איסורא דמביישו במעשה עצמו אבל זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ דאין אלו מעשה עצמו ליכא איסור אונאת דברים ואי הוה אמר זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים הוה אמינא קשה לאדם בזיון כבוד אבותיו יותר מבזיון כבוד עצמו ולכך אין למידין הא מהא.
ואי הוה נקיט הנך תרתי בלבד הוה אמינא אם אמר פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת אין בזה אונאת דברים כי בזמן שאכל נבילות לא עביד איסורא בדבר זה שלא נצטוו בני נח על זאת ועוד הוה אמינא כיון שאינו מדבר עמו לנכח לומר פה שאכל נבלות איך ידבר בדברי תורה? אלא אומר בדרך נסתר 'פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת' דהשומע חושב על אחרים אומר כן ואינו מתבייש בדברים אלו, לכך קא משמע לן אפילו בכהאי גונא שהוא לשון נסתר יש בזה ביוש ואונאת דברים.
ואי נקיט כל הני הוה אמינא דוקא בהני דהוא מביישו על העבר אבל אם הוא בעל יסורין מותר לומר לו כי עונותיו הטו אלה כדי שיצדיק עליו הדין ויתוודה כי באמת חייב האדם לומר עונותיו הטו אלה ויצדיק עליו הדין לכך קא משמע לן גם בכהאי גונא אסור דעושה לו ביוש בזה.
ואי נקיט כל הני הוה אמינא דוקא בהני שהוא אומר לו בפניו אבל באומר לחמרים לכו אצל פלוני שאין מאנה אותו בפניו ואינו מדבר עמו כלום לית לן בה לכך קא משמע לן גם בכהאי גונא אסור.

כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. קשא כיון דאמר חֲבֵרוֹ לשון יחיד הוה ליה למימר כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמוֹ לשון יחיד ולמה נקיט דָּמִים לשון רבים?
ונראה לי בס"ד דהמבייש חבירו שופך דמו כמה פעמים כי כל עת שזוכר המתבייש הוא בוש ונכלם מאיליו ומעצמו וכן כל פעם שרואה אותם בני אדם אשר ביישו לפניהם הוא בוש ונכלם ונמצא כמה דמים שופך לחבירו באותו ביוש שביישו בדברים. ואיתא בספר הלקוטים הנדפס בירושלים בפסוק שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם (בראשית ט, ו) כי האודם שבאדם נמשך מצד האל"ף אשר במלוי אות וא"ו בשם הוי־ה ברוך הוא דאלפין שהוא נמשך משם אהי־ה שהוא בסוד הבינה וזהו סוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (נידה לא.) אמו מזרעת אודם עיין שם. ובזה מובן שפיר הטעם דְּהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים דְּאָזִיל סוּמְקָא שהוא האודם אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שהוא הבינה הנקראת עולם הבא כי פוגם באות א' הנזכר שהוא משם אהי־ה שהוא סוד הבינה.

בְּמַעֲרָבָא בְּמַאי זְהִירֵי? אָמַר לֵיהּ: בְּאַחְווּרֵי אַפֵּי. נראה לי בס"ד הטעם דנזהרין בארץ ישראל בדבר זה יותר דידוע מה שאמר הרב חסד לאברהם ז"ל (במעין השלישי נהר י"ח) שיש שני מלאכים הממונים על המיתה אחד הוא בחוץ לארץ שהוא מלאך המות מצד פלוני והשני הוא מלאך מצד גבריאל והוא בארץ ישראל עיין שם.
והנה ידוע כי בעון שפיכות דמים יתקנא מלאך המות יותר כי אומר זו היא אומנות שלו ואיך יקח אותה האדם להרוג את חבירו! ולכן במערבא שאין מלאך המות מצד פלוני נכנס שם נזהרים הם מהלבנת פנים שהיא בכלל שפיכות דמים מפני כי שפיכות דמים היא מלאכה של מלאך המות וחוששין פן יתקנא ויאמר כמו שיושבי ארץ ישראל נכנסים בגבולו שלקחו אומנות שלו לשפוך דם כן הוא יכנס בגבול שאינו שלו ליכנס בארץ ישראל גם כן ולא סגי ליה חוץ לארץ לכך נזהרים כדי שלא ימצא מלאך המות עילה להכנס אצלם.

בגמרא אם היה גר ובא ללמוד תורה כו' נראה דבגר לא שייך לומר זכור מעשיך הראשונים דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ לפ"ז צ"ל דהא דקאמר בבן גרים שאל יאמר לו זכור מעשה אבותיך לאו אאביו הגר קאי אלא אאבי אביו שהיה עכו"ם גמור והא דלא קתני בגר גופא שלא יאמר לו זכור מעשה אבותיך י"ל דמילתא דפשיטא הוא שאין להכלימו במעשה אביו דאדרבא זהו שבחו שמדעתו עזב את אביו ובית מולדתו ומאס במעשיהם כדמצינו בעובדיה גר האדומי ששבחו הכתוב בזה אבל בבן הגר שלא נתגייר מדעתו קמ"ל דאפ"ה אסור ובזה נתיישב ג"כ הא דקתני בתר הכי דבגר אל יאמר לו פה שאוכל נבילות ומ"ש דקתני נבילה דבעכו"ם משרי שרי הל"ל משאר איסורים שנצטוו בני נח ולפמ"ש ניחא דמילתא דפשיטא היא שעונותיו הראשונים שעשה בגיותו אינן נחשבים לו דכקטן שנולד דמי אלא דמצד שאכל נבילות וטריפות נהי דאיסורא ליכא בגיותו אפ"ה מאיסא מילתא כדאמרינן בעלמא שמטמטם לבו של אדם ומצינו במשה שבקטנותו לא רצה לינוק מן הגוי' מטעם זה וכן הוא בש"ע י"ד דכל אדם אסור לינוק מן הגוי' משום שמטמטם לבו של אדם וקמ"ל דאפ"ה אסור להכלימו בזה וק"ל. אח"ז מצאתי כעין זה בחידושי אגדות למהרש"א ז"ל והנאני שכוונתי לדעתו:

שם דא"ר חנינא כל היורדים כו' חוץ משלשה כו' הבא על אשת איש והמלבין פני חבירו ברבים כו'. ויש לדקדק מנ"ל לרבי חנינא הא בשלמא באשת איש כתיב בהדיא הבא אל אשת רעהו לא ינקה ודרשינן לא ינקה מדינה של גיהנם וכמה מקראות כה"ג אבל במלבין פני חבירו מנא ליה וליכא למימר דמסברא משמע ליה כיון דמלבין הוא כאילו שופך דמים הא ליתא דמדקאמר הכל יורדים ועולים משמע דשפיכות דמים גופא נמי עולה ואפשר נמי דהא דקאמר לעיל כאילו שופך דמים לאו דשקולין הם אלא שיש בכלל ענין זה ענין דשפיכות דמים כיון דאזיל סומקא ואתא חיורא אבל אה"נ דמלבין חמיר משפיכות דמים כיון שמביישו בפני רבים ותדע דהא במלבין אמרינן בפ"ג דאבות דאין לו חלק לעולם הבא משא"כ בשפיכות דמים וע"ש הטעם בתי"ט בשם מדרש שמואל דהא דמלבין אין לו חלק לעולם הבא יליף לה מדכתיב כי דבר ה' בזה היינו אדם שנברא בצלם אלהים ונ"ל דמה"ט נמי יורד לגיהנם ואינו עולה דידוע דמה שאין נשמת האדם רשע נשרפת בגיהנם כתב הת"ח בשם הזוהר משום דנשמה גופא נאצלה מתחת כסא הכבוד דכתיב ביה כורסווין שביבין דנורא והיא חלק אלוה ממעל מש"ה אין האש שולט בה לשורפה לגמרי משא"כ בחטא זה דמלבין כיון דלפי דעתו סובר שלא נברא האדם בצלם אלהים דאל"כ לא הוי מחציף נפשיה כולי האי להלבין פני חבירו שהוא בכלל דבר ה' בזה כמ"ש התי"ט לכך דנו הקב"ה מדה כנגד מדה שנשמתו נשרפת באש של גיהנם עי' בזה בתורת חיים:

בתוספות בד"ה חוץ משלשה כו' ויש שעולין לאחר י"ב חדש כו' והא דחשיב מלבין אע"ג דתני ליה במסכת אבות כו' עכ"ל. קושייתם זה א"א לפרש אלא לפי' השני שכתבו לעיל דמלבין נמי אינו נידון בגיהנם אלא י"ב חדש א"כ מקשו שפיר דלא איצטריך לאשמעינן הכא דכיון שעון זה חמור כ"כ שאין לו חלק לעולם הבא כ"ש שהוא בכלל פושעי ישראל שנדונין בגיהנם י"ב חדש דדא ודא חדא מילתא היא אבל לפי' הראשון שכתבו דמלבין נדון לעולם בגיהנם א"כ לא שמעינן לה אלא ממימרא דר' חנינא דאי ממתני' דאבות לא שמעינן אלא דאין להם חלק לעולם הבא אבל אכתי אימא דלא חיין ולא נדונין לכך איצטריך דר' חנינא ויש ליישב ודו"ק:

אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. נראה דאפילו עשה תשובה שלימה מאהבה שזדונות הם כזכיות לא יאמר לו כן ואף שיש צד שאומר לשבחו כלומר שזכה לתשובה שלימה מ"מ מתבייש ודאי ובפרט אם אומר לו בלישנא דמשתמע לתרי אנפי ודלא כמ"ש הרב עיון יעקב ע"ש ודוק ועיין מה שכתבתי בפירוש מס' גרים פ"ד בס"ד ע"ש:

כדרך שאמרו חביריו של איוב הלא יראתך. והא דאמר בקמא דף ל"ח דא"ל אם בתו של רבי כשרה עאכ"ו אפשר דהתם תלה הדבר בבת שנפטרה דלא היתה כשרה אבל חביריו של איוב היו תולים הסרחון בו כמ"ש הלא יראתך וכו' והיינו דקאמר הכא שלא יאמר כדרך שאמרו חבירי איוב דתלו בו:

אמר רבה בר בר חנה אר"י נח לו לאדם שיבא על ספק אשת איש וכו' מנ"ל מדדרש רבא וכו'. יש להעיר דאטו רבי יוחנן סמך על מאי דדריש רבא וצ"ל דרבי יוחנן היה דורש כך וסתר דבריו והש"ס בעי לדידן מנ"ל ומשני מדדרש רבא כלומר דרבי יוחנן היה דורש כך ואפשר דהיה איזה ברייתא דמפורש היה שם דרשא זו וברייתא לא שמיע לן ולא לרבא אבל לרבי יוחנן הוה פשיטא ליה ולכך לא פירש דבריו ודוק:

ולא עוד אלא בשעה שעוסקין בנגעים וכו'. עתה נזדמן לידי ספר ישרש יעקב וראיתי שפירש עמ"ש דהנגעים באים על לה"ר ורואין שעונש לה"ר שמדברים עלי הוא הנגעים עכ"ז אין מקפידין לומר לי הבא על א"א באומרם אין זה לה"ר כי אמת דברנו עכ"ל. וק"ק דלה"ר הוא אפילו מדבר אמת כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואם כונתו שהיו טועים גם בזה הו"ל לפרש ועוד דלא אצטריך לומר כך אלא הול"ל בפשיטות דודאי הם היו חוטאים וכן הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות אמרה בפשיטות ע"ש:

(נח ב תוספות) ד"ה דאזיל סומקא ואתי חיורא ומה שמאדים בתחילה לפי שהדמים מתאספין לברוח.—ז"ל הרע"ב באבות פ"ג מי"א: "המתבייש פניו מאדימות תחלה ואח"כ מתלבנות וכו' בתחלה הרוח מתנועע לצד חוץ כמי שמתמלא חמה ופניו מאדימות וכשאינו מוצא טענה כיצד יסיר הבושה ההיא מעל פניו, הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פניו מפני הצער ופניו מתכרכמים ומתלבנים וזהו שאמרו בענין ההלבנה דאזיל סומקא ואתי חיורא". הנה הרע"ב נותן טעם לדרכי הטבע ע"פ הרוח כדרך הקדמונים, ואין להם יסוד בטבע. ומה שנראה מסוף דבריו ד"מתכרכמים" הוא נרדף עם "מתלבנים" אינו נכון, כי לשון כרכום מצוי בירושלמי כמו בכלאים פ"ט ה"ד. נתכרכמו פני רבי, ובסנה' פ"א ה"ג: נתכרכמו פני ר"ש, ועניינו שנתאדמו פניו ככרכום, ומפורש כן בחגי' פ"א ה"ב: "בגין דלא מסמקי אפוי". ובבאר שבע סנה' צט א כתב: "הא דנקט בכל דוכתא המלבין ולא המאדים פני חבירו ברבים אע"פ שמתחלה פניו מאדימות ואח"כ מתלבנות היינו משום שלא הוקש המלבין פני חבירו לשופך דמים אלא בשביל שפניו מתלבנות, שהוא עיקר הרגשת הצער ולא בשפניו מאדימות". ואין זה מחוור. ועי' תוי"ט אבות שם, שבאמת יש גירסא שם "המאדים פני חבירו ברבים". בין כך ובין כך תפסו אחת מן השתים שדרכן לבוא למתבייש. אבל ראיתי בכפתור ופרח פרק עשירי שכתב: "טעה אריסטו שאמר בספר המאמרות שלו דאזיל חיורא ואתי סומקא ודברי חכמינו ז"ל הם אמת". והרי דבריו אינם אמיתיים, כי עין בעין נראה שהמתבייש פניו מאדימים תחלה, ואח"כ מתלבנים הרבה.

(שם) ד"ה חוץ וכו' אין לפרש דאין עולין לעולם דהא אמרינן בסמוך הבא על א"א יש לו חלק לעוה"ב וכו'.—כדעת התוס' כ"ה דעת הרמב"ן בשער הגמול והר"נ בחדושי סנהדרין (מז א) וז"ל: "כל חייבי מיתות המתים מתוך רשעם יש להם חלק לעוה"ב חוץ ממשומד ופורק עול וכו' ובכללן אנשי עיר הנדחת שאין להם חלק לעוה"ב אא"כ התודו". אבל מדברי הרמב"ם (הל' תשובה רפ"ח) נראה, שכל חייבי כריתות שמתו ברשעתן אין להם חלק לעוה"ב. ומקורו בת"כ פ' אמור [פרק י"ד ד']: "לימד על הכרת שאינו אלא אבדן". והרמב"ן לטעמו בשער הגמול שם כתב, שהאבדן הזה אינו אלא עונש צער, לא שימות הרשע ותאבד נפשו (ע"ש).

וצ"ל לדעת הרמב"ם דמ"ש כאן הבא על א"א מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב, דודאי מיירי כשלא עשה תשובה אלא שב"ד דנו אותו והרגוהו כהלכה, דאז יש לו חלק לעוה"ב, אבל המלבין פני חבירו, שאין עליו עונש ב"ד, אם לא עשה תשובה אין לו חלק לעוה"ב. והא דאמרינן "חוץ מג' שיורדין ואינן עולין" היינו בשמת על מטתו ולא עשה תשובה. ועי' סנהדרין (מז א), דמשמע שאפי' אנשי עיר הנדחת אם נהרגו ע"פ ב"ד יש להם חלק לעוה"ב אע"פ שלא עשו תשובה, ושם השוו אנשי עיר הנדחת להרוגי מלכות. ובקה"ר עה"פ "מי יודע רוח בני האדם" (ומובא מדרש זה בתורת האדם לרמב"ן שער הסוף): ר' חנינה פתר קרייה בהרוגי מלכות שהן באין לחיי עוה"ב אע"פ שאינן מתודין. וא"כ אף דין אנשי עיר הנדחת שנהרגו ע"פ ב"ד כן הוא. וכן משמע בחדושי רמ"ה סנהדרין שם, וכן בחדושי הר"נ (שהעתקנו לעיל). ומה ששנינו שם (מג ב) "כל המומתין מתודין שכל המתודה יש לו חלק לעוה"ב" (וכ"כ הרמב"ם בהל' סנה' פי"ג) צריך לפרש, שיש להם חלק לעוה"ב בלא שום עונש שמים כל שהוא לאחר מיתתם, אבל אלו שנהרגו ע"פ ב"ד ולא התודו יש להם עונש לאחר מיתתם, ואחר שיקבלו עונשם יבואו לעוה"ב. וכן משמע מזה שכתב הרמב"ם בראש הל' תשובה: כל מחוייבי מיתות ב"ד וכו' אין מתכפר להן במיתתן וכו' עד שיעשו תשובה ויתודו. ועי' תוספתא סנהדרין פ"ט: הרוגי ב"ד יש להם חלק לעוה"ב מפני שמתודין. צריך ג"כ לפרש בלי שום עונש כלל.

והנה בירושלמי פאה פ"א ה"א איתא: ד' דברים שהן נפרעין מן האדם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב ע"ז וג"ע וש"ד ולה"ר, לדעת הרמב"ם עניינו שאין להן חלק לעוה"ב, וכ"כ בהל' דעות פ"ז ה"ג: "ג' עבירות נפרעין מן האדם בעוה"ז ואין לו חלק לעוה"ב ע"ז וג"ע וש"ד ולה"ר כנגד כולם". ולדעת החולקים על הרמב"ם עניינו, שאע"פ שהיו לו יסורין בעוה"ז אין מנכין לו מעונשו לעוה"ב, ולאחר שיקבל עונשו משלם יזכה בחלקו לעוה"ב. ועי' ירושלמי פיאה שם: "ע"ז וג"ע ר' יונה ור' יוסי חד אמר כקלות וחד אמר כחמורות וכו' כי אנן קיימין באותו שלא עשה תשובה ומת ביסורין". ומשמע דאם מתו שלא ביסורין לכ"ע אין להם חלק לעוה"ב, ואם מתו ביסורין בזה נחלקו ר' יונה ור' יוסי.

ודע שר' ישעיה דטראני בתוספותיו כאן כתב: "הבא על א"א מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב פי' אם עשה תשובה, ומאי דאמרן לעיל יורדין ואינן עולין כשלא עשה תשובה". ודבריו נפלאים דאם הבא על א"א יש לו חלק לעוה"ב מיירי בשעשה תשובה, א"כ איך מסיים "והמלבין פני חבירו אין לו חלק לעוה"ב", שהרי אין לך דבר עומד בפני כל בעלי תשובה, כדאיתא בירושלמי פיאה שם, וכ"כ הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג הי"ב), וכ"ה בפסיקדר"כ פיסקא שובה ובתדא"ר ספכ"ב. ואף שבפר"א פט"ו משמע דיש עבירות שאין תשובה מועילה להם אין למידין מדברי אגדה.

והנה בריקאנטי פ' תשא (דף קכא ע"ד) כתב בשם החכם ר' עזרא: "תמצא במקומות רבים בדברי רז"ל "אין לו חלק לעוה"ב" ר"ל אין לו בית בפני עצמו אוצר שהוא ברשותו והוא מושל עליו, וזהו עושין לו מדור לפי כבודו (עי' שבת קנב א), ומי שאין לו זכות הוא עומד במקום שעומדים רבים". וברור שאין דעת ר' עזרא, שבכ"מ שאמרו חז"ל "אין לו חלק לעוה"ב" עניינו כן, אלא שיש מקומות שאין פירושם שאין להם חלק לעוה"ב כל עיקר, אלא שאין להם חלק מיוחד, והם כל אלו המקומות שהפליגו חז"ל בעבירות הנראות כקלות, ואמרו בהן "אין להם חלק לעוה"ב", והן שמנה אותן הרמב"ם בהל' תשובה פ"ג הי"ד, ועוד יש אחרות כאלה.

איפכא מסתברא. כל הדברים נראין הפך דשאינו חייב באחריותן דה' נינהו טפי משחייב באחריותן ואם באת לחייבו בשל גבוה ולפוטרו בשל הדיוט. כן היה לו לומר קדשים שחייב באחריותן פטור שאני קורא בהן בעמיתו וכחש שאינו חייב באחריותן חייב שאני קורא בהן בה' וכחש ועוד דהדיוט הוה ליה לחיובי טפי דהא שומרי הקדשות פטורין מן השבועה ומכל הבא על ידה: איסמייה. אסיר משנה זו מגירסתי: הכי קאמר כו'. האי שאני קורא בהן בה' וכחש לא משמע בה' וכחש ולא בעמיתו ולחיוביה משום שהן של הקדש אלא הכי קאמר קדשים שחייב באחריותן חייב קרבן שבועה לפי שהן של עמיתו ואם באת לפוטרו לפי שהן של הקדש להכי אתא בה' וכחש לרבויינהו אף אם יש בהן צד גבוה: ושאין חייב באחריותן פטור. לפי שאני קורא בהן למעטן בעמיתו וכחש והכא ליכא עמיתו ואימעט מבעמיתו וכחש: לזווגן. מי שיש לו שור יפה לחרישה מחזר על אחר שכמותו לצמדו עמו בעול שהמצמיד שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא וכן מרגלית נאה (עם חבירתה) למלאות עם חבירתה בזהב מן היחידית: חשיבי ליה. וחביב לו זיווגן: ועד כמה. לא הוי אונאה: כדי דמיהם. כפליים: חטיטום. מגן: במלחמה. בתוך המלחמה: שהרי דבר המסור ללב. ולפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך האי שהרי ליתן טעם למה נאמר בו יראה נקט ליה והכי קאמר שהרי כל הדברים הללו אין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של עושה הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות ויכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה הייתי סבור שיש לך תבואה למכור או הייתי חפץ לקנות מקח זה: וכל דבר המסור ללב. של אדם נאמר בו הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה: הכל ס''ד. וכי הכל יורדין: ה''ג כל היורדין לגיהנם עולין: דדש ביה. כבר הורגל בכך שמכנים אותו כן ואין פניו מתלבנות ומכל מקום זה להכלימו מתכוין:

הא מה אני מקיים לא תונו באונאת דברים. דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי: אם הוא בן גרים כו'. היינו זו אף זו דאפילו מעשה אבותיו אין לו להזכיר: הלא יראתך כסלתך. פירוש לשון בטחון כמו שמתי זהב כסלי : (איוב לא) וכמו אשר יקוט כסלו וגו' (שם ח) כלומר היה לך לירא מהקב''ה וזה היה בטחונך ותום דרכיך היא תקותך זכר נא מי הוא נקי ואבד אם היית נקי לא היית אובד וסוף פרק הנחנקין (סנהדרין ד' פט:) יש לפרש כמו כן לשון בטחון ולא לשון סכלות דא''ל לאברהם הלא יראתך כסלתך כלומר מה שאתה ירא מהקב''ה היה לך להיות בטחונך והרי אתה מפסיד בדבר שאתה שוחט בנך: זה בגופו וזה בממונו. והא דאמרי' פרק הגוזל בתרא (ב''ק ד' קיט.) הגוזל לחבירו שוה פרוטה כאילו גזל נשמתו היינו משום דפעמים רעב כבד ואין לו במה לקנות אבל יש הרבה בני אדם שאינם חסרים כל כך: דאזיל סומקא ואתי חיורא: ומה שמאדים בתחילה לפי שהדמים מתאספין לברוח: חוץ מג' שיורדין ואין עולין. אין לפרש דאין עולין לעולם דהא אמרינן בסמוך הבא על אשת איש יש לו חלק לעולם הבא אלא ה''פ כל היורדין עולין מיד ואין אור של גיהנם שולט בהן כדאמרינן בפרק עושין פסין (עירובין ד' יט.) ק''ו ממזבח הזהב ובפרק בתרא דחגיגה (ד' כז.) עביד ק''ו מסלמנדרא חוץ מג' דאין עולין מיד אבל יש מהם נדונין לעולם המלבין פני חבירו ברבים דאמר בסמוך אין לו חלק לעולם הבא ויש שעולין לאחר י''ב חדש כגון הבא על אשת איש דמשפט רשעי ישראל בגיהנם י''ב חדש אי נמי מלבין נמי נהי דאין לו חלק לעולם הבא אינם נדונין יותר מי''ב חדש אלא לאחר י''ב חדש לא חיין ולא נדונין ושרוים בלא טובה ובלא רעה וניחא השתא דלא חשיב מינים ואפיקורסים שאותם נדונין לדורי דורות כדאמר בפ''ק דר''ה (ד' יז. ושם. ד''ה כי) דגיהנם כלה והם אינם כלים ומיהו תימה דלא חשיב פושעי ישראל בגופם כגון קרקפתא דלא מנח תפילין דאמרינן בר''ה (שם) שיורדין ונדונין בה י''ב חדש ואח''כ גופן ונשמתן נשרפת ונעשים אפר תחת כפות רגליהם של צדיקים ונראה דלא רצה למנות אותם ששנויים בברייתא דלא היה משמיענו שום חדוש והא דחשיב מלבין אע''ג דתנא ליה במס' אבות (פ''ג מי''ב) אגב מכנה נקיט ליה ומכנה איצטריך לאשמועינן אע''ג דדש ביה בשמיה והא דלא חשיב הבא על הכותית דאמר בעושין פסין (עירובין ד' יט. ושם ד''ה בר) דלא מסיק ליה אברהם אבינו דממשכה עורלתיה ולא מבשקר ליה דלא חשיב אלא הני דבשביל עבירה זו לבדה אין עולים כדתניא אע''פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אבל הבא על הכותית בשביל עבירה זו לבדה אינו נענש אם לא שיש בידו עבירות אחרות שראוי בשבילם לירד לגיהנם אלא שעבירה זו גורמת לו דאין אברהם אבינו מעלהו מיד אלא שיהא שם י''ב חדש וכולהו בשלא עשה תשובה דתשובה מועלת לכל דבר ואיכא למאן דאמר (ברכות ד' לד:) דבעלי תשובה גדולים מאותן שהיו צדיקים לעולם: