בבא קמא צט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צט - א

והקדיחו יורה [השאיר את הצמר ביורה זמן רב מדי, עד שנשרף], נותן לו דמי צמרו".

ומדייקינן - דמי צמרו אין, דמי צמרו ושבחו לא.

לאו [האם לא מדובר גם במקרה] שהקדיחו לאחר נפילה, ^[46] כלומר לאחר שנקלט הצבע בצמר, דאיכא שבחא, ובכל זאת, אינו נותן לו אלא דמי צמרו, אלמא שמע מינה אומן קונה בשבח כלי ^[47]!

ודחינן: אמר שמואל, הכא במאי עסקינן כגון שהקדיחו בשעת נפילה, דעדיין ליכא שבחא בצמר, ולכן נותן לו דמי צמרו בלבד.

הגמרא דנה בדברי שמואל: משמע מדבריו, שרק במקרה שעדיין אין שבח בצמר, נותן לו דמי צמרו, אבל הקדיחו לאחר נפילה, מאי? משמע דנותן לו דמי צמרו ושבחו.

לימא שמואל לית ליה דרב אסי שהרי, לפי רב אסי "אומן קונה בשבח כלי", ואף לאחר נפילה אין לו אלא דמי צמרו? ומכיון דקיימא לן כשמואל בדיני, אין לנו לפסוק כרב אסי מכאן ואילך.

ודחינן - לעולם, סבר שמואל כרב אסי, אלא דאמר לך שמואל, הכא במאי עסקינן כגון דהצמר והסמנין דבעל הבית, והצַבָּע אגר ידיה הוא דשקיל [נוטל שכר פעולתו בלבד] ובכהאי גוונא לא שייך לומר - "אומן קונה בשבח כלי", כיון שהסממנין הם המשביחים את הצמר ^[48], והאומן אינו אלא שכיר בעלמא. ^[49]

ומקשינן: אי הכי, נותן לו דמי צמרו וסמנין מיבעי ליה? כיון שגם הסממנים שיכים לבעל הבית? אלא, יש לתרץ דברי שמואל באופן אחר, דלעולם סבירא ליה כרב אסי, אלא דחויי קא מדחי ליה. כלומר - בא לומר שאין ראיה מהמשנה לרב אסי, אך אינו חולק עליו.

הגמרא דנה בדברי רב אסי:

תא שמע, שנינו בברייתא: "הנותן טליתו לאומן כדי לתקנה, גמרו, והודיעו, אך עדיין לא החזיר לו את הטלית, אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר עליו משום 'לא תלין'.

אך אם נתנה לו [כלומר, שהחזיר האומן את הטלית] בחצי היום, כיון ששקעה עליו החמה עובר עליו משום 'בל תלין' ^[50] ".

ואי סלקא דעתך, אומן קונה בשבח כלי, אמאי עובר משום "בל תלין", הרי הוי כאילו מכר את הטלית לאומן, ואחר כך חוזר וקונה אותה ממנו בתוספת השבח, ואין הוא נחשב כשכירו כלל?

אמר רב מרי בריה דרב כהנא - מדובר ב"גרדא דסרבלא" [כובס בגדים] דליכא שבחא, ולכן אינו קונה בשבח הכלי, ונחשב כשכיר יום, ועובר עליו משום בל תלין.

ומקשינן: סוף סוף למאי יהבה נהליה, לרכוכי, ואם כן, כיון דרככיה היינו שבחא, ויקנה את הכלי בשבח זה?

ומשנינן: לא צריכא, דאגריה לביטשי [לדרוך על הבגד, כדי לרככו], ומשלם לו עבור כל ביטשא ביטשא במעתא, דהיינו שכירות. ^[51] ולכן עובר עליו משום "בל תלין" ^[52].

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא, דלא אגריה לביטשי, כלומר - שאין הוא שכיר אלא קבלן, מסייע ליה - יש ראיה מהברייתא - לדברי רב ששת.

דבעו מיניה [שאלו] מרב ששת: הנותן לאומן לעשות עימו בקבלנות, האם עובר עליו משום "בל תלין", או אינו עובר?

ואמר להו רב ששת, עובר!

ולפי ההוה אמינא דלעיל, שהברייתא עוסקת בקבלן, יש ראיה לדברי רב ששת הללו.

והוינן בה: לימא דברי רב ששת דבקבלנות שייך לאו ד"בל תלין", פליגא אדברי רב אסי דלעיל - "אומן קונה בשבח כלי".

כיון, שאם נאמר שיש לאו ד"בל תלין" באומן, אם כן ודאי אינו קונה בשבח כלי.

דאם קנאו, אין הוא נחשב כשכירו, אלא יש כאן מכירה חדשה בסוף עבודתו.

אמר שמואל בר אחא, לעולם מודה רב ששת ד"אומן קונה בשבח כלי". ואכן, הנותן כליו לאומן, אינו עובר בבל תלין, כיון שהאומן קנה את הכלי בשבח שהשביחו ויש כאן מכירה חדשה לאחר מכן.

אלא, שיש קבלן שאינו משביח את הכלי, כגון בשליחא דאיגרתא, ששכר אדם בקבלנות להוליך לו איגרת מסויימת, ובכהאי גונא חידש רב ששת שיש דין "בל תלין" בקבלן.

בני הישיבה דנו בדברי רב אסי:

לימא דברי רב אסי, דאומן קונה בשבח כלי, כתנאי. כלומר - תלויים במחלוקת התנאים:

שהרי שנינו במסכת קידושין (מח' ע"א) - "אשה שאמרה לאיש - 'עשה לי שירים [צמידים] נזמין וטבעות, ובשכר עבודתך אתקדש לך', ^[53] כיון שעשאן מקודשת. דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אינה מקודשת, עד שיגיע ממון לידה".

והוינן בה: מאי ממון? כלומר, איזה ממון צריך להגיע לידה?

אילימא אותו ממון, כלומר - הצמידים שנתנה לו, מכלל דרבי מאיר סבר שאף אותו ממון לא צריך להגיע לידיה, ואם כן קשה, לדעת רבי מאיר - אלא במאי מקדשא ^[54]?

אלא פשיטא, מאי "ממון" - ממון אחר.

וסברוה, [בני הישיבה שדנו בדברי רב אסי סברו], דכולי עלמא - בין רבי מאיר ובין רבנן סברי - ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. כלומר, על כל פרוטה ופרוטה שעובד בשבילה נתחייבה לו פרוטה כנגדה בתורת הלואה. ולא אמרינן - "אינה לשכירות אלא לבסוף", כלומר, שחוב השכירות אינו חל אלא כשמשלים את המלאכה.

וכמו כן סברו, דכולי עלמא סברי - "המקדש במלוה אינה מקודשת", ואם כן קשה, מדוע לדעת רבי מאיר חלו הקידושין, הרי השכירות שעשה עמה הפכה לחוב, כדלעיל, ואי אפשר לקדש במלוה ^[55]?

ולכן, הסיקו בני הישיבה - מאי לאו, בדין אומן קונה בשבח כלי קמיפלגי.

דרבי מאיר סבר - אומן קונה בשבח כלי. וכאשר יחזיר לה את הצמידים הרי נתן לה ממון, ומתקדשת בו.

ורבנן סברי - אין אומן קונה בשבח כלי, ואין כאן אלא מלוה, עבור שכר פעולתו, והמקדש במלוה אינה מקודשת.

ודחינן - לא.

דאפשר לומר - דלכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי.

אלא במה נחלקו?

הכא בדין "ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף" קא מיפלגי.

רבי מאיר סבר - אין לשכירות אלא לבסוף. כלומר - אין בעל הבית מתחייב לשלם את שכר הפעולה עד שיגמור את מלאכתו. ולכן, אין כאן מלוה, ויכולה להתקדש בשכר פעולתו כשיתן לה את הצמידים.

ורבנן סברי - יש לשכירות מתחילה ועד סוף, כדלעיל, והוי מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת.

ואי בעית אימא [אם תרצה, תוכל להעמיד את מחלוקתם] באופן אחר: דכולי עלמא סברי - ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף.

והכא בדין מקדש במלוה קמיפלגי. דרבי מאיר סבר - המקדש במלוה מקודשת. ורבנן סברי - המקדש במלוה אינה מקודשת.

הערות

^[46] דסתמא דמתניתין משמע דאיירי בכל ענין. פנ"י.

^[47] ומוכח מכח, שאומן קונה בשבח כלי, אפילו שאין בשבח ממש, אלא צבע בעלמא. ומכאן הקשו על הרא"ש (הובא בקצה"ח סי' שו' ס"ק ב') בתשובתו, גבי אומן שניתנה לו טבלא כדי לצייר עליה ציורים, וכתב הרא"ש - שאינו קונה בשבח כלי, כיון שצבע אין בו ממש. ולכאורה הוא נגד הגמרא דידן. ועיין בקצה"ח (שם) ובנתיה"מ (שם ס"ק ג', ובחידושי הגרשש"ק (בבא בתרא סימן ד' אות ז').

^[48] סברא זו אינה שייכת אלא בצביעת צמר, כיון שלגבי הצמר, הסממנים הם הגורמים את השבח. אבל הנותן עצים לאומן לעשות מהם שידה תיבה ומגדל, הרי העצים צריכים את אומנותו של האומן כדי להשביח. ולכן אומן קונה אותם בשבח שהשביחם. הרשב"א.

^[49] לכאורה קשה - אם כן, מדוע העמיד שמואל במקרה זה, ולא העמיד בפשטות, אפילו שהצמר של בעל הבית, ולאחר נפילה, כרב אסי? ותרץ הרשב"א - דאורחא דמילתא שבעל הצמר הוא הנותן את הסממנים.

^[50] לאו דוקא משום "בל תלין", אלא משום - "לא תבא עליו השמש". רש"ש.

^[51] ומדובר שמשלם לו עבור הדריכות בלבד, בין ישביח ובין לא ישביח. שאם לא כן, הרי הוא כקבלן. תוספות.

^[52] ואין להעמיד בשכיר יום, דאם כן לא שייך לשון - "גמר והודיעו". תוספות.

^[53] ומדובר, כשנתנה לו את החומרים לעשייתם, ורוצה להתקדש לו בשכר הפעולה בלבד.

^[54] לכאורה קשה, מדוע לדעת רבי מאיר הצמידים צריכים להגיע לידיה, הרי אינה מתקדשת בצמידים עצמם, אלא בשכר הפעולה שעשה בהם? ומבארים התוספות בשני אופנים, א. אפשר לומר, שאין דעתה של האשה להתקדש עד שיבואו השיראים והנזמים לידה. ב. אפילו אם תרצה להתקדש קודם לכן, כיון שאין הוא יכול לתובעה בדין על שכרו עד שיבואו הנזמים לידה, לא חשיב שנתן לה כלום קודם לכן, עד שתבא שעה שיוכל לתובעה בדין.

^[55] הקשה הרשב"א, הרי המקדש במלוה שיש עליה משכון, מקודשת. וכאן, הוי כמלוה שיש עליה משכון, שהרי האומן תופס את הנזמים כמשכון עבור פרעון שכר עבודתו? ויש שחילקו - שאם האומן עובד בבית האשה, אינו תופס את הנזמים כמשכון. וזה דוחק. וכתב הרשב"א - שהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת, רק במקרה שהאשה נתנה לו את המשכון מדעתה. אז - סומכת דעתה להתקדש לו משום המשכון. אך כאן שתפס מעצמו את הנזמים כמשכון - לא מהני.

והקדיחו (התקלקל) ביורה (כלי בישול) שצובעים בה — נותן לו הצבע את דמי צמרו. ונדייק: דמי צמרו — אין [כן] משלם לו, דמי צמרו ושבחו (את תוספת הערך) — לא משלם לו. לאו [האם לא] מדובר כאן שהקדיחו לאחר נפילה, כלומר, לאחר שנפל הצמר לכלי ונצבע יפה, ואחר כך התקלקל, דאיכא שבחא [שיש שבח] בצמר, ושמע מינה [ולמד מכאן] כרב אסי שאומן קונה בשבח כלי, ולכן אינו צריך לשלם את השבח!

אמר שמואל: אין מכאן ראיה שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שהקדיחו בשעת נפילה עצמה, דליכא שבחא [שאין כאן שבח]. ושואלים: לפי דרך זו, אבל אם הקדיחו לאחר נפילה מאי [מה] יהא הדין? נותן לו דמי צמרו ושבחו? לימא [האם לומר נסיק מכאן] ששמואל לית ליה [אין לו, אינו סבור כדברי] רב אסי, ולדעתו אין אומן קונה בשבח כלי?

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך שמואל: הכא במאי עסקינן [כאן במשנה זו במה אנו עוסקים] — כגון שהצמר וסמנין (חומרי הצביעה) שניהם של בעל הבית, והצבע אגר ידיה [שכר ידו, שכר מלאכתו] הוא דשקיל [שלוקח] ולא דבר אחר. ולכן אין האומן קונה בשבח כלי, ואולם במקרה שהסמנים של הצבע — קונה בשבח הכלי.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שאף הסמנים של בעל הבית והכל נתקלקל בידי הצבע, "נותן לו דמי צמרו וסמנין" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר במשנה] ולא דמי צמרו בלבד! אלא צריך לומר ששמואל דחויי קא מדחי ליה [רק בדחיה הוא דוחה אותו], שהוא אומר שממשנה זו אין הוכחה שאומן קונה בשבח כלי, משום שאפשר לפרשה באופן אחר, אבל הוא עצמו לא פירש מה דעתו בענין זה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: הנותן טליתו (בגד) לאומן לתקנו וכיוצא בזה, גמרו האומן את מלאכתו והודיעו לבעלים שגמר — אפילו מכאן, מזמן זה, ועד עשרה ימים אינו עובר עליו משום "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר" (ויקרא יט, יג), כיון שלא החזיר לו עדיין את טליתו. אם נתנה לו את הטלית בחזרה בחצי היום — כיון ששקעה עליו החמה עובר עליו משום "בל תלין".

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שאומן קונה בשבח כלי, אמאי [מדוע] עובר משום "בל תלין"? הרי האומן קנה את הכלי, ומה שהוא מקבל בתמורה הוא בגדר מחיר הכלי, ואינו שכר עבודה שעליו נאמר דין הלנת שכר!

ומשיבים: אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: מדובר פה במלאכת גרדא דסרבלא [כיבוס בגד עבה] דליכא שבחא [שאין בכך שבח ותוספת] לבגד, ואין מה שיקנה בו האומן.

ומקשים: סוף סוף למאי יהבה נהליה [למה נתן לו את הבגד הזה]? — לרכוכי [לרכך אותו], הלא כיון דרככיה היינו שבחא [שריכך אותו זהו השבח] שהוסיף בבגד ויקנה בו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאגריה לביטשי [ששכר אותו לדריכות, דריסות בכוח], שדורך על הבגד במים עד שמתרכך, וקצב לו שכרו לפי חישוב של ביטשא ביטשא במעתא [דריכה דריכה במעה] דהיינו [שזו היא] שכירות ולא קבלנות, שהרי הוא משלם לו על פי עצם עבודתו, ולא על תוצאת עבודתו שהיא בגד מכובס שמקבל ממנו.

ושואלים: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא [ולפי מה שעלה על דעתנו מתחילה] שלא אגריה לביטשי [שכר אותו לדריכות] אלא נתן לו את הבגד על מנת לקבלו מכובס, כמו שנותנים לאומן, מסייע ליה [לו] הדבר לרב ששת. דבעו מיניה [ששאלו אותו] את רב ששת: האם קבלנות שכר עבודה של אומן, שאינו מקבל שכר עבור זמן עבודתו אלא עבור התוצאה, האם עובר עליו משום "בל תלין" אם לא שילמו לו הבעלים שכרו ביום שגמר מלאכתו או אינו עובר? ואמר להו [להם] רב ששת: עובר על כך.

ושואלים: לימא [האם לומר] מכאן שרב ששת פליגא [חולק] על דברי רב אסי הסבור שאומן קונה בשבח כלי? אמר שמואל בר אחא: רב ששת דיבר במקרה של קבלנות מיוחדת שהיא שליחא דאיגרתא [שליחות של איגרת], ששכרו להעביר לו איגרת למקום מסויים, שאין בכך כל שבח שיקנה בו האומן אלא רק העברת חפץ בלבד, ובזה יש דין של "בל תלין".

ומציעים: דיון זה אם אומן קונה בשבח כלי, לימא כתנאי [האם לומר ששנוי כבר כמחלוקת תנאים]. ששנינו שנחלקו בבעיה הבאה: אם נתנה אשה לצורף זהב ואמרה לו: "עשה לי שירים (אצעדות), נזמין וטבעות מזהב זה ואקדש (ואתקדש) לך בשכר עבודתך ", כיון שעשאן — מיד היא מקודשת, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה.

ומבררים: מאי [מה] פירוש "ממון" שהוזכר כאן שצריך שיגיע לידי האשה, לדעת חכמים על מנת שתתקדש? אילימא [אם תאמר] אותו ממון, כלומר, הצמידים הללו, מכלל שר' מאיר החולק על חכמים סבר [סבור] שאותו ממון לא, שאינה מתקדשת בו? אלא במאי מקדשא [במה היא מתקדשת]? אלא פשיטא [פשוט] כי מאי [מה] פירוש "ממון"? ממון אחר, שלדעת חכמים צריך לתת לה ממון נוסף כדי לקדש אותה בו. ואילו ר' מאיר סבור שבנתינת התכשיטים לידה היא מתקדשת.

וכהקדמה לבירור הענין אומרים מה היו הנחות היסוד; וסברוה [וחשבו] מתחילה מי שמציעים כי אכן בענין שבח כלי נחלקו דכולי עלמא [שלדעת הכל] ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, כלומר, ההתחייבות של הבעלים לשלם לפועל עבור השכירות היא מתחילה ועד סוף, שבכל רגע ורגע שהוא עובד כבר חלה חובה על הבעלים לשלם את השכר, אלא שאין משלמים מיד, ושכר זה נזקף כעין חוב. ואם כן שכר עבודה של פועל הוא הלוואה. ודכולי עלמא [וכן שלדעת הכל] המקדש אשה במלוה אינה מקודשת, ואם כן בשכר עבודתו לבד אינה מקודשת, ולפי זה

מאי לאו [האם לא] באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי [חלוקים הם], שר' מאיר סבר [סבור]: אומן קונה בשבח כלי, וכיון ששבח הכלי נקנה לו, הרי כאשר הוא נותן לה את התכשיטים הרי זה כנותן לה משלו דבר בעל ערך ומתקדשת בו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין אומן קונה בשבח כלי, ואם כן אין לאומן כל קנין בתכשיטים אלא הלוואה בלבד, ואינה מתקדשת לו בה?

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] אין אומן קונה בשבח כלי, אלא הכא [כאן] בשאלה האם ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף קא מיפלגי [חלוקים הם], ש

ר' מאיר סבר [סבור]: אין לשכירות אלא לבסוף, שבגמר המלאכה יש חיוב ממון על השוכר לשלם, ומשום כך אין זו הלוואה אלא סכום כסף שהיא צריכה לתת לו באותה שעה, ואם הוא נותן לה את התכשיטים בלא לתבוע ממנה — הרי זה כאילו נתן לה את הכסף הזה, והיא מתקדשת בו. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: יש לשכירות מתחילה ועד סוף, ומשום כך כסף השכירות מלווה הוא, ואינה מתקדשת בו אלא בכסף נוסף שיתן לידה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, והכא [וכאן] בענין מקדש במלוה קמיפלגי [חלוקים הם], שר' מאיר סבר [סבור]: המקדש במלוה — מקודשת, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: המקדש במלוה — אינה מקודשת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and it was burned in the cauldron in which it was dyed, the dyer gives the owner the value of his wool. The Gemara infers: The value of his wool, yes, the dyer must pay that amount, but the value of the wool and its enhanced value, no, he need not pay. The Gemara suggests: Is this not referring to a case where the wool was burned after falling into the cauldron and the dye had taken hold, so that there is enhanced value, and one can learn from the mishna that a craftsman acquires ownership rights through the enhancement of the vessel, and therefore the dyer need not pay the enhanced value?

Shmuel said: This is not a proof. With what are we dealing here? We are dealing with a case where the wool was burned at the moment of falling into the cauldron, before the dye had taken hold, so that there is no enhancement. The Gemara asks: But according to this opinion, what would the halakha be if it was burned after falling into the cauldron, when the dye had taken hold? Would the dyer give the owner the value of his wool and its enhancement? Shall we say that Shmuel does not accept the statement of Rav Asi, and holds that a craftsman does not acquire ownership rights through the enhancement of the vessel?

The Gemara rejects this statement. Shmuel could have said to you: With what are we dealing here in the mishna? We are dealing with a case where the wool and herbs used in the dye both belong to the homeowner, and the dyer is taking only the payment of his hand, i.e., the wages for his labor, and nothing else. In this case, the craftsman does not acquire ownership rights through the enhancement of the vessel, but in a case where the craftsman provides the materials, he does acquire such rights.

The Gemara asks: If so, i.e., if the homeowner’s herbs were also ruined by the dyer, the mishna should have said that the dyer gives the owner the value of his wool and herbs, not just the value of his wool. Rather, Shmuel is merely dismissing the Gemara’s proof with regard to the statement of Rav Asi that a craftsman acquires a vessel through its enhancement, by saying that the mishna could be understood otherwise. He does not, however, state his own opinion on this matter.

The Gemara offers another suggestion: Come and hear a proof from a baraita: With regard to one who gave his garment to a craftsman, and the craftsman concluded the work and notified the owner that the work was complete, even if the owner delays paying the craftsman from now until ten days henceforth, he does not violate, for this delay, the prohibition of: “You shall not oppress your neighbor, nor rob him; the wages of a hired worker shall not abide with you all night until the morning” (Leviticus 19:13). If the craftsman gave the garment to him at midday, then once the sun has set and the owner has not paid him, the owner does violate, for this delay, the prohibition against delaying the payment of wages.

The Gemara concludes: And if it enters your mind to say that a craftsman acquires ownership rights through the enhancement of the vessel, why does the owner violate the prohibition against delaying the payment of wages? It is as if the craftsman acquired the garment, and the payment is considered to be a purchase of the garment by the owner, rather than a wage.

The Gemara responds: Rav Mari, son of Rav Kahana, said: The baraita is stating the halakha with regard to the laundering of a thick garment, where there is no enhancement of the garment. Therefore, the craftsman does not acquire it.

The Gemara asks: Ultimately, to what end did the owner of the garment give it to the craftsman? He gave it to him in order to soften it. Once he has softened it, that is its enhancement, and the craftsman has therefore acquired it. The Gemara responds: No; it is necessary to teach this halakha in a case where the owner hired the craftsman for treading, i.e., to forcefully tread on the garment in water until it softens, with the owner paying the craftsman a ma’a coin for each tread. The difference is that this is considered hired labor, where the craftsman is paid based on the amount of times he performed an action, and not contractual labor, where he is paid based on the outcome, in this case, a softened garment.

The Gemara comments: And with regard to what entered our minds initially, that the owner did not hire the worker for treading but rather he hired him like a craftsman based on the assumption that the garment would be returned laundered, this supports the opinion of Rav Sheshet. As they asked Rav Sheshet: If one hires a contractor, who is not paid an hourly wage but is paid upon the completion of his task, and the one who hired him does not pay him on the day that he completes the work, does he violate, for this delay, the prohibition against delaying the payment of wages, or does he not violate the prohibition? And Rav Sheshet said to them: He does violate the prohibition.

The Gemara asks: Shall we say based on this statement that Rav Sheshet disagrees with the statement of Rav Asi, who holds that a craftsman acquires ownership rights through the enhancement of the vessel, and his payment is not considered to be a wage? Shmuel bar Aḥa said: Rav Sheshet is discussing a specific type of contractor, and he stated his ruling with regard to an agent tasked with the delivery of a letter, in which case, since the contractor’s only task is to deliver the letter, there is no enhancement through which he might acquire ownership rights. Consequently the prohibition against delaying the payment of wages applies.

The Gemara suggests: Let us say that the statement of Rav Asi, that a craftsman acquires ownership rights through the enhancement of the vessel, is the subject of a dispute between tanna’im. As it is taught in a baraita: If a woman gave gold to a goldsmith, instructing him: Fashion bracelets, earrings, or rings for me, and I will be betrothed to you as payment for your work, then once he has fashioned them she is betrothed; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: She is not betrothed until money enters her possession.

The Gemara asks: What is this money mentioned by the Rabbis? If we say it means that very money, i.e., the rings she ordered, then by inference Rabbi Meir holds that even that very money is not required in order for the betrothal to take effect. But with what does he betroth her? He has given her nothing but the jewelry. Rather, it is obvious. To what money are the Rabbis referring? They must be referring to when he betroths her via other money, i.e., the payment she owes him for his service. According to the opinion of the Rabbis, in order for the betrothal to take effect he must give her additional money, while according to Rabbi Meir the betrothal takes effect when he gives her the jewelry.

The Gemara prefaces its explanation of the connection to the issue at hand by delineating two assumptions: And those who say that Rabbi Meir and the Rabbis are engaging in a dispute with regard to the issue of a craftsman acquiring ownership rights through the enhancement of a vessel assumed that everyone agrees that the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end, i.e., the obligation to pay for a service begins when the hired party commences work, and the sum owed increases as he proceeds. The fact that he is not paid from the time he commences work establishes the wages as a debt. Consequently, the wages now have the status of a loan. And they also assumed that everyone agrees that with regard to one who betroths a woman with a loan that she is not betrothed. She therefore cannot be betrothed to him by not having to pay the wages for his work.

Based on these assumptions, the Gemara asks: What, is it not that they disagree with regard to whether a craftsman acquires ownership rights through the enhancement of the vessel? As Rabbi Meir holds that a craftsman acquires ownership rights through the enhancement of the vessel, and since he owns the enhanced value of the vessel, when he gives the jewelry to her he is giving her something valuable of his own, and she is betrothed. And the Rabbis hold that a craftsman does not acquire ownership rights through the enhancement of the vessel, and since a craftsman, in this case, the goldsmith, does not own the jewelry, he cannot betroth a woman with it.

The Gemara rejects this explanation of the dispute: No, it is possible that everyone agrees that a craftsman does not acquire ownership rights through the enhancement of the vessel, but here they disagree with regard to the issue of whether the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end.

Rabbi Meir holds that the obligation to pay a wage is incurred only at the end of the period for which he was hired, i.e., the owner is obligated to pay only when the work is complete, and therefore the goldsmith’s wages do not have the status of a loan, but of a sum of money that she becomes obligated to give him at that time. If he gives her the jewelry without asking for that money, it is as though he gave the money from his wages to her, and she may be betrothed with it. And the Rabbis hold that the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end, and therefore his wages have the status of a loan, and she cannot be betrothed with them and must be given additional money.

And if you wish, say instead that everyone agrees that the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end, and here they disagree with regard to one who betroths a woman with a loan. As Rabbi Meir holds that with regard to one who betroths a woman with a loan, she is betrothed. And the Rabbis hold that with regard to one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא צריכא דצמר וסממנין דבעל הבית. ואיכא למידק מאי דוחקא לשמואל לאוקמי בשהקדיחתו בשעת נפילה וצמר וסממנין דבעל הבית לוקמה בשהקדיחתו אפילו לאחר נפילה וסממנין דצבע. וי"ל משום דאורחא דמלתא הכי דבעל הצמר יהיב סממנין. ועוד י"ל דתלמודא הוי מצי למיפרך הכי אלא דעדיפא מינה אקשי ליה אי הכי צמר וסממנין מבעי' ליה.

צבע אגר ידיה דאית ליה. כלומר וכל השבח אינו בא אלא מן הצמר והסממנים. ואיכא למידק, אם כן מאי שנא נתן לו עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ואמאי קונה האומן בשבח כלי והלא האומן אין לו אלא שכר ידיו. תירץ הראב"ד ז"ל דלגבי צמר סממנין הוא דעבדי לשבחא ואומן לא קנה בהו ולא מידי אבל עצים כיון דלא צריכין לסממנין אלא לאומנותיה של אומן אומנותיה זה הוא סמניו.

דאגריה לבטשי כל בטשי ובטשי במעתא. פירש רש"י ז"ל שהתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה ודריכה במעתא שאינו קבלן דליקני בשבח לו אלא שכר יום. ואינו דאם כן מאי כל בטשי ובטשי במעתא דקאמר דלמה למימר הכי. ואי משום דהוה שכר יום לימא הכא במאי עסקינן בשכר יום. ויש מפרשים דשכרו לבטשי וכל בטשי במעתא עובר משום בל תלין אבטשי קמייתי דבההיא ליכא שבחא ואיכא שכירות מעתא חדא. ואם תאמר אכתי תיקשי אמאי לא תירץ ליה דבשכיר יום עסקינן. י"ל משום דלישנא דברייתא לא משמע הכי דקתני וגמר והודיע ואי בשכיר יום מאי הודאה שייכא.

הכי גרסינן: ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא דלא אגרין לבטשי מסייע לרב ששת דבעי מיניה מרב ששת וכו'. ופשט להו עובר דהא ברייתא נמי אמרה הכי דעובר. ובתר הכי אמרינן לימא דרב ששת פליגא אדרב אשי מדקפשט רב ששת דעובר אלמא אין אומן קונה בשבח כלי. וכן גריס רש"י ז"ל וגירסת הספרים דגרסי' ולמה דסליק אדעתיה מעיקרא הא דבעו מרב ששת כו' ופשט להו דעובר לימא דרב ששת פליגא אדרב אשי ליתא להאי גירסא כלל, דפירושו דהא ברייתא כי מפרשינן כדמעיקרא או כדמפרשינן לה כי השתא דאגריה לבטשי לא מעלה ולא מוריד להא דרב ששת דהא רב ששת בהדיא פשט להו דקבלנות עובר משום בל תלין אלמא אין אומן קונה בשבח כלי אית ליה וכי מפרשינן נמי כי השתא דאגרי לבטשא איכא למימר דרב ששת פליג אדרב אשי דרב ששת לאו אהא ברייתא סמיך ולא מינה פשיט להו.

אמר רב שמואל בר אבא (בשליחותו דאגרא) [בשליחא דאגרתא]. איכא למידק דהא התם בפרק המקבל (ב"מ קיב א) פירשו בהדיא ספיקא דאומן קונה בשבח כלי הוא דבעו מיניה כדאיתא בהדיא בשלהי פרק המקבל דהכי גרסינן התם בעי מיניה מרב ששת קבלנות עובר משום בל תלין אומן קונה בשבח כלי ואינו עובר או אינו קונה בשבח ועובר. תירצו בתוספות דיש לומר דהם שאלו סתם אלא משום דסבירא ליה לתלמודא דעיקר השאלה משום אומן קונה בשבח כלי או לא הכניסו בדברי השואל כן. ויש כיוצא בזו בפרק קא דנדרים (צ, א) דאמרינן התם בעי רבינא הזמינו לבית הכסא מהו וכן הזמינו לבית המרחץ מהו זימון מועיל או אינו מועיל ובפרק קמא דשבת (י, א) אמרינן דבית הכסא בלחוד הוא דמבעיא ליה לרבינא משום דנפיש זוהמיה אבל מרחץ דלא נפיש זוהמא פשיטא ליה דאין זימון. ויש עוד כיוצא בהן בתלמוד.

הא ברייתא דעשה לי שירין ונזמים וטבעת. פירשתיה בקידושין פרק האיש מקדש בו ובשלוחו.

ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. והוה ליה מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת. ואיכא למידק דהא מלוה שיש עליה משכון היא שהרי אומן תפס ליה אאגריה וכדאמרינן בפרק השוכר את האומנין (ב"מ פ, ב) ואמרינן בפרק קמא דקידושין (יט, א) דהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ב"ר יהודה, ותירצו בתוספות דהכא מיירי כשהאומן עושה הנזמין בבית האשה דכיון שעושה אותם בביתה לא תפיס להו אאגרי. ואינו מחוור בעיני כלל, חדא דמא שנא בביתה מכל מקום השירים ונזמין מסירים הם ביד אומן והוא תפוס בה מן הדין משום שכירותו ועוד דאם כן לפלוג וליתני בדידה. ונ"ל שלא אמרו מקדש במלוה שיש עליה משכון אלא במשכון שמשכנו בידו בעל המשכון שקנאו או מדרבי יצחק דאמר מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה או מדרבי יוסי ב"ר יהודה אבל אומן אין כלי משכון בידו אלא דאיהו תפיס ליה מנפשיה ואגריה, ותדע לך דהא תנין (ב"מ שם) כל האומנין שומר שכר ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין דלא כרבי מאי דתניא שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר חנם רבי יהודה אומר כשומר שכר ואמרינן אפילו תימא רבי מאיר בההיא הנאה דקא שביק כולי עלמא ומוגיר ליה לדידיה הוי עליה שומר שכר אלמא אפילו לכשתמצא לומר דמתניתין רבי מאיר הוא לא משום דתפיס ליה אאגריה אתיא לה להאי לישנא ואילו חשבת ליה כמלוה על משכון בין הלווהו מעות בין הלווהו פירות הוה שומר שכר לרבי מאיר דתנין התם המלוה על המשכון שומר שכר רבי יהודה אומר הלווהו מעות שומר חנם הלווהו פירות שומר שכר. וסתם מתניתין רבי מאיר היא, ואפילו ללישנא דמחליף התם רבה בר אבהו ותני שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר שכר רבי יהודה אומר כשומר חנם ולומר דמתניתין רבי מאיר דסתם מתניתין כוותיה ודלא כרבי יהודה ואם איתא מתניתין אפילו רבי יהודה היא דהא במלוה פירות על המשכון מודה רבי יהודה דהוי שומר שכר כדאיתא במתניתין ואומן כהלווהו פירות הוא דניחא ליה (דהלוהו) [דלקרוהו _ ש"מ] ועוד דהא קיימא לן דאין אומן שומר שכר אלא באומר הבא מעות וטול את שלך דגלי אדעתיה דתפיס אאגריה הא טול את שלך והבא מעות ואי נמי באומר גמרתיו (הא לאו הכי) [בש"מ ליתא לג' תיבות אלו] הוי שומר חנם והכא לא קאמר ליה הבא מעות וטול את שלך, כנ"ל וכבר כתבתיה בארוכה בקדושין בפרק האיש מקדש (קידושין מח, ב ד"ה אמרי).

נתן צמר לצבע לצבוע והקדיחתו יורה ר"ל שנתנו לצבוע לו אדום וכבר צבעו אדום כמה שהוזהר אלא שהקדיחתו יורה והוא שהקדיחה את האש מרוב חום היורה ומתנתקת בנקל עד שאינה ראויה לבגד משלם לו דמי צמרו ופרשוה בגמרא בשהוקדחה תכף שהונחה ביורה קודם שהושבחה שהרי בשעת ההיזק לא היתה שוה אלא כצמר אבל אם הושבחה לשם תחלה ואחר כך הקדיחתה יורה משלם כשעת הקדחה דמי צמר ודמי שבח שהיו שם באותה שעה שהרי אין אומן קונה בשבח הכלי:

צבעו כעור כלומר שלא נפסד לגמרי אלא שלא קבל הצבע יפה ובזהירות וכגון שצבעו בשירי צבע היורה והרי זה מפחיתו מדמים הראויים הרי בעל הבית מקבלו כמות שהוא ומ"מ מנכה לו משכרו על דרך זה שאם השבח שהושבח הצמר יתר על הוצאת הסמנין וצבע שהוציא בו האומן נותן לו את ההוצאה לבד ומפסיד את שכרו הואיל וגרם לו הפסד פחת דמי צמרו ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו השבח ומפסיד שאר ההוצאה:

לצבוע לו אדום וצבעו שחור שכבר הושבח הצמר אלא שהעביר על דעתו ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו וכל השבח לגזלן שהמעביר על דעתו של בעל הבית גזלן הוא וקנאו בשנוי ומשלם אפילו נאנס בידו אמר כן כדין גזלן ור' יהודה אומר הואיל ומ"מ אינו מתכוין לגזול לא קנאה בשנוי ולצורך בעל הבית הושבחה אלא שנדונהו בדרך הנזכר בצבעו כעור שאם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח והלכה כר' יהודה ומ"מ אם נתכון לכך נותן לו דמי צמרו ואם היו סמנין של בעל הצמר נותן לו דמי צמרו וסמניו ואם נאנס פטור:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ידעת שכל המאחר שכר שכיר שלא לפרעו בזמנו עובר משום בל תלין ומה הוא זמנו אם שכיר יום הוא גובה כל הלילה ואם שכיר לילה הוא גובה כל היום ולא סוף דבר בשכיר יום שהוא בבל תלין אלא אפילו קבלנות והוא שקבל עליו לעשות מלאכה זו כולה כשהשלימה עובר עליה בבל תלין ואם קבולת של מטלטלין היא משהחזירה לבעליו מעתה נתן טליתו לאומן לתקנה וגמרה והודיעו שגמרה הואיל וברשות האומן היא אינו עובר עליה אפילו בכמה ימים נתנה לו אפילו בחצי היום כיון ששקעה חמה עובר משום בל תלין ואין אומרים אומן קונה בשבח כלי ומכירה היא זו ולא שכירות שהרי אין אומן קונה בשבח כלי כמו שבארנו:

אפילו מיכן ועד עשרה ימים אינו עובר בלאו גרסי' ולא בבל תלין דהא קתני סיפא כיון ששקעה עליו החמה עובר אלמא אין זה לאו דבל תלין אלא לאו דלא תבא כדפרישית בפ' המקבל שדה במהדורא קמא

ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף עיין מ"ש בפ' האיש מקדש

פיסקא ר' מאיר סבר אומן קונה בשבח כלי עיין לקמן בפ' המקבל שדה מה שהקשתי ותירצתי על זה:

הכא במאי עסקינן בצמר וסממנין דבעל הבית. כתבו בתוספות הוי מצי למפרך מאי דוחקיה לאוקמי וכו'. והרשב"א תירץ משום דאורחא דמילתא הכי דבעל הצמר יהיב סממנין. ע"כ.

דאנריה לבטשי כל בטשא ובטשא במעתא. פירש רש"י ז"ל שהתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה ודריכה במעתא דאינו קבלן דליקני בשבחא אלא שכיר יום. ואינו דאם כן כל בטשא ובטשא במעתא דקאמר למה ליה למימר הכי. ועוד אי משום דהוי שכיר יום לימא הכא במאי עסקינן בשכיר יום. ויש מפרשים דאגריה לבטשי וכל בטשא במעתא עובר משום בל תלין אבטשא קמייתא מיהא דליכא שבחא ואיכא שכירות מעתא חדא. וא"ת אכתי תיקשי אמאי לא תירץ ליה דבשכיר יום וכו' ככתוב בתוספות. הרשב"א.

וצבע אגר ידיה הוא דשקיל. כלומר וכל השבח אינו בא אלא מן הצמר והסממנין. ואיכא למידק אם כן מאי שנא נתן לו עצים לעשות מהם שידה תיבה ומגדל ואמאי קונה אומן בשבח הכלי והלא האומן אין לו אלא שכר ידיו. ותירץ הראב"ד דלגבי צמר סממנין הוא דעבדי לשבחא ואומן לא קני בהו מידי אבל עצים כיון דלא צריכי לסממנין אלא לאומנותו של אומן אומנותו זהו סמניו. הרשב"א ז"ל.

הכי גרסינן ולמאי דסליק אדעתין וכו'. וכן גריס רש"י ז"ל. וגירסת רוב הספרים דגרסי ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא הא דבעי מרב ששת וכו' ופשיט להו דעובר לימא דרב ששת פליגא אדרב אסי ליתא להאי גירסא כלל דפירושא דהאי ברייתא בו מפרשים כדמעיקרא או כדמפרש לה כי השתא דאגריה לבטשי לא מעלה ולא מוריד להא דרב ששת דהא רב ששת בהדיא פשיט להו דבקבלנות עובר משום בל תלין אלמא אין אומן קונה בשבח כלי אית ליה וכי מפרשינן נמי כי השתא דאגריה לבטשי איכא למימר דרב ששת פליג אדרב אסי דרב ששת לאו אברייתא סמיך ולא מינה פשט להו. הרשב"א ז"ל.

ח"מ כ"ח ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוה ליה מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת. איכא למידק דהא מלוה שיש עליה משכון היא שהרי אומן תפיס ליה אאגריה וכדאמרינן בפרק האומנין ואמרינן בפרק קמא דקידושין דהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה. ותירצו בתוספות דהכא מיירי כשהאומן עושה הנזמים בבית האשה דכיון שעושה אותם בביתה לא תפיס להו אאגריה. ואינו מחוור בעיני כלל חדא דמאי שנא בביתה מכל מקום השירים והנזמים מסורים הם ביד האומן והוא תפוס בהם מן הדין משום שכירותו. ועוד דאם כן לפלוג וליתני בדידה. ונראה לי שלא אמרו מקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת אלא במשכון שמשכנו בידו בעל המשכון שקנאו או מדרבי יצחק דאמר מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה או מדרבי יוסי ברבי יהודה אבל אומן אין הכלי משכון בידו אלא דאיהו תפיס ליה מנפשיה אאגריה. ותדע לך דהא תנן בפרק האומנין כל האומנין שומרי שכר ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין דלא כרבי מאיר דתניא שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר חנם רבי יהודה אומר כשומר שכר ואמרינן אפילו תימא רבי מאיר בההיא הנאה דקא שביק לכולי עלמא ומוגר ליה לדידיה הוי עלייהו שומר שכר אלמא אפילו לכשתמצא לומר דמתניתין רבי מאיר לא משום דתפיס ליה אאגריה אתיא לה להאי לישנא ואלו חשבת ליה כמלוה על המשכון בין הלוהו מעות בין הלוהו פירות הוי שומר שכר לרבי מאיר דתנן התם המלוה על המשכון שומר שכר רבי יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם הלוהו פירות שומר שכר וסתם מתניתין רבי מאיר היא ואפילו ללישנא דמחליף התם רבה בר אבוה ותני שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר שכר רבי יהודה אומר כשומר חנם ולומר דמתניתין רבי מאיר דסתם מתניתין כוותיה ודלא כרבי יהודה ואם איתא מתניתין אפילו רבי יהודה היא דהא במלוה פירות על המשכון מודה רבי יהודה דהוי שומר שכר כדאיתא במתניתין ואומן כהלוהו פירות הוא דניחא ליה דלגרוהו. ועוד דהא קיימא לן דאין אומן שומר שכר אלא באומר הבא מעות וטול את שלך דגלי אדעתיה דתפיס ליה אאגריה הא טול את שלך והבא מעות ואי נמי באומר גמרתיו הוי שומר חנם והכא לא קאמר הבא מעות וטול את שלך. כן נראה לי. וכבר כתבתיה בארוכה בקידושין בפרק האיש מקדש. הרשב"א ז"ל.

בד"ה אלא במאי כו' אפילו לא יהא אומן קונה בשבח כלי אלא מלוה כו' עכ"ל אבל אי הוה קונה בשבח כלי ולא הוה ליה מלוה גביה גרע טפי כיון דלא באו לידה הנזמים ולא הוה מקודשת וק"ל:

בד"ה ר"מ סבר כו' אמאי אין מקודשת לר"מ ללישנא דלעיל עכ"ל ר"ל ללישנא דלעיל דקאמר דקסבר ר"מ אין לשכירות אלא לבסוף אבל אי הוה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוה מלוה אינה מקודשת וה"ה דה"מ להקשות לפי סברת המקשה דקאמר ודכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת ודו"ק:

גמרא דרב כהנא בגררא דסרבלא כצ"ל וכן ברש"י ונ"ב הערוך הביא בערך גרר ופי' לתקן הסרבל בלעז פלוקרי דאגריה לביטשיה לדרכו ברגל שיהא עב וקשה דהתם ליכא שבחא דאכתי בעי למגרריה ולרכוכי עד כאן אבל רש"י לא פי' בסוף המקבל אהא דאגרי לביטשיה דליכא שבחא ע"ש:

גמרא נתנה לו בחצי היום כיון ששקעה כו'. ע"ע משום בל תלין לאו דוקא אלא משום ולא תבוא עליו השמש עי' (ב"מ קי ב) במשנה יצא ביום גובה כל היום וע"ש בגמרא:

תד"ה דאגריה כשבא מבית הגרדי כו'. כצ"ל:

גמרא לאו שהקדיחו לאחר נפילה וכו' פי' דסתמא דמתני' הכי משמע דבכל ענין אינו נותן אלא דמי צמרו ל"ש לאחר נפילה ול"ש בשעת נפילה ועוד דהאי בבא משנה יתירא היא דכבר אשמעינן במתני' דהכא דכל אומן שהזיק חייב לשלם אלא דקמ"ל היא גופא דאומן קונה בשבח כלי ואע"ג דלרב אסי הא מלתא שמעינן נמי מדיוקא דרישא דקאמר פרושי קמפרש מ"מ דרך התנא לשנות דבר והיפוכו דבתחילה נקט כללא דאומן שהזיק חייב לשלם והדר מפרש ומחלק דכשנתן לו שידה תיבה ומגדל משלם דמי הכלים אבל אם נתן לו צמר אינו משלם אלא דמי צמרו ואפ"ה מוקי לה שמואל כשהקדיחו בשעת נפילה וכמו שיתבאר בסמוך:

שם לימא שמואל לית ליה דרב אסי ובפרש"י לימא שמואל וכו' הואיל ומהדר לאוקמי בהכי מתני' עכ"ל. וכוונתו מבואר משום דהאי דיוקא דלאחר נפילה נותן דמי צמרו ושבחו לא שייך כלל למידק ממתני' דנותן צמר דהא לא נזכר שם שום רמז דאיירי בשעת נפילה יותר מלאחר נפילה אע"כ דלאחר נפילה אסברא חיצונה קיימינן לכל חד כדאית ליה לכך פרש"י דהדיוקא מדמהדר שמואל לאוקמי בהכי מתני' אבל קשיא לי הסוגיא דהכא מאי קשיא ליה לתלמודא לימא שמואל לית ליה דרב אסי דהא הסוגיא פשוטה בכל הש"ס דאיכא דמקשה לימא מסייע ליה פירושו וא"כ מאי קמ"ל מימרא דאמורא ומשני בכל דוכתי הב"ע וכו' וכוונתו לדחות דממתני' לא תיובתא ולא סייעתא ואמאי פשיטא ליה לתלמודא הכא דפליג שמואל אדרב אסי ועוד קשה דלפרש"י דעיקר הקושיא מדמהדר שמואל לאוקמי בהכי וכו' וא"כ מאי משני בגמרא אמר לך שמואל הב"ע כגון דצמר וסימנים דבע"ה וכו' דאכתי הקושיא במקומה עומדת מדמהדר שמואל לאוקמי מכלל דלית ליה דרב אסי אמנם לפמ"ש בסמוך יש ליישב דהמקשה דקאמר לעיל לאו שהקדיחו לאחר נפילה היינו משום דסתמא דמתני' הכא משמע דבכל ענין איירי ועוד דמשנה יתירה קא דייק וכדכתיבנא ואפ"ה דחי שמואל דאיכא למימר דאיירי בשעת נפילה דוקא ולא חייש נמי למשנה יתירה והיינו ע"כ דמתני' דנותן צמר קתני האי בבא איידי אינך בבי דנקט בצביעה לקמן וקשיא ליה לתלמודא אי ס"ד דלשמואל יש מקום להסתפק אי אומן קונה בשבח כלי או לא א"כ איך שייך לומר שהתנא שונה לישנא דמשתמע לתרי אפי ושונה נמי משנה שאינה צריכה כיון שיש מקום לטעות ולומר דמשנה הצריכה היא וכל עיקרה להשמיענו דבכל ענין אינו נותן אלא דמי צמרו אפילו לאחר נפילה אע"כ דלשמואל אין מקום להסתפק כלל לומר דאומן קונה בשבח כלי אי מצד הסברא ואי משום דפשטא דמשנה דרישא לא משמע כלל לומר דתני והדר מפרש אע"כ דתני סיפא לגלויי רישא דאין אומן קונה בשבח כלי וכדאוקמינן לעיל ולהכי תו לא חייש התנא לשנות בסתם כיון דכבר אשמעינן בהדיא ברישא דאינו קונה וא"כ מקשה הש"ס שפיר לימא שמואל לית ליה דרב אסי וע"ז מתרץ דלעולם מלתא דרב אסי מספקא ליה לשמואל גופא ומתני' דנותן צמר לא איירי כלל אי אומן קונה בשבח כלי או לא ואע"ג דנקט סתמא לא משמע לשמואל דאתי לאשמעינן דאומן קונה דא"כ לפלוג וליתני בדידיה בבבא דרישא גופא בין נתן לו שידה תיבה ומגדל ובין נתן לו עצים לכך משמע לשמואל דהא דנקט משנה יתירה דנותן צמר היינו משום דתרי גווני אומן הם וקתני רישא דאומן שנוטל שכר בשבח הכלי חייב באונסי הכלי וקתני סיפא באומן שאינו נוטל אלא אגר ידא גרידא וסד"א דאינו חייב כלל אם הזיק וקמ"ל דחייב וע"ז מקשה הש"ס א"כ נותן דמי צמר וסמנין מיבעי ליה ומסיק דשמואל דחויי קא מדחי ליה פי' דלשמואל גופא מספקא ליה איזה צד פשוט לו לתנא דמתניתין בסברא פשוטה בדין אומן קונה בשבח כלי וכן מספקא ליה בהאי לישנא דמתני' דרישא אי שייך יותר לומר פרושי קא מפרש וא"כ איתא לדרב אסי או דלמא שיש לדחות דאדרבה הל' דמשנה דרישא לא שייך כלל לומר תני והדר מפרש אלא דתני סיפא לגלויי רישא וא"כ לפ"ז י"ל דבבא דסיפא דנותן צמר איירי נמי בשעת נפילה דוקא כיון שאין מקום לטעות בלאחר נפילה דשמעינן לה מדיוקא דמתניתין דרישא והא מלתא גופא מספקא ליה לשמואל איזה מהלשונות עיקר בדיוקא דמתניתין דרישא כנ"ל ליישב לשון הסוגיא ודוק היטב:

שם ודכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת וכו' ואע"ג דקי"ל דהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת והכא יש לו משכון ממנה דמצי תפיס הכלי עד דיהבת ליה אגרא אלא שהטור כתב באה"ע סי' כ"ח בשם הרמ"ה דהא דקדשה במלוה שיש עליה משכון ממנה מקודשת היינו דוקא כשקבלו בתחילה בתורת משכון והכא לא שייך לומר כן:

תוספות בד"ה אלא במאי מקדשה אומר ר"י דסברא הוא שאין מקודשת במה שמוחל עכ"ל. כוונתו מבואר דלא תקשה דלמא טעמא דר"מ דמקודשת אע"פ שלא הגיע אותו הממון לידה היינו היכא שקדשה בהנאת מחילת מלוה דקי"ל דמקודשת וע"ז כתבו דמ"מ לא שייך לומר דאע"ג שלא הגיע השיראין לידה מקודשת משום שאין דעתה להתקדש עד שיבואו לידה וקצת יש לדקדק ע"ז ממ"ש התוס' בפ"ק דקדושין דף י"ט דההיא דקדשה במלוה שיש עליה משכון היינו אעפ"י שאינו מחזיר לה המשכון אלא שא"ל התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה וקמ"ל דסד"א דכיון דאיכא משכון לא סמכה דעתה עד שיחזיר לה קמ"ל דאפ"ה מקודשת וא"כ למה כתבו בפשיטות כאן דבכה"ג לא סמכה דעתה ואינה מקודשת ויש לחלק דהכא כיון שאמרה עשה לי שירים וכו' משמע שאינה רוצה להתקדש עד שיגיעו לידה ומיהו בלא"ה לא שייך לומר דאיירי הכא כשאומר לה התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה דבכה"ג לא הוי פליגי רבנן עליה דר"מ דהלכה פסוקה היא ותדע דבסמוך דמסקינן דמאי ממון ממון אחר ור"מ סבר דסגי באותו ממון ודחיק לאשכוחי פלוגתייהו וקאמר דכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת ואמאי לא קאמר דאיירי שקידשה בהנאת מחילת מלוה וקאמר ר"מ כיון שהגיעו הנזמים לידה מקודשת במחילת מלוה אע"כ דא"א לאוקמי בהכי משום דבכה"ג לא הוי פליגי רבנן ודו"ק:

גמ'. ואי ס"ד אומן קונה בשבח כלי אמאי עובר משום בל תלין. בעה"ב אינו עובר בבל תלין משום שאינו משלם בעד פעולת האומן אלא בעד השבח שיצר, ובל תלין חל דוקא כשמלין שכר שכיר המשתלם עבור פעולתו.
ובדומה לזה עיין ברמב"ם שהבחין בין פועל לבין קבלן בנוגע לאיסור אונאה, דכתב בנוגע לשכיר בפי"ג מהל' מכירה (הלט"ו) ז"ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם הונייה עכ"ל. מאידך בנוגע לקבלן כתב (שם הלי"ח) ז"ל נראה לי שהקבלן יש לו הונאה כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בעשרה זוזים או לתפור חלוק זה בשני זוזים הרי זה יש לו הונייה כו' עכ"ל. ביאור החילוק שאין אונאה חלה בפועל שהוא משתלם בעד פעולתו ותחת מעשה ידיו ומשום שאדם הוקש לקרקע אין בו אונאה. מאידך קבלן משתלם בעד החפצא של שבח שהמציא, ובחפצא חל דין אונאה.
ברם צ"ע בפסק הרמב"ם הזה שהרי פסק שאין אומן קונה בשבח כלי (פ"י מהל' שכירות הל"ד) וכדכתב ז"ל נתן לאומנים לתקן וקלקלו חייבין לשלם, כיצד נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהן מסמר ושברו או שנתן לו את העצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו משלם לו דמי שידה תיבה ומגדל שאין האומן קונה בשבח הכלי עכ"ל. וכן פסק לענין בל תלין (פי"א מהל' שכירות הל"ג) ז"ל נתן טליתו לאומן וגמרה והודיעו כו' נתנה בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין שהקבלנות כשכירות הוא וחייב ליתן לו בזמנו עכ"ל. וא"כ קשה למה הבחין באיסור אונאה בין פועל לבין קבלן⁸⁶.
ונראה לבאר את פסקי הרמב"ם ע"פ דברי הרמב"ן במלחמות ה' למס' שבועות (דף כז. בדפי הרי"ף בפרק כל הנשבעין ד"ה ומה שכתב עוד ומינה שמעינן כו'). שיטת הרי"ף והגאונים היא שהתופס משכון במיגו דלהד"ם וטוען שישלמו את חובו נאמן עם שבועת הנוטלין, דאע"פ שמוחזק במשכון נחשב לנוטל כשגובה חובו מהמשכון. ולפיכך חייב לישבע שבועת הנוטלין ויפרע מהמשכון. וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' טוען ונטען (הל"ב) בפ"י מהל' טוען ונטען (הל"ג) ובפי"ג מהל' מלוה ולוה (הל"ג). והקשו הראשונים מאומן התופס כלי שזוכה בו בלי שבועת הנוטלין מפני שמוחזק בכלי, ומ"ש אומן ממלוה התופס משכון.
ועיין בסוף דברי הרמב"ן שם שהבחין בין אומן התופס את הכלי לבין בע"ח שתופס משכון, וז"ל דלא דמי משכון דשכירות לשאר הטענות ולא מיבעיא למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי דכטוען על גופו של משכון דמי אלא אפילו למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי כיון דודאי אית ליה עליה אגרא ואאגריה תפיס ליה כטוען על גופו של כלי דמי דמקנה קני ליה כלי עד דיהיב ליה אגריה ושקיל ליה וכו' עכ"ל. ודבריו צריכים עיון וכפי שהקשה הר"ן וז"ל אמאי עדיף אומן ממלוה על המשכון דאיהו נמי קני ליה בדר' יצחק וכו' עכ"ל.
ונ"ל דהנה הגר"ח זצ"ל ביאר⁸⁷ את דין הירושלמי שהזורע שדה הפקר חייב בתרומות ומעשרות ואמר שאין זה משום שקנה את השדה, אלא שאע"פ שהשדה עדיין הפקר מ"מ הזורעה קנה את הפירות שגדלו מדין מעשה ידיו, דהואיל שבזריעתו גרם לגידול הפירות ממילא זוכה בהם עקב שהם פרי מעשה ידיו. דין הזורע שדה הפקר חלוק מדין מי שירד לתוך שדה חברו וזרעו. היורד לשדה חבירו אינו קונה את השבח מדין מעשה ידיו, מפני שבעל השדה קונהו מדין ארעי אשבח המפקיע את קנין מעשה ידיו של היורד. מאידך בזורע שדה הפקר שאין לשדה בעלים שיקנו מדין ארעי אשבח היורד עצמו קונה את השבח בקנין מעשה ידיו.
ומסתבר ע"פ יסוד הגר"ח זצ"ל שדין אומן קונה בשבח כלי אינו קנין בעלמא שקנה האומן ע"י הקנאת הבעלים אלא שקונה את השבח משום דהוי מעשה ידיו וזוכה ממילא בשבח שידיו יצרו. ודומה ליורד לתוך שדה חבירו ברשות שידו על העליונה שקונה את הפירות מדין מעשה ידיו וכמו הזורע שדה הפקר.
ועל זה בא הרמב"ן לחדש שאף למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי האומן קונה שבח הכלי מדין מעשה ידיו, אך בזה הם חלוקים: למ"ד אומן קונה בשבח כלי הו"ל השבח של האומן כשאר הדברים שהם שלו, והאומן מקנה את השבח בדעת מקנה רגילה לבעל הכלי בשעת החזרת הכלי. ולכן יתכן שיקדש בו אשה (כדאמרינן לקמן בסוגיין) שהרי בהקנאת השבח מקנה לה כסף קידושין. וכן אם הזיק את הכלי האומן פטור מלשלם שהרי השבח שלו. וכמו"כ בעה"ב פטור מבל תלין כי משלם בשביל השבח שהאומן מקנהו ולא בשביל הפעולה. מאידך למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי למרות שלכתחילה קונה האומן את השבח בגוף הכלי והו"ל שלו עכ"ז כשבעל הכלי משלם והאומן מחזיר לו את השבח והכלי, השבח חוזר ממילא לבעל הכלי בלי הקנאת האומן. זאת אומרת כי מאחר שבעל הכלי פורע והכלי הוחזר אליו קנין האומן פקע ממילא בלי דעת מקנה משלו להקנות את השבח לבעל הכלי. ולכן א"א לו לאומן להשתמש בשבח לכסף קידושין ולקדש את בעלת הכלי עם השבח כי אינו מקנה לה את השבח, ודוקא במקום שיש מצד המקדש דעת מקנה להקנות את הכסף חל קנין כסף קידושין, כי המקדש את האשה חייב להקנות לה את כסף קידושיה מדין כי יקח ואם אינו מקנהו לה אין הכסף מועיל ופסול לכסף קידושין.
ולפי"ז ניתן ליישב את קושית הר"ן על הרמב"ן ממשכון של מלוה. האומן קונה את השבח שבכלי מדין מעשה ידיו אלא שאף בעל הכלי קונה בו קנין משום שהכלי שלו. ולפיכך קנין האומן מוגבל לענין פרעון, דהיינו כ"ז שלא נפרע עבור פעולתו שבח הכלי הוי שלו, וכשבעה"ב פורע לאומן את שכירותו פקע קנין האומן ממילא והכלי ושבחו הם של בעה"ב. בהתאם לכך אין האומן נחשב לנוטל כי הכלי הוא שלו כל זמן שלא נפרע, ולכן אינו נשבע ונוטל. משא"כ במשכון שאע"פ שבע"ח קונה משכון מ"מ אינו נחשב לשלו דעדיין מחוסר גוביינא, ולכן כשמשתלם מהמשכון נחשב לנוטל וחייב לישבע שבועת הנוטלין.
ולפי"ז אף ניתן ליישב את פסק הרמב"ם הנ"ל שפסק שאין אומן קונה בשבח כלי ואעפ"כ פסק שיש באומן דין איסור אונאה. הרמב"ם סובר כדעת הרמב"ן דלכ"ע יש לאומן קנין בגוף השבח, אלא שלבעל הכלי זכות לשלם את דמי השכירות כדי לזכות בשבח בלי הקנאת האומן. ומכיון שהבעלים זוכים בשבח שבכלי מחמת התשלומין, משום הכי תשלומי השכירות נחשבין גם לדמי החפץ וחל בהן דין איסור אונאה, כי הבעלים משלמים גם בעד השבח שבחפצא. אולם מצד שני הרמב"ם פסק שיש באומן איסור בל תלין, כי עיקר חיוב התשלומין הוא לשלם לאומן את דמי השכירות עבור פעולתו, והחיוב הוי מדין שכירות פועלים, ומשו"ה חל איסור בל תלין. מאידך אליבא דמ"ד אומן קונה בשבח כלי האומן מקנה את השבח לבעלים בעד התשלומין ומקח בעלמא הוא, ואין התשלומין דמי שכירות פועלים אלא תשלומי מקח בעלמא, ומאחר שאין כאן חלות שכירות לכן אין כאן איסור בל תלין. ולפי"ז אף מובן למה הרמב"ם פסק שהאומן שהזיק את הכלי משלם, משום שמאחר שיש לבעל הכלי זכות לקחת את השבח מהאומן בע"כ בלי דעתו נמצא שיש לבעל הכלי קנין בגוף השבח, ואין האומן שהזיק יכול לטעון שהשבח הוא לגמרי שלו והזיק את עצמו שפטור, דאדרבא הוא הזיק אף את בעל הכלי שיש לו קנין בשבח וחייב לשלם לו את נזקו.
תוס' ד"ה דאגריה. ז"ל תימה מה ר"ל דמ"מ הרי קבלן הוא ולא שכיר יום עכ"ל. נראה שרש"י סובר דמכיון דהתשלומין משתלמין כפי שיעור עבודתו כמו שכיר יום, משום כך דינו כשכיר יום ולא כקבלן, ואינו קונה בשבח כלי. מאידך תוס' סוברים דמכיון דהתחייב לשבח את הכלי כמו קבלן, ולפיכך דינו כקבלן וקונה בשבח כלי.
גמ'. ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. הגמרא תולה את דין המקדש אשה עם פעולתו במחלוקת של ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או אינה אלא לבסוף שאם אמרינן ישנה לשכירות וכו' אינה מקודשת ואם אמרי' אינה לשכירות וכו' מקודשת. אך צ"ע דאף למ"ד ישנה לשכירות כו' למה לא מצטרפת כל הפעולה שעשה ביחד לחפצא אחד של כסף כדי לקדשה, ואפילו אם נאמר שכל מכוש ומכוש מחייב בעצמו פחות משו"פ, הרי שנינו (בקידושין דף מז.) שהמקדש אשה בחמש תמרות שכל א' וא' שוה פחות פחות משוה פרוטה ונתנן לה בזה אחר זה אפילו אכלה ראשונה ראשונה אינה מקודשת, כי מעות בעלמא חוזרין. ועיי"ש ברש"י (ד"ה וש"מ) שמבאר שהוא משום שנתן לה התמרים כפקדון וכשאכלה אותם נעשה מלוה. אבל אם מעות מתנה התמרים מצטרפות לשו"פ, ונחשב כאילו נתן לה את כולן בבת אחת, והויין חפצא של כסף קידושין אחד ומקודשת דאינו מקדש במלוה. וא"כ לכאורה ה"ה בשכירות, דאפילו אם ננקוט דישנה לשכירות כו' מ"מ למה לא יצטרפו כל מכוש ומכוש עד להחזרת הכלי לחפצא של כסף קידושין אחד ותהיה מקודשת ומ"ש מחמש תמרות, ויש לפלפל בזה, וצ"ע.
רש"י ד"ה ישנה כו'. ז"ל כיון שעלה שכרו לפרוטה נתחייבה לו מיד פרוטה כו' עכ"ל. מרש"י משמע דאליבא דמ"ד ישנה לשכירות וכו' ההתחייבות חלה עם כל פרוטה ופרוטה. וצ"ע מהגמרא בע"ז (דף יט:) דמשמע שהחיוב חל בכל מכוש ומכוש אפילו בפחות משו"פ וכדאיתא שם.
ואולי י"ל שרש"י כאן משתעי רק בפרוטה הראשונה דכדי שהשכירות תתחיל לחייב צריכים פרוטה ואילו אח"כ השכירות מחייבת בכל מכוש ומכוש ואפילו פחות משוה פרוטה, וצ"ע⁸⁸.
תוס' ד"ה אלא כו'. ז"ל ועוד אר"י ונראה לו עיקר שאפי' שניהם רוצים שיחולו קודם הגעת ממון לידה אינה מקודשת אע"פ שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות כו' כיון שאין יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע הממון לידה ואין חשוב כנותן לה כלום בתחילתו עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין עכ"ל. צ"ע מ"ש ממקדש במלוה דעלמא, שלא שמענו חילוק בין מלוה תוך זמנו למלוה לאחר זמן פרעון ואפילו תוך זמנו מקודשת אליבא דמ"ד המקדש במלוה מקודשת. וי"ל דשאני מלוה תוך זמנו שהחיוב נגמר מלכתחילה בשעת ההלוואה והזמן הוא דין בגביית התשלומין, משא"כ בשכירות שהחיוב אינו נגמר עד שיגיע הממון לידה, ולפיכך אינה מקודשת במחילת השכירות כל זמן שאינו יכול לתובעה בדין.
גמ'. המקדש במלוה אינה מקודשת. הרמב"ם פסק שהמקדש במלוה אינה מקודשת (פ"ה מהל' אישות הלי"ג) וז"ל המקדש במלוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת, כיצד כגון שהיתה לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת, מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו עכ"ל. ואעפ"כ פסק שמחילת חוב קונה במטלטלין ובקרקע מדין מעות קונות, וכמו שכתב בפ"ז מהל' מכירה (הל"ד) וז"ל מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר לו מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצה המוכר הרי זה כמי שנתן הדמים עתה, וכל החוזר בו מקבל מי שפרע. לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו ואע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר עכ"ל. וצ"ע בכמה דברים: א) מ"ש קידושין ממכר, ועוד קשה את קושית הראב"ד שם שהשיג מהגמרא בקידושין (דף מז.) שהשווה קידושין למכר וקבעה שבשניהם מלוה אינה קונה; וב) למה המתין הרמב"ם וכלל את ההלכה שמחילת חוב קונה בקרקע ביחד עם ההלכה שמחילת חוב מועלת במטלטלין לענין מי שפרע ולא הביא אותה בריש הלכות מכירה (בפ"א) ששם הביא את כל שאר ההלכות של קנין כסף בקרקע.
ונראה שהשגת הראב"ד מהגמרא אינה קושיה, שניתן לחלק בין המקדש בכסף המלוה עצמו שלא הוציאתו האשה ושעדיין מונח אצלה, לבין המקדש בעצם החוב של המלוה. הגמרא מיירי בנוגע למקדש או המוכר עם הכסף עצמו של ההלוואה הנמצא אצלה וקובעת שאינו מועיל לכסף קנין משום דמלוה להוצאה ניתנה, כלומר שמיד שהכסף עבר מידי המלוה לידי הלוה קנוי הוא ללוה לגמרי ואין למלוה שום זכות וקנין בו וא"א לו להשתמש בו עבור קנין כסף, ומפני כן בין בקידושין ובין במכר לא קונה. מאידך הרמב"ם מיירי באופן שהמלוה השתמש בעצם החוב שיש לו על הלוה, ומחלו לו בשביל כסף קנין, ובציור הזה הבחין הרמב"ם בין קידושין לבין מכר ופסק דבקידושין לא מועיל ובמכר מועיל. ופסקו זקוק לביאור.
ונראה לבארו לפי המחלוקת שבין הסמ"ע לבין הט"ז (חו"מ רס"י ק"צ), דלהסמ"ע קנין כסף דעלמא קונה מדין פרעון ואילו להט"ז כסף קונה בתורת מעשה קנין ולא מדין פרעון. והט"ז הוכיח את שיטתו מכסף קידושין דא"א לומר שמועיל מדין פרעון כי אין האשה חפצא שיש בו שוויות ממון ששייך לפרוע בעדו. ועל כרחך צ"ל דכסף קידושין מהווה מעשה קנין בלי חלות פרעון כלל, וה"ה לגבי קנין כסף בקרקע דעלמא שאינו חל מדין פרעון אלא כמעשה קנין דעלמא - שהרי הגמרא למדה את קנין הכסף בקידושין מקרקע ומשמע ששניהם קונים מאותה חלות דין של מעשה קנין.
ולפי"ז יתכן אליבא דהרמב"ם שיש נ"מ בין קנין כסף בקרקע לבין קנין כסף במטלטלין. בקרקע עיקר חלות דין קנין כסף הוא מדין מעשה קנין בלי חלות פרעון. ואילו במטלטלין מעות קונות מדין פרעון.⁸⁹ סמוכים לכך שבקרקע הגמרא נקטה בלשון "כסף" קונה, ר"ל חפצא של כסף שקונים בו בתורת מעשה קנין, ואילו במטלטלין נקטה בלשון "מעות" קונות, ר"ל דמים שיש בהם שוויות, דהיינו פרעון. ונ"מ בנוגע לדין מחילת מלוה לכסף קנין. החסרון במחילת מלוה הוא דליכא נתינת חפצא של כסף, עכ"ז מחילת מלוה מהווה פרעון. ולכן פסולה לקידושין, דקידושין חלין דוקא בנתינת חפצא של כסף. והוא הדין לגבי קנין כסף שבקרקע שחל כמעשה קנין כבקידושין שמחילת מלוה אינה קונה כי חסרה נתינת חפצא של כסף קנין. ומשום כך לא הביא הרמב"ם את הדין שמחילת מלוה קונה בקרקע בפ"א מהל' מכירה כי שם מיירי בחלות קנין כסף שחלה מדין מעשה נתינת חפצא של כסף, ובמחילת מלוה אין נתינת חפצא של כסף. מאידך הרמב"ם פסק שמחילת מלוה מועלת במטלטלין מדין מעות קונות, כי מחילת מלוה מהווה פרעון, ומטלטלין נקנין עם כסף פרעון ולא צריכין נתינת חפצא של כסף קנין. והוסיף הרמב"ם ע"ז וחידש שכמו שמחילת מלוה קונה במטלטלין ה"ה בקרקע, כי קרקע שוה למטלטלין לענין ההלכה שבמקום שיש פרעון יש חלות קנין. ונראה שהוא משום שפרעון אינו מעשה קנין אלא שהקונה שפרע בעד חפץ קונהו ממילא, ואין לחלק בזה בין קרקע לבין מטלטלין כי בכל אופן ששלם בעד החפץ ממילא הוי החפץ שלו. כי כל החילוקים שבין קניני קרקע לבין קניני מטלטלין הם רק בהלכות מעשה קנין ולא בפרעון. ומסתבר דקנין של פרעון מעות חל כששילם את כל מחיר החפץ דאז חל הקנין ממילא, ועיין באחרונים ואכמ"ל. ומשום כך מחילת מלוה מועלת בין בקרקע ובין במטלטלין מדין כסף פרעון. מסקנת הדברים שבקרקע יש שתי הלכות של קנין כסף - כסף קנין וכסף פרעון. ואילו במטלטלין ישנה רק הלכה אחת של קנין כסף - דהיינו כסף פרעון. ובקידושין ישנה רק הלכה אחת והיא של כסף קנין ולא של כסף פרעון.
⁸⁶ עיין במגיד משנה בהל' מכירה שכבר הקשה כן והשאיר הרמב"ם בצ"ע.
⁸⁷ ועיין בספרו על הרמב"ם (פכ"א מהל' מלוה ולוה הל"א).
⁸⁸ אך עיין ברש"י לסוגיין (דף צט: ד"ה בשכר) ובקידושין (דף מח. ד"ה אלא במלוה) דמשמע שאינו מחלק בין הפרוטה הראשונה לבין שאר הפרוטות.
⁸⁹ לפי"ז מתנה ע"מ להחזיר יועיל לקנין כסף בקרקע שחל מדין מעשה קנין כסף בלי חלות פרעון, אך לא יועיל לקנין כסף במטלטלין שנקנין דוקא בכסף פרעון ובמתנה ע"מ להחזיר ליכא פרעון.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

והקדיחו יורה. נתקלקל הצבע מעצמו: לאחר נפילה. לאחר שקלט הצבע ונעשה שבח בצמר: לימא שמואל לית ליה דרב אסי. הואיל ומהדר לאוקמי בהכי מתניתין ומהשתא לא עבדינן כרב אסי דהא קיימא לן כשמואל בדיני: אמר לך. הא מתניתין דמשמע דאי הקדיח לאחר נפילה יהיב ליה נמי דמי שבחיה כגון שצמר וסמנין דבעל הבית דהא ליכא למימר אומן קונה בשבח כלי דסמנין הוא דמשבחי ליה וצבע שכיר בעלמא הוא ודאי אומן שהסמנין שלו קונה בשבח כלי ואין משלם אלא דמי צמרו: דחויי מדחי ליה. כלומר ממתניתין לא תסייעיה ולא משום דנשמע מינה דשמואל פליג אדרב אסי: אמאי עובר. הא זבוני קא מזבן ליה ניהליה ולא שכירות היא: בגרדא דסרבלא. פלוקי''ר בגדים: לבטושי. פלארא''ש בלע''ז ושכרו לדרכה והתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה במעה דשכיר יום הוא ולא קבלן דליקני בשבחא: ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא דלא אגריה למנין בטשי. וקבלנות הוא וקתני עובר: מסייע ליה לרב ששת. לא גרסינן נימא: נימא פליגא דרב ששת אדרב אסי. דמדקאמר עובר קסבר אין אומן קונה בשבח כלי ולא זביני נינהו וכיון דלא קני בשבחא היכא דנתן לו עצים לעשות מהן תיבה ועשאה ושיברה משלם תיבה: בשליחא דאיגרתא. דקבלנות היא שלא שכרו ליום אלא להוליך לו אגרת למקום פלוני בההיא קאמר רב ששת דעובר דליכא שבחא דליקני: עשה לי שירין. צמידין משלי אקדש לך בשכר פעולתך: ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. כיון שעלה שכרו לפרוטה נתחייבה לו מיד פרוטה והויא ליה מלוה גבה ואי לאו דאומן קונה בשבח כלי משום שכירות לא לימא ר''מ דתתקדש דהמקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה ואינה בעין אלא משום דקסבר אומן קונה בשבח כלי וכי יהיב לה ניהליה מקדשה בשבחא דאית ליה בגוויה אף על פי שלא נתן לה ממון אחר ורבנן סברי לא קני ואינה מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה: אינה לשכירות אלא לבסוף. כי מהדר להו ניהלה הלכך לאו מלוה הוא:

הכא במאי עסקינן בצמר וסמנין דבעל הבית. הו''מ למפרך מאי דוחקיה לאוקמי בצמר וסממנין דבעל הבית ודוקא בשעת נפילה לוקמה בסממנין דפועל ואפילו לאחר נפילה אלא משום דאית ליה עדיפות למיפרך: דאגריה לביטשי. פי' בקונטרס שהתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה במעה דשכיר יום הוא ולא קבלן דליקני בשבחא תימה מה ר''ל דמ''מ הרי קבלן הוא ולא שכיר יום ובהמקבל (ב''מ דף קיב. ושם) פירשה בע''א דאגריה לבטשי כשבא לבית הגרדי בוטשין ברגלים בתוך הכלי במים ומיהו לא בקבלנות עסקינן אלא בשכירות בין ישביח בין לא ישביח שכרו לפי מנין בטישות כך וכך בטישות בכך וכך מעות עכ''ל וי''מ דכי אגריה לבטשי עובר משום בל תלין אביטשא קמייתא דבההיא ליכא שבחא וא''ת אמאי לא תירץ דבשכיר יום עסקינן ויש לומר משום דקתני וגמר והודיעו ובשכיר יום מאי הודעה שייכא: בשליחא דאגרתא. ההוא דלעיל לא מצי לאוקמי בשליחא דאיגרתא דהא בהדיא קתני הנותן טליתו אבל בענין דרב ששת דהכא ה''מ לאוקמי דאגריה לביטשא וא''ת והיכי מוקי לה בשליחא דאגרתא והא בהדיא בהמקבל (שם) פירש בעייתו דמספקא ליה אי אומן קונה בשבח כלי אי לא דקאמר בעו מיניה מרב ששת קבלן עובר בבל תלין או אין עובר אומן קונה בשבח כלי ואין עובר או אין אומן קונה בשבח כלי ועובר וי''ל שהם שאלו סתם וגמרא הוא שמפרש שאילתו כן שסבור שבזה מסתפק וכן אורחיה דגמרא לעיל בריש פ''ב (דף יט.) ובכמה מקומות ואין להאריך: אלא במאי מקדשא. אור''י דסברא הוא שאין מקודשת במה שמוחל לה שכרו אפי' לא יהא אומן קונה בשבח כלי אלא מלוה יש לו עליה והוא מוחל לה אין מקודשת שאין דעתה להתקדש עד שיבאו השיראים והנזמים לידה ועוד אור''י ונראה לו עיקר שאפי' שניהם רוצים שיחולו קודם הגעת ממון לידה אינה מקודשת אע''פ שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כיון שאין יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע הממון לידה ואין חשוב כנותן לה כלום בתחילתו עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין: ואיבעית אימא דכ''ע ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. דאי אינה אלא בסוף כיון שנגמרה כל המלאכה שאין מתחייב שכרו אלא הכל יחד ואז מוחל לה בתורת קדושין לא חשיב מלוה ואין לדקדק מכאן דכן הלכה דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כיון דלא מצי למימר בע''א אבל יש להביא ראיה מפ''ק דע''ז (דף יט: ושם) גבי הגיע לכיפה שמעמידין בה ע''ז אסור לבנותה וקאמר בגמרא אם בנה שכרו מותר ומפרש טעמא משום דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אימת מיתסרא במכוש אחרון מכוש אחרון לית בה שוה פרוטה וליכא דפליג התם משמע דהכי הלכתא ואע''ג דקיי''ל דשכירות אין משתלמת אלא לבסוף אפי' למ''ד ישנה מודה דאין משתלמת אלא לבסוף כדנפקא לן באיזהו נשך (ב''מ דף סה. ושם) מדכתיב כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אין משתלמת אלא לשנה אחרת והא דאמר נמי דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום הוי אפי' למ''ד אינה אלא לבסוף דכשחוזר בו ואין רוצה לפעול יותר אז הוא הסוף ולא נ''מ בפלוגתא דישנה לשכירות ואין לשכירות אלא לענין הך דשמעתא אי הויא מלוה אי לאו ולענין ההיא דע''ז: רבי מאיר סבר המקדש במלוה מקודשת. ותימה בפרק ב' דקדושין (דף מז.) אמר רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר מלוה הרי היא כפקדון ואם לא נשתייר הימנו כלום אינה מקודשת משום דאין בעין ואין סברא לומר דמה שהחזיר לה הנזמים חשיב כמלוה בעין כיון דאין אומן קונה בשבח כלי ועוד דאם כן אמאי אין מקודשת לרבי מאיר ללישנא דלעיל:

דף צט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד