ברכות טז ע"א

דף טז - א

ועוד אמר רבי חמא ברבי חנינא: למה נסמכו  "אהלים" ל"נחלים" דכתיב [במדבר כד ו] "כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע וגו'"? ^[1] - לומר לך: מה נחלים מעלים את האדם הטובל בהם מטומאה לטהרה, אף אהלים בתי מדרשות מעלים את האדם היושב ולומד בהם מכף חובה לכף זכות - ומועילה להחזירו למוטב גם אחר שחטא.

שנינו במשנה: הקורא למפרע לא יצא, קרא וטעה יחזור למקום שטעה.

רבי אמי ורבי אסי הוו קטרין ליה גננא, קושרים ומעמידים חופה לרבי אלעזר.

אמר להו רבי אלעזר: אדהכי והכי, בינתיים, עד שתסיימו להעמידה, איזיל ואשמע מילתא בבי מדרשא, ואיתי, ואימא לכו.

אזל, אשכחיה לתנא, לאמורא השונה ברייתות, דקתני ששנה קמיה דרבי יוחנן ברייתא האומרת: קרא קריאת שמע וטעה בדילוג תיבה או פסוק ואינו יודע להיכן טעה, ^[2] אם נודע לו שטעה כאשר הוא אוחז באמצע הפרק, ויודע באיזה פרק הוא אוחז, יחזור לראש הפרק ^[3] ויאמרנו עד סופו, כי אם יאמר רק את הפסוק שהשמיט, נמצא קורא למפרע ^[4].

ואם יודע שסיים פרשה אחת וכעת הוא עומד בין פרק לפרק, אך אינו זוכר איזו פרשה סיים, יחזור לרווח שאחר פרק הראשון, ^[5] ויתחיל לקרות פרשת "והיה אם שמע" ^[6].

ואם יודע שהוא עומד לפני קריאת "וכתבתם" אך הוא מסופק בין "כתיבה" לכתיבה" - שאינו זוכר אם עליו לומר "וכתבתם" ^[7] שבפרשה ראשונה או שניה, יחזור לקרא מ"כתיבה" שבפרשה ראשונה.

אמר ליה רבי יוחנן ל"תנא" ששנה לפניו: לא שנו שחוזר ל"כתיבה ראשונה", אלא באופן שלא פתח באמירת "למען ירבו ימיכם", אבל אם פתח באמירת "למען ירבו ימיכם", אינו צריך לחזור, כי תולים שסרכיה נקט ואתי. שקרא את הקריאה עד כאן כהרגלו, וכיון שהגיע לפסוק זה, ודאי סיים לקרות שתי פרשיות ראשונות ^[8].

אתא רבי אלעזר ואמר להו - לרבי אמי ורבי אסי - את מה ששמע בבית המדרש, אמרו ליה אילו לא באנו אלא לשמוע דבר זה, דיינו!

מתניתין:

האומנין שהיו עסוקים במלאכתם ^[9] בראש האילן, או בראש הנדבך, והגיע זמן קריאת שמע, קורין בראש האילן ובראש הנדבך [בנין של אבנים]. כי בקריאת שמע אין צריך כונה אלא רק בפסוק ראשון, וכוונה זו אפשר לכוון גם במקומות אלו. מה שאינם רשאין לעשות כן בתפילה. שאינם יכולים להתפלל שם. משום שתפילה היא בקשת רחמים וצריך לכוון בכולה, והמתפלל בראש האילן והנדבך חושש שמא יפול, ומחמת פחדו אינו יכול לכוון.

ב. חתן שנשא בתולה ביום רביעי [כפי שנהגו בזמן המשנה] פטור מקריאת שמע לילה הראשונה מליל חמישי ועד מוצאי שבת שהם ארבעה לילות אם לא עשה מעשה - כל זמן שלא בעל. משום שהוא טרוד במחשבת בעילה, ^[10] ואינו יכול לכוון, ופטור, משום שהיא מחשבת מצוה, והעוסק במצוה פטור מהמצוה.

ודוקא בקריאת שמע של הלילות שבהם מחשבתו טרודה, אבל קריאת שמע של שחרית חייב, כי ישראל קדושים הם וביום מסיח דעתו ממחשבת בעילה ^[11].

ומעשה ברבן גמליאל ^[12] שנשא אשה וקרא קריאת שמע בלילה הראשונה. אמרו לו תלמידיו: הרי למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע?!

אמר להם: איני שומע לכם לבטל הימני קריאת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים אפילו שעה אחת.

גמרא:

תנו רבנן: האומנין קורין קריאת שמע בראש האילן ובראש הנדבך. אבל לא מתפללין שם תפילת "שמונה עשרה", ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה בזמן שעסוקין בהן. מפני שענפיהם מרובין ויכולין לעמוד שם שלא בדוחק, ואין שם פחד ליפול, ויכולין לכוון שם כראוי ^[13].

ואם עומדים בראש משאר כל האילנות - יורדים למטה ומתפללין.

ובעל הבית - בין כך ובין כך - בין מעצי זית תאנה ובין משאר אילנות יורד למטה ומתפלל. כי הוא ברשות עצמו ואינו משועבד למלאכה, וחייב לרדת. לפי שאין דעתו מיושבת עליו מפחד שמא יפול, ואם הקלו אצל פועלים מפני ביטול מלאכה, לא הקילו אצל בעל הבית, אבל לגבי קריאת שמע דין בעל הבית כדין פועל ואינו יורד ^[14].

רמי ליה רב מרי, ברה דבת שמואל לרבא: תנן: האומנין קורין קריאת שמע בראש האילן ובראש הנדבך אפילו בזמן שהם עסוקים. אלמא - לא בעי קריאת שמע כונה. שהרי אי אפשר לכוון בעודן עסוקין במלאכתן.

ורמינהי: הקורא את שמע צריך שיכון את לבו שנאמר "שמע ישראל". ולהלן [דברים כז ט] הוא אומר "הסכת ושמע ישראל". ["הסכת" - לתת אל הלב. דהיינו לכוון, ו"שמע" - שמיעת האוזן]. מה להלן צריך שתהא ה"שמיעה" ב"הסכת" אף כאן קריאת שמע צריך שתהא ב"הסכת".

אישתיק רבא.

אמר ליה רבא לרב מרי: מידי שמיע לך בהא?

אמר ליה רב מרי: הכי אמר רב ששת: ביאור המשנה הוא כך: האומנין קורין בראש האילן - והוא, שבטלין ממלאכתן וקורין. כדי שיהיו קורין בכונה, רשאין להיבטל ממלאכתן, ונמצא שגם המשנה סוברת כהברייתא, שקריאת שמע טעונה כוונה.

ומקשה הגמרא: והתניא "בית הלל אומרים: עוסקין במלאכתן וקורין קריאת שמע". ומוכח שאין צריך לכוון, שהרי אי אפשר לכוון בעת עיסוק במלאכה?

ומתרצת הגמרא: לא קשיא - הא - המשנה עוסקת בקריאת פרק ראשון שיש חיוב לכוון בקריאתו ^[15], ולכן צריך שיהיו בטלין ממלאכתן בעת קריאתו.

ואילו הא - הברייתא עוסקת בקריאת פרק שני שאין צריך לכוון בו, ולכן יכולין לקרא אפילו כשעוסקין במלאכתן.

תנו רבנן: הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית - קורין קריאת שמע, ומברכין לפניה ולאחריה. ואוכלין פתן ומברכין לפניה ולאחריה. ומתפללין תפלה של שמונה עשרה. אבל אין יורדין לפני התיבה כשהם מתפללים בפני עצמם אינם מורידין שליח ציבור לחזור את התפילה, ואין נושאין כפיהם, כיון שיש בכך ביטול מלאכה יותר מדאי.

ומקשה הגמרא: והתניא שהפועלים מתפללין רק תפילה מקוצרת מעין שמונה עשרה, דהיינו תפלת "הביננו", [שהיא שלש ברכות ראשונות ואחרונות כהלכתן, ושאר יא ברכות כלולות בברכה האמצעית]

ומתרצת הגמרא: אמר רב ששת: לא קשיא - הא הברייתא שפועלים חייבים בכל תפילת שמונה עשרה, סוברת כרבן גמליאל, שאמר להלן [כח ב] בכל יום ויום מתפלל אדם שמונה עשרה ברכות. ואילו הא הברייתא שפועלים מתפללים רק "הביננו", סוברת כרבי יהושע שאמר [שם] בכל יום מתפלל אדם מעין שמונה עשרה.

דוחה הגמרא: אי הברייתא שמתפללים "הביננו" כדעת רבי יהושע היא - מאי איריא שנקטה דין זה דוקא ב"פועלים"?והרי לדעתו אפילו כל אדם נמי מתפלל מעין שמונה עשרה!?

ולפיכך מבארת הגמרא שיש חילוק אחר בין הברייתות: אלא אידי ואידי רבן גמליאל, ובכל זאת לא קשיא, כי כאן - שמתפללין מעין שמונה עשרה - מדובר בעושין מלאכה בשכרן, שנוטלים שכר פעולתן נוסף על סעודתן שהיא על חשבון בעל הבית, לכן צריכין למהר המלאכה, ומתפללין רק מעין שמונה עשרה. ואילו כאן - שמתפללין שמונה עשרה - בעושין מלאכה בעד סעודתן בלבד, ולכן אינם צריכים למהר כל כך.

ומוכיחה הגמרא שיש חילוק בין עושין במלאכתן בשכרן, לעושין בסעודתן: והתניא [בניחותא]: הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית - קורין קריאת שמע, ומתפללין מעין שמונה עשרה ^[16], ואוכלין פתן, ואין ^[17] מברכין לפניה ברכת המוציא, שאינה של תורה ^[18]. אבל מברכים לאחריה שתים, לפי שחיוב ברכת המזון מן התורה. שנאמר, "ואכלת ושבעת וברכת".

כיצד מברכים שתים לאחריה?

ברכה ראשונה, הזן, מברכים במלואה כתק ונה. שניה - פותחים בברכת הארץ, וכוללים את "בונה ירושלים" בברכת הארץ, כי ברכת הארץ ובנין ירושלים דומות, ואין אומרים ברכת הטוב והמטיב כלל ^[19].

במה דברים אמורים, בעושין בשכרן, אבל אם עושין מלאכתן בעד סעודתן, או שהיה בעל הבית מיסב עמהן ומסתמא מוחל להם - מברכין את כל ארבע הברכות, כתקונה של ברכת המזון.

שנינו במשנה: חתן פטור מקריאת שמע.

תנו רבנן: "בשבתך בביתך" - פרט לעוסק במצוה, "ובלכתך בדרך" - פרט לחתן. מכאן אמרו חכמים: הכונס את הבתולה לחופה, פטור מקריאת שמע, והכונס את האלמנה חייב בקריאת שמע.

ומבארת הגמרא: מאי משמע? כיצד נלמד דבר זה ממשמעות הפסוק - אמר רב פפא: "בלכתך בדרך" ^[20] משמעותו שמצוות קריאת שמע חלה רק כשהוא במצב כי [כמו] "דרך", והיינו מה הליכה בדרך היא רשות, שהולך למסחרו וכדומה, אף הכא נמי חיוב קריאת שמע חל רק כשהוא עסוק בדבר הרשות, אבל כשהולך לדבר מצוה פטור.

ומקשה הגמרא: וכי מי לא עסקינן בפסוק זה גם באופן דקאזיל לדבר מצוה, ואפילו הכי אמר רחמנא ליקרי קריאת שמע, ובהכרח שהעוסק במצוה אינו נפטר מקריאת שמע.

ומתרצת הגמרא: אם כן, שהפסוק עוסק גם בהליכה לדבר מצוה - לימא קרא "בלכת". מאי "בלכתך?" שמע מינה: רק בלכת דידך הוא דמחייבת להפסיק ולקרא קריאת שמע - הא בלכת דמצוה פטירת.

למה נסמכו אהלים לנחלים. והוא שנאמר בתורה (במדבר כ״ד:ה׳) משמו של בלעם מה טובו אהליך יעקב כנחלים נטיו:

למה נסמכו אהלים לנחלים. פירש רש"י ז"ל: דכתיב (במדבר כד, ו) כנחלים נטיו כאהלים נטע. ואינו מחוור, דההוא בשמים הוא כתרגומו מלשון מור ואהלות (תהלים מה, ט). אלא נסמכו אהלים לנחלים דכתיב (במדבר כד, ה) מה טובו אהליך יעקב, וסמיך ליה כנחלים נטיו.

הקורא למפרע לא יצא. כגון שהשמיט פסוק וקרא פסוק וחזר וקרא אותו פסוק שהשמיט. וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' קריאת שמע הי"א) שאם קרא את הפרשיות שלא כסדר שסדרו חכמים יצא דהא מוהיו דרשינן לה, ופרשיות לאו הכין כתיבי באורייתא.

אבל אמר למען ירבו ימיכם סירכיה נקט ואתא. פירש רש"י ז"ל: אין לטעות מכאן ועד אמת ויציב ואין צריך לחזור אלא לאמת ויציב שהפרשה שגורה בפיו, ע"כ. ונראה לי מלשונו שהוא מפרש שאם מצא עצמו מלמען ירבו ימיכם ולמטה, והוא מסתפק אם קרא מה שלמעלה ממה שהוא מוצא בו עצמו, כגון שמצא עצמו בועשו להם ציצית ואינו יודע אם קרא תחילת הפרשה אם לאו, חזקה אמרה כיון שהוא זכור שאמר למען ירבו ימיכם, לפי שכל אותה פרשה שגורה בפיו עד אמת ויציב וחזקה סירכיה נקט בה ולא השמיט ממנה כלום.
ומכלל דברים אלו שאם מצא עצמו באמצע שאר הפרשיות והוא מסתפק אם אמר מה שלמעלה ממנו אם לאו, צריך הוא לחזור עד המקום שהוא ברור לו שקרא, לפי שאין שאר הפרשיות שגורות בפיו כל כך ושמא השמיט בהן. וכעין ראיה לדבריו מדנקט למען ירבו ימיכם, דאם לא כן, הוה ליה למימר מצא עצמו באמצע פרשה חזקה סירכיה נקט ואתא ומאי שנא למען ירבו ימיכם דנקט. ומיהו לא מסתברא, דהוא הדין ודאי לכל שאר המקומות אם מצא עצמו בהן, שהוא חזקה שאמר כל שלמעלה ממנו משום דסירכיה נקט, ולמען ירבו דנקט משום טעה בין כתיבה לכתיבה נקט לה, כלומר אם ידע שאמר כתיבה ומסופק אם ראשונה ואם שניה, אם אמר אחריה למען ירבו חזקה מכתיבה שניה סליק וסירכיה נקט. ותדע לך דמ"ש פרשת ציצית שתהא שגורה יותר משאר הפרשיות, אדרבא שאר הפרשיות שגורות יותר שנוהגות בכל מקום בין ביום ובין בלילה. ועוד דגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ד) גבי האי עובדא דר"א נחית וסליק אמר לון כן אמר ר"י קרא ומצא עצמו בלמען חזקה כיון. רבי אילא בשם ר' אחא רבה התפלל ומצא עצמו בשומע תפלה חזקה כיון.

ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה. גרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ה): לפי שטרחותן מרובה.

בעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל. פירוש: אבל לקריאת שמע דינו כפועלים.

לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני. ורב מרי מפרש לה משום כוונה. אבל רבא מודה בה ולא משום כוונה אלא משום שלא תהא קריאתו בפרשה ראשונה כעראי. כן דעת הרב אלפסי ודעת הגאונים ז"ל. וכן נמי ההיא דלא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו דפרק קמא דיומא (יט, ב) וכמו שכתבתי למעלה (יג, ב ד"ה א"ר נתן). ויש לי לומר לפי דבריהם דמה שהחמירו בפרשה ראשונה דלא לשוויה עראי טפי משאר הפרשיות, משום דכתיב בה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ונהי דלא קיימא לן הכי לכוונה ממש, מ"מ בעינן שיהא הלב נח מלהתעסק בדברים אחרים.

הכי גריס רש"י ז"ל: ואוכלין פתן ואין מברכין לפניה. ופירש הוא ז"ל לפי שאינה דאורייתא אבל מברכין לאחריה שהיא דבר תורה, אבל בכל הספרים שלנו גרסי ומברכין אחת לפניה. וכן היא בפירושי הגאונים ז"ל ובהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן היא שנויה בתוספתא (פ"ב, ה"ח).

בדרך פרט לחתן וכו'. האי שמעתא כולה פרשתיה למעלה בפרק ראשון בסייעתא דשמיא (יא, א ד"ה בלכתך).

מתני' האומנים קורין בראש האילן ובראש הנדבך. כלומ' בשורות החומה, מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה מפני שאינו יכול לכוין דחושש שמא יפול:

גמרא ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה. פירש"י ז"ל מפני שענפיהם מרובין ואינו מפחד ליפול. אבל בירושלמי פירשו מפני שטרחותן מרובה יש שפירשו מפני שיש טורח גדול לגדל זית ותאנה ואם ירד כל כך ויעלה שמא ישבר ונמצא ההפסד מרובה, ויש מפרשים שמפני שיש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות יש טורח גדול בעלייתן ובירידתן ויתבטל ממלאכתו טפי אבל בשאר אילנות דליכא ביטול מחויב לירד:

כיצד ברכה ראשונה כתקנה. שהחמירו על ברכת הזן משום דמשה תקנה:

אבל אם בעל הבית מסב עמהם מברכים. דמסתמא מוחל להן:

מתני' חתן פטור מק"ש לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. פירוש מנהגם היה לכנוס את הבתולה ברביעי כדתנן בתולה נשאת ברביעי וכל אותן ד' לילות עד יום ראשון הוא טרוד לחשוב מחשבת מצוה ולפיכך פטור אבל מכאן ואילך אעפ"י שלא עשה מעשה חייב מכיון שעברו הד' לילות ולא עשה מעשה מתיאש מן הדבר ואינו טרוד וחייב חוץ מאותה לילה שיודע בודאי שיבעול:

גמרא בשבתך בביתך וכו'. פירשנו למעלה בפ"א:

כבר ביארנו במשנה שהקורא וטעה אם נתברר לו מקום שטעה אפילו גמר חוזר למקום שטעה ר"ל לאותה תיבה שטעה בה, לא נתברר לו מקום שטעה אבל יודע הוא באי זו פרשה טעה חוזר לראש הפרשה, לא נתברר לו באי זו פרשה חוזר לפרשה ראשונה, נסתפק בתיבות הדומות זו לזו שבשני פרשיות כגון שהיה עומד במלת וכתבתם או ובשעריך ואינו יודע באיזה וכתבתם או באיזה ובשעריך הוא חזור מן הראשון, ואם התחיל למען ירבו ימיכם ולבו נוקפו אם קרא פרשה שניה או שמא מתוך ובשעריך של פרשה ראשונה יצא ללמען ירבו ימיכם הואיל ולא נתברר לו שטעה והתחיל בלמען ירבו אינו חוזר חזקה שהלך הפה דרך סלולה ועל המנהג הרגיל, ומכל מקום כל שנתברר לו חוזר למקום הברור לו וכן הדין והענין בברכות הן שלפניה הן שלאחריה:

ממה שכתבנו אתה למד במה שאמר ר' יוחנן לתנא לא אמרן אלא דלא אמר למען ירבו וכו' פירושו מה שאמרת דבין כתיבה לכתיבה והוא הדין בין ובשעריך ולבשעריך חוזר לראשון דוקא דלא אמר למען וכו' על הדרך שכתבנו, אבל גדולי הרבנים כתבו אבל אמר למען סירכיה נקט וכו', כלומר אין לטעות מכאן עד אמת ויציב שהפרשה שגורה בפיו נראה מדבריהם שאם מולמען ולמטה נסתפק במה שקודם ולמען שחוזר, ואין נראה כן דמה ענין שתהיה פרשה זו שגורה בפיו יותר מן האחרות אלא כל שטעה בה ואינו יודע היכן הוא חוזר לראש הפרשה וכל שנסתפק במה שקודם מאחר שאמר למען אינו חוזר חזקה סירכיה נקט ואתי, והוא שאמרו בתלמוד המערב קרא ומצא עצמו בלמען חזקה כיון וכו' ונתפלל מצא עצמו בשומע תפלה חזקה כיון וכו':

המשנה החמשית האומנין וכו', בא להשמיענו שאע"פ שהעומד במקומות אלו אין לבו סמוך עליו ואי אפשר לו לכוין כראוי תקנו לו שיקרא כמו שיוכל כדי שלא יתבטל ממלאכתו ואמרו על זה האומנים שהן קורין נשכרים אצל בעל הבית ויש הפסד לבעל הבית בביטולן קורין בראש האילן אם מלאכתם שם כדי לפסגו או לאיזה ענין או בראש הנדבך כלומר טורי האבנים שבכותל שהוא בונה ואע"פ שאין הכונה מצויה כל כך במקומות אלו מכל מקום אנו חוששים להפסדו של בעל הבית, ומכל מקום בטלים הם ממלאכתם כל פרק ראשון לדעת רוב פוסקים כמו שכתבנו למעלה אלא שאין משתהין בירידה מה שאין ראשים לעשות כן בתפלה שהתפלה צריך בה כונה יתירה וצריכים לירד מן האילן או מן הכותל זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמ' כך הוא, אע"פ שאמרנו שלענין תפלה צריך הוא לירד יש אילנות שאף לתפלה לא הטריחוהו לירד והן הזית והתאנה, וטעם לדבר פירשו בתלמוד המערב מפני שטרחת מרובה ר"ל שיש טורח גדול בעלייתם וירידתם ויש בטול יותר מדאי, ויש מפרשים מפני שאדם טורח בהם הרבה שיש הפסד מרובה אם ירבה בעליה וירידה בשבור הענפים, ויש מפרשים מפני שענפיהן גסים וגדולים ואדם עומד בטוח בהן אף מעומד כמי שעומד בקרקע והכונה מצויה בהם, אע"פ שהקלו באומנים העושין אצל אחרים בעל הבית העושה לעצמו יורד אף מזית ותאנה שבעל הבית אינו רגיל בכך ואינו עומד בטוח בהן, ואפי' תאמר שמא בעל הבית הזה אומן הוא מכל מקום אם הקלו בנשכר לא הקלו בעושה לעצמו, יש מי שאומר שאף לק"ש לא הקלו בבעל הבית ויש אומר שלא חלקו בין בעל הבית לאומן אלא לתפלה שהיא צריכה כונה יתירה אבל לק"ש אף לבעל הבית הקלו וכן עקר:

פועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית אם היום עושים בשכרן קורין ק"ש בברכותיה ומתפללין ג' ראשונות וגו' אחרונות וברכת הביננו באמצע שהיא כוללת כל האמצעיות ואוכלין ומברכים לפניה ברכת המוציא ואחר אכילה מברכין ברכת הזן וברכת הארץ ואינן אומרין ברכה שלישית אלא שכוללת ענין ירושלים בתוך ברכת הארץ ומ"מ פותחין וחותמין בברכת הארץ ואינו מצרף עם החתימה בונה ירושלים שאין חותמין בשתים ואינן אומרין ברכה רביעית כלל, ויש אומר שאין קורין בק"ש ברכות שלפניה ולאחריה ואין נראה כן ולא עוד אלא שאנו גורסים בהדיא ומברכים לפניה ולאחריה, וכן יש מי שאומר שאין מברכים המוציא הואיל ואינו אלא מדברי סופרים ואין זה כלום שהרי אין כאן בטול, ואף בקצת ספרים גורסים כן בהדיא ומברכים אחת לאחריהוכן היא בתוספתא, ואם היו נוטלים שכר אלא שהיו עושים בסעודן קורין ק"ש בברכותיה ומתפללים י"ח ואוכלין פתן ומברכים לפניה המוציא ואחריה ד' ברכות כתקנן, היה בעל הבית מסב עמהם בשעת אכילה אפילו עושין בשכרן מברכים ד' ברכות שבעל הבית הוא עקר המסבה אבל מכל מקום אין ישיבתו עמהם מועלת לתפלה להתפלל י"ח אלא לענין ברכת המזון אם הוא אוכל עמהם, וכן אין אחד מהם רשאי ליעשות שליח צבור באותו היום שנשכר בו אפילו במקומן אם היו שם י' להתפלל סדר תפלת הצבור וירידה לפני התיבה שהוזכרה לאו דוקא וכן אם היה כהן אינו נושא את כפיו, ובחבורי רבני צרפת ראיתי בשם תלמוד המערב היו מימיו על כתפיו קורא שמע ומתפלל שאין מלאכת המים מחוורה ר"ל לקרות מלאכה ומפני שאם הם נשפכים אינו חושש ומינה יין ושמן צריכים להורידו:

המשנה הששית חתן וכו' בא להשמיענו עכשיו אותם שהם פטורים מק"ש ומאיזה טעם נפטרו ואמרו על חתן פטור מק"ש מלילה הראשון עד מוצאי שבת ועד בכלל שהם ד' לילות אם לא עשה מעשה שמתוך טרדתו אי אפשר לו לכוין, אבל אם עשה מעשה מאותה לילה שעשה מעשה ואילך חייב אע"פ שטרוד לעניני חופתו הואיל ואינו טרוד לעיקר מעשה וממוצאי שבת ואילך אם לא עשה מעשה גדולי המחברים כתבו שהוא חייב שנתקררה דעתו ודיה לטרדה בשעתה ויש אומר שכל זמן שלא עשה מעשה פטור אף לאחר כמה זמן ומה שהזכיר התנא מוצאי שבת להשמיענו שאף לילי פטור ולפי בא ללמד שמותר לבעול לכתחלה בשבת, ויש שמכריעים לומר שעד מוצאי שבת אפילו מן הסתם פטור ומשם ואילך אינו פטור אלא אם כן נותן לבו לעשות מעשה באותה הלילה, ויש מפרשים שאף עד מוצאי שבת אם פרסה נדה או שלא הותקנה לו עדיין לאיזו סבה חייב בק"ש, ומעשה בר"ג שקרא וכו' כלומר שמאחר ששיער בדעתו שהוא יכול לכוין לא רצה לפטור עצמו זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמ' כך הוא, חתן שאמרנו שהוא פטור הדבר פשוט שהוא נאמר אף בשכבר כנס שאם הוא הולך לכנוס או בא לכנוס עכשיו מה הוצרכה להביאה בפרט הרי כל העוסק במצוה פטור ואף באלמנה כן, אלא שכבר כנס ומתוך כך לא נאמר אלא בכונס את הבתולה ומשום טרדא דמצוה, וענין הטרדה גדולי המפרשים פירשוה שמא לא ימצא בתולים, ויש מפרשים שמא תעשנו כרות שפכה, ועיקר הדברים שעל טרדת הביאה לבד הוא אומר אבל כונס את האלמנה אין כאן טרדה וכן עוסק במצוה אין כאן שכבר כנס וכל שכן שאם היתה לו טרדה אחרת שאינה של מצוה כגון אבל אחר שנקבר מתו, וכן מי שטבעה ספינתו בים לא נפקע ממנו חיוב ק"ש בכך שאין פוטרין אותו משום טרדא אלא אם כן היתה טרדה של מצוה, וביאור הסוגיא מבולבל ביד מפרשים ומפני שהמקשה היה מתבלבל בהבנת דבריו של בעל הברייתא, ולדעתנו כך פירושה בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כלומר בעוד שאתה יושב ובטל או עוסק בדבר הרשות פרט לעוסק במצוה שהוא פטור, בלכתך בדרך פרט לחתן וכונתו היתה לומר אע"פ שאינו עוסק במצות נשואין כגון שאינו הולך לכנוס ולא רוצה עכשיו לכנוס אלא שכבר כנס דליכא תו מצוה אלא טרדא דמצוה אי איכא מצוה מבשבתך בביתך נפקא כשאר עוסק במצוה, אלא שבעל הברייתא לא פי' את הדברים אלא שאמר סתם חתן פטור ומקרא דבלכתך בדרך וחתן אין דרכו לילך ואחר כך פירש את דבריו דבתולה הוא דמפטר אבל באלמנה חייב והיינו דקא בעי מאי משמע דבבתולה ליפטר ובאלמנה ליחייב דהא כונס את האלמנה נמי חתן מיקרי ואין דרכו לילך שהרי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים, ותירץ לא משום שאין לילך קאמר אלא משום מצוה קאמר דמה דרך רשות וכו' וכונתו על טרדת מצוה לא על גוף מצוה אלא שוא מכינה על גוף מצוה וכהליכה לעשיית המצוה שאם בעשייה גופה מבשבתך נפקא, ומקשי ליה ובהליכה מיהא אמאי ומי לא עסקינן דאזיל לדבר מצוה ואפי' הכי אמר רחמנא ליקרי דאכתי בשבתך משמע שיושב ובטל מעיקר עסק המצוה, ושני ליה דבלכתך משמע לכתך דידך ר"ל הליכה של רשות, והקשה לו אם כן אף כונס את האלמנה ובהולך לכנוס ליפטר, ושני ליה דאין הכי נמי אלא דאיהו לאו משום מצוה קאמר שכבר כנס אלא משום טרדא וכונתו על טרדת מצוה אלא שהמקשה הבינה על כל טירדא והיינו דאקשי ליה מטבעה ספינתו והודיעו שמטרדת מצוה אמרה ואע"פ שאין בה גוף מצוה ובלכתך אע"ג דכל חתן אין דרכו לילך מכל מקום אינו ממעט אלא כל שיש בטרדתו סרך מצוה דתרויהו נפקא מבלכתך דטרוד טרדה דרשות חייב וחתן אף שלא במקום מצוה, ומכל מקום דוקא במקום סרך מצוה פטור הא כל שיש שם מצוה אף באלמנה כן כך נראה לי, אע"פ שבפירושנו כתבנוה בדרך אחרת אלא שלענין פסק הכל עולה לענין אחד, וגאוני פרשוה בדרכים אחרות שיצא לך מהם שכונס את האלמנה אף בשעת מצוה כגון שבא לכנוס או הולך לכנוס כיון דמצוה שאין בה טירדא היא חייב ואין הדברים נראין כלל, ושמא תאמר כונס השתא משמע כלומר בעוד שהוא מקיים מצות נשואין ואם כן באלמנה אמאי מיחייב ובבתולה מה הוצרכה אין זה כלום הכונס שכנס משמע כמה שאת אמר הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי, המביא גט, השולח את הבערה, וכן הרבה:

מה שפטרנו חתן מק"ש יש אומרים שלא נאמר אלא בשל ערבית ואין צריך לומר שאף בברכותיה פטור אבל של שחרית חייב שאינו זמן טרדא לענין זה, ויש מפקפקים בדבר להקל בו אף בשל שחרית שהרי מכל מקום טרדת הלב יש כאן ודברים אלו כלן תפלה ותפלין כדין ק"ש הם, אבל חייב בשאר מצות שאין צריכות כונה כל כך, ולא כמי שסובר שפוטרים אותו מכל המצות, וגדולי הרבנים כתבוה כן במסכת סוכה ר"ל שהם כתבו שהמחייב חתן בשאר המצות אינו סובר שמועת העוסק במצוה, ומאחר שהלכה כדברי האומר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה פטור הוא בכל המצות, ומכל מקום לדעתנו אין אנו אומרים כן אלא במה שאי אפשר לקיים את המצוה השניה אלא בקצת בטול של ראשונה ולא עוד אלא שיש מי שמחייבו בתפלין הואיל ואין זמנן אלא ביום אלא שעקר הדברים כדעת ראשון בשעה שהוא עוסק וכי תעלה על דעתך דמי שיש לו תפלין בראשו או ציצית בבגדו יהא פטור מכל המצות, אם היה אבדה שאפשר לו להניחה במקום שאין לו עוד בה טרדת שמירה ודאי חייב ומפני שרוב אבדות הם בבהמות שטורח שמירתן בלא הפסק הוא אומרה מן הסתם כאלו נאמרה בכל אבדה, ואף בשאר אבדות אי אתה צריך לכך שמכל מקום בשעה שהכניסה לביתו נפטר מליתן פת לעני ועל אותה הנאה נעשה שומר שכר עליה וכן ביארנוה במציעא בפרק האומנין:

אהלים לנחלים. פרש"י דכתיב כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' ופשטיה דקרא איירי בבשמים כדכתיב מור ואהלות. וטפי נראה דדריש מדכתיב מה טובו אהליך יעקב וכו' וסמיך לי' כנחלים נטיו:

הקורא את שמע ואינו יודע להיכן טעה יחזור לתחלת הפרק. ודוקא שאינו יודע להיכן טעה אבל אם ידע שאמר כל הפרק ונזכר שדילג פסוק א' או תיבה אחת אינו צריך להתחיל אלא מאותו פסוק ואילך והכי תניא בתוספתא דמכילתין הקורא את שמע וטעה והפסיק בו פסוק א' לא יתחיל בראש הפרק אלא יתחיל מאותו פסוק ואילך וגומר עד סוף וכן ע במגלה וכן בתפלה:

חתן פטור מק"ש לילה הראשון וכו'. ופטור בין ביום בין בלילה אם לא עשה מעשה אבל לאחר ד' לילות אע"ג דטריד וצעיר דלא מצי בעיל מ"מ לא טריד כולי האי כי כבר נתייאש קצת:

ומעשה בר"ג שנשא. כלומר אם אדם גדול כר"ג רוצה ליטול את השם הרי זה הרשות בידו ואין זה מעשה לסתור:

ובעל הבית בין כך ובין כך ירד למטה ויתפלל. לפי שאין דעתו מיושבת עליו, הא לאו הכי מצי להתפלל ולא דמי להא דאמרינן לעיל לא יעמוד אדם לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא על גבי מקום גבוה ויתפלל דכיון דעלה לאילן לעשות מלאכתו הוי כאדם שעלה לעליה ומצי להתפלל אי לאו משום שאין ק דעתו מיושבת עליו:

לא קשיא הא בפר' ראשון הא בפר' שני. פרשתי לעיל דלרבה) [דלרבא] לאו דוקא פרק ראשון אלא די בפסוק ראשון אבל הרי"ף פירש (דרב) [דרבא] מודה הכא דבעינן שיהו בטלין ממלאכתן בפרק ראשון דהא רבא קבלה להא דרב מרי ולאו משום דבעינן כונה בכוליה פרק [ראשון אלא] אי לא בטילי ממלאכתן משוי לי' עראי כי הא דאמרינן בפ"ק דיומא [דף י"ט:] דאסור לרמוז בעינים בפרק ראשון משום דכתיב ולא אותי קראת יעקב:

אי ר' יהושע מאי איריא פועלים אפילו כל אדם נמי. וליכא למימר דכל אדם רשות ופועלים חייבין דמילתא דפשיטא היא דכיון שכל אדם יכול להתפלל לכתחלה מעין י"ח דפועלים צריכין לעשות כן:

וחותם בברכת הארץ וכולל בונה ירושלים באמצע. יש כח ביד חכמים לתקן ולקצר הברכות לפועלים כדי שישכרום בעלי בתים:

גמרא קרא וטעה ואינו יודע להיכן טעה באמצע הפרק יחזור לתחלת הפרק כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מעשה בר"ג שנשא כו' לאו מעשה לסתור הוא דקמ"ל אם גדול כו' הרשות בידו עכ"ל וכה"ג קאמרי' לקמן אהא דשל ר"ג היו קורין אותן אבא פלוני כו' מעשה לסתור ומשני משום דחשיבי וק"ק אמאי לא מפרש לה תלמודא בכה"ג הכא אמתני' לפי דבריהם גם יש לדקדק בדבריהם דמשמע הכא דפסיקא ליה בשאר כל אדם אין רשות בידו ובסיפא איכא פלוגתא בהכי דת"ק ס"ל חתן אם רוצה לקרות ק"ש לילה הראשון קורא ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אפילו כל אדם כו' אם הפועלים אומרים אפילו לכתחלה עכ"ל הלשון מגומגם קצת כיון דשאר כל אדם נמי רשות לכתחלה נמי הוא והכי הל"ל אין זו שום חידוש אם הפועלים אומרים לחובה ויש ליישב דרשות דשאר כל אדם נמי לר"י אין לאדם להרגיל עצמו בכך ולעשות לכתחלה אבל פועלים ודאי דלכתחלה הוא ממילא דחובה עליהם לעשות כן מפני ביטול מלאכה וק"ל:

גמרא סרכיה נקיט ואתא נ"ב אבל סמ"ג וטור פי' דקאי אוכתבתם ה"ק שאם אמר למען ירבו ימיכם אינו חוזר לוכתבתם ראשונה דודאי בוכתבתם אחרונה הוא עומד כו':

גמרא ובעה"ב ב"כ וב"כ כו' לפי שאין דעתו מיושבת עליו. עפרש"י. ובפשוטו נראה דאומנין מפני רגילותם אינם מתפחדים משא"כ בעה"ב שאינו רגיל לכן מתפחד ואין דעתו מיושבת עליו. ונ"מ באומנין העוסקין במלאכת עצמן. וראיה דנקיט אומנין ולא פועלין כדתני לקמן הפועלים שהיו עושין מלאכה כו'. ועי' בירושלמי דז"ל שם כיני מתניתא הפועלין קורין כו' וע"ש במפרש. ועיין בשנו"א שפירש דבעה"ב יורד אף לק"ש והוא נגד תר"י והשו"ע. אך מצאתי לו חבר הר"ר מנוח בכ"מ בפ"ב מהל' ק"ש ה"ד:

שם רמי ליה כו' האומנין כו'. ופירש"י אפילו בזמן שהן עוסקין. נראה דדייק לה דאל"כ כיון דע"כ ירדו בשעת תפלה א"כ ירדו מקודם לק"ש:

שם והתניא בה"א עוסקין כו'. הוא לעיל י"א:

רש"י ד"ה מעין י"ח. שכולל י"ח ברכות בברכה אחת. ל"ד דכיון דג' ראשונות ואחרונות אומרים כהלכתן לא נשארו אלא י"ב:

גמרא א"כ לימא קרא בלכת כו'. לעיל י"א הגי' בשבת ובלכת כו'. ועי' בסוכה ברש"י ותוספות ומהרש"א:

תוס' ד"ה אהלים. דאהלים כו' לשון בשמים. ראיה ברורה לפירושם מסנהדרין ק"ה ב' ע"ש:

בא"ד מדסמיך מה טובו אוהליך כו'. כדבריהם מבואר להדיא בתנא דבא"ר פכ"א. אבל שם לקמן דריש ג"כ כאהלים כו' אלו ב"כ וב"מ כפירש"י ג"כ:

תוס' ד"ה וחותם. יש כח ביד חכמים לעקור כו' נ"ב בפרק ג' שאכלו (מו,א) משמע דלא עקירה היא:

מַה נְּחָלִים מַעֲלִים אֶת הָאָדָם מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה. אַף אֹהָלִים מַעֲלִים אֶת הָאָדָם מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת. נראה לי בס"ד היושב עראי בבית הכנסת ובית המדרש נקראים לגביה דידיה 'אהל', אבל היושב שם ולומד בקבע נחשבין לגבי דידיה 'בית', ואז בשכר זה יהיה נוסף מספר בית [412] על מספר חובה [21], ויהיה סך הכל מספר זכות [433], ולזה אמר מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות. ונראה לי בס"ד ענין הדמיון הזה לנחלים, כי הנחלים אם טבל בהם אדם טמא, נקרא הוא עצמו אחר הטבילה אדם טהור, וכן קדושת אהלים שהם בתי מדרשות מסייעין לאדם לעשות תשובה מאהבה, שהזדונות עצמן יתהפכו לזכיות.

רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, הֲווּ קָא קַטְרִין לֵיהּ גְּנָנָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר. נראה לי בס"ד דאשמעינן תלמודא בזה שיש מצוה רבה בעשיה ותיקון של החופה, דהא ר' אמי ור' אסי ביטלו תלמודם ועשו זה בידם, אף על גב דהוה אפשר על ידי אחרים, וכן תמצא בזוהר הקדוש פרשת תרומה בעובדא דבריה דרב ספרא, ולזה אמר אלו לא באנו אלא לשמוע דבר זה דיינו, כלומר אלו לא באנו לעסק זה שבטלנו בו מתלמוד תורה, אלא רק להיות זה סיבה לשמוע דבר יקר וחדוש כזה דיינו, דאף על פי שעסק הגננא הוא זמן מרובה, ושמיעת דבר זה הוא זמן מועט יספיק.

רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, הֲווּ קָא קַטְרִין לֵיהּ גְּנָנָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר. נ"ל דאף על גב דזו מלאכה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, עם כל זה בטלו עסק התורה בחבורה וקטרי ליה גננא, מפני כי היו מכוונים כוונות על פי הסוד בדבר זה, שאין אחרים יודעים לכוין כמותם. והא דערב להם דבר זה ביותר והפליגו בשבחו, מפני כי סברא זו היו אומרים אותה קודם זה מדעתם ולא שמעו אותה מרבם, וכיון דחזו אדם גדול דסבר כן להדיא, ערב להם דבר זה דאיתמר משמיה דרבי יוחנן, דנמצא הם כוונו לדעתו של גדול.

רש"י ד"ה ואין מברכין לפניה שאינה מן התורה. עי' לקמן (דף לה ע"א) תוס' ד"ה לפניו וד"ה אלא. ויומא (דף עט ע"א) תוס' ד"ה ולא בירך. ובסוכה (דף כו ע"ב) תוס' ד"ה ולא בירך. וחולין (דף קז ע"א) תוס' ד"ה ולא בירך:

תוס' ד"ה וחותם כו' במלאכת בעה"ב. עי' לקמן (דף מו ע"א) תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרים אותה. וצ"ע:

בתר"י ד"ה ודברת בם כו' בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים כו' כלומר אפילו בק"ש כו', ודברת בם עשה אותם קבע שיהיו כל דבריך בזה, וכן אמרו בירושלמי, מכאן השח שיחת חולין כו'.
תמיהני הא ביומא (דף יט) איתא א"ר השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר ודברת בם ולא בדברים אחרי', דמשמע ולא בד"א היינו דדבורך יהי' רק בם, דהיינו בק"ש אבל בדברים אחרים לא תדבר היינו דלא תדבר שיחת חולין, ולא דקאי שלא יפסיק בק"ש בד"א, וההוא דעשה אותם קבע היינו שלא יקרא ק"ש דרך עראי שלא ירמוז בעיניו כמו שפירש"י שם:

בתוס' בד"ה הקורא את שמע כו' אבל היה יודע כו' א"צ לחזור עד סוף הדיבור. נראה שהוצרכו לפרש כן כי היכי דלא נימא דאפילו אם יודע שדילג באמצע אפ"ה צריך לחזור לגמרי לראש דכיון שצריך מיהו לקרות שנית א"כ מה שקרא בראשונה הו"ל כהפסק לגבי מה שקרא תחילה בראשונה ותו לא קרינן ביה והיו בהווייתן וכן בהלל ומגילה מש"ה הוצרכו לפ' דא"צ לחזור לראש כיון דבכה"ג כיון שקרא באותה פרשה תו לא הוי הפסק:

במשנה האומנין כו' חתן פטור מק"ש לילה הראשונה כו'. וי"ל אמאי לא קתני נמי הכא בחתן דפטור מק"ש ומתפילין ומכל מצות האמורות בתורה כדקתני לקמן בפרק מי שמת ולכאורה חד טעמא אית להו משום טרדא דמצוה ואפילו לאותן הספרים דל"ג לקמן ומכל מצות כו' מ"מ הו"ל למיתני פטור מק"ש ומתפלה ומתפילין דהא אפילו לשיטת רש"י וסייעתו בפ' הישן (סוכה דף כ"ו) בד"ה משום רבי שילא אמרו דלית להו להנך תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה משמע התם דקי"ל כרבי שילא מ"מ סוף סוף לכ"ע פטור מן התפלה ומן התפילין כדמשמע התם להדיא ומלבד זה נראה דוחק לומר דסתמא דמתניתין דהכא ובר"פ מ"ש פלוגתא דתנאי היא לענין דפטור משאר מצות ועי' מה שאכתוב בזה בר"פ מ"ש מיהו לאותן דל"ג נמי בר"פ מ"ש אלא תפלה ותפילין וכשיטת רבינו יונה דממילא ידעינן דכ"ש בשאר מצות וכמו שאבאר במקומו דלפ"ז יש ליישב בפשיטות הא דלא תני הכי תפילין לא מיבעיא לשיטת רוב הפוסקים דחתן אינו פטור מק"ש אלא בלילה דוקא דטריד בטרדא דבעילת מצוה משא"כ ביום א"כ ל"ש למיתני תפילין דלילה לאו זמן תפילין היא אלא דאפילו למאן דסבירא ליה דאפילו ביום פטור מק"ש אפילו הכי לא הוצרך למיתני תפילין בהדי ק"ש דאדרבה תפילין חמירי טפי ואיסורא נמי איכא ומי שרוצה להחמיר אינו רשאי שהרי אסור להסיח דעתו מתפילין וצריכין גוף נקי דאפילו מי שיש לו תאות אשה אסור להניחם כ"ש בחתן דלא סגי בלאו הכי ומה"ט נמי לא איצטריך למיתני תפלה דאתיא במכ"ש כיון דפטור מתפילין דאורייתא מכ"ש תפלה דרבנן ולקמן בר"פ מ"ש נמי לא איצטריך למיתני תפילין אלא משום סיפא דנושאי מטה וכמ"ש התוס' שם וק"ל ועי' עוד בר"פ מי שמתו באריכות:

בתוס' בד"ה מעשה בר"ג כו' לאו מעשה לסתור הוא דקמ"ל אם גדול הוא כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא בסוכה בדף כ"ו שנינו במשנה כה"ג מעשה בריב"ז ומקשה בגמ' מעשה לסתור ומשני חסורי מחסרי והכי קתני אם בעי להחמיר על עצמו מחמיר ואין בו משום יוהרא ומעשה נמי כו' ולפ"ז לפי שיטת התוס' דהכא נמי היה להש"ס לומר חסורי מיחסרי ונלע"ד ליישב דשאני הכא דמילתא דפשיטא כיון שעיקר הטעם בחתן דפטור מק"ש אינו אלא משום דטריד ולא מצי מכוון לשיטת התוספות והרא"ש וכדמשמע נמי מסוגיא דהכא ודסוף פרקין א"כ מילתא דפשיטא היא דלא שייך לומר דכל מי שפטור מדבר ועושה מקרי הדיוט דכיון דבטעמא דכוונה תליא ומש"ה פטרו הכתוב א"כ היכי דמצי מכוין צריך לקרות דאפשר לו לקיים שניהם משא"כ בסוכה דלא שייך לומר כן והו"א דאין רשאי להחמיר משום הך ברייתא הובא בירושלמי דכל הפטור ועושה מקרי הדיוט ומש"ה איצטריך למיתני בהדיא שאם בא להחמיר על עצמו רשאי ומטעם שאבאר שם במקומו ומש"ה הוצרך הש"ס לומר חסורי מיחסרי. ובר מן דין י"ל בפשיטות לפי מה שמצאתי בירושלמי דאפילו למ"ד לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ואית ביה משום יוהרא אפ"ה מודה במי שנתמנה פרנס על הציבור דרשאי להחמיר וא"כ אין לך פרנס על הציבור יותר מר"ג שהיה נשיא לפ"ז לא הוי מעשה לסתור כלל ועיין עוד בזה בסוף פירקין:

בד"ה הא בפרק ראשון לאו דוקא נקט כו' ורבא אמר לעיל פסוק ראשון לבד כו'. אבל הרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו בענין אחר דהא דאמרינן הכא בפרק ראשון היינו דלא כהלכתא אלא אליבא דר"י דאמר כל פרק ראשון בעי כוונה ואף ע"ג דרבא דאיהו מרא דשמעתא דשני ליה רב מרי ורבא גופא ס"ל דבפסוק ראשון לבד בעי כוונה אלא משום דרבא אליבא דנפשיה ס"ל דטעמא דאומנין לאו משום כוונה הוא אלא הא דמפלגינן באומנין בין פרק ראשון לפרק שני היינו משום סוגיא דפ"ק דיומא דבפרק ראשון אסור לרמוז בעיניו כו' משום דמשוה ליה ארעי עיין באריכות בלשון הרי"ף והרא"ש אמנם לענ"ד לולי שיטת התוספות והרי"ף והרא"ש ז"ל היה נ"ל לפרש בפשיטות יותר דנהי דרבא ס"ל דפסוק ראשון לבד בעי כוונה היינו משום דפסק הלכה כר"מ דס"ל הכי משא"כ הכא דרב בא לתרוצי רומיא דמתני' אברייתא דמצריך כוונה מדרשא דהסכת ויליף ק"ש בגז"ש מדברי תורה וא"כ שפיר מסיק רבא דהך ברייתא היינו בפרק ראשון כיון דע"כ האי תנא פליג אדר"מ דהא ר"מ ע"כ לית ליה הך גז"ש כמ"ש לעיל בדף הקודם מדס"ל לר"מ דבק"ש א"צ להשמיע לאזנו ואי ס"ד דאית ליה גז"ש הא קיי"ל דאין גז"ש למחצה והו"ל למילף ק"ש מד"ת מיהו לכתחלה וכמ"ש לעיל באריכות ע"ש. ועוד י"ל דנהי דפסק רבא לעיל שאין צריך כוונה אלא פסוק ראשון היינו לענין דיעבד כדמשמע שם בברייתא שאם נאנס בשינה יצא וכדאמר ר"נ לדרו עבדיה בפסוק קמא צערן טפי לא משא"כ הכא באומנין שמתירין להו לכתחלה לעסוק במלאכתן ולקרות משום פסידא קצת מש"ה מוקמינן לה בפרק שני דוקא אבל בפרק ראשון ודאי צריך לבטל ממלאכתו ולקרות לכתחלה ואפשר דהתוס' לשיטתייהו בסמוך בד"ה וחותם שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה משום פסידא כל דהו ושהיה מועטת דבונה ירושלים א"כ מכ"ש שיש להקל שאין צריכין לבטל ממלאכתם ובפרק ראשון דבפסוק ראשון לחוד סגי ודוק ועיין בסמוך:

בד"ה אפי' כל אדם כו' אין זה שום חידוש אם הפועלים אומרים עכ"ל. ונ"ל בכוונתן דהא דלא הוי חידוש משום דאתיא במכ"ש מנשיאת כפים שהתירו להפועלים לבטל מהמצוה לגמרי משום פסידא דבעה"ב א"כ כ"ש דפטורין מתפלת י"ח ואין מתפללין אלא מעין י"ח כיון דאפילו לכל אדם רשות וק"ל:

בד"ה וחותם בברכת הארץ אף ע"ג דמדאורייתא הם כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה אין זה מוכרח דהך מילתא דיש כח ביד חכמים לעקור לאו בחדא מחתא מחתינהו אלא היכא דאיתמר איתמר והיינו היכי דאיכא צד לאפרושי מאיסורא אבל אין שום סברא לומר דיעקרו חכמים דבר מן התורה משום הפסד ממון ובר מן דין לא ידעתי למה הוצרכו לזה דנהי דג' ברכות מדאורייתא הם היינו שצריך להזכיר בה"מ וברכת הארץ וברכת ירושלים משא"כ מה שצריך להזכיר בשם ומלכות בתחילה ובסוף ולחזור ולכפול ולחתום בהם סוף כל ברכה וברכה הא ודאי לאו מדאורייתא היא דהא לית לן שום דרשא ע"ז ויש ליישב וצ"ע אחר זה מצאתי שב"י בא"ח סימן קצ"ה כתב כן להדיא ע"ש:

יחזור לפרק ראשון. נחלקו רש"י והרמב"ם מהו פרק ראשון שרש"י פירש והי' אם שמוע והרמב"ם פירש ואהבת. ונתתי לבי לאיזה פירוש נכריע וראיתי להלח"מ בפ"ב מהלכות ק"ש הלכה י"ג שהקשה על מה שפסק הרמב"ם ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא וכו' תינח פסוק ראשון או לרבינו יונה שכל פרשה ראשונה היא מן התורה תינח פרשה ראשונה אבל למה יקרא פרשה שני' שהיא מדרבנן ותירץ כיון דחוזר וקורא מקצת צריך לקרות כולה כתיקנה. ואומר אני שזה תינח אם נסתפק בכל ק"ש כולה שמא לא קראה שאן עכ"פ צריך לקרות פרשה ראשונה וממילא צריך לקרות כולה מדרבנן אבל אם יודע בודאי שקרא פרשה ראשונה ומסופק רק על שאר ק"ש א"כ ספק דרבנן לקולא וזה דומה ממש לספק קרא ק"ש שצריך לקרותה עם ברכותי' אבל אם נסתפק רק על ברכותי' אינו חוזר. ומעתה מוכח כדעת הרמב"ם שגם ואהבת נקרא תחלת פרק וכשנסתפק בין פרק לפרק ממילא גם ואהבת הוא בכלל הספק וכיון שצריך להתחיל ואהבת מחויב לגמור את כולה כתקנה אלא דלפי"ז אם התחיל והי' אם שמוע ושוב נולד לו ספק באותו פרק עצמו שוב הוה ספק דרבנן ולקולא וא"כ למה אמר ר' יוחנן ל"ש אלא שלא פתח בלמען ירבו ומטעם סרכי' נקיט ואתי תיפוק לי' שאפי' אם התחיל רק והי' שוב א"צ לחזור מטעם ספק דרבנן לקולא ונראה דעכ"פ בויאמר עצמו אי לאו דסרכי' נקט ואתי הי' צריך לחזור דהרי זכירת י"מ ביום ודאי הוא דאורייתא ואין לומר שיסמיך על אמת ויציב דכיון שכבר מחויב בזכירת י"מ מן התורה צריך שיאמר כתיקנה מן ויאמר ואילך ולכן קמ"ל ר' יוחנן דמשם ואילך סרכי' נקט. אי כמי לפי מ"ש תר"י לתרץ כאן אליבא דשמואל דסבר ספק קרא ק"ש א"צ לחזור ולקרות דק"ש דרבנן א"כ למה כאן אמרינן לחומרא שיחזור לראש הפרק היינו משום שכיון שהתחיל עתה לקרות שוב שוי' עלי' חובה ולכך מחמרינן בספיקו א"כ הה"ד לענין והי' אם שמוע לדידן שמשם ואילך הוא דרבנן מ"מ אם כבר התחיל בו ספיקו לחומרא. ודעת רש"י בשמעתין אולי סובר שכל השלש פרשיות הם מן התורה:

חתן פטור מק"ש וכו' הטעם משום טרדה דמצוה והי' נראה דהיינו במי שלא קיים עדיין מצות פ"ו וכן הוא בפה"מ להרמב"ם וז"ל והוא שיהי' בענין ההוא מתעסק במצוה רוצה לומר מצות פ"ו עכ"ל רבינו. ותמהני שלא ראיתי בשום אחד מהפוסקים שיזכירו בחילוק זה. ורבינו עצמו בחיבורו פ"ד מק"ש לא חילק בזה כלל. ואולי כיון שכבר נשא אותה בחופה חייב הוא לקיים מצות עונה ובבעילה ראשונה טרוד טרדה דמצוה זו של עונה ועדיין צריך תלמוד:

והתני' בה"א עוסקין במלאכתן וכו'. הא דלא הקשה בל"ז הך דהקורא וכו' צריך שיכוין אהך דב"ה. נלע"ד שיש יכולת לעשות מלאכתו ואעפ"כ לכוין את לבו אבל לעמוד בראש האילן ולעשות שם מלאכה בהא ודאי שיבולבל מחשבת לבו מחמת אימת הנפילה בצירוף טרדת המלאכה ולכן הוקשה לו במשנתינו דתנן האומנין קורין בראש האילן וסתם עמידת האומן שם הוא שעוסק שם במלאכתו הי' להמשנה לפרש ובלבד שיבטל ממלאכתו בשעת ק"ש ומדלא פירשה המשכה כן מכלל שאינו צריך לבטל אפילו בראש האילן ולכן הקשה מהקורא וכו' צריך שיכוון וכדמשני לי' והוא שבטלין ממלאכתן הי' קשה לו א"כ למה לא התנה התנא במשנה שיבטל ממלאכתו א"ו שלא הוצרך לומר זה בעומד בראש האילן שאפי' הוא בבית ג"כ צריך לבטל ממלאכה בשעת ק"ש שהמלאכה לחוד ג"כ מבטלת הכוונה ואין זה תלוי בעומד בראש האילן שוב הקשה מב"ה דאמרי עוסקין במלאכתן וקורין וא"כ חזינן שהמלאכה לחוד איכה מבטלת הכוונה והי' לו לתנא במשנתינו להתנות בעומד בראש האילן שיבטל ממלאכתו:

ל"ק הא בפרק ראשון וכו'. הא לא דמשני גם על משנתינו דאיירי בפרק שני הא משום דא"כ למה מסיימה משנתינו מה שאין וכו' בתפלה ה"ל לחלק בק"ש גופא ולומר מה שאין רשאין לעשות בפרק ראשון:

תוס' ד"ה מעשה בר"ג וכו' לאו מעשה לסתור הוא וכו' ואף דמסיק במשנה שאח"ז דרבנן סברי דרשות ביד חתן לקרות מ"מ קשיא להו דמסתמא מעשה דר"ג אינו סותר לדברי רשב"ג שהוא בנו ולזה כתבו שאין זה מעשה לסתור דברי רשב"ג לפי דר"ג גדול הדור הי' והי' בוטח בעצמו וכו' וזה מרומז בדברי רשב"ג בעצמו שאמר לא כל הרוצה וכו' דמשמע דליחידי הדור מותר. ובזה מסולק תלונת מהרש"א מקבלת תנחומין על עבדים לקמן וממעשה דריב"ז בסוכה שהקשה הפ"י:

מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים וכו'. יש להרגיש אטו בלא הקשא לא ידעינן דבתי כנסיות ובתי מדרשות מעלין מחובה לזכות. ואפשר במ"ש הרמב"ם פ"א דמקואות ובי"ד סי' קצ"ח דנדה וטמאין שעשו טבילה בלי כונה עלתה להם טבילה דקי"ל כרב דנדה שנאנסה עלתה לה טבילה. והיינו דאשמועינן רבותא דאע"ג כי הולך האדם אל בית תפלה ובית המדרש בלי כונה ראויה אי נמי לאונסו מפני הכבוד או מפני הבושה ולא מלבו מ"מ אהנו ליה בית המדרש ובית הכנסת הללו מטהרין כמקוה דאף בלא כונה ואונס מעלין האדם מטומאה לטהרה כן ישיבתו בבית ה' אף באונס ובלי כונה מעלין אותו מחובה לזכות ותו דמתוך שלא לשמה בא לשמה. ומיהו היינו דוקא כמקוה דבשגם טבל בלי כונה או באונס הטבילה היתה הגונה וכדת של תורה ולכך הנה זאת עולה. אבל אם הטבילה לא היתה כתקנה כפי הדין או היה טובל ובידו שרץ לא עלתה לו טבילה אף אם ברצונו ובכונה טבל. וכן הוא הדבר בבית הכנסת ובית המדרש דאם ישיבתו שם הוא כהוגן בלי חטא הגם שלא יהיה בכונה או קצת באונס זכות הוא לו. אמנם אם שרץ בידו איזה חטא מדברים האסורים וכיוצא מישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ לא עלו לו והוי כטובל ושרץ בידו ולכך נסמכו אהלים לנחלים:
והנה רש"י פירש אהלים לנחלים כנחלים נטיו כאהלים נטע ה'. והתוספות כתבו ולי נראה דאהלים לשון בשמים אלא מדסמיך מה טובו אהליך לכנחלים נטיו עכ"ד ורש"י בפירוש החומש פירש בפ' כאהלים נטע ה' שני הפירושים בשמים או אהלים כדכתיב ויטע אהלי אפדנו. ואפשר דרש"י לא רצה לפרש דמדסמיך מה טובו אהליך דריש משום דמה טובו אהליך קאי על אהלי ישראל שדרים שם עם כל בני ביתם. ולהכי פירש כאהלים נטע ה' דאפשר לפרשו בתי כנסיות ובתי מדרשות ודוק:

רמי ליה רב מרי בריה דבת שמואל וכו' פירש"י בכמה מקומות קרי ליה בת רחל ובת שמואל היתה ונשבית וכו' ובא עליה אחד וכו' וכתוב בתוספות ישנים כתיבת יד ואין נראה לרבי דאמרינן בירושלמי דאמר ליה רבי יוחנן לרב שמן בר אבא איטפל בקרובתך נסב קדמיתא ומתה נסב תנינא ומתה שקרון ח"ו לא שקרון אלא בגין חטאיה דחנניה בן אחי ר' יהושע שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בח"ל אלא ודאי לא היה מהם ואחרינא הוה עכ"ל והירושלמי דמייתו הוא בפ"ב דכתובות הלכה ו' ומ"ש בירושלמי אלא בגין חטאיה וכו' אינו מובן וכמו שהעיר עליו הרב יפה מראה. והרב פני משה בפירושו שם תריץ יתיב ועמ"ש הרב קרבן העדה. וראיתי בתוספות בתרא דף קמ"ט שהקשו על רשב"ם שפירש כרש"י מהירושלמי הנז' כמו שהק' בתוספות ישנים הנזכר וכתבו דהכי משמע בגמרא שם בכתובות דף כ"ג ע"ש. ועלה בדעתי לומר דרש"י ורשב"ם יאמרו דעוד היתה בת אחרת לשמואל דנאנסה מאיסור ונתעברה מרב מרי וזאת לא נכנסה לב"ד. וזכיתי ומצאתי בתוספות בשבת דף קנ"ד ע"א שכתבו ואע"ג דאתו לקמיה דרבי חנינא ואמרו נשבתי וטהורה אני לאו כלהו אמרו הכי ע"ש וכונתם דזו שנאנסה לא עיילא מעיקרא. ועד אחרן ראיתי להרב סדר הדורות דף ק"ל ע"ב שהקשה על דברי התוספות דשבת הנזכר ולק"מ כאשר יראה הרואה ודוק:

אהלים לנחלים. כנחלים נטיו כאהלים נטע: אף [אהלים]. בתי מדרשות. אהלים לשון נטיעה נופלת בהם שנאמר ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא): קטרין ליה גננא. קושרין לו חופה להשיאו אשה: יחזור לראש. כגון שהיה יודע שבפרק זה טעה ודלג אבל אינו יודע באיזה מקום בו טעה: בין פרק לפרק. שיודע שגמר הפרשה וצריך להתחיל פרשה אחרת ואינו יודע באיזה מהן: יחזור לפרק ראשון. להפסק ראשון והיה אם שמוע: בין כתיבה לכתיבה. שיודע שצריך לומר וכתבתם ואינו יודע אם ראשון אם שני: וא''ר יוחנן. לתנא וכו': סרכיה נקט. אין לטעות מכאן עד אמת ויציב וא''צ לחזור אלא לאמת שהפרשה שגורה בפיו: מתני' האומנין. שהם עסוקים במלאכתן בראש האילן או בראש הנדבך והגיע זמן ק''ש קורין לשם מיד: נדבך. בנין של אבנים כמו נדבכין די אבן גלל (עזרא ו): מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה. דצלותא רחמי היא ובעי כוונה הלכך אין מתפללין בראש האילן ובראש הנדבך דמסתפי דילמא נפלי דאין יכולין לעמוד שם אלא על ידי הדחק ומחמת בעתותא לא מצי מכווני: גמ' ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה. בזמן שעוסקין בהן מפני שענפיהם מרובים ויכולין לעמוד שם שלא בדוחק ואין שם פחד ליפול לפיכך מתפללין בראשם אבל בשאר אילנות. אין מתפללין: בין כך ובין כך. כלומר בין מתאנה בין משאר אילנות: יורד ומתפלל. דהא אינו משועבד למלאכה שהוא ברשות עצמו: לפי שאין דעתו מיושבת עליו. מבעתותו ואם הקלו אצל פועלים מפני בטול מלאכה לא הקלו אצל בעל הבית: ברה דבת שמואל. בכמה מקומות קרי ליה בר רחל ובת שמואל היתה ונשבית לבין העמים כדאמר בכתובות (דף כג.) ובא עליה אחד ונתעברה הימנו ואח''כ נתגייר ושמיה איסור כדאמרי' בב''ב (דף קמט.) רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה הוה לכך לא היה נקרא על שם אביו: תנן האומנין קורין בראש האילן. אפי' בזמן שהן עסוקין אלמא לא בעי כוונה: שבטלין ממלאכתן וקורין. כדי שיהו קורין בכוונה רשאין להיבטל ממלאכתן: פרק ראשון. פרשת שמע בעי כוונה: קורין את שמע ומברכין לפניה ולאחריה. כתקונה וכן בזמן תפלה: אבל אין יורדין לפני התיבה. אינן רשאין ליבטל ממלאכתן ולירד לפני התיבה לעשות שליח צבור שיש שם בטול מלאכה יותר מדאי: מעין שמונה עשרה. הביננו לדעת דרכיך כו' שכולל י''א ברכות בברכה אחת וג' ראשונות וג' אחרונות כהלכתן: הא ר''ג הא רבי יהושע. דתנן בפרק תפלת השחר (דף כח:) ר''ג אומר בכל יום ויום מתפלל אדם י''ח ברכות רבי יהושע אומר מעין י''ח: עושין בשכרן. שנוטלין שכר פעולתן לבד סעודתן צריכין למהר המלאכה ומתפללין מעין י''ח: אבל עושין בסעודתן. בשביל האכילה לבדה מתפללין י''ח: והתניא. בניחותא דיש חלוק בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן: ואין מברכין לפניה. שאינה מן התורה: אבל מברכין לאחריה. שהיא מן התורה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת (לקמן דף מח:): וכוללין. שני ברכות באחת שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות: בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה. כבר פירשתיה בפרק ראשון (דף יא.):

אהלים לנחלים. פי' הקונטרס דכתיב כנחלים נטיו כאהלים נטע. ולי נראה דאהלים דהאי קרא לאו לשון אהל אלא לשון בשמים אלא נראה מדסמיך מה טובו אוהליך לכנחלים נטיו: הקורא את שמע ואינו יודע להיכן טעה חוזר לראש. פי' מטעם שאינו יודע מהיכן טעה אבל אם היה יודע מהיכן טעה שדלג תיבה או פסוק אינו צריך לחזור אלא מאותו פסוק ואילך וכן בהלל ומגילה: מעשה בר''ג שנשא אשה וקרא ק''ש בלילה ראשונה. לאו מעשה לסתור הוא דקמ''ל אם גדול הוא ובוטח בעצמו שיוכל להתכוין והוא ראוי ליטול את השם הרשות בידו לפי שאין דעתו מיושבת עליו. ואם תאמר תיפוק ליה משום דאמרינן לעיל (דף י:) לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל. ויש לומר דהתם מיירי על גבי כסא או ספסל אבל באילן שעלה שם לעשות מלאכתו הוי כמו עלייה: הא בפרק ראשון. לאו דוקא נקט פרק א'. דהיינו אליבא דרבא ורבא אמר לעיל (יג.) פסוק ראשון לבד והכי הלכתא: אפי' כל אדם נמי. וא''ת הא שאר כל אדם רשות ופועלים חובה. וי''ל דפשיטא ליה כיון שיכול לומר מעין י''ח אין זה שום חדוש אם הפועלים אומרים אפילו לכתחלה: וחותם בברכת הארץ. אע''ג דמדאורייתא הם. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית: