קידושין מב ע"א

דף מב - א

רבי יונתן אומר: מנין שכל ישראל כולן יוצאים  בפסח אחד בלבד, ואף על פי שאין בו כזית לכל אחד ואחד - ^[1] משום שנאמר: "ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בין הערבים", וכי כל הקהל כולם שוחטין, והלא אינו שוחט אלא אחד, ^[2] אלא מכאן שכל ישראל יוצאין בפסח אחד. ואם כן תיקשי: שליח בקדשים מנא ליה? ^[3] ומשנינן: מיניה! מכתוב זה עצמו ד"ושחטו אותו", יש ללמוד שיש שליחות בשחיטת קדשים, שהרי פסח זה שהביאוהו כל ישראל, אין כולם שוחטים אותו, אלא האחד שוחט בשליחות כולם, הרי שיש שליחות לשחיטת קדשים. דוחה הגמרא את הלימוד הזה: ודילמא שאני התם - בפסח של כל ישראל - דאית ליה לשליח שותפות בגוייהו [שותף הוא עם השולחים באותו פסח], ועל כן נעשה הוא שליח עבור כולם, אבל שליח שאינו שותף, מנין שהוא נעשה שליח לשחיטת קדשים!? ^[4]

אלא לדעת רבי יונתן מהכא נלמד שליחות בקדשים: שנאמר גבי פסח: "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית", הרי למדת מלשון הכתוב: "ויקחו להם איש", שהאיש האחד לוקח לכל המשפחה, הרי שיש שליחות בקדשים. ^[5] מקשה הגמרא: ודילמא התם נמי לכן נעשה הוא שליח, משום דאית ליה שותפות בגוייהו, שהוא לוקח עבורו ועבור שולחיו בשותפות!?

ומפרשת הגמרא: אם כן - שאין הוא נעשה שליח אלא משום שיש לו שותפות - תרי קראי ["ושחטו אותו" "ויקחו להם איש שה לבית אבות"] למה לי!?

כלומר: אם לא בא הכתוב "ויקחו להם" אלא ללמד שליחות כשיש לו שותפות, הרי כבר למדנוהו מ"ושחטו אותו", ובהכרח שאם אינו - הפסוק "ויקחו להם" - עניין להיכא דשייך אף השליח בדבר דהיינו שיש לו שותפות, תניהו ענין - לכתוב "ויקחו להם" - ללמד שליחות להיכא דלא שייך השליח בדבר, שאין לו שותפות.

ואכתי מקשינן: והרי האי קרא "ויקחו להם" אינו מיותר שנוכל לומר: "אם אינו ענין", כי מיבעי ליה למקרא זה לכדרבי יצחק!? דאמר רבי יצחק:

לכך אמר הכתוב: "ויקחו להם איש", כדי ללמד: איש [גדול] זוכה עבור כולם את הפסח, ולא הקטן זוכה את הפסח לכולם. ^[6] ואכתי תיקשי שליחות בקדשים מנלן!? שאם ממקרא זה עצמו, הרי יש לו שותפות בגויה, ואינו מיותר ללמוד ממנו ב"אם אינו ענין".

ומשנינן: "ויקחו להם איש" אכן מיותר הוא, כי ההוא - דינו של רבי יצחק - מ"איש לפי אכלו תכסו [תתמנו] על השה" הוא דנפקא, מדאמר הכתוב: "איש" ולא קטן, ואכתי הפסוק: "ויקחו להם איש" מיותר, כדי ללמד שיש שליחות בקדשים אפילו כשאין לו שותפות בגוה.

ואכתי תיקשי: הא מיבעי ליה לכתוב "איש לפי אכלו תכוסו", כדי ללמד דשוחטין את הפסח על היחיד שאין עמו חבורה, ואם כן הכתוב "ויקחו להם איש" אינו מיותר כי הוא בא ללמד שאין הקטן זוכה, ואכתי תיקשי לרבי יונתן [שאינו לומד מ"ושחטו להם"], שליחות בקדשים מנלן!?

ומשנינן: סבר לה - רבי יונתן - כמאן דאמר [רבי יהודה]: אין שוחטין את הפסח על היחיד. ^[7]

ואם כן אייתר "איש לפי אכלו תכוסו" ללמד שאין הקטן זוכה, ואייתר "ויקחו להם איש" כדי ללמד שליחות בקדשים, כי אם אינו ענין לשליח שותף, תנהו ענין לשליח שאינו שותף.

ומקשינן: ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב: מניין ששלוחו של אדם כמותו, שנאמר בחלוקת הארץ: "ונשיא אחד, נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ" -

למה צריך הוא ללמוד דין שליחות מאותו מקרא, והרי תיפוק ליה שליחות מהכא, מכל מה שהובא בסוגיין!? ^[8]

ומשנינן בדרך תמיהה: ותיסברא, וכי סבור אתה דהא - חלוקת הארץ על ידי הנשיאים - שליחות הוא, והרי היו בנוחלי הארץ קטנים, והא קטנים לאו בני שליחות נינהו, ^[9] ואיך תאמר שזיכו להם הנשיאים מדין שליחות!?

אלא ודאי שהפסוק "ונשיא אחד" אינו בא ללמד דין שליחות, אלא ללמד כי הא דרבא בר רב הונא משמו של רב גידל בשם רב ! דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב:

מנין שזכין לאדם שלא בפניו [שלא מדעתו], שנאמר: "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ", והרי קטנים היו שם, וקטנים כשלא בפניו דמו. ^[10]

ואכתי מקשינן: ותיסברא, וכי סבור אתה שהנחלת הארץ זכות היא, עד שאתה לומד משם ש"זכין לאדם שלא בפניו" -

והא חובה נמי איכא בהנחלת הארץ על ידי הנשיאים, דהא איכא מבין נוחלי הארץ דניחא ליה חלק בהר, ולא ניחא ליה חלק בבקעה, ואיכא [ויש מהם] דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר, ונמצא שהנחלת הנשיאים חובה היא להם.

ולכן מפרשינן: אלא הפסוק "ואיש אחד" אינו בא רק ללמד ש"זכין לאדם שלא בפניו", אלא ללמד שזכין לקטנים אפילו חובה הבאה מחמת זכות, כגון חלוקת הארץ, שביסודה זכות היא להם, ויש מחמתה גם חובה, שהרי איכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בקעה, וכדברי רבא בר רב הונא משמו של רב גידל בשם רב ! דאמר עוד רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב:

מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, שבית דין מעמידים להן לקטנים שבהם אפוטרופוס לחוב ולזכות -

ומקשה הגמרא: וכי אמאי נעמיד להם אפוטרופוס לחוב ליתומים!? אלא כך הוא שאמר רב: מנין ליתומים שמעמידים להם אפוטרופוס לחוב על מנת לזכות, כלומר: אם יש דין ליתומים, מעמידים אנו להם אפוטרופוס שידון עבורם, ואף אם בסופו של דבר יפסיד בדין, מכל מקום מה שעשו עשו?

תלמוד לומר: "ונשיא נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ", והרי אף שם יש בזה חובה וזכות, שהרי איכא דניחא ליה בהר, ואיכא דניחא ליה בבקעה.

סוגיית הגמרא שעסקה בדיני שליחות מתגלגלת מענין לענין אגב הדינים שנזכרו בה, והיא שבה לדיני שליחות בעמוד ב, ודנה שם בדין שליח לדבר עבירה.

אמר רב נחמן אמר שמואל:

יתומים שבאו ^[11] לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידים להן - לכל יתום ויתום מן הקטנים שבהם - אפוטרופוס, ובוררים להם האפוטרופסים כל אחד ליתום שהוא אפוטרופסו, חלק יפה.

ואם הגדילו היתומים, יכולים הם למחות ולבטל את החלוקה.

ורב נחמן דידיה - שלא משם שמואל רבו - אמר: אם הגדילו אינם יכולים למחות, דאם כן - שיכולים הם למחות - מה כח בית דין יפה!?

ומקשינן: ומי אית ליה לרב נחמן [וכי אטו סובר הוא]: מה כח בית דין יפה!?

והתנן: שום [גביית נכסי לוה למלוה נקראת "שומא"] ^[12] הדיינים, שכאשר העריכו את הנכסים שהגבו למלוה, פיחתו מערכם שתות [או יותר] והפסיד הלוה, או הותירו שתות [או יותר] על ערך הנכסים, והפסיד המלוה, הרי מכרן בטל, אבל אם טעו פחות משתות לכאן או לכאן, הרי שומתן קיימת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו טעו בשתות ויותר לכאן או לכאן, הרי מכרן קיים, שאם כן - כדעת האומר: מכרן בטל - מה כח בית דין יפה!?

והרי אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים, שאינם סוברים: "אם כן מה כח בית דין יפה", ותיקשי מדברי רב נחמן עצמו, שאמר: "אם כן מה כח בית דין יפה"!?

ומשנינן: לא קשיא

ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגווי'. אי קשיא לרבי יהושע בן קרחה נמי נימא דאית שותפות בגווי' איכא למימר רבי יהושע בן קרחה לית ליה כל ישראל יוצאין בפסח אחד דקסבר אכילת פסחים מעכבת ודריש אותו לשוחט וה"ק ושחט אותו האיש שהוא כל קהל עדת ישראל כלומר שהוא שלוחם והיינו דכתיב ושחטו משום דבמקום רבי' קאי. אי נמי לרבי יהושע בן קרחה קרא יתירה הוא דריש וללמד על כל שליח דאי היכא דאית ליה שותפות בגווי' למה לי קרא יתירה מיניה גמרינן.
והא דאקשינן [אלא] הא דאמר רב גדל מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא אחד וכו' התם אע"ג (דלית) [דאית] ליה שותפות בגוויה כל שכן דקשה תיפוק ליה שליחות מהכא מהא דר' יהושע בן קרחה אי נמי מדרבי יונתן אפי' היכא דלית ליה שותפות בגוויה ואפילו תימא דקסבר שוחטין את הפסח על היחיד וכל ישראל יוצאין בפסח אחד תיפוק מתרומה וגירושין וקדושין דהא יש בו חול וכל שכן דכיון דהתם בדרב גדל אית ליה שותפות בגוויה הוא מגופיה דפסח מצו למיגמר ויש מפרשים דבדרב גדל לית ליה שותפות בגוויה דכיון דיש בה דין חלוק' לחלוק היא עומדת:

ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה. קשיא לי והא אנן גבי מתניתין דחבורה שאבד פסחה אתינן למידק מנא לן דאם שלו נשחט ראשון שהן אוכלין עמו לומר ששלוחן זה כמותן, והא שפיר נפקא מדר' יונתן דההוא נמי שותפות אית ליה בגויה. ושמא נאמר דהא דאמרינן הניחא לר' יהושע בן קרחה, אהא דמסקינן לעיל דכולהו שלוחין מגרושין וקדשים אתיין ותרומה משום דרשה אחרינא אצטריך קיימינן, לומר דהניחא לר' יהושע בן קרחה דדריש האי ושחטו אותו לומר ששלוחן כמותו, שפיר אתיאן שלוחין דעלמא מביניא, אבל לר' נתן דמוקי ליה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומאן דשחיט אית ליה שותפות בגויה היכי אתיאן שלוחין דעלמא מביניא, ושלוחכם בני ברית מנא לן, כנ"ל.

מהא דאמרי ותסברא דהא שליחות הוא אם כן מצינו שליחות לקטן ואמרינן אלא כי הא דרבה בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו. משמע דזכיה לאו מדין שליחות הוא. וזכין לקטן דבר תורה, דאי לא תימא הכי כי אקשינן ותסברא אם כן מצינו שליחות לקטן, מאי קא משני מנין שזכין לאדם, אכתי תיקשי לן ותסברא הא משום זכיה הוא, אם כן מצינו שליחות לקטן, והכי נמי משמע לעיל בפרק קמא (קידושין כב, ב) עבד כנעני קונה עצמו בשטר על ידי אחרים, דתניא התם ר' שמעון בן אלעזר אומר אף בשטר על ידי אחרים, על ידי אחרים אין, על ידי עצמו לא, ובעי רבא לר' שמעון בן אלעזר עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו, כלומר דעל ידי אחרים דאמרינן היינו בשאמר להן הרב זכו בגט שחרור זה לעבדי, ולא מחמת שעשאן העבד שלוחין, או דלמא אף בשעשאן העבד שלוחין שפיר דמי, דאלמא שמעית מינה דזכיה שמזכה לו הרב מעצמו על ידי אחרים והן זוכים לו שלא בפניו לאו מתורת שליחות הוא, ולגבי קטן נמי לא שנא, דאף על פי שאינן בני שליחות, זכין להם שלא בפניהם.
וראיתי לרבותינו בעלי התוס' שאמרו משמו של רש"י דזכיה מדין שליחות היא. והביאו ראיה מדאמרינן בפרק קמא דמציעא (יא, ב) חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות, גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. ועוד דאמרינן בפרק אין בין המודר (נדרים לב, ב) התורם משלו על של חבירו צריך דעת או אין צריך דעת, משום דמצוה דיליה היא ניחא ליה למעבדא, או דילמא אין צריך דעת בעלים משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. ובתרומה שליחות כתיבה בא, ואי לאו דחשיב כשלוחו לא היה יכול לתרום, אף על גב דזכות הוא לו. ועוד דאמרינן בפרק איזה נשך (ב"מ עא, ב) דגוי דלא אתי לכלל שליחות לא תקינו ליה רבנן זכיה, קטן דאתי לכלל שליחות תקינו ליה רבנן זכיה, משום דזכיה מטעם שליחות הוא. ופירש רש"י דהא דקטן אית ליה זכיה ולית ליה שליחות, שאין הקטן עושה שליח, היינו היכא דאיכא צד חובה, דאי הוה בר דעת דלמא לא ניחא ליה בהכי. ולפי דבריהם קטן לית ליה זכיה מדאורייתא כלל, לא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים, וכדמשמע נמי בהדיא בההיא דבבא מציעא, והכי נמי משמע בפרקין דלעיל, ובפרק השולח (גיטין לט, א) גבי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים דאמרינן התם גדולים זכו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם, וטעמא דמלתא משום דגדולים יש להם יד לזכות לעצמן וקטנים אין להם יד לזכות לעצמן. ומיהו ההוא אפשר לתרץ דשניא לפי שאין דעת אחרת מקנה אותן.
וקשיא לי ההיא דאמרינן בפרק השולח (גיטין מג, א) גבי חציו עבד וחציו בן חורין דאזל אקנויי לבנו קטן דקטן מיקנא קני אקנויי לא מקנא, והוצרכו להעמיד עליו אפטרופוס ולקרקושי לינוקא בזוזי, ואם איתא לכפייה לאב למיכתב ליה גט שחרור, דהא דידיה הוא אכתי דבר תורה, והלכך גיטו גט דבר תורה, וזכיית הקטן אינה אלא מדרבנן, ואתי דאורייתא ומפיק מדרבנן, ואי משום דלא לישכחיה ינוקא בשוקא ומיסריך ביה נקרקש ליה נמי זוזי לינוקא, וצ"ע. ובפרק השולח וכן בפרק (המקבל) [התקבל] (שם סה, א) גבי הא לכם מעות הללו ופדו לכם את המעשר כתבתי יותר בס"ד, וצ"ע.

הא דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם. כתבתיה בריש פרק השולח בס"ד.

שליחות מנא ליה וכ"ת ניליף מיניה דהא אחד שוחט לכולם שאני התם דאית ליה שותפות בגויה. וכי תימא ואמאי לא אמרינן הכי לעיל אליבא דרבי יהושע דאמרינן ונגמר מיניה לעלמא נימא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה כדדחינן הכא. ואיכא למימר דבשלמא לרבי יונתן כיון דס"ל שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שאין אכילת פסחים מעכבת אפשר שיהו כל ישראל שותפין בה ואף לשוחט זה אבל לרבי יהושע בן קרחא דס"ל דאכילת פסחים מעכבת ואין כל ישראל יוצאין בפסח אחד לא אפשר שיהו כל ישראל שותפין בה דהא ליכא כזית בכולה לכל אחד ואחד. וא"כ כי שחיט לכל ישראל אשמועינן אף על גב דל"ל שותפית בגויה שאין יוצאין בו אלא האוכלים ממנו כזית שחיטתו שחיטה דשלוחו של אדם כמותו כך פירשו בתוספות:

הא דאמר ר' יצחק איש זוכה ואין קטן זוכה דאפילו תימא דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא בעלמא גלי לן קרא דבהא לית ליה זכייה לאחרים:

ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו נשיא אחד נשיא אחד כו' תיפוק ליה שליחות מהכא כלומר מהני דלעיל דהשתא התם בהני דלעיל דלית ליה שותפות בגויה שלוחו כמותו בהא דחלוקת הארץ דאית ליה לנשיא שותפות בגוייה מיבעיא ופרכי' ותסברא דרב בההיא מדין שליחות אתי עלה והא קטנים היו בחלוקת הארץ וקטנים לאו בני שליחות נינהו אלא ודאי ה"ק מנין שזכין לאדם שלא בפניו כו' מהא שמעינן דזכייה אינה מדין שליחות כלל ואדם זוכה אפילו נמי שאינו בן שליחות דאי לא אכתי נימא ותסברא דזכייה היא והא זכייה מדין שליחות וקטן אינו בן שליחות אלא ודאי כדאמרן אבל בתוספות כתבו דהא אמסקנא סמכינן דעדיפא מינה. ופרכינן ותסברא דהא זכות היא חובה נמי היא דאיכא דניחא לי' בהר ולא ניחא בבקעה. איכא דקשיא ליה למימרא שלא נטל כל אחד מהם בבקעה ובהר והא אמרינן התם אין לך כל שבט ושבט שלא נטל חלק בשפלה ובהר. ואיכא למימר דהתם הוא לכל השבט אבל חלוקו השבט עצמו לגברים יש שנטל בהר ולא בבקעה ויש שנטל בבקעה ולא בהר ונכון הוא: מיהו הך דהכא איכא לפרושי דאיכא דניחא ליה שיהא רוב חלקו בהר ואיכא דניחא ליה שיהא רוב חלקו בבקעה:

אלא כדרב גידל אמר רב דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שמעמיד להם אפוטרופס לחוב ע"מ לזכות. פירשו בירושלמי שמעמידין אותה לזכות ואם חבו חבו אבל לחוב לגמרי אין מעמידין. וכן אמר מורי נר"ו שכל אותן דברים שאמרו במסכת גיטין שרשאין אפוטרופוס לעשות בנכסי יתומים כולן מדין זכות הן וכל דברים שאינן רשאין לעשות מדין חובה הוא ולפיכך אין מעשיהם בהם כלום אפילו בדיעבד שאין חבין לאדם שלא מדעתו וכל העמדת אפוטרופוס לזכות יתומים הוא והא דאייתינן הכא מעיקרא בחלוקת הארץ מדין זכייה השתא הדרינן למימר דהוי מדין אפוטרופוס לאו למימרא שאין אפוטרופוס עדין זכייה דהא לא אפשר דא"כ אף לחוב יהו מעמידין לו אפוטרופוס ואמאי יכולין למחות ברוחות וטעותן חוזר אלא ודאי מדין זכייה הוא אלא שהרויח הכתוב בזכייה זו יותר מזכייה דעלמא דבעלמא אין זכייה אלא בזכות גמור שאין בו חובה כלל לא בתחלתו ולא בסופו אבל הכא מהני לחוב ע"מ לזכות כיון שאינה חובה ממש ואלו מדין זכייה יכול למחות ושאינו רוצה בזכייה זו אפי' שלא בטענה ולומר איני רוצה וכדפרישנא בפ"ק ואלו הכא אינו יכול למחות במעשיהן שעשו לזכות אלא בטענה גמורה כגון שטעו או למחות ברוחות שלא נפל לו חלקו במקום הראוי לו לעין דכי האי גוונא חובה הוא לו ואין מעשיהן כלום והיינו דמעיקרא פרכינן ותסתברא דהא מדין זכייה אתינן עלה בחלוקת הארץ א"כ כל אחד מהם יכול למחות ולבטל חלוקת הארץ דלכי גדול אמר לא ניחא לי בחלוקה זו ובלא טענה מספיקא אלא שיאמר בהר ניחא לי טפי מבבקעה או בבקעה ניחא לי טפי מבהר ומה הועילו בחלוקה זו אלא ודאי שהכתוב הרויח בזכוי זה משום הפסד הגדולים שיעמידו אפוטרופיס לחלק הקטנים ולזכות להם בחלקם כל זמן שלפי אומדן הדעת הוא זכות ואע"פ שאפשר שהוא להם חובה לפי דעתם דניחא להו מהם טפי מבבקעה וכיוצא בזה לא יהו יכולין למחות אלא א"כ חובה ממש כגון טעות ולמחות ברוחות לומר שיתן לו חלקו אצל קרקע שירש מאבי אמו פליגי איכא מ"ד שאין יכולין למחות אף בזה דלאו חוב היא כ"כ דהוה דומיא דמחאה שבין הר לבקעה ואיכא מ"ד דכהא חובה היא ויכולין למחות בטענה אבל בין הר ובקעה דכ"ש לומר שלא בטענה כלל אין אנו רוצים דומיא דזכייה בעלמא לא אפשר להו וזהו שגילה הכתוב במה שאמר נשיא אחד נשיא אחד ומכאן אני למדין שמעמידין אפוטרופוס ליתומים הקטנים לפקח בנכסיהם לחלק עם אחיהם הגדולים ולעשות בהם דברים הנראי' שהם זכות אע"פ שלפי דעתם של קטנים יהא חובה אבל אי אפשר לחוב אותם ממש וזהו שאמרו בירושלמי שאנו לזכות עושים כן ואם חבו ממילא לדעתם חבו מפי מורי נר"ו:

וקשיא להו לרבנן ז"ל דהכא אמרינן שמעמידין אפוטרופוס ליתומים לחוב ע"מ לזכות ואלו התם בגיטין אמרי' שאין אפוטרופוס רשאין לדון לחוב ע"מ לזכות. תירץ הרא"ש ז"ל דהא דהכא באפוטרופוס שמינהו ב"ד וההוא דהתם באפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שאין כחו יפה כ"כ ואינו נכון דהא בההיא מתניתא גופא אמרי' ואין ממנין אפוטרופסין נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו אלמא רישא דמתני' באפוטרופוס שהעמידו ב"ד עסקינן. ותו דאדרבה כחו של אפוטרופס שמינהו אבי יתומים גדול מאפוטרופוס שמינהו ב"ד שהרי נתן נכסיו ברשותו וסמך עליו לעשות בהם כדעתו. וכדקתני התם בתוספתא ואם מינן אבי יתומים הרשות בדם כלומר אפי' דברים שאין עושין אפוטרופוס שהעמידו ב"ד כדפרישנא התם. ואחרים תירצו דהא דהכא לענין חלוקה בלבד וההיא דהתם לשאר דברים. ולא מיחוור דסתמא אמרי' הכא לדון לחוב ע"מ לזכות ולא אמרי' לחלוק:

והנכון דהתם אמרי' דסתם אפוטרופוס אין לו רשות לדון לחוב ע"מ לזכות כיון דאיכא צד חובה עד שיטול רשות מב"ד והכא אמרי' שיש רשות לב"ד להעמיד אפוטרופוס על היתומים לחוב ע"מ לזכות בין לחלוק בין לתביעה ולא דרך כלל אלא כשבא ענין פרטי שרואין שצריך לעשות כן עושין:

אומר מורי נר"ו דכל שהיתומים תובעין לאחרים יש רשות לב"ד להעמיד וחשוב לחוב ע"מ לזכות ומעשיהם קיימים אע"פ שנתחייבו בדין כל זמן שלא נתחייבו מחמת טעותן שטעו בטענותם לעין בדבר משונה ולא מצי אידך למימר לכי גדלי אנא הוה טעיננא טפי בשקול הדעת. אבל בתביעה שתובעין אחרים מהם חשיב חובה ואין מעשיהם בו כלום אפי' ברשות ב"ד ודוקא בתביעה שמחמת מורישן ולאפוקי תינוק שתקף בשל אחרים דהא ודאי מעמידין לו אפוטרופוס לדון ולהשיב על תשועת הגזל כדאיתא בפרק הגוזל וכדאמרינן התם בפרק שור שנגח מעמידין אפוטרופוס להם לגבות מגופו:

אמר ר' נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס. פי' כשיש בהם גדולים וקטנים והגדולים רוצים ליטול חלקן ולהשתדל בו ולשביחו דאי לא פלגי יש להם הפסד דהא אפוטרופא לדקנני לא מוקמינן ואע"ג דאמרינן התם מגו מוקמי' אפוטרופוס לחד דנקא מוקמינן לאידך דנקי התם הוא לפי שהגדול במדינת הים והוא ג"כ דבר של ספק דאפשר דמיתא סבתא וכולהו נכסי דקטן הם מה שאין כן בזה שהגדול לפנינו ורוצה ליטפל בנכסיו הילכך מעמידין אפוטרופוס ליתומים קטנים ואע"פ שאפשר שתגיע להם חובה בחלוקה זו דאינהו דייקי בה טפי לכי גדלי א"נ דידעי עה דניחא להו טפי או בבית או בשדה או דמשבחי כולהו נכסי טפי דמזלא דרבים עדיף אפ"ה חוששין להפסד הגדולים והאפוטרופוס עומד במקום היתומים וזוכה להם בחלקם אבל אם היתומים כלם קטנים אינן חולקין עד שיגדילו אלא מניחין ב"ד את הנכסים ביד אפוטרופוס אחד או שנים שיטפל בהם עד שיגדילו והיינו דאמרינן ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס אלמא ליתומים קטנים רבים סגי באפוטרופוס אחד ואלו היו עכשיו חולקים הקטנים הוה בעינן אפוטרופוס לכל חד וחד להפך בזכותו אלא ודאי אפוטרופוס נוטל חלק כל הקטנים כאחד ויהא ברשותו עד שיגדילו ויחלקו ביניהם וחלוקה זו אפי' שלא מדעת קטנים היא כלל דהא לאו בני דעה נינהו ומה היה מועיל ביאתן לב"ד ורצונם אלו היה צריכין דעתם כמו שסבורין רבים אלא ודאי כדאמרן. והוי יודע דחלוקה זו בב"ד היא מדקאמר ובוררין ולא אמר ובורר אלמא אב"ד קאי ואפ"ה בעינן אפוטרופוס דכל מלתא דיתמי הנעשה ע"י ב"ד מנכסיהם צריכי אפוטרופוס כדאמרי' התם בערכין ואי מזדקיקינן מוקמינן אפוטרופא שיותר (ראוי) והא ראוי לאפוטרופוס לטעון בשבילם ולהפך בזכותם אחר שמינוהו תחתיי מלבד וכל שלא העמידו ב"ד אפוטרופא בחלוקה או כשנזקקין מנכסיהם לפרוע ב"ח או כתובת אשה כדינייהו טועה בדבר משנה הוא חוזר מיהו אע"ג דאיכא אפוטרופוס צריך ב"ד בשעת חלוקה כדי שיזדקק בעצמו להפך בזכות היתומים יותר ומפני שב"ד סומכין בזה על האפוטרופוס והם כשומרי' עליו בלבד ואינם מדקדקין מדעתם כל כך אמרינן בסמוך דאי איכא טעותא בחלוקה זו אפי' כל שהוא חוזר ובטל' מחלוקת כדקיימא לן בכתובות ששליח ב"ד כאלמנה שטעותו בכל שהוא ולא כדיינין עצמן שטעותן בשתות והיינו מטעמא דאמרינן. מפי מורי נר"ו.

ומדקאמרינן ובוררין להם חלק יפה דקדק ר"ת שיש רשות לאפוטרופוס לחלוק בדינא דגוד או אגוד דאי בגורל בלחוד מאי ברירה איכא הא הגורל מוכי' באשר יפול שם יזכה. ועוד הביא ראיה לדבריו מדאמרי' ביבמות במי שמת והניח נכסים ויש בהן עבדים והניח עובר שאין העבדים אוכלין בתרומה מפני חלקו של עובר כרבי יוסי דסבר דעובר אית ליה זכייה ואינו מאכיל שהילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל ואמרי' התם דעבדינן להו תקנתא כדרב נחמן אמר שמואל ומעמיד אפוטרופוס לעובר זה לחלוק עם אחיו ונותנין העבדים לגדול ונוטל העובר בשאר נכסים כנגד חלקו שיש לו בעבדי' והא התם כי יהבי לגדול עבד ושקיל ליה קטן משאר נכסי' גוד או איגוד הוא ובשדה כנגד כרם:

ורבינו נר"ו אומר כדברי ר"י ז"ל דודאי אין לאפטרופוס רשות לחלק בגוד או איגוד דגוד או איגוד מקח וממכר הוא ואין אפטרופסי' רשאין למכור וליקח כדאיתא במסכת גיטין וההיא דיבמות לאו ראיה היא דהתם מפני שהעבדים מכחישין בשאינם אוכלים בתרומ' ויש הפסד בדבר לעובר זה וגם אין זכותו של עובר עדיין ברי דלא ידעינן אם הוא נקבה ואין לו זכות בנכסין אלו עושים לפנים משורת הדין לחלוק שדה כנגד עבד כשם שאנו עושים לפנים משורת הדין למנות אפוטרופוס למי שאינו ילוד והיינו דלא אמרי' התם דעבדינן להו כדשמואל אלא דעבדינן להו תקנתא כדשמואל דאלמא תקנת חכמים הוא במקום זה לתקנת עובר שלא יכחישו העבדים א"נ דהתם נוטלין קרקע לעובר כנגד העבד וכדקיימא לן דאפוטרופסין מוכרים עבדים ולוקחין קרקע והא דהכא לאו ראיה היא שאף בחלוקה שהיא בגורל שייך לישנא דברירה שהרי צריך דעת וישוב גדול להשוות חלקים במדה ובדמים ובעידית ובזבורית ולהכי אמר ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות ואסיקנא שיכולין למחות ברוחות לומר לפי שלא נתנו לו חלקו בצד שדה שהיה לו במקום אחר וכן הלכתא. וכל היכא שמיחו בטלה כל החלוקה. ומסתברא שאם הגדילו שעה אחת וידעו ולא מיחו מחלו ושוב אינם יכולים למחות ברוחות מיהת דהא מלתא דנתן למחילה היא דומיא דגר קטן שהטבילוהו על דעת ב"ד שאם הגדילו יכולים למחות ואם הגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות כדאיתא בפ"ק דכתובות ומיהו במחאה שמחמת טעות הוא לעולם יכולין למחות עד שימחול בפירוש:

ופרכינן ומי אית ליה לר"נ מה כח ב"ד יפה והא תנן שום היתומים שפחתו שתות או שהותירו שתות כו' אמר ר"נ הלכה כדברי חכמים:

ופרקינן לא קשיא ההיא דהתם דטעו כפשטא דמתני' והא דהכא בדלא טעו. פי' דלא טעו כלל ומקשי' אי דלא טעו כלל מאי יכולין למחות ופרקינן יכולין למחות ברוחות ומדפרקינן דלא טעו כלל ולא מפרקינן דטעו פחות משתות שמעינן דכל היכא דטעו כלל חוזר ואפילו בכל שהוא ואפילו לרבנן דקתני שתות התם הוא במכירת ב"ד אבל הכא בחלוקת אפטרופוס דיניה כשליח דבעלמא דקי"ל בפ' אלמנה ניזונית דשליח כאלמנה ואפילו שליח ב"ד והא נמי שליח ב"ד הוא ולא חשיבי שומא דבי דינא דבי דינא סמכי אאפוטרופוס כדכתיבנא לעיל וכי פרכינן ממתניתן עלה בכל דכן פרכינן דהשתא ומה התם שהמעשה היא ע"י ב"ד עצמם אמר ר"נ מה כח ב"ד יפה הכא דהוא ע"י שלוחן לא כ"ש. מיהו כי אמרי' הכא דהיכא דטעי כלל חוזר לאו אליבא דר"נ גופיה הוא דהא אמר ר"נ התם שליח כדיינין אלא לרווחא דמילתא משני הכא תלמידא אליבא דהלכתא ומוקי לה בדלא טעו כלל ופסקו רבנן ז"ל כשמואל דאמר יכולין למחות ברוחות:

קרבן הפסח אין בני חבורה נמנין עליו אלא בכדי שיגיע לכל הפחות שיעור כזית לכל אחד מפני שכל המנויים עליו צריך שיאכלו ממנו ואין אכילה פחותה מכזית ומתוך כך אין שוחטין אותו אלא על מי שהוא ראוי לאכל ולהוציא קטן כל כך או זקן כל כך או חולה כל כך שאין יכול לאכל כזית ולמדת שאין הלכה כדברי האומר שכל ישראל יוצאין בפסח אחד מפני שהוא סובר שאין אכילה מעכבת אלא זריקה ודיים בזריקה לשם כלם אלא לאכילה אנו צריכים ואין אכילה בפחות מכזית כמו שביארנו ולפיכך קטן שאינו ראוי לאכילת כזית אינו נמנה בפסח וזהו לדעת קצת מה שאמרו כאן איש זוכה ואין קטן זוכה ומכל מקום עיקר הפירוש בו שאף הקטן הראוי לאכילת כזית שאיפשר לו לימנות על הפסח מכל מקום אינו זוכה לאחרים לימנות על ידו כגדול שזוכה למנות עליו כל אותן שירצה לחבורתו ומה שאמרו במסכת גיטין צרור וזרקו אגוז ומניחו ולאחר שעה נוטלו זוכה בין לעצמו בין לאחרים דוקא מדרבנן ולא עוד אלא שאף מדרבנן דוקא שבאחר מהנה אותם לו לזכות לאחרים על ידו ומכל מקום זוכה הוא לעצמו לימנות על ידי אחרים ואע"פ שאמרו מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום אלמא שמן הדין אין להם שום זכייה במקום שאין להם מקנה הוא שנאמר כן אבל כל שאחרים כוללין אותו במנינם ומזכין אותו לימנות בפסחים זוכה ומכל מקום יש לתמוה היכן מצינו שיהא קטן זוכה לאחרים מן התורה עד שיצטרך בו מיעוט ואם מפני שבעירוב אמרו ומזכה על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא על ידי קטנים מפני שידם כידו שמשמען של דברים ששאר קטנים מיהא זוכין בערוב בשביל אחרים שמא מתוך שאין ערוב אלא מדברי סופרים חלקו בו שהקטן זוכה לאחרים ובשל סופרים ואף בזו דוקא בשיש לו דעת כל כך שכשנותנין לו חפץ ומניחו לאחר שעה זוכרו וחוזר ונטלו כמו שכתבנו:

כשם שהקטן אינו נעשה שליח כך אין אחר נעשה לו שליח וכל שעושה בשבילו אי זה דבר מתורת שליחותו לא עשה כלום אלא שמכל מקום אדם רשאי לזכות בעבורו שאין זה אלא כמי שהוא שלא בפניו וזכין לאדם שלא בפניו ומעתה היו כאן יתומים ובאו לחלוק בנכסי אביהם בית דין מעמידין להם אפטרופס להשוות חלוקותיהם וליתן חלקו של זה במזרח ושל זה למערב כפי מה שיראה בעיניו להשוות ביניהם ואע"פ שכשיגדילו איפשר שתהא חלוקה זו חובה לאחד מהם הואיל ומכל מקום לזכות להם נתכוון ועל פי בית דין אע"פ שנתגלגל לחובה מה שעשה עשוי הואיל ולא טעה בשומא וזהו שאמרו בית דין מעמידין להם אפטרופוס לחוב על מנת לזכות כלומר הואיל והכונה לזכות אע"פ שאפשר שנתגלגל לחוב ר"ל שהיה נוח לו יותר בחלק חברו לאי זו סבה ולאו דוקא באו לחלוק שהרי קטנים אין להם לתבוע זה את זה ואף כשתובעים מאליהם אין דבריהם כלום אלא אף כשנראה לבית דין או לאחד מקרוביהם להיות זכות להם להיות כל חלק כל אחד מבורר ובאו לחלוק פירושו שבאו לחלוק בעצת בית דין או בעצת אי זה שיתן להם עצה לבא לבית דין על כך ולדעת זה אם יש להם אפטרופוס יש כח לאפטרופוס לברר חלק היתומים מאליו ואין יכולין למחות אלא אם כן טעה בשומא או שמא שמועה זו ביתומים שיש להם חלק עם אחר והאחר מביאם לחלוק ועל זו אמרו שמעמידין להם אפטרופוס לתביעת האחר לחוב ולזכות על הדרך שביארנו ובאו לחלוק לאו דוקא מעצמם אלא על ידי תביעת אחרים אבל יתומים קטנים אין אפטרופוס יכול לחלוק וכן הדברים נראין ויש שואלים בה והלא בחמישי של גיטין אמרו אין אפטרופוס יכול לחוב על מנת לזכות וכל שעשה האפטרופוס בשבילן לכונת זכות הואיל ונתגלגל לחובה היתומים יכולין למחות ומשיבים בה שזו של גיטין במנהו אבי יתומים כבר שלא מנהו אלא לתועלתם וזהו שבכאן במנוהו בית דין והלשונות מוכיחים כן שבכאן אמרו מעמידין אפטרופוס אלמא עכשו הוא שמעמידין אותו לכך ושם אמרו אין אפטרופין רשאין אלמא באפטרופוס שכבר נתמנה הוא ועוד ראיה שאותה השמועה נאמרה על מה שאמרו במשנה יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמנה להם אביהם אפטרופוס ומכל מקום אף לדעת זה אף שמנהו אבי יתומים אם עשה דבר זה על פי בית דין אין היתומים יכולין למחות והוא שאמרו בתוספתא של תרומות אפטרופין תורמין ומעשרין על נכסי יתומים ואין דנין לחוב ולזכות אלא אם כן נטלו רשות מבית דין ויש מפרשין שאין חלוק באלו בין מנה אבי יתומים אפוטרופוס למנוהו בית דין אלא זו שבכאן בחלוקה שאין החובה מצויה כל כך הואיל והחלקים שוים ואין בחירה אלא מצד הרוחות וזו שבגיטין בתביעת ממון הן שהיתום תובע הן שהוא נתבע שמעמידין לו אפטרופוס ואם זכה להם זכה ואם לאו יכולין למחות ויש מפרשין שזו וזו אף בתביעת ממון אלא שכל שהיתום תובע מעמידין לו על מנת לזכות ואע"פ שנתחייב נתחייב אבל כל שאדם תובעו והעמדנו אפטרופוס לדון בשבילו אם נתחייב יכול למחות והדברים נראין ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ומכל מקום יתומים גדולים שבאו לחלוק עם אחיהם הקטנים בית דין מעמידין אפטרופוס לקטנים ובורר להם חלק יפה ר"ל שהגדולים ישוו החלקים והאפטרופוס בורר ואין חולקים בגורל ויש מפרשים בדרכים אחרים ואינם כלום:

ואחר שבירר להם האפטרופוס אם הגדילו אינן יכולין למחות אע"פ שנתגלגל להם לחובה מצד הרוחות כגון שנפל לו שדה סמוך לחלק אחיו הואיל ומכל מקום לא נתאונה בשומא הא אם נתאונה בשומא יכולין למחות ולפי דרכך למדת שהקטנים אין יכולין לכוף את הגדולים לחלוק אבל הגדולים יכולין לכוף את הקטנים על דרך זה ומגדולי צרפת כתבו שאין היתומים יכולין לכוף זה את זה לחלוק עד שיתרצו כלם ולא הבנתי דבריהם:

הדינין ששמו נכסי יתומים אם למזון אשה ובנות אם לכתבת אשה אם לבעל חוב ומכרו ופחתו שתות כגון שמכרו שוה מאה ועשרים במנה מכרן בטל ואע"פ שבשאר מוכרין מכרן קיים שאין אונאה לקרקעות הרי שליח יצא מכלל זה ויש במקחו אונאה ובית דין שלוחים הן אלא שיפה כחם שבשאר שלוחים אף בפחות משתות ובית דין דוקא בשתות ואף במטלטלין שמכרו ופחתו שתות הדין כן ואע"פ שבשאר שלוחים אף בפחות משתות בטל מקח בבית דין דוקא בשתות וכן הדין אם הוסיפו בשתות שאע"פ שעכשו הרויחו היתומים והיה לנו להחזירה לדין שאר לוקחים שבשתות קנה ומחזיר אונאה במטלטלין ובקרקע שאין בו שום אונאה מכל מקום אתה צריך להשוות את המדה ביניהם ומכל מקום יש מפרשים בהוסיפו שתות שלקחו לצורך היתומים שנמצאו היתומים מתאונים ואין הדברים נראין וגדולי המחברים פירשו בדין זה שאם נתאנו היתומים במטלטלין בשתות רצו מבטלין מקח רצו מחזירין לוקחים להם אונאה ואם נתאונה שכנגדם בשתות רצו היתומים מבטלים את המקח רצו מחזירין להם היתומים אונאתם ובקרקע רצו היתומים מבטלין את המקח רצו מקיימין אותו ואין מחזירין אונאה אבל בפחות משתות בדיינין אין כאן לא חזרה ולא בטול מקח אבל בשליח אף בכל שהו וכן הדין באפטרופוס שהאפטרופוס שליח גמור הוא ויש דנין אותו כדיינין ואין נראה כן שאם כן כשהקשה לו אי דלא טעי אמאי יכולין למחות והשיבו ברוחות היה לו להשיבו כגון שטעה בפחות משתות אלא ודאי אפטרופוס כשליח ושליח כאלמנה ובכל שהו בטל:

גמרא אלא מהכא ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. וא"ת אכתי בקדשים מנא לן דילמא בשה חולי' איירי וי"ל כיון דנמנין ומושכין ידיהם עד שנשחט מסתמא בכל ענין איירי אעפ"י שהוא כבר קדוש ועוד דלחולין לא איצטריך:

איש זוכה ואין קטן זוכה. וא"ת מ"מ ממילא נפקא שליחות מאיש זוכה וי"ל דהיינו דוקא היכא דאית לי' ביה שותפות וא"ת ל"ל למימר דאין קטן זוכה תיפוק לי דלאו בר שליחות הוא וזכיה מטעם שליחות הוא דכיון דזכות הוא לו נחשב כאלו עשאו שליח לזכות בעבורו כדאמרי' בב"מ פ"ק חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות גבי מתנה דזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו ועוד אמרי' בפ' המודר התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלי' משום דמצוה דידיה ניחא ליה למעבדה או אין צריך דעת בעלי' משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ובתרו' כתיב שליחו' ואי לאו דחשיב כשלוחו לא היה יכול לתרום אע"ג דזכות הוא. עוד אמרי' באיזהו נשך דגוי דלא אתי לכלל שליחות לא תקינו ליה רבנן זכייה קטן דאתי לכלל שליחות תקינו ליה רבנן זכייה אלמא דזכייה מטעם שליחות והא דקטן אית ליה זכייה ואין לו שליחות היינו במידי דאית ביה צד חובה ואין לומר דמהכא נפקא לן דקטן לאו בר שליחות הוא דמסתברא דמאתם גם אתם נפקא לן וי"ל דאיצטריך לאשמועי' הכא דלא תימא שה לבית דאורייתא דאי הוי דאורייתא אז יש לו כל דין גדול:

אלא כי הא וכו' מנין שזכין לאדם שלא בפניו. תי' מאי שני ליה מ"מ אכתי תיפוק לי שליחות מהכא דזכייה מטעם שליחות הוא כדפריך וי"ל דהמתר' שתירץ אלא כי הא דרבא בר רב הונא רצה לו' מנין שזכין לאדם שלא בפניו אפי' בדבר שיש לו קצת חובה כי ההיא דיתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם אע"ג דבה"ג בעלמא אין זכין כדאמרי' פ' הניזקי' אין מעמידין אפוטרופו' ליתומים לחוב ע"מ לזכות הכא משום תקנת יתומים כדי שיחלקו משום קדרה דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא תקינו להם חכמים להעמיד להם אפוטרופו' אעפ"י שיש לנו קצת חובה בדבר והא דרריש ליה מקרא מחלוקת הארץ אסמכתא בעלמא הוא דהתם על פי נביא היה ואורים ותומים והגדילו ואין יכולים למחות משא"כ ביתומים והני תלת מילי דבר א' הן ואחרון אחרון מפרש הראשון והמק' שהק' ותסבר' זכות הוא לא הבין יפה דברי המתרץ והיה יכול להקשו' לפי סברתו א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דתיפוק. לן שליחות מהכא אלא דעדיפ' מינה פריך:

יתומים שבאו לחלוק. נר' דלאו דוקא שבאו שניהם דה"ה אפי' לא בא אלא א' דהא דמייתי לה מחל הארץ ישראל שהיו שם כמה תינוקות יונקי שדים. ומיהו אין ראיה ברורה משום דלא עבדי' ממש הני יתומי' כי ההיא דע"פ הדבר היתה חלוקת הארץ והיה שם אורים ותומים והגדילו ולא יכול למחות. וקצת יש לדקדק מהא דיבמו' פ' אלמנה גבי בת ישראל שנשאת לכהן לא יאכלו עבדיה בתרומה בפני חלקו של עובר דקאמר התם דעבדי' תקנתא לעובר כדרב נחמן והתם לא בא כי אם הא' לחלוק וגם ההיא יש לדחות דשאני התם שיש תקנה גדולה לעובר בחלוקה זה שחלקו מתעלה בכך במה שיאכלו עבדי' של אלו בתרו' ועוד היכא שמוחה קאמר בפי' אין ראייה שמעמיד אפוטרופות לחלק בע"כ וגם ר"ת מפרש דוקא שניהן רוצי' אבל א' מהם רוצה וא' אינו רוצה לא. ונ"ל דכל שקלא וטריא בשכולם קטנים וצריכי' אפטרופו' לשמור נכסיהם אבל אם מקצתם גדולים חולקים בע"כ של קטנים שאל"כ לקתה מ"ה שאמרו גדולים אנו רוצים לעבוד ולשמו' נכסינו וכן מוכח בההיא דפ' מי שמת דתנן הניח בנים גדולים וקטנים והשביתו הגדולים הנכסים השביחו לאמצע ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו ורוצים אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח אנו מחלקנו ונתעצלו ב"ד לחלק השביחו לעצמם אלמא כשתובעים גדולים לקטנים לחלוק צריכים ב"ד לחלוק עמהם:

ב"ד (מוסרים) [מעמידים| להם אפוטרופו' ובוררים להם חלק יפה היה נר' לדקדק מלישנא דבוררים שיש כח לאפטרופוס לחלק בלא גורל דבגורל אין שייך ברירה וגם בלא שומת ב"ד דבוררי' קאי אפוטרופו' ובמקום יתומים קיימי וקיימת החלוק בברירה הנעשי' מדעת האפטרופוסי' אפי' בלא גורל כאלו היו עושים אותה היתומים עצמם אם היו גדולים ומתוך כך היה נר' דאפי' במילתא דהוה שייך בה גוד או איגוד דצריכי להאי ולהאי יש כח לאפטרופוסים לחלוק אע"ג דמייתי לה אחלוקת הארץ שהיה בגורל ובשומת ב"ד לא לגמרי מדמינן לחלוקת הארץ כדפרשי' אבל ר"ת מפרש דבוררי' להם חלק יפה בגורל מיירי ואפי' בגורל שייך לברור חלק יפה כגון אם יש לו ג' שדות דטוב שימול כל א' שדה א' ויהיו כל חלקו במקום א' ממה שיטול כל א' שליש של כל שדה ושדה וכמה ענייני ברירו' יש בחלונו' ובסולמו' ובדרך הילכך חולקי' דוקא בגורל ושומת ב"ד ובדבר דלא שייך ביה גוד או איגוד. ומדקדק ר"ת דאי' אפי' בדבר דשייך ביה גוד או איגוד חולקים אמאי דוחק לו' יכולים למחות ברוחות הול"ל בגוד או איגוד וגם ר"ח פי' בוררים להם ב"ד חלק יפה ומשמע שצריך שומת ב"ד וכיון שצריך שומת ב"ד מסתברא דאין חולק אלא בגורל ובמילת' דלא שייך ביה גוד או איגוד. ונר' לפר"ח שהעמדת אפטרופו' אינה לחלוקה אלא לשמור חלק לכל א' דעד השתא לא היה כי אם אפטרופו' א' לכולם והשתא מעמידים להם אפוטרופוס לכל א' וא' ואפטרופוס דנקט לשון יחיד היינו אפטרופוס לכל א' וא' או א"נ גם עכשיו אפוטרופוס א' לכלום וה"ק מעמידים להם אפוטרופו' לשמו' לכל א' חלקו בפני עצמו ולא כמו שהיה עד עכשיו שהיה שומר את הכל ביחד וניחא השתא דנקט לשון יחיד ובוררי' לשון רבים:

האיש מקדש:

מצוה בו. כל מצוה שמוטלת עליו יעשה בגופו ולא ע"י שליח:

מחרך רישא. הוא בעצמו לכבוד שבת היה מהבהב ראש הבהמה באור:

שיבוטא. דג:

ותתגנה וישנאנה ואם הוא ילך לא יקדשנה:

אסיפא. דלגבי דידה ליכא איסורא דודאי לא תשנאנו אע"פ שתראה בו דבר מגונה דבכל דהו ניחא לה:

כשהיא קטנה לא. כלומר אשמעינן קטנה לא יקדש:

אני רוצה. ואע"ג דאמרי' לעיל דבכל דהו ניחא לה ה"מ כשהיא עצמה עושה אבל כשאחר עושה לא. והראב"ד תירץ דה"מ גדולה אבל קטנה לא. ולדבריו קשיא אמאי עד שתאמר בפלוני אני רוצה בעד שתגדיל סגי דגדולה לה בכל דהו ניחא לה אלא לאו כדפרישנא ש"מ דאפי גדולה כשאחר עושה לא ניחא לה:

לחלוק שיש שם גדולים וקטנים. לחוב אמאי נעמיד אפוטרופוס לחובתם. לחוב ע"מ לזכות כתב ר"ש נעמידנו לדון ולערער להנאתם ולזכותם ואם נתחייבו בדין מה שעשה עשוי דלגבי חלוקת הארץ זכות וחובה הוא דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה. ואיכא מ"ד שלא יאמר זה אלא לחלוק להם וליטול חלקם ואע"פ שחובה להם שרוצים חלק האחר אבל לתביעת ממון אין להם רשות לעשות הוצאה לזכותם שמא לא יזכו דתניא בפ' הניזקין דאין אפוטרופין רשאין לחוב על מנת לזכות ומיירי אפי' מינוהו ב"ד דתני סיפא אין ממנין לא עבד ולא אשה. ובתוספתא דפ"ק דתרומות תני אין אפטרופין רשאין לזכות ולחוב אלא ברשות ב"ד ובירושלמי פ' הניזקין גרסי' אמר ר' יוחנן אין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב להם אלא לזכות להם ובסוף ואם חבו חבו אר"י [ב"ר חנינא] אין מעמידין להם אפוטרופוס בין לזכות בין לחובה ומסתבר דהלכה כר' יוסי בר' חנינא וכברייתא דהניזקין שאין מעמידין אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות ואפי' ברשות ב"ד ואין כח לב"ד לעשות אפוטרופוס לזה דהא קי"ל כר' יוחנן דהיכא דטעה שמינוהו לחלוק הגדילו היתומים יכולין למחות וכ"ש שאין להם לחוב ע"מ לזכות הילכך העיקר כפירושא בתרא ולית הלכתא כתוספתא דההיא כר' יוחנן שייכא דאמר שיש רשות למנות אפוטרופוס לחוב ע"מ לזכות ולית הלכתא הכי אלא כר' נחמן וכן דעת הר"ם שלא הביא אלא הא דרב נחמן וברייתא דהנזקי' כמו שתמצא בנחלות:

חלק יפה. בכל כחם:

הגדילו היתומים. למחות לבטל חלוקה:

שום הדיינים. ששמו נכסי לזה למלוה:

סבר לה כמאן דאמר אין שוחטין הפסח על היחיד. פי' ומאן דסבירא ליה שוחטין סבירא ליה כרבי יהושע בן קרחא דמאי דמקשינן דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה לא אקשינן אלא לרבי יונתן דאמר כל ישראל יוצאין בפסח אחד הלכך האי דכתב כל קהל כל מאן דשחט שותף הוא. אבל רבי יהושע בן קרחא דלית ליה האי סברא דכל ישראל יוצאים בפסח אחד משום דאכילה מעכבא האי דכתב כל קהל דמשמע כל חד מן הקהל מצי למשחט בעל כרחין לאו אשותף קאי דהא כל הקהל לא מצי למיהוי שותפין בגויה דלא מטי כזית לכל חד וחד ואפילו הכי מצי למישחט אלמא שלוחו של אדם כמותו:

אלא לחוב על מנת לזכות. אי קשיא והא אמרינן בפרק הניזקין ואין אפוטרופסין רשאין לדון לחוב ולזכות בנכסי יתומים. ומתמה לזכות אמאי לא אלא לחוב על מנת לזכות. דאלמא אינו רשאי לחוב על מנת לזכו':

והא הכא אמרינן דמעמידין להן אפיטרופסין לחוב על מנת לזכות. נראה לי לתרץ התם לדון קאמר שאם באו לטעון שום טענה בנכסי יתומים אין האפיטרופיס רשאי לדון עמהם אף על פי שמתכוונין להפך בזכותן אם נתחייבו אינן חייבין חיוב דאין נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדילו אבל הכא שבאו לחלק קאמר שהן צריכין לחלק נכסיהן ומעמידין להם אפיטרופוס שכל אחרי הפך בזכות היתום שלו הכל כוחו ואם נתחייב או בשומא או ברוחות מה שעשה עשוי:

תוספות בד"ה ודלמא שאני כו' דהא תנן בפרק האשה הרי שא"ל כו' משמע שאין לו שותפות כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא מייתי לעיל הך מתני' שהרי היא מוקדמת בפרק האשה ומפורש בה אפילו לית ביה שותפות והך דמייתי לעיל היא בפרק מי שהיה ואינו מפורש בה אלא באית ביה שותפות ודו"ק:

בא"ד וא"ת אמאי לא דחי לעיל נמי דההיא דריב"ק מיירי באית ליה שותפות כו' עכ"ל בחומש הביא רש"י הך דרשא דריב"ק ושחט אותו וכי כולן שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו עכ"ל וכתב הרא"ם וא"ת אמאי לא יליף כו' דלמא הכא דאית ליה שותפות בגויה כו' וי"ל דנפקא ליה מהני תרי קראי באם אינו ענין כו' כדאי' בפרק האיש מקדש עכ"ל ונעלם ממנו דברי התוספות דהכא שכתבו דלרבי יהושע בן קרחה לא תקשי ליה ודלמא בדאית ליה שותפות ולא אצטריך למילף מהני תרי קראי באא"ע אלא לרבי יונתן הוא דפריך ודלמא דאית ליה שותפות כו' והיינו דלא פריך ליה לעיל לריב"ק אלא הכא לרבי יונתן וכמ"ש התוס' וק"ל:

בא"ד א"כ האי ושחטו אותו כו' ר"ל דאחד שוחט פסחים הרבה כו' עכ"ל אין זה מוכרח דהא איכא למימר דהרבה שוחטים הם וכ"א מהם שוחט על המנויים עמו על פסח שלו ויבא לכ"א מהמנויים עמו כזית אלא דאיכא למימר דמיירי נמי באחד שוחט פסחים הרבה וכיון דאין נמנין על ב' פסחים ע"כ דשוחט גם בליכא שותפות משא"כ לרבי יונתן דקרא מיירי בפסח אחד לכל ישראל וע"כ דאית ביה שותפות וק"ל:

בד"ה יתומים שבאו כו' אין להביא ראיה שהיו כו' דשאני התם שהיה על פי הדיבור כו' עכ"ל דלאו לגמרי מדמה להו (כו') [כן] לשון התוס' פרק השולח ע"ש:

ד"ה העובד כוכבים כו' עד ואי משום מירוח עובד כוכבים דפוטר וכו'. יש להקשות למה לא תירצו התוס' דסברי שניהם יש קנין ובמירוח הוא דפליגי וי"ל שהתוס' סוברים דהא בהא תליא דמ"ד יש קנין סובר ג"כ דמירוח עובד כוכבים פוטר דהא דיש קנין ילפינן מדכתיב דגנך ולא דגן עובד כוכבים ומדגנך השני ילפינן ולא דיגון עובד כוכבים דהיינו מירוח ולמ"ד דאין קנין אייתור שניהם לדרוש דגנך ולא דיגון עובד כוכבים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דיגון עובד כוכבים וא"ת א"כ תקשי הא דדרשינן במנחות אליביה דחד תנא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות מירוח עובד כוכבים ס"ל דאין קנין ותנא אידך דפליג שם ס"ל מרוח עובד כוכבים פוטר וא"כ ס"ל דיש קנין וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דפליגי אמוראי במאי דפליגי תנאי וי"ל דההוא אוקימתא דמנחות הוא לאותו אמורא דס"ל דאין קנין דמוקי התנא דמחייב תרומת עובד כוכבים משום דס"ל דאין קנין וגם מירוח העובד כוכבים פוטר והאמורא דס"ל דיש קנין הוא סובר דלכ"ע יש קנין והתנא דמחייב תרומת העובד כוכבים איירי בתבואה שגדלה שליש בידי ישראל וגם מירחו ישראל כמו שפירשו התוספות וזהו פלוגתת אמוראים כנ"ל:

גמ' נשיא אחד נשיא אחד ממטה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה יתומים כו' כמה יונקי שדים נ"ב פי' ולא בעינן באו וק"ל:

בא"ד על פי הדיבור ואורים ותומים כו' נ"ב ומסוגיא דמדמה ליה שלוחו של אדם כמותו כו' לאו לגמרי מדמה ליה כו' וכן פירשו התוס' בגיטין בפ' השולח ע"ש:

תד"ה ודילמא. דהא תנן כו' הרי שא"ל רבו כו' אלמא דמצי לשוי' שליח כו'. לכאורה י"ל שאני עבד דידו כיד רבו כדאמרי' בב"מ (צו סע"א) ואפי' בפועל אמרי' שם (י) דידו כיד בעה"ב ועדיף משליח לענין מציאה:

בא"ד א"כ האי ושחטו כו' ר"ל דאחד שוחט פסחים הרבה כו'. עי' רש"א. ול"נ משום דקרא משמע דכל הקהל שוחטין פסח אחד וזה א"א משום דצריך כזית לכ"א א"כ ע"כ ר"ל דכל החבורות עושין שליח אחד שישחוט פסחיהן. וכיון דיש לו כח ורשות מכל ישראל לכן כל פסח ששוחט הוה כמו ששחטוהו כל קהל ישראל:

תד"ה ובוררין. ושהי' כ"א בורר לעצמו וזוכה כו'. כצ"ל:

בא"ד וכן לענין כו' נמי נראה לר"י כו'. כצ"ל:

גמ' מעמידין להם אפוטרופוס. נ"ב אחד לכל אחר מיתמי בפ"ע והיינו דקתני ובוררין לשון רבים:

גמרא ודילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגוייהו. נראה דהיינו שותף שעשאו שליח דאי שותף בלא שליחות הא אמרינן בסמוך דלרבי שמעון גרע שותף בלא שליחות משליח דעלמא אלא ע"כ דהכא בשותף על ידי שליחות איירי וכי מוקמינן לה נמי למסקנא באם אינו ענין לא מצי לאוקמי חדא לשותפות ע"י שליח ואידך לשותפות בלא שליחות דאדרבא אית לן לאוקמי טפי לשליחות בלא שותפות דעדיף משותף בלא שליחות כמו שהוכחתי:

תוספות בד"ה ודילמא כו' ואין לומר דאין ה"נ כו' דהא תנן בפ' האשה כו'. ויש לדקדק דאכתי מאי קושיא דלמא ר' יונתן לית ליה האי מתניתין ומתניתין כריב"ק ובפשיטות הוי מצי לשנויי דממעשים בכל יום מקשינן דמהני שליחות בקדשים בין לענין שחיטה בין לענין הפרשה ומדפשיטא לן נמי בכולה תלמודא דטמא וערל משלחין קרבנותיהם מיהו אכתי קושיית מהרש"א ז"ל במקומה אמאי לא מקשינן לעיל ממתניתין דעבד שהיא רישא דמתניתין. ולמאי דפרישית לעיל נתיישב הכל דעיקר הקושיא ממאי דתנינן אם שלהם נשחט ראשון דמשמע אע"פ שלקחו פסח אחר אם שלו נשחט ראשון אוכלין משלו והיינו ע"כ בתורת שליחות משא"כ ממתניתין דעבד לא מצינן לאקשויי מידי דלמא משום זכייה אתינן עלה ולא שייך לומר דחובה היא דאיכא דניחא לה בגדי ואיכא בטלה וכיוצא בזה דהא אוקמינן התם במלך ומלכה דלא קפדי ודוקא היכא שמשנה בפירוש על דברי רבו הוא דאמרינן התם יצא לבית השריפה או שמתנה משא"כ הכא נהי דא"ל רבו מעיקרא ודאי מהני לענין שיכול העבד לשחוט בתורת זכיית אותו קרבן שאמר לו רבו וליכא למיחש דלמא השתא הדר ביה והו"ל חובה דהא מלך ומלכה מסתמא לא קפדי אם לא היכא דאתינן עלה בתורת שליחות דכה"ג כיון שעבר על דעת משלחו נתבטל' השליחות אפילו במלך ומלכה ודוק היטב:

בד"ה איש זוכה כו' וי"ל דס"ד הואיל דשייך באכילת פסחים כו' עכ"ל. ואע"ג דקי"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא מ"מ סד"א דאפ"ה מיקרי איתא בדנפשיה כיון דשייך באכילת פסחים רשות ובפ' התקבל כתבו התוס' עוד דהא גופא קמל"ן דשה לבית אבות לאו דאורייתא ולקושטא דמילתא אין הקטן זוכה ולא קרינן ביה איתא בדנפשיה ואע"ג דבתרומת עכו"ם אמרי' לעיל דמיקרי איתא בדנפשיה אע"ג דלית ביה צד חיוב מדאורייתא לתרום אלא רשות דומיא דנדרים ונדבות כדפרישית לעיל מ"מ אפשר דשאני התם כיון דתבואת העכו"ם מיהא חייב לגבי ישראל כן נ"ל או שנא' דאע"ג דקטן בפסח מיקרי איתא בדנפשיה אפ"ה לא מצינן למילף בעלמא דאף במאי דאיתא בדנפשיה לא מצי למיעבד שליח ואין זוכין לו משום דשאני קדשים דחמירי משא"כ עכו"ם דליתא בכל התורה כולה ילפינן שפיר מתרומה אלא דאכתי קשה מזכיית ממון דקי"ל דאין זכייה לעכו"ם אע"ג דאיתא בדנפשיה ויש לחלק וצ"ע ומה שיש לדקדק בסוגיא זו יבואר בפסחים אי"ה:

גמרא ואלא הא דא"ר גידל אמר רב כו' תיפוק ליה שליחות מהכא. ויש לדקדק דלמא רב ס"ל כרבי יונתן וס"ל נמי שוחטין את הפסח על היחיד וא"כ יליף שליחות דכל התורה מגירושין ומנשיא אחד כי היכי דנייתר לן תרומה למידרש מיניה מה אתם בני ברית ויש ליישב דאי ס"ד דרב ס"ל כרבי יונתן אכתי מנ"ל למעט עובד כוכבים בתרומה דהא תרומה איצטריך לגופא דמגירושין וחלוקת הארץ לא ילפינן תרומה מה להנך שכן חול ואם נאמר דרב לא איצטריך למעט עובד כוכבים כדפרישית אליבא דרבי שמעון א"כ ממ"נ מקשה שפיר קרא דנשיא אחד ל"ל ניליף מגירושין ותרומה או מגירושין וקדשים ודו"ק:

רש"י בד"ה והא הוי נמי קטנים כו' והלא אין שליחות לקטן דגבי ושילח כתיב איש ומינה ילפינן כו' עכ"ל. כוונת רש"י בזה ליישב הא דלקושטא דמילתא פשיטא לן בכולה תלמודא דאין שליחות לקטן והיינו משום דשליחות דכל התורה ילפינן מגירושין ותרומה או מגירושין וקדשים ובכולהו ממעטינן קטן דליתא בדנפשיה דאיש כתיב בכולהו והשתא מקשה הש"ס שפיר ותסברא אי ס"ד דההיא דרב גידל לענין שליחות הוא נילף מהכא דלענין ממון יש שליחות לקטן כדאשכחן בחלוקת הארץ ומדחזינן מעשים בכל יום דאין שליחות לקטן אלמא דההיא דרב גידל לאו מטעם שליחות הוא אלא מטעם זכייה ואף על גב דלענין זכייה נמי לפי שיטת רש"י באיזהו נשך ובפרק התקבל ובדוכתי טובא ולרוב המפרשים דקיימי בשיטתיה דמדאורייתא אין זכייה לקטן מ"מ לא מצינן להקשות ממעשים בכל יום דהא אדרבא מעשים בכל יום דזכין לקטן מיהא מדרבנן כדאיתא באיזהו נשך ובפרק מי שמת דף ק"מ וא"כ שפיר אית לן למימר דלרב ה"נ דזכין לו מדאורייתא כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

גמרא אלא כדרבה בר רב הונא כו' דאמר משמיה דרב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם כו'. פירוש דלענין קטנים מהני בתורת זכייה אף על גב דליתנהו בשליחות דלפי סברא דהשתא ע"כ זכייה עדיף משליחות ממעשים בכל יום דיש זכייה לקטן ואין לו שליחות ואפ"ה לא קשיא לן דרב גידל אמר רב אאידך דרב גידל אמר רב דלעיל דיליף שליחות מקרא דהכא דממילא ילפינן מיניה שליחות לגדולים שהיו בחלוקת הארץ וע"כ שהנשיאים היו שלוחים שלהם ולאו בתורת זכייה מדאמר רחמנא ונשיא א' תקחו משמע שהם היו בוררין לעצמם להיות שלוחים אלא דאכתי גופא דקרא לא מיותר דנשיאים איצטריכו בשביל קטנים וע"ז מקשה הש"ס שפיר ותסברא אטו זכות הוא כו' ומסיק אלא כדרבה בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב ופרש"י כלומר לאו זכות גרידא איכא למישמע מיניה לגדולים כולי ונראה לי כוונתו בזה דודאי כולהו תלת מימרי דרב גידל קושטא נינהו דעיקר מילתא דאפילו חובה ע"מ לזכות יכולין לעשות בשביל קטנים כיון דלא סגי בלאו הכי ודוקא כשהן בית דין או שלוחי ב"ד משום דב"ד אלימי טפי אבל בגדולים מילתא דפשיטא היא שאין חבין שלא בפניו אפילו ע"מ לזכות אע"כ דמחלוקת הארץ של גדולים על ידי נשיאים שמעינן מיהא שליחות כדפרישית ומהכא נמי יליף דזכין לאדם שלא בפניו בזכות גמור משום דזכייה מטעם שליחות היא לשיטת הסוברים כן או אפשר דעדיף משליחות מ"מ עיקר קרא לחוב ע"מ לזכות בקטנים אתא ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) דף מב גמרא דאמר רבה בר רב הונא א"ר גידל אמר רב מנין ליתומים שבאין לחלוק בנכסי אביהן שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס כו' ת"ל נשיא א'. וכתבתי לפרש דמשמע הכא דאפילו לשיטת הרמב"ם דקטן לית ליה זכייה מדאורייתא אף ע"י אחרים כיון דלית להו שליחות אפ"ה ע"י הב"ד שפיר יכולין לזכות בשביל הקטן ואפילו לחוב ע"מ לזכות וכבר כתבתי בזה ג"כ בכתובות דף י"א גבי גר קטן דמטבילין ע"י ב"ד ליישב שם קושית התוספות ובזה נתישב לי ג"כ מה שהקשה בספר בתי כהונה חלק ב' סי' ד' בשם גדול אחד מוהר"ר יעקב לוי שהקשה על שיטת הר"ן ז"ל דקטן אין לו זכייה מדאורייתא אף ע"י אחרים א"כ מאי מקשה הש"ס בפרק יש נוחלין לרבנן יכיר ל"ל לא יהא אלא אחר אילו בעי למיתבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה ומאי קושיא דילמא איצטריך קרא דיכיר לענין בנו קטן דודאי לא מצי יהיב ליה במתנה ע"ש באריכות גדול ולענ"ד באמת היא קושיא עצומה. אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דאפ"ה מצי יהיב ליה במתנה ולזכות לו ע"י ב"ד שיעמידו לו אפוטרופוס. ולענ"ד סברא פשוטה היא דכ"ע מודו בכה"ג דכיון דעיקר הטעם דאין יכולין לזכות לו ע"י אחר היינו משום דזכייה מטעם שליחות ואין שליחות לקטן לפי שאינו בן דעת א"כ נראה דהיינו דוקא ע"י איניש דעלמא משא"כ בב"ד שאין צריכין להימנות מדעתו אלא שלוחי דרחמנא נינהו דב"ד אבוהון דיתמי קטנים נינהו כדאי' פרק שור שנגח דף ל"ט לענין שור תם של חש"ו שנגח שב"ד מעמידין להם אפוטרופוס א"כ נראה כ"ש שהב"ד שלוחי דרחמנא נינהו לטובת הקטן שיעמידו אפוטרופוס שיהא שלוחו של הקטן ולזכות לו מיד המקבל מתנה. עוד נראה לי ליישב קושיא הנ"ל בדרך אחר דנהי דאיכא מ"ד דאין זכייה לקטן ע"י אחר נ"ל דהיינו דוקא לענין שהנותן יכול לחזור בו אף לאחר שהגיע ליד הזוכה והטעם מבואר דכיון דהזוכה לאו שלוחו דקטן הוא דאין לו שליחות וא"כ מה"ט אין יכול לזכות לקטן בע"כ של הנותן כדאיתא בגיטין דף י"א ע"ב לענין תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ומשמע שם דכ"ש לענין מתנה והיינו מטעמא דפרישית כיון שהוא חוב גמור להנותן משא"כ לגבי דאחרינא כל זמן שלא חזר בו הנותן ודאי מהני לזכיותו דהא לגבי דאחרינא לא שייך לומר דהוי כחב לאחרים כיון שלא נתחייב להם הנותן כלום וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר בפרק י"נ יכיר למה לי דמכיון שמת הנותן ולא חזר בו ממילא זוכה הקטן ע"י האחר ובזה נ"ל ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' בריש פ' בן סורר גבי קטן שידוע שאין לו גואל והקשו שם מנ"ל להאי קטן ממון למ"ד אין זכין לקטן ולמאי דפרישי א"ש דמשכחת ליה לקטן ממון בכה"ג כן נ"ל נכון ועדיין צ"ע:

שם אמר רב נחמן אמר שמואל כו' ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולין למחות. נראה דההיא מימרא דהכא נמי נפקא להו מההיא דרב גידל אמר רב אלא דרב נחמן דידיה סובר דבחלוקת הארץ נמי לא היו יכולין למחות ומשמיה דשמואל סובר שהיו יכולין למחות ואף על גב דלענין שבאו כתבו התוספות דאין להביא ראיה מחלוקת הארץ נראה לי דהיינו משום שהיה ע"פ הדיבור ה"ל כמו שבאו ונתרצו אבל לענין שתהא חלוקה קיימת לעולם עד שיגדלו שפיר מצינן למילף מחלוקת הארץ אי כח ב"ד יפה או לא דאלת"ה היכי ילפינן מיניה לעיל לענין זכין לאדם שלא בפניו דלמא שאני התם דהוי ע"פ הדיבור ואורים ותומים אלא ע"כ כדפרישית ואתי שפיר נמי הא דאמר שמואל הגדילו יכולין למחות אף על גב דקי"ל הפקר ב"ד הפקר אלא דכאן מתחלה אין לב"ד להפקיר ממון היתומים בחנם אלא לעשות תקנה לקטנים עד שיגדלו שמעי' מיהא מהכא דהב"ד יכולין לחוב ע"מ לזכות בעניני קטנים מדאוריית' אפילו לענין איסור' כמ"ש התוס' כאן לענין תרומה והא דאמרינן לעיל איסורא מממונא לא ילפינן פירשתי במקומו. ובזה נתיישב לי הא דאמר רב הונא בכתובות דף י"א גר קטן מטבילין ע"ד ב"ד והקשו התוספות אמאי הוי קידושיו קידושין הא אין ביד יכולין לעקור דבר מן התורה ונדחקו שם ולמאי דפרישית א"ש דכיון דאין לך לחוב ע"מ לזכות יותר מזה להכניסן תחת כנפי השכינה רשאין הב"ד לעשות כן מדאורייתא כן נ"ל נכון ועדיין צ"ע: