קידושין לד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - א

וכן תפילין, שאין מצוה להניחן אלא בימות החול. ולא בשבתות וימים טובים. ^[495]

וכיוצא בזה, יש עוד מצוות עשה הנוהגות בזמן מסוים, ואינן נוהגות תמיד, ^[496] ונשים פטורות מהן.

ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא? כגון: מזוזה, מעקה, השבת אבידה, ושילוח הקן. וכן כל כיוצא בזה, שאר מצות שאין הזמן גרמן, נשים פטורות מהן. ^[497]

ותמהינן על משנתנו: וכללא הוא? וכי ניתן לומר כלל קבוע בכל המצות, ולומר שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות?! והלא יש כמה וכמה מצות שהן יוצאות מן הכלל הזה! וכדלהלן:

הרי מצות אכילת מצה, ומצות שמחה ברגל, ומצות הקהל, דכל אלו הן מצות עשה שהזמן גרמא, ובכל זאת נשים חייבות בהן! ^[498]

ותו, ועוד: והרי מצות תלמוד תורה, ומצות ריה ורביה, ומצות פדיון הבן, דכל אלו לאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא, ובכל זאת נשים פטורות מהן! ^[499]

אמר רבי יוחנן: אין למדין הלכה מן הכללות [הכללים] המוזכרים במשניות בכל מקום שהוזכר כלל. ^[500] מפני שיש דברים היוצאים מן הכלל.

ואפילו במקום שנאמר בו באותו כלל "חוץ מדבר פלוני", אין אומרים שכאן משמע שדוקא אותו דבר פלוני יוצא מן הכלל וכל שאר הדברים נכללים בכלל. אלא, יתכן שיש דברים נוספים שאף הם יוצאים מן הכלל.

וראיה לדבר, מהא דתנן במסכת עירובין בענין עירובי חצרות ושיתופי מבואות [כו ב]:

אסור לטלטל בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים.

חצר שיש כמה בתים הפתוחים אליה, מן התורה מותר להוציא מן הבתים לחצר, מפני שהחצר מוקפת מחיצות. והרי היא רשות היחיד.

כיוצא בזה "מבוי", שהוא סימטא המוקפת מחיצות משלשת רוחותיה ופתוחה לרשות הרבים בראש המבוי [ברוח הרביעית], וכמה חצרות פתוחות אל המבוי, מן התורה מותר לטלטל מן החצרות למבוי, מפני שהמבוי נחשב כרשות היחיד [בהיותו מוקף מחיצות משלש רוחות].

אך חכמים אסרו לטלטל מן הבתים לחצר המשותפת, ^[501] מפני שכל בית שייך לדייר אחר, ואילו החצר משותפת לכולם, ולכן החצר המשותפת נראית כרשות נפרדת [או שהיא נראית כעין רשות הרבים] לגבי כל בית. וחששו חכמים שאם נתיר לטלטל מן הבתים לחצר, יבואו אנשים להתיר לטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים. ^[502]

ולפיכך תיקנו חכמים ^[503] "עירוב חצירות", שכל בני החצר מכינים לעצמם פת באחד הבתים. ועל ידי כך כולם נחשבים מעורבים וכאילו כל הבתים והחצר שייכים לכולם כאחד, ^[504] מפני שהמקום שמצויים בו מזונותיו של האדם חשוב מקום דירתו, ^[505] והרי זה כאילו כולם דרים במקום אחד.

כיוצא בזה במבוי, אסור לבני החצרות לטלטל מן החצר למבוי, בגלל שהוא נראה כרשות נפרדת, כיון שכל בני החצירות מסביבו יוצאים דרכו אל רשות הרבים, וגזרו חכמים שלא להוציא מהחצרות למבוי אלא אם כן השתתפו כל בני החצירות במאכל שמניחים אותו באחת החצרות, וקראוהו חכמים "שיתוף מבואות". ^[506]

ושנינו בענין זה [שם]:

בכל מאכל או משקה מערבין ערובי חצרות, ^[507] ומשתתפין שיתופי מבואות, חוץ מן המים ומן המלח. מפני שדוקא דבר המזין את האדם מחשיב את המקום לדירתו, ואילו מים ומלח אינם מזינים את האדם.

ויש לתמוה על דברי המשנה: ותו ליכא?! וכי אין מאכלים נוספים שאינם מזינים? ! והאיכא, והלא יש גם כמהין ופטריות, שהם מאכלים שאינם מזינים, ואין מערבים בהם! ומדוע המשנה לא הזכירה גם אותם?

אלא, מכח קושיא זו מוכיח רבי יוחנן כדבריו דלעיל, מכאן שאין למדין הלכה מן הכללות המוזכרים במשניות, ואפילו במקום שנאמר בו "חוץ מדבר פלוני". וכגון בענין עירוב, למרות ששנינו "בכל" מערבין "חוץ" ממים ומלח, בכל זאת יש דברים נוספים שיוצאים מן הכלל כמו כמהין ופטריות.

ועתה הגמרא חוזרת לדון בדברי משנתנו:

והוינן בה: ומצות עשה שהזמן גרמא, נשים פטורות, מנלן? מנין לנו שאכן נשים פטורות מהן?

ומשנינן: גמר, התנא למד זאת מתפילין, שהכתוב פטר את הנשים ממצות תפילין, כפי שיבואר להלן, ולומדים את פטור הנשים משאר המצות שהזמן גרמא ממצות תפילין בלימוד של "מה מצינו":

מה, כמו שמצינו במצות תפילין, שהיא מצוה שהזמן גרמא, ^[508] נשים פטורות ממנה.

אף כל מצות עשה הדומה לתפילין, דהיינו, מצוה עשה שהזמן גרמא, נשים פטורות ממנה. ^[509]

ומצות תפילין עצמה, שנשים פטורות מקיומה, גמר לה, למד התנא ממצות תלמוד תורה, האמורה בתורה [בפרשת קריאת שמע] בסמוך למצות תפילין [דברים ו ז - ח]: "ושנתתם [את דברי התורה] לבניך, ודברת בם. וקשרתם [את התפילין] לאות על ידך".

מה, כמו לענין מצות תלמוד תורה, מצינו שנשים פטורות הימנה, שנאמר [שם יא טו]: "ולמדתם אותם את בניכם", מלמד הכתוב "בניכם", ולא את בנותיכם, ^[510] אף מצות תפילין, נשים פטורות הימנה.

ומקשינן: מדוע יש לנו להקיש את מצות תפילין דוקא לתלמוד תורה מחמת שנכתבה בסמוך לה? והלא אף מצות מזוזה סמוכה לתפילין. שנאמר "וקשרתם לאות ידך, וכתבתם על מזוזות"!

ומדוע לא נקיש תפילין למזוזה, ונאמר, כשם שבמצות מזוזה נשים חייבות בה [כמבואר להלן], כך תפילין נשים חייבות בהם!

ומתרצינן: תפילין לתלמוד תורה, איתקש, נכתבה בסמוך לה, בין בפרשה ראשונה שבקריאת שמע, כמבואר לעיל, ובין בפרשה שניה שבקריאת שמע, שנאמר [דברים יא יד - טו]: "והיו לטוטפות [תפילין] בין עיניכם, ולמדתם אותם [את דברי התורה] את בניכם".

ואילו תפילין למזוזה, בפרשה שניה לא איתקיש. לא נכתבה בסמוך לה, אלא מצות תלמוד תורה מפסיקה ביניהם. ^[511]

ולפיכך, עדיף ללמוד את תפילין מתלמוד תורה שנאמרה בסמוך אליה בשתי הפרשות.

ומקשינן: ומאחר שלמדנו את תפילין מתלמוד תורה מפני שנסמכו זו לזו, נקיש גם את מזוזה לתלמוד תורה, שהרי מזוזה נסמכה לתלמוד תורה בפרשה שניה שבקריאת שמע! ומדוע שנינו בברייתא לעיל שנשים חייבות במזוזה? ומתרצינן: לא סלקא דעתך, אל תעלה בדעתך לפטור את הנשים ממצות מזוזה.

היות וכתיב [דברים יא כ - כא]: וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, למען ירבו ימיכם". ומלמד הכתוב ששכר מצות מזוזה הוא ריבוי ימים.

ואם כן, וכי רק גברי בעי חיי, ואילו נשי לא בעי חיי!?

וכי יעלה על הדעת לומר שרק גברים צריכים אריכות ימים, ואילו נשים אינן צריכות?! אלא בהכרח, שמצות מזוזה נאמרה גם לנשים.

לסיכום: א. דין תפילין נלמד מדין תלמוד תורה שנסמך אליו בשתי הפרשיות שבקריאת שמע. וכשם שנשים פטורות מתלמוד תורה כך הן פטורות מתפילין.

ב. מזוזה אינה נלמדת מתלמוד תורה, כיון שאמר הכתוב ששכרה הוא אריכות ימים, וגם נשים צריכות אריכות ימים.

ג. מצות עשה שהזמן גרמא נלמדות מתפילין, וכשם שנשים פטורות מתפילין, כך הן פטורות משאר מצות עשה שהזמן גרמא.

ומקשינן: והרי סוכה, דמצות עשה שהזמן גרמא היא, דכתיב [ויקרא כג מב]: "בסוכות תשבו שבעת ימים". ^[512] ויש להוכיח ממנה שנשים חייבות במצות עשה שהזמן גרמא. וכדלהלן: נאמר [ויקרא כג מב]: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות".

האות ה' שבמילה "האזרח" מיותרת.

ודרשו חכמים בברייתא: ^[513] 'האזרח', להוציא את הנשים. כלומר: דוקא החשוב שבאזרחים חייב בסוכה. דהיינו גבר, אבל אשה פטורה. ^[514]

ויש לדייק מדברי הברייתא:

טעמא, כל הטעם לכך שנשים פטורות זהו משום דכתב רחמנא "האזרח" להוציא את הנשים, משמע, הא לאו הכי, אילו לא היה נאמר 'האזרח' הייתי אומר שנשים חייבות למרות שסוכה היא מצות עשה שהזמן גרמא.

וכיצד שנינו שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא?

ומתרצינן שני תירוצים:

א. אמר אביי: בודאי נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא. ובכל זאת איצטריך הכתוב הוצרך לומר "האזרח" בענין סוכה, מפני שהיה עולה בדעתנו שמצות סוכה שונה משאר מצות עשה שהזמן גרמא. וכדלהלן:

סלקא דעתך אמינא, היה עולה בדעתך לומר: הואיל דכתיב "בסוכות תשבו" וחז"ל דרשו "תשבו כעין תדורו", ^[515] לפיכך ישיבת סוכה צריכה להיות כדרך שאדם דר בדירתו. מה דירה דרים בה איש ואשתו יחד, אף סוכה חייבים בה איש ואשתו.

לפיכך נאמר "האזרח" להוציא את הנשים.

ב. ורבא אמר תירוץ אחר:

הערות

^[495] על פי פירוש שני ברש"י, וכן כתבו התוספות. ובפירושו הראשון כתב רש"י שלילה אינו זמן מצות תפילין. אבל התוספות הביאו אתד ברי הגמרא במסכת מנחות שנפסק שם שלילה זמן תפילין הוא. ובשלחן ערוך [או"ח ל יב] נפסק שמדאורייתא לילה זמן תפילין. אבל חכמים אסרו להניחם שמא ישן בהם ויפיח. ומכל מקום אם הניחם ביום אינו צריך לחלצם בלילה כל זמן שאינו הולך לישון [משנה ברורה שם]. ואמנם ההלכה היא שאינו חייב לחלצן אבל אין מורים כך ברבים [שלחן ערוך שם]. שמא יבואו להניחם לכתחילה. וכן, בפני הרבים אסור להשהות עליו את התפילין בלילה מפני שזהו גם כן כהוראה. [מגן אברהם ומשנה ברורה].

^[496] עיין דוגמא בריטב"א. ויש מצוות רבות שהן יוצאות מן הכלל, שלמרות שהזמן גרמן נשים חייבות בהן, וכדלהלן בגמרא.

^[497] הקשו התוספות: במצות אבידה ומעקה ושילוח הקן נאמר גם לאו, ובמצות לא תעשה נשים חייבות אפילו כשהזמן גרמן, ואם כן, מדוע נאמר כאן שהטעם לכך שנשים חייבות בהן הוא מפני שאין הזמן גרמן? עיין תוספות וריטב"א ועוד.

^[498] נשים חייבות באכילת מצה בלילה הראשון של פסח, שנאמר [דברים טז ג]: "לא תאכל עליו [על קרבן פסח] חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות", ודרשו חז"ל מסמיכות הדברים: כל שישנו בכלל האיסור לאכול חמץ, ישנו בכלל המצוה לאכול מצה. ונשים הן בכלל איסור אכילת חמץ. שהרי היא מצות לא תעשה. ולפיכך הן חייבות באכילת מצה [ומכל מקום חיוב אכילת מצה אינו אלא בלילה הראשון של פסח. שנאמר [שמות יב]: "בערב תאכלו מצות"] [רש"י]. ובענין שמחה ברגל נאמר [דברים טז] "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך" וגו'. ומכאן שנשים חייבות. רש"י. ובמצות הקהל נאמר [דברים לא יב] "הקהל את העם האנשים והנשים והטף". הרי שנשים חייבות בה. [מצות הקהל נוהגת לאחר שנת השמיטה בחג הסוכות: המלך היה קורא את ספר דברים בעזרה באזני כל העם, האנשים הנשים והטף והגרים. כמבואר בתורה שם].

^[499] נשים פטורות מתלמוד תורה ופדיון הבן כפי שהגמרא דורשת לעיל [כט א ב] מהכתובים. ופריה ורביה נשים פטורות ממנה מפני שנאמר [בראשית א כח]: "פרו ורבו ומילאו את הארץ 'וכבשוה"'. ודרשו חז"ל [יבמות סה ב]: דוקא מי שדרכו לכבוש חייב בפריה ורביה. ולפיכך רק האיש חייב בפריה ורביה אבל אשה לא. מפני שאין דרכה של אשה לכבוש. [רש"י].

^[500] כגון במשנתנו ששנינו "כל מצות עשה שהזמן גרמא" וכו'. ויש יוצאים מן הכלל כמבואר בגמרא לעיל. וכן, בענין מצות ראיה: מצוה להראות בעזרה ברגל. שנאמר [שמות כג]: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך". ושנינו במסכת חגיגה [ב א]: "הכל חייבין בראיה", ואמרו בגמרא שם שיש יוצאים מן הכלל הזה. [על פי רש"י כאן בצירוף דעתו במסכת חגיגה שם. אבל עיין תוספות שם].

^[501] עירובין כא ב: שלמה תיקן עירובין ונטילת ידים.

^[502] רמב"ם עירובין א ד.

^[503] שלמה ובית דינו. [עירובין שם, ורמב"ם שם הלכה ג].

^[504] רמבם" עירובין א ו. וגובים מכל בית פת [שבת ו א], או שאחד מבני החצר מזכה לכולם חלק בפת שלו על ידי אחר שמגביהם עבורם [עירובין עט א]. [דיני עירוב חצרות מבוארים בשלחן ערוך אורח חיים שסו].

^[505] רש"י ד"ה חוץ מן.

^[506] על פי שבת ו ורש"י שם, ועירובין כו א.

^[507] כך פירש רש"י. [ותוספות כתבו בשמו שמדובר בין בעירובי חצרות ובין בעירובי תחומין ועיין רש"ש]. והתוספות דחו את דבריו. שהרי אין מערבין עירובי חצרות אלא בפת [עירובין עא ב]. ולפיכך פירשו ש"מערבין" היינו עירובי תחומין. ומכל מקום, בשיתופי מבואות הכל מודים שאין צריך דוקא פת, אלא בכל משתתפין חוץ ממים ומלח. וטעם החילוק בין עירובי חצרות לשיתופי מבואות: עירוב חצרות מטרתו לערב את כל הדירות שבחצר ולעשותם כעין דירה אחת. ואין דירתו של אדם נמשכת אלא אחר הפת. מה שאין כן שיתופי מבואות, מטרתם לשתף את רשות החצרות שבמבוי, ולא את הבתים. וחצר אינה בת דירה. ולפיכך די להם במאכל כל שהוא, ואין צורך בפת. [רש"י עירובין שם].

^[508] כמבואר בברייתא לעיל.

^[509] להלן הגמרא תמהה: מדוע למדים את מצות עשה שהזמן גרמא מתפילין שנשים פטורות ממנה? והלא יש מצות שהזמן גרמא שנשים חייבות בהן, כגון מצה וכדומה! ומדוע אין למדים מהם? [רש"י].

^[510] רש"י על פי הגמרא לעיל כט ב.

^[511] שנאמר שם: "וקשרתם אותם לאות [תפילין]. ולמדתם אותם את בניכם [תלמוד תורה]. וכתבתם על מזוזות".

^[512] כלומר: רק שבעת ימים שמחמשה עשר בתשרי תשבו בסוכות. ומכאן שזו מצות שהזמן גרמ א.

^[513] סוכה כח א.

^[514] רש"י שם.

^[515] כלומר: הישיבה בסוכה היינו לדור בה כדרך שאדם דר בביתו.

והנחת תפילין שאין מצוותה בלילה ולא בשבתות ובימים טובים.

ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא — כגון קביעת מזוזה, עשיית מעקה לגג, השבת אבידה, ושילוח הקן (שמצוה לשלח ציפור כשמצאה רובצת על אפרוחים או ביצים).

ושואלים: וכללא [והאם כלל] הוא זה החל על כל מצוות עשה שהזמן גרמן? והרי מצות אכילת מצה בפסח, מצות שמחה ברגל, מצות הקהל בחג הסוכות שלאחר שנת השמיטה, שהכל באים ואף נשים, כמפורש בתורה, שכולן מצות עשה שהזמן גרמא הן, ונשים חייבות בהן! ותו [ועוד] מצד אחר: והרי מצות תלמוד תורה, ופריה ורביה, ופדיון הבן דלאו [שלא] מצות עשה שהזמן גרמא הוא — ובכל זאת נשים פטורות מהן!

אמר ר' יוחנן: אין למדין הלכה למעשה מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בו "חוץ מדבר מסויים

", שאף שנראה בכך שהחכם קובע כלל מדוייק. בכל זאת אין סומכים על הכלל. וראיה לדבר ממה דתנן [ששנינו במשנה]: בכל מערבין עירובי תחומין ומשתתפין בשיתופי מבואות חוץ מן המים ומלח, ולכאורה יש כאן כלל מדוייק הקובע מיהם היוצאים מן הכלל הזה, ובאמת ותו ליכא [ויותר אין שאין מערבים בהם]? והאיכא [והרי יש] כמהין ופטריות שאין מערבים בהן! אלא מכאן שאין למדין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בו "חוץ".

א ומעתה באים לברר את מקורותיו של כלל זה. מה ששנינו שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות" מנלן [מניין לנו]? — גמר [למד] דבר זה בהיקש מתפילין; מה תפילין נשים פטורות — אף כל מצות עשה אחרות שהזמן גרמא נשים פטורות. ומהיכן יודעים שנשים פטורות מתפילין? — גמר לה [למד אותה] מתלמוד תורה, מה תלמוד תורה נשים פטורות — אף תפילין נשים פטורות, שהרי נאמרו הדברים בתורה בסמיכות זה לזה.

ומקשים: ולמה לא נאמר להיפך, ונקיש [ונשווה] תפילין למזוזה, שאף היא נזכרת באותה פרשה, ובה גם נשים חייבות ונחייב את הנשים גם בתפילין! ומשיבים: תפילין לתלמוד תורה איתקיש [נסמך, הושווה] בין בפרשה ראשונה בין בפרשה שניה של קריאת שמע, ואילו תפילין למזוזה בפרשה שניה לא איתקיש [הוקש], ולפיכך עדיף ההיקש מתלמוד תורה לתפילין.

ואומרים: אם כן ונקיש [ונשווה] מזוזה לתלמוד תורה ונאמר שנשים פטורות אף ממזוזה! ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שכן נאמר] במצות מזוזה: "למען ירבו ימיכם" (דברים יא, כא), וכי גברי בעי חיי, נשי לא בעי חיי [גברים צריכים חיים ואילו נשים אינן צריכות חיים]?! ומכאן שהמזוזה היא מצוה לכל.

ומקשים עוד: והרי מצות ישיבה בסוכה שמצות עשה שהזמן גרמא היא, דכתיב [שנאמר] "בסכת תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב) ומצוה זו חלה רק בזמן מסויים בשנה, ובכל זאת טעמא [הטעם] דווקא לפטור את הנשים ממצוה זו משום דכתב רחמנא [שכתבה התורה] באותו ענין "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" ולמדו מן הכתוב להוציא (למעט) את הנשים, הא לאו הכי [הרי לולא כן] היינו סבורים כי נשים חייבות, משמע שלא כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה!

אמר אביי: לענין סוכה איצטריך [הוצרך] מקרא מיוחד זה לפטור נשים ממצות ישיבה בסוכה, שאילמלא הוא סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: הואיל דכתיב [שנאמר] "בסכת תשבו" היינו למדים שלכל ענין "תשבו" כעין תדורו, שישיבה זו בסוכה צריכה להיות כדרך שאדם נמצא בדירתו, ונאמר: מה דירה דרים בה יחד איש ואשתו — אף סוכה יהיו חייבים בה איש ואשתו יחד, על כן בא "האזרח" כדי למעט את האשה מחיוב זה.

ורבא אמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the donning of phylacteries (Deuteronomy 6:8), which are not worn at night or on Shabbat and Festivals, is also a positive, time-bound mitzva.

And what is a positive mitzva that is not time bound? Examples include the affixing of a mezuza (Deuteronomy 11:20), the construction of a parapet on a roof (Deuteronomy 22:8), returning a lost item (Deuteronomy 22:1–3), and the release of the mother bird from the nest, i.e., the mitzva of sending away a mother bird when one finds it sitting on chicks or eggs (Deuteronomy 22:6–7).

The Gemara asks: But is this an established principle? But there are the mitzvot of eating matza on the first night of Passover (Exodus 23:15), of rejoicing on a Festival (Deuteronomy 16:9–11), and assembly on Sukkot following the Sabbatical Year (Deuteronomy 31:10–13). And each of these is a positive, time-bound mitzva, and yet women are obligated in them. And furthermore, one can raise a difficulty as follows: But there are the mitzvot of Torah study (Deuteronomy 6:7), procreation (Genesis 1:28), and redemption of the firstborn (Exodus 13:12–13), each of which is not a positive, time-bound mitzva, and yet women are exempt from them.

Rabbi Yoḥanan says: One does not learn practical halakhot from general statements, i.e., when a general statement appears in a mishna and uses the term: All, it is not to be understood as an all-inclusive statement without exceptions. This is the case even in a place where it says: Except, to exclude a specific matter.

A proof for this is as we learned in a mishna (Eiruvin 26b): One can establish a joining of houses in courtyards [eiruv ḥatzerot] and a joining of Shabbat boundaries [eiruv teḥumin], and similarly, one can merge courtyards to permit carrying in a joint alleyway on Shabbat. This can be done with all types of food except for water and salt. This is stated as a halakha with specific exceptions, and yet one can ask: Is there nothing else that cannot be used for an eiruv? But there are truffles and mushrooms, which also cannot be used for an eiruv, because they do not offer nourishment. Rather, conclude from this that one may not learn from general statements, even in a place where it says: Except.

§ The Gemara turns to the sources of this principle. From where do we derive that women are exempt from positive, time-bound mitzvot? It is derived by juxtaposition from the mitzva of phylacteries: Just as women are exempt from donning phylacteries, so too, women are exempt from all positive, time-bound mitzvot. And the exemption of women from donning phylacteries is derived from their exemption from Torah study: Just as women are exempt from Torah study, as derived from Deuteronomy 11:19, so too women are exempt from donning phylacteries, as the two issues are juxtaposed in the Torah (Deuteronomy 6:7–8).

The Gemara asks: And let us say the opposite and juxtapose phylacteries to mezuza, which is also mentioned in that passage. Mezuza is a mitzva in which women are also obligated. Based on this comparison, women would be obligated in phylacteries as well. The Gemara answers: Phylacteries are juxtaposed to Torah study in both the first paragraph and in the second paragraph of Shema, whereas phylacteries are not juxtaposed to mezuza in the second paragraph. It is therefore preferable to compare phylacteries to Torah study.

The Gemara says: But if so, let us juxtapose mezuza to Torah study and say that women are also exempt from the obligation of a mezuza. The Gemara rejects this suggestion: This could not enter your mind, as it is written with regard to the mitzva of mezuza: “That your days may be multiplied” (Deuteronomy 11:21). Can it be said that men need life but women do not need life? Since the reward for the performance of the mitzva of mezuza is extended life, this mitzva applies to women as well.

The Gemara further asks: But there is the mitzva of residing in a sukka, which is a positive, time-bound mitzva, as it is written: “In sukkot you shall reside seven days” (Leviticus 23:42), referring to seven specific days of the year. Nevertheless, the reason women are exempt from this mitzva is that the Merciful One writes in the continuation of the verse: “All the homeborn in Israel shall reside in sukkot.” The definite article “the” is an exclusion, and serves to exclude the women from the obligation to reside in a sukka. It may be derived from here that if that was not so, women would be obligated. This indicates that women do not receive a blanket exemption from every positive, time-bound mitzva.

Abaye said: In the case of residing in a sukka a special verse was necessary to exempt women, as otherwise it might enter your mind to say that since it is written: “In sukkot you shall reside,” this means that you should reside as you dwell in your permanent home: Just as a man and his wife live together in a residence, so too, a man and his wife are obligated to reside together in a sukka.

And Rava said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דקתני מעקה ואבדה ושלוח הקן. קשה לן הא חייבי לאוין נינהו ובין שהזמן גרמא ובין שלא הזמן גרמא חייבות שאם תאמר לימדך שאף עשה שבהן חייבות לומר שאם עברו עליהם עברו על לאו ועשה אי הכי בשביתת ימים טובים מ"ל דחייבן בעשה שבהן (ס"א דלא מחייבן) וא"ל דה"ק אפילו היכא דליכא לאו מחייבן בעשה דתרתי מילי נינהו (א"נ) אבדה משכחת לה כגון שנטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגוזלה שאינו עובר אלא משום השב תשיבם כדאיתא בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ו ע"א) דכיון דתרתי מילי נינהו אי לאו משום שאין הזמן גרמא היו נשים פטורות מעשה שבהן. וכן בשלוח הקן משכחת לה כגון שלקח האם על מנת לשלחה ונמלך שלא לשלחה שלא עבר על לאו שבה כיון שעל מנת לשלחה לקחה. ובמעקה נמי י"ל כן שאם בנה בית על מנת שלא לעשות בו מעקה עובר בלאו אבל בנאו על דעת לעשות בו מעקה ולא עשה או שבנאו ונפל אין בו אלא עשה, כך מפורש בתוס'.
ול"נ שעיקר מצותו עשה שאין לאו שבו אלא שיקיים העשה דכתב רחמנא ועשית מעקה תחלה והדר לא תשים דמים בביתך כלומר לא תעכב שלא תעשה מצוה זו ולאו שאין בו מעשה אחר אלא קיום עשה שבו הוא ואלו היו נשים פטורות מעשה היו פטורות אף מלאו שאין הלאו אלא קיום העשה אבל בשאר מצות עשה שיש בהם לאו ועשה חייבות הן בשניהן כדאמרינן בשבת דף כ"ד ע"ב שבתון עשה הוא ולא אתי עשה ודחי עשה ולא תעשה ואיש ואשה שוין בדבר זה:

תמיהא מילתא ל"ל לחיובינהו בהו מהאי טעמא תיפוק ליה דאית בכל חד מינייהו לא תעשה ונשים חייבות בכל לא תעשה באבידה כתיב לא תוכל להתעלם ובמעקה כתיב לא תשים דמים בביתך ובשלוח הקן כתיב לא תקח האם על הבנים:

תירצו בתוספות דאיצטרך דזימנין דלית בהו לא תעשה ומשכחת לה באבדה כשנטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ואחר יאוש נמלך עליה שלא להחזירה דהשתא ליכא לאו דלא תוכל להתעלם כדאיתא בפרק אלו מציאות ואיכא משום השב תשיבם ומשכחת לה במעקה שבנה ביתו על דעת לעשות לה מעקה ואח"כ נמלך שלא לעשות בו מעקה ואיכא עשה דועשית וליכא לאו דלא תשים דמים בביתך ובשלוח הקן נמי משכחת לה כשנטל האם על דעת לשלח' ונמלך שלא לשלח' דאיכא עשה דשלח תשלח וליכא לאו דלא תקח האם על הבנים ובכי האי גוונא דליכא לא תעשה ואיכא עשה איצטרך לחיוביה נשים בהו משום דהוו מצות עשה שלא הזמן גרמא ונכון היא. ורבינו הגדול ז"ל תירץ דבהני אע"ג דאיתנהו לא תעשה אין העיקר אלא בעשה שבהם ולא אתי לא תעשה אלא לקיומיה לעשה דבמעקה כתיב ועשית מעקה לגגך ובו הרצון והכוונה ואחר כך ולא תשים דמים בביתך כלומר לא תעכב מלעשות מצוה זו וכן בשלוח הקן לא תקח האם לעצמך רק שלח תשלח וכיון דעשה היא עיקר אלו היו נשים פטורות מן העשה היו פטורות מלאו שבו שאין הלאו אלא קיום עשה שבו וגם זה נכון:

הא דחשבינן תפילין מצוות עשה שהזמן גרמא דאפילו למאן דאמר מצוותן בלילה הא איכא שבתות דמים טובים שאין נוהגין בהן:

הא דאמרינן האזרח להוציא את הנשים כבר פרישנא בדוכתיה דכל היכא דלישנא בלא ה"א משמע מיעוטא אתי ה"א לרבות וכל היכא דבלא ה"א משמע ריבוייא אתי ה"א למעט כי הכא דאזרח משמע אפילו נשים אתי ה"א למעט וכן כתבו בתוס'. ודכותה בפ"ק דמגילה גבי מזובו דוק ותשכח וכיוצא בו בפרק מרובה:

כבר ביארנו במצות עשה שלא הזמן גרמא שהנשים חייבות ונמנו בכללן מעקה ואבידה ושלוח הקן:

ולענין ביאור מיהא יש שואלים והלא אף מצד אחר אתה יכול לחייבם שהרי כל אחת מאלו יש בהם לאו מעקה לא תשים דמים שלוח הקן לא תקח האם על הבנים אבידה לא תוכל להתעלם אלא שאפשר לפרשם בדרך שאין שם לאו שלא נאמר במעקה לא תשים דמים אלא בבונה מתחלה ולא עשה מעקה אבל אם עשה מעקה ונפל אין כאן לאו ומעמיד סלם רעוע שבאו עליה מתורת ולא תשים דמים בביתך שמא פירושו שמעמידו מתחלתו רעוע ואם אתה בא לפרשה אף כשקבעו חשוב ונתישן ונעשה רעוע איפשר שמדברי סופרים הוא וקרא אסמכתא בעלמא ומעתה בנה מעקה ונפל אין כאן אלא עשה של ועשית מעקה ושלוח הקן כגון שלקח על מנת לשלח שאין כאן לאו אלא עשה של שלח תשלח וכן באבידה שכבר הכניסה לביתו על דעת השבה ואין כאן עוד לאו אלא עשה של השב תשיבם:

ערובי חצרות אין מערבין אותן אלא בפת כמו שהתבאר במקומו אבל עירובי תחומין ושתופי מבואות בכל דבר הראוי או למזון עצמו או ללפת בו את המזון ומתוך כך אין מערבין במים ולא במלח אלא אם כן ערבן זה בזה לטבל בו וכן אין מערבין בכמהין ופטריות וכן הרבה כיוצא באלו שאין מערבין בהם כמו שביארנו הכל במקומו ומה שפירשוה גדולי הרבנים בערובי חצרות דרך פירוש אמרוה ולא דרך פסק:

גמרא ותפילין. אע"ג דקי"ל בהקומץ רבה דלילה זמן תפילין והלכה ואין מורים כן מ"מ הוי זמן גרמא לפי שאינן נוהגות בשבתות וי"ט כדאי' בפ' בתרא דעירו':

וציצית אר"ת דהיינו כר"ש בפ' התכלת דסבר לילה לאו זמן ציצית הוא ופוטר נשים מציצית והלכתא כוותיה וסתמא דתלמודא בפ' במה מדליקין כוותיה דמפ' טעמיה דסדין פטורה מן הציצית גזירה משום כסות לילה והיינו דוקא לר"ש והוה מצי למימר טעמא גזירה שמא יקרע כסותו בתוך ג' ויתפרנו דהוי אליבא דכ"ע אלא לא חשש כיון דהלכתא כר"ש וכן בפ"ב דברכות דבמערב' אין אומרים פ' ציצית בלילה ומסיק דקא' אביי אנן מתחילינן מדמתחלי' במערבא וכיון דמתחלי' גמרי'. עוד אמרי בפ"ק דסוכה י"א.) רב עמרם חסידא רמא תכלתא לפרזמא דאינשי ביתיה [* מיהו רש"י פי' שם דסבר כמ"ד לילה זמן ציצית וע' תוס' שם אי"ק ס"ט| משמע דכ"ע לא עבדי כן. תי' היכי חשיבא ציצית מ"ע שהזמן גרמא למ"ד ציצית חובת טלית הוא כיון דכלי קופסא חייבים בציצית א"כ כסות יום חייבת וכסות לילה פטורה וצריך להטיל ציצית לכל כסות יום אפי' יתעטף בו בלילה וכסות לילה פטור אפי' יתעטף בו ביום ומ"ד נמי חובת גבר' הוא ק' דאמרי' וראיתם אותו פרט לכסות לילה משמע דכסות לילה פטורה אפילו כשלובשה ביום (וא"ת) וגבי כסות יום חייבת כשלובשה בלילה ואין הזמן גורם לחייב האדם ביום יותר מבלילה ויש לומר דאפילו הכי כיון דלבישת יום גורם החיוב חשיב שפיר הזמן גרמא וילפי' שפיר מתפילין לפטור נשים אע"ג דלא הוו ממש כעין תפילין ולא ידענא מהיכא יש לו לר' סברא זו שחיוב הציצית תלוי במה שהכסות מיוחד ליום אי משום דדרשי' אותו פרט לכסות לילה נר' דה"פ לכסות שאתה לובשו בלילה דלא הוי בכלל וראיתם אותו ונקט כסות לילה לישנא דקרא נקט כסותך אשר תכסה בה אבל כשמתעטף ביום אפי' בכסות המיוחד ללילה חייב למ"ד חובת גברא הוא:

מעקה ושילוח הקן ואבידה תי' דבכל הני כתי' לאו במעקה כתי' לא תשים דמים בביתך אע"ג דמוקמי לה במגדל כלב רע או למעמיד סולם רעוע דהיינו שימה בידים מ"מ פשטי' דקר' קאי אמעקא והכי דריש לה בספרי ועשית זו מ"ע ולא תשים דמים בביתך זו מצות לא תעשה ובשילוח הקן כתיב לא תקח האם על הבנים ובאבידה כתיב לא תוכל להתעלם ונר' דלא שייך לא תשים דמים אלא כשבונים תחילה בית על דעת שלא לעשות מעקה דאכי תבנה בית חדש קאי שלא יבנהו לדעת כן לשום דמים בביתו אבל אם היה דעתו לעשות מעקה ולאחר שבנאו נמלך או שעשה מעקה ונפל אין בו אלא עשה שילוח הקן נמי משכחת לה כגון שנטלה ע"מ לשלחה דליכא אלא עשה כדאי' בפ' בתרא דחולין. ואבידה נמי משכחת לה כדאי' בפ' אלו מציאות (כ"ו) (עולה) [שניטלה] לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם. וא"ת כיון דמחוייב בהשבה איכא לאו דלא תגזול אע"ג דלא אתא לידיה באיסורא מידי דהוה אכובש שכר שכיר דבריש איזהו נשך וי"ל דלא שייך לא תגזול מאחר שנתייאש:

נברי בעו חיי נשי לא בעו חיי ומה"ט אין שייך לדרוש במזוזה בניכם ולא בנותיכם כמו שאנו דורשים בתלמוד וא"ת בתלמוד כתיב גמי כי היא חייך ואורך ימיך י"ל דלא משמע ליה נתינת טעם כ"כ כמו למען ירבו ימיכם וא"ת והא למען ירבו ימיכם קאי נמי את"ת דדרשי' מיניה בפ' במה מדליקין דבעון ביטול תורה בנים מתים כשהם קטנים וי"ל דמ"מ בתלמוד תורה נשים פטורות דכתיב ביה בהדייא בניכם ולא בנותיכם אבל מזוזה דלא אתי אלא מהיקשא דת"ת אהני מה שעיקרו כתיב במזוזה למען ירבו ימיכם לאפוקי מהקישא:

האזרח להוציא את הנשים בסוף הישן מסיק דהלכתא הכי וקר' לדרשא אחרינא:

חוץ אע"ג דתני חוץ מדבר פלוני אפ"ה אין למדין דאיכא טפי (דתני) [דדינא] הכי. ובפרק בכל מערבין חוץ מן המים ומן המלח ומותיב ר' יוחנן ותו ליכא והא איכא כמהין ופטריות:

בפרש"י בד"ה ונקיש מזוזה לת"ת כדאיתקש בפרשה שניה כו' עכ"ל דליכא למימר מדשני בפרשה ראשונה להפסיק ביניהם בתפילין אשמועינן דלא להקיש לת"ת דהא בפרשה ראשונה א"נ נקיש מזוזה לתפילין דסמיך ליה נילף מזוזה לפטור כמו תפילין ולא נקט ת"ת דסמיך ליה בפרשה שניה אלא משום דתפילין גופייהו מת"ת קאתי וק"ל:

שם בד"ה האזרח להוציא את הנשים ברייתא היא כו' עכ"ל יש לדקדק אמאי לא קאמר דכל מ"ע שהזמן גרמא גמרינן מסוכה דפטר בה נשים מדכתיב האזרח דהא סוכה קתני לה הכא ברישא דברייתא מקמי דנקט תפילין ולא הוה ב' כתובים לגבי תפילין דהא איצטריך סוכה לפטור דלא נילף ט"ו ט"ו ממצה ויש ליישב דחדא מתרתי או מתלתא נקט דה"ה דהמ"ל דגמרינן לה מראיה כדלקמן וכה"ג כתבו התוס' לקמן דנקט כל מצות עשה שלא הזמן גרמא גמרינן ממורא והוה מצי למינקט מזוזה דנקט לה בברייתא ומורא לא נקט בברייתא כלל ועי"ל הכא דנקט תלמודא טפי תפילין משום למאי דמסיק דלמידין מב' כתובים אלא דגמרינן מתפילין דכל התורה הוקשה ליה מדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ודו"ק:

תוס' בד"ה תפילין כו' למ"ד ציצית חובת טלית היא כיון דכלי קופסא כו' עכ"ל משמע להו מ"ד נמי ציצית חובת טלית היא מצי סבר נמי כר"ש דלילה לאו זמן ציצית הוא והיינו כמ"ש לקמן דכלי יום חייבין אפילו בקופסא וק"ל:

בד"ה גברא בעי חיי כו' אין סברא לומר דנחייבו נשים בת"ת משום סברא דגברי כו' כיון דאשכחן מיעוטא כו' עכ"ל ובהכי ניחא דלעיל גבי מורא בעי קרא דתיראו לרבות נשים ולא נימא דתיפוק ליה משום דכתיב גבי כבוד יאריכון ימיך וכי גברא בעי חיי כו' דהתם נמי כתיב מיעוטא דאיש דמפקי ליה נמי מהך סברא דגברי כו' ולכך בעי קרא דתיראו לרבות נשים אבל אין לחלק בין כיבוד למורא מדקאמר התם בסיפא דהתם מה ת"ל איש איש סיפק בידו לעשות דההוא בכיבוד שייך ולא במורא וכמ"ש לעיל לדברי התוספות והרא"ם ודו"ק:

תוס' בד"ה תפילין וציצית כו' מדמתחלי במערבא כו'. נ"ב פי' בא"י התחילו לומר פסוק ראשון של ויאמר ולא היו גומרין פרשת ציצית ואמר אביי אנו מתחילין הפסוק ראשון כו' וכיון שהתחלנו נראה לנו לבני בבל שעון הוא להפסיק הפרשה:

רש"י ד"ה וכן שמחה. כדכתיב ושמחת בחגך כו'. עמש"כ בסוכה (כז ב). ועתה אחזה דגי' ושמחת אתה וביתך עיקר מדאמר אביי לקמן אשה בעלה משמחה. ואי קאי אקרא דושמחת בחגך הל"ל אביה משמחה דאשה בעלת איש מאן דכר שמה אבל אי קאי אקרא דושמחת אתה וביתך ניחא דאשה נקראת בית:

רש"י ד"ה מה ת"ת נשים פטורות. דכתיב לבניך ולא לבנותיך. לעיל (כט ב) מפיק לה מן את בניכם ולא בנותיכם. וכן הרגיש בזה הגרי"פ בתד"ה גברא:

תד"ה ותפילין. ותימה כו' כיון דכלי קופסא חייבין בציצית כו' דבין ביום ובין בלילה כו'. לא הבנתי יפה הא דפסיקא להו למ"ד דחובת טלית הוא לחיובי' גם בלילה טפי מדלמ"ד דח"ג הוא:

תד"ה בכל. פי' בקונטרס בין ע"ח ובין ע"ת. לפנינו כאן ליתא בפרש"י ע"ת רק בעירובין פי' כן. ונ"ל דכאן הוא השמטת המעתיק. דכ"מ מהא דפי' לקמי' שבמקום כו' ושביתתו דלשון זה אינו נופל אלא על תחומין:

תוס' ד"ה מעקה וכו' כשיהיה לאשה לקיים מצות עשה. נ"ב שחייבת בה כגון שמחה דח״ה והקהל שגם הוא בח"ה ונזדמן לה מצוה שלא הזמן גרמא כגון מעקה וכו':

תוס' ד"ה גברי בעי וכו' ונחייבי נשים במזוזה. נ"ב וי״ל לענ"ד אה"נ נשים מחייבי נמי בת"ת במצות דידיה מיהת דהוי נמי חיי לגברייהו ולא מעטינהו קרא משאר ת"ת של מצות שאינן חייבות אלא דבמשנה דסוטה משמע קצת דרבנן דס"ל כאילו למדה תפלות אפי' בלמוד מצות דידהו וצ"ע ביו"ד סי' רמ"ו:

תוס' ד"ה מעקה בסה"ד הלאו אלים. עיין חולין קמא ע"א תד"ה ל"צ:

ת"ר איזהו מצות עשה שהז"ג סוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין. הא דנקיט להו בהאי סידרא אף ע"ג דתפילין קדימי בקרא ועוד דכולהו מתפילין הוא דיליף לבר מסוכה נראה לי לפרש דכולה בריית' לא זו אף זו קתני לא זו סוכה דכתיב בהדיא האזרח ועוד דאיכא הלכתא לפטור נשים כדאית' פרק הישן אלא אפילו לולב ושופר נמי איכא למילף מסוכה ואף על גב דלמסקנא דהלכתא היא לא גמרינן ק"ו מהלכה וכ"ש דלא ילפינן בנין אב מהלכה כדפרישית בכמה דוכתי מכל מקום כיון דאיכא נמי שני כתובים במצה והקהל הוי ליה שני כתובין ואין מלמדין וא"כ שפיר ילפינן לולב ושופר לפטורא דהא דמיין לגמרי למצה והקהל שאינן נוהגין אלא בזמן קבוע בשעתו בלבד ודכוותיה ממעט משא"כ ציצית ותפילין דלא דמיין כלל למצה והקהל ולא דמי לשאר מצות עשה שהזה"ג דממעט רחמנא לכולה דפטירי כגון שופר ולולב דמה להנך שאין תדירין שאין נוהגין אלא יום אחד לשנה או שבוע אח' משא"כ ציצית ותפילין שנוהגין בכל ימי השנה לבד משבתו' וי"ט א"כ ליכא למילפינהו מהנך דאיכא למימר דחשיבי מצות עשה שלא הזמן גרמא דהא פירכא גמורה הוי קמל"ן דאפ"ה ציצית ותפילין נמי מיקרי מצות עשה שהז"ג ופטירי והיינו מדאיתקוש תפילין לת"ת וילפינן ציצית מתפילין והיינו נמי דמקדים ציצית לתפילין משום דבתפילין ס"ד דחייבין דאיתקש למזוזה קמ"ל דילפינן טפי לתפילין מת"ת כדמסקינן כן נ"ל ובוו הסברא נ"ל ליישב כל הסוגיא שלפנינו על מכונה ודו"ק:

תוספות בד"ה תפילין ומצות כו' ותימא היכא חשיב ציצית מצות עשה שהזה"ג למ"ד ציצית חובת טלית כו' עכ"ל נראה דלא קשיא להו למ"ד ציצית חובת טלית א"כ מ"ט דמ"ד נשים פטורות מציצית משום דאיכא למימר דיליף לה מדכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ודרשינן במנחות כיון שנתחייב במצוה זו חייב בכולן ומוקמינן התם כרבי שמעון דנשים פטורות מציצית א"כ מהאי דרשא גופא שמעינן מיהא דנשים פטורות מציצית אף אי חשוב מ"ע שלא הזה"ג דאל"כ הא איכא נשים דחייבות בציצית ולא נתחייבו בכל המצות אע"ג דפטורות אלא עיקר קושייתם הכא למ"ד דחובת טלית היא א"כ אמאי קרי לה בברייתא דהכא מ"ע שהז"ג ובהא מילתא דחובת טלית או חובת גברא לא אשכחן דפליגי בה תנאי כן נ"ל בכוונת התוספות מיהו לולי דבריהם היה נ"ל דודאי פלוגת' דתנאי היא דהא בהא תליין דר"ש דפוטר בנשים ומסיים בה מפני שמצות עשה שהז"ג היא ודאי סבר דחובת גברא היא וה"ל מ"ע שהז"ג מכלל דרבנן דמחייבין לנשים בציצית ע"כ היינו משום דס"ל חובת טלית היא וה"ל מ"ע שלא הז"ג ועדיין צ"ע בסוגיא דהתם ואין להאריך כאן כיון דבלא"ה קשיא להו להתוס' אף למ"ד חובת גברא הוא:

בד"ה מעקה כו' תימא לר"י בכל הני כתיב לאו כו' ואור"י דבכולהו משכח בהו עשה בלא לאו כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נראה לי דבלא"ה איכא נפקותא אי שייך בנשים הנך מצות עשה לענין דמצוה בה יותר מבשלוחה כן נ"ל:

בא"ד אך הקשה הר"ר יוסף מא"י על פירוש זה א"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה כו' אשה שאינה חייבת בעשה די"ט דהוי זמן גרמא וכי תוכל להדליק בשמן שריפה כו' עד סוף הדיבור. לכאורה קושיא אלימתא היא דהא עיקר מצות הדלקת הנר בשבת איירי בנשים כדאית' התם בפרק במה מדליקין והיאך קפסיק ותני אין מדליקין בשמן שריפה מיהו שמעתי מקשין דהא לפ"ז במ"ע דשמן שריפה נמי אין הנשים חייבין דה"ל נמי מ"ע שהז"ג דהא אין שורפין קדשים בלילה וא"כ לא מקשה הר"ר יוסף מא"י מידי ולענ"ד דלאו מילתא היא דהא דאין שורפין קדשים בלילה דילפינן מנותר היינו דוקא בקדשים ממש והא ודאי דמתניתין דאין מדליקין בשמן שריפה לא איירי בשמן הקדש דבלא"ה אסור לאתהנויי מיניה להדלקת הנר אלא עושה מדורה בפ"ע אע"כ דבשמן של תרומה שנטמאת איירי כדאיתא שם בגמר' להדיא וא"כ בתרומה ע"כ לא שייך לומר אין שורפין בלילה דנהי דמסקינן התם כשם שמצוה לשרוף קדשים כן מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת מ"מ הא מסקינן דאמרה תורה בשעת ביעורה תיהני מינה והיינו להדלקה וא"כ עיקר מצותה בלילה ואדרבא אסור לשורפה ולהדליקה ביום דצריך לבערה דוקא דרך הנאתן והיינו בלילה דשרגא בטיהרא מאי מהני וכבר הארכתי בזה בחידושי במסכת שבת במקומו בשיטה עמוקה והבאתי לשון הירושלמי דאיירי בהכי מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה ומשני כיון שנטמאת כמי שעבר זמנה ושורפין אף בלילה והוא דלא כתלמודא דידן בפרק הערל וכאן אין להאריך נמצא דלפ"ז צדקו מיהא דברי רבינו יוסף מא"י. אלא השתא דאתינן להכי יש ליישב ג"כ שיטת היש מפרשים שכתבו התוספות כאן דודאי קושיית הר"ר יוסף מא"י היינו משום דפשיטא ליה דשריפת שמן של תרומה שנטמאת היא מצות עשה דאורייתא מדקאמרינן בפרק במה מדליקין כשם שמצוה לשרוף קדשים כך מצוה לשרוף תרומה אמנם כן לפירש"י שם לא הוי אלא מצוה דרבנן והתוספות שם נסתפקו בזה וא"כ צדקו דברי היש מפרשים דס"ל דבתרומה הוי מ"ע דרבנן ומש"ה נמי אין מדליקין והא דשקלי' וטרינן התם בפרק במה מדליקין אהאי מתניתין מנא לן דאין שורפין קדשים בי"ט ניתי עשה ונידחי ל"ת לאו אתרומה קאי אלא אעיקר מילתא דשריפת קדשים ממש כן העליתי שם בחידושי שבת בתכלית האריכות בעזה"י וכאן אין להאריך יותר ודוק היטב כי נכון הוא:

גמרא וכללא הוא הרי מצה כו' והא דלא משני דקתני איזהו למעוטי כדמשני הש"ס כה"ג טובא בס"פ האומר לקמן דף ס"ז ע"ש אלא דהכא אמתניתין קאי דכללא קתני ופרטא לא קתני ועוד דבסיפא בכללא דל"ת קתני במתניתין חוץ מבל תשחית א"כ מדלא קתני נמי ברישא חוץ ממצה שמחה והקהל משמע דדוקא קתני ומקשה שפיר והשתא אתי נמי שפיר הא דמשני רבי יוחנן אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ ולכאורה לשון מיותר הוא ולמאי דפרישית א"ש כיון דאף במקום שנא' חוץ לאו כלל גמור הוא כ"ש דלא שייך למידק מדלא קתני חוץ כנ"ל:

שם פיסקא ומצות עשה שהז"ג נשים פטורות מנא לן. משמע דאי לאו ילפותא דפטורין ה"א דחייבין ואיכא למידק דהא לענין מצות לא תעשה דחייבים איצטריך לקמן קראי דהושוו לכל העונשים שבתורה ואם כן ממילא דבעשה דליכא קראי ממילא הוי פטורין אף במ"ע שלא הז"ג אי לאו דגלי קראי דחייבים במורא ות"ת ה"ל שני כתובים וא"כ ממילא דלית לן למילף מ"ע שהז"ג נמי לחיוב דהא ודאי איכא למיפרך דבמה שאין הז"ג שייך לחיוב יותר שנוהגין בכל זמן כדמשמע בכולה שמעתין ול"ל דעיקר הקושיא מ"ע מנ"ל דפטורים היינו דנילף ממצה והקהל לחיובא דא"כ ה"ל לשנויי מעיקרא דה"ל מצה והקהל שני כתובים. והנלע"ד ליישב ראשון ראשון דאדרבא מדאיצטריך חיובא לענין עונשין דל"ת ליכא למילף דפטורים נמי מעשה דאפשר דלענין חיוב עונשין ודאי צריך קרא טפי דאל"כ ה"א דנשים לאו בת עונשין נינהו כדאשכחן להדיא דדרשינן כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל דלנשים יאמר בלשון רכה ולאנשים דברים שקשין כגידים והיינו עונשין כמו שפירש רש"י להדיא בפירוש החומש משא"כ לענין מ"ע דלא שייך עונשין לעולם דהושוו לאנשים וא"כ מקשה שפיר מנלן דפטורים והשתא לא אסיק אדעתיה הא מילתא דמצה והקהל ה"ל ב' כתובים ולא אסיק אדעתיה נמי ילפותא דת"ת ומורא ובסמוך אבאר בדרך אחר יותר נכון ודו"ק:

שם גמר מתפילין ותפילין גמר לה מת"ת. ויש לדקדק דאמאי קאמר דכל מ"ע שהז"ג לא ילפינן אלא מתפילין ותפילין גופא לא ידעינן אלא מהקישא דת"ת ואהא נמי מקשינן ונקיש למזוזה ואמאי לא קאמר מעיקרא דילפינן כל התורה מסוכה דכתיב האזרח כדמקשה בסמוך והרי סוכה מיהו בהא איכא למימר דסמוך אמסקנא דפרק הישן דהאזרח אסמכתא בעלמא היא ואתא לרבויי גרים והא דנשים פטורות מסוכה לא ידעינן מקרא אלא מהלכה למשה מסיני וא"כ תו ליכא למילף שאר מ"ע מסוכה בבנין אב דהא קייל"ן אין למידין ק"ו מן הלכה א"כ כ"ש דלא ילפינן בנין אב מהלכה. אבל אכתי קשה יותר דה"ל למימר מעיקרא דילפינן כל מ"ע שהז"ג דפטירי מראייה דכתיב בהדיא כל זכורך. אמנם למאי דפרישית סוגיין אתי שפיר דלא מצינן למילף מראייה וסוכה לפטורא אלא הנך דדמיין להן שאין נוהגין אלא בזמן הקבוע משנה לשנה משא"כ הנך שנוהגין בכל יום לבד משבת וי"ט או שאין נוהגין בלילות כבימים כגון ציצית ותפילין והרבה כיוצא באלו ודאי ליכא למילף מסוכה וראייה דמה להנך דאין תדירין מצותן דפירכא גמורה היא דבכה"ג פריך הש"ס טובא ומש"ה איצטריך לאתויי ילפותא דתפילין דגמרינן להו מת"ת והשתא שפיר ילפינן לכולהו מ"ע שהז"ג מתפילין דהנך דדמיין לה שנוהגין משנה לשנה לבד מלילות או שבת וי"ט ילפינן בבנין אב ומכ"ש אותן שנוהגין רק מזמן לזמן דילפינן בק"ו גמור ובהכי נתיישב גם כן הא דאיצטריך לילפותא דתפילין אף למאי דמסקינן דמצה והקהל הוו שני כתובים ולא ילפינן מהכא לחיובא בכולהו מ"ע שהז"ג משום דלא מהני שני כתובין לומר דאין מלמדים אלא למעט הנך דכוותייהו שנוהגין מזמן לזמן דומיא דמצה והקהל משא"כ תפילין גופא ודכוותיהן לא ממעטינן מהנן שני כתובים ואיצטריכו ילפותא אחריתא כנ"ל ואף דלפ"ז לקמן דקאמר אי כתב ראייה ולא כתב תפילין ה"א איתקש תפילין למזוזה בלא"ה ה"מ למימר דלא שייך למילף תפילין מראייה דתפילין תדירין ומצויין יותר אלא דניחא למימר טפי קושטא דמילתא דאי לאו הקישא דתפילין לת"ת ה"א דהתורה מחייבתן בתפילין להדיא מהקישא דמזוזה ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

שם ונקיש תפילין למזוזה. לכאורה הקושיא היא דלחומרא מקשינן אלא דא"א לומר כן דאי לחיובא לא איצטריך הקישא דמזווה דבלא"ה מהיכא תיתי דפטירי אע"כ דעיקר הקושיא דסוף סוף לא שייך לומר כן דאיתקש לת"ת כיון דבהאי לישנא גופא איתקש נמי למזווה וכיוצא בזה כתבו התוספות בפרק כל שעה דף כ"ב בד"ה ואימא כמים הניסכין ע"ש במהרש"א ובחידושינו:

שם תפילין לת"ת איתקיש בין בפרש' ראשונה בין בפרש' שנייה תפילין למזוזה לא איתקיש אלא בפ' שנייה. והא דשני קרא באמת צ"ל דהקישא דתפילין למזוזה נמי איצטריך למילתא אחריתי ולענ"ד היינו לענין דבעינן כתיבה תמה בתפילין וכתב ב"י דילפינן מדכתיב וכתבתם ודרשינן כתיבה תמה והאי במזוזה הוא דכתיב אע"כ משום דאיתקוש למזוזה. אלא דלפ"ז יש לדקדק בהא דמסקינן במנחות דמזוזה צריכה שירטוט ותפילין אינם צריכים שירטוט ואמאי הא איתקשו להדדי ואין היקש למחצה מיהו בלא"ה נמי קשה הא דתפילין א"צ שירטוט הא בסתם נמי צריך שירטוט אע"כ דשירטוט הכי גמירי לה או דכולה מילתא דשירטוט לא הוי אלא מדרבנן והקילו בתפילין לפי שהן מכוסין והכי משמע בפוסקים ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון) דף לד גמרא תפילין לת"ת איתקיש בפרשה ראשונה ובפרשה שנייה תפילין למזוזה לא איתקיש אלא בפרשה שנייה. וכתבתי דהא דשני קרא באמת בפרשה שנייה היינו לאקושי תפילין למזוזה לענין דבעי כתיבה תמה דלא כתיב אלא במזוזה. אלא דלפ"ז קשיא לי אהא דקיי"ל דמזוזה צריכה שירטוט ותפילין א"צ שירטוט כדאיתא במנחות ואמאי הא קיי"ל אין היקש למחצה. וע"כ צ"ל דכולה מילתא דשירטזט הילכתא גמירא ליה בהי צריך ובהי לא צריך:

שם בתוספות ד"ה גברי בעו חיי כו' מיהו אין סברא לומר דנחייבו נשים בת"ת כו' כדקאמר לעיל והודעתם לבניך כו' עכ"ל. לכאורה הלשון מגומגם במה שכתבו דאין סברא לומר ובפשיטות ה"ל לפרש דע"כ פטורים מדכתיב לבניך ולא לבנותיך ועוד מה שכתבו דמוהודעתם לבניך דרשינן ולא לבנותיך לא אשכחן הכי בגמרא דלעיל דרשינן מולמדתם את בניכם ולא בנותיכם ומוהודעתם לבניך דרשינן לחיובא דבני בנים או שכל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו עד סוף כל הדורות לכך נלע"ד ליישב חדא מגו חדא דודאי עיקר הילפותא הוא מולמדתם את בניכם ולא בנותיכם והתוספות אגב שיטפייהו איחלף להו האי קרא דוהודעתם לבניך או משום דאי לאו מקרא דוהודעתם לבניך ולבני בניך לא הוי דרשינן ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם אלא לבניכם ולא לבני בניכם כדאי' לעיל ולפ"ז דעיקר הילפותא דנשים פטורות מת"ת לא ידעינן אלא מקרא דולמדתם והתם לא מימעטו בפשטא דקרא בגופייהו אלא לענין דאין הנשים חייבים ללמד את בניהם אלא דדרשינן נמי ולמדתם ולימדתם נמי למילי אחרינא כדלעיל וא"כ דפטורא דגופייהו מת"ת לאו דרשא גמורה הוא שפיר הוה קשיא להו דלא ה"ל למידרש ולמדתם ולימדתם לפטרן נמי מת"ת דגופייהו כיון דאיכא סברא להיפך דאטו גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי ואהא מסקי דאפ"ה אין סברא לומר כן כיון דשייך מיהו לפטורא לגמרי. עי"ל דנהי דוהודעתם לבניך לא מייתי לדרשא דולא בנותיכם מ"מ לבתר דממעטינן להו ללמד מקרא דולמדתם את בניכם ממילא מישתמע נמי דפטירי לגמרי כפשטא דקרא דוהודעתם לבניך דמתוקמינן נמי בדדמי לבנים דווקא ולא לבנות ועוד יש ליישב בדרך אחר ואין להאריך:

רש"י ד"ה והאזרח להוציא את הנשים ברייתא היא במסכת סוכה עכ"ל. ונראה בכוונתו משום דלקושטא דמילתא מסקינן בפרק הישן דהאזרח לאו למעוטי נשים אתא אלא לרבות את הגרים ופטורא דנשים ידעינן מהילכתא לכך הוכרח רש"י לפרש דהא דמייתי המקשה דרשא דהאזרח היינו משום דברייתא היא מיהא ואסמכתא בעלמא כדמסקינן התם אלא דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר והרי סוכה דאי ס"ד דבכולהו מ"ע שהז"ג פטירי מתפילין א"כ הילכתא למה לי:

ותפילין. וקסבר לילה לאו זמן תפילין אי נמי שבת ויו''ט לאו זמן תפילין הילכך כיון דאיכא שעתא דלא מיחייב בה זמן גרמא הוא: אבידה. השבת אבידה: וכללא הוא. בתמיה וכי כלל קצוב הוא דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות: והרי אכילת מצה. ליל ראשון שהוא חובה כדכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות וזמן גרם לה בט''ו בניסן ונשים חייבות כדאמר בפסחים (דף מג:) נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ונשים איתנהו בבל תאכל חמץ דמצות לא תעשה היא: וכן שמחה. ברגל כדכתיב (דברים טז) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך: תלמוד תורה. דאמרן לעיל (דף כט:) נשים פטורות וכן פדיון הבן כדלעיל בפירקין (שם.): ופריה ורביה. אמרינן ביבמות (דף סה:) האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה ויליף לה מן וכבשוה איש דרכו לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש וכל דלא קרינן ביה וכבשוה לא קרינן ביה פרו ורבו: אין למדין מן הכללות. כל היכא דתני כלל כי האי גוונא כל מצות עשה וכו' וכל מצות לא תעשה הכל חייבין בראיה אין למדין מהם דאיכא בהו דלאו דוקא ואפילו מקום שנאמר בו חוץ דאיכא למימר מדאפיק האי דאפיק ש''מ דוקא הוא ולא שייר מידי אפ''ה אין למדין: בכל מערבין. עירובי חצירות: ומשתתפין. שיתופי מבואות: חוץ מן המים ומן המלח. דמידי דזיין בעינן והני לא זייני שבמקום מזונותיו של אדם חשובה דירתו ושביתתו: והאיכא כמהין ופטריות. מיני אוכלין הם וקים להו לרבנן דלא זייני: גמירי מתפילין. במה מצינו בתפילין שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות אף כל וכו' ולקמן פריך אדיליף מתפילין לפטור נילף ממצה והקהל לחיוב: גמירי מתלמוד תורה. דאיתקוש להדדי ושננתם לבניך (דברים ו) וכתיב בתריה וקשרתם לאות: מה תלמוד תורה נשים פטורות. דכתיב לבניך ולא לבנותיך אף תפילין נשים פטורות: ונקיש תפילין למזוזה. לחייב הנשים דהא כתיב בתריה וכתבתם על מזוזות ונימא מה מזוזה נשים חייבות כדלקמן אף תפילין נשים חייבות ומשנינן תפילין לת''ת איתקוש בין בפרשה ראשונה כדפרישית לעיל בין בפרשה שניה והיו לטוטפות בין עיניכם וסמיך ליה ולמדתם אותם את בניכם: תפילין למזוזה לא איתקיש בשניה. שתלמוד תורה מפסיק ביניהם: ונקיש מזוזה לתלמוד תורה. כדאיתקש בפרשה שניה דסמיך ליה וכתבתם ונימא נשים פטורות: לא ס''ד. לפטור נשים מדתלה מתן שכרה בריבוי ימים ונשי נמי בעי חיי: האזרח להוציא את הנשים. ברייתא היא במסכת סוכה:

ותפילין וציצית. אע''ג דקיימא לן בהקומץ רבה (מנחות דף לו:) דלילה זמן תפילין והלכה ואין מורין כן מ''מ שפיר הוי מצות עשה שהזמן גרמא שהרי אין נוהגין בשבתות ובי''ט כדדרשינן בפרק המוצא תפילין (עירובין דף צו.) לפי שאין צריכין אות דשבת גופא איקרי אות כדכתיב כי אות היא וציצית דחשבינן הכא מצות עשה שהזמן גרמא אומר ר''י דהיינו כרבי שמעון דבפרק התכלת (מנחות דף מג.) דסבר לילה לאו זמן ציצית הוא ופוטר נשים כדאיתא התם וכן הלכה דהא בפרק במה מדליקין (שבת דף כה:) מפרש טעמא דסדין פטורה מן הציצית גזירה משום כסות לילה והיינו טעמא לרבי שמעון דוקא ועוד קאמר בפ''ב דברכות (דף יד:) דבמערבא אין אומרים פרשת ציצית בלילה ומסיק נמי אביי אנן מתחילינן מדמתחלי במערבא וכיון דמתחילינן גמרינן ותימה היכי חשיב ציצית מ''ע שהזמן גרמא למ''ד (מנחות דף מא.) ציצית חובת טלית היא כיון דכלי קופסא חייבין בציצית והתם ליכא זמן גרמא כלל דבין ביום בין בלילה חייבין ואפילו למ''ד (שם) ציצית חובת גברא הוא קשה דכמו דכסות לילה פטורה כשהוא לובשה ביום ה''נ כסות יום חייבת כשלובש בלילה דהכי אמרינן בירושלמי כסות יום שלבשה בלילה חייבת בציצית וא''כ היכי חשיב לה זמן גרמא כיון שחייבת בין ביום ובין בלילה ואומר ר''י כיון שחיובו תלי במה שהזמן גרם לבישתה ביום יש לה ליחשב זמן גרמא שזמן לבישתה גורם החיוב: מעקה אבידה ושילוח הקן. תימה לרבי בכל הני כתיב לאו במעקה כתיב (דברים כב) לא תשים דמים בביתך אע''ג דמוקמינן ליה (בב''ק דף טו:) למגדל כלב רע וסולם רעוע דהיינו שימה בידים מ''מ אתי נמי למעקה דהא דרשי בסיפרי ועשית זו מצות עשה לא תשים דמים זו מצות לא תעשה ובאבידה נמי כתיב (דברים כב) לא תוכל להתעלם ובשלוח הקן כתיב (שם) לא תקח האם על הבנים וא''כ איך יהיו נשים פטורות אפילו הם זמן גרמא והא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ואומר ר''י דבכולהו משכחת בהו עשה בלא לאו ובמעקה אין שייך לא תשים דמים אלא בבונה בית מתחילה על מנת שלא לעשות מעקה אבל אם היה בדעתו לעשות מעקה ולאחר שבנאו נמלך או שעשה ונפל אין שם אלא עשה דועשית מעקה ואז נשים פטורות ובאבידה נמי משכחת לה עשה בלא לאו כגון שנטלה על מנת להחזירה וכגון שנטלה. אחר יאוש דהשתא לית בה לאו דלא תוכל להתעלם וגם ליכא לאו דלא תגזול נמי ואח''כ נמלך שלא להחזירה דהשתא אינו עובר אלא משום השב תשיבם ושלוח הקן נמי כגון שלקח האם על מנת לשלח ואח''כ נמלך ולא שלחה דהשתא ליכא לאו כי אם עשה דשלח תשלח וי''מ דמ''מ איכא נפקותא כשיהיה לאשה לקיים מצות עשה דאי הוה אמינא דנשים פטורות מעשה דלאו הזמן גרמא כמו כן יהיו פטורות מן הלאוין דאיכא למימר דאתי עשה ודחי ל''ת אבל כשהן חייבות בעשה דלאו הזמן גרמא אז לא יבא עשה אחר וידחנו דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה אך הקשה הר''ר יוסף מארץ ישראל על פירוש זה א''כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו''ט (שבת דף כה.) משום די''ט עשה ולא תעשה ושריפת קדשים אינה אלא עשה אשה שאינה חייבת בעשה די''ט דהוי זמן גרמא וכי תוכל להדליק בשמן שריפה בי''ט וכ''ת אין הכי נמי אמאי לא לישתמיט תנא דלא אמר לך אלא מאי אית לך למימר דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה אף הכא הלאו אלים: בכל מערבין פי' בקונטרס בין עירובי חצירות בין עירובי תחומין ולא נהירא דהא בעירובי חצירות בעינן פת לכך נראה בכל מערבין עירובי תחומין דוקא: גברא בעי חיי נשי לא בעי חיי. אע''ג דהאי קרא דרשינן בפ' במה מדליקין (שבת דף לב:) גבי ביטול תורה בעון ביטול תורה בנים קטנים מתים מ''מ לא הוי כי אם אסמכתא בעלמא והא דכתיב כי היא חייך דמשמע אשה נמי חייבת בת''ת מהאי טעמא גברא בעי חיי י''ל דקרא לא קאי אתלמוד תורה אלא אקיום מצות כלומר התורה מלמדת לך מצות שהם חייך ועוד יש לומר דאין ה''נ דהאי קרא קאי בין אתלמוד תורה כדאמר התם ובין אמזוזה כדאמר הכא מיהו אין סברא לומר דנחייבו נשים בתלמוד תורה משום סברא דגברי בעי חיי וכו' כיון דאשכחן מיעוטא גבייהו כדאמר לעיל והודעתם לבניך ולא לבנותיך אבל מזוזה דליכא מיעוטא כלל אלא משום דרוצה להקיש מזוזה לתלמוד תורה רוצה לפטור נשים יש סברא לומר דאתי סברא דגברא בעי חיי ומפקא מהיקישא ומחייבי נשים במזוזה:

דף לד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד