קידושין ז ע"א

דף ז - א

אמר רבא:

[א] אשה שאמרה לאיש: תן מנה לפלוני [לא לי עצמי]  ואקדש אני לך באותו מנה.

והלך האיש, ונתן מנה לאותו פלוני, ואמר לה לאשה: התקדשי לי במנה שנתתי לפלוני על פי בקשתך ליתן לו, ולהתקדש לי בכך - הרי זו מקודשת, אף על פי שהיא עצמה לא קיבלה דבר.

ואפשרות מעשה קנין של קידושין בצורה הזאת, נלמדת מדין ערב.

כמו שמצאנו בתורה, שערב משתעבד למלוה לפרוע את חוב הלוה, אף על פי שהוא עצמו לא קיבל דבר, כך מתקדשת האשה לאיש במעות שהוא נתן לאיש אחר בציוויה, כמו שהיא מתקדשת כאשר שהוא נותן לה עצמה את המעות.

שהרי ערב, וכי לאו, האם לא, אף על גב דלא מטי הנאה לידיה, שלא הגיעה הנאת המעות לידיו, אלא לידי הלווה, בכל זאת קא משעביד נפשיה, יכול הוא לשעבד את עצמו למלוה, בלי קבלת הנאה, אלא רק בכך שהמלוה נתן את המעות ללוה, על פי בקשתו ^[164] -

האי איתתא נמי, כך גם אשה זו, אף על גב דלא מטי, שלא הגיעה הנאה של המעות לידה, בכל זאת קא משעבדה, ומקניא את נפשה לבעלה, בכך שהבעל נתן את המעות לאדם אחר, על פי בקשתה. ^[165] [ב] אדם ששלח את חבירו לקדש לו אשה, והוציא השליח מעות מכיסו, ואמר השליח לאשה: הילך מנה שלי, והתקדשי בו לפלוני המשלח - הרי זו מקודשת למשלח, אף על פי שכסף הקידושין ניתן לה מכיסו של השליח, ולא מבעלה. ^[166]

ודבר זה נלמד מדין עבד כנעני.

כמו ששנינו להלן [כב ב] שעבד כנעני קונה את עצמו [יוצא לחרות] בכסף, על ידי שאחרים נותנים לבעלים כסף דמי פדיונו, ובכך הוא קונה את עצמו ויוצא לחרות.

שהרי עבד כנעני, וכי לאו, האם לא, אף על גב דלא קא חסר העבד מממונו ולא מידי [כלום], בכל זאת קא קני נפשיה, קנה את עצמו בממון שנתנו אחרים בעבורו.

אם כן, האי גברא נמי, גם איש זה המקדש את האשה, אף על גב דלא קא חסר מממונו ולא מידי [כלום], בכל זאת קא קני להאי איתתא, קונה את האשה הזאת, בממון שאחרים נתנו לה עבור קידושיה לו.

[ג] אשה שאמרה לאיש: תן מנה לפלוני מכספך, ואקדש אני לו [לפלוני המקבל את המנה], באותו מנה שתתן לו בגלל בקשתי ^[167] -

הרי זו מקודשת.

אף על פי שיש כאן שני חסרונות: א. האשה לא קבלה דבר. ב. המקדש לא נחסר כלום.

ודבר זה נלמד מדין שניהם, מצירוף שני הדינים הללו, דין ערב ודין עבד כנעני - א. בענין החסרון הראשון, שהאשה לא קיבלה דבר, נלמד מערב שאין בכך חסרון -

שהרי ערב, לאו, האם לא, אף על גב דלא קא מטי [מגיעה] הנאה לידיה, בכל זאת קא משעבד נפשיה בכך שהמלוה נתן את מעותיו לללוה על פי בקשתו.

ואם כן האי איתתא נמי, גם אשה זו, אף על גב דלא קא מטי, שלא מגיעה הנאה לידה, בכל זאת קא מקניא נפשה במעות שנתנו לבעלה לפי בקשתה.

ושמא תאמר: מי דמי!? וכי זה דומה לדין ערב? הרי ערב, האי דקא קני ליה, אותו אדם שקונה שיעבוד על הערב [המלוה], קא חסר ממונא, התחסר ממונו בכך שנתנו ללוה על פי בקשת הערב, ולכן השתעבד לו הערב.

אך האי גברא, שאמרה האשה לתת לו ממון ותתקדש לו, רק קא קני לה להאי איתתא, הרי אדם זה קונה את האשה הזאת, ולא קא חסר, ולא מידי! שהוא לא נחסר כלום, וכיצד זה תיקנה לו האשה, אחרי שהוא לא הוציא כל ממון מצידו?

תשובתך -

ב. עבד כנעני יוכיח, דלא קא חסר ממונא, ובכל זאת קא קני נפשיה, קונה הוא את עצמו על ידי שנתנו אחרים ממון עבורו. ומכאן אתה למד, שאף המקדש אשה, יכול הוא לקנותה, על אף שהוא עצמו לא נחסר ממון כלל, אלא אחרים נתנו ממון עבורו.

ושמא תאמר: מי דמי, וכי דומה הבעל המקדש בלי נתינת ממון לעבד כנעני הקונה עצמו ללא נתינת ממון מצידו?!

הרי התם, בעבד כנעני, האי דקא מקני - קא קני!

האדון, המקנה את העבד לעצמו, קונה [מקבל] בשכרו את כסף פדיונו [אם כי הכסף מגיע לידו מאנשים אחרים עבור שחרור העבד, ולא מהעבד עצמו].

אך הכא, כאן, הרי האשה היא המקנה עצמה והבעל הוא הקונה אותה, ואם אומרת האשה לאדם אחר: תן מנה לפלוני, ואקדש אני לו - האי איתתא, אשה זו קא מקניא נפשה, ולא קא קניא ולא מידי!

האשה הזאת, המקנה את עצמה לבעל באופן שכזה, אינה קונה [מקבלת] עבור הקנאתה דבר!

ומנין לנו שאף באופן שכזה מועיל קנין כסף?

תשובתך -

ערב יוכיח שאף על גב דלא קא מטי, שלא מגיעה הנאה לידיה [אלא ליד הלוה], בכל זאת משעבד את נפשיה.

וכיוצא בזה אשה, גם אם אינה מקבלת דבר עבור הקנאתה לבעלה, יכולה היא להתקדש לו בכסף שנתנו לו אחרים על פי בקשתה.

ועתה ממשיכה ומביאה הגמרא ספק של רבא באופן אחר של נתינת כסף קידושין, מה דינו:

בעי [שאל] רבא: אשה שנתנה כסף לאיש, ואמרה לו: הילך מנה, ואקדש אני לך.

והאיש קיבל מידיה את המנה, ואמר לה "התקדשי לי בכך" - מהו? הדין בזה?

אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא: מקודשת.

והבין רב אשי, שטעם הדבר הוא, משום קנין "אגב".

כלומר, אגב שהאיש קונה את המנה מיד האשה, הרי הוא קונה עמו גם את האשה עצמה. ^[168]

וכעין ששנינו להלן [כו א], שמטלטלין נקנים אגב הקרקעות. דהיינו, אדם שרוצה לקנות מחבירו קרקע ומטלטלין, יכול הוא לעשות מעשה קנין בקרקע, ואגב כך נקנים לו גם המטלטלין בלי שיעשה במטלטלים כל קנין [וכפי שיובא בגמרא בסמוך].

אמר ליה רב אשי למר זוטרא: לדבריך שאמרת בשם רב פפא, שאשה שנותנת לאיש כסף, ואומרת לו "הילך מנה, ואקדש אני לך" מקודשת, אם כן יש להקשות -

הרי קנין האדם הוקש לקנין הקרקע, שנאמר לגבי קנין העבדים [ויקרא כה]: "והתנחלתם אותם [את העבדים הכנענים] לרשת אחוזה [כאחוזת קרקע] ". ומכאן יש ללמוד שדין האדם כדין הקרקע. ^[169]

ואם כן, נמצא לדבריך, שכאשר האיש קונה את האשה [שדינה כמקרקעין] אגב קנינו בכסף שמקבל ממנה [שדינו כמטלטלים] -

הוה ליה, הרי מעשה קנינו הוא, כמו נכסים שיש להם אחריות, ^[170] קרקע, הנקנין עם, אגב, באמצעות קנין הנעשה בנכסים שאין להם אחריות [מטלטלין].

דהיינו, שאגב הקנין הנעשה בכסף, שהוא דבר המיטלטל, נקנית הקרקע.

וקשה: והרי אנן, איפכא תנן!

הרי אנו שונים [להלן כו א], להיפך:

דתנן: נכסים שאין להם אחריות [מטלטלים] - נקנין עם אגב נכסים שיש להם אחריות [מקרקעים], על ידי קנית הקרקע בקנין כסף, בשטר, ובחזקה.

ומשמע ממשנה זאת, שדוקא מטלטלין נקנים אגב הקרקע, ואילו הקרקע אינה נקנית אגב המטלטלין.

ואם כן, האיך יתכן שהאשה [שדינה הוא כקרקע], נקנית אגב המנה [שהוא מטלטלין]?

אמר ליה מר זוטרא תירוץ:

מי סברת, האם אתה סבור שמדובר כאן בכגון דהאשה אמרה ליה לאיש "קנה אותי "אגב" קנית המנה"?

אין הדבר כן!

אלא הכא [כאן] באדם חשוב, שאינו רגיל לקבל מתנות, עסקינן.

שהאשה רוצה להתקדש לו, ויש לה הנאה מכך שהוא התרצה לקבל ממנה מתנה. ואותה הנאה שוה לה פרוטה, מפני שהיא היתה מסכימה לתת לאדם פרוטה כדי שיפציר בו [באדם החשוב] לקבל ממנה מתנה.

דבההיא הנאה דקא מקבל האדם החשוב מתנה מינה, ממנה - גמרה, הסכימה האשה בדעתה, ומקניא ליה נפשה. מקנה היא בזאת את עצמה אליו מדין קנין "כסף" [כיון שאותה הנאה הבאה לה ממנו בקבלת מתנתה חשובה אצלה שוה פרוטה, והרי היא כאילו נתן לה כסף בקידושיה].

והגמרא חוזרת ודנה בדברי רבא, הלומד מערב ומעבד כנעני לגבי קידושי אשה - איתמר נמי משמיה דרבא: וכן הדין לענין ממונא.

והיינו, שלמדים מדין השתעבדות הערב בהלואה, ומדין שיחרור עבד כנעני בכסף על ידי אחרים, לגבי קנין כסף בקרקע -

א. המוכר שדה לחבירו, ואמר לו: "תן כסף לפלוני ושדי מכורה לך בו", הרי אף על פי שהמוכר לא קיבל את הכסף, בכל זאת השדה נקנית לקונה מדין "ערב".

[כמו שהערב מתחייב ממון למלוה, אף על פי שהכסף שנתן המלוה מגיע ליד הלוה, ולא לידיו].

ב. האומר לחבירו: "הילך מנה שלי, ותהיה שדך מכורה לפלוני", הרי אף על פי שהקונה לא שילם את הכסף, בכל זאת קנה את השדה מדין "עבד כנעני".

[כעבד כנעני שיוצא לחרות על ידי שאחרים פודים אותו מכספם, והוא עצמו לא שילם מאומה].

ג. האומר לחבירו: "תן מנה לפלוני ותקנה לו שדי באותו מנה", קונה מדין שניהם.

[שהרי יש כאן שני חסרונות: א. המוכר לא קיבל כלום. ב. הקונה לא שילם מכספו כלום. ולפיכך למדים מדין שניהם]. ^[171]

והגמרא מבארת מדוע הוצרך רבא להשמיענו את הדינים הללו גם בענין קידושין וגם בענין ממון: ואמרינן: וצריכא, הוצרך רבא להשמיע זאת בשני המקומות:

משום דאי אשמועינן, שאילו היה משמיענו רבא רק לענין קידושין, היה אפשר לומר שהקניינים הללו מועילים רק בקידושין משום דהא איתתא, ניחא לה בכל דהו. מפני שאשה מסכימה להתקדש בכל קנין שהוא, ואפילו בקבלת טובת הנאה בלבד. ^[172]

וכדאמר ריש לקיש:

דאמר ריש לקיש: טב למיתב טן דו, מלמיתב ארמלו. טוב לה לאשה לשבת בצוותא עם בעל כל שהוא, כדי שיהיו שני גופים יחד, מאשר לשבת בודדה כאלמנה. ואף על פי שאין הבעל טוב בעיניה, בכל זאת היא מתרצה בקידושיו, כדי שהיא לא תהיה בודדה.

והיות שנוח לאשה להתקדש כדי שלא תהיה בודדה, אפילו לאדם שאינו טוב בעיניה, כמו כן יש לומר, שמטעם זה היא מוכנה להקנות עצמה לבעלה אפילו בטובת הנאה בלבד, ואף על פי שאינה מקבלת ממון גמור בקידושיה.

אבל לענין ממונא - אימא לא. הייתי אומר, שאי אפשר לקנות קרקע בלא נתינת כסף גמור מהקונה למוכר.

ולפיכך הוצרך רבא להשמיענו את דבריו לענין ממונא.

ואי אשמועינן רק לענין ממונא בלבד, היה אפשר לומר שדין ערב ועבד כנעני מועילים רק בקנין ממון, משום דאיתיהיב, שניתן הממון למחילה. דהיינו, אדם רשאי למחול על ממון המגיע לו [ולפיכך המוכר יכול להתרצות לקנין גם אם אינו מקבל מהקונה ממון, אלא הוא ניתן כדין ערב או כדין עבד כנעני].

אבל לענין קידושין, אימא, הייתי אומר שדיני ערב ועבד כנעני לא מועילים בהם, אלא צריך הבעל לתת כסף קידושין לאשה. ^[173]

לפיכך צריכא.

היה רבא צריך להשמיענו את דבריו בשני המקומות [גם בקידושין וגם בממון].

ועתה הגמרא מביאה מימרא נוספת של רבא, הדנה בלשון קידושין. ובהמשך, רבא מסתפק בענין כסף קידושין:

אמר רבא: האומר לאשה: התקדשי לי לחציי - הרי זו מקודשת.

אבל האומר לאשה: חצייך מקודשת לי - אינה מקודשת.

[ולהלן יתבאר מה אמר רבא, ומה הוא טעמו].

אמר ליה אביי לרבא יש לתמוה על דבריך: מאי שנא, הרי במה שונה ומיוחד האומר "חצייך מקודשת לי", שאמרת דאינה מקודשת, הרי זה משום שבענין קידושין "כי יקח איש אשה" אמר רחמנא [דברים כב], ומשמע שאפשר לקדש רק אשה שלימה, ולא חצי אשה!

אם כן, הכי נמי, גם האומר "התקדשי לי לחציי", לא ראוי שקידושיו יהיו קידושין, שהרי "כי יקח איש", אמר רחמנא, ולא "כי יקח חצי איש אשה"! שהרי אם מקדש אשה לחציו, משמעות הדברים היא כי רק חצי ממנו קידש אותה.

ומדוע אמרת שאם אומר אדם "התקדשי לי לחציי", הרי זו מקודשת?

אמר ליה רבא: הכי השתא!? מהו הדמיון בין שני הדברים:

שהרי אדם האומר לאשה "חצייך מקודשת לי", התכוין בכך להתיר לה להנשא לאדם נוסף זולתו. והרי זה כאילו חציה שלו וחציה של אחר.

וכיוצא בזה האומר "התקדשי לי לחציי", התכוין שתהא לו רשות לישא אשה נוספת. והרי זה כאילו חציו שלה, וחציו של אשה אחרת.

וכל מקום שאפשר לפרש את דבריו באופן שלא התכוין לחצי הגוף ממש, אנו מפרשים כן, ואם כן -

התם, שם, באומר "חצייך מקודשת לי", אי אפשר לפרש שכוונתו היתה לקדש את כולה, ובכל זאת להתיר לה להנשא לאדם נוסף, שהרי איתתא לבי תרי - לא חזיא.

אשה אינה יכולה להנשא לשני גברים. ובהכרח, שהתכוין לקדש את חצי גוף האשה בלבד, ולהשאיר את חציה לאחר.

ואי אפשר לעשות כך, כי "אשה" אמר הכתוב, ולא חצי אשה!

אלא, אבל באומר "התקדשי לי לחציי", אפשר לפרש את דבריו באופן שלא התכוין לחצי גופו ממש.

שהרי גברא - מי לא חזי לבי תרי? וכי איש אינו יכול לישא שתי נשים?!

וכיון שמותר לו לאדם לישא שתי נשים יש לומר שהכי קאמר לה, כך התכוין לומר לה לאשה:

אמנם את מקודשת לכל גופי, אלא דאי בעינא למינסב אחריתי, נסיבנא. שאם ארצה לישא אשה אחרת, אשא אותה.

[וכינה זאת בדרך מליצה, כאילו היא מקודשת לחציו בלבד].

ומאחר שקידש את האשה לכל גופו, לפיכך קידושיו קידושין.

ומקשה מר זוטרא על מה שאמר רבא באומר "חצייך מקודשת לי", שאינה מקודשת:

אמר ליה, הקשה מר זוטרא בריה דרב מרי קושיא לרבינא:

אמנם לא יתכן שחצי גוף האשה יהיה מקודש, שהרי נאמר "אשה", ולא חצי אשה. אבל מאחר שהמקדש אמר לאשה "חצייך מקודשת", בלשון הקדש, ^[174] אם כן -

וניפשטו לה קידושי בכולה! יתפשטו הקידושין שעשה בחצי האשה בכל גוף האשה, כדין המקדיש חצי בהמה לקרבן, שהקדושה מתפשטת בכל גוף הבהמה, ונעשית כולה קרבן -

שהרי מי לא תניא, האם לא כך שנינו - האומר על רגל בהמה: רגלה של בהמה זו, תהא קדושה בקדושת עולה - תהא, תעשה בכך הבהמה כולה קדושה בקדושת קרבן עולה!

וכיוצא בה ראוי לומר גם במקדש חצי אשה, שהיא מקודשת כולה, מפני שהקידושין שעשה בחצייה, מתפשטים בכולה, כהתפשטות הקדשו בחצי בהמה בכל הבהמה!

ומדוע אמר רבא שאינה מקודשת? ^[175]

ושמא תתרץ, שרבא סובר כי אף המקדיש חצי בהמה אין כולה מקודשת, שהרי הברייתא במסכת תמורה [יא ב] מביאה דעת החולקים, הסוברים שהאומר "רגלה של בהמה זו עולה", אין כולה עולה! ^[176]

אי אפשר לומר כן.

שהרי אפילו למאן דאמר שהאומר "רגלה של זו עולה" אין כולה עולה, הני מילי, הדברים אמורים דוקא היכא [היכן] דמקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו, כמו רגל, שאף אם יטול את אותו האבר הבהמה לא תמות.

אבל המקדיש דבר שהנשמה תלויה בו [כגון המקדיש את לב הבהמה, או את חצי גוף הבהמה, שאם יטלוהו מן הבהמה היא תמות] - לדברי הכל הויא כולה עולה!

וכיוצא בזה במי שאומר לאשה "חצייך מקודשת לי", הרי קידש אותה בדבר שהנשמה תלויה בו [שאם יטלו מהאשה חצי מגופה, היא תמות], וראוי שיפשטו קידושיו בכולה, לדברי הכל!

ואם כן חוזרת הקושיא: מדוע אמר רבא באומר "חצייך מקודשת לי", שאינה מקודשת!?

וענה רבינא למר זוטרא בריה דרב מרי:

מי דמי!? וכי יש לדמות את קידושי אשה להקדש, ולומר, כשם שהקדש בחצי בהמה מתפשט בכל גוף הבהמה, כך קידושין בחצי אשה פושטים בכל האשה?

והרי יש לחלק ביניהם:

התם, במקדיש חצי בהמה, אין מי שיעכב את הקדשו מלהתפשט, שהרי בהמה היא, והיא שייכת לו, ואין בכחה לעכב בידו מלעשות בה כל דבר.

אבל הכא, במקדש חצי אשה, הרי לאשה יש דעת אחרת, והיא חשובה כמותו, ובכחה להתנגד לקידושיה אליו [שהרי אם אין רצונה להתקדש לו, אין קידושיו קידושין].

וכיון שקידש את חציה, ולא התרצה האשה אלא לכך שחציה בלבד יתקדש לו, אין בכח דיבורו לקנות את כולה, נגד רצונה. ^[177]

ורבינא מוכיח שכאשר יש "דעת אחרת" אין כח בדיבורו להתפשט מעבר למה שהקדיש:

הא לא דמיא, קידושי חצי אשה, אינם דומים למקדיש חצי בהמתו, אלא להא דאמר רבי יוחנן [להלן], שמוכח מדבריו [של רבי יוחנן] שבהמה של שני שותפין, שאחד מהם הקדיש את חלקו, אין ההקדש מתפשט על חלק חברו, ואין הבהמה קדושה אלא בחציה בלבד.

וטעם הדבר, מפני שחציה השני של הבהמה שייך לדעת אחרת [לשותף השני], וזה מונע את ההקדש מלהתפשט בכולה.

וכיוצא בזה המקדש חצי אשה, מאחר והאשה היא דעה אחרת, שיש לה זכות להתנגד לקידושין, לפיכך אין הקידושין פושטים בכולה.

והגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן כלשונם:

בהמה שהוקדשה לקרבן, ואירע שהיא נדחתה [נפסלה] שעה אחת מלהקרב על המזבח, חל בה דין "דיחוי" מהקרבה. ולכן, אפילו אם אחר כך היא נעשית ראויה להקרבה, היא נשארת דחויה לעולם, ונפסלה להקרבה לעולם.

וכך אמר רבי יוחנן: בהמה של שני שותפין, שהקדיש שותף אחד את חציה השייך לו, ולאחר מכן חזר ולקחה, קנה את חציה השייך לשותף השני, והקדישה שנית, כדי שכל הבהמה תהיה קדושה -

א. הרי זו קדושה כולה.

ב. ולמרות שהבהמה כולה קדושה עתה, בכל זאת היא אינה קריבה על המזבח. כי בשעה שהקדיש את חציה הראשון, לא היתה הבהמה ראויה להקרב, שהרי חציה היה אז חולין. והואיל והקדושה שחלה בבהמה בתחילה היתה בגדר "קדושה דחויה" [שהיא דחויה אז מלהקרב על המזבח], חל בבהמה דין "דיחוי".

כי מאחר והקדושה היתה דחויה שעה אחת מלהקרב, הרי היא דחויה לעולם. ^[178]

ומה תקנתה? - שתמכר, ויקנה אחרת בדמיה, ^[179] ויקריב אותה.

ג. ועושה תמורה. אם אמר על בהמה אחרת "הרי זו תמורתה", חלו בה דיני תמורה. ^[180] דהיינו, הבהמה הראשונה עומדת בקדושתה, והבהמה השניה נעשית קדושה אף היא [ונקראת "תמורה"]. ^[181]

ותמורתה - הרי היא כיוצא בה! שאף היא אינה ראויה להקרבה, כי הואיל וקדושתה באה מכח המרתה בקדושה דחויה, אף הקדושה שחלה בתמורה היא "קדושה דחויה", על כל דיניה.

עד כאן דברי רבי יוחנן.

ומתוך דברי רבי יוחנן למדנו, שמתחילה, כשהקדיש השותף האחד את חלקו, לא התפשטה הקדושה בכל הבהמה, אלא חציה בלבד קדוש.

וטעם הדבר: מפני שחצי הבהמה השני שייך לדעת אחרת [דהיינו לשותף השני]. ומכאן אתב למד, כי כאשר יש דעת אחרת שבידה להתנגד לכך, אין הקדושה מתפשטת [ולפיכך אף האומר לאשה "חצייך מקודשת לי", אין הקידושין מתפשטים בכולה, מפני שבכחה להתנגד לכך].

ואגב שהגמרא הביאה את המימרא של רבי יוחנן, היא מביאה את הדינים שיש ללמוד מדבריו:

ואמרינן: שמע מינה תלת. יש לנו ללמוד מהמימרא של רבי יוחנן שלשה חידושים:

א"כ הוו להו נכסים שיש להם אחריות נקנים עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן. קשיא לי' והא תרוויהו נכסים שאין להם אחריות נינהו דהא קי"ל עבדא כמטלטלי דמי ועוד דקאמר איפכ' תנן דמשמע דאיפכא ניחא והתני' במס' ב"ק דף י"ב ע"א דאפי' למ"ד עבדא כמקרקעי דמי לא מקני מטלטלי אגבי' ואפי' למ"ד עבדא כמטלטלי דמי לא מקני אגב ארעא דשאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי ושאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי ואפשר דהכא כיון דמ"מ לא אפשר דתקנו אשה באגב דמעות לא דק אי מטלטלי היא או לא וה"ק ליה אי שייך הכא דין אגב כלל איפכא הני דאיפכ' תנן ולאו למימר' דאיפכא הוי ניחא אלא אלומי אלים למילתיה לאפכא לגמרי ולאו דוקא תדע דבת ישראל היא וישראל לא איתקיש לקרקעו' ועבדים כנענים הוא דאיתקיש לקרקע למקצת הדברים אלא ודאי לאו למימר דשייך הכא אגב כלל דאי איתמר איפכא נמי לא ניחא:

הכא באדם חשוב וכו'. תמהני ללוי דאמר קונין בכליו של מקנה ומפרשים בב"מ ד' מ"ז ע"א משום דבההיא הנאה דקא מקבל מניה גמר ומקנה ליה ולא בעינן אדם חשוב הכא אמאי בעי אדם חשוב. איכא למימר קדושין שאני שאינה מקנה עצמה בהנאה פורתא אבל התם אעפ"י שאין בו שוה פרוטה קונין ועוד דהתם שנהגו בכך שויוה רבנן כאדם חשוב.
ותמיה לי לרב נמי דאמר קונין בכליו של לוקח ולא בשל מקנה באדם חשוב אמאי אין קונין בכליו של מקנה ונימא בההיא הנאה דמקבל מיניה גמר ומקנה ליה ל"ק דההיא הנאה גופא דמים היא ומעות אינם קונות במטלטלין לפיכך לא תקינו חליפין סודר אף בקרקעות אלא בכליו של קונה ועוד כיון דסתם [חליפין] מתנה על מנת להחזיר היא אינה מתנה של הנאה שיקנה באותה הנאה:

וכן לענין ממונא. פרש"י ז"ל כתב אתלת מימרי דרבא ולא כתב אהילך מנה ותקנה שדי לך באדם חשוב ושמא סובר הוא שלא קנה שאין אדם מקנה שדהו לאדם חשוב בשכר קבלת מתנה ממנו ולא אמרו כן אלא בקדושי אשה שהיא רוצה בנשואי אדם חשוב ויש בה ב' הנאות ואפשר משום דבההיא בעיא רבא לא פשטה פי' כן אבל בדין הוא שכל שקונה באשה קונה בקרקע.
ור"ח ז"ל (כתב) כתבה אהילך מנה ויקנו לך נכסי ואמר דההיא הנאה מחשבה ככלי דיהביה הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותן נכסים. ולפי זה אף המטלטלין קנה בה ואיני רואה בזו השמועה זכר לכלי וחליפין אלא למעות וכסף שקונין באשה ובקרקע, ולא ידעתי למה השמיט ר' הגדול דבר זה ולא כתבו בהל':

הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני. ופירש רש"י והוא שעשאו שליח אלא שהמעות שלו. לומר שאם לא עשאו שליח אינה מקודשת ואפילו נתרצה לבסוף, משום דבשעת קדושין מיהא לא מיקניא, דהא איהו לא שויא שליח ודלמא לא נתרצה מעיקרא בהכי. והא דאמרינן לקמן בפרק האיש מקדש (קידושין מה, ב) ודלמא ארצויי ארצי קמיה מעיקרא וגלה דעתיה דניחא ליה, בהא קאמר, וכן פירש רש"י שם. ור"ח כתב קבלנו מרבותינו ז"ל לא שנא כי שויה שליח בעדים ולא שנא כי לא שויה, ואפילו ארצויי ארצי קמיה ואזל וקדשה מדיליה מקודשת, ולא משתריא אלא בגט, וכן הלכה. וקרובים דברים אלו לדברי רש"י. והרב בעל העיטור שכתב דאע"ג דלא ארציה אלא בתר דקדשה לה אודעיה לההוא גברא ואירצי בעדים מקודשת, לא נראה דבריו.
ומיהו תמיהא לי למה לן לארצוייה מעיקרא, והלא זכין לאדם שלא בפניו, והכא זכות הוא שתהא אשה זו קנויה לו. ואפשר לי לומר דהכא חובתו היא דשמא באחרת ניחא ליה, וכל כמה דאגיד בהא לא יהבו ליה אחריתי וכדאמרינן בפרק אע"פ (כתובות סד, א) גבי אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם דבין בא ליבם בין בא לחלוץ לא אמרינן ליה זיל נסיב אחריתי, משום דמצי אמר כל כמה דאגידי ביה אחריתי לא יהבו לי. ואם תאמר שאני הכא דאי לא ניחא ליה מגרש לה בעל כרחה, לא היא דאף הוא מפסיד, שצריך ליתן שכר הסופר בגט, ועוד שאתה משיאו שם רע שמגרש את נשיו, ועוד שאתה מטריחו אחת סופר ועדים, ועוד שאתה אוסרו בקרובותיה. כך נראה לי.
והרמב"ם (שם הכ"ב) פירשה לזו כגון שחזר מי שנתקדשה לו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבא לך בגללי ואיני יודע מי דחקו על זה. שהרי אין זה כדין עבד כנעני ממש, אלא בשנתן ראובן ואמר ראובן שתהא מקודשת לשמעון כפירושן של ראשונים ז"ל, וכן כתב הוא ז"ל (שם הכ"א) בתן מנה לפלוני ואתקדש אני לו בשאמר מי שנתקדשה לו הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך. גם זה איני יודע למה, ואדרבה לכאורה משמע דכל כי האי גונא קרוב הוא להיות נתנה היא ואמר הוא, שכתבנו למעלה (ה, ב) שאין בו בית מיחוש לדעת הרב ז"ל בעצמו ולדעת הרב אלפסי, ואי נמי הוי כהילך מנה ואתקדש אני לך דאינה מקודשת אלא באדם חשוב דוקא, ולא עוד אלא דרבא גופיה דאמרה להא מספקא ליה אפילו באדם חשוב וצריך עיון.

אם כן הוו נכסים שיש להן אחריות נקנין עם נכסים שאין להם אחריות. וכתב הרמב"ן נר"ו דהכא לאו בדוקא נקטיה, דהא משמע דאי הוי איפכא כגון שמקנה לו מנה אגבה נקנה, והא ליתא, דאפילו למאן דאמר עבדא כמקרקעי דמי אין קונין מטלטלין אגבו כדאיתא בפרק דבבא קמא (יב, א) דשאני מקרקעין דניידי ממקרקעי דלא נייד, כל שכן למאן דאמר דעבדא כמטלטלי דמי, דתרווייהו מטלטלי נינהו. ועוד דעבדא הוא דהוה כמקרקעין משום דכתיב (ויקרא כה, מו) והתנחלתם אותה. אבל הכא דבת ישראל לא, אלא הכא לרווחא דמלתא קאמר ליה, לומר דאפילו שייך הכא דין אגב, איפכא תנן, ולאו למימרא דבאיפכא ניחא, ר"ל אם יקנה לו מנה אגב האשה שתהיה נקנה, ומסתברא לי דעל כרחין אית לך למימר הכי, דאי לא לדידיה דהוה סבירא ליה דרב פפא מדין אגב קאמר, עדיפא מינה הוי ליה לאקשויי דאין אשה נקנית באגב, דמנא תיתי, דאפילו לכשתמצא לומר דמשדה עפרון ילפינן, דמקשינן אשה לשדה עפרון לכל קניות שבשדה, אפילו הכי באגב ליתא, דקרקע אינה נקנה אגב קרקע, אלא על כרחין רבינא לרווחא דמלתא אקשי ליה הכי. כך נראה לי.

הכא באדם חשבו עסקינן. וכגון שחזר הוא ואמר לה התקדשי לי בהאי הנאה דקא שקילנא מינך מתנה. והקשה הרמב"ן נר"ו ללוי דאמר (ב"מ מז, א) קונין בכליו של מקנה, ומפרשינן טעמא משום דבההיא הנאה דקא מצקבל מתנה מיניה גמר ומקנה, הכא אמאי בעינן אדם חשוב. יש לומר אשה שאני, שאינה מקנה ליה, ואי נמי התם עשו כל אדם כאדם חשוב כיון שדרכן בכך. ואם תאמר ולרב דאמר בכליו של קונה, דבההיא הנאה לא אמרינן באדם חשוב, מיהא ליקני כי הכא, יש לומר כיון דההיא מתנה על מנת להחזיר היא אינה מתנה של הנאה שיקנה באותה הנאה.

איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא. רש"י ז"ל כתב הני תלת מימרי דבקדושין תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך והילך מנה והתקדשי לפלוני ותן מנה לפלוני ואתקדש אני לו, אבל הילך מנה באדם חשוב לא כתב, ושמא לא מפני שאין הדין כן בממון, אלא משום דלרבא לא איפשיטא ליה, והלכך לא אפשר לעיולא בהאי מימרא דרבא. ור"ח ז"ל כתבה אהילך מנה ואקדש אני לך דאמר ליה הילך מנה ויקנו נכסי לך באדם חשוב ואמר דההיא הנאה חשיבא ככלי עליה דיהבה הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותם הנכסים. והלכך לפי דבריו אף במטלטלין קנה. וכתב עליו הרמב"ן נר"ו איני רואה בשמועה זו זכר לכלי וחליפין אלא למעות וכסף שקונין באשה ובקרקע. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו בקושיא זו, דאטו באשה ובקרקע הנאה זו כסף ממש היא הנאה יש כאן כסף אין כאן. אלא כדי לקיים כונת המקנה ודעתו אנו רואין הנאתו כאלו יש לה ממש שיתקיים דעתו עליו, והלכך לגבי אשה שהכסף קונה בה אנו רואין אותו כאלו הוא כסף, וקבלתו היא ומתקדשת בו, ובמטלטלין שאין הכסף קונה בו כאלו הנאתו כלי וקבלו בחליפין, והלכך בין קרקע בין מטלטלין נקנין בכך כדברי ר"ח ואריך.

הכי קאמר אי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא. וכתב הראב"ד ואיש למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש, דהתם ודאי הוי חצי איש כדאיתא בגיטין (מג, א), נראה שהוא ז"ל מפרש דרבא הכי קא מהדר ליה חציך מקודשת לי היינו חצי אשה דקא ממעט רחמנא, דעל כרחין חצי אשה ממש הוא דמקדש, דהא אי אפשר למימר דהכי קאמר לה איבעית להתנסבא לאחריני מנסבת, דאיתתא לבי תרי לא חזיא, אבל איש דכתב רחמנא לא ממעיט התקדשי לחציו. דהא אפשר דהכא קאמר לה אי בעינא למינסב אחריתי נסבינא. ולא מיעט רחמנא אלא מי שהוא חציו איש דהיינו חציו עבד וחציו בר חונין. ותמהני על דברי הרב דאם איתא, כי איבעיא לן התם בפרק השולח מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין מהו, ולא איפשטא, הוי ליה למיפשט מדכתיב איש ולא חצי איש, דאלו להתקדשי לחציו לא אתי, דהא חזיא לכוליה, ואי בעינא נסיבנא אחריתי קאמר כדאמרינן הכא, ואיתא נמי התם והא דאמר רבא התם ראוי ליטול ואין לו, לאו למימרא דפשיטא ליה דלא הוו קדושיו קדושין, אלא דחויי הוא דקא דחי דלא תשמעינא מברייתא דקתני המית מי שחציו וחציו בן חורין נותן חצי כופר ליורשיו. ועוד דביבמות פרק החולץ (יבמות מה, ב) גמרא המחזיר גרושתו משמע דחציו עבד וחציו בן חורין אית ליה קדושין בבת חורין. דאמרינן התם אמר רגב יהודה מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל אותו הולד אין לו תקנה, ואמרינן דכי איתמר דרב יהודה הכי איתמר כגון שבא על אשת איש ונמצא צד חירות שבו משתמש באשה איש, כלומר ומשום כך הולד אין לו תקנה וממש הוי, ואע"ג דאין ממזר אלא מי שיש לו קדושין באחרים כאשת אב, דאין לו בה קדושין ויש לו קדושין באחרת כדמוכח התם. אלמא חציו עבד וחציו בן חורין אית ליה קדושין בבת חורין. ועוד דלדברי הרב ז"ל הוה לן למימר דאשה דקא ממעט רחמנא דומיא דחצי איש ולמעוטי חציה שפחה וחציה בת חורין (קא ממעט) אבל מקדש חצי אשה כון דחזיא ליה כולה מקודשת.
ומסתברא דהכי פירושא על כרחין חציך מקודשת לי משייר בקנינו הוא, דהא אי אפשר לומר דאי בעית להתנסבא לאחריני אתנסבת קאמר לה, דהא איתתא לבי תרי לא חזיא, והכי נמי קאמר התם אתתא לבי תרי לא חזיא, כלומר לאו טעמא דידי, משום דכתיב אשה ולא חצי אשה כדקא סלקא דעתך, אלא משום שיורא דמשייר בקנינו, דליכא למימר דהכי קאמר לה אי בעית לאינסובי מינסבת, דאתתא לבתרי לא חזיא, אבל התקדשי לחציי לאו משייר בקנינו הוא, דהכי קאמר לה אי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא, והיכא דמי חצי איש כגון דמפרש לה לחציו ממש ולא לכולו.
וקשיא לי אשמעתין היכי קאמר אתתא לבי תרי לא חזיא, והא ר' יוחנן אמר בפרק האומר (לקמן קידושין ס, א) אפילו קדושי מאה תופסין בה, והכא נמי הכי קאמר לה אי בעית לאקדושי לאחריני מקודשת. וצריך לי עיון.

התם בהמה הכא איכא דעת אחרת. תמיהא לי הכי נמי כבהמה היא, דהא כיון דאיהי מקבלה קדושי דעתה שיפשטו קדושין בכולה, ומי מעכב, וניחא לי דכיון דאלו בעיא איהי לעכובי מעכבא ואינה מקודשת מכח דבריו בלבד, השתא דבעיא דליפשטו בכולה הוה ליה כמקחת את עצמה. אבל ר"ח נראה שנשמר מקושיא זו, ופירש כיון דשמעה ליה דאמר לה חציך לא גמרה ומקנה נפשה כלל. עד כאן.

ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידי' משתעבד. פי' לאו למימרא דלא מטי ליה שום הנאה דא"כ במאי משתעבד אלא לומר דאע"ג דלא מטי לידיה הנאת מעות שהוציא המלוה ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שו"כ אפ"ה משתעבד בהנאה דמטי ליה במה שהלוה לזה על אמרתו דהנאה בכל דוכתא בכל דכות' חשיב' ככסף כדפרישנ' בכמה דוכתי הכא נמי אע"ג דלא מטי לידה הנאת מנה עצמו מקניא נפשה בההיא הנאה דשויא פרוטה דיהיב מנה לפלוני בדבוריה. מיהו כל מקודש' דאמרינן בשמעתין היינו כשאמר הוא שאמר לה בזו הרי את מקודשת לי באותה הנאה שנתתי מנה לפלונך בדבורך. ולא דמי הא למאי דאמרי' לקמן תנם לאבא ולאביך אינה מקודשת דהתם לא אמרה ואיקדש אני לך וכיון דכן דחויא קא מדחי ליה מה שאין כן בזו:

הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני. פירוש הא מיירי בשאין הנותן שלוחו של מקדש אלא שניתן כסף משלו כדי שתתקדש בו לזה והיינו דאתי עלה מדין עבד כנעני וכיון דכן צריך שאותו פלוני יאמר לה הרי את מקודשת לי בכסף שנתן לך פלוני שתתקדש לי ולא אמרינן הכא אלא דנתינת אחר בשבילו חשיבא כנתינתו:

בעי רבא הילך מנה ואיקדש אני לך מהו אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא מקודשת. פי' קס"ד דמדין אגב אתי עלה דמקניא ליה נפשה אגב זוזי ולהכי אמר ליה רבינא למר זוטרא א"כ הוה להו נכסים שיש להם אחריות נקנים עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן איכא למידק דהא מדקאמר איפכא תנן משמע דאלו הוי איפכא אתיא אתיא שפיר והא ליתא דבהדי' אמרינן בפרק ארבעה אבות נזיקין דאפילו מ"ד עבדא כמקרקעי דמי לא מקנ' מטלטלי אגבו דשאני מקרקעי דניידי מקרקעי דלא ניידי ואפי' למ"ד עבדא כמטלטלי דמי לא מיקני עבד אגבי קרקע דשאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי וכיון שכן אפילו תימא דעבדא כמטלטלי דמי ואשה זו כמטלטלין ומקניא נפשה אגב קרקע גמור לא אהני. ועוד קשיא לן היכי קרי לה אשה זו קרקע דכי אמרינן בעלמא היינו עבדא שהוקשו לקרקעות כדכתיב והתנחלת' כו' אבל ישראל בן חורין מנין לנו שהוקש לקרקעות ועוד קשיא לן דאפילו הוי אגב גמור דקני בעלמא הכא בקדושין לא מהני שלא מצינו אשה מתקדשת באגב דאגב לאו מדין כסף הוא קונה כדי שיקנה כאן כדפירשתי לעיל.
ואיכא למימר דהכא לרווחא דמילתא לא דק הכא טובא דאפי' תימא שתהא אשה נקנית באגב ויהא דינה של אשה כקרקע לא מהני הכא דאנן איפכא תנן ומשום דאידך פירכא דמצי פריך ליה מסברא ולא מפשטי כולי האי נקט הך לומר היאך אתה טועה שהיא משנה מפורשת ואהדר ליה מי סברת דאנא מדין אגב אתינא עליה הא ודאי ליתא אלא הכא ודאי באדם חשיב עסקינן דבההיא הנאה דמקבל מינה מתנה גמורה ומקניא נפשיה פי' דההיא הנאה שויא לה פרוטה ובאותה הנאה הוא מקדשה ואומר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שקבלתי ממך מתנה זו:

איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא פרש"י ז"ל אתלת מימרא דרבא קמאי אבל לא אמימרא רביעא דהילך מנה ואיקדש אני לך. נראה מדבריו דכה"ג בממונא לא קני שאם אמר לו הילך מנה ושדי מכורה לך לא קנה אפילו באדם חשוב שלא אמרו כן אלא בקדושי אשה שהיא רוצה בנשואי אדם חשוב ויש לה שתי הנאות הנאת קבלת המתנה והנאת נשואין אבל בעלמא לאו. ויש סועדין דברין מדאמרי' בפרק הזהב אליבא דרב דהלכתא כוותיה שאין קוניו בחליפין בכליו של מקנה אלא בכליו של קונה ואם איתא אמאי לא קנינן נמי בכליו של מקנה אם הוא אדם חשוב. והא לאו ראיה הוא כלל. חדא דהתם איירינן בסתם אדם שאינו חשוב אי נמי שקונה סתם ולא מפרש בההיא הנאה הא באדם חשוב ומפרש שדי מכורה לך בהנאה שקבלת ממני חליפין אלו ודאי קנה. ותו דהתם דבר שאינו מצוי הוא דמשום דמקבל מיניה חליפין שאין בהם שוה פרוטה במתנה ע"מ להחזיר תהא למוכר הזה הנאה כל כך שיקנה שדהו לזה ותו דהתם בדין קנין חליפין איירי שקונה במטלטלין ואלו באדם חשיב ומפרש בההיא הנאה אין כאן קנין מתורת חליפין כלל אלא מתורת כסף וקונה אפי' בפחות ומטבע דלא עבדין חליפין ואינו קונה במטלטלין ובדין קנין כסף לא איירינן. והגאונים ז"ל כתבו דהא דרבא אכלהו מימרא דלעיל קאי ואפילו אההיא דאדם חשוב וכן עיקר ויש לי ראיה לזה דאי לא קאי אלא אתלת מימרא קמאי מאי אתא רבא למימר דכן הדין לענין ממונא פשיטא דהא אינהו גופייהו מממונא ילפינן להו מדין ערב ומדין עבד כנעני ומדין שניהם אלא ודאי דלא אתא לאשמועינן אלא שאף באידך דאמרינן מסברא ולא ילפינן ממונא איתא נמי לענין ממונא. וקשיא לן ללוי דאמר התם בכלי של מקנה ומפרשינן התם טעמא דידיה דבההיא הנאה דמקבל מתנה מיניה גמר ומקני נפשיה אמאי לא בעי שיהא הקונה אדם חשוב כי הכא. והנכון דהתם לאו למימרא דההוא טעמא הוה עיקר טעמא דמימרא דלוי התם ודאי רב ולוי בדרש' דקרא פליגי אי בועז נתן לגואל אי גואל נתן לבועז ולרווחא דמלתא נקיט ההוא טעמא רבי' נר"ו:

הכי קאמר לה אי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא. פירש ואע"ג דבלאו האי תנאה מצי עביד הכי דקי"ל נושא אדם כמה נשים והוא דיכול למיקם בספוקייהו אפ"ה אתני בהדה הכי משום שלא תהא קובלת עליו וזימנין דאהני ליה תנאה כגון דלא מצי קאי אספוקייהי א"נ באתרא דנהיגי דלא למינסב אלא חדא איתתא כגון אלו הארצות שלנו דמדינא מצי מעכבא עליה שלא לשאת אשה אחרת עליה דכיון שנהגו בכך אדעתא דהכי אינסיבא ליה וכאלו התנו עמו דמי וכן קבלתי ממורי רבינו ז"ל:

תלמוד לומר כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש. פי' והכי קרא מידרש כל רבוי שינתן מקצת לה' ממנו יהיה כלו קדש. ואפילו למ"ד אין כולה עולה ה"מ היכא דאקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו פ' הא דנקיט אפילו למ"ד אין כולה עולה י"ל דלאו למימרא דלמ"ד כולה עולה אתיא ליה שפיר כפשטה דהא איכא למימר דאפילו למ"ד כולה עולה שאני התם דרביי' רחמנא מדכתיב כל אשר יתן ממנו אבל בקידושין מנא תיתי אלא ודאי דהשתא לכ"ע אמרי' דלא פליג ר"מ ואמר אין כולה עולה ולא איצטרך חברוהי לרבייא דקרא אלא משום דאקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו אבל הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו לכ"ע הויא כולה עולה בלא רבוייא דקרא כנ"ל. ומיהו בלאו הכי נמי קשיא ודברים כפשטם דכיון דאשכחן התם האי דינא דפשטה קדושה בכולה אין לנו לומר דהתם בלחוד הוא ונקל בזו אדרבא יש לנו לומר דהתם עבד קרא בנין אב לכל מקום וזו שיט' התלמוד עד שיהיו שני כתובים הבאים כאחד:

מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת. פי' התם בהמה שלו היא ואע"פ שלא הוצי' בלשונו אלא שהקדיש אבר אחד ממנו כיון שהנשמה תלוייה בו הרי היא כאלו הקדישה הכול אבל גבי קדושין אין האשה שלו ואפילו היה דעתו דקדשה כולה כיון שלא הוציא בלשונו אלא חציה לא גמרא היא להקנות לו אלא חציה דכל כי האי גוונא בתר דידה אזלינן הא למה דומה לראובן שהיה דר בביתו של לוי ומכרו לשמעון וכתב לו בסתם ביתי מכירה לך ולוי נכנס לו ערב שלא איבד זכותו שיכול לומר לו אתה לא כתבת אלא שמכרת לי ביתך וזה ביתי היא וכל כיוצא בזה:

הא לא דמיא אלא להא דאמר ר"י בהמה של שני שותפין הקדיש חציה כו' ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחים ולאפוקי ממ"ד אין דיחוי אלא בשחוטין וש"מ יש דיחוי בדמי' וש"מ דחוי מעיקרו הוי דיחוי לאפוקי ממ"ד דאין דיחוי אלא בנראה ונדחה. וש"מ יש דיחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו כגון שמתחל' לא הקדשה אלא לדמיה שהרי חציה חולין שלא היתה ראויה למזבח. והקשו עליו בתוס' אם כן אמאי אמר וש"מ תלת דהא מכיון דאמר יש דיחוי בדמים ממילא שמעינן דדחוי מעיקרא הוי דחוי שאין לך דבר בעולם שבתחלתו הוקדש לדמיו שלא יהא דחוי מעיקרא. ולפי פי' יש דיחוי בדמי' שכל אבר שנדחה מעל גבי הזבח כשם שנדחה היא נדחו דמיו ודייק להו תלמודא מדקתני אינה קריבא לגבי המזבח סתם דמשמע דאין לה תקנה לעולם. ואין זה נכון מדאמרי' בכריתות בפ' המביא אשם תלוי א"ר אלעזר אושעי' מטמ' מקדש עשיר שהפריש קן תחת כבשתו והעני הואיל ונדחה נדחה ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחים וש"מ קדושת דמים מדחה וש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי ואותבינן עלה מדתני המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח ר"ש אומר הוא עצמו יקרב וקשיא דר"ש אדרב אושעיא ופרקי' כי קאמר ר' אושעי' לרבנן פי' דאית להו ב"ח נידחין והא הכא דרבנן כר' אושעיא דאמר יש דיחוי בדמים ואפ"ה קתני ימכר ויביא בדמיה פסח ואין הדמים דחויים ובמסכת פסחים פרק מי שהיה טמא תנן המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמי' פי' ולא פליגא אההיא דכריתות דקתני ויביא בדמיו פסח דההיה דכריתות בשהיה מופלג מן הפסח שהיה שהות בדבר כדי שתרעא קודש הפסח ותסתאב ולהכי קתני התם קודם הפסח והא דפסחים בשאין שהות בדבר קודם הפסח וצריכה לרעות לאחר הפסח כדי שתסתאב ולפיכך לוקחין בדמיה שלמים כדקי"ל דמותר הפסח לשלמים ואמרינן עלה בגמרא אמר רב הונא בריה דרב יהושיע ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחין ש"מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי וש"מ יש דיחו בדמים דהא התם דתנן בהדיא ימכר ויביא בדמיו שלמים וקאמרינן עלה ש"מ יש דיחוי בדמים. והנכון כפירש רש"י ז"ל ודקאמרת כיון דחשיב דחוי בדמים אמאי חשיב דיחוי מעיקרא איכא למימר דאע"ג דדיחוי דמים יש דכללו דיחוי מיעיקרו כיון שמצינו דחוי מעיקרא בלא דיחו דמים כגון בכירים שבצרו ושגרן ביד שליח דכיון דאידחו אידחו וכגון אשרה שנטעה מתחילה לע"ז שאע"ג שחזר עכו"ם וביטלה נדחה לולבו למצוה דהני הוי דחוי מעיקרא ואינם דחוי דמים חשיב להו בתרתי דלא תימא שאין דחי מעיקרא דיחוי אלא כשהוא קדוש קדושת הגוף וכי היכי דחשיב ב"ח נדחין משום דאשכחן ליה בלא דיחוי מעיקרו ובלא דחוי דמים כגון עשיר שהפריש כבשה והעני וחזר והעשיר א"נ כגון ישראל שהקריב קרבנו ונשתמד וחזר בתשוב' וה"נ אשכחן דחוי בדמי' ודחוי מעיקרו בלא ב"ח נדחין כגון עשיר שהפריש עשירית האיפה והעני דהואיל ונדחה ידחה וק"ל דהכא בשמעתין ובמסכת זבחים דמייתינן הא דר' יוחנן ובההיא דפסחים חשיב הני תלת ולא חשיב קדושת דמים מדחה ואלו התם במסכת כריתות איתא להא שמעתא ואמרינן לה באנפה אחרינא דאמרי' ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחין דקתני אינה קריב' וש"מ קדושה דמים מדחה כלומר לעשות אחרת כמותה דקתני ותמורתה כיוצא בה וש"מ יש דיחוי בדמים דקתני קדוש' ולמאי לדמים הרי שמנו דקדושת דמים מדחה ולא מנו דחוי מעיקרו ובמסכת תמורה גרסא שלישית דמייתי התם בפרק כיצד הא ר"י אמרי' עלה ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחין וש"מ קדוש' דמי' מדחה וש"מ דיחוי דמעיקרו הוי דחו'. וי"ל דהכא בשמעתין ובזבחי' ובההיא דפסחי' לא חשבינן קדושת דמי' מדחה דהא קתני בהדיא ותמורתה ובההיא דכריתות דלא חשבינן דחוי מעיקרא מפני שהוא בכלל יש דיחוי בדמים שאין לך דחוי בדמים שלא יהא בו דיחו מעיקרו כדכתיב' לעיל ולהכי חשיב בהו בחדא ובההיא דתמורה לא חשבינן דחוי בדמים משום דכייל ליה במאי דקאמר קדושת דמים מדחה כלו' אפילו דבר שהוא קדוש' דמים מתחלתו מדחה אף תמורתו דיחוי גמור שאינו נראה לעול' וכיון שדוחה תמורתו אין ספק שהוא עצמו נדחה ובההיא דרב' אושעיא דמסכת כריתות דאמרינן עלה ש"מ קדושת דמים מדחה אין פירושו שמדחה תמורה כאידך דכריתות ותמורה דהתם לא איירי רבי אושעיא בענין תמורה כלל אלא פירוש דקדושת דמים היא עצמה נדחית ויש גרסאות וגורסין מידחייא והיא כמו שפירשנו ויש לאומר' כפירוש חברותיה ואע"ג דרבי אושעיא לא איירי בתמורה קים ליה לתלמודא דהכי נמי דינא כאידך שעשה תמורה ותמורת' כיוצא בה ויש גרסאו' הרבה בתלמוד שהן מתחלפות בחלוף המסכתות וזו אחת מהן. וזהו הנכון בפי' שמועת מורי רבינו נר"ו:

האשה שאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך באותה הנאה והוא הדין לדעת גדולי הדור אם אמרה הלוה מעות לפלוני ואקדש אני לך הרי זו מקדשת אע"פ שאין הנאה מגעת לידה שהרי ערב משתעבד בלא הנאה מגעת לידו ומכל מקום דוקא כשיאמר האיש לאשה הדברים כהלכתן והוא שבשעה שהוא נותן המנה לאותו פלוני יאמר לה הרי את מקדשת לי בהנאת מנה שאני נותן לפלוני ומכל מקום אם היה הוא נותן לה מנה לקדשה ואומר לה הרי את מקדשת לי והיא אומרת תנהו לפלוני ואני מתקדשת בו אין צריך אמירה אחרת ומכל מקום אם אמרה הרויח זמן הלואה לפלוני ואקדש אני לך כתבו גדולי הדור שאינה מקדשת שהרי כיוצא בה בערב פטור הואיל ולא על אמונתו הלוהו כמי שיתבאר באחרון של בתרא ואין צריך לומר אם אמרה זרוק מנה לים ואקדש אני לך:

אמר לה הי לך מנה ר"ל משלי והתקדשי לפלוני שאני שלוחו ואומר לה בשעת נתינה הרי את מקדשת לפלוני שאני שלוחו במנה זה שאני נותן לך משלי הרי זו מקדשת אע"פ שאותו שנתקדשה לו לא חסר כלום שהרי מצינו כיוצא בו בעבד כנעני שפודין אותו אחרים בממונם והוא יוצא לחירות ואם אינו שלוחו צריך שיהא שם אותו פלוני ויאמר בשעת נתינה הרי את מקדשת לי באותו מנה שפלוני נותן לך בשבילי ויש אומרים אף לאחר נתינה כן שיאמר הרי את מקדשת לי במנה שנתן לך פלוני בשבילי ומקדשת משעת נתינת המעות שזהו כנתרצה הבן... ויש אומרים אף בלא אמירתו הואיל ומכל מקום נתרצה בכך אלא שאין זה נראה כמו שנבאר בפרק שני:

ממה שכתבנו שאדם רשאי לומר הי לך מנה והתקדשי לפלוני שאני שלוחו למדת שכל שנתמנה שליח לקדש את האשה אין צריך שיהא המשלח מוסר לו במה יקדש אלא מקדשה השליח בשלו ודיו ואין צריך שתדע האשה אם הוא של מקדש או של שליח ומכל מקום אם נתן הוא לו במה לקדש צריך שיקדשנה באותו דבר בעצמו עד שיאמר לו בדבר זה או במה שתרצה ויש אומרים שאם מסר לו מעות ועירבם השליח בשלו אין קפידא בכך שמן הסתם אינו מקפיד בין מעות למעות אחר שהכל כדבר אחד ומכל מקום לרוחא דמילתא יש נוהגים לכתוב שיקדשוה בדבר זה שמסר לו או במה שירצה וכשאין הוא אומר כן כותבין בשטר השליחות שהמשלח מסר לו דבר פלוני ואם הוא מוסר לו דינר מזהירים את השליח שלא לערבו בשלו:

אמרה לו תן מנה לפלוני ואקדש אני לו אע"פ שאינה הנאה מגעת לידה שאין הקונה חסר כלום בקנינו מקדשת מדין שניהם ר"ל מדין ערב ועבד כנעני ואף זו כשיאמר לה בשעת נתינה הרי את מקדשת לי בהנאת אותו מנה שנתן לי פלוני במצותך והוא הדין באמרה תן מנה לראובן ואקדש לשמעון:

הי לך מנה ואקדש אני לך באדם חשוב מקדשת וכשיאמר לה הרי את מקדשת לי בהנאת מה שקבלתי מתנה ממך או בהנאת דינר שאת נותנת למי שיפיסני לקבל מתנה הימך:

ומכל מקום אם אמרה הי לך מנה וקנהו וקנה אותי אגבו אינו כלום שאין האשה נקנית באגב ודרך הקנאה ולא עוד אלא אפילו שהיתה נקנית דרך הקנאה הרי אדם כדין נכסים שיש להם אחריות ונכסים שיש להם אחריות אין נקנין אגב אותם שאין להם אחריות אדרבה את שאין להם אחריות נקנין אגב אותם שיש להם אחריות הנקנין בכסף ובשטר ובחזקה כמו שיתבאר ולענין ביאור זה שאמרו אם כן הוו להו נכסים שיש להם אחריות נקנין עם נכסים שאין להם אחריות אינו נאמר בדרך מוחלט שהרי עבד כמטלטלין הוא בקצת דברים ואף לכשתדונהו כקרקע אין מטלטלין נקנין אגבו כמו שהתבאר בקמא דקמא וכן לכשתדונהו במטלטלין אינו נקנה אגב קרקע וכן שלא הוקש לקרקע אלא עבד כנעני אלא פירוש הדברים אלו היה בכאן שיכות בענין אגב כלל כך היה הדין:

דרכים אלו כלם כשם שנאמרו לענין קדושין כן נאמרו לענין ממון תן מנה לפלוני ותהא שדי קנויה לך הי לך מנה ותהא שדי קנויה לך בהנאת קבלתך באדם חשוב כלם קנו ויש חולקין בזו הרביעית שלא נאמר לדעתם דין אדם חשוב אלא בקדושין שהאשה רוצה לינשא לאדם חשוב אבל הקנאת שדה לאדם חשוב בשכר קבלת מתנה ממנו אינה ואף דעת גדולי הרבנים נראה כן:

ממה שאמרו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקדשת מדין ערב למדו קצת מפרשים שאם אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי ואני אפרענו לך אע"פ שאין יכול שמעון לתבעו ללוי שהרי נתנו לו גובה מראובן אע"פ שאין הלוה משתעבד שכך הוא הענין בזו וקורהו דין ערב שכל שנכנס בשליחותו הרי הוא כאלו קבלם ויכול לשעבד עצמו עליהם וכן אם הלוה ראובן לשמעון והגיע הזמן ודוחקו לפרעו ואמר לוי מחול לו ואני פורע הרי הוא ערב אע"פ שהלוה פטור מכלום ואין זה ערב שלא בשעת מתן מעות שהרי עכשו הוא מחסר מעות על אמונתו וכן דנו מקצת חכמים בנרבונה ואיני רואה צורך בכך שכיוצא בזה חוב גמור הוא ולא ערבות:

אמר לאשה חצייך מקדשת לי אינה מקדשת שאין אשה ראויה לשנים אבל אם אמר התקדשי לחציי הרי זו מקדשת גמורה אין הכונה אלא לומר שאם ימלך לישא אחרת עמה שיעשה ברשותה הא מכל מקום חציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין אינה מקדשת שזה ודאי אין כאן אלא חציו שצד עבדות אינו ראוי לה בהיתר ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שהיא מקדשת מספק ויש אומרים מקדשת גמורה ומה שאמרו לישא בת חורין אינו יכול פירושו לכתחלה אבל דיעבד מקדשת ולדעת גדולי המחברים מיהא מקדשת מספק וכן כתבו שהמקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקדשת קדושין גמורים עד שתשתחרר ולכשנשתחררה מיהא גמרו קדושיה כקדושי קטנה שגדלה ואם בא אחר וקדשה קודם שנשתחררה מקדשת מספק לשניהם ודברים אלו של עבד ושפחה יתבארו ברביעי של גיטין:

האומר ידה של בהמה זו עולה או רגלה של בהמה זו עולה וכיוצא בזה מאיברים שאין הנשמה תלויה בהן אין כלה עולה ומכל מקום ידה או רגלה עולה וכיצד יעשה אם ישחטנה בעזרה הרי יש כאן חולין ואם ישחטנה בחוץ הרי יש כאן קדשים אלא תמכר לצרכי עולה ודמיה חלין חוץ מדמי אותו אבר והלוקח מקריב את כלה עולה והלה לוקח בדמי אותו אבר עולה קטנה מפני שקדשת האבר תפשה את דמיה או שיצא לחלין על יד הדמים ונמצאת כלה חלין ביד הלוקח ומקדישה מתחלה ויש מפרשים שאינו מוכר את הרגל כלל ומה שאמר ודמיה חלין חוץ מדמי רגל שבה שיטפא דלישנא הוא כלומר ודמיה חלין ביד המוכר חוץ מדמי הרגל שהרי לא נמכר ואין דמיו בידיו שאלו מכרו אף הם חלין בידו שאין המכירה מכירה כלל והדמים חלין בכל מקום שהן אלא מוכרה כלה חוץ מן הרגל והלה מקריבה והרגל קרב על שם הראשון ועולה לו כדין בהמת שותפין שהקדישוה ולדעת זה יראה שאם מכר לו את הרגל שחייב להחזיר את דמיו קודם הקרבה הא לאחר הקרבה לא שהרי כל שקירבה שלא לשם בעלים לא עלתה לבעלים אלא שאיפשר לומר שמאחר שבשנוי השם של קרבן כגון שהיתה עולה וחשב בה לשלמים שלא עלת לבעלים אמרו דוקא בשעקר שם הזבח בזדון אבל בטעות עלת לבעלים אף זה בטעות קירב הרגל לשמו ועלת לבעלים וחייב להחזיר את דמיו ולמדת מכל מקום לשיטה זו שאין הרגל נמכר וראיה לפירוש זה מה ששאלו בראשון של תמורה והא האי שני מייתי בהמה מחסרה אבר כלומר והיאך משלם נדרו בבהמה זו אחר שאין הרגל בכלל המכר שהרי הוא נדר בהמה שלמה ואין זו שלמה ותירצה באומר הרי עלי עולה בדינר ר"ל שלא נדר בהמה שלמה עולה אלא מה ששוה דינר מבהמה זו וזה מכר לו בהמתו בדינר חוץ מן הרגל והרי היא כבהמת שותפין שהקריבוה:

דברים אלו לא נאמרו אלא במקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו וכמו שפירשנו אבל אם אמר ראשה של זו או לבה של זו עולה הואיל והקדיש אבר שהנשמה תלויה בו הרי כלה עולה שמא תאמר אף באשה כשאמר חצייך מקדשת יתפשטו הקדושין בכלה אין זה כלום שהבהמה אין לה דעת שתעכב שלא תתקדש אבל אשה יש בה דעת אחרת בזולת דעתו של מקדש ואין הכל תלוי בו ואינה נשמעת אלא למה ששומעת והוא חציה והרי אינו כלום וזהו שאמרו בגמרא הא לא דמיא אלא להא דאמר ר' יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה ר"ל שאחד מן השתפין הקדיש החצי שלו וחזר ולקח חלק האחר והקדישו הרי היא קדושה כלה הא קודם שלקחה לא שהרי אינו יכול להקדיש מה שדעת אחרת מעכבתו ויש שאין גורסין והקדישה אלא מכיון שלקח חצי האחר ואע"פ שלא הקדיש עדין אותו חצי שלקח קדושה היא שמאחר שכבר הקדיש חציה תכף שלקח חציה האחר נתפשטה הקדשה בכלה אלא שבספרים מוגהים מצאנוה כנוסח ראשון וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום חזר ולמד בסוף דבריו שאעפ"י שהיא קדושה אינה קריבה הואיל וכשהקדיש את החצי הראשון היו בעלים לחציה האחר שהיתה דעתם מעכבת את ההקדש מלהתפשט בכלה שהדחוי מעקרו משעת ההקדש הוי דחוי שלא להיות חוזר ונראה ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה עולה או שלמים לפי מה שהוקדשה ועושה תמורה ר"ל שאם אמר עליה הרי זו תמורת זו תופשת תמורתה ותמורתה כיוצא בה שלא ליקרב עד שלמדו ממנה שלשה דברים והם שהדחוי מעקרו הוי דיחוי כמו שכתבנו ואין למדין ממחוסר זמן ולאפוקי ממאן דאמר שאין דחוי שלא להיות חוזר ונראה אלא בדחוי הבא אחר ההקדש ר"ל שהיה נראה תחלה ואחר כך נדחה וכן שבעלי חיים נדחין שלא להיות חוזרין ונראין ושלא כדעת האומר אין דיחוי אלא בשחוטין כגון נשפך דם הזבח או נטמאו אימורין ועדין דם בכוס אבל בעלי חיים הואיל ועל ידי מום איפשר לו לצאת לחלין אין דיחויו דיחוי שלא להיות חוזר ונראה ולימד כאן שאף בעלי חיים כן וכן שיש דיחוי בדמים ר"ל בדבר שאינו קדוש אלא לדמים כגון זה שבשעה שהקדיש חציה לא היתה ראויה לקרבן ונמצא שלא היה עליה בשעת הדיחוי אלא קדשת דמים שתמכר ויקדשו דמי חציה ואע"פ כן אינה חוזרת ונראית ואין אומרין שאין דיחוי אלא בדבר שמקודש בגופו אבל מה שלא היה בו אלא קדשת דמים אין קדשתו חשובה לכלום והרי הם כחלין שהוקדשו שקרבין אלא יש דחוי אף בדמים ושמא תאמר וכיון שלמדנו שהדיחוי מעקרו הוי דחוי כבר למדנו ממילא שיש דחוי בדמים שהרי היכן מצינו דיחוי מעקרו בדבר שגופו קדוש מתחלתו פירשוה גדולי המפרשים כגון מצורע שהפריש קרבנותיו בתוך ימי ספירו ואבדו תוך הזמן והפריש אחרים והקריבם ואחר כך נמצאו הראשונים שהרי אלו קדושים מתחלתם קדשת הגוף וכיון שנדחו אין חוזרין ונראין אלא לדמיהם ולענין פסק מיהא גדולי המחברים כתבו שכל שחזר והקדיש חציה האחר אחר שלקחה קריבה שאין הדיחוי מעקרו דחוי בבעלי חיים ואף הם כתבו בה אע"פ שהוא קדשת דמים ואין לשונם מבורר אצלי שהרי כשאין בה אלא קדשת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה כמו שביארנו ואף אנו פסקנו בשני של פסח שני ובששי של יומא שאין בעלי חיים נדחין שלא להיות חוזרין ונראין לא בדחוי מעקרו ולא בנראה שנדחה:

גמרא א"כ הוה ליה נכסים שיש להם אחריות פירש"י דאדם הוקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם לרשת אחוזה וק' דההוא קרא בעבד כתיב אבל בן חורין לא איתקש כדאמרי' בפ"ק דסנהדרין (דף ט"ו) גבי ואדם כיוצא בהם ועבד נמי פלוגתא היא בב"ק (דף י"ב) אי כמקרקעי דמי או כמטלטלי דמי וי"ל דלאו דוקא נקט נכסים שיש להם אחריות דנכסים שיש להם אחריות נמי לא שייך אגב בהו אלא לפי שדומה יותר לנכסים שיש להם נקטיה לרבותא:

ונפשטו קידושין בכולה מי לא תניא וכו' תי' דבריש תמורה יליף רגלה של זו עולה ודבר שהנשמה תלויה בו מקראי וגבי אשה לא כתיב קראי וי"ל לכך כד דקדק רש"י ופי' דהא דמקודשת בלשון הקדש קאמר כדאמרי' בריש פירקין דאסר לה אכ"ע כהקדש אבל אם היה אומר מאורסת או חד מהנהו לישני דלעיל לא הוה פריך ונפשטו קידושין בכולה.

וחזר ולקחה וכו'. האי דנקט וחזר ולקחה ולא נקט בהמה של שני שותפין שהקדיש כל א' חציה משום דלא שייך התם ועושה תמורה דשותפי' אינן ממירים כדאמרי' בתמורה מורה ופ"ק דנדרים:

והתקדשי לפלוני ואותו פלוני אומר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שיש ליך בשבילי שנותן ליך פלוני המנה שתתקדשי לי קונה האשה אע"פ שאינו חסר ממון שהרי עבד כנעני קונה עצמו בכסף על ידי אחרים שפודין אותו ואפי' נתן לה הפלוני המנה על מנת שתתקדש לו והוא אמר לה עתה כך מקודשת שהנאה יש לה עתה שאם לא תתקדש אין לה במעות כלום ומסתברא שאם נתאכלו המעות קודם שיאמר לה האחר זה הלשון שאינה מקודשת שהרי בשעה שהוא אומר כך הויא להו מלוה ולא דמי להתקדשי לי בזה לאחר שלשים יום:

דקא מקנה. העבד וזהו האדון קני הכסף מיד אחרים שפודין אותו. ופי' שהוא אומר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך:

נכסים שיש להם אחריות. כגון קרקעות ואדם איתקש לקרקע והיה סבור המקשה שהטעם הוא אגב שקנה המעות במשיכה קנה האשה ואנן אפכא תנן במתני' דהאי פירקאי הכא מיירי שהוא אדם חשוב שאינו רגיל לקבל מתנות ויש לה הנאה בשקבל מתנה הימנה והוא אמר לה הרי את מקודשת בהנאה שיש לך כשקבלתי מתנה ממך אבל אם לא הוי אדם חשוב ליכא הנאה ונמצא שמתקדשת בלא דבר ואינם קדושין כלל ואע"ג דאמר לה הרי את מקודשת בהנאה שיש ליך כשקבלתי מתנה ממך דאלת"ה למה לי למימר באדם חשוב הכי איבעי ליה למתני מי סברת דאמר לה אגב הכא דאמר לה בההיא הנאה וכ"כ הרי"ף והר"מ ז"ל:

וכן לענין ממונא תן מנה לפלוני ואתן לך ביתי כיון שנתן המנה קנה הבית וכן הילך מנה ותן ביתך לפלוני וכן תן מנה לפלוני ואתן לו ביתי כיון שנתן לו המנה ג"כ קנה הבית וצ"ע למה לא הביא הר"ם ז"ל אלא תן מנה לפלוני ואתן לך ביתי:

אבל קדושין שאינה יכולה למחול אימא לא צריכא:

אשה כי יקח איש אשה. לא חזיא דאשת איש אסורה לאחר והוה ליה כמאן דאמר התקדשי לי ולאחר. אבל כי אמר לחציי ונתרצית ונתן לה כסף או שטר מקודשת לא רצה לומר שאין לה בו אלא החצי אלא רצה לומר הואיל והרשות בידי ליקח אשה אחרת אקחנה ותהיה אשתי את ואחרת. וכתב רבינו מאיר פשיטא שהרשות בידו ותירץ דאפי' לא אפשר למיקם בסיפוקייהו דאמרינן ביבמות שאינו רשאי הכא רשאי דכאילו התנה לה בפירוש דמי ודעת הר"ם כפי' קמא:

בכולה דהואיל וקדשה לחציה דבר שהנשמה תלויה בה קידש:

התם בהמה שלו וליכא אלא דעת המקדש והואיל והקדיש אבר שהנשמה תלויה כולה רוצה לקדש. הכא איכא דעת האשה ואע"פ שהוא כוון לכולה היא לא כיוונה אלא לחציה ולא דמיא הא אלא לבהמה של שני שותפין שאם הקדיש חציה אינה מקודשת כולה:

תן מנה לפלוני ואקדש אני לו. וה"ה אם אמרה תן מנה לפלוני ואקדש לפלוני אחר:

הכא דעת אחרת. פירש ואף על פי שהאשה נתרצת לקדש חצי גופה ונימא דתיפשוט בכל גופה ומכל מקום בלא דעת האיש אינה יכולה להתקדש וכיון שהדבר תלוי בשתי דיעות לא פשטא קדושיה אלא במה שפירשו אבל בהמה שאין שם דעת אחרת פשטא קדושיה בכולה.

קדושה ואינה קריבה. אי קשיא וכשהקדיש רגל אחד לרבי מאיר אמאי תימכר לצרכי עולה ומקריבים אותה והא קדושה דחויה היא שאין המקדיש יכול להקריבה שהרי הקדש וחולין מעורבין. תשובה לא תיקרי דחויה כיון שהיא שלו ובידו להקדיש השאר אבל בהמה של שני שותפין אין בידו להקדיש השאר משום הכי הויא דחויה:

בד"ה ואפילו למאן דאמר כו' ומשני כגון דאמר הרי עלי עולה כמו שאמצאנה עכ"ל ובגמרות שלפנינו משני אמר רבא באומר הרי עלי עולה בחייה ולא ידענא לכוין דבריהם כפי פרש"י שם ודו"ק:

גמרא א"כ ה"ל נכסים שיש להם אחריות נקנין עם נכסים כו'. כה"ג בב"מ (מז):

שם ה"מ היכא דמקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו. כצ"ל:

שם מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת. ופרש"י וזו לא נתרצה אלא לחציה. תימה א"כ על ידה תתפשט הקידושין בכולה כי מי מעכב עליה. אח"ז מצאתי בחדושי הרשב"א שעמד בזה וע"ש ישובו:

תד"ה א"כ. אבל בן חורין לא איתקש כו'. אבל עבד אפילו עברי נמי כקרקע כדמוכח לקמן (כח):

תד"ה וחזר. דלא שייך כו'. לכאורה מ"ל כגון שהקדישו להתכפר בה אחר עי' תמורה (י) ובתוס' שם ד"ה אמר רבא:

גמ' ואתקדש אני לך כצ"ל וכן בכל העמוד:

שם אמר מר זוטרא משמיב דרב פפא מקודשת. נ"ב מיהא בעינן שיאמר לה הרי את מקודשת בהנאת קבלת מנה זו כמש״ל:

גמ' וחזר ולקחה והקדישה. ע' גטין מג ע"ב תד"ה גמרו:

אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש לך מקודשת מדין ערב. ומשמע בפשיטות דאע"ג שלא אמר לה התקדשי לי אלא לאחר שנתן מנה לפלוני אפ"ה מקודשת קשיא לי נהי דילפינן מערב דבכה"ג משתעבד והיא נעשית ערב אכתי מלוה הוא כיון דבשעת הקידושין אינו בעין ביד פלוני והרשב"א ושאר פוסקים כתבו דאיירי שאמר לה התקדשי לי בהנאה זו שנתתי לפלוני מנה עבורך והא דמייתי לה מדין ערב כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו דכי היכי דערב משתעבד ע"י הנאה ה"ה הכא ולכאורה יש לתמוה דע"ז לא היה צריך להביא מדין ערב דפשיט בכולה סוגיין דהיכא דהנאה ש"פ מקודשת ועוד דבערב אפילו בלא הנאה משתעבד ומהכא ילפינן דאדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב כמו שישתעבד הערב בח"מ סי' מ' ובדוכתי טובא ולא איצטריך האי טעמא בערב בההיא הנאה דמהימן ליה אלא בערב בב"ד שלא בשעת מתן מעות לכך נלע"ד דעיקר הקידושין הן כיון דאי לאו שנתרצית עכשיו להתקדש היתה צריכה להחזיר לו המנה מטעם ערב ממש דכיון שאמרה תן ואתקדש הו"ל ערב בשעת מתן מעות וכיון דע"י הקידושין נפטרה מהמנה ה"ל קידושין גמורים. ובזה נתיישב' שיטת הרא"ש ז"ל דנראה מדבריו דאע"ג דלא אמר התקדשי לי בהנאה שנתתי עבורך אלא התקדשי במנה שנתתי עבורך אפ"ה מקודשת דנהי דבמלוה אינה מקודשת אא"כ אמר התקדשי בהנאת מחילת מלוה היינו משום דאם לא אמר הכי אמרינן דדעתה אהמנה בעין כדפרישית לעיל משא"כ הכא כיון שהמנה מעולם לא היה בעין תחת ידה מסתמא דעתה אהאי הנאה שנפטרה ע"י הקידושין מחמת חיוב הערבות שהיה לו עליה כנ"ל נכון לשיטת הרא"ש ז"ל וזה סיוע למה שכתבתי לעיל בענין הנאת מחילת מלוה ע"ש ודוק היטב:

(קונטרס אחרון) דף ז גמרא אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב. וכתב הרא"ש ז"ל דאיירי שאמר לה אח"כ התקדשי לי במנה שנתתי לפלוני וכ"כ הטור בזה הלשון ברמזי' ובטור א"ע סי' כ"ט אלא דהבית יוסף שם כתב בשם הרמב"ם ז"ל שצריך שיאמר התקדשי לי בהנאת מתנ' זו שנתתי על פיך וכ"כ בש"ע בפשיטות בלי שום חולק ומשמע דסבירא להו דכוונת הרא"ש ז"ל ג"כ בזה הדרך אלא שקיצר והיינו משום דמדמי להו למלוה אמנם לענ"ד דלהרא"ש והטור אע"פ שלא אמר בהנאת מתנה נמי מקודשת דלא דמי למלוה כמ"ש בפנים בטוב טעם וא"כ לדינא צ"ע:

שם הילך מנה והתקדשי לפלוני ופרש"י והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו. והרא"ש ז"ל כתב דאפילו אם אינו שלוחו אלא שאמר המקדש בסוף התקדשי לי במנה שנתן לך פלוני עבורי והרמב"ם ז"ל כתב שאמר לה התקדשי בהנאה הבאה לך בגללי ונראה דרש"י ז"ל נמי לאו דוקא בשעשאו שליח איירי אלא חדא מינייהו נקיט דאלת"ה האיך יליף מעבד כנעני הא התם לאו מתורת שליחות איירי דהא אוקי רבא לקמן דף כ"ג אליבא דר"מ דאמר ע"י אחרים אפילו שלא מדעתו דעבד ומשום דקבלת רבו גרמה לו ולפ"ז עיקר הילפותא מעבד כנעני היינו לענין דמיקרי בכה"ג כסף אף על גב דלא חסר מידי וממילא דאפילו לא עשאו שליח אם אמר אח"כ התקדשי לי במנה שנתן פלוני כנ"ל ועיין בסמוך:

שם מדין עבד כנעני ופרש"י דתנן לקמן בכסף ע"י אחרים כו' ואע"ג דהא מילתא רבי מאיר קאמר לה לקמן וחכמים פליגי עליה מ"מ הא מסקינן לקמן דלרבנן נמי בכסף בין ע"י עצמו ובין ע"י אחרים ועוד דהא מסקינן התם דהא דפליגי ר"מ ורבנן בכסף ע"י אחרים היינו שלא מדעתו דעבד אבל מדעתו כ"ע מודו ושם יבואר. אלא דיש לדקדק אכתי בעבד כנעני אמאי פשיטא ליה לרבא דלחכמים אפילו ע"י אחרים דלמא דוקא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים משום האי טעמא גופא כיון דלא חסר מידי לא מיקרי קנין כסף ובשלמא לר"מ דאמר דמיקרי כסף היינו משום דמוכח לה מקרא דע"כ דחיק ומוקי אנפשיה דע"י אחרים מיקרי כסף דהא ס"ל דאינה נפדת ע"י עצמו משא"כ לרבנן איכא למימר שפיר דע"י אחרים לא מיקרי כסף כיון דאיכא לאוקמי קרא ע"י עצמו. ונראה דודאי רבא מדר"מ יליף לה דאי לאו סברא פשוטה היא דבכה"ג מיקרי כסף טפי ה"ל לאוקמי קרא ע"י עצמו ולמילף מיניה דהיכא דאקני ליה אחר מנה ע"מ שיצא בו לחירות יש לעבד קנין בלא רבו אע"כ דפשיטא ליה לר"מ מסברא דע"י אחרים מיקרי כסף מש"ה מוקי לקרא דוקא בהכי וא"כ מרבי מאיר נשמע לרבנן דלית לן למימר דפליגי בהאי סברא. יהיה איך שיהיה קשיא לי על מה שרצה הר"ן ז"ל לפרש בשיטת הרמב"ם ז"ל דדוקא בקידושי אשה קונה בכה"ג דיליף לה לה מאשה משא"כ במכירת שדה ולמאי דפרישית א"א לומר כן דהא בעבד כנעני לאו מקרא ילפינן אלא דרבא בא להוכיח ממתניתין דעבד כנעני דסברא פשוטה היא דבכה"ג מיקרי כסף וא"כ ממילא דמהני בכל מקום ובלא"ה סברא זו תמוה דלא שייך כאן כלל האי ג"ש דלה לה מאשה דהתם בשיחרור איירי ואין אשה מתגרשת בכסף ועיקר קידושי כסף נמי לא ילפינן בהאי ג"ש דלה לה מאשה. ולפמ"ש צ"ע על הטוח"מ וש"ע סימן ק"ץ דמשמע דהא מילתא לענין מכירת שדה מחלוקת הפוסקים היא ולמאי דפרישית א"א לומר כן ושיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אבאר בסמוך ודו"ק. תו קשיא לי ההיא סוגיא אדיליף רבא מעבד כנעני אמאי לא יליף מקידושי ייעוד דכתיב אם לבנו ייעדנה אלמא דמתקדשת לבנו אע"ג דלא חסר מידי אלא בפרוטה שנתן אביו וצ"ע:

(קונטרס אחרון) שם הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וכתב הר"ן ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל דטעמא דגמרינן לה לה מאשה וה"ה להיפך אשה מדין עבד כנעני ומש"ה השמיט אלו הדינים בהל' מכירה. והקשיתי לשאול בפנים דהא בעבד כנעני גופא לא קים לן הא מילתא מקרא למאי דקי"ל כרבנן דמשכחת לה כסף דבעבד כנעני ע"י עצמו אע"כ דהא דבעבד כנעני מהני ע"י אחרים היינו מסברא לחוד אלא דאנן לא קים לן הך סברא אלא ממשנה דעבד כנעני סוף סוף כיון דהסברא פשוטה א"כ פשיטא דמהני לענין ממון והדר' קושיא לדוכתא למה השמיטו וכתבתי ליישב בענין אחר והנחתי בצ"ע על לשון הש"ע בהל' מכירה סי' ק"ל שכתב דין זה בלשון יש אומרים ולענ"ד הלכה פסוקה היא ועדיין צ"ע.

שם איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא ופירש"י דאכולהו מימרי דרבא קאי. וכוונתו דלא קאי אהילך מנה ואקדש אני לך דהא לרבא גופא מיבעי' ליה. אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי איתמר נמי משמיה דרבא דקאמר דמשמע דאההיא דסמוך ליה קאי דאיירי בהו שאר אמוראי דאי אדלעיל קאי ה"ל למימר ואמר רבא וכן לענין ממונא ועוד דמהנן דלעיל לא שייך שפיר האי וצריכא דקמסיק דאי אשמעינן קידושין ה"א משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה ופירש"י וניחא לה להקנות אפילו בטובת הנאה בעלמא והנך דלעיל דילפינן מדין ערב ועבד כנעני לאו טובת הנאה נינהו אלא ממון גמור אלא דקס"ד דלאו בכלל כסף נינהו דבהאי לא חסר איהו ובהאי לא מטי הנאה לידה סוף סוף כיון דמהני בערב ועבד כנעני ממון גמור נינהו ואי לאו בכלל כסף נינהו מאי מהני האי סברא דטב למיתב טן דו לכך נראה דמש"ה השמיטו הרי"ף והרא"ש ז"ל האי מימרא דרבא וכן לענין ממונא דסברי דלא קאי אלא אהא דאיבעיא ליה לרבא בהילך ממון ואקדש אני לך דלבתר דאיירי בה אמוראי מייתי הש"ס דאיתמר נמי משמיה דרבא דבתר דאיבעיא ליה הדר פשטה ליה והוסיף נמי וכן לענין ממונא ואהא שייך שפיר האי צריכותא דמיקרי טובת הנאה באדם חשוב כן נ"ל ועוד דלענין הילך מנה ותהא שדה מכורה לפלוני לא צריך למילף מעבד כנעני דסוף סוף נקנה השדה למי שנתן המעות ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכ"ש היכא דעשאו שליח ועוד דזכין לאדם שלא בפניו ומש"ה השמיט הרמב"ם ז"ל דין זה ועוד הארכתי בזה הרבה ואין כאן מקומו להאריך יותר:

תוספות בד"ה א"כ ה"ל נכסים שיש להן אחריות פיר' בקונטרס דאדם הוקש לקרקעות כו' וקשה דההוא קרא כתיב בעבד אבל ב"ח לא איתקש כו' עכ"ל. ויש ליישב שיטת רש"י דסוף סוף חזינן דאדם דמי טפי לקרקעות ממטלטלין דהא מטלטלין לא מיקני בשטר ובחזקה ולר"ל דרבא ס"ל כוותיה בכסף נמי לא ועבד מיקני בהו וע"ע נמי נקנה בשטר וכסף אלמא דדמי טפי לקרקעות כן נ"ל ומ"ש התוס' דעבד נמי פלוגתא היא בפ"ק דב"ק כבר כתבו שם התוס' והרא"ש ז"ל דבמילי דאוריית' כמקרקע דמי ע"ש בחידושינו:

בד"ה ונפשטו קידושין בכולהו כו' תימא דבריש תמורה יליף כו' מקרא דכתיב כו' וא"כ לא דמו להדדי. ונראה דלזה דקדק רש"י ופירש"י דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר כו' אבל אם היה אומר מאורסת כו' עכ"ל. ובאמת שכך נראה מל' רש"י ז"ל אבל כבר כתבתי לעיל בסוגיא דידים שאין מוכיחות דלפמ"ש התוספות בפ"ק דנדרים דהא דיש יד לקידושין היינו משום דכיון דאסר לה אכ"ע כהקדש דינה כהקדש ע"כ אפילו במאורסת נמי דינא הכי כמו שהוכחתי לעיל בהוכחה גמורה שאין עליה תשובה ע"ש ולפ"ז הכא נמי אין לחלק בין לשון קידושין לשאר לשונות והטעם כיון דעיקר ענין קידושין דאסר לה אכ"ע והתורה נתנה לו רשות לאסרה ממילא ה"ל כהקדש ונדרים דפשיט איסורא בכולה ואפשר דילפינן להא מילתא מקרא דפ"ק דתמורה דבבהמה בדבר שהנשמה תלויה בה ממילא פשיט איסורא בכולה. ואע"ג דבהשותפין שנדרו זה מזה מותרין ליכנס בחצר השותפין שאין בה דין חלוקה הא מבואר שם הטעם משום דיש ברירה משא"כ בבהמה כיון דקינקי איברים בדבר שהנשמה תלויה בו לא שייך האי טעמא דיש ברירה כדאיתא להדיא במס' ביצה דף ל"ג ע"ב ע"ש ואף למאי דשתיק רב התם היינו משום דאיסור מוקצה ותחומין דרבנן אבל באיסור דאורייתא משמע דשפיר שייך האי טעמא ומכ"ש באיסור דדמי להקדש ונדרים כך סבר מר זוטרא דמקשה לרבינא ולפ"ז מקשה שפיר וניפשטו קידושין בכולה לאסרה אכ"ע ואע"ג דאשה משמע ולא חצי אשה מ"מ ע"כ בכה"ג לאו חצי אשה מיקרי כיון דפשיט בכולה כדאשכחן בהקדש כן נ"ל נכון לולא שהתוס' לא כתבו כן ועיין בסמוך ולקמן בל' התוס' בד"ה חציין בפרוטה אפרש יותר ודו"ק:

גמרא מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת הא לא דמיא אלא להא דא"ר יוחנן כו'. ואף על גב דהתם מיהא קדושה היינו משום דחצי מיהא הוי הקדש משא"כ הכא מיעט רחמנא אשה ולא חצי אשה. אלא דלפ"ז לא מייתי מדר"י כלל דנהי דתיובתא ליכא סייעתא נמי ליכא דאפילו אי הוה סבר רבי יוחנן כסברת המקשה דפשט הקדשו בכולה אכתי ה"ל דיחוי מעיקרא דאינה ראוייה להקרבה דאין אדם מקדיש ומקריב דבר שאין שלו. ונראה בעיני דעיקר סברת הגמ' במאי דקאמר מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת היינו לסתור סברת מר זוטרא לגמרי דבבהמה נמי לאו משום דממילא פשט הקדש בכולה משום דינקי איברים מהדדי בדבר שהנשמה תלויה אלא דוקא בבהמה שלו אמרינן שהיה דעתו מעיקרא לכך שיתפשט ההקדש בכולה משא"כ באשה דלא תליא בדעתו ה"ל חצי אשה וע"ז מייתי שפיר ראיה מדרבי יוחנן דאמר אפילו חזר ולקחה קדושה ואינה קריבה ואי ס"ד דממילא פשט איסורא בכולה משום יניקת איברים וא"כ אפילו בדבר משל שותפות נמי נאסר חלק השותף כדפרישית בסמוך מסוגיא דביצה וא"כ שחלק השותף נמי קדושת עולה עליה ולא חזיא ליה כלל אלא שהמקדיש דמי מעליא בעי לשלומי ליה וא"כ כשחזר ולקחו ממנו חזיא שפיר להקרבה לגמרי דבכה"ג לא אשכחן דיחוי מעיקרא כשגזל בהמה מחבירו והקדישה וחזר ולקחה אע"כ מדאמר רבי יוחנן דקדושה ואינה קריבה היינו משום דס"ל דבדעת אחרת לא נתפשט ההקדש בכולה וא"כ ה"ל שפיר דיחוי מעיקרא דבשעת הקדשו ה"ל חציה חולין וחציה עולה ולא מהני טעמא דיניקת איברים בביצה לענין איסורין אלא לענין דלא אמרינן בכה"ג יש ברירה וממילא נאסר מחמת חלק חבירו ומש"ה ודאי באשה אינה מקודשת דה"ל חצי אשה כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב. ועפ"ז נתיישב ג"כ הא דנקיט רבי יוחנן וחזר ולקחה לאשמעינן הא מילתא גופא לולא שהתוספות לא כתבו כן ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה ואפילו למ"ד כו' התם מפרש כו' דימכרנה לצורכי עולות כו' עכ"ל. ואפ"ה קאמר שפיר בשמעתין ואפילו למ"ד אין כולה עולה דמשמע דלפ"ז הוי א"ש דבאשה אינה מקודשת דלא פשטא קידושין בכולה דאע"ג דהתם מוכרה לצורכי עולות דוקא לאו דשם עולה על כולה אלא משום קדושת הרגל צריך למכרה לצרכי עולה וק"ל:

וכן לענין ממונא ראשונים ואחרוני' נבוכים הם באר"ש האי וכן לענין ממונא אהיכא קאי ובש"ס בע"ז דף ס"ג ע"ב אמרו משמיה דרבא האומר לחבירו תן מנה לפ' ויקנו כל נכסאי לך קנה מדין ערב. ועמ"ש הרשב"ץ בתשובותיו ח"ב סי' ר"ג. והרב כנה"ג בח"מ סי' ק"ץ משם מהראנ"ח ומ"ש הוא ז"ל על דבריו. ובשו"ת שער אפרים סימן קס"ו. ואנא בריה קלה בקונטריסי שכתבתי בילדותי הארכתי בענין זה. ואתה תחזה מ"ש הריטב"א בחידושיו משם הגאונים והרב מהר"י אלפאנדארי במוצל מאש ח"ב סימן י"ו בנה ספק על דברי הריטב"א והרב בני יעקב דף קכ"ב הביא ספק רבו אך לא בשלימות כמו שהוא במוצל מאש ואנא זעירא כתבתי על דבריהם בקונטריסי הנז' הן על הספק אעיקרא הן ע"ד הרב בני יעקב ואכמ"ל:

אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב כו'. ופרש"י ז"ל וכשנתנו לו אמר הרי את מקודשת לי כו'. וכוונתו דאל"ה הוי נתן הוא ואמרה היא. ויש לדקדק הא באמת אף בנתן הוא ואמרה היא קי"ל דמקודשת מספק לעיל ד' ה' ע"ב וא"כ למה פירש רש"י שחזר ואמר לה דליתא בש"ס כלל רק שהיא אמרה אקדש לך הלא יכול להיות דאמר רבא מקודשת באמת מספק:

ונראה לישב דהנה הפ"י כאן כתב דאף דהוי מלוה משום שנעשית ערב מ"מ הכא איירי שמקדש אותה בהנאת מחילת מלוה דהכא ודאי מקודשת ע"ש שכתב דאף בסתמא הוי כאילו פירש בהנאת מלוה ע"ש והנה הפוסקים הקשו בכל ספק קידושין אמאי מקודשת הא צריכה להחזיר הכסף קידושין כדאיתא באה"ע סי' נ' וא"כ לא נהנית כלום ובמאי תתקדש ולא הוי קידושין כלל ותירצו דהוה כמתנה ע"מ להחזיר דמדינא הוי קדושין רק שהחכמים הפקיעו וכשאינו אומר בפירוש שתחזיר לא דמיא לחליפין ולא הפקיעו והוי קדושין אף שלא נהנית ע"ש. והנה הרשב"א ז"ל כתב דאם מקדש אשה בהנאת מתנה ע"מ להחזיר מדינא אינה מקודשת שלא נהנית כלום רק דהוי נתינה אבל הנאה לא הוי כיון שצריכה להחזיר ע"ש:

ולפ"ז מיושבים דברי רש"י ז"ל שפירש שאמר לה אח"כ דליכא למימר כמ"ש דהוי ספק קידושין דהוי כנתן הוא ואמרה היא דז"א כיון דאינה אלא ספק לא הוי קידושין כלל כיון שצריכה להחזיר הכסף קידושין וא"ל דהוי כמתנה ע"מ להחזיר ואף דצריכה לשלם עכשיו בעבור הערבות כיון דלא הוי רק ספק קידושין מ"מ הוי נתינה כמתנה ע"מ להחזיר ז"א דבהנאות מתנה ע"מ להחזיר אינה מקודשת רק דמקודשת משום דהוי נתינה והכא הוי מלוה ולא הוי נתינה כלל כמ"ש הפנ"י רק דהוי הנאה וכיון שמחזרת לא הוי הנאה כמ"ש הרשב"א א"כ ממילא לא הוי קידושין כלל אף מספק ולכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאמר לה אח"כ והוי ודאי קידושין וא"ש:

אתמר נמי משמי' דרבא וכן לענין ממונא ופרש"י ז"ל אקמייתא דעבד כנעני וערב ולא אאדם חשוב וכתב הרשב"א ז"ל דלכך לא פירש רש"י אהא דאדם חשוב משום דלרבא גופי' מבעי ליה בקידושין אי מהני נתינתה לאדם חשוב ואיך אמר בעצמו וכן לענין ממון ע"ש ובשם ר"ח ז"ל הביא שפירש וכן לענין ממון אהא דאדם חשוב ע"ש. וא"כ קשה לשיטת הר"ח הא רבא גופי' מספקא לי' ואיך אמר וכן לענין ממון:

ונראה לישב דהנה יש להקשות מאי מבעי' לי' לרבא אי מהני קבלת אדם חשוב למהוי כנתינה או לא הלא איתא לעיל ד' ה' ע"ב בברייתא כיצד בכסף נתן לה כסף כו' מקודשת נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת ופריך הש"ס הלא הדיוקים סותרים אהדדי ומשני דנתן הוא ואמרה היא ספיקא היא ע"ש והקשו בתו' ד"ה הא נתן הוא כו' אמאי לא פריך הש"ס מנתנה היא ואמר הוא ותירצו משום דלא פסיקא לי' לתנא דאיכא דוכתי דמקודשת באדם חשוב ע"ש. והנה קושית תוס' זו הוא אליבא דאמת ג"כ לפי מאי שכתבו כל הפוסקים דבלא אדם חשוב אינה מקודשת כלל בנתנה היא ואמר הוא ע"ש וא"כ לא שייך תירוץ הש"ס אדיוקא דנתנה היא ואמר הוא דלא הוי קידושין כלל וצ"ל תירוץ תוס' דלא פסיקא ליה וא"כ מוכח ע"כ דבאדם חשוב מקודשת בנתנה היא ומאי קמבעי' ליה לרבא. אך באמת יש לישב זה דזה ודאי שידע רבא דאיכא הנאה באדם חשוב רק דמבעיא לי' אי נימא דוודאי שוה פרוטה אותו ההנאה ומקודשת בוודאי או נימא דאין אנו יודעין כמה שוה אי פרוטה או פחות ולכך אינה מקודשת ודאי רק מספק וא"כ לא מוכח מידי מברייתא דלעיל דכיון דהוי ספק ממילא שפיר לא פסיקא לי' ושייך תירוץ תוס' דגם נתן הוא הוי ספק והוי שפיר כתירוץ הש"ס ולא מוכח מידי מהתם אי הוי ודאי קדושין אי לא:

ולפ"ז מיושב דקאי שפיר וכן לענין ממון אאדם חשוב ולא קשה הא מספקא לי' ז"א דהר"ן ז"ל כתב דוכן לענין ממון קאי אקנין חליפין וקי"ל קונין בכלי אפילו אין בה שוה פרוטה א"כ לענין ממון פשיטא לי' לרבא דמוכח שפיר מברייתא דלעיל דעכ"פ הוא שוה פחות מפרוטה ולענין ממון קונה שפיר וא"ש:

גמרא שאני ממון דאתיהיב למחילה כו'. ויש לתמוה לפי מאי שפירש רש"י דקאי אקנין קרקע שיקנה בכסף בכה"ג ע"ש וא"כ מאי בכך שניתן למחילה ומוחל לו הקרקע הלא גם במתנה צריך קנין וכיון דלא הוי נתינה לא הוי קנין ומאי מהני במאי שמוחל לו לענין הקנין:

ונראה לישב לפי מאי שכתב הפנ"י אהא דמקודשת מדין ערב והיינו בשביל ההנאה שמקיים דיבורה ואשמעינן דמקודשת בשביל הנאה זו וכתב הלא בל"ז מתחייבת לשלם מחמת הערבות שערבה וממילא מקודשת בזה ואין אנו צריכין להנאה שמקיים דיבורה. אך ז"א דזה הוי מלוה ואינה מקודשת בזה רק מחמת שהיא נהנית במה שנותן על אמונתה ודיבורה ע"ש. והנה הרמב"ם ז"ל פסק לקמן דאף דמקדש במלוה אינה מקודשת מ"מ במכר מודים שקונה במלוה ע"ש [בפ' שישבו מאי שהקשו עליו מש"ס]. וא"כ קשה לכאורה מאי עביד הכא צריכותא דליתני בממון לחוד דהיינו במכר ולא בקידושין הלא לא הוי מוכח מידי דבמכר י"ל דקונה בשביל שנתחייב מחמת הערבות ואף דהוא מלוה מ"מ קונה במכר משא"כ בקידושין דמקדש במלוה אינה מקודשת לא הוי ידעינן דמקודשת מחמת ההנאה. אך י"ל דכתבו שם דהרמב"ם לא פסק דקונה רק כשפטרו מהמלוה וקונה בזה אף שלא פירש בהנאת המחילה אבל כשאינו פטרו כלל ודאי אינו קונה וא"כ הוי לי' למתני במכר רק שאינו פוטרו שמנכה לו אח"כ מן מעות המכר אותו הערבות ואינו פוטרו כלל מן הערבות ואינו קונה רק מחמת ההנאה שנותן ע"י דיבורו והוי מוכח שפיר. ולפ"ז מיושב דמשני שפיר שאני ממון דאתיהב למחילה וכיון שמוחל לו ממילא קונה מחמת הערבות דהיינו המלוה שקונה במכר וא"ש תוס' ד"ה ואם כן הוי נכסים כו'. אי נמי כיון דקנין דאשה לא ילפינן רק מקנין דשדה ואם אינו נקנה בשדה ממילא גם באשה אינו נקנה ע"ש. ואין להקשות על זה מאי עביד הש"ס צריכותא לקמן דאי הוי אמר רבא באשה ה"א דוקא אשה דטב למיתב טן דו אבל בשדה אינו נקנה קמ"ל הלא אם אינו נקנה בשדה ממילא אינו נקנה באשה כמ"ש תוס'. אך ז"א דתוס' כתבו שפיר דאם נימא דיש קנין חדש דהיינו קנין אגב באשה ומהיכן מוכח אי נימא דאין קנין זה קונה בשדה אבל לקמן דהוא הכל קנין כסף רק בשדה לא מיקרי זה כסף ובאשה מיקרי אותו הנאה ג"כ כסף דטב למיתב טן דו ולא שייך זה למילף אשה משדה וא"ש:

אמר רבא התקדשי לי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת ואמרינן הטעם דבהתקדשי לחציי מקודשת משום דה"ק אי בעינא למינסיב אחריתא נסיבנא ע"ש. הקש' הרשב"א ז"ל לר' יוחנן לקמן דסבר דקידשה לאחר שלשים יום וקדשה אחר מקודשת משום דשבק רווחא לכל חד וחד אם כן גם כאן בחצייך מקודשת לי יכול להיות דקידשה שתוכל להתקדש גם לאחר ושבק רווחא לאחר ע"ש:

ונראה לישב קושייתו דהנה זה דמקודשת הכא בהתקדשי לחציי אינו אלא מספק דשמא כיון בדבריו שאמר לחציי דיוכל ליקח אחרת אבל בפירש להדיא שכוונתו חציי ממש אינה מקודשת וכ"כ הרשב"א ז"ל ע"ש רק מחמת שלא פירש מקודשת מספק. והנה באה"ע ס' ל' ס' ה' בספק קרוב לו או קרוב לה מקודשת וכתב הב"ש ס"ק ט' דדוקא היכא דהוי תרי ותרי אבל אם הוא ספק אף להעדים אינה מקודשת כלל דהוי כמקדש בלא עדים דצריך שידעו העדים דבר ברור ע"ש והוא מדברי המרדכי ע"ש. והקשו איך משכחת לה דינא דשמואל בקדשה בפחות משוה פרוטה דמקודשת מספק שמא שוה פרוטה במדי וכן בכל ספק קידושין הא הוי מקדש בלא עדים שאינם יודעים דבר ברור [אף שהב"ש כתב באמת גם בפחות מש"פ דהיכא שאין העדים יודעין הוי מקדש בלא עדים מ"מ כל הפוסקים כתבו להיפוך] וכתבו דבשלמא בספק קרוב לו או לה דהוא ספק אם נעשה כלל מעשה הקידושין דשמא לא באו כלל הקידושין לידה ולכך הוי מקדש בלא עדים אבל קידושין דודאי נעשה מעשה הקידושין רק שנולד ספק מן הצד אי הוי קידושין או לא כגון שאינו שוה פרוטה שהוא ספק אם שוה פרוטה במדי אי לא דודאי נעשה מעשה הקידושין רק שהוא ספק אי מהני וכה"ג לא הוי מקדש בלא עדים ולכך הוי ספק ע"ש:

ולפ"ז מיושב דגם כאן קשה בהתקדשי לחציי דאינו אלא ספק קידושין הא הוי מקדש בלא עדים דהוא ספק אם קדשה כלל לחציו השני. אך ז"א דהוא אינו נאסר ע"י הקידושין ואותה קידש בודאי הכל. ולפ"ז מיושב קושית הרשב"א ז"ל שהקשה דגם בחצייך מקודשת לי תתקדש מספק שמא כיון על הכל רק שתוכל ליקח אחר ז"א דעל זה הספק שפיר הוי מקדש בלא עדים דעל חציה השני הוא ספק אם קדשה כלל ולכך אינה מקודשת כלל:

התקדשי לי לחציי מקודשת כו' מ"ש חצייך כו' אשה ולא חצי אשה כו' ומשני ה"ק אי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא וכ' הרשב"א דקרא דאיש ולא חצי אתי היכא שפירש בהדיא שכוונתו רק לחציו דלא הוי קדושין כמו בחצי אשה ע"ש:

ולכאורה קשה הא רבא ס"ל דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין היכא דאיסור הביאה בא ע"י הקדושין ע"ש וא"כ למאי דאמר בש"ס גבי חצי עבד וחצי ב"ח שקדש אותו הולד אין לו תקנה דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש כיון דצד עבדות לא תפסי בי' קדושין ומקודשת לגמרי לצד חירות שבו הוי אשת איש לגבי צד עבדות שבו ע"ש וא"כ ג"כ כשמקדש אותה לחציה בפירוש א"כ אם נימא דמקודשת אסור לו לבוא עלי' דכיון שמקודשת לחצי' א"כ חצי' הב' משתמש באשת איש ואסורה לו אי מקודשת וא"כ שוב אינה מקודשת דהוי קדושין שאין מסורין לביאה דהא איסור הביאה בא ע"י הקדושין כנ"ל וא"כ למה ליה קרא לרבא למעוטי במקדש בפירוש לחצי' כנ"ל:

ואף דלכאורה גם לדידן קשה למ"ש הרשב"א דדוקא בספק שאינו מסור לביאה מחמת ספק בזה סבר אביי דהוי קידושין אבל היכא שאין מסורין לביאה בוודאי גם לדידן לא הוי קדושין ע"ש וא"כ קשה איך אמר עבד וחצי ב"ח שקידש הא לא הוי קדושין כלל דכאן אסור בודאי כנ"ל אך ז"א דנראה טעם החילוק בין ספק לודאי שכ' הרשב"א ז"ל. היינו דכיון דבעינן שאיסור ביאה בא ע"י הקדושין שהם גורמין האיסור וא"כ במקדש אחת משתי אחיות סבר אביי שפיר דהוי קידושין דהא אם נימא על אחת שזו קידש א"כ מותר לו לבא עליה ג""כ רק דאסורה משום שמא לא קידש רק אחותה א"כ לכל אחת אין הקדושין גורמין האיסור רק הספק שמא לא קדשה זה גורם האיסור ולא מיקרי איסור ביאה בא ע"י הקדושין שאין גוף הקידושין אוסרין כנ"ל. משא"כ היכא דודאי איסור כגון מקדש אשה ובתה שאסורה בודאי ע"י הקדושין דגוף הקדושין שלה גורמין האיסור בזה מודה דלא הוי קידושין וא"כ כאן בחצי עבד וחצי ב"ח אף שאסור לו לבוא עליה מ"מ אין האיסור ע"י גוף הקידושין דאותו צד שקידש שפיר מותר לבוא עליה רק דאסורה לו מחמת הצד שלא קידש וזה לא מיקרי שאיסור בא ע"י הקידושין והוא כמו בספק לאביי דהוי קדושין כנ"ל ולכך א"ש לדידן דמקודשת לאביי אף לסברת הרשב"א אבל לרבא כאן דהוא סבר גם בספק דלא הוי קדושין כלל א"כ גם בקידש לחציו הוי עכ"פ כמו בספק כיון שמ"מ אסור ע"י הקדושין ולא מהני כלל ולמה לי' קרא כנ"ל:

ויש לישב למאי דמבעי' לי' לש"ס גטין פ' המגרש בחוץ לפלוני דלא מהני בגט דהוי שיורא ובעי התם בקידושין מאי כשמקדשה שתהי' אסורה לכל העולם חוץ לפלוני תהי' מותרת ע"ש דהוי ספק להפוסקים וא"כ משכחת לה שפיר כאן כשקידשה לחציו בפירוש רק שהתנה שתהי' אסורה לכל העולם חוץ מלחציו השני תהי' מותרת אף שאינה מקודשת לחציו שני מ"מ מתנה העבד חציו השני אינו מקדשה דלא גרע מאיש אחר שיכול להתנות אי נימא דמהני וא"כ צריך קרא שפיר דאל"ה היתה מקודשת דהוי שפיר קדושין המסורין לביאה דמותר לבוא עלי' דנגד חציו הב' אינה אשת איש כלל ולא שייך אתי צד כו' וקמ':

קרא אינה מקודשת מטעם חצי איש כנ"ל. ואף לאם תמצא לומר דלא מהני בקדושין חוץ לפלוני מ"מ י"ל דזה למסקנא כאן דאיש ולא חצי איש היכא שמקדשה בפירוש לחציו וא"כ כשמתנה חוץ אינה מקודשת לו לכולו כנ"ל משא"כ בלא קרא דהי' מהני לחציו שפיר הי' ודאי מהני חוץ כו' והיתה שפיר מקודשת בכה"ג דהוי מסורין לביאה רק משום חצי איש לא מהני:

אך לכאורה א"כ גם בחצי עבד וחצי ב"ח משכחת לה לפ"ז שיהי' מותר לו לבוא עלי' שמקדשה חוץ לצד עבדות שבו לא תהי' אסורה כנ"ל ולמה כ' תוס' גיטין גבי לישא שפחה כו' לישא ב"ח א"י ע"ש הא יכול לקדשה כנ"ל. אך י"ל דז"א דהא בש"ס פ' השולח אמר דלכך חצי עבד וחצי ב"ח שקדש מהני ואף דחצייך מקודשת לא מהני משום דשם שייר בקנינו אבל חצי עבד כו' לא שייר בקנינו ע"ש. וא"כ כיון דהטעם דמהני היינו משום דלא שייר כו' וא"כ לא משכחת לה בחצי עבד כו' שקדשה חוץ לחצי השני דא"כ שוב שייר בקנינו ולא מהני כמו חצייך כו'. אך כל זה לפי האמת שפיר לא משכחת לה כנ"ל אבל אי לא הוי כתוב קרא דאיש ולא חצי איש לא קשה הנ"ל דבל"ז הוי אין מסורין לביאה ז"א דהוי שפיר משכחת לה כנ"ל בחוץ כנ"ל דאף דשייר בקנינו הוי מהני כנ"ל או י"ל דהוי משכחת לה בב' חציי למאי דבעי לקמן אי זה מיקרי ג"כ לחצאין ע"ש וא"כ בכה"ג שאומר התקדשי לי לב' חציי הוי שפיר מטעם קשאמס"ל דהוי מסורין לביאה דבאמת מקודשת לשני החצאין רק שאמר בלשון חצי וקמ"ל קרא דאיש ולא חצי כו' דגם בכה"ג לא מהני לסברא הנ"ל דגם זה מיקרי חצאין כנ"ל כמו בב' חצייך כמו כן לב' חציי כנ"ל:

ונפשטו קדושי בכולה כו' רגלה של זו עולה כולה עולה ע"ש. והקשו תוס' ושאר פ' הא התם איכא קרא דכל אשר יתן ממנו לה' משא"כ בקדושין ע"ש שתירצו דזה הוי כהקדש. והפ' תירצו או דילפינין מהתם או דשוב ידעינן מסברא דפשטה בכולה בדבר שהנשמה תלוי' ע"ש. והוא תמוה כמ"ש המפ' דהא מבעי' התם בש"ס אם בעוף שייך פשטה קדושי בכולי' דבהמה אמר רחמנא כו' ע"ש ומכש"כ בקדושין. ולכל התירוצים הנ"ל קשה. ויש לישב דהנה הרשב"א ז"ל הקשה דאמר לחציי דאי בעי למינסב אחריתי נסיבנא ולכך מקודשת משא"כ בחצייך איתתא לתרי לא חזי' והקשה דגם בחצייך נימא אי בעית למינסב אחר נסיבת דהא גבי מעכשיו ולאחר ל' קי"ל כר"י דקדושי כולן תופסין דכל חד רוחא לחברי' שביק ותהי' מקודשת גם בחצייך די"ל ג"כ כוונתו כנ"ל ע"ש שהניח בצ"ע. וי"ל למ"ש תוס' ריש נזיר י"א באומר הריני נזיר על מנת שאהי' שותה יין כו' אמר התם דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה דהא התורה אמרה דכשהוא נזיר אסור ביין ע"ש אבל באומר הריני נזיר חוץ מן היין לא הוי מתנה עמש"ב והקשו בתוס' הא במקדש ע"מ שאין לך שאר כסות וכו' הוי מתנה עמ"ש בתורה ולריב"ל דאמר האי ע"מ כחוץ דמי נימא גם בשאר כסות שיועיל ותירצו דגם באומר חוץ לא מהני כיון דאין קדושין לחצאין הוי גם בחוץ מתנה עמ"ש בתורה דהתורה אמרה כשהיא מקודשת חייב בשאר כסות ואיך יכול לומר חוץ משא"כ בנזיר ע"ש. ולכאורה גם בחצייך מקודשת נימא שתהי' מקודשת לגמרי הכל דהוי מתנה עמ"ש בתורה דאין קדושין לחצאין. אך ז"א דזה דמי ממש לנזיר שאמר חוץ מן היין דלר"ש דבעינן עד שיזיר מכולן לא מהני כלל דזה לא הוי מתנה עמ"ש בתורה כלל דהיכן אמרה התורה כשמקבל מקצת נזירות שיהי' כולו ע"ש. וכן כאן הא לא אמרה תורה כלל כשמקדש חצי שתהי' גם חצי' השני מקודשת ובשלמא בשאר כסות א"ש דהתורה אמרה כשהיא מקודשת מגיע לה שאר כסות משא"כ כאן וממילא כשמקדש חציו לא מהני כנ"ל. ונראה להנ"ל במקדשה כולה שאומר תהי' מקודשת לי חוץ שתהי' מותרת לכל העולם שוב לא מהני כלל דזה הוי מתנה עמ"ש בתורה כמו בשאר כסות דהא אמרה תורה דכשהיא מקודשת אסורה לעלמא לא מהני דכשאומר מקודשת אסורה ומה שאומר חוץ שתהי' מותרת הוי מתנה עמ"ש בתורה וכמ"ש תוס' שם כנ"ל. והא דבמעכשיו ולאחר ל' קדושי כולן תופסין אין זה מחמת תנאי רק ממילא כיון דמתחלי האידנא ונגמר לאחר ל' ממילא תופסין כנ"ל. וא"כ ממילא מיושב קושית הרשב"א דנימא גם בחצייך מקודשת שכוונתו שמקדשה כולה רק שגם קדושי אחר יהי' תופסין בה ולהנ"ל א"ש דאי מקדשה כולה לא מהני החוץ שיתפסו קדושי אחר דזה הוי מתנה עמ"ש בתורה כנ"ל ואי כוונתו כן אין התנאי מועיל כלום כנ"ל. אך לכאורה ז"א דא"כ קשה דאמר בגיטין פ' המגרש בעי ר' אבא בקדושין האיך אם אמר התקדשי חוץ לפלוני כו' ע"ש וקשה כנ"ל דא"כ הוי מתנה על מ"ש בתורה אך יש לחלק דבשלמא במקדש חוץ שלא יהי' לה שאר כסות הוי שפיר מתנה עמ"ש בתורה כיון דאין זה שיור כלל בגוף הקדושין דהא מקודשת לגמרי וממילא כשהיא מקודשת אמרה תורה דחייב בשאר כסות כו' דלא שייך לומר דלענין זה אינה מקודשת דאינו שיור כלל בגוף הקדושין וגם אם לא יתחייב בשאר כסות מקודשת לגמרי כנ"ל משא"כ בחוץ לפלוני דגוף הקדושין הם מה שנאסרת לכל העולם וכיון דנימא דזה תלוי בדעתו לאוסרה על מי שירצה לא הוי כלל מעמש"ב כיון שהשיור בגוף הקדושין שאינו מקדשה לגמרי דלענין פלוני אינו מקדשה וזה לא אמרה תורה דכשיקדשה לזה תהי' אסורה גם לזה כנ"ל אבל לענין מה שכ' הרשב"א ז"ל באומר התקדש חציך שיתפסו קדושי אחר מי שירצה וכיון שלא פירש נימא דכונתו התקדשי רק שתהי' מותרת לכל עולם זה הוי מתנה עמ"ש בתורה שפיר כיון שאומר תהי' מקודשת רק שלא תהי' נאסר בקדושין אלו לא מהני כמו בכל דוכתי מעמש"ב כנ"ל:

אך לכאורה עדיין קשה שמא באמת גם בחצייך מקודשת דהי' כוונתו כן ובאמת התנאי בטל והמעשה קיים ולמה נימא להיפך דאינה מקודשת. אך י"ל דהטעם בהתקדשי לחציי דמפרשין כוונתו אי בעינא למינסב כו' ולא כפשוטו היינו כדי שיהי' דיבורו קיים דאי כוונתו כפשוטו לחציי בטל הדיבור דאינה מקודשת ולכך מפרשין כנ"ל משא"כ בחצייך מקודשת כו' דגם אי נימא דכוונתו אי בעית למינסב אחר כו' ג"כ הדיבור בטל היינו הדיבור דחצייך דהוי מתנה עמש"ב ואי כפשוטו הקדושין בטלים שוב מפרשין כפשוטו כנ"ל. אך לכאורה עכ"פ יהי' ספק קדושין דשמא הי' כוונתו אי בעית למינסב כו' והקדושין קיימין נהי דלא הוי ודאי מטעם הנ"ל כיון דבין כך וב"כ אין כל הדיבור קיים אבל ספק יהי' כנ"ל אך י"ל כיון דקי"ל ידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים היכא שאינו מוכיח מתוך דיבור הקדושין עצמו אי מקדשה או לא לא מהני. וא"כ כאן על חציה השני הוי ידים שאינם מוכיחות כיון דאמר חצייך מקודשת והוי ספק אי כפשוטו ואינו מקדש חציו הב' או כוונתו אי בעי' למינסב כו' ומקדש כולה א"כ אי נימא דהוי ספק א"כ אין דיבור הקדושין מוכיח על חצי' השני אם מקדשה כיון שאומר חצייך וממילא גם ספק לא הוי דלא הוי ידים ואף אי באמת כוונתו אכולה לא מהני על חצי' הב'. ושוב אינה מקודשת רק חצי' וממילא אינה מקודשת דהוי רק חצי אשה ולא הוי ספק כנ"ל:

וי"ל קושי' הנ"ל די"ל באמת כמ"ש הפ' דמסברא אמרינן בכל דוכתי פשטה קדושין בכולה רק הטעם דלא אמרינן היכא דליכא קרא כגון בעוף דמיבעי' לש"ס אי פשטה כו' היינו כיון דהקדש הוא דבר התלוי בדעתו ולכך כיון שאינו רוצה להקדיש כולה רק רגלה וכה"ג איך יהי' ע"כ הקדש כולו ולכך לא אמרינן פשיט בכולו רק היכא דגלי קרא כנ"ל ולכך י"ל דכאן בקדושין פריך שפיר וניפשטו קדושי בכולה דזה מסברא רק דנימא דהא אינו רוצה לקדשה כולה כנ"ל ע"ז קושי' הרשב"א דנימא גם בחצייך דרוצה לקדשה כולה רק כוונתו אי בעית למינסב כו' ואי"ל כנ"ל ז"א דעכ"פ יהי' ספק דלא שייך הנ"ל דהוי ידים שאינם מוכיחות על חציו הב' ז"א דהא מצד דיבור הקדושין פשט בכולו רק אי אינו רוצה לא מהני כנ"ל וא"כ שוב לענין זה יהי' ספק שמא כוונתו אי בעית וכיון שרוצה לקדש כולה ממילא פשטה קדושין כו' והוי שפיר ידים מוכיח דמצד הדיבור של הקדושין שפיר מקדשה כולה דפשטה כו' רק דהספק אי אינו רוצה ואינו מועיל מה שפשט כו' וא"כ לענין זה הוי כמו שאר ספיקות שאין הספק רק אי מהני או לא ופריך שפיר דעכ"פ יהי' ספק כנ"ל אף דליכא קרא כנ"ל. ומיושב ג"כ קושית תוס' והפ' למסקנא דבעי באומר שני חצייך מקודשת לי נימא פשטה קדושין בכולה דלא שייך תירוץ הש"ס התם בהמה כו' כיון שמתרצית ע"ש. ולמ"ש מיושב דאדרבה באומר ב' חצייך כיון דלא שייך אי בעית למינסב אחר כו' כמ"ש הרשב"א דהא מקדש שני חצייך וא"כ ממילא לא שייך כלל פשטה בכולה דליכא קרא כנ"ל:

עוד י"ל קושי' הנ"ל הא ליכא קרא ולא אמרינן פשטה קדושין בכולה. וי"ל דהטעם דבאמת כמ"ש הפ' דידעינן מסברא בדבר שהנשמה תלויה דפשטה בכולה. רק דהא דלכאורה קשה דנראה אם אומר בפירוש רגלה של זו עולה על תנאי שיהי' השאר חולין ולא הקדש י"ל דלא שייך פשטה בכולה ויהי' כולה עולה דהא אי נימא דכולה עולה א"כ גם הרגל אינה עולה ואין כאן הקדש כלל ואין מה לפשוט כיון דלא הקדיש גם הרגל רק על תנאי זה ואי נימא דפשט בכולה אינו הקדש כלל וי"ל דהרגל הקדש ולא השאר וא"כ י"ל גם בסתם כמו בקני את וחמור וכה"ג דאמרינן מסתמא חפץ שיהי' כל הדיבור קיים ואי לאו אינו רוצה כלל. וכן בעצמך ונכסך אי לא פלגינן דיבורי' ע"ש בכל נכסי חוץ כו' וי"ל גם בסתם כן כשאומר רגלה עולה ואינו חפץ שיהי' השאר עולה נימא דלא הקדיש גם הרגל רק כשיהי' השאר חולין ואל"ה אינו מקדיש כלל כנ"ל ואף שיש לדחות מ"מ אינו מוכרח:

אך י"ל דגם במתנה בפירוש כנ"ל לא מהני דהא מתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל רק דבחוץ לא הוי מתנה על מש"כ בתורה כמ"ש. אבל זה כיון שאמרה תורה דכשהרגל עולה פשטה בכולהו וכולה הקדיש והוא מתנה על מנת שלא יהי' כולה עולה הוי שפיר מתנה על מ"ש בתורה וממילא התנאי בטל ומעשה קיים והוי שפיר הקדש ופשטה בכולה כנ"ל וכמו בע"מ שאין לך שאר וכסות וכה"ג. וכמ"ש הר"ן גבי על מנת שאין לרבך רשות בו ע"ש. אך זה שפיר במה דילפינן מקרא דפשטה קדושי בכולה. אבל בעוף איבעי' לו שפיר כיון דליכא קרא רק דנימא מסברא כיון שמקצתו הקדש הוי כולי' הקדש על זה שפיר שייך סברא הנ"ל דזה הי' מועיל אם הי' הרגל הקדש בין כך ובין כך אבל י"ל כנ"ל דלא הקדיש רק ע"מ שיהי' השאר חולין ושוב מסברא לא אמרינן פשטה בכולה דאם פשיט לא יהי' הקדש כלל דלא הוי מתנה עמ"ש בתורה כיון דליכא קרא רק מסברא כנ"ל והתנאי קיים:

והנה קי"ל היכא דהתנאי סותר למעשה ג"כ התנאי בטל ומעשה קיים דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד ע"ש. וא"כ מיושב כאן דבשלמא התם אין תנאי הנ"ל סותר למעשה דהא אף שלא יפשוט ההקדש בכולה מ"מ הרגל נשאר הקדש ואינו סותר וממילא התנאי קיים ולא פשטה בכולה מסברא כנ"ל. וממילא כאן י"ל דאמר שפיר בקדושין דפשטה בכולה מסברא אף דליכא קרא ואין לומר כנ"ל דלא מהני דהוי כהתנה שמקדשה חצי' על תנאי שחצי' השני לא תהי' מקודשת. ז"א דכאן שוב התנאי סותר למעשה דאי חצי' השני לא תהי' מקודשת גם חצי' הראשון אינה מקודשת דהוי חצי אשה וממילא התנאי בטל והמעשה קיים ופשטה קדושין בכולה שפיר מסברא כנ"ל. אך ז"א דבכה"ג לא מיקרי תנאי סותר למעשה במה שמצד הדין לא מהני. דהא בהרי זה גיטך אם מתי ג"כ בטל ומהני וע"כ דוקא דהיכא שבלשון עצמו סותר המעשה כמו בעל מנת שתחזירהו אי לאו כמעכשיו ע"ש. ויש לדחות:

אך בש"ס משמע דבכה"ג לא הוי כתנאי היכא שלא פירש התנאי דיכול להיות שמקדיש הרגל ועל השאר אינו מתנה כלום דהא בנזיר מחלק בין אמר הריני נזיר חוץ מן היין ובין אמר על מנת שאהי' שותה יין וע"כ דבחוץ אינו כתנאי רק שיור ע"ש. ויש לדחות ג"כ: