גיטין לח ע"א

דף לח - א

אתם [ישראל] קונים מהם [מבני התושבים הגויים] עבדים לקנין הגוף,  ולא הם [הגויים] קונים [את אחד] מכם קנין הגוף!

וכן לא הם קונים זה מזה, אין גוי קונה גוי אחר קנין הגוף.

יכול לא יקנו הגויים זה את זה?

ומפסיקה הגמרא באמצע דברי ריש לקיש ומקשה עליו: האיך אמרת "יכול לא יקנו זה את זה"?! והלא כן היא האמת, דהאמרת בפיסקה הקודמת: "לא הם [הגויים] קונים זה מזה עבדים".

ומפרשינן: הכי קאמר ריש לקיש: ולא הם קונים זה מזה עבד לגופו; יכול לא יקנו הגויים כלל זה את זה לעבד, ואף לא קנין למעשה ידיו?

לא כן הוא, אלא ודאי שאף גוי קונה את הגוי למעשה ידיו, ומשום דאמרת קל וחומר:

הרי הגוי את הישראל קונה הוא למעשה ידיו - שנאמר: "וכי תשיג יד גר ותושב עמך, ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב עמך, או לעקר משפחת גר [משפחתו של הגר גויים הם] " -

ואם כן - שקונה הוא לו עבד ישראל למעשה ידיו - גוי את הגוי, לא כל שכן שיקנה למעשה ידיו?!

ולפיכך, קונה השבאי את העבד למעשה ידיו לאחר שנתייאש רבו ממנו, ושוב מקנה הוא אותו למעשה ידיו למי שפדאו ממנו, וכשטבל העבד לשם עבדות, הרי הפודה קונה אותו אף לגופו.

ואכתי מקשינן:

ואימא, הני מילי שהגוי קונה גוי למעשה ידיו, דוקא בכספא, וכמו שהוא קונה את הישראל, שהרי משם אתה למד!

אבל בחזקה אימא דגוי לא קונה כלל עבד!? כלומר: הרי השבאי לא קנה בכסף את העבד מן הישראל, אלא שאדון העבד התייאש ממנו והפקירו, ואם כן עדיין צריך הגוי לעשות בו מעשה קנין כדי לקנותו, ואינו יכול לקנותו אלא בקנין חזקה, וכגון שהלבישו העבד או הנעילו, שבחזקה זו נקנה עבד כנעני לישראל, ומנין לנו שאף גוי קונה בחזקה, שהרי בקרקעות לא מצאנו שגוי קונה קרקע בחזקה!?

אמר רב פפא: אף גוי קונה קרקע בחזקה, שהרי ארץ עמון ומואב טהרו בסיחון!

כלומר: אף שנאמר לישראל שלא לצור את עמון ומואב ואסורים הם לכבוש את ארצם, מכל מקום כבשו ישראל את ארצות עמון ומואב שכבשם תחילה סיחון, ונמצא שסיחון טיהר את הארצות האלו לישראל. ^[1]

הרי שזכה סיחון בארצות הללו, ואף שלא קנה אותם בכסף; ובהכרח שבקנין חזקה קנה הוא אותם, ואם כן למדנו שגוי קונה קרקע של גוי בחזקה; וכשם שקונה הוא קרקע מגוי בחזקה, כך קונה הוא גם עבד גוי שנתייאש רבו הימנו על ידי קנין חזקה. ^[2]

ואכתי מקשינן: אכן אשכחן [מצינו] גוי שקונה גוי בחזקה, כדילפינן מסיחון - אבל הרי משנתנו עוסקת אף בעבד שמל וטבל אצל רבו ראשון, וכבר אינו גוי, וגוי שקונה ישראל לעבד בחזקה, מנלן?! ^[3] ומשנינן: למדנו זאת, מדכתיב במלחמת הכנעני [במדבר כא א]: "וילחם בישראל, וישב ממנו שבי"! ומדקרי ליה "שבי" שלו, שמע מינה: קנה הכנעני את שביו בחזקה. ^[4]

אמר רב שמן בר אבא, אמר רבי יוחנן:

עבד כנעני של ישראל [שנשבה על ידי גויים] שנתייאש רבו הימנו, וברח מבית האסורים של השובים, יצא לחירות! ושוב אין יכול רבו הראשון להשתעבד בו.

ולא עוד, אלא שכופין את רבו הראשון לשחררו מקנין האיסור שיש לו בו, וכותב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל!

כי אף שקנין העבדות הממוני פקע מאליו, עדיין יש בו קנין איסור של עבדות, ואסור הוא בבת ישראל, עד שיכתוב לו רבו גט, ויתירו.

ומקשינן עלה מהא דתנן במשנתנו:

עבד שנשבה ופדאוהו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך - בין אם פדאוהו לשם עבד, ובין לשם בן חורין - ישתעבד!

ואמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל הלכה במשנתנו, הלכה כמותו!

חוץ משלשה מקומות, ואלו הן: ערב, וצידן וראיה אחרונה! ^[5]

ומלבד שלשה מקומות אלו, פסק רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, בכל מקום שהובא במשנה.

ואם כן, קשיא: איך אמר רבי יוחנן: "עבד שברח מבית האסורין, יצא לחירות"!? והלא במשנתנו קאמר רבן שמעון בן גמליאל: "ישתעבד" לראשון, והוא הדין לברח, [וכדמפרש ואזיל]!?

ומבארת הגמרא את קושייתה:

בשלמא לאביי לא קשיא, שהרי מוקי לה להאי מתניתין שישתעבד לרבו ראשון לפני יאוש, והאי מימרא דרבי יוחנן לאחר יאוש, ובזה אף רבן שמעון בן גמליאל מודה שיצא לחירות, היות ונתייאשו הבעלים הראשונים ממנו.

אלא לרבא דאמר: אף לאחר יאוש קאמר רבן שמעון בן גמליאל "ישתעבד לרבו ראשון":

הרי קשיא מימרא דרבי יוחנן בבורח שיצא לחירות, אאידך מימרא דרבי יוחנן שפסק הלכה כרבן שמעון בן גמליאל!?

ומשנינן: אמר לך רבא:

הרי טעמא מאי קאמר רבן שמעון בן גמליאל "ישתעבד", הלוא הוא משום מה דאמר חזקיה: "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל את עצמו לגייסות, ומפקיע עצמו מיד רבו"! ואין טעם זה שייך אלא בעבד שנפדה מיד השבאי.

אבל בורח שאני, שהרי עסקינן בעבד שכל כך קשה עליו השבי, עד שמוכן לסכן את נפשו כדי לברוח ממנו, והשתא, לקטלא מסר נפשיה [מוסר את עצמו להריגה אם יתפסוהו] כדי להימלט מן הגייסות - וכי ניתן לומר עליו דאפולי אפיל נפשיה [יפיל את עצמו] לגייסות?!

וכיון שאין לחוש עליו שיפיל עצמו לשבי כדי להשתחרר מרבו, אין סיבה להשאירו תחת שעבוד רבו, מאחר שכבר נתייאש ממנו, ולפיכך יוצא לחירות.

מעשה באמתיה דמר שמואל דאשתבאי [שפחתו של שמואל נשבתה בשבי], ופרקוה ישראל לשום אמהתא [פדאוה לשם שפחות], ושדרוה ליה [והחזירוה לשמואל].

שלחו ליה הפודים לשמואל: יכול אתה להמשיך ולשעבדה, היות ואנן, כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן [דעתנו כרשב"ג]! ^[6] ובכל מקרה ממשיך העבד להשתעבד לאחר פדיונו.

ואתה, אי נמי [גם אם] כרבנן סבירא לך - שאם פדאוהו לשם חירות, הרי הוא יוצא לחירות - מכל מקום עדיין שפחתך היא, משום שאנן, לשום שתהיה אמהתא פרקינן לה ניהלה [לשום שפחות שלך פדאנוה]! והיכא שפדאוהו לשום עבד, הרי אף לחכמים הוא ממשיך להשתעבד לרבו הראשון.

ושלחו לו כן, משום דאינהו סבור בטעות, דלפני יאוש הוה, ועדיין לא נתייאש שמואל משפחתו.

ולא כן היא, אלא לאחר יאוש הוה! וכיון שכבר נתייאש ממנה, הרי יצאה לחירות, ושוב לא היה יכול שמואל לשעבדה. ^[7]

מהות העבדות נחלקת לשני עניינים:

א. קנין הממון, שגוף העבד נעשה ממונו של רבו, לענין מעשה ידיו, ולענין "מה שקנה עבד קנה רבו".

ב. קנין האיסור, שאף אחר שמל וטבל, מכל מקום אין בו קדושת ישראל גמורה. והרי הוא אסור בבת ישראל, ומותר בשפחה כנענית. וכן שפחה, הרי היא אסורה בבן ישראל, ומותרת בעבד כנעני.

וכשנותן אדם שטר שחרור לעבדו, הרי הוא מפקיע את שני הקנינים; ואולם כשמפקיר אדם את עבדו, בזה נחלקו אמוראים, אם צריך עדיין גט שחרור כדי להפקיע את קנין האיסור, או שמא מתוך שפקע קנין הממון על ידי ההפקר, ממילא פקע גם קנין האיסור, וכפי שיתבאר.

ושמואל, לא מיבעיא דאשתעבודי לא משתעבד בה, ומשום שלאחר יאוש היה, כאמור, אלא אף גיטא דחירותא נמי לא אצרכה [אף לא הצריכה שמואל שטר שחרור ממנו] כדי להתירה בבן חורין; ואף שעיקר היאוש אינו מועיל אלא להפקיע את קנין הממון בלבד, מכל מקום פוקע קנין האיסור מאליו! ^[8]

ומשום דשמואל לטעמיה [לשיטתו], דאמר שמואל:

המפקיר עבדו יצא לגמרי לחירות, ואינו צריך גט שחרור להפקיע מעליו את קנין האיסור ולהתירו בבת ישראל, והוא הדין לשפחה, ומשום שנאמר:

"וכל עבד איש מקנת כסף [ומלתה אותו אז יאכל בו] ", וכי אטו בא הכתוב - באומרו "עבד איש" ולא אמר: "וכל עבד מקנת כסף" - לומר: "עבד איש" ולא עבד אשה!?

אלא בא הכתוב ללמדנו: דוקא עבד שיש לו רשות ממונית לרבו עליו [עבד של איש], הרי הוא קרוי "עבד", ונאסר בבת ישראל; אבל עבד שאין לו רשות לרבו עליו, אין הוא קרוי "עבד", והרי הוא כישראל בן חורין לכל דבר, והוא מותר בבת ישראל, ואסור בשפחה.

מעשה באמתיה דרבי אבא בר זוטרא, דאישתבאי [שפחתו של רבי אבא נשבתה], ופרקה ההוא תרמודאה לשום איתתא [פדאה גוי מהעיר תרמוד, על מנת לישאנה לאשה].

שלחו ליה - בני המקום לשם הביאו את השפחה - לדידיה [לרבי אבא בר זוטרא]:

אי יאות עבדת, שדר לה גיטא דחירותא! אם ברצונך לנהוג כיאות, שלח לה גט שחרור.

ותמהינן: היכי דמי?

אי דמצו פרקי לה [אם יכולים אנשי המקום לפדותה] מאותו גוי, ומסכים הוא שיפדוה, למה לי שישלח לה רב אבא גיטא דחירותא?! יפדוה לו לשם עבדות ותשאר שפחתו.

ואי דלא מצו פרקי לה - שאין מתרצה השבאי לכך - כי שדר לה רבי אבא גיטא דחירותא, מאי הוי?! ומה יועיל לה גט זה, כל זמן שנמצאת אצל השבאי?

ומשנינן: לעולם איירי בדמצו פרקי לה שלא היה עיכוב מצד השבאי, אלא שכל זמן ששפחה היא, לא יטרחו לפדותה.

וכיון דמשדר לה גיטא דחירותא, ונעשית בת ישראל גמורה, חבורי מחברי אהדדי, ופרקי לה [יתחברו כולן כאחד ויתאמצו לפדותה]! ^[9]

ואי בעית אימא:

לעולם איירי דלא מצו פרקי לה משום עיכוב השבאי שהיה רוצה בה לזנות, וכיון דמשדר לה גיטא דחירותא, שוב יוכלו לפדותה. משום שבכך יוודע לשבאי ששפחת ישראל היתה, ומיתזלא באפיה, ומפריק לה, [לא יכולים היו לפדותה, כי אותו גוי לא היה מעונין לתיתה בדמים, אלא שעל ידי שטר השחרור יוודע לגוי ששפחת ישראל היא, ותהיה מזולזלת בפניו, ויסכים למוכרה].

ומקשינן: למה תזדלזל בעינו כשיגלה ששפחת ישראל היא!?

והרי - אדרבה - האמר מר: חביבה להן [לגויים] בהמתן של ישראל לזנות, יותר מנשותיהן שלהם! וכל שכן שחביבות להם שפחות ישראל. ^[10]

ומשנינן: הני מילי - דחביבים של ישראל עליהם - בצינעא.

אבל בפרהסיא אינם מראים חביבות זו, משום דזילא בהו מילתא, [בושים הם בכך]. מעשה בההיא אמתא דהות בפומבדיתא, דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא [שפחה היתה בפומבדיתא, שהיו נוהגים עמה בזנות].

אמר אביי: אי לאו הא דאמר רב יהודה, אמר שמואל "כל המשחרר עבדו עובר בעשה" של "לעולם בהם תעבודו", הוה כייפנא ליה למרה, והוה כתיב לה גיטא דחירותא [כופה הייתי את אדונה לכתוב לה שטר שחרור], כדי שתוכל להנשא לישראל, ותימנע מדבר עבירה.

אבל מאחר ואמר רבי יהודה "המשחרר עבדו עובר בעשה", שוב אין בידי לכופו שיש חררה.

רבינא אמר: כל כי הא גוונא, מודה רב יהודה, שמותר לשחררה. משום שהשחרור נועד למנוע מילתא דאיסורא, שלא תזנה עם בני אדם! וכל שהוא לצורך מניעת עבירה, לא נאסר לשחרר עבד.

ומקשינן: וכי אביי לית ליה הכי, וסבר דאף משום מניעת איסורא לא ישחררנה!?

אלא אפי' גיטא דחירותא לא אצרכוה. פי' דשמואל נמי כאביי מוקים לה למתני' בלפני יאש וסבר דלאחר יאוש לדברי הכל בין כך ובין כך לא ישתעבד דישראל גמור הוא ואינו צריך גט שחרור.

ואימא הני מילי בכספא אבל בחזקה. פירש רש"י ז"ל בכספא לפי שכל קנינו בכסף, אבל בחזקה בחזקה דהלבישו והנעילו דאמרינן בקדושין עבד כנעני נקנה בחזקה זו מנין דנכרי קונה בחזקה זו. ואינו נראה לרבינו תם ז"ל מדאמרינן אשכחן נכרי נכרי נכרי ישראל מנין דאלמא באותה חזקה דאיירינן עד השתא הוא דבעי נכרי בישראל מנלן ובודאי אין עבד עברי נקנה בחזקת הלבישו והנעילו כעבד כנעני. ותדע לך דגבי קנין עבד כנעני קתני חזקה ואילו גבי קניית עבד עברי קתני נקנה בכסף ובשטר ואילו חזקה לא קתני. ועוד דבפרק קמא דקידושין (יד, ב) אמרינן בגמרא עבד עברי נקנה בכסף תינח עבד עברי הנמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף, ואם איתא אף בחזקה נמי קונה. ועוד דבהדיא אמרינן בשילהי פרק קמא דקדושין (כז, א) גמרא נכסים שאין להם אחריות יפה כח שניהם כלומר כסף ושטר מכח חזקה שכן שניהם קונים בעבד עברי מה שאין כן בחזקה. אלא הכא הכי פירושו בחזקת שביה מנין, והיינו דמייתי עמון ומואב טהרו בסיחון דהיינו בדרך מלחמה, ובישאל נמי קונה בדרך שביה כדכתיב וישב ממנו שבי. ומיהו בפירוש רש"י ז"ל כתב נכרי ישראל מנלן כגון עבד זה דשייך במצות דאלמא אף הוא ז"ל סבור דשמעתין לאו בישראל גמור איירי אלא בעבד כנעני הנקנה לישראל בחזקה דהלבישו והנעילו אם נקנה לנכרי בחזקה זו. ומיהו יותר נראה כדברי רבינו תם ז"ל דבישראל ממש קא מיירי דהא משמע לכאורה דמשום דאמרינן דהם קונים מהם קל וחומר מישראל ושמעינן מינה דהם קונים בכספא בין מישראל בין מהם, חזר ושאל בין מהם בין ישראל שאמרנו שקונין בכסף מנין שקונין בחזקה וקא דייק הם מהם מעמון ומואב, וחזר ושאל אשכחן נכרי נכרי נכרי וישראל שאמרנו שקונין אותו בכסף מנין שקונין אותו בחזקה, אלמא ישראל דחזקה כישראל דכספא מה התם ישראל גמור אף כאן ישראל גמור ודבר הלמד מענינו הוא. ומיהו אם כדברי רש"י ז"ל דישראל כגון זה קאמר לא תיקשי מידי לפירושו שפירש כאן. ולדידי קשיא לי אשמעתין מאי קא דייק קנין גופו בחזקה מחזקת קרקע דעמון ומואב ממונו לחוד וגופו לחוד, דאי לא תימא הכין, לעיל כי קא איבעיא להו הם מהם למעשה ידיו מנלן ודייק לה מקל וחומר מישראל לייתי ליה מעמון ומואב ואם בחזקה קונה כל שכן בכסף. וניחא לי, דמעיקרא דמספקא לן אי קונה גופו כלל ואפילו למעשה ידיו לא אפשר למידק גופו מממונו דגופו מממונו לא ילפינן אבל לבתר דילפינן מקל וחומר דישראל לגופו קונה אלמא גופו קונה כממונו חזר ושאל אם קונה בחזקה ויליף לה מחזקת ממונו דהא גופו כממונו הוא.
ופירוש כספא וחזקה נראה דלאו כספא ממש וחזקה ממש אלא כל קנין שהוא מדעת קרי כספא כלומר כסף או דומה לו שהמקנה מקנה מדעת. אבל חזקה כלומר מה שזוכה בו בחוזק יד שמחזיק בו שלא מדעת וכגון שתפסו במלחמה מנין, ומייתי לה מעמון ומואב שטהרו בסיחון במלחמה.
ולענין פסק הלכה: הרב אלפאסי ז"ל פסק משמיה דגאון ז"ל כרבנן והראב"ד ז"ל כתב דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, והביא ראיה לדבריו מדאמר חזקיה מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד, דמשמע דרבים נינהו דסבירא להו כרבן שמעון בן גמליאל, ועוד מדאמר רבי יוחנן עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור ואקשינן עלה והאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו וקשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ולא דחינן אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן כדדחינן בעלמא אלמא משמע דהלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דאי לא הוה לן למידחי הכי, ועוד דשלחו ליה לשמואל אנן כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן, ועוד דבירושלמי פסק בהדיא כרבן שמעון בן גמליאל, וכתב עוד דאף דעת רבינו אלפאסי ז"ל נראה כן מדכתב וגאון ז"ל פסק כרבנן, ולא אמר ומסתברא כותיה אלמא לא מסתבר ליה כפסקא דגאון ז"ל. אבל הרמב"ן נ"ר כתב דמסתברא כפסקא דגאון ז"ל. ואי מדחזקיה, איהו טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל קא מפרש וליה לא סבירא ליה. ואף על גב דאמרו קאמר לאו למימרא דרבים סבירא להו הכין אלא לישנא בעלמא קאמר, ויש לנו כיוצא בה בנדה פרק התינוקת דאמר שמואל הרי אמרו לימים שנים. ואי מדרבי יוחנן דכייל ואמר כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, ההוא כללא לאו דוקא הוא. וכן כתב רבינו אלפאסי ז"ל בגט פשוט והדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אלא עד דאיכא טעמא. ובשילהי המדיר גבי נולדו בו מומין פסקינן בהדיא בגמרא דלא כרבן שמעון בן גמליאל דמתניתין דהתם. ואי משום דלא דחינן הכא אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן, משום דכל היכא דמשכח תלמודא פירוקא אחרינא לא דחיק ומוקי באמוראי, ולאו משום דחזקיה לא מתרצינן הכא הכי דהא לא קשיא לן אלא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן. וההיא דשלחו מתם אנן כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן, אינהו דאוקמיתא דאוקי סבירא להו כדאמרינן בהדיא ואינהו סבור לפני יאוש הוה. ובודאי לאוקמתא דאביי הילכתא כרבן שמעון בן גמליאל דמסתבר טעמיה דהוא מוקי לה כדינא ורבנן מפקי ליה מרביה משום תקנתא דדלמא מימנעי ולא פרקי, ולא מסתבר כותייהו דכשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים. וירושלמי נמי דפסק כרבן שמעון בן גמליאל היינו מהאי טעמא דהתם מוקמי לה בלפני יאוש כאוקמתא דאביי, דהכי איתמר התם, אהן תניי קדמיא סבר מימר מצווין הן לפדות את בני חורין ואינן מצווין לפדות את העבדים רבי יעקב בר אידי בשם רבן שמעון בן לקיש הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, והך לישנא אלפני יאוש הוא הילכך מסתבר טעמיה כרבן שמעון בן גמליאל דהא רבא נמי בלפני יאוש הכי סבירא ליה לדברי הכל ואין למדין ממנו לאחר יאוש, והילכך כפסקא דגאון מסתבר [בכת"י: טעמיה] ואף רבינו אלפאסי ז"ל כותיה סבירא ליה מדכתב ליה סתם ולא פליג עליה.

ואינהו סבור לפני יאוש הוה. הקשו בתוספות ומנא ליה לתלמודא דאינהו סבור לפני יאוש דילמא לאחר יאוש וסבירא להו כרבא דמוקי פלוגתייהו בלאחר יאוש והכי קאמר אנן כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן, ואילו לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון, ואתאי נמי כרבנן סבירא לך אנן לשם אמהותא פרקנוה ניהלך. ותירצו דלפי מה שפירשנו למעלה דטעמיה דחזקיה לא קאי אלא אפדאו לשם בן חורין אבל לשם עבד ישתעבד לרבו שני אתי שפיר דכיון דאינהו משדרי לה ניהליה מסתמא סבירא להו דלפני יאוש הוה, דאי לאחר יאוש אמאי שדרוה ניהליה לישתעבדו בה אינהו דהא לא משמע דבעו למיתן ליה מתנה אי הוה מצו לעכבה ניהלייהו. וכבר כתבתי למעלה שאין פירוש זה נכון ולא כן דעת רש"י ז"ל ורבינו אלפאסי ז"ל, ובין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון קאמר. ונראה דהכא הכי קאמרי ליה אל תחושו לה כלל לומר שמא מתחילה לשם בת חורין פירקנוה וכשנודע לנו שהיא שלך שלחנוה לך דאפילו אם היה כענין זה ולפי מה שאנו סבורים כרבן שמעון בן גמליאל שפיר דמי דהא רבן שמעון בן גמליאל אפילו לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון כדחזקיה. ואפילו סבירא לך כרבנן אנא לא לשם בן חורין פרקנוה אלא לשם אמהותא סתם, כלומר סתם פרקנוה על דעת שתשאר באמהות הראשון דמדשדרה לה [ליה] ניהליה שמע מינה לאו לאמהותא דידהו פרקוה, ולאמהותא דשמואל נמי בפירוש לא, מדלא קאמרי לשם אמהותא דידך וקאמר לשם אמהותא סתם. ושמע מינה דסבירא להו דלפני יאוש הוה דאי לאחר יאוש לא היה אדם משתעבד בה דהא אינהו על דעת שתשאר באמהותא הראשון דשמואל כדמעיקרא פרקוה, ואיהי הא יצאה בת חורין מאמהותא דשמואל דלאחר יאוש הוה ולא ישתעבד בה לא ראשון ולא שני, אלא אם כן פדאוה לשם עבדות בפירוש או לשם עבדות שלהם או לשם עבדות בעלים ראשונים. אלא ודאי מדפדאוה סתם ושדרוה לשמואל שמע מינה דסבירא להו דלפני יאוש הוה ולכך לכולי עלמא ישתעבד בה רבו [רבה] הראשון. כך נראה לי.

ושמואל לא מיבעיא אישתעבודי לא אישתעבד בה אלא אפילו גיטא דחירותא נמי לא אצרכה. ושמואל כאביי סבירא ליה דמוקי פלוגתייהו בלפני יאוש אבל לאחר יאוש לכולי עלמא אפילו לשם עבד לא ישתעבד לא רבו ראשון ולא רבו שני, דמשעת יאוש זכה עבד בעצמו ויצא לחרות וישראל גמור הוא ואפילו גט שחרור אינו צריך. אבל אי הוה סבירא ליה כרבא דמוקי פלוגתייהו בלאחר יאוש ואפילו הכי לשם עבד ישתעבד לרבו שני אם כן לא היה לו לשחררה בלא גט, או בגט רבה שני או לשם עבדות דידהו פדאוה, או בגט דידיה או לשם עבדות דידיה פדאוה, ואפילו פדאוה לשם בן חורין לא היה לו לשחררה בלא גט רבו [רבה] שני דכיון דאילו פדאוה לשם עבדות ישתעבד בה רבה שני אם כן לרבה שני היתה והוא הוא שמוציאה לחירות והיתה צריכה גט חירות ממנו. כך כתוב בתוספות. ונראה לחזק עוד הטעם הזה, דאי כרבא סבירא ליה שעבודי הוה מצי לאשתעבודי בה, דהא בין לרבנן בין לרבן שמעון בן גמליאל לשם עבד ישתעבד או לרבו שני כרבנן או לרבו ראשון כרבן שמעון בן גמליאל, אלא ודאי מדלא אישתעבד בה שמע מינה כאביי סבירא ליה ולא כרבא, וסבירא ליה נמי דכיון דנתיאשו ממנה בעלים זכתה בעצמה להיותה כבת ישראל גמורה, וכבר כתבתי למעלה דלסברא זו קשיא לי קרא דכתיב וישב ממנו שבי דמינה דרשינן דשבאי קני למעשה ידיו. ומיהו קרא דכתיב ונמכר לגר תושב וגו' לומר דנכרי קונה ישראל למעשה ידיו, לא קשיא ולא מידי, דהתם דמדעתו ורצונו של ישראל שאני, אבל בעל כרחו לא. אבל מקרא דוישב ממנו שבי משמע אפילו בעל כרחו. ושמא שמואל לא דריש לה לקרא ולאו לאשמועינן דנכרי ישראל קונה אלא ספור דברים ומאורע שהיה. ומיהו נראה לי דלפי מה שכתבתי למעלה דסתם פדאוה על דעת שתשאר באמהותה הראשון אין מכאן ראיה כלל דאפילו רבא נמי מודה בהא דלא ישתעבד בה לא ראשון ולא שני ואינו צריך גט לא מראשון ולא משני.

שמואל לטעמיה דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור. וסתם יאוש היינו הפקר, וטפי עדיף הפקר מהרי אתה בן חורין לפי מה שפירש ר"י ז"ל בקדושין (טז, א) גמרא וקונה עצמו בשנים וביובל, תנא וקונה עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר ואמרינן עלה האי שטר היכי דמי אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף אלא שחרור לימא ליה באפי תרי זיל אי נמי באפי דינא זיל, והקשה שם ר"י ז"ל מאי קא פריך מכל מקום בשטר הוא קונה עצמו, ואף אם כשיאמר לו באפי תרי זיל קונה היינו קנין אחר, ועוד דהתם תירץ רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול, לומר דאם אמר לו זיל לא היה משוחרר בכך, מכל מקום כיון שמחזר למצוא קנינים אחרים אכתי תיקשי ליה וליפקרוה דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור. ולשמואל מיהא קשיא. ומשום כך היה מפרש ר"י ז"ל דהתם הכי קאמר אילימא שטר שחרור למה לי שטר לימא ליה על פה מה שכתוב בשטר שהרי גופו של גט שחרור הרי את בת חורין אף הוא יאמר לו באפי בי תרי או באפי בי דינא זיל כלומר זיל הרי את בחורין ולא יהא צריך לשטר אם כן מה תועלת יש בשטר זה, ומשני עבד עברי גופו קנוי ובעל פה לא היה משתחרר אלא אם כן כתב לו כן בשטר, והכא קאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות אלמא טפי עדיף הפקר ויאוש מלשון הרי את בן [בת] חורין.

המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור שנאמר וכל עבד וגו'. ואף על פי דלכולי עלמא גט שחרור מגט אשה גמרינן ליה בגזירה שוה דלה לה ואשה אינה מתגרשת ביאוש בעלים ובהפקר, קסבר שמואל דשחרור גט ודיניו גמרינן מאשה אבל דיני עבד לא גמרינן מאשה לומר שלא יהא העבד משתחרר אלא במה שהאשה מתגרשת בו, ולכולי עלמא אין לן למימר הכי, דלא גמרינן להו לגמרי דהא אשה אינה יוצאה בכסף ועבד יוצא בכסף כרבי וכרבי ישמעאל דלקמן, אלא דשמואל סבר דכיון דכתיב וכל עבד איש, עבד שיש עליו רשות רבו קרוי עבד אבל עבד שאין רשות אדון עליו אינו קרוי עבד כלל וכיון דאיכא קרא דקא ממעט ליה דלא יהא כאשה לא גמרינן ליה מאשה. ורב ורבי יוחנן דאמרי צריך גט שחרור, סברי דאף לענין זה גמרינן ליה מאשה כשם שאין אשה מתגרשת ביאוש ובהפקר אף העבד אינו יוצא ביאוש עד שיכתוב לו גט שחרור, וקרא דכתיב וכל עבד איש מקנת כסף מוקמינן לה לדרשא אחרינא דעבד שיש רשות אדון עליו מילתו מעכבת את רבו מלאכול בפסח ושאין רשות אדון עליו אין מילתו מעכב את רבו מלאכול בפסח אף על פי שצריך גט שחרור ממנו דהא גבי אכילת פסחים הוא דכתיב וכל היכא דאיכא מדרשיה בדרשא אחינא לא מפקינן ליה מגזירה שוה דלה לה, והכי איתא בירושלמי רבי אילא בשם רבי יהושע בן לוי רבו המתיאש מעבדו אינו רשאי לשעבדו וצריך לו גט שחרור שמע רבי יוחנן ואמר יפה למדנו רבי יהושע בן לוי, כלם למדו גט שחרור אלא מאשהה אשה אינה יוצאה משום יאוש וצריכה ממנו גט אף עבד אינו יוצא משום יאוש וצריך לכתוב לו גט שחרור, רבי אילא בשם רבי יהודה בר רבי המתיאש מעבדו אינו רשאי לשעבדו ואינו צריך לכתוב לו גט שחרור אמר לו רבי זעירא כל אמא אמרינן דהוא צריך ותימר אינו צריך שמא אינו מעכבו מלאכול בפסח, כהדא דתני עבד איש ומלתה אותו שבשעה שהוא עובד את רבו הוא מעכבו מלאכול בפסח ובשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפסח, פירש רבי יהודה בר רבי שלא היה מצריכו גט שחרור הוה דריש ליה מדכתיב וכל עבד איש כדדריש לי' שמואל הכא ומשום הכי הוה מפיק לי' מכלל גזירה שוה דלה לה ואמר ליה רבי זעירא וכל עמא אמרין צריך וחלקרא לדרשא אחרינא הוא דאתא כהדא דתני בשעה שהוא עובד את רבו מעכבו מלאכול בפסח אבל בשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפסח.

זה שכתבנו שישראל קונה את הגוי לגופו ר"ל עבד כנעני פירושו בשהגוי מוכר עצמו לו ואף כשלא טבל לשם עבדות קנה גופו אבל בלוקח עבד מן הגוי הואיל והגוי לא קנאו אלא למעשה ידיו אף ישראל הקונה ממנו לא קנאו אלא למעשה ידיו עד שיטבילנו לשם עבדות ובטבילה לשם עבדות מיהא קנה הגוף וכן התבאר ביבמות פרק החולץ:

עבד שנשנה וברח מבית האיסורין אם קודם יאוש ישתעבד ואם לאחר יאוש יצא לחירות אלא שאינו מותר בבת חורין ומתוך כך כופין את רבו ועושה אותו בן חורין שאין זה אלא כפדאו אחר לשם בן חורין ואפי' לדעת הפוסקים כרשב"ג בזו מיהא מודו שאין כאן חשש הפלת עצמו לגייסות וכמו שאמרו השתא לקטלא מסר נפשיה דליפוק מינייהו לגייסות מסר נפשיה ומ"מ לשיטתנו אין אנו צריכין לכך שהרי פסקנו כחכמים ואף גדולי הפוסקים שהביאוה לא הביאוה אלא לרווחא דמילתא כלומר אף לדעת הפוסק כרשב"ג אי נמי לתרוצי דלא תיקשי אדר' יוחנן ואע"ג דהוה מצי לתרוצי בגמרא אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן דעדיפא מינה תריץ ליה:

ומהמעשה הנזכר כאן באמתיה דמר שמואל דאישתבאי ופרקיה וכו' לענין ביאור סבורים היו שקודם יאוש הוא והיו מפרשים משנתנו כפירושו של אביי ואיגלי מילתא דלאחר יאוש הוה כשפדאוה לשם ראשון לא תשתעבד כלל כמו שכתבנו ומה שאמרו בה ואפי' גיטא לא אצרכה אין הלכה כן אלא המפקיר עבדו והוא הדין לנתיאש הימנו אע"פ שיצא לחירות אסור הוא בבת חורין עד שיכתוב לו רבו גט שחרור וכופין אותו בכך:

מי שנשבית שפחתו ושמע שפדאה גוי אחד לשם אשה ונמצא שהיא מיטמעת ונעשית גויה גמורה ואף הוא אינו רוצה לפדותה להשיבה אליו מצוה עליו לשלח לה גט שחרור כדי שבני ישראל שבאותו מקום ידעו שהיא משוחררת ויהיו משתדלים לפדותה אחר שהם יודעים שבפדיונם תעשה ישראלית גמורה ואפי' ידע שאינם יכולים לפדותה מכל מקום מצוה עליו בכך מפני שמתוך כך מפרסם הדבר ששפחת ישראל היתה ותתבזה עליו לענין אישות ולא תטמע כל כך:

המשחרר עבדו או שפחתו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו ומ"מ במקום מצוה מותר ודוקא בסרך מצוה של רבים כמו שביארנו בשביעי של ברכות מעתה היתה שפחתו מזנה ונכשלים בה בני אדם ועוברים על לאו דלא תהיה קדשה מותר לו לשחררה ומכל מקום אין כופין אותו בכך אלא אם כן נותנין לו דמיו וזה שאמר בכאן הוה כייפנא למרה פירושו בדברים ובתוכחת או שמא בדמיה וא"ת והלא משחרר עבדו באיסור עשה דוקא בחנם ועל הדרך שאסר בעממין שלא ליתן להם מתנת חנם.. ואם בדמיו וכי אלו היה צריך לדמיו והוא נותן לו דמי כספו שנתנו לו אחרים על מנת שאין לרבו רשות בו אינו יכול לשחרר תדע שיש למדין מכאן שאפי' היה צריך לדמיו לא ישחררנו אלא שימכרנו לאחר ואין קבלת דמים ממנו כמכירה לאחר ואין נראה כן שבודאי כל שהוא צריך לדמיו והוא נותן דמי עצמו מותר וזו אם תפרשהו בכפייה בדברים מוטב ואם אתה מפרש בדמים כך פירושו אי לאו דמשחרר עבדו עובר בעשה ומעתה אין לאדם להשתדל בשחרורו בשום צד הוה כייפנא ליה למרא דלישתחררה וניתיב ליה דמיה והורו לו שכל שמצד מניעת אסור אין כאן איסור עשה ומותר ואדרבה יש כאן סרך מצוה כדי שתנשא לישראל ויהא בעלה משמרתה ואע"פ שאיפשר לו למסרה לעבדו ויהא משמרתה מ"מ כל שאינו עושה מצוה עליו בכך או שכופין אותו על הדרכים שהזכרנו:

ואימא ה"מ דקני ליה בכספא אבל בחזקה לא פי' בכנעני דקני ישראל דילפת מיניה ק"ו לכנעני בכספא מיירי אבל בחזקה שגוזלו בכח מחבירו מי [יימר] לן דקני לי' כגון זה עבד שנשבה שלקחו השבאי בכח ובחזקה מישראל מנלן דקני ליה למעשה ידיו אמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון פי' עמון ומואב היתה ארצם אסורה לישראל ובעבור שבא סיחון ונטלה מהם הותרה לישראל שקנאה סיחון בכח ובחזקה שנתייאשו עמון ומואב ממנה וחזרו ישראל ולקחוה מסיחון אלמא כנעני קונה מחבירו בחזקה:

אשכחן כנעני כנעני כנעני ישראל מנין שנאמר וישב ממנו שבי פי' מדקרי ליה שבי ש"מ קנייה. ומכאן מוכיח שנכסי ישראל שאנסום כנענים ונתייאשו הבעלים וקנאם ישראל אחר הרי הם שלו ואין הראשון יכול להוציאם מיד השני ואפי' בדמים וע"כ לא פליגי רשב"ג אלא בעבדים וכחזקיה אבל בשאר נכסים מודה ואי ק' מאי קסבר רבא דאמר ישתעבד לרבו שני אע"פ שהוא לאחר יאוש והא כיון דייאש מיניה מריה ה"ל כאילו הפקירו ואי קסבר המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור א"כ משעה שנתייאש נשתחרר והרי הוא בן חורין והיאך רשאי השני לשעבדו ואי אמרי' דקסבר דצרי' גט שחרור א"כ כיון שרבו [ראשון] אדוק בו היאך יכול רבו [שני] לשעבדו והרי רבו ראשון יכול לכתוב לו גט שחרור להפקיעו מידו תשובה בודאי המפקיר עבדו ואינו עומד תחת שום אדם יצא לחירות אבל זה שעומד ביד השבאי שקנאו בחזקה כדאמרן אין כח בידינו לשחררו ולא מיבעיא בהפקר בלחוד אלא אע"ג דכתב ליה גיטא דחירותא אינו יכול להוציאו מתחת רשות אחרים ונהי שהועילו הפקירו ושחרורו שאם יברח מיד השבאי שאין רבו הראשון יכול להחזיק בו אלא הרי הוא משוחרר אבל אם מכרו שבאי לישראל קנאו מיד השבאי למעשה ידיו ואין כח לרבו ראשון להפקיעו מתחת ידו לא בהפקר ולא בשחרור וה"ה אם מכר ראובן עבדו לשמעון למעשה ידיו שלא מכר לו אלא קנין הדמים וקנין האסור שייר לעצמו אינו יכול ראובן לשחררו ולהפקיעו מתחת רשותו של שמעון והילכך ישתעבד לרבו שני ומיהו אע"ג דאמר רבא ישתעבד לרבו שני אין רבו שני יכול לשחררו ולהתירו בבת ישראל עד שיחפץ רבו ראשון שהרי השבאי לא קנאו אלא למעשה ידיו שהוא קנין דמים אבל קנין האסור שהוא קנין הגוף שצריך גט נשאר אצל רבו ראשון ומה שיש לשבאי מכר לישראל ולא יכול למכור לו כ"א קנין דמים אבל קנין האסור אצל רבו ראשון נשאר הילכך אין כח לרבו שני לשחררו ולהתירו בבת ישראל כ"א רבו ראשון ורבו ראשון נמי בלא רבו שני אינו מועיל שהרי קנין דמים אינו שלו אלא משחרר ראשון ושני אם רוצה מתייאש ממנו ומפקירו והוא מותר בבת ישראל. וכן נמי המוכר עבדו לכנעני וחזר הכנעני ומכרו לישראל קנין האסור אצל רבו הראשון נשאר שהכנעני לא קנה קנין האסור כי אם קנין דמים ומה שקנה הוא יכול להקנות לישראל ולא יותר והלכך רבו ראשון צריך לשחררו ולהתירו בבת ישראל ולא רבו שני ורבו שני מתייאש ממעשה ידיו. וכן נמי אם מכרו רבו ראשון לישראל למעשה ידיו שקנין האסור נשאר אצלו שיחרור ראשון מתירו בבת ישראל ולא שיחרור השני אלא משחרר ראשון ומפקיר שני ואז הוא ב"ח גמור:

אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן עבד שברח מבית האסורים יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט חירות ופריך תנן רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה בשלמא לאביי דמוקי לה לפני יאוש הא לאחר יאוש אלא לרבא דמוקי לה לאחר יאוש ואפ"ה ישתעבד לרבו ראשון ק' דר' יוחנן אדר' יוחנן. ומהדר אמר לך רבא טעמא מאי משום דחזקיה בורח שאני השתא לקטלא מסר נפשיה אפולי אפיל נפשיה לגייסות:

אמר אביי אי לאו דאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפנא ליה למרה וכתיב לה גיטא דחירותא רבינא אמר כי הא מודה רב יהודה משום איסורא:

בד"ה אבל בחזקה כו' אלא צריך לפרש דהכא בחזקה של כיבוש כו' עכ"ל מדלא קתני התם בעבד עברי דקני אלא בכסף ושטר לא אימעיט הך חזקה של כיבוש אבל הך חזקה דהלבישו כו' ודאי דאימעוט בע"ע מדקתני לה התם הך חזקה דהלבישו כו' גבי עבד כנעני ולא קתני לה נמי גבי ע"ע ודו"ק:

בד"ה דכתיב וישב כו' ולהכי מייתי לעיל מדר"ל דמוישב כו' עכ"ל ק"ק דאכתי לא הוה ליה לאתויי אלא הא דטהרו בסיחון ישראל מנלן דכתיב וישב גו' ויש ליישב דאע"ג דמטהרו בסיחון נילף דעובד כוכבים קונה עובד כוכבים בחזקה לא הוה ילפינן מוישב ממנו שבי דעובד כוכבים קונה ישראל בחזקה אבל השתא דמייתי מדר"ל דלענין קנין כסף אין חילוק בין עובד כוכבים לעובד כוכבים ובין עובד כוכבים לישראל אית לן נמי למדרש מוישב ממנו שבי דאין חילוק בין עובד כוכבים לעובד כוכבים ובין עובד כוכבים לישראל לענין חזקה ודו"ק:

בד"ה ואינהו סבור כו' דלרבא מודה רשב"ג לרבנן דלשם עבד כו' ניחא דא"כ היתה שלהם כו' עכ"ל אבל לפי הפי' שכתבו התוספות לעיל דלרשב"ג הוה לרבו ראשון הא דקא"ל א"נ כרבנן ס"ל אנן לשום אמהתא כו' אע"ג דלרבנן (ה) מיהת ישתעבד לרבו שני איכא למימר אנן לשום אמהתא כו' אכולה מלתא קאי וה"ק אנן כרשב"ג סבירא לן דאף לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון ולדידך נמי דכרבנן סבירא לך מכל מקום תשתעבד לשני ומיהו אנן נעביד כדידן דכרשב"ג סבירא לן דישתעבד לראשון ועיין במהרש"ל בזה ודו"ק:

בד"ה כל המשחרר כו' משום דאיכא מצוה רבה כו' משום מצוה דרבים עכ"ל דאל"כ מאי אולמיה דהאי עשה דמצות פריה ורביה מעשה דלעולם בהם תעבודו אי לאו משום דמצות פריה ורביה הוה מצוה רבה וכן הך דהכא להשלימו לעשרה משום מצוה דרבים והכי אמרינן בהדיא בברכות בפרק ג' שאכלו ע"ש וק"ל:

רש"י בד"ה טיהרו כו' את ארץ סיחון כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואינהו סבור כו' וסברי כרבא דלעיל (גיטין כו'.) נ"ב ואין להקשות א"כ איך שלחו ליה את אפילו כרבנן סבירא לך אנן לשם אמהתא פרקינן לה הא הוי שלהן אליבא דרבנן ואין מסתבר שהיו באים ליתן לו במתנה כדלקמן ולא קשה מידי כי הם סוברים כרשב"ג ואינה שלהם ולא הוי שולחים לו כך אלא שלא יסבור שפדאוה לשום בת חורין ואז אסור לו להשתעבד בה על כן שלחו שפדאוה לשם עבדות ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה המפקיר עבדו כו' לימא ליה באפי תרי כו'. נ"ב לאו דוקא אלא נקטי התוס' לישנא דקדושין שהקשה המקשן ואם תתרץ שגופו קנוי לו מ"מ איכא להקשות יפקירנו כמ"ש התוס' ודו"ק:

בד"ה כל המשחרר כו' דכופין את רבו כו'. נ"ב פי' שהזכר מצווה על פריה ורביה וק"ל:

גמ' קשיא דר' יוחנן אדר"י. אף כשנפרש לעיל לרשב"ג ישתעבד לעולם לשני (ג) מ"מ הא טעמא משום דחזקיה וכיון דהכא ליכא שני הול"ל ישתעבד לראשון משום דחזקיה ודו"ק:

גמ' אי יאות עבדית שדר לה כו'. פירוש שלחו לו אם תרצה לעשות ישר ונכון שלח לה גט חירות:

ברש"י בד"ה עובד כוכבים ישראל מנין כגון כו'. ליישב קושית התוס' דאפילו ישראל לא קני עבד עברי אלא בכסף וכן וישב ממנו שבי פרש"י בחומש שפחה אחת וכו' ועיין ברשב"א באורך ואפ"ל כוונת רש"י מאי פריך עובד כוכבים ישראל מנין מי ביקש הלא בעבד כנעני קאמינא לזה פי' כגון עבד זה כו' אבל למה דיליף מוישב כו' קושטא דישראל נמי קני ולזה הקשו התוס' ודו"ק:

ברש"י בד"ה חבורי מחברי כו' אבל לשם עבדות לא היו רוצין כו' דלית להו דרשב"ג. וא"ל לפדות לשם בן חורין דהוי מצוה כדקאמר לעיל דלמא מימנעו ואי אין מצוה לימנע ולימנע (ד) דא"ל זה לפני יאוש היה וס"ל כרבא דמוקי למתני' לאחר יאוש אבל קודם יאוש לעולם ישתעבד ז"א דהא לרבא צ"ל דלא מסתבר כלל דפליג ת"ק לפני יאוש כמ"ש התוס' לעיל ורש"י פי' דלית להו דרשב"ג אלא ודאי בשפחה ליכא מצוה אף שיפרוק לשם בן חורין וכבר כתבתי לעיל מזה וע"ש:

בתוס' בד"ה אבל בחזקה כו' כ"ש עובד כוכבים כו'. והיאך מסיק עובד כוכבים ישראל מנין כו':

בא"ד ופירש ר"ת הואיל כו' בעבד עברי אבל בעלמא קנינו של עובד כוכבים במשיכה כו'. כצ"ל:
בסה"ד בחזקה של כיבוש מלחמה. ובקנינו של עובד כוכבים בכסף כו' לא בא למעט רק קנינים המפורשים דמקרי קנין ברצון לא בחזקה ובאלמות:

בתוס' בד"ה דכתיב וישב ממנו שבי וא"ת כו' וי"ל כו'. לא מייתי בקצרה פסוק וכי תשיג יד גר וגו' דש"מ דעובד כוכבים ישראל קונה דדלמא דוקא ישראל ממש משא"כ עבד כנעני דלאו ישראל מעליא הוא לזה מייתי דר"ל דכ"ש הוא גם לאשמועינן דלא קני אלא למעשי ידיו כמ"ש התוס' ולא מייתי בקצרה הא דטהרו בסיחון וקרא דוישב וגו' נמי מיושב בזה או לאשמועינן דכ"ש (ה) או לאשמועינן דגופו לא ועי"ל דלבתר דשמעינן מדר"ל דעובד כוכבים עובד כוכבים קונה בכסף ש"מ דיש לו קנין בגוף האדם תו ילפינן כי היכי דשמעינן דהיכא דיש לו קנין כגון בקרקע קונה בחזקה כמו בסיחון ה"נ כיון שיש לו קנין בגוף קונה נמי בחזקה אבל לילף עיקר קנין אדם מקנין קרקע דסיחון לא הוי ילפינן ועוד דאף באת"ל דהוי ילפינן אדם מסיחון מ"מ לא הוי ידעינן מוישב שום קנין דמנ"ל לדמויי [ישראל לעובד כוכבים. וכמ"ש מהרש"א] אבל כיון דמצינו בדר"ל דדמי בקנין כסף מדמינן להו נמי בקנין חזקה ודרשינן וישב לקנין חזקה וק"ל:

בתוס' בד"ה ואינהו וכו' ולא מסתבר כו'. אבל לפירוש שני דלרשב"ג לעולם לראשון שייכא שפיר אף בלאחר יאוש אתאי נמי כרבנן ס"ל דחיישית שמא לשם בן חורין פרקיה ואסור לך להשתעבד בה אנן לשום אמתא פרקינן לה ואין כאן משום שיעבוד בת חורין ולמה דס"ל כרשב"ג א"כ לא שייכא לנו להשתעבד בה ולהכי שדרנוה לך ודו"ק:

בא"ד וסבר כרבא. לפי"ז צ"ל דפליגי בפלוגתא דאביי ורבא דשמואל דלא השתעבד בה [ואף גיטא דחירותא לא אצרכה] ס"ל כאביי וכמ"ש בסמוך וק"ל:

בתוס' בד"ה אלא אפילו כו' בעי גט שחרור. אבל במה שלא השתעבד בה מצי סבר אף כרבא וכרבנן דישתעבד לרבו שני (ו) ואף כרשב"ג לחד פירושא:

בתוס' בד"ה המפקיר כו'. עיקר קושיא אף למאי דמשני התם דלא מהני באפי בי תרי זיל משום דעבד עברי גופיה קני מ"מ יפקירנו ועיין בתוספות החולץ דף מ"ח ע"א:

בתוס' בד"ה כל המשחרר ומסקינן כו'. ואע"ג דשמואל דס"ל הכא עובר בעשה ע"כ לאס"ל הא דלקמן דלדידיה כיון שאין רשות רבו עליו אין קרוי עבד וא"צ גט שחרור (ז) מ"מ אנן קי"ל כשמואל בהא וקי"ל לקמן נמי הא כדפסיק שם הלכתא כרבינא ולכאורה אמאי לא הקשו מעבד שברח דלעיל דכופין את רבו כו' ומסוגיא דשמעתין אי דמצי פרקו לה למה לי גיטא דחירותא טפי הו"ל להקשות היאך היה רשאי לשדר לה גיטא דחירותא הא עובר בעשה ודוחק לומר דעיקר קושיא דלא אסקי אדעתייהו הא דאין היורשין רשאין להשתעבד כו' ולמ"ש א"ש משום דלקמן פסיק הלכה כרבינא הקשו משם אשמואל דהא ע"כ לאו משמואל הקשו דכ"ז לא אזלה אליביה ולא מצי סבר רק למאי דקי"ל כן הקשו ודו"ק:

בא"ד משום דאיכא מצוה רבה כו'. דמשום סתם מצוה אין עשה דוחה עשה והכא בחציו שפחה ליכא לשבת יצרה [כיון] דאיתתא לא מיפקדא אפריה ורביה [שמא גם לאחר שתשתחרר לא תקיים. כ"כ התוס' לקמן (גיטין דף מ"א ע"ב) בד"ה לא לתהו בראה]:
בסה"ד כדשרינן הכא משום מצוה דרבים. ולא מייתי ראיה מהא דחציו שפחה דהתם משום איסורא נגעו בה להסיר המכשילה לא לקיום מצוה:

גמרא עובד כוכבים ישראל מנלן דכתיב וישב ממנו שבי. לכאורה הא דלא כפרש"י שם בנימוקיו דר"ל שפחה אחת אשר שבוה ישראל מהם מקודם (עי' מזרחי שם). ואולי י"ל דמסתמא כבר טבלוה לשם אמהות:

רש"י ד"ה בחזקה. וקנאו בחזקה ביאוש כשהפקירו כו'. כ"ה ל' הר"ן:

רש"י ד"ה וכתב לה (בסה"ע). ונסיב כו' ומינטר לה. בל"ז י"ל כדי שלא יעברו על לאו דלא יהיה קדש:

תד"ה דכתיב. וא"ת ל"ל השתא כו'. עמש"כ בקדושין (ג) בתד"ה ואשה בס"ד:

בא"ד וי"ל דמוישב כו' לא הוה ילפינן כו' ולהכי מייתי לעיל מדר"ל כו'. ועי' מהרש"א. והתוי"ט בד"ה שתעבד ל"ד במחכ"ת בסדר לימוד המקראות:

תד"ה כל. וחציו ב"ח דכופין כו'. לכאורה מאי קושיא כיון דגם עתה עובד א"ע יום אחד תו לא קרינן ביה לעולם בהם תעבודו. וכן יקשה מאי דפריך הגמ' על אביי מהא דחציה שפחה כו'. וי"ל דמצינו מלת עולם נופל אף ע"ד שאינו אלא משנה לשנה כמו והיתה לכם לחקת עולם בפ' אחרי. חקת עולם בפ' אמור גבי יוה"כ וסוכות וכן הרבה כיוצא בזה. שוב ראיתי להט"א בריש חגיגה שכתב באמת דחצי ב"ח אין בו עשה דלעולם בהם תעבודו ותמוה מהא דמקשה כאן הגמרא אדאביי כו':

בסוף דבור המתחיל כדשרינן הכא משום מצוה דרבים. כצ"ל:

גמ' אי יאות עבדת. נ"ב אם תרצה לעשות הטוב והישר:

בְּהַנֵי תְּלַת מִילֵי נַחְתֵּי בַּעֲלֵי בָּתִּים מִנִּכְסֵיהֶם. נראה לי בס"ד נקט לשון נַחְתֵּי כי שלשה דברים אלו הם אחד בענין תורה ואחד בענין חירות ואחד בענין חלול שבת שיהיו נבוכים בו ונמצא ראשי תיבות שלשה אלה הוא 'נחת' שהוא ראשי תיבות נבוכים חירות תורה ולכן בהני תלת שהם נחת המה נחתי. גם עוד יש בשלשה חטאים אלה סימן של אותיות 'נסע' שהוא ראשי תיבות נכסים סעודה עבדים ולכן בעבור זה נסע בעל הבית מקרקעותיו ונכסיו כיון דנעשה עני.

דְּמַפְקֵי עַבְדַיְהוּ לְחֵירוּתָא. נראה לי בס"ד דבזה נעשו עניים מדה כנגד מדה כי העבד הוא בכלל ממונו של אדם כשור וחמור וכיון שיש לו עבד נמצא זה הוא שפע ממין שהשפיע לו השם יתברך ואם מוציאו לחירות הרי זה מזלזל השפע של הקדוש ברוך הוא שאינו רוצה בו לכך מדה כנגד מדה יפסוק השפע של הקדוש ברוך הוא ממנו ויעני.
וכן דְסַיְרֵי נִכְסַיְהוּ בְּשַׁבְּתָא גם כן הוא מדה כנגד מדה כי האדם מתברך בחול בממון מכח קדושת השבת ולכן אלו דחללו קדושת שבת בעבור ממון שלהם אז לא יתברך ממונם מכח קדושת השבת ויתאבד מפני שנסתלק ממנו המלח המקיימו שהוא בא מכח קדושת השבת וכדאמרי אינשי פוץ מלחא ושדי בשרא לכלבא [נידה לא. השלך המלח ושוב אינו ראוי אלא לכלבים]
וכן בְּקָבְעֵי סְעֻדָּתָם בְּשַׁבָּת בִּזְמַן הַדְּרָשָׁה שדורשין בדברי תורה ברוב עם בקבע שאז אותם שעות שדורשין בהם בקבע נחשב להם כאלו עוסקים בתורה כל היום כולו מדין כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי ובזה הקביעות של דברי תורה ניצולים מטענת עשו שטוען גזל הממון בידכם כי שלי הוא שחלקנו העולמות ואנחנו משיבים כיון דהעולם קיים על התורה ולולי התורה היה חרב אנחנו זוכין בממון מדין מציל מזוטו של ים ולכן זה שאינו הולך לפרקא שהוא עת הקבוע לדברי תורה שעל ידו העולם קיים ומכח זה זוכין ישראל בנכסים לכן יורד מנכסיו דעתה לא נשאר לו טענה לזכות בממון שבידו.
וכתבנו במקום אחר דלכך תיקן משה רבינו ע"ה לישראל לדרוש ברב עם בשבת בדברי תורה כדי שיהיה עת זה קבוע ויספיק שיתקיים העולם על ידי עסק תורה זה ואז יהיה לישראל זכות בממון ונכסים ורבוי אכילה ושתיה בעולם הזה ועל כן אלו שהם נשמטים מעת הקבוע הזה המקיים העולם ומזכה את ישראל בנכסי עולם הזה לכך יהיו עניים שלא יהיה להם זכות בנכסי עולם הזה.

שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אַחַת קָבְעָה סְעוּדָתָהּ בְּשַׁבָּת, וְאַחַת קָבְעָה סְעוּדָתָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁתֵּיהֶן נֶעֶקְרוּ. קשא מאחר דרבא סמך בחדא מהני תלתא דנקיט על מימרא זו דאמר רבי חיא בר אבא בשם רבי יוחנן הוה ליה למנות עם השלש עוד אחת והיא אותם דקבעי סעודתם בערב שבת ואז יהיו ארבע מילי?
ונראה לי בס"ד דאותה משפחה שהיו קובעים בערב שבת לא אשתכח כוותייהו בשום זמן ועידן ובשום דור אלא רק אותה משפחה היא אחת היתה ונעקרה מה שאין כן מנהג אותה משפחה שהיו קובעים סעודתם בשבת בעת הדרשה אשתכח כוותייהו בכמה זמנים אצל כמה בעלי בתים ולהכי הכניס זה למנין השלשה.
ועוד נראה לי דמצינו דאיכא פלוגתא בזה המנהג של אותה משפחה דנקיט רבי יוחנן דיש אומרים שהיו קובעים סעודה ממש בערב שבת שהיו נכנסין לשבת כשהם שבעים ויש אומרים דלא הוה הכי אלא היו עושים כבוד לילה ולא כבוד יום וכמו שכתב רש"י ז"ל ואפשר דרבא הוה מסתפק בזה אי הוה הכי או הוה הכי לא הזכיר זה בדבריו ואחסורי מחסרא ממניינא ולא רצה למנקט בסתמא כלשון רבי יוחנן כי היה רוצה לפרש דבריו ולא יאמר דבר סתום.

גמ' שדר לה גיטא דחירותא. קשה לי הא כיון דלא היה כח ביד ב"ד להוציאו מעובד כוכבים אין כח ביד הבעלים להקדישו ולהפקירו דאף אם עבדא כמקרקעי הא בגזל קרקע אם אינו יכול להוציאו בדיינים א"י להקדיש כדאיתא בפ"ק דמציעא גבי מסותא וא"כ היאך יכול לשחררו ועי':

תד"ה כל המשחרר וכו' התם כיון דאין היורשין. עי' בתשובת מהר"י לבית לוי כלל ד סימן כה:

עמון ומואב טהרו בסיחון. כתב תוס' ילפינן גופו מקרקעו. וצ"ל אע"ג דהקרקע קונה לגמרי אפילו גופה היינו או לחפור בו שיחין ומערות או להפקיעה מקדושה כדלקמן מ"ז ע"א לכל מר כדאית לי' מ"מ עבד גופו אינו קונה אלא למעשי ידיו דכתיב לא הם קונים מכם ולא זא"ז לגופו ולהכי איצטריך הך דריש לקיש. אלא לכאורה הו"מ למילף גופו מפורש דכתיב בפ' כי תצא ושבית שביו היינו כנענים שנשבו מאומה אחרת וישראל שבו מהם הותרו ליפ"ת ונפטרו מגזירת לא תחיה כל נשמה ע"ש פירש"י מספרי א"כ מוכח דכנענים טהרו גופם באומה אחרת כמו עמון ומואב ארצם נטהר בסיחון. וצ"ע דלא מייתי ש"ס הך קרא אלא דנ"ל דנהי דהלכה כן מ"מ תלי' בפלוגתא דיבמות מ"ח ע"ב פליגי ר"א ס"ל ובכתה אביה ואמה ירח ימים אביה ואמה ממש ונפקא מיני' אי לית לה אב ואם אין בכיה ירח ימים מעכב כמ"ש תוס' שם ור"ע ס"ל אביה ואמה ע"ז שלה ואפי' לית לה אב ואם נמי. ואי ס"ד ר"א מפרש ושבית שביו ששב מהשבאי אתי שביו א"כ הנשבית כבר בכתה את אביה ואת אמה ביד השבאי הראשון ולא נתחדש לה עתה דבר ומשו"ה נלע"ד אמר ר"ע אביה ואמה ע"ז שלה וא"כ תיקשי לר"א אע"כ ר"א לית לי' הך דרשא ומשו"ה מיית בשמעתין מעמון ומואב אליבא דכ"ע. ודע דלכאורה צ"ע דבשמעתין מוכח דגוי בר כיבוש הוא אפי' אחר מתן תורה דהרי קני לי' משבאי ויליף לי' מעמון ומואב. וצ"ע בסנהדרין נ"ט ע"א לאו בני כיבוש נינהי ופירש"י לא ניתנה ארץ לכבוש אלא לישראל וכו' ע"ש והתם במלחמת חו"ל איירי כפירש"י בחומש מספרי דבמלחמת מצוה כתיב לא תחיה כל נשמה ע"ש. ואין להקשות מנ"ל דלמא לעולם במלחמת כנענים ואינהי נהרגין באמת ויפ"ת היא מושבית שביו מה ששבאו הכנענים ממקומות אחרים י"ל דז"א דהא כתיב ובכתה את אביה והשבוי' כבר בכתה אצל שבאי הראשון. אי אמרת בשלמא קרא במלחמת רשות דמותר להחיותן וליקח מהם יפ"ת ושייך אביה ואמה. ומיהו מדאיירי נמי מכנענים שנשבו אצלם כדכתיב ושבית שביו. ע"כ אמרינן דקרא כולל כל אביה ואמה שיש לה הן אבי' ממש או ע"ז שלה אבל אי איירי רק במלחמת כנעני ולא שייך יפ"ת אלא בהשביות שנמצא עמהם ולא קאי אביה ואמה אלא אע"ז ולא על אביה ממש קשה מ"ט שינה קרא ולא כתב ובכתה אלהה ועמה אע"כ במלחמת רשות מיירי. מ"מ מוכח דגם בחו"ל גוים לאו בני כיבוש נינהי. ומעמון ומואב לא קשה י"ל קודם מתן תורה שאני וניתנה תורה ונתחדשה הלכה אבל בשמעתין דיליף מעמון ומואב ש"מ הלכה היא גם אחר מתן תורה א"כ צ"ע לכאורה. וצ"ל נהי דקונה בכיבוש כמו גנב וגזלן שקונים ביאוש ושינוי רשות אבל מ"מ איסורא עביד ואין לו רשות לגזול ולשנות רשות וה"נ נהי כיבוש עדיף וקונה מיד אבל אין לו רשות לכבוש ואיסורא עביד משא"כ ישראל בב"נ עמד ויתר גוים. שוב ראיתי ברמב"ן פ' חקת אפסוק כי הוא נלחם במלך מואב הראשון פי' שלקח ארצם טרם שנאמר אל תצרם ולא הי' מדינה זו בכלל איסור. וצ"ל דס"ל דלא מהני טיהרו לענין איסור. ומ"ש טיהרו היינו משום גזל דאי ס"ד גוי אינו קונה בכיבוש נמצא גזל סיחון הקרקע ממואב וכיון שמואב אינו נלחם עם ישראל ה"ל גזל ביד ישראל כמו אונכרי ר"פ לולב הגזול אע"כ סיחון קנה בכיבוש כצ"ל. ורש"י לא פי' כן דס"ל דעכ"פ קנאה סיחן ביאוש ושיקוע שם בעלים הראשונים כמ"ש תוס' בשם ירושלמי שם בסוגי' דאונכרי ע"ש ובחי' תורה הארכתי בעה"י:

ולא עוד אלא שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין. פי' אפי' למשנה ראשונה לקמן מ"א ע"א דמי שחציו עבד אין כופין מ"מ במעוכב גט שחרור לכ"ע כופין ואפי' שפחה דלא מיפקדא דהכא כיון דאין פסידא לרבו שהרי אינו עובד עוד וגם ליכא איסורא דלעולם בהם תעבודו. א"כ כופין על מדת סדום והיינו לרבנן דר"מ לעיל ספ"ק דס"ל זכות הוא לעבד שיצא לחירות וא"כ ה"ל מדת סדום ועיין לקמן מ' ע"א תוס' ד"ה אותו וכו':

אנן כרשב"ג ס"ל. כ' רשב"א בשם רמב"ן דהיינו טעמא דפשיטו להו הלכה כרשב"ג משום דס"ל כאוקימתא דאביי וא"כ רשב"ג דינא ודרבנן תקנתא משום מימנעי אבל אי הוה ס"ל כרבא א"כ רבנן דינא ורשב"ג תקנתא וגם יחיד ורבים פשיטא דהלכה כרבים ע"ש ובתוס' ד"ה ואינהו וק"ל:

ההוא תרמודאה וכו'. נראה שדקדק להשמיענו דהאי נכרי מתרמוד הוה משום דקשה ללישנא קמא דמצי פרקי לה מ"ט לא פרקוהו לשם בן חורין והדר כופין אותו לשחררה וכן הקשה מהר"ם שי"ף. וי"ל דהא דכופין אפי' בשפחה דלא מיפקדא ומשום מידת סדום וכמ"ש לעיל היינו משום דאסורה לעבד ולישראל וממזר לא שכיח לה ע"כ הוה מדיני סדום וכופין אבל בתרמוד עיר שכולה פסולים כדאיתא ספ"ק דיבמות שכיחא לה פסולים טובא לא הוה כופין על מדת סדום משו"ה שלחו לי' אי שפיר עבדת וכו':

המשחרר עבדו עובר בעשה וכו' והמשחרר בלא דבר מצוה שלא כדין לכאורה לפי מאי דקיי"ל כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני היה לנו לומר דלא מהני השחרור דקרא דוהפדה מיתוקם במשחרר לדבר מצוה כר' אלעזר. אלא שכתב פני יהושע סוף מס' גיטין דלא אמרינן לא מהני אלא בלא תעשה דאמר רחמנא לא תעביד אבל בעובר על עשה לא אמרינן לא מהני ע"ש אלא שלא הבנתי הסברא דהרי בין כך עבר אמימרא דרחמנא יהיה עשה או לא תעשה. מיהו בשחרור נ"ל בלא"ה א"ש כיון דגלי רחמנא בגירושין אפי' אי אמר רחמנא לא תעביד כגון אונס שגירש אפ"ה מהני הגירושין כדאיתא פ"ק דתמורה ולקמן שלהי מכילתין ושחרור ילפינן להלה מאשה א"כ גם שחרור שלא כדין אי עביד מהני כנלע"ד:

עובר בעשה. בתוס' סוטה ג' ע"א הקשו א"כ לר' ישמעאל חסרי ג' מתרי"ג מצות. ואי תאמר משמי' דגברא רבא הגאון מוה' אברהם ברודא זצ"ל דר' ישמעאל לשיטתו ס"ל ס"פ הקומץ רבה ד' ציצית אין מעכבת זא"ז דארבע מצות הם ולפ"ז טפי לי' לר' ישמעאל ג' מצות בציצית אפיק תלת ועייל תלת. באמת לא נ"ל שיהיה מונה מצות ציצית לד' מצות עשה מ"מ לא הוה אלא מצוה אחת כאלו מצות אכילת פסח כל כזית וכזית מ"ע הוא והאוכל כזית ממנו מקיים מ"ע ומ"מ כל הזיתים אינם אלא מצוה א' לענין מנין המצות. ואמנם לפי דברי הגאון זצ"ל הקשה לי הגאון מוה' דוד דייטש זצ"ל בעה"מ ספר אהל דוד מדשמעתין דהרי שמואל ס"ל התם ס"פ הקומץ הל' כר' ישמעאל דארבעתן ד' מצות וס"ל הכא המשחרר עבדו וא"כ פש לי' חדא מ"ע והשבתי לו דשמואל סבר ק"ש דרבנן במס' ברכות א"כ אפיק חדא ועייל חדא. ומיהו למ"ש רמב"ן בשמעתין כמ"ש רשב"א וכן בשמו א"כ בפשיטות א"ש דלאו מ"ע היא אלא בכלל לא תחנם הוא אלא שמג"א סי' צ' הקשה א"כ מאי פריך ש"ס התם במס' ברכות מצוה הבאה בעבירה היא תיפוק לי' שאין כאן עבירה דה"ל כמוכרו לו ויבואר לקמן אי"ה. ואולי י"ל בהא פליגי אביי ורבינא דשמעתין דאביי ס"ל כיון דעכ"פ אי מייחד לה עבדא נגדרה הפירצה במקצת תו לא הוה מצוה רבה למידח' עשה דלעולם בהם תעבודו. ורבינא ס"ל לאו מ"ע היא אלא משום מתנת חנם וכיון דאיכא שום מצוה כל דהוא ה"ל כמוכרו לו ואע"ג דאי מיחד לה עבדא מינטר לה מ"מ כיון דלא הוה שמירה מעליא ה"ל מצוה קצת והוה כמוכרו לו וש"ס דברכות דפריך מצוה הבאה בעבירה היא אליבא דאביי פריך. והרשב"א הקשה אהרמב"ן הא אפי' גר תושב דאינו מקיים רק ז' מצות כתיב לגר אשר בשעריך תתננו ולא עבר על לא תחנם כדאי' להדי' בפלוגתא דר"מ ור' יהודה בזה מכ"ש עבד דמחוייב במצות טפי. ויש ליישב ס"ל לרמב"ן עבד גרוע מגר תושב דגר תושב מרצונו קיבל עליו ז' מצות משא"כ עבד למ"ד מלין אותו בע"כ אין אנו בטוחים בו שלבו שלם ורובם פרוצים ועיין ב"י יו"ד רסי' א'. ועד"ז י"ל ע"ד חדוד קצת הא דבשמעתין לא פריך מצוה הבאה בעבירה היא משום דבשמעתין אדשמואל קאי ולדידי' תיקשי קושי' הנ"ל הא טפי לי' מצוה אחת בתרי"ג מצות אע"כ משום לא תחנם אתאינן עלה וס"ל מלין עבד בעל כרחו א"כ ליכא לאקשוי' מצוה הבאה בעבירה היא דכל שום מצוה כל שהוא סגי לזה דהוה כמוכרו לו אבל התם קאי אדריב"ל דאמר ט' ועבד מצטרפין וריב"ל ס"ל בפ' החולץ אין מלין עבד בע"כ וא"כ ע"כ משום לא תחנם ליכא כקושי' רשב"א כיון שברצונו קיבל מצות הרי הוא עדיף מגר תושב וא"כ ע"כ הא דאר"א חובה ור"ע נמי דאמר חובה לאו משום לא תחנם אלא מ"ע ממש היא א"כ קשה מצוה הבאה בעבירה היא. אע"ג דלא מייתי התם ר"ע ור"א דאמרי חובה רק הא דאר"י אמר שמואל מ"מ הש"ס סמיך עצמו ולא רצה להאריך ומשני מצוה דרבים שאני. אמנם כבר מאז נתקשיתי אהרמב"ן הנ"ל מש"ס ע"ז ס"ד ע"א גבי למעוטי תפלה ע"ש מבואר דאפי' משום מצוה מ"מ איכא איסורא דלא תחנם ולא הוה כמוכרו לו וכבר נדפס קושי' זו משמי באגרות שלי בס' דברי הברית וכעת מצאתי שכבר הרגיש בזה בס' באר יעקב הל' עבדים. והי' נלע"ד דלא שייך כמוכרו לו משום מצוה דמאי אולמא דהאי מצוה מהאי אי לא תשחרור ולא תעבור על לא תחנם לעומת זה לא תקיים מ"ע של קדושה בצבור. והוה שב ואל תעשה ואי תשחרר ותעבור בקום ועשה תקיים בקום ועשה מ"ע ונקדשתי ואנן קיי"ל בכל כי האי גוני שב ואל תעשה עדיף והיא פלוגתת ר"א ור' יהושע בעירובין ק' ע"א ע"ש ומשו"ה בשמעתין דקאי לתרוצי דלא תיקשי לשמואל מדר"א שפיר סגי לי' בהך שינוי' מצוה שאני והוה כמוכרו לו ור"א לשיטתו דקום ועשה נמי שפיר דמי והתם בברכות אע"ג דאדר"א מקשה מ"מ רצה לברר אליבא דהלכתא דקיי"ל כר' יהושע שב וא"ת עדיף ע"כ משני מצוה דרבים שאני:

מעשה באשה א' חצי' שפחה וכו'. עיין לקמן מ"א ע"ב ד"ה כופין וכו'. שהקשו וכי אומרים חטא שיזכה חברך ורשב"א פ"ק דשבת תי' דבחצי עבד וחצי בן חורין ליכא משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו ע"ש. ומקשה בשיח יצחק פ"ק דחגיגה ע"ש משמעתין בחצי' שפחה אי לאו דנהגו בה מנהג הפקר לא היה רשאי' לשחררה. מיהו בלאה"נ אין דברי רשב"א מובנים לי וכי מפני שחצי' ב"ח אין הרב מצווה שלא לשחרר חציו מפני שאינו יכול לעבד בו לעולם הלא גם מעיקרא טרם שנשתחרר חציו נמי לא היה משעבד בו כי אם יומו ויום האחר להשותף ועכשיו ששחרר זה חלקו מ"ט לא ישעבד בו זה יומו. ונ"ל ליישב זה על ג' דרכים כולם נכוחים בעה"י א' והוא אמת לפע"ד דצריך להבין במתני' מאי קאמר עובד את רבו יום א' וכו' וא"ל ב"ש תקנתם את רבו וכו' וקשה מאי לשון תקנה וגם מאי קמ"ל מתני' פשיטא שעובד את רבו יום כמו טרם שחרור ואותו היום שהיה רגיל לעבוד את הרב ששחררו אותו יעבוד את עצמו ומאי קמ"ל מתני' ומאי תקנתם את רבו שייך הכא איזה תקנה תיקנו. ע"כ נלע"ד כיון דבכל אבר ואבר שיש בו צד חירות אסור לשעבד בו כלל עבודת עבד כדכתיב ובאחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך נמצא זה ששחרר חצי עבדו הפסיד את חברו את חלקו לגמרי שעירב חירות בחלק עבדות כמו המטמא והמדמע. ומפני פסידיו של זה עמדו ב"ה ותקנו שיעבוד את רבו יום א' שלא מן הדין ויש כח ביד חכמים לשעבד העבד הזה וא"ל ב"ש תקנתם את רבו שלא להפסיד חלקו וא"ע לא תקנתם שאלו לא תקנתם את רבו ולא הוה מצי לשעבד בו כלל אז לא הוה שייך מ"ע של לעולם בהם תעבודו שהרי א"א לשעבד בו כלל והיה מותר לשחררו אבל עכשיו שתקנתם שיעבוד רבו יום א' נמצא הדר שייך בי' מ"ע של לעולם בהם תעבודו ויבטל. אלא יתבטל תקנתם ויהיה איסור לשעבד בו כלל וממילא מותר לשחררו. והנה כל זה בעבד אבל בשפחה דלא מיפקד' אפרי' ורבי' נשארת תקנה ראשונה שעובדת לרבה יום א' וממילא אסור לשחררה לולי דעבדו בה אינשי איסורא. ועוד י"ל אפי' אחר התקנה לעבוד לרבו יום א' ונאמר שלא תיקנו אלא שיעבוד בו עבודת עבד עברי ולא עבודת פרך כעבד כנעני ונאמר גם על זה כ' רשב"א כיון דעכ"פ א"א לשעבד בו עבודת עבד כנעני ליכא משום לעולם בהם תעבודו וזה שייך אפי' בשפחה חציה ב"ח דאסור לעבוד בה עבודת עבד כנעני וממילא מותר לשחררה. מ"מ היינו בנוהג כשורה אבל אם אינו נוהג כשורה אז אפי' בישראל גמור מותר לעבוד עבודת פרך כמבואר פ' איזהו נשך ע"ג ע"ב והכא הך שפחה מנהג הפקר נהגו בה וכתב תוס' לקמן מ"א ע"ב סוף ד"ה כופין וכו' שהיא היתה מחזרת אחריהן ומשדלתן למיעבד איסורא. א"כ אפי' ישראל כי האי גוני מותר לעבוד עבודת פרך נמצא יום של רבה משעבד בה ממש ואיכא משום לעולם בהם תעבודו לולי שנהגו בה מנהג הפקר. ועוד נ"ל בכוונת הרשב"א דלעולם בהם תעבודו עיקרא ארישא דקרא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם שיולידו בנים ובני בנים עד כל ימי עולם יהי' כולם עבדים ופשוט שאפי' אינו מוליד מ"מ צריך להיות משועבד להרב באותו האופן שראוי להתנחל לבניכם אחריכם לרשת אחוזה. וזה אם משחררו עובר על לעולם בהם תעבודו משא"כ מי שחציו עבד וחב"ח דמצד חירות שבו אינו יכול לישא שפחה וכשישא ישראלית אפי' ממזרת מ"מ יהיה הולד כמותה ולא יהיה עבד ולא יתנחל דאחוזת עולם לא שייך לעולם בהם תעבודו ומותר לשחררו משא"כ בשפחה חב"ח דאפשר שתנשא לממזר והולד שפחה כמותה ומשועבד לעולם שייך בי' שפיר לעולם בהם תעבודו ואסור לשחררה לולי מנהג הפקר נהגו בה:

רש"י ד"ה בחזקה כגון שבאי שהחזיק בו וקנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו כשנתייאש הימנו כו' היינו חזקה של עבדות כו' עכ"ל. ומלבד מה שהקשו התוס' על פירושו הנני מוסיף להפליא דהיאך אפשר לומר דשבאי עובד כוכבים קנה את העבד ביאוש דהא קי"ל יאוש כדי לא קני היכא דבאיסורא אתי לידיה ובשלמא הא דאמרינן בכולי שמעתין שהעבד זכה בעצמו לאחר יאוש היינו משום דאיכא יאוש ושינוי רשות כמ"ש בתחילת הסוגיא משא"כ לגבי השבאי גופא ליכא שינוי רשות ותו דאפילו למ"ד יאוש כדי קנה אפ"ה בקרקעות ודאי לא מהני יאוש כמ"ש רש"י ז"ל גופא בפ' לולב הגזול גבי אוונכרי ע"ש שכתב להדיא דקרקע אינה נקנה בשום יאוש דנפקא לן מקראי בפ' הגוזל והמעיין בפרק הגוזל יראה להדיא דעבדים נמי מימעטו מהאי קרא גופא למ"ד עבדא כמקרקעי דמי לשיטת רוב הפוסקים ודוחק לאוקמי כל השיטות דשמעתין דלא כהלכתא ול"ל דרש"י ז"ל סובר דהא דקי"ל יאוש לא קני היינו מדאורייתא אבל מדרבנן קני שכן הסכימו כמה פוסקים כרבה בפ' מרובה דף ס"ה וכיון דמילי דרבנן הוא קי"ל נמי עבדא כמטלטלי דמי כשיטת התוס' בפ"ק דב"ק דף י"ב דלכל מילי דאורייתא אמרינן עבדא כמקרקעי ולמילי דרבנן הוי כמטלטלי אלא דא"א לומר כן דהא מ"ד מדרבנן היינו מפני תקנת השבים וא"כ אטו תקנתא לעובד כוכבים ניקו ונעביד הא לאו בר תקנת השבים הוא ועוד דבסמוך ילפינן לה מקרא דוישב ממנו שבי אלמא מדאורייתא איירי ונראה באמת מדקדוק לשון רש"י ז"ל שכתב כשהפקירו רבו כשנתייאש הימנו וא"כ משמע דיאוש מטעם הפקר אתי וממילא דמהני אפילו בקרקעות דלשון הפקר ודאי מהני אף בקרקעות דהא עיקר הפקר ילפינן מקרא דונטשתה דכתיב גבי שמיטה והיינו בקרקעות וכ"כ רש"י ז"ל לקמן גבי נתייאשתי מפלוני עבדי דיאוש לשון הפקר היא וכן בסמוך גבי אמתא דמר שמואל כתב רש"י ז"ל יאוש הוי הפקר אלא דהיא גופא קשה חדא דא"כ למה כתב רש"י ז"ל גופא בריש פרק לולב הגזול דשום יאוש לא מהני בקרקע הא מהני מטעם הפקר ועוד שהתוספות בפרק מרובה כתבו להדיא דע"כ א"א לומר כן דיאוש מטעם הפקר דא"כ מאי מחלק שם הש"ס בין יאוש דאבידה דבהתירא אתי לידיה משא"כ שאר יאוש דגנב וגזלן באיסורא אתי לידיה ואי ס"ד דיאוש מטעם הפקר תו לא שייך לחלק בכך. ובאמת נפלאתי מרבותינו בעלי התוספות למה לא הוכיחו בפשיטות מקרקעות ועבדים דיאוש לא מהני והפקר מהני בהו תו קשיא לי טובא היאך אפשר לומר כלל דיאוש משום הפקר הוא ות"ל דאינו יכול להפקיר כלל דבר שאינו ברשותו כדקי"ל בפרק מרובה דף ס"ז כרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומשמע שם להדיא דה"ה שאינו יכול להפקיר מדאמרינן שם צנועין ורבי דוסא אמרו דבר א' ור' דוסא לענין הפקר איירי וכ"כ שם התוספות להדיא דהקדש והפקר שוין בזה וא"כ יש לתמוה טובא דשם באותו סוגיא גופא בד"ה כל שלקטו כתבו התוס' אי יאוש הוי כהפקר או כמתנה ולא פשיטא להו מהאי סברא גופא וכ"ש שהתמיה במקומה על שיטת רש"י ז"ל דפשיטא ליה בשמעתין דיאוש משום הפקר הוא. והנלע"ד ליישב בשיטת רש"י ז"ל חדא מכלל חברתה דודאי פשיטא ליה לרש"י ז"ל דבמטלטלין א"א לומר דיאוש מטעם הפקר מה"ט גופא דאף לפני יאוש אינו יכול להפקיר כל עיקר משום שאינו ברשותו והיינו טעמא דמ"ד יאוש כדי לא קנה ואף למ"ד קנה ע"כ לאו משום הפקר אלא מגזירת הכתוב דיליף לה מאבידה והיינו משום מתנה או מחילה משא"כ בעבדים דאיירי בשמעתין פשיטא ליה לרש"י דמסתמא הפקירו כשנתייאש ממנו ומהני ביה יאוש מטעם הפקר ולא שייך טעמא דאינו ברשותו דעבדים איתקשו לקרקעות ובקרקעות ודאי יכול להקדיש ולהפקיר מה"ט גופא דקרקעות בחזקת בעליהן עומדות כדאיתא להדיא בפ"ק דמציעא גבי מסותא והא דממעטינן קרקעות לענין יאוש ולא אמרינן דהויא כהפקר היינו מה"ט גופא כיון דקרקע בחזקת בעליה והארץ לעולם עומדת וא"כ ע"כ לא נתייאש אלא מפני אלמותו של גזלן וא"כ כי אפקריה אדעתיה דידיה אפקריה ולא אדעתיה דכ"ע וממילא שאין עליו דין הפקר כלל דקי"ל אין הפקר עד שיפקיר לכל אדם כשמיטה כדאיתא בפרק הגוזל בתרא בעובדא דרב ספרא וה"נ דכוותיה ודאי לא אפקריה אדעתא דשאר אינשי דמהיכא תיתי דהא אפילו שינוי רשות לא שייך בהו משא"כ בעבדים דשמעתין כיון דאפקריה אדעתיה דשבאי כשנתייאש הימנו כ"ש שיש לנו לומר שהפקירו אדעתא דכ"ע דודאי ניחא ליה שיזכה העבד בעצמו או שיפדוהו אחרים כדי שלא ישתקע בין העובדי כוכבים דהא קי"ל מצוה לפדות את העבדים כנ"ל נכון וברור אלא דאכתי קשה מ"ש רש"י ז"ל בסמוך גבי עמון ומואב טיהרו בסיחון והתם קרקעות הוי אפ"ה משמע ליה לרש"י ז"ל דקנהו בחזקה על ידי יאוש ואמאי הא קי"ל אין יאוש לקרקעות אלא די"ל דודאי יאוש שע"י כיבוש מלחמה הו"ל כהפקר גמור והיינו כשיטת הירושלמי שהביאו התוספות בפרק לולב הגזול גבי אוונכרי דבנשתקע שם בעלים מהקרקע מהני יאוש ונראין הדברים דהיינו מה"ט דהו"ל כהפקר גמור שהרי אין להם עוד בעלים וה"ה לכיבוש קרקעות במלחמה ונראה שזהו ששלח יפתח לבני עמון הטוב טוב אתה מבלק בן צפור בשבת ישראל בחשבון ג' מאות שנה ומדוע לא הצלתם כו' דהיינו שנשתקע שם הבעלים והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דבעבד נמי היינו משום דמסתמא מפקיר ליה כיון שהוא ע"י כיבוש מלחמה אלא שהטעם הראשון נראה לי יותר נכון ומה שהקשו התוס' על פרש"י ז"ל עיין בסמוך:

תוספות בד"ה אבל בחזקה כו' וקשה דאפילו ישראל מישראל לא קנה ע"ע כו' עכ"ל. ולא ידעתי מאי שיאטיה דע"ע הכא דהכא בעבד כנעני עסקינן ואי משום דקאמר בסמוך אשכחן עובד כוכבים עובד כוכבים עובד כוכבים ישראל מנ"ל כבר פרש"י ז"ל להדיא דלעבד כנעני קרי ישראל לגבי עובד כוכבים והיינו משום דחייב במצות ואי משום דמשני הש"ס דיליף מוישב ממנו שבי התם נמי כבר פרש"י ז"ל בפירוש החומש דהאי שבי אינו אלא שפחה א' וא"כ כל הסוגיא דהכא איירי מקנין העובד כוכבים בעבד כנעני ושפיר יליף דזוכה בו מהפקר ע"י חזקה וק"ל:

בא"ד ועוד דאמר התם כו' הואיל וכל קנינו של עובד כוכבים בכסף ופר"ת כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה הל' תמוה מאד וקצרו במקום שהיה להם להאריך והוא מובן לפי פירושם שם בקידושין דאההיא דקאמר בגמרא הואיל וכל קנינו של עובד כוכבים בכסף ופרש"י ז"ל דאמטלטלין קאי דכיון דקונה מטלטלין בכסף מש"ה קונה נמי עבד בכסף נמצא דלפי האמת לא בא למעט שאר קנינים מע"ע הנמכר לעובד כוכבים אלא לאשמעינן היא גופא דקונה בכסף ולעולם דה"ה בחזקה ולא מצאו בזה סתירה לפירש"י בשמעתין מש"ה מייתי מפי' ר"ת שהקשה שם על פרש"י ז"ל דהא קי"ל כר"י לגבי ר"ל וא"כ עובד כוכבים קונה מטלטלין במשיכה אע"כ דהא דקאמר בגמרא הואיל וכל קנינו של עובד כוכבים בכסף אע"ע הנמכר לעובד כוכבים קאי דמשמע ליה קרא דמכסף מקנתו שאינה קונה אלא בכסף לבד ובא למעט שאר קנינים אפילו שטר כמ"ש שם התוספות להדיא וא"כ מקשו הכא שפיר דממילא אימעט נמי חזקה שאין לו שום קנין בע"ע אלא בכסף וזה ברור בכוונתם וע"ש בקידושין:

גמרא אלא לרבא דאמר לאחר יאוש קשיא דר' יוחנן אדר"י. ויש לדקדק מאי מקשה מרבא אר"י דנהי דכבר כתב רש"י ז"ל בדוכתי טובא דמרב ושמואל ור"י מקשה הש"ס לאמוראי בתראי לפי שהיו רבן של בני הגולה מיהו הכא לא שייך דנהי דר"י מוקי למתני' כאביי אפ"ה לא קשיא עליה דרבא דהא איכא חזקיה דהוא רביה דר' יוחנן ומוקי בהדיא כרבא ויש ליישב דודאי אי לאו מימרא דרבא היה באפשר לומר דר"י לא פליג אדחזקיה והיינו לפי שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו דשבאי קונה אפילו לפני יאוש וכבר כתבנו שהיא ג"כ שיטת התוספות לפי מ"ש דחזקה של כיבוש קונה וא"כ לפ"ז מצינן למימר שפיר דחזקיה מוקי דוקא לפני יאוש ומש"ה קאמר לשום עבד ישתעבד והיינו לרבו שני דקנאו משבאי ולשום ב"ח לא ישתעבד דהא לשום ב"ח פרקי' ופליג רשב"ג וקאמר בין כך ובין כך ישתעבד וע"כ היינו לרבו הראשון דהא לשום ב"ח א"א לומר לרבו שני כיון דלשום ב"ח פרקיה אע"כ דלרבו הראשון והיינו דקאמר חזקי' מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד לראשון וע"ז יהיב טעמא שלא יפיל עצמו לגייסות נמצא דלפ"ז מצינן למימר דוקא לפני יאוש שייך טעמא דחזקיה כיון דליכא אלא הפקעת ממון בלבד ולא משום חשש איסורא דאף בפדאו לשום ב"ח מ"מ לקושטא דמילתא הוא עבד גמור שאין רשות ביד השני לקנותו לשום שיחרור כמו שאין השבאי רשאי לשחררו והעבד בעצמו נמי לא זכה בעצמו דהא לפני יאוש הוא וא"כ לענין איסורא קאי לגמרי ברשות הראשון ועבד גמור הוא משום תקנתא דחזקיה הפקיעו ג"כ הממון משא"כ לאחר יאוש איכא למימר דלא חיישינן לטעמיה דחזקיה ואיהו גופא מודה דלא שייך האי תקנתא וכיון דלאחר יאוש הרי זכה העבד בעצמו והוא ב"ח גמור ולא שייך להחזיר ב"ח לעבדות משום חששא דחזקיה מש"ה קאמר ר"י דיצא לחירות וכופין ליתן גט שיחרור משא"כ לרבא דמוקי מילתא דחזקיה אף לאחר יאוש מקשה הש"ס שפיר דהא ר"י ע"כ לא ס"ל הכי וא"כ לרבא קשיא דר"י אדר"י אם לא דפליג רבא אדר"י וזה לא משמע לתלמודא כנ"ל נכון ולפ"ז לשיטת רש"י ז"ל נמי א"ש דרש"י ז"ל גופא לא כתב דשבאי אינו קונה אלא לאחר יאוש אלא אליבא דרבא גופא משא"כ בלא האי דרבא מצינו לאוקמי מילתא דחזקיה נמי בלפני יאוש ונאמר דס"ל דשבאי קונה אף לפני יאוש ודוק היטב:

תוספות בד"ה ואינהו סברי כו' ותימא דילמא ידעי שפיר דלאחר יאוש כו' ולמאי דפרישית ניחא כו' עכ"ל. ועיין במהרש"ל ומהרש"א ז"ל בישוב לשון התוספות אמנם דעיקר הקושיא שלהם לפמ"ש לעיל דהעיקר כפירוש הראשון של התוספות לעיל דישתעבד לראשון שכן פרש"י ז"ל והרי"ף לפי נוסחא האמיתית וכ"כ הרשב"א ז"ל וא"כ נשאר' קושית התוס' בתימה. ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דע"כ מוכיח הש"ס שפיר דאינהו סברי לפני יאוש מדשלחו לו אנן כרשב"ג ס"ל את א"נ כרבנן ס"ל כו' א"כ משמע שהיו רוצים להודיעו שאין שום ספק בדבר שישתעבד בה אליבא דכ"ע ואי ס"ד לאחר יאוש הוי אכתי היאך לא סליק אדעתייהו מימרא דשמואל גופא דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור ואף את"ל דלא שמיע להו מימרא דשמואל גופיה מ"מ הא איכא תנאי דסברי כשמואל כמ"ש התוס' לקמן בדף הסמוך אע"כ דלפני יאוש הוי כנ"ל נכון:

גמרא שמואל לטעמיה דאמר שמואל המפקיר עבדו כו' וקשיא לי אכתי מי דמי הא לדשמואל בשלמא לפרש"י ז"ל שכתבתי לעיל דשבאי לא קני ליה אלא ביאוש ויאוש היינו מטעם הפקר א"כ היינו לגמרי דשמואל דמשעה שנתייאש תיכף עד שלא זכה בו השבאי הרי נשאר העבד באותו רגע בלא שום אדון ואין רשות לשום אדם עליו ובאותו שעה נעשה מיד ב"ח גמור מגזירת הכתוב דכל שאין רשות רבו עליו אין קרוי עבד ותו לא זכה בו השבאי משא"כ לשיטת הרשב"א שכתבתי שהיא שיטת התוספות דשבאי קני ליה בחזקה של כיבוש אפילו לפני יאוש נמצא דלעולם לא היה העבד ברשות עצמו דתמיד רשות רבו עליו דהיינו מרבו ראשון לשבאי ומשבאי קני ליה רבו השני ומאי מהני בו יאוש לאחר שכבר קנאו השבאי ומאי ענין האי לדשמואל דהתם שהפקירו ממילא אין רשות לרבו עליו משא"כ הכא רשות רבו עליו ול"ל דרשות העובד כוכבים לא מיקרי רשות רבו הא ליתא דא"כ לשמואל היכי מיפרשא מתני' דהכא דישתעבד הא אפי' לפני יאוש משעה שנשבה ליד העובד כוכבים הרי אין רשות לישראל עליו ותו לא מיקרי עבד ועובדא דהכא נמי מוכיח דקאמר לאחר יאוש הוי ושמואל לטעמיה משמע דלפני יאוש לא שייכא הא דשמואל ולמאי דפרישית לשיטת הרשב"א ז"ל מה לי לפני יאוש ומה לי לאחר יאוש סוף סוף לא דמי לדשמואל וע"כ צ"ל דלשיטתם סובר שמואל דשבאי לא קני ליה ולית ליה הא דרבא וכ"כ הרשב"א ז"ל להדיא וזה דוחק גדול חדא דהא ילפינן מקרא דוישב ממנו שבי וכמו שהקשה הרשב"א ז"ל בעצמו ועוד דלשיטת התוס' קשה יותר אפילו דאת"ל דלית להו הא דרשב"א ז"ל אלא קסברי דאף בחזקה שע"י כיבוש לא קני ליה אלא לאחר יאוש כשיטת רש"י ז"ל אפ"ה קשה לפמ"ש התוספות בפרק מרובה דף ס"ו דיאוש דשמעתין אינו מטעם הפקר אלא דמדמי לה לדשמואל משום שאין רשות לרבו עליו ואכתי קשה היא גופא מנ"ל דביאוש אין רשות לרבו עליו שהרי משמע מדבריהם פרק מרובה דף ס"ט דיאוש קונה מטעם מתנה ולא מהני אלא לגבי הגזלן גופיה או מי שזוכה ע"י יאוש ושינוי רשות וא"כ לעולם רשות רבו עליו ול"ל דהעבד זוכה בעצמו מטעם יאוש ושינוי רשות הא ליתא דהא רשות השבאי עליו וזכיית השבאי קודמת לזכייתו ורבו השני קנאו מהשבאי ועוד בר מן דין נראה ברור דאי יאוש משום מתנה וצריך זכיה ממילא לא מצי העבד לזכות בעצמו אפילו אינו תחת יד השבאי כמ"ש התוס' להדיא בשמעתין בד"ה המפקיר עבדו דאפילו ע"ע אינו זוכה בעצמו כשמקנהו רבו דרך מתנה ומוכחי לה מסוגיא דקידושין דמשני ע"ע גופו קנוי אלמא בע"ע לא מצי לזכות בעצמו כ"ש בעבד כנעני ולעולם לא מצי העבד לזכות בעצמו אלא היכא שכבר נסתלק מיד רבו בדיבור המועיל כגון בהפקר שהדיבור הוא כמעשה שאין יכול לחזור בו אבל כשמקנהו דרך קנין מתנה דלא מהני דיבור אלא צריך קנין גמור כגון כסף או משיכה ומה שזוכה בעצמו לא מיקרי משיכה כיון דגופו קנוי וכן משמע להדיא בקידושין דקתני עבד עברי קונה עצמו בשנים ובגרעון כסף משמע דדרך מתנה לא. ויש לי חבילות ראיות ע"ז. א"כ כ"ש דבעבד כנעני לא מהני מתנה אפילו לענין סילוק השיעבוד דלא עדיף עבד כנעני מע"ע וא"כ אי סלקא דעתך דיאוש משום מתנה ודאי לא מהני לגבי העבד גופא דבמחילה ובדיבור לא מיסתלק וא"כ היאך קאמר דשמואל לטעמיה דהא עדיין רשות רבו עליו אע"כ צ"ל לשיטת רש"י ז"ל דשבאי קונה דוקא ביאוש ומטעם הפקר כדפרישית לעיל וליכא למימר דהא דקאמר שמואל לטעמיה לאו משום יאוש אלא שעכשיו הפקירה בהפקר ומשום הכי לא אצרכה גיטא דחירותא אלא דאי אפשר לומר כן דלמה הפקירה כיון שרשאי להשתעבד בה הא שמואל גופא קאמר כל המשחרר עבדו עובר בעשה ודוק היטב ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה המפקיר עבדו כו' אין להקשות כו' ומאי משני נמי התם כו' אכתי יפקירנו כו' עד סוף הדיבור. ובאמת שתירוצם נראה דחוק דהתם בברייתא כל דיני קניית ע"ע לעצמו אתא לאשמעינן וא"כ אכתי אמאי לא קתני שקונה עצמו ע"י הפקר והתוס' בעצמם כבר הקשו שם כיוצא בזה אמתני' דקידושין דקתני ע"ע קונה עצמו בשנים ובגרעון כסף ואמאי לא קתני שטר ותירצו דמתני' לא קתני אלא מה שהעבד קונה עצמו בע"כ דאדון משא"כ שטר אינו אלא מדעת האדון וא"כ לפ"ז ברייתא דקתני שטר אמאי לא קתני הפקר ול"ל כיון דבלא"ה דשמואל תנאי היא כמ"ש התוס' לקמן א"כ שמואל לא איכפת ליה אי ברייתא פליג עליה אם כן לא מקשו התוס' מידי מסוגיא דקידושין דקאי אברייתא ובר מן דין תמוה לי מה שהקשו התוס' בע"ע דיפקירנו דלכאורה לא שייך הפקר בע"ע כיון שאין שום אדם יכול לזכות בו כלל שהרי אף למוכרו וליתנו במתנה אינו רשאי כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים והוא פשוט וא"כ לא הפקירו אלא אדעתא דעבד לחוד ובכה"ג לא הוי הפקר עד שיפקיר לכל העולם לעניים ולעשירים כדאיתא במתני' דפיאה וכ"כ הרמב"ם ז"ל והטוח"מ בהלכות הפקר ומתוך כך היה נ"ל ליישב ג"כ עיקר קושיית התוספות הא דאיצטריך לשמואל גט שיחרור היינו שלא בפני העבד וא"כ מתיירא להפקירו שמא יזכה בו אחר ואפי' בפניו נמי משכחת שאינו רוצה להפקירו שמא לא ירצה העבד לזכות בעצמו דעבדא בהפקירא ניחא ליה ויזכה בו אחר אלא שכבר כתבתי בסמוך דנראה דלשמואל אין שום אדם יכול לזכות בזה העבד שהפקירו רבו דמשעה שהפקירו ונשאר רגע אחד בלא בעלים ואין רשות לרבו עליו מאותו שעה נעשה ב"ח בע"כ מגזירת הכתוב דאינו קרוי עבד וא"כ לפ"ז מקשו התוספות שפיר ל"ל גט שיחרור והיכי משכחת גט שיחרור לעולם וטורח זה למה יפקירנו וממילא יצא לחירות אף בע"כ אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ הא אין כאן דין הפקר כלל כיון שאין שום אדם יכול לזכות בו ובשלמא א"א דיכולין לזכות בו אף ע"ג שהעבד קודם לזכות בעצמו אפ"ה איהו מיהא אדעתיה דכ"ע אפקריה דמהני להו אם לא יזכה העבד בעצמו משא"כ אם נאמר דלעולם אין שום אדם יכול לזכות בו א"כ אין כאן דין הפקר ומתוך כך היה נ"ל בפשיטות דלשמואל כל אדם יכול לזכות בו והא דקאמר המפקיר עבדו יצא לחירות היינו דוקא היכא שקדם העבד וזכה בעצמו דמאז אין רשות לרבו עליו משא"כ קודם שזכה בעצמו עדיין לא נפקע שם עבדות ממנו ומקרי רשות רבו עליו וכן מצאתי שכתבו התוספות לקמן בדף הסמוך גבי גר שמת בד"ה וכי מי כתב דלמאי דס"ד מעיקרא טעמא דאבא שאול הוא על זה הדרך דלא מיקרי אין רשות לרבו עליו אלא היכא שזכה בעצמו וכבר עלה בלבי לומר שזו סברת רבי יוסי בנדרים דהפקר כמתנה ולא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ומאן דאית ליה דשמואל ע"כ סבר כרבי יוסי דאל"כ לא מיקרי הפקר כיון שאין אדם יכול לזכות דלאלתר יצא לחירות אלא דא"א לומר כן שהרי כתבו התוס' לקמן דרבנן דאבא שאול ע"כ לית להו האי סברא אלא תיכף שהפקירו יצא לחירות אפילו לא זכה בעצמו וא"כ ע"כ אין שום אדם יכול לזכות בו ואפ"ה סברי רבנן דאבא שאול הא דשמואל אלמא דאפ"ה הוי הפקר כיון דאיהו מיהא אדעתיה דכ"ע אפקריה ואריה הוא דרבע עלייהו שאין יכולין לזכות בו ודבר זה צריך ביאור גדול ואין כאן מקומו להאריך ולקמן גבי גר אפרש עוד בזה ואכתי קשיא לי אי ס"ד שאין שום אדם יכול לזכות בו ולא הוי הפקר לצאת לחירות אלא לאחר שזכה בעצמו דא"כ היאך יכול לזכות בעצמו כיון שעדיין לא נסתלק לגמרי מרשות אדון דאטו מי עדיף עבד כנעני מע"ע שאין יכול לזכות בעצמו דרך מתנה או מחילה כדאמרינן בקידושין והיינו כמ"ש לעיל בסמוך דכל היכא שגופו קנוי אין אפילו ע"ע וכ"ש ע"כ יכול לזכות בעצמו אלא היכא שכבר נסתלק לגמרי מרשות האדון קודם זכייתו כגון דרך הפקר אם נאמר דהוי הפקר מיד משא"כ אם נאמר דשמואל סבר כרבי יוסי דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה אף העבד אין יכול לזכות בעצמו. מיהו כבר כתבתי לעיל בסמוך דבלא"ה לא נחתו התוס' לזו הסברא לדמות עבד כנעני לע"ע לענין שאין יכול לזכות בעצמו דרך קנייה ומתנה מדכתבו בפ' מרובה דיאוש דשמעתין אינו משום הפקר אלא משום מתנה וכבר מצאתי מקום ליישב לחלק בין ע"ע לע"כ מהסוגיא דייעוד באמה עבריה ואין כאן מקומו. נקטינן מיהא דהתוספות לשיטתייהו שאין שום אדם יכול לזכות בעבד אלא הא דיצא לחירות היינו שזוכה בעצמו ואם כן מקשה הכא שפיר ל"ל גט שיחרור יפקירנו משא"כ אם נאמר דכל אדם יכול לזכות בו ולא מיקרי אין רשות לרבו עליו אלא היכא שכבר זכה בעצמו כסברת התוס' לקמן אליבא דאבא שאול א"כ אין מקום לקושייתם דאיצטריך גט שיחרור אם מתיירא להפקירו שלא יזכה בו אחר אם לא ירצה העבד לזכות בעצמו או שלא בפניו כנ"ל ודוק היטב ולקמן בסוגיא דגר שמת אפרש עוד בזה ע"ש:

אמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון. עמ"ש אני הדל בפתח עינים ומה שכתבתי בקונטריס פני דוד פרשת בא בסוף פירוש ההגדה בס"ד ע"ש:

אמר רב יהודה אמר שמואל המשחרר עבדו וכו'. עמ"ש אנכי עפר בפתח עינים ומ"ש בקונטריס כסא דוד דף כ"ה ודף כ"ו בס"ד:

אמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון. הקשה מורינו הרב המופלא מהר"י הכהן זלה"ה מדאמרינן בסנהדרין דף נ"ט ליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור והרי יפ"ת שאני התם דלאו בני כיבוש נינהו ופירש"י לא נתנה הארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותרה יפ"ת אלא במלחמה על ידי כיבוש. וכפ"ז היכי אמרינן עמון ומואב טהרו בסיחון הא סיחון לא קנה דלאו בני כיבוש נינהו וקרקע אינה נגזלת והרי הוא של מואב ועדיין לא הוטהרו. והרב החסיד עיר וקדיש מהר"י אלגאזי בספר שארית יעקב פרשת שלח ריש דף ע"ג כתב ששמע מפה ק' הרב מהרי"ך קושיא זו הוא מותיב לה ואיהו מפרק לה במ"ש בחולין דף ס' אמר הקב"ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתו ישראל ולפקו מסיחון והיינו דאמר ר"פ עמון ומואב טהרו בסיחון וא"כ שאני ארץ מואב שכך רצה ה' דליתי סיחון וליפוק מינייהו ומאמר ה' דליתי סיחון הוי כעין כיבוש לישראל עכ"ד. וכפי דברי הרב מה מתוק מדבש מאי דקאמר הש"ס שם בחולין והיינו דאמר ר"פ עמון ומואב טהרו בסיחון כלומר דבלא הקדמה זו דאמר הקב"ה ליתי סיחון וכו' לא היו מיושבים דברי רב פפא דאיך קאמר עמון ומואב טהרו בסיחון והרי סיחון לא קנה דלאו בני כבוש נינהו ואולם על פי זה כי הוא אמר ליתי סיחון וכו' הוי כעין כבוש לישראל והשתא א"ש מאי דאמר ר"פ עמון ומואב טהרו בסיחון דסיחון קנה דהכי אמר רחמנא. וזהו שאמר הש"ס והיינו דאמר ר"פ וכו' והרי הוא כמבוא"ר:
ואולם לא זכיתי להבין תירוץ הרב הנז' מגופא דשמעתין דאי אמרת דהא דעמון ומואב נפקת ברא מכללין דלאו בני כיבוש נינהו כי כה אמר ה' ליתי סיחון וכו' א"כ דוקא בהא אתמר כי דבר ה' היה וזולת זה תבנא לדיננא דלאו בני כבוש נינהו וא"כ היכי מוכיח בשמעתין מינה ויליף לענין עבד לקנותו בחזקת כבוש מלחמה כמ"ש התוס' מעמון ומואב דכי היכי דקנו ארצם קנו גופם הרי הא דעמון ומואב שאני דהויא על פי ה' ואין למדין ממנה:
והא גופא קשיא על מה ששמעתי מתרצים לקושית הרב הנז' דהא דאמרינן בסנהדרין גוים לאו בני כיבוש נינהו היינו דוקא לאחר מתן תורה שהרי קודם [מ"ת] גוים נצטוו בפריה ורביה ונאמר וכבשוה וכבשה כתיב ופירש"י בקדושין דף ל"ה דרכו של איש לכבוש הארץ ובסנהדרין דף נ"ט אמרו דפו"ר בגוים אחר מ"ת פקעה מהם אבל קודם מתן תורה היו בני כבוש והיו מצווין בפו"ר וטיהרו בסיחון היה קודם מ"ת כמ"ש הרמב"ם עכ"ד ומלבד שהענין דחוק יש להשיב דאם היו הם בני כבוש קודם מ"ת נהי דפו"ר פקע במ"ת מהם אבל מה שהיו בני כיבוש במאי פקע מהם. ותו דהיכי יליף בסוגיין לאחר מ"ת לשבאי שקונה העבד בחזקת כיבוש מלחמה ומאי ראיה ממילתא דהוה בהו ונתבטלה:
וחזה הוית בספר בירך יצחק פ' תצא שהביא קושית מורינו הרב מהר"י הכהן ותירוצו הנז' והקשה על תירוצו מכמה סוגיות מדינא דמלכותא ע"ש ויש לדחות דדוקא גבי כיבוש אמרינן דלאו בני כיבוש נינהו ומיהו מאחר שהארץ בידו וכ"ש אם ירשה מאבותיו בכל חקי המלך אמרינן דינא דמלכותא דינא. והוא ז"ל שייר דרך לעצמו לישב קושית הרב ז"ל וז"ל אלא דשרש דברי רב פפא וכו' ופירש"י וכו' וגם התוס' כתבו שם עמון וכו' וכי היכי דקנו ארצם בחזקה קנו נמי גופם בחזקה וכו' דנהי נמי דלאו בני כיבוש נינהו היינו לומר דבשעת מלחמה אין להם זכות בכבוש קרקע שתהיה שלהם ובזה נמי יזכו ביושביה לעבדים וכן לענין יפ"ת דלאו בני כבוש נינהו מיהו אחר שנטלוה זוכים בקרקע שתהיה שלהם מדין חזקה וכן נמי יזכו ביושביה להיות להם לעבדים בחזקה של עבדים וכו' ועדיפא מינה אמינא דמדרב פפא ילפינן דגוים לאו בני כבוש נינהו דאי אמרת דבני כבוש נינהו מנ"ל לר"פ למילף דגוי קונה בחזקת קרקע ועבד דילמא סיחון בכבוש קנה ולא בחזקה אלא ודאי משום דר"פ גופי' ס"ל דלאו בני כבוש נינהו להכי קאמר עמון וכו' ע"י חזקה דהחזיקו אח"ך עכ"ל וק"ק דהוא נסתייע מדברי התוס' שכתבו דכי היכי דקנו ארצם וכו' והלא התוס' כתבו דצריך לפרש דהכא בכבוש מלחמה איירי וכן פירש ר"ח ולדעת התוס' נפל פיתא בבירא דסברי דלא קני גוי בחזקה אלא חזקת כבוש מלחמה קאמר וממילא אזדא ליה מה שהכריח מרב פפא דלאו בני כבוש נינהו דאי לא מה ענין כבוש לחזקה. דמעיקרא כי אמרו בש"ס ואימא ה"מ בכספא אבל בחזקה לא בחזקת כיבוש מלחמה איירי ושפיר מייתי רב פפא מעמון ומואב דאידי ואידי נכבשי"ם זה עם זה:
הן אמת דמפירש"י משמע דמדין חזקה לחוד איירי ולא מדין כבוש. ולדעת רש"י מתקיים תי' הנז' ויש להרגיש על הרב בירך יצחק דיושב ודורש בסתם כאלו כולי עלמא מודו לרש"י והרי ר"ת ור"ח והרשב"א והריטב"א ושיטת קדושין לא נודע למי כלם הסכימו להתוס' דהכא בחזקת מלחמה איירי הלא בספרתם ולדידהו קושית מו"ה בצביונה ובקומתה:
והיותר נכון בעיני לתרץ קושית מורינו הרב הנז' הוא דכונת הש"ס בסנהדרין במאי דקאמר גוים לאו בני כבוש נינהו דיפת תואר שריא רחמנא למי שציוה לכבוש ארצות שהם ישראל אבל לגוים לא ציוה לכבוש שיתיר להם יפ"ת ואי הם נלחמים זה בזה אף דקנו בכיבוש מ"מ הוא לדעתם ורצונם ולא נצטוו בכך אמנם ישראל דנצטוו לכבוש א"י התיר להם יפ"ת כנגד יצה"ר וגם כתיב כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם לכם נתתיו ולכן הותרה יפ"ת. ואפשר שזה רמז רש"י במ"ש לא נתנה הארץ לכבוש כי אם לישראל כלומר שנצטוו לכבוש א"י אבל גוים לאו בני כבוש נינהו ולעולם דאם כבשו קונים בכבוש אבל לא הותרה יפ"ת אלא בהדי כבש"י דרחמנא. ומ"ש הרב שארית יעקב שפי' רש"י דלא קנו בכבוש כי אם ישראל וכו' הוא אגב שטפיה דרש"י לא כתב כן כי אם כמו שהבאתי לשונו ודוק היטב:

אמר ר"י אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנ' לעולם בהם תעבודו כו'. וקי"ל כוותי' ע"ש. והקשה בס' פ"י איך הוכיח שמואל מהאי קרא דאסור לשחררו הלא הקרא לא איירי רק דאסור לסלק מלהשתעבד בו כל זמן שהוא עבד אבל לשחררו שלא יהי' עבד כלל ודאי מותר דלא שייך בהם תעבודו כיון שנעשה בן חורין ע"י השיחרור ותירץ הוא ז"ל דלשמואל א"ש דהוא סבר דהמפקיר עבדו יצא לחירות כיון שאין רשות רבו עליו אינו קרוי עבד כלל ע"ש וא"כ אף דאיירי הקרא היכא שמחל לו השיעבוד. א"כ ממילא יצא לחירות ואינו עבד כלל ואעפ"כ עובר בעשה וממילא גם בשיחרור עובר אבל לדידן דקי"ל המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור. ואעפ"כ קי"ל כשמואל דכל המשחרר עבדו עובר בעשה א"כ קשה כנ"ל מנ"ל דעובר בעשה בשיחרור כנ"ל והניח בצ"ע ע"ש:

ונ"ל דהנה המפ' הקשו למ"ש הפ"י דאף מאן דסבר דעבד איש קאי אפסח מ"מ מצי סבר כשמואלע"ש. והקשו אמאי פליגי באמת אשמואל ע"ש. ונראה דהנה בס' שושנת העמקים [מבעל פרי מגדים] סוף כלל ה' הקשה לרבא דסבר בריש תמורה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ע"ש. א"כ איך מהני שיחרור בכל מקום הא קי"ל דכל המשחרר עבדו עובר בעשה ואסור לשחרר א"כ ממילא אף אם שיחרר לא מהני כיון דאמר רחמנא לא תעביד וממילא לא מהני [וגם אני הקשיתי קושיא זו. ואח"כ מצאתי בס' הנ"ל]. ותירץ דכיון דילפינן לה לה מאשה וגבי אשה כתבו תוס' ריש תמורה דלא שייך בגט אי עביד לא מהני כיון דילפינן ממיתה ע"ש. וא"כ גבי עבד כיון דילפינן מאשה ג"כ מהני השטר שיחרור אף דאסור לשחררו ע"ש:

ויש להקשות דהנה הרשב"א ז"ל הקשה אמאי אמרינן דהמפקיר עבדו יצא לחירות אליבא דכ"ע הא ילפינן לה לה מאשה וכיון דבאשה לא מהני הפקר ממילא גם בעבד לא מהני ותירץ דלא ילפינן מאשה רק לענין דיני שיחרור בשטר אבל לענין הפקר לא ילפינן מאשה ולכך מהני ע"ש:

ולפ"ז קשה לדברי הרשב"א ז"ל איך מהני ההפקר מחמת דלא ילפינן לענין הפקר מאשה הלא כיון דלא ילפינן ממילא לא מהני מחמת כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כיון דכל הטעם דמהני בשטר הוא משום דיליף מאשה ובאשה לא שייך אי עביד לא מהני כמ"ש וא"כ בהפקר דלא מהני רק מחמת דלא ילפינן מאשה. א"כ ממילא לא מהני כמ"ש [ומהא דמשתחרר בכסף לא קשה דג"כ לא יליף מאשה דז"א דבכסף אין איסור כלל דלא שייך לא תחנם ע"ש]:

אך באמת לא קשה מידי דכיון דגם במפקיר עבדו צריך גט שיחרור רק דיצא לחירות משום שזוכה בעצמו כיון שהוא הפקר ואם קדם אחר וזכה בו ג"כ מהני כמו שאר הפקר כמ"ש הפ"י בפשיטות ע"ש. וא"כ כיון דהטעם שעובר בעשה כתב הרשב"א והרמב"ן ז"ל משום דאיכא לא תחנם שאסור ליתן להעבד מתנת חנם ולכך אסור ליתן לו גם את עצמו ע"ש. וא"כ לא שייך כלל במפקיר עבדו העשה דלעולם כו' דכיון שגם אחר יכול לזכות בו רק שקדם הוא וזכה בעצמו. א"כ לא שייך לא תחנם שאינו נותן לו כלל מתנה דאטו אסור להפקיר בשביל שגם הנכרי יכול לזכות בו כיון שגם אחר יכול לזכות. וא"כ ממילא גם במפקיר עבדו אינו עובר כלל ולא שייך אי עביד לא מהני כלל. והפ"י כתב שפיר במוחל לו השיעבוד דשפיר עובר כיון שנותן לו משא"כ במפקיר ולא קשה כלל:

אך קשה לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שיחרור. וכתב הפ"י ז"ל וכל הפ' דאין שום אחד יכול לזכות בו שכיון שמפקירו אינו עבד כלל דאין רשות רבו עליו ע"ש. א"כ ממילא קשה כנ"ל שכיון שאין אחר יכול לזכות בו ואינו נותן רק לו א"כ עובר שפיר בעשה וממילא לא מהני מחמת כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כנ"ל. וא"כ לא מהני ההפקר ועדיין רשות רבו עליו ואמאי מהני:

אך על שמואל לא קשה די"ל דסבר כאביי דמה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולכך סבר דיצא לחירות ואין צריך גט שיחרור:

ולפ"ז א"ש דאנן דקי"ל דאי עביד לא מהני כרבא ולכך לא קי"ל כשמואל כנ"ל ולכך פליגי אשמואל וצריך גט שיחרור וא"ש:

ולפ"ז מיושב קושית הפ"י שהקשה דאנן דקי"ל דמפקיר צריך גט שיחרור איך מוכח דמשחרר עובר בעשה כמ"ש ולמ"ש א"ש כיון דכל הטעם דקי"ל דלא כשמואל וצריך גט שיחרור הוא משום דאמרינן אי עביד לא מהני כיון שעובר בעשה כמ"ש וא"כ אי נימא דמשחרר עבדו אינו עובר בעשה ממילא המפקיר עבדו אין צריך גט שיחרור כשמואל דלא שייך לא מהני כיון שאינו עובר ואמאי עובר במחל לו השיעבוד כיון דג"כ יצא לחירות ואינו עובר ומוכח שפיר דאף משחרר עבדו עובר בעשה וממילא לכך קי"ל דמפקיר עבדו צריך גט שיחרור דשייך אי עביד לא מהני כמ"ש משא"כ אי הוי אמרינן דאינו עובר ממילא לא הוי צריך גט שיחרור כמ"ש וא"ש:

ולפ"ז מיושב הקושיא ראשונה שהקשה הפ"י דאמאי פריך הש"ס אשמואל דאמר משחרר עבדו עובר בעשה מר"א ששיחרר עבדו הלא הוי לי' להקשות ר"א אדר"א גופי' כיון שסובר דלעולם בהם תעבודו [חובה] דא"ל דה"א דרק בשעת עבדות שלא ימחול השיעבוד משא"כ בשיחרור דא"כ קשה כנ"ל ע"ש. ולמ"ש מיושב דהנה הרשב"א ז"ל כתב דלמאי דמתרץ מצוה שאני מפרש הטעם דלעולם בהם תעבודו הוא משום לא תחנם ולכך משום מצוה מותר דלא הוי מתנת חנם ע"ש ולס"ד שהקשה אף במצוה הי' סובר דאין הטעם כלל משום לא תחנם רק כפשוטו ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש דלא הוי קשה דר"א אדר"א די"ל שפיר דלעולם בהם תעבודו קאי רק שלא ימחול לו השיעבוד כנ"ל משא"כ בשיחרור שפיר מותר וא"ל כמ"ש דאם בשיחרור מותר ממילא גם במפקיר עבדו יצא לחירות דהטעם דחולקים אשמואל הוא משום שאסור ולא מהני כמ"ש דז"א דעכשיו לפי הס"ד דאין הטעם משום לא תחנם א"כ אף לר"י דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור ג"כ שייך אי עביד לא מהני כמ"ש וע"כ אין הטעם כן רק דסברי דאי עביד מהני א"כ ממילא י"ל כמ"ש דלא קאי רק אמוחל לו השיעבוד ולכך פריך אשמואל דאמר משחרר כו' אבל עכשיו למאי דמשני דמצוה שאני והטעם דבהם תעבודו. הוא משום לא תחנם א"כ ממילא הטעם כנ"ל ומוכח שפיר דאף משחרר עובר בעשה כנ"ל וא"ש: