גיטין ל ע"א

דף ל - א

כי משוו בית דין שליח במקום שליח שבא ממדינת הים: האם ממנים את השליח דוקא בפניו של השליח הראשון, או שמא אפילו שלא בפניו?

הדר פשטה רבא:

בית דין ממנין שליח בין בפניו בין שלא בפניו.

וכן שלחו מתם [מארץ ישראל]: בין בפניו בין שלא בפניו.

מעשה בההוא גברא דנתן גט לאשתו, ואמר: אי לא אתינא עד תלתין יומין, ליהוי גיטא! כלומר, התנה את הגירושין, שלא יחולו אלא אם כן לא יחזור לעיר זו תוך שלשים יום, ואם יחזור יתבטלו הגירושין.

והלך משם, ואתא בחזרה לקראת סוף הזמן האמור. והגיע עד העיר, אלא שלא היה יכול להכנס לתוכה, משום דפסקיה מברא [מעבר המים הפסיקו, שהיתה המעבורת מעברו השני של הנהר ולא היה יכול לעבור].

אמר להו ממקומו שמעבר לנהר, לאנשי העיר:

חזו דאתאי, חזו דאתאי [ראו שבאתי, ראו שבאתי]!

ונתכוין לומר: הרי נתבטל התנאי שהתניתי כי הרי באתי, ואין הגט גט.

אמר שמואל: לא נתקיים תנאו, ושפיר חלו הגירושין, ולא נתבטלו. כי היות ולא נכנס לתוך העיר, לא שמיה מתיא [אין זו קרויה ביאה לעיר], כלומר: אף שבאונס לא בא, הרי סוף סוף לא בא.

והטעם הוא, או משום ש"אין אונס בגיטין", כלומר: אין טענת אונס מועילה בתנאי גיטין כלל, ^[1] ואפילו נתקיים תנאי הגירושין באונס הרי חלו הגירושין; ואפילו לדעת הסובר: "יש אונס בגיטין" היות ואונס זה אונס שכיח הוא, היה לו להתנות כן מראש.

מעשה בההוא גברא דאמר להו בשעת מסירת הגט:

אי לא פייסנא לה עד תלתין יומין [אם לא אפייסנה לאשתי עד שלשים יום] ליהוי גיטא מעכשיו.

אזל פייסה בדברים והרבה עליה רעים שתתרצה לו, ולא איפייסא.

אמר רב יוסף: חלים הגירושים, שהרי מי יהיב לה תרקבא דדינרי [וכי נתן לה שלשה קבים דינרים] ובכל זאת לא איפייסא!? ^[2] והרי לא נתן לה, ואין זה חשוב שפייסה, כי אף זה בכלל תנאו שיפייסנה אפילו בדבר גדול עד שתתפייס לו, ונמצא שנתקיים התנאי שאם לא יפייסנה יחולו הגירושין.

איכא דאמרי כך אמר רב יוסף: מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה!? הא פייסה ולא איפייסה [וכי צריך הוא לתת לה תרקבא דדינרי!? הרי פייסה במה שצריך, אלא שהיא לא נתפייסה].

כלומר: היות ואנוס הוא מלקיים את תנאו, שהרי אין לו כל כך הרבה כסף, אי אפשר שיחולו הגירושין על ידי תנאי שנתקיים באונס. ^[3]

ומבארת הגמרא:

הא - לישנא בתרא - כמאן דאמר "יש אונס בגיטין".

הא - לישנא קמא - כמאן דאמר "אין אונס בגיטין". ^[4] אגב המשנה שנשנתה לעיל כח א: "המביא גט והניחו זקן או חולה, נותן לה בחזקת שהוא קיים", נשנו כאן שתי המשניות הבאות.

מתניתין:

המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני, על מנת להיות מפריש עליהן מחלקן, ^[5] כלומר: אם התנה עמהם שיפרע את חובו מן התרומה או מעשר ראשון או מעשר עני שהוא עתיד להפריש, שבמקום ליתנם להם, יקחם לעצמו בפרעון חובו. ^[6] הרי זה מפריש עליהן ונוטלם לעצמו, בחזקת שהן [הלווים] קיימין, ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי, או שמא העשיר העני, ונמצא שהוא גוזל את השבט או את העניים, וגם אינו מקיים מצות נתינה. ^[7]

ואם מתו הלווים, הרי המלוה צריך ליטול רשות מן היורשים להמשיך לעשות כן, כי אין חוב אביהם מוטל עליהם לפרוע, ולכן יטול מהם רשות אם רוצים שיתקבל חובו של אביהם על ידי המתנות, ואם יתנו לו רשות יעכבם לעצמו.

ואם הלוון בפני בית דין ומתו הלווים, אינו צריך ליטול רשות מן היורשין, ומשום שיש כח ביד בית דין להטיל חוב זה על כל השבט ועל כל העניים, שהרי תקנת כולם היא, שיימצא להם מעות להלואה. ^[8]

גמרא:

תמהה הגמרא על המבואר במשנה שיכול הוא להתנות ליטול את מתנותיו בפרעון חובו, ומשמע: אף על גב דלא אתו לידיה [אף על פי שעדיין לא הגיעו המתנות לידי הלווים] והחזירום למלוה -

ואיך אפשר שבלי נתינה כלל יטלם המפריש לעצמו!? והרי עדיין אין המתנות של הלווין אלא של כל השבט ושל כל העניים, והאיך יכולים הם ליתנם למלוה שלהם!? ועוד: האיך יצא המלוה ידי נתינה, כל עוד שלא נתן את מתנותיו!?

אמר רב: בלווים שהיו מכרי כהונה ולויה של המלוה עוסקת משנתנו. ^[9]

כלומר: היו הלווים מכריו של המלוה, ואין רגיל המלוה ליתן את מתנותיו אלא להם; והיות ודבר ברור הוא שהמלוה יתן להם את מתנותיו, כבר הסיחו השאר את דעתם מן המתנות, וכאילו באו המתנות לידיהם של אלו. ^[10] ושמואל אמר: משנתנו עוסקת במזכה המלוה להם [ללויים] את המתנות על ידי אחרים אחר שהפרישם; ואחרכך נוטלם המלוה לעצמו. ^[11] עולא אמר: הא מני - משנתנו - רבי יוסי היא, דאמר בכמה מקומות: עשו חכמים את שאינו זוכה כזוכה.

כלומר: מפני התקנה, זיכו חכמים אף את מי שאינו ראוי להיות זוכה. ואף כאן משום תקנה שימצאו מי שילוה אותם, תיקנו שיהיו הכהן הלוי והעני זוכים במתנות; ולכן יכול המלוה ליטלם בפרעון חובו. ^[12]

ומפרשת הגמרא: כולהו [שמואל ועולא] כרב לא אמרי לפרש את משנתנו, כי "במכרי כהונה ולויה" לא קתני במשנתנו, ומשמע שיכול להיות מפריש אף שאין הלווים מכריו.

וכולהו [רב ועולא] כשמואל לא קאמרי לפרש את משנתנו, כי "במזכה להן על ידי אחר" לא קתני במשנתנו.

כולהו [רב ושמואל] כעולא נמי לא אמרי, כי כיחידאה לא מוקמינן [אין לפרש את המשנה כדעת יחיד].

תנו רבנן: א. הנותן מעות לסוחר על מנת שימכור לו את תבואתו לכשתצמח, אסור לפסוק עמו שיתן לו את התבואה כפי מחירה עכשיו משום איסור ריבית, כי שמא יהיה מחיר התבואה בזמן האספקה יקר יותר מאשר מחירה בזמן הפסיקה, ונמצא הנותן מרויח את ההפרש בשכר המעות שהקדים לסוחר, ויש בזה איסור ריבית מדרבנן.

ב. אם "יצא השער" מותר לפסוק כפי השער של היום, ואף מותר לו לפסוק שאם יהא השער בזמן האספקה זול יותר מאשר השער של עכשיו שיקבל כשער הזול.

ב. המלוה את חבירו והגיע שנת השמיטה, הרי החוב נשמט בסופה של שנת השמיטה, והוא הנקרא "שמיטת כספים".

המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן, מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין,] וכמבואר במשנתנו.

ופוסק עמהן כשער הזול, יתבאר בהמשך הגמרא -

ואין בו משום רבית, ואף שהקדים זה את מעותיו ולא יצא השער.

ואין שביעית משמטתו, כדמפרש הגמרא טעמא ואזיל.

ואם בא לחזור בו המלוה אינו חוזר, ומפרש לה ואזיל.

נתייאשו הבעלים מן החוב, שוב אין מפריש עליהם, כלומר: אם הלוה מעות את הכהן על מנת שיטול את תרומותיו שבשנה זו, וראה המלוה שנשתדפו שדותיו ונתייאש מלקבל חובו, ושוב נתקנו שדותיו, אינו יכול ליטול את התרומה והמעשר בחובו, לפי שאין מפרישין תרומה ומעשר לעצמו על החוב האבוד. ^[13]

אמר מר בברייתא: פוסק עמהן כשער הזול: קא סלקא דעתין שהברייתא באה לחדש, שמותר למלוה לפסוק עם הלווים שיקבל את התרומה בשער של עכשיו ואפילו אם יתייקר השער, ומאידך אם יוזל מחיר התרומה יקבל הוא את התרומה כשער הזול, ולפיכך תמהינן:

והרי פשיטא היא, כי בכל מקום שהותרה הפסיקה, מותר לו לפסוק כשער של עכשיו ואם יוזל המחיר יקבלנו כשער הזול, והיות ואין כאן בעצם הפסיקה על התרומה משום ריבית, יכול הוא לפסוק עמו גם על שער הזול!?

ומשנינן: אין הברייתא באה להתיר לפסוק עמו כשער הזול, אלא הא קא משמע לן: אף על פי שלא פסק עם הלווים על שער הזול, כמי שפסק כן במפורש דמי.

שנינו בברייתא: ואין בו משום רבית:

ומפרשינן: מאי טעמא, והרי יש כאן הקדמת מעות שהיא אסורה משום ריבית דרבנן!?

כיון דכי לית ליה למלוה תרומה משדהו - וכגון שנשתדפו שדותיו - לא יהיב ליה הלוה [אין פורע לו הלווה] מעות אחרים בפרעון חובו, לפיכך כי אית ליה למלוה נמי פירות בשדהו, אין בו משום רבית, ומשום שקרוב הוא להפסד באופן שישתדפו שדותיו, ובאופן זה לא נאסר משום ריבית.

שנינו בברייתא: ואין שביעית משמטתו:

ומפרשת הגמרא את הטעם, משום דלא קרינא ביה "לא יגוש", שהרי אינו יכול לתובעו כלום, אלא נוטל תרומותיו בלבד.

שנינו בברייתא: ואם בא לחזור אינו חוזר:

אמר רב פפא:

לא שנו - שאין יכול לחזור - אלא בעל הבית בכהן, כלומר: אין יכול המלוה לחזור בו ולומר איני רוצה ליטול תרומה בפרעון חובי, אלא שלם לי את חובי.

אבל כהן בבעל הבית, אם רצה לחזור, כלומר: אם אמר הכהן לבעל הבית איני רוצה שתטול תרומה בפרעון חובך, אלא טול מעותיך, הרי זה חוזר.

דהרי תנן:

נתן לו הקונה למוכר מעות, ולא משך הימנו עדיין את הפירות, הרי זה יכול לחזור בו, כי "מעות אינן קונות"; ואף הכהן הזה יכול לחזור, מפני שאף כי נתן המלוה מעות בשביל התרומה, הרי עדיין לא משך אותה המלוה. ^[14]

שנינו בברייתא: נתייאשו הבעלים, אין מפריש עליהן לפי שאין מפרישין על האבוד:

תמהה הגמרא: פשיטא!?

ומשנינן: לא צריכא דאקון שכבר עלתה התבואה בקנה, ואז יבשו ונתייאש, וחידוש יש בדבר: כי מהו דתימא אקנתא מילתא היא, דמשעלו בקנה אפילו אם מתייבשים חוזרים הם ומיתקנים, ודבר לא שכיח הוא שיתקלקלו לגמרי, ואם כן אין זה יאוש טוב.

קא משמע לן משנתנו שיאוש הוא, והפסיד את חובו.

תניא:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בבית דין, ומתו, הרי זה מפריש עליהן בחזקת אותו השבט. ^[15]

והמלוה את העני בבית דין, ומת העני, הרי המלוה מפריש עליו בחזקת עניי ישראל.

רבי אחי אומר: בחזקת עניי עולם.

ומפסיקה הגמרא בהבאת הברייתא כדי לפרשה: מאי בינייהו בין תנא קמא לרבי אחי?

הא פייסה ולא איפייס. פרש"י ז"ל הא פייסה במה שבידו לעשות ושמעינן מינה דהא דמקבל עליה לחבריה לפייסיה לפלוני א"נ דעבידא בפלוני הכי והכי ואי לא מחייבנא לך מהשתא ק' מנה או שדי נתונה לך מעכשיו ואזל ופייסה ולא אפייס אי פייסה בכל מה שבידו לעשות ולא אפייס פטור דאנוס הוא והאי דנסיב לה טעמא משום אנוס משום דתנאה דפייס תולה בדעת אחרים הוא הא אלו אמר שאתן מנה לפלוני ולא רצה לקבל פטור שאין במשמע אתן אלא אם רוצה לקבל ובמס' שבועות אוסיף לבאר.
ויש לבעל דין לחלוק כאן ולומר שכל התולה בדעת אחרים אע"פ שפייסו בכל מה שבידו לעשות אין זה אונס שמשעה ראשונה גמר ומקנה דלא ידע חבריה אי ציית אי לא ושאני אשה שהוא סבור שאם בא לפייסה תתפייס שהנשים נוחות להתפייס לבעל ורוצות הן בקב ותפלות ואין דינו מחוור שאין לך ברזל קשה כאשה רעה וה"נ משמע לקמן בפ' השולח דכל כה"ג אונסא הוא דמאי הוה ליה למיעבד וקיימא לן אין אונס בגיטין דסוגיאן בעלמא הכי והכי פסיק כולהו רבוואתא ז"ל ואפי' אונסא דלא שכיח טובא דאי שכיח טובא כולהו מודו כדאמרינן בפ"ק דכתובות (דף ג') גבי הא דאמר שמואל לאו שמיה מתי' אונס' דשכיח שאני דכיון דאיבעי לי' לאתנויי ולא אתני איהו אפסיד אנפשיה ואונסא דלא שכיח כלל כ"ע מודו שיש אונס כדאמרינן לקמן אכלה ארי אין לנו דליכא משום צנועות בהא ולא משום פרוצות דצנועות לא חיישי לאונסא דלא שכיח כלל ופרוצות נמי לא תלו ביה נמצאת אומר ג' אונסים הם שכיח כ"ע מודו דאין אונס לא שכיח כ"ע מודו דיש אונס שכיח ולא שכיח פליגי וקי"ל דאין אונס.

כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה. פי' כשנשתדפו שדותיו ומפסיד הכל לא משלם ליה לא קרן ולא ריבית הילכך זביני הוו ושרי ולא דמי למשכן לו בית ומשכן לו שדה שאף ע"פ שאם נשתדפו אין לו ריבית הקרן קיימת לו הילכך כשעושה פירות אפשר שהיא ריבית קצוצה ובמקומה יתבאר בס"ד. אלא דמיא לההיא דאמרינן התם מה שעזי חולבות מכור לך שאין בו משום ריבית והוצרכתי לפ' זה מפני שראיתי מי שפי' דגבי משכנתא נמי כיון דכי לית ליה ריבית לא יהיב ליה אבק ריבית הוי והבא לא גזור רבנן ולאו מילתא היא.

והא דאמרינן ל”ש אלא בעל הבית בכהן אבל כהן בבעל הבית חוזר. פי' רש"י ז"ל דהאי לא משך וזה הי' לו למשוך והרי כספו בידו וקשה דשמעתין כר"ש שייכא שאמר כל שהכסף בידו ידו על העליונה דאלו לרבנן אפי' בנותן מעות ע"מ ליתן לו גורן דלא היה לו למשוך יכול לחזור בו אלא ה"ט משום דבעה"ב על פירות הללו הוציא מעותיו ואין לו שעבוד אחר עליו שהרי אם נשתדפו אינו משלם משאר נכסים ואם בא לחזור שלא לקבל אותם פירות נמי לא גבי שע"מ שלא להחזיר הוציא מעותיו ופירות הללו אצלו באפותיקי מפורט שאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים אבל כהן בבעל הבית כמוכר פירותיו ואם בא לחזור חוזר, כך פי' הראב"ד ז"ל.

ההוא דאמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא בסוף תלתין יומין

ופסקיה מברא אמר חזו דאתאי אמר שמואל לא שמיה מתיא. ולא נתקיים התנאי לפיכך הגט גט. ובריש שמעתא קמייתא דכתובות אתיא למידק מינה דאין טענת אונס בגיטין, ודחו לה התם, דילמא אונסא דשכיח שאני דכיון דשכיח ולא אתני, אנן סהדי דעל דעת כן יהיב דאי פסקיה נהרא ליהוי גיטא. וכתב רבינו חננאל ז"ל והא שנויא הוא, דהא הכא דהוא דין עיקר הגיטין לא דחו להא דשמואל בהא. והא דרב יוסף דאמר

וכי תרקבא דדינרי איבעי לה למיהב לה הא פייסה ולא איפייסא. תרי לישני נינהו ולא ידעינן בבירור איזו היא בתרייתא למיסמך עליה. [בנדפס: וראינו] רבותינו ז"ל דעבוד עובדא אין אונס בגיטין. עד כאן.

מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא אייפיסא. ואוקימנא לה

כמאן דאמר אין טענת אונס בגיטין. ואם תאמר, למאן דאמר אין טענת אונס בגיטין אפילו כי יהיב לה נמי תרקבא דדינרי לא הוי גיטא, דמכל מקום לא קיים תנאו. יש לומר, דאי לא מפייסנא, משמע אם לא אטרח לפייסא בדבר גדול, והילכך אי יהיב לה, הא טרח ופייסה, אבל כי לא יהב לה אף על פי שהוא אנוס שאין בידו במה לפייסה מכל מקום הרי לא קיים תנאו ואין טענת אונס.

מתני': המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן מחלקן. תקנה התקינו כדי שימצאו מי שילוה אותם.

ואם מתו נוטל רשות מן היורשין וכו'. ירושלמי: ביורשי כהונא ולויה היא מתניתין, אבל ביורשי עני אין לעני נחלה.

גמרא: ואף על גב דלא אתא לידיה. כלומר היכי זכו אינהו שיקבלנה זה בחובו, והיכי נפיק האי ידי נתינה.

אמר רב במכרי כהונה ולויה ושמואל אמר במזכה להם על ידי אחר כלומר ואחר כך נוטלו ממנו ומשום תקנת חכמים דאי מדינא כיון דיהביה להאי דליזכי ביה לכהן או ללוי תוב לא מצי הדר ומישקל מיניה ואידך נמי לא מצי מהדר ליה. אלא תקנה התקינו כדי לפתוח להם את הדלת שילוו להם בעלי בתים.

הא דאמרינן: כולהו כעולא לא אמרי כיחידאה לא מוקמי ליה. לאו למימרא דשמואל לא סבר ליה כרבי יוסי דהא תניא בריש פרק קמא דבבא מציעא (יב, א) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו. למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו. רבי יוסי אומר בין כך ובין כך אשתו ובניו מלקטין אחריו. ואמר שמואל הלכה כרבי יוסי, אלא מכל קום ניחא להו טפי לאוקומי מתניתין כרבים. אי נמי יש לומר דהכי קאמר

כיחידאה לא מוקמי לה דסבירא להו דרבי יוסי בכי האי גוונא לא אמר עשו את שאינו זוכה כזוכה, דכיון דלא מכר הוא ולא זכהו עדיין לכהן לא מיקיימנא מצות נתינה בכך וההיא דבכורות דאמר רבי יוסי כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות הם הוא דעשו את שאינו זוכה כזוכה לפי שנתן אחד מן הספקות ביד כהן. ובירושלמי גרסינן רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש דרבי יוסי היא דתנינן תמן כל שיש חליפין ביד כהן פטור מן המתנות ורבי מאיר מחייב, כלום אמר רבי יוסי לא בקיים ברם הכא עד כדון בעי מיזרע.

פוסק עמו כשער הזול ואין בו משום רבית. נראה לי דתרתי קאמר, פוסק עמו כלומר סתמו כפוסק עמו וכענין שאמרו בבבא מציעא (עד, ב) דדעתיה דאיניש אתרעא זילא, ועוד אין משום רבית ואפילו פוסק עמו שיתן לו סאה בדינר ואף על פי ששוה הישן עכשיו יתר וכן החדש בשעת גבייה, וטעמא כדמפרש ואזיל בכל חדא מינייהו. ורש"י ז"ל נראה שפירש דחדא קאמר פוסק כשער הזול ובפיסוק זה אין בו משום ריבית. ואינו מחוור בעיני. . אין המאמר הזה בכת"י.

ואין השביעית משמטתו. תמיהא לי, אמאי לא אקשי נמי בהא פשיטא, דהא המלוה את חבירו לעשר שנים אין השביעית משמטתו כדאיתא במכות (ג, ב). וליתא, דההיא מימרא היא, והתם נמי פלוגתא היא אי משמטא או לא. אין לזה הקטע בכת"י.

אם בא לחזור אינו חוזר אמר רב פפא לא שנו אלא בעל הבית בכהן. פירש רש"י ז"ל לפי שהרי כספו בידו וזה לא היה לו למשוך ממנו כלום דלימא ליה לא משכתו.

אבל כהן חוזר בו דכיון דעשאוהו כזוכה יכול לטעון לו לא משכת ממני פירות. וכתבו בתוספות דאיפשר פירשו אפילו לרבנן דפליגו עליה דרבי שמעון בבבא מציעא פרק הזהב (עד, א) ולית להו כל שהכסף בידו ידו על העליונה, דהכא לא גרע מכי לית ליה דלא יהיב ליה. ואם תאמר והא מדקאמר דבעל הבית אינו יכול לחזור בו, משמע אפילו משעה שנתן לו המעות, ואף על פי שלא באו פירות בעולם, ואי מדינא דמכר דעלמא קא אתינא ליה, ולדמוייה למתניתין דנתן מעות אפילו בעל הבית יכול לחזור בו דהוה ליה כמוכר פירות דקל ששניהן יכולין לחזור בהן [בנדפס: ואפילו לרב הונא עד שלא באו לעולם מיהא]. ועוד, מאי קאמר אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור, דאי מדינא דמכר אינו יכול לחזור בו, דהא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה כדי שלא יאמרו לו נשרפו חטיך בעלייה, ואמרינן בבבא מציעא בפרק הזהב (בבא מציעא מט, ב) שאם היתה עליה של לוקח מושכרת למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו, דטעמא מאי תקינו רבנן משיכה שמא יאמרו לו נשרפו חטיך בעליה, הכא ברשותא דלוקח נינהו, ואם נפלה דליקה איהו טרח ומציל, ואף על גב דהני מילי לרבי שמעון נינהו, מדברי רבי שמעון נשמע לרבנן כמו שכתב שם רבינו אלפאסי ז"ל וכל שכן הכא דברשותו של לוקח הם דלא מיחסרא משיכה. ועוד, דברשותו של לוקח לא בעינן משיכה דקניא להו חצרו. ובשלמא לשמואל דאוקמא למתניתין במזכה להן על ידי אחר, הרי שעדיין לא קנה מדין מכר כל עוד שהפירות בידו עד שיוציאם מרשותו ויזכה לו על ידי אחר וימשכם מיד אותו שזכה לכהן, והילכך כיון דמיחסרא משיכה זו לא קנה, והאי דלא קאמר אבל כהן בבעל הבית, חוזר שהרי לא באו לעולם יש לומר דעדיפא מינה קאמר דאפילו לאחר שבאו לעולם יכול לחזור בו דהא לא משיך [בנדפס: ומיהו בעל הבית לא מצי הדר ביה משום דבר שלא בא לעולם] דלא דמיא לההיא דפירות דקל דהתם, דבעי למישקל מרשותיה דמוכר הוא דאיכא למימר הכי [בנדפס: דלוקח מצי הדר ביה משום שלא בא לעולם] משום דאכתי רשותיה דבעל הדקל איתיה על הפירות, אבל הכא דלית ליה למישקל מידי מרשותיה דכהן אלא בלא דעתא דכהן מזכה ליה אידא מאן דבעי והדר שקיל להו מיניה לא חשבינן להו כאילו רשותיה דכהן עליהו להכי נימא בהו דבר שלא בא לעולם, דהא מכי יהיב ליה ישראל לכהן הנהו דמי לית ליה מידי גבי כהן דלימא ליה הדרנא בי דאכתי לא זכית בי ההוא זבונא. וההיא דבבבא בתרא פרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עט, ב) דקריא יונים הבאים משובכו לשובך ומים הבאים דרך חצרו לבור דבר שלא בא לעולם, אף על גב דיונים בלא דעתיה ובלא הרמניה דמקדיש מנפשייהו קא אזלי לשובכו של הקדש, הכא לענין שלא יוכל בעל הבית לחזור בו קאמרינן דכיון דלית ליה למישקל מידי מרשותיה דכהן, אף על גב דדבר שלא בא לעולם הוא, לא מצי מהדר ביה, אבל התם לענין קדושת פה ודאי דבר שלא בא לעולם הוא ולא תפסה בהו קדושת פה. ומיהו לרב דאוקמא במכרי כהונה ולויה, ולעולא נמי דאוקמא כרבי יוסי דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה, קשיא אמאי מצי כהן למיהדר ביה, דהא בכל כי האי גונא מעות קונות, ועוד דחצר[ו] קונה לו, ועוד דודאי ההיא לאו מכר הוא אלא מלוה, וכדתני המלוה מעות להיות מפריש עליהן, ולא קתני הנותן מעות את הכהן ואת הלוי על חלקן.
אלא נראה לי דהכא ודאי מלוה הוי, וענין זה אינו אלא כשמשעבד לו באפותיקי מפורש את מעשרותיו. והיינו דכי אקשינן ואף על גב דלא אתי לידיה, אוקמה רב במכרי כהונה ולויה ושמואל במזכה ועולא בטעמא דעשו שאינו זוכה כזוכה. וכל ענינים אלו אינם אלא לתרץ היאך יצא הלוי ידי נתינה, והאיך יגבה חובו ממנו דהא לא אתי לידי דכהן. ותו לא קשיא לן היכי מיקיימא מילתא מעיקרא דהא לא אתו לידיה ודבר שלא בא לעולם היא, משום דשעבוד הוא וקיימא לן דאקנה משתעבד. והיינו נמי דקאמר רב פפא לא שאנו אלא בעל הבית בכהן דבאפוקתיקי מפורש לית ליה אלא מאי דשעבד ליה, ולא דמי לפירות דקל דהתם מכר והכא שעבוד, אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור בו, דכל שלא בא לעולם פשיטא דיכול לחזור מדאמרינן לוה ולוה ואחר כך קנה יחלוקו אלמא מדמצי לסלוקיה מחצי דאקנה על ידי שלוה משני שמע מינה דיכול הוא לחזור בו, אלא אפילו לאחר שקנה נמי נהי דאינו יכול לחזור בו שלא יהא משועבד לו, מכל מקום יכול הוא לסלקו במעות כל זמן שלא משך בפרעון חובו.
ואם תאמר אם כן לא הוה ליה למימר אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור בו כדתנן נתן לו מעות ולא משך וכו', דהא הכא ליכא מכר אלא פרעון חוב, אלא הוה ליה למימר אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור בו דהא אכתי לא שקלינהו כלומר בחובו, יש לומר מכל מקום קצת הוי כמכר, דהא קתני ופוסק עמו בשער הזול, ומדפסק שמע מינה דהוי ליה קצת כעין מכר וקצת כעין מלוה דעשאוה כמלוה שאם מת גובהו בחזקת יורשיו וכדאיתא בסמוך יורשין שירשו קרקע בעינן כדי שיוכלו ליתן לו רשותו לגבותו כעין פורע חובות מורישיו, מה שאין כן במכר גמור שאם מת לא היו יורשין יכולין לזכותו לו ועשאוה כמכר להיות פוסק עמו כשער הזול. והאי דנקט הכא טעמא לצד מכר שבו ואמר יכול לחזור בו שהרי לא משך וכדתנן וכו' לרבותא נקטיה דאי משום דעבוד מלוה הא פשיטא טפי דמצי מסלק ליה בזוזי אלא אפילו משום צד מכר שבו לא קנה דהא לא משך.
וכי תימא הא קניא ליה חצרו לרב ועולא כדאמרינן לעיל, הא ליתא, דודאי הא דאמר רב פפא מסתמא אליבא דכולהו אמוראי אמרה ובודאי לשמואל מקמיה דליזכי ליה על ידי אחר הוא דאית לן למימר דחוזר בו כהן, אבל אחר שזכה לו לא, דהא זוכה לו ומשך. ומינה שמעינן דלרב ועולא נמי מיקמי דיזכה בהו כהן, דלרב דאוקמה במכרי כהונה ולויה עד שנמרח בשדה לא קנה דהא איפשר דמכניסה במוץ שלה ולא תתחייב במעשר, והילכך אף מכרי כהונה ולויה לא קנו עד שתתחייב התבואה בתרומה ומעשר, ודי בזה אם אחר שנמרח עשאוה כשלא במכריו לרב וכל שכן בשאר כהנים ולוים דלאו מכירין נינהו אליבא דעולא, וכאותה שאמרו בפרק נוחלין ונוטל בזרוע לחיים וקיבה, ואוקמוה במכרי כהונה ולויה, ובדאישתחינו בחיי אבוהון וכמאן דאמר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, אלמא אף במכרין עד דאישתחינו לא חשבינן להו למתנות כדידהו, והכא נמי לא שנא. והילכך בין לרב בין לעולא קודם שנמרח ולשמואל קודם שזכה לו על ידי אחר לא קנה כהן ולוי שיוכל זה לגבותו, וכדאמרינן בריש שמעתין, וכיון שהוא לא זכה אף חצרו של בעל הבית וכן נמי מעותיו לא קנו לו. ומיהו כהן יכול לחזור בו דאכתי לית ביה לבעל הבית אלא שעבוד אפותיקי ומצי מסלק ליה כהן בזוזי מכל זכות דאית ליה בהנהו פירי. כן נראה לי.

באומד ובמחשבה. מה שפירש רש"י ז"ל כאן דמחשבה היינו מחשבה גרידא כגון שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר הוא עיקר, ולא כמו שפירש בבכורות (נט, א) שמחשב ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש אף על פי שאינו מפריש עתה כלום, שהרי בפרק ג' דשבועות (כו, ב) משמע בהדיא דבגמר הלב סגי אף על פי שלא הוציא בשפתיים, דקאמר התם גבי שבועה דבעינן פיו ולבו שוין, ולא גמרינן מכל נדיב לב, דהו להו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין לשבועה.
ואם תאמר אם כן אמאי אין מגביהין תרומה ומעשרות בשבת דהא משמע דכל שאפשר בנתינת עין בצד זה ולאכול בצד אחר בשבת שרי, וכדתנן בשבת רק נוטל (קמא, ב) רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ופריך עלה בגמרא (קמב, א) והא מתקן ומשני רבי שמעון בן אלעזר הוא דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, וכיון שכן כשמעלהו לא חשיב תיקון כיון דאפשר במחשבה והכא נמי מאי שנא. יש לומר דמדומע קיל טפי כיון שכבר נתקן, אבל טבל לעשות תקונו בשבת לא שריא מטעם זה. וגדולה מזו דאפילו דמאי כיון דמספקיה ליה בשאינו מתקן לא שריא לתקוניה בשבת וכדמוכח בשבת בפרק במה מדליקין (שבת לד, א), ואף על גב דאפשר לתת עינו בצד זה ואוכל בצד אחר כדמוכח בפרק קמא דחולין (ו, ב) גבי רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן.

זה שביארנו בשליח שצריך לומר בפני נכתב כו' שאם חלה אינו יכול לעשות שליח אלא שהולך לבית דין ובית דין עושין שליח במקומו אין צריך שיהו הבית דין עושין את השליח בפני השליח הראשון אלא אפי' שלא בפניו וזהו שאמרו כי משוו בית דין שליחא בפניו או שלא בפניו ואסיקו לה בין בפניו בין שלא בפניו ומ"מ כשהבעל ממנה שליח אם יכול למנותו שלא בפני שליח אם לאו לא הוזכרה בגמרא בפי' אלא שאני למדתיה על ידי מעשה מעובדא דאבא בר מניומי כמו שהזכרנו ואחר שכן הדין כן בשליח שממנה שליח בין בבית דין בין שלא בבית דין אף שלא בפני השליח שהוא בא למנותו אלא אומר הרי פלני שלוחי ואם הוא צריך לעשותו בבית דין אומר לפניהם הרי פלני שלוחי:

ומכל מקום בגמרא ספרדית מדויקת מצאתי כי משוי שליח בפניו או שלא בפניו ואסיקנא אפי' שלא בפניו ואין גורסין בית דין ולא כי משוו בלשון רבים אלא משוי בלשון יחיד ופירושו על הבעל או על השליח שבא למנות שליח אחר ובבית דין לא הוצרכה ללמד שפשוט הוא והדברים נראין:

כבר ביארנו שאין טענת אונס בגיטין מעתה מי שנתן גט לאשתו ואמר לה שיהא גט כך שלא בא עד שלשים יום אצלה בעיר והיה בא וחלה בדרך או אפי' נכנס בתחום העיר ונהר מעכבו מליכנס ולא נכנס עד שעברו שלשים אפי' היה עומד וצווח חזו דאתאי אלא שאיני יכול ליכנס אינו כלום והרי זה גט גמור אע"פ שמגלה עכשו בדעתי שאין רצונו לגרש שאין טענת אונס בגיטין וכן אם נתן לה גט ואמר לה שאם לא יתפייס עמה עד שלשים יום יהא גט ובא לפייסה בתוך שלשים ואינה רוצה להפיס אפי' היה רוצה ליתן לה תרקבא דדינרי או לעשות כל מה שבידו לעשות לה כדי שתתפייס שהדבר ברור שהוא רוצה לפייסה אינו כלום אחר שלא ניפייסה שאין טענת אונס בגיטין ואע"פ שלשון אחרון הנזכר כאן הפך הדברים ובכל מקום אמרו הלכה כאיכא דאמרי כבר יצאו מהם שלש שאין הלכה בהם כאיכא דאמרי ואחד מהם זה שבכאן והשני ביבמות פרק ארבעה אחים ל"ב א' נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה ואיכא דאמרי אף היא הותרה ואין הלכה כאיכא דאמרי והשלישי במציעא פרק נשך ס"ד ב' בענין הדר בחצר חברו שלא מדעת אם צריך להעלות שכר אם לאו כמו שיתבאר שם ומעתה כל שלא בא אע"פ שמחמת אונס נתעכב הרי זה גט אלא שלפי מה שכתבנו לשיטתנו דוקא בנאמנת עלי שלא פייסתי ולשיטת גדולי המחברים אין צורך בכך שהרי לא היה בעיר:

ומכל מקום אם ביטל את הגט קודם שלשים הרי הוא בטל שכל שנתן גט על תנאי בלא על מנת ובלא מעכשו אפי' הגיע הגט לידה כל שלא נתקיים התנאי יכול לבטלו שלא אמרו משהגיע גט לידה אין יכול לבטלו אלא בלא תנאי או במעכשו או על מנת שכל שמגרש על אי זה תנאי בלא על מנת ובלא מעכשיו כשיתקיים התנאי מגורשת משעה שיתקיים התנאי ולא למפרע משעת נתינת הגט ומתוך כך יכול לבטל את הגט בנתיים או לחדש תנאים או להוסיף או לגרוע הא במעכשו או על מנת לכשתקיים התנאי מגורשת משעת נתינת הגט למפרע ולפיכך אינו יכול לבטל ולמדת במעשים אלו שיכול היה לבטל את הגט תוך הזמן אלא שהיה סבור שיתבטלו גירושיו מחמת טענת אונס אפי' היה שם מעכשו וכבר כתבנו ענין דברים אלו בראשון של כתבות:

כבר ביארנו שיש טענת אונס בממון ומעתה למדנו ממעשה זה שכל שהתנה לחברו להיות שדהו נתונה לו מעכשו אם איני מפייסו או אם איני מפייס את פלני מכאן ועד שלשים יום ובא לפייסו ולא נתפייס אין השדה קנויה לו ובלבד כשבא לפייסו במה שבידו לעשות ונראה לי במה שבידו לעשות וכפי הראוי והמוטל עליו לפי ראות עיני בית דין ותרקבא דדינרי הנזכר כאן לאו דוקא אלא כפי הראוי הא אם אמר אם לא אתן מנה לפלני ולא רצה לקבל ודאי פטור שאין במשמע אלא אם רוצה לקבל ויש חולקין לומר שכל התולה בדעת אחרים אין בו טענת אונס אף בממון שמשעה ראשונה גמר והקנה שהרי אינו יודע בחברו אי ציית אי לא ציית ואם תשיבני אשה שבסוגיא זו אשה שאני שהיא סבור שאם בא לפייסה תתפייס שסתם אשה נוחה להתפייס אצל בעלה ועיקר הדברים כדעת ראשון וכן כתבוה חכמי הדורות:

מה שכתבנו שאין אונס בגיטין פירושו אף באונס שאינו מצוי כל כך ואין צריך לומר במצוי ומכל מקום באונס שאינו מצוי כלל יש בו דרך אחרת לקצת מפרשים כמו שיתבאר במסכתא זו בענין אכלו ארי אין לנו וכבר כתבנוה בראשון של כתבות:

המשנה השביעית והיא חוזרת לענין החלק השני במה שנתגלגל בה במה שדנין אותם בחזקת שהם קיימים והוא שאמר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקו מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מת כהן או לוי או שמא העשיר העני מתי צריך ליטול רשות מן היורשים ואם הלוון בפני בית דין אינו צריך ליטול רשות אמר הר"ם פי' זאת ההפרשה לפי מה שאספר וזה שהוא יוציא מה שיחייבהו מתרומה ומעשר ראשון או מעשר שני ויזכה בו לזה האיש על ידי אחר ואם היה מנהג זה הכהן או הלוי או העני שיקח מזה הישראל ולא יתן גם כן זה הישראל לאיש זולתו הנה כל מה שאצל זה הישראל מן המתנות כאלו הגיעו לזה הכהן או הלוי או העני ולא יצטרך זיכוי על ידי אחר יחשבהו בדמיו וינכה ממה שנתן לו עד שישלם הממון אשר אצלו ואם מת יצטרך שיקח רשות מהיורשים אשר ירשו ממנו קרקע והגיע אליהם שיעור החוב לפי שהם אולי ירצו הם אבל יפרעו אליו החוב אשר על אביהם מאשר הוא עדיין חייב כבר התקיים ויקחו חלקם ואמנם מעשר ראשון הנה כבר ביארנו פ"ט מיבמות שהוא מותר לזרים וכאשר לקח הישראל אל זה החלק ממעשר ראשון או מעשר שני הנה מותר לו לאכלם ואולם התרומה אשר הוא חלק כהן הנה לישראל בו תועלת שיתננה לכהן קרובו או ימכרנה לכהנים ויהיו המעות שלו לפי שכבר קנאה מכהן בזה הכסף אשר הלוהו:

אמר המאירי המלוה את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מחלקם מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים פי' שהלוה לכהן על שבשעת הגורן יהא מפריש תרומתן ר"ל תרומה גדולה ותרומת מעשר לשם אותו הכהן ומעשרותיו ר"ל מעשר ראשון לשם אותו הלוי ומעשר עני לשם אותו עני וכשמגיע זמן הגורן הוא מפריש את כל אלו עליהן ר"ל לשמן ומה שאמר מחלקם ולא אמר כל חלקם ר"ל שמפריש לשמן בכדי ההלואה שהלוה להם ומעכבם לעצמו למכור התרומות לכהנים ולאכול המעשרות שמותרים לזרים הרי זה מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים ואינו חושש שמא מת כהן או לוי ויהא צריך ליטול רשות מהם שמא יפרעוהו הקפותיו ויטלו מתנותיהם או שמא העשיר העני ושלא יהא רשאי ליתן לו כלום ומ"מ אם נתברר לו שמת הכהן או הלוי צריך ליטול רשות מן היורשין וכל שלא נטל רשות מהם לא יצא ידי נתינה שמא יפרעוהו ויקבלו מתנותיהם ואף זו דוקא מועיל רשותם כשהם יורשים המשועבדים בכך כגון שהניח להם אביהם קרקע אפי' קרקע מיעט אפי' טפח וכעין קטינא דאביי הנזכר בכתבות פרק מי שהיה נשאוי צ"א ב' אבל אם הניחו כספים אין רשות מועלת שאין נקראין יורשים לענין זה אחר שאינם משועבדים להלואתו אע"פ שמצוה עליהם בכך ואמר על זה שאם הלוהו בבית דין על מנת שיפריש בכדי מעות אלו מחלקם אינו צריך ליטול רשות מן היורשים אלא מפריש בחזקת השבט ומעכב לעצמו דהרי תקון בי דינא ומשום דמסתמא כולהו בהכי ניחא להו וכן אם מת העני מפריש בחזקת עניי ישראל בכל מקום שהם ומעכב לעצמו ואין כאן רשות יורשו שאם עשיר הוא אין לו בה כלום ואם עני הוא אינו נקרא יורש אבל העשיר העני אין לו תקנה וחייב להפריש ואינו מעכב לעצמו וזכה הלווה במה שבידו שהרי הלוהו על מנת שלא יפרע לו ובהעשיר לא עבוד תקנתא דלא שכיחא וכדאמרי אינשי מית חברך אשר איעתר לא תאשר ומגדולי הראשונים שבגירונדה כתבו שזו של ירשו קרקע אהלואה דבית דין קיימא כמו שכתבו בחבוריהם ואין הדברים נראין כלל אלא ארישא קאי וכן היא בתוספתא בהדיא:

ומשנתנו פירושה בתרומה ומעשרות על הדרך שכתבנו וכן בחלה דהני כולהו כתיבא בהו נתינה אבל לקט שכחה ופיאה דעזיבה כתיבא בהו לא שיכא בהו הלואה כלל ומכל מקום זרוע לחיים וקיבה הרי הם בכלל משנתנו וכדתניא בתוספתא בראשון של תרומות לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מן הלוי ולא זרוע לחיים וקיבה ויטול רשות מן הכהן אבל מלוה עליהן להיות מפריש עליהם מחלקן ואף באלו שבמשנתנו שאלו בגמרא היאך אדם יוצא ידי נתינה בכך והוא ששאלו אע"ג דלא אתי לידיה כלומר דאכתי אי אתו ליד כהן והוא מחזירם לך שפיר אבל כי לא אתו לידיה אע"פ שמפרישם לשמן היאך יצא ידי נתינה ותירצוה בשלשה פנים הראשון היא שרב פירשה במכרי כהנה ולויה והואיל ואין רגילותו ליתן אלא להם הוה ליה כמאן דמטא לידיהו ושמואל פירשה בשזיכה להם על ידי אחר והלה זוכה בשבילם ומחזיר לזה שאף החזרה זכות הוא לכהן כדי שיהו דלתות הלואה פתוחות לפניו בשעת הצורך ושני אלו הלכה הם וכל שאינם מכרים שרי מזכה להם וכן לשני טעמים אלו ראוי לומר שלקט שכחה ופאה אינם בכלל זה שאין כאן מכרים ולא זוכים בשבילם שהרי אינם תלויים בנתינתו והרי עזיבה כתיבא בהו ובתלמוד המערב שנו על טעמו של רב והא תני עני ויש מכר לעני אלא מזכה להם וכו':

ומכל מקום עולא תרצה לדעת ר' יוסי דבלא מכרים ובלא זוכים יוצאים ידי נתינה בכך ומפני שעשו את שאינו זוכה כזוכה שר' יוסי אמרה כן בבכורות י"ז ב' ברחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים שאחד לו ואחד לכהן ומ"מ הואיל ושניהם ספיקי בכורים אף אותו של ישראל פטור מן המתנות שעשו את הכהן כאילו זכה בו ומתוך שלענין בכור הלכה כר' יוסי יש פוסקים בזו כמותו וממילא מפריש עליהן ואין צריך מכרים ולא זיכוי ומ"מ רוב פוסקים פסקו בזו כרב ושמואל ואף לטעם זה לקט שכחה ופאה אין בהם זוכה בפרט ולענין הדין מיהא יש שואלים היאך תרומות ומעשרות בקנין לו דהא דבר שלא בא לעולם היא ופירשו דודאי אי בעו מהדר מצו הדרי אלא דהכי קאמר שאם אין אחד מהם מערער על המכר מפריש עליהן בחזקת קיימים ויש מפרשים באפותיקי שאני ויכול אדם לעשות אפותיקי מדבר שלא בא לעולם ומכל מקום יש מפרשים שזה אינו מכר אלא הלואה כמו שיתבאר ואין בה דבר שלא בא לעולם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו במציעא פרק נשך שאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ר"ל שאין מוציאין מעות על סאה חטה אלא אם כן יצא שער החטה ושיהא קבוע ומפורסם ושיוציא לו באותו שער היוצא שאם לא יצא השער בקביעות ובפרסום אע"פ שנותן כשער היוצא עכשו יש כאן חשש ריבית ששער שאינו ברור וקבוע משתנה הוא תמיד ואינו קרוי שער אבל כל שנקבע השער ונתפרסם אע"פ שאין ללוה זה סאה חטה מוציא לו הלה מעות על סאה חטה שאע"פ שאין לזה יש לזה והרי יכול ליקח בדמים הללו היכן שירצה ומ"מ התבאר שם שכל שיצא השער פוסק לו על שער הזול שיהא בשנה זו ר"ל שהוא מוציא לו סלע על סאה כשער של עכשו ועל תנאי זה שאם בשעה שיפרע לו סאה זה עומד על אותו השער או נתיקר שיהא קנוי לו בסלע שהוציא לו ואם הוזל ועמד בחצי סלע שיהא נותן לו שני סאין כשער הזול שבאותו זמן שמאחר שהתנה עמו כן הרי המעות פקדון אצל המוכר ונמצא כמוכר עכשו ומ"מ כל שלא הותנה והוזל אינו לוקחן אלא כשער הוצאה ומ"מ הלואה זו שבעל הבית מלוה לכהן או ללוי אפי' לא פסק עמו כשער הזול מסתמא כך הוא כמו שאמרו אע"ג דלא פסק כמי שפסק דמי ומעתה כשהפריש מעשרותיו לנכות להם כשיעור הלואתו מחשבן כשער של עכשו אם הוזלו או כשער ההוצאה אם הוקרו אע"פ שלא התנה וכן אין בה משום ריבית ר"ל שהוא רשאי להוציא אע"פ שלא יצא השער ופירשו הטעם דכיון דכי לית ליה לא תבע ליה כי אית ליה ליכא משום ריבית כלומר כיון דאם נשתדפו שדותיו ואין בהם כדי להפריש תרומות ומעשרות אין הכהן והלוי חייבים באחריותו כזביני נינהו וכעין מה שעזי חולבות מכור לך:

וכן הלואה זו אין שביעית משמטתה שאם עבר סוף שביעית בנתים אין הכהן אומר כבר נשמט חובך ואין לך בתרומותי כלום דהא לא קרינא ביה לא יגוש שהרי אינו יכול לתבעו כלום או שנגוש ועומד הוא שהרי הפירעון ברשותו:

ואם בא לחזור אינו חוזר ופירשו בה שאם בא בעל הבית לחזור אינו חוזר ואינו יכול לתבעם הלואתו שהרי הכהן כספו בידו וזה לא היה יכול למשוך הימנו כלום שנגלגל עליו טענת לא משכתי והרי על דעת שלא ימשוך נתן כספו וגמר והקנה ואע"פ שבנותן מעות על מנת ליתן לו לגורן לא היה לו למשוך ואעפ"כ יכול לחזור בו בזו הקלו לכהן וללוי אבל אם בא הכהן או הלוי לחזור ולהחזיר לו מעותיו רשאים וכדתנן נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול המוכר לחזור שמתוך אונס מעות הקנה והחזירוהו לתקנתו ולא דוקא לר' שמעון שאמר בכלם כל שהכסף בידו על העליונה אלא אף לרבנן שהם פלוגתיה שאמרו שניהם יכולין לחזור בזו מודים הם בכך ולא מן הדין אלא שהקלו אצלם לפי הדרך שכתבנו:

וגדולי המפרשים פירשוה מן הדין ומפני שאין זה מכר גמור אלא הלואה ובאפותיקי מפורש כמי שאמר כהן לבעל הבית לא יהא לך פירעון אלא מזה ר"ל מחלקי שבתרומתך והילכך בעל הבית לא מצי תבע מידי ומכל מקום כהן מצי מסלק ליה בזוזי כל זמן שלא זכה בפירות שהן הפירעון הא משזכה בפירות יצא מדין הלואה ונשלם המכר:

נתיאשו הבעלים כגון שנשתדפו שדותיו ושמעו לו שאמר וואי ליה לחסרוניה שנמצא שאיבד מעותיו אין מפרישין עליהם אם יצאו לאחר כך וקנאוהו כהנים ביאושו ואפי' עלו בקנה בשעת השדפון שאין אדם מתיאש מהם כל כך הואיל ונתיאש מכל מקום קנו כהנים ואנו גורסין לא צריכא דאקון ומ"מ יש גורסין דאתקון כלומר אפי' נתקנו והצליחו אחר היאוש ומעתה אין צריך לומר אם אבדו בשנה זו לגמרי שאין מפריש עליהם לשנה אחרת ושעבוד שאר נכסים אין כאן שהרי אינו גובה משאר נכסים:

ההוא דאמר להו אי דלא אתינא עד לתלתין יומין ליהוי גיטא אתא ופסקיה מעברא אמר להו חזו דאתאי חזו דאתאי אמר שמואל לא שמיה מתיא פי' לא מצא המעבורת לעבור והיה אנוס וקי"ל אין אונס בגיטין כדאמרינן לקמן מ"ה אמר שמואל לא שמיה מתיא והגט גט ולא מצי למימר אנוס אני:

ההוא דאמר להו אי לא מיפייסנא לה עד תלתין יום ליהוי גיטא מעכשיו פייסה ולא איפייסה פי' התנה עמו שאם לא יפייס אותה עד ל' יום שיהא גט מעכשיו וחזר אחריה והרבה עליה ריעים כדי שתתפייס עמו לא נתרצת והיה טוען ואומר בכל כחי פייסתיה וכל מה שהיה לי לעשות עשיתי והגט הוא בטל שהרי כך אמרתי אם לא אפייסנה יהא גט והרי פייסתיה והיא לא נתרצית אמר רב יוסף מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסה פי' כיון שאמר אם לא אפייסנה יש לו לפייסה עד שתתפייס והיא לא נתפייסה בדברים אם הוי יהיב לה תרקבא דדינרי הוה מיפייסה א"כ נמצא שלא פייסה והגט גט הוא ואי אמרת אונס הוא שהרי אין לו תרקבא דדנרי אין טענת אונס בגיטין הלכך כיון שלא פייסה עד שתתרצה ותתפייס עמו (אינו) [הוי] גט ואינו יכול לטעון בכל כחי פייסתיה ואנוס אני:

מתני' המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין אין חוששין שמא מת כהן או לוי או שמא העשיר העני ואם מתו צריך ליטול רשות מן היורשין ואם הלוה לפני ב"ד אין צריך ליטול רשות מן היורשין פי' הלוה מעות לכהן ע"מ להפריש תרומותיו ולהפרע מהן חוב זה שיפרישם כדי לתקן פירותיו וימכרם לכהנים והדמים יעכב לעצמו בשביל חוב זה וכן הלוה ללוי להפריש מעשר ראשון ולעכבו לעצמו בפרעון חוב זה ויפריש ממנו תרומת מעשר שטובלת ומסריה ויתביה לכהנים ושאר המעשר יאכל הוא [בעצמו] וכן הלוה מעות לעני אחד להיות מפריש עליו מעשר עני ויפרישנו ויתקן פירותיו שגם מעשר עני טובל ויעכבנו לעצמו בפרעון חובו ואין כאן גזל מתנות שכבר הקדים ונתן להם דמיהן ופסק עמהן בשעת ההלואה שיפרע ממתנות [שלהם] ואם אין לפניו מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מתו ושוב אינו יכול להפרע מהן וחייב לאחרים או שמא העשיר העני ואינו ראוי ליטול (מיורשיהן) מעשר עני וחייב ליתנו לאחרים:

ואם מתו צריך וכו' אם רוצים לפרוע חוב אביהן כענין זה מפני שאין חוב זה מוטל עליהן לפורעו הלכך אם יתרצו יפרעו חוב זה בענין זה יעכב אלו המתנות לעצמו ואם לא יתרצו חייב ליתנם לכהן ולוי ועני אחרים:

ואם הלוה אותם בפני ב"ד וכו' שכח יש לב"ד להטיל חוב זה על יורשיהן לפי שתקנתם היא זו שימצאו מעות להלואה בשעת דוחקם ומקשי ואע"ג דלא אתו לידיה פי' אע"פ שלא באו התרומות והמעשרות ליד כהן מעכבן לעצמו בתמיה כיון דלא אתו לידיה מאן זכי ליה להאי כהן שיהא שלו ויתפשם זה בחובו ונמצא שלא קיים מצות נתינה אמר רב במכירי כהונה ולויה פי' כמו איש מאת מכרו שהם מכיריו ואוהביו ואינו רגיל ליתן תרומותיו ומעשרותיו אלא להם הלכך כיון דמילתא פשיטא היא דלדידהו יהיב להו אם הלוהו שאר כהנים ולוים אסחו דעתא עלייהו והוי כמאן דמטו לידייהו דהני אבל לשאר כהנים ולויים שאינן מכיריו אסור לעשות כן ושמואל אמר במזכה להן ע"י אחד פי' מפרישם ומזכה להן על ידי אוהביו ואומר להן זכה בעבורם וזכין לאדם שלא בפניו וקיים בה מצות נתינה וחוזר ונוטל בעבור חובו:

תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בפני ב"ד ומתו מפריש עליהן בחזקת אותו השבט ואת העני בפני ב"ד מתו מפרישין עליהן בחזקת עניי ישראל העשיר העני אין מפרישין עליו וזכה הלה במה שבידו:

בד"ה ופוסק כו' ואין בו משום רבית אפילו פוסק הרבה פחות משער הזול עכ"ל נראה לפרש דמילתא אחריתא הוא דאפילו יצא השער דהשתא יוכל לפסוק עמו בפחות משער ואפילו משער הזול שיהיה אבל מפרש"י נראה דאין בו משום רבית שיוכל לפסוק עמו בזול היינו דוקא כשלא יצא השער אבל ביצא השער לא יוכל לפסוק עמו בפחות משער דהשתא וק"ל:

בד"ה הא קמשמע לן כו' דבפרק איזהו נשך אמר ר' יהודה שיכול לומר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ל"ש אלא כו' דאין לו למשוך ממנו כלום לא מצי הדר ביה עכ"ל ומיהו הכהן מצי למיהדר ולמאן דאמר בפרק הזהב אליבא דרבנן דמשיכה קונה ניחא דאיכא למימר כיון דמ"מ לא עביד הכא משיכה יכול הכהן לחזור בו וידו על העליונה אבל למאן דאמר התם דמעות קונות דבר תורה (ו) קשה למה יוכל הכהן לחזור ועוד נדקדק בזה לקמן וק"ל:

ע"א ד"ה במכירי לא קתני וכו' עד מ"מ ניחא ליה לאוקמא במזכה דאיירי בכל כהנים. פי' וזח ר"ל במה שאמר במכירי לא קתני ר"ל ואיירי בכל כהנים וכן במה שאמר מזכה לא קתני ר"ל שאיירי שמפרישים עליהם סתם בלא שום זיכוי וק"ל:

ד"ה ופוסק עמו כשער הזול וכו' עד ואין בו משום רבית אפי' פוסק הרבה פחות וכו'. נ"ל דהתוס' פליגי ארש"י בפירושו דאין בו משום רבית דלרש"י הוי פירוש הברייתא כן ופוסק עמו כשער הזול היינו אם יצא השער כל סאה בסלע פוסק עמו שאם יוזלו כשעת הפרשה ויהיה כל סאה בחצי סלע אז מחויב ליתן ג"כ הסאה בחצי סלע ולכך פריך בגמרא פשיטא דבכל תנאי נמי דינא הכי כדמפורש בפרק איזהו נשך ואין בו משום רבית היינו שפוסק עמו שיתן לו כל סאה בסלע כל השנה אף אם יתיקרו אח"כ אע"פ שעדיין לא יצא השער לכל סאה בסלע בשעת פסיקה וזהו אסור בשאר תנאי משום רבית שאסור להתנות קודם שיצא השער כמבואר במציעא פ' הנזכר אך לפי' התוס' גם חילוק זה ואין בו משום רבית מיירי ג"כ שפסק עמו שיתן לו בזול הרבה פחות משער הזול ודו"ק:

רש"י בד"ה להוי גיטא כו' ומסר לה גט כו' כצ"ל:

בד"ה עשו כו' ובבכורות כו'. נ"ב בסוף פרק ב':

גמ' כי משוו ב"ד שליח כו'. עיין ברשב"א ב' פשטים תלוים בגירסות:

גמ' אבל כהן בבעה"ב יכול לחזור. דבדעתו תלוי וכיון שעשאוהו כזוכה אם יאמר איני חוזר ומזכה לך רק אשלם לך הקפותיך הרשות בידו אבל בעה"ב אינו יכול לחזור כיון שהכסף ביד הכהן וכבר הלוה לו על דעת שלא יפרע לו רק מהתבואה וכל זמן שהכהן מרוצה שיהיה התבואה ברשותו לפירעון כבר זכה בו וכסף קונה במקום שאין מחוסר משיכה ודו"ק:

ברש"י ד"ה ליהוי גיטא מעכשיו אמסור וכו'. ולא פירש מוקדם דבעובדא הראשון דהלך למקום אחר א"צ פי' דנוכל לפרש נמי שמסר לה שיהיה גט לאחר ל' יום ולא מהיום. (ד) ולא נטר עד אחר ל' יום משום שיהיה במקום אחר שהרי בה"א שלא יבא אז יהיה גט משא"כ כאן דלא איירי שהלך משם לענין מאי מוסר לה היום ואינו ממתין עד לאחר ל' בפרט שאין דעתו מסכמת בגירושין אלא כוונתו שיהיה הגט חל מהיום בדלא מיפייסת:

ברש"י בד"ה ופוסק כשער הזול כו' ואין בו משום ריבית כו'. העיקר פרש"י בהא דריבית עיין עליו דנראה שגם לדידיה ב' בבות חלוקות הוא פוסק כשער הזול יהיה יצא השער עתה או לא יצא וזה גם באחר מותר ואין בו משום ריבית ואינו עושה קצבה כך וכך כורין רק הנני נותן לך מעות כשיהיה השער הזול תתן לי בעדו תבואה באותו השער וקמ"ל הכא אף שלא פסק בפירוש אפ"ה נותן לו כשעת הפרעון ואין בו משום ריבית הוא ענין אחר כלל שפוסק ועושה קצבה על כך כך מדות יתן לו בעד הדמים שזה אסור באחר עד שיצא השער וכאן שרי ומותר לפסוק עמו אפי' שיוזיל גביה יותר מאשר יהיה השער בשעת פרעון וכמ"ש התוספות ודו"ק (ה):

בתוס' בד"ה מי יהיב לה כו' וא"ת וכי יהיב לה נמי תרקבא וכו'. לכאורה לאו דוקא תרקבא אלא דוגמא בעלמא נקטי אם יהיב לה תרקבא ולא נתפייסה אמרינן מי יהיב לה סאה דדינרי דהא קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול ואפ"ה אמר מי יהיב לה תרקבא וכו' ואין טענת אונס בגיטין ודו"ק:

גמרא במכרי כהונה כו'. ועפרש"י. וק"ל אפי' אינן מכריו נמי אסחי דעתייהו דודאי לא יתן לאחרים כיון דהלוום עליהם ויכול לזכות להם ע"י אחר. ואולי משום דהוה כיאוש שלא מדעת דלא ידעי שהלוום עליהם ועמש"כ בב"מ (מט):

רש"י ד"ה ואין בו משום רבית. וכאן פוסק בשעת הלואה כו'. כצ"ל:

תד"ה הא קמ"ל. וא"ת כו' אר"י שיכול כו'. ל"י מה זה קושיא נימא דאתי כחכמים דפליגי עלי' שם:

גמ' מברא. נ"ב עיין מובלעת:

גמ' כיחידאה לא מוקמינן. עי' פאה פ"ה מ"ב ובר"ש שם:

שם ואין שביעית משמטתו. עי' ברא"ש פ"ק דמכות סימן ג:

תוס' ד"ה כיחידאה וכו' אפי' כרבנן. עיין לעיל דף יג ע"א תוס' ד"ה והא:

חזו דאתאי וכו' כ' באגודה מי שנשבע לפרוע ביום שלשים וביום שלשים נתעצל עד סוף היום שכח אע"ג בעלמא שכחה הוה אונס. הכא ה"ל פושע דה"ל לזרוזי בתחלת היום וראי' ממתני' דעירוכין דמייתי ש"ס לקמן ע"ד ע"ב בראשונה הי' נטמן וכו' ע"ש וקשה מה צורך לתיקון הלל תיפוק לי' מדנטמן ולא אשכחי' ה"ל אונס ורחמנא פטרי' אע"כ מדה"ל לזרוזי ולהביא מעותיו קודם יום האחרון. ומייתי לי' טו"ז יו"ד סי' רל"ב. ורמז עליו מג"א סי' ק"ח גבי שכח תפלת מנחה. וצ"ל הא דבעירוכין אמרינן כל יום האחרון הוה פושע דה"ל להקדים קודם ובנשבע לפרוע לא הוה פושע אלא כששכח סוף היום. היינו משום דהוא עצמו קבע זמנו לשלם ליום שלשים מסתמא שיער בנפשו שלא יהי' לו מעות עד אותו היום ולא הו"מ לאקדומי אבל ביום שלשים עצמו הו"ל לזרוזי בתחלת היום. ובעירוכין אלו הי' הוא קובע זמן פדיון יב"ח הוה דומה להנ"ל אבל הוא לא קבע זמן אלא רחמנא חס עליו שיהי' לו זמן יב"ח להדר אחר כסף פדיון ולא ה"ל להמתין עד יום אחרון וכל היום הוה בכלל פשיעה. ונ"ל כל זה במילי דמצוה לזרוזי כגון לקיים שבועתו וכן להתפלל מנחה ולפדות ביתו בארץ ישראל. אבל היכי דליכא מצוה לזרוזי לא שייך זה כלל. גלל כן אומר הכא בדפסקי' מברא אפי' אתי סוף יום שלשים ופסקי' מברא מ"מ אי יש אונס בגיטין הוה אונס ולא מיבעי' דלא מצי למימר דה"ל למיתי ביום כ"ט דכיון דהוא עצמו קבע זמנו ביום ל' מסתמא ידע דא"א לו לבוא קודם. אלא אפי' ביום שלשים גופי' אי לא פסקי' מברא עד סוף היום מ"מ כיון דליכא מצוה לזרוזי לבוא ולצער אשתו לעכב הגט מצי למימר אה"נ לא הי' דעתי לבוא כי הי' דעתי לקיים הגט ומשו"ה לא באתי מצפרא. ועכשיו לעת ערב נפל בדעתי לבטל הגט ונאנסתי דפסקי' מברא ואלו יש טענת אונס בגיטין בטל הגט וכבר הארכתי בזה בחידושי רפ"ק דכתובות ע"ש:

מידי דתרקבי דדינרי בעי למיתב לה. עיין תשו' רשב"א סי' תשע"א ומייתי לי' ב"י וד"מ בא"ע סי' נו"ן במי שנתקשר באדם וקנס להשיא בתו או בת בתו לפלוני. והבת אינה רוצית פטור האב אטו תרקבי דדינרא בעי למיסב לפייסה וה"ל אונס. אך שלא יהי' האב עצמו גורם והלב יודע אם לעקל ע"ש. ובתשו' רמ"ע סי' פ"א החזיק בעד זה ובד"מ שם ובב"ש סקט"ז מייתי דמרדכי פ"ק דב"מ נראה כחולק על זה עיינתי משם ואין ראי' ברורה דהתם מת האב ופסק שאין לקנוס הבנים על שלא פיתה האב את הבת דאלו היה קיים היה מפייסה. אבל אלו היה חי היה מחויב לפייסה. אבל לעולם מודה אי חי וטוען שבאמת פייסה ולא נתפייסה שוב הוה אונס וכי תרקבי דדינרי בעי למיהב לה והלא אין לו כל כך ונראה פשוט שאין להשביע האב על כך שישבע שפייסה ולא אתפייסה דאין טוען בריא שלא פייסה ובשגם הוא בכלל חרם שקיבל על עצמו בתחלה. ובעבודת הגרשוני סי' ע"ג טרח מאוד להפך בזכותי' דצורבא מרבנן שאחר כבר היתה מרוצה עמו וקבלה מתנות בסבר פנים יפות שוב חזרה בו ופסק להשביע האב. גם לקנוס הבת על בושת תלמידו. וכבר חלק על זה בס' בית מאיר סי' נו"ן ע"ש. אבל בעניי תמה מאוד תינח שהוא אנוס דלא מצי לפייסה בתרקבי דדינרי ואנו מאמינים לו זה בלא שבועה. אבל עכ"פ למה יתן לה נדן וצרכי נישואי' ולהכניסה לחופה וברשב"א לא נזכר שהאב נתן לה נדן אפשר הבת הכניסה עצמה משלה. אבל כשהאב מכניסה הלא קיבל בחרם להכניסה לזה ובכלל זה מחויב לפייסה בכל מה שאפשר נהי דלא מצי לפייסה בתרקבי דדינרי למיהב לה עכ"פ יפייסה במאי דלא יתן לה צרכי חופה ונדן אלא לזה. ואמנם אם יש לה טענת מאוס עלי מבוררת שנולד לה אח"כ שנתרצית לו וקיבלה אותו בסבר פנים יפות א"כ אחר נישואי' הוה טענה מעלי' אך שתבחר בב"ד ואז ממילא חייב האב ליתן לה נדן כפי יכלתו מדכתי' בנותיכם תנו לאנשים. אבל זולת זה ראוי להחרים על האב שלא יתן לה משלו פרוטה עד שתברר טענס מאיס עלי או שיתפשרו עם הראשון:

המלוה מעות וכו' ואינו חושש שמא מת הכהן וכו' משמע אם אבדה ספינתם בים וכל הני דלעיל במתני' כ"ח ע"ב דנותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ה"נ צריך ליתן לכהן וללוי ולעני ולא נימא אוקי ממונא בחזקת מרא והמע"ה ועיין יומא ט' ע"א. וי"ל דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו דמשו"ה כל ספק חזקת ממון לא הוה חזקה דלענין זה מועיל צדק משלך שלא יהי' חזקת ממון שלך חזקה היכי דהחיוב ודאי. והארכתי בביאור זה פ"ג דנדרים ובחולין פ' הזרוע ע"ש. אך קשי' מאי קמ"ל דמוקמי' בחזקת חי פשיטא הא כבר אשמועינן במתני' דלעיל דלענין יבמה לשוק והיתר אכילת תרומה סמכי' אחזקת ועיין לעיל כ"ח ע"ב עביד ש"ס צריכותא מגט ותרומה וחטאת עוף ולא עביד נמי צריכותא ממשנתינו וי"ל הכא כיון דמן הדין היה חייב ליתן רק מתקנתא דאפי' במזכה ע"י אחר נמי כתב רשב"א אי הוה מדינא כיון שזכה זה לכהן לא היה לו לפרוע חובו שלא בפניו ולהחזירו לישראל אלא מתקנתא. ועוד נלפע"ד במה יזכה שהרי אין זה זכות לכהן שזוכה לו וחוזר ונותנו לישראל. אלא תיקון חכמים הוא לטובת הכהנים והעניים וה"א כי תקנו כשהם ודאי חיים אבל לסמוך אחזקת חי ולפעמים הניחו חולה או זקן ה"א כולי האי לא תקינו קמ"ל:

שמא העשיר העני פי' אע"ג דאיכא תרי חששות שמא מת או העשיר אפ"ה לא חיישינן. ויש כאן לפע"ד מקום ספק במאי דקיי"ל עני העובר ממקום למקום נותנים לו ולכשיבוא לביתו פטור מלשלם שהרי עני היה באותה שעה. עיין חולין ק"ל ע"ב א"נ בא ספינתו בתבואות בעירוכין י"ח ע"א. אי הלוה לו בשעה שהיה עני. ושיער שיש לו מכאן לביתו מהלך כך וכך ימים או חדשים ובין כך ימרח תבואות אי יכול להפריש עליו דעדיין לא הגיע לביתו ולא באה ספינתו ועני הוא. או דילמא ניחוש דילמא אתי בגמלא פרחא כביבמות קט"ז ע"א ובירושלמי דשמעתין לית כאן העשיר העני פי' דשפיר חיישי' שמא העשיר אולי בכי האי גוני קאמר אבל עני ממש שיעשיר לא שכיחא:

צריך ליטול רשות מן היורשים דאפי' למ"ד דמלא מחט גובה מחט. ולא קרדום ויכול לגבות חובו מהקרקע מ"מ לפעמים ניחא לי' טפי במעשרותיו מפני שמרויח הרבה שפסק כשער הזול. ולפעמים היורשים ניחא להו טפי לפרוע חוב דבר מועט שהלוה לאביהם מאשר יפסידו להשבט שיווי מעשר הרבה שהוא שעת היוקר משו"ה צריך ליטול רשות:

במכירי כהונה ולוים. כ' תוס' בב"ב קכ"ג ע"ב ד"ה הכא דה"ל כמתנה מועטת כיון דלית לבעלים אלא טובת הנאה וכ"כ במג"א ובמרדכי ע"ש וצ"ל אי לא הוה מכירי' במה שאל עתה לפרוע ממעשרות לא הוה אמר ליתן לו מתנה מועטת דבמה שאמר שיהי' לו פרעון דוקא מזה. ממ"נ בענין פרעון החוב לא הוה מתנה כלל ובענין הלואה הוה מתנה מרובה ועוד דכיון דהוה דבר שלא בא לעולם לא מהני דיבור ולא הוה מחוסר אמונה כמ"ש מרדכי לענין סנדקאות דאם לא היתה מעוברת אין כאן משום מחוסר אמונה משא"כ מכירי כהונה דהוה כאריסי בת אבות עיין וק"ל:

כר' יוסי לא אמרי כיחידאי לא מוקמי'. הרמב"ם לא פסק כאן כר' יוסי אבל גבי חליפיו ביד כהן פסק כוותי' וכן בילקט בנו אחריו משמע דעניי' גופי' ניחא להו. אבל בשמעתין כיון דאפשר לזכות לו ע"י אחר א"כ אין כאן תקנה כל כך. ונהי מ"מ ס"ל לר' יוסי אפי' בלא טעם עשו שאינו זוכה כזוכה לקמן נ"ט ע"ב גבי עני המוקף. מ"מ הא לא קי"ל התם כוותי' וה"ה הכא כנלע"ד:

וע"ד חידוד י"ל משום דס"ל לשמואל הלכה כר' יוסי בכל מקום אפי' אין חליפיו ביד כהן ואפי' לעניים גופי' ניחא להו מ"מ עשו שאינו זוכה כזוכה משו"ה לא מוקי התם משנתינו כוותי' דהא דיכולי' רבנן לזכות למי שאינו זוכה לאו מהפקר ב"ד לחוד נפקא אלא מקרא אחריני לקמן ל"ו ע"ב מה אבות מנחילין בניהם וכו' ע"ש. והא דפשיטא דאב מנחיל הוא כריב"ב ב"ב ק"ל ע"א וכשמואל דפסק התם הילכתא כוותי'. ואי הוה מוקי סתם משנתינו כר' יוסי והיינו כריב"ב א"כ ה"ל סתם בגיטין ופלוגתא בסדר נזיקין וה"ל סתם ואח"כ מחלוקות ואין הלכה כסתם ולכמה פוסקים ס"ל דהלכה היפוך מהסתם ע"כ מוקי משנתינו במזכה ע"י ובלא הא דר' יוסי וק"ל:

ובירושלמי דפרקי' ומיית לי' במלחמות ה' דבעי לאוקמא כר' יוסי ופריך התם קיים לפנינו אבל הכא בעי מיזרע פי' הוה דבר שלא ב"ל ואיך יעשוהו כזוכה. ומשני אלא במכירי כהונה ופריך ויש מכיר לעני ופי' מ"ל פ"ז מהל' מעשר משום דעניים יבוזו ואין בו טובת הנאה לבעלים אלא שכ' מ"מ כ' רמב"ם מכירי עניים דמשכחת במעשר עני המתחלק בתוך הבית עיין חולין ק"ל ע"ב וה"ה הומ"ל אפי' בגורן ברוצה להציל לקרוביו עיין מתני ו' פ"ח דפאה. והנה שוב מייתי בירושלמי פלוגתא לחד מ"ד דוקא הלוה עליהן אבל אם יש לו עליו חוב מכבר אינו יכול לפרוע לו ממעשרותיו. ולמסקנא פשיט מבריתא אפי' חוב בעלמא נמי. וקצת נראה דפליגי בפלוגתת הרמב"ם והפוסקי' אי קונין במלוה במקום כסף דלהחולקים על הרמב"ם וס"ל אין קונין אלא בכסף בעין א"כ דוקא הלוה עליו שקונה בכספו אבל בחוב בעלמא אין קנין במלוה. ולפ"ז למאי דמסיק דגם אחוב שמכבר נמי יכול להפריש. א"כ א"ש דש"ס דילן לא חייש לק' הירושלמי הא בעי מיזרע והוה דבר שלא ב"ל י"ל דאינו קונה בשעת הלואה ונתינת מעות דאז בעי מיזרע אלא אחר המרוח שהתבואה בעין. אע"ג שהמעות כבר הוציא מ"מ הא קונין במלוה. והירושלמי אזיל בהס"ד דבשעת מתן מעות צריך לקנות ואז בעי מיזרע וא"ש נמי דפריך וכי יש מכיר לעני אע"ג דמשכחת לי' במתחלק בתוך הבית היינו אם לא יהי' עניים בגורן וכן הא דמציל לקרוביו היינו אם יש עניים מועטים ומגיע לכל א' כשיעור המפורש אז יכול להציל לקרוביו אבל אם יבואו עניים הרבה לא יהיה לו כלום לגבות אם כן בשעת הלואה לא שייך מכיר דאינו בטוח שיהי' לזה המכיר כלום. אבל ש"ס דילן ס"ל הקנין הוא אח"כ בשעת שהתבואה כבר בשדה ואין כאן עניים אז יקח למכירו ויפרע ממנו חובו:

ואין בו משום ריבית. הקשה פ"י להתוס' שאפי' כבר החטים ביוקר מ"מ יכול לפסוק בזול ה"ל ריבית קצוצה ולזה לא יועיל מאי דקאמר כיון דאי לית לי' לא יהיב לי' וכו' ע"ש. ולפע"ד כיון שאין התבואה הלז ניקנית לכהן זה קנין גמור נמצא מה שלוקח זה יותר מחובו הוא של כל שבט הכהנים והם פורעים הריבית עבור זה הלוה והוה זה כמו בש"ע יו"ד סי' ק"ס סעיף י"ג ע"ש וק"ל:

אבל כהן בבעה"ב אם בא לחזור חוזר. עיין פירש"י וצריך ביאור. ונלע"ד דרש"י לטעמי' דס"ל בעלמא הלכה משיכה קונה מן התורה וס"ל הכא כל זמן שאין הכהן חוזר בו קנה הבעה"ב דאין לך משיכה גדולה מזו שהכל בידו הזריעה והשדה והתבואה הגדילה וכה"ג אפי' בדבר שלא בא לעולם קונה. כל זה אם אין הכהן חוזר בו אז לכשתבוא לעולם זוכה הכהן ומזכה חלקו לבעה"ב. גם לפני זה לא מצי הבעה"ב לחזור בו. משא"כ הכהן אי אמר לא בעינא למיקני וא"א בתקנת חכמים במה יזכה בתבואה שהיא ברשות בעה"ב הרי לא משך ומדלא קנה הוא לא יקנה בעה"ב. כל זה לרש"י דמשיכה קונה אך להתוס' דכסף קונה מן התורה ומשיכה תקנתא דרבנן שלא יאמרו נשרפה חיטך בעלי' הוצרכו לדחוק כמ"ש בד"ה לא שנו וכו':

גמרא ופוסק עמו כשער הזול ואין בו משום ריבית ופירש"י ז"ל דנהי דבשאר פוסקין בעינן שיצא השער כאן לא בעינן שיצא השער ואפ"ה אין בו משום ריבית והתוספות כתבו דההיא דאין בו משום ריבית ענין בפני עצמו הוא דאפילו פסק הרבה פחות משער הזול אפ"ה שרי וכן השיג הרשב"א ז"ל בחידושיו על פירש"י ז"ל. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל דלפסוק פחות משער הזול ודאי אסור דהכא המלוה מעות קתני דהיינו הלוואה גמורה וא"כ אם פוסק בשעת הלוואה שיפרע לו בפירות בפחות משער הזול הו"ל ריבית קצוצה ולא מהני ה"ט דקיהיב בגמרא כיון דלית ליה לא יהיב ליה כו' שזה הטעם לא מצינו אלא לענין אבק ריבית כגון במילתא דזביני שהוא דרך מקח וממכר שאסרו חכמים בכל דבר שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד וכן סאה בסאה דאפילו דרך הלוואה אינו אלא אבק ריבית משום קרוב לשכר וא"כ כיון דאי לית ליה לא יהיב ליה נמצא שהוא קרוב להפסד כמו לשכר ומש"ה שרי ואע"ג דרב אוסר בפרדיסא התירו כאן משום תקנת חכמים כמו שפירשו התוספות בסמוך משא"כ לענין ריבית קצוצה לאו בקרוב לשכר תליא מילתא ולא שייך ה"ט דחזי ביה תיוהא ואע"ג דלענין משכנתא בלא נכייתא כתב רש"י בפ' איזהו נשך דף ס"ז להדיא דבכרם ושדה דשייך ביה תיוהא איכא למ"ד דשרי לגמרי ואף למאן דאוסר אינו אלא אבק ריבית מיהו שאני התם כיון דהלוהו על אותו שדה וכרם א"כ כמכורה לו דמיא שהרי המלוה מוחזק בשדה ויורד לתוכו לעבדה ולשמרה כמ"ש התוספות שם בדוכתי טובא וכבר הארכתי למעניתי שם בחידושי דרש"י נמי נחית להאי סברא דטעמא דמשכנתא היינו משום דכמכורה לו דמיא משא"כ הכא דלא שייך כלל ענין מכירה שהרי הלוה מוחזק בשדה והפירות הם דבר שלא באו לעולם א"כ סובר רש"י ז"ל דהוי ריבית קצוצה לפסוק בפחות משער הזול ומש"ה הוכרח לפרש דההיא אין בו משום ריבית אפוסק כשער הזול קאי ולענין דלא בעינן יצא השער דהא עיקר מילתא דסאה בסאה אינו אלא מדרבנן אפילו בהלוואה והכא כיון דאי לית ליה לא יהיב אפילו לכתחלה שרי כנ"ל נכון לשיטת רש"י אבל סברת התוס' והרשב"א ז"ל דאע"ג דדבר שלא בא לעולם הוא מ"מ כיון דעשו את שאינו זוכה כזוכה הדר הו"ל דרך מקח וממכר וכיון דאי לית ליה לא יהיב שרי לכתחלה אפילו פחות מהשער. אבל אכתי קשיא לי נהי דלא הוי אלא אבק ריבית כמ"ש התוספות בעצמם בסמוך אליבא דרב דאוסר בפרדיסא אלא שכתבו דמשום תקנת הכהן התירו היאך אפשר לומר דהתירו לפסוק אפי' בפחות הרבה משער הזול דהא הו"ל ככהן המסייע בבית הגרנות ונהי דבדיעבד מהני מ"מ לא שייך תקנת חכמים בזה להתיר אבק רבית במילתא דאיסורא לכהן המסייע בבית הגרנות וכי עבדי רבנן תקנתא לרשיעי. ולענ"ד שיטת התוספות והרשב"א ז"ל צ"ע ויש ליישב כיון דמסקינן בסמוך דהכהן יכול לחזור בו לעולם וא"כ אין כאן משום מסייע בבית הגרנות שאין כאן טובת הישראל כלל כיון שאם יתייקר יחזור בו הכהן אבל לענין ריבית מקשו התוספות שפיר מפרדיסא ולא ניחא להו בה"ט דלענין ריבית לאו בהכי תליא דכמה דיני ריבית יכול הפוסק לחזור בו ואפ"ה יש בו משום ריבית כל כמה דלא הדר ביה ודו"ק:

שם א"ר פפא לא שנו אלא בעל הבית בכהן ופירש"י ז"ל שהרי כספו בידו וזה לא היה לו למשוך ממנו כלום עכ"ל וכ"כ התוספות. וקשיא לי למה הוצרכו לכך כיון דהכא המלוה מעות קתני ע"מ להיות מפריש עליהם נמצא שבשעת הלוואה התנה שיגבה הפרעון מתרומה ומעשרות פירותיו וא"כ פשיטא שאין בע"ה יכול לחזור בו דכל תנאי שבממון קיים שע"מ כן הלוהו שלא יהא לו פרעון אלא מזו ואף אם נשתדפו שדותיו אח"כ בענין שמפסיד הלוה מעותיו לגמרי אפ"ה הא קי"ל בעלמא בעושה שדהו אפותיקי מפורש שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו ושטפה נהר שאינו גובה משאר נכסים ול"ל דשאני אפותיקי דכמכורה לו דמיא כמ"ש התוס' בכמה דוכתי משא"כ הכא לא שייך לומר דכמכורין לו דמיא שהרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הא ליתא דהא קי"ל נהי דאין אדם מקנה דשלבל"ע אפ"ה יכול להתנות בדבר שלב"ל וה"נ הו"ל כאילו התנה בפירוש שלא יהא פרעון אלא ממה שיבא לידו מדבר שלא בא לעולם דמילתא דפשיטא היא דמהני דהו"ל כמחילה דבדברים בעלמא סגי. ויש ליישב דודאי הכא לא התנה בפירוש שלא יהא לו פרעון אלא מזו והא דאמרינן כי לית ליה לא יהיב ליה היינו מתקנת חכמים ואם כן סובר רש"י ז"ל דלא שייכי תקנת חכמים כה"ג לומר אע"ג דלא התנה כמאן דאתני דמי דהיא גופא תיקשי מי מתקני רבנן מילתא דליתא דכוותיה דנהי לענין פוסק כשער הגבוה אמרינן בשמעתין אף ע"פ שלא פסק כמי שפסק דמי היינו משום דבלא"ה מילתא דסברא היא לפסוק כשער הגבוה שיכול לומר תן לי כזה או תן לי מעותי כמ"ש התוספות משא"כ הכא היכא שנשתדפו שדותיו ולא מצא בע"ה מקום לגבות חובו מה סברא יש בזה לומר דהו"ל כאילו התנה שלא יהא פרעון אלא מזו דאדרבה קי"ל לא שדי אינש זוזי בכדי אע"כ דטעם תקנת חכמים בזו היתה שעשו הלואה זו כמו מכירה שפוסק על השער ומש"ה הוצרכו רש"י ותוספות לאהדורי אטעמא דאשכחן מכירה כה"ג דמהני כנ"ל נכון ודו"ק:

שם אבל כהן בבע"ה חוזר דתנן נתן לו מעות כו' הא דלא פשיטא ליה דבלא"ה הכהן חוזר בו משום דאין אדם מקנה דשלב"ל שכבר כתבתי דבהלוואה אדם משעבד דשלב"ל ואף לשיטת הסוברים גבי דאקני דאפילו לענין שיעבוד יכול לחזור בו קודם שבא לעולם מ"מ ניחא ליה לאתויי מההיא דנתן לו מעות לענין דאפילו משבאו לעולם יכול לחזור בו ועוד נ"ל דאפילו במכירה גמורה בדשלב"ל קי"ל דאע"ג דיכול לחזור אף משבאו לעולם אפ"ה אם שמיט הלוקח ואכל לא מפקינן מיניה וה"נ הרי הפירות ברשות הלוקח הן שהוא בע"ה מש"ה הוצרך לאתויי מההיא דתנן נתן לו מעות ולא משך אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה דאכתי מאי מייתי דהא מסקינן שם פ' הזהב דהא דמעות אינו קונה היינו כדי שלא יאמר נשרפו חיטך בעלייה ומה"ט אמרינן שם אם היה עלייה של מוכר מושכרת ללוקח דלא שייך ה"ט דנשרפו חיטך קי"ל דמעות קונה א"כ ה"נ הרי הפירות מונחים ברשות הלוקח בשלמא לשמואל דאוקי במזכה ע"י אחר א"כ א"ש דברשות המוכר הם אבל לרב ועולא קשיא ע"ש שהאריך. ולענ"ד נראה ליישב דודאי רב ושמואל ועולא לא פליגי אלא לענין אוקימתא לישנא דברייתא אבל לדינא כולהו אוקימתי אליבא דהלכתא נינהו וא"כ ע"כ דבלא"ה מילתא דר"פ לא איירי אלא במזכה לו ע"י אחר דאל"כ היאך יוכל הכהן לחזור בו ולהחזיר לבעה"ב מעותיו דאטו בשופטני עסקינן שהרי אם יחזור בו הכהן לבטל התנאי א"כ הבע"ה יחזור ויתן התרומה לכהן אחר דבמה זכה הכהן בתרומתו של בע"ה ליטול ממנו בע"כ הא קי"ל דטובת הנאה לבעלים ופשיטא לרב דמוקי במכירי כהונה א"כ אין כאן צד זכות לכהן ליטול שלא ברשות בעה"ב אלא אפילו לעולא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה נראה דהיינו לענין מצות נתינה בלבד דכיון דבעה"ב גופא ודאי גמר ומקני ליה מש"ה עשאוהו כזוכה כאילו בא לידו אבל להפקיע כוחו של בע"ה אם הכהן מבטל התנאי לא מסתבר לומר דעשאוהו כזוכה ליטול בע"כ דהא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו אע"כ דמילתא דר"פ איירי במזכה ע"י אחר ומילתא דפסיקא נקט דבע"ה לעולם לא יוכל לחזור אבל כהן בבע"ה יכול לחזור והיינו היכא דשייך חזרה כגון במזכה ע"י אחר כך נ"ל. אבל ראיתי לרש"י ז"ל שכתב בד"ה אבל כהן חוזר בו דכיון דעשאוהו כזוכה יכול לטעון כו' עכ"ל נראה מזה שהודה במקצת דלא מיתוקמא מילתא דר"פ אליבא דרב דאמר במכירי כהונה כדפרישית אלא דאליבא דעולא מיתוקמא ליה שפיר ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו בזה אם לא שנאמר דמה שהלוה לו להיות מפריש עליהם היינו כדי שיהיה בטוח במעותיו וא"כ מעיקרא אוקמינהו ברשותיה דכהן רק שיהא בטוח במעותיו ולא במקח גמור ואני הנלע"ד כתבתי ונתיישבו כמה קושיות בענין זה ואין להאריך ועיין בחדושי הרשב"א ז"ל באריכות ודו"ק:

שם נתייאשו אין מפריש עליהם פשיטא כו' ותמיהא לי טובא מאי ענין יאוש לכאן דנהי שאמר ווי לחסרון כיס הא לא מהני שום יאוש לענין הלואה כדאיתא בטוח"מ סי' כ"ח וכן לענין גוף הפירות נראה דלא הוי כהפקר בכהאי גוונא כמו שכתבו התוספות פ' מרובה דייאוש לא הוי כהפקר גמור ואף את"ל דהוי כהפקר מ"מ כיון שחזר בע"ה וזכה בו הרי היא כאחת משדותיו אם לא שנאמר דאה"נ דמאותן השדות שקנה הבע"ה לאחר הלוואה אינו יכול להפריש כ"א מאותן השדות שהיה לו בשעת הלואה מפריש אבל דבר תימה הוא וכ"ש דמאי דמקשה הש"ס פשיטא אין לו מקום לפ"ז. ועיקרא דמילתא הא דקתני לפי שאין מפרישין על האבוד אין מובן לי כלל. ולכאורה היה נ"ל דהא דקתני נתייאשו הבעלים היינו נתייאשו בשעת הפסיקה וא"כ מסתמא לא הוי דעתו עליה וכדאמרינן בעלמא שאין דעתו על מה שהפקיר בנדרים בפ' אין בין המודר אלא דמל' רש"י ז"ל בשמעתין לא משמע כן וצל"ע:

דין ביארנו דאין טענות אונס בגיטין ודוקא במידי דשכיח ולא שכיח. אבל מידי דלא שכיח כלל יש טענת אונס ומי שאומר אם לא אפייס אשתי עד שלשים יום להוי גט ואזל לפייסה ולא איפייסה הוי גט. ואם אזל לפייסה בדבר גדול ולא איפייסה הוי גט להחמיר אבל לא להקל ואסורה להינשא והוי כספק מגורשת:

ההוא דאמר אם לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא פסק מברא אמר חזו דאתאי אמר שמואל לא שמיה אתיא דאין טענות אונס בגיטין. עוד מסיק ההוא דא"ל פי' לקרובה של אשתו אמר כן א"ל פייסינן עד תלתין יומין ליהוי גיטא אזל פייסה ולא איפייסה אמר רב יוסף אי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסה ואפי' אין לו ממון כ"כ אין טענות אונס בגיטין והילכת' דאין אונס בגיטין וכמו שכתבתי פ"ק דכתובות ס"ג ודוקא במידי דשכיח ולא שכי' אבל במידי דלא שכיחי כלל לא אמרינן אין טענת אונס בגיטין וא"כ דוקא היכי דפסקה מברא שהיתה מעברת מתחלה. אבל אי בשעת נתינת הגט היתה גשר מעולה ומרוב גבורת המים שנתגברו נשברה הגשר והוצרכה למעבורת כה"ג שמיה מתיא וא"כ הוי טענת אונס והא דקאמר הכא יהיבה לה תרקבא דדינרא הקשו בתוס' וא"ת אפילו כי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייס' אמאי לא הוי גיטא דמ"מ לא קיי' תנאו ואומר ר"י דאי לא פייסינהו משמע אם לא אטרח לפייסה בדבר גדול ומ"ה אי יהיב לה תרקבא דדינרי הרי טרח לפייסה בדבר גדול וכ"כ הרשב"א ותמה אני א"כ נתת דבריך לשיעורן באיזהו דבר יספיק לפייסה שיהא דבר גדול וכי דוקא תרקבא דדינרי בעינן לא פחות ולא יותר. ומלתא לא פסיקא הוא באיך ומה יחשב סך גדול לגבה ולפעמים אם היא ממשפחה ענייה אפילו סך קטן הוא גדול אצלה. ואם מעשירים מופלגים אפילו סך גדול לא נחשב. אלא נראה בעיני דלא דוקא קאמר תלמודא ה"ה אי הוה יהיב לה תרקבא ולא איפייסה הוי אמרינן אטו מי יהיב סאה מלא דינרים ומסאה לסאתי' מלא דינרים ומסאתיים לכור מלא דינרים ואין שיעור לדבר ואין זו מילתא דלא שכיחא מאחר שקבל עליו לפייסה והיא אשה קשת לוח ומרת לבב. א"כ בשעת התנאי לא היתה ראויה לפייסה. ואין כאן טענת אונס שנולד ובא מסיבה חדשה אשר לא היתה לפני' ונאמר שהוא מילתא דלא שכיחא דלא ה"ל לאתנויי. ועוד דשפיר אמרינן מתחלה ה"ל לאתנויי שכבר היה לה להזהר ולפחד מזה שכן דרך הנשים שטבען רך וכשמרוצים לגירושין טבען עתיק אינם מתפייסות וא"כ הוי גיטא ומ"מ לא מלאכי לבי לחלוק על ר"י ולהקל ולומר אפילו היכא שרוצה לפייסה בסך גדול ולא נתפיסה שהוי גט ומותרת להינשא אלא להחמיר:

דין אם לא אמר מעכשיו אלא אם באתי תוך שלשים יום יהא גט. ואם לא באתי תוך שלשים יום לא הוי גט. בין שכתב התנאי בגט בין שלא כתב בתוכו אלא ע"פ ומת בתוך שלשי' יום הוי ספק מגורשת וחולצות ולא מתייבמות ואם אמר מעכשיו אם לא אבוא תוך י"ב חודש אע"ג דחל למפרע משעת נתינת הגט אם מת בתוך י"ב חודש לא תנשא עד סוף י"ב חודש. ואם באה להינשא תוך י"ב חודש צריכה חליצה לחומרא:

פסק כתב הטור וז"ל ואם לא אמר מעכשיו אלא אם באתי בתוך שלשים יהא גט ואם לא באתי בתוך שלשים יום לא הוי גיטא. כתב הרמב"ם שלא חל הגט עד שתשלמו שלשים יום כשלא בא. לפיכך אם מת בתוך הזמן אינו גט כלל ומתייבמת והראב"ד כתב דהוי גט ומותרת לשוק. והרמ"ה חולק וכתב אע"פ שלא כתב התנאי בגט אינו גט כלל ומתיבמת ואם כתב התנאי בגט והוי ספק חולצות ולא מתייבמת וי"א שלעולם הוי ספק מגורשת וספק מגורשת הוי חולצות ולא מתייבמת וכן דעת התוס' ואם אמר מעכשיו אם לא אבוא תוך י"ב חודש אע"ג דחל למפרע משעת נתינת הגט אם מת בתוך י"ב חודש לא תנשא עד סוף י"ב חודש. ואם באה להינשא בתוך י"ב חודש צריכה חליצה ולא מדינא. אלא משום דגזרינן מת אטו לא מת. וראוי להחמיר כדברי התוס' ובפ' מי שאחזו נאריך אי"ה:

דין ישראל שהלוה מעות לכהן או ללוי או לעני להיו' מפרשי מחלקם כנגד המעות. מפריש בחזקת שהן קיימין אפילו היו בשעת הלוואן חולים או זקנים. ויצא ידי חובתו אפילו לא בא לידו. ודוקא כשזוכה להן ע"י אחר או שרגיל ליתן להם מתנותיו או שנדר ליתן להם שאז אסור לחזור בו. וה"ה אם נדר בנתינת מצוה לפלוני כגון למוהל ולבעל ברית אסור לחזור. ומיהו אם חזר הוי חזרה אם לא שרגיל ליתנו לו וגם עתה נדר לו. דלא הוי חזרתו חזרה ואם מת צריך ליטול רשות מן היורשין. ואם הלואן בב"ד א"צ ליטול רשות מן היורשין:

מתניתין המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקם פי' המלוה הזה כשיפרוש תרומות ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפירעון החוב זה בשביל הכהן. וכן המעשר ראשון בשביל הלוי ומעשר עני בשביל עני והמעשרות יעכב ויאכל אלא שמפריש מהן מעשר מן המעשר לכהן. מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מת כהן או לוי או נתעשר העני. ויש לפרש דהאי מתניתין נמי איירי אפילו בזקן וחולי דומיא דלעיל מתו צריך ליטול רשות מן היורשין ואם הלוה בפני ב"ד א"ל ליטול רשות מן היורשין. ופריך בגמרא ואע"ג דלא בא לידו ולא זכה בהן הכהן והלוי ואיך יצא ידי נתינה. ומשני אמר רב במכירי כהונה פי' שרגיל לתת כל המעשרות לאותו לוי וכן התרומה לאותו כהן וכן המעשר לאותו עני שמואל אמר במזכה להן ע"י אחר. עולא אמר הא מני ר' יוסי היא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה. והרמב"ם פסק כרב ושמואל לגבי עולא. ואיירי מתניתין או במכירי כהונה או במזכה להם ע"י אחר. ואני אומר דאין הלכה כעולא דהא ר"מ פליג עליה דר' יוסי בפרק שני דבכורות ולא אמרינן כה"ג כל שחליפין ביד כהן עשו את שאינו זוכה כזוכה. וממילא הכא גבי מעשר נמי כה"ג והלכה כר"מ דסבר כרבנן דפליגי עלי' דר' יוסי וכן פי' התוס' בפ"ק דב"מ ובבכורות פרק שני דאין הלכה כר' יוסי גבי בכור וכן מה ששנוי בגיטין כ"א גבי לקט. ומ"ה מיושב שפיר הא דשמואל פסק כר' יוסי בפ"ק דב"מ והכא לא בעי לאוקמי מתניתין כותיה משום דלא ס"ל כותיה כ"א גבי לקט. וכן פסק הרא"ש גבי בכורות כר"מ ולא כר' יוסי. אבל הרמב"ם שפסק בפירוש משניות גבי בכור כר' יוסי וה"ה הכא גבי מעשר דהא חדא טעמא אית להו לתרווייהו. ואף בתלמודא משמע דשווים הם. מדאמר כולהו כעולא לא מוקמי משום דכי יחידאי לא מוקמו לה. ולא אמר משום דאינו דומה להא דר' יוסי. וא"כ מאחר דהלכ' כר' יוסי א"כ נהי דרב ושמואל לא בעי לאוקמי מתניתין כיחידאי אלא כדברי הכל כמו שתרצו התוס' במכילתין. מ"מ לענין הלכה ש"מ דלא בעי מכירי כהונה ולא מזכה ע"י אחר. ומהא דמכירי כהונה כתב במרדכי מאחר שרגיל בו הוי כמתנה מועטת ואסור לחזור בו. וה"ה אם נדר ליתן לו שאסור לחזור בו ומ"ה פסק מהר"ם דכן הדין בנתינת המצוה דמוהל ובעל ברית שאסור לחזור בו. ומיהו אם בדיעבד חזר בו חזרה היא. והא דהכא מסקינן לקמן שבעל הבית אינו יכול לחזור בו היינו משום שהם כבר קבלו המעות והוא לא חסר משיכ' שהרי כבר בביתו שיחזור בו וכן פי' רש"י ולפי מה שכתבתי בפ' החובל היכא שרגיל בו וגם נדר לו שלא יכול לחזור בו. ה"נ מיושב שפיר שהרי רגיל בו וגם נדר לו שהרי הלוה לו ע"מ כן:

דין דאם מפריש עליהן מחלקן אפילו לא הותנה עמהם ליתן לו בשער הזול אפ"ה צריכין ליתן לו כשער הזול שיהיה בשעת הפרשה צריך ליתן, לו כמו שהיה בשעת הלואה. וכהן יכול לחזור בו. אבל בעל הבית אפילו לא באו עדיין הפירות לעולם אינו יכול לחזור בו. ואם נשתדפו שדותיו ואמר ווי לחסרון כיס אפילו עלו ברנה אינו מפריש עליהן וצריך ליתן לכל אחד מתנותיו ואין שביעית משמטתו:

ת"ר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מחלקם מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ופוסק עמהן כשער הזול פי' אפילו פסק עמו לאיזה קצבה ולא התנה שאם יוזלו עוד יתר מאותו קצבה שיתן לו באותו שער הזול. מ"מ אמרינן כמו שפסק דמי שבודאי על דעת כן הלוה לו. ולאפוקי בעלמ' אמרינן בפ' איזהו נשך ופוסק עמו כשער הגבוה פי' שצרי' להתנו' בו. ואפי' לר' יוסי שאמר שאפי' בלא פסק שיכול לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותי היינו שאמר לו כן בשער הזול. אבל הכא אפילו שתק עד שהוקר השער יכול לומר לו תן לי כשער הזול שהיה מתחלה ואין בו משו' ריבית ואפילו פוסק עמו שיתן לו סאה בדינר ואע"פ ששוה הישן עכשיו יותר. וכן הקדש בשעת הגבי'. וטעמא משום דכיון דלית ליה לא יהיב ליה כי אית ליה נמי אין בו משום ריבית ואין שביעי' משמטתו דלא קרינן ביה ולא יגוש. ואם בא לחזור אינו חוזר אמר רב פפא לא שנו אלא בעל הבית בכהן אבל כהן בבעל הבית אם בא לחזור חוזר מאחר שעשאו כזוכה יכול לטעון ולומר לא משכת ממני הפירות. ונראה דבעל הבית לא יכול לחזור אפילו לא באו הפירות לעולם ואף שכתבתי בפרק החובל אפילו היכא שרגיל בו ונדר כל זמן שלא היתה האשה מעוברת הוי כדבר שלא בא לעולם כלל ולא זכה בו. שאני הכא שהן כבר ברשותו ולא צריך לזכות ממקו' אחר. כה"ג לא אמרינן דבר שלא בא לעולם. ואיך שיבאו ברשותו יבאו זכה הכהן באותו הקניין שאם רוצה שלא יכול הוא לחזור בו. וכ"כ הרשב"א נתייאשו הבעלים מהן כגון שראה שכשתדעו שדותיו ואמ' וויי לחסרון כיס לפי שנתייאש מאותו הלוא' ואח"כ חזר וניתקנו אין מפריש עליהן. לפי שאין מפרישין ואמרינן אפילו היכא דאקו' פי' שעלו בקנה ואח"כ נתייבשו. מ"מ לא אמרינן מאחר דלא שכיחי שיתקלקלו לגמרי אחר שיעלו בקנה ולא היה יאוש אלא כ"ז שהיה מתייאש פעם אחת אין מפריש עליהן וחשבינן כדבר האבוד. וצריך להפריש וליתן לכהן וללוי ולעני כל מה ששייך להם:

דין המלוה מעות לכהן בב"ד ומת. מפריש בחזקת הראוי ליורשו. ולעני בב"ד בחזקת עניי אותה העיר ולא בחזקת ביתו, ואם אין עניים באותה העיר צרי' להפריש ולשלוח לעניי עיר אחרת. העשי' העני אפילו חזר והעשיר באותו שנה אינו מפריש עליו:

תניא ר"א בר' יעקב אומר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בב"ד ומתו מפריש עליהן בחזקת אותו השבט כלומר הקרוב באותו השבט וראוי ליורשו. ואת העני בב"ד. מפריש עליו בחזקת עניי ישראל ולא בחזקת עניי כותים ואם אשתכח דלא הוו עניי ישראל באותו העיר צריך להפריש ולהגיע ליד העני שהוא במקום אחר. והכי הלכתא. העשיר העני אין מפריש עליו וזוכה הלוה במה שבידו. שהרי הלוהו לו ע"מ שלא ישלם לו אלא ינכה לו מן המעשר. ועכשיו שאינו ראוי צריך הבעל הבית להפריש וליתן לעני אחר שבעירו. דדוקא היכא שמת דהוא מילתא דשכיחי עביד רבנן תקנתא שיפריש על כל העניים מה שא"כ בעשירים דלא שכיחי. לא עבדו רבנן תקנתא. ונראה אפילו היכא שהעשיר העני באותו שנה. שכבר זכה הלוה במה שבידו ונתייאש הלוה ממנו ואח"כ חזר והעני. לא יפרי' עליו. מפני שכבר אבוד היה ואין מפרשין על האבוד:

דין דאם חייב כהן או לוי מעות לישראל. יכולים לומר בשעת הפרשה לישראל פרוש עליה. אפילו לא הלוה להן ע"ש זה. אבל לא הלוה להן א"י לזכות לישראל מתנותיהם אם לא לצורבא מרבנן כשדחיק ליה מילתא וגם הוא במכירי כהונה:

ירושלמי אתא עובדא קמי ר' אמי בבן לוי שהיה חייב לישראל מעו' ואמר לו הפרש עליהם מחלקי א"ל ולא תנינן המלוה מעות את הכהן כו' כשהלוה "מ כן. אבל אם לא הלוה ע"מ כן לא. ר' זעירא אומר אפילו לא הלוה ע"מ כן. חיליה דר' זעירא מהדא. בן לוי שהיה חייב לישראל מעו' ואמר הפרש עליהם מחלקי. לא יהא גובה ומפריש שאין לוי עושה לוי לא אמר אלא לא יהא גובה ומפריש הא משלו גובה ומפריש. פי' שאין ראוי להפריש אלא ברשותו אפילו שהן חייבין לשלם. לאפוקי היכא שאמר לו הפרש עלי כשיגמור קודם שיבא שעת הפרשה. אבל שמעית מיניה אם ברשו' דהיינו בעת ההפרשה מפריש וכן הלכה כר' זעירא אבל לא הלוה כלל לא. וכן איתא בפ"ק דתרומות לא יתרום בעל הבית את המעשר ויטול רשות מלוה ולא את הזרוע ואת הלחיים והקיבה ויטול רשות מכהן אבל מלוה אותן להיו' מפריש עליהן מחלקן. מ"ה פסק הרמב"ן ל"ש אלא המלוה אבל כהן שאמר לישראל הפרש עלי להיות שלך במתנ' אפילו כשהוא קיים והוא מכירי כהונה ומזכה ע"י אחר. לא מהני וכדאמרי' פ' הזרוע והלחיי' א"כ יוסף האי כהנ' דאי' ליה צורב' מרבנן בשיבבותא ודחיק עליה מלתא ליזכי ליה מוחכת' ואע"ג דלא אתא לידי' במכירי כהונה ומסיק א"ר יוסף אימר דאמרי דאמרי אנא למאן דלא אפשר אבל למאן דאפשר לא. אלמא שלא התירו אלא מפני התקנה והדחק:

דין מי שמלוה מעות לתוך כיס של צדקה חוזר ונפרע ממנה וא"צ ליטול רשות מן הנותנים לכיס. אבל העשירו כל הקהל של העיר. אז וויתר מעותיו לעניים שהלוה מעות להם זכו במה שבידם:

פסק כתב במרדכי בהאי פירקא המלוה את הכהן מעות כו' יש מרבותינו שרצו לפסוק המלוה לתוך כיס לצדקה דלא יפרע לעצמו מן הכיס אם לא בדעת הקהל. ולא נהירא לראבי"ה דבפרק אע"פ בירושלמי פליגי ר' חנינא ור' יוסי אם מוטל על הגבאים ללות או לא ומדקרי ליה הלואה ש"מ שנפרעים מכיס של צדקה כשמצאו בו לאחר זמן ואיך צריך ליטול רשות מן הנותנים לכיס. וגרסינן בירושלמי המלוה מעות לעני והעשיר אין מפרישין עליהן. שאין מפרישין על האבוד וזכה העני במה שבידו. הני אילין דבי רב אשאלון פרושא לציבורא. אתי עובדא קמי' דרבנן ואמרינן לית ציבור כולי' עתר לית ציבור כולי. פי' סומך על מקצת עניים שבהם. שאין לומר העשירו כולם. ואפילו בעני אחד תנן אין חוששין שמא העשיר אבל אם ייחד לעני א' ושוב נודע שהעשי' וויתר זכה העני במה שבידו. ע"ש בפ' אע"פ. ומה שהביא ראיה מהמלוה מעות לעני' ועשיר כו' לא שמעינ' מיניה שיכול להפרע בעצמו דאינו דומה למלוה מעות לעני כו' דמשלו הוא חוזר ונפרע אבל להיפרע ממה שנותנין אחרי' לא שמעי' מיני' אלא שמביא ראייה דלא תימא איך יכול להיפרע שמא העשירו העניים וזכו ממה שבידם וא"כ הוא וויתר את שלו. מ"ה מביא הא דירוש' דלא אמרינן מספק שמא העשירו כולם. וא"כ לפ"ז היכא דאשתכח שהעשירו כולם כגון בקהל קטן אז איבד מעותיו ולא יכול לחזור ולגבות מן הכיס מה שהם מתנדבים לצורך עניים אחרי' שבשאר קהילות:

כי משוו ב''ד שליח. מי בעי בפניו דשליח קמא או אפילו שלא בפניו כגון זה שהוא אנוס ואינו יכול לעכב כאן וילך לדרכו: מברא. מעבר המים שלא מצא את המעבורת: לא שמיה מתיא. דלא מטי עד הכא ואין טענת אונס בתנאי גיטין למימר אניסנא א''נ יש אונס בגיטין הא אוקימנא בשמעתא קמייתא דכתובות דהאי אונסא דשכיח הוא ואיבעי ליה לאתנויי: ליהוי גיטא. מעכשיו אמסור לה גט על תנאי זה אי לא אפייס לה: פייסה. בדברים והרבה עליה ריעים ולא נתרצתה להשלים אתו: מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסא. וכיון שלא עשה כן נמצא שלא פייסה ואע''פ שאין לו לא אמרינן אניס דאין אדם יכול לטעון אונס בתנאי של גט והוי גיטא: אטו תרקבא דדינרי בעי למיתב לה. והרי אין לו ואנוס הוא דהא פייסה במה שבידו לעשות ולא איפייסא ולא הוי גיטא דיש אונס בגיטין: הא כמאן דאמר כו'. פלוגתא דתרי לישני ואליבא דרבא היא במסכת כתובות בשמעתא קמייתא: מתני' להיות מפריש עליהן מחלקן. המלוה הזה כשיפריש תרומותיו ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפרעון החוב זה בשביל הכהן וכן המעשר ראשון בשביל לוי ומעשר עני בשביל עני והמעשרות יעכב ויאכל אלא שמפריש מעשר מן המעשר לכהן שהן מותרין לזרים מכיון שאין כאן גזל מתנות שכבר נתן דמיהם לכהן זה ובשעת ההלואה פסק להם דמים: ליטול רשות מן היורשין. מפני שאין חוב זה מוטל עליהן לפרוע יטול מהם רשות אם רוצים שיתקבל חובו בשבילם יעכבם ממעשרות עצמו: אינו צריך ליטול רשות. דיש כח לב''ד להטיל חוב זה על כל הכהונה והלויה לפי שתקנתם הוא שימצאו מעות להלואה: גמ' ואע''ג דלא אתו לידיה. בתמיה אע''פ שאינו נותנן לכהן ויחזירם לו קתני מתני' דיפריש עליהן וכיון דלא מטו לידיה מאן זכי ליה להאי כהן הך תרומה שיקבלנה זה בחובו והיאך יצא ידי נתינה: במכרי כהונה. כמו איש מאת מכרו (מ''ב יב) שהם מכיריו ואוהביו דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהני דעתייהו והוה כמאן דמטו לידייהו דהני: במזכה להן ע''י אחרים. כשהוא מפריש מוסרו למעשרות ביד אוהבו ואומר זכי במעשר זה לפלוני לוי והוה ליה כמאן דמטא לידיה וחוזר ומחזירן לו: עשו את שאינו זוכה כזוכה. במקומות הרבה מפני תקנה עשו כן לרבי יוסי בהניזקין (לקמן דף נט:) עני המנקף בראש הזית ומצודות חיות ועופות ומציאת חרש ובבכורות (דף יח:) כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ובגמרא דשנים אוחזין (ב''מ דף יב:) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו דאף על פי שאין זכיה לקטן עשאוהו כזוכה ובכולן י''ל מפני תקנה עשו: כשער הזול. שאם יוזלו חיטין בשעת הפרשת תרומות אקבלם באותו השער של שעת הפרשה: ואין בו משום רבית. בשאר פוסקין בעינן עד שיצא השער וכאן פוסק בשעת הלואה בכך וכך אף על פי שלא יצא השער: ואם בא לחזור. לקמן מפרש: נתייאשו הבעלים. כגון שהלוהו כדי שיעור תרומות שנה זו ועל מנת לקבלם בשנה זו וראה שנשתדפו שדותיו ונתייאש מאותה הלואה ואמר ווי לחסרון כיס ואחר כך חזרו ונתקנו אין מפריש עליהם דיאוש דבר האבד הוא: פוסק עמהם כשער הזול פשיטא. בכל תנאי נמי אם בא לפסוק כשער הזול מי ימחה בידו גבי שאר פוסקין על הפירות נמי הכי תניא באיזהו נשך (ב''מ דף עב:): כמי שפסק דמי. וה''ק הפיסוק שהוא פוסק עמהן כשער הזול הוא שאם יוזלו מדמים הללו שהוא פוסק בשעת הלוואה יקבלם כשער הזול: דכי לית ליה. כגון אם נשתדפו שדותיו: לא קרינא ביה לא יגוש. שאינו יכול לתובעו כלום: בעל הבית. אם בא לחזור בכהן אין יכול שהרי כספו בידו וזה לא היה לו למשוך ממנו כלום דלימא ליה לא משכתי: אבל כהן חוזר בו. דכיון דעשאוהו כזוכה יכול לטעון לא משכת ממני פירות: לא צריכא דאקון. בשעה שייבשו ונתייאש כבר עלו בקנה: מהו דתימא אקנתא מילתא היא. דמשעלו בקנה אם מתייבשים חוזרים ומתקנים ומלתא דלא שכיחא הוא שיהו מתקלקלין לגמרי ולא הוי יאוש מעליא קמ''ל: אותו השבט. שהקרוב להם באותו השבט ראוי ליורשם וכל לויים זוכין במעשרות לפיכך יעכב זה את המעשרות בשביל הקרוב להם בלוייה: בחזקת עניי ישראל. הכא ליכא למימר בחזקת יורשין שמא יורשים עשירים הם אבל בחזקת שאר עניים יפריש ויעכבם דהואיל ותקנת עניים הוא ניחא להו לכל עניי ישראל שתהא דת זו נוהגת בישראל כדי שימצאו מלוים להם כשיצטרכו הלכך כי גבי משאר עניים לאו גוזל את העניים הוא:

מי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסא. אע''ג דלית ליה אין טענת אונס בגיטין והוי גט וא''ת וכי יהב לה נמי תרקבא דדינרי אמאי לא הוי גיטא הא לא איפייסא ואור''י דאי לא פייסנא לה משמע אם לא אטרח לפייסה בדבר גדול ואי יהב לה הרי טרח לפייסה וקיים תנאו אע''פ שלא נתפייסה: במכרי לא קתני. אע''ג דמזכה נמי לא קתני מ''מ ניחא ליה לאוקמי במזכה דאיירי בכל כהנים ומאן דמוקי לה במכרי משום דמזכה לא קתני אע''ג דמכרי נמי לא קתני משמע ליה מפרישין עליהן סתם בלא שום זיכוי: כיחידאה לא מוקמינן. אע''ג דשמואל פסיק בפ''ק דב''מ (דף יב.) כרבי יוסי דעשו את שאינו זוכה כזוכה מכל מקום מסתבר ליה לאוקמי מתניתין אפילו כרבנן.: ופוסק עמהן כשער הזול. כדמפ' דאע''ג דלא פסק כמי שפסק דמי ואין בו משום רבית אפילו פוסק הרבה פחות משער הזול: הא קמ''ל אע''ג דלא פסק כו'. וא''ת הא נמי פשיטא דבפרק איזהו נשך (שם דף עב:) אמר ר' יהודה שיכול לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותי וי''ל דהתם שאומר לו בשעת הזול אבל הכא אפילו שתק עד שהוקר השער: כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה כו'. והא דאסר רב בפרדיסא באיזהו נשך (שם דף עג.) אע''ג דאית ביה תיוהא הכא התירו משום תקנת כהן: לא שנו אלא בעל הבית בכהן. אפילו לרבנן דפליגי ארבי שמעון בפ' הזהב (שם דף מד.) ולית להו כל שהכסף בידו ידו על העליונה הכא לא גרע מכי לית ליה לא יהיב אי נמי כדפירש בקונטרס דהכא דאין לו למשוך ממנו כלום לא מצי הדר ביה: