גיטין כג ע"א

דף כג - א

המשנה אינה מכשירה חרש שוטה וקטן לכתיבת גט בכל ענין, אלא:

והוא שהיה גדול עומד על גביו, ואומר לו: כתוב לצורך איש פלוני. והוא עושה כן וכותב לשמה. ^[55]

ורב הונא סובר שהמשנה כרבי אלעזר, הסובר עדי מסירה כרתי, ועיקר כתיבת הגט שאמרה תורה שיהא לשמה אינו על חתימת העדים אלא על כתיבת עצם הגט, ולכן צריך שיהא גדול עומד על גביו בשעת כתיבה.

ומה שנאמר במשנה "שאין קיום הגט אלא בחותמיו", הכוונה לעדי מסירה [ונקראים "חותמיו" משום שעל פי רוב עדי המסירה גם חותמים על הגט].

והוא נתינת טעם רק על המציעתא של המשנה "האשה כותבת את גיטה", כי מאחר שאין הגט מתקיים אלא על ידי עדי מסירה, לפיכך אין לחשוש שמא היא תזייף גט שלא נתגרשה בו. ^[56] להקפיד על כך שנכתב בידי האשה. ולא על הרישא, שחרש שוטה וקטן כשרין לכתוב את הגט, שבהם הטעם הוא משום שגדול עומד על גביהן.

אמר ליה רב נחמן לרב הונא: אלא מעתה, עובד כוכבים שכתב גט, וישראל עומד על גביו, ומצווהו לכתוב לשמה, הכי נמי דכשר!? כשם שאתה אומר בחרש שוטה וקטן!?

וכי תימא הכי נמי, שבאמת כך הוא, שהוא כשר!

והתניא בברייתא: עובד כוכבים פסול לכתוב את הגט. ומשמע אפילו בעומד על גביו! ^[57]

ומתרצינן: עובד כוכבים - לדעתיה דנפשיה עביד! הוא אינו שומע לציווי אחרים העומדים על גביו, אלא עושה על דעת עצמו, שהרי הוא גדול ויש בו דעת. ולכן, גם כשישראל עומד על גביו, ומצווהו לכתוב לשם אשה פלונית, יש לחשוש שמא הוא כתב את הגט לשם אשה אחרת. ^[58] אבל חרש שוטה וקטן, שאין בהם דעת, הרי הם מתכוונים למה שציוו להם.

הדר אמר רב נחמן: לאו מילתא היא דאמרי, שהקשיתי מעובד כוכבים שפסול גם כאשר ישראל עומד על גביו, כי באמת לדעת המשנה, עובד כוכבים כשר לגמרי לכתוב את הגט, גם כשאין ישראל עומד על גביו. כי משנתנו היא אליבא דרבי מאיר, הסובר עדי חתימה כרתי. ולדעתו, עיקר הכתיבה שאמרה התורה "וכתב", הוא שתהיה חתימת העדים על הגט לשמה, ולא כתיבת הגט עצמו, שהוא כשר גם שלא לשמה, ולכן גם עובד כוכבים כשר לכך.

וגם מה שאמרה המשנה בחרש שוטה וקטן, שכשרין לכתוב את הגט, הוא מטעם זה, כמו שמסיימת המשנה "שאין קיום הגט אלא בחותמיו", שהוא נתינת טעם על חרש שוטה וקטן הוא כפשוטו, שעיקר קיום הגט הוא על ידי עדי החתימה, ורק הם צריכים להיות "לשמה" ולא הכתיבה. ואין צורך להעמיד המשנה דוקא בגדול עומד על גביו כרב הונא.

וראיה לכך שהמשנה סוברת כרבי מאיר, ומכשירה עובד כוכבים לכתיבת הגט: דמדקא פסיל ליה לעובד כוכבים לענין הבאה, במשנה הבאה נאמר שעובד כוכבים פסול להיות שליח להביא את הגט מהבעל לאשתו, משום שהוא אינו בתורת גיטין וקידושין.

ומאחר שמשנתנו, העוסקת בכתיבת הגט, לא הזכירה את העובד כוכבים, מכלל זה אתה למד, שרק לענין הבאה הוא פסול, דלענין כתיבה הוא כשר.

והוא נכלל במה שאמרה המשנה "שאין קיום הגט אלא בחותמיו", ולכן גם העובד כוכבים כשר לכתיבת הגט, כמו חרש שוטה וקטן.

ומקשינן על רב נחמן: והתניא: עובד כוכבים, פסול!

ומתרצינן: ההיא ברייתא - רבי אלעזר היא, דאמר: עדי מסירה כרתי, וחתימת העדים אינה מן התורה. ומה שנאמר "וכתב", היינו כתיבת הגט עצמו, ובעינן כתיבה לשמה. והא ודאי שעובד כוכבים אדעתיה דנפשיה קעביד, ואינו כותב לשמה, ולפיכך הוא פסול לדברי הברייתא.

אמר רב נחמן: אומר היה רבי מאיר: אפילו מצאו הבעל את הגט באשפה, שבודאי לא נכתב לשם גירושי אשתו, וחתמו, החתים עליו עדים, ונתנו לה, כשר. כי רק החתימה צריכה להיות לשמה ולא הכתיבה.

איתיביה רבא לרב נחמן: נאמר בתורה "וכתב לה", משמע שיכתוב לשמה.

מאי לאו, "וכתב" היינו כתיבת הגט, והיא צריכה להיות לשמה?

ומתרץ רב נחמן: לא!

"וכתב", היינו חתימת העדים, ורק היא צריכה להיות לשמה.

איתיביה רבא לרב נחמן: תנן בתחילת פרק שלישי: כל גט שנכתב שלא לשום לשם גירושי אשה, אלא ללמד לתלמידים סדר כתיבת הגט, פסול.

הרי שהכתיבה צריכה להיות לשמה!

ומתרץ רב נחמן: אימא, כך אומרת המשנה: כל גט שנחתם שלא לשום אשה, פסול. אבל הכתיבה אינה צריכה להיות לשמה.

איתיביה רבא לרב נחמן: תניא: כשהוא כותבו, כאילו כותבו לשמה.

מאי לאו, כוונת הברייתא היא לומר, שאין צריך לכתוב את כל הגט לשמה, אלא די שיכתוב את עיקר הגט לשמה.

והכי קאמר: כשהוא כותבו לתורף הגט, שהוא שם האיש והאשה והזמן, לשמה, הרי זה כאילו כותבו גם לטופס הגט לשמה, שעיקר הגט הוא בתורף.

הרי שצריך לכתוב, על כל פנים, את התורף לשמה! ומתרץ רב נחמן: לא! אלא הכי קאמרה הברייתא: כשהוא חותמו את הגט לשמה, כאילו כותבו לשמה. שהחתימה בלבד צריכה להיות לשמה.

ואיבעית אימא: לא קשיא לרב נחמן מהמשנה והברייתא, דמשמע שהכתיבה צריכה להיות לשמה, משום דהני מתניתין, מני? רבי אלעזר היא, דאמר עדי מסירה כרתי. ולדעתו ודאי שצריך לכתוב לשמה, ואילו רב נחמן מדבר לדעת רבי מאיר, דאמר עדי חתימה כרתי, ורק החתימה צריכה להיות לשמה.

ורב יהודה אמר שמואל: מה שהקשינו בתחילת הסוגיא, מדוע מכשירה המשנה את החרש שוטה וקטן לכתוב את הגט, אין צורך להעמיד את המשנה דוקא כשגדול עומד על גביו כרב הונא, וגם לא דוקא כרבי מאיר כמו שאמר רב נחמן. אלא המשנה מדברת: והוא, ששייר החרש שוטה וקטן את מקום התורף, שלא כתב רק את הטופס, ואילו את התורף השלים אדם גדול ובן דעת. ^[59]

ולפי רבי אלעזר היא, דאמר עדי מסירה כרתי, שאף לשיטתו די בכתיבת התורף לשמה. ^[60]

וכן אמר רבי חגא משמיה דעולא: והוא ששייר מקום התורף, ורבי אלעזר היא.

ורבי זריקא אמר רבי יוחנן: אינה תורה! כלומר אין שומעין לך.

ומבארינן: מאי "אינה תורה"?

אמר רבי אבא: רבי יוחנן סובר שהמשנה אינה סוברת כרבי אלעזר, אלא כאן הודיעך המשנה שזילזלה בכתיבת הגט, שאפשר לכותבו אפילו על ידי חרש שוטה וקטן, שאין כח לשמה! אין שום כח "לשמה" בכתיבת הגט, אלא רק בחתימה.

ורבי מאיר היא, דאמר: עדי חתימה כרתי.

ומקשינן: והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן על המשנה בדף כא ב, שאין כותבין במחובר לקרקע: רבי אלעזר היא!

וכיצד אמר רבי זריקא משמו של רבי יוחנן על משנתנו שהיא כרבי מאיר?

ומתרצינן: אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן. שני האמוראים, רבי זריקא ורבה בר בר חנה, נחלקו בדעת רבי יוחנן כיצד להעמיד את המשניות שבפרקנו.

מתניתין:

הכל כשרין להיות שליחים להביא את הגט מהבעל לאשתו חוץ מחרש שוטה וקטן, וסומא, ועובד כוכבים.

קיבל הקטן את הגט מיד הבעל להוליכו לאשה, בעודו קטן, והגדיל נעשה גדול קודם שמסרו לה.

או קיבל חרש את הגט, ונתפקח נעשה פיקח קודם שמסרו.

או קיבל סומא, ונתפתח נפתחו עיניו.

או קיבל שוטה, ונשתפה נעשה שפוי.

או קיבל עובד כוכבים, ונתגייר,

בכל אלו, פסול הגט, על אף שהוא נמסר בכשרות, משום שבשעה שהשליח קיבל את הגט מהבעל, הוא לא היה כשר לשליחות זו.

אבל, אם היה פקח בשעת קבלת הגט, ונתחרש לאחר מכן, וחזר ונתפקח בשעת המסירה, או שהיה פתוח, ונסתמא, וחזר ונתפתח, או שהיה שפוי, ונשתטה, וחזר ונשתפה, כשר למסור את הגט. ^[61]

זה הכלל: כל שתחילתו וסופו בדעת, שהיה השליח בר דעת בשעת קבלת הגט ובשעת מסירתו, אף על פי שבאמצע היה חרש או שוטה, הרי הגט כשר.

גמרא:

והוינן בה: בשלמא חרש שוטה וקטן פסולין להיות שליחים בגט, משום דלאו בני דיעה נינהו, ומי שאינו בר דעת אינו כשר לשליחות, כי לגבי שליחות נאמר "איש" ["ויקחו להם איש שה לבית אבות"] דהיינו גדול ובר דעת.

עובד כוכבים נמי אינו כשר לשליחות בגט, משום דלאו בר היתירא הוא, שאינו בתורת גיטין וקידושיו, ואין אדם נעשה שליח לדבר שהוא עצמו אינו שייך בו כלל. ^[62]

אלא סומא, אמאי לא כשר לשליחות בגט? ומתרצינן: אמר רב ששת: לפי שאינו יודע ממי נוטלו, ולמי נותנו! שאינו מכיר לא את הבעל ולא את האשה, והרי זה פסול בשליחות. ^[63]

מתקיף לה רב יוסף: לדבריך, היאך סומא מותר באשתו? שמא זו אינה אשתו?

והיאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה?

אלא, בטביעות עינא דקלא, שעל פי הקול הם מכירים את נשותיהם.

הכא נמי בגט, בטביעות עינא דקלא יכול הסומא להכיר את הבעל והאשה, ומדוע אינו כשר לשליחות? ומתרצינן: אלא אמר רב יוסף: הכא בחוצה לארץ עסקינן, דבעי השליח למימר בבית דין "בפני נכתב ובפני נחתם". ואילו הסומא לא מצי למימר "בפני נכתב ובפני נחתם", שהרי לא ראה את כתיבת הגט וחתימתו, ולכן אינו יכול להיעשות שליח.

אמר ליה אביי לרב יוסף: אלא מעתה, אם היה השליח פתוח בשעת כתיבת הגט, ונסתמא בשעת מסירתו, דמצי אמר "בפני נכתב ובפני נחתם", האם הכי נמי דכשר? ^[64]

והא קתני במתניתין "פתוח, ונסתמא, וחזר ונתפתח, כשר". ומשמע שרק באופן שחזר ונתפתח, אין, אז הוא כשר, אבל אם לא חזר ונתפתח, לא!?

ומתרצינן: הוא הדין דאף על גב דלא חזר ונתפתח הוא כשר, ואיידי, אגב דקתני במתניתין "שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה", ושם טעמא רק בגלל דחזר ונשתפה בשעת מסירת הגט הוא כשר, הא לא חזר ונשתפה, לא, שהרי הוא צריך להיות בר דעת עד סוף שליחותו, הלכך תנא נמי "פתוח, ונסתמא, וחזר ונתפתח", אף על פי שכאן אין צריך שיחזור ויתפתח.

אמר רב אשי: דיקא נמי אפשר לדייק ממשנתנו שלגבי סומא אין צריך שיחזור ויתפתח.

דקתני "זה הכלל כל שתחילתו וסופו בדעת כשר", ומשמע שרק אלו הפסולין במשנה משום חוסר דעת הם צריכים להיות מתחילה ועד סוף בדעת. ולא קתני "כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר", שהיה משמע שגם הסומא צריך להיות בכשרות עד הסוף.

שמע מינה שבסומא אין צורך שיהא סופו בכשרות, שהרי כל הטעם בסומא משום שאינו יכול לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", ודי שיהא פתוח בתחילה בלבד שעל ידי כן הוא יכול לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

בעו מיניה מרבי אמי: עבד כנעני, מהו שיעשה שיתמנה לשליח לקבל גט אשה מיד בעלה?

אשה שמינתה עבד להיות שליח שלה, שילך לקבל את גיטה מבעלה, האם תהא מגורשת על ידי קבלתו? והוא הדין שיש להסתפק בשליחות להולכה, כשהבעל מינה עבד לשליח להוליך את הגט לאשתו, אלא השאלה נשאלה בבית המדרש בשליח לקבלה.

אמר להו רב אמי: מדקא פסיל ליה לעובד כוכבים, מכך שהמשנה פוסלת רק עובד כוכבים מלהיות שליח להולכה,

והוא שהיה גדול עומד על גביו. פי' ואפילו תורף הוא כותב, דקסבר ר' הונא כשאחרי' עומדים על גביהם יש להם כוונה ועוד שמעשיהם מוכיחים עליהם שהם כותבים שם האיש ושם האשה ואע"ג דלא משמע הכי בגמרא יבמות רב הונא ס"ל הכי. ואפשר שהיה מחלק בין כתיבה זו לחליצה וכבר כתבתי זה בשחיטת חולין (ל"א ע"א).
ומיהו קשיא, היאך הם יכולין לכתוב הא לאו בני שליחות נינהו. וכן גבי נכרי דאמרינן אדעתא דנפשיה קא עביד תיפוק לי' משום דלאו בר שליחות הוא ומנ"ל דבעינן שליחות דאמרינן בריש פ' כל הגט ואי כתב רחמנא וכתב ה"א למעוטי האי דלאו איהו קא כתב ליה אלמא איהו צריך למכתביה או שלוחו שהוא כמותו ואמרינן נמי לקמן בפרק האומר (גיטין דף ס"ג ע"ב) ההיא דהוה קרו לה נפאתה וכו' אמר ר' יצחק עשו עדים שליחתן וצריך לחזור ולומר כתבו ואמרינן נמי מילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח גבי כתיבת הגט. ואיכא למימר לאו דוקא משום שליחות אלא משום שאינו לשמה עד שיאמר להם כתובו שאני רוצה לגרשם אבל אם כתבו סופר ולא משקר אבל הכא דילמא גט חוב תקון מתחילה
{מהשמטות - ואיכא למימר כולהו לאו דוקא משום שליחות, אלא משום שאינו לשמה עד שיאמר הוא להם כתובו שאני רוצה לגרשה, אבל אם כתבו בעצמן אין זו כתיבה לשם גירושין כלל שהרי אינן יודעין אם יגרש לה. וה"נ משמע בשמעתא קמייתא דשחיטת קדשים דקאמר שצריך להניח בטופסי גיטין שם מקום התורף משום דאתתא לאו לגירושין קיימא ולא פסול משום דבעינן וכתב הוא או שלוחו – ע"כ}

מכלל דלענין כתיבה כשר. ואי קשיא אדרבה דון מינה מדלא קתני לה ש"מ פסול, א"ל הכל לאתויי נכרי א"נ ואפי' חרש שוטה וקטן וכ"ש נכרי קתני.

דבי ריש גלותא [בגמרא איתא רב יהודה] אמרי והוא ששייר מקום התורף. פי' ובשאין אחר עומד ע"ג ואפ"ה כשר. וא"ת נגזר טופס אטו תורף כדגזרינן לקמן, לא קשיא דהתם גבי כותב טופסי גיטין הסופרים עשויין לכתוב הכל משום רווח ביתא, אבל חש"ו מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן שמא יכתוב תורף שאפי' טופם אינן יודעין ולאו מצויין לכתוב וה"ה לנכרי מדקא פסיל ליה לענין הבאה ש"מ ברישא כשר, והא דתניא פסול לרב יהודה מיתוקמא בלא שייר מקום התורף ובהדי חש"ו תנו ליה לנכרי, א"נ נכרי וכ"ש הני דאין להם דעת קתני.
ואי קשיא ומעיקרא לימא רב הונא הכי ולוקמה בשאין גדול עומד ע"ג, נכרי פסול לעולם משמע שאין לו הכשר, א"נ שאין גדול עע"ג פשיטא כיון דבעינן לשמה ודאי פסול.
וי"מ ז"ש רב הונא והוא שהיה גדול עע"ג להכשיר טופס הוא ובעינן שישייר מקום התורף דבתורף לא סגי בהכי, וא"ת טופס ל"ל לשמה כלל, משום דגזרינן טופס אטו תורף אבל מני איכא גדול עע"ג כיון דאיכא מקצת לשמה לא גזרינן ורב יהודה ורב הונא ל"פ.
וזו דרך פשרה משובשת, אבל תלו אותה בדברי רבינו הגדול ז"ל שכתב א"ר הונא והוא שהיה גדול עע"ג, רב יהודה אמר שמואל והוא ששיירמקום התורף, ונכרי אע"פ שישראל עע"ג פסול דבעינן לשמה ונכרי אדעתא דנפשיה עביד, משמע להו דלא פליגי רב הונא ושמואל, ולא היא שהוא ז"ל לדחותה כתבה, כענין ששנינו לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא לדחותן וכו' וכן רבינו ז"ל לדחותה כתבה דרב הונא לומר שאפילו אחר ע"ע גביהן פסול כרב יהודה שפוסל לעולם אלא א"כ שייר מקום התורף שאינן בני דעת, אבל בנכרי שהוא בן דעת היה קרוב להכשיר בלא שיור אם ישראל ע"ע גביו, לפיכך הוצרך לפרש דלדעתא דנפשיה קא עביד, אבל האיך אפשר לו לומר שרב הונא שתירץ על המשנה והוא שגדול ע"ע גביו סמך על דברי רב יהודה שאמר והוא ששייר מקום התורף שעתידין ליאמר בסוף השמועה ומר אמר במקצת ומר אמר מקצת, ועוד שאין הטעם נכון שפי' אותו.
והרב ר' משה הספרדי ז"ל אסר כתיבת טופס לכתחילה והתיר בשגדול עומד ע"ג ואסר בעבד ונכרי כתיבת טופס לכתחילה והכשיר בדיעבד הטופס ופסל התורף, ואינן דברים מחוורים, אבל בעבד נראה לדעתי שהוא כשר בין בטופס בין בתורף ואע"פ שאינו בתורת גיטין וקדושין אינו פסול לענין כתיבה שהרי אפי' נכרי הכשירו אלמלי היה עושה לשמה ועבד לאו לדעתא דנפשיה עביד דהא שייך במצות והוה ליה כאשה.

בשלמא חרש שוטה וקטן לאו בני דיעה נינהו. פי' ולאו בני שליחות נינהו, והק' ר"ת ז"ל בספר הישר וקטן מי אינו נעשה שליח והתנן קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא הגיע גט לידה מגורשת ומוקמי' לה בגמרא במס' קידושין בשיש לה אב, ותו אמרינן במס' קידושין קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה האב אלמא נעשית שליח לאביה.
וזו שהקשה מגיטין אינה כלום שהקטנה מתגרשת היא בעצמה אפי' עומד האב וצווח שהרי יש לה יד לזכות לעצמה וכי זכי ליה רחמנא לאב יד יתירה זכי ליה אבל לא להפסיד כחה, וזו שאמרו חוששין שמא נתרצה האב, תירץ הרב ז"ל משום דהוה ליה כתן מנה לפלוני ואקדש אני לך, הכא נמי תן מנה לפלוני ותתקדש לך הוא.

הא דאמרינן לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו. ה"פ: משום דה"ל שליח שלא נתן לגירושין שאי אפשר לו ליתן אלא ע"י אחרים שאמרו לו זה פלוני וזה פלוני, אבל שאר בני אדם כיון שאפשר לו אעפ"י שאינן מכירין נמי אחרים מלמדים אותם ונותנין לה והכי נמי משמע לקמן בפ' כל הגט בעובדא דאבא בר מניומי, ואין צריך לפנים.

הכא בח"ל עסקינן דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם. איכא דק"ל והא מצי שמע קול קולמסא וקל מגילתא דומיא דהוא בבית וסופר בעליה, ולאו קושיא דשאני התם כיון ששמע קול סופרים כותבים ומתקנים ואח"כ מסרו הגט לידה ודחי האי הוא, אבל הכא מי ידע מאי מסרו ליה אי גט אשה אי גט חוב ומפני אחרים אינו רשאי לומר זה נכתב בפני, א"נ התם מסתפי מיניה סופר ולא משקר אבל הכא דילמא גט חוב תיקן מתחילה.

אלא מעתה פתוח ונסתמא דמצי אמר הכי נמי דכשר. קשה לן התם נמי פסול דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ככל עדיות כדאמרינן ביש נוחלין והרב אב"ד ז"ל כתב דמשום עגונא אקילו רבנן הכי, ואינו מחוור היכי פשיטא ליה לאביי האי טעמא. ואפשר דבשאר עדיות פסול משום דלא מצי מכוון לא בארעא מדת מצרנהא ולא בגלימא מדת ארכה ורחבה ולא בנסכה מדת משקלותיו. וא"נ תימא מצי מכוון גזור רבנן אבל גט אשה דאכתוב קמיה ואימסיר לידיה כשהוא פתוח אע"פ שנסתמא יכול לומר גט זה שבידי בפני נכתב ובפני נחתם ובלבד שלא יצא מתחת ידו וא"נ בעלמא גזרינן הכא לא גזרינן דלא אתי לאחלופי וקא פשיט ליה לאביי.

עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה. פרש"י ז"ל וה"ה להולכה. וכן פירש הר"י הלוי בן מיגש ז"ל בשם רבו' ז"ל ממאי מדקאמרי פסיל ליה לנכרי מכלל דעבד כשר והיינו להולכה דלהביא תנן. וי"ל דה"ק מדקא פסיל לנכרי ולא פסיל עבד כלל ש"מ אפילו לקבלה כשר שאם היה פסול לקבלה הוה תני נמי הכל כשרין לקבלה חוץ מאלו ועבד דהא קתני כשרים לכתוב וכשרים להביא ואמאי שייר קבלה אלא הבאה וקבלה שוין ש"מ.
ל"א נ"ל, דבעי מיניה קבלה סתם ופשיטא להו דנעשה שליח וכיון דנעשה שליח יקבל דלא ס"ד דר' אמי פסולא אחרינא בהך ואתא ר' יוחנן וחדית אע"פ שהוא נעשה שליח לקבלה דגיטין מיהת הוי פסול לפי שאינו בתורת גיטין ולשון הגון הוא ואתקפתיה דר"א אתרוייהו בין לפשטיה דר' אמי בין לר' יוחנן דהא אמרי דבר שליחות הוא. תדע דכי קיימא לן שאין העבד נעשה שליח לא קשה לן מתני' לפי שלא חששו לדקדוקו של ר' אמי הואיל וכשפסלה משנתנו נכרי לא פסלתו אלא להבאה שאלו לדברי רז"ל מקשה נמי קשיא לן מתני' עד שהוצרך ר"ה ז"ל לומר שאין למידין מן הכללות.
וכן דעת הר"י בן מיגש ז"ל שלא פסלוהו אלא לקבלה אבל להבאה אפי' עבד כשר כסתם מתני' אלא שלא פי' ושאל לעצמו מאי שנא שליח הולכ' שליח בעל שליח קבלה שליח אשה מה בין זה לזה. ואנו יש לנו להשיב שליח הולכה אינו אלא כשליח דעלמא ובשליחות דעלמא איתנהו אבל שליח קבלה מכיון שהגיע גט לידו מגורשת והוא אין לו יד לגירושין הואיל ואינו בתורת גירושין וכן נראין הדברים שהעבד נעשה שליח להוליך גט מיד רבו שלו ליד עבדו ולקבל דוקא לא הכא נמי דוקא לקבל.
אבל מאחר שראינו לאבות העולם שפירשוה שה"ה להולכה אף אנו סומכין עליו ונאמר שהטעם לפי שאין העבד בתורת גיטין כלל ואין להם יד לגט. ועוד שמצאו להם ראיה בירושלמי דגרסינן התם אתא עובדא קמי ר' אמי בעבד שהביא את הגט פסול א"ר אמי אילולי ר' בא כבר היינו להתיר אשת איש ואפילו תימא לא שמע ר' אמי הדא דתני ר' חייא לא שמע מיליהון דחכמים ושמעינה מן הדא דאמר ר' זעירא ר' חייא בשם ר' יוחנן נראין דברים שיקבל העבד גט שחרור ואל יקבל גט אשה ור"י לא אמר אלא יקבל הא עבד והכל כשר ר' יעקב בר אחא בשם ר' אושעיא מעשה היה וכהנת היתה ולא חשו משום ריח פסול.

אלא מעתה נכרי וישראל עומד על גביו הכי נמי דכשר וכו'. ואם תאמר אמאי לא משני ליה שאני נכרי דלאו בן כריתה הוא אבל הני בני כריתה נינהו לכשיגדל הקטן וישתפה השוטה, ויש לומר דלא קפדינן אבני כריתה אלא במידי דצריך שליחות כדאמרינן לקמן (גיטין כג, ב) אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה מאי טעמא לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין. והא דאמרינן בפרק קמא (י, ב) גבי גטין העולים בערכאות של נכרים והא לאו בני כריתה נינהו ומשני ירד רבי שמעון לשטתו של רבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי דאלמא משמע דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי פסול כיון דלאו בני כריתה נינהו, ומסתמא כל שפסול לרבי מאיר בחתימה פסול לרבי אלעזר בכתיבה וכל שכשר לרבי אלעזר בכתיבה כשר לרבי מאיר בחתימה דהא כתיבה לרבי אלעזר וחתימה לרבי מאיר מוכתב לה נפקא להו דרבי מאיר מוקי לה לחתימת העדים ורבי אלעזר מוקי לה לכתיבת הגט אלמא מדפסילי לרבי מאיר מטעם דלאו בני כריתה נינהו ואף על גב דלא בעינן שליחות. י"ל דלא דמי דמכל מקום חתימת העדים דמתורת עדות הוא יש לפסול בנכרים משום דלאו בני כריתה נינהו אבל כתיבה לרבי אלעזר כיון דלאו משום עדות הוא ושליחות נמי לא בעינן לא פסלינן להו משום דלאו בני כריתות נינהו כי היכי דלא פסלינן בע"ז (כז, א) מילה בנכרי אף על גב דלאו בני מילה נינהו ומאן דפסיל לה התם מן המול ימול נפקא ליה הא לאו הכי כשר. ואם תאמר והיכי אמרינן דכתיבה לא בעיא שליחות והא אמרינן (עא, ב) צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו ואמרינן נמי (לקמן גיטין סג, ב) בההוא מעשה דההיא דהוה קרי לה נפאתא וכתבי אינהו טפאתא דאין חוזרין ועושין לה גט אחר משום דעדים שעשו שליחותן הם אלמא שליחות בעיא, ויש לומר דכולה מלתא לאו משום שליחות הוא אלא משום לשמה שאם יכתבו בלא צואת הבעל לא יתנו כל כך לב לכתוב לשמה ויכתוב סתם וקיימא לן דסתמו כשלא לשמו משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא, ותדע דבריש זבחים (ב, ב) דייק ממתניתין דהכותב טופסי גטין צריך שיניח מקום האיש (לקמן גיטין כו, א) דסתמו שלא לשמו קאי דמקשה התם אהא דתנן (ריש זבחים) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה טעמא דנזבחו שלא לשמן הא סתמא כלשמן הוי ורמינהו הכותב טופסי גטין צריך שיניח וכו' אלמא סתמיה לאו כלשמה הוי ומשני זבחים בסתמא לשמן קאי אשה בסתמא לגירושין קיימא בתמיהא, דאלמא שמעינן מינה דאי אשה לגירושין קיימא טופסי גיטין כשרים אף על פי שלא עשאו בעל לסופר שליח, ומאי דפסלינן ליה במתניתין לטופס גיטין בלא צואת הבעל משום דבלא צואת הבעל לא חשבינן לכונתן לשמן כונה מעליא אף על פי שמתכונין לשמו ולשמה דמסתמא בכל ענין פסיל ליה ואף על פי שמתכוון הוא לשם אשה זו דכיון שלא צוה הבעל והיא אינה עומדת להתגרש כשלא לשמה חשבינן ליה, והיינו נמי דגבי חרש שוטה לא פריך והא לאו בני שליחות נינהו ואפילו עומד על גביו לא מהני משום דבכתיבה לא בעינן שליחות, וכיון דאתינן להכי שמע מינה דעבד מותר לכתוב את הגט דאף על גב דלאו בני כריתה נינהו הא אסיקנא דלגבי כתיבה לא קפדינן אבני כריתה אלא אבני דעה דכתבי לדעתין ועבד נמי דשייך במצות כנשים וכל מה שהנשים כשרות לו אף הם כשרין לו ואשה שכשרה לכתוב את הגט לא נראו דבריו.
בכת"י א"י: משמע נמי דלר"א איכא למיפסלינהו משום דלאו בני כריה נינהו
בכת"י א"י: אף הן כשרין לו, והרמב"ם ז"ל שמנאו בכלל הפסולין לכתוב את הגט.

ורב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף. כלומר מתניתין רבי אלעזר היא ואפילו בלא אחרים עומדין על גביו, ודוקא לטופס אבל תורף לא ולא גזרינן טופס אטו תורף. ובודאי באין גדול עומד על גביו מיירי מדלא מפרש לה בהדיא והוא ששייר מקום התורף ובגדול עומד על גביו, דשמואל לא סמיך אדרב הונא דליסתום לישניה ולסמוך אגדול עומד על גביו דקאמר רב הונא, ורב הונא נמי לא סמיך אדשמואל ואפילו בתורף קא מכשר כיון דגדול עומד על גביו, ולדברי רב יהודה איכא למימר נמי דאפילו נכרי כשר לכתוב את הטופס לכתחלה ואפילו אין ישראל עומד על גביו דלנכרי עומד על גביו מאי מהני, ומתניתין דהכותב טופסי גיטין דלא מכשר אלא מפני התקנה ומפרש לה רבי יוחנן משום תקנת סופר משום כדי חייו דאלמא משום תקנה הוא דשרינן כתיבת טופס שלא לשמה הא לאו הכי לא, ואם כן חרש שוטה ונכרי דלית בהו משום תקנה אמאי שרי, איכא למימר דעיקרא דמילתא משום תקנת סופר התירו וכיון שהותר הותר בכל דלא פלוג רבנן, ואי נמי איכא למימר דרב יהודה אמר שמואל מפרש לה משום תקנת עגונות ואף בחרש שוטה וקטן ונכרי איכא משום תקנת עגונות דזמנין דבעי למיזל למדינת הים ולא משכח אלא הני ואי לא שרית ליה מעגן לה ויתבא. כנ"ל.
ומיהו לענין פסק הלכה איכא למימר דהלכתא כרב הונא דמוקי לה למתניתין בשגדול עומד על גביו הא לאו הכי אפילו טופס אין כותבין דגזרינן טופס אטו תורף, ודלא כמתניתין דהכותב טופסי גיעטין אלא כרבי אלעזר דהתם דגזר טופס אטו תורף וקיימא לן כוותיה מדפסק רב כותיה לקמן (גיטין כו, ב) וקארי עלה טוביינא דחכימי, וכן נראה מדברי הרב אלפאסי ז"ל דבפרק כל הגט הביא דברי רב דקארי עליה דרבי אלעזר טוביינא דחכימי והשמיט כל ההיא שקלא וטריא דשקלינן וטרינן לפרושי מפני התקנה דקתני במתניתין, בכל זה גלה רבינו דעתו שאין מתירין כתיבת טופס מפני התקנה אלא כרבי אלעזר דאסר לגמרי טופס אטו תורף, ובהאי גונא גם כתב דברי רב הונא לבד ודברי רב שפסק כרבי אלעזר דגזר טופס אטו תורף ולא כתב מפני התקנה ומה שנתפרש עליו בגמרא. והכי נמי משמע בירושלמי דרב ורב הונא קיימי בחדא שיטתא ותרווייהו פסקו כרבי אלעזר דגזר טופס אטו תורף דגרסינן התם (פ"ג ה"ב) רבי זעירא רב הונא בשם רב הלכה כרבי יהודה בגיטין וכרבי אלעזר בשטרות ונימא הלכה כרבי אלעזר אלא בגין דרב ושמואל תרויהון אמרין הלכה כרבי אלעזר דלא תסבור מימר אף הכא כן לפום כך צריך לומר הלכה כרבי יודה בגיטין וכרבי אלעזר בשטרות. ומיהו בדיעבד נראה דכשר הוא דהא במחובר גזר רבי אלעזר טופס אטו תורף לכתחלה ובדיעבד שרי ותנשא בו לכתחלה וכדקתני אין כותבין את הגט במחובר לקרקע כתבו על המחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר אלמא כל היכא דליכא אלא גזרת טופס אטו תורף בדיעבד כשר, אלא שראיתי לרמב"ן נ"ר דפסל אפילו בדיעבד דלא דמי לכתבו על המחובר דהתם לא שכיח כולי האי כתיבה על המחובר לפסול עליה בדיעבד אבל כתיבת טופס אטו תורף אליבא דרבי אלעזר איכא למיגזר טפי שזו גזירה מצויה, ותדע דהא רבי יהודה גזר בההיא שאר שטרות אטו גיטין ואלו בכותב שטרות במחובר ליכא מאן דסלקא דעתיה הכין. ואם תאמר היכי מצינן לאוקומי מתניתין כרבי אלעזר ובגדול עומד על גביו כרב הונא דאם כן תיקשי לן מתניתין דמדפסיל ליה לנכרי בהבאה מכלל דלכתיבה שרי כקושיא דרב נחמן, איכא למימר דאדרבה מדקתני בהדיא חרש שוטה וקטן ושבקיה לנכרי שמעינן מינה דנכרי פסול דאי לא לישמעינן נכרי וכל שכן חרש שוטה וקטן דבני כריתה נינהו והיינו דלא חש רב הונא לפרוקה, ואפשר לומר דהלכתא כרב יהודה אמר שמואל וכדרב הונא אמר עולא דאוקמוה למתניתין דהכא בכתיבת טופס ואף לכתחלה מותר להן לכתוב ואפילו בלא אחרים עומדין על גביהן והוא ששיירו מקום התורף ואף נכרי כשר לכתוב את הטופס דלא גזרינן טופס אטו תורף וכתנא קמא דטופסי גיטין דלקמן (גיטין כו, א), ואף על גב דהתם קתני טעמא דהתירו טופסין מפני התקנה ופירש רבי יוחנן מפני תקנת סופרים כלומר משום כדי חייו כבר כתבתי למעלה דאיכא למימר דכיון דהתירו משום כדי חייו התירו בכל. ואי נמי דאינהו משום תקנת עגונות מפרשי לה ובחרש שוטה וקטן ואפילו בנכרי איכא למימר ההוא טעמא, ואף על גב דרב פסק הלכה כרבי אלעזר דגזר טופסי גיטין אטו תורף וקרי עליה טוביינא דחכימי אנן בגיטין כרב יהודה אמר שמואל ורב הונא אמר עולא סבירא לן דאוקמוה למתניתין דהכא בכתיבת טופס לומר דלא גזרינן, ורב יהודה אמר שמואל שקלי התם אליבא דתנא קמא ואמר וצריך להניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם דמשמע דסבירא ליה כותיה, ועוד מדשקלו וטרו כולהו אמוראי לפרושי למתניתין דקתני מפני התקנה אלמא משמע דסבירא ליה דמפני התקנה התירו כתיבת טופסי הגט, ומיהו קיימא לן כותיה בשאר שטרות דבין טופס בין תורף שרי מדפסק רב כוותיה ולא אשכחן אמורא דפליג עליה, ועוד דשקלינן וטרינן עלה ואקשינן עליה מדרב פפי דאמר משמיה דרבא דחיישינן מיחזי כשיקרא ודחינן לה מדרב נחמן דאלמא כרותיה קיימא לן בשאר שטרות, והלכך כותבין טופסי גטין מפני התקנה או משום תקנת סופר כר"י או משום תקנת עגונות כרב חסדא, וחרש שוטה וקטן נמי שרי ואפילו בלא אחרים עומדין על גביהן ואפילו נכרי איכא נמי למשרא מהאי טעמא דכיון דהותר לא פלוג רבנן, ואי נמי לרב חסדא דפירש משום תקנת עגונות לא שנא חרש שוטה וקטן ולא שנא נכרי בכולהו איכא משום תקנת עגונות כדפרישית לעיל. והרמב"ם ז"ל פסק כתנא קמא דטופסי גיטין דמשום תקנת סופר מותר ולא גזרינן טופס אטו תורף ואסר חרש שוטה וקטן לכתוב טופס הגט אלא אם כן גדול עומד על גביו, משמע שהוא ז"ל מפרש דברי רב יהודה אמר שמואל דאמר והוא ששייר מקום התורף דוקא בשגדול עומד על גביו ואדרב הונא דאמר בגדול עומד על גביו סמיך, וזה מן התימה שיסמוך שמואל אדברי רב הונא וסותם דבריו על סמך דברי רב הונא, ועוד שלא נאמרו בתלמוד סמוכין זה לזה, ועוד דאי אמרת דעמידת גדול על גביו מהניא וכונתו הויא כונה אפילו תורף נמי לישתרי ואי לא הויא כונתו כונה עמידתו לא מעלה ולא מוריד, ועוד דאי גזרינן בהו טופס אטו תורף אי לא הויא כונתו כונה טופס נמי לא לישתרי בעמידת אחר על גביו דלמא אתי למשרי תורף בעמידת אחר על גביו ואי לא גזרינן בהו טופס אטו תורף טופס לישתרי אפילו בלא עומד על גביו, ואפילו לכשתמצא לומר דעמידת אחר מהניא דהא בטופס לא בעינן לשמה ואמאי גרע חרש וקטן מסופר שכותב לתומו, ואי אמרת דסופר נמי לא הותר אלא מפני התקנה ובחרש שוטה וקטן דלאו סופרים נינהו ליכא משום תקנה אם כן אפילו באחרים עומדים על גביהן לא ליכתבו ואי משום תקנה העומד על גביו אם כן אפילו נכרי כי האי גונא לישתרי והוא ז"ל כתב אבל נכרי ועבד אין כותבין הטופס לכתחלה אפילו ישראל עומד על גביו שלא התירו לכתוב טופסי גיטין שלא לשמה אלא מפני תקנת סופר כמו שבארנו עד כאן, ועוד תימא עבד מיהו משום תקנה לישתרי דהא בן ברית הוא וכל שכן שכבר ביארנו למעלה דעבד כותב לכתחלה אפילו תורף דכל שהאשה כשרה לה אף הוא כשר לה.

מתני': הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן והנכרי. כתוב בהלכות בעו רבנן קמי עד רב חנינאי גאון בכלה רבתי דנכרי לא הוי שליח לקבל את הגט ולהוליך את הגט מהו למכרכיה לגיטא בחד מנא ומימר לנכרי אמטי האי מנא לישראל פלוני וליתביה לאיתתי ואמר להו לא ונתן בידה או ביד שלוח' ישראל אבל נכרי לא דכי נפיק גיטא מידא דבעל בעינן דלימטי' לידא דאיתתא או לידא דשליח ישראל דקאי במקום בעל או לידא דשליח לקבלה דשויתיה איתתא גופה דקאי במקום איתתא גופה, ורבנן דהשתא קאמרינן אף על גב דאתיי' נכרי לגיטא אי יהביה לישראל וההוא ישראל יהביה לאיתתא בעדי מסירה לכתחלה לא מנסבינן לה משום דנכרי לאו בן ברית הוא ואי אינסיבא לא מפקינן לה משום דרבי שמעון דתנן (לעיל גיטין י, ב) רבי שמעון אומר כולן כשרין ואמר רבי זירא ירד רבי שמעון לשיטתו של רבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי וקיימא לן דהלכה כרבי אלעזר עד כאן. כתב הרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פ"ו, ה"ז) הפסולין מדברי סופרים בעבירה כשרים בשליחות אבל פסולין בעבירה מדברי תורה פסולין להבאת הגט ואם הביאו הרי זה פסול במה דברים אמורים בשנתקיים הגט בחותמיו אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה אינו גט וכבר כתבתיו בריש מכלתין (לעיל גיטין דף ה, ב) והארכתי במה שיש עליו מן הקושיות גבי בפני כמה נתנו לה וכו'.
ב. ברא"ש הגירסא: מהו למכרכי' לגיטא.

גמרא: בשלמא חרש שוטה וקטן לאו בני דעה נינהו נכרי נמי לאו בן היתרא הוא. כך היא הגירסא בספרים שלנו. ומפירוש רש"י ז"ל נראה שהוא גורס לאו בני תורה הוא, ופירש אינו בתורת גיטין וקדושין ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי עביד שליחות לאחריני. ויש תימה דאם כן הוה ליה לומר לאו בני כריתה נינהו כלשון המורגל בכל מקומות כזה, ועוד דאם כן הוה לן לאקשויי הכא כקושיין דלקמן בסמוך גבי הא דאמר רבי יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין מתקיף לה ר' אלעזר טעמא במילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה כשר והא נכרי דאיתנייהו בתרומה דנפשייהו ואין תורמין בשל ישראל הכא נמי ליקשי הכי. ונראה לפרש לאו בן תורה הוא ואינו בן שליחות דמה אתם בני תורה אף שלוחכם בני תורה. ואי נמי לספרים דגרסי לאו בני היתירא כלומר אינם בני היתר אשה מבעלה על ידי שליחותם לפי שאינן בתורת שליחות.

אלא אמר רב יוסף הכא בחוץ לארץ עסקינן דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מצי אמר. ואף על גב דקיימא לן כרב אשי (לעיל גיטין ו, א) דאמר אפילו שמע קן קולמוסא וקן מגלתא, התם הוא דמירתתי מיניה דילמא סליק וחזי להו אבל הכא דלמא יהבינן ליה אחד מן הכתובים להו כבר, אי נמי כדר"ז (יבמות קד, ב) דאמר להו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו.

הוא הדין אף על גב דלא חזר ונשתפה ואיידי דקתני שפוי וכו'. ואם תאמר והא אסיקנא בבבא בתרא (קכח, א) דתחלתו וסופו בכשרות בעינן, איכא למימר דהתם הוא דבעינן סהדותא מעלייתא אבל הכא דמדאורייתא אפילו קיום לא בעי ורבנן הוא דאצרוך הכא משום עגונה הקלו בתחלתו בכשרות.

הא דבעו מיניה דר' אמי עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה. פירש רש"י דהוא הדין להולכה דחד דינא וחד טעמא אית להו דזה שליח האיש וזה שליח האשה. וכן כתב הרי"ף ז"ל ופשט להו דכשר מדקא פסיל לנכרי במתניתין מכלל דעבד כשר דאי לא ליתני עבד וכל שכן נכרי דלא שייך במצות כעבד ואסקה רבי יוחנן דאינו כשר לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין וקיימא לן כותיה והילכך בין בהולכה בין בקבלה פסול. ורבינו אבן מיגש ז"ל הקשה על רבו ז"ל דאם כן דהוא הדין להולכה תיקשי ליה מתניתין לרבי יוחנן דודאי מדפסיל ליה לנכרי מכלל דעבד כשר אלא ודאי דוקא לקבלה פסול אבל להולכה שרי כדיוקא דמתניתין דהוה דייק ר' אמי אלא דר' אמי הוה מדמי קבלה להולכה ורבי יוחנן לא הוה מדמי להו. ונתקשה הרב ז"ל בטעם הענין מה הפרש יש בין שליח האיש לשליח האשה, והרמב"ן נ"ר תירץ דשליח קבלה דמכיון דאתי גט לידיה מגורשת שייך למיפסליה משום דליתיה בתורת גיטין וקדושין דהא אינהו לאו בני גרושין נינהו אבל להולכה דעד דמטיא גיטא לידה לא מיגרשה לא שייך למימר כולי האי למיפסליה משום דליתיה בתורת גיטין וקדושין דהא בשליחות איתנהו. ומיהו לענין פסק הלכה כרבינו אלפסי ורש"י ז"ל עבדינן ולחומרא. ועוד דהא דקשיא ליה לרא"ם ז"ל דאם כן תיקשי ליה מתניתין לרבי יוחנן כבר תירץ הרב אלפאסי ז"ל דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ ואף רבינו תם ז"ל תירץ דמשום דבעי למיתני בסיפא דמתניתין נכרי ונתגייר פסול דהוי רבותא טפי מעבד ונשתחרר לפי שזה אינו ברשותו להשתחרר אבל נכרי דברשותו להתגייר אימא כשר קא משמע לן ומשום הכי נקט נכרי והוא הדין לעבד.

ממה שאמרו בסוגיא זו בסומא שהיו באים תחלה בפסולו מפני שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו עד שהשיבוהו מצד שהסומא מותר באשתו בלילה ומשום דטביעות עינא דקלא היכירא היא למדו רבים שאין עושין שליח בגט אלא א"כ הוא מכירם דהא סומא אי לאו דטביעות עינא דקלא היכירא היא לא היינו מכשירים ואע"פ שאיפשר לו לשאול ומכל מקום חכמי הדורות כתבו שזו אינה ראייה כלל שהסומא אי לאו טביעות עינא דקלא לא היה איפשר לו ליתן אלא על ידי אחרים שיאמרו לו זה פלני וזה פלני לא שיהא הוא מכיר אף בהודעת אחרים שהרי אינו מכיר אף המודיע אבל שאר בני אדם הואיל ואיפשר אע"פ שאינן מכירין אחרים מלמדין אותם והם נותנין ויש מפרשים שאף בסומא לא היינו פוסלין בכך אלא מצד שאין דרך בני אדם לקבל שליחות על סמך שיהו שואלים לאחרים והיינו דקאמר שאינו יודע וכן אינו בא לישאל מפני שהוא סבור להכירה ונותנו לאחרת הא כל שהוא בא לישאל מהני ואע"פ שיש אצלם קצת ראייה ממה שאמרו בפרק שלישי ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר לא ידענא לה א"ל כי מטית התם הבייה לאבא בר מניומי דהוה ידע לה ומדאצרכיה למיתביה לאבא אלמא שלא היה לו ליתן אף על ידי שאלה ואינה ראיה שלא אמרה אלא שלא להטריחו לשאול ולא עוד אלא ששם אמרו מי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את כו' ואף למי שאמר הכי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את כמו שיתבאר שם מ"מ למדנו שאם אמר לו ואת נמי מהני אע"פ שאינו מכיר ומועיל על ידי שאלה ומכל מקום בתוספת גיטין שנינו אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי כותבין ונותנין לה ואם אינן יודעים ילמודו מכירין את האיש ואין מכירין את האשה כותבין ונותנין מכירין את האשה ואין מכירין את האיש כותבין ואין נותנין ומעתה יש לחוש בדבר:

הכל כשרים וכו' בשלמא חרש שוטה וקטן לאו בני דעה נינהו ובעינן שיהא השליח בר דעת דומיא דשולחו וכמו שאין הקטן עושה שליח לעצמו כך אינו נעשה שליח לאחרים ואפילו למ"ד לקמן בפ' התקבל דקטן זוכה לעצמו התם הוא משום דזכיית קטן מדרבנן אבל לאחרים אינו זוכה עד שיביא שתי שערות נכרי נמי לאו בר כריתה הוא ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למיעבד לאחריני אלא סומא מ"ט לא ואסיק רב יוסף הכא בחוצה לארץ עסקינן ומשום דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מצי. א"ל אביי אלא מעתה פקח ונסתמא דמצי אמר הכי נמי דכשר וכ"ת הכי נמי והא קתני פקח ונסתמא וחזר ונתפתח חזר ונתפתח אין לא חזר ונתפתח לא. ה"ה דאע"ג דלא חזר ונתפתח ואיידי דקתני שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה דטעמא דחזר ונשתפה הא לא חזר ונשתפה לא תנא נמי פקח ונסתמא וחזר ונתפתח אמר רב אשי דייקא נמי דקא תני כל שתחלתו וסופו בדעת ולא קתני כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר ש"מ פי' סומא בר דעת הוא ואינו נכלל בכלל זה ש"מ לא קאי האי כללא אלא אשארא בלא סומא:

גמרא וכ"ת ה"נ והתניא עובד כוכבים פסול כו' ואין להקשות דאימא הא דעובד כוכבים פסול היינו באינו עומד ע"ג דא"כ כיון דדין עובד כוכבים וחש"ו שוין הן אמאי נקט במתני' בחש"ו דכשרין בעומד ע"ג ועובד כוכבים דפסול באינו עומד ע"ג דהא מצי למיתני כולה בעובד כוכבים או כולה בחש"ו ומיהו לפי מה שכתבו התוספות דנקט עובד כוכבים (א) לרבותא לפי שהוא בן דעת ק"ק ועוד למאי דאוקמא מתני' בששייר מקום התורף וברייתא בלא שייר מקום התורף אמאי לא תני או כולה בעובד כוכבים או כולה בחש"ו ויש ליישב ודו"ק:

ע"א ד"ה אלא מעתה וכו' עד פירוש בשלמא בלא עומד על גביו ניחא וכו' עד וא"כ הדרא קושיא לדוכתה. דברי התוס' בדבור זה צריכין עיון דפירש בשלמא בלא עומד ע"ג ניחא דקסבר רב נחמן דאיכא היכירא וכו' אבל בעובד כוכבים ליכא היכירא וכו' וא"כ לפי זה קשה דלפי פירושו זה של רב נחמן ליתא לקושית המקשה שהקשה בתחלת הסוגיא והא לאו בני דעה נינהו וכ"ת דאה"נ דרב נחמן פריך הכי לרב הונא ורצונו שלא יצטרך לתירוצו שתירץ והוא שהיה גדול עומד על גביו א"כ לא יתיישב הא דמסיימו התוס' בסוף דבריהם וא"כ הדרא קושיא לדוכתין דהא לאו בני דעה נינהו וק"ל ויש ליישב בדוחק דה"ק דבשלמא בלא עומד ע"ג אלא הוה סלקא אדעתין דטעמא דמתני' דהכל כשרים לכתוב הגט הוה מטעם דאיכא היכירא דכותבין לשמה ע"פ הבעל הוה אתי לן שפיר הא דעובד כוכבים פסול דבעובד כוכבים ליכא היכירא דלשמה בהכי אלא דהוה קשה לן דגבי בני דעה איכא היכירא ע"פ הבעל אבל הנך הא לאו בני דעה נינהו אבל למאי דאוקמא וכו' אפי' עובד כוכבים נמי אלא ודאי בלא עומד ע"ג מיירי וטעמא דמתני' הוי מטעם דאיכא היכירא ע"פ הבעל וא"כ הדרא קושיא לדוכתין והא לאו בני דעה נינהו:

גמ' אמר רבי אבא כאן הודיעך כו'. נ"ב כמו כאן שנה רבי:

גמ' והתניא עובד כוכבים פסול. דא"ל באין עומד ע"ג א"כ חרש שוטה וקטן נמי דאכתי לא ידע דנקיט עובד כוכבים לרבותא עד הדר אמר ר"נ כו' הא ר"א הוא ונקיט עובד כוכבים לרבותא וכמ"ש התוס' וכן בסמוך והוא ששייר התורף וברייתא דעובד כוכבים פסיל בדלא שייר ונקיט עובד כוכבים לרבותא דשמואל ידע שפיר הרבותא:

גמ' והא ודאי עובד כוכבים כו'. אי קושיא הוא הא דלא פריך מחרש שוטה וקטן דדלמא איירי בגדול עומד ע"ג אף להדר אמר ר"נ וק"ל:
במתני' לא קתני ישראל ונעשה עובד כוכבים וחזר ונעשה ישראל דאפילו נעשה עובד כוכבים עצמו קודם שקיבל כשר לשליח דהא ישנו בתורת גיטין וקדושין שהוא עצמו מגרש ולפי"ז צ"ל שישנו בכלל מה אתם בני ברית וכו' ונעשה עובד כוכבים יכול לעשות שליח לפי"ז ודו"ק:

ברש"י בד"ה מהו שיעשה שליח כו' וה"ה נמי להולכה כו'. עליך לעיין בר"ן שר"י הלוי לא פירש כן ע"ש:

בתוס' בד"ה אלא מעתה וכו' דקשה להו היאך הבין בלא"ה למה יהיה עובד כוכבים פסול דבן דעת הוא ומה לי עומד ע"ג או הבעל מצווהו הא ע"כ הבעל אמר לו שיכתוב לו גט כמ"ש התוס' לעיל דצריך ציווי הבעל עכ"פ ואפ"ה בעובד כוכבים פסול אף שיש לו דעת לעשות כן משום שאינו עושה כאמירת הבעל א"כ בעומד ע"ג נמי לזה תירצו וכו'. וידו"ק:

בתוס' בד"ה עובדי כוכבים כו' הומ"ל כו' בני ברית כו'. דאף אם יהיה בני כריתות וכר"י דבסמוך דאף דישנו בתורת תרומה אפ"ה עובד כוכבים פסיל וק"ל:

גמרא ור"י א"ש והוא ששייר מקום התורף. ולענין עובד כוכבים משמע דפסול אף בששייר מקום התורף משום דגזרינן טופס אטו תורף כדגזרינן לעיל במחובר ולקמן גבי הכותב טופסי גיטין. ובחש"ו ל"ג דמלתא דלא שכיחא היא כמש"כ הר"ן. וכ"מ מהתוס' לקמן (ע"ב) בד"ה אין שכ' דללישנא דמוקי ריו"ח כר"א קשה כו' ע"ש מוכח דללשון זה ל"ל דנקיט עובד כוכבים למידק דלכתיבה כשר וזה דלא כמהרש"א:

רש"י ד"ה אר"נ כו'. תירוצא. זה שייך לדבור דלעיל וצריך למחוק הפסק הנקודות:

גמרא ואיידי דקתני שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כו'. נ"ל דר"ל ג"כ איידי דרישא פקח ונתחרש וחזר כו' אלא דמשום דאיידי דרישא לבד לא סגי לכן הוסיף ג"כ איידי דסיפא:

שם ולא קתני כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר. פי' כדקתני בב"ב (קכח):

גמ' נכרי אדעתא דנפשיה כצ"ל וכן בכל המקומות:

תוס' ד"ה ה"ה וכו' תדע וכו'. עי' תשובת מהריב"ל ח"ג סי' עה:

תד"ה נכרי נמי דלאו בר התירא הומ"ל וכו': לענ"ד נראה ליישב עפמ"ש המג"א (הלכות פסח סי' תמ"ח) בשם המ"ב דנכרי לנכרי איכא שליחות דהוי דומיא דאתם ויעויין במג"א (סי' קפ"ט) דמומר לאו בר שליחות הוא דאינו בכלל בן ברית. ולפ"ז ממילא יהיה הדין דעכו"ם למומר יכול להיות שליח כיון דשניהם אינם בן ברית. ודמי לעכו"ם. ואף לדעת אבן העזר שם דהשיג על המג"א דמומר יכול להיות שליח היינו ע"פ יסודו שם דלא ממעטו מקרא דאתם אלא כשאינו דומה בשום צד דהיינו נכרי לישראל. אבל מומר אף דאינו בן ברית מ"מ דומה לאתם בחד צד דמה אתם ישראל וכן עבד אף דאינו בכלל ישראל מ"מ דומה בחד צד מה אתם בני ברית ולא ממעטים רק עכו"ם דאינו דומה כלל לא לענין בני ברית ולא לענין ישראל ע"ש היטב. וא"כ י"ל לשיטת המ"ב. דעכו"ם יכול להיות שליח למומר כיון דדומה לחד צד לאתם דשניהם אינו בן ברית דכמו דמומר יכול להיות שליח לישראל דדומים לחד צד דשניהם ישראל, ה"נ יכול להיות מומר שליח לנכרי דדומה לחד צד דשניהם אינם בני ברית. וכיון שכן י"ל דבמתני' סתמא קתני חוץ מנכרי דמשמע דבשום פנים א"א שיהא נכרי שליח להולכת הגט. ואלו מטעם דנכרי אינו בן ברית היה אפשר להיות שליח להולכה אם המגרש הוא מומר וכנ"ל. מש"ה צריך הטעם דנכרי לאו בר התירא והוא נכון בעזה"י וסייעתא גדולה לדעת המ"ב:
והא דפרכינן בסוגיין גבי אין העבד נעשה שליח טעמא דאין העבד וכו' ולא קאמרי דנקט הטעם דלאו בר התירא דמזה הטעם גם אם האשה מומרת עשאת שליח לקבלה לא מהני. דז"א דלהס"ד דממעטי עבד לישראל משום דאינו ישראל אף דדמי לחד צד דהוי שניהם בני ברית ה"נ ג"כ ממילא אינו נעשה שליח למומרת כיון דאינו דומה לישראל. דמומרת היא ישראל והעבד אינו ישראל אף דדומים בחד צד דשניהם אינו בני ברית מ"מ הא לאותו ס"ד בעי דדמי לכל צד אבל למסקנא דעבד כשר משום דמהני דדמי לחד צד. נלענ"ד דהדין דמומר נעשה שליח לנכרי לדעת המ"ב הנ"ל. ודו"ק:

אלא מעתה נכרי וישראל עע"ג ה"נ כ' תוס' בשלמא בלא עע"ג ניחא וכו' ונדחקו והל"ל בפשיטות לפמ"ש תוס' חולין י"ג ע"א בשם ירושלמי תמן זה כותב וזה מגרש ע"ש נ"ל פירושו שהקטן יש מחשבה עם המעשה על הדבר עצמו אבל לא לחשוב שזה יגרש אשתו יכול הוא לחשוב שזה הגט יהיה לשם גירושין אבל לא שזה יגרש אשתו בזה הגט. יהיה איך שיהיה הוה תוס' מצי למימר בשלמא בלא רב הונא ה"א מחשבה עם מעשה יש לחשו"ק וגט הוה מעשה כקושי' הירושלמי וזה לא שייך בגוי אבל השתא דמוקי לי' ר"ה בעע"ג ש"מ אפי' מעשה לא מהני בגט וכתב הירושלמי א"כ נכרי נמי ומדלא פ' תוס' כן יש להוכיח דס"ל כהראב"ן ריש חולין דוקא בקטן מהני מעשה עם מחשבה ולא בחרש ושוטה אלא דקשי' אשיטה זו ממתני' דמכשירין דמייתי שם בחולין י"ג ע"א המעלה פירותיו מפני הכנימה ע"ש ושם ביארתיו בעזה"י:

נכרי לדעתי' דנפשי' עביד. פירש"י שמתכוין לשם אחד וכבר כתבתי לעיל דס"ל כרבינו יונה כל דבר שאפשר ע"י שליח מועיל עע"ג שהוא שליח הבעלים על הכוונה והכא בגט חיישינן שהכותב מקלקל ויחשב לשם אחר. ואפשר זה שייך רק בגט שייך שם אחר אבל בס"ת וכדומה מהני שפיר ישראל עע"ג ואפי' בגוי ובהכי מתיישב שיטת הסוברים בטור או"ח סי' ל"ב לענין עיבוד עורות לשמה ע"ש ואין כאן מקומו:

איתיבי' רבא לר"נ וכ' לה לשמה כבר כתבתי בזה לעיל בתוס':

והוא ששייר מקום התורף כ' רשב"א ולא גזרינן טופס אטו תורף דס"ל כמ"ד לקמן כ"ו ע"ב משום תקנת עגונות וזה שייך נמי הכא ע"ש משמע למ"ד תקנת סופר לא שייך הכא. ובס' בני אהובה כתב אמילתא אחריתי דדרך סופרים ליתן מכתבם לקטנים וכדומה ולעמוד ע"ג לחנכם בכתיבה ושייך בי' תקנת סופר ע"ש. ולפ"ז הבנתי תלי"ת שיטת הרי"ף ורמב"ם עיין ר"ן וה"ה. דלפע"ד אינהי נמי מפרשי דר"ה ור' יהודה פליגי ולא סמכי אהדדי אך ס"ל לא קיי"ל כר"ה דמדאמרינן בחולין י"ב ע"ב מאן האי תנא דחולין לא בעי כוונה ש"מ בקדשים דבעי כוונה לא מהני אחרים רואים אותם ולא ס"ל לחלק בין רואים אותן לעע"ג וכן פסק פ"א מפסולי מוקדשין הל' וי"ו ע"ש. וא"כ ע"כ מתני' מיתוקמא כרב יהודה בטופס ומיהו רב יהודה ס"ל כמ"ד מפני תקנת עגונות וזה שייך בטופס אפי' בלי עע"ג. אך אנן קיי"ל כמ"ד מפני תקנת הסופר ע"כ בעדים בטופס עע"ג שכן דרכו של סופרים לעמוד ע"ג ויש בזה תקנה אבל בלא עע"ג ליכא תקנת סופר ובגוי אפי' עע"ג ליכא תקנת סופר ופסול. ובתורף בין חשו"ק בין נכרי אפי' עע"ג הגט בטל:

עיין בחידושינו לעיל בסוגי' דמצת כותי. כתבנו לענין קצירת חטים לשם מצות מצה אפי' אי סתמא לאו לשמה קיימא מ"מ מועיל ישראל עע"ג אפי' לרי"ף ורמב"ם דהא לא כתיב וקצרתם אלא ושמרתם את המצות וא"כ גוי הקוצר לא עביד אלא המשמר הוא הישראל והוא משמר לשמה אמנם בעשיית המצות לא מהני ישראל עע"ג לשמור לשמה כיון שהעיסה מסור ביד הגוי המגבל ולש ובידו להחמיצו או לעשותו מצה א"כ הלש הוא המשמר בעצמו ובעי' שיהיה מכוון לשמה ולא מועיל עע"ג לרמב"ם ע"ש:

הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחשו"ק וסומא ונכרי. עי' רמב"ם ספ"ט עדות דסומא פסול עדות מן התורה אפי' יכול לכוון הוא פסול מגזירת הכתוב או ראה או ידע דבעי' ראוי לראי' וכן הוא בלשון רש"י פרק בא סימן מ"ט ע"ב ד"ה לאסור סומא. אך הכסף משנה שם מייתי פסול סומא משמעתין וצע"ג. ולכאורה הי' אפשר לומר כיון דגם בלא ראות יכול אדם לכוון עדותו אלא מגזירת הכתוב א"כ י"ל דוקא סומא שאינו ראוי לראות אבל מי שראוי לראות ולא ראה רק בט"ע דוקא וכיוצא בזה כשר להעיד. אך מפירש"י סנהדרין ס"ז ע"א ד"ה לאור הנר וכו' דמצי למימר לא הוה אנא משמע אפי' יכול לראות וראוי לבילה מ"מ לא יעיד אך לא מגזירת הכתוב אלא דיכול לומר לא אנא הוה וצ"ע הא מסקינן דט"ע דקלא הוה היכר גמור. וע"כ נלע"ד בט"ע דקלא לאו דוקא אלא עם משמוש הידים והיכר במשמוש דהרי כ' רמב"ן פ' תולדות דיש בני אדם היכולים להתנכר ולהשמיע קולם כקול חבירו ומשו"ה אמר יצחק גשה נא ואמשך בני ע"ש שמע מינה ט"ע דקלא לאו דוקא אלא עם משמוש ואפשר שהמשמוש עיקור דאלת"ה איך בני אדם הבאים מן הדרך ובאים על נשותיהם כשהיא ישנה בפ"ק דנדה איך מותר בלי ט"ע דקלא אע"כ היכר משמוש וכשבא מעשה לפנינו בב"ד לא הוצאתי ממון ע"י עדים בסימנים אחורי הגדר בהיכר קול. ועיין סמ"ע סימן ל"ה ס"ק כ"ו:

קיבל הקטן והגדיל. עיין בטור ושו"ע סי' קמ"א סעיף כ"ה ובב"ש שם סקל"ז ע"ש. ואמנם במשנה למלך פ"ו מגירושין הל' ג' ד"ה העולה ממה שכתבנו וכו' כתב ליישב דס"ל להטור דקטן יכול לקדש שיחולו לכשיגדיל דזמן ממילא עבר וה"ה יחזור ויגרש ויחול לכשיגדיל וכשיחולו הקידושין אז יחולו הגירושין. ואמנם אם משלחו ע"י שליח ואין שליחות לקטן נמצא לכשיגדיל יחולו הקידושין. והגט שע"י שליח לא יחול דאין קטן עושה שליח ע"ש. וצ"ל דהשליח של הקטן הלז מסר הגט בקטנותו של המגרש ליד האשה משו"ה פסול אבל אי היה ממתין עד שיגדול הבעל אזי כשם שהקידושין שמסר בקטנותו גדלו עמו ויחולו לכשיגדיל ה"ה השליחות מתגדל עמו ויכול השליח למסרו להאשה אחר שיתגדל הבעל אע"פ שמיניהו שליח בקטנותו. כן נראה לכאורה וא"כ לפ"ז ה"ה גדול הממנה שליח קטן ויגדיל אח"כ ועדיין השליחות בידו מ"ט לא נימא דיכול ליתנו לאשה בגדלותו. ואולי י"ל בחו"ל עסקינן דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ דאע"ג דבעדות דרבנן מעידין בגדלן מה שראו בקטנותן בספ"ב בכתובות מ"מ האי עדות דעיקור הימנותי' משום דמעיקרא מידק דייק כדלעיל ג' ע"א וקטן לאו בר דייקא הוא אבל מדינא הי' כשר להביא וצ"ע לדינא:

אבל פקח ונתחרש וחזר ונתפקח וכו' בס' אבן עוזר בשו"ע או"ח סי' קפ"ט מוכיח מדלא נקיט בנכרי ישראל והמיר וחזר ושב ש"מ מומר אינו כנכרי ע"ש. ולפע"ד אין ראי' משום דלא מיתני לי' בזה הכלל תחלתו וסופו בדעת דלא שייך במומר ואי הוה תני תחילתו וסופו בכשרות לא הוה ידעינן הא דסומא כשר בא"י. ועי' בפי' המשנה לרמב"ם דכ' ג' מיני שלוחין א' המביא גט וא' המוליך וא' שליח קבלה ע"ש. והנה עיקור כוונתו א' האומר בפ"נ וא' גט מקוים ע"ש. אבל מה שקורא לזה מביא ולזה מוליך צ"ע. וע"פ דרכנו למדנו סדר לדינים אלו שהרמב"ם הוסיף בעל עבירה ושב בתשובה וס"ל בפי' המשנה כהרמ"ה שברא"ש דלא כחיבורו ע"ש. ולפ"ז יש כאן ג' ענינים. חשו"ק ונכרי פסולים בין מטעם הולכה פי' כשמסר הבעל היה כך ובין מטעם הבאתם לאשה סומא אינו פסול אלא מטעם הולכה מיד הבעל אבל אם אז היה פיקח ובשעת הבאה היה סומא כשר. ובעל עבירה נהפוך הוא פסולו מטעם שעת הבאה דאז לא מהימן אבל אם בשעת הולכה מיד הבעל הי' בעל עבירה ושב כשר להביא. אמנם בחיבורו פסק בעל עבירה דאוריי' פסול ואפי' מקויים. וכ' פנ"י וכן בני אהובה הטעם משום דלמא לפקדון ניתן לו ולא שייך הא הימני' גבי בעל עבירה. אך באינו מקויים הגט בטל ומשמע אפי' סופו להתקיים ונלאו כל חכמי לב למצוא לו טעם. ולולי דמסתפינא הייתי אומר יען ראיתי בנוסחות הרמב"ם שהעתיק הטור כתוב עדות במקום שליחות והרגיש הרב"י שקורא להשליח עד. ונ"ל בכוונה כ"כ להורות נתן כי השליח הוא ג"כ עד על הגט עם צירוף עדים החתומים עליו. והנה קיי"ל נמצא א' מהם קרוב או פסול עידותן בטלה ועיין סמ"ע סי' ל"ו סק"ד. והנה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד אמנם היינו משנראה השטר בב"ד והוחזק שם ולא קודם וזה דעת המהרש"ך דלא כמ"ל רפ"ג מהל' עדות ושם בארתי בעזה"י אשר ע"כ כשהגט כבר מקויים והוחזק בב"ד א' כבר העידו עדי הגט עדותן ושוב כשמביא השליח בעל עבירה ומעיד עדותו פסול שמא לפקדון נתנו. אבל כשאינו מקויים עדיין ונמצא לא נחקרו עדותן של עדים עד שמביא השליח עתה לפני ב"ד למוסרו לאשה אעפ"י שאינם מקיימים אותו מ"מ מן התורה אין צריך קיום והחזקתו לב"ד או מסירתו ליד האשה היינו חקירתם ואז גם השליח מעיד והוא פסול עדות מפני שהוא בעל עבירה נמצא הגט בטל לגמרי אפי' ימצאו עדי קיום אח"כ כנלע"ד. והנה בבעלי עבירה פליגי רוב הפוסקים אהרמב"ם אך במומר דעת בית שמואל ומג"א סי' קפ"ט דלכ"ע בטל. וענין מומר ביאר רמב"ם ספ"ג מגירושין מחלל שבת ויוה"כ בפרהסיא היינו לפי נוסחת הטור דמייתי כ"מ וב"י שם. והנה מחלל שבת בפרהסיא הוא אוקימתא דרב אשי בעירובין ס"ט ע"ב האי תנא הוא דחמירא לי' שבת כע"ז. והנה בספרי מפיק לי' מדסמיך פרשת מקושש לפ' ע"ז סוף פ' שלח וצ"ל אין לך בו אלא חידושו מקושש בפרהסיא הוה. וענין פרהסיא דבר שנודע לרבים אפי' אינו עושה בפניהם כ"כ הפוסקים ביו"ד סי' ב' וע"ש בפמ"ג. והנה למ"ד מקושש היה בשבת שני מיד בהיותם במדבר ונכתב כאן שלא במקומו סמוך לפ' ע"ז ה"ל הך סמוכי' מוכח ומופנה ור"ע דריש לי' אך למ"ד אחר מרגלים היה כמ"ש תוס' ב"ב קי"ט ע"ב א"כ אינו מוכח שהרי כאן מקומו א"כ לר' יהודא דלא דריש סמוכין אין מחלל שבת מומר אך לא קיי"ל כר' יהודה. והנה בחולין ה' סוף ע"א פירש"י הטעם משום דכפר במעשי בראשית והוה כעע"ז וצ"ל דלא הוה ממש כעע"ז. משו"ה בעי' צירוף עדות שמחלל בגילוי פנים כדאיתא סברא זו בעירובין מ"ט ע"א ע"ש. יהי' איך שיהי' איני יודע מנ"ל דמחלל יו"כ הוה כמומר הלא אינו כופר במעשי בראשית ולומר יוה"כ יהי' חמור משבת וממילא חשוד על הקל שהוא שבת ז"א כמוכח מתוס' חולין ק"א ע"ב ד"ה הזיד וכו' דא"כ קשה שגג בשבת והזיד ביוה"כ אמאי חייב אע"כ הוה שב מידיעתו דאיכא דחמיר לי' האי ואיכא דחמיר לי' האי וא"כ קשי'. ועלה בדעתי לומר דיוה"כ חמיר מכל התורה ונחשד על כל התורה חוץ משבת וס"ל לרמב"ם כרבינו ירוחם מובא בב"י ושו"ע יו"ד סי' ב' ס"ה ע"ש. אלא שהרב ב"י כתב שם באותו סימן החשוד לדבר חמור חשוד לקל היינו באותו מין עצמו כגון שחשוד לעשות מלאכה בשבת חשוד למלאכת יום טוב אבל לאכול אפי' איסורים קלים אינו חשוד וכן החשוד לאכול איסור חמור אינו חשוד לעשות מלאכה אפי' קלה וא"כ החשוד ליוה"כ אינו חשוד על התורה כולה מה שאינו נוגע למלאכה וא"כ הדבר צ"ע:

בשלמא חשו"ק לאו בני דיעה נינהי. הר"ש ריש מס' תרומות מייתי ירושלמי ממעט חרש ושוטה מתרומה דכתיב אשר ידבנו לבו והני לאו בני לב נינהו ובזה ממועט נמי קטן אלא למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא איצטרך איש למעט קטן מתרומה אפי' הגיע להפלאה ע"ש וממילא אינו ראוי לשליחות דבעי' גם דומי' דאתם. וא"ש לשון ש"ס לאו בני דיעה נינהי אבל מ"ש רש"י מאיש שה לשון זה צ"ע מנ"ל למעט חרש ושוטה מזה ואיך יוצדק לשון ש"ס לאו בני דיעה:

לאו בר התירא. כ' תוס' משו"ה לא אמר לאו בר שליחות לכלול גם עבד. והנה אי אמר לאו בר שליחות כדעת מג"א וב"ש אע"ג דהוא בר התירא מ"מ לשליחות לא הוה בר ברית א"כ ה"ל למימר לאו בר שליחות לכלול מומר ומאי אולמי' דעבד דכוללו יותר ממומר וי"ל עבד שכיח טפי ממומר:

לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו כ' תוס' שצריך השליח להכיר ועיין ב"ש סי' קמ"ב ס"ק י"ט ובתשובה הארכתי למעיין היטיב בלשון ס' התרומה יבין לאשורו. כשהשליח אינו עוסק בענין גטו ומכיר האיש ואשתו אפי' ע"י שום מאן דהו ה"ל כמו אשתמודעינהי בחליצה פ' החולץ ושוב יכול לסמוך על הכרה זו להי' שליח בגט זה. אך כשכבר מביא הגט ואינו מכיר האשה אז צריך שני עדים כשרים הראוי' להתיר ערוה לעלמא. ועיין היטיב הסברא ברי"ף פ' החולץ גבי אישתמודעינהו. ואמנם בסומא אפי' ב' עדים כשרים לא מהני כיון דלרב ששת לא סמכינן אט"ע דקלא. א"כ מנא ידע הסומא שאלו ב' הם עדים כשרים ושאלו ג' הם דיינים. אמנם לרב יוסף סגי כמו בשליח פקח. והנה שם בב"ב קכ"ח ע"א ס"ל לרב ששת אפילו בעדות דאורייתא יכול סומא להעיד אמשמוש ידו מצרנהא דקרקע היינו אם אין מחלוקות בין התובע והנתבע רק מצרנהא דקרקע זה יכול להעיד אבל אי היה טוענים אני איני בע"ד שלך על זה לא יכול סומא להעיד אט"ע דקלא דלא ס"ל לרב ששת והנה למסקנא שם איתותב רב ששת דסומא פסול מגז"ה אפי' יכול לכוון הכל. והנה בשמעתין רב ששת לשיטתו לא הוה קשי' לי' מ"ט לא תנן תחילתו וסופו בכשרות משום דלדידי' סומא כשר מן התורה מה שיכול לכוון ולא מיקרי עד פסול אך תחילתו וסופו בדעת שפיר ממעט סומא שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו וזה נקרא אינו בדעת כמו הידעתם את לבן בן נחור. אך למסקנא באיתותב רב ששת שם בב"ב קכ"ח דסומא פסול מן התורה קאמר רב אשי שפיר דה"ל למיתני תחלתו וסופו בכשרות ואימעט מומר דאינו בכשרות אע"כ מוכח אע"ג דפסול לעדות כשר לשליחות ומשו"ה תנן סופו בדעת וסומא הוה בדעת ע"י ט"ע דקלא וק"ל:

תוספות בד"ה אלא מעתה כו' פי' בשלמא כו' עכ"ל. ונראה דהוצרכו לכך לפי פירושם הראשון שכתבו לעיל אבל לפירוש ר"י האמצעי בלא"ה אתי שפיר דמעיקרא לא הוי קשה ליה מעובד כוכבים דאיכא למימר שאני עובדי כוכבים דלאו בני כריתות נינהו משא"כ בחש"ו מיקרי בני כריתות כמ"ש התוספות לעיל אלא דאפ"ה מקשה הש"ס והא לאו בני דיעה נינהו והיינו אליבא דר"א וליפסל משום דלאו בני שליחות נינהו דהיינו משום דלאו בני דיעה נינהו ועוד הא לא כתבו לשמה. וע"ז שני רב הונא בגדול עומד על גביו והיינו דמוקי לה כר"מ אלא דהוי סבר רב הונא דר"מ נמי מצריך כתיבה לשמה דגזיר אטו חתימה כדגזיר במחובר ומש"ה מוקי לה בגדול עומד ע"ג דמהני דוקא לר"מ כיון דלא הוי אלא פסולא דרבנן משא"כ לר"א לא מהני בשוטה מדפסלינן בחליצה ועוד דאפילו חרש וקטן לא מהני עומד ע"ג משום טעמא דלאו בני שליחות נינהו אבל לר"מ לא חיישינן לטעמא דלאו בני שליחות דלא שייך למיגזר אטו חתימה כמו שכתבתי דהא בלא"ה לאו בני עדות נינהו ולא חתמו בשום שטר ודוקא לענין לשמה הוא דגזיר דמאן דחזי חש"ו כותבין הגט סבר דלא בעינן לשמה ואתו למיטעי נמי בחתימה נמצא דלשינויא דרב הונא דהיינו כר"מ דוקא וא"כ מקשי שפיר אלא מעתה עובד כוכבים דהא לר"מ לא שייך למיגזר נמי כתיבה מטעמא דבני כריתות אטו חתימה מה"ט גופא דכתיבנא ודו"ק:

גמרא איתיביה רבא וכתב לה לשמה. לכאורה דמדרשא דקרא גופיה מקשה ליה ואם כן נראה דרבא בעי למימר דלר"מ בעינן כתיבה לשמה מדאורייתא כמו שדקדקו התוספות לעיל בתירוץ השלישי ולענ"ד נראה דמדרשא דקרא לק"מ דאיכא למימר דפשטא דקרא איירי כשכתב הבעל בעצמו בכתב ידו דבכה"ג מדאורייתא לא בעינן עידי חתימה כלל כדמוכח לקמן גבי ג' גיטין פסולין וא"כ ודאי לר"מ נמי בעינן שיכתוב הבעל לשמה דכתיבתו עושה כריתות והא דמקשה הכא נראה שהיא ברייתא בשום מקום ומשמע דאסופר קאי כסתם גיטין וא"כ מקשה שפיר וממילא אזיל ליה הדיוק של התוס' ודו"ק:

שם מאי לאו כשהוא כותב לתורף לשמה כאילו כתבו לטופס לשמה. לכאורה נראה דהיינו כת"ק אליבא דר"א לקמן דף כ"ו גבי הכותב טופסי גיטין דמתיר לכתחלה טופס שלא לשמה מפני התקנה אמנם לפי מה שאכתוב בסמוך דסוגיין כמאן דמצריך טופס נמי לשמה והיינו כר"א דסיפא לקמן שם דהכי קי"ל דקרי רב עליה טוביינא דחכימי ואפ"ה אתי שפיר דהכי קאמר מאי לאו כשהוא כותב תורף לשמה כאילו כתב טופס לשמה והיינו משום שמתחלה היו כותבין התורף בגט כדאיתא להדיא ריש פרקין דחציו ראשון צריך שיכתוב בפירוש לשמה וכתב רש"י ז"ל שם דהיינו התורף וכשכותב אח"כ הטופס אמרינן מסתמא על דעת הראשונה כותב וזה ברור וק"ל:

שם ורב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ופירש"י ז"ל ולא בעי לאוקמי כשגדול עומד ע"ג כו' עכ"ל. נראה מלשונו דרב יהודה נמי מודה דבגדול עומד ע"ג מהני אפי' בתורף אלא דבהא פליג על רב הונא דבטופס לא בעינן עומד ע"ג ואע"ג דתרוייהו מוקי למתני' כר"א אפ"ה פליגי אליבא דר"א לענין טופס דהא אשכחן לקמן גבי טופסי גיטין דפליגי תנאי אליבא דר"א אי בעינן לשמה או לא וא"כ בהא גופא פליגי רב הונא ורב יהודה. אבל מלשון התוספת בד"ה והוא ששייר שכתבו אמאי דאקשי לעיל אתא לשנויי וא"כ משמע דלא סגי ליה בשינויא דעומד ע"ג והיינו שסובר דלא מהני עומד ע"ג כלל וכמ"ש לעיל בל' התוספות דלפ"ז ע"כ נאמר דגיטין גרע מחליצה וכשיטת הירושלמי:

אבל קשה דא"כ תיקשי לרב יהודה מברייתא דעובד כוכבים פסול וליכא למימר דהתם בדלא שייר דאם כן לעיל מעיקרא מאי מקשה רב נחמן לרב הונא אלא מעתה כו' והתניא עובד כוכבים פסול ואמאי לא מוקי לה בשאין עומדין ע"ג אע"כ דמשמע ליה ברייתא דומיא דמתניתין או משום דקשיא ליה א"כ ליתני חש"ו וא"כ ה"נ דכוותיה ובשלמא לפמ"ש בשיטת רש"י ז"ל איכא למימר דלעולם מוקי לה כשלא שייר והא דלא נקיט חש"ו היינו משום דלא פסיקא ליה דחש"ו זימנין דכשר בעומדין ע"ג משא"כ בעובד כוכבים אבל לשיטת התוספות דלרב יהודה לא מהני כלל עומדין ע"ג הדרא קושיא לדוכתא. ויש ליישב בדוחק דדוקא לעיל לענין עומדין ע"ג מקשה שפיר מברייתא דעובד כוכבים פסול דמשמע ליה דומיא דמתניתין כיון דמתניתין נמי סתמא נקיט הכל כשירין ואפ"ה מוקמינן בעומדין ע"ג וא"כ ברייתא נמי משמע כה"ג גופא משא"כ לאוקימתא דשייר מקום התורף מצינן למימר דהא דנקיט במתניתין סתמא היינו משום דסמיך ארישא דמשנה דמחובר ע"כ איירי בשייר מקום התורף דקתני אין כותבין וקתני כתבו וא"כ מדרישא בשייר סיפא נמי בשייר אבל בברייתא דנקיט סתמא לא משמע ליה לפרש כן וא"כ הא דנקיט סתמא עובד כוכבים פסול היינו בשלא שייר דסתם גט היינו תורף כן נ"ל לשיטת התוספות. אבל שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאפילו לאוקימתא דרב יהודה דאיירי ששייר מקום התורף אפ"ה בעינן נמי שהגדול עומד ע"ג בשעת כתיבת הטופס ומשו"ה בעובד כוכבים פסול אפילו בטופס דאדעתא דנפשיה עבד ואנן אפילו בטופס בעינן לשמה כדפסיק הרי"ף ז"ל להדיא כאידך דר"א גבי טופסי גיטין דפסול וקרי רב עליה טוביינא דחכימי ולהרמב"ם ז"ל נהי דפוסק לקמן כת"ק אליבא דר"א דמכשיר לכתוב טופסי גיטין לכתחילה היינו כדקתני טעמא מפני תקנת הסופר משא"כ בחש"ו ועובד כוכבים דלא שייך האי תקנה מוקמינן אדיניה דלכתחילה בעינן טופס לשמה. אלא שראיתי שהר"ן ז"ל הקשה על זו השיטה דממה נפשך אי סבר רב יהודה דעומד ע"ג מילתא היא אפילו בתורף ליתכשר ואי לאו מילתא היא אמאי מהני בטופס. ואני תמה על דברי הר"ן ז"ל שהרי הוא ז"ל דרך בדרך התוספות לעיל בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו והרי התוספות גופייהו כתבו דדוקא בפסולי דאורייתא איכא למימר דלא מהני עומד ע"ג אבל בפסולי דרבנן מהני כדמוכח כל זה מדבריהם אבל האמת יורה דרכו דלשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אין אנו צריכין לכך אלא אפילו תימא בעומד ע"ג מהני בכל מקום אפ"ה לא מהני להכשיר התורף בחש"ו משום דלאו בני שליחות נינהו ואפשר עוד שהם סוברים דחש"ו לא מיקרי נמי בני כריתות ומשו"ה פסולים לכתוב התורף לגמרי מהני טעמא גופייהו וכמו שמצאנו להדיא שהרמב"ם ז"ל פוסל בעבד שכתב התורף משום דלאו בר כריתות הוא והא דמכשרינן בטופס בעומד ע"ג ולא חיישינן לטעמא דשליחות ובני כריתות היינו בחד מתרי ותלת טעמי אי משום דכיון שדבר זה אינו נוהג אלא בחש"ו ועובד כוכבים הוי מילתא דלא שכיחי ולא גזרו טופס אטו תורף ודוקא לענין פסולא דשלא לשמה כיון דאפילו בסופר גמור פסול להרי"ף ולהרמב"ם ז"ל לא מכשרינן אלא מפני התקנה הא בלא"ה אסור וא"כ לא שייך להכשיר בחש"ו לכתחילה לכתוב שלא לשמה דהו"ל כחוכא ואיטלולא ועוד כיון שהדבר ידוע שכתיבת חש"ו ועובד כוכבים הוא שלא לשמה א"כ מאן דחזי דכתבי הטופס אתי למיטעי דלא בעינן לשמה בכתיבת גיטין משא"כ בטעמא דשליחות ובני כריתות לא שייכא האי גזירה כיון דטופס לחוד הוא דשרינן להו ולא תורף לגזור דלמא אתו למיכתב תורף חדא משום דלא שכיחא ועוד שהרי אין כותבין אלא ע"פ ציווי הבעל ואם יראה הבעל שהם כתבו התורף לא יקבלנו מהם ומכ"ש דלמאי דלא מכשרינן בטופס אלא בגדול עומד ע"ג א"כ מילתא דפשיטא היא דלא שייך לגזור כלל שמא יכתבו חש"ו התורף שהרי הגדול מזהירם על כך. נמצא דלפ"ז אתי שפיר דלעולם אין כותבין התורף אפילו בעומדים ע"ג משום דלאו בני שליחות ובני כריתות נינהו אבל הטופס מותר כשעומדין ע"ג דתו ליכא למיגזר מידי. ולפי שיטה זו עולה כל הסוגיא כהוגן דכל השקלא וטריא דלעיל אליבא דכ"ע קאי אי אליבא דר"מ ואפילו בתורף דאיהו לא מצריך שליחות בכתיבה או לר' אליעזר ובטופס דוקא ואמתניתין דלעיל סמיך דאיירי בשייר מקום התורף ולעולם דר' הונא ור' יהודה לא פליגי ובזה נסתלקו כל קושיות הר"ן ז"ל ומה שיש לדקדק עוד בדבריו ובדברי הרמב"ם ז"ל אין כאן מקומו ודו"ק:

משנה הכל כשירין להביא את הגט חוץ מחש"ו ועובד כוכבים וסומא כו' הרמב"ם ז"ל כתב שאף הפסולים בעבירה מדברי תורה פסולים לשליחות הגט ונראה דהא דלא קחשיב ליה במתניתין משום דלא דמי דהנך פסולין לגמרי אף אם יש עדים על השליחות משא"כ בפסול לעבירה לא מיפסל אלא משום שאינו נאמן על השליחות ומש"ה פסק הרמב"ם שאם נתקיים בחותמיו הרי הוא פסול ולא בטל ואם לא נתקיים הרי הוא בטל לגמרי ומש"ה לא פסיקא ליה לתנא דמתניתין ועוד שהפסול בעבירה אם חוזר בתשובה חזר הגט להכשירו. ובעיקר דברי הרמב"ם ז"ל תמהו עליו קדמאי ובתראי דכשנתקיים בחותמיו למה הוא פסול ולענ"ד נראה ליישב דאפ"ה פסול שמא לא מסרו לו הבעל לגירושין ולא עשאו שליח ואע"ג דקי"ל בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין דהשליש נאמן לכ"ע היכא שאין הבעל ואשתו בעיר אחת כדאיתא לקמן דף ס"ד מטעמא דהא הימניה מ"מ אין כאן מקום תימה אם נאמר דהרמב"ם ז"ל סובר דהיינו דוקא בסתם בני אדם אבל בפסול לעבירה לא שייך לומר דהא הימניה כיון שאנו יודעים דלאו גברא מהימנא הוא ואפשר שהבעל לא ידע בפיסולו ועוד דאפילו את"ל בכה"ג נמי שייך טעמא דהא הימניה כיון שמסרו לידו כמ"ש התוספות לקמן שהבעל גמר בלבו אף אם משקר השליח יהא כדבריו מ"מ אכתי איכא למיחש שמא לא מסרו הבעל לידו כלל אלא שנפל ממנו ומצאו זה. ואע"ג דבכל שליחות דעלמא לא חיישינן להכי היינו משום דלנפילה לא חיישינן ולעולם תולין במצוי ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן אפילו במקום חזקת אשת איש דכיון שהרוב מגרע החזקה א"כ הדרינן לכללין דע"א נאמן באיסורין כדאמרינן בריש מכילתין גבי רוב בקיאים הם ועוד דמשום עיגונא הקילו רבנן להאמין השליח וכ"כ שם הרא"ש ז"ל להדיא דמה"ט האמינו לשליח על גוף השליחות ע"ש. וא"כ בפסול לעבירה שאין כאן נאמנות כלל שהרי פסול לעדות חיישינן שפיר למיעוטא שמא נפל ומצאו זה. ובזה נתיישב ג"כ מה שתמהו על הרמב"ם ז"ל במה שכתב שאם לא נתקיים בחותמיו הגט בטל לגמרי ואמאי לא אמרינן שהוא גט מספק שמא אינו מזוייף ולמאי דפרישית אתי שפיר שהגט בטל משום דמוקמינן לה בחזקת אשת איש לגמרי כמ"ש התוס' לעיל בדף ט' גבי תרי ותרי ע"ש ואע"ג דבכל גיטין שלא נתקיימו לא אמרינן הכי היינו משום דמדאורייתא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה ולא חיישינן לזיוף וכבר כתבתי שם בלשון רש"י ז"ל דלא חשידי אינשי לזייף שהטעם משום דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי נמצא שאין כאן מקום תימה דהרמב"ם ז"ל סובר דבפסול לעבירה מד"ת איתרע לה האי חזקה דמילתא דעבידא לאגלויי. תדע דהא בע"א שהעיד שמת בעלה הסכימו רוב הפוסקים לשיטת הרמב"ם ז"ל דהיינו נמי משום מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי ואפ"ה פשיטא לן דפסיל לעבירה מד"ת פסול לעדות אשה וע"כ משום דלגביה לא שייך האי חזקה דמילתא דעבידא לאגלויי וה"נ דכוותה וממילא שהאשה היא בחזקת אשת איש לגמרי והגט הוא חספא בעלמא כן נ"ל נכון לפרש שיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה עובד כוכבים נמי כו' הומ"ל משום דבעינן שלוחכם בני ברית כו' עכ"ל. ולענ"ד יש כאן מקום עיון דהא האי דממעטינן עובד כוכבים מאתם גם אתם דכתיב בתרומה ילפינן לה וא"כ גירושין מתרומה לא ילפינן דאיכא למיפרך מה לתרומה שכן קדש כדפריך הש"ס לענין עיקר השליחות ריש פ' האיש מקדש דתרומה מגירושין לא ילפינן מה לגירושין שכן חול וממילא דלענין מיעוטא דעובד כוכבים שייכא האי פירכא להיפך דדוקא לענין קדש ממעטינן עובד כוכבים ולא לענין חול ואע"ג דבכל התורה כולה ילפינן מתרומה למעט עובד כוכבים משליחות כדאיתא בפרק איזהו נשך דף ע"א ולא פרכינן היינו משום דעיקר שליחות בכל התורה לא ידעינן אלא מתרומה וא"כ לא מצינן לרבויי לשליחות אלא מאן דשייך בשליחות דתרומה וכעין שכתבו התוס' לקמן בשמעתין אליבא דר' שמעון משא"כ בגיטין דכתיב שליחות בגופא ולא איצטריך למילף מתרומה א"כ לא מצינן למילף מיעוטא דעובד כוכבים מתרומה דמה לתרומה שכן קדש ומש"ה הוצרך הש"ס לומר טעמא דלאו בר התירא הוא. ואע"ג דלפ"ז לא הוי מקשה נמי שפיר בגמרא בסמוך אמימרא דר' יוחנן טעמא דאינו בתורת גיטין אלא דבהא איכא למימר דאלישנא דר"י מקשה דמשמע דלא פסול עבד אלא בגיטין ולא בכל התורה כולה ובאמת דאף לכל התורה פסול למאי דס"ד מה אתם בני ברית ועדיין צ"ע. וכ"ש דאתי שפיר טפי למה שאפרש לקמן דלקושטא דמילתא ילפינן שליחות בכל התורה מגירושין ותרומה וא"כ הא דממעטינן שליחות העובד כוכבים בכל התורה היינו דוקא לבתר דקים לן דעובד כוכבים ליתא בשליחות הגט מסברא מטעמא דלאו בר התירא הוא:

דין דחש"ו וגם נכרי כשרים לכתוב תופס הגט. אפי' בלא גדול עומד על גביו. והוא ששיירו התורף וכתבו ישראל בן דעת. אבל בתורף אפי' גדול עומד ע"נ אינו גט בחש"ו ובנכרי וגדול עומד ע"ג הוי ספק מגורשת ועבריינא אפי' לכתחלה טופס ותורף ומ"מ לא ירגיל לכתוב ע"י הש"ו ונכרי:

והא לאו בני דיעה נינהו. פי' המחוור לר"מ פריך שהוא סבור מאחר שסתם מתני' ר"מ כל היכא דנוכל לדחוקי ולאוקמי כר"מ אוקמינא ודעת המקשה הי' דאף לר"מ בעי כתיבה לשמה. נהי דסבר עדי חתימה כרתי מ"מ וכתב לה אינו יוצא מידי פשוטה. ואפי' תאמר שיוצא מידי פשוטה. מ"מ הוי אסמכתא מעליותא לאסור מדרבנן ומשני אמר רב הונא והא שגדול עומד על גביו, ומסיק הר"ן אליבי' דאפילו נכרי נמי כשר כשגדול עע"ג מדפסל לי' נכרי לקמן במתני' לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר. והא דתניא בברייתא נכרי פסול אף לענין כתיבה. היינו ר"א דבעי כתיבה לשמה מדאורייתא ומש"ה מחמירין גבי נכרי אפי' גדול עומד ע"ג ומשום דנכרי לדעת נפשי' קעבד. אבל ר"מ דבעי וכתב אחתימה. ומדרבנן דבעי לשמה לא אחמיר כולי האי היכא דגדול עע"ג. והשתא לפ"ז לא פליג ר"א אלא לענין נכרי אבל בחש"ו ואפי' לר"א מהני בגדול עע"ג. ורב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ור"א היא פי' דאמר עדי מסירה כרתי ולא מהני שום תיקון לתורף אפי' בגדול עע"ג בין נכרי ובין חש"ו. והא דלא גזרינן הכא טופס אטו תורף כמו גבי מחובר. לפי שהוא מלתא דלא שכיח' וגם מזהר זהיר' בי' דהכל יודעין שאינן ראווין לכתוב הגט ולגומרה אלא ע"י ישראל בן דעת, והכי הלכתא דבתופס כשר אפי' בלא עומד ע"ג וכנ"ל. ובתורף לא מהני גדול עומד על גביו אפי' לגבי חש"ו. והא דממעט חרש וחרשת בחליצה מפני דלאו בני קריאה נינהו. וכן קטן מדכתיב איש בפרשה תיפוק להו דלאו בני דיעה נינהו. ואפי' גדול עומד ע"ג לא מהני היכא דבעי כונה וחליצה בעי לשמה עד שיתכונו שניהם לשם חליצה כדאיתא התם. ונ"ל דלק"מ דלפי המסקנא דהתם איתא דחרש וחרשת פסולי' משום דלאו בני דיעה נינהו וכן הא דממעט איש ולא קטן ה"נ משום דלאו בן דעת הוא. ומהכא אפשר דשמעינן דבעינן דעת וכונה בחליצה ואפי' תאמר דילפינן ממקום אחר. מ"מ צריך למעט קטן משום דלאו בן דעת הוא דלא תימא מאח' שב"ד עונשין עליו ומזהירין ומלמדין אותו בעשיות החליצה אין לך גדול עע"ג יותר מזה ומהני קמל"ן דקטן פסול משום דלא מהני גדול עע"ג בשום דבר דבעי כונה ולשמה, ומש"ה מיושב שפיר דפסול שוטה בחליצה כדאי' בתוס' אע"ג דליכא קרא למעוטי. אלא דאייתי הכל ממיעוט דקטן דאפי' ב"ד לא מהני וה"ה שוטה ממועט. ורבים חשבו שדעת האלפסי לפסוק כתרווייהו לחומרא. כרב הונא דאיירי בגדול עומד ע"ג וכרב יהודה אמר רב דלא מכשירים אלא תופס וגם דוקא בגדול עע"ג ומש"ה הביא דברי רב הונא וכתב נמי הא דאמר רבי יהודה אמר שמואל דמשמע לן דלא פליגי אהדדי. וכן דעת הרמב"ם ותמהו על ככה הרשב"א והר"ן דסוגית הש"ס לא משמע הכי. ונראה דבריהם. ועוד אומר אני אולי טעו בדמיון שהם סברו מאחר שהביא הרי"ף רב הונא ורב יהודה אמר שמואל אלמא דתרווייהו סבירא ליה דקושטא קאמרו ולא פליגי. וליתא דאדרבה מביא דברי רב הונא כדי לאשמעינן דרב יהודה פליג עלייהו ומוקי בתופס אבל בתורף אפי' גדול עע"ג לא מהני משו' דבעי' בני דעת וליכא דעת גבייהו ולא תימא א"כ לפ"ז נכרי עדיף דהא אית לי' דעת וישראל עע"ג ומלמדו ובודאי כשר אפי' תורף. ומש"ה כתב הרי"ף ונכרי אף שישראל עע"ג פסול וה"ה לאינך כך נרא' בעיני דעתו. והרא"ש חשב שדעת הרי"ף שנכרי אפי' בתופס וגדול עע"ג פסול. ותימא למה לי' לאפלוגי על דברי הר"ן שהי' בתראי וחזר מסברתו הראשונה וסבר דמתניתין דידן מכשיר אפי' בנכרי כמו חש"ו. מדפסל לי' לענין הבאה. ולפ"ז עבד כשר בכתיבת הגט בין בתופס ובין בתורף. ולא כרמב"ם דפוסל. דמאי זה צד בעי למפסלי' משו' דלאו בן שליחות הוא ולא בן כריתות הוא. כבר הוכיחו בתוס' בראיית דבכתיבת הגט לא בעינן שליחות אלא לשמה. כדמשמע פשטא דתלמודא. וכי היכא דשליחו' לא בעינן ה"ה בני כריתות לא בעינן נמצא לפי פסק של הלכה דחש"ו ואף נכרי כשרים לכתוב הגט ולשייר מקום התורף אפי' בלא גדול עומד' ע"ג. רק שלא ירגיל בכך ותורף אפי' גדול עע"ג לא הוי גט כלל. אבל בנכרי וגדול עע"ג ומלמדו נראה לי דספק מגורשת היא. דשמא לא כתב אדעתא דנפשי' ועבד אפי' לכתחלה יכתוב טופס ותורף. הנראה בעיני כתבתי וישראל מומר לע"א ולחלל שבתות בפרהסי' דינו כנכרי. וכן כתב הרמב"ם והטור וכן הוא עיקר:

דין הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו ונכרי ואפי' הגדיל הקטן ונתפקח החרש ונשתפה השוטה ונתגייר הנכרי. אבל פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי, ונשתטה וחזר ונשתפ' כשר סומא שהביא גט בח"ל פסול דלא מצי למימר בפני נכתב ובפ"נ. אבל בא"י כשר. וכן שנים שהביאו. ואם הי' רואים מעיקרא ונסתמא אח"כ כשר אפי' בה"ל. דהא יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם:

מתני' הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי. קבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח שוטה ונשתפה סומא ונתפתח נכרי ונתגייר פסול, אבל פקח ונתחרש וחזר ונתפקח. פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר. זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת כשר. ומפרש בסוגי' דחש"ו לאו בני דיעה נינהו ולא חזי לשליחות ונכרי נמי לאו בר כריתות הוא. לפי שאין גטין וקדושין נוהגין בהן אלא בעולת בעל יש להן. ומידי דלא חזו לי' לא מצו למיעבד' שליחות לאחרינא. וסומא דפסול בח"ל עסקינן דבעי למימר בפ"נ ובפנ"ח ולא מצי אמר אבל אי הוה בא"י או ע"י ב' שלוחים והם סומים כשר. וה"ה היכי דהוי פתוח מעיקרא ונסתמא אח"כ דכשר שהרי מצי לומר שפיר בפ"נ ובפנ"ח. ומש"ה תני במתניתי' כל שתחלתו וסופו בדעת ולא תני כל שתחלתו וסופו בכשרות:

והוא שהיה גדול עומד על גביו. ואומר לו כתוב לצורך פלוני דקסבר ר''ה מתני' ר''א היא דבעי כתיבה לשמה וסיפא דקאמר שאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו עדי מסירה דרוב גיטין נמסרין בפני החותמים ואמציעתא קאי ולא ארישא לאכשורי כתיבת חרש בלא גדול על גביו: לדעתיה דנפשיה עבד. דהא גדול הוא ויש בו דעת ואע''פ שזה אומר לו כן שמא הוא גמר בלבו לשם אחר אבל קטן אין בו דעת אלא למה שזה מצווהו: לאו מילתא היא דאמרי. אלא מעתה עובד כוכבים וישראל עומד כו' דהוה ס''ל דפסול ודאי כשר הוא ואפילו אין ישראל עומד על גביו וגבי חרש שוטה וקטן נמי ליתא לדרב הונא דאע''ג דאין גדול עומד על גביו נמי כשר דמתני' ר''מ היא דלא בעי כתיבה לשמה דדריש וכתב דקרא אחתימת עדים: דמדקפסיל ליה לעובד כוכבים. בסיפא דמתני': לענין הבאה. לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין ואין אדם נעשה שליח לדבר שאינו שייך בו וגבי כתיבה שייריה ש''מ דוקא קתני בהבאה ובכתיבה כשר כדקתני טעמא שאין קיום הגט אלא בחותמיו ולא איכפת לן אם נכתב שלא לשמה דאי תנא ושייר הוי ליה נמי לשיורי בסיפא: ההיא. דתניא פסול: ר''א היא דאמר עדי מסירה כרתי. וחתימת עדים אינה מן התורה הילכך וכתב לה אכתב הגט ובעינן כתיבה לשמה: והא ודאי. כי כתביה עובד כוכבים לאו לשמה הוא דעובד כוכבים אדעתא דנפשיה קעביד ומשום הכי תניא פסול: אמר רב נחמן אומר היה כו'. אתחלתא דמילתא היא וכן מסתבר דהא כבר מוקמיה רב נחמן כר''מ ואית דגרסי והא ודאי עובד כוכבים כו' בלשון קושיא ופרכינן אהא דאמר רב נחמן עובד כוכבים כשר אמר רב נחמן כו' תירוצא הוא: כשהוא כותבו כאילו כותבו לשמה. הכי משמע כשהוא כותב קצתו לשמה כאילו כותבו כולו לשמה אלמא לשמה בעינן: מאי לאו כשהוא כותב לתורף לשמה כאילו כותבו לטופס לשמה. דתורף הוא עיקר: והוא ששייר. חרש שוטה וקטן: מקום התורף. וכתב בן דעת את התורף ולא בעי לאוקמא בשגדול עומד על גביו ולא לאוקמא כר''מ: אינה תורה. אין שומעין לך: כאן הודיעך. במשנתינו שזלזלו בכתיבת גיטין הודיעך שאין שום כח לשמה בכתיבה אלא בחתימה: והאמר רבה בר בר חנה. לעיל (דף כא:) גבי אין כותבין במחובר ר' אלעזר היא: אמוראי. רבה בר בר חנה ורבי זריקא: מתני' חוץ מחרש שוטה וקטן כו'. בגמ' מפרש לכולהו: קיבל הקטן. מיד הבעל להוליכו: והגדיל. קודם שמסרו לה: גמ' דלאו בני דעה נינהו. וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן (בקדושין ד' מב.) מויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן: לאו בר היתירא הוא. דאין להן קידושין ואין גיטין נוהגין בהם ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למיעבד שליחותא לאחריני: הא לא חזר ונשתפה לא. דטעמא משום דעה הוא וצריך להיות בן דעת לעשות שליחותו: דיקא נמי. דלגבי פתוח ונסתמא לא תנא דוקא חזר ונתפתח: מדקתני סיפא כו'. אלמא היכא דטעמא משום דעה הוא בעינן תחלה וסוף אבל סומא לא הוי טעמא משום דעה ולא בעינן תחילה וסוף אלא תחילה לחודיה דלא מצי למימר בפני נכתב דאי בסומא נמי דוקא ניתני כל שתחילתו וסופו בכשרות: מהו שיעשה שליח. לאשה עבד של כל אדם מהו שיעשה שליח לאשה בעלמא: לקבל גט מיד בעלה. ותהא מגורשת בקבלתו וה''ה נמי להולכה דכולה חדא טעמא היא אלא כך היתה השאלה בבית המדרש: מדקפסיל לעובד כוכבים. במתני' בהבאה ולא תנא עבד:

אלא מעתה עובד כוכבים וישראל עומד כו'. פי' בשלמא בלא עומד על גביו ניחא דקסבר רב נחמן דאיכא היכרא דכותבין לשמה ע''פ הבעל אבל בעובד כוכבים ליכא היכרא דלשמה בהכי אבל למאי דאוקמא בגדול עומד על גביו אפי' עובד כוכבים נמי אלא ודאי בלא גדול עומד על גביו מיירי וא''כ הדרא קושיא לדוכתין דהא לאו בני דעה נינהו: עובד כוכבים לדעתיה דנפשיה קעביד. תימה לר''י דבפ' אין מעמידין (ע''ז דף כז.) בעי רבי יהודה מילה לשמה ואפ''ה קתני ימול ארמאי ולא אמר דלדעתיה דנפשיה קא עביד ואומר ר''י דהא דאמר דלדעתיה דנפשיה עביד היינו שעושה סתם וגבי גט סתם לאו לשמה קאי כדאמר בריש זבחים (דף ב:) משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת אבל מילה סתמא לשמה קיימא כדאמר בזבחים סתמן לשמן קיימי: אימא שנחתם שלא לשם אשה. אע''ג דסיפא קתני יתר על כן כו' ומוקי לה בגמרא כר''א מ''מ מה שיכול לדחוק ולהעמיד כר''מ מעמיד משום דקי''ל דסתם מתני' ר''מ היא וא''ת והיכי קאמר שנחתם והא קתני כיצד שמע קול סופרים מקרין ובגמ' מפרש בסופרים העשויין להתלמד וי''ל דדרך סופרים לכתוב ולחתום גט כדי להתלמד: והוא ששייר מקום התורף. אמאי דאקשי לעיל והא לאו בני דעה נינהו אתא לשנויי: עובד כוכבים נמי דלאו בר היתרא הוא. הוה מצי למימר משום דבעינן שלוחכם בני ברית אלא ניחא ליה למימר האי טעמא דשייך אף בעבד: ממי נוטלו ולמי נותנו. מכאן משמע דצריך שיכיר השליח שזהו הבעל וזו היא אשתו ושמא יש לחלק דדוקא סומא שיכול להטעותו ויש לחוש יותר שמא יטעוהו: הוא הדין אע''ג דלא חזר ונתפתח כוי. והא דאמר ביש נוחלין (ב''ב דף קכח.) היה יודע לו עדות עד שלא נסתמא ונסתמא פסול לעדות שאני הכא דגבי גט אפי' אשה נאמנת תדע דאפילו סומא מעיקרא קאמר הכא אלא סומא אמאי לא: