גיטין כ ע"ב

דף כ - ב

ואי סלקא דעתך שעשיית החותמת על הדינר נעשית באופן של מיחרץ חריץ, וגם כתיבת הציץ נעשית כך, תקשי,  הא בעינא שהציץ יהא נעשה בצורת כתיבה, כמו שנאמר "מכתב פתוחי חותם", ואילו לדבריך, שהכתב הזה הוא מיחרץ חריץ, ליכא, אין כאן כתיבה!? ומתרצינן: הכתב בציץ היה כדינרי זהב ולא כדינרי זהב.

כדינרי זהב - דבולט.

ולא כדינרי זהב לגמרי. דאילו התם, בדינרי זהב היה מכה על הדינר מגואי, על הצד של הצורה, מסביבות לצורה, והיא היתה מתקבלת מאליה.

ואילו הכא, בציץ, היה דוחק אותיות עצמן מאבראי, מצדו השני של הציץ, עד שבלטו האותיות מצדו האחר. ^[15]

בעא מיניה רבא מרב נחמן: כתב לה גט על טס של זהב, ואמר לה: התקבלי גיטך, והתקבלי כתובתך! שהטס של זהב שנכתב עליו הגט, ישמש גם כפרעון על הכתובה, מהו? האם כשר הגט הזה? והספק הוא האם יתכן לתת גט שניתנו תחשב גם כנתינת פרעון חוב. ^[16]

אמר ליה רב נחמן: נתקבלה גיטה, ונתקבלה כתובתה! כלומר, הגט כשר, וגם הכתובה נפרעה בכך. ^[17]

איתיביה רבא לרב נחמן מהא דתניא: אמר לה התקבלי גיטך. והשאר, יתר הגט, שמחוץ למקום האותיות, יהא לתשלום כתובתך, נתקבלה גיטה, והשאר לכתובתה.

ודייקינן: טעמא דאיכא "שאר", שרק השאר מיועד לפרעון הכתובה.

הא ליכא "שאר", והתכוון לתת את הגט עצמו עבור הכתובה, לא!

הגט אינו כשר משום שמקום הגט צריך להינתן לאשה לשם גירושין בלבד, ולא לשם פרעון, כמו שנאמר "ונתן".

וקשה לרב נחמן, שמכשיר גם באופן שנתן את כל הגט לשם פרעון הכתובה!

ומתרצינן: הוא הדין אף על גב דליכא שאר, כשר הגט. והא קמשמע לן הברייתא, דאף על גב דאיכא שאר שיכול לשמש לפרעון הכתובה, אי אמר לה במפורש שיהא לפרעון הכתובה, אין, אי לא, לא.

מאי טעמא? אוירא דמגילתא הוא. הרי זה גליון של הגט, ונטפל אליו, ואינו משמש לפרעון הכתובה, כל עוד לא התנה הבעל על כך במפורש.

תנו רבנן: אמר לה: הרי זה גיטך והנייר כולו ישאר שלי, אינה מגורשת, שהרי לא נתן לה כלום, והאותיות פורחות באויר.

אבל, אם אמר לה: הרי זה גיטך על מנת שתחזירי לי את הנייר לאחר מכן, הרי זו מגורשת, ומחזירה לו אחר כך את הנייר. ונחשב כאילו קיבלה את הגט, שהרי "מתנה על מנת להחזיר", שמה מתנה.

בעי רב פפא: השאיר הבעל לעצמו את הבעלות על הנייר שבין שיטה לשיטה, בין שורה לשורה, או בין תיבה לתיבה, מאי? ^[18]

ומסקינן: תיקו!

ומקשינן: ותיפוק ליה שהוא פסול משום ד"ספר" אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה ספרים!? ^[19] והרי חלקה של האשה בגט אינו מחובר יחד, אלא הוא נפרד לשורות שורות, והוי כשנים ושלשה ספרים? ^[20]

ומתרצינן: לא צריכא, דמעורה. ^[21] שיש קצת חיבור בין כל חלקי הגט השייכים לאשה, כגון שהאותיות שבראש כל תיבה היו ארוכות משורה לשורה. ^[22]

בעי רמי בר חמא: היו מוחזקים בעבד שהוא שלו, שהיה ידוע שהעבד שייך לבעל, וגט כתוב על ידו, והרי הוא יוצא מתחת ידה, שהאשה מביאה לפנינו את העבד, ואומרת, בעלי נתן לי את העבד, וגירשני בו, והרי גט כזה כשר, כמו ששנינו במשנתנו, מהו? האם היא נאמנת לומר כך מבלי להביא עדי מסירה?

מי אמרינן: אקנויי אקני לה את העבד כדבריה, שהרי הוא עתה ברשותה.

או דלמא, הוא מדנפשיה עייל. מעצמו נכנס העבד לרשותה, ולא התגרשה בו מעולם.

אמר רבא: ותיפוק ליה שגט שנכתב על ידו של עבד פסול כי כתב שיכול להזדייף הוא, ושמא היה כתוב בגט איזה שהוא תנאי, ומחקה אותו!?

ומקשינן: ולרבא, קשיא מתניתין, דקתני שאפשר לכתוב גט על היד של עבד, והרי יכול להזדייף!

ומתרצינן: בשלמא מתניתין לרבא, לא קשיא. כי מדובר בה שהעבד, עם הגט הכתוב על ידו של העבד, נמסר ליד האשה בעדי מסירה, והם קראו את הגט, ויודעים את תוכנו. והבעל אינו יכול לזייפו ורבי אלעזר היא, שסובר "עדי מסירה כרתי".

אלא לרבי בר חמא, קשיא. שהבעיא שלו היא באופן שלא היו עדי מסירה, ^[23] והרי יכול גט שכזה להזדייף!

ומתרצינן: לרמי בר חמא, נמי לא קשיא. לפי שהוא מדבר שהגט היה כתוב על יד העבד בכתובת קעקע, ^[24] שאינו נמחק לעולם.

השתא דאתית להכי, מתניתין נמי לא קשיא. ואין צורך להעמיד את המשנה בעדי מסירה דוקא, אלא אפשר להעמידה בכתובת קעקע.

ודנה הגמרא: מאי הוי עלה, על הבעיא של רמי בר חמא, אם האשה נאמנת כאשר עבד יוצא מתחת ידה?

תא שמע, דאמר ריש לקיש: ה"גודרות", כינוי לבהמות [על שם "גדרות צאן"], אין להן חזקה.

אדם שתפס בהמות הידועות כשייכות לאדם אחר, והלה טוען שהוא גזלן ממנו, חייב להחזירן, ואינו יכול לטעון שבעליהן מכרן לו. על אף שבשאר מטלטלין הוא יכול לטעון כן, והוא נאמן כיון שאיננו חושדים בו שהוא גזל אותם מרשות השני, אבל בבהמות, כיון שיתכן שהן נכנסו אליו מעצמן לרשותו, ולא גזלן בידים, אינו נאמן לטעון שקנאן.

והוא הדין עבד, אין האשה נאמנת לומר שקיבלה אותו מבעלה, שהרי יתכן שנכנס מעצמו לרשותה.

בעי רמי בר חמא: היו מוחזקין בטבלא [דף] שהיא שלה, וגט כתוב עליה, והרי היא יוצאה מתחת ידו של בעלה, המגרשה בגט זה, מהו?

מי אמרינן, אקנויי אקניתא ליה האשה לבעלה את הטבלא לצורך הגירושין, והרי היא שלו, והוא יכול לגרש בה. או דלמא, לא ידעה לאקנויי בלב שלם דבר שאין בדעתה לתת במתנה גמורה, שהרי הוא עתיד להחזיר לה את הגט, והיא נותנת אותו לו רק בתורת השאלה, ונמצא שגירש אותה בגט שלה, שאינו כשר, שהרי נאמר "ונתן" [משלו]! ^[25]

אמר אביי: תא שמע מהא דתנן במסכת עדיות: אף הוא, רבי יהודה בן בבא, העיד על כפר קטן שהיה בצד ירושלים, והיה בו זקן אחד, והיה מלוה לכל בני הכפר, וכותב את שטר החוב בכתב ידו, על שטר שלו, ואחרים חותמים.

ובא מעשה לפני חכמים, והכשירוהו, את השטר!

ואמאי הכשירוהו? הא בעינא "ספר מקנה", שהשטר יהא משל המקנה, ובשטר חוב צריך שיהא השטר משל הלוה, שהוא המקנה את שיעבודו למלוה, וליכא, שהרי השטר היה משל הזקן! ופשיטא לגמרא שהקלף היה של הזקן, שאם לא כן, מה העיד רבי יהודה בן בבא. ^[26]

אלא לאו, משום דאמרינן: אקנויי מקנה להו הזקן את השטר חוב לבני הכפר הלווים, לצורך ההלואה, בקנין גמור, למרות שהוא יודע שהשטר עתיד לחזור אליו. והוא הדין שהאשה מקנה לבעלה את הטבלא לכתוב עליה את הגט, בקנין גמור.

תיפוק ליה דספרא' אמר רחמנא ולא ב' או ג' ספרים. הקשה רבי' תם ז"ל, והא אמרינן לקמן כתבו בשני דפין כשר ובמס' סוטה אמרינן כתבו בב' דפין פסול דספר אמר רחמנא ולא ב' וג' ומתרץ התם בב' עמודים בחתיכה אחת והם נקראין דפין והתם דסוטה בב' חתיכות והא דאמרי' במנחות גבי מזוזה בשני דפין כשרה ההיא נמי בחתיכה אחת שאלו בב' חתיכות ודאי פסולה שהרי נקרא ספר בג"ש וספר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' ספרים כך מצאתי בתוספ'.

לא צריכא דמעורה. איכא דאמרי שאם היו אותיות הגט נוגעות זו בזו פסול ככתיבת הספרים כדאמרינן במנחות (כ"ט ע"א) כל אות שאינו מוקף גויל אינו אות.
ואיכ' דאמרי דכשר אף כשאינו מוקף גויל ומפרש זה שאמרו כאן דמעורה כגון שמעורות אותיות של שיטה שלמטה נכנסת מעט בין תיבה לתיבה שלמעלה או שנכנס ראש של למד שלמטה באוירה של דל"ת והר' ושאר הדומות להן. ולפי דעתי שזה יותר קרוב ליפסל.
ומסתברא כיון שהותר ליכתב בכל לשון בין בגופן שלנו בין בגופן שלהם ועל עלה של זית ועל יד של עבד לא בעינן מוקף גויל אלא כל אות שקורא אותו לא חכים ולא טפש כשרה בגט בין נוגעות בין אינן נוגעות. ובירושלמי וכתב ולא מטיף ר' יוחנן בר שלום ורבי מתניא חד אמר בשלא עירב את הנקודות ואחרינא אמר אפילו עירב את הנקודות ,ואלו בס"ת דבר ברור הוא שאפילו עירב את הנקודות אין זה כתב.

מתניתין לרבא ל"ק בכתובת קעקע. קשיא עלה של זית מאי איכא למימר הרי יכול להזדייף ואיכ' לאוקומה ברושם בסכין על העלה ודבר של קיימא הוא והכי תנין כתב על עלה של זית ועל עלה של דלעת ועל עלה של חרוב על כל דבר שאינו של קיימא פסול וכו' זה הכלל עד שיכתוב בדבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של קיימא.

ת"ש דאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה. איכא למידק, ורמי בר חמא לא שמיע ליה מתני' דתנן חזקת הבתים והעבדים ג' שנים מיום ליום והיינו כדרשב"ל כדאיתא התם בגמ' אי נמי לדידיה לא פשיטא ליה גמרא תפשוט ליה ממתני'. וא"ל אי ממתני' הוה אמינא היינו טעמא משום שיש לו דעת ושמא יקניטנו רבו וילך לו לבית של אחר ויאמר של זה אני ונמצא הקונה עבד כקונה אדון לעצמו והכא ליכא למימר הכי שהרי גט כתב על ידו וחתום והבעל כתבו א"נ בעבד קטן שאין לו דעת אלא דרהיט ואזיל ואתי ולהכי פשטוה מדר"ל ור"ל נמי הא גופא, קמ"ל.

הא דדייק אביי על כותב כתב ידו ואחרים חותמין והא בעינן ספר מקנה וליכא. קשה לן וכי בשטר הוא קונה והא מכי יהיב זוזי משתעבד ושטרא למיהוי ליה קלא עבדין ליה ואפילו עביד בערכאו' מכשירין ליה בין בשטרי מכר בין בשטרי הלואה כדפרישי' דאי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו אלמא שטר לא עביד קנין. וי"ל זמנין דכתב ליה מטלטלין אגב מקרקעי דבעי שטר למיכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי א"נ דמשעבד ליה אותיות דידיה בכתיבה ומסירה ושטרא דלא הוי דמקנה לא הוי שטרא א"נ דכתיב ליה שדי קנויה לך דבעי שטר מקנה ממש ואע"ג דמלוה לכל בני הכפר קתני פעמים שעושים שדות שלהם מכר ואין המעות קונות כמו במלוה שאינה קונה מתורת כסף וקונה בשטר א"נ דאמר ליה בשטר זה קני דלא קני בכסף ושטר שלו אינו נעשה קנין וגווני טובא איכ' דבעי שטר במכר ולא מקנה בכספא.
והא דדייק הכי משום דודאי אם לא היו כל השטרות כשרות מידו כמו מיד אחרים לא היה הוא כותבן וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב שהמקנה צריך לכתוב השטר שדי מכורה לך דהא מקרא נפקא פ"ק דקידושין (כ"ו ע"א).

כדינרי זהב ולא כדינרי זהב דאילו התם מגואי ומיחרץ חריץ והכא מאבראי. והא דאמרינן לעיל כדינרי זהב ולא כדינרי זהב דאלו התם תוכות והכא ירכות מהאי טעמא הוא דהתם מגואי והכא מאבראי, וכן פירש רש"י ורבינו חננאל ז"ל, אלא דלעיל דבעיא למידק מיניה דחק תוכות הוי כתיבה אהדר ליה דהתם חק תוכות והכא חק ירכות אבל הכא דכולהו מודו דחק ירכות בעינן לא הוה מצ לאהדורי בההוא לישנא דרבינא נמי הכין סבירא ליה דחקיקת תוכות לא כתיבה היא אלא דמסבר סבר דרושמא כגופי מיכנף וחק ירכות היא משום הכי איצטריך לפרושי לה בהדיא דהתם מגואי והכא מאבראי.

ירושלמי (הלכה ג'): וכתב ולא המטיף רבי יוחנן בר שלום ורבי מתניה חד אמר בשלא ערב את הנקודות וחרנה אמר אפילו ערב את הנקודות וכתב ולא השופך. ואיתא נמי במסכת שבת פרק הבונה ופירשו בירושלמי (הכא ושם ה"ד): השופך אמר רבי חייא בר אבא אילין בני מדינתא ערימין סגיאין כד חד מנהון בעי משלחה מילה כתב במי סטריקין לחבריה והוא כתב ליה במי מילין הוא שפך דיו שאין [פי' עפץ בחלוף א' בע'] והוא קולט מקום הכתב. ותוב גרסינן בירושלמי (הלכה ג): הקורע על העור כתבנית כתב כשר הרושם על העור כתבנית כתב פסול. ובתוספתא נאמר דברים בהפך הקורע פסול הרושם כשר, ואיפשר שהוא כטעות ידי סופר אלא שמצאתיה כן בתוספתא שבת פרק הבונה כמו שהיא שנויה כאן. ומן התימה שהרמב"ם ז"ל כתב וערבן שניהם וכתב הקורע על העור וכן הרושם על העור כעין כתב כשר.

אמר ליה נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה. תמיהא לי היאך איפשר לומר כן דכיון דנותן לה גופו של טס לכתובתה הוה ליה פורח באויר וכקושייה דרבא, ונ"ל דכיון דאמר לה הכי והיא קבלתו הוה ליה כאומר לה התקבלי גיטיך ומחלי כתובתיך, וכענין שאמרו בפרק קמא דקידושין (יג, א) כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו מקודשת וכפי שפירשתי שם דמחלה חובה ואינה חזרה וגובה ממנו.

בעי רב פפא בין תיבה לתיבה בין שיטה לשיטה מהו. ראיתי מקצת מפרשים דמשום דמשייר לה בגויה קא בעי לה ומשום כרות גיטא. והא דבעי בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה פירש ר"ח ז"ל דאו או קאמר או בין שיטה לשיטה או בין תיבה לתיבה, ולדבריו הא דאמר רבא תיפוק ליה דספר אחד קאמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים על דרך פשוט מינה חדא קאמר דפסול דהיינו בין שיטה לשיטה אבל בין תיבה לתיבה אכתי ספר אחד הוא ופריק לא צריכה דמערי, אבל מפירוש רש"י ז"ל נראה שהוא מפרשה ששייר בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה וכי משני לא צריכה דמערי אכולהו קאי ואילו אבין תיבה לתיבה דמערי בגג האותיות. ודקדק מכאן ריב"ם ז"ל דכתב הגט אין צריכה שיהא גויל מקיף את האות, ור"י ז"ל דחה דדילמא לאו מערי שנוגעות זו לזו קאמר אלא כגון שנכנס צואר הלמ"ד בתוך חלל החי"ת שבשטה של מעלה ממנה או רגל הקו"ף בתוך חלל הטי"ת והעי"ן שבשטה שלמטה ממנה קאמר אבל אין נוגעת בחברתה כמלא נימא, וזה על דרך פירושו של ר"ח ז"ל שכתבתי. אבל לפי פירושו של רש"י ז"ל כדברי ריב"ם ז"ל מכרעא. ומיהו אף ר"י ז"ל מודה בכך לענין דינא דהא דבעינן בספר תורה גויל מקיף היינו משום דכתיב וכתבתם בעינן כתיבה תמה בספר ובדיו (מנחות לד, א) אבל בגט הא תנן (לעיל גיטין יט, א) בכל כותבין בסם ובסיקרא ובכל כותבין ואפילו על עלה של זית הילכך אפילו מערי נמי כשר.

ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדייף הוא. כלומר ואפילו לרבי אלעזר דמכשר בכותב על הדפתרא ועל נייר מחוק (לקמן גיטין כא, ב) הני מילי בדאיכא קמן עדי מסירה אבל כי ליתנהו קמן אין מקיימין אותו מן העדים שבו דלא עדיפי עדי חתימה לרבי אלעזר מרבי מאיר.

הא דבעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו מי אמרינן אקנויי אקניתיה ניהליה או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי. קהו בה רבוותא ז"ל וכי לא ידעה לאקנויי מאי הוי הא אמר רבא לעיל דרבנן אקנו ליה בזוזא דספרא ומשום הפקר בית דין נגעו בה. ותירצו בתוספות דהתם הוא דדמי כתיבת סופר אקנו ליה אבל טבלא דידה לא אקנו ליה. וקשיא לי דאם כן מאי קא מייתי רב אשי ראיה מדתנן (לקמן גיטין כב, ב) האשה כותבת את גיטה דהתם שאני דאקנו ליה רבנן בזוזא דספרא. ומיהו מהא דמייתינן ראיה מזקן אחד שהיה בצד ירושלים לא קשיא לי, דהתם ודאי לאו משום הפקר ואקנויי דבי דינא זוזי דספרא הוא, דבגט הוא דאיכא למימר הכי משום דחשו להם חכמים משום תקנת ממזרין אבל בגיטי ממון אמאי מפקרי להו רבנן לגבי לוקח ומלוה הלוקח יחוש לעצמו, אלא משום אקנייתא דבעלים גופייהו הוא דידעי לאקנויי. ועוד קשיא לי, רבא דמהדר אמתניתין דערב היוצא לאחר חיתום שטרות (ב"ב קעה, ב) דמיירי בגברא ובשאר שטרות, אמאי לא אייתי מתניתין דאשה כותבת את גיטה דמיירי באשה ובגט. ונ"ל לפרש דרמי בר חמא ודאי הכין משמע ליה דאיכא לאיפלוגי בין פשיטי דספרא לטבלא שלה ואי לא ידעה לאקנויי לא הוי גיטא ואתיא למיפשטה מעובדא דההוא זקן ומדתנא ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, דרבא נמי סבירא ליה כרמי בר חמא דלא דמי טבלה לשאר גיטין דאקני' לדרבנן פשיטי דספרא ומשום הכי לא דייק לה ממתניתין דהאשה כותבת את גיטה, ומיהו רב אשי אשכח גם פירכא ואמר דלמא גברא שאני דידע לאקנויי ואהדר ליה אעיקרא דדידא כלומר דגט מיהא הוי ולא משום דידעא לאקנויי אלא דרבנן אקני ליה זוזא דספרא דחשו חכמים לתקנתה כדי שלא יעגן אותה אדמי כתיבת הגט, וכיון שכן אף טבלא שלה אקנו ליה ואפקורי אפקריה רבנן לגבי דידיה משום תקנתה דמה לי גיטא דכתיב אניירא מה לי דכתיב אטבלא דידה הא דידה והא דידה וכיון דהאי אפקרוה משום תקנתה הם הכי אפקרוה לטבלא משום תקנתה דהא טבלא הדרא לה. [אכתי לא ניחא לי דמכל מקום (משום) רבא דמדמי אשה לסתם אנשים שאינם זקנים ולומר דאף אשה יודעת להקנות אם כן למה הוצרך לומר למעלה דרבנן אקנו ליה לבעל בזוזי דספרא וי"ל דרבא לטעמיה דרב חסדא קאמר כלומר אם נפשך לומר שהוא צריך לכתבו והכא היא כותבת אותו וסבירא ליה דאשה לא ידעא לאקנויי אפילו הכי אני אומר דרבנן אקנו ליה זוזי דספרא כיון שתקנו שתהיה האשה כותבת את גיטה. כנ"ל]. אלא שרש"י ז"ל פירש כאן האשה כותבת את גיטה ומקנייא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה, ואפשר דרש"י ז"ל לא דק לומר שהטעם משום שהיא מקניא לה לבעל אלא שחכמים תקנוהו, שאף בשובר נמי פירש בלשון ההוא והאיש כותב את שוברו כותב פרעון הכתובה שפרע ומקנהו לאשה והיא מחתמת העדים עכ"ל. ואף על פי שאין צורך הקנאה בשובר דהתם לא בעינן ספר מקנה אלא הודאה בלבד. ועוד נ"ל לפרש דרב אשי לית ליה סברא דרבא [ואי נמי רבא גופיה לא סבר לה דהוי משום הפקר בית דין אפילו בכולהו גיטין דעלמא וכדדייקא ליה ממתניתין דערב היוצא לאחר חיתום שטרות דלא שייך ביה הפקר בית דין וכדכתיבנא אלא דלטעמיה דרב חסדא אמרה וכמו שכתבתי למעלה, והאשה כותבת את גיטה לאו משום דאקנו ליה רבנן זוזא דספרא הוא אלא משום דהאשה עצמה מקנה אותו לבעל אלמא איתתא ידעא לאקנויי, וזה כפירוש רש"י ז"ל שפירש האשה כותבת את גיטה ומקניא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה והני מילי מה שפי' הוא ז"ל בשובר דהאיש מקנהו לאשה לאו דוקא. כנ"ל.

ובא מעשה לפני חכמים והכשירו ואמאי הא בעינן ספרא מקנה וליכא. ואם תאמר בשטרי הלואה אמאי בעינן ספר מקנה והלא מכי יהיב זוזי אישתעבד ליה ואפילו לגבות מן המשועבדין אלא משום דלית ליה קלא לא גבי אלא מבני חרי ובמכר נמי מכי יהיב זוזי קנה וגובה ממשעבדי וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב מו, ב) המוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדין וטעמא דמלוה בעדים לא גביא אמרינן התם (מב, ב) מאן דיזיף בצינעא יזיף הא לאו הכי גביא מן דינא, ולעיל (גיטין י, ב) נמי אמרינן גבי ערכאות בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייתי הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא והתם תנן (קידושין כו, א) נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף, וי"ל פעמים שמוכרין לו קרקע בפרעון ההלואה ומלוה אינה קונה והיה קונה בשטר ואז בעינן ספר מקנה כיון דליכא זוזי. קשיא לי אשמעתין, אפילו כי מקנה להו זקן ומלוה מאי הוי הא לווין לא ידעו כדעת רבא דאמר דלמא זקן שאני, וכיון שכן היאך קונין ואינהו לא ידעי דזקן מקנה להו, ומאי שנא מהא דאמרינן ביבמות פרק רבן גמליאל (יבמות נב, ב) העודר בנכסי הגר ובור דשלו הן לא קנה, וי"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה. ואכתי קשיא לי, ערב מיהא דלמא לא בעינן לקנות כדי שלא ישתעבדו נכסיו, י"ל דהתם נמי בההיא הנאה דקא מהימן ליה ניחא ליה דליקני ולשתעבד, דהא טעמא דכולהו ערבי דמשתעבדי משום האי הנאה הוא דאי לא לא משתעבדי מדינא דאסמכתא היא וכדאיתא בשילהי בבא בתרא (קעו, ב).

מי שכתב גט לאשתו על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטיך וכתובתיך אע"פ שלא נשאר מן הטס כלום שלא נכתב בו טופס הגט נתקבלה גיטה וכתובתה ואין צריך לומר אם נשאר בטס מקום חלק שלא נכתב ואמר לה התקבלי גיטיך והשאר לכתובתיך שנתקבלה גיטה וכתובתה ומכל מקום אם לא הזכיר לה פירעון כתובה אפי' נשאר מקום חלק בטס לא נתקבלה כתובתה ונמצאת קבלתה לשם גיטה לבד והוא פורע כתובה מצד אחר מפני שהכל בטל אצל מקום כתיבת הגט והרי המקום הנשאר חלק באויר הגט ר"ל גליון:

הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת ואין זה דומה לטס של זהב ולאיסורי הנאה דבהנהו גיטה קאי גבה אבל בזו הרי זקוקה להחזיר את הנייר ואין כאן נתינת גט לידה אותיות פורחות הוא דיהב לה אבל אם אמר על מנת שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת ותחזיר שהרי מכל מקום בשעת נתינה שלה הוא והחזרה אינה אלא תנאי אמר לה הרי זה גיטיך ונייר שבין שטה לשטה שלי אם לא היתה מגלת הגט נשארת מחוברת כאחת אחר חזרת נייר שבין השטין אינו כלום ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים אבל אם היה מחובר באותיות ארוכות כגון ל' ע' וק' הרי זו ספק מגורשת ויש למדין מכאן שהגט שהיו אותיותיו נוגעות זו בזו פסול כספר תורה שאמרו בה מנחות ל"ד א' כל שאינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה פסולה והוא שפירשו מה שאמרו כאן דמערי על הדרך שכתבנו בחבור אותיות ארוכות הנכנסות משטה לשטה ומכל מקום רוב מפרשים נסכמים שאין מצריכין בגט היקף גויל מארבע רוחות אלא כל שיקראנו תינוק לא חכם ולא טפש שמאחר שהקלנו עליו לומר שהיא כשר בכל לשון בין בגופן שלנו בין בגופן שלהם וכן שהוכשר על כל דבר אפי' על עלה של זית וכן שהוכשר שלא בדיו לא נחמיר עליו להצריכו היקף גויל אלא שראוי להזהר בכך לכתחילה:

ויש שואלין היאך איפשר שנסתפקו במחובר אפי' בחבור אותיות שלא יהא כשר לגמרי והרי הכשרנוהו במשנתנו על עלה של זית ועלה של זית ודאי אינו מכיל כל טופס הגט ועל כל פנים פירושו שני עלים או שלשה והם נקראים אחד על ידי צירוף הבד ומפרשים שחבור הבד חבור גמור הוא הואיל והוא מקום יניקת העלים אבל הקלף או הנייר אע"פ שמעורה במקום אחד או בשנים אין דנין אותו כמעורה בכלו ויש אומרין שעלה של זית לאו דוקא אלא עלה רחב שיהא מכיל טופס הגט ואם הוא של זית שיכילהו בכתיבה דקה אבל שנים או שלשה פסול אלא שתלמוד המערב מוכיח כדכתבנו והוא ששנו שם על עלה של זית ולאו כמקורע הוא א"ר זעירא אפי' כתב אני פלני מגרש את אשתי כשר כלומר והרי איפשר לכתבו בעלה אחד ואתיא כדמר ר' אילא אם פירש פסול ואם לא פירש כשר ויש מפרשין בלשון זה אם פירש העלים זה מזה פסול מדין שנים ושלשה ספרים לא פירש אלא שהם מחוברים בבד כשר ופירוש הדברים זה שאתה מקשה ולאו כמקורע הוא איפשר לפרשה בעלה אחד ואתיא נמי כדמר ר' אילא כלומר ואתה יכול לתרצה כן שכתבו בשנים ושלשה עלין אלא שהם מחוברים בבד ועוד שנינו שם נתקרע פסול בקרע כשר כשלא בקרע קרע ב"ד ואיזהו קרע ב"ד בין כתב לעדים ומכל מקום שמענו לקצת רבני צרפת שבא לפניהם גט שהיה נקרע מעט במקום השרטוט מצד שהרי משרטטין בחוזק ופסלוהו אע"פ שהיה מעורה בשני קצותיו ושלא היה בין כתב לעדים אלא למעלה הרבה ונראה מדבריהם שכך שהוא נקרע אע"פ שהוא מחובר מאיזה מצדדיו נכלל בספק קושיא זו ומחמירין בה ועוד אמרו בתלמוד המערב וכתב ולא שופך וכתב ולא מטיף ר' יוחנן ור' מתניה חד אמר בשלא עירב את הנקדות וחד אמר אף בעירב את הנקדות ובספר תורה מיהא אף בעירב אינו כתב:

ולענין פסול שני ספרים בגט מיהא אין פיסולן אלא בשני קלפים שהרי אמרו בפרק אחרון ששייר מקצת הגט וכתבו בדף שני כשר ואם כן למה אמרו במגלת סוטה שאם כתבה על שני דפין פסולה ומטעם ספר אחד וכו' מתוך כך פירשו רבים אף בזו שבסוטה בשני קלפים ויש מפרשים שבגט לא הותרו שני דפין אלא שהתורף כלו באחד הא כל שחלק התורף לשני דפין אף בגט פסול:

אשה שיצא עבד מתחת ידה וגיטה כתוב על ידו ועדים חתומים שם ואותו העבד מוחזק שהוא של בעל והאשה טוענת שהבעל הקנתהו לה וכתב לה גיטה בידו והוא אינו מודה בכך אין זה כלום שהגודרות אין להם חזקה ומאחר שלענין דיני ממונות אין יכולה לומר אף לאחר שנתגרשה לקוח הוא בידי אף לענין גט אינו כלום אלא אומרין מנפשיה על הואיל ואין כאן עידי מסירה ואין מאמינין אותה מדין מיגו דאי בעיא אמרה גרשתני שהרי הגט מסייע לה וכיוצא בזה מעיזה ומעיזה ומכל מקום אם הבעל מודה יראה שמגורשת ואם אין הבעל כאן יראה שהיא ספק מגורשת וכן אם החזיקה בו שלש שנים ועדין הגט בידו שהרי אף לענין דיני ממונות כל אחר שלש שנים יש להם חזקה וכל שאמרו בזו שהיא מגורשת או ספק מגורשת פירושו בכתובת קעקע שאינו כתב העשוי להזדייף ואע"פ שבכתיבת קעקע אסור איפשר שאין אדם מוזהר על עבדו בכך או שקעקע ולא כתב שהרי אינו חייב עד שיקעקע ויכתוב הא לאו הכי כתב היכול להזדייף הוא ואינו כלום אלא אם כן בעידי מסירה ומשנתינו שאמרה בגט הכתוב על היד של עבד שהוא כשר פירושו בעידי מסירה ויש פוסקין בכלן שהיא ספק מגורשת ומכל מקום בכיוצא בה בהיו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט שחרור של עבדו האחר כתוב בידו והוא יוצא מתחת ידי אותו עבד יש אומרים שזהו ספק ממון ויצא לחירות ויש לפקפק בה מצד שמועת הרי זה גיטיך והנייר שלי אלא שאין בה הכרח:

ולפי דרכם למדו משמועה זו גאוני ספרד שכל שמוציאה גט כתוב וחתום מתחת ידה אף כשאין שם עידי מסירה אין הבעל יכול לערער ולומר לא נתתיו לה שהרי לא באו עליה כאן אלא משום דגודרות אין להם חזקה ודברים פשוטים הם ובלבד בשתתקיים חתימת העדים ועוד למדו הימנה מה שפירשו גדולי הפוסקים שזה שאמר ר' אלעזר עידי מסירה כרתי פירושו אף עידי מסירה והוא הדין לעידי חתימה שאם לא כן נמצאת שאלת רמי בר חמא דלא כהלכתא שהרי כל האמוראים פסקו כר' אלעזר ואף הלשון מוכיח כן בכל מקום שהרי הם אומרים בכך מקום בעידי מסירה ור' אלעזר היא והיאך לא נשמט במקום אחד לומר ר' אלעזר היא ואנא ידענא דבעידי מסירה קאמר הואיל ועידי חתימה לא מהני כלל אלא ודאי סבירא ליה דעידי חתימה נמי מהנו והדברים ברורים:

ולענין מה שהעמדנוה בכתובת קעקע שמא תאמר עלה של זית האמור במשנתינו שכתב הגט כשר בו מאי למימר והרי כתב היכול להזדייף הוא איפשר בעידי מסירה או שמא ברושם בסכין על העלה וכמו שאמרו בתוספתא המקרע כתבנית כתב כשר והרושם על העור כתבנית כתב כשר:

היו מוחזקים בטבלא שהיא שלה וגט כתוב או חקוק עליה והרי היא יוצאה מתחת ידה הרי זו מגורשת ואומרין מן הסתם שהאשה הקנת הטבלא לבעל שהרי אף האשה כותבת גיטה או מכתיבתו ומקנה אותו לבעל והוא מחתימו ונותנו לה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה אלמא שהאשה יודעת היא להקנות במקום הראוי לה ואין אומרין איתתא לא ידעה לאקנויי ובשלה גרשה ולא מהני ואע"ג דמקחה וממכרה קיים התם הוא דפקיעא בהכי אבל הכא לא ידעה דינא דגיטא וסברא דבשאלה סגיא ולא גמרא ומקניא אלא אומרין שיודעת היא להקנות והוא שאמרו האשה כותבת גיטה על הדרך שביארנו וכן האיש כותב שוברו ומקנהו לה והיא מחתימתו ונותנתו לו ושמא תאמר ואף כשתאמר שאין היא יודעת להקנות נאמר אקנויי אקנו לה רבנן וכמו שהתבאר למעלה תדע שלא נאמר כן אלא בפשיטי דספרא ולתקנתא דידה כמו שביארנו באחרון של בתרא אבל בנייר אין בו תקנה אצלה שהרי יכול לכתבו על כל דבר ויש מפרשים שבדברים שאין חוזרין לה כגון פשיטי דספרא יודעת היא שמתנה היא ורבנן אקנו לה ומשום הכי גמרא ומקניא אבל מה שחוזר לה כגון הגט סבורה היא שאינה אלא שאלה והוה אמינא דלא גמרא ומקניא ונמצאת מתגרשת בשלה:

העידו בסוגיא זו על זקן אחד שהיה בכפר סמוך לירושלים שהיה מלוה לכל בני הכפר וכותב בכתב ידו והאחרים חותמין הן על ידי עדים ושהיה כותב הוא לשון השטר הן בחתימת ידי הלוה ושהיה הוא כותב לשון ההודאה ואע"פ שהלוה כותב שטרו מן הסתם מקנה הוא אותו ללוה והלוה מוסרה למלוה ולענין מה שהקשו בה מאי קושיא דילמא זקן שאני דידע לאקנויי קשה לפרש בה שהרי בסופה אמרו לפי דרכנו למדנו שהאשה כותבת גיטה אלמא אף אשה כזקן אלא שפירשו בה אשה בדומיא דזקן ר"ל שנתברר לנו שהיא יודעת להקנות הא אשה דעלמא לא ויש גורסין בשמועה זו והא בעינן ספר המקנה וליכא כלומר שהמקנה צריך שיכתוב שדי מכורה לך ואף כאן הלוה שהוא מקנה ומשעבד נכסיו צריך שיכתוב את השטר ושיהא הנייר שלו ואם כן לא היה סומך אלא על מה שהמלוה מקנה לו הכתב והלוה מוסרה לו ושאלו בה בתוספות דהא לא בעינן ספר המקנה אלא במכר ומתנה שעקר הקנייה בשטר וכן בגט שעל ידי הגט מתגרשת אבל גבי מלוה שאינה אלא לראיה לא בעינן ספר המקנה שלא בשטר הוא קונה אלא במסירת המעות הוא משתעבד והשטר אינו אלא לראיה ולקול בעלמא ותירצו דזימנין דכתיב ליה מטלטלי אגב מקרקעי ובעי שטרא למיכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אי נמי דמשעבד ליה אותיות בכתיבה ומסירה ושטר שאינו של מקנה לאו שטרא הוא ויש שכותבין דמאחר שכן אף בכל שטרי הלואה בעינן ספר המקנה דלא פלוג רבנן ולדעת זה מה שאנו נוהגים בשטרי חובות ומכירות שאינם של מקנה אלא של סופר והקונה לוקחם לא כדין נעשה ושמא מתורת הפקר ב"ד הוא ורבנן סבוראי הוא דאתקון מידי דהוה אשכר הגט:

ת"ר הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת פי' דכיון שהנייר שלו לא יתן לה כלום ונמצאו אותיות פורחות באויר ע"מ שתחזירי לי את הכתב מגורשת פי' והיא תחזור לו את הנייר כדי לקיים תנאו ותקרא נתינה דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה:

בעי רמי בר חמא היו מוחזקים בטבלה שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו פי' והוא רוצה ליתנה לאשה ולגרשה בגט הכתוב עלי' והתורה אמרה וכתב ונתן על הבעל מוטל לכתוב וליתן ובעי' שיהא הנייר או כל חפץ הכתוב עליו הגט שלו מי אמרינן אקנויי אקניתיה ניהליה או דלמא אשה לא ידעה לאקנויי פי' לא ידעה לאקנויי דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה כזה שעתיד לחזור לה ולא גמרה ואקנויי' ליה אלא כעין שאלה נתנה לו והוא פסול דבעי ליתן בידה שיהא החפץ של בעל וליכא ת"ש אף הוא העיד על כפר קטן שהיה בירושלים והיה שם זקן אחד והיה מלוה לכל בני כפר וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים ובא מעשה לפני חכמים והכשירו ואמאי הא בעי' ספר מקנה וליכא פי' בעי' שהלוה יקנה לו קרקעותיו וישעבדם לו בספר וימסור לו למלוה הספר כתוב וליכא אלא לאו משום דההוא זקן הוה מקנה להו ויהיב להו מקנה והם הכי נמי האשה ודילמא זקן שאני דידע לאקנויי אבל אשה לא:

בד"ה על מנת שתחזירי כו' דקסבר ההוא לישנא דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו כו' עכ"ל מפורש בדבריהם שם בפרק מי שאחזו הא דתנאי ומעשה בדבר אחד פי' שהתנאי סותר המעשה דאין הגט חל אלא אחר שנתקיים התנאי ואז אין הגט בידה כו' עכ"ל ואי הוה סבירא ליה על מנת כאומר מעכשיו דמי הגט חל מיד למפרע שאז עדיין הגט בידה אבל רבא דמוקי הך דהכא משום דהוי מעשה קודם לתנאי סבירא ליה נמי דהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי דאם לא כן בההיא דאתרוג אי נמי דהויא התנאי קודם למעשה אמאי יצא בשקיים התנאי הרי אין האתרוג בידו ומה שיש לדקדק בזה ע"ש בתוס' וק"ל:

בד"ה אשה לא כו' דדמי כתיבת סופר אקנו ליה רבנן מדידה מ"מ טבלא דידה כו' עכ"ל וכן הקלף אם הוא שלה לא אקנו ליה רבנן מדפשיט מהאשה כותבת כו' אטבלא וק"ל:

גמ' בעי רב פפא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מאי תיקו ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא וכו' לא צריכא דמעורה. מקשין העולם תינח בין שיטה לשיטה דנוכל לאוקמיה במעורה אבל בין תיבה לתיבה מא"ל ונ"ל דאה"נ דלפי המסקנא לא נשאר בתיקו אלא בעיין דבין שיטה לשיטה אבל בין תיבה לתיבה אינו גט משום דספר אחד כו':

שם לרמב"ח נמי לא קשיא בכתובת קעקע השתא דאתי' להכי מתני' לרבא נמי לא תקשה בכתובת קעקע נ"ל הא דקאמר מתני' לרבא נמי לא תקשי ט"ס הוא אלא כך צ"ל השתא דאתית להכי מתני' נמי לא קשיא וכו' ומוכרח הוא דהא על כרחך רבא לא הוי ידע שינויא דכתובת קעקע דאל"כ לא הוי פריך מידי לרמי בר חמא:

תוס' ד"ה על מנת שתחזירי לי הנייר וכו' משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד וכו'. פי' דהתנאי סותר המעשה כדפירשו התוס' אח"כ דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ואין הגט חל עד שיחזרוהו ואז אין הגט בידו. ורבא דאסר פרק קמא דקדושין וכו' ר"ל ומאחר דאמר החזידו יצא ש"מ דס"ל דאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ולכך ס"ל ג"כ דוקא החזירו יצא דהוי כמו נותנת ע"מ להחזיר לא ס"ל כהאי לישנא אלא מפרש הא דקתני סיפא דהאי ברייתא ע"מ שתחזירי לי הנייר מגורשת משום דהוי מעשה קודם לתנאי וכו' והא דאצטריך רבא לטעמא משום דהוי מעשה קודם לתנאי ולא פירשה כלישנא דאמר התם משום דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכו' וכר' דס"ל הכי משום דבעי לאוקמא ברייתא זו אפילו כרבנן דר' דס"ל דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ועיין בתוס' לקמן פ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ה) ד"ה אלא אמר רבא ודבור שאחר זה המתחיל ותנאי ומעשה בדבר אחד:

גמ' או דלמא אשה כו' נמחק אשה ונ"ב דל"ג ודו"ק נ"ל:

גמ' אלא לרמי בר חמא קשיא וכו'. לר"א בדבר שיכול להזדייף צריכה עידי מסירה קמן ועיין לקמן (גיטין דף כ"ב ע"א) בתוס' בד"ה מאן חכמים מבואר דלר"מ פסול דבר שיכול להזדייף אף שיש עידי מסירה דצריך שיהא מוכח מתוכו אבל לר"א א"ש מתני' בדישנן קמן אבל בעיא דרמב"ח ע"כ בליתנייהו קמן עתה דא"כ יודעין שמסר לה העבד והטבלא ומ"ש רש"י בדליכא עידי מסירה ר"ל לפנינו דלכ"ע צריך עידי מסירה אף לר"מ (י) וק"ל:

גמ' היו מוחזקין בטבלא כו'. לא מצי למיבעי סתם דהא דמי [שכירות הסופר] אקנו ליה רבנן וכיון דצריך למינקט דבר מה נקיט טבלא דבר מסוים וה"ה דמצי למינקט קלף דאף קלף לא אקנו ליה רבנן מדפשיט מהאשה כותבת את גיטה רק אין סימן בקלף כ"כ לומר בו היו מוחזקין בקלף שהוא שלה:
ודאי הו"מ למיבעי בעבד [שהיו מוחזקין שהוא שלה] כבעיותו הקודמת דאף דפשיט הגודרות אין להם חזקה היינו לענין כפירה והודאה דאיירי בבעיא הראשונה אבל בעיא זו לא בכפירה והודאה איירי ודו"ק:

בתוס' בד"ה על מנת כו' תנאי ומעשה בדבר אחד כו'. דסתרי אהדדי דכיון דעל מנת לאו כמעכשיו דמי א"כ סתרי:

בא"ד ולהאי לישנא כו'. דבריהם מבוארים וק"ל:

בתוס' בד"ה אשה כו' וא"ת וכי לא ידע מתני' דכותבת כצ"ל והוא מתני' לקמן (גיטין דף כ"ב ע"ב) ובעדיות סוף מתני' דזקן מכאן אתה למד שהאיש כותב וכו'. וק"ל:

בא"ד אלא שנותנת שכר כו'. פשטא דמתני' דבא לאשמעינן שהיא בעצמה כותבת זכותה ושהאיש בעצמו כותב זכותו וכן בזקן וכו' ולא חיישינן לזיוף וכן משמע מסיומו שאין קיום הגט אלא בחותמיו ואם כוונתו רק לענין ספר מקנה אין פירוש להך סיומא:

גמרא כתב כו' על טס של זהב כו' נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה. ול"ד לוהנייר שלי דלק' דהתם לא נתן לה רק אותיות פורחות באויר כדפרש"י אבל הכא נתקבלה הטס. ואף שלא נתנהו אלא במחיר כתובתה גם זה נתינה מיקרי כמו ואתנה לכם במקניכם (בפ' ויגש) וכיוצא בזה ועי' ח"מ בסי' קכ"ד ס"ק כ"ג:

שם ל"צ דמעורה. עי' מהר"ם שהקשה בין תיבה לתיבה מא"ל. ולכאורה נראה דרש"י יישב זאת במש"כ דמעורה כו' בראשי כל תיבה ותיבה ור"ל דא"כ לא יוכל לחתוך כל סביבות התיבה ולכן תשאר מעורה. אבל ז"א דמ"מ יתחלק הגט מלמעלה למטה בין תיבה לתיבה. ולע"ד יל"פ דבעייתו לאו אהדדי קאי והוי"ו דובין תיבה לתיבה היא וי"ו המחלקת. וכש"כ לפי העתקת הר"ן בין תיבה כו' בלא ו' וכן העתיקו התוס' לק' כ"א ב' בסד"ה יצא. ור"ל בין תיבה לתיבה לבד. וביני שיטי לא שייר לעצמו:

רש"י ד"ה אף הוא העיד. ריב"ב. ט"ס וצ"ל ר"ח סגן הכהנים:

תד"ה לא צריכא. היינו רגל ך' כו' בט' של שיטה שתחתיה כו'. לכאורה בפשוט יש לומר דרגלו נמשך בין תיבה לתיבה דשיטה שתחתיה:

תד"ה בכתובת. (בסופו). אע"ג דאסור לכתוב דהא מיתהני באה"נ. וק"ל דא"כ הל"ל דאינו גט ויהיה ניצול מן האיסור וכמו דאר"י (ר"ה כח) בשופר של שלמים דאם תקע לא יצא. ולעד"נ הטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. וכגון היכא דמצוה לגרשה היינו שמצא בה דבר ערוה. ואף להתוס' ריש זבחים ד"ה סתם אשה ע"ש. מ"מ מצוה עביד אם גרשה. ואפי' מחמת שנאה בעלמא איכא מצוה כדכתיב כי שנא שלח אמר ה' (מלאכי ב׳:ט״ז) ובתורה ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות. ובזה יש לחלק בין הא להא דמסוכנת שהביא הח"מ בר"ס קכ"ד:

תד"ה אשה. אע"ג כו' מ"מ טבלא דידה לא מקנו ליה. נראה שכוונו למש"כ הר"ן שם דדוקא דמים שהיא נותנת אקנו רבנן לבעל אבל כשהיא עצמה כותבת בכי הא לא תיקנו רבנן מידי ע"ש. וכן כשהיא נותנת הטבלא עצמה משלה לא אקנוה לבעל ועי' לשון הח"מ סי' ק"כ סק"ג. ולכן כתבו בסמוך דההיא דהאשה כותבת את גיטה היינו שהיא נותנת שכר הכתיבה. אבל קשה דלפי מה שסבר דהקלף הוא של בעל. ושכר הכתיבה אף ע"ג דהיא נותנת אקנוה לבעל א"כ למאי צריך לטעמא שאין קיום הגט אלא בחותמיו. ולעד"נ דמתניתין ר"ל דהאשה כותבת בעצמה ממש ור"מ היא דוכתב דקרא אחתימה קאי. ומה שאמר ליה רבא לר"ח לעיל והכא איהי קא כתבה ליה ודלמא אקנויי כו' היינו לדידן דפסקינן כר"א דוכתב אכתיבה קאי. והקלף לכ"ע מדידיה בעי למיהוי ולכן שפיר פשיט ר"א ממתני' דהאשה כותבת דבקלף לא פליגי (ועי' לק' כ"ב ב' בתד"ה והא. קצת סתירה לדברינו אלה) אבל איכא אמוראי שם דמוקי למתני' כר"א. ועי' רש"י שם ברה"ע ד"ה והוא שהיה גדול ולק' (כו) ד"ה אימא ר"מ היא וצ"ע:

גמ' לרבא נמי תיקשי תי' לרבא מוקף ונ"ב ר"מ מ"ז. נ"ב בחנם מחק ר"מ את זה:

גמ' בין שיטה לשיטה. עי' לקמן דף כא ע"ב תוס' ד"ה יצא זה:

כתב לה גט על טס של זהב וכו'. כתב רשב"א דלא הוה אותיות פורחת באויר משום דאמרינן כל הטס לגיטה וכתובה אחולי אחלי. ומאי דמייתי רשב"א מהילך סלע שאני חייב ליך והתקדשי לי בו. נראה דאינו דומה ממש דהתם כבר חייב לה והגיע זמן פירעון משו"ה בדלא שדין תאמר לפרעון קבלתי ואינה מקודשת. משא"כ הכא אם לא תקבלי להתגרש אין כאן מקום לכתובה כי לא הגיע זמן כתובה עד אחר גירושין ועל כרחה תתגרש בו. ואם יהי' הטס לכתובה נמצא אותיות פורחת באויר ואין כאן לא גירושין וממילא אין מקום לכתובה וע"כ צ"ל אחולי אחלי לכתובה. אלא שטורי זהב סי' קכ"ד כתב דזהו דוקא כשמגרשה ברצונה אבל לא בעל כרחה דתימא לא בעינא למחול. וצ"ע א"כ מאי פריך טעמא דאיכא שאר וכו' דלמא התם במגרש בעל כרחה. והנה לעיל בסוגי' נכתב ביום מייתי רשב"א בשם ראב"ד בגט מאוחר מגורשת מיד ויש לבעל פירות עד זמן הגט וכ' רשב"א סברת הראב"ד דאחולי אחלי לפירותי' לגבי בעל עד זמן הגט. והקשה הרשב"א גופא על הראב"ד קושי' טורי זהב הנ"ל הרי מגרשה בע"כ ואיך יאכל פירותי' על כרחה עד הזמן. ובאבני מילואים שם תירץ דס"ל להראב"ד דהוה כאלו התנה אם תרצה למחול פירותי' ומעתה הרשות בידה לתבוע פירותי' ויתבטל הגט ומדשתקה ה"ל מתגרשת מרצונה וכתב אע"ג דליכא דיני תנאי שהרי לא כפל ולא אמר על מנת ס"ל להראב"ד דאנן סהדי הכי הוה כוונתו. ויש כמה ענינים שאינם צריכין דיני תנאי וגילוי מלתא בעלמא הוא ע"ש. והרשב"א דפליג על הראב"ד שם צ"ל ס"ל לאו גילוי מילתא הוא ולאו אנן סהדי הוא אלא דעתו לאכול פירותי' עד הזמן שלא כדין כצ"ל. וא"כ י"ל דוקא התם פליג הרשב"א שהאשה מפסדת שאינה ניזונת ממנו והוא אוכל פירותי' שלא כדין לא נימא אנן סהדי ולא הוה תנאי אבל הכא ממ"נ אם לא תתגרש אין לה כתובה וצריכה להחזיר הטס. ואם תתגרש הרי לה כתובתה משלם והבעל אינו מרויח שהרי משלם לה כפי שווי' כתובתה כזה שפיר אנן סהדי כאלו התנה אם תמחול כתובתך תתגרש בהטס ואם לאו גט אין כאן כתובה אין כאן. ומדשתקה סברה וקיבלה מרצונה וא"ש. ולפ"ז א"ש מה שמוסיף הרמב"ם אם יש בטס כדי כתובתה ואם לאו ישלים השאר עכ"ל. והיינו מטעם הנ"ל דס"ל דע"כ מטעם תנאי אתאינן עלה ומשו"ה כתבו רמב"ם בפ"ח בין דיני תנאי ע"ש. וכיון שלא התנה בפירוש אלא אנן דנין כן בכוונתו א"כ היינו כשהוא אינו מרויח והיא אינה מפסדת אבל כל שאין בהטס כדי כתובתה אין כאן תנאי ואין להאריך וק"ל:

ותיפוק לי' דספר אחד אמר רחמנא וכו' בתשובה סי' אלף קנ"א הארכתי והעליתי דהעיקור כמ"ש תוס' מנחות ל"ג ע"א דבסוטה כתיב בספר משמע ספר המבורר ע"כ אפי' בעור א' בשני דפין פסול. אבל גט דלא כתיב בספר אלא ספר די שיהי' בעור א' אפי' ב' דפין אבל נקרע ונתפר פסול. וס"ת אעפ"י דכתיב ספר וצריך שיהי' ספר א' מ"מ תפירות היריעות להדדי מהני כמו ספר אורייתא דמרע"ה שאחר שכתב התורה מגילות מגילות אידבק בתפירות גידין אפילו למ"ד תורה חתומה ניתנו לקמן ס' ע"א בתוס' ד"ה תורה וכו' ע"ש. ובתשובה הארכתי ואין כאן מקומו:

ולא שנים ושלשה ספרים. פי' הר"ן דהרי כל העומד לקצוץ כקצוץ דמי וה"ל ב' ספרים וצ"ע לא לשתמט שום פוסק ולימא בס"ת ומזוזה כן אם הגליון שבין דף או בין שיטה שייך לא' ומקום הכתב לא' פסול ה"ל ב' ספרים. ועוד האי כל העומד לאו הילכתא היא כמו שהאריכו כל האחרונים סוף סי' קכ"ד סעיף א' עח"מ וב"ש ופר"ח אבני מילואים ובית מאיר. עכנלע"ד בודאי משום כתיבה על ספר אחד הי' כשר אך בעי' גם שיתן רק ספר א' ולא ב' וג' נתינות. דספר נדרש לפניו אוכתב גם לאחריו אונתן כדעת פר"ח סוף סי' קכ"ה ודלא כהר"א ששון ע"ש. והשתא כיון שאינו נותן לה אלא השיטות ומה דביני שיטה נשאר לו ואינו נותנו לה בקנין אלא שתקוץ אותו אח"כ ותחזיר לו מאי דביני ביני נמצא נותן לה כמה ספרים אע"ג שהגליונים אינם נקצצים עדיין מ"מ עומדים לקצוץ ולאו משום דלדינא הוה כקצוץ אלא דכיון דאינו נותן לה הגוילים אלא מקום הכתב ה"ל כמה נתינות ואנן נתינת ספר א' בעי' ולא ב' וג' ספרים. ע"ש בפר"ח דמהר"א ששון הרגיש בהא דשמעתין מטעם אחר ונדחק ולפע"ד מוכח משמעתין דלא כוותי' וזה ברור לפע"ד:

תיקו הרי"ף לא מייתי כלל הך. והרמב"ם כ' רק הנייר שלי אינה מגורשת וכ' הטעם שאין זה כריתות ולא מייתי דין בין שיטה ובין תיבה והיינו עפמ"ש הראשונים דספיקא של ר"פ הוא אי דברייתא משום אותיות פורחת א"כ ביני שיטה אינו פורח באויר או הטעם משום שאין זה כריתות כיון שיש להבעל שום אחיזה בהגט וא"כ ה"ה בין שיטה ותיבה. והשתא כיון שכ' רמב"ם הטעם משום כריתות ממילא גם בין שיטה ותיבה פסול. אלא ק' הא בש"ס לא איפשטא וי"ל איפשטא לעיל ט' ע"א וכפי פי' הרי"ף שם דלא כרש"י ותוס' שם ע"ש ד"ה התם וכו':

מי אמרינן אקנויי אקני לי'. ראיתי פנ"י שהאריך כאן ודעתו שצריך להקנות לה העבד בדברים שהעבד נקנה בהם ולדעתי א"א דא"כ צריך דעתה ורצונה שאם לא תרצה להחזיק בו בעבודת עבד לרבו לא קנאתו ולא מתגרשת נמצא גם במגרש בידה מצינו שום גירושין דוקא ברצונה ולא בע"כ ולא משמע כן לקמן בסמוך כ"א סוף ע"א. אע"כ נהי דעבד ופרה לא הוה סתמא אוירא דמגילתא עד שיאמר בפירוש שהעבד יהי' שלה כמ"ש הראשונים. אבל משאמר הילך גיטך וקנה לך העבד והפרה קנתה בקנין גרוע כמו כל גטין שאין צריך לא הגבה ולא משיכה רק משליכה לה על כרחה וכמ"ש פנ"י לקמן ר"פ הזורק ומצוה לעיין היטב במ"ש מגיני שלמה בכתובות ל"א ע"א ומ"ש פנ"י שם. ובהאי קנין גרוע נקנה גם העבד והפרה ועיין לקמן כ"א ע"ב תוס' ד"ה יצא זה וכו' שם משמע קצת דבעי משיכה והגבהה וליתא שלא כ"כ אלא בעציץ שהוא תלוש והגט הוא מחובר ועיין לקמן ע"ג ע"ב עציץ של א' וזרעי' של א' וכו' וק"ל:

מנפשי' עייל משמע עבד שגט כ' על ידו והולך בשוק לבדו לא עם האיש ולא עם האשה אין אנו מסופקים כלל דכיון שאנן מוחזקין ששייך לאדון זה מעולם עדיין הוא בחזקתו אע"ג דגט כ' על ידו והל"ל לא הקדים פורענתא לנפשי' ומסתמא מיד שכתבו מסרו להאשה לא אמרינן הכי. ואפי' ספק לא הוה דאי הוה ספק בהולך בשוק א"כ כשהוא אצל האשה היל"ל גודרת יש להן חזקה כיון דבלאו חזקת תפיסתה נמי יש ספק אם הוא לבעל או לאשה שוב מועיל תפיסתה כמ"ש תוס' בבא מציעא דף ק' אלא ע"כ אפי' ספיקא לא הוה אלא שצריך טעם למה דהרי המוצא גט אשה בשוק משום ריעותא דנפילה מספקי' ממי נפל וה"נ איכא ריעותא דלא מקדים פורענתא לנפשי'. ואמנם המדקדק בלשון רמב"ם וטור יראה שהם מפרשי' שהיכא מוחזקי בעבד אחר שכבר גט כ' על ידו שהוא שלו פי' שראינוהו כבר אצל האדון עם הגט שכ' על ידו ושוב אח"ז יוצא מתחת יד האשה וא"כ אלו הי' הולך בשוק לא היה ספק כלל שהוא ודאי של האדון דהרי קמן שזה הקדים פורענתא לנפשי' שהרי אתמול ראינוהו אצל אדונו וכבר נכתב הגט עליו א"כ לעולם הוא בחזקת רבו ותפיסת האשה לא מהני לגודרת. וכתב הב"י שאם הוא אצל האשה ג' שנים מזמן הכתוב בגט הרי היא מגורשת למפרע מזמן שבגט דלא מקדים פורענתא לנפשי' ע"ש. רוצה לומר דלא ניחוש שמא עכשיו הוא דגרשה ולא מזמן הכתוב בו והוא דהי' אצלה משום דבעל לא קפיד על אשתו ז"א כיון דגט כתוב על ידו לא הוה מקדים פורענתא לנפשי' להשאילו לאשה כיון שגיטה כ' עליו אע"ג שכתבתי לעיל דהאי גברא הקדים פורענתא לנפשי' בכתיבת הגט קודם שהי' צריך לו. אבל להשאילו לאשתו זה לא עביד ועיין מ"ש בני אהובה פ"ד מגירושין בזה:

בהג"א כ' בשם רמב"ם ודאי מגורשת וט"ס הוא אדרבא כ' ספק מגורשת. מ"מ הסוברים ודאי מגורשת י"ל ס"ל למאי דמסקינן בפ' חזקת הבתים ובפ' הכותב היכי דמסירא לרועה ומידא לידא משלמא הוה לאלתר חזקה א"כ י"ל בגט כ' על ידו הבעל משגיח עליו ולאלתר הוה חזקה. אמנם הג"א מסיק מפני שגודרת אין להם חזקה אינה מגורשת כלל זה צ"ע מידי ספיקא לא נפקא. וי"ל עפמ"ש הר"ן פ' המגרש בדעת הר"ש גט שניתן בלא ע"מ מ"מ אנחנו כלנו המה ע"מ כיון שעדים חתומים א"כ אנו כלנו סהדי שבא מיד הבעל ליד האשה ולא שהחתומים הם עדי מסירה אלא אנן סהדי דמסירה. ולפ"ז בגט החתום ביד העבד אם לא ניתן בפני ע"מ ליכא אנן סהדי דהבעל מסרו דדלמא מעצמו הלך אל האשה ע"כ אינה מגורשת כלל אפי' אמת הוא שהבעל נתנו לה בתורת גירושין מ"מ הוה כמגרש בלא עדים:

בכתובת קעקע. רמב"ם והטור פסקו שגם חתימת העדים צ"ל קעקע. וכ' ב"ח דאל"ה חיישינן שכתב הגט נמי הי' בדיו והיא זייפתה בקעקע. והקשה ב"ש מ"ט לחשוד כן היכא דליכא ריעותא בפנינו. וקצת י"ל דהב"ש כ' שהי' שוגגין דאל"ה הא עברו איסור דרבנן בקעקע. והנה מסתמא העדים והסופר היו במעמד א' ובשלמא אי הגט והעדים חקוקים בקעקע י"ל שהיו שוגגים אבל אי הגט בחקיקה ועדים בכתיבה חזינן שהעדים חששו לאיסור ע"כ לא חקקו וא"כ מסתמא הודיעו האיסור להסופר וצ"ל שהרשיע במזיד וחקק ומהיכי תיתי לומר כן ע"כ חיישינן גם הסופר כתב בדיו והיא זייפתה לחקוק וא"ש. וה"נ מ"ש תוס' דאיסור דרבנן הוא רצונם מדאמרינן התם במס' מכות מכתו מוכיח עליו משמע אל"ה הוה איסור דרבנן כצ"ל מ"מ אינו מוכרח לפע"ד לפמ"ש בתוספתא ומביא ב"י בי"ד סי' ק"פ בחוקק על עבדיו שלא יברח ליכא אלא איסור דרבנן ופסקו רמ"א שם. א"כ י"ל הכא בגט נמי הוה כלא יברח שאינו מכוון לדרכי אמורי וכיון שחקק ולא העביר עליו דיו ה"ל תרי דרבנן ומותר אפי' לכתחלה ואין כאן איסור:

היו מוחזקין בטבלא וכו' והרי הוא יוצא מתחת ידו. וברמב"ם הגירסא יוצא מתחת ידה ואפשר להרמב"ם דוקא כשכבר נתגרשה בו אבל כשהיא עדיין ביד הבעל ולא נתנו לה לא יגרשה בזה לכתחלה. מיהו מדפשיט מאשה כותבת את גיטה משמע בודאי אפי' לכתחלה וצ"ע:

ודע דצלע"ג מ"ש תוס' וכל הראשונים ז"ל דרמי בר חמי ורבא הוה ס"ל מתני' דכותבי' את גיטה מיירי מהפקר ב"ד והנה בב"ב קס"ח ע"א והאידנא דלא עבדי הכי וכו' ע"ש. הרי קמן דאחר חתימת המשנה נתקן הא וא"כ איך אפשר לומר האשה כותבת גיטה מהפקר ב"ד וצע"ג לכאורה. ולא מצאתי פתר אלא לפי מאי דכ' ב"י דרמב"ם ורא"ש פליגי דלרמב"ם בתרי דתיקון רבנן לעולם היא נותנת שכר ולהרא"ש הבעל נותן אך אם אינו רוצה התירו גם לאשה מהפקר ב"ד ועיין היטב משנה למלך פ"ב מגירושין הל' ד'. ולהנ"ל י"ל דרמי ב"ח ורבא הוה ס"ל בימי המשנה כבר הפקירו ב"ד היכי דא"א ואין הבעל רוצה ואהא תנן האשה כותבת אבל אם הבעל נותן זכור לטוב והיינו דתנן כותבי' גט לאיש והבעל נותן שכר. ושוב תקינו רבנן שהאשה נותנת לעולם בכל מקום כהרמב"ם:

אשה לא ידעה לאקנויי ומסקינן דידעה. והענין בזה נראה לע"ד כיון דהאשה נותנות לו הטבלא ואומרת לו הריני נותן לך במתנה גמורה שרירא וקיימא. א"כ אפי' יהיה בלבה מה שיהיה דברים שבלב אינם דברים לכן אפי' אי קמי שמיא גליא דהאי איתתא לא גמרה ומקנה מ"מ דינא הכי דאזלינן אחר הגלוי ולא אחר המצפון. אמנם כל זה אי רובא נשי דעלמא ידעא לאקנויי תו ה"ל אותה דלא ידעה כדברים שבלב אבל אי ידוע דרוב נשים לא ידעי לאקנויי א"כ אינו נכנס בגדר דברים שבלב עיין היטב דבר זה במס' קדושין נ' ע"א ובטור שו"ע חו"מ סי' ר"ז סעיף ד' וברמ"א שם. ובתשובה דמכירת חמץ הארכתי בזה בעה"י ועיין מס' בכורות ג' ע"ב ורא"ש שם סוף סימן ב' דגם גוי ידע לקנות כי האי גונא:

והיה מלוה לכל בני כפר. כ' תוס' מסתמא הקנו הם לו שדות. וכ' הרב"י ביו"ד סי' ק"מ מכאן מוכח דרבי' מוקדמת ומאוחרת אינו אסור אלא סמוך להלואה ממש לפני' או לאחרי' אבל מופלג הרבה ליתן לן בה ע"ש. אבל שיטת רש"י בשמעתין משמע גם בהלואה שייך ספר מקנה וכן בשובר וכבר הרגיש רשב"א. והנה בהלואה י"ל כיון דחכמים אמרו כסף אינו משועבד יהיה הטעם משום דלית לי' קלא מ"מ כיון שהפקיעוהו הרי הוא נפקע ונעשה קנין השיעבוד ע"י השטר ובעי' ספר המקנה אמנם בשובר צ"ל עפ"י שכ' פי' משנה לרמב"ם בעדיות דהאי שובר היינו שמחלה לה כתובה בלי פרעון וכיון שאינו פורע לה חובה וגם שטר הכתובה נשארה תחת ידה לא מהני מחילה על השיעבוד ששיעבוד לה נכסיו בשעת נשואין וצריכא היא לחזור ולהקנות להבעל אותן נכסים ששיעבוד לה לכתובה ובעי' ס' המקנה. עיין סמ"ע סי' י"ב ס"ק כ"א. אבל צל"ע מאי מייתי ממלוה שמקנה הנייר ללוה הלא כל עצמנו לא עלה ספק בלבנו אלא משום דהגט חוזר לאשה והוא שלה לעולם ע"כ חושבת שהנתינה לבעל הוא רק שאלה בעלמא. אבל אי היה האשה נותנת מתנה גמורה לבעל או לשום אדם אין ספק דאין חילוק בין איש לאשה. והנה המלוה שנותן נייר ללוה נותן לו למתנה ולצמיתת עלמין ומה שחוזר הלוה ונתנו להמלוה לזכרון דברים ופקדון או כעין משכון עד שיפרענו ושוב יחזרנו ללוה לצור ע"פ צלוחית וכל זה פשוט ומבואר וצע"ג. ועוד מ"ט לא תירצו בפשיטות כמה הלואות היה שהיה עשה הלוה שדהו מכר ע"ד היתר דפליגי בי' רבנן ור' יהודה בב"מ פ' איזהו נשך ובמגילה פ' בני העיר וצ"ע:

תוספות בד"ה על מנת שתחזירי כו' עיין בכל זה בלשון התוס' לקמן ד' ע"ה ובלשון התוס' פ' יש נוחלין (ב"ב דף קל"ז ע"ב) והרא"ש ז"ל פ' י"נ האריך בזה ע"ש מיהו מה שכתבו התוס' כאן דהא דקאמר רבא הילך אתרוג זה כו' ונקיט מעשה קודם לתנאי לא דק במילתיה נראה דהיינו לשיטתייהו דאף במעכשיו נמי בעינן תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה משא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבמעכשיו אין צריך לשום דבר מעניני התנאי וכמ"ש הטור והש"ע א"ע סי' ל"ח א"כ מצינן למימר דמימרא דרבא באתרוג היינו למאי דקי"ל כרבי דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ומש"ה לא בעינן ת"כ ולא תנאי קודם למעשה משא"כ לקמן בברייתא דמי שאחזו בעי רבא לאוקמיה אליבא דכ"ע כמ"ש התוספות שם וא"כ אליבא דרבי מיתוקמא שפיר מטעמא דרב אשי שם ומגורשת דקתני היינו כשהחזירה לו מגורשת למפרע משום דכמעכשיו דמי ולרבנן דסברי ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי מיתוקמא אפילו לא החזיר לה משום שאין כאן תנאי כלל דבעינן תנאי קודם למעשה ומדכתבו התוס' דרבא לא דק ע"כ דסברי התוספות דמעכשיו נמי בעינן כל דיני התנאי. אלא דאכתי איכא למידק א"כ הוי להו לפרש דהא דלא נקיט רבא תנאי כפול באתרוג נמי לא דק ואי נחתו התוספות כאן למה שכתבו בפ"ק דקידושין דף ו' דהא דלא נקיט רבא באתרוג תנאי כפול היינו משום דבלא"ה איכא גלוי דעת שנתנו ע"מ שיצא בו חבירו לחוד ויחזירנו מש"ה לא בעינן ת"כ וא"כ הכא נמי לענין מעשה קודם לתנאי הוי להו לפרש כן דבאתרוג לא בעינן משום דאיכא גילוי דעת ובאמת בלא"ה דברי התוס' בפ"ק דקידושין צריכין עיון ודיני התנאי כהררים תלויין בשערה ויש להאריך הרבה רק שאין כאן עיקר מקומו ודעתי לבארן היטב בפרקים הבאים בעזה"י:

גמרא בעי רמי בר חמא היו מוחזקים בעבד כו' מי אמרינן אקנויי אקני לה כו'. לכאורה נראה לדקדק מזה הלשון שאין האשה זוכה בגוף העבד על ידי מסירת הגט הכתוב עליו אלא צריך הבעל להקנות לה העבד בקנין מיוחד בפירוש והיינו דקאמר אקנויי אקני לה דאלת"ה אלא במסירת העבד לידה בתורת גט ממילא זכתה ג"כ בגוף העבד כמו שזוכה בגוף הגט אפילו בטס של זהב אי לא אמר והשאר לכתובתך א"כ תיקשי אמאי קאמר הכא אקנויי אקני לה כיון דעיקר האיבעיא לענין גט הו"ל למימר מי אמרינן לגירושין יהביה ניהלה או דילמא מנפשיה עייל וממילא ידעינן דאי לגירושין יהביה ממילא קנתה ג"כ גוף העבד אע"כ דלא מיקני העבד ע"י הגט אלא צריך להקנותו בפירוש וכמו שעלה על דעת הרשב"א והר"ן ז"ל. מיהו קשיא לי לפ"ז אמאי צריך הש"ס לדחוק ולאוקמיה איבעיא דרמי בר חמא בכתובת קעקע משום קושיא דיכול להזדייף ותיפוק ליה דשפיר מצינן לאוקמי האיבעיא כגוונא דמתניתין וע"י עידי מסירה שראו שמסר לה העבד בתורת גט אבל שלא הקנה לה גוף העבד והיינו דמיבעיא ליה אי אמרינן אקנויי אקני לה קודם לזה והיא נאמנת בכך כיון שהיא מוחזקת בו או דילמא מנפשיה עייל ואין לומר דבכה"ג ודאי אינה נאמנת כיון שהספק נולד קודם הגירושין פשיטא דלא מהני חזקתה דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה הא ליתא דמ"מ כיון שמוחזקת בו לאחר שמסרו לידה בתורת גט נאמנת לומר שהקנה לה קודם הגט בקנין גמור וקי"ל בעל שנתן לאשתו מתנה קנתה או דילמא מנפשיה עייל ואין לה בו שום חזקה ואינה נאמנת וליכא למימר כיון שמעידין דיהביה לגירושין ואין הגט מועיל אא"כ זיכה לה בפירוש מעיקרא גוף העבד א"כ אמרינן דמסתמא עשה הבעל כדין והקנה לה מעיקרא העבד בקנין מיוחד הא ליתא דא"כ בסמוך בטבלא נמי נימא דמסתמא יודעין הע"מ דאקניתא לבעל דע"כ הטבלא איירי בעידי מסירה דהא כתב שיכול לזייף הוא כמו שאוכיח בסמוך דהו"ל שינוי החוזר לברייתו אע"כ דלאו כ"ע דיני גמירי וה"נ דכוותה ואף שיש לחלק קצת מ"מ המעיין בל' ספר התרומה שהביא הב"י סי' ק"כ משמע דמסתמא לא סמכינן לומר שהקנה כדין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמצינן לאוקמי האיבעיא בכה"ג אפילו בלא כתובת קעקע. מיהו מצינן למימר דא"א לאוקמי האיבעיא בכה"ג דהא לשיטה זו שצריך להקנות העבד בקנין מיוחד קשיא לן דאקני לה אימת דודאי לאחר שמסרו לידה בתורת גט תו לא מהני הקנין דמ"מ המסירה היתה בפסול כיון שגוף העבד הוא שלו ואי אקני לה קודם נתינתו בתורת גט א"כ לא קרינן ביה ונתן דבעינן שיתן לה משלו והאי מדידה קיהיב לה כיון שהעבד הוא שלה והו"ל כטבלא דבסמוך ואי אמרינן שהאשה חזרה והקנתו לו קודם נתינה הדר הו"ל כדמעיקרא וכי יהיב לה בתר הכי איכא למימר ששייר גוף העבד לעצמו ולא מהני הגט ועוד דהא מספקא ליה לרמי ב"ח גופא בסמוך אי איתתא ידעה לאקנויי או לא והיאך פשיטא ליה הכא דאי אמרי' אקנויי אקני לה הגט כשר ותיפוק ליה דאכתי איכא לספוקי אי מהני הגט משום איבעיא דטבלא בסמוך. אע"כ דלשיטה זו שצריך להקנות לה העבד בפירוש היינו בשעת נתינת הגט ממש שאמר לה זכי בעבד והתגרשי בגט זה שעליו וא"כ תו לא מצינן לאוקמי בע"מ דא"כ הרי העדים יודעין אם אמר לה בזה הלשון או לא אע"כ דרמי ב"ח איירי דליכא ע"מ מקשה שפיר ות"ל דיכול להזדייף. אמנם אחר העיון יראה לי דבכה"ג שמקנה לה העבד בשעת מסירת הגט פסול הגט משום דבעינן וכתב ונתן שאין מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה יצא זה שמחוסר הקנאת גוף העבד וכמו שאכתוב בסמוך בשם הר"ן ז"ל. וליכא למימר כיון שנתינת הגט וזכיית העבד באין כאחד לא מיקרי מחוסר מעשה הא ליתא דנתינת הגט וזכיית העבד הם שני הפכים דבגט בעינן שעיקר הנתינה היא מחמתו במסירה גרידא וזכות העבד הוא דוקא על ידי משיכתה. וא"כ לפ"ז ודאי איכא למידק דאין צריך קנין מיוחד דאי תימא צריך קשה דאקני לה אימת וכמו שכתבתי אלא דבזה איכא למימר כיון דלפי האמת מיתוקמא בכתובת קעקע א"כ מצינן למימר דלעולם צריך להקנות בפירוש ודאקני לה קודם הכתיבה וא"כ הוא שלה ואפ"ה לא מיפסל כשכותב על העבד שלה אע"ג דלא אקניתא ליה דהא מ"מ קניא איהו בשינוי ע"י הכתיבה כדאיתא להדיא בטוא"ע וש"ע (סי' ק"כ סע' ס"ב) גזל נייר וכתב עליו הגט כשר ואין זה מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה כיון שקונה במעשה הכתיבה ממילא ואח"כ נותן לו העבד סתם ע"י מסירת הגט והיא קונה אותו ממילא במסירה זו כיון דבאמת הוא שלה ונהי דקני בשינוי וא"צ להחזיר לה אלא דמיו מ"מ אם החזיר לה גוף העבד פשיטא דזכתה בו ממילא ע"י מסירתו ובשלמא בטבלא בסמוך בעינן דאקניתא ליה דבלא"ה פסול דלא קני בשינוי כיון דיכול למחוק הכתב והו"ל שינוי החוזר לברייתו דלא קנה משא"כ הכא דאיירי בכתובת קעקע הו"ל שינוי שאינו חוזר וקנה וא"כ משכחת שפיר שהקנה לה העבד קודם הכתיבה ואפ"ה כשר דלא מיקרי גזל מה שכותב עליו דקניא בשינוי. ולפ"ז נתיישב ג"כ לשון התלמוד דקאמר השתא דאתית להכי מתני' לרבא נמי לא קשיא בכתובת קעקע ולכאורה הלשון תמוה דמהיכי תיתי תיקשי מתניתין הא שני לה שפיר בע"מ דכולהו מתניתין מיתוקמא כר"א דע"מ כרתי ועוד הא דקאמר לרבא נמי לא תיקשי רבא מאי בעי הכא. ולמאי דפרישית א"ש דהכי קאמר השתא דאתית להכי א"כ לרבא דמקשה עליה דרמי ב"ח אמאי לא מוקי בע"מ אע"כ דלא מצי לאוקמי בע"מ דא"כ תיקשי דאקני לה אימת וא"כ אגופא דמתניתין נמי תיקשי דאקני לה אימת וע"ז מסיק דמתניתין נמי איירי בכתובת קעקע ואיירי דאקני קודם הכתיבה וכדכתיבנא ודוק היטב. מיהו לפי מאי דמסקינן דאיתתא ידעה לאקנויי תו לא צריך נמי לאוקמא בכתובת קעקע:

הנה יגעתי עד כה להעמיד שיטת הסוברים שצריך להקנות לו העבד בפירוש אבל באמת לא מצאנו מי שסובר כן דהרשב"א ז"ל חשב לפסוק כן והעלה בסוף דבירושלמי משמע בפירוש שזכתה ממילא ע"י הגט. ואני מצאתי עוד מבואר בתוס' וז"ל כתב על יד העבד ונתן לה העבד זכתה אלמא שזוכית ממילא ע"י נתינת הגט אלא שהב"י כתב בשם הר"ן ז"ל בשם הרמ"ה שצריך להקנות בפירוש. ואפשר שהר"ן לטעמיה דמחוסר הקנאה לאו מחוסר מעשה מיקרי בין כתיבה לנתינה וא"כ משכחת שפיר שמקנה בשעת נתינה ממש אבל לפי מה שאפרש בסמוך דהו"ל מחוסר מעשה א"כ ממילא נדחו דברי הר"ן ז"ל ואין לנו אלא כלשון התוספתא והירושלמי שא"צ להקנות לה בפירוש וכן הסכמת הפוסקים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקיט אקנויי אקני ניהלה הו"ל למימר לגירושין יהביה ניהלה. ונראה בזה שכוונת הש"ס בלשון אקנויי אקני ניהלה ללמוד וללמד שאינו צריך למסור לה העבד מיד ליד בתורת גט אלא כיון שהקנה לה העבד באחד מדרכי הקניות ממילא זכתה בו ונתגרשה וכמו שכתב הב"י בסי' קל"ט ובש"ע שם. מיהו נראה דלאו מתורת חצר נתגרשה כמימרא דרבא בסמוך גבי כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו וכמו שעלה על דעת רבינו ירוחם דאיירי נמי בכפות ובישן. ולענ"ד נראה דליתא כמו שכתב הב"י שם ויראה לי דאפי' כפות לא מהני הכא כיון שהגט כתוב וחקוק על בשרו א"כ אפי' בכפות וישן הגט משתמר לדעת העבד ואנן בעינן משתמר לדעת האשה אלא דאפ"ה אתי שפיר דכיון שהיא זוכה בעבד בא' מדרכי הקניות ממילא זכתה בגוף הגט החקוק בו והיינו נתינת הגט כיון שהיא זוכה בגוף הגט בא' מדרכי הקניות דהיינו גוף העבד נמצא דלפ"ז אתי שפיר הא דקאמר אקנויי אקני ניהלה דכיון דאקני לה וזכתה בו בא' מדרכי הקניות ממילא נגמרו הגירושין אע"פ שלא מסרו לידה ממש דונתן דקאמר קרא לאו דוקא נתינה מיד ליד דאטו מי כתיב ונתן בידה אלא כל היכי שמזכה לה בענין המועיל מיקרי נתינה וכמו שאפרש בסמוך ודוק היטב:

כאן נאבד דף א' וחבל על דאבדין ומיגמר בעתיקי קשה מחדתי והעולה על זכרוני רשמתי:

תוספות בד"ה תא שמע דאמר ר"ל הגודרות כו' וא"ת מתניתין הו"ל לאתויי כו' עד סוף הדיבור. והמעיין בצדק ישפוט שתירוצם דחוק מאד ולולא דבריהם היה נ"ל ליישב בפשיטות דממתניתין לא שמעינן מילתא דר"ל ולא מיפשט איבעיא דרמי בר חמא דאיכא למימר הא דעבדים אין להם חזקה היינו מהטעם דמסיק הש"ס ריש פ' חזקת הבתים דטעם חזקת ג' שנים בקרקעות היינו משום דעד תלת שנין מיזדהר אינש בשטרי וא"כ מצי א"ל אחוי שטרך דאע"ג דקרקע נקנה ג"כ בכסף אפ"ה אורחא דמילתא לכתוב שטר עליהם לראיה וא"כ ה"ה והוא הטעם לענין עבדים שהוקשו לקרקעות וג"כ דרך לכתוב שטר עליהם כדאיתא לקמן במכילתין דף פ"ו דאתקין ר' יהודא בשטר זביני דעבדא כו' וכן איתא בפ' ד' אחין שתקנו זמן בשטר קניית עבד ומסברא נמי יותר צריך שטר ראיה בזביני דעבדי' שלא יפקיע עצמו מיד רבו ויאמר שהוא בן חורין והרבה טעמים נמצא כאילו א"כ סד"א דמש"ה בעינן חזקה ג' שנים משום דמקמי הכי מצי אמר אחוי שטרך וא"כ אין משם ראיה לענין גודרות דאין ניקנין אלא במשיכה ואין דרך לכתוב שטר ראיה עליהם. והא דאיבעיא ליה לרמי ב"ח בעבד גופא היינו דוקא בכה"ג שהאשה אינה זוכה בהעבד מטעם קניית עבד אלא בתורת גט וא"כ אינה צריכה לשטר ראיה דגיטה הוא מתנתה ומש"ה שפיר קמיבעיא ליה ופשיט ליה תלמודא מדר"ל דאמר הגודרות אין להם חזקה וא"כ ע"כ לאו מטעם שטר הוא אלא משום דמנפשיה עייל וא"כ שפיר איפשוט האיבעיא והא דאמר רבא בפ' חזקת קטן המוטל בעריסה יש לו חזקה היינו למסקנא דהכא דעבדי לאו משום שטר הוא אלא משום דמנפשיה עייל כן נראה לי נכון וברור:

בד"ה וכותב בכתב ידו כו' וא"ת מאי ענין שטר הלואה כו' עד סוף הדיבור. גם בזה תירוצם דחוק מאד ולענ"ד אין צורך בזה דבלא"ה פשיט אביי שפיר דאזיל לטעמיה בפ"ק דמציעא דבכל השטרות יש לחוש שמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי אלא דאית ליה לאביי עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ משעת הלואה נשתעבדו הנכסים אף שעדיין לא לוה וע"כ היינו מטעם חייב אני לך מנה בשטר וא"כ פשיט שפיר מדאמרינן שבא מעשה לפני חכמים והכשירו משמע שיש לו דין שטר גמור ליטרף ממשעבדי מזמן הכתוב בו ולא חייש לשמא כתב ללות כו' וע"כ היינו משום דעדיו בחתומיו זכין לו וא"כ הדר הו"ל שטר מקנה ואפ"ה מהני כתיבת ידו וא"כ ה"ה לגט ורבא נמי שמקשה על דבריו זקן שאני היינו לדבריו דאביי דאית ליה עדיו בחתומיו זכין ועוד שהתוספות פסקו כאביי לענין עדיו בחתומיו זכין וסוברים דרבא לא פליג עליה בהא אלא רבה כדאיתא בטור ח"מ סי ל"ט ע"ש כן נ"ל נכון לולא שהתוספות לא כתבו כן וצ"ע. ועוד מצינן למימר דפשיט שפיר משטרי הלואה והיינו מדמהני לענין דאקני שהרי רגילין לכתוב דאקני בכל השטרות וקיימא לן נמי דאקנה טעות סופר הוא וא"כ מסתמא הא דבא מעשה לפני חכמים והכשירוהו היינו נמי לענין דאקני קנה ומכר וזה ודאי לאו מחמת הלואה נשתעבד אלא מצד ששיעבד לו בשטר דקי"ל נהי דאין אדם מקנה דבר שלב"ל אדם משעבד דשלב"ל ובמה נשתעבדו לו אם לא בשטר א"כ הדר הו"ל שטר מקנה ולא שטר ראיה ופשיט שפיר לענין גט וגם זה נכון:

דין כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך. נתקבלה גיט' ונתקבלה כתובתה בכדי שוי הטס ואם אין בטס כדי כתובתה ישלים לה. ואם נתן לה הטס סתם אפילו יש לה גיליון הכל שלה ואינו נכנס בפירעון כתובתה. ואם אמר הרי זה גיטך והנייר שלי אינו גט. ע"מ שתחזרו לי הנייר מגורשת ואם אמר הנייר שבין שיטה לשיט' או בין תיבה לתיבה יהיה שלי הרי זה ספק גט. וביארנו דא"צ מוקיף גויל בגט אלא שלכתחילה טוב' ליזהר. ואם האותיות דבוקים יפרידם בסכין קודם חתימות העדים ואם נמצא דיבק אחר חתימת העדים אפ"ה יגרור בסכין ויפריד הסופר או חכם המסדר הגט חוץ היכא שאין האלף נוגע ביוד שלמעלה:

בעי מני' רבא מרב נחמן כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטיך והתקבלי כתובתך מהו אמר ליה נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה. וכתב הרמב"ם שהוא מקובלת מכתובתה בכדי שווי' הטס לבד ואם אין בטס כדי כתובתה ישלים לה כתובתה. והא דתניא התקבלי גיטך והשאר לכתובתך פי' גליון הגט נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה דמשמע טעמא דאיכא שאר הא ליכא שאר לא ה"ה אע"ג דליכ' שאר והא קמל"ן אע"ג דאיכא שאר אי אמר לה אין ואי לא לא מ"ט אוירת' דמגילת' הוא ותני אם אמר הרי זה גיטך והנייר שלי אינ' מגורשת. ע"מ שתחזרו לי את הנייר הרי זו מגורשת. כדמפר' בפ' מי שאחזו בעי רב פפא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו תיקו והוי ספק גט. ותיפוק לי' דספר חד אמר רחמנא ולא שנים או שלשה ספרים אמר רחמנ'. לא צריכ' דמעור' פי' רש"י אותיות ארוכות המגיעו' משיטה לשיטה ונוגעים ומתחברים יחד. ומכאן דיקדוק הרי"ב דאין צריך מוקף גויל לכל אות מד' רוחות ור"י אומר דאין ראי' דאפשר לפרש הא דקאמר דמעורה היינו רגל כף של שיטה עליונה בטית או ראש למד בהא וחית שלמעלה הימנ'. ומ"מ כתב ר"י דאין צריך ראי' להכשיר דדוקא ס"ת ותפילין ומזוזות בעינן שיהי' האותיות מוקפות גויל משום דכתיב וכתבתם שיהיו כתיבה תמה אבל בגט ליכא קפיד' וא"ל דנילף כתיבה דהכא מהתם א"כ נבעי נמי ספר ודיו ומתנית' קתני בכל כותבים כו' ועל הכל כותבים ומה שכתב ספר כריתות היינו לספירת דברים אבל ספר ודיו לכ"ע לא בעינן גבי גט. וכ"כ הרא"ש וז"ל כ' הרמ"ה אות' שדוחים ראי' ומפרשים כגון שצואר הלמד נכנס בחלל החית בלי דיבוק או רגל הקוף בחלל העין אינם אומרי' נכונה דמלשון מעור' משמע מלשון הדבק כמו נדלדלה הכבד ומעור' בטרפי. ועוד דפסול דבוק בס"ת מפני שאינו מוקפת גויל מד' רוחותי' ואי בעי בגט הכי היכא בעי בין שיטה לשיטה מהו הרי כיון שהנייר שבין שיטה לשיט' לבעל היה לא נשאר לאותיות הקפת' גוויל מד' רוחות' אלא בודאי לא בעי בגט הקפת גוויל ע"כ. וכן דעת הרשב"א נוטה אלא שכתב שטוב ליזהר בה לכתחילי. ובתשובה אחרת כתב טעמ' מאחר דכתב ספר נהי דאת' לספירת דברים מ"מ משום חומרא דעריות עבדינן כל מילי דספר. ולא נהירא דא"כ מתני' אמאי אמר בכל כותבי' בדיו ובסיקרא כו' ואפי' על עלה של זית אלא אפי' לכתחילה לא בעינן מידי דספר. ע"כ נראה הטעם כמו שכתב המרדכי מפני שאין נראת יפה כשהוא מחובר למעלה. ולפ"ז יכול להפרידו בסכין וטוב הוא לתקן קודם שחתמו העדים. ואי אשכח דביקות אותיות בתר דחתמו העדים אפ"ה יגרור בסכין ויפרידם משום מראית העין בין הסופר ובין החכם המסדר הגט:

מצאתי בגליון על תיקוני גיטין והוא מלשון מהרי"ב וז"ל העיד לפני ולפני מהה"ר יונה החכ' מיילין שראה ממהרי"ו שנתן גט וחתם ולא היה נוגע ראש האמצעי בגוף השין למטה ותיקנו קודם נתינת הגט. ונ"ל הטעם הא דבעינן כתיבה תמה דילפינן מוכתבתם דוקא גבי תפילין ולא בגט. לכן יש שפיר לתקנו כדאמרינן לענין מוקיף גוויל דיש מכשירין בגט. וכן בהלכות תפילין כתב אי איפסק או אינק מייתי תינוק דלא חכים ולא טפש אלמא הפסקה לא מפסיק אבל אני ישראל סדרתי גט ולאחר החתימה נמצא יוד של אלף של ישראל לא נגע ובדוחק ניכר היכר מועט ולא רציתי ליתנה לה לכתחילה וצויתי לכתוב אחר ע"כ. ואומר אני דלא פליג מהררי"ב על דברי מהרי"ו להחמיר עליו במקו' שהוא הקיל ועביד הלכה למעשה והוא היה ראש בין האחרונים ומימיו שתו כל הבאי' אחריו אלא שמהרי"ו לא הקיל אלא בפרידתו אות מאות בנגיעתו ובלא הכי לא קפדינן כולי האי כדפי'. וה"ה במה שלא נגע מן האמצעי של שין למטה לפי שכת' להדי' מה' שלום הזקן מווינא דאין בזה קפידא. ומה התיר לתקן אף אחר חתימות הגט אבל אלף שאינ' נוגע בה היוד למעלה אין שם אות עליו כלל ומ"ה לא רצו להתירן לכתחילה ואפשר אף בדיעבד פסול אם לא היה היכר מועט. בפרט בכתיבה תמה שאינ' מרובע והוא במקום תורף של גט בפ' המגרש בסי' פ"ד:

דין דנוהגין לערות הגט באותיות ארוכות ונהגו להרחיב השיטין:

פסק האידנא נהגו לערות הגט באותיות ארוכות אף שאינן נוגעי' ומחובר' אלא עושין הגט שיהיה ספר א' ולא יהיה ראוי לחתוך שיטה משיטה שאז לא יהיה ספר א'. ואע"פ שכתבו התוס' כל זמן שהוא מחובר ולא נחתך לא חיישינן לשני ספרים מדאמרינן בפ' בתרא שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני. י"ל דשאני התם שדרך הספר לכתוב בדף א' ולגמור בדף השני. אבל הכא נהגו הסופרים להרחיב השיטין מה שאין דרך הספר א"כ אי לא שמחברי' האותיות ארוכות זה שלא כנגד זה מחזי כל שיטה כספר בפני עצמו וכאלו נחתוך. והטעם שנהגו להרחיב השיטין כדי שיהי' בקלף כתב י"ב שיטין רחבי' וארוכי דבר הנראה לעינים שיהי' נקרא ספר ואם תקצר השורו' והאותיו' לא יהיה שם ספר עליו ואף שאינו מעכב דאפי' על עלה של זית כותבין מ"מ לשופרא דמלתא כך נהגו ועוד אומר אני דקצת יש ראי' שכך הי' מנהג בימיהם מדבעי רב פפא סתם בין שיטה לשיטה מהו תיקו. ואמר עלה בגמרא לא צריכא דמעור' ומדלא בעי רב פפא גט המעור' ואמר בין שיטה לשיטה מהו. משמע שכך הי' הדרך שהיו מעורי' הגט ומחברי' באותי' ארוכות רק שלא היו נוגעי' וע"ז השיב לא צריכה דמעורה ממש או כפי' רש"י או כפי' ר"י:

דין עבד שהוחזק שהוא שלו וגט חקוק עליו והעבד יוצא מתחת ידה ואומרת שמסר לה בעידים מסירה להתגרש בו אפי' חקוק בכתיבת קעקע שאינו יכול להזדייף פסול. ומ"מ ספק גירושין הוי ולחומרא. ואם לא הוי כתיבה, קעקע לא הוי מגורשת כלל ואם לא היו מחזיקין בו שהוא וכתב בכתיבת קעקע ויוצא מתחת ידה הרי זה מגורשת אפי' אם אין עידי מסירה לפנינו:

בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו בכתיבת קעקע שאינו יכול להזדייף והרי הוא יוצא מתחת ידה והיא אומרת שהבעל נתן לה העבד להיות מגורשת בגט זה שכתב על ידו לפני עידי מסירה והלכו להן למדינת הים או שמתו מהו. מי אמרי' אקנויי אקניהו ניהלה או דלמ' הו' מנפשי' עי"ל. ת"ש דאמר ר"ל בפ' חזקת הבתים הגודרת אין להן חזקה לאלתר אלא עד אחר שלש שנים וה"נ אינה מגורשת אלא שיהי' העבד תחת ידה ג' שנים בלי ערעור בעל ודוקא גרושין ודאי הוא דאינה מגורשת. אבל ספק גירושין איכא דשמא הקנה לה העבד. וכן פסק הרמב"ם והרמ"ה והטור דהוי ספק מגורשת. וכתב הר"ן מיהו בגמר' מוקי לה דוקא בכתיבת קעקע. הא לאו הכי לא הוי מגורשת כלל משום דהוי כתב שיכול להזדייף. ודוקא שהחזיקו בו שהוא שלו אבל לא החזיקו בו שהוא שלו אפי' אם ג"כ אינה מוחזקת בו שהוא שלה מ"מ מאחר שיוצא מתחת ידה היא מגורשת אפי' בלא עידי מסירה לפנינו רק שאמר' שבעידי מסירה נתגרשה לדידן דקי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי. ובלא עידי מסירה אינה מתגרשת כלל. ואגב גררא נפרש הג"ה אחת מא"ז וז"ל אם הגט כתוב על ידו של עבד בכתיבת קעקע והי' יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקי' על ידו הרי זה מגורשת אע"פ שאין לה עדי מסירה שהרי אינו יכול להזדייף וכן כתב הרמב"ם. ואם הי' גט כתב בדיו על ידו של עבד והרי הוא יוצא מתחת ידה ויש לה עדי מסיר' מגורשת ואם לאו אינ' מגורשת. והרמב"ם כתב שהיא ספק מגורשת ול"נ שאינה מגורשת כלל. ואני הכותב בעניית דעתי אינו מובן לי דלפי מה שפשט מגורשת הי' משמע דאפי' בכתיבת קעקע אינה מגורשת וצ"ע ע"ש הג"ה. ולא זכיתי להיו' בידי הא"ז הגדול כי בודאי ט"ס יש כאן כי הרמב"ם מעולם לא כתב בספרו היכא שכתב בדיו כו' אלא דילג יש בכאן וקאי על מה שלמעלה כשהוא יצא מתחת ידה בסתם מגורשת אבל היו מוחזקי' בעבד שהוא שלו אינה מגורשת. והיינו בעיין דלעיל דפשט מגורש' כו' וע"ז כתב הרמב"ם שהיא ספק מגורשת והוא כתב דעתו שאינה מגורשת דס"ל אינה מגורשת כלל מאחר דליכא עידי מסיר' אמרינן מעצמו עייל לגבה. ומ"ה דברי הרמב"ם עיקר דספק מגורשת. והכותב שכתב ואני לא הבנתי כו' בודאי לא הבין מה שלפניו כי מה שפסק דכתוב' קעקע מתגרשת היינו בסתם שלא היו מוחזקי' בו שהוא שלו' אפי' לא היו מוחזקי' בעבד שהוא שלה אומרים אקנוי' אקני לה או היא הקניתה לו מקודם שיכתוב עליו את הגט. אבל היכא שכתב בדיו וליכא עידי מסירה לפנינו אינה מגורשת אפי' היא אומרה שבעידי מסירה נתגרשה. מאחר שנכתב על דבר שיוכל להזדייף צריכה להביא עדי מסירה וכל זמן שאינה מביאה אינה בחזקת גרושה להנשא כדלקמן סי' ל"א. ומ"מ היא שווי' נפשת חתיכא דאסורא וכל חומר גרושה אית לה. ועוד בעי רמי בר חמא היו מוחזקי' בטבלא שהיא שלה וכתב עליה הגט והרי היא יוצאה מתחת ידה מי אמרי' אקנוי' אקנית' לי' או דלמא אשה לא ידעה לאקנויי בדבר העתיד פי' דהכא לא שייך למימר הפקר ב"ד הפקר אלא מה שיוצא מתחת ידה ליד אחרים כגון שכר הסופר וה"ה הקלף שהי' שלה ונתנה לסופר שיכתוב עליו א"כ אין לה על הגט אלא דמי השכיר' וכשבא לידו הקנו לו הב"ד בתורת הפקר ב"ד הפקר רק שיקנה לו הסופר הקלף מקודם שיכתוב כדפי' לעיל סימן כ"ב, משא"כ בטבלא שלה דשמא מה שהיא נותנת לו הוא ע"י שאלה ולא ע"י הקנאה. לפי שאין דרך הטבלא ליתן לאיבוד ולכתוב עליו כמו שדרך ליתן הנייר והקלף להסופר שיכתוב עליו אלא רצונה שיהי' הטבלא קיים אף לאחר הגט להחזיר לידה ולא כיונה להקנות לו אלא בתורת שאלה בעלמא השאילה לו. ופשיט רב אשי ת"ש האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שברו כו'. אלא דידעה לאקנויי פי' דהכא בע"כ איירי שהיא הקנית' לו הקלף קודם הכתיבה. דהפקר ב"ד הפקר לא שייך לומר אלא שבא לידו קודם הכתיב' כדפי' וא"כ בע"כ איירי שהיא הקנתה לו מקודם הכתיבה אלמא דידעה שפיר לאקנויי לזה בקנין ממש. וזו המחוור בעיני יותר מכל מה שהעלו בה המפרשים: