גיטין יד ע"ב

דף יד - ב

ומעשה נוסף: רבי אחי ברבי יאשיה הוה ליה איספקא דכספא - היה לו כלי מכסף [צלוחית] שהפקידו בנהרדעא.  אמר להו לרבי דוסתאי בר רבי ינאי ולרבי יוסי בר כיפר: בהדי דאתיתו - כשאתם באים משם - אתיוה ניהלי - הביאוהו אלי. אזול - הלכו לנפקד [שהפקדון אצלו] - יהביה ניהליה - נתנו להם. אמרי להו - אמרו להם: ניקני מינייכו - עשו קניין, שאם יאנס הפקדון נהיה אנו פטורים. אמרי להו - אמרו להם רבי דוסתאי ורבי יוסי: לא! אמרי להו: אם כן, שאינכם מוכנים לעשות קנין, אהדריה ניהלן - השיבו לנו את הפקדון. רבי דוסתאי ברבי ינאי אמר להו: אין - הן [נחזיר לכם]. אך רבי יוסי בר כיפר אמר להו: לא. וכפי שאמרנו למעלה "אם בא לחזור - אינו חוזר". ^[36]

הוו קא מצערי ליה - היו מצערים את ר' יוסי בר כיפר כדי שיחזיר, לא הסכים. אמרו ליה - אמרו לר' דוסתאי: חבירו חזי מר - יראה כבודו - היכי קא עביד - איך חבירו עושה - שאינו משיב לנו את הפקדון. אמר להו ר' דוסתאי: טב רמו ליה - הכוהו הרבה [עד שיחזור].

כי אתו לגביה - כשבאו אצלו [אל רבי אחי] אמר ליה ר' יוסי בר כיפר לר' אחי: חזי מר - יראה כבודו - לא מסתייה דלא סייען - לא די שלא סייע לי [שלא יכוני] - אלא אמר להו נמי - עוד הוסיף ואמר להם - טב רמו ליה.

אמר ליה רבי אחי לר' דוסתאי: אמאי תיעבד הכי - מדוע נתרצית להחזיר מיד? ^[37]

אמר ליה ר' דוסתאי: אותם בני אדם הן אמה - אנשי מדות גבוהים בקומה - וכובען אמה - אף מלבושיהן מאויימים יותר משאר בני אדם - ומדברים מחצייהן - כאשר הם מדברים קולם נשמע מחצי גופם [ממקום הטבור], לפי שהוא עבה מאוד - ושמותיהן מבוהלים - ואף שמותיהם מבהילין: ארדא וארטא ופילי בריש. אם אומרין הם: כפותו - מיד כופתין לאותו אדם. אומרין: הרוגו - מיד הורגין. אילו הרגו את דוסתאי [דיבר על עצמו בלשון ניסתר], מי נתן לינאי אבא בר - בן - כמותי?

כלומר, נתון הייתי בסכנת נפשות - אילו לא החזרתי.

אמר ליה ר' אחי: בני אדם הללו קרובים למלכות הן?

אמר לו ר' דוסתאי: הן!

המשיך ר' אחי ושאל: יש להן סוסים ופרדים שרצים אחריהם?

אמר ליה: הן! אמר ליה ר' אחי: אי הכי - אם כך - שפיר עבדת - טוב עשית שהחזרת להם ולא סיכנת את עצמך: ^[38]

ממשיכה הגמרא בדין "הולך":

אמר לשליח: הולך מנה לפלוני שאני נותן לו מתנה, והלך השליח ובקשו ולא מצאו מאחר ומת.

תני חדא - תנא אחד סובר: יחזרו המעות למשלח. ותניא אידך - ותנא אחר סובר: יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו.

לימא בהא קמיפלגי - הבא נאמר שבכך הם חולקים:

דמר סבר: הולך כזכי. וכיון שזכה אותו פלוני במעות בעודו חי, לכן ינתנו ליורשיו. ^[39] ומר סבר: הולך לאו כזכי. ולכן, יחזרו מעות למשלח.

דוחה הגמרא: אמר ר' אבא בר ממל: דכולי עלמא - לדעת כולם - בבריא ששלח הולך לאו כזכי. ולא קשיא - ואין קשה הסתירה בין שתי הברייתות - הא - הברייתא האומרת יחזרו למשלח - מדברת בבריא ששלח. ומכיון שהולך אינו כזכה, והוא לא שלח אלא לפלוני ולא ליורשיו, לכן יחזרו למשלח. הא בשכיב מרע - והברייתא האחרת מדברת בגוסס הנוטה למות, שכל זמן שאינו חוזר בו, הרי דבריו נחשבים ככתובים וכמסורים. ולפיכך כשאומר "הולך לפלוני", כוונתו - "זכה עבורו". ומאחר וזוכה הפלוני במעות, לכן כשמת - ינתנו ליורשיו. ^[40]

רב זביד מיישב בדרך אחרת:

רב זביד אמר: הא והא - שתי הברייתות מדברות - בשכיב מרע. [בגוסס הנוטה למות] שלגביו הדין הוא: הולך כזכי. ובכל זאת יש הבדל בינהן.

הא - זאת האומרת ינתנו המעות ליורשים, מדובר בה באופן דאיתיה - שישנו - למקבל המעות בעולם בשעת מתן מעות [שעדיין לא מת באותה שעה]. ולכן, זכה השליח עבורו מיד, וכשמת, זכו יורשיו מכחו.

הא - והאחרת, מדברת באופן דליתא - שאיננו - למקבל בשעת מתן מעות. לפי שכבר מת, והמשלח לא ידע מכך. נמצאת, זכיית השליח - טעות. ולא קנו היורשין. ^[41] רב פפא מיישב בדרך נוספת:

רב פפא אמר הא והא בבריא - שתי הברייתות מדברות בריא, אשר לגביו הולך אינו כזכה.

הא דמית מקבל - האחת מדברת באופן שמת המקבל [פלוני] - בחיי נותן. ומכיון שכן, לא זכה בהם המקבל ויחזרו למשלח. ואפילו אם אחר כך מת הנותן, בשעה שהשליח החזיר את המעות. אין כאן מצוה לקיים דברי המת, לפי שעוד קודם מיתתו בטלו דבריו, משעת מיתת המקבל.

והא - וזאת האומרת ינתנו המעות ליורשין, מדברת באופן דמית נותן - שמת הנותן לאחר שמסרם לשליח, בחיי מקבל בעוד היה המקבל חי. ולכן, מאותה שעה שמת הנותן, זוכה בהם המקבל. משום שמצוה לקיים דברי המת ^[42], אפילו אם היה בריא בשעת האמירה.

אומרת הגמרא: לימא - הבה נאמר: הולך כזכי - תנאי היא - שדין זה שנוי במחלוקת תנאים.

דתניא: האומר לשליח: הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו - יחזרו מעות למשלח. מת משלח - ר' נתן ור' יעקב אמרו: יחזרו המעות ליורשי משלח. ויש אומרים: יחזרו המעות ליורשי מי שנשתלחו לו.

ר' יהודה הנשיא [בהמשך יתבאר במה הוא חולק על היש אומרים] אמר משום ר' יעקב שאמר משום רבי מאיר: מצוה לקיים דברי המת. ^[43] וחכמים אומרים: יחלוקו. בינהם יורשי המשלח ויורשי מי שנשתלחו לו המעות. ^[44] וכאן בבבל אמרו: כל מה שירצה שליח יעשה, לפי מה שראה בדעתו של משלח, עד כמה היתה עינו יפה במתנה זו. וכמו כן, כמה אהב את המקבל ואת בניו.

אמר רבי שמעון הנשיא: על ידי היה מעשה כזה, ואמרו חכמים: יחזרו המעות ליורשי משלח. [כדעת ר' נתן ור' יעקב].

ומנסה הגמרא לברר במה הם חולקים:

מאי לאו בהא קמיפלגי - האם לא בכך הם חולקים:

דתנא קמא סבר: הולך לאו כזכי. ולכן יחזרו המעות למשלח. אך אם מת המשלח, לא ידוע מהי דעת תנא קמא.

ור' נתן ור' יעקב נמי - גם [סוברים] - הולך לאו כזכי. ובאו להוסיף על דברי תנא קמא ולומר [ש] ואף על גב דמית - שמת [המשלח] - לא אמרינן - אין אומרים לגבי בריא שמת "מצוה לקיים דברי המת".

ו"יש אומרים" חולקים על תנא קמא וסוברים, שאפילו אם לא מת המשלח [אין כאן משום מצוה לקיים דברי המת], ינתנו המעות ליורשי מי שנשתלחו לו, מאחר ולדעתם "הולך כזכי". ^[45]

ר' יהודה הנשיא אמר משום ר' יעקב שאמר משום ר' מאיר: הולך לאו כזכי, ואין זוכה השליח עבור המקבל. מיהו - אבל - היכא דמית - היכן שמת המשלח - אמרינן - אומרים: מצוה לקיים דברי המת. ולפיכך, ינתנו המעות ליורשי מי שנשתלחו לו.

וחכמים אומרים יחלוקו, היינו משום שמספקא להו - שהסתפקו - האם תן כזכי או לא, וכן האם מצוה לקיים דברי המת או לא ^[46]. ומשום כך פסקו יחלוקו ^[47].

[אך:] וכאן אמרו: שודאי עדיף. היינו: שכאשר יש ספק, עדיף שהחלוקה תיעשה על פי ראות עיניו של השליח, מאשר יחלקו את הממון. ^[48]

שואלת הגמרא: ורבי שמעון הנשיא, [שאמר בסיום הברייתא על ידי היה מעשה וכו'], מעשה אתא לאשמועינן - בא להשמיענו מעשה? [כלומר, איזו הלכה בא להשמיענו?]

ועונה: לא! בבריא ששלח, דכולי עלמא לא פליגי - אינם חולקים. ולדעת כולם "תן" אינו כ"זכה".

והכא במאי עסקינן - וכאן במה מדובר: בשכיב מרע ששלח. ובפלוגתא - ובמחלוקתם - דר' אלעזר ורבנן פליגי - הם חולקים. וכפי ששנינו במשנה, שר' אלעזר מחשיב את השכיב מרע, לעניין זה, כבריא.

דתנן: המחלק נכסיו לבניו על פיו - על פי צוואתו [לזה הרבה ולזה מעט. ולא כשאר מורישים, שהיורשים חולקים את שירשו מהם בשוה]: ר' אלעזר אומר: אין זה תלוי במצבו של המוריש, אלא אחד בריא ואחד מסוכן [חולה בסכנת מות] דינם שוה. אם ברצונו להקנות נכסים שיש להם אחריות [קרקעות], הרי הם נקנין כאן בכסף ובשטר ובחזקה ליורשים, כשם שנקנין מסתם אדם בריא. וסובר רבי אלעזר, שאף שכיב מרע, אם לא יקנם בקניינים אלו, לא יקנו היורשים. ונכסים שאין להם אחריות, [מטלטלין], אין נקנין להם אלא בקניין משיכה.

וחכמים אומרים: אלו ואלו נקנין באמירה, לפי שדברי שכיב מרע נחשבים ככתובין וכמסורין. ^[49]

הא דבעא מיניה רבי אחא ברבי יאשיה מרבי דוסתאי ברבי ינאי אמאי עבדת הכי. נראה דהכי פירושא אמאי מהדרת ליה ניהלייהו, שהרי כבר זכית בו בשבילי וכדתניא (לעיל בע"א) הולך פקדון זה לפלוני שיש לו בידי אם בא לחזור אינו חוזר וכיון שכן, פושע אתה וחייב לשלם, ואהדר ליה דאונס היה דאותן בני אדם תקיפין היו ואילו אומרים הרוגו הורגין, ואמר ליה אותן בני אדם יש להם סוסים ופרדים שרצים אחריהם וקרובין למלכות הן.

אמר לו אין, אי הכי שפיר עבדת. כלומר בכי הא ודאי אונס הוא ופטור אתה. והכי איתא בירושלמי (במכילתין פ"א ה"ה) גבי מעשה זה דר' דוסתאי בר' ינאי אמר ר' חגאי הדה דתימא בהן דלא יכול למקמא טאבות ברם ההוא דיכיל מקמה גרמה טאבות מפק לו מן הדין ויהבינון להדין.

ירושלמי (שם): מנה זה לפלוני טול מנה זה לפלוני יהא מנה זה לפלוני בידך, אם רצה להחזיר יחזיר. וגרסינן נמי התם: תן מנה זה לפלוני ומת אם רצו היורשים לכופו אינן יכולין, אין צריך לומר באומר זכה לו באומר התקבל לו.

משמע דהתקבל עדיף מתן. וצריך לדקדק אי הוי כזכה כיון שהוא משוה אותן כאן ואפילו במתנה ליקני ואם בא לחזור אינו חוזר.

הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך [יחזרו] ליורשי מי שנשתלחו לו. ואוקמה רבי אבא בר ממל דכולי עלמא הולך לאו כזכה ולא קשיא הא בבריא הא בשכיב מרע. ופירש הר"י ז"ל (מובא בתוס') ואף על גב דלא קני אלא לאחר מיתת הנותן אפילו הכי קני אף על גב דמית מקבל בחיי נותן כי לכך נתכוון הנותן שכיון שישנו למקבל בשעת מתן מעות יזכה לאחר מיתה אם הוא קיים ואם לאו יזכו יורשיו של מקבל ואפילו נולדו יורשיו של מקבל לאחר מיתת מקבל, משום דדברי שכיב מרע לענין לקנות לאחר מיתתו חשובין ככתובין וכמסורין משעת נתינתו או אמירתו של שכיב מרע למקבל לזכות לאלתר.
ושמא נאמר שאין אנו צריכין לכל זה, דהכא הכי קאמר דכולי עלמא הולך לאו כזכה ולא קשיא הא בבריא הא בשכיב מרע כלומר כי אמרינן הולך לאו כזכה הני מילי בבריא אבל בשכיב מרע כיון דדבריו ככתובין וכמסורין אלים דיבוריה למיהוי הולך דידיה כזכי, וכדאמרינן לקמן (  ) בבריא כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בשכיב מרע, ובפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן וכו' כלומר דמאן דסבירא ליה כרבנן דדברי שכיב מרע ככתובין הולך דידיה אלים למיהוי כזכי ומאן דאית ליה כרבי אלעזר דדברי שכיב מרע לא עדיפי מבריא הולך דידיה נמי לאו כזכי. כנ"ל.
ורב זביד אוקמינהו לתרווייהו בשכיב מרע, הא דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות, הא דליתיה למקבל בשעת מתן מעות. ורב פפא אוקמינהו בבריא הא דמית מקבל בחיי נותן הא דמית נותן בחיי מקבל. וכולהו הולך לאו כזכה סבירא להו במתנה והילכך מית המקבל בחיי נותן יחזרו למשלח דהא שליח לא זכה לו ואף על גב דמית ליה נמי נותן לאחר מיתת מקבל עד שלא החזיר לו שליח מחזיר ליורשי משלח דכיון דמית ליה מקבל בחייו נתבטל שליחותו לגמרי והרי הן פקדון אצלו מחמת נותן ולא שייך בהא מצוה לקיים דברי המת שכבר נתבטלו דבריו בחייו, אבל מית נותן בחיי מקבל מיד זכה לו שליח משום מצוה לקיים דברי המת ואף על גב דמית ליה לבסוך מקבל, יחזיר ליורשיו שהרי זכה בחייו לו וליורשיו.

ואיבעית לן לימא הולך כזכה תנאי היא דתניא הולך מנה לפלוני הלך ובקשו ולא מצאו וכו', ואהדרינן,

לא בבריא כולי עלמא לא פליגי, והכא במאי עסקינן בשכיב מרע ובפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן. תנא קמא דאמר יחזרו למשלח אף על גב דמית כרבי אלעזר דאמר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה, ויש אומרים דאמרו יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו, כדרבנן דרבי אלעזר דאמרי דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, ואף על גב דלא מית נמי משום דכיון שמסרם לשליח לדעת שיתן לו מעתה מיד זכה לו שליח דהולך דשכיב מרע כזכי דמי. ומיהו דוקא בשמסרם לשליח אבל באומר תנו לא, דאף על גב דאמרינן דדבריו ככתובין וכמסורין הני מילי במה שהוא מצוה לתת לאחר מותו דהיינו מתנת שכיב מרע אבל במה שהוא נותן במתנת בריא לא, אלא דהכא הכי קאמר כיון דדבריו ככתובין וכמסורין במתנותיו מה שאין כן בבריא אף הולך דידיה כזכי אף על גב דבבריא ליתיה כנ"ל. ולהאי אוקמתא קיימא לן כיש אומרים דקאי כרבנן וקיימא לן נמי כרבי מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת וכדאמרינן בשילהי שמעתין (טו, א) אמר רב יוסף הלכה כרבי שמעון הנשיא.

בריא שמינה שליח למתנה ואמר לו הולך מנה זה לפלני שאני נותן לו והלך ומצאו שמת יחזרו לראובן שכל שבמתנה אין הולך כזכי והלכך לא זכה המקבל עד שיגיע לידו והואיל ומת קודם שיזכה בהם לא זכו בו יורשיו ויחזרו למשלח ואם מת המשלח גם כן רואין אם מת זה שנשתלחו לו בחיי נותן יחזרו ליורשי נותן שהרי המקבל לא זכה בהם כלל שיזכו בהם יורשיו אבל אם מת נותן תחלה ינתנו ליורשי מקבל שבשעת מיתת הנותן זכה בהם המקבל מטעם מצוה לקיים דברי המת שהוא נאמר אף בבריא והואיל וזכה באותה שעה זכו בהם יורשיו:

היה הנותן שכיב מרע ומינה שליח ואמר לו הולך מנה זה לפלני שנמצא זוכה משעת המתנה שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דאמו אם היה המקבל חי בשעה שאמר השכיב מרע כן זכה ואם מת אחר כן ינתנו ליורשיו אבל אם בשעה שאמר השכיב מרע כן לא היה המקבל חי אלא שהשכיב מרע היה סבור עליו שהוא חי יחזרו ליורשי משלח שהרי לא זכה המקבל מאחר שלא היה חי באותה שעה שאין קנין למת זה שביארנו במתנה זו שאם שכיב מרע היה זכה המקבל מיד לא סוף דבר בשמת אלא אע"פ שלא מת השכיב מרע המשלח שכל שלא חזר מתנתו מתנה וינתנו ליורשי מי שנשתלחו לו ומכל מקום אם רצה לחזור אפי' הגיע ליד המקבל יכול לחזור ואע"פ שבשכיב מרע אף במתנה הולך כזכי הרי אף אם זיכה לו על ידי אחר בהדיא יכול לחזור כמו שביארנו בתשיעי של בתרא:

כבר ידעת שהבריא אין קונין ממנו אלא באחד מדרכי ההקנאות נכסים שיש להם אחריות בכסף ושטר וחזקה ושאין להם אחריות במשיכה ושאר מיני ההקנאות כמו שמפורשות במקומן אבל שכיב מרע קונין ממנו באמירה בעלמא שדבריו ככתובין וכמסורין דמו:

כבר ביארנו שאף בבריא אומרין מצוה לקיים דברי המת וכמו שמפורש בהדיא בסוגיא זו ושכיב מרע מיהא אין צריך בו למצוה זו שדבריו ככתובים וכמסורים דמו:

אלא שלענין ביאור אתה צריך לשאול בסוגיא זו שאמרו הא והא בשכיב מרע ואמרו עליה ויש אומרין כר' אליעזר כלומר שאינו סובר דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אלא שצריך הקנאה ומכל מקום היכא דמית אמרי' מצוה לקיים דברי המת מה בין מצוה לקיים וכו' ובין שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין ואפשר דנפקא לן היכא דמית מקבל בחיי נותן דמשום מצוה ליכא ומשום דברי שכיב מרע איכא אי נמי אם שעבדו יורשים את הנכסים דמשום מצוה לא טרפינן להו אי נמי בשהיתומים קטנים דאי משום מצוה לאו בני מעבד מצוה נינהו וכבר למדת לפי דרכך שדין מצוה זו בכאן ענינה בשיצא הממון מיד הנותן ועל הדרך שביארוה אחרוני הרבנים כמו שכתבנו למעלה:

בתלמוד המערב אמרו שהמעשר כחוב ר"ל כשם שבחוב אמרו הולך כזכי ואינו יכול לחזור כך הדין במעשר אם אמר לאחד הולך מעשר זה לפלוני כהן אינו יכול לחזור:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שני בע"ה:

המביא גט וכו' זה הפרק יסוד ענינו להשלים בו ביאור קצת החלקים שהותחל ביאורם בפרק ראשון ויתחיל אחר כן בביאור החלק השלישי בענין כתיבת הגט ובביאור החלק הרביעי בעניני הבאתו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון להשלים ביאור החלק הראשון בכל שהוא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם על איזה צד הוא מועיל השני יתחיל בענין החלק השלישי בעניני הכתיבה בענין שצריך שתהא הכתיבה והחתימה ביום אחד ובמה כותבין ועל מה כותבין ומי הוא הכשר לכתבו השלישי בעניני החלק הרביעי בעניני הבאתו מי הוא הכשר להביאו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר החלק הראשון והוא שאמר המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נתחתם בפני נתחתם אבל לא בפני נכתב בפני נכתב כלו בפני נתחתם חציו בפני נכתב חציו בפני נתחתם כלו פסול אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נתחתם פסול שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נתחתם פסול ר' יודה מכשיר אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נתחתם כשר אמר הר"ם אמ' בזאת המשנה כי כאשר אמ' בפני נכתב חציו על האמת ואמנם ירצה בו קצתו ובתנאי שלא יהיה זה הקצת תחלת הגט אולם כאשר נכתב תחסר הגט לפניו ולא בסופו או שנכתב כלו שלא בפניו והעידו בו והוא לפניו כשר לפי שאצלנו אפי' לא כתב בו אלא שטה אחת לשמה שוב אינו צריך ולא יצטרך גם כן שיעיד בכתיבת הקולמוס על הנייר לפני שהעקר ואפי' לא שמע בלתי קול הקולמוס בהעברתו על הנייר איך שראה על אי זה מרחק וזהו אשר אמרנו כי כאשר אמר אחד בפני נכתב ואחד בפני נחתם פסול אמנם כאשר היה הגט יוצא מתחת אחד מהם אולם אם היה הגט יוצא מתחת יד שניהם כשר לפי שהעקר אצלנו שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם לפי שהם לא נתנו גט אבל אמרו בפנינו נתגרשה יהיו נאמנים וכן אמרו שנים אומר בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול זה אם יצא גט מתחת יד אחד מהם אולם אם יצא מתחת יד שניהם שהעידו בפנינו נכתבו כשר ור' יהודה מכשיר דאפי' היה יוצא מתחת יד אחד שהעיד בפני נחתם ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם ומשנה זו אתה צריך לפרשה לרבה ולרבא על הדרך שביארנו במשנה ראשונה של פרק ראשון והוא שבפני נכתב אבל לא בפני נחתם לרבה פסול משום דבעינן חתימה לשמה ולרבא מפני שאין עדים מצויין לקיים החתימה ומכל מקום לרבא אם נתקיים בחותמיו כשר מה שאין כן לרבה ושאלו בגמרא הא תו למה לי והרי אף בפרק ראשון למדנו שצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ותירץ אי מההיא הוה אמינא ואי לא אמר כשר קמ"ל דצריך ואי לא אמר פסול לרבה לעולם ולרבא עד שיתקיים בחותמיו כמו שבארנו בפרק ראשון:

בפני נחתם אבל לא בפני נכתב פסול לדעת רבה משום דבעי כתיבה לשמה ואפי' למדו גוזרין שמא יחזור הדבר לקלקולו ולדעת רבא משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד:

בפני נכתב כלו ובפני נחתם חציו ר"ל שלא חתם בפני אלא העד האחד פסול לרבא שאין עדים מצויים לקיים ידי חתימת השני ולרבה שהשני לא חתם לשמה ופירשו בגמרא אפי' אמר אני הוא עד שני מאי טעמא או כלו בקיום הגט או כלו בתקנת חכמים שיאמר שליח בפני נכתב ובפני נחתם אבל אם הוא ואחר מעידים על חתימת השני או שנים מן השוק מעידין עליו כשר ואע"פ שהיה לנו לומר אף באלו או כלו בקיום גט או כלו בתקנת חכמים מכל מקום ליכא מידי דאי אמר חד כשר וכי אמר תרי פסול וכן ליכא מידי דאי אסיק איהו למלתיה כשר וכי אסקה איהו ואחרינא בהדיא פסול:

בפני נכתב חציו ובפני נחתם כלו פסול ופירשו בגמרא בחציו האחרון והואיל וחציו הראשון לא נכתב לפניו הרי הוא כאלו לא נכתב כלל בפניו ופסול לרבה משום דבעי כתיבה לשמה ולרבא משום דאתי לאחלופי וכו' אבל כל שנכתב חציו הראשון בפניו הרי הוא כאלו נכתב כלו בפניו וכמו שאמרו אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך ור"ל בשיטה ראשונה שם האיש והאשה והזמן שזהו תורף הגט ולא שיהא שאר הגט כשר אף כשכתבו שלא לשמה אלא כך פירושו מכיון שנתברר שענין ראשון נכתב לשמה מסתמא הכל לשמה:

אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ופירשוה בגמרא בשאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם אלא מתחת ידו של אחד ור"ל שאין שניהם שלוחים בו שאם יוצא מתחת ידי עד כתיבה לרבה ליכא חתימה לשמה שאין האחר נאמן שבפניו נחתם הואיל ואינו יוצא מתחת ידו והרי הוא כמי שאינו שלא האמינו בעד אחד אלא השליח ולרבא אין עדים מצויים לקיים החתימה ואם הגט יוצא מתחת ידי עד חתימה הרי אין עד של כתיבה כלום ולרבה פסול דליכא כתיבה לשמה ולרבא דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא אבל אם הגט יוצא מתחת ידי שניהם ר"ל ששניהם שלוחים בהבאתו כשר לדעת רבא ששנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכים לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולרבה מכל מקום פסול ויש מצריכים שיהיו שניהם אדוקים בו:

שנים אומרין בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ואף זו בשאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם ר"ל מתחת ידי זה של חתימה ואחד מן העדים של כתיבה וכשיוצא מתחת ידי עד חתימה לרבא הואיל וזה אינו מעיד על הכתיבה אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ואם יוצא מתחת ידי עדי כתיבה הרי עד חתימה כמי שאינו ור' יהודה מכשיר מפני שכל אחד נקרא אצלו שליח ואין הלכה כמותו ומכל מקום כשהגט יוצא מתחת ידי כלם או מתחת ידי זה של חתימה ומתחת ידי אחד מן העדים של כתיבה כשר לדעת רבא שהרי אף אם שתקו כשר ששנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם הואיל ואף הם מצויים לקיימו וכן שאילו אמרו בפנינו גרשה נאמנים ויש מפרשים בי אף אם יוצא מתחת ידי שני עדים של כתיבה שהרי יש שנים מצויים לקיימו ומכל מקום לרבה פסול בכלם שאם יוצא מתחת ידי עד חתימה אתי לאחלופי וכו' דהא רבה אית ליה דרבא ואם יוצא מתחת ידי עד כתיבה הוה ליה עד חתימה חד ולא הימנוה לחד אלא לשליח ואם יוצא מתחת ידי כלם עד חתימה מיהא לא מהימן אלא אמאי דנפיק מתותי ידיה והוה ליה חציו מקויים וחציו אינו מקויים אלא שמכל מקום הלכה כרבא:

אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר ולדברי הכל לרבא לא שנא יוצא מתחת ידי עד כתיבה או מתחת ידי עד חתימה או מתחת ידי כלם ולרבה דוקא בשיוצא מתחת ידי עד כתיבה והרי האמינוהו לשליח בשנים ובחתימה יש בה שנים ונעשו שנים על זה ושנים על זה ומכל מקום הלכה כרבא ואפי' יוצא מתחת ידי עידי חתימה כן שהרי מכל מקום שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין לומר בפני וכו':

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

ר' אחא בר יאשיה ה"ל איספקא דכספא בנהרדעא א"ל לר' דוסתאי בר' ינאי ולר' יוסי בן כפר בהדי דקאתית אתיוה ניהליה אזיל יהבוה ניהליהו אמרי להו ניקני מינייכו א"ל לא אהדריה ניהלן ר' יוסי בן כפר אמר להו לא פירוש אע"ג דהאי איספקא שהוא כלי של זהב היה פקדון ואמרן שאין רצונו שיהא פקדון ביד אחר ולאו כזכי דמי אפ"ה לא היה רוצה להחזיר לו דהא ר' אחא גלי דעתיה דניחא ליה שיתנוהו להם ויביאוהו לו ואונסא דאורחא לא קביל עליה מ"ה לא היה רוצה ר' יוסי להחזיר לו כי היה באחריות על המשלח שכבר זכה לר' אחא בענין זה משעה שמסרו לו:

הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו פי' מדלא קאמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו או פקדון שיש לו בידי ש"מ דהאי מנה לאו מנה של הלוואה או של פקדון הוא אלא של מתנה הוא כלו' דהוה בעי למיתן מנה מתנה לחבירו ואמר ראובן לשמעון הולך מנה זה ללוי שאני נותן לו במתנה והלך שמעון ולא מצא ללוי שכבר מת תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו לימא בהא קמיפלגי דמר סבר הולך כזכי דמי ומר סבר לאו כזכי דמי פי' יחזרו למשלח דהיינו ראובן קסבר הולך במתנה לאו כזכי דמי. וכיון דלא זכה לוי בחייו לא ינתנו ליורשיו אלא יחזרו לראובן המשלח ומאן דתני ליורשי מי שנשתלחו לו קסבר הולך כזכי דמי ומשעה שמסר ראובן לשמעון קנאם לוי אותם המעות דזכין לאדם שלא בפניו והילכך יחזרו ליורשי לוי. א"ר אבא בר ממל לא דכ"ע הולך לאו כזכי דמי ולא ק' האי בבריא האי בש"מ פי' דכ"ע במתנה (מתנה) הולך לא כזכי דמי דדוקא במנה של הלוואה או במנה של פקדון תניא לעיל דהולך ותן כזכי דמי אבל במנה דקבעי למיתן ליה מתנה ולא מיחייב ליה מידי הולך לאו כזכי דמי והאי דתני יחזרו למשלח מיירי בבריא דכיון דהולך לאו כזכי דמי ולא זכה בו לוי מיד בקבלת שמעון כיון שלא מצאו חי יחזיר המנה לראובן המשלח שהוא לא היה נותן מתנה אלא ללוי שהיה אוהבו ומכירו ולא ליורשיו הילכך מסתמא יחזיר המנה לראובן ואח"כ יעשה ראובן מה שירצה ובשליחותו הראשונה אינו רשאי לתת ליורשי לוי שהוא לא מינהו שליח אלא ליתן ללוי ולא ליורשיו והאי דתני ליורשי מי שנשתלחו לו מיירי בשכ"מ דקי"ל דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי וכל זמן שלא חזר בו הולך דידיה כזכה דמי ומשעה שמסר ראובן דהוה שכ"מ ביד שמעון שלוחו זכה בהן לוי הילכך ינתנו ליורשיו:

רב זביד אמר הא והא בשכ"מ ולא ק' הא דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות הא דליתיה למקבל בשעת מתן מעות פי' הא והא בש"מ דהולך דידיה כזכה דמי אבל מיהו אם איתיה לוי בחיים בשעה שמסר ראובן הש"מ המנה לשמעון כבר זכה בו לוי ואם מצאו שמת יתן המנה ליורשיו ואם נמצא שמת לוי טרם שימסור המנה לשמעון לא קנה כלום שאילו (לא) היה יודע ראובן שמת לוי לא היה מזכה לו זה המנה ומוסרו לשמעון ונמצאת זכייה זו בטעות ולא קנה לוי המנה הילכך יחזירנו לראובן ומה שירצה ראובן יעשה:

רב פפא אמר הא והא בבריא ולא ק' הא דמית מקבל בחיי נותן הא דמית נותן בחיי מקבל פי' הא והא בבריא דהולך דידיה לאו כזכי דמי והילכך אם מת לוי בחיי ראובן יחזרו לראובן שלא זכה בהן לוי בקבלת שמעון אבל אם מת ראובן בחיי לוי אע"ג דהולך לאו כזכי דמי כיון שמת ראובן הנותן ועדיין לוי בחיים אמרי' מצוה לקיים דברי המת ומצוה על בני ראובן לקיים מתנת אביהם ומפני זה הטעם זכה בהן לוי ואעפ"י שמת לאחר מכאן ינתנו ליורשיו וסלקי שמעתתא בהכי דהולך במתנה לאו כזכי דמי וה"ה לתן (ס"א ויכול לחזור בו שלא ליתן) דדוקא לגבי מנה שאני חייב לו או פקדון שיש לו בידי תניא לעיל דהולך ותן כזכי דמי משום דהוה מחוייב לו אבל במנה מתנה דלא מיחייב ליה מידי אמרי' הולך ותן לאו כזכה דמו אבל ודאי אם אמר לו בפי' זכה בעבור פלוני קי"ל זכין לאדם שלא בפניו ואפילו מת לוי ינתנו ליורשיו והכי נמי תני בסיפא דההיא מתני' דלעיל דתניא כותיה דרב בתוספתא תן מנה זה לפלוני הולך מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר והכי נמי אמרי' לקמן בפ' השולח אמר אביי נקיטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך ותן דלאו כזכה דמי והלכתא כר' אבא דאמר שאם היה הנותן ש"מ אמרינן ביה הולך כזכי דמי דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי והלכתא נמי כרב זביד דאמר דלגבי ש"מ דאמרינן ביה הולך כזכי דמי דוקא אם היה המקבל חי בשעת מסירת המעות מיד ראובן ליד שמעון אבל אם לא היה חי לא קנאם ויחזרו למשלח והלכתא נמי כרב פפא דאע"ג דבבריא לא אמרי' הולך כזכי דמי היכא דמית נותן בחיי מקבל מצוה על בני נותן לקיים דברי המת וזוכה בהן לוי וינתנו ליורשיו ואי ק' היכי אמרינן גבי מתנה דהולך ותן לאו כזכי דמי והא עד כאן לא פליגי ר"מ ורבנן בתן שטר שחרור זה לעבדי אלא דר"מ סבר חוב הוא לעבד שיצא מיד רבו לחירות ורבנן סברי זכות הוא לו אבל בתן מנה זה לפלוני דהוא זכות אפי' ר"מ מודה שאם רצה להחזיר לא יחזיר ומ"ש מנה מתנה משטר שחרור עבד לרבנן דהוא זכות לעבד ואמרינן שאם בא לחזור אינו חוזר. תשובה העבד דומה למנה חוב ולמנה פקדון דשייכי בעלים בגויה משום הכי אמרינן הולך כזכי דמי אבל מנה מתנה דלא שייך מקבל בגויה אמרינן הולך לאו כזכה דמי ועבד נמי הא שייך בגויה שהרי המפקיר נכסיו העבד קנה עצמו ב"ח ואין אדם יכול להחזיקנו שהוא מחזיק בגופו אלא שמשועבד לרבו היכא דאמר רבו תן שטר שחרור זה לעבדי או הולך זכה בו העבד כמנה של הלואה ובמנה של פקדון והלכך בין אמר תן בין אמר הולך כזכי דמי:

בפרש"י בד"ה בשכ"מ שכל זמן שלא חזר בו דבריו כו' והולך דידיה זכי הוא עכ"ל בלאו הולך נמי אמירתו בעלמא זכי הוא דאפילו מת מקבל בחיי נותן הוה כמסורים למקבל משעת אמירתו כמו שכתבו התוס' ולא בעי נמי דאיתיה למקבל בשעת מתן מעות אלא דסגי ליה דאיתיה למקבל בשעת אמירה אלא דנקט הולך לדיוקא דאפילו הכי בבריא לא קני מיהו בברייתא דלקמן ניחא טפי דנקט הולך למאי דמוקי לה נמי כולה בשכ"מ (ד) משום הני תנאי דסבירא להו מצוה לקיים דברי המת דלא שייך אלא בהולך והושלש ביד שליש לכך כמו שכתבו התוספות לעיל בשם ר"ת וק"ל:

הן אמה כו' ומדברים מחצייהן כו'. עיין פרש"י והוא דחוק ולולי פירושו נראה דהן אמה כו' ממש קאמר כההיא דאמרינן במ"ק פרעה דבימי משה הוא אמה וזקנו אמה כו' דהיינו אמה ממש כדמייתי קרא שפל אנשים והשתא ניחא שנראה מדברים מחציין ממש קאמר דהכובע אמה נראה כאילו הוא מגופו ובזה מאוימים וק"ל:

ד"ה וחכמים אומרים יחלוקו דכל תיקו שבגמרא וכו'. נ"ל להגיה ולמחוק הדלית דכל תיקו ולגרוס כל תיקו שבגמ' וכו' דאינו נתינת טעם למאי דאמרינן הכא יחלוקו אדרבה מהאי דהכא דאמרינן יחלוקו משום דמספקא להו מינה למדו השערים דרבינו האי לפרש כל תיקו שבגמרא דחולקים וק"ל:

ד"ה ר"א אומר וכו' אומר ר"ת רר' אלעזר גרסי' וכו'. ר"ל דהת"ק הוא ר"א וס"ל דאין חילוק בין חול לשבת אלא בכל ענין אי דבריו קיימים ור"א דסיפא ס"ל דיש חילוק בין חול לשבת ועוד דקאמר התם קונין משכ"מ ואפילו בשבת ולא לחוש לדברי ר"א ר"ל מה שקונין לא תימא משום דצריך קנין כר"א דהא קי"ל כרבנן אלא משום שמא תטרוף דעתו עליו משמע דלר"א צריך קנין. בשבת ואי אדר"א דסיפא קאי הא מודה הוא בשבת וכו' אלא ודאי אר"א דרישא קאי דס"ל דאין חילוק בין חול לשבת ותרי ר"א נינהו חד ר' אלעזר וחד ר' אליעזר וג' מחלוקת בדבר:

גמ' ומדברין מחצייהן כו'. נ"ב ובערוך בערך דבר פי' שנראה כמו שמדברין מחציין מפני שמראש הכובע עד פיו אמה כמו מפיו עד רגליו:

גמ' תניא חדא כו'. ולא משני הא במתנה הא בהלואה מדלא קתני שאני חייב לו כדלעיל:

גמ' אמר ר' אבא בר ממל כו' הא בבריא הא בשכ"מ דדבריו ככתובין וכמסורין כו' והא דקתני הולך ולמה ליה למוסרו ליד השליח הא אף בלא מסירה ליד השליח דבריו ככתובין כו' ודוחק לומר דס"ל לר' אבא ולרב זביד כרב לעיל דחייש למנה קבור והולך הוי כמו זה כמ"ש התוס' לעיל. גם א"ל משום אידך ברייתא דבבריא אפילו הולך אינו מועיל [ולרב זביד בליתא למקבל אפילו הולך איני מועיל] אבל נראה דהולך מועיל דע"י כן זכה בו למפרע לאחר שמת דאז שם מתנת שכ"מ עלי' כ"ז שלא חזר בו לענין אף דמת המקבל בחיי הנותן משא"כ בצואת שכ"מ גרידא ומת המקבל בחייו בטלה למתנתו זה שכתב רש"י פעמים ושלש והולך דידיה זכי הוא וכו' רק אם לא מת לא הוי מתנת שכ"מ וכן אם חוזר בו קודם שמת תו לא הוי מתנת שכ"מ דאין שם מתנת שכ"מ עליו אא"כ מת ואינו חוזר ז"ש התוס' בד"ה הא בשכ"מ דכיון שישנו למקבל בשעת מתן מעות כו' אבל אח"כ כתבו כמסופקין בשעת נתינת שכ"מ או אמירתו [בלא הולך] ודו"ק. אבל אם זוכה מכח מצוה לקיים דברי המת צריך דוקא מת נותן בחיי המקבל ודו"ק:
שם הא בשכ"מ ברש"י דו"ק. אבל בבריא אף שלא חזר בו יחזירו למשלח כיון דמת זה שנשתלח לו ולא זכה מעולם המתנה אבל בלא מת המקבל יעשה שליח שליחותו כ"ז שלא חזר ולהכי קתני יחזירו ליורשי מי שנשתלחו לו ולא למי שנשתלח [דהוא אף בבריא] וק"ל:

גמ' רב זביד אמר. הומ"ל הא והא בבריא ודכ"ע הולך כזכי והא דאיתא למקבל בשעת מתן מעות כו' רק הגמ' ס"ל במתנה הולך לאו כזכי וכ"כ האשר"י:

גמ' אלו ואלו. בין נכסים שיש להם אחריות ושאין להם כו':

ברש"י בד"ה מספקא להו אי כזכי כו' ואם מצוה כו'. דמשמע דאדברי רבי יהודה הנשיא כו' מצוה לקיים דברי המת עלה מספקא נמי וקאמר יחלוקו ויחלוקו נמי קאי ארישא ודו"ק:

בתוס' בד"ה והא בשכ"מ כו'. קשה להו הא מת מקבל כדקתני ליורשי מו שנשתלחו לו וכן הלך ובקשו ולא מצאו ובמה זכה ביה יורשיו וכן מדלא מחלק בשכ"מ במת מקבל וכו' כדבסמוך בבריא רק מחלק בין מת מקבל בשעת מתן מעות כו':

בתוס' בד"ה וחכמים אומרים כו' כל תיקו וכו' :

גמרא הולך מנה לפלוני כו' ולא מצאו תני חדא כו' ותניא אידך כו' לימא בהא קמיפלגי כו'. ק"ל מדוע לא אוקי פלוגתייהו באומרו לפלוני אם כוונתו דוקא לו ולא ליורשיו או אפי' ליורשיו ובפלוגתת רשב"ג וחכמים לק' (עד). וי"ל דע"כ ל"א רשב"ג התם אלא באומר לו אמרינן ואפי' ליורשיו אבל בלפלוני כ"ע ל"פ דלו ולא ליורשיו וכזה אמרי' בב"מ (לד ב) כי אקנאי כפילא לאבוכון דעביד לי נייח נפשאי כו' ע"ש. ומכאן ראיה לשיטת הרשב"ם והרמב"ם שכתבתי בב"ב (קכה ב) בתד"ה לירתי. וק"ק לפ"ז ל' רש"י לק' בד"ה מה שירצה (לפי כו' אם היתה עינו יפה כו': ואוהב כו' בניו) דלפמש"כ לכ"ע לבניו לא מקני:

רש"י ד"ה כזכי דמי. וכיון שזכה בהן בחייו כו'. צ"ע דלעיל (ט ב) בד"ה לא יתנו לא"מ כתב דכל כמה דלא מטא גיטא לידיה לא הוי משוחרר עיין שם. וצ"ל דכאן כתב לאחר חזרה שכתבו התוס' שם. או אפשר דהולך עדיף טפי מתן וכדמשמע קצת בברייתא דת"כ דרב דמסתמא תני בלא זו אף זו עי' לעיל (יב) בתד"ה כל האומר:

תד"ה הא בשכ"מ (בסופו). דדברי ש"מ כשמת כמסורים למקבל משעת כו' או אמירתו. צ"ע דבב"ב (קלז) איתא דריו"ח ואביי ורבא ס"ל דלא קנה אלא לאחר גמר מיתה ע"ש. ואולי דלכן שכל רש"י לפ' והולך דידיה זכי הוא ולכך זוכה מיד משעת נתינה. וכ"כ לק' בד"ה הא והא בש"מ. וכן בדף הסמוך בד"ה ת"ק כר"א ודלא כמהרש"א. ויש להמתיק סברתו בדעת ר"ת לעיל (ר"ד יב) דל"א הולך כזכי אלא בחוב וכיוצא בו כגון שחרור ע"ש. וה"נ כיון דבאמירתו זכה הלה מיהא לאחר מיתה לכן הוה כעין חוב. ודע דאף לפרש"י אינו כזכי אלא אם ימות אז קני למפרע אבל כ"ז שלא מת בידו לחזור כדמוכח בדבריו לקמן:

תד"ה רא"א. ואע"ג דר"מ קאמר התם דלר' אליעזר כו'. כצ"ל ביו"ד:

אָמַר לֵיהּ: אַמַאי תַּעָבִיד הָכִי?. פירש רש"י שנתרצית להחזיר מיד. וקשה אמאי לא פירש על מה שאמר טב רמו ליה?
ונראה לי בס"ד דאי משום הא הוה ליה למימר 'אמאי עבדת הכי' לשון עבר אך 'תיעבד' משמע לשון הווה ורגיל יען כי מוכיחו על סברתו בעיקר הדין דמשמע דהוא רגיל בכל האי גוונא לפסוק הדין דרשאי להחזיר ולית ליה האי הלכתא דאם בא לחזור אינו חוזר.
והא דלא הוכיחו רבי יוסי לרבי דוסתאי אחר שפירש מהם יש לומר דהיה בכעס עמו על הדבר הזה ולא רצה לדבר עמו עד שבאו אצל רבי אחאי וקבל עליו לפניו.

אוֹתָם בְּנֵי אָדָם, הֵם אַמָּה וְכוֹבָעָן אַמָּה וּמְדַבְּרִים מֵחֶצְיְהֶם, וּשְׁמוֹתֵיהֶם מְבֹהָלִים. עיין מהרש"א מה שאמר הפך פירוש רש"י והלשון מוכח יותר כפירוש מהרש"א ואמאי פירש רש"י שהיו גבוהי קומה יותר? נראה לי כי הוא אומר שנתבהל ממראיהם וקצר הקומה ביותר אין נבהלים ויראים ממנו אלא אדרבה הוא יהיה ללעג וקלס ונבזה בעיני רואיו ולכך הוצרך רש"י לפרש שהיו גבוהי הקומה ביותר.

אָמַר לֵיהּ: בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ קְרוֹבִים לַמַּלְכוּת הֵם?!. קשה כיון דאמר לו 'אוֹמְרִים הֲרֹגוּ הוֹרְגִין' מה צורך לידע אם קרובין למלכות? ונראה לי אף על גב דאמר הכי לא הוה ניחא ליה לרב אחאי בחששה זו דרבי דוסתאי דאמר לא חשידי בהכי ואחר ששאל לו שאלות אלו אז אמר יפה עשית דחששת בכך ושפיר עבדתה.
ועוד נראה לי בס"ד כי מה שאמר לו רבי אחאי בתחלה אַמַאי תַּעָבִיד הָכִי ודאי אין לפרש הכונה על מה שאמר טַב רָמוּ לֵיהּ כי דבר זה מובן מאיליו דמה שאמר כן הוא מחמת יראה ועל זה אין צריך לשאול, ורק הכונה הוא כמו שכתב רש"י למה נתרצית מיד להחזיר דהיה ראוי שתאמר להם תחלה כפי הדין איני רשאי להחזיר ואם לא היו מרוצים בדבריך אז יש לך להחזיר מחמת מורא? ולכן דקדק רש"י לכתוב 'מיד' והוא השיב אלו הם אמה וכו' אומרים כפותו כופתין וכו' פירוש מחמת שהיו תקיפים ואלמים ואנשי מידות וגבוהים בקומה יש להם גאוה גדולה ואם יאמרו לאדם לעשות כך ולא יעשה תכף, הורגים אותו! ואם כן אפילו על דבור הראשון בלבד היו כועסין והורגין לכך פחדתי להשיב להם דבר הפך רצונם.
ורב אחאי אמר מן שינויים אלו שיש בהם אינו מוכח שהם בעלי גאוה לכעוס על המשיב דבר הפך דבריהם בדבור הראשון ורק ניכר שהם אלמים ותקיפים אך הגד לי אם קרובים למלכות ואם יש להם סוסים וכו'? ואמר לו הן! אז אמר לו זה סימן שהם בעלי גאוה גדולה ולכן יפה עשית שחששת אפילו על דבור אחד הראשון שלא להשיב הפך דבריהם.
ודע כי מן השאלות אלו ששאלו רבי אחאי מוכח דרבי אחאי לא ראה אותם ולא הפקיד הכלי אצלם הוא בעצמו אלא יתכן אביו הפקידו אצלם והוא ירש אותו מאביו.
ומה שאמר שְׁמוֹתֵיהֶן מְבֹהָלִין יתכן אותם השמות היו משונים באותו זמן שלא היה נמצא כמותם וכדמותן אצל שאר בני אדם ויתכן אלו היו אחים ושותפין אחד שמו אדרא ואחד ארטא ואחד פילי ויתכן שמות אלו היו של עצים חזקים וגדולים באותו זמן.

גמ' אי הכי. ע' בחדושי בכור שור גיטין מז ע"ב:

רש"י ד"ה מספקא להו אי כזכי. ע' מ"ל פ"ד מהל' מלוה הל' ו ד"ה ולענין הלכה:

הא בברי הא בשכיב מרע יש כאן ג' שיטות תוס' ורשב"א ושיטה ממוצעת לרמ"ה סידרום יפה בתשו' ריב"ש סי' שמ"ו ולא זכיתי למצוא סברה נכונה להרא"ה וה' יורנו נפלאות מתורתו:

בני רוכל וכו' עיין פירש"י וצ"ע ברמב"ם פ"ב מסנהדרין הל' ה' ע"ש וצ"ע. ויש לומר לרשעים אין ב"ד נזקקים לתביעתם מקנסא כמו שאין מלין בניהם וכדומה בשו"ע י"ד סי' של"ד סעיף וי"ו בהג"ה אבל אם נזדקקו להם אסור להטות דינם וא"ש הכל וק"ל וצע"ג במרדכי דב"ב קנ"ו שם ומייתי' לי' ב"ח חו"מ רסי' רכ"ח ע"ש וצ"ע הא ממון מסור אסור לאבד עיין סוף מס' ב"ק:

תהלה לאל עליון נוצרני כאישון בחי' פרק ראשון

המביא גט וכו' בפני נכתב כולו ובפ"נ חציו וכו' כ' תוס' לאפוקי דלא נימא דה"ל מקיים כ' סופר וע"א. ועד שני בלי קיום והקשה פנ"י מאי ס"ד למימר דהא כ' סופר בלי הזכרת שמו לאו כמי שנחקרה עדותו בב"ד דהרי לא שייך בזה לא חציף לזיופי וא"כ בעי קיום דאורייתא ומה"ת יעלה על הדעת להאמין לע"א השליח על הקיום של כ' סופר. ולפע"ד י"ל הוה סד"א כיון שעכ"פ על גט הלז איכא ב' עדים ומן התורה כמי שנחקרה עדותן בב"ד והגט כשר וכיון שגט כשר מן התורה ויוצא מתחת יד השליח וידעינן שזהו שליח המנוהו רבנן כבי תרי על הקיום אפי' על קיומו של כ' סופר. קמ"ל דבעי' שאותו העד שהשליח מעיד עליו צריך שיהיה כבר מן התורה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואז אין אותו העד צריך קיום אלא מדרבנן והימנוהו עליו השליח משא"כ הכא נהי שהגט מן התורה כמקויים מ"מ כתבו של סופר איננו כמי שנחקר וצריך עליו ב' עדים ולא מהימן השליח אלא על הע"א ועל השני אין לנו קיום הנצרך מדרבנן. ואכתב סופר דאיכא קיום השליח מ"מ אינו מקויים מן התורה וק"ל:

רש"י בד"ה בשכיב מרע שכל זמן כו' והולך דידיה זכי הוא כו' עכ"ל. נראה מלשונו שלא רצה לפרש כפי' התוס' דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי משעת האמירה אם לא חזר בו עד שמת אלא דעיקר הטעם דהכא דוקא דהשכ"מ עביד מילתא יתירתא ומסר המנה ליד השליח ומש"ה אמרינן דהולך דידיה הוי כזכי אע"ג דבבריא לא הוי כזכי משא"כ בשכ"מ דעלמא שלא מסר המעות לשליח אלא שציוה ליורשים ומת המקבל בחיי נותן פטורים יורשי הנותן דכיון דמתנת שכ"מ לא קני עד לאחר מיתה והאי שעתא ליתא למקבל נתבטל' המתנה כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ונראה שהכריחו לזה לשון הברייתא גופא דקתני מילתא בהולך דמשמע שמסר המעות ליד השליח ואי ס"ד כפירוש התוס' מאי איריא הולך הו"ל למיתני באומר ליורשים תנו שיתנו אף לאחר מיתת המקבל בחיי נותן אע"כ מדנקיט הולך מנה משמע דדוקא כה"ג מהני משום דהולך דשכ"מ היינו כזכי ולא תיקשי לרש"י ז"ל מהא דקי"ל פ' מי שמת מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ"מ דאיכא למימר דהא דבבריא הולך לאו כזכי היינו משום דלא קאמר זכי אלמא שאין דעתו להקנותו מיד משא"כ בשכ"מ שאין דעתו מיושבת לא שני בין הולך לזכי ודמיא להא דאמרינן שם פרק מי שמת לענין הלואתו לפלוני דמהני בשכ"מ כיון דאיתא בבריא במעמד שלשתן והכא נמי כיון דאיתא בבריא בזכי מהני בשכ"מ בהולך כן נ"ל ודלא כמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונת רש"י ז"ל ומ"ש רש"י ז"ל כל זמן שלא חזר בו היינו שאם עמד בו ודאי חוזר אף בזכי משא"כ מסתמא כל זמן שלא חזר בו בפי' לא יחזירנו למשלח אלא ליורשי המקבל משא"כ בבריא כיון דלא אמרי' הולך כזכי וא"כ לא נתכוונו לזכות עד שיגיע ליד המקבל וכיון שמת קודם שהגיע לידו נתבטלה המתנה לגמרי ואפי' לא חזר בו המשלח בפירוש או שמת יחזיר השליח למשלח או ליורשיו זה נ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל ונסתלק מעליו השגת רבינו יואל הלוי ז"ל שהובא במרדכי ובהג"ה אשיר"י בשמעתין ע"ש אח"ז עיינתי בלשון הטוח"מ סי' קכ"ה שכתב בשם הרמ"ה ז"ל קצת מדברי הראשונים בשינוי קצת ומה שיש לדקדק אין להאריך כאן ועיין בסמוך ודו"ק:

תוספות בד"ה הא בשכ"מ אור"י אע"ג כו' דכיון שישנו למקבל בשעת מתן מעות כו' עד סוף הדיבור. לכאורה נראה מדבריהם שכתבו בשעת מתן מעות משמע דדוקא כה"ג שמסר המעות ליד השליח אמרינן דמסתמא היה דעת הנותן שיזכה המקבל משעת מתן מעות משא"כ בלא מתן מעות לא אמרינן הכי וכעין שכתבתי בסמוך בלשון רש"י ז"ל אלא דממה שכתבו בסוף הדיבור משעת נתינת שכ"מ או אמירתו אלמא דבאמירה לחוד דהיינו סתם מתנת שכ"מ נמי דינא הכי דקנה למפרע משעת הצוואה וכן נראה מלשון התוספות לקמן בד"ה ורבי יהודא הנשיא ונראה דלא משמע להו לפרש כפי' רש"י ז"ל דטעמא משום דהולך דשכ"מ היינו כזכי ואפשר משום דס"ל דא"א לומר כן דקי"ל כל דליתא בבריא ליתא בשכ"מ אלא בזה לחוד דאמירה דידיה היינו ככתובים וכמסורים ולא משמע להו לחלק בסברא זו שכתבתי ומצאתי בשם הרמ"ה ז"ל לכך הוכרחו לפרש בענין אחר דבאמת טעמא דמילתא דשכ"מ היינו משום דכמסורין דמי למפרע והתמיה על הרב ב"י בח"מ סי' קכ"ה שהביא לשון רש"י ולשון הטור שהם דברי התוספות ולא הרגיש שיש מחלוקת לדינא ביניהם ואף שיש לדחוק דשעת אמירתו שכתבו התוספות היינו נמי בהולך דוקא אלא שלא מסר לידו עכשיו כגון שהמנה מונח אצל השליח מקודם אבל בצוואת שכ"מ גרידא לא מ"מ מסתימת לשון התוס' שלא זכרו כלל הלשון הולך כזכי בשכ"מ וכן מסתימת לשונם בד"ה ור' יהודה הנשיא משמע להדיא דבכל ענין איירי וא"כ מה שכתבו בתחלת דבריהם בשעת מתן מעות היינו משום דלשון הברייתא איירי בהכי ולאו דוקא אלא ה"ה לשעת אמירה בצוואה גרידא כן נ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה מספקא להו אי כזכי דמי או לא ואי מצוה לקיים או לא עכ"ל. וקשיא לי מי הכריחו לפרש דמספקא להו בתרתי מילי דהא בחדא מינייהו סגי נהי דבמה שלא רצה לפרש דלא מספקא להו אלא אי מצוה לקיים אבל בהולך פשיטא להו דלאו כזכי מצינן למימר משום דמשמע לרש"י ז"ל דמילתא דחכמים קאי נמי ארישא דברייתא היכא דלא מת המשלח ובהא ליכא ספיקא אלא בהולך כזכי ועי"ל דלשיטת רש"י ז"ל דשודא היינו לפי מה שראה השליח בדעת המשלח אם נתן בעין יפה ולפ"ז נראה ברור דזה לא שייך אלא לענין ספיקא דהולך כזכי משום דהולך תרי לישני משמע כדאיתא בפ' התקבל וא"כ תלוי שפיר בשודא אם הנותן נתן בעין יפה מסתמא פי' בדעתו לזכות לו מיד והולך וזכי קאמר וכן להיפך משא"כ לענין מצוה לקיים לא שייכא האי שודא שהרי אין תלוי הדבר בדעת הנותן. ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דמספקא להו לרבנן בהולך כזכי אבל אי קשיא הא קשיא דילמא לא מספקא להו אלא בהולך כזכי אבל במצוה לקיים סברי דלא אמרי' ואפ"ה סברי שפיר דבין ברישא ובין בסיפא אמרינן שודא וצ"ע:

יחלוקו מספקא להו אי הולך כזכי ואי מצוה לקיים כו' ברש"י ז"ל וקשה ל"ל תרתי וי"ל או או קא' אי רק במצו' לקיים פליגי א"כ מחיים לא פליגי. ואי בהולך כזכי פליגי בין מחיים ובין לאחר מיתה. גם אפשר דבס' א' הוי מוקמינן בחזקת מרא קמא. רק משום דאיכא תרי ספיקי. עוד י"ל דצריך לב' הטעמים דמשום ספק דהולך כזכי י"ל דמוקי בחזקת מ"ק כמו קיימא באגם כו'. רק די"ל כמ"ש תוס' ריש ב"מ דנפקד תופס בחזקת שניהם בספק הוי כשניהם מוחזקין ושפיר יחלוקו כאן דלא שייך יהא מונח שאין רמאי כו'. אך י"ל דלא דמי דשם הספק מתחלתו מי הפקיד ר' תופס בחזקת שניהם משא"כ כאן כיון דהדין בספק שאין א' מוחזק בחזקת מ"ק קאי א"כ מיד שאמר הולך דספק כזכי לא זכה המקבל רק שיתפוס עבורו הוי תופס בחב לאחרים שחב לנותן ולא הוי כלל תפיסה ועדיין בחזקת מ"ק כנ"ל. ומשום ספק מצוה לקיים דה"מ ג"כ לא היה מועיל דחשוב להוציא כמו ס' חיוב פריעות בע"ח דחשוב להוציא. רק משום תרווייהו שפיר משום ס' כזכי חשוב תופס בחזקת שניהם ולא הוי כתופס לב"ח בחב לאחרים דשם דוקא משום דלית ליה לתופס שייכות ומה לו לזכות לזה ולחוב לזה ולכך היכא דזכי לנפשיה כו' מהני וא"כ הס' דמצוה לקיים דה"מ זה המצוה על השליש שהשליש לכך. ושוב מהני תפיסתו עבור הב"ח דהחיוב מצוה עליו לקיים מספק ולא חשוב תופס כו' ושוב תופס בחזקת שניהם מספק כזכי ויחלוקו כנ"ל:

שם גמרא יחלוקו מספקא להו כו'. וקשה לקמן פ' התקבל מסיק לרב דמספקא ליה אי הולך כזכי א"י לחזור וכאן או יחלוקו או שודא. ואין סברא דרב יחלוק על כל התנאים דבזה לא פליגי דבספק חלוקה או שודא. ועוד דא"כ לימא הש"ס דמ"ד ליורשי כו' סבר ג"כ דספיקא אי כזכי רק בספק ס"ל כרב כנ"ל ולמ"ש לעיל י"ל דכאן במתנה אוקי אחזקת מ"ק רק משום דתופס בחזקת שניהם יחלוקו. משא"כ בפרעון חוב דאף אי לאו כזכי מהני בתורת תפיסה וליכא חזקת מ"ק א"י לחזור כמ"ש לעיל, ועוד למ"ש תוס' סוף ב"ק גבי מכיר כליו דלא הוי מגו להוציא כיון שמשלם ממון עבור החפץ לא קרוי להוציא ע"ש. כן י"ל בפירעון דאף דנימא כשניהם מוחזקין כו' לא חשיב להוציא נגד הלוה דגם שלא יחזיר לו יש לו החוב בעד המעות משא"כ מלוה דיש חשש הפסד וחשוב להוציא כנ"ל. ועוד דתופס הכל בשביל המלוה כדי להציל עשוק כיון שיש חשש הפסד כמ"ש הרא"ש פ"ב דב"ק דבעינקיל דמדינא להציל כו' וחשוב מלוה מוחזק דבשלמא כאן במתנה אין לשליח לתפוס הכל לא בשביל נותן ולא בשביל מקבל דחשוב חב כו'. ועוד דהוי ספק שעושה שלא כדין נגד זה כמו נגד זה דאי לאו כזכי הוי דנותן. וכיון דאין רשאי לזכות בשביל שום א' הוי בחזקת שניהם ויחלוקו משא"כ בפרעון תופס הכל בשביל מלוה דלא מיקרי חב ללוה דהא חייב לשלם. וכן אינו עושה נגדו שלא כדין דעכ"פ חייב ומהני. משא"כ נגד מלוה אי כזכי גוזלו וממילא יכול לתפוס הכל בשביל מלוה והוי הוא מוחזק בכולו וא"י לחזור כנ"ל. או דס"ל שודא במתנה דשניהם שוים. ובפרעון חוב זה עצמו שודא ליתן למלוה דודאי חייב לו ועדיף משודא דפירש"י שאוהב כו' דזה כדין וזה ספק שלא כדין. או דס"ל דראוי להיות יהא מונח לתוס' ריש ב"מ דאין החלוקה י"ל אמת ושוב מהני תפיסתו אף אי לאו כזכי דלא שייך קבל אחריות או החזיר כמ"ש הרא"ש דאין רשאי להחזיר ושוב מהני לגמרי. משא"כ במתנה גם אם יהי' מונח הדין יחלוקו דלא שייך בירור כנ"ל. או דאף אי הדין יחלוקו שוב על המחצה מהני התפיסה בודאי אף אי לאו כזכי דלא שייך קבל שא"י להחזיר אותו מחצה. ושוב כיון דמהני בתורת ודאי הוי על השאר כס' ויבם כו' דאין ס' מוציא מידי ודאי. ועוד דשוב מחצה הב' בס' ובחזקת שניהם ויטול ג' רביעי כו' וכן השאר כנ"ל:

הרי"ף ז"ל כתב דשליח מתנה כשליח הגט דהולך לאו כזכי ע"ש ולשטתו מתפריש שפיר הלשון ריש פ' השולח דגם אם עשתה שליח קבלה בגט דזכה הי' מהני מ"מ הולך הוי כא"א שתקבל כן במתנה אף דהוי זכות מ"מ לאו כזכי הולך כו'. אולם תמוה הש"ס פ' התקבל דפריך רב אדרב דבגט מספקא ליה ובחוב אמר דא"י לחזור. ומה פריך הא גט כמתנה דגם לדידן לאו כזכי אף דעשתה שליח משא"כ חוב דקי"ל כזכי ולמה צ"ל דמספקא ליה:

ולשטת תוס' מתפריש שם שפיר דבעשתה שליח הוי כחוב ע"ש. ושליח מתנה כשליח הגט היינו בלא עשתה שליח ולא מהני משום דחוב הוא לה כנ"ל. אולם תמוה לשון הש"ס דפ' השולח מה שייך לומר שליח מתנה כשליח הגט דשם חוב לה. ובאמת כ' תוס' דלסימנא בעלמא נקיט ותמוה למה לו זה הסימן הי' לו לומר במתנה הולך לאו כזכי. ולע"ד לישב ב' השיטות לרי"ף ז"ל י"ל דקשה שם לישנא דרב דאמר נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא מתיבמת. ול"ל לשון זה דנעשה כו' הול"ל דספיקא אי שלוחו או שלוחה כו'. וכן למה נקיט לענין חליצה ולא לענין בטול וחזרה כנ"ל. ולכך י"ל דקשה ג"כ החלוק בין מתנה דלאו כזכי ובפירעון כזכי הא אדרבא טעמא דשמואל מתוך שחייב כו' שייך רק בחוב. וי"ל דהא הר"ן ז"ל כ' לעיל פ"ק דגיטין דחשיב תן בשחרור תופס במקו' שחב לאחרים משום דהי' יכול לעשות לעצמו שליח משום זכין שלא בפניו ואף אי תן לאו כזכי כאלו עשה שליח לקבלה. ורק משום דחב לאחרים היינו כשחוזר כו' ע"ש ולכאורה הא יכול לתפוס ולזכות קודם שחזר בו ולא חשיב חב עדיין וממילא אח"כ א"י לחזור בו כמו בכל דבר כשאינו חוב בשעת זכיה דמהני. אולם הטעם דכיון דאמר תן א"כ שוב מה זכות יש במה שיהי' משוחרר קודם שידע הא ב"כ וב"כ לא ישא ב"ח עד שידע ואז יתן לו. וע"כ רק הזכות כדי שלא יוכל לחזור בו. א"כ כל הזכות הוי רק מה שחב לאחרים דבלא"ה אינו זכות כלל ולכך לאמהני כנ"ל. וא"כ י"ל החלוק בין מתנה לחוב. דנהי דהולך לאו כזכי אבל קפידא אין כאן כיון דלא אמר א"א. א"כ בשלמא מתנה דיודע שכל שלא אמר זכי לא יוכל לזכות מעצמו ולהיות זוכה לעשות לעצמו שליח קבלה כנ"ל דהוי חב לאחרים כנ"ל דהזכות כל שאין המקבל יודע מה טובה הוא לו הא אף שלא יזכה יתן לו כנ"ל רק לענין שלא יוכל לחזור בו ושוב הוי חב דלא מהני. וא"כ מה"ט גופי' דיודע שכל שאינו מפרש זכי לא יוכל לזכות שוב אין הולך כזכי והוי כא"א שתזכה דא"צ לפרש כנ"ל. משא"כ בפירעון חוב דשפיר אם ירצה שליח יוכל לזכות כל שאין קפידא בפירוש ויהי' כאלו עשאו מקבל שליח קבלה דאף בהולך ותן הי' מהני. ובזה לא חשיב חב ללוה דהא מחויב לשלם וכמו תופס כשאין חב לאחרים דלא חשוב חב ע"י הלוה כנ"ל. ולכך שוב הולך כזכי וא"צ כלל לחזור ולזכות כנ"ל כיון דיודע דיוכל לזכות כנ"ל. וכמו בשליש דהימני' כו'. וא"כ בגט אף שעשתה שליח והוא אומר הולך ותן ג"כ לאו כזכי. דהא קי"ל כשלא חזרה שליחות אצל הבעל לא מהני בגט וא"י לעשות שליח קבלה לשליח הולכה שלו. א"כ אי הולך לאו כזכי לא יועיל מה שיעשה אח"כ לעצמו שליח קבלה דלא חזרה כו' ושוב מה"ט הולך לאו כזכי. ומדויק דתלי לה הש"ס שליח מתנה כשליח הגט נ"מ להולך לאו כזכי כמו בגט מטעם הנ"ל כן במתנה אף דבממון א"צ חזרה שליחות כו' מ"מ לא יוכל מטעם חב לאחרים וג"כ לאו כזכי כנ"ל. אך לכאורה גם בגט בלא טעם דחזרה שליחות ג"כ לא יועיל אף דעשתה שליח והוי זכות מ"מ ג"כ הוי חב מה שא"י לחזור בו כנ"ל אך בגט ש"מ דעיקר הגט דלא ניחא דתפול קמי יבם א"כ שוב הגט זכות מצד עצמו בלא החזרה ושוב לא חשוב כלל חב דקודם שחזר בו אינו חב כלל בזכיותו ומ"מ הוי זכות דלא תפול ליבם. ואין הזכות רק לענין חזרה רק מצד עצמו ושוב לא הוי חב והי' מהני הזכיה ושוב ממילא א"י לחזור אח"כ שכבר זכה כנ"ל. ורק מטעם לא חזרה שליחות כו'. ומדויק שפיר דהא איכא מ"ד דלא בעינן חזרה שליחות גם בגט וע"ש ובתוס' לעיל וא"כ י"ל רב סבר דלא בעינן חזרה כו' ולכך נעשה שלוחו ושלוחה כו' דיכול לזכות אח"כ ולעשות לעצמו שליח קבלה ושוב י"ל דהולך כזכי וחולצת ולא מתיבמת כו' ולא נקיט בבריא לענין חזרה דאז לא הוי זכות רק שלא יוכל לחזור והוי חב דלא מהני. רק בש"מ דהוי זכות מצ"ע כנ"ל ויוכל לעשות לעצמו דא"צ חזרה שליחות ושפיר הולך כזכי רק ספק הוי וחולצת כו' ולכך פריך הש"ס שפיר כיון דס"ל דא"צ חזרה כנ"ל ויכול לזכות מעצמו ולעשות ומ"מ מספקא ליה א"כ גם בפרעון חוב כן ומשני דבאמת ספיקא הוי גם שם בפירעון כנ"ל. אבל לדידן דקי"ל דבעי חזרה שליחות כו' פסיק גמר' שפיר ריש השולח דשליח מתנה כשליח הגט דהולך לאו כזכי כנ"ל ובחוב קי"ל שפיר כזכי כנ"ל וא"ש:

ולשיטת תוס' י"ל הא דשליח מתנה כו' היינו כמו בשליח הגט נהי דתוס' כ' דכשעשתה שליח קבלה הולך כזכי דסתמא כמו שהוא. אבל היכא שלא ידע הבעל שהוא ש"ק שלה ואמר לו הולך אף דבאמת הוא ש"ק מ"מ ודאי דהוי רק שליח להולכה דהולך לאו כזכי דלמה שסבור הבעל הגט חוב ואינו כזכי ושוב א"י לזכות אח"כ עבורה שתתגרש מיד אף דל"ש משום חציר' דלאמ"כ כיון דקדמה ושוי' שליח קבלה מ"מ לא מהני כלל הן משום דלא חזרה כו' והן מטעם דכה"ג הוי כפירש שלא יזכה כן בשליח מתנה כיון דקי"ל במתנה לאו כזכי ג"כ הדין כנ"ל אף שעשאו המקבל שליח רק שלא ידע נותן וא"ל הולך ג"כ לאו כזכי וכאלו א"ל שרוצה רק להולכה לא שיזכה אף דאלו הי' עושה שליח אחר לקבל משליח זה הי' זוכה מ"מ הוא עצמו א"י דא"ל הולך ולא יזכה כנ"ל ושפיר אמר שליח מתנה כשליח הגט ונ"מ להולך לאו כזכי לא גוף הדין דלאו כזכי דזה פשוט דקי"ל כר"ש הכא כו' רק לענין זה אף דעשאו באמת שליח כנ"ל:

הרא"ש הקשה אף אם לאו כזכי יועיל בתורת תופס לב"ח באינו חב לאחרים ע"ש. לכאורה י"ל דבשלמא קבלה ראשונה אי כזכי א"כ בקבלתו סתם זכה ככל שתיקה דשעת מתן מעות דע"ד כן מקבל. משא"כ אי לאו כזכי ולא רצה שיזכה ועכ"פ קיבל בתורת שלוחו להוליך א"כ שוב אין ראיה אח"כ שזוכה בשביל הבע"ח כשתקנה דאחר מ"מ וצריך שיאמר בפירוש שרוצה לתפוס ולזכות לו ואל"ה לא זכי וכשחזר בו קודם מהני החזרה וא"י עוד לזכות כנ"ל. ולא דמי לתופס שכונתו לתפוס ומורה על שזוכה כנ"ל. וגם אי נימא דגם בממון בעינן חזרה שליחות. וכמו דשליח שעשאו למכור א"י למכור עצמו דא"א להיות נותן ומקבל ב"א. א"כ גם בזה י"ל דקיבל בתורת שליחותו וכמותו שוב בהגבהה שלו וכה"ג עבור הלוה לא יצא כלל מרשות המקנה ואינו זוכה עבורו כמו דא"א זוכה בשלו לאחרים:

אך בשלמא בגט. ושם למכור לעצמו. א"י לחזור בו משליחות הבעל או המוכר דא"כ לא יועיל הגט דאינו בא מיד הבעל. וכן במוכר לא יוכל להקנות כיון שביטל שליחותו כנ"ל. אבל כאן יכול לבטל שליחות הלוה ואח"כ יתפוס בתורת תפיסה ויועיל הזכיה עבורו דבא לרשו' דזכין לאדם כנ"ל אף שאינו שליח הלוה כנ"ל אך י"ל במסופק שמא חייב לאחרים א"כ א"י לבטל השליחות דאז לא יוכל לתפוס עבורו ולא יזכה כלל גם ליתן ויש לדחות ובשם הר"מ תי' דא"י לתפוס רק כשאין נכסים ללוה ע"ש. ותמוה אם אינו זכות גם בהולך לא שייך כזכי וע"כ דמיירי שהוא זכות מה שזוכה בשביל מלוה וא"כ גם בתורת תפיסה מהני דג"כ מדין זכין לאדם כו'. ונראה כונתו דיש נכסים היינו קרקע וקי"ל דבע"ח דינו בזוזי ומ"מ א"י לומר לו זיל טרוח זבין ואייתי זוזי וצריך ליקח קרקע וע"כ דתחלת הלואה ע"ד כן כשיהי' מעות כשיתבענו מחויב ליתן וכשלא יהיה לו מעות נכסיה ערבין שיקח קרקע ולא יצטרך לטרוח כו' וא"כ שפיר כשאומר הולך מנה כו' הוי זכי שזוכה המעו' אף שיש לו נכסי קרקע כו' אבל לתפוס דמה דמהני הוא משום דלא קרוי חב ללוה שהרי מחויב לשלם אבל כשיש קרקע א"כ מאחר שכל שלא תבע רשות ללוה להוציא המעו' וכשיתבענו יקח קרקע א"כ תפיסה זו חב ללוה מה שאינו מחויב ולא מהני אף שהוא זכות המעות כנ"ל ופליגי שפיר אי כזכי כנ"ל:

עוד תי' דמיירי תוך זמנו ע"ש והרא"ש דחה דכשיפסיד מהני גם תוך זמנו ע"ש ונראה דתלוי בדיעו' ש"ע סי' ע"ג דלהפ' דכשאין מבזבז נכסים א"י לתבעו תוך זמנו אף דאפשר לא יוכל לגבות גם תפיסה לא מהני שלא עדיף ממלוה עצמו ודאי דקרוי חב מה שא"צ ע"פ דין וצ"ל דס"ל גם שאינו מבזבזו יכול לתבוע כנ"ל. גם לכאורה תוך זמנו יהיה כמתנה דהולך לאו כזכי דהא אינו מחויב עתה לפרוע וצ"ל דמ"מ עכ"פ מחויב הוי כזכי. ול"נ דלק"מ דהתם נמי רצו א"ל או קבל עליך אחריות או החזיר מה שתפסת ואפילו רב מודה כיון דתפס של"מ לוה דמל"ל את מהימנת לי ע"ש ואינו מובן אי מ"ל לא מהימנת לי גם קבלת אחריות לא יועיל. ולענין קבלת אחריות א"צ לטעם זה דבל"ז ע"י תפיסתו ויהיה עדיין אחריות אונסין עליו זה אינו מחויב וצריך לקבל דבשלמא הולך או זכי א"כ כך נתרצה משא"כ תופס. ונראה דס"ל להרא"ש דכשהב"ד רואיןשנאמן והוי זכות מה שתפס אי"ל לא מהימנת לי לבטל התפיסה דזכין שלא בפני' דכן הדין דיכול לתפוס רק קבלת אחריו' כשיחזור מלוה ויתבענו דשמא יטעון התופס שהחזיר ומלוה יכפור וע"ז אומר לא מהימנת לי וזה אינו שייך לזכותו עבור מלוה ויכול לומר קבל כל אחריות שע"י יצטרך לשלם למלוה כנ"ל:

ולע"ד פשוט דבתופס שיהיה מונח כאן עד שיבא להוליכו בדרך אחריות או שיתנו ביד ב"ד. וכן כאן בתורת תפיסה אי לאו כזכי שיהיה רק בתורת משכון ורשאי ליתן מעות אחרים שיפרע מדעת ממילא רשאי למחות מלהוליכו משא"כ אי כזכי שוב לאו בע"ד דידיה כמ"ש לעיל:

הג"א תוספתא תן שטר מתנה זה לפלוני זכה שטר מתנה, זה לפלוני התקבל כו' אם ירצה לחזור יחזור. ותמה אמאי. ולע"ד י"ל סיוע להרי"ף ז"ל סוף פ"ק דב"מ דלאביי דעבחז"ל בעי מטי לידיה מהני חזרה כמ"ש הרא"ש. וא"כ י"ל לאביי בשטר מתנה כשחתמו עדים זכי ג"כ עבורו רק ע"ת דמטי לידיה א"כ מה שאמר אח"כ זכה וי"ל ג"כ כמו זכיית עדים או דמיירי שאמר לעדים ועכ"פ הוא ע"ת דמטי לידיה ויכול לחזור כו' כיון שאינו מוסר גוף דבר השוה ממון רק שטר. ואף לר' אסי בשטר הקנאה כיון שע"כ לא היה המקבל כאן וי"ל ג"כ דלהפ' דצריך דמטי לידיה דג"כ כונתו זכי ע"ת והוי כמעכשיו ולאחר ל' דהיינו אם לא יחזור בו או בשטר דלאו הקנאה י"ל כיון דמקבל לא הי' והי' מוקדם א"ל זכה כדי שלא יהי' מוקדם אבל מ"מ ע"ת כשימסרנו ולא יחזור בו כנ"ל. או דמיירי שאמר ב' הלשונות תן שטר מתנה זה זכה כו'. ואמרינן דאינו חזרה דאפשר לקיים שתיהן שכשיקיים תן ויתננו בתורת שליחות הולכה יזכה למפרע מעכשיו. וכשחוזר מהשליחות ממילא לא נתקיים התנאי כו' וכמו על מנת שתכתבו לו השטר דחוזר בין בשטר כו':

דין הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו חי יחזור למשלח מת גם המשלח אם מת המקבל בחיי נותן יחזיר ליורשי נותן ואם מת הנותן בחיי המקבל יחזיר ליורשי מי שנשתלחו לו ואי ש"מ הוא אפילו מת המקבל בחיי נותן רק שהיה חי בשעת מתן מעות ליד השליח יחזיר ליורשי מי שונשתלחו לו אפילו אחר מיתת הנותן:

מסקינן בסוגיא אליבא דהלכתא הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו חי יחזור למשלח מת אף המשלח אם הי' בריא אז דיני' הכי שאם מת המקבל בחיי הנותן יחזיר ליורשי משלח דק"ל הולך לאו כזכי ואם מת הנותן בחיי המקבל אז יחזיר ליורשי מי שנשתלחו לו דק"ל מצוה לקיים דברי המת ואי ש"מ אז אפילו מת המקבל בחיי הנותן רק שהי' חי בשעת מתן מעות ליד השליח יחזיר ליורשי למי שנשתלחו לו ואפילו היכא שנולדו יורשי המקבל, אחר מיתת הנותן ואע"ג דבשעת מיתת הנותן לא היו ראוין לקנות למ"ד המזכה לעובר לא קנה וגם המקבל לא קנה מחיים כיון שמת בחיי הנותן אפ"ה קונה דדברי ש"מ לעניין לקנות אחר מיתתו חשוב ככתובי' וכמסורים למפרע משעת נתינתו הלכך כיון דאיתא למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה משעת המתנה ומורישו ליורשיו ואי ליתא למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי משלח דק"ל דאין קנין למת וכן הלכתא:

פסק כתב ר' יואל הלוי מספקא לי אם ש"מ זיכה נכסים ע"י אחרל שנתנו בידו ואמר לשליח זכה לפלוני בהם אם יכול לחזור בו כשעמד דלכאור' משמע דאי' לחזור בו דמסקינן כ"ע הולך לאו כזכי דמי פי' אם ברי' הוא ובמתנה איירי התם דאי' בחוב ובפקדון הא ק' הולך כזכי ול"ק כאן בבריא כאן בש"מ פי' בבריא לאו כזכי הלכך יחזיר למשלח בש"מ יחר ליורשי מי שנשתלחו לו ולא למשלח דהולך דידיה כזכי דמי וזכה לו השליח למקבל כנ"ל אבל רש"י פי' הולך כזכי כל זמן שלא חזר בו ואין כ"ל דא"כ אפילו בריא כמי כל זמן שלא חזר אמאי יחזיר למשלח אלא ע"כ כשחזר מיירי ה"כ בש"מ ואפ"ה קתני יחזיר ליורשי מי שנשתלחו לו עכ"ל מרדכי. ולא יכולתי לירד לסוף דעתו דתחלת דבריו מיירי באומר לשליח זכה לפלוני ואח"כ דייק דאפילו בהולך הוי דינא הכי וע"ק לי מהיכא דייק הכי דנהי דאיירי בחזר מנ"ל דק"ל הכי דא"ל מדדחי בסוגיא דבבריא כ"ע לא פליגי דהולך לאו כזכי ואוקי בש"מ ש"מ דהילכתא הכי דלמא אדרבא ה"ק בברי כ"ע לא פליגי דפשיטא דלאו כזכי ובש"מ פליגי והלכה כת"ק דלא אמרינן אף בש"מ הולך כזכי אלא שמת ומשום דברי ש"ו ככתובים וכמסורים דמי או משום מצוה לקיים דברי המת וע"ק הלא לפי האמת אליבא דר' יוסף לא איירי כלל בש"מ וא"כ מאי איכא למידק מש"מ מאחר דלא קיימי האי סוגיא ויש לי ליישב דבריו דה"ק מאחר דגבי הולך פליגי בש"מ אי הוה כזכי משמע היכא דאמר זכה ממש לכ"ע דבריו ככתובים וכמסורים דמי זכה בה מיד בקבלתו של שליח אבל לישנא דר' יואל הלוי משמע דאף בהולך פסק כן שזכה לו השליח למקבל ומ"מ יש לפרש דשפיר דייקינן דאף בש"מ ואמר הולך לפלוני זיכה לו השליח מדפריך בסוגיא על הא דאמר רב יוסף הלכה כר"ש הנשיא שאמר יחזרו לאל משלח והא ק"ל דברי ש"מ ככתובים וכמסורים דומי ונמשני רב יוסף מוקי בבריא ופריך והא ק"ל מצוה לקיים דברי העת תני יחזרו להמשלח ומדלא קאמר אלא תני וכו' משמע דקיימא שינויא קמא דרב יוסף דמוקי בברי ולא בש"מ דאי בש"מ הא ק"ל דבכי ש"ע ככתובים וכמסורים דמי אפילו היכא שלא את אלמא דהכי הלכתא ומ"מ קשה על עיקר ראייתו וונ"ל דלא כר"ש דאיירי בלא חזר משום דק"ל אפילו בבריא נמי נ"ל דק"ל מידי דש"מ כל זמן שלא חזר דברין ככתובים וכמסורים אבל בבכי מאחר דק"ל הולך לאו כזכי ומ"ה כל זמן שהמקבל חי יתן לו השליח ויקיים שליחותו מאחר שלא חזר המשלח אבל מאחר שמת שנשתנה הענין והולך לאו כזכי שיאמר שזכה קודם מיתתו א"כ מאחר שלא יכול לקיים שליחותו מאחר שיות יחזור למשלח משא"כ בש"מ דדבריו ככתובים וכמסורים דומי כל זמן שלא חזר וזכה בהן אותו שנשתלחה לו ועוד נראה בעיני שאין הסברא נותנת שלא יכול הש"מ לחזור גבי הולך מאחר דהולך דעלמא גבי מתנה לאו כזכי אלא משום דברי ש"ע באת לחזק דבריו ולומר כזכי ומאחר דכל דבכי ש"ט אינה אלא בתנאי שאם יעמוד יחזור ה"ב לענין הולך דיליה דאלא אמר הש"מ שיולך ויזכה אלא בתנאי שאם לא יחזור כשעמד ומ"מ היכא שלא עמד לא יכול לחזור קודם שיות מאחר שהוציא הממון מידו ומ"ה קאמר יחזור ליורשי מי שנשתלחו סתמא וא"צ להמתין ולראות שאם חזר בו אם לאו אלא כ"ז שלא עמוד אינו חוזר אף ששאר ש"מ חוזר הכא שהוציא המעות מידו וזכה בהן זה אינו חוזר אלא כשיעמוד וכן כתב הטור בשם ר' משה הכהן ומ"מ נ"ל היכא דאמר זכה דאף בש"מ אינו חוזר דלא גרע ממתנת בריא וואחר שזכה בה השליח בקבלתו מידו הוה כאלו בא לידו מיד והשליח לא יכול להחזיר לו ואף רש"י מודה בזה וזו א"ל ראיי':

הדרן עלך המביא קמא