דף יד - א
אלא אמר רב אשי: בההיא הנאה - באותה הנאה [שיש ללווה] - דקא משתניא ליה - שהשתנתה לו ההלואה - בין מלוה ישנה - שהיה צריך עכשיו לפורעה, למלוה חדשה - שנדחה כעת זמן פרעונה לתקופה ארוכה [18], גמר בדעתו ומשעבד נפשיה - את עצמו בשעת אמירה למקבל. ומנתק עצמו מהמלוה הראשון.
ולפיכך, מאחר והשיעבוד לא נתהווה בשעת ההלוואה, אלא בשעת הקניין. לכן מועיל מעמד שלושתן אף לנולדים!
אך הגמרא מקשה גם על טעמו של רב אשי: אמר ליה הונא מר, בריה ד - בנו של - רב נחמיה לרב אשי: אלא מעתה - לפי דבריך שקניין מעמד שלושתן נובע משיעבוד שהלווה מעוניין לשעבד עצמו למקבל - מה הדין אם המקבל הינו אדם קשה שאינו מוכן להאריך לו את זמן ההלואה, כגון הני
- אותם אנשים - דבי בר אלישיב - מאנשי ביתו של בר אלישיב, דכפתי - שכופתים את החייב להם ממון - ושקלי לאלתר - ונוטלים את חובם מיד. הרי עם אנשים כאלו מצבו של הלווה, לא רק שלא הוטב, אלא אף הורע משהיה.
וכי תימא - ואם תאמר - הכי נמי - כך באמת הדין - שאינו קונה - לפי שאין מועיל מעמד שלושתן לאדם שהלווה אינו רוצה להשתעבד אליו? אם כן, נתת דבריך לשיעורין - שלאנשים מסויימים משתעבד הלווה ולאחרים לא. וזה הרי לא יתכן, שיהיה הדין תלוי ומשתנה מאדם לאדם. [19]
מר זוטרא חולק על אמימר ורב אשי, ולדעתו מעמד שלושתן הינו קניין שתקנוהו חכמים ללא טעם וסברא:
אלא אמר מר זוטרא: הני תלת מילי - שלושה דינים אלו - שווינהו רבנן - תיקונים חכמים - כהלכתא - כמו הלכה למשה מסיני - בלא טעמא - שאין צריך לתת בה טעם. ואף באלו הדינים אין כל טעם וסברא!
חדא - הדין הראשון - הא - דין זה של מעמד שלושתן.
ואידך - והאחר [השני] - דאמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו בשטר בלשון מתנה - לא קנאתם. ולא עשאה הבעל אלא אפיטרופיא - כאדם הממונה על הנכסים להכניס או להוציא. ואין כל טעם בדין זה, אלא שכך תיקנו חכמים. ובכוחם לתקן זאת, שהרי הפקר בית דין הפקר. [20] ואידך - והאחר [דין שלישי]: דאמר רב חנניא: המשיא אשה - לבנו הגדול בבית מיוחד לחתונתו, שאין האב דר בו - קנאו הבן לאותו בית, ואינו צריך לקניין אחר [21]. ואף זה, דין בלא טעם הוא, אלא שכך תיקנו חכמים.
ממשיכה הגמרא בדין מעמד שלושתן ומביאה מעשה:
אמר ליה רב לרב אחא ברדלא: קבא דמוריקא אית לי גבך - קב [22] של כרכום יש לי ברשותך - יהביה לפלוני - תנהו לפלוני. באפיה קאמינא לך - בפניו אני אומר לך זאת [המקבל עמד שם] דלא הדרנא בי - שלא אחזור בי מהבטחתי.
והגמרא תמהה: מכלל - ממעשה זה ניתן להבין - דאי בעי הדר ביה - שאם רצה [רב] לחזור בו - מצי הדר ביה - יכל לחזור בו. והרי רב עצמו אמר שהמקנה לאחר במעמד שלושתן - קנה, ואין הנותן יכול לחזור בו?! ומיישבת: הכי קאמר - כך אמר רב [זו היתה כוונתו]: דברים הללו כיון שאמרתים לך בפניך [של המקבל] לא ניתנו לחזרה מצדי. לפי שכבר קנה את הכרכום במעמד שלושתן.
שואלת הגמרא: הא אמר רב חדא זימנא - כבר אמר דין זה פעם אחת - דאמר רב הונא אמר רב: מנה לי בידך תנהו לו לפלוני במעמד שלושתן - קנה. ואם כן מדוע צריך הוא לחזור שוב ולומר שאינו יכול לחזור בו? [23]
מתרצת הגמרא: אי מההיא - אם היינו שומעים רק את הדין הראשון - הוה אמינא - היינו אומרים [חושבים] - הני מילי - שדין זה [שצריך לומר בפניו של המקבל] - הוא רק במתנה מרובה כגון מנה, לפי שקשה לעשות בה גמירות דעת. אבל מתנה מועטת - שקל לגמור בדעתו לתיתה - לא ליבעי - לא יצטרך [לומר] בפניו. [24] קא משמע לן - לכן חזר במעשה על דבריו ואמר, שאף מתנה מועטת ככרכום - אינו קונה, אלא אם כן אמר בפניו:
ומעשה נוסף: הנהו גינאי - אותם בעלי גינה מוכרי ירק - דעביד חושבנא בהדי הדדי - שערכו חשבון בינם. - פש - ונשארו - חמש איסתרי זוזי - סלעי מדינה [25] - גבי חד מנייהו - אצל אחד מהם. אמרי ליה - אמרו לו [חביריו הגננים]: יהבינהו ניהליה למרי ארעא [26] - תן מעות אלו [שנשארו אצלך] לבעל הקרקע. ואמרו לו זאת באפי מריה ארעא - בפני בעל הקרקע. וקנה מיניה - והתחייב בקניין לתת את המעות לבעל הקרקע [27]. לסוף - לבסוף - אזל עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה - הלך וערך חשבון [נוסף] בינו לבין עצמו - לא פש גביה ולא מידי - [וגילה] שלא נשאר אצלו כלום [מעבר למה שהיה מגיע לו]. [28]
אתא לקמיה דרב נחמן - בא לפני רב נחמן לשאול כדת מה לעשות, מאחר והתחייב לתת חמש סלעים לבעל הקרקע. ועתה מתברר שלא נשאר אצלו כלום.
אמר ליה רב נחמן: מאי אעביד לך - מה אעשה לך? חדא - ראשית הינך חייב לשלם - מכח הדין דאמר רב הונא אמר רב, שמעמד שלושתן קונה. ועוד, הא קנו מינך - הרי קנו ממך בקניין סודר [שהינך מתחייב לשלם לו].
רבא אינו מסכים עם דברי רב נחמן:
אמר ליה רבא לרב נחמן [רבו]: אטו האי
- וכי אדם זה - מי קאמר לא יהיבנא - האם הוא אומר לא אתן [את מה שהנני חייב לתת]? דליכא גבאי קאמר - שאין ברשתוי [מעות מיותרות] הוא אומר! [ואיני חייב כלום].
רב נחמן מקבל את דבריו:
אמר ליה רב נחמן: אם כן הוא כדבריך, שאינו חוזר בו מהתחייבותו, אלא שטעו בחשבון, הרי קנין זה בטעות הוא נעשה. וכל קנין בטעות חוזר. [29] עתה דנה הגמרא בדין הולך כזכי:
איתמר: אמר לשליח: הולך מנה זה עבורי לפלוני שאני חייב לו. אמר רב: חייב המשלח באחריותו. ואם יאנסו המעות מיד השליח - ההפסד שלו. [ומכל מקום:] ואם בא המשלח לחזור בו מהשליחות ולומר לשליח "החזירם לי שמא יאנסו ממך בדרך" אינו חוזר. [30] ושמואל אמר: מתוך שחייב המשלח באחריותו [של המנה] אם בא לחזור - חוזר.
הגמרא מנסה לברר במה נחלקו:
לימא בהא קמיפלגי - הבה נאמר שבכך הם חולקים: דמר סבר - שרב סובר: הולך כזכי דמי - שהאומר לשליח: "הולך" נחשב כאילו אמר: זכה עבור פלוני ולכן אין המשלח יכול לחזור כיון שכבר זכה המלוה.
ומכל מקום חייב הוא באחריות המעות, לפי שהמלוה לא ציוהו למוסרם לאדם זה.
ומר סבר - ושמואל סובר: הולך לאו כזכי דמי - האומר "הולך" אין כוונתו שיזכה עבורו. ולפיכך - אם בא לחזור - חוזר. [31]
דוחה הגמרא: לא! דכולי עלמא - לדעת כולם - הולך כזכי דמי בכל שאר המקרים. כגון: המצוה לשליח "הולך מתנה זו לפלוני", שאין נידון לעניין האחריות, [שהרי אינו חייב לו כלום], גם שמואל מודה שאינו יכול לחזור. [32]
והכא - וכאן - בהא דמיפלגי - בכך הם חולקים.
מר סבר - רב סובר: לא אמרינן מיגו - אין אומרים מתוך.
ומר סבר - ושמואל סובר: אמרינן מיגו - מתוך שחייב המשלח באחריות, [לכן], אם בא לחזור - חוזר.
ומביאים ברייתא כדברי רב:
תניא כוותיה דרב: האומר לשליח אחד מן הלשונות הללו: הולך מנה לפלוני שאני חייב לו. או, תן מנה לפלוני שאני חייב לו. או, הולך מנה לפלוני בשביל פקדון שיש לו בידי. או, תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי. בכולם הדין: חייב המשלח באחריותו. ואם בא לחזור - אינו חוזר.
שואלת הגמרא לעניין פקדון:
מדוע בפקדון אם בא לחזור אינו חוזר? לימא ליה - יאמר לו - המשלח לשליח: אין רצונו של המפקיד שיהא פקדונו ביד אדם אחר [33] שלא מינהו לשומרו. נמצא, שתפיסתך חוב היא עבורו. ואין חבין לאדם אלא בפניו. ואם כן, מדוע אינו חוזר, הרי אין כאן זכות למפקיד?!
ומתרצת: אמר רבי זירא: כאן מדובר בשהוחזק המשלח כפרן - שכופר הוא בפקדונות שברשותו ואינו משיבם לבעליהם. ובאופן כזה, פשוט הוא שנוח למפקיד שאדם אחר יזכה עבורו, מאשר ישאר ביד המשלח, העלול לכפור בפקדון. ולכן נחשב זכות! [34]
ומביאה הגמרא מעשה: רב ששת הוה ליה - היה לו - אשרתא דסרבלי במחוזא - אשראי, שמכר לאנשים ממחוזא סרבלים ולא שילמו לו עדיין. והתחייבו לשלם לו לזמן קצוב. אמר ליה לרב יוסף בר חמא: בהדי דאתית כשתבוא משם - אייתינהו ניהלי - הביאם לי, שכבר הגיע זמן הפרעון [35]. אזל - הלך רב יוסף בר חמא וביקש מהם את החוב. יהבינהו ליה - נתנו לו. אמרי ליה: ניקני מינך - ביקשו ממנו לעשות קנין, שאם יאנסו אצלו המעות בדרך, לא יחזור רב ששת לתבוע מהם שנית. אמר להו אין - כן אעשה כדבריכם. אולם לסוף - בסופו של דבר - אישתמיט להו - נשמט מהם והלך לדרכו [מבלי לעשות קנין].
כי אתא לגביה - כשבא אצלו - אמר ליה רב ששת: שפיר עבדת - טוב עשית - דלא שוית נפשך - שלא עשית את עצמך לחינם" עבד לוה לאיש מלוה" שהמשועבד לאחר נחשב עבדו.
לישנא אחרינא - יש גירסא אחרת כיצד אמר לו: שפיר עבדת - טוב עשית [שנשמטת מעשיית קנין], שהרי "עבד לוה לאיש מלוה" - הם לווים ועבדים לי להחזיר את החוב באחריותם.
הערות
[18] מבאר בספר נחלת משה: היינו, שדרך העולם הוא, שכאשר עוברת ההלואה לאדם אחר, אין המקבל דורש ממנו לפרוע לאלתר, אלא מאריך הוא לו את זמן ההלואה, אף על פי שהגיע מועד הפרעון. ומאחר ולעת עתה סברה הגמרא שהשעבוד לא חל בשעת ההלואה, אלא שבשעת האמירה משעבד עצמו הלווה ללוקח. אם כן צריך לומר שבאותה שעה מוחל המלוה על החוב כלפיו. אכן, מאחר והלווה אינו מוכן לשעבד את עצמו לקונה אלא אם כן הוא מקבל תמורה, לכן הגמרא אומרת שהסיבה שהוא משעבד את עצמו, זוהי אותה הנאה שנגרמת לו בעקבות הארכת הזמן, שהקונה מאריך לו את זמן ההלואה. אלא שאם יקשה, לשם מה צריך לזה מעמד שלושתן. הרי די בזה שהמלוה יאמר ללווה שכדאי לו להשתעבד לפלוני, שכן הוא מאריך לו את זמן ההלואה. על כך אומר הנחלת משה, שדוקא אם הלווה רואה את המקבל שהוא אדם נוח, שלא ידחק אותו לשלם את ההלואה, אז הוא משעבד עצמו לו. אבל בלי זה אינו מוכן להשתעבד. ואז לא היה מועיל מעמד שלושתן. [וכמו שכתבו התוספות לעיל (דף יג עמוד ב, דיבור המתחיל: גופא), שלפי סברתו של רב אשי, אין מעמד שלושתן קונה, אלא מדעתו של הלווה].
[19] ראה במסכת בבא בתרא דף כט עמוד א, שגם שם מקשה הגמרא כן "אם כן נתת דבריך לשיעורין". וראה שם בחדושי הרשב"א שמקשה, אדרבא! מדוע שנשנה את הדין לבני אלישיב משאר בני אדם? והרי כל מדות חכמים כך הן, שמתקנים תקנותיהם על פי כלל האנשים ולא על פי הפרט. וכמו שתקנו לטבול במקוה בארבעים סאה, שכן שיערו חכמים "מים שכל גופו עולה בהן", אך אם יחסר מעט מהשיעור, אפילו קטן שדי לו בעשרים סאה בלבד, אינו יכול לטבול במקוה זו. מאחר שתקנת חכמים נאמרה לכולם במידה שוה. אכן ראה בבית הבחירה למאירי שם, שמפרש שם שאלת הגמרא, שלא רק בני אלישיב היו יוצאים דופן בהנהגתם [שם בסוגיא מדובר לעניין חזקת שלוש שנים], אלא שהם רק דוגמא לעוד הרבה אנשים שמתנהגים כמותם. ולכן שואלת הגמרא מדוע פסקו חכמים באופן המתאים רק למקצת ולמקצת אינו מתאים. היה עליהם לפסוק באופן המתאים לכולם. עיין שם. וראה גם מה שכתב ביד רמה שם (אות כ).
[20] מקור הלכה זו להלן דף לו עמוד ב. ויסודו הוא, שיש כח ביד חכמים להפקיר ממונו של אדם בעל כרחו, ולהקנותו לאדם אחר. ונזכר בתלמוד פעמים רבות, כמצויין שם במסורת הש"ס.
[21] ראה שם (בבא בתרא דף קמד עמוד א), שחכמים סייגו הלכה זו, שאינה אלא בבנו הגדול הנושא בתולה. ודוקא אם הוא הבן הראשון שמשיאו אביו, וכמו כן שזהו רק באופן שהאב פינה את כל כליו מן הבית, ולא הניח שם כלום משלו, עיין שם.
[22] קב - מידה ששיעורה עשרים וארבע ביצים [כקילוגרם וחצי].
[23] הקשה רבי עקיבא איגר, לשיטת התוספות (לעיל דף יב עמוד א בראש העמוד) שבמתנה אין אומרים "תן כזכי", אם כן שאלת הגמרא אינה מובנת, שהרי יתכן שמדובר שהקבא דמוריקא היה בחצירו של הנפקד. ובאו להשמיענו שדוקא כשאומר בפניו - אינו יכול לחזור מטעם מעמד שלושתן. אבל אם לא היה בפניו, יכול היה לחזור, משום שבמתנה לא אומרים "תן כזכי". ונשאר בצריך עיון גדול. וראה מה שכתב לתרץ בספר נחלת משה.
[24] בספר אילת השחר מקשה, מה היתה ההוא אמינא בגמרא, שבמתנה מועטת מועיל להקנות למקבל אפילו שלא בפניו. והרי כל עיקרו של דין "מעמד שלושתן" הינו תקנת חכמים אשר אין בה טעם, כלשון הגמרא. ומניין לגמרא לחדש שבמתנה מועטת יועיל אפילו שלא בפניו?
[25] סלע מדינה שוה שמינית סלע צורי וערכו חצי דינר.
[26] גירסת הב"ח בטסקא - היינו בתורת תשלום. וכן היא גירסת הרי"ף.
[27] וזה לשון המאירי ז"ל: ואף על פי שאין מטבע נקנה בחליפין [כלומר - היאך מועיל קנין על החוב] כדברי הגמרא בבא מציעא דף מו עמוד א), היינו דוקא כשאומר [הנותן] "אני אתן לך מנה" או "אלוה לך מנה" או שרצה להקנות לו מעות שבביתו [ועשה על זה קנין, אז אין זה מועיל]. אבל יכול אדם לשעבד עצמו שחייב לחבירו מנה ושיהיו נכסיו משועבדים לחוב זה - וקנה. ואף במתנה - כל שהזכיר בה שעבוד נכסים - מועיל בה קנין.
[28] ראה בתוספות (דיבור המתחיל ולא פש וכו'), שהיו בעלי הדינין מודים לו על כך שחלה טעות בחשבון, או שהיה הדבר ידוע בעדות ברורה שלא נשאר אצלו כלום. וכן היא שיטת הרי"ף, עיין שם, וכן בר"ן. ובחדושי הרשב"א הוסיף, שאף אם בעל הקרקע [שהיו חייבים לו את הכסף ועשו על כך קנין] מודה שהיתה טעות, ושהגנן הזה לא קיבל יותר מהמגיע לו - גם כן פטור [הגנן]. והטעם, לפי ששיעבודו לבעל הקרקע [לשלם את החוב של כולם] היה בטעות. והוכיח זאת מהירושלמי במסכת כתובות "הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו. אינו חייב לתת לו כלום". אלא שלפי זה יוצא, שהחוב לבעל הקרקע חוזר לחול על כל הגננים ביחד. על כך אומר הרשב"א, שבאמת הם פטורים מלשלם, שהרי הם טוענים כלפיו שהחשבון כן היה נכון [ולא טעות כפי שאותו גנן טוען]. ומאחר ואתה [בעל הקרקע] הודית לו ופטרת אותו מלשלם, איך בכוחך להטיל עלינו את החוב. ומוסיף הרשב"א, שאפילו אם שאר הגננים יטענו כנגדו "אנו שכחנו כבר את החשבון. ומדוע הלכת אתה והודית לו כדי לפוטרו" - גם כן פטורים הם. לפי שדין זה דומה למה שאמרו במסכת כתובות (דף יב עמוד ב), שאחד אומר לחבירו: "מנה לי בידך" והשני אומר: "איני יודע" [הנני מסופק אם אני חייב לך] - פטור הנתבע מלשלם. ואין זה דומה למקרה הפוך, המובא בבבא קמא דף קיח עמוד א), שבו החייב מודה ואומר: "הלויתני מנה ואיני יודע אם פרעתיך" - ששם הדין הוא שחייב. שהרי כאן הגננים טוענים כנגדו: לדעתנו ודאי כבר פרענו לך את החוב [במה ששיעבדנו אליך את אותו גנן], אלא שאתה הוא זה שהפסדת לעצמך בזה שהודית לו, אך לנו לא ידועה טעות זו. ולפיכך, נשבעים הם שאינם יודעים ונפטרים. ובקצות החשן (סימן עה סעיף קטן ו) כתב, שמדברי הרשב"א האלו מבואר כשיטת הט"ז שם. לעניין אחד שפרע חוב לחבירו, ואחר כך טען חבירו שמצא במעות מטבע אחת מזוייפת ורצה להחזירה ללווה. אך הלווה אומר שאינו יודע אם הוא נתן מטבע זו. אשר דעת הט"ז בזה היא, שמאחר וכבר פרע לו את החוב בתורת ודאי, אין זה נחשב כאומר איני יודע אם פרעתיך - שחייב, אלא הריהו הוא פטור מלשלם. משום שלפי דעתו נתן לו מטבע כשירה. ועל כך אומר ה"קצות" שדבריו מסתייעים משיטת הרשב"א הנזכרת, שכל מקום שלפי דעת החייב הוא ודאי פרע, אלא שנפל ספק בעצם הפרעון - הרי זה פטור מלשלם. אולם הביא שם ה"קצות" שדעת המהרשד"ם והש"ך בזה אינה כשיטת הט"ז. ולדבריהם, מקרה זה יש בו ספק על עצם הפרעון, מאחר והלווה עצמו אינו בטוח שלא נתן מטבע זו, הריהו דומה ל"אינו יודע אם פרעתיך", שהדין הוא: חייב. אמנם בהמשך דבריו כותב ה"קצות" שיש לפקפק על הראיה מדברי הרשב"א, לפי שיש להבדיל בין המקרים. כי דוקא בנידון סוגייתנו, שעליו מדבר הרשב"א, יש לומר שהיה פרעון ודאי, כי המתחייב [הגנן] אינו נאמן לומר טעיתי, משום שדרך האדם לדקדק היטב בחשבון קודם התחייבותו [כמבואר בחשן משפט סימן קכו]. ואם כן נחשב הדבר כאילו יש כאן עדות שלא טעה. ולפיכך נחשב הפרעון כודאי. אלא שמכיון שהמקבל עצמו, [בעל הקרקע], מודה שהיתה כאן טעות, לכן נאמן הוא במה שנוגע לעצמו. אבל כלפי המתחייב איונ נאמן לומר שהיתה טעות, ונחשב שהיה כאן ודאי פרעון. מה שאין כן במקרה של מטבע מזוייף, מאחר והלווה אינו יודע בוודאות שהוא לא נתנו, והרי מטבע מזוייף לפנינו, אם כן אינו יוצא מידי ספק אם היה פרעון כלל. ולכן נחשב כספק פרעון, אשר בגלל זה סוברים הש"ך והמהרשד"ם שחייב לתת לו מטבע אחר. עיין שם.
[29] שיטת הרי"ף [הנזכרת בהערה הקודמת] היא, שהגנן אינו נאמן לומר שטעה, אלא אם יש עדים בדבר, או שבעלי הדינין מודים זה לזה שהיתה טעות בחשבון. ומקשים הראשונים ז"ל [רמב"ן, רשב"א, ראב"ד, ר"ן ועוד], מדוע שלא יהא נאמן לומר טעיתי אפילו בלי עדים, "מיגו" שיכל לטעון פרעתי. שהרי המלוה את חבירו בעדים יכול לפרעו שלא בפני עדים. ובתוספות (דיבור המתחיל: ולא פש) כתבו והוכיחו, שבמיגו אינו נאמן לומר טעיתי. עיין שם. אכן הראשונים האחרים סוברים שבאמת, אף אם לא היו עדים היה נאמן מכח המיגו. אלא שכאן מדובר באופן שלא היה לו מיגו, כגון שברור שלא פרע, לפי שלא זזה ידו מתוך ידי עדים וראוהו שלא פרע. ותירוץ נוסף: אף על פי שהמיגו מצד עצמו היה צריך להועיל, אך כאן נחשב מיגו במקום עדים, ואינו מועיל. וטעם הדבר, מאחר ודבר פשוט הוא, שאילולי היה ברור לו שצריך הוא לשלם לבעל הקרקע, לא היה משעבד עצמו אליו [בקנין], הרי זה נחשב כאילו יש עדים בדבר. ולפיכך נחשב מיגו במקום עדים. וראה בר"ן שמוסיף ואומר, שבמקום שאין עדים, נאמן הוא לומר טעיתי, אף אם שיעבד עצמו בקנין או שחייב עצמו במעמד שלושתן, כי דוקא בפני עדים אינו משעבד עצמו, אלא אם כן בטוח הוא שחייב. אך במקום שאין עדים לא איכפת לו לטעות, לפי שהוא חושב לעצמו: אם אכן טעיתי יכולני לחזור בי, שהרי אין עדים שיעידו נגדי וכו'. ויש לעיין, מה הדין אם נשבע מעצמו [שלא בפני עדים] שחייב. ואחר כך אמר: אמנם נשבעתי, אך היתה זו שבועה בטעות. האם נאמן הוא שטעה, מיגו שיכל לטעון פרעתי. וראה בש"ך (חשן משפט סימן פא סעיף קטן סח) בשם המהרשד"ם (סימן עד), שלדעתו המיגו מועיל. והש"ך הקשה עליו מלשון בעל התרומות והטור, שמשמע שאם נשבע, שוב אין המיגו מועיל. אלא אם כן המהרשד"ם מפרש דבריהם שנשבע בעדים, ולכך אין המיגו מועיל. אכן, הש"ך מערער על דבריו וכותב, שהעיקר להלכה הוא שאם נשבע שוב אינו יכול לומר טעותי. לפי שאין האדם נשבע, אלא אם כן ברור לו שחייב. וכמו שכתב הר"ן לגבי מחייב עצמו בפני עדים. לכן אין מועיל מיגו. אמנם התומים (בסעיף קטן לו), התפלא על הש"ך שהזכיר את דברי בעל התרומות ולא שם לב שמפורש בלשונו שהשבועה היתה בפני עדים. וכן מפורש בלשון הרי"ף. ואם כן אפשר לומר, שדוקא משום כך אינו נאמן במיגו. אך כשאין עדים הרי זה נאמן לומר טעיתי, אף אם נשבע בתחילה. אלא שהעיר שם על לשון הרי"ף, כיצד כתב שכשנשבע הרי זה כאילו עשה קנין בפני עדים. הרי דעת הר"ן, [הנזכר למעלה], שאף אם הודה שהוא חייב ועשה על כך קנין [שלא בפני עדים], נאמן הוא אחר כך לומר שטעה, לפי שלא מדקדק כל כך כשאומר זאת שלא בפני עדים. ואם כן, אילו באמת אינו יכול לחזור משבועה ולומר טעיתי, כדברי הש"ך. לא היה לרי"ף לדמותה למתחייב בפני עדים. אלא רק לומר שהיא חזקה יותר מסתם הודאה.
[30] מזה שלדעת רב אם בא לחזור אינו חוזר, משמע בפשטות שזכה המלוה במעות. ואם כן, שואל ר' שמואל (בשעורי רבי שמואל אות רנז), יש להבין מדוע חייב המשלח באחריותו? ואין לפרש, הוא כותב, שהטעם הוא משום שאם יארע אונס יתברר למפרע שאין זה זכות עבור המלוה, ועל דעת כן לא זכה לו מתחילה. שהרי זה פשוט, שבמקרה כזה, שלכתחילה היתה זו זכות ורק לאחר מכן מחמת התחדשות סיבה נהפך הדבר לחובה, אין זה משנה את המציאות ההתחלתית, ומכיון שבתחילה היה זכות, הרי זכה במנה. וראה שם שהאריך להוכיח זאת. ובביאור הענין כתב שם, שרב חידש שאף שכשקיבל השליח את המעות זכה בהם המלוה, מכל אין זה נחשב פרעון עד שיכניסם לרשותו. והיינו משום, שלדין פרעון אין די בזה שנעשו המעות שלו במקום מסויים, אלא רק כאשר יגיעו אליו המעות בפועל. ושני טעמים לדבר. האחד הוא, לפי שכדי שיחשב שבא לרשותו של המלוה, צריך שליחות ממש, ואין די בדין "זכיה", שזוכה עבורו. ועוד שהרי כתב הר"ן (לעיל דף יא עמוד ב), שאם נאמר שפטור המשלח מאחריות, נמצא שחוב הוא למלוה שהרי אם יאנסו, יהיה ההפסד שלו. ומשום כך אין אומרים שעל ידי הזכיה תחשב יד השליח כידו של המלוה ויהיו המעות כאילו באו לרשותו. ומכיון שכן לא נתקיים עדיין הפרעון. ומטעם זה דעת רב שחייב המשלח באחריות המעות. (ועיין שערי חיים סימן לז). וראה גם ברא"ש (סימן יג), שמוסיף פירוש בדעת רב. וזה לשונו: "דהתם נמי זכה המלוה בגוף המנה, כאילו בא לידו. דזכיה מטעם שליחות, ולדבר שהוא זכותו נעשה שלוחו. אבל להתחייב באחריות, שהוא חובת המלוה, לא נעשה שלוחו". עד כאן לשונו. ומבואר בדבריו, שהזכות היא רק מה שזוכה השליח בגוף המעות עבור המלוה, והאחריות תשאר על הלווה [המשלח]. אבל אם תהיה אחריות על המלוה, שוב אין זו זכות עבורו אלא חובה.
[31] פירוש: מאחר וכשאומר "תן" הרי זה נחשב "זכה", כמו שאומרת המשנה. לכן נחלקו לעניין "הולך", האם גם לשון זה משמעותו זכה עבורו, או שמא אין הכוונה שיזכה, אלא רק שיוליך אליו את המנה. תוספות רי"ד. אלא שהוא מקשה, הלא אפילו אם נאמר ששמואל סובר "הולך לאו כזכי", עדיין אינו מובן מדוע יכול המשלח לחזור. הרי אפילו השליח עצמו יכול לתפוס עבור המלוה, גם מבלי שיהא שלוחו של הלווה. שהרי ההלכה היא שהתופס לבעל חוב - קנה?! ומתרץ, שמכיון שאם לאחר שמסר הלווה לשליח מבקש הוא שיחזירם לו, משום שחושש שמא יאנסו בדרך, או שהוא עצמו יקחם ולא יתנם לבעל חובו - הרי קבלת טענתו תלויה בשאלה אם "הולך כזכי" אם לאו. לכן כאן אם "הולך כזכי", הרי שטענתו אינה מתקבלת, ואינו יכול לחזור. ואילו שמואל הסובר שיכול לחזור, זהו משום שלפי דעתו "הולך לאו כזכי".
[32] וכן נפסק ברמב"ם ובשלחן ערוך ש"הולך כזכי". אכן ראה בשלחן ערוך שם (חושן משפט סימן קכה סעיף ה) שכתב, במה דברים אמורים שהולך הוי כזכי, במלוה או בפקדון. אבל במתנה לא הוי כזכי. ופירשו שם הסמ"ע (סעיף קטן כב) והש"ך (סעיך קטן כה), שמאחר ופקדון שייך הוא למפקיד והחוב שייך למלוה, לכן יכול השליח לזכות עבורו בקלות. מה שאין כן במתנה, שבא עכשיו המקבל לזכות בממון שלא היה שלו, צריך לומר בלשון מעולה ומבוררת. ולפי זה קשה, מדוע מזכיר רש"י שבמתנה, מאחר ואין אחריות, פשוט לכולם שהולך כזכי. וראה בתוספות (ד"ה לא דכ"ע) ובחידושי הרשב"א שהקשו כן על רש"י, והוכיחו מהגמרא לקמן (דף לב עמוד ב), שהגמרא אומרת בפירוש "שליח מתנה כשליח הגט, למאי נפקא מינה? להולך לאו כזכי!" וכן מוכח להלן במסקנת סוגיתנו (בעמוד ב) שלדעת כולם - במתנה - "הולך לאו כזכי". [וראה שם בתוספות רי"ד דיבור המתחיל: הולך, שמוכיח שהסוגיא מדברת בנותן מתנה]. וכן הוכיח הרשב"א מדברי הירושלמי והתוספתא, עיין שם. ולכן מפרש הרשב"א, שמה שהגמרא אומרת שלדעת כולם "הולך כזכי" - במקום שאינו חייב באחריות - היינו בחוב שפטרו המלוה מן מן האחריות. או שהמלוה עצמו אמר לו: שלח לי, אשר בזה האחריות מוטלת עליו.
[33] כן היא ההלכה להלן בפרק שלישי (דף כט עמוד א) וכן פסק הרמב"ם (בפרק ט מהלכות גירושין הלכה לז).
[34] ומוסיף הרשב"א, והוא הדין אם שליח זה נאמן הוא למפקיד או למלוה, והוא עצמו רגיל להפקיד אצלו פקדונות שונים מידי יום. במקרה כזה זוכה השליח עבורם ואין הלווה [או הנפקד] יכולים לחזור בהם לאחר ששלחו בידו. שהרי אין הם יכולים לטעון אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, כמובא במסכת בבא מציעא דף לו עמוד א. ובמגיד משנה (פרק א מהלכות שכירות הלכה ו) כתב את דברי הרשב"א הללו להלכה. וכן פסק בשלחן ערוך (סימן קכה סעיף ב). אכן, הקשה בחדושי חתם סופר, מאחר וטעם זה של אחריות המשלח לא נאמר בסוגיא אלא על ידי שמואל. אבל רב סובר, שאין הדברים קשורים אחד בשני. ואף שחייב הוא באחריות, מכל מקום אינו חוזר. אם כן קשה, הרי הרמב"ם פסק (בפרק טז מהלכות מלוה ולווה הלכה טו) כשיטת רב. וכן פסק בשלחן ערוך (שם סעיף א). ואיך הביא כאן להלכה את דברי הרשב"א שלא נאמרו אלא לשיטת שמואל. אבל לרב, שאין החזרה תלויה באחריות כלל, אם כן גם במקום שזכות גמורה היא למלוה [כגון שרגיל להפקיד אצלו], אף על פי שאינו יכול לחזור, חייב הוא באחריות. ומתרץ החתם סופר על פי מה שכתב הרמב"ם שם לעניין שומר שמסר לשומר, שגם במקום שרגיל המפקיד להפקיד אצלו, מכל מקום אם נגרעה שמירתו בזה שמסר השומר הראשון לשומר השני [- לשליח], הרי הראשון חייב [במידה ויאנסו]. ואם כן יש להקשות על שאלת הגמרא, ששואלת מכח הסברא של "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר", אשר מזה משמע שאם היה רגיל אצלו - אין שאלה. הרי עדיין קשה, לפי שעצם השמירה נגרעת כלפי המפקיד, כי הראשון היה חייב באחריות והשני אינו חייב באחריות. ואם כן אין זו זכות [למפקיד] אלא חובה. אלא, אומר החתם סופר, יש לומר שאף על פי שהסוגיא מתנהלת לשיטת רב, ששומר שמסר לשומר - חייב. ולשיטתו, אין את הסברא הנזכרת [לחלק בין שומר ראשון לשומר שני]. מכל מקום הגמרא שואלת מהסברא של "אין רצוני וכו"', משום שלכתחילה גם רב מודה לזה מכח דברי המשנה להלן (דף כט עמוד א), המזכירה סברא זו בפירוש, (כמו שכותבים שם התוספות דיבור המתחיל: כאן שנה). ואף שגם אם המפקיד רגיל למסור לו בכל יום, וכשמגרע בשמירה אסור לכתחילה למסור לו, מכח משנה זו. בכל זאת, אין לגמרא לשאול אלא מלשון המשנה, שיכול המפקיד לומר "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר". ולכן מובן מדוע כתב הרמב"ם שהראשון חייב באחריותו, דהיינו משום הגרעון שנוצר בשמירה. ולעצם סברת הרשב"א [שהביאה המגיד משנה], ראה במשנה למלך (פרק א מהלכות שכירות הלכה ו) שכתב לחלוק בזה. ודעתו היא, שאפילו אם דרך הבעלים להפקיד תמיד אצל שליח זה, אין הלווה [המשלח] נפטר מאחריות. משום שעצם זה ששלח את החוב [או הפקדון] לידי אדם אחר, שיוליכהו בדרכים, אשר כולם בחזקת סכנה הם, פשיעה הוא. לפי שאם היה מוליכו בעצמו, אפילו באונס - היה חייב. כי תחילתו בפשיעה וסופן באונס - חייב. ואילו עתה, שמסרו לשליח יהיה פטור באונסין. ולכן, מצד זה, יש כאן פשיעה. וראה שם, שנדחק לפרש שמדובר באופן שאין פשיעה בהליכה. ולכן נחשב זכות למלוה. אך כתב שזהו דוחק גדול לפרש כן.
[35] לא ששלח להם את רב יוסף שיתנו לו את המעות. אלא אמר לו: כשאתה חוזר לכאן, אם ירצו ליתן לך - קבלם בשבילי. אבל אם המלוה היה אומר לשלחם בידיו של שליח זה, אז לא היה הלווה חייב באחריות המעות. מאירי. וראה שם שהוסיף, שמכל מקום אם התנה השולח עם השליח שיקבל הוא עליו אונס הדרך, צריך הוא קנין על כך, ואין משתעבד באמירה בעלמא. ובקצות החשן (סימן רצא סעיף קטן טז) הקשה, מדוע צריך השליח לעשות קנין בדוקא, ואין די במה שמתחייב בדבור. והרי מצאנו (בבא מציעא דף צד עמוד א) שדעת רבי יוחנן שיכול שומר חינם [הפטור מאונסין] להתנות [בדיבור בלבד] שיהיה דינו כשואל [שחייב באונסין], ללא כל קניין. ועוד, מוסיף ה"קצות" ומקשה, מה הועילה לרב יוסף ההשתמטות, מאחר וכבר הסכים לקבל עליו את האונסין באמירה, הרי נתחייב בדברים בעלמא? ותירץ, שכל הטעם שדי בדברים להתחייב באונס הוא, שמכח אותה הנאה שיש לו בכך שיצא עליו קול בין הבריות שאדם נאמן הוא, גומר הוא בדעתו לשעבד את עצמו, אף באונסין. ולכן, בנידון דידן שכבר נתנו לו בעלי החוב את הכסף, ואותה הנאה שמאמינים כבר חלפה בשעה שהתנו עמו. משום כך - אין די בדברים בלבד. ואף על פי שמתנה שומר חינם להיות כשואל אפילו בתוך זמן הפקדון [ולא רק בשעת ההפקדה]. היינו משום שהמפקיד יכול לחזור בו ולהוציאו בתוך הזמן. ואם כן, באותה הנאה שממשיך להאמינו ואינו מוציאו מידו, גומר ומשעבד את עצמו. מה שאין כן בנידוננו, לפי מה שהלכה כרב, אם ירצו בני מחוזא לחזור בהם לא יוכלו לעשות זאת, לפי שכבר זכה רב יוסף במעות עבור רב ששת. אם כן יוצא, שאותה הנאה ראשונה כבר חלפה לה, ולא שייך לומר שישעבד עצמו מחדש.
הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמש איסתרי זוזי גבי חד מנייהו וכו' אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מה אעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב וכו' ועוד הא קנו מינך. וסבירא ליה לרב נחמן השתא דהאי גננא לא הוה אתי בטענת טעות אלא מתורת חזרה לומר דלא קנה ואמר ליה רבא דעיקר טענתו של זה מחמת דלית ליה גביה מידי קאמר וקנין בטעות הוא ואודי לה רב נחמן דאם כן קנין בטעות הוא וחוזר.
וכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו משמא דרבוותא ז"ל דלא עבדינן בה עובדא אלא היכא דאיכא סהדי דעבוד חושבנא קמייהו ואמרי דהכין הוה חושבנא ואישתכח ביה טעותא. אי נמי היכא דקא מודה ליה חבריה דהכין הוא חושבנא ואית ביה טעותא אבל היכא דליכא סהדי ולא מודי ליה חבריה אלא דאיהו הוא דקא טעין טענת טעותא לא מהימן, דאי לא תימא הכין פסילנא לכולהו שטרי דעלמא דכולהו אמרי דטעותא אית בהו, וכן כתב ר"ח ז"ל, אבל אם אין ראיה ובעלי הדין מכחישין אותו או הלכו למדינת הים או טוענים שכחנו החשבון ואין הנתבע יכול לברר הטעות בראיה או בהודאת בעלי הדין אין בדבריו ממש. עד כאן לשונו.
ואיכא דקשיא ליה כי ליכא סהדי דמסהדי בההוא טעותא ולא קא מודה ליה חבריה אמאי לא מהימן מיגו דאי בעי אמר פרעתי. ויש מי שתירץ דכיון דקנו מיניה וסתם קנין לכתיבה עומד (ב"ב מ, א) אינו נאמן לומר פרעתי וזה נכון וברור. ואיכא מאן דאמר דכל היכא דלא איכתיב שטרא מהימן בטענת פרעתי דהא לא מצי אמר שטרך בידי מאי בעי והכא היינו טעמא משום דהוה ליה כמיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא משעבד נפשיה במעמד שלשתן אלא אם כן דייק מעיקרא שפיר ואשכח דפש גביה ההוא ממונא, זו דומה לזו שאמרו בבבא בתרא (קעה, א) שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי [בכ"י אי': נאמנין, אמר תנו ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי] אינן נאמנין משום דכי אמר תנו חזקה מידק דייק והדר אמר, ואף על גב דמצו אינהו למימר פרענו אפילו הכי אינן נאמנים לומר שאמר להן אביהן פרעתי דכמיגו במקום עדים הוא, ודוקא דשעבד נפשיה במעמד שלשתן בפני עדים אבל בינו לבינם במעמד שלשתן לבד נאמן דכל שלא בפני עדים לא דייק שפיר. ובשם הראב"ד ז"ל דדוקא בבא בטענת טעות וליכא סהדי הוא דמהמנינן ליה במיגו דאי בעי אמר פרעתי אבל בבא בטענת השטאה לא דאנן סהדי דמעיקרא לא בהשטאה אודי ליה דבטוען את חבירו מנה לי בידך והלה מודה לו ולא קאמר אתם עדי הוא דאיכא למימר דמשטה ביה (סנהדרין כט, א) משום דאיהו נמי משטה ביה כיון דתבע מיניה מאי דלית ליה גביה אבל כי אסמכי לגבי האי שלישי לא עביד אינש דמשטה בהאי שלישי דלא ידע במילתא מידי ולא תבע מיניה מידי.
ובעיקר דינא דכתב הרי"ף ז"ל דהיכא דמודה ליה חבריה מהימן אי בעל הקרקע מודה ליה בכך, האי דקנו מיניה ודאי פטור דהא מודי ליה אידך דבטעות אשתעבד ליה וכדגרסינן בירושלמי בפרק הכותב הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שחייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב לתת לו כלום, וגנני נמי מיפטר פטירי מיניה מארי ארעא משום דאמרי ליה חושבנא בקושטא הוה ואת הוא דאודית ליה לאו כל כמינך לחיובי לדידן, ואפילו אמרי ליה נמי אישתלין חושבנא מיפטר פטורי, דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור (כתובות יב, ב), ולא דמי למנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו דהכא הא אמרי לה ודאי פרענו אלא דאת הוא דאמרת דאשתכח ביה טעותא האי טעותא לא ידעינן, ומיהו משתבעי דלא ידעי ומיפטרי.
ואם בעל הקרקע אינו מודה בכך אלא גננא חבריה הוא דקא מודה ליה לאו כל כמיניה לאבד זכותו של זה ואי משום דהוא חייב לשלומי ליה אמר ליה מרי ארעא אי ניחא לך דליפטר גננא חבירך זיל שלים, ונראה דאפילו איכא לאישתלומי מיניה דגננא לאו כל כמיניה אלא מימר אמרי ליה אי קושטא קאמרת זיל הב ליה השתא להאי או להאי, ולא דמי לאומר שטר אמנה הוא זה דאסיקנן בכתובות (יט, א) דאפילו מלוה אינו נאמן במקום שחב לאחרים, ודוקא בשחב לאחרים הא לאו הכי אלא דאיכא לאישתלומי מיניה ממקום אחר נאמן דהתם הוא דכיון דאי בעי פרע ליה ממקום אחר נאמן אבל הכא דאיסתלק ליה מארי ארעא מגננא וקם גננא חבריה בחריקי לא כל כמיניה, ומשום מיגו נמי דאי בעי מחיל ליה לא מהימן חדא דהכא משמע דפקדון הוה ולא מלוה ובפקדון לא מצי מחיל דהא קננהו מארי ארעא קנין גמור והוה ליה האי גננא תנינא מרי פקדונא דמרי ארעא אלא אף כשתמצא לומר שהוציאו וקם עליה במלוה הא קנו מיניה, ועוד דהא אסיקנא לעיל (גיטין יג, ב) דבמעמד שלשתן אם חזר ומחלו אינו מחול, אלא ודאי דינא הכי דלישלים האי גננא למארי ארעא וחוזר וגובה מגננא חבריה דהא אודי ליה דבטעות המחהו.
אלא שהראב"ד ז"ל אמר דאפילו גננא נאמן דהא איהו פרע עסקא ועייל בחריקיה אבל במתנה דאיכא פסידא למקבל מתנה כי מודי ליה חבריה דטעותא הוה לא מהימן. ומיהו אי תרי גינאי נינהו בר מהאי דאישתעבד מהימני דלא גרעי מתרי סהדי דעלמא ואי משום נגיעת עדות הגע עצמך דאין כאן נגיעת עדות כלל, אלא מיהו נראה דדוקא בדאיכא לאישתלומי מינייהו הא לאו הכי חיישינן לקנוניא כההיא דהאומר שטר אמנה הוא זה (כתובות שם) דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן דחיישינן לקנוניא.
ואיכא דקשיא ליה כי ליכא אלא חד גננא נמי ואפילו ליכא כלל דמודה ליה אמאי מיחייב דהא הוה ליה מארי ארעא ספק וגננא ברי והוה ליה כאומר לו ספק מלוה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום דאין חייב לו כלום, י"ל דאדרבה החיוב ודאי והפטור ספק ויכול לומר לו ברי שנתחייבת לי ממון וזה מודה לו בכך אלא שטוען דעבד חושבנא ואשכח ביה טעותא ופטור אני והלה אמר לו אם כן שטר חובך בידי מאי בעי מעיקרא איבעי לך למידק וכל טענת לוקח ויורש הכי איתא, ולעד אחד מעידה שהיא פרועה (כתובות פז, א) לא דמיא דהתם דיכולה הוא לישבע נשבעת ונוטלת אבל האי מארי ארעא דאינו יכול לישבע נוטל בלא שבועה דההיא תקנתא היא והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר נוטל בלא שבועה.
איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו. דהא לא אמר לו שלח, ואם בא לחזור אינו חוזר דמכל מקום כבר זכה לו שליח ואנן סהדי דניחא ליה דלישדר ליה, והוא שיהא חייב הוא באחריות.
ושמואל אמר מתוך שחייב באחריות אם בא לחזור חוזר. לימא בהא קא מיפלגי מר סבר הולך כזכה ומר סבר הולך לאו כזכה. דמספקא להו האי מיגו דקאמר שמואל אי עיקר טעמיה הוא או לדברי רב קאמר, כלומר לדידי הולך לאו כזכה לעולם אלא לדידך אודי לי מיהא דמתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר ואהדר ליה דכולי עלמא הולך כזכה והכא מאי דקאמר שמואל עיקר טעמא הוא. ופרש"י ז"ל דכולי עלמא היכא דליכא אחריות כגון במתנה הולך כזכה הוא דהא אזל ליה מיגו דשמואל, והקשו עליו (בתוס' ד"ה לא) דהא בהדיא אמרינן לקמן (גיטין לב, ב) שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכה, ועוד דלקמן בשמעתין אסיקנא דכולי עלמא במתנה הולך לאו כזכה. והכי איתא בהדיא בירושלמי (פ"א, ה"ה) האומר לחבירו תן מנה זה לפלוני שאני חייב לו הולך מנה זה לפלוני פקדון שיש לו בידי אם רצה להחזיר לא יחזור וחייב באחריותו עד שיקבל אותו האיש את שלו אמר ר' אילא המתנה כחוב תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני הולך שטר מתנה זו לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר וכן היא שנויה בתוספתא (פ"א סי"א) אלמא הולך לאו כזכה במתנה.
והכא ה"פ דכולי עלמא במקום שאינו חייב באחריותו כגון בחוב שפטרו מן האחריות אי נמי דאמר ליה שלח הולך כזכה אבל מתנה ודאי הולך לאו כזכה כדכתבינן ותן נמי במתנה לאו כזכה וכדמשמע הכי בירושלמי שאמר תן מנה זה לפלוני, תן שטר מתנה זה לפלוני, הולך שטר מתנה זו לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר דאלמא תן כהולך במתנה ואם רצה לחזור בשניהם חוזר, וכן נמי משמע מהא (לעיל) דאמר ליה רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא דאת לי גבך הבייה לפלניא באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי וההיא מתנה הויא כדאמרינן אי מההיא הוה אמינא מתנה מרובה אבל מתנה מועטת לא קא משמע לן, דאלמא מתנה היא ודוקא משום מעמד שלשתן הוא דקנה, הא משום דאמר ליה הבייה לפלניא דלאו באפיה לא. ודוחק הוא לומר דההוא מוריקא לא הוה ברשותיה דרב אדא ברדלא. ואם תאמר אם כן תיקשי לך מתניתין דקתני האומר תן שטר שחרור זה לעבדי ורצה לחזור באשה חוזר בעבד אינו חוזר ואמרינן עלה בגמרא משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו דמי ושטר שחרור מתנה הוא, בגמרא דבני מערבא (שם) בעי לה בכל אתר אתמר תן כהולך והכא אתמר תן כזכה כיני מתניתא זכה גט זה לאשתי זכה שטר שחרור זה לעבדי לשון מתניתא אמר כן לפי שזכין לאדם שלא בפניו אלא דגירסא זו דלא כגמרא דילן דאסיקנא עלה דטעמא משום האומר תנו כאומר זכו, ורבינו תם ז"ל תירץ דשטר שחרור לאו כמתנה הוא אלא כחוב דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה וכדכתבינן לעיל (גיטין יא, ב).
הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. פקדון לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. כלומר כיון דאידך מצי אמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אף הוא נמי מצי למיהדר ביה מהאי טעמא דאנן סהדי דאידך לא ניחא ליה דתיהוי פקדונו ביד אחר ולאו זכות הוא לו אלא חובה ואין חבין לו שלא בפניו.
¨אמר רבי זירא כשהוחזק כפרן. דניחא ליה דליפוק מרשותיה וזכות הוא לו. והוא הדין אם שליח זה גברא מהימנא הוא לגבי מפקיד וכל יומא הוה מפקיד איהו נמי גביה אינו יכול לחזור בו דהא השתא לא מצי אמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדאיתא במציעא (לו, א) וכן נמי אי שדר ליה מפקיד פלניא גברא מהימנא הוא אף על גב דלא פטרי' אינו יכול לחזור בו וחייב באחריותו.
דין ראובן שאמר לשמעון מנה לי בידך תנהו ללוי במעמד שלשתן. נהי דקנה לוי מ"מ לא נפטר ראובן מלוי מאותו שהוא חייב לו אם לא שפטרו בפי' ואפילו שתק לוי לא נפטר ראובן, אבל מכל מקום לא יתבע את ראובן תחילה כ"ז שיוכל לגבות משמעון. ואם העני שמעון אחר שנתרצה לוי ליפרע המנו אינו יכול לחזור על ראובן. אבל אם היה עני באותו שעה ולא ידע לוי היה מקח טעות וחוזר על ראובן ומחרים סתם על מי שידע שעני היה וכפר ואם טעון לוי ששמעון היה עני והטעהו וראובן טוען עשיר היה והעני אם היה החוב שחייב ראובן ללוי ע"פ נאמן ראובן במיגו דפרעתיך והיה נשבע היסת ונפטר ובן השתא נשבע היסת ונפטר. אבל אם היה מלוה בשטר אם יש בו נאמנות גובה לוי חובו בלא שבועה. ואם אין בו נאמנות ישבע לוי ויטול. ואע"פ שביארנו שלא נפטר ראובן מלוי א"ל שפטרו בפי' מ"מ אם נתרשל לוי ולא תבע את שמעון עד שהעני פטור:
פסק כתוב הרא"ש בתשוב' ראובן שאמר לשמעון מכה לי בידך תנהו ללוי במעמד שלשתן נהי דקנה לוי מ"מ לא נפטר ראובן מלוי מאותו חוב שהוא חייב לו א"ל שפטרו בפירוש אפי' אם שתק לו' יכול לומ' לראובן לטובתך עשיתי שנתרצתי לקבל המנה שאתה חייב לי משמעון כדי להקל מעליך אבל לא פטרתיך אם שמעון לא יתן לי כי במעמד שלשתן הוא מילתא בלא טעמא. ופי' רבינו יצחק שעשו אותה לתקנת השוק דמי שקונ' סחורה ואין בידו מעות מעמידו דו אצל ב"ח וא"צ להמתין עד שיקנה לו בקנין. ועוד יפה כח המלוה שאפי' בעל כרחו של הלוה משתעבד הוא למקבל, אבל שיעשו תקנה שיפטר ראובן מלוי אף המקבל בשתיקה בעלמא אין אין לתקנה זו סברא וטעם אבל יראה שלא יתבע את ראובן תחלה כ"ז שיכול לגבות משמעון כי הוא עיקר החיוב ולא נשאר כלל ראובן אלא דין ערכאות. וכן כתב בעל העיטור שלא נפטר ראובן אם לא שנפטור בפירוש. אבל רב אלפס כתב שנפטר ראובן והבי' ראי' מהירו' ובעל העיטו' דחה הראי' שלו ע"כ. ומסתבר' דבריו ודומה לזה פסק התוספ' והר"אש בפ' המקבל גבי המחהו אצל שולחני שיכול לחזור ולתבוע מב"ה והיכא שהעני לאחר שנתרצ' להדי' להפרע המנו כתו' הטו' וז"ל ודאי אם העני שמעון לאחר שנתרצה לוי ליפרע המנו א"י לחזור על ראובן אבל אם הי' עני באותו שעה ולא ידע לוי הי' מקח טעו' וחוזר על ראובן ולוי מחרי' סתם על מאן דידע לזה דעני הוא והשתא קא כפר ביה, ואם טען לוי ששמעון הי' עני והטעהו וראובן טוען עשיר הי' והעני. אם הי' החוב שנתחייב ראובן ללוי ע"פ נאמן במיגו שאם הי' אומר פרעתי והיה נשבע היסת ונפטר כי אמר נמי ההמחאה שהמחית' אצל שמעון בדין היתה נאמן בשבועה. אבל אם הי' החוב בשטר. על ראובן להביא ראי' שלא הטעהו ואם לא יביא ראי' אם יש נאמנות בשטר גובה לוי חובו בלא שבועה מראובן ואם אין בו נאמנות ישבע לוי ויטול שאפי' אם הי' שובר ביד ראובן הי' צריך לקיימו. אף כאן צריך לברר בעדים שלא הטעהו ע"כ. וכתב הר"ן בפ' המקבל וז"ל כתב הגאון בתשובה דאע"ג דדינא הוא דמלוה מצי מהדר ביה על הלוה אם נתרשל מלו' ולא תבע לאותו שהמחוהו אצלו עד שאירע לו עניות לוה פטור. דהוה ליה כמו שהראה לו מקום שיש בו צרורת מעו' וא"ל טול משם וקבל עליו ופשע ולא נטל עד שאירע בהן מעורע דודאי פטור ע"כ:
דין אם הנפקד או הלוה עכו"ם ואמר לו ישראל תנהו לישראל אחר במעמד שלשתן לא קנה. ואם הנפקד ישראל ומקבל מתנה הוא עכו"ם. אז כל זמן שישראל הנותן אינו חוזר יכול ליתנו לעכו' ואם חזר בו הנותן אע"פ שאמר במעמד ג' לא זכה בו העכו"ם וחייב הנפקד להחזירו למפקיד ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מן העכו"ם אז יתן לעכו'. ואם הנותן עכו' והנפקד והמקבל להם ישראל קנה הישראל ויוכל להוציא מישראל בב"ד. ואם מלוה הוא והעכו"ם אנס והוציא בכח מישראל קודם שפרע לישראל חייב הלוה לפרע גם לישראל ואם פקדון הוא ונכנס העכו"ם לבית, הנפקד ולקח בחזקה אינו חייב לשלם לישראל ואפילו אנסו עד שהביא הפקדון לבית עכו' אפ"ה פטור:
פסק ר"ת דבמעמד שלשתן דתקינו חכמים היינו לגבי ישראל אבל בעכו' לא תקינו מעמד שלשתן דכיון דהלכתא בלא טעמא הוא הבו דלא לוסיף עלה. והוסיף ר"י לבאר דג' חלוקים יש בדבר דאם הנפקד או הלוה גוי ואמר לו ישראל תנו לישראל אחר במעמד ג' לא קנה שהרי אפי' זיכה לו ע"י גוי זכי' גמורה לא קנה ולא עדיף מעמד ג' מזכי' גמורה ואם הנפקד ישראל ומקבל מתנה הו' העכו' כ"ז שאין הישראל חוזר יכול הוא ליתנו לעכו' דאפי' אם אמ' לו בינו לבין עצמו מה שיש בידך תנהו לעכו' פשיט' שיתנהו לו כ"ז שאין הישראל חוזר בו. אבל אם חוזר בו ישראל לא. אע"פי שאמר לו במעמד ג' לא קנה העכו' וחייב הנפקד להחזיר למפקיד ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מן העכו' שלא יפרע לו לפי שבדיניהם הוא חייב לו כיון שאמר לו ליתן אז ודאי יתן לעכו' ופטור מן המפקי' דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' כי ידע שיצטרך הנפקד ליתן לגוי. ואם הנותן הוא גוי והנפקד ומקבל מתנה ישראל קנה ישראל ויוכל להוציאו מיד ישראל בב"ד דכיון דהפקיע חכמים ממונו של ישראל ע"י מעמד ג' כ"ש ממון הגוי ועוד שהרי גם בדיניהם הוא כך ע"כ. והוסיף הרא"ש על דין האחרון אם מלוה הוא הגוי ואנס והוציאו בכח מן הלוה קודם שפרע לישראל חייב הלוה ג"כ לפרוע לישראל שהרי כבר נתחייב לישראל. ואם העכו' אנס וגזל את הלוה אין הישראל מפסיד בכך. ואם פקדון הוא ונכנס הגוי לבית הנפקד ונטלה בחזקה אינו חייב לשלם לישראל דאינו אלא שומר לשני כמו שהיה לראשון ופטר מן האונס ואפי' אם אנס עד שהביא הפקדון לבית גוי פטור ואין זה מציל את עצמו בממון חבירו. ודמי להא דאמרינן בהגוזל בתר' ההוא דאפקיד' גבי כסא דכספא סליקו עליהו גנבי יהבינה ניהלייהו אתא לקמ' דרבא. פטרוהו. א"ל אביי האי מציל את עצמו בממון חבירו הוא. אמ' רב אשי חזינן אי אינה דאמו' הוא עליהו סליקו ואי לא אכסא דכספא סליקו. אבל במלוה לא שייך למימר ה"ט דמלו' להוצאה ניתנה וכאלו אונסו ליתן לו ממון אחר ע"כ:
דין אם לאחר שנתרצה הלוה או הנפקד ליתן למקבל במעמד שלשתן אמר עיינתי בחשבוני וטעיתי במה שהודיתי, אם לא היה בפני עדים שהודה לו מהימן. אבל היה בפני עדים אפילו בלא קנין לא מהימן אפילו במיגו ומה שכותב אדם בפנקסו יכול לומר טעיתי אחר הודאת בעדים או שהיה במעמד ג'. ובפני עדים שוב לא יכול לומר טעיתי אפילו יש עדים מסייעי אם לא שההודאה הראשונה היה ש ע"פ החשבון וסיפור דברי' דבכ"הג אם יש עדים שמבררי' שטעות היה בחשבון אפילו לא הודה הב"ד מהימן, והיכא שנעשה שובר אפילו בקנין ונמצא שבטעות היה לא מהני השוכר. ועוד חילוקי' בשוכר שנתנו הקהל ליחיד בענין המס:
הני גינאי דעבי' חושבנ' בהדי הדדי פש חמש איסתירי דזוזי גבי חד מיניהו אמרי ליה יהבינהו ניהליה למרי דארע' באפי דמרי ארעא וקנה מניה לסוף עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה לא פש גבי ולא מידי. אתא לקמיה דר"ן אמר ליה מאי איעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך. תנהו לפלוני במעמד ג' קנה ועוד הא קנו מינך. אמר לי' רבא אטו האי קאמר דלא יהבינא דליכא גבאי קאמר. א"ל א"כ קנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר. וכתב רי"ף ור"ח ור"ת דוקא דאיכא סהד' דקמייהו עבד חושבנא ואישתכח דטעות הוא או שהודו לו בעלי דינים שכך עלה החשבון אבל מנפשי' לא מהימן לומר טעיתי אפי' במיגו שפרעתי וראי' מהא דתנן בשבועות מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנוהו לי. נתתי לך פטור, אין לך בידי חייב דכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי אלמא דאין מהימן לומר אין לך בידי לפי שטעיתי שהייתי סבר שאני חייב לו במיגו דפרעתי והיינו טעמא דהוי מגו במקום עדי' דאנן סהדי א"ל דדייק מעיקרא לא הוה משעבד נפשי' וכתב הר"ן בשם הראב"ד ומיהו היכא דליכא סהדי אע"פ שמודה שאומר בפני ג' וקנו מידו נאמן לומר טעיתי בחשבון ודוקא היכא דאיתא סהדי הוא דאמרינן אי לאו דקים ליה לא הוה משעבד אבל בדליכא עדים לא דייק דמימר אמר אי טעינא הדרינא בי דליכא מאן דמסהיד עלי. וכן כתב הטור בשם ס"ת רק שהוסיף וכתב דוקא המחהו בפני עדים וקבע לו זמן ליתן לו לזמן ידוע והוא בתוך זמנו דעכשיו אין לו שום מגו דלא יכול לומר פרעתי דאין אדם פורע תוך זמנו אבל המחוהו שלא בעדים או בעדים ולאחר זמנו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי ולא נהירא דהא הוי כמיגו במקום עדים כמו שכתבתי וכן כתב הטור בשם הרא"ש ומ"מ בהא דכתב שצריך המחהו בעדים. נראה שיפה כתב דהיכא דליכא עדים נאמן במיגו ומטעמא דפריש' דלא דייק כולי האי וכתב מהרי"ק ה"ה מה שאדם כותב על פנקסו חשבונות ועניינים שנאמן לומר טעיתי אפי' בלא מיגו לפי שלא דייק. ויפה כתב אבל מה שכתב ג"כ באותו תשובה אפי' הודה בפני עדים רק דלא משעבד נפשי' מהימן לומר טעיתי אפילו ליכא מיגו. ודקדק מתוך דברי הראב"ד דלעיל שכתב היכא דאיכא סהדי הוא דאמרינן אי לאו דקים ליה לא הוה משעבד נפשי' כו'. דמשמע דוקא שיעבוד בקנין כהאי עובדא דגינאי דקנו מניה ודקדק של הבל הוא דוקא גבי גינאי דעביד חושבנא הוא דאמרינן אי לאו דקים ליה לא הוי משעבד נפשיה בקנין. אבל בלא שעבוד בקנין פשיטא דהוי מהימן אפי' בלא מיגו דלא הוה הודאה ממש אלא בעסק הענין לפי החשבון שבניהם הוה אמר כך שהרי היו עוסקים באותו ענין של חשבון ומתוך זה עמדו ולא דייקי כולי האי אי לאו דמשעבדי נפשי' בקנין אבל בהודאה ממש בפני עדים אפי' במיגו נראה דלא מהימן לומר טעיתי דהודאתו בפני עדי' הוה כמאה עדי'. וא"כ הוה כמיגו במקום עדים דאל"כ ההיא דב"ב כל האומר לא לויתי כו'. נמי יהא נאמן לומר טעיתי במגו. ודוחק לומר דמתניתין דשבועות איירי דוקא במשעבד נפשי' בקנין ואם בא לחלו' בין טעיתי בחשבון לבין טעיתי לומ' שלא לויתי אלא לויתי ופרעתי דאין דרך לטעו' בכך א"כ מאי מביאי' ראי' לעי' דלא מהימן לומר גבי הך גינת' טעיתי היכא שאינו מברר בעדים או שהודו לו בעלי דינים מהא דשבועת מהאומר לא לויתי כו'. אלא ש"מ דלא מחלקינן ביניה' עוד נראה היכא דאיכא הודאה בסהדי דתו לא מהימן לומר טעיתי בענין שיהא הכחשה נגד הודאתו אפי' איתא ליה מגו וגם איכא עדים המסייעים לו כמו שכתבנו בפ"ק דב"מ סי' ד' כמו גבי אומר לא לויתי וה"ט דהודאות ב"ד כק' עדים דמי. ומה שכתב לעיל דוקא דאיכא סהדי קעביד קמייהו חושבנא ואישתכח דטעות הוא או הודה לו ב"ד דמשמע היכא שמעדים עדים דטעות הוא בחושבנא אפי' לא הודה לו ב"ד מהימן ולא אמרינן הודאת ב"ד כק' עדי' דמי. שאני התם דהודא' דהתם הוה מכח חושבנ' דעבדי ומאח' דמברר בעדים דחשבון בטעות הוה א"כ ההודאה שהי' אח"כ אפילו בקנין בטלה לגמרי. ולאפוקי הודאה שהיא בפני עצמו בלא קנין שלפניהם ואח"כ אמר טעיתי אפי' עדים מסייעי' לו לא מהימן היכא דב"ד מכחיש העדים. ומה שכתבו דלא מהימן לומר טעיתי אפי' במיגו להכחיש דבריו היכא דהודאה כבר היינו דוקא שהודה לו על עצמו לחיוב ושוב בא לפטור א"ע בטעות טעיתי או נזכרתי אבל היכא דלא חייב את עצמו בטענה ראשונ' אפי' חייב לאחרי' יכול לחזור ולטעון טענה אחרת ולומר טעיתי כמו שכתבנו בפ' ח"ה סי' נ"א:
כתב הרשב"א בתשובה על מי שעשה שובר לחבירו ונמצא טעות בחשבון דאין השובר מועילו לו כו'. ואפי' קנו מידו כדאיתא בס"פק דגיטין בעובדא דגינאי. וכן הדין בקהל שעשו שובר ליחיד מן המס הבא להעתיק דירתו מן העיר ומצאו טעות בחשבונו. אבל כופר ואומר בבירור שפרע הכל נאמן מפני שהשובר בידו וכיון שהראשונים הודו לו שפרע הכל ועשו שובר אע"פ שהשנ' מצאו טעות אפשר פרע ליד הראשונים ושכחו מלכתוב תשלום פרעון שהשובר מוכיח והשניי' אינם יודעים בבירר ולפיכך הוא פטור עכ"ל:
דין דאם אחד שהיו עומדין במעמד שלשתן מודה מקבל לנפקד שטעה בחשבונו שנפטר הנפקד מהמקבל, המקבל חוזר על הנותן והנותן על הנפקד בשבועה. אבל אם הנותן מודה לנפקד. אם יש לנותן נכסים נאמן וגובה חובו ממנו ואם לאו או שהוא אלים או שיהיב ליה במתנה א אינו נאמן:
פסק כתב הרי"ף דוקא היכא דאיכא סהדי. א"ב דאודי ליה דהכי הוא חשבונו בטעות כו'. כתב הר"ן וז"ל מה שכתב הרי"ף א"נ דאודי ליה כו' דוקא דאודי לי מרא ארעא דכיון דאודי ליה ה"ה נפטר ממנו. אבל היכ' דאודי ליה גינאי חברי' לדברי מי שאמר שבמעמד ג' יכול למחול כי מודה לי' גינאי נמי דלא מחייב ליה ולא מידי' מהימנא כדאי' בסוגי' דשני' אוחזין בטלית דאמרינן ש"מ איתא דשמואל דשמעינן מני' דכל היכא דיכול למחול מהימנ' נמי לומר פרוע הוא. אבל לדברי מי שאמר דאינו יכול למחול כי אמר נמי דלא פי' גבי' ולא מידי נמי לא מהימן ואע"ג דאיכא חד סהדי דמסהיד ולא מחייב ליה ולא מיד' כיון דהאי לא ידע וא"י לשבע להכחיש את העד אינו מפסיד דשבועת עד אחד המעיד פירע' מדרבנן בעלמא הוא כדאיתא בפ' הכותב דהיכא דאפשר משתבע והיכא דלא אפשר לא מפסיד וכי מודה ליה מרי' ארעא שהוא נפטר ממנו כדאמרינן מרי ארעא אינו גובה מגינאי חבריה כיון שהעמיד אידך גינאי אצלו נפטר לדעת הרי"ף ז"ל שכך כתב בפרק המקבל אבל דעת רבינו האי גאון ז"ל ור"ת אינו כן. שהם סוברי' שהמומחה אצל אחר אינו נפטר מה שהי' חייב לו אלא א"כ פטרו בפי' ולדבריהם אע"פ שמרי ארעא מעיד דלא פש ליה גביה ולא מידי. מרי דארעא חוזר וגובה מגינאי וגינאי נמי גובה מאידך גינאי חבריה אע"ג דאידך גינאי מרי ארעא מעיד עליו שאינו חייב לו כלום ה"ל עד אחד ויטול הלה בשבועה כיון שהוא יכול לשבע ואע"פ שנשתעבד' האי גינאי למרי ארעא ברצון חבירו כיון שאינו פורע כלום למרי ארעא אינו נפטר ממנו עכ"ל. והנה תחלת דבריו שכתב היכא דמודה ליה גינאי שטעה שאינו נאמן ולא נפטר מן המקבל פסקו נמי הרא"ש והטור כמו כן. והוסיפו לבאר וז"ל ואם הנותן מודה שטעה בחשבון והמקבל אינו יודע אם טעה א"ל אם נתנו למקבל בשביל חוב שהיה לו עליו והמחוהו אצלו ליפרע ממנו אם יש לו נכסים לנותן שיכול המקבל ליפרע ממנו נאמן הנותן לומר שטעה ויחזור המקבל ויגבה חובו מן הנותן. אבל אם אין לו נכסי' לא כל כמינה לחוב המקבל בהודאתו כדאיתא בפ' ב' דכתובות דאין המלוה נאמן לומר שטעו אמנם הוא היכ' שהו' חוב לאחרי' ואפי' אם יש לו נכסי' וההוא גבר' אלמא והשני נוח לו ליפרע ממנו לא מהימן כיון שיש למקבל שום הפסד ואם מתנה הוא אינו נאמן כלל ע"כ. עוד הוסיף הטור וכתב וצריך הנפקד לתנו למקבל וחוזר וגובה אותו מן הנותן כיון שמודה שלא היה בידו כלום ובגרמתו הוא נתחייב ליתן בזה ואין בזה חילק בין אם נתן הנותן למקבל בשביל חוב שהיה בידו בין אם נתן לו במתנה עכ"ל אבל מה שכתב הר"ן בסוף דבריו שאם מודה מרי ארעא כו' שהוא חוזר על גינאי והגינאי על גינאי חבירו כו'. ולא פסק הטור כן אלא כתב ואם המקבל מודה שטעה בחשבון והנותן אינו מודה הנפקד פטור בלא שבועה שהרי מיד כשהמח' הנותן למקבל אצל הנפקד ונתרצה ליתן לו נסתלק הוא ממנו ודינו עם המקבל והרי הוא מודה לו שאין לנותן ביד נפקד כלום והנותן צריך לשבע שבועה למקבל בד"א שהמחהו אצלו בשביל חוב שהי' לו בידו אבל המחהו בשביל מתנה פטור בלא שבוע' דהא לית ליה גבי' ולא מידי ואפי' שיודע הנותן שלא היה לו ביד הנפקד כלום אינו חייב למקבל ומתנה בטעות היתה עכ"ל ונראה דברי הר"ן עיקור דאיך נפטר בשבוע' מאחר שיכול לחזור עליו לסברת הרא"ש כמו שכתב הטור גופא לעיל מני' גבי' היכא שהנפקד נשבע היסת למקבל שטעה ואז המקבל חוזר ותובע לנותן לסבר' א"א הרא"ש שלא נסתלק המקבל מעל הנותן. ולפי דעתי שלא דק וכתב אליבא דדברי הרי"ף שכתב שסבר שנסתלק או איירי שקיבל עליו בפירש לפטור הנותן כמו שפי' לעיל דבכה"ג נשבע הנותן היסת וא"כ יפה כתב הר"ן מאחר שחוזר המקבל על הנותן שהנותן חוזר על הנפקד ואין מועיל לו עדות המקבל וכן הוא עיקור:
דין אם אחר שהיו עומדין במעמד שלשתן מודה נותן לנפקד שטעה בחשכון אינו נאמן כדאיתא בסימן ל"ה אין הנפקד חוזר על הנותן:
פסק מה שכתב הטור לעיל חוזר וגוב' מן הנותן לפי שבגרמותו נתחייב כו' מלתא דתמו' קא חזינא בו וכי עדיף מגרמא בניזקי' דפטור ואין בו חיוב דיני דגרמא אלא כגון המזיק בידים כגון שורף שטרות של חבירו ודומה לו ונהי דחייבינן מוסר ומראה ממון של חבירו דבדיבורא קלייהו היינו נמי מזיק בידי' שבדיבורו נעשה ההיזק מיד כי כבר ידוע שמיד כשנפל ממון של ישראל בידיהם ששוב אין מרחמי' עליו כתוא מכמר וה"ה זיכה את החייב כו'. אפי' לא נטל ונתן ביד וכן מוכר שטר לחבירו וחזר ומוחלו וכל כה"ג שבדיבורו מיד נעשה ההיזק מש"כ בנידון זה שאם לא היה הנפקד מקבל עליו ליתן לא היה מתחייב כלום בדיבורו ועוד הנותן לא כיון להזיק אלא טעה וסבר שיש ממונו בידו ונהי דאדם מועד לעולם היינו היכא שמזיק ממש אבל לחייבו בדיבורו היכא דלא כיון כלל להיזק לא מצינו בתלמוד לחייבו ואין זה דומה לדיין שטעה שחייב בדיבורו אף שלא כיון להזיק שאני התם דחשבינן ליה כמזיד לפי ששגגו' תלמיד עולה זדון וגדולה מזו כתב ר' אליעזר מטולא אפי' מוסר היכא שלא כיון להזיק אלא להציל את שלו דפטור ונהי שכתבתי בפ' הגוזל בתו' סי' מ"ח דלא ק"ל כוותי' לענין תשלומי ממון היינו משום שהוא מוסר ממון חבירו בידי עכו"ם אבל בנידון זה בודאי כ"ע מודה דפטור. ועוד איך יעלה על דעת אדם שהוא חייב הנותן מצד דיבורו הלא איהו גופו נמי טעה . ואמר יש לי וקיבל עליו ליתן א"כ איהו דאפסיד אנפשיה:
דין מעמד שלשתן ע"י שליח ששלח הנותן שליח לנפקד ואמר השליח בפני המקבל שיתנם לו או המקבל שלח שליח להנותן שיזכה לו ויזכה לו במעמד שליח ונותן ונפקד אינו מועיל:
פסק כתב הרא"ש ומעמד שלשתן ע"י השלי' ששלח הנותן שלי לנפקד ואמר השליח בפני המקבל שיתנם לו כתב הרמב"ן ז"ל דאינו מועיל דהלכתא בלא טעמא הוא הבי דלא לוסיף עלה וראי' לדבר מאיסור גיורא דאמר רבא אי במעמד שלשתן לא אזלינא אבל לא היה ירא רבא שמא ישלח איסור גיורא שליח ויאמר לרבא שיתנם לרב מרי אבל במעמד שליח המקבל נראה דקנה דלענין הפקעת ממון מן הנותן הבי דלא לוסיף עלה אבל לענין זכיות המקבל שלוחו של אדם כמותו ע"כ, והנה שאר המפרשי' הביאו דברי הרמב"ן ולא חילקו בין הנותן למקבל וכן מסתבר שלא לחלק כלל דהבי דלא לוסיף עלה שייך במקבל כמו בנותן ועו' מאחר דתקנו מעמד ג' א"כ בלא מעמד ג' לא סגי ואם באת לומר שע"י שליח מהני ה"ה כמי בלא שליח דזכיה מטעמא דשליח הוא וזכין לאדם שלא בפניו וכי היכא דבלא שליח פשיטא דלא מהני בלא מעמד ג' א"ל שיאמר זכה ויהיה הממון ביד הנפקד ה"נ עם השליח ודומה לזה כתבו התו' על הא דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ה"ה היכא דשוי' שליח נמי לא קנה ולא אמרי' שהוא כמותו מטעמ' דפרישי' הנרא' בעיני כתבתי:
דין דהמלוה אינו יכול לעכב ממון הלוה קודם זמנו אם אינו מבזבז ואינו הולך בדרך רמיה וכן לא יכול לתפוס לב"ח כה"ג כו'. וכפול לעיל סימן ט':
אתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריו' ואם בא לחזור אינו חוזר ושמואל אמר מתוך שחייב באחריות אם בא לחזור חוזר ומסיק לימא דבהולך כזכי קמפלגי לא דכ"ע הולך כזכי דמי ובהא קמפלגי מר סבר אמרינן מתוך ומר סבר לא אמרינן מתוך וכתב הרא"ש נהי דהולך לא כזכי דמי וכי גרע מתופס לב"ח דקנה אפילו בע"כ של לוה היכא דאינו חייב לאחרים מכ"ש הכא דמדעת וא"כ אמאי יכול לחזור ותירץ הר"ר משה מאיבר' דהא דאמר התופס לב"ח קנה היינו כשאין לו ללוה נכסים אחרים שיפסיד המלוה אי לאו האי תפיסה דלכך מהניא תפיסה והכא מיירי כשיש ללוה נכסים אחרים וכה"ג התופס לב"ח לא קנה דאי לא תימא הכי לא שבק חיי לכל בריא שכל אדם יתפוס נכסי חבירו כשהוא חייב לשום אדם ויאמר בשביל בעל חובך אני תופס והרב ר' פרץ ז"ל תירץ דהכא מיירי שקבע לו זמן לפרע ובתוך הזמן שלח לו מעותיו ולא שייך לומר הכא התופס לב"ח כיון שהמלוה עצמו לא הי' יכול לתפוס בתוך הזמן ול"נ דלא קשה מידי דהתם נמי מצי א"ל לוה לתופס או קבל עליך אחריות או החזר לי מה שתפסת ואפילו רב מודה ביה כיון שתפס שלא מדעת הלוה דמצי למימר ליה לא מהימנת לי וגם תירץ הר"ר משה אמת אבל תירץ הר"ר פרץ ז"ל אם הוא תוך זמן אם אין לו נכסים אחרים שיפסיד המלוה אי לאו האי תפיסה מהני תפיסה עכ"ל ואני אומר שגם תירץ הר"ר פרץ אמת היכא דאינו מבזבז נכסיו ואינו הולך בדרך רמיה ועקלתון שלא יכול לתפוס ולעכב ממנו קודם הזמן אפילו המלוה בעצמו כמו שכתבנו בפ"ק דב"ק סימן ב':
דין דבמלוה או פקדון הולך הוי כזכי וכשהוחזק כפרן בפיקדון ולא מצי הדר אבל במתנה בין תן בין הולך לא הוי כזכי ומצי הדר חוץ מזכי עבד דתן הוי כזכי:
תניא כוותיה דרב הולך מנה לפלוני שאני חייב לו הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותן ואם בא לחזור אינו חוזר לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר א"ר זירא כשהוחזק כפרן וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו אבל לא הוחזק כפרן אם בא לחזור חוזר וכי קאמר דהולך כזכי ה"מ במלוה או פקדון כשהוחזק כפרן אבל במתנה הולך לאו כזכי דק"ל דשליח מתנה כשליח הגט כשם ששליח הגט הולך לאו כזכי כך שליח מתנה הולך לאו כזכי ואי בעי הדר ביה מצי הדר ביה ע"כ ור"ת כתב דאף תן לו לאו כזכי במתנה מאחר דבמתנה ק"ל דהולך לאו כזכי כדמוכח לקמן בסוגיא דכ"ע הולך לאו כזכי וכן איתא להדיא לקמן בפרק השולח בסימן ז' ואם איתא דבמתנה הוה תן כזכי כיון דתנן גבי מלוה ופקדון דהולך כזכי למה ליה תו למתני תן מנה לפלוני דהוי כזכי דהיינו זו וא"צ לומר זו דכיון דתנן דהולך כזכי במלוה ובפקדון אע"ג דבמתנה לא הוי' כזכי כ"ש תן דהוי כזכי אלא ש"מ דןת והולך במתנה שניהם לאו כזכי ובמלוה ובפקדון שניהם כזכי ועוד האריך בראיות מן התוס' ומן הירושלמי והא דאמר גבי עבד תן כזכי אע"פ שמרצון לבו משחררו א"ל דעביד ליה נייח נפשי' לא יהיב ליה וי"ל דלא דמי דרגילות הוא כמה פעמים שאדם נותן לאוהבו אע"ג דלא עביד לי' נייח נפשי' מעולם אבל אין דרך אדם לשחרר עבדו בפרט מאחר שעובר על לעולם בהם תעבודו אי לאו דעביד ליה נייח נפשי' טובא וכן דעת ר"י ורא"ש וכל האחרונים:
דין ביארנו דלא בעינן הוחזק כפרן אלא בפקדון לענין הולך כוכי אבל במלוה אפילו בלא הוחזק כפרן לא מצי הדר:
הא דאמר רב חסדא כשהוחזק כפרן כתב הרשב"א ה"ה אם שליח זה גברא מהימנא הוא לגבי מפקיד והיה רגיל להפקיד איהו נמי גבי' אינו יכול לחזור בו דהא השתא לא יוכל לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדאיתא במציעא וכן נמי אי שדר ליה גברא מהימנא אע"ג דלא פטרי' א"י לחזור וחייב וכן כתב הר"ן והנה מדברי הגמרא משמע דדוקא בפקדון בעי שהוחזק כפרן אבל במלוה לא שייך לומר אין רצוני שיהא הלואתי ביד אחר דמה לך בכך מאחר שלא יצא מאחריות הלוה שהרי לעולם חייב באחריות עד שיבא המעות לידו בשלמא גבי פקדון לא ניחא ליה שיהא פקדונו ביד אחר מאחר שהוא בעין ואפילו הנפקד לא יוכל לשלוח בו ידו א"כ מתיירא שמא ישלח השליח יד בפקדון ולא ניחא ליה שיהא בידו אפילו היה הפקדון מעות או מטבע אפ"ה מאחר שהוא בעין לא ניחא ליה בשאר תשלומין מש"כ בהלואה שלהוצאה ניתנה וכן משמע להדיא מתשובת ר"ת שנכתב לקמן דדוקא בפקדון בעינן הוחזק כפרן או גברא דמהימנא הוא ומהשתא אני אומר מה שכתבו התוס' על האי עובדא דרב ששת דהוי ליה אשרת' דסרבלא במחוזא. ואמר לר' יוסף בהדי דאתית אייתא נהלי' ויהבנא נהלי' וא"ל ליקני מינך וא"ל אין ולבסוף אשתמיט להו וכו' ופי' תוס' וז"ל משמע דבדין לא היו יכולי' לכופו להחזיר אע"ג דלא הוחזקו כפרנים היינו משום דאמת הי' שהוא שלוחו אלא שלא קבל עליו אחריות ולא מצי אמרי אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר עכ"ל. לפי זה משמע דאף בהלואה כל זה אינו לפי מה שכתבתי אלא שטעות נפל בספרים והוא קאי על מעשה אחר על אסקופת דכספ' כו' או אפשר שהתוס' לא היו גור' אשרת' דסרבלא אלא פקדון דסרבלי דדוחק לומר דתוס' חלוקי' על דברי ר"ת וכל הראשונים לא כתבו הוחזק כפרן אלא בפקדון ולא במלוה וכן דעת כל האחרונים וכן כתב הטור להדיא וז"ל ראובן שהי' חייב מנה לשמעון או שהי' לו פקדון בידו ואומר ללוי הולך מנה זה לשמעון אם בא לחזור וליטלו ממנו א"י דהולך כזכי דמי ומיד כשהגיע ליד לוי זכה בשבילו לשמעון לפיכך בין אם מת לוה בין אם מת מלוה יתנוה ליורשי שמעון ומ"מ ראובן חייב באחריותו עד שיגיעו ליד שמעון ואם החזיר לוי המנה לראובן והעני אח"כ ולא הי' לו ליפרוע בענין שהפסיד שמעון לוי חייב לשלם שהו' פשע במה שהחזיר לראובן ואם מחמת אונסו החזיר לראובן שאיים עליו ראובן עד שהוצרך להחזירו פטור והרמב"ם כתב החזירו לו שניהם חייבים באחריות עד שיגיע לו חובו והא דפקדון א"י לחזור וליטלו מיד לוי דוקא שהוחזק הנפקד כפרן דאז זכות הוא למפקיד שיצא מתחת ידו אבל לא הוחזק כפרן יכול הוא לחזור ליטלו עכ"ל משמע אבל בהלואה אפילו לא הוחזק כפרן אינו יכול לחזור והיינו כדפרישית והנה מה שכתב הטור שאם מחמת אונס החזירו כו' כך משמע מתוך הסוגיא דא"ל א"ה שפיר עבדת פי' שהחזרת ואין זה מציל עצמו בממון חבירו כמו שכתב הרא"ש לעיל בסימן ל"ו ומ"ש שהרמב"ם כתב ששניהם חייבים באחריות יפה כתב נראה דבודאי לא נפטר המשלח מן המפקיד בעבור שזה השליח נתחייב באחריותן שפשע במה שהחזיר וכן פסק הא"ז:
דין לוי שהפקיד מנה אצל שמעון שלא בעדים וראובן ביקש מלוי לקבל לו מנה משמעון שנתחייב לו וקבל לוי ואחר כך בא שמעון ללוי ותובע להחזיר לו המנה כי בטעות פרעו ואם לא יחזיר יעכב שמעון המנה שהפקיד לו לוי שלא בעדים וראובן תובע מלוי מנה שזיכה לו מן הדין יחזיר לו המנה לראובן ומ"מ אם היה גלוי דעת שהיה מסרב לוי מתחלה מפני שהיה מתיירא משמעון מחמת מנה שלו והפציר בו ראובן לקבל אמרינן בודאי לא קבל לזכות לאחר ולהפסיד לעצמו:
פסק השי' ר"ת לרבני' מרעגינשבורג ע"ד לוי שהפקיד מנה אצל שמעון שלא בעדים וראובן ביקש מלוי לקבל לו מנה משמעון שנתחייב לו שמעון וקבל לוי ואח"כ בא שמעון ללוי ותובעו להחזיר לו המנה שנתן לו לצורך ראובן כי בטעות פרעו ואם לא יחזור יעכב שמעון מנה שהפקיד לו לוי שלא בעדים וראובן תובע מלוי מנה שזכה לו ולוי טוען לא זכיתי לך ע"מ להפסיד פקדוני שביד שמעון נ"ל כי מן הדין יחזיר לוי מנה שנתן לו שמעון לראובן שהרי זכה לו כיון שחוב מלוה הוא וק"ל כרב דאם בא לחזור דאינו חוזר ואפילו מפקדון הי' זכה לו דאין ש"ל הכא אין רצוני כו' כיון דא"ל הב ליה פקדון ונפקד נתן לו הוה ליה כזכי ולא מצי למיהדר כדמוכח במעשה ר' דוסתאי כו' ומה שאמר לוי לא זכיתי על מנת להפסיד שלי דברים שבלב הן ואינם דברים ע"כ במרדכי ומ"מ אם הי' גלוי דעת כגון שהי' מסרב תחלה ואמר שמעון חייב לי כבר שלא בעדים ומתיירא שלא יבא לי היזק והפציר בו שיקבל אזי אמרינן בודאי לא קבל לזכות לאחר ולהפסיד לעצמו כאשר גילה מתחלה:
דין ראובן ששלח מנה לשמעון לשומרה אפילו לא דיבר ראובן עם שמעון כלל אלא שהשליח אמר שמור מנה לראובן וקיבל והחזיר לו ע"י אותו שליח ונאנס אפילו בעיר או בדרך ואין עדים אפ"ה גובה מנה משמעון:
פסק כתב הא"ז ראובן ששלח מנה לשמעון לשומרה וע"י אותו שליח החזירו שמעון ונאנס בדרך דן ר' שמחה אם ראובן אמר קודם לכן שמור לי מנה שאשלח לך והחזירו שמעון לשליח ונאנס בדרך חייב שמעון כדתני' הולך מנה לפלוני פי' פקדון כו' דאם אבדו חייב באחריותן ואם אבדו השליח בעיר ולא בדרך הנפקד פטור בשבועה דאפילו למ"ד שומר שמסר לשומר חייב לפי שאין רצוני כו' או משום דאת מהימנת לי כו' הכא פטור דהא המניה ראובן לשליח ואפילו אם נאנס השליח בדרך אם אין עדים שנאנס ממנו פטור הנפקד דמצי למימר לדידי לא מהימן לי בשבוע' את מהמנת' ואי לא ביקש המפקיד מהנפקד לשמור לו המנה אלא השליח מסר לו וא"ל שמור מנה לראובן ואמר נפקד למפקיד לאו בעל דברים דידי את מ"מ כיון שהשליח הי' אומר לשמעון ראובן שלח לך זה המנה שתשמור לו וקבל שמעון מן השליח כדי לשמור לראובן הרי הוא נפקד לראובן לכל הלכות נפקד הואיל וק"ל דהולך מנה לפלוני שאינו חוזר אם החזירו השליח ללוה או לנפקד רצה המשלח גוב' מן השליח רצה גוב' מן המלוה או מן הנפקד עכ"ל והנה מה שכתב שאם אין עדים בדבר כו' דפטור דמשמע אם יש עדים שנאנס דחיי' הנפקד אף באונסים היינו משום שפשע במה שהחזירו לשלוחו בדרך דרוב דרכים בחזקת סכנה הן וזה מוכח שהרי נאנס בדרך ומ"ש רצה המשלח כו' פי' המלוה או המפקיד והיינו כדעת הרמב"ם ששניהם חייבים באחריותו כדלעיל וה"ה שלא הי' משלחו גבה הולך מנה כו' אלא שא"ל בהדי דאתי' איית' נפשי' כו' כדאיתא בסוגי' לאפוקי אם לא הי' משלחו כלל ולא א"ל ולא מידי הי' יכול השליח לחזור בע"כ לפי שי"ל חוב הוא לו משום שאין רצונו כו' היכא דלא הוחזק כפרן אבל קשה לי על דברי ר' שמחה שאמר הנפקד פטור דמצי למימר לדידי לא מהימן כו' ס"ס יאמר המפקיד למה החזרת לי נהי שהאמנתי לו וניחא לי בהבאתו מ"מ לא קבלתי עליו אחריות וא"כ למה נתת לו מאחר שלא היית מחויב ליתן לו א"ל שהאמנת לו וא"כ באחריות, הוא ואף אב' מורי לא פליג על ר' שמחה אלא בסוף דבריו שאם לא ביקש המפקיד לנפקד כו' ויותר הי' ראוי לחלק כפי מה שכתבתי:
205ימים לסיום הש״ס