גיטין יב ע"א

דף יב - א

אך הגמרא דוחה:

אמר אמימר, ואיתימא - ואולי תאמר שזהו רב פפא:  דלמא לא היא! שמא לא בכך נחלקו, אלא סברות אחרות יש להם?! עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם - לא אמר רבי אליעזר את דבריו שם [במשנה], אלא לפי דמיגו - שמתוך - דאי בעי - שאם רצה העשיר - מפקר להו לנכסיה - היה מפקיר את כל נכסיו - והוה עני וחזי ליה - ומתוך שהיה עני היה ראוי לזכות בפאה לעצמו. ומיגו דזכי ליה לנפשיה זכי חבריה - ומתוך שזוכה לעצמו [כלומר - יכול לזכות], זוכה אף לחבירו. - אבל הכא - כאן - שאין התופס רשאי לקחת לעצמו, שהרי אינו חייב לו כלום - לא יאמר כן רבי אליעזר.

ועד כאן לא קאמרי רבנן התם - לא אמרו חכמים שם [במשנה] שאינו יכול לזכות עבור עני אחר, אלא משום דכתיב ^[12] - שכתוב בפסוק: "לא תלקט" ומסמיכות הפסוק להמשך "לעני ולגר תעזוב אותם" דורשים אנו: לא תלקט לו אתה לעני! אבל הכא - כאן - שאינו מוזהר מלתפוס עבור אחרים - לא אמרו זאת חכמים. ולכן יתכן, שאף במקום שחב לאחרים, יכול הוא לתפוס לחבירו.

ושואלת הגמרא:

ורבי אליעזר האי - פסוק זה - "לא תלקט". שדורשים רבנן - מאי עביד ליה - מה יעשה עימו - [כיצד ידרשנו]? הרי לדבריו לומדים זו מסברא ואם כן הדרשה מיותרת.

ומשיבה: מבעי ליה - נצרך הוא לו [לדין אחר]: להזהיר עני על שלו - עני הראוי על פי דין ליטול פאה, ^[13] [שאין לו מאתים זוז], ויש לו שדה קטנה, הזהירו הכתוב להניח בה פאה, לצורך עניים אחרים.

עתה דנה הגמרא בענין נוסף מדברי המשנה:

שנינו במשנה: שאם ירצה שלא לזון את עבדו כו':

מדייקת הגמרא: מכך שרשאי האדון שלא לזון את עבדו שמעת מינה - ניתן ללמוד מכך שיכול הרב ^[14] - האדון - לומר לעבד שלו: עשה עמי מלאכה ואיני זנך, אלא חזר על הפתחים למען מזונותיך! האומנם?

ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן - כאן במה מדובר, דאמר ליה - שאמר לו האדון לעבד: צא מעשה ידיך למזונותיך. ושכר מלאכתו של העבד יהיה למזונותיו.

אך מקשה הגמרא: דכוותה ^[15] - כמו כן היה ניתן לומר אף לגבי אשה, דאמר לה הבעל: צאי וטלי מעשה ידייך לעצמך, ויהיה זה במזונותייך - במקום מזונות שאני חייב לזונך. אלא, אשה אמאי - מדוע - לא אומרים כן?

ומתרצת: אשה בדלא ספקה ^[16] - שאין היא מספיקה לזון עצמה במעשה ידיה, וצריך הבעל להוסיף לה משלו.

אך אם כן, מקשה הגמרא:

עבד נמי בדלא ספיק - גם עבד אין ודאות שיספיק לו מה שהרויח ממעשה ידיו לזון את עצמו. ואם כן קשה: מדוע בעבד יכול האדון לומר לו "צא מעשה ידיך במזונותיך" ואין חילוק בין עבד המספק צרכי עצמו לעבד שאינו מספק?

ומתרצת הגמרא: יש הבדל בין אשה לעבד.

עבדא דנהום כרסיה לא שויא - עבד שאינו שוה את הלחם שאוכל - למריה ולמרתיה למאי מתבעי - לאדונו ולגבירתו למה הוא דרוש? ולפיכך, אין האדון חייב להוסיף לו כלום, אלא יחזר בעצמו על הפתחים. אבל אשה, כך התנה עמה בכתובתה, שאף אם אינה מספקת, חייב הוא לזונה מנכסיו.

ומנסה הגמרא להוכיח מברייתא:

תא שמע: עבד שהרג בשוגג וגלה לערי מקלט, אין רבו חייב לזונו. ולא עוד, אלא שמעשה ידיו שייכים לרבו. שמע מינה - ניתן להוכיח מכאן: שיכול הרב לומר לעבד: עשה עמי ואיני זנך.

ודוחה כמקודם: הכא במאי עסקינן: דאמר לו האדון לעבד: צא מעשה ידיך במזונותיך.

ומקשה הגמרא: אי הכי - אם כך - מעשה ידיו - שכר מלאכתו - אמאי - מדוע - שייך הוא לרבו? הרי דרוש הוא לעבד לשם מזונותיו!

ומיישבת הגמרא: להעדפה. אף על פי שאמר לו האדון: צא מעשה ידיך למזונותיך, אין זה אלא למעות [שהרויח] הדרושים לו לשם מזונותיו. אך אם שכר מלאכתו עודף על הנצרך לו למזונות - הרי זה שייך לרבו.

ושואלת הגמרא: אם כוונת הברייתא לעניין העדפה, הרי זה פשיטא - פשוט הוא - שמעות אלו הולכים לרבו. ומדוע צריכה הברייתא לומר זאת! ומתרצת הגמרא: מהו דתימא - יכולת לומר [מצד הסברא] - כיון דכי לית ליה - שכשאין לו לעבד - מעות עודפות [לפי שהרויח רק כדי מזונותיו] - לא יהיב ליה - אין האדון נותן [מאומה] לעבד. [שהרי כך אמר לו: צא מעשה ידיך למזונותיך]. אם כן כי אית ליה נמי - גם כאשר יש לו העדפה, לפי שהרויח באותו יום יותר מכדי צרכו - לא לישקול מיניה - אין לו לאדון לקחת ממנו, שמא יבוא יום שלא ימצא מהיכן להשתכר.

קא משמע לן - לכן באה הברייתא להשמיענו שאינו כן. וכאשר יש לו מעות העדפה, הרי הם לרבו!

ושואלת הגמרא: ומאי שנא ^[17] - ומה שונה עבד שגלה לערי מקלט מעבד רגיל, לעניין העדפה? הרי ברור שהתנא יכל להשמיענו זאת גם ללא ערי מקלט!

ומיישבת הגמרא: סלקא דעתך אמינא - בעבד זה היה עולה על דעתנו לומר, מאחר והתורה אומרת [על הרוצח בשוגג] [דברים פרק ד]: "ונס אל אחת הערים האל וחי", אולי התכוונה בכך לצוות: עביד ליה חיותא טפי - עשה לו חיות יתירה. ואף שבעבד רגיל ההעדפה היא לאדון, מכל מקום זה שגלה לעיר מקלט, תהיה ההעדפה שלו.

קא משמע לן - לכן השמיענו התנא שגם בעיר מקלט העודף לאדון!

וחוזרת הגמרא ושואלת:

והא מדקתני סיפא - והרי ממה ששנינו בסיום הברייתא: אבל אשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה. מכלל זה נשמע, שמדובר באופן דלא אמר לה הבעל: צאי מעשה ידייך במזונותייך.

וההוכחה: דאי - שאם נאמר - דאמר לה, בעלה אמאי - מדוע - חייב הוא במזונותיה? אלא בודאי מדובר בסיפא שלא אמר לה.

ומדסיפא - ומכך שבסיפא - מדובר דלא אמר לה. רישא נמי - גם הרישא [לעניין עבד] - מדובר דלא אמר ליה - שלא אמר לו: צא מעשה ידיך וכו'. ואם בכל זאת נוטל האדון את מעשה ידיו ואינו מפרנסו, חוזרת ההוכחה שיכול האדון לומר לעבדו: עשה עמי ואיני זנך.

ודוחה הגמרא: לעולם נעמיד את הרישא באופן דאמר ליה - שהאדון אמר לו: צא מעשה ידיך וכו', ואין להוכיח כפי שסברת. ואשה - גם כן מדובר שבעלה אמר לה: צאי מעשה ידייך במזונותייך, אלא שמדובר בדלא ספקא - שאין עבודתה מספקת לפרנסתה.

אך הגמרא מקשה: והא מדקתני סיפא - והרי ממה ששנינו ^[18] בסיפא של הסיפא: ואם אמר לה הבעל: צאי מעשה ידייך במזונותייך - הרי זה רשאי. מכלל זה נשמע דרישא - שהרישא של הסיפא מדברת באופן דלא אמר לה?! וזהו שלא כפי שתרצת!

ומתרצת הגמרא: הכי קאמר - כך אמר התנא [זוהי כוונתו בסיפא של הסיפא]: ואם מספקת היא לפרנס עצמה בשכר עבודתה, ואינה צריכה למעות בעלה, ואמר לה הבעל במקרה זה: צאי מעשה ידייך במזונותייך - הרי זה רשאי, ואינו מנוע מלעשות כן.

אך שואלת הגמרא: אם מספקת היא, מאי למימרא - מהו החידוש שבא התנא לומר, הרי זה פשוט?!

ומיישבת הגמרא: מהו דתימא - יכולת לומר - שמן הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה" נשמע שאסור לו לבעל [מטעמי צניעות] לחייבה להסתובב בשווקים לפרנסתה, שהרי אינה מבני המקום [בעיר המקלט], ולא יביאו לה עבודות לביתה. והרי כל ישראל בני מלכים הם. ^[19]

קא משמע לן - לכן השמיענו התנא שכאשר היא מספקת - הריהו רשאי!

ודנה הגמרא: לימא כתנאי - הבה נאמר שתנאים נחלקו בעניין זה - אם יכול הרב לומר לעבד: "עשה עמי ואיני זנך".

לפי ששנינו: רבן שמעון בן גלמיאל אומר: יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת: או פרנסני כדי צרכי, או הוציאני לחירות, כדי שאפרנס את עצמי. וחכמים אומרים: הרשות ביד רבו!

מאי לאו, בהא קמיפלגי - הלא בכך הם חולקים: דמר סבר - שחכמים סוברים: יכול הרב לומר לעבד: עשה עמי וכו'. ולכן אמרו: הרשות ביד רבו. ומר סבר - ורבן שמעון בן גמליאל סובר: אינו יכול?!

דוחה הגמרא: ותיסברא - וכי סבור הינך להעמיד ברייתא זו באופן שאמר לו: עשה עמי ואיני זנך. האי "או פרנסני או הוציאני לחירות" - אם כן לשון זו שאמר רשב"ג אינה מדוייקת, שכן אין רצון העבד בכך לצאת לחירות, אלא רק לקבל מרבו מזונות כדי צרכו. ולכן, "או פרנסני או תן לי מעשה ידי בפרנסתי" מיבעי ליה - היה עליו לומר?!

ועוד, שלפי סברתך יקשה: מאי שנא - מדוע בחר התנא להעמיד מחלוקתם בשני בצורת. הלא גם בשנה רגילה אם אומר לו: עשה עמי ואיני זנך, נחשבת היא עבורו בשנת בצורת?!

ומפרשת הגמרא: אלא, הכא במאי עסקינן - כאן במה מדובר: דאמר לו האדון: צא מעשה ידיך למזונותיך. ובשני בצורת לא ספק - אין עבודתו מספיקה לפרנסתו. לפיכך, במקרה כזה, רבן שמעון בן גמליאל סבר, שיכול העבד לומר לאדון: או פרנסני. או הוציאני לחירות. כי היכי - כדי - דחזו לי אינשי ^[20] - שיראוני האנשים במצוקתי בהיותי בן חורין - ומרחמין עלי ונותנים לי מזונות, כי על עבדים אין מרחמין.

ורבנן סברי - וסברת חכמים היא: גם אם לא ישחררנו רבו, ירחמו עליו האנשים. שכן, מאן דמרחם אבני חרי - מי שמרחם על בני חורין - אעבד נמי רחומי מרחם - מרחם הוא גם על עבד, לפי שאף הוא חייב במצוות כאשה. ^[21]

ומנסה הגמרא להוכיח מדברי רב:

תא שמע: דאמר רב: המקדיש מעשה ידי עבדו לשמים, אותו העבד לווה מאחרים ואוכל [ולאחר מכן] ועושה - ועובד - ופורע הלואתו. ^[22] ומה שאמר רב לווה ואוכל, משמע שאין העבד רשאי להיות ניזון ממעשה ידיו, משום שהן הקדש.

שמע מינה, מכך שיכול האדון להקדיש מעשה ידי עבדו, נשמע, שכמו כן יכול הרב לומר לעבד: עשה עמי ואיני זנך. שאם תאמר אינו יכול, מדוע צריך העבד ללוות ולאכול? הרי מכיון שההקדש אינו חל [לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו], יכול הוא לאכול מדמי עבודתו.

ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן: במעלה לו האדון לעבד מזונות. ולכן אמר רב, שיכול הוא להקדיש את מעשה ידיו. [ואין מכאן הוכחה לענין "עשה עמי ואיני זנך"].

ושואלת הגמרא: אי הכי - אם כך - למאי

דכותה גבי אשה דאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך, אמאי לא. ואף על גב דקיימא לן (כתובות נח, ב) דמזוני עיקר מכל מקום יכול הוא לומר לה צאי מעשה ידיך למזונות שאני חייב ליך ואי לא ספקת משלמנא לך.

ומאי שנא לערי מקלט. כלומר בשלמא לדידי דאמינא יכול היינו דנקט ערי מקלט לומר דאפילו בערי מקלט דכתיב ביה וחי וסלקא דעתא אמינא ליעביד חיותא מיהא דלא לשקול ולא ליזון קא משמע לן דאפילו ברח לערי מקלט יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך, אלא לדידך דאמרת אינו יכול מאי שנא ערי מקלט ומאי רבותיה, ומשני לדידי נמי משום דכתיב וחי נקט לה סלקא דעתא אמינא ליעביד ליה חיותא טפי וכיון דאי לית ליה לא יהיב ליה כי אית ליה לא לישקול מיניה קא משמע לן.

כבר ביארנו במשנתנו שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ויחזור על הפתחים או יזון מן התמחוי שהרי ישראל מצווים להחיות עבד כנעני והוא שאמרו בסוגייא זו מאן דמרחם דמי אעבדא מרחם אבל אשתו אינו יכול לומר לה כן ואפילו אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אינו כלום אלא אם כן מעשה ידיה מספיקין לה והיא שאמרה איני נזונת ואיני עושה רשאה כמו שהתבאר בכתבות נ"ח ב' וכבר בארנו במקומו שזה שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך דוקא בעבד שלו אבל שהכניסתו לו אשתו בתורת מלוג אינו יכול לומר כן שאם ימות או יברח אינו חייב באחריותו וכן שאפטרפוס של יתומים והיתומים קטנים אינו יכול לומר בשביל היתומים עשה עמי ואיני זנך שאין לו רשות לחוב ליתומים:

כבר ביארנו במקומו שהעבד שהרג ישראל או גר תושב בשגגה שגולה לערי מקלט כל שגלה עבד לעיר מקלט אין רבו חייב לזונו ולא עוד אלא שמעשי ידיו לרבו והוא יחזר על הפתחים או יזון שם מן הצדקה שמן הסתם הואיל ואינו דר עמו הרי הוא כאומר לו עשה עמי ואיני זנך אבל אשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה וכל שמעשה ידיה מספיקין למזונותיה אומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך:

יכול אדם להקדיש יד עבדו ובלבד שיאמר יקדשו ידים לעושיהם שהידים הרי הן בעולם ודומיא דמקדיש דקל לפירותיו הא מכל מקום אם הקדיש מעשה ידיו אינו כלום שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ובמקדיש ידיו מיהא אם הוא רוצה להעלות לו מזונות כל מה שיעשו הקדש ואם אינו מעלה לו מזונות מתפרנס ממעשי ידיו והמותר הקדש והיאך הוא מתפרנס ממעשי ידיו שהרי מכיון שעשאם הקדש הרי הכל הקדש אלא לווה ואוכל ועושה פחות מש"פ ופורע שאין הקדש חל על פחות מש"פ והוא הדין שאם רוצה לעשות פחות פחות משוה פרוטה ולאכול מיד שהוא רשאי ואין צריך ללות אלא שאין דרך לאכול אכילתו פחות משוה פרוטה אלא לווה ואוכל ועושה פחות משוה פרוטה ופורע או שעושה פחות פחות משוה פרוטה לאותו שלוה הימנו ואין הגזבר יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך שאף אם היה גוף העבד שלו אין יכול לומר כן שאין בידו להמית את העבד או לגרום לו שיברח ושמא תאמר ולמה הוא צריך ללוות ולעשות בפחות פחות משוה פרוטה ואף לכשיהיו מעשי ידיו הקדש יכול הוא ליזון מן ההקדש שהרי בהמת הקדש אוכלת משל הקדש יש מפרשים שבזו הואיל ואין גוף העבד משל הקדש אין אומרין כן ויש מפרשים שאף בהמת הקדש אינה אוכלת משל הקדש אלא שמחללין לה מעות הקדש ולוקחין לה חולין ובתלמוד המערב אמרו פרת הקדש הדשה בתבואת הקדש אינה אוכלת ולא עוד אלא שחוסמין אותה ויש שואלים יחללו מעשה ידיו על שוה פרוטה ויאכל אפשר שאין הגזבר רוצה לחללם על שוה פרוטה ולמדת שאין הלכה כדברי האומר המקדיש יד עבדו עושה ואוכל שאין הקדש חל עליו אלא לווה ואוכל ועושה ופורע וכל שיש למעשי ידיו העדפה המותר הקדש כמו שכתבנו שהגזבר אומר לו עד השתא סגיא לך בלא העדפה השתא נמי תסגי לך:

בד"ה עבד נמי בדלא ספיק כו' ולהכי קאמר לעיל ש"מ יכול הרב לומר כו' דאפילו מיירי דא"ל צא מעשה כו' עכ"ל וק"ק דאי הכי קא קשיא ליה מאי קא משני ליה הב"ע דא"ל צא מעשה ידיך כו' דהא הך מלתא נמי הוה ידע המקשה אלא כיון דמ"מ עובדו היה לו להתחייב במזונות ואהא לא משני ליה מידי ויש ליישב ודאי דסברת המקשה היה כך מעיקרא דהא חזינן מיניה מדפריך לבסוף עבד נמי בדלא ספיק כמו שכתבו התוספות אבל המתרץ לא חש לזה ולא הבין ממנו כך גם מעיקרא כדמסיק לבסוף עבדא דנהום כריסא כו' וק"ל:

בד"ה מ"ש לערי כו' אבל לענין העדפה לא משמע ליה דמשום וחי כו' עכ"ל והמתרץ לא חש ליה ומשני דגם לענין העדפה סלקא דעתך אמינא עביד ליה חיותא טפי ויש לדקדק דאם כן לעיל מיניה דפריך העדפה פשיטא כו' לישני ליה כי הכא דלא פשיטא הוא דהוה אמינא ליעבד ליה חיותא (ד) טפי ויש ליישב דכיון דיוכל לומר לו צא מעשה ידיך במזונותיך ודאי דהעדפה של רבו מכל שכן מאשתו שגלתה דחייב במזונותיה לגמרי וא"ה ודאי העדפה שלו ומשני דגבי עבד איצטריך לאשמועינן טפי דלא נימא כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה כו' ודו"ק:

בד"ה מספקת כו' לגלויי ארישא דאיירי בלא אמר לה אבל השתא דמוקמת רישא בדלא ספקא כו' עכ"ל דליכא למימר דתני סיפא מספקת לגלויי ארישא בדלא ספקא דהא לא משתמע מסיפא מדלא קתני בה בהדיא בסיפא ואם מספקת דאין נראה לו להגיה כן בברייתא אבל לגלויי ארישא דאיירי בדלא אמר לה משתמע שפיר מסיפא דקתני בה בהדיא ואם אמר לה כו' וק"ל:

גמ' המקדיש ידי עבדו כו' ש"מ יכול הרב לומר כו' הא דלא משני נמי הכא כדלעיל דיוכל להקדיש ההעדפה דמעשה ידיו שהוא של רבו משום דא"כ תקשי למאי לוה ואוכל כדמקשינן לקמן דליכא לשנויי להעדפת מזונות כדלקמן דתקשי ליה ולימא ליה הקדש עד השתא כו' דליכא לשנויי הכא דהקדש גופיה ניחא כו' אמאי ניחא ליה כיון דלית ליה להקדש ביה אלא העדפת מלאכה משא"כ השתא דמוקי ליה במעלה לה מזונות אית ליה להקדש כל שיעור גוף המלאכה וניחא ליה דלשבח בהעדפת מזונות ודו"ק:

ע"א תוס' ד"ה עבד נמי וכו' עד ולהכי קאמר לעיל ש"מ יכול הרב לומר וכו'. ר"ל דהשתא אתי שפיר מה דפריך בתחלת הסוגיא שמעת מינה יכול הרב לומר וכו' ומה ס"ד דמקשה להקשות ומי אמר לו דמתני' איירי שהרב אמר לעבד עשה עמי ואיני זנך פשיטא שנשיב לו דאיירי כשהרב אינו חפץ במעשי ידי העבד:

גמ' ובמגו דזכי ליה לנפשיה וכו'. דאיירי בבעה"ב המלקט פיאה בשדה אחר (ע):

גמ' ת"ש עבד שגלה כו'. ולא רצה לשנויי במעלה לו מזונות ואין רבו חייב לזונו ההעדפה דאין רבו חייב לפרנסו מיבעי' ליה כדבסמוך ניזון מתפרנס מיבעיא ליה ועוד מעשי ידיו מהי תיתי לא יהיה לרבו ואפילו ההעדפה כיון שמעלה לו מזונות דבשלמא השתא קמ"ל אף שאינו מעלה לו מזונות וכי לית ליה לא יהיב ליה כי אית ליה נמי כו' ודלמא לא ימצא בכל יום להשתכר והתורה אמרה בערי מקלט וחי אבל במעלה לו מזונות א"צ למימרינהו וק"ל:

גמ' העדפה פשיטא כו' כיון דכי לית ליה כו'. לא מיבעיא לומר בקצרה וחי דכיון דיש לו מזונות מאי עביד ליה חיותא שייך ביה לזה אמר מהו דתימא כיון דכי לית ליה כו' וכפרש"י וק"ל:

גמ' מדסיפא דלא אמר ליה וכו'. משנה סגנון הקושיא דלעיל דכוותיה גבי אשה וכו' ואפשר דהכא פסיקא ליה טפי חילוק דלא אמר מדקתני סיפא ואם אמר וכו':

גמ' הכא במאי עסקינן כו'. ראיתי כתוב ולא משני דאמר ליה צאי כו' והקדיש ההעדפה ולוה להעדפת מזונות דתקשי ליה ולימא ליה הקדש כו' דא"ל הקדש ניחא ליה כיון דאין להקדש בו רק ההעדפה משא"כ עתה דאית להקדש גוף מלאכת העבד ניחא ליה שפיר ודו"ק:

ברש"י בד"ה עבד כנעני. דבעבד עברי כתיב כי טוב לו עמך עמך במאכל כו' כדאיתא בפרק נערה:

בתוס' בד"ה עבד נמי כו' וא"ת אטו כו'. לכאורה הא לרשב"ג בסמוך קושטא הוא כן וי"ל כמ"ש התוספות לקמן בסמוך דדוקא בשני בצורת אבל בשאר שנים ימצא מרחמין יותר ודו"ק:

בא"ד ולהכי קאמר לעיל ש"מ יכול וכו'. והתרצן משיב הכא במאי עסקינן דאמר ליה כו' וסומך עצמו כדמסיק באמת:

בתוס' בד"ה מספקת מאי למימרא כו' אי אמרת בשלמא כולהו בדספקא וכו'. לפום ריהטא לא הוצרכו להזכיר כולה בדספקא רק אא"ב רישא בדלא אמר לה תנא סיפא כו' אבל השתא דמוקמית רישא בדאמר לה ולא תני הך סיפא כו':
בסוף הדבור מאי למימרא כו'. וא"ל תנא סיפא דמספקת לגלויי רישא דלא איירי במספקת דא"כ העיקר חסר דהא לא קתני במספקת בהדיא בסיפא ודו"ק:

גמרא כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמין עלי. לכאורה בפשוט י"ל הטעם כי היכי דאוכל ללות ואסלק כשיעבור הבצורת דאז ארויח יותר מכדי מזונותי משא"כ עתה כשיעבור הבצורת תאמר לי עשה עמי ואזנך והוה א"ש בצורת דנקיט. דאם הוא חלוש בטבעו שא"י להרויח כדי מזונותיו. אפי' כשיהי' ב"ח אין לו בטחון שיוכל לשלם נשייהו. וי"ל משום דאף לפ"ז יקשה לאשמועי' בחלה דיש לו ג"כ בטחון שיבריא שרוב חולין לחיים:

תד"ה אלא. וא"ת ונילף מהכא בעלמא דהמגביה מציאה לחבירו דלק"ח. לכאורה י"ל דמציאה שאני משום מיגו דזכי לנפשי'. ואולי דמשמע להו דלעני דכתיב קאי ג"כ על המלקט כמו לר"א עיין ב"מ יב תד"ה ואבוה. ור"ל דגם לעני הזהיר דלא ילקט לצורך עני אחר. אבל מ"מ טפי ה"ל לאקשויי דנילף מהכא התופס לבע"ח:

תד"ה מאי שנא. פי' אא"ב כו'. לולי דבריהם הנל"פ דהקושיא היא בין למאי דס"ד ובין למאי דדחי (וביותר לפי העתקתם מ"ש בלא ו') וכמו לקמן (בע"ב) הקושיא דקמא קמא קדיש ליה וכן בד"ט:

גמ' כי היכי דחזו לי אינשי ומרחמין. ע' ב"ק דף פח ע"א תד"ה דכתיב:

שמעת מיני' יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך פי' אעלמא קאי וא"כ שחרור זכות הוא דהא אין מזונותיו בטוחים לו כשהוא עבד אבל העבד הזה הרי כבר אמר לו רבו צא מעשי ידך למזונותיך דהיינו ששלח לו שחרור וממילא מ"י לעצמו ויזון משל עצמו ועיין פנ"י. ומה דמקשה דכותה גבי אשה וכו' לא בא לדמוי אשה לעבד דמה בכך בשלמא עבד השחרור בעצמו זכות גדול הוא לו אלא שיש בו ג"כ קצת חיוב מה שמפסיד מזונות וע"ז אמרינן אין זה חיוב שהרי בלאה"נ אומר לו צא מ"י למזונותיך משא"כ אשה א"כ אין חיוב מצד הפסד מזונות מ"מ מה זכות יש לה בגירושין שיהיה אחר זוכה עבורה ומה דמיון אשה לעבד. אלא אלשון המשנה פריך דקאמר שלא לזון את אשתו אינו רשאי זהו שקר דבאותו אופן שאינו זן עבדו כגון שאמר צא מ"י למזונותיך באותו אופן עצמו יכול שלא לזון אשתו ופשוט:

כל כבודה בת מלך פנימה קמ"ל. פי' שאין חיוב מזונות הבעל מגיעי' כל כך שיהיה חייב לזונה אם תוכל להתפרנס ולא תהיה כבודה פנימה אעפ"י שאמת הוא מצוה עלי' שתהיה כבודה פנימה כמבואר ר"פ שבועת העדות ובמס' יבמות היתר מואבית ועמוניות משום אין דרכן של נשים לקדם משום כל כבודה ב"מ פנימה. מ"מ אין חיוב זה מוטל על הבעל לזונה כדי שתהיה כבודה פנימה. והפשטני' מפרשים כל כבודה בת מלך פנימיותה ותוכה טוב יותר ממשבצת זהב לבושה ותוכה רע והוא ע"ד נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם ואין נראה כן מאי אולמי' דבת מלך בזה טפי מבת הדיוט אבל לענין צניעות שפיר קאמר בת מלך היינו בנות ישראל הצנועות שנקראו בת מלך ממלכת כהנים וגוי קדוש משא"כ שארי או"ה כפירש"י ר"פ כי תצא וכמעשה שהיה בבנות מדין:

מאן דמרחם אבני חרי אעבד נמי רחומי מרחם. ע' תוס' ודבריהם צע"ג מה שהקשו סתירה ארשב"ג לק"מ דהרי קיי"ל בן חורין קודם לעבד הן להחיותו הן לפדותו משבי והשתא יפה אמר רשב"ג למה נעשה תקנה שלא יעבוד רבו הראשון כדי שיפדוהו ממ"נ אם אז בשעת פדיון לא יצטרך בן חורין לפדיון כ"א העבד הזה הרי יפדוהו דכשם שמצוה לפדות ב"ח כך מצוה לפדות העבד ואי יהי' צורך לפדות גם בני חורין ולא יהי' בכיס כדי לפדות ב"ח והעבד ואז יפדו הבן חורין ויניחו העבד וכי משום זה תקנה נעמוד ונתקן שלא יעבוד לרבו הראשון כדי להשותו לבן חורין ולהפסיד לאידך בן חורין השבוי ע"כ ס"ל לרשב"ג ישעבד לרבו הראשון משא"כ בשמעתין לא מיירי מתקנות ב"ד אלא העבד טוען בעצמו עם רבו או פרנסני או הוציאני לחירות כדי שאם יבא ב"ח להתפרנס לא יקדמוהו ולא אמות ברעב וא"כ לק"מ סתירת רשב"ג. אך ק' ארבנן קשה דסתרי אהדדי ותי' תוס' צע"ג דהא קיי"ל שבי כולי איתנהי בי' ואם יש לפנינו להאכיל לרעב ולפדות השבוי פדיון שבוי קודם ומניחי' הרעב ברעבונו וא"כ תי' תוס' צ"ע. וי"ל קצת ולומר הני מילי בן חורין דאינו רגיל להיות עבד וגם רגיל במצות וכשהוא שבוי נאנס משניהם וזה קשה מרעבון משא"כ עבד שבלא ה"נ עבד הוא אצל רבו ופרוץ בעבירות בלא"ה אין השבי' צער לו כ"כ כמו רעבון ואעפ"י שמ"מ מצוה לפדותו מהאי טעמא גופא כיון שפרוץ בעבירות יש לחוש טפי שיטמע בין הגוים מ"מ גבי בני אינש נכמרו רחמם אעבד רעב טפי מעבד שבוי' ודוחק:

המקדיש מעשי ידי עבדו. הרמב"ם פ"ו מעירוכין פסק המקדיש מ"י עבדו עושה פחות מש"פ כדי מזונו וההעדפה להקדש ולא נתעוררו עליו נושאי כליו אך המ"ל כ' גטין י"ב ודו"ק. נתעורר לדייק בזה דבש"ס משמע זהו למ"ד אין הרב יכול לומר עשי עמי ואינו זנך ואנן הא קיי"ל יכול הרב לומר וכו' ותו קשי' מ"ט לא כ' רמב"ם לוה ואוכל. ועוד הא בש"ס יהיב לי' גם העדפה ולרמב"ם אין לו אלא כדי חייו בצמצום. וצ"ל דלמסקנא הקדש גופי' ניחא לי' כי היכי דלשבח עבדים א"כ ק"ו השתא זה שרבו מעלה לו מזונות ניחא לי' להקדש בהעדפת העבד כי היכי דלשבח מכ"ש כשאינו מעלה לו מזונות לימות ברעב או יברח פשיטא דניחא להקדש וכו' כמ"ש תוס' ד"ה ולימא לי' וכו'. אך נחתינן דרגא למ"ד התורה חסה על העבד שאין הרב יכול לומר עשי עמי ואינו זנך א"כ יכול להעדיף ממעות הקדש פחות פחות מפרוטה כי היכי דלשבח עוד טפי. אבל למאי דקיי"ל דלא חסה תורה עליו ויכול לומר עשה עמי ואינו זנך א"כ מסתיין דמשום פשידא דהקדש יעשה כדי חייו אבל לא נעלה ב' מדרגות להעדיף מזונות כולי האי לא. ומיני' נהי להעדפה בעלמא לא התירו להדי' בפחות מפרוטה אלא שילוה תחלה ויפרע חובו אבל לעשות כדי חייו די בתקנה פחות מש"פ מבלי שילוה תחלה ועיין מהר"ם שי"ף מה שהקשה למה לן ב' תקנות פחות מפרוטה וגם שילוה ויאכל ע"ש כנלע"ד בדעת הרמב"ם ועדיין לא ידענו מנא לי' הא:

בא"ד ומדקדק רבינו תם דיש חילוק בין מתנה למלוה כו' עכ"ל. התוספות סתמו דבריהם ולא פירשו הטעם לחלק בין מתנה למלוה ולכאורה היה נראה משום דמתנה ליתא בע"כ דאי אמר מקבל מתנה לא ניחא לי בטלה המתנה לגמרי ומש"ה לא הוי תן כזכי דאינו רוצה להפקיע מרשותו עד שיגיע ליד המקבל אי לאו דאמר בהדיא זכי משא"כ בפרעון חוב דהוא בע"כ אמרינן שפיר תן כזכי ועוד דלא ניחא ליה להיות עבד לוה לאיש מלוה וכה"ג כתבו התוספות לעיל גבי קידושין דליתא בע"כ מש"ה פשיטא דיכול לחזור בו וכן כתב מהרש"א ז"ל בשמעתין אבל התוספות ודאי לא נחתו לזה דא"כ למה הוצרכו לפ' בעבד משום דעביד ליה נייח נפשיה ותיפוק ליה דשיחרור איתא בע"כ אלא ע"כ דלא נחתו כאן לחלק בכך מהאי טעמא ובחידושי הרשב"א ז"ל בקידושין מצאתי דבמתנה לא הוי זכות כ"כ דאיכא דלא ניחא ליה במתנה כדאיתא בפ"ק דבבא בתרא גבי גוד או איגוד אי במתנה לא ניחא לי דכתיב שונא מתנות יחיה ע"ש ודו"ק:

בד"ה בגיטי נשים כו' בירושלמי בעי הרי שהיה עבדו של קצין הרי חובה הוא לעבד כו' עכ"ל. ויש לדקדק מה קושיא דודאי כשהוא עבדו של קצין והעבד אומר דלא ניחא ליה דפשיטא שאין זה נעשה שלוחו בע"כ דנהי דזכין לאדם שלא בפניו היינו שלא מדעתו אבל בע"כ מיהא לא אשכחן וכה"ג ודאי לא אמרי רבנן דאין יכול לחזור בו כיון שאין זה שליח לקבלה. ודין זה מבואר כמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל בחידושיהם בפ"ק דקידושין גבי בכסף ובשטר ע"י אחרים ע"ש. וכן איתא בטוא"ע סי' קמ"א גבי גט. והנראה בזה דהא דמקשה הירושלמי הרי שהיה עבדו של קצין היינו שאפי' אם העבד רוצה בשיחרור לבסוף מ"מ כיון דבשעת קבלתו של זה לא פסיקא מילתא שהוא זכות לעבד לא שייך לומר זכין לאדם שלא בפניו וא"כ אין כאן שליחות לקבלה ואפילו אם העבד רוצה בסוף אפ"ה לא ליהוי משוחרר כיון שחזר בו הרב ביני ביני וגם זה הדין מבואר בא"ע סי' קמ"א לענין גט אשה שאף שראינו שהיתה מהדרת לבקש גט וגם בסוף אומרת דניחא לה אפילו הכי לא הוי שליח לקבלה בכה"ג דסתם גיטי נשים חוב הוא לה וזה ברור ודו"ק:

בא"ד הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דנהי דבמוכה שחין לא מיתדר לה (בהדיא) אפ"ה חוב הוא לה מצד המזונות וליכא למימר כגון שהיא אומרת בפירוש שהגירושין יפין לה יותר שהרי בסמוך כתבנו מבואר דלא תליא מידי במה שהיא אומרת בתחלה ובסוף כ"א במאי דניחא מסתמא תליא מילתא ושלא יהא שום צד חובה כמבואר לקמן בשמעתין דקאמר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה. מיהו נראה דהא דקתני במתניתין דחוב הוא לאשה מצד המזונות אין זה עיקר הטעם דרוב נשים מעשה ידיהם מספיקים למזונותיהם כמ"ש התוספות בסמוך דלא ספקה לא שכיח וא"כ אין זה חובה אלא הגירושין בעצמם הן חוב דטב למיתב טן דו וא"כ מקשה שפיר הרי שהיתה אשתו של מוכה שחין וכגון שמעשה ידיה מספיקין למזונותיה כן נ"ל. ומה שנחלקו הפוסקים בענין גט מומר ולא הביאו הטעם דמזונות היינו משום דסתם מומר אינו מעלה מזונות לאשתו. מיהו כל זה לשיטת הירושלמי אבל בגמרא דידן מסקינן בפרק האשה שהלכה דאפי' במקום קטטה נמי לא שייך לזכות גט ע"י אחר משום דטב למיתב טן דו ובפרק המדיר משמע דאפילו במוכה שחין נמי אמרינן טב למיתב טן דו וא"כ צ"ע ועיין בטוא"ע סי' ק"מ לענין גט מומר ובב"י שם לענין מוכה שחין ובש"ע שם:

בא"ד לית לך אלא כהדא אילו המוכר עבדו שלא מדעת כו' עכ"ל. עיין מה שכתב מהרש"א ז"ל בזה ומילי דסברא נינהו אבל מ"מ הקושיא במקומה עומדת דלא משני הירושלמי מידי אמתניתין דהא תליא טעמא בהדיא משום שאם ירצה שלא לזונו ואי כשיטת מהרש"א ז"ל הו"ל למימר בהדיא דבעבד אין יכול לחזור בו משום דיכול למוכרו לגמרי בע"כ ע"י אחר משא"כ באשה ולענ"ד נראה לפרש בע"א משום דעיקר קושיית הירושלמי הרי שהיה עבדו של קצין ויודע בו העבד שלא יאמר לו עשה עמי ואיני זנך וכן למאי דמשני בא"ל צאי מעשה ידיך וכיון שהוא קצין יודע בו שאינו מקפיד על המזונות ויתן לו בריוח ואף שעכשיו רוצה לשחררו מ"מ שמא יחזור בו נמצא שקבלת השיחרור הוא חוב מצד המזונות עצמן וע"ז משני דכיון שיכול למכרו לאחר א"כ ודאי זכות הוא לו להיות בן חורין דאף אם הוא עבדו של קצין אעפ"כ מפחד תמיד שמא ימכרנו לאיש בזוי ונקלה ויהיה עבד לו והלה יאמר עשה עמי ואיני זנך נמצא שהשיחרור הוא לעולם זכות גמור. משא"כ באשה לעולם הוא חוב דאע"ג דעכשיו ספקה זימנין דלא ספקה ויצטרך להשלים וכוונת הירושלמי דמה שאמר אין יכול לגרש אשתו שלא מדעתה פירוש שאינו יכול להפקיע ממנה מזונות שלא מדעתה כן נ"ל נכון ואף דלענין האשה אין הלשון מכוון כבר כתבתי דמילתא דאשה לא נקיט בלא"ה אלא אגב גררא וק"ל:

גמ' ש"מ יכול הרב לומר לעבד כו' וי"ל טובא דמהיכי תיתי בעי למידק ממתני' דיכול לומר דהא במתני' אין הרב חפץ כלל בעבודת העבד שהרי נותן לו גט שיחרור אלא דהתנא יהיב טעמא למילתיה דלא תימא שקבלת השיחרור הוא חוב מצד הפקעת המזונות על זה קאמר שפיר דאין כאן חוב דבלא"ה רשאי שלא לזונו עוד כיון שאינו חפץ עוד בעבודתו משא"כ באשה דלעולם חייב במזונות עד דמטי גיטא לידה אבל היכא דשקיל הרב מעשה ידי העבד לעולם אימא לך דאין יכול לומר והנלע"ד בזה דהמקשה סובר דהא דקאמר מתני' שאם ירצה שלא לזונו רשאי אין כוונתו לשלול ולומר דאין כאן חוב לעבד מצד הפקעת המזונות כדפרישית וכפרש"י במתני' דקשיא ליה למקשה דא"כ מאי האי דקאמר שאם ירצה שלא לזונו רשאי ותיפוק ליה דאפילו אינו רשאי נמי אין כאן חוב העבד דאף שע"י השיחרור יפטור הרב לזונו האיכא מיהא מעשה ידיו ויתפרנס ממעשה ידיו דרוב עבדים מעשה ידיהם מספיקים למזונות כדאמרינן בשמעתין אע"כ דעיקר כוונת התנא במאי דקאמר שאם ירצה שלא לזונו רשאי היינו שזה הוא הזכות של העבד ומש"ה נעשה שלוחו שלא בפניו דתנא דמתני' לא נחית לטעמא דמתירו בבת חורין אלא הזכות הוא מצד המזונות עצמן וא"כ מדייק הש"ס שפיר דלא מצינן שום זכות מצד המזונות אלא אי אמרינן דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך דאי ס"ד אין יכול לא מצינו זכות בזה השיחרור לענין מזונות דלעולם קודם השיחרור נמי יש לו מזונות או מן הרב או ממעשי ידי עצמו והתרצן משני דבא"ל צאי מעשה ידיך כו' והיינו כדמסיק בדלא ספיק ולפ"ז כוונת התנא לאו כדס"ד דאזכותא קא מהדר שהזכות הוא מצד המזונות אלא כוונת התנא לשלול מניעת החוב דזכות איכא בלא"ה אי משום שמתירו בבת חורין ואי משום מעשה ידיו דע"פ הרוב עודפין על המזונות אלא כי היכי דלא תימא נהי שהוא זכות מצד זה איכא נמי חוב מצד אחר דזימנין דלא ספיק על זה קאמר התנא דמתני' שאם ירצה שלא לזונו רשאי וא"כ בדלא ספיק לעולם א"צ להשלים וממילא אין כאן חוב כלל והזכות כדקאי קאי. כן נלע"ד אבל מלשון התוספות נראה דלא נחתו להאי סברא לפמ"ש בסוף ד"ה עבד נמי ויבואר בסמוך לפי שיטתם ע"ש ודו"ק:

רש"י בד"ה ועבד נמי כו' אבל אשה כך התנה בכתובתה כו' עכ"ל. נראה שכוונתו בזה דלא תקשי מאי פסקא דבאשה חייב להשלים בדלא ספקה טפי מעבד דהתינח למ"ד בכתובות דמזונות עיקר אי מדאורייתא אי מדרבנן ותיקנו מעשה ידיה תחת מזונות א"כ פשיטא בדלא ספקה צריך להשלים לה כל מזונותיה משלם כיון דמזונות עיקר אבל לריש לקיש דאמר בכתובות דמעשה ידיה עיקר ותיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה א"כ איכא למימר דבדלא ספקה א"צ להשלים דיכול הבעל למימר אי אפשי בתקנת חכמים כמו שהקשו התוספות שם בפ' נערה דף מ"ו לכך כתב רש"י שכך התנה בכתובתה ולפ"ז ליכא למ"ד דמצי הבעל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך וכ"כ שם התוס' אלא שלא נתנו טעם לדבר ואפשר שכיוונו למאי שכתב רש"י ז"ל כאן דמספר כתובתה נלמד ובאמת דמדברי ריש לקיש גופא מוכח כן דקאמר מעשה ידיה עיקר ותיקנו מזונות תחת מעשה ידיה משמע דשתי תקנות תקנו וא"כ קשה דתקנה דמזונות למה דמעיקרא שתיקנו מעשה ידיה לבעל ממילא נתחייב הבעל במזונות דהא מילתא דפשיטא היא שאין הבעל יכול לומר לאשתו עשה עמי ואיני זנך מק"ו דעבד עברי דכתיב כי טוב לו עמך כ"ש אשתו כדאמרינן פרק אף על פי דף נ"ז אע"כ דאפ"ה הוצרכו לתקנה דמזונות לענין שלא יוכל הבעל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך אלא לעולם צריך להשלים כן נראה לי נכון ודו"ק:

גמרא עבד נמי בדלא ספיק. ולכאורה יש לדקדק דכל האי שקלא וטריא דמייתי הש"ס לדקדק מדכוותיה גבי אשה אין לו מקום בסוגיא דמעיקרא דמשני דאיירי דא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך ע"כ כוונת התנא דא"צ להשלים בדלא ספיק דאלת"ה מאי איכפת לן במאי דרשאי שלא לזונו ויכול לומר צא מעשה ידיך דאכתי אין כאן לא זכות ולא מניעת חוב בקבלת השיחרור שהרי זולת השיחרור נמי יפרנס עצמו במעשה ידיו אע"כ דנפקא מיניה דלא תימא שהוא חוב אי לא ספיק וא"כ תיכף יכול להקשות אי לא ספיק יצטרך להשלים אי ס"ד דאין יכול לומר צא מעשה ידיך וכמ"ש התוס' דהא בהא תליא ובשלמא אם נפרש דסוגיא דשמעתין תליא בג"ש דלה לה מאשה דמ"ד דאין יכול לומר עשה עמי ואיני זנך היינו מחמת ג"ש א"כ אתי שפיר דהא דמקשה עבד נמי דלא ספיק היינו לבתר דדייק דבאשה צריך להשלים בדלא ספקה אם כן בעבד נמי חייב בג"ש דלה לה מאשה ותיקשי למ"ד מזונות אשה דאורייתא אם כן ה"ה בעבד. אבל מלשון רש"י ז"ל ותוספות משמע דלא איירי הכא מג"ש וכמו שכתבתי א"כ צ"ע ויתיישב בסמוך בל' התוספות:

תוספות בד"ה עבד נמי וא"ת אטו משום דלא ספיק כו' עכ"ל. ויש לתמוה על תמיהת התוספות דמאי קושיא אין ה"נ דהמקשה סבר דחייב להשלים בדלא ספיק כיון דמקמי הכי הוי שקיל העדפה ותדע דהא רשב"ג סובר דקושטא דמילתא יכול העבד לומר בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות ואוקמינן דלא ספיק וא"כ המקשה דהכא נמי איירי בהאי גוונא גופא דתנא דמתניתין פסיק ותני דלעולם קבלת השיחרור אין בו חוב ואמאי הא בשנת בצורת הוא חוב גמור אי לא ספיק אליבא דרשב"ג. מיהו בגופא דמילתא לדינא נראה ברור דמילתא דפשיטא היא דאין חייב להשלים אע"ג דזימנין שקיל העדפה ותדע דהא האב זוכה במעשה ידי בתו ואפ"ה תנן בכתובות פרק נערה שאין האב חייב במזונות בתו ונהי דע"כ איירי בא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך דאל"כ הא ודאי חייב במזונות תחת מעשה ידיה דהא פשיטא לן דאין האב יכול לומר לבתו עשה עמי ואיני זנך כדאמרינן בהחובל מק"ו דע"ע אע"כ בדא"ל צאי מעשה ידיך וקמ"ל דאין חייב במזונות בתו והיינו לענין שא"צ להשלים בדלא ספקה א"כ כ"ש בעבד אבל התוס' ודאי לא נחתו להכי ומכח סברא גופא מקשו א"כ הדרא קושיא לדוכתיה ונראה דרשב"ג גופא לא קאמר אלא כשהרב אינו רוצה לשחררו דמצי העבד לומר או פרנסני או הוציאני לחירות משא"כ במתניתין דאיירי שהרב רוצה לשחררו אלא דאנן אמרינן שהשיחרור אינו כלום שהוא חוב לעבד דאפשר שישמיט עצמו לקבל השיחרור ובתוך כך יהא רבו חייב לזונו וע"ז מקשו התוס' שפיר דמהיכי תיתי יהא חייב לזונו כיון דא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך והעבד לא מצי למימר או פרנסני או הוציאני לחירות שהרי אינו רוצה להשתחרר ובזה א"ש נמי דלא תיקשי לרשב"ג א"כ בבתו נמי אמאי אמרינן שאין חייב לזונה אע"ג דשקיל מעשה ידיה וא"צ להשלים בדלא ספקה ומשמע דאף בשני בצורת והיינו משום דהתם לא שייך לומר או פרנסני או הוציאני לחירות אלא דלפ"ז לא א"ש תירוץ התוס' דרגיל הוא שהולך ועובד כו' ותיפוק ליה שהרב אינו רוצה בעבודתו אלא לשחררו ועיי' מה שכתבתי לעיל בזה ויש ליישב ודוק היטב:

בא"ד ואור"י דס"ד דרגילות הוא שעבד עצמו כו' עכ"ל. בסמוך כתבתי שיש לדקדק ותיפוק ליה שהרב אינו רוצה בעבודתו שהרי רוצה לשחררו מיהא בהא מצינן למימר דאפ"ה מקשה שפיר דסוף סוף קבלת השיחרור הוא חוב דשמא יחזור בו הרב בתוך כך מלשחררו וממילא יהא חייב לזונו להשלים בדלא ספיק דנהי דודאי אין רגילות שיחזור בו הרב ממה שאמר צא מעשה ידיך כיון דעכשיו לא ספיק ואטו בשופטני עסקינן מ"מ כיון דמעצמו עובד את רבו יהא חייב לזונו בתוך כך אבל ממה שדקדקתי בסמוך מהא דרשב"ג לא יתכן לפרש כן ע"כ צ"ע ודו"ק. ע"ש במה שכתבו דס"ד דרגילות הוא כו' כבר הקשיתי לשאול כיון דמכח סברא מקשה כן א"כ כל האריכות דמייתי מדכוות' גבי אשה הוא אך למותר וכמ"ש בסמוך. מיהא יש ליישב דסברא זו גופא שנתחייב במזונות מחמת שעובדו מעצמו לאו סברא אלימתא היא ולא ידעינן לה אלא מדיוקא דאשה והיינו לפמ"ש בסמוך דבאשה גופא תיקשי אמאי פשיטא ליה בדלא ספקה שחייב להשלים תינח למ"ד מזונות עיקר אבל למ"ד מעשה ידיה עיקר אמאי אין יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ואף שכתבתי דמעיקרא כך תיקנו מ"מ היא גופא תיקשי דהא קאמר בהדיא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה אע"כ דהיינו נמי מה"ט גופא כיון דאף בדאמר לה צאי מעשה ידיך אפ"ה רגילות הוא שהאשה עושה לו לצרכי הבית וכמבואר בפוסקים דאף באומרת איני ניזונת ואיני עושה אפ"ה צריכה לעשות צרכי הבית ומש"ה חייב להשלים בדלא ספקה אף בדא"ל צאי מעשה ידיך למ"ד מעשה ידיה עיקר וא"כ מקשה שפיר א"כ בעבד נמי יש לחייבו מחמת האי סברא גופא כן נ"ל ויש ליישב עוד בדרך אחר עפמ"ש בסמוך ואין להאריך:

בד"ה מאי שנא לערי מקלט פי' אא"ב יכול כו' עכ"ל. נראה בכונתם דודאי אגופא דברייתא לא שייך בלא"ה להקשות מ"ש לערי מקלט דאיכא למימר דוקא בערי מקלט אין חייב לזונו בדלא ספיק בדא"ל צא מעשה ידיך והיינו כיון שאין עובד לרבו כלל משא"כ כשהוא אצלו אף בדא"ל צא כו' והיינו כסברת המקשה דחייב להשלים בדלא ספיק כיון שרגילות הוא שעובדו מעצמו אלא דעיקר כוונת התוס' דלמאי דבעי למידק מעיקרא מברייתא דערי מקלט דמצי למימר עשה עמי ואיני זנך וא"כ תיקשי ליה מ"ש לערי מקלט ומפרשי' התוס' דלא קשיא מידי ודו"ק:

בד"ה מספקת מאי למימרא אא"ב כולה בדספקה תנא סיפא כו' עכ"ל. נראה דפשיטא להו דלעולם אי אפשר לפרש סיפא דברייתא בדלא ספקה דא"כ אמאי רשאי לומר צאי מעשה ידיך הא חייב במזונות ופשיטא דחייב להשלים ואף דלפמ"ש לעיל היה אפשר לומר דלמ"ד מעשה ידיה עיקר א"כ מסברא מצי הבעל לומר צאי כו' דלא ניחא ליה בתקנת חכמים אלא דאפ"ה מודה דחייב להשלים בדלא ספקה היינו לפי דמ"מ היא עושה צרכי הבית כמ"ש בשם הפוסקים וא"כ הכא שגלתה לערי מקלט לא שייך האי טעמא דצורכי הבית מש"ה קתני דאם אמר לה צאי כו' רשאי אלא לפי דקי"ל הלכה כמ"ד מזונות עיקר א"א לפרש אלא א"כ בדספקה והסוגיא כפירוש התוס' וק"ל:

תוס' ד"ה דלמא כו' דיחוי בעלמא הוא דהא ר' פפא סבר בהדיא דתופס לבע"ח לא קני כו' ותירוצם דחוק דאיך הוכיח באמת דלא קני כו':

ונראה לישב קושית התוס' דהנה תוס' ד"ה אלא כו' כתבו דר' חסדא באמת יליף מהא דלא תלקט לעני ולגר כו' דבכל מקום לא קני מגבי' מציאה ובאמת לכאורה הא למאי דקי"ל דכל מלתא כו' אי עביד לא מהני א"כ לא מוכח כלל ע"ש ואיך הוכיח כנ"ל. וי"ל למאי שהקשו המפ' איך עובר בלא תלקט כשלוקט לעני הא כיון דשלוחו כמותו והוי כאלו העני עצמו לוקט לא הוי כלל מלקט לעני כו' ע"ש. וא"כ י"ל בהיפוך דמזה הוכיח ר"ח באמת דמגבי' מציאה כו' לא קני דכיון דלא קני א"כ לא הוי שלוחו כלל כיון דלא מהני זכיה בחב לאחרים מטעם שליחות ולכך ממילא עובר בלא תלקט אבל אי נימא דקני והוי שלוחו כמותו איך עובר כנ"ל ולכך מוכח שפיר אף לרבא דעביד לא מהני דאעפ"כ איך נימא דלכך לא קני משום דעבר אלא תלקט ואי עביד לא מהני הא אי מהני וקני לא עבר כלל אלא תלקט ולכך מוכח דלא קני בחב לאחרים והוכיח ר"ח שפיר כנ"ל:

אך י"ל כיון דבאמת קודם הזכיה לא הוי שלוחו עדיין רק בשעת הזכיה נעשה שלוחו א"כ שפיר שייך הלאו דלא תלקט אף אי בכל מקום מגבי' מציאה קני משום דבשעת הזכיה נעשה שלוחו ואעפ"כ שפיר עובר כיון דמקודם לא הוי שליח שפיר עובר דאינו רשאי ללקט ולעשות שליח בשעת לקיטה כיון דעדיין אינו כמותו כנ"ל וכיון שעובר ממילא לא קני אח"כ אף שנעשה שלוחו משום אי עביד לא מהני כיון שעובר כנ"ל אבל בעלמא שפיר קני כנ"ל אך י"ל כיון דיכול לעשו' לעצמו שליח מקודם לזכות דעשיית השליח הוא זכות כנ"ל וכיון דמהני זכיה אף בחב לאחרים אי מגבי' מציאה קני שפיר יכול לעשות לעצמו שליח מקודם הזכיה א"כ כיון שעושה את עצמו שליח שפיר קני אח"כ דאינו עובר כלל אלאו דלא תלקט כיון דנעשה שלוחו קודם הזכיה והוא כמותו כנ"ל ושפיר קני אח"כ א"כ אף שאינו עושה עצמו שליח ג"כ מהני דהש"ך ז"ל ח"מ סי' ר"ח כתב דהיכא דהי' יכול לעשות הקנין בלא האיסור אף שעכשיו עושה אותו באיסור אעפ"כ לא שייך אי עביד לא מהני כיון שיכול לעשות בלא איסור ע"ש. וא"כ הכא כיון שאם עושה עצמו שליח מקודם קני אח"כ וממילא אינו עובר כלל אלא תלקט כיון שקונה והוא שלוחו כנ"ל א"כ ממילא שאינו עושה עצמו שליח שפיר קני אף שעובר דמהני שהוא שלוחו בשעת הזכיה דאף שעובר לא שייך אי עביד לא מהני כיון שהי' יכול לעשות בלא האיסור כנ"ל א"כ מוכח ממילא מהא דלעני ולגר כו' דבכל מקום לא קנה כנ"ל:

והנה המפ' כתבו דסברת הש"ך הנ"ל הוא כמו דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי כו' דאף עכשיו שאין זכיה מהני בחב לאחרים מ"מ כיון דיכול לעשות הקנין מהני גם עכשיו כמו כן לענין אי, עביד ל"מ מהני ג"כ היכא שהי' יכול לעשות הקנין בלא האיסור כנ"ל ע"ש. והנה ר"ח סובר דגם מגבי' מציאה לא קני אף דשייך מיגו דאי בעי זכי כו' ולא סבר סברא הנ"ל ע"ש ב"מ י"ב ואף חד מיגו לא אמרינן ע"ש:

ולפ"ז מיושב קושית תוס' דר"פ דחי שפיר דלר"ח לא מוכח כלל דלכך התם לא קני משום דכתיב לא תלקט ואף דבכל מקום קני משום שבשעת הזכיה נעשה שלוחו אפפ"כ עובר ממילא כיון שאינו שליח מקודם ולכך ממילא אי עביד לא מהני ואי"ל כנ"ל כיון שיכול לעשות לעצמו שליח כנ"ל ז"א דלר"ח דלא סבר מיגו דאי בעי זכי כו' לא אמרינן סברא הנ"ל ושייך שפיר אי עביד לא מהני ודחי שפיר דיכול להיות בכ"מ דקני כנ"ל. אבל ר"פ עצמו דסובר רק בתופס לבע"ח דלא קני אבל מגבי' מציאה שפיר קני דאמרינן מיגו דאי בעי כו' ממילא אליבי' שפיר מוכח דתופס לבע"ח לא קני מהא דלא תלקט כיון שהי' יכול לעשות בלא איסור כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל קושית תוס' הנ"ל דהנה תוס' ד"ה אלא הקשו כיון דהכא כתיב לעני ולגר כו' דלא קני א"כ נילף מהכא דבכל מקום ג"כ לא קני מגבי' מציאה כנ"ל ע"ש וי"ל ג"כ דלכאורה קשה דאף דאי עביד מהני מ"מ הא קי"ל דאין שליח לדבר עבירה וכתבו תוס' דהשליחות בטל א"כ כיון דזכיה מטעם שליחות לא מהני הכא כיון שעובר אלא תלקט ואין שליח לדבר עבירה ובטל השליחות וע"כ צ"ל דהכא כיון שאין המשלח עושה עבירה רק השליח לא שייך אין שליח לדבר עבירה וראיתי אח"כ בס' קצות החושן שהוכיח מכאן כנ"ל דלא שייך אין שליח לדבר עבירה רק היכא שהמשלח עושה עבירה עי"ש ובאמת הוא דוחק דמאי חילוק יש הא שייך ג"כ דברי הרב כו' וי"ל למאי דאמר ריש ב"מ דאף דאין שליח לד"ע מ"מ שותפין שגנבו חייבין משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה דכיון שזוכה לעצמו באיסור יכול לזכות גם לחבריה אף שאין שליח לד"ע ומייתי לה אהא דשותפין שהגביהו מציאה דג"כ אמרינן מיגו ע"ש ולכאורה למאי דקי"ל דאמרינןמיגו דאי בעי זכי ג"כ אף בלא שותף כיון שיכול לזכות א"כ אמאי לא מהני בלא שותפות כשגנב בשביל חבירו הא שייך מיגו דאי בעי זכי לנפשיה באיסור זה זכי נמי לחבריה כמו דאמרינן לענין מציאה דאין חילוק בין מיגו דזכי למיגו דאי בעי זכי ובש"ס מדמי אהדדי הא דאין שליח כו' וע"כ צ"ל דז"א דלא שייך בעבירה מיגו דאי בעי עבד העבירה לעצמו כיון שהוא איסור כנ"ל רק מיגו דזכי כיון שעובר באמת כנ"ל. ולכך א"ש הכא דלא שייך אין שליח לדבר עבירה שהוא בהיפך דהכא שייך שפיר מיגו דאי בעי זכי לנפשיה דמפקר נכסי' כו' דלא שייך כנ"ל שהוא איסור ולא יעשה לעצמו דז"א דאדרבה אם ילקט לעצמו לא יעשה איסור כלל דלעצמו מותר והוא בהיפך דרק עכשיו עושה איסור כשמלקט בשביל חבירו ולכך אמרינן שפיר מיגו דאי בעי זכי כו' ולכך מהני כנ"ל. ולפ"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל דר"פ דחי שפיר אליבא דר"ח דלא סבר מיגו דאי בעי זכי כו' א"כ לא מוכח כלל מהא דלעני ולגר כו' דהוא משום אין שליח לד"ע כנ"ל ומיגו דאי בעי כו' לא אמרינן לר"ח וי"ל שפיר דתופס לבע"ח בכל מקום קני אף בלא מיגו דאי בעי כו' אבל לר"פ עצמו דסובר שפיר כדקי"ל דמגבי' מציאה קני דאמרינן מיגו דאי בעי זכי כו' מוכח שפיר דבלא מגו לא קני תופס לבע"ח מהא דלעני ולגר כו' דליכא למימר משום אין שליח לד"ע כו' כיון דאמרינן מיגו כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל קושית תוס' הנ"ל דניליף מהא דלעני ולגר דבכל מקום מגבי' מציאה לא קני וגם קושיא הראשונה ד"ה אלא שהקשו למ"ד אי עביד מהני מאי משני דכתיב לא תלקט מאי בכך הא אעפ"כ מהני כו' ע"ש. וי"ל למ"ש דבאמת יכולין לומר דבעשאו שליח בפירוש קני רק בלא עשאו לא מהני זכיה בחוב לאחרים מטעם שליחות כנ"ל רק שכתבנו דבכל מקום יכול לעשות לעצמו שליח והוי עשאו שליח בפירוש כמ"ש לעיל וא"כ י"ל דלא מוכח כלל באמת בלא עשאו שליח לא מהני רק דאעפ"כ בכל מקום מגבי' מציאה קני משום שעושה לעצמו והוי עשאו שליח בפירוש רק הכא דכתיב לא תלקט וקשה כנ"ל דהא אין שליח לדבר עבירה וצ"ל כנ"ל דהמשלח אינו עושה עבירה כמ"ש הקצה"ח והטעם הוא דאין השליחות לעבירה רק שעושה עבירה ממילא כנ"ל וא"כ לכך לא קני דהוי לא עשאו שליח רק מטעם זכיה לא מהני במגבי' מציאה שחב לאחרים דהכא לא שייך כנ"ל דעשה עצמו שליח כנ"ל דז"א דלענין זה עושה את עצמו שליח לעבור אלא תלקט ללקט בשביל העני דעל זה הוא השליחות ועובר הוא בעצמו ולענין זה אין שליח לד"ע כנ"ל ולא מהני השליחות רק מטעם זכי' ולא מהני שחב לאחרים אבל בכל מקום שפיר מהני שעושה שליח כנ"ל וא"ש:

ובדברי תוס' הנ"ל יש לישב דברי רש"י ז"ל דלענין שפירש שם ב"מ דבעשאו שליח קני ותמהו מהא דיימר ב"ח כו' ע"ש דהנה למאי שכתבו תוס' דר' חסדא יליף באמת מהא דלעני ולגר דבכל מקום מגבי' מציאה לא קני כו' ותוס' כתבו בעצמם דלרבא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לא מוכח כלל מהכא דלכך לא קני משום דעבר אלא תלקט כו' וע"כ ר"ח דיליף מהא סובר עביד מהני כאביי כו' ולכאורה קשה למאי דנראה מדברי תוס' דהלאו דלא תלקט הוא דוקא כשזוכה בשבילו אבל הלקיטה לחוד אין איסור שאמרה התורה לא תלקט היינו שלא תזכה בשבילו דאל"ה רק דנימא דהלקיטה עצמה היא איסור אף אי לא קני א"כ אמאי כתבו דלמ"ד עביד לא מהני לא קני הא למ"ש מהרי"ט ז"ל גבי שוחט בשבת דלא שייך עביד לא מהני כיון שגם אי נימא דלא מהני לא יתוקן האיסור כיון שכבר שחט ודוקא בתמורה וכה"ג דאי לא מהני לא המיר כלל ע"ש ודבריו מוכרחים ע"ש וא"כ אי נימא דלא תלקט על הלקיטה לצורך העני אף דלא קני א"כ לא שייך עביד לא מהני שלא יתוקן האיסור כנ"ל וע"כ דהאיסור הוא רק לזכות בשביל העני בלקיטה ושפיר יתוקן כנ"ל. וא"כ קשה להיפוך לאביי דעביד מהני ואי לא מהני אינו עובר כלל דלא סבר עבר אמימרא דר' ע"ש א"כ כיון דסבר ר"ח דמגבי' מציאה לא קני בכל מקום א"כ איך משכחת הלאו דלא תלקט שיעבור עלי' כיון דסבר כאביי כנ"ל א"כ כיון שלא קני ולא זכי לא עבר כלל כיון שהלאו הוא לזכות כנ"ל וכיון שלא זכה לא עבר לאביי וגם לרבא י"ל כיון שמצד אחר לא זכה חוץ ממה שעבר אמימרא כו' ג"כ אינו עובר ואיך משכחת מה דכתיב לא תלקט כו'. אך לרש"י ז"ל א"ש דמשכחת בעשאו שליח דקנה מגבי' מציאה ושפיר עובר אלא תלקט כו' כיון דמהני כנ"ל ופירש"י שפיר אליבא דר"ח דע"כ עשאו שליח קני כו' א"כ ר' פפא דסובר בעני לעני גם רבנן מודים דהוי חד מיגו ומהני א"כ משכחת שפיר הלאו במעני לעני ולא מוכח כלל דעשאו שליח קני ולכך שם בעובדא דיימר ב"ח פ' דלא קני אף בעשאו שליח משא"כ ר"ח שסובר אף מגבי' מציאה לא קני פירש"י ז"ל שפיר כנ"ל וא"ש:

דין יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך והקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבת גדולה וקטנה לרבו והעבד ניזון מן הצדקה וכן אם אמדוהו לרפא' בה' ימים ועשו לו סמא חריפא ונתרפא בג' ימים הוי המותר לרבו. ודוקא כשעשו לו סמא חריפתא שלא בכיון או שעבד רצה בפמא חריפתא אבל האדון אין לו כח לרפאתו בסמא חריפתא אפילו חבל בו בעצמו. וק"ו צער ובושת לרבו:

פסקינן שאם ירצה שלא לזון את העבד כשאי ש"מ הרב י"ל לעבד עשה עמי ואיני זנך. ואף דדחי תלמודא ומוקי מתני' דא"ל צאי מעשה ידיך למזונותיך וכן סבר רב. מ"מ הלכה כר' יוחנן לגבי רב דפסק הכי דאמר הקוטע יד עבדו של חבירו נותן לו שבתו פי' שבת גדולה שהוא נזק ושבת קטנה שהוא כאלו שומר קישואים לרבו, וכן רפואתו היכא דאמדוהו לחמשה יומי ועבידי ליה סמא חריפתא ואתסי בג' יומי דהוי המותר לרבו. וק"ו שצער ובושת לרבו והעבד ניזון מן הצדקה. ונראה בעיני דוקא היכא דעבדי ליה סמא חריפתא שלא בכוונה או שהעבד ביקש שיעשה לו כן כדי שיתרפ' מהר אבל לא שיכול האדון לאסויי' לו בג' ימים ולצעורי. דהא אחיו הוא במצות ופשיטא שצער בעלי חיים כהאי אסור. וכמו שהמכה לא יכול לפחות מרפואתה ולאסויי' בג' ימים ולשנות בו שלא כדרך הרופאים ה"נ האדון. ולא זו שחבלו בו אחרים אלא אפילו חבל הוא בעצמו דפטר מכולן. כדתנן בהחובל רק שחייב לרפאותו כדמשמע הכא בסוגיא רק שהמותר שלו ה"נ דוקא שאמדוהו לו' ימים ואיתסי בג' ימים אבל לא שיכול לרפאותו בכך. והא דתני' רשב"ג אומר יכול העבד לומר לרבו בשנת בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות. וחכמים אומרים הרשות ביד רבו היינו דוקא משום בשני בצורת הוא. ומ"ה אף שבשאר השנים יכול לומר עשה ושאול על הפתחים לפי שימצא הרבה מרחמים שנותנים. בשני בצורת לא יכול לומר לכ"ע. ואיירי דא"ל צאי מעשה ידיך למזונותיך ובשני בצורת לא ספק ליה. ובהכי פליגי רשב"ג סבר או פרנסני או הוציאני לחירות כי היכא דחזי לי אנש' ומרחמי עלי'. ורבנן סברי מאן דמרחם אבני חרי מרחם נמי אעבד שהוא חייב במצות כאשה. והלכ' כחכמי ובפ' החובל פי' כו' הבאתי הירושלמי באיזהו ענין מצוה לפרנס את העבדים. ומאחר דהלכה כר' יוחנן א"כ המקדיש ידי עבדו אסור נמי לעשות ולאכול שלו או ללות עליו אלא כל מעשי ידיו הקדש והוא ניזון מן הצדקה מאחר דא"א בע"א: