סוטה מט ע"א

דף מט - א

רבא אמר שהמדוברים בפסוק זה אלו קטני בני רשעי ישראל, ילדים קטנים שמתו  לאבותיהם שהם רשעי ישראל, שמבזבזין דין אביהם לעתיד לבא, שבזכות מיתתם הם קורעים את גזר דינו של אביהם לעתיד לבא, שהם באים ואומרים לפניו, רבונו של עולם, מאחר שאתה עתיד ליפרע מהן מאבותינו הרשעים, למה הקהיתה שיניהם בם, למה ציערתם במותינו לפניהם, ובכך נפרעת עונשם מהם בחייהם.

אמר רבי אילעא בן יברכיה, אלמלא תפילתו של דוד, המובאת בסמוך, היו כל ישראל עניים מרודים, שהם היחידים שעיסוקם הוא מוכרי רבב, והם כל הדברים השומניים והמאוסים, שנדבקים בבגדי הרוכלים וממאיסים אותם. ודוד בתפילתו בקש על כך, כמו שנאמר "לא לנצח ישכח אביון תקוות עניים תאבד לעד". אלא "שיתה ה' מורה להם", תן להם, לישראל העניים, עושר, כדי שיכבדום הגויים, וכדי ש"ידעו גויים אנוש המה" שאין הגויים כאלוהים שכל הכבוד והגדולה שלהם, אלא, ישראל גם הם עשירים ומכובדים.

ואמר רבי אילעא בר יברכיה, אלמלא תפילתו של חבקוק, היו שני תלמידי חכמים מתכסין בטלית אחת מרוב עניות, ועוסקין בתורה. וחבקוק התפלל על כך, כמו שנאמר, ה' שמעתי שמעך, יראתי ה' פעלך, בקרב שנים חייהו, ודרשינן, אל תקרא "בקרב שנים", אלא "בקרוב שנים", ומבארינן, שהפעולה שהיו נצרכים בה להתקרב שנים יחדיו בטלית אחת, שהיא לימוד תורה, חייהו - רפאהו, את מצבם, ותן להם כדי שיחיו ברווח.

ואמר רבי אילעא בר יברכיה, שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהן דברי תורה, ראויין להשרף באש, ^[104] שנאמר, ויהי המה אליהו ואלישע תלמידו, הולכים הלוך ודבר בדברי תורה, והנה רכב אש וגו', ודייקינן, טעמא דאיכא דיבור בדברי תורה בין אליהו לאלישע לכן ניצלו מרכב האש הא ליכא דיבור, ראויין לישרף מהרכב שבא לשרפן.

ואמר רבי אילעא בר יברכיה, שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה, ^[105] אחד מת שחבירו הורגו בשוגג ואחד גולה לעיר מקלט מפני שהרג בשוגג, שנאמר, לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת, וביאורו, שלא היה להם דעת ללמד זה את זה וללמוד זה מזה, ודרשינן את הפסוק לדברי תורה, שהרי אין דעת אלא תורה, שנאמר נדמו עמי מבלי הדעת וסיום הפסוק ותשכח תורת אלקיך.

אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא, כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך הדחק, תפילתו נשמעת, ^[106] שנאמר כי עם בציון ישב בירושלים אלו היושבים בישיבות ועליהם נאמר סוף הפסוק, בכה לא תבכה חנוך יחנך לקול זעקך, כשמעתו ענך, וכתיב בתריה, ונתן לכם ה' לחם צר ומים לחץ, ומשמע שמדובר במי שמזונותיו קשים עליו, ואף על פי כן יושב ועוסק בתורה, ולאדם זה עונה ה' לקול זעקתו.

רבי אבהו אומר, שתלמיד חכם שעוסק בתורה מתוך הדחק, משביעין אותו מזיו שכינה, שנאמר שם, והיו עיניך רואות את מוריך והכוונה לשכינה.

רבי אחא בר חנינא אומר, אף אין הפרגוד, מחיצה שחוצצת כביכול לפני הקב"ה, ננעל בפניו, שנאמר שם, ולא יכנף, לא יתכסה ממך בכנף בגדו ומחיצתו, עוד מוריך.

שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע, מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה.

אמר רבא, בכל יום ויום מאז שחרב בית המקדש, מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר, בבקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בקר, והוכיח מפסוק זה שהיום הבא גרוע מקודמו, שהרי לכאורה כשאומר בערב מי יתן בקר, יש להבין הי בקר ^[107] מצפה לו בלילה, אילימא בקר דלמחר, מי ידע מאי הוי מה טומן המחר, ומנין שייטב מהיום, אלא בהכרח שרוצה שיהיה הבקר של מחר כמו בקר דחליף, ומוכח שכל יום הקללה מרובה מיום הקודם לו, ולכן טוב לו שיהיה כמו אתמול.

ומקשינן, מאחר שהקללה הולכת ומתרבה כל יום, ואלא עלמא אמאי מקיים, על איזו זכות העולם מתקיים, ומבארינן, אקדושא דסידרא שתקנו לומר אחר התפילה פסוקי קדושה ותרגומם כדי שיהיו כל עם ישראל, תלמידי חכמים ועמי הארץ, עוסקים כל יום מעט בתורה, ונחשבת להם קריאת פסוקי הקדושה ותרגומם כעיסוק בתורה, ^[108] כי התרגום הוא הסבר המקרא, וחביב הוא לפני ה' שיש בלימוד זה תלמוד תורה וקדושת ה'.

ואיהא שמיה רבא דאגדתא, ^[109] שעונין הקהל אמן יהא שמיה רבא בכל שבת אחרי דרשת הרב ברבים, וכיון שאינו יום של מלאכה נקבצין כל העם לשמוע, ויש גם בזה תלמוד תורה וקידוש ה'. ^[110]

והמקור שעל כך מתקיים העולם, ממה שנאמר, ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים, משמע הא יש סדרים שלומדים סדרי פרשיות של תורה, תופיע מאופל. שנינו במשנה: ולא ירד טל לברכה, וניטל טעם הפירות וכו', תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, מפני שפסקה טהרה מישראל, בטלה טעם וריח מהפירות, שכשהיו טהורין ונהגו בטהרה, זכו וטיהר הקב"ה את פירותיהן מריח רע ומטעם רע.

ובעוון הפסקת מעשר, ביטל שומן דגן, שהתקיים בזכות המעשר שנקרא חלב שהוא שומן.

רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא, סוג של תמר מיוחד, שהיא שמינה ויש בה ריח טוב, שקלה כרכה בסודריה, אתא רבה בריה, אמר ליה לאביו, מורחינא ריחא דחינוניתא, אמר ליה, בני, טהרה ^[111] יש בך שאתה מריח ריח הפירות, ולא בטל אצלך ריח הפירות מפני שהנך נוהג בטהרה ולכן יהבה ניהליה.

אדהכי אתא אבא בריה של רבה בר רב הונא, שקלה רבה יהביה ניהליה, אמר ליה רב הונא לרבא בנו בני שמחת את ליבי בטהרתך והקהיתה את שיני, שהוכחת שאתה אוהב את בנך יותר ממני, שלקחת ממני את התמרה כשנתתיה לך, ונתת לבנך. היינו דאמרי אינשי, רחמי אהבתו דאבא אבני, רחמי דבני אבני דהוו ליה.

רב אחא בר יעקב איטפל ביה ברב יעקב בר ברתיה, כי גדל נכדו, אמר לו רב אחא אשקיין מיא, אמר לו הנכד, לאו בריך אנא ואיני חייב לשמשך, ^[112] והיינו דאמרי אינשי רבי רבי, שהנכד מבקש מסבו גדלני, גדלני, ובסוף אומר לסבא בר ברתך אנא, ואיני חייב לכבדך כבן.

מתניתין:

בזמן שצר פולמוס צבא של אספסיינוס על ירושלים, גזרו החכמים שבאותו הדור על עטרות חתנים, ועל האירוס ובגמרא מפורש מה הם.

בפולמוס של טיטוס שהביאו הורקנוס על אונקלוס אחיו, חמישים ושתים שנה אחרי הפולמוס של אספסיינוס, ואז גזרו על עטרות כלות, כדמפרש בגמרא, ושלא ילמד אדם את בנו חכמת יונית.

בפולמוס האחרון, שצר טיטוס וצבאו על ירושלים, ואז החריב את הבית, גזרו שלא תצא כלה באפריון העשוי לכבודה ממעילים וטליתות מוזהבים בתוך העיר, כשהולכת מבית אביה לבית בעלה.

ורבותינו היינו רבינו הקדוש התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר, משום צניעות שהרי בתולה יוצאת וראשה פרוע, וגם כלה בושה שיסתכלו בה כלם.

משמת רבי מאיר, בטלו מושלי משלים שהוא היה יודע למשול משלים שיתנו טעם לשומעיהם להעמיק בענין ולהבינו כראוי, וכשמת לא נמצא מושל משלים כמותו.

משמת בן עזאי, בטלו השקדנים, שהיה שוקד על דלתות בית המדרש יומם ולילה, כמו שמצינו [ביבמות ס"ג ב'] שאמר "מה אעשה ונפשי חשקה בתורה".

משמת בן זומא, בטלו הדרשנים שהיה בקי בטעמי המקראות, ויודע לדרשן, וכמו שמצינו [בברכות י"ב ב'] שאמר רבי אליעזר, לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא.

משמת רבי עקיבא, בטל כבוד התורה, שהיה יודע לדרוש כל תיבה ואות מיותרת בתורה, ונתן לבו לדרוש על כל קוץ וקוץ של אות תלי תילים של הלכות, ועשה בכך כבוד גדול לתורה, שהראה שאין בה דבר לבטלה.

משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה, שהיה עושה מעשים מופלאים, שאמר לבתו שהדליקה בחומץ במקום שמן, מי שאמר לשמן שידלוק יאמר לחומץ וידלוק, וכן היה, והביא עיזיו דובים בקרניהם כהוכחה לשכיניו שאינן מזיקות, ועוד.

משמת רבי יוסי קטנתא פסקו החסידים, ולמה נקרא שמו קטונתא, שהיה הוא קטנתא של חסידים, שהלכו ופחתו, והוא היה האחרון והקטן שבהם. ^[113]

משמת רבי יוחנן בן זכאי, בטל זיו החכמה שהיה בקי בכל החכמות, כמו שאמרו [בסוכה כז.] שידע תקופות וגימטריאות ושיחות דקלים, ונתן בכך יופי והדר לתורה בעיני כל אדם.

משמת רבן גמליאל הזקן, בטל כבוד התורה, כמו שאמרו [במגילה כא.] שעד ימיו למדו רק מעומד, ומשמת ירד חולין וחולשה לעולם והחלו ללמוד מיושב. וגם מתה טהרה ופרישות שלא הניח מי שהחזיק בטהרה ופרישות כמוהו, אך עדיין היתה טהרה בעולם עד שבטלה בחורבן הבית כדלעיל.

משמת רבי ישמעאל בן פאבי, בטלה זיו הכהונה, שהיה חכם ועשיר, וכהנים רבים אוכלים על שלחנו.

משמת רבי, בטלה ענוה ויראת חטא. ^[114] [מכאן ואילך לדעת הרמב"ם אינה משנה אלא ברייתא, ורש"י גרסה כמשנה].

רבי פנחס בן יאיר אומר, משחרב בית המקדש בושו חברים, שהלעיגו עמי הארץ על מנהגם בפרישות ובטהרה, ודקדוק המעשרות, וכן בושו בני חורין בעלי יחוס, שהחלו עבדים שאין להם יחס לזלזל בהם, והושפל כבוד היחוס. וחפו ראשם של המיוחסין, מפני הבושה שהתעשרו הממזרים וזלזלו בעניים מיוחסים, ונדלדלו אנשי מעשה, שלא העריכו את העושים מעשי חסד, כי באותה עת גם גברו בעלי זרוע ובעלי לשון הרע, והתרבתה החנופה, והחניפו לאנשי הכח והוחזק כאילו הם אחראים לכל מעשה טוב, ואין דורש לישראל, ואין מבקש עליהם רחמים, ואין שואל ואין להם סנגור לפני ה'. ^[115] וכיון שכך, על מי לנו להשען, על אבינו שבשמים.

רבי אליעזר הגדול אומר, מיום שחרב בית המקדש, שרי חכימיא התחילו החכמים למהוי כספרא, ירדו בדרגתם להיות כמלמדי תינוקות.

וספריא ירדו ממעלתם להיות כחזניא,

שני תלמידי חכמים כל שהם זה עם זה הן ביחד הן בדרך ראוי להם שיהו דברי תורה ביניהם ואם הם בעיר אחת ראוי להם שיהו נוחים זה לזה בהלכה ולא יעשו הוראתם דרך קטרוג ונצוח שדברים אלו מעורים את הפקחים ומעלימים את האמת וכל תלמיד חכם שאין דחקו טורדו שלא לעסוק בתורה אלא שמקיימה אף מתוך העוני סופו לקיימה מתוך עושר וכבוד:

אע"פ שהתפלה עיקר גדול להנהיג את הדת על אופניה מ"מ צריך שיהא כל אדם עוסק בתורה כפי ענינו ומתוך כך תקנו סדר קדושה להיות מתרגמין בה עד שיהא אותו תרגום מובן להם ויהיו הכל כעוסקים בתורה ונמצא להם תורה ותפלה בענין אחד וכן תקנו להם שיהו שומעין דרשות ועונין אחריהם אמן יהא שמיה רבה וכו' ונמצאת תפלה ומשנה תדירה להם דרך הערה אמרו על אלו שהזכרנו עלמא אמאי קאי אקידושא דסידרא ויהא שמיה רבה מברך דאגדתא:

בפרש"י בד"ה והיו עיניך גו' בתריה כתיב וכן לא יכנף עכ"ל הס"ד ואח"כ מה"ד פרגוד מחיצה עכ"ל הס"ד והד"א ואח"כ מה"ד לא יכנף לא יתכסה כו' בגדו ומחיצתו עכ"ל מפירוש ישן:

בד"ה בפולמוס של טיטוס שהביא הורקנוס אאריסטובלוס אחיו עכ"ל כצ"ל:

במשנה משמת ר' בטלה ענוה ויראת חטא ע"כ סיף סדרי משנה ממסכת זו וכצ"ל אח"כ תנו רבנן ר' פנחס בן יאיר אומר כו' עד סוף המשנה שלפנינו מברייתא הוא וכן מוכח באגדת חלק דמייתי התם סייעתא לרבי יצחק דאמר ונהפכה כל המלכות כו' ע"ש ודו"ק:

גמ' א"ר אילעא בר ברכיה כו' היו כל ישראל מוכרי רבב כו'. לפי פרש"י אין שייכות כאן לכל המאמרים דרבי אילעא ובערוך פי' רבב פסולת של שעוה הוא ומפני שהזכיר שניטל נופת צופים בא להודיע שלא נשאר להם אלא פסולת של שעוה כו' עכ"ל ע"ש ודרש מורה מלשון מרות כפרש"י וכה"ג דרשו ומורה לא יעלה על ראשו דגבי שמשון ושמואל עיין בחידושינו בסוף מסכת נזיר ע"ש:

תפלתו של חבקוק היו ב' ת"ח מתכסין כו'. דתפלתו של דוד כדלעיל לא הועילה אלא למתעסקים במשא ובמתן שלא יהיו מתעסקים בדבר שפל כמו רבב אלא בעסק חשוב שירויח בו אבל הת"ח שאין לו רק עסק תורה לא הועילה תפלתו שאין בו עסק משא ומתן שירויח בו עד שבא חבקוק והתפלל עליהם. ואמר ה' שמעתי שמעך היא קבלת התורה שהיה שמיעה שכלית כדאמרי נעשה קודם לנשמע כמלאכים שנאמר בהם עושי דברו לשמוע בקול גו' אבל יראתי ה' פעלך שהיא פעולת העונש של עוני שבת"ח שבקירוב שנים בטלית אחד חייהו כפרש"י מלשון מחיה או פירוש חייהו ממש מסכנת חולי בעלי ראתן כדאמרי' בס"פ המדיר דריב"ל הוה מכריך בהו ועסיק בתורה דאגוני מגנא והיינו דמסיים בתפלתו בהאי קרא ברוגז רחם תזכור וק"ל:

ב' ת"ח וכו' שנאמר ויהי המה הולכים הלוך ודבר גו'. מלשון כפול הולכים הלוך דרשו שהיו עוסקים בעומקה של הלכה כך נראה מפרש"י פ"ק דתענית ובמדרש ילקוט ודבר אין דבור אלא תורה שנאמר הלא כה דברי כאש ע"ש וקאמר טעמא דאיכא דבור הא ליכא דיבור ראויין לישרף נראה דאסיפא דקרא סמיך דכתיב והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ר"ל שהיו נפרדים זה מזה בלי היזק משריפת האש הבא ביניהם ולולי הדבור לא היו נפרדים כך בלי היזק מן האש שבא בין שניהם וק"ל:

שני ת"ח הדרין כו' אשר ירצח את רעהו בבלי דעת כו' אלא תורה כו'. מדשינה למכתב לשון בלי דעת במקום שגגה דכתיב בפ' מסעי לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה דריש ליה בלי דעת התורה ועל כוונה זו נסמך וזאת התורה אשר שם משה גו' לפרשה זו ואת גולן בבשן למנשה וזאת התורה גו' כיון דאחד מהם שהיה לו ללמוד ממנו ולא למד עכשיו שאין לו ממי ללמוד אמרי' ביה הוי גולה למקום תורה וק"ל:

כל ת"ח כו' שנאמר כי עם בציון ישב בירושלים גו'. עי' פרש"י ועי"ל דהיינו בציון היינו בירושלים וע"כ דרשו מיניה בציון הם הת"ח המצוינים בהלכה ואמר דתפלתו נשמעת גם לאחר חורבן ביהמ"ק דננעלו שערי תפלה שנאמר שתם תפלתי ומשום דאמרי' פרק הזהב דשערי דמעה לא ננעלו אמר בכאן בכה לא תבכה ואין כאן דמעה ואעפ"כ תהיה תפלתך נשמעת בזכות זה שאתה לומד תורה מתוך הדחק. ואמר משביעין אותו מזיו כו' היינו שמגלה הקב"ה לו רזי תורה דהיינו עיניך רואות את מוריך הוא הקב"ה המלמדך להועיל כפרש"י מספר ישעיה. ואמר אף אין הפרגוד ננעל כו'. בפרק הזהב פרש"י פרגוד מחיצה שבין שכינה לצבא מרום עכ"ל וחשיב שם ג' דברים אין הפרגוד ננעל בפניהם היינו בג' עבירות אונאה וגזל ועבודת כוכבים שאינו ננעל מלראות מעשיהם הרעים לענוש אותם ע"כ אבל הך דהכא לא חשיב התם דלמעליותא קאמר הכא דאינו ננעל הפרגוד מלהשגיח עליו לטובה וק"ל:

אמר רבא כל יום כו' הי בוקר אלימא בוקר דלמחר כו'. יש לדקדק אמאי לא דקדק כן רבא ברישא דקרא דכתיב בבקר תאמר מי יתן ערב הי ערב אלימא דלמחר מי ידע כו' ויש לפרש בזה על פי מה שאמרו בספ"ב דשבת דמזל יומא גרים ובא רבא לפרש טעם המשנה דאין יום שאין בו קללה כו' דבקרא מפורש דבכל יום קללתו מרובה מחבירו שאע"פ שיש יום דיום שלאחריו יש לו מזל טוב יותר משלפניו מ"מ קללתו מרובה מחבירו מיום שחרב ביהמ"ק ומייתי מקרא שנאמר בבקר תאמר מי גו' דמרישא דקרא ליכא ראיה דאימא דמי יתן ערב דלמחר ומצפה ומקוה למזל יום אחר שיתחיל בערב אבל גבי ערב מי יתן בקר שפיר קא קשיא ליה כיון דערב ובקר שאחריו מזל יום אחד הוא מי ידע מאי הוה. וקאמר אלא דחליף דמזל הבא בכל יום יתהפך לרעה יותר מיום שלפניו. וקאמר דא"כ הוא עלמא אמאי קאי לבטל קצת רוע המזל של כל יום המתרבה תמיד. ואמר אקדושה דסדרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא. דהיינו תרתי שנאמרו בלשון תרגום שיבין בו גם עמי הארץ לקדושת ש"ש ולימוד תורה ומייתי לה מדרש מקרא דכתיב ארץ עיפתה כמו אופל גו' שרמז בזה חורבן ביהמ"ק וגלות ישראל כמ"ש בתוכחה והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפילה והיינו ארץ שהיא א"י הוא בעיפתה וצהרים כמו באופל ומיום שנתהווה זה היה צלמות וקללה בעולם ואין העולם מתקיים בלא סדרים דהיינו ב' סדרים סדר קדושה וסדר פ' התורה כפרש"י ודו"ק:

טהרה בטלה טעם וריח כו' טהרה היא דבר רוחני בטלה טעם וריח שהוא דבר רוחני כמ"ש כל הנשמה תהלל יה איזו דבר שהנשמה נהנה ממנו הוי אומר זה הריח וז"ש לו טהרה יש בך כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא כו' ומעשר שהוא דבר גופני ויש בו ממש בטלה שומן הדבר שיש בו ג"כ ממשות:

תמרתא דחינוניתא כו'. עי' פרש"י כאן ובערוך פי' שהיה להם ריח הפה ולכן הן בעלי חן ובפרק אע"פ גרס רש"י דהינוניתא בה' מלשון קרב לגבי דהינא ואידהן ע"ש:

והקהית את שיני כו'. אולי שאמר האי לישנא לפי שאכלו לפניו ואמרינן פרק אע"פ דאסור להשהות בפני השמש אפילו תמרי דהנינותא כללא דמלתא כו' כל דאית ליה ריחא כו' דמזיק את מי שאוכלין לפניו כו' כפרש"י שם וק"ל:

א"ל אשקיין מיא א"ל לאו ברך אנא כו'. אע"ג דבני בנים הרי הן כבנים ואפילו ברא לברתא כדאמרי' פרק הבע"י היינו לענין מצות פ"ו והיינו טעמא משום דלשבת יצרה והאיכא אבל לענין כבוד אב אינו כבנים וק"ל:

בפולמוס של טיטוס כו' פרש"י שהביא הורקנוס אאריסטובלוס אחיו כו' עכ"ל אבל התוס' פרק מרובה דחו זה דטיטוס בשעת חורבן היה כדאמרי' פ' הניזקין ומלכות בית חשמונאי קדמו טובא כדאמרינן פרק קמא דע"ז וי"ל דמעיקרא גזרו ולא קבלו כו' עכ"ל ע"ש ונראה עוד בזה שזה המעשה דבני בית חשמונאי שהביאו פולמוס של רומים על ירושלים היה התחלת וגרם החורבן שעברו הרומים הברית שהיה להן עם ישראל כדאיתא פ"ק דע"ז וכמ"ש בספר בן גוריון שע"י מריבת אלו אחי' בית חשמונאי באו חיל רומים על ירושלים וכבשוה והוא הרמז דלקמן בברייתא שנעץ החזיר צפרניו בחומה ונזדעזעה כו' שהחזיר מיער שהוא עשו יהיה שולט בחומת ירושלים ויזדעזע כל א"י על ידו ומש"ה מייתי הך עובדא דאחי' בית חשמונאי אפולמוס של טיטוס שהיה סוף החורבן ג"כ ע"י הרומים כחו של עשו וק"ל (פ' מרובה ע"ש):

משמת ר"מ בטלו מושלי כו'. כל הני דחשיב חוץ משמת רבי בטל כו' קדמו לר"מ טובא ואפשר משום דכל המשניות סתם רבי אליבא דר"מ הקדימו לכולם ותלמידיו של ר' הוסיפו במתני' הא דמשמת ר' בטל ענוה כו' כמ"ש הרמב"ם:

משמת ריב"ז בטלה זיו החכמה כו'. יש לפרשו גם בחכמה דעלמא כמו שמצינו בהניזקין בסיפורו עם אספסינוס וגבי בטל זיו הכהונה פרש"י שהיה חכם ועשיר וכהנים רבים כו' לא ידענא היכן מצא זה שהיה עשיר ורבים אוכלין על שלחנו אבל בס"פ מקום שנהגו הפליגו במעלתו וקראהו תלמידו של פנחס:

משמת ר"ג הזקן בטל כו' ומתה טהרה ופרישות כו'. ק"ק דא"כ כבר קודם חורבן הבית בטלה טהרה שהרי ר"ג הזקן היה טובא מקמיה דחורבן שהרי ר"ג דיבנה בן בנו היה נשיא בזמן החורבן ולעיל שנינו משחרב ביהמ"ק ניטל טעם הפירות וקאמר דהטהרה נטל את הטעם ודו"ק. ואמר משחרב ביהמ"ק בושו חברים כו'. ר"ל חברים בכ"מ הנזהרים בפרישות לענין טהרה ומעשר מע"ה הם בושו כי עמי הארץ מלעיגים עליהן בפרישות ודברי חבירות שלהם וכן בני חורין בושו מן העבדים כההיא דקידושין פ"ד כל הפוסל במומו פוסל לגבי מי שקורא חבירו עבד:

וחפו ראשם מפני הבושה ונדלדלו אנשי מעשה וגברו כו'. על פי מה שאמרו ס"פ א"נ מיום שגברה אגרופה של חנופה כו' נתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך והיינו דאמרי הכא על ידי שגברו בעלי זרוע לומר חנופה ול"ה נדלדלו אנשי מעשים. ואמר ואין דורש ואין כו'. נקט ג' לשונות נגד ג' עולמות אין דורש להם לטובה בכל האומות שבעולם התחתון ואין מבקש עליהם בעולם האמצעי כי כל המזלות מתנגדים להם כמ"ש אין מזל לישראל ואין שואל עליהם סנגוריא בפמליא של מעלה כי המלאכים מקטרגים להם ואין לנו להשען רק על אבינו שבשמים שהוא אדון על הכל ורחמיו מרובין ודקדק לומר אבינו כי זכות אבותינו אברהם יצחק ויעקב כבר תמו ואין לנו להשען רק על אבינו זה שבשמים וק"ל:

שרו חכימיא למיהוי כספריא כו'. אמר שכ"א נפחת ממדרגתו ממעלה למטה עד שעמי הארץ הולכים ודלים ומפרש"י נראה דגריס נמי הכא אזלא ונולא אבל לפי הפירוש שכתבנו לעיל באזלא ונולא ליכא הכא לפרש כן אבל גרסינן הכא אזלא ודלדלא כו' וכ"ה בכל ספרים ישנים ומסיים גם שהולכים ודלים כ"כ אין שואל מהם על הפתחים על מי להשען על הבטחת אבינו שבשמים דבזה הועילה תפלתו של דוד כדאמרי' לעיל ודו"ק:

גמרא תניא רשב"א א' טהרה בטלה טעם וריח כו'. בברייתא זו אין בה תוספות מאומה על הלשון המשנה רק שינוי מן נטל לבטל. אולם מצינו כיוצא בזה בסנהדרין (קט) ת"ר אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב כו'. (ועמש"כ שם בהשמטות הנדפסות בסוף שקלים) ובע"ז (לד) ת"ר החרצנים כו' לחים אסורין ובבכורות (מח ב) ת"ר הוא לפדות כו'. ובע"י ליתא כלל דברי רשב"א במשנה וכ"נ מפרש"י שפירש דבריו כאן ולא במשנה:

שם ר"ה אשכח תמרתא דחינוניתא. בכתובות (סא) איתא דהנוניתא בה"א וע"ש בפרש"י:

רש"י ד"ה אחד מת. ואם אין כאן מיתה עד סופו. דבריו מחוסרי הבנה:

רד"ה אקדושא דסידרא. ויש כאן שתים קדושת השם כו'. כצ"ל:

במשנה משמת ר"ג הזקן כו' ומתה טהרה ופרישות. עי' קושיית הרש"א בח"א. ול"נ מדל"ק בטלה או פסקה כבאינך אלא לישנא דמתה משמע דעדיין לא בטלה לגמרי אלא שנתרפה קצת:

אִלְמָלֵא תְּפִלָּתוֹ שֶׁל דָּוִד הָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מוֹכְרֵי רְבָב (תהילים ט, כא). קשה ומקמי דייתי דוד המלך ע"ה ויתפלל תפלה זו איך ניצולו ישראל מן העניות? וכן יש להקשות במאמר השני של חבקוק הנביא ע"ה.
ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דשבת כשעלה משה רבינו ע"ה למרום הראהו הקדוש ברוך הוא את רבי עקיבא יושב ודורש עם תלמידיו על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות וכיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבינו מנין לך? אמר להם הלכה למשה מסיני! עיין שם. ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים הכונה שהראהו מזלו של רבי עקיבא דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות עיין שם.
ולפי זה גם דוד המלך ע"ה וחבקוק הנביא ע"ה כל מה שאמרו בבואם בעולם הזה כבר אמרה אותו נשמתם שהיא מזלם בשמים מקודם ביאתם לעולם הזה וגם תפילות שלהם אלו נאמרו מכבר ובעבורם ניצולו ישראל.
ומה שהיו ישראל ראוים ליסורין של עניות שהם קשים ביותר, היינו כי ישראל באו לתקן שבירת הכלים שהם שבעה ספירות הנקראים 'ימי קדם' ואלו יתוקנו על ידי יסורין של עניות יותר משאר מיני יסורין כי שבירתם עניות ותיקונם עשירות.
ובזה מובן נועם שיח דברי רבותנו ז"ל שאמרו הָיוּ יִשְׂרָאֵל מוֹכְרֵי רְבָב, כי רבב [204] עולה מספר ימי קדם [204] ושבעה ספירות שנשברו נקראים ימי קדם כנודע ולכן נאמר בישראל רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ (יחזקאל טז, ז) שהם היו מוכרי רבב ועל ידי תפילת דוד המלך ע"ה שהיה בסוד ה"א אחרונה שבשם ניצולו מן רבב ונעשו 'רבבה' ולזה אמר שִׁיתָה הֳ' מוֹרָה לָהֶם (תהלים ט, כא) שית ה"א על רבב ויהיו רבבה וזהו שנאמר תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי (תהלים כג, ה).

שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה רְאוּיִן לִישָּׂרֵף בָּאֵשׁ. נראה לי בס"ד תואר איש יצדק על תלמיד חכם כי איש לשון חשיבות כמו איש ירושלים (משנה אבות א, ד), אישי כהן גדול (משנה יומא א, ג), ותוך איש יש יו"ד שהוא סוד חכמה מפסקת בתוך אש ולכן אם אין ביניהם תורה שהוא סוד חכמה ראויין להשרף כי מדה כנגד מדה יסתלק אות יו"ד שהיא סוד חכמה המפסקת בשם איש שראוי לחכם וישאר אש ולכך ראויין להשרף.
או יובן בס"ד התורה נקראת אש דכתיב הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם הֳ' (ירמיה כג, כט) אך התורה מעלה חן על לומדיה דכתיב אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט) ואם תוסיף מספר חן [58] על מספר אש [301] יהיה מספר שנ"ט אותיות שטן [359] ולכן התורה שהיא אש ויעלת חן דוחה את השטן ולכן שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ שהוא מקום סכנה וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה שהיא אש המעלה חן לדחות השטן אז רְאוּיִן לִישָּׂרֵף בָּאֵשׁ של השטן.
ועל זה הביא הפסוק דקאמר וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם (מלכים ב ב, יא) וקשה הוה ליה למימר 'ויפרידום' ולמה האריך לומר 'בין שניהם'? אך בא הכתוב לרמוז מאחר שהיו הלוך ודבר בדברי תורה שדוחה את השטן לכך נדחה השטן ונפרד מהם והיינו כי ההפרש שיש בין מספר אליהו [52] שעולה ב"ן למספר אלישע [411] שעולה תי"א הוא מספר שנ"ט בדקדוק שהוא אותיות שטן [359] ולזה אמר וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם רוצה לומר הפרידו השטן שהוא רמוז במספר היתרון שיש בין שניהם.
או יובן בס"ד הכונה אומרו בֵּין שְׁנֵיהֶם דאותיות השוים אצל שניהם המה אותיות 'אלי' [41] שהם מספר שם יוה"ך [41] הרמוז בסופי תיבות כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ (תהלים צא, יא) כי שם זה שומר האדם בדרך ונשאר באליהו ואלישע אותיות 'שעוה' [381] שהם מספר ספריא־ל [381] הכותב זכיות ישראל ולכן מברכין במה שאמר על נר שעוה דנכתב על ידי מלאך הנזכר שהוא מספר שעוה זכות זה לעת עתה אשר היו הלוך ודבר בדברי תורה.

כָּל תַּלְמִיד חָכָם הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ דּוֹחֵק תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת (ישעיה ל, יט). נראה הטעם דהתורה נקראת חיי עולם ותפלה חיי שעה וכנזכר בגמרא (שבת לג.) עוזבים חיי עולם התורה ועוסקים בחיי שעה התפלה? אתמהה! ולכן זה שלא עזב חיי עולם אפילו שהוא דחוק, בדין הוא שיהא נענה בתפלה שהיא חיי שעה.
והא דאמר מִתּוֹךְ דּוֹחֵק רמז בזה כי תוך דוחק יש אותיות 'וח' דוא"ו רומז לתורה שבעל פה שהיא ששה סדרים ואות ח' רומזת שיש בה ח' דרגין.

וְאֶלָּא עָלְמָא אַמַּאי קָא מִקַּיֵּים אַקְּדוּשָּׁה דְּסִידְרָא וְ'יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' אַגַּדְתָּא (איוב י, כב). פירוש גזרה זו דכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו האמורה בתוכחה אינה מתקיימת בפועל שאם היתה מתקיימת היה העולם אבד לגמרי! ובאיזה זכות העולם קיים שלא תהיה בו גזרה זו בפועל? ואמר בזכות קדושה דסדרא ואמן יהא שמיה רבה דהגדה.
והא דאיכא מעלה לשתים אלה יותר מכל מצות ומעשים טובים לקיים העולם בעבורם, נראה לי בס"ד דמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בשבח הקדיש שמכניע הקליפות הוא מפני שהקליפות מבינים בלשון תרגום ובהיותינו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה של הקדיש בלשון תרגום שהם מבינים אותו אז הם נכנעים ולזה אמר בזוהר הקדוש על הקדיש מתבר שלשלאין דפרזלא [-שהוא משבר שלשלאות של ברזל] עיין שם, ולפי זה גם הקדושה שהיא שבח גדול ויש בה סודות עמוקים דלכן צוה רבינו האר"י ז"ל את רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל שלא יסתכל בו בשעה שאומר קדושה.
הנה כשאומרים אותה בלשון תרגום שמבינים אותו הקליפות הם נכנעים ובזה יכירו בשבחו של ישראל שניתן להם רשות לומר שבח זה של קדושה שדרכן של מלאכי השרת לאומרו ובזה יכנעו ולא יקטרגו על ישראל לקיים גזרה זו של התוכחה להיות כל יום מרובה משל חבירו וכן יש תועלת גדולה מן הקדיש דאגדה יותר משאר קדישים מפני כי הוא נאמר מתוך שמחה אשר תהיה מחמת האגדה כי באגדה ישמח ישראל ביותר ולכן עניית הקדיש הזה תהיה מעלתה מעולה ביותר.
והא דאמרו אמן יהא שמיה רבה דאגדה ולא אמרו אקדיש דאגדה? נראה לי שיש מעלה בעניית אמן יהא שמיה רבה להמליץ טוב על ישראל בעבור זה טפי מאמירת הקדיש עצמו, חדא כי הקדיש אומר אותו אדם אחד ועניית אמן יהא שמיה רבה היא בכל הציבור כולן ולכן נכנעים הקליפות מן עניית אמן יהא שמיה רבה טפי.
ועוד דכתב הרב פתח עינים ז"ל בריש ברכות בשם הרב מהר"י שארף ז"ל על מאמר רבותנו ז"ל (ברכות ג.) כל זמן שישראל נכנסים לבית הכנסת ועונים אמן יהא שמיה רבה אומר הקדוש ברוך הוא 'אשרי המלך שמקלסין אותו כך' כי בתחלת הקדיש אנחנו מתפללין על גדולת וקדושת שמו יתברך וגם מתפללין על הנוגע לנו דיצמח פורקנה ויקרב משיחיה וכל זה אומר זה האדם האומר הקדיש אך הקהל כשעונים אמן יהא שמיה רבה אין עונים אמן על הנוגע אלינו מצד גאולתינו וביאת המשיח אלא עונין אמן דוקא על גדולת שמו יתברך כי באמירתם אמן יהא שמיה רבה אין מזכירין אלא רק גדולתו יתברך ורוממותו, ועל כן אומר הקדוש ברוך הוא אשרי המלך שמקלסין אותו כך שכל השבח והתפילה הוא לכבודו, עד כאן לשונו.
והוסיף הגאון חיד"א ז"ל על דבריו לומר כי ממה שעונים אמן יהא שמיה רבה מוכח דגם מה שאמר בתחילה ויקרב משיחיה אינו בעבור הנוגע להם אלא מתפללים שיבא משיח לכבוד שכינתו ותורתו יתברך, עד כאן דבריו יעוין שם.
והשתא בזה מובן מה שהזכירו כאן עניית אמן יהא שמיה רבה ולא אמרו בעבור הקדיש בסתם, כי מן עניית אמן יהא שמיה רבה שאין מזכירין בה דבר הנוגע לכבודו יתברך אף על גב דהאומר הקדיש נקיט לתרווייהו הנה מזה יוצא מליצת יושר וזכות על ישראל מאד ולכן בעבור זה נכנעים הקליפות ומשתתקים המקטרגים ומתקיים העולם.

טָהֳרָה בִּטְּלָה טַעַם הַפֵּרוֹת וְרֵיחָם. נראה לי בס"ד טָהֳרָה ראשי תיבות טעם הפירות ריח הפירות דשתים אלו תלויין בטהרה.
ואמר מַעֲשֵׂר בִּיטֵּל שׁוּמָן הַדָּגָן נראה לזה רמז הכתוב (בראשית מט, כ) 'מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ' רוצה לומר יש בו טעם דגן חשוב ושמן יען כי 'הוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ' זה המעשר שהוא חלק גבוה.

הָא יֵשׁ סְדָרִים תּוֹפִיעַ מֵאוֹפֶל (איוב י, כב). נראה לי בס"ד סְדָרִים לשון סודר דתרגום וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה (שמות לד, לג) תרגום בירושלמי סוּדָרָא, וקדושה דסדרה והקדיש אמורים בלשון תרגום שהוא אחוריים דקדושה כמו שכתוב בשער הכונות דהיינו התרגום הוא מסוה על הקדושה כי תרגום מַסְוֶה 'סודר' וכמו שפירש בספר הערוך ז"ל ולהכי מכנה את לשונות של קדושה וקדיש בשם סְדָרִים.

מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שָׁרוּ חַכִּימַיָּא לְמֶהֱוֵי כְּסָפְרַיָּא וְסָפְרַיָּא כְּחַזָּנַיָּא וְחַזָּנַיָּא כְּעַמָּא דְּאַרְעָא וְעַמָּא דְּאַרְעָא אָזְלָא וְדַלְדְּלָה וְאֵין שׁוֹאֵל וְאֵין מְבַקֵּשׁ. פירוש אנשי העיר עניים ואינם עשירים כדי שישכרו חכם מורה הוראות לחוד ואחד מלמד תינוקות לחוד אלא מביאים אדם שיהיה הוא חכם העיר להיות מורה הוראות להם והוא עצמו יהיה ספריא כלומר מלמד תינוקות כי המלמד תינוקות נקרא סופר ודא עקא כי טרדתו בענייני הוראות העיר וצרכיהם תעשה בטלה בלימוד התנוקות וגם דא עקא דאין זה כבוד לחכם!
גם יש עוד עיר שהם עניים ואין להם יכולת לשכור חזן לחוד ומלמד תנוקות לחוד אלא אצלם ספריא הוא המלמד הוא חזניא ודא עקא שיטרד בענייני החזנות ויהי בטלה קצת בלימוד התנוקות גם עוד יש החזן שלהם אף על פי שהוא לוקח פרס מן הקהל מחמת מיעוט הפרס אינו רואה עצמו שכיר אלא חושב עצמו כעמא דארעא שפטור מן החזנות ואינו מחוייב להיות חזן ודא עקא כי הציבור מצטערים לעשות חזן ערעי ולא ימצא להם בנקל.

אָמַר לוֹ רַב יוֹסֵף לְתָנָא: לָא תִּיתְּנִי 'עֲנָוָה', דְּאִיכָּא אֲנָא. הדבר יפלא איך משבחים עצמן? וכבר פרשתי בזה ועוד נראה לי בס"ד דאין כונתם לשבח עצמן אלא ידוע ברית כרותה לשפתים וחושש פן בלמדו דברי התנא דקאמר בטלה ענוה יתגבר היצר הרע מחמת הדיבור הזה וינצחנו לבטל ממנו מדת הענוה או להחליש אותה לפחות ולזה אמר 'דְּאִיכָּא אֲנָא' אשר תהילות לא־ל זכיתי ולכן חושש אני פן דברים אלו נזדמן שתנטל ממני כי ברית כרותה לשפתים.
ועוד נראה לי בס"ד לָא תִּיתְּנִי לפני העולם שבטלה 'עֲנָוָה' דְּאִיכָּא אֲנָא שהעולם חושבין אותי לבעל ענוה ויהרהרו אחר דברי התנא שאומר בטלה, והלא גם בדור זה שהוא אחרון ורחוק מדור רבי לא בטלה וכל שכן דורות שקודם ממני! וכן כוונת רב נחמן.
או יובן בס"ד כי הוא היה עניו באמת והיו התלמידים והחכמים שבדורו משבחים אותו הרבה במידת הענוה ולא היה רוצה שישבחו אותו בכך לכן נתחכם לומר בפומבי בית המדרש לפני הכל לאותו תנא לָא תִּיתְּנִי 'עֲנָוָה' דְּאִיכָּא אֲנָא! כדי שהשומעין לא יחשבו אותו לעניו ממש דהא חזי דהוה משבח עצמו בכך ובאמת הוא כונתו בזה לשם שמים לשם אלקים חיים.

מתני' יוונית. עיין תוספות מנחות דף סד ע"ב ד"ה ארור ובר"ש פ"א מ"א דפאה:

שם משמת רבי בטל ענוה. עיין תוספות כתובות דף קג ע"ב ד"ה אותו יום:

ואיהא שמיה רבא דאגדתא. לכאורה היה נ"ל דנקט דאגדתא דוקא לאפוקי על שמעתתא דהיינו הלכות דינין ואיסור והיתר וטומאה וטהרה אין אומרים קדיש דרבנן כיון שאין נקבצין כל העם אפילו עמי הארץ לשמוע דרשא בשמעתא כמו באגדתא כדאיתא לעיל בפרק אלו נאמרין רבי אבהו דרש באגדתא רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דרבי אבהו כו' וכל עצמו לא אמר ואלא עלמא אמאי קא מקיים איהא שמיה רבא אלא משום כיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ ויש כאן שתים תורה וקידוש השם והוי דומיא לקדושה דסידרא שכל ישראל שוים בו דאפי' עמי הארץ מבינים אותו ולכן הוא חביב כדפרש"י ויגעתי ומצאתי און לי בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בסוף פרקי אבות וז"ל ר' חנניא בן עקשיא אינו מן הברייתא אלא סיום נאה הוא ונהגו העם לאמרו בסיום הפרקים לפי שאין אומרים קדיש דרבנן על המשנה אלא על האגדה שאמר מר ואיהא שמיה רבא דאגדתא עכ"ל אמנם הרמב"ם גופיה כתב להפך בחבורו בסדר תפלה בנוסח הקדיש וז"ל קדיש דרבנן כל עשרה מישראל או יותר שעוסקין בתלמוד תורה שעל פה ואפי' במדרשות או בהגדות כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש דרבנן כו' עכ"ל. נראה מדבריו הא דנקט כאן דאגדתא לרבותא אפילו דאגדתא וכ"ש דשמעתא דחביב טפי. ונ"ל טעמיה דהרמב"ם הוא מדתנן בפרק כל כתבי שאין קורין בכתובים בשבת בשעת בית המדרש מפני ביטול בית המדרש ופרש"י וכל המפרשים מפני ביטול בית המדרש דמשכי ליבא ואתו לאמנועי מלשמוע הדרשא שהיו דורשים לעם בשבת הלכות איסור והיתר וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים ע"כ. אלמא שעקר הדרשא היה בהלכות איסור והיתר ומה שדקדק הרמב"ם לומר בתלמוד תורה שעל פה היינו משום שלא תיקנו קדיש דרבנן על קריאת הפסוקים לבד כמו שהם כתובים בתורה שבכתב אלא דוקא על דרשא ואין דרשא אלא בתורה שעל פה ואולי משום הכי נקרא קדיש דרבנן כלומר קדיש שעל תלמוד תורה דרבנן דהיינו שעל פה לאפוקי קדיש יתום רגילין לומר על קריאת הפסוקים לבד כמו אחר תהלים ושיר היחוד ותפלה ויותר נ"ל דלהכי נקרא קדיש דרבנן לפי שכל עצמו ועקר קדיש זה הוא תחנה ובקשה על רבנן כמפורש בנוסח קדיש זה אבל אין לפרש דלהכי נקרא קדיש דרבנן מפני שהוא תקון הרבה חכמים כל אחד הוסיף על שלפניו דהא ליתא שלא מצינו זה אלא דוקא במודים דרבנן כדאיתא בהדיא בפרק אלו נאמרין אבל לא בקדיש דרבנן ומיהו הא דכתב הרמב"ם בסוף פרקי אבות שהבאתי לעיל וז"ל לפי שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על האגדה כו' קשה לי שהרי רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה כו' משנה הוא בסוף מסכת מכות וכי תימא כיון שלא נזכר בה שום דין הלכך אע"פ שהוא משנה בסוף מכות אינו קרוי משנה אלא אגדה א"כ קשה שהרי גם בפרקים לא נזכר בהם שום דין א"כ למה לא יאמרו קדיש דרבנן על סיום הפרקים בלי רבי חנניא בן עקשיא. ולולא דמסתפינא מחבראי הייתי אומר שאין זה מדברי הרמב"ם ז"ל כלל אלא איזה תלמיד טועה ומשובש כתב זה בגליון. כן נ"ל:

בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים. בפ"ק דגיטין אמרינן א"ל ריש גלותא לרב הונא כלילא מנלן דאסור א"ל מדרבנן דתנן בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים כו' אדהכי קם רב הונא לאפנויי א"ל רב חסדא קרא כתיב כה אמר ה' הסר המצנפת והרם העטרה וגו' וכי מה ענין המצנפת אצל העטרה אלא לומר לך בזמן שמצנפת בראש כ"ג עטרה בראש כל אדם כו' רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דהוה גדיל כלילא לברתיה א"ל לא סבר לה מר הסר המצנפת והרם העטרה א"ל דומיא דכ"ג בגברי וכתבו שם התוספות עטרות חתנים פירש בקונטרס עטרה ממש ואין נראה מדאמר עלה בפרק בתרא דסוטה לא שנו אלא של וורד ושל הדס אבל של קנים ושל חילת מותר ואין דרך לעשות עטרה משל קנים אלא עטרות שעושין כעין כיפה שיושב בה החתן ובראש כל אדם דקאמר לאו דוקא בראש ממש אלא למעלה מראש ובמסכת מדות דתנן העטרות שבחלונות פירשו נמי הגאונים כעין כפות מוזהבות שעושין בחלונות ולא הוה כלילא דדהבא כההיא דבמה אשה דקא נפיק כמה כלילא בנהרדעא ודוקא לחתנים אסרו דומיא דעטרות כלות דמפרש בסוטה דהיא עיר של זהב ובפרק במה אשה תנן לא תצא בעיר של זהב מכלל דבחול שרי ועוד דהא ר"ע עביד לדביתהו עיר של זהב כדאיתא בנדרים אלא דוקא לחתנים וכלות אסרו משום שמחה יתירה אבל לשאר בני אדם מותר כך כתבו התוספות והא דלא גזרו מעיקרא על עטרות כלה כמו שגזרו על עטרות חתנים היינו משום כדי שלא תתגנה הכלה על בעלה. כן נראה לי:

בטל זיו החכמה. פירש"י לא ידעתי מאי היא ולי נראה שר"ל שהיה בקי בכל החכמות על שעליו נאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא כדאיתא בסוכה פרק הישן אמרו עליו על ריב"ז שלא הניח מקרא משנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ק"ו וג"ש תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסים משלות שועלים דבר קטן דבר גדול דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא לקיים מה שנא' להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא:

בטל כבוד התורה וכו'. עמ"ש בקונטריס דבש לפי מערכת בי"ת אות י"ט. ובמ"ש לקמן פני הדור וכו' עמ"ש בקונטריס הנזכר מערכת פ"א אות כ"ט בס"ד:

שהיה קטנותן של חסידים. בתוספתא גרסינן משמת אבא יוסי בן קטנות איש קטנותא נתקטנה חסידות מישראל למה נקרא שמו איש קטנותא שהוא קוטנה של חסידות ויש להרגיש קצת דמאחר שאמר נתקטנה חסידות מישראל מה שאל למה נקרא שמו איש קטנותא. ויראה על פי פירוש הרמב"ם שפירש קטנותן של חסידים בכללם ושרשם כי שרש הדבר והתחלתו קטן. ובהכי ניחא לשון המשנה וביותר לשון התוספתא דקאמר נתקטנה חסידות מישראל. ועל זה שאל למה נקרא שמו וכו' דודאי לא פתחו פה לשטן שתפסוק החסידות או שתתקטן החסידות וא"כ מ"ט קרו ליה קטנותא ותירץ שהוא קטנה של חסידות כלומר שרשה וכן יש לפרש בלשון משנתנו:
וחזה הוית לאישי כהן גדול רבין חסידא הרמ"ך בס' הבהיר יד מלאכי סי' תקפ"ז שהביא פירוש הרמב"ם וכתב דהוליד מזה ס' יוחסין באות יוד דא"כ יהיה אחר ר' יוסי הכהן ורבי יהודה בן בבא וכו' ותולדה זו איני מכיר דלפירוש הרמב"ם היה מראשוני החסידים וכן נראה מהתי"ט שחלוק הרמב"ם בפירושו עם רש"י והרע"ם ומאחר שכן נוליד מזה שהיה קודם רבי יוסי וכו' ואפשר דט"ס וצ"ל וא"כ יהיו אחריו רבי יוסי וכו' אלא דבירושלמי פ' המניח אמרו דהוא יוסף הבבלי ותו ק' מאי דתנן פסקו חסידים וי"ל דפסקו זמן מה והכי דייקא דלא קתני בטלו והירושלמי לשיטתיה דגריס תמציתן של חסידים זהו תורף דברי הרב יד מלאכי:
ואני בעניי אומר דחלק עלינו את השוין הבבלי והירושלמי וכתב דט"ס הוא בס' יוחסין. ולא זכיתי להבין איך נחה דעתו לומר דט"ס הוא בס' יוחסין וצ"ל וא"כ יהיו אחריו ר' יוסי הכהן וכו' והלא שם הביא דברי הירושלמי דהוא יוסף הבבלי חבר רבי ולפי הגהתו סותר הקודם ואיך הרב ס' יוחסין כותב דבר והפכו סמיכי אהדדי בסתמא. ותו אמאי לא הקשה על הר"מ שהוא הפך הירושל'. ותו אשתמיט מהרב דבבריתא בתלמודין קתני בטלו החסידים והוא הפך דבריו שתירץ ויישב הענין דפסקו זמן מה ולא בטלו וכתב דלהכי תני פסקו ולא בטלו והרי דתני בטלו ונפל הבנין:
ולי ההדיוט הדבר פשוט דלא עלה על דעת הר"מ דרבי יוסי ראשון לחסידים קודם תלמידי ריב"ז דגם הר"מ מודה דהיה אחרון לחסידים אלא דלא ניחא ליה לפרש כרש"י דאין זה כבוד לקרותו קטן החסידים. וכן העיר בתי"ט על פירש"י. ותו דמדוע פתחון פה לשטן. ומשו"ה פירש דשם זה לכבודו דהיה בכלל החסידים וקטנותן היינו שהשרש בתחילה קטון. ור' יוסי הכהן וריב"ב ור"י בר אלעאי קדמו לו. ומה שנראה מהתי"ט שהר"מ חלוק בפי' עם רש"י ורע"ם היינו בפי' קטנותן. ודוק הטב כי קצרתי ובקונטריס יעיר אזן כתבתי בעניותי יותר באורך בס"ד:

משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה. פירש"י זה לא ידענא מאי היא. וראיתי להרב עיון יעקב פ' הפועלים גבי יופיו של ר' יוחנן שכתב שם דאי גרסינן הכא ר' יוחנן סתם ניחא דכונתו על ר' יוחנן דהוה שפיר וגמיר וזהו זיו החכמה עכ"ל ודבריו תמוהי' דהא הכא משנה היא ואיך יתכן למגרס ר' יוחנן דהוא אמורא. והרב תוספות י"ט הקשה על רש"י דאמאי לא פירש הכא דקתני זיו החכמה. על דרך מה שפירש הוא עצמו לקמן בזיו הכהונה דתנן על רבי ישמעאל בן פיאבי שהיה חכם ועשיר ומ"ש חכם צ"ל כהן וט"ס הוא עכ"ד הרב תי"ט ז"ל ולק"מ דהתם אשכח רש"י דהיה עשיר ר' ישמעאל בן פיאבי דאמו בזבזה כל כך לעשות לו כתנת כדאמרינן ביומא וגם מפסחים דף נ"ז מוכח כן אבל בריב"ז לא אשכח רש"י שהיה עשיר. ומ"ש דחכם ט"ס וצ"ל כהן אין צורך להגיה דכהן פשיטא דהוה וקאמר דהוי חכם נמי וכן ראיתי שכתב הרב קול הרמז. והרב עיון יעקב פירש הכא דזיו החכמה היינו שלמד הרבה והיה בקי בכל חכמה. וכבר קדמו הרב באר שבע:
ואני אומר דזה לא נעלם מעיני זיו חכמת רש"י. אמנם לא רצה לפרש כן דלא משמע ליה דזיו החכמה יכונה על רוב לימודו ובקיאותו ותו דתלמידיו ר"א ור' יהושע וחבריהם ור' עקיבא בכלל היו גדולים מאד מאד בתורה ובכל חכמה ולא ניחא לומר בטל זיו החכמה משמת ריב"ז. והגאון החסיד מהר"ר אלעזר מקראקא זלה"ה בספרו מעשה רקח פי' ע"ד סוד ורמז ע"ש ומ"ש שם דשמו בן זכאי אינו מחוור. ומ"ש שלשלת הקבלה דף כ"ד ע"ב לא היו דברים מעולם ומהריק"ו שרש ק"ע דף קפ"ה ע"ב לא אמר זה וכבר השיגו בס' סדר הדורות דף קי"ג ע"ב אלא שלא היו בידו שו"ת מהריק"ו ע"ש:

משמת ר"ג הזקן בטל כבוד התורה. מפרש בש"ס פרק הקורא עומד דהיו לומדין מעומד. ומדברי הרב ש"ך י"ד סימן רמ"ו מוכח דהיה זה ר"ג דיבנה ודבריו תמוהים כדכתיבנא בעניותין בס' הקטן ברכי יוסף שם ובקונטריס מחזיק ברכה ע"ש בס"ד ולעיל בקונטריס זה בברכות. יברכנו ה' מברכותיו ויוסיף לנו שנות חיים:

(מט א משנה) בפולמוס של אספסיינוס וכו' בפולמוס של טיטוס וכו' בפולמוס האחרון וכו'.—עי' רש"י. וכבר דחו דבריו בצדק בתוס' ב"ק פב ב ד"ה ואסור, וכתבו בפשיטות דטיטוס היה בשעת החורבן, כדאמרינן בהניזקין, ומלכות בית חשמונאי קדמי טובא. וגם מ"ש רש"י כאן בשם סדר עולם "מפולמוס של אספסיינוס עד פולמוס של טיטוס נ"ב שנה" סותר את האמת, שהרי כל ימי אספסיינוס וטיטוס יחד לא היו אלא י"א שנה, כפי המפורסם בתולדות קיסרי רומי. לכך נראה עיקר כנוסח שהביא במאור עינים רפי"ט מילקוט כ"י בשם סדר עולם "מפולמוס של אספסיינוס עד פולמוס של קיטוס נ"ב שנה. מפולמוס של קיטוס עד מלכות בן כוזיבא ט"ז שנה, ומלכות בן כוזיבא ג' שנים ומחצה". וביאור זה תמצא בספר דברי ימי ישראל לגרץ (העתקת ה' שפ"ר ז"ל) ח"ב ספ"ה והוא, דקיטוס היה שר צבא טריינוס קיסר ועשה מלחמה עם בני ישראל אשר ישבו בבבל וארם והרג מהם הרבה מאד וגם החריב את עריהם. ומראשית מלחמת אספסיינוס על א"י, שהיתה כארבע שנים לפני חורבן הבית, עד סוף ימי טריינוס, שהיו כמ"ח שנה אחר החורבן, הם נ"ב שנה, כשנמנה את שתי השנים הקטועות, דהיינו סוף שנה ראשונה ותחלת שנה אחרונה, במניין שנים הללו. ולפ"ז יש להגיה כאן: בפולמוס של קיטוס (במקום טיטוס) והוא פולמוס שני, ופולמוס האחרון הוא מלחמת אדריינוס קיסר על בן כוזיבא ומצור ביתר וחורבנו. ולפי גירסת סדר עולם הנ"ל היה זה כס"ה שנה אחר החורבן. אבל בירושלמי תענית פ"ד ה"ח [סט ע"א] איתא: "תני ר' יוסי אומר נ"ב שנה עשת ביתתר לאחר חרבן ביהמ"ק". וכ"ה בסדר עולם פ"ל על בן כוזיבא: נ"ב שנה אחר חורבן הבית היה. וכ"ה בסדר עולם זוטא: ובשנת נ"ב לחורבן הבית חרבה ביתר. ובסדר הקבלה לראב"ד כתב דשנת ע"ג לחורבן הבית חרבה ביתר. ולדעת ה' גרץ (שם) חרבה ביתר כס"ז שנה אחר חורבן הבית.

(שם) משמת ר' יוסי קטונתא פסקו חסידים.—עי' מ"ש ביומא נב ב.

שמבזבזין דין אביהם. קורעים דין אביהם שכשבאין לדונם אומרים לפניו וכו': הקהיתה שיניהם. למה האבלתם וצערתם עלינו במותינו ונפרעת מהם בחייהם: מוכרי רבב. רבב הוא דבר מאוס כגון חלב ושומן ונדבק בבגדים ונמאסין ואין לך אדם מתעסק בהם אלא עני: שיתה ה' מורה להם. לעיל מיניה כתיב כי לא לנצח ישכח אביון תקות ענוים תאבד לעד שיתה ה' מורה להם תן להם מרות לאותן עניים עושר שיהו הגוים נוהגין בהם כבוד וידעו הגוים שהן אנוש ואינם אלהות שאין כל הכבוד והגדולה שלהם: מתכסין בטלית אחת. משום עוני: בקרב שנים. אותה פעולה שלך דהיינו דבר תורה שהיא בקירוב שנים ששנים צריכין להתקרב יחד בכיסוי אחד: חייהו. רפאהו והרווח להם ותן להם חיותם: המה הולכים הלוך ודבר. בדברי תורה באליהו ובאלישע כתיב: ראוין לישרף. שעל מנת כן בא הרכב אש עליהם: אחד מת. ע''י חבירו שהרגו בשוגג וזה גולה לערי מקלט. ואם אין כאן מיתה סימן למיתה וגלות סימן לגלות שאחד מת ואחד גולה: בבלי דעת. על שלא היה להם דעת להיות מלמדין זה את זה ולמדין זה מזה: נדמו עמי. וסיפיה דקרא ותשכח תורת אלהיך: כי עם בציון ישב. אלו יושבי ישיבת תורה וסיפא דקרא חנון יחנך לקול זעקך: לחם צר. במי הכתוב מדבר במי שמזונותיו קשין עליו ואעפ''כ יושב ועוסק בתורה: והיו עיניך וגו'. וכן בתריה כתיב ולא יכנף: פרגוד. מחיצה: לא יכנף. לא יתכסה ממך בכנף בגדו ומחיצתו: דלמחר. מי יתן שיבא יום: מי ידע. אם ייטב מן הלילה: אלא דחליף. מי יתן והיה זה יום הבא כזה שעבר: אלא עלמא אמאי מקיים. מאחר שהקללה הולכת תמיד ורבה: אקדושה דסידרא. סדר קדושה שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ ויש כאן שתים קדושת השם ותלמוד התורה חביב הוא וכן יהא שמיה רבה מברך שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים בכל שבת היו נוהגין כך ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה ויש כאן תורה וקידוש השם: סדרים. סדרי פרשיות דתורה: טהרה. שפסקה מישראל: ביטלה טעם. הפירות וריחם שמתוך שהיו טהורים ונוהגין בטהרה אף הקב''ה מטהר פירותיהן מריח רע ומטעם רע: מעשר ביטל שומן דגן. בעון פיסוק מעשרות פסק שומן הדגן כשמו של מעשר דאיקרי חלב כדכתיב כל חלב יצהר וגו' (במדבר יח): דחינוניתא. שמינה ויש בה ריח טוב ומין תמרים הוא לעצמן: טהרה יש בך. לפיכך מריחה לך ולא בטל הריח מאצלך: אתא בריה. דרבה בר רב הונא: א''ל. רב הונא לבריה: שמחת את לבי. בטהרתך: והקהיתה את שיני. שהראיתני שאהבתך על בנך יותר מעלי שנטלת ממני ונתת לו: רחמי. אהבה: איטפל ביה. גידלו בביתו: רבי רבי. גדל גדל אותי ואע''פ כן איני בנך: בר ברתך אנא. ואין עלי לכבדך כבן: מתני' בפולמוס. חיל שהביא אספסיינוס על ירושלים: עטרות חתנים ואירוס. מפרש בגמרא: בפולמוס של טיטוס. שהביא הורקנוס אאריסתובלוס אחיו ובין זה לזה היו חמשים ושתים שנה כדאמר בסדר עולם: עטרות כלות. מפרש בגמרא: בפולמוס האחרון. הוא של חורבן הבית ושל טיטוס נמי הוה: באפריון בתוך העיר. שהיו מוליכין אותה מבית אביה לבית בעלה ואפריון של מעילים וטליתות מוזהבות מוקפות לה: מושלי משלות. לתת אות אמתלא וטעם לחכמה ליכנס בה בשערי בינה כגון ממשלות שועלים דאמר בסנהדרין (דף לח:) כי הוה דריש ר''מ בפירקא הוה דריש תילתא שמעתא ותילתא אגדתא ותילתא מתלי: שקדנים. שוקדין על דלתות בית המדרש לילה ויום כדאמר ביבמות (דף סג:) אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה: הדרשנים. שהיה בקי בטעמי המקראות כדאמר לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא (ברכות דף יב:): בטל כבוד תורה. שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות וכ''ש תיבות יתירות ואותיות יתירות כגון בת ובת אני דורש (סנהדרין דף נא:) וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה: אנשי מעשה. בטוח בחשיבותו ועושה מעשים מופלאים כדאמר בתענית (דף כה.) נמטי כשוריך יאמר לחומץ וידלוק ולעזים להביא זאבים בקרניהם: קטנותם של חסידים. שהיו החסידים הולכים וכלים והוא היה מקטניהם וסופן: זיו החכמה. זה לא ידענא מאי היא: משמת ר''ג הזקן בטל כבוד התורה. במסכת מגילה (דף כא.) אמר שעד שמת הוא היה בריאות בעולם ולא היו למידין תורה אלא מעומד משמת הוא ירד חולי לעולם והוצרכו ללמוד תורה מיושב: בטל זיו הכהונה. שהיה חכם ועשיר וכהנים רבים אוכלין על שולחנו: ובני חורין. מיוחסין: חפו ראשם. שגברה יד עזי פנים ממזרים שהם עשירים ואלו עניים נדלדלו אנשי מעשה. אין חש להם: ואין דורש. לישראל: ואין מבקש. עליהם רחמים: שרו חכימיא. התחילו החכמים: ספריא. מלמדי תינוקות שהם קטנים מן החכמים: כעמא דארעא. כעמי הארץ:

אין פירוש לקטע זה