סוטה מד ע"ב

דף מד - ב

כיון שתחילת ניסה נפילה - שהבריחה מן המערכה היא התחלה של המפלה, שכן היא מכניסה בהלה ורוח של תבוסנות בקרב הלוחמים, וזה גורם לכשלונות במערכה,

שנאמר "נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם" (שמואל א' ד, יז) שתחילה "נס ישראל" ואחר כך "מגפה גדולה היתה בעם",

ולהלן במקום אחר הוא [הכתוב] אומר "וינוסו [אנשי] ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים" וגו' (שם לא, א) בתחילה "וינוסו" ואחר כך "ויפלו", לפיכך ממנים זקיפים גבורי חיל, אשר ישמרו על המשמעת בצבא, ויחזקו את רוח הלוחמים על ידי אומץ רוחם ושלמות הנהגתם ^[13].

וכל הפרשה הזאת: שיש החוזרים מן המערכה ועוסקים בהספקת מזון ובתיקון דרכים וכדומה, ויש שאינם זזים ממקומם, במה דברים אמורים דווקא במלחמות הרשות שנלחמים כדי להרחיב גבול ישראל ולקחת מס העמים, או מלך שנלחם כדי להרבות בגדולתו ולהוסיף כבוד לשמו,

אבל במלחמות מצוה כגון כיבוש הארץ בימי יהושע או מלחמת עמלק, הכל יוצאין למערכה ^[14], אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים שיש חוזרים מן המערכה ויש שאינם יוצאים כלל למלחמה,

במלחמות מצוה שישראל עושין כדי שלא יתגברו עליהם, שגם זה נקרא מלחמת מצוה לרבי יהודה, וגם עליה מותר לבטל המצוות, מחמת שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואילו לתנא קמא אינו עוסק במצוה וחייב בכל המצוות.

אבל במלחמות חובה דהיינו שבעה עמים ועמלק, הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה ^[15],

ומבואר בגמרא שכל מחלוקתם של תנא קמא ורבי יהודה הוא רק אם מותר לבטל המצוות כדי שלא יבואו האויבים, שתנא קמא קורא לזה רשות, ורבי יהודה קורא לזה חובה:

גמרא:

מאי איכא [איזה הבדל יש] בין שיטת רבי יוסי לשיטת רבי יוסי הגלילי? שלכאורה הם מסכימים לאותו דבר, ש"ירא ורך הלבב" הוא עובר עבירה.

ומתרצינן: איכא בינייהו, לגבי עבירה דרבנן מדברי סופרים, שלדעת רבי יוסי הגלילי חוזר, ולדעת רבי יוסי אינו חוזר אלא על עבירה מן התורה, כגון האיסור לכהן גדול להנשא לאלמנה.

כמאן אזלא [כמו איזה שיטה נאמרה] הא דתניא: אפילו אם שח [דיבר], בין הנחת תפילה של יד לתפילה של ראש ^[16] ולא חזר לברך שוב על התפילין של ראש - עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה ^[17].

כמאן [כשיטת מי]

ומבארינן: כשיטת רבי יוסי הגלילי שסובר שאף על עבירה קלה חוזר.

מאן תנא להא דתנו רבנן:

שמע קול קרנות [חצוצרות] והרתיע [ורעד מפחד],

או שמע הגפת תריסין [הקשת מגינים] והרתיע,

או שמע צחצוח חרבות, ומחמת פחד - מים [מי רגלים] שותתין לו על ברכיו,

דינו שחוזר מעורכי המלחמה.

כמאן - כשיטת מי נאמרה ברייתא זו,

לימא [אולי נאמר] שלפי שיטת רבי עקיבא היא נאמרה, שמפרש את "הירא ורך הלבב" כמשמעו, ולא נאמרה לפי שיטת רבי יוסי הגלילי שמפרש את "הירא ורך הלבב" על עבירות שבידו? אומרת הגמרא, לא!

בהא [בזה] אפילו רבי יוסי הגלילי מודה שחוזר ^[18],

משום דכתיב "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ, ח) שאדם שהכל רואים בו שהוא מפחד מאוד, הוא משפיע על אחרים, וגורם להם גם כן לפחד,

אם כן רבי יוסי הגלילי אינו חולק על רבי עקיבא, באדם שמפחד מחמת המלחמה, שחוזר. אלא שמוסיף עליו, שגם הירא מעבירות שבידו חוזר:

שנינו במשנה: והיה ככלות השוטרים כו' שתחילת ניסה נפילה:

ומתמהינן על הלשון: האי [זה הלשון] "מפני שתחילת ניסה נפילה", שמשמעותו שתחילת הניסה, היא הנפילה,

שלכאורה היה צריך לומר להיפך: "מפני שתחילת נפילה ניסה" מבעי ליה, שתחילת הנפילה היא מחמת הניסה, אלא אימא [אכן, אמור], מפני שתחילת נפילה ניסה, וזו כוונת המשנה:

שנינו במשנה: במה דברים אמורים במלחמות הרשות כו':

אמר רבי יוחנן: מלחמת רשות דרבנן, כלומר, מה שחכמים קוראים "מלחמת הרשות" זו היא מלחמת מצוה לפי דברי רבי יהודה,

ומלחמת מצוה דרבנן - ומה שחכמים קוראים "מלחמת מצוה" זו היא מלחמת חובה לפי דברי רבי יהודה,

ומוסיף רבא לפרש: אמר רבא: בעיקר הדברים אין הבדל בין רבי יהודה לחכמים,

שמלחמות יהושע שהיו לכבש - דברי הכל חובה ועל כולם לצאת למלחמה

ומלחמות בית דוד שהיו לרווחה שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל, ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד, דברי הכל רשות ואף לדעת רבי יהודה מלחמת רשות היא, ואין הכל יוצאים בה.

כי פליגי [במה נחלקו]?

במלחמה שנלחמים ישראל כנגד אויב, בשביל למעוטי [להחליש] את העובדי כוכבים, דלא ליתי עלייהו [כדי שלא ילחמו בישראל], ושלא יתנפלו על ארצם, שיראים שמא יבואו עליהם, או שנודע להם שהאויבים מכינים עצמם לכך.

ואף בזו כולם סוברים שאין הכל יוצאים, אלא שמר - רבי יהודה, קרי לה מלחמת מצוה, ומר - וחכמים, קרי לה מלחמת רשות,

ונפקא מינה: לענין העוסק במצוה שפטור מן המצוה

שרבי יהודה קורא לה מלחמת מצוה שהעוסק בה פטור ממצוה אחרת הבאה לידו, וחכמים קוראים לה מלחמת הרשות, שהעוסק בה אינו רשאי להתבטל מן המצוה הבאה לידו ^[19].

הדרן עלך פרק משוח מלחמה

פרק תשיעי - עגלה ערופה

מתניתין:

שנינו בריש פרק שביעי, שפרשת עגלה ערופה נאמרת בלשון הקדש, ובמשנה [לקמן מ"ה ב'] מפורט סדר הבאת עגלה ערופה, שזקני העיר אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה, ^[1] והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וגו'.

והמקור שצריך לאומרה בלשון הקדש, שנאמר, כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך [ובגמרא מבואר שבפרשה זו למדו מגזירה שוה שמדובר בלשון הקדש].

שלשה דיינים מבית דין הגדול שבירושלים ^[2] היו יוצאין והולכים למקום שנמצא בו החלל, ומודדים ממנו לערים סביבותיו לדעת מי הקרובה ביותר.

רבי יהודה אומר, חמשה דיינים היו יוצאים, ולמד רבי יהודה שצריכים חמשה דיינים למדידת מרחק הערים, ממה שנאמר "זקניך" ומיעוט רבים שנים, וכן "ושופטיך" משמע עוד שנים, וכיון שקיימא לן שלעולם אין עושין בית דין שקול, שיכול להחלק שוה בשוה, ולא יוכלו להכריע הדין לפי הרוב, לכן מוסיפין עליהן עוד דיין אחד, ונמצאו חמשה דיינים היוצאים למדוד את מרחק הערים מהחלל.

נמצא החלל טמון בגל של אבנים, ^[3] או תלוי באילן, או צף על פני המים לא היו עורפין עגלה לכפר על הדם, שנאמר כי ימצא חלל באדמה, ודרשינן שהפרשה נאמרה רק כשנמצא באדמה, ולא כשנמצא טמון בגל, וממה שכתוב שנמצא נופל, דרשינן ולא תלוי באילן, ^[4] ומהכתוב בשדה, דרשינן ולא צף על פני המים.

נמצא סמוך לספר, קרוב לגבול של ארץ הגויים, או קרוב לעיר שרובה ^[5] עובדי כוכבים, ובגמרא מבואר שבאזורים אלו נחשב המציא עצמו למיתה. או שנמצא קרוב לעיר שאין בה בית דין, לא היו [עורפין] ^[6] [מודדין] שלא ניתן לקיים בה את הכתוב ויצאו זקני העיר ההיא.

ולכן, אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין, ומניחים את העיר שאין בה בית דין, ומודדים לשאר הערים סביבותיה שיש בהם בית דין, לדעת מי מהן הקרובה ביותר לחלל, והיא מביאה את העגלה ערופה.

גמרא:

והוינן במה ששנינו שהמקור שפרשת עגלה ערופה נאמרת בלשון הקדש, הוא מהכתוב כי ימצא חלל וגו', שלכאורה תמוה מאי קאמר, איך למד התנא מפסוק זה לאומרה בלשון הקדש.

ומבארינן, אמר רבי אבהו, הכי קאמר, שבהמשך פרשה זו שמתחלת בפסוק כי ימצא חלל, נאמר, וענו ואמרו זקני העיר ההיא, ידינו לא שפכו את הדם הזה, ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו וגו' את הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל, ולומדים בגזירה שוה "וענו - וענו" מה ענייה האמורה להלן בלויים, היו צריכים לאמרה בלשון הקדש [כדדרשינן לעיל ל"ג א'], אף כאן הכהנים וזקני העיר אומרים דבריהם בלשון הקדש. ^[7]

ואין כוונת התנא ללמוד מהפסוק שהביא, אלא שממשיך עוד בענין עגלה ערופה, ובא לפרט וסדר עגלה ערופה כיצד, כמו שנאמר כי ימצא חלל בשדה, ויצאו זקניך ושופטיך, ללמדנו ש"שלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין" וכל מה ששנינו בהמשך.

שנינו במשנה, רבי יהודה אומר חמשה וכו'.

תנו רבנן, ויצאו זקניך ושופטיך, ודרשינן "זקניך" משמעותו לפחות שנים ^[8] וכן "שופטיך" עוד שנים, ואין בית דין שקול, לפיכך מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן חמשה, דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר, שדרשינן רק "זקניך" דהיינו שנים, ואין בית דין שקול, ולכן מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה.

ומקשינן ורבי שמעון, למה לא ידרוש שצריך חמשה דיינים למדידה, והא כתיב גם "ושופטיך", ומשמע עוד שנים, ומתרצינן ההוא מיבעי ליה לרבי שמעון לדרוש שיצאו שלשה מיוחדין שבשופטיך דהיינו דיינים מבית דין הגדול שבלשכת הגזית. ^[9]

ומקשינן מאידך, ורבי יהודה מהיכן ילמד שיהיו הדיינים מלשכת הגזית, ומבארינן שדרש ממה שהיה אפשר לומר "זקני" ונאמר "זקניך" ומכך נפקא ליה שיהיו השלשה מיוחדין שבשופטיך.

ומבארינן מאידך ורבי שמעון שלא דרש מהיתור שבתיבת זקניך, סבר שאי אפשר לכותב "זקני", כיון דאי כתב רחמנא "זקני" הוה אמינא אפילו זקני השוק, ואין צורך בדיינים מהסנהדרין, ולשם כך כתב רחמנא זקניך, ואי כתב רחמנא רק זקניך, הוה אמינא שדי שיצאו דיינים אפילו מסנהדרי קטנה של עשרים ושלשה, והיא קיימת בכל עיר, ולכן כתב רחמנא "ושופטיך" ללמדנו שיהיו ממיוחדין שבשופטיך, שהם בסנהדרין גדולה, ואי אפשר ללמוד מכאן להוסיף עוד שני דיינים שיצאו למדוד.

ומבארינן מאידך, ורבי יהודה שלמד מ"זקניך" למיוחדים שבשופטיך, לא הוצרך ללימוד את גוף הדין שלא יהיו מזקני השוק, כיון שהוא גמר גזירה שוה "זקני - זקני", מזקני העדה האמורים בפר העלם דבר של צבור, מה להלן בפר העלם דבר, מדובר במיוחדין שבעדה, אף כאן יוצאים זקני בית דין המיוחדין שבעדה. ומקשינן, אי גמר רבי יהודה לדיני עגלה ערופה מפר העלם דבר, לגמרה לכולה מילתא מהתם ואף את מנין חמשה דיינים היוצאים למדוד, יכול ללמוד מפרשת פר העלם דבר, שממנה הוכיח רבי יהודה [בסנהדרין ג' ב'] שצריך חמשה דיינים בבית דין, ואם כן "זקניך" ו"שופטיך" למה לי. ומסקינן, שבאמת למד רבי יהודה למיוחדים שבשופטיך מגזירה שוה, אלא דרש מ"שופטיך" לשנים דיינים כמו רבי שמעון, ^[10] ואת הוי"ו שבתיבת ושופטיך דרש למניינא להוסיף עוד שני דיינים שיצאו למדוד.

והמשנה הראשונה ממנו תבאר לנו ענין החלק הראשון והוא שאמר עגלה ערופה בלשון הקדש נאמר שנ' כי ימצא חלל באדמה אשר ה' וגו' ויצאו זקניך וגו' שלשה מב"ד הגדול שבירושלים היו יוצאין ר' יהודה אומר חמשה שנאמר זקניך שנים ושופטיך שנים אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד נמצא טמון בגל טמון באילן צף על פני המים לא היו עורפים שנ' באדמה לא טמון בגל נופל לא תלוי באילן בשדה לא צף על פני המים נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה גוים או לעיר שאין בה בית דין לא היו מודדין ואין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דברי ר' אליעזר ואין ירושלם מביאה עגלה ערופה מאין היו מודדין ר' אליעזר אומר מטבורו ר' עקיבא אומר מחוטמו ר' אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל מצוארו נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכים הראש אצל הגוף דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר הגוף אצל הראש נפטרו זקני ירושלם והלכו להם זקני אותה העיר מביאין עגלת בקר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול ואין המום פוסל בה ומורידין אותה לנחל איתן איתן כמשמעו קשה אע"פ שאין איתן כשר ועורפים אותה בקופיץ מאחוריה ומקומה אסור מלזרע ומלעבד ומותר לסרוק שם פשתן ולנקות שם אבנים אמר הר"ם פי' אמר בעגלה ערופה וענו ואמרו ואמר וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל מה להלן בלשון הקדש כמו שביארנו במה שקדם אף כאן בלשון הקדש ואמרו שנאמ' אמנם רצה שיקח ראיה באמרו וענו אבל התחיל בסדר עשייתו וביאר איך תהיה והלכה כר' יהודה וענין ב"ד שיהיה מספר נפרד עד שאיפשר בו הנטיה אחרי רבים כמו שהתבאר בתחלת סנהדרין פי' אמר השם כי ימצא וכאשר היה קרוב מארץ הגוים הנלחמים בנו והיא תקרא ספר הנה כאילו המציא את עצמו להריגה ואמרו ולקחו זקני העיר ההיא ולזה אין מודדין לעיר שאין בה ב"ד וכפלו ואמרו לא היו מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד כדי שלא יחשוב כאשר נמצא קרוב לעיר שאין בה ב"ד בטל דין עגלה ערופה אבל נניח זאת המדינה ונמדוד לעיר אחרת שיש בה ב"ד ואמר השם באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה וירושלם לא נחלקה לשבטים ולזה אין מביאין עגלה ערופה ור' אלעזר סבר שאי אפשר ההכרע במדידה ואמרו הקרובה אפי' הקרובות ות"ק סבר אי אפשר שיהיה יותר קרוב לאחת מן השנית במה שיורגש מהמדידה לפי שאי אפשר ההכרע במדידה עד שנאמר אי זה מהן רחוקה וכבר נכפל זה בגמ' בכורות כי כאשר נמצא בין שתי עירות יביאו עגלה אחת בשותפות וכן הלכה פי' מחלקת שלהם בכאן אינו תלוי בענין המדידה לפי שכבר התבאר בזה ואמנם חלקו במה מצוה אשר העקר אצלנו קנה מקומו ויקבר בארבע אמות שלו או במקום אשר נמצא בו גופו ודין קבורת זה ההרוג כמו מת מצוה לפי שהוא יקבר במקום שנמצא והלכה כר' עקיבא פי' ר' אליעזר סבר עקר החיות טבורו לפי שהוא אמצע הבטן השוה לכלי המזון בו המשכות החיות ור' עקיבא סבר מקום נשמת האויר הוא יותר גדול בהכרח בחיות לאמרו כל אשר נשמת רוח חיים באפיו והלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי כבר ידעת שפרשה זו נאמרה כשימצא חלל בארץ ישראל ולא נודע מי הרגו שנצטוו מן התורה לילך שם זקנים מבית דין הגדול שבירושלם ולמדוד ממנו לכל הסביבות איזו עיר קרובה לו וזקני אותה העיר מביאין עגלה ומורידין אותה בנחל איתן ועורפין אותה שם וכל זקני העיר רוחצים את ידיהם על העגלה ר"ל במקום עריפתה והזקנים אומרים ידינו לא שפכו וכו' והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וכו' והולכים להם בטוחים שיתכפר להם והוא שנאמר ונכפר להם הדם ואמר עכשו שזה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכן מה שהכהנים אומרים והוא כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל הכל בלשון הקדש ומה שאמר שנאמר כי ימצא וכו' לא שזה ראיה שבלשון הקדש נאמר אלא שהוא מתחיל לסדר הענין והוא ששאלו בגמ' מאי קאמר כלומר היאך הוא למד מכאן שבלשון הקדש נאמר והביאה מדכתיב וענו ואמרו ידינו לא שפכו וכתיב התם וענו הלוים וכו' מה להלן לשון הקדש כמו שהתבאר אף כאן וכו':

ואחר כך מתחיל בסדר עגלה ערופה כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה נופל בשדה לא נודע מי הכהו מעמידים אותו במקומו ואין מזיזין אותו משם כלל ויצאו זקניך ושופטיך ר"ל מאותם שבבית דין הגדול שבירושלם שנאמר ושופטיך מיוחדים שבשופטיך ולדעת תנא קמא היו יוצאין מהם שלשה ורבי יהודה חולק לומר שחמשה היו יוצאין זקניך שנים ושופטיך שבים ומוסיפין עוד אחד כדי שיהא ב"ד נוטה ולא יהא ב"ד שקול והרי כאן חמשה והלכה כרבי יהודה:

ואמר אח"כ שהיו בית דין הגדול מעיינין בו ואם מצאוהו טמון בארץ או בתוך גל אבנים או שמצאוהו תלוי באילן אי צף על פני המים לא היו עורפין ר"ל לא היה שם דין עגלה ערופה ומתוך כך לא היו מזקיקין עצמן למדוד שנ' באדמה ולא טמון בתוך הגל נופל ולא תלוי באילן בשדה ולא צף על פני המים וכן הלכה ואמר גם כן שאם נמצא סמוך לספר והוא המקום שהגוים שכנים לנו מאותו צד עד שאין עיר ישראל מפסקת מן החלל לספר או לעיר שיש בה גוים אע"פ שהיא בתחום ארץ ישראל אין מזקיקין עצמן למדוד כלל אע"פ שיש בשאר הצדדין הרבה עיירות של ישראל שחזקה גוים הרגוהו וכן הלכה:

ואמר אח"כ שאם היתה עיר אחת מצד אחד קרובה לו אלא שאין בה בית דין ר"ל של עשרים ושלשה ומ"מ שמא אתה סבור שתהא זו כחברותיה שכל שיש לה מצד אחד עיר קרובה לה ואין בה בית דין יהא דין עגלה ערופה אינו כן והוא שחזר לומר בזו שאין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד כלומר ומניחין אותה העיר ומודדין לאחרת שאחריה עד שיגיעו לעיר שיש בה בית דין של עשרים ושלשה שהרי כתוב זקני העיר ואין זקנים אלא בית דין וכן בכל הצדדין וכן הלכה וכן הדין אם היתה ירושלם קרובה לה מצד אחד שאינה בכלל המדידה שהרי כתוב באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה וירושלם לא היתה בכלל ירושה שלא נתחלקה לשבטים אלא מודדין מן החלל ומניחין ירושלם ומודדין מאחריהם עד שיגיעו לעיר אחרת של בית דין וכן הלכה:

נמצא אותו חלל מכוון בין שתי עיירות כלומר שמצאו את שתיהן במדידתם קרובות בשוה מביאין שתי עגלות ר"ל כל אחת מן העיירות אחת מפני שלדעתו אפשר לצמצם ושתכוין המדה בצמצום וכן שהוא סובר הקרובה ואפילו קרובות ומ"מ כבר ביארנו במקום אחר שאי אפשר לצמצם מכל וכל ואי אפשר שלא תהא האחת קרובה יותר מחברתה ומתוך כך מביאות שתיהן עגלה אחת בשתוף ומתנים ביניהם אם זו קרובה הרי היא שלה והאחרת נותנת לה חלקה במתנה וכן מזו לזו ומ"מ דוקא כשמנין בני אדם שבשתי העיירות שוה שאלו האחת מרובה מחברתה אף כשהיתה רחוקה מן האחרת הואיל והיא הקרובה לחלל יותר משום אחרת שמנינה מרובה כמוה אע"פ שלש קרובות יותר בעיירות שאין שם כל כך בני אדם היא מביאה את העגלה וכמו שאמרו רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכן הלכה:

ואחר שביארנו הצדדים שמזקיקין עצמם בהם למדידה הוא בא לבאר מהיכן מודדין ונחלקו בה זה אומר מטבורו וזה אומר מחוטמו וזה אומר ממקום שנעשה חלל ר"ל מצוארו והלכה מחוטמו מדכתיב נשמת רוח חיים באפיו ואם נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר אף בזו נחלקו זה אומר שמוליכין הגוף אצל הראש וזה אומר שמוליכין הראש אצל הגוף והלכה שהגוף מוליכין אצל הראש ולא נחלקו בזו לענין המדידה שכבר נחלקו מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ימדדו ממקום מדידה ומה צורך להביא זה אצל זה אלא מאחר שכבר דברנו ממקום המדידה ודאי זו לענין אחר נאמרה והוא לענין מת מצוה שקנה את מקומו ליקבר בו ובתוך ארבע אמות שלו וכשנמצא מחותך ואבריו מתפזרין כלם קנו במקום הראש ומוליכין כל האיברים אצל הראש וקוברין אותו שם וכיון עכשו לומר שאחר שמדדו ונתבררה העיר הקרובה קוברין אותו במקום שנמצא ראשו לשם ובברייתא ראיתי ששלוחי בית דין שבעיר יוצאין ונוטלין סימניו וחופרין וקוברין אותו ומציינין את מקומו עד שיבאו לב"ד הגדול שבלשכת הגזית וימדדו וזקני ירושלם חוזרין למקומן והוא שאמר נפטרו זקני ירושלם והלכו להם:

ואח"כ באים זקני אותה העיר ר"ל ב"ד שבה ומביאין עגלה משל אנשי אותה העיר והתבאר במסכת פרה שצריכה להיות בת שתי שנים או פחות אבל אם היתה בת שתי שנים ויום אחד פסולה וכן צריך שלא תעשה בה שום עבודה שנאמר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול ושאלו בגמ' למה פירט בה משיכת העול שהרי משיכת העול בכלל שאר העבודות היא אלא ששאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת מלאכה ונתינת העול כל שמשכה בו טפח פוסלתה אע"פ שלא חרש בה בשעת משיכתה ולא עשה בה שום מלאכה ואין המום פוסל בה שהרי לא נאמר בה אשר אין בה מום אלא שמ"מ התבאר בתלמוד המערב שאחד מן הטרפויות פוסלין בה שהרי כפרה כתוב בה כקדשים וכן הלכה:

ואחר שהביאו עגלה הראויה מורידין אותה לנחל איתן ונחל איתן פירושו או נחל ממש שיהא שוטף בחזקה כמו שיראה בפסחים פרק מנהג נ"ג א' והיו עורפים בסמוך לו שמן הסתם הוא מקום קשה שאין ראוי לזריעה כל כך או שאינו נחל ממש אלא כברת ארץ חלקה ושהיא קשה הרבה כסלע ואמר אחר כן שאע"פ שכתוב בתורה איתן אפילו לא היה איתן כשר שלא נאמר איתן לעכוב אלא למצוה וכן אמרו בתלמוד המערב אע"פ שאין שם נחל כשר כלומר שאין נחל נאמר דוקא על נהר כמו שביארנו:

וב"ד שבאותה העיר עורפין אותה שם בקפיץ והוא סכין גדול שהקצבים חותכין בו הבשר וחותכים בו בכח מאחוריה ר"ל ממול ערפה עד שיהיו סימניה נחתכים או רובן וכן התבאר בתלמוד המערב ר"ל שצריך לערוף בה רוב שנים:

ומקום זה ר"ל מקום שנערפה בו אסור בכל עבודה הן לחרישה הן לחפירה הן לזריעה הן לנטיעה וכל העובר בכך לוקה אבל מותר לסרוק שם או לנקר שם אבנים ר"ל לפסלם ולסתתם שם והוא הדין לכל ענין שאין בו מלאכה בגוף הקרקע כגון שיארוג שם או יתפור או יכתוב או שאר מלאכות:

משנה זקני אותה העיר רוחצים את ידיהם במים במקום עריפתה של עגלה ואומ' ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על לבנו עלת שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו הכהנים אומרין כפר לעמך ישראל אשר פדית ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל לא היו צריכים לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקדש מבשרתן ואומרת אמתי שתעשו ככה הדם מתכפר לכם אמר הר"ם פי' אמרו השם בפרה אדומה תמימה אין רוצה בה שלא תהא בה מום כמו אמרו שלמה ואמנם הכונה שתהיה שלימת אדמימות וענין איתן גדול גוי איתן הוא ונאמר כי כאשר היה הולך בחוזק ואע"פ שיהיה גדול איתן קדים וקופיץ הסכין הגדול אשר יחתכו בו הבשר אמ' השם אשר לא יעבד בה ולא יזרע ובאה הקבלה מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל בגופה של קרקע יצא שורק של פשתן ומנקר של אבנים ובאור שורק שינקר שם הפשתן ומנקר שיפסלו בו האבנים זקני אותה העיר זה אשר באמרו פטרנוהו וראינוהו והנחנוהו שבטל ההרוג ירצה בזה שאנחנו לא דחינוהו ולא הנחנוהו כענין שיהיה סבה למיתתו והוא אמרו לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לינה:

אמר המאירי זקני אותה העיר רוחצין את ידיהם במקום עריפת העגלה פי' ב"ד שבה וגדולי המחברים כתבו הב"ד עם כל זקנים שבעיר אפילו הן מאה ואחר שנטלו ידיהם אומרין בלשון הקדש ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו ופי' הענין שלא פשענו בו ולא נתיאשו ממנו במרד ובמעל עד שנהיה שום גרמא למיתתו שאם תאמר לא שפכו ממש וכי עלתה על דעתנו שזקני בית דין שופכי דמים הם עד שהיו צריכין להתנצל בכך אלא כך הוא ענין הדברים לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה והכהנים אומרים בלשון הקדש גם כן כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל והולכים להם ואינם אומרים סוף המקרא ר"ל ונכפר להם את הדם שאין זה מדברי הכהנים אלא דבר התורה הוא שרוח הקדש מבשרן שכל שהם עושים כן מתכפר להם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פר העלם דבר של צבור הבא בשגגת הוראת בית דין על הדרך שהתבאר במסכת הוריות טעון סמיכה על ידי זקנים שבבית דין הגדול שבירושלם אלא שנחלקו ר' יהודה ור' שמעון במנינם שלדעת ר' שמעון בשלשה ולדעת רבי יהודה בחמשה ויש פוסקין כרבי יהודה ומפני שר' יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה אלא שגדולי המחברים פסקו בה בשלשה וכן הוא בתלמוד המערב כמי שביארנו שם הא לענין מדידה הלכה בחמשה ואין צריכים לכל הסנהדרין ולא ימלך ולכהן גדול אלא חמשה מן הסנהדרין ואין אותם שנתמנו לבא שם יכולין לעשות שליח במקומם למדידה אלא הם עצמם מודדין על הדרך שביארנו:

סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו. פ"ה סח בין הנחת תפלין של יד להנחת תפלין של ראש עבירה היא בידו אם לא חזר וברך דהכי אמרי' במנחו' סח מברך שתים לא סח מברך אחת פ"ה במנחות בפ' הקומץ דמברכין להניח תפלין לשל יד [ועל של ראש] לא מברך כלל אם לא סח בנתים אבל אם סח מברך על של ראש על מצות תפלין. ול"נ לר"ת דבפ' הרואה דקא חשיב מאה ברכות דחייב אדם לברך בכל יום קא חשיב להניח תפלין ועל מצות תפלין וכי ס"ד דלא נתקן אלא היכא דסח בנתים. ומיהו י"ל דמיירי בשני בני אדם אחד יש לו תפלין של יד ואחד יש לו תפלין של ראש. ור"ת אומר דמברכין להניח תפלין לשל יד ועל מצות תפלין לשל ראש היכא דלא סח ואם סח בנתים מברך לשל ראש להניח תפלין ועל מצות תפלין. ולפי זה היכא דאין לו תפלין של יד מברך על של ראש שתים דהא הוי כאילו סח בנתים:

סליק

בד"ה מצוה דרבנן כו' לקרות את שלמעלה ממנו כו' עכ"ל כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר רבא. דלמר מצוה ולמר רשות. כצ"ל:

[במשנה בד"א כו' אפילו כו' וכלה מחופתה. משמע דגם נשים יוצאות למלחמה וחדוש הוא. ואולי אינן יוצאות אלא לבשל ולאפות וכדומה לצורך הגברים אנשי המלחמה] :

במשנה באדמה ולא טמון. לכאורה קשה מזה למה שפרש"י לעיל (טו ב) במשנה ד"ה ונתן אל המים מדלא כתיב ונתן במים כו' משמע שלא יהא נבלע בתוכן דמוכח דאילו הוה כתיב במים היה משמעו שיהא נבלע בתוכן. אבל לפי מה שאמר רבא לקמן הכא מעניניה דקרא כו' א"ש:

שם נופל ולא תלוי באילן. מן באדמה לא מצי למעוטי אילן. משום דהוא נקרא ג"כ אדמה בלשון מקרא כמש"כ בברכות (מ) ע"ש. ובלא"ה נראה דהא דממעט תלוי באילן היינו אפי' רגליו נוגעות בארץ. וגריעותיה הוא מפני שתלוי זקוף כדמשמע מהא דממעטו מן נופל. אך ק"ק מדוע לא ממעט צף ע"פ המים מן באדמה:

וְכָל הַמְבַקֵּשׁ לַחֲזֹר הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְקַפֵּחַ אֶת שׁוֹקָיו, שֶׁתְּחִלַּת נִיסָה נְפִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ד, יז) "נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים" וְגוֹ וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר "וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ (שמואל א לא, א). כתב התוספות יום טוב ז"ל דאי מקרא קמא יש לומר שאני התם דהמבשר לעלי לא רצה להבהילו במגפה תחילה ולפיכך הקדים לומר הניסה עיין שם. ועדיין קשא אם כן לייתי האי קרא לחודיה?
ונראה לי בס"ד דאי מהאי קרא לחודיה יש לומר דאין הוכחה ממה שהקדים 'הניסה' כי כיון דתרי מילי נינהו מוכרח למנקט להו בזה את זה לכך מייתי נמי קרא קמא דאמר וְגַם מַגֵּפָה וכו' דמתיבת וגם משמע דהמגפה היתה אחר 'הניסה'.

אֲפִילּוּ חָתָן מֵחַדְרוֹ וְכַלָּה מֵחוּפָּתָהּ. קשא וכי הנשים בנות מלחמה נינהו? והלא האשה אסורה לשאת כלי זין (נזיר נט.) משום לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה (דברים כב, ה) ומצינו בספר החנוך מצוה תר"ג של זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק (דברים כה, יז) דמצוה זו אינה נוהגת אלא בזכרים ולא בנקבות כי לזכרים דוקא ניתן רשות לעשות מלחמה ולא לנקבות עיין שם.
ונראה לי בס"ד דהנשים יוצאות לשמור את הכלים אבל לא להלחם בכלי זין ושמירה זו גם כן היא מצרכי המלחמה ויתלוו הנשים בענין זה עם הזכרים אשר אין להם כח לצאת הן מחמת זקנה הן מסיבה אחרת.

מתני' אין מודדין. עיין מכות י ע"ב תד"ה חד אמר:

סח בין תפלה לתפלה כו'. באשר"י בהלכות קטנות מפרש שמפני מצות קיום תפלין ותקונן יתקיים באנשי המלחמות כדכתיב וטרף זרוע אף קדקד. וקשה לי טובא על טעם זה מלבד שהוא דרך דרש ואין זה פשוטו חדא דהא איתא בירושלמי השח בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה והתם אי אפשר לומר טעם זה ועוד מדאמר איכא בינייהו עבירה דרבנן סתם ולא חלק בין עבירה לעבירה אלמא שעל כל עבירה דרבנן חוזר עליה מעורכי המלחמה אע"ג דלא כתיבא ולא רמיזא אצלה ענין ניצוח מלחמה. ועוד דא"כ ה"ל לומר נמי השח בקריאת שמע עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה מפני שבקיום מצות ק"ש יתקיים באנשי המלחמה כדאיתא לעיל בריש פרקין מ"ש שמע ישראל כו'. לכן נ"ל ליתן טעם לשבח יותר טוב מזה הא דאמרו חוזר עליה מעורכי המלחמה דוקא אהאי עבירה שח בין תפלה לתפלה וכן אהאי עבירה השח בין ישתבח ליוצר אור טפי מאחריני אע"ג שהוא חוזר על כל עבירה דרבנן היינו משום דבא לאשמועינן חדוש דאפילו בהנך חוזר עליה מעורכי המלחמה וכ"ש אם שח בק"ש ובתפלת י"ח וכיוצא בהם דסלקא דעתך אמינא דמותר לדבר בין תפלה לתפלה כיון שכל אחת מצוה בפני עצמה היא כדתנן בריש פרק התכלת תפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד והיינו אפילו אם יש לו שתיהם כדמסיק שם הגמרא ואולי מהאי טעמא פרש"י עבירה היא בידו כו' אם לא חזר ובירך דמשמע מתוך פירושו דאם סח ובירך שרי וליכא איסורא אלא אדרבה מצוה ושכר ברכה ואע"פ שאין כן דעת כל הפוסקים אלא שבכל ענין אסור לדבר אפילו אם חוזר ומברך מ"מ מודו הפוסקים שיש להפסיק לענות בינתים קדיש וברכו מה שאין כן בק"ש ובתפלת י"ח ואפילו הרא"ש שכתב בהלכות קטנות שאסור להפסיק לענות בינתים קדיש וברכו וקדושה מ"מ כתב שם שאם עבר וענה בינתים אין העבירה גדולה כל כך שיהא חוזר עליה מעורכי המלחמה וכן בין ישתבח ליוצר אור סד"א דמותר לדבר כיון שהם שני ענינים נפרדים וכמו שכתב רבינו ירוחם ז"ל בהדיא בשם יש אומרים שבין ישתבח ליוצר אור יכול לדבר ואע"ג שאין כן דעת כל הפוסקים מ"מ כתבו שמותר לדבר בין ישתבח ליוצר אור במידי דצרכי צבור או לפסוק צדקה לעניים מה שאין כן אפילו בין ברוך שאמר לישתבח שכתב הכלבו שאסור להפסיק לעניני מצוה וכ"ש בק"ש ובתפלת י"ח. הרי אתה רואה מפורש שכל אפי שוה להקל בהנך לדבר בינתים טפי מאחריני ולכן סד"א שאם עבר וסח בינתים אין העבירה גדולה כל כך שיהיה חוזר עליה מעורכי המלחמה קא משמע לן כן נ"ל. וכתב המרדכי בהלכות קטנות על ברייתא זו שח בין תפלה לתפלה כו' פירש רבינו אלחנן דוקא שח מזיד ולא שוגג ואפילו מזיד ושב בכל לבו אינו חוזר ע"כ. ואיני יודע מה חדוש בא ללמדנו פשיטא דאל"כ מי היה יוצא למלחמה דהא אין אדם בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ודבר זה נמי פשוט שאין הפרש בין לדבר בלשון הקדש בין בשאר לשונות שכל שאסור לדבר בשאר לשונות אסור לדבר בלשון הקדש כדמוכח בהדיא מתוך מתניתין בברכות ריש פרק היה קורא בתורה וכמו שכתבו שם התוספות בהדיא ולפי שהעולם טועה בזה על כן עמדנו על מקום טעותם שלא יכשל בו זולתם:

עבירה היא בידו. פירש"י אם לא חזר ובירך דהכי אמרינן במנחות סח מברך שתים לא סח מברך אחת משמע מתוך פירושו שמותר לדבר בינתים אם חוזר ומברך וכן כתבו התוספות בהדיא במנחות על פרש"י וז"ל ירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. מתוך פירוש הקונטרס משמע דאם סח ובירך שרי וליכא איסורא אלא אדרבה מצוה ושכר ברכה וזה לשונו סח בין תפלה לתפלה ולא בירך על של ראש להניח ועל מצות אלא סמך על ברכה ראשונה ירה היא בידו עכ"ל התוספות. וקשה בעיני טובא היאך אפשר להעלות על לב שיהא מותר להסיח אפילו אם חוזר ומברך שהרי אפילו אמן יהא שמיה רבא וקדושה וברכו אסרו הפוסקים לענות בינתים משום שגורם לברך ברכה שאינה צריכה כמ"ש הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות וז"ל סח בין תפלין לתפלין כו' ואף ליהא שמיה רבא ולקדושה ולענות אמן אין להפסיק ובהלכות תפלין עתיקתא כתוב שח בין תפלה של יד לתפלה של ראש אם שח שיחת חולין חוזר עליה מעורכי המלחמה אם בקדושה ויהא שמיה רבא שח אין חוזר עליה מעורכי המלחמה אלא חוזר ומברך על של ראש שתים מפני שכל תפלין צריכות שתי ברכות ואם ברכן כאחת עולה זו לזו ואם הפסיקו בקדושה בטלה ראשונה וצריך לברך שתים על של ראש. הא דקאמר מפני שכל תפלין צריכות שתי ברכות תפלין של ראש קאמר כלומר לעולם טעונות שתי ברכות ואם לא הפסיק קאי גם עליהן ברכת להניח ולכך כשהפסיק צריך לחזור ולברך ברכת להניח ואע"פ שאינו חוזר מעורכי המלחמה אם הפסיק לענות קדושה או אמן נהי דאין הירה גדולה כל כך לחזור עליה מעורכי המלחמה מ"מ איכא איסורא שגורם לברך ברכה שאינה צריכה כדמוכח ביומא בפרק בא לו ובפרק אלו נאמרין דתנן נוטל ספר תורה וקורא בה אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ופריך בגמרא ונייתי ס"ת וליקרי ביה ומשני ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה אלמא כל היכא שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אם גורם שצריך ברכה אחרת מיקרי ברכה שאינה צריכה עכ"ל הרא"ש. ואע"ג דמדברי המרדכי בשם ר"ת משמע שצריך להפסיק לענות קדיש וקדושה בינתים ואינו צריך לחזור ולברך מ"מ לא עלה על דעתו ולא על שום דעת פוסק בעולם חלילה שיהא מותר להסיח בינתים בשיחת חולין דהא אז צריך לחזור ולברך לכ"ע כדאיתא סח מברך שתים ואיכא ירה בידו שגורם לברך ברכה שאינה צריכה. ואי אפשר לומר דטעמו של רש"י משום דהוא סבר אע"פ שהוא גורם לברך ברכה אחרת על תפלין של ראש אין זה נקרא ברכה שאינה צריכה משום שהוא מפרש הא דאמרינן לעיל בפרק אלו נאמרין לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה היינו בפעם ראשון שברך ברכת התורה על פרשת אחרי מות ואך בעשור היא עצמה ברכה שאינה צריכה משום שכבר נפטר כשבירך על התורה בשחרית ולפי דברי הירושלמי כבר נפטר באהבה רבה כשהתחיל לשנות על אחר ומה שהוא חוזר ומברך אינה אלא משום כבוד הצבור וכיון שכן לא תקון רבנן לברך פעם אחרת משום כבוד הצבור אבל שאר ברכות שהן עצמן צריכות ולא נתקנו מפני הכבוד אין בהם ברכה שאינה צריכה כמו שראיתי לחכם אחד בספרו נדפס מקרוב שפירש כן דכבר הוכחתי לעיל מפי גמרא ערוכה ברור מללו ומכל הפוסקים שאחר הגמרא איש לא נעדר ורש"י מכללם דליתא פירוש זה ע"ש וע"ק על פירש"י דהכא דהא אפילו בלא טעם שגורם לברך ברכה שאינה צריכה אסור לדבר בינתים מטעם אחר שכתב רבינו זרחיה ז"ל בספר המאור בסוף ר"ה וז"ל ונ"ל הטעם שאמרו הסח בין תפלה לתפלה ירה היא בידו אע"פ ששתי מצות הן כיון דכתיב בהו בתפלין של יד ושל ראש והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך צריך זכירה שתהא תכף תפלה של ראש לתפלה של יד כדי שתהא הויה אחת לשתיהן ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם ירה היא בידו לפיכך חוזר ומברך ע"כ. וכן מוכח בהדיא ברי"ף ובאשר"י פרק בתרא דר"ה בתשובה המתחלת שאלו מקמיה ריש מתיבתא כו' ובתוספות פרק כסוי הדם דאסור לדבר בינתים אפילו בלא טעם שגורם לברך ברכה שאינה צריכה וכן דייק הלשון סח בין תפלה כו' דמשמע דיד אבל לכתחלה בכל ענין אסור לדבר אפילו אם חוזר ומברך שוב ראיתי בקרית ספר ובספר בית יוסף סימן כ"ח שמביאים פרש"י וכתבו עליו ואין כן דעת כל הפוסקים אלא שבכל ענין אסור לדבר אפילו חוזר ומברך ואי אפשר נמי לומר שהיה רש"י מוכרח לפרש ירה היא בידו אם לא חזר ובירך משום שהוא מפרש במנחות לא סח מברך אחת היינו להניח תפלין לבד על של יד ועל של ראש ואם סח מברך שתים היינו להניח תפלין על של יד ועל מצות תפלין על של ראש כדפירשו הרי"ף והרמב"ם והרבה מהמחברים ז"ל ואע"ג שכתוב בתוספות דמנחות בשם רש"י שהבאתי לעיל וז"ל סח בין תפלה לתפלה ולא בירך על של ראש להניח ועל מצות כו' טעות סופר הוא וצריך להיות ולא בירך על של ראש על מצות אלא סמך כו' והוקשה בעיניו אם איתא דהא דתניא ירה היא בידו היינו אפילו אם חוזר ומברך א"כ קשה היאך נתקנה ברכה זו על מצות תפלין דוקא לפושעים דהיינו סח וכן היאך יאמר רבי יוחנן דין אחד על פושעים דוקא הלכך פירש דלא אמרינן ירה היא בידו אלא דוקא אם לא חזר ובירך שהרי לפי האמת אין אנו צריכין לזה כי לפרש"י וסיעתו י"ל שהוצרכו חכמים לתקן ברכה זו על מצות תפלין אפילו בלא פושעים שהרי תנן בריש פרק התכלת תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש ותפלה של ראש אינה מעכבת את של יד ופעמים שמניח כל אחת לבדה. וטפי קשה לי מכל הא דלעיל על פרש"י היאך יעלה על הדעת שתהא הירה גדולה כל כך לחזור עליה מעורכי המלחמה בשביל שלא חזר ובירך והלא הברכות אינן מעכבות ובהרבה מקומות נהגו להניח תפלין בחול המועד בלא ברכה ומי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ דבריו וישא ברכה:

לעוסק במצוה שפטור מן המצוה. איכא למידק אם יכול לקיים את שתיהן אמאי פטור דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ותפלין בראשו מי מיפטר משאר מצות הא ודאי לא וה"נ מוכח בפרק אין בין המודר דאמרינן התם המודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבדתו אע"ג דמהני ליה פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיח ואי כל זמן שאבדה בידו מיפטר מליתן ריפתא לעניא הא ודאי שכיחא טובא אלא על כרחין לא מיפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה כגון טלית של אבדה ששטחה לצרכה או בהמה שנותן לפניה מזונות דלא שכיח שבאותה שעה יבא עני וישאל ממנו לפיכך העלו בתוס' דלא פטור אלא היכא שאם יקיים אותה מצוה שהתחיל יבטל ממצותו. ולא נראה לי כן דפשטא דמלתא לא משמע כן כו' עד ובפרק מי שמתו נמי תניא המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה והא משמר ודאי אפשר לו לקיים כמה מצות ולמה אמרו פטור לפיכך נראה לי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אע"פ שיכול לקיים את שתיהן וההיא דנדרים לא מוכחא מידי דודאי בשעה שהאבדה משומרת בתיבתו לא מיפטר דעוסק במצוה אמרינן ולא מקיים מצוה ומי שאבדה אצלו אע"פ שהוא מקיים מצוה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני אע"פ שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו אלא בההיא גוונא לא שכיח והיינו טעמא דמיפטר רחמנא חתן אע"ג דאפשר ליה ליתובי דעתיה ולקיים את שתיהן וכדכתיבנא ילפינן כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שאפשר. ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהן דבכי האי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל תקרי רע כך כתב הר"ן בסוכה פרק הישן:

עגלה ערופה פרק תשיעי

עגלה ערופה בלשון הקדש כו'. איכא למידק למה לא תנא הכא פרשת עגלה ערופה כדקתני לעיל בריש פרק אלו נאמרין. וי"ל משום דלא שייך למקרי פרשת עגלה ערופה אלא דוקא מה שניתנה משום מצות קריאה דהיינו מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו וגו' והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל כדכתיב וענו ואמרו וגו' דדומיא להא דתני לעיל פרשת המלך שלא נתנה אלא משום מצות קריאה וכמו שכתבו התוספות לעיל בריש פרק משוח מלחמה דלהכי לא קתני לעיל פרשת משוח מלחמה כדקתני לעיל פרשת המלך פרשת עגלה ערופה משום דלא נתנה משום מצות קריאה אלא משום התראה והלכך לעיל שפיר שייך למתני פרשת עגלה ערופה משום דהתם קאי אהא דתני לעיל מיניה ואלו נאמרין בלשון הקדש דהיינו ידינו לא שפכו וגו' כפר לעמך ישראל וגו' כדפרש"י לעיל אבל הכא רצה התנא להתחיל לפרש בתחלה סדר מעשיה של עגלה ערופה דהיינו במדידה וירידת העגלה לנחל איתן ושאר כל מעשיה עד שמפני כך התחיל בפסוק כי ימצא חלל באדמה שהוא תחלת סדר עגלה ערופה וכיון דפרשת עגלה ערופה הוא סוף סדר עגלה ערופה הלכך לא שייך הכא למתני פרשת עגלה ערופה והא דלא תני הכא עגלה ערופה כיצד כדקתני לעיל בפרק אלו נאמרין גבי כל הנהו דקחשיב שם דנאמרין בלשון הקדש משום דלשון כיצד לא שייך למימר אלא דוקא כשהוא רוצה לפרש ענין אחד לחוד דהיינו כשהוא שואל מנין שנאמר דוקא בלשון הקדש כדקתני לעיל בפרק אלו נאמרין מקרא בכורים כיצד חליצה כיצד או כשהוא שואל כיצד סדר מעשה כדקתני לעיל ברכות וקללות כיצד ברכות כהנים כיצד וכן בכל אינך דקחשיב לעיל והלכך לעיל שפיר שייך למתני כיצד אבל הכא רצה התנא לכלול שניהם בבבא אחת דהיינו לפרש סדר עגלה ערופה כיצד וגם להביא ראיה שנאמר דוקא בלשון הקדש הלכך לא שייך למתני הכא כיצד ובזה מתורץ ג"כ הא דלא תני לעיל ברישא פרק שלפני זה משוח מלחמה שמדבר אל העם כיצד משום דהתם רצה התנא לכלול ג"כ שניהם בבבא אחת כי הכא וכבר כתבתי שם טעמים נכונים למה הקדים פרק משוח מלחמה קודם פרק זה והלא שנה משוח מלחמה בבבא אחרונה אחרי כולן לעיל בפרק אלו נאמרין:

שנאמר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך. אין זה פסוק אחד אלא תרי קראי דסמיכי להדדי (הגה"ה רבי יהודה אומר חמשה. הרמב"ם ז"ל פסק דהלכה כרבי יהודה וכתב עליו הכסף משנה וז"ל ויש לתמוה למה פסק כרבי יהודה אע"ג דבגמרא אמרינן דת"ק רבי שמעון מ"מ כיון דסתם לן תנא כוותיה הכי הוה ליה למיפסק. ואפשר דכיון דבפ"ק דסנהדרין שנויה במחלוקת הוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת דבתרי סדרי יש סדר למשנה ואין הלכה כסתם והדרינן לכללין דרבי שמעון ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה עכ"ל. ואני אומר כאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל לא דק שהרי עדיפא מינה ה"ל לתמוה על הרמב"ם למה פסק גבי סמיכת זקנים כרבי שמעון בפ"ג דהלכות מעשה הקרבנות ובפ"ד דהלכות סנהדרין ואלו הכא גבי עגלה ערופה פסק כרבי יהודה מאי אולמיה דהאי מהאי. אמנם לפי האמת לא קשיא מידי משום דאמרינן בירושלמי דמכלתין וכן בפ"ק דסנהדרין אמר רבי נראין דברי רבי שמעון בסמיכה ודברי רבי יהודה בעריפה נראין דברי ר"ש בסמיכה דלא דרש וסמכו ודברי ר"י בעריפה דלא דרש ויצאו כו' ועל זה סמך הרמב"ם שפסק מה שפסק. ומה שכתב הכסף משנה בפ"ד דהלכות סנהדרין דלהכי פסק הרמב"ם שא"צ גבי סמיכת זקנים למינוי הדיינות אלא ג' משום דאע"ג דאיפליגו במתני' ר"י ור"ש בסמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור אי הוי בשלשה או אי הויא בחמשה מיהא בסמיכת סבי לקרות להם רבי לכ"ע הויא בשלשה כדקתני בברייתא כו' עכ"ל. אומר אני דהא ליתא כי שתי תשובות בדבר חדא שהרי הרמב"ם גופיה פירש בהדיא במתני' דפ"ק דסנהדרין סמיכת זקנים הוא מינוי הדיינים כו' ועוד שהרי הרמב"ם פסק גם לענין סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר דסגי בשלשה ש"מ בהדיא דס"ל דאיפליגו במתני' ר"י ור"ש בסמיכת זקנים בכל גוונא בין לענין סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר בין לענין סמיכת זקנים למינוי הדיינות וכן פירש בהדיא ר"ע מברטנורה ז"ל ואפילו לפי מה שלא עלה על דעתו של כסף משנה דיוק זה שכתבתי אני תמה מאד עליו הלא הך משנה דהכא גופא הויא סתם ואח"כ מחלוקת כיון שהזכיר דעת רבי יהודה החולק ולא סתם לגמרי כותיה דר"ש וכה"ג ממש אמרינן בפרק החולץ ובפרק מי שהחשיך ובשאר דוכתי טובא וכיון דלא סתם לן תנא כותיה דר"ש לגמרי לית הלכתא כותיה. וראיה מוכרחת שאין להשיב עליה מהא דאמרינן בפרק מצות חליצה אמר רב נחמן חליצה בשלשה הואיל וסתם לן תנא כותיה א"ל רבא לרב נחמן אי הכי מיאון נמי דתנן כו' ומסיק אלא הכי אמר רב נחמן בר יצחק הואיל וסתם במקום מחלוקת דתנן סמיכת זקנים ועגלה ערופה בשלשה דברי ר' שמעון רבי יהודה אומר בחמשה שחליצה והמיאונין בשלשה ולא קפליג רבי יהודה ש"מ הדר ביה רבי יהודה כו' הרי קמן מבואר דדוקא במקום דסתם במקום מחלוקת הלכתא כותיה דרבי שמעון ואין להקשות נהי דאין זה נקרא סתם גמור מ"מ חשיב כרבים לגבי יחיד וא"כ ה"ל להרמב"ם למיפסק כר"ש די"ל דמסתבר טעמא דרבי יהודה כיון דר"ש עצמו דריש בדוכתי טובא וי"ו כאשר אפרש בסמוך כן נ"ל. ע"כ הגה"ה):

או לעיר שאין בה ב"ד. פירוש ב"ד של עשרים ושלשה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות עגלה ערופה משום דהוי בדיני נפשות ועוד דאין ב"ד בעיר שבא"י פחות מכ"ג ואע"ג דמצות עשה למנות ב"ד של כ"ג בכל עיר ועיר שבא"י כדכתיב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וא"כ היאך יכול לומר או לעיר שאין בה ב"ד מ"מ איכא עיירות טובא בא"י שאין בהם ב"ד כגון שאין בהם ק"כ אנשים דתנן בריש פ"ק דסנהדרין וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין מאה ועשרים:

אף כאן בלשון הקדש. וא"ת ולוים גופייהו מנלן כבר תירץ הגמרא לעיל בפרק אלו נאמרין אתיא קול קול ממשה כתיב הכא קול רם וכתיב התם משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש:

הוה אמינא אפילו זקני השוק. פרש"י זקני השוק אע"פ שאינן סנהדרין נ"ל שנשמר שלא תטעה לפרש זקני השוק היינו הדיוטות שאינן ב"ד דא"כ קשה היאך תנן כאן אין מודדין אלא לעיר שיש בה ב"ד ומפרש בגמרא הטעם דבעינן זקני העיר וליכא אלמא דזקני משמע ב"ד ולא הדיוטות הלכך פרש"י דזקני השוק לאו דוקא ור"ל אע"פ שאינן סנהדרין, אבל קשה דהא בפ"ק דקדושין הוצרכו רבנן למילף דאין זקן אלא חכם מג"ש שנא' אספה לי שבעים איש מזקני ישראל משמע דלולא הג"ש הוה משמע זקן אפילו אינו חכם ואי אפשר לחלק בין זקן לזקני דא"כ היכי יליף זקן בג"ש מזקני ועוד דהא אשכחן בדוכתי טובא דזקני משמע הדיוטות ושמא י"ל כמ"ש התוספות בפ"ק דסנהדרין הא דקאמר לקמן בגמרא דבעינן זקני העיר היינו מדכתיב העיר משמע המיוחדים שבעיר דהיינו ב"ד כדדרשינן כאן בשמעתין זקני העדה המיוחדים שבעדה:

זקניך ושופטיך למה לי אלא זקניך ושופטיך למניינא כו'. בפ"ק דסנהדרין מייתי סוגיא זו וכתב שם רש"י ה"ג אלא וי"ו דושופטיך למניינא ור"ש וי"ו לא דריש אלא מעתה כו' ואפשר שרש"י מוחק הגירסא הכתובה כאן בשבוש בספרים שלפנינו וצריך להגיה כאן כמו שגרס רש"י בסנהדרין:

שתחילת ניסה נפילה. בגמ' פריך איפכא מבעי ליה שהניסה היא תחילת הנפילה: בד''א. דחוזרין מן המערכה ויש שאינן זזין ממקומן במלחמות הרשות: אבל במלחמות מצוה. כגון כיבוש ארץ ישראל בימי יהושע הכל יוצאין: רבי יהודה אומר כו'. מפרש בגמ': גמ' עבירה דרבנן. לר''י הגלילי אפי' עבר על דברי סופרים חוזר ולרבי יוסי עד שיעבור על דבר תורה דומיא דאלמנה לכהן גדול וכגון שנשאה דאיכא איסור: סח בין תפילה לתפילה. בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש: סח. סיפר: עבירה היא בידו. אם לא חזר ובירך דהכי אמרי' במנחות (דף לו.) סח מברך שתים לא סח מברך אחת: ומים שותתין על ברכיו. מי רגלים מחמת יראה: מפני שתחילת נפילה ניסה מבעי ליה. תחילת משמע הגרמת הדבר והכי איבעי ליה למימר כשהן נסין זו היא תחילת הגרמת הנפילה ובניסה לא שייך למימר תחילה דהא ממש קא ערקי: רשות דרבנן זו היא מצוה דר' יהודה. ובאותה מלחמה שאמרו חכמים שהיא רשות ואין חתן יוצא לה אמר נמי ר' יהודה דאין חתן יוצא לה אלא שרבי יהודה קורא אותה מצוה ונפקא מינה לפוטרו משאר מצות בעודו עסוק בה כדמפרש רבא ואזיל: מצוה דרבנן. דאמרו בה הכל יוצאין אמר נמי ר' יהודה הכל יוצאין אלא דקרי לה חובה ולאו מידי אשמעינן בהא אלא כולה משום מצוה ורשות נקטו פלוגתייהו אלא משום דקרו רבנן להא רשות די להם אם קראו את זו מצוה ואפילו היא חובה שהרי אין הדבר אלא להעלותם מעלה אחת ולומר אבל בזו הכל יוצאין וגבי רשות דיים לקרות את שלמעלה ממנה מצוה ורבי יהודה דקרי לקמייתא מצוה לאשמועי' דהעוסק בה פטור מן המצוה והוצרך להעלות את זו מעלה אחת לומר אבל בזו הכל יוצאין הילכך קרייה חובה כדאיתא: אמר רבא כו'. מילתיה דרבי יוחנן מפרש ואזיל וקאמר דהא דאמר רבי יוחנן דאיפליגו רבנן ורבי יהודה באחת המלחמות בקריאת השם נפקא לן מיניה לענין עוסק במצוה דלמר חובה ולמר רשות ופריש לן נמי רבא בהי מינייהו איפליגו: מלחמות יהושע דלכבש. בהא ליכא למאן דקרי רשות דאפילו חובה נמי איתא והעוסק בה פטור מן המצוה ורבנן הוא דלא איכפת להו לקרותה חובה דדיים לקרותה מצוה אצל הרשות שהרי אין אנו צריכין אלא למצוא בה מעלה אחת ומצוה לגבי רשות מעלה היא: ומלחמת בית דוד. שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד: דברי הכל רשות. ואפילו רבי יהודה להא לאו מצוה קרי לה והעוסק בה אינו פטור מן המצוה: כי פליגי. ר' יהודה ורבנן במצוה ורשות דלמר פטור מן המצוה ולמר חייב במלחמה שהיא למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתו עלייהו: מתני' עגלה ערופה בלשון הקודש. נאמרת מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל בלשון הקודש הוזקקו מן התורה לאמרה: שנאמר כי ימצא חלל. ובגמרא פריך היכי יליף מהכא: היו יוצאין. ובאין שם ומודדין מן החלל לצד העיירות שסביבותיו לידע איזו קרובה: בגל. גל של אבנים: נמצא סמוך לספר כו'. מפרש טעמא בגמ': גמ' מאי קאמר. היכי יליף לשון הקודש מהכא: ואין ב''ד שקול. אין עושין ב''ד שיהא יכול ליחלק שוה בשוה אלא שיהא הרוב לצד אחד לקיים אחרי רבים להטות (שמות כג): למיוחדין. הנך דלשכת הגזית: מזקני זקניך. מדמצי למיכתב זקני וכתב זקניך מיוחדין שבזקניך: זקני השוק. אע''פ שאינן סנהדרין: שופטיך. זקנים שהם שופטים את ישראל: מזקני העדה. דסמיכת פר העלם דבר ואייתר ליה שופטיך להביא עוד שנים: לגמרה לכולה מילתא מהתם. דהא רבי יהודה התם נמי חמשה קאמר ויליף לה מקראי בפ''ק דסנהדרין: אלא [וי''ו] ושופטיך למניינא. כלומר לא גמיר גז''ש ואיצטרי' שופטיך לסנהדרי גדולה כר''ש

אין תוספות לפרק זה.