סוטה לט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - א

והזה לאחריו, ואף שם היו כלים הטעונים הזאה - ^[1]

ואם נתכוין להזות לאחריו, והזה לפניו על כלים טמאים שהיו שם.

הרי הזאתו על אותם כלים פסולה, ומשום שצריך כוונה לטהרה, וכדכתיב: "והזה הטהור על הטמא", שיהא מתכוין לו.

ואם נתכוין להזות לפניו ממש, והזה על צדדין שבפניו, כלומר: על כלים הנמצאים בצדדים שמן המזה והלאה - ולפניו.

הרי הזאתו כשירה, שאף כלים אלו בכלל שלפניו, והרי הוא נתכוין להזות לפניו.

והוא הדין לענין ברכת כהנים, שכל ממקום הכהן ולפניו הרי הוא בכלל מלפניו, והרי הם בכלל ההברכה.

אבל אם כשנתכוין להזות על כלים שלפניו, היזה על הצדדין שממנו ולאחוריו, אף שאין הכלים שהוזה עליהם נמצאים אחריו ממש, אין הזאתו כשירה; והוא הדין שלענין ברכת כהנים, אינם בכלל הברכה כי אלו כלאחרי הכהן דמי. ^[2]

אמר רבא בר רב הונא: ^[3]

כיון שנפתח ספר תורה לקרות בו בבית הכנסת, ^[4] אסור לספר אפילו בדבר הלכה, אלא הכל שומעין ושותקין ומשימים לבם למה שהוא קורא שם. ^[5]

שנאמר [נחמיה ח א]: "ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים, ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ה' את ישראל. ויביא עזרא הכהן את התורה. ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים, מן האור עד מחצית היום, נגד האנשים והנשים והמבינים, ואזני כל העם אל ספר התורה. ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם, כי מעל לכל העם היה, וכפתחו ^[6] עמדו כל העם".

ואין "עמידה" אלא שתיקה, שנאמר: "והוחלתי כי לא ידברו, כי עמדו לא ענו עוד".

רבי זירא אמר רב חסדא, מהכא נלמד שאסור לספר משנפתח ספר תורה: "ואזני כל העם אל ספר התורה".

ואמר רבי יהושע בן לוי:

כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו.

שנאמר: "שאו ידיכם קודש וברכו את ה'", כלומר: קדשו את ידיכם בנטילה, ^[7] ואז ברכו את ה' בברכת כהנים. ^[8]

שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע: במה באיזה זכות שיש בידך הארכת ימים?

אמר להן:

א. מימי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריא, לקצר את הדרך על ידי מעבר דרך בית הכנסת. ^[9]

ב. ומימי לא פסעתי על ראשי עם קודש, כשהיו התלמידים יושבים בבית המדרש על גבי קרקע, ההולך על גבי המקום שהם מסובים שם כדי להגיע למקומו, נראה כפוסע על ראשי העם, ולכן צריך להקדים לבוא לפניהם, או ישב לו מבחוץ. ^[10]

ג. ומימי לא נשאתי כפי בלא ברכה שתתבאר בהמשך הענין ^[11].

ומבארת הגמרא: מאי מברך? אמר רבי זירא אמר רב חסדא: "אשר קדשנו ^[12] בקדושתו של אהרן, וצונו לברך את עמו ישראל באהבה". ^[13]

כי עקר כרעיה, כאשר עוקר הוא את רגליו בעבודה לילך לדוכן, ומגיע אליו ועומד כשפניו כלפי ארון הקודש שלפני הדוכן, מאי אמר הכהן? ^[14] "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתהא ברכה זו שציויתנו לברך את עמך ישראל, ^[15] לא יהא בה מכשול ועוון". ^[16]

וכי מהדר הכהן אפיה מציבורא [כאשר מסיים הוא את ברכתו, ומחזיר פניו מכנגד הציבור לצד ארון הקודש], מאי אמר הכהן?

אדבריה [הנהיג] רב חסדא לרב עוקבא, ^[17] ודרש רב עוקבא:

הערות

^[1] נתבאר על פי לשון רש"י; ומשמע, שהיו לפניו כלים אחרים שעליהם נתכוין, אלא שהיו גם כלים אחרים שלא נתכוין להם, והזה עליהם ולא על הכלים שנתכוין להם. ובהמשך המשנה מבואר שאם היו הכלים שהוזה עליהם באותו מקום שהיו הכלים שנתכוין להם לפניו או לאחריו, הרי הזאתו על הכלים האחרים כשירה, היות ונתכוין לאותו צד שהיו כלים אלו. והסברא צריכה ביאור: שהרי לא היתה זו כוונה סתמית להזות לפניו או לאחריו, אלא כוונה להזות על כלים מסוימים שהיו לפניו או לאחריו, והיות ולא נתכוין להזות על הכלים שהוזה עליהם, הרי אין כאן כוונה! ? וכל שכן שצריך ביאור הדמיון לברכת כהנים. וראה היטב מה שכתב ה"חזון איש" במסכת פרה טו ז.

^[2] ובדין ישראל העומדים בקו ישר עם הכהנים אם הם בכלל ברכה, סתם רש"י ולא פירש מה דינו; וה"בית יוסף" בסימן קכח הבין בדעת הרמב"ם, שצדדין שלפניו שהם כלפניו, וצדדין שלאחריו שהם כלאחריו, כל זה היה פשוט לגמרא, ונידון הגמרא הוא על הצדדין ממש, וראה שם ביאור הוכחת הגמרא מן המשנה בפרה לספק זה; וראה מה שהביא בזה ב"יוסף דעת".

^[3] ראה ב"קרן אורה" וב"מנחה חריבה", בביאור הטעם שהביאה הגמרא כאן את מימרתו של רבא בר רב הונא, אף שאינו מענין ברכת כהנים.

^[4] ראה ב"יוסף דעת", שהביא שיטות פוסקים בדין זה, אם הכוונה היא מתחילת הקריאה או כפשוטו משנפתח ספר התורה.

^[5] לשון הרמב"ם הלכות תפלה יב ט, ודעת הרמב"ם שם היא, שהאיסור הוא מתחילת הקריאה בלבד.

^[6] א. כן הגיה הרש"ש על פי הכתוב. ב. ב"יוסף דעת" העיר הרב המחבר, שיש לומר, כי מיתור לשון הכתוב שכבר אמר מתחילה "ויפתח הספר לעיני העם", וחזר ואמר "וכפתחו", למדו הפוסקים שאין האיסור אלא משעת קריאה, ולא פתיחה כפשוטה, אך ראה מה שכתב בהגהות הגאון רבי אלעזר משה הורוויץ זצ"ל.

^[7] והוא מלשון קידוש ידים ורגלים, רש"ש.

^[8] ביארו התוספות, כי מאחר שאמר לשון "שאו ידיכם", יש ללמוד על ברכת כהנים הנאמרת בנשיאת כפים; וראה ב"תורת הקנאות" בביאור לשון "וברכו את ה"', שהרי לכאורה לא משמע שהכוונה היא לברכת כהנים, היות והכהן מברך את ישראל, ולא את ה'. ויש מי שאומר, דדרשינן "וברכו את ה"' כמו: "וברכו [הכהנים] עם ה"', ועל שם הכתוב: "ואני אברכם", שהכוונה לברכת ה' לבני ישראל, [לדעת רבי יהושע בן לוי עצמו, לעיל לח ב, וכמו שכתב שם רש"י בד"ה ואברכה].

^[9] א. ראה ברש"י ביאור לשון "קפנדריא". ב. כתב המהרש"א, שמן הדין אין אסור לעשות קפנדריא אלא בבית המקדש, והוא החמיר על עצמו אף בבית הכנסת. אבל ב"טורי אבן" מגילה כז א ד"ה מימי, הקשה: מה חידוש יש בזה, שהרי מן הדין אסור לעשות קפנדריא! ? ותירץ, שהחידוש הוא שלא עשה קפנדריא אפילו במקום שיש היתר לעשות כן, וכגון, שמתחילה היה שם שביל, או שנכנס מתחילה שלא על מנת לעשות קפנדריא, וראה עוד שם, וכדבריו כתב הריטב"א שם.

^[10] א. נתבאר על פי רש"י במגילה כז ב, עם דברי רש"י כאן. ב. כתב בטורי אבן [מגילה כז ב ד"ה מימי], שאיסור יש בדבר, וכמבואר בסנהדרין ז ב: "מנין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש וכו"', אלא שביבמות קה ב איתא: "מי שצריך לו עם קדוש יפסע על ראשי עם קדוש, מי שאין צריך לו עם קדוש, לא יפסע על ראשי עם קדוש", וכעין זה מבואר בסוף פרק שלישי בהוריות;, ורבי אלעזר רבים צריכים לו היה, ומדינא היה מותר לפסוע, ומכל מקום החמיר על עצמו; [ומיהו מלשון רש"י שכתב: "ולפיכך צריך להקדים, או ישב לו מבחוץ", משמע קצת, שאכן מדינא היה אסור לעשות כן].

^[11] א. רבי אלעזר בן שמוע כהן היה. ב. כתב ב"טורי אבן" [מגילה כז ב ד"ה מימי]: אף על גב שכהן צריך לברך קודם נשיאת כפים, ואם כן מה גדולה יש בדבר! ? שמא מתחילה לא תיקנו ברכה קודם נשיאת כפים, ורבי אלעזר בן שמוע הוא זה שתיקן ברכה זו, כי הרבה מצוות מצינו שלא תיקנו עליה ברכה; וכתב שם שכן משמע קצת מלשון הגמרא ששאלה מיד: "מאי מברך"; והרד"ל נתן טעם שלא תיקנו מלכתחילה ברכה, שהוא משום שאין מברכין ברכה על ברכה, וכעין שכתבו הקדמונים על ברכת המזון, קידוש ועוד. והריטב"א במגילה שם כתב: דדילמא הא גופא קא משמע לן שכהן המברך את הברכה, הרי זה מתברך ומאריך ימים; וראה עוד פירוש מחודש במאירי שם. ובביאור הגר"א [קכח יג], למד מכאן שאין הברכה מעיקר הדין, שאם לא כן מה השמיענו רבי אלעזר.

^[12] ברש"י מגילה כז ב ד"ה ולא נשאתי, כתוב: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו בקדושתו של אהרן"; ושם מי ששם את התיבות: "במצוותיו וצונו" בשני חצאי ירח; ומכל מקום, הנוסח שלפנינו היא נוסחת השולחן ערוך בסימן קכח.

^[13] כתב ב"משנה ברורה" [קכח לז]: כהן שהציבור שונאים אותו או שהוא שונא את הציבור, סכנה היא לכהן שישא את כפיו, ועל זה תיקנו בברכה: "לברך את עמו ישראל באהבה".

^[14] כתב רש"י: "וכי עקר כרעיה: בעבודה למיסק, והוא מחזיר פניו כלפי תיבה", ביאור דבריו: "תיבה" היא "ארון הקודש" שלפני הדוכן, וכשהוא עדיין מחזיר פניו כלפי תיבה, אז הוא אומר.

^[15] נוסח הרמב"ם הטור והשולחן ערוך: "לברך את עמך ישראל ברכה שלימה, ולא יהא בה מכשול ועוון מעתה ועד עולם".

^[16] פירש ב"תורת הקנאות", ש"מכשול" הוא כמו שאומרים בתפילת ימים הנוראים "שלא יכשלו בלשונם", ו"עוון" הוא משום שהכהן מברך: "יברכך", והיינו ברכה בעושר כמו שהביא שם ממדרש רבה פרשת נשא, והיות ועושר הוא נסיון, על דרך: "וישמן ישורון ויבעט", לכן מתפלל הכהן שלא יצא מברכתו שום עוון.

^[17] פירש מהר"ץ חיות: שרוב ראשי גלויות היו להם חכמים הממונים אצלם, וכל עניני הדינים וההוראות היו נחתכים רק על פיהם, כי לפעמים לא היו ראשי גליות גדולים בתורה כל כך כמו החכמים, אלא שלראשי גליות היה יתרון בכך, שהיה העוז והמשרה על פי חכמי פרס; ואף כאן הניע רב חסדא את לבבו של רב עוקבא שהיה ריש גלותא לדרוש כפי שדרש.

והזה במקום זה לאחריו, או התכוון להזות לאחריו והזה לפניו, אף על פי שנפלה הזאה על הכלים הצריכים טהרה — הזאתו פסולה. אבל אם התכוון להזות לפניו והזה על צדדין שבכיוון פניו — הזאתו כשרה. ומכאן למדים שהצדדים נחשבים כאילו היו לפניו.

א אמר רבא בר רב הונא: כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר (לדבר) אפילו בדבר הלכה, שנאמר: "ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם... וכפתחו עמדו כל העם" (נחמיה ח, ה), ואין עמידה אלא שתיקה, שנאמר: "והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד" (איוב לב, טז). ר' זירא אמר בשם רב חסדא, מהכא [מכאן] אנחנו למדים דבר זה: "ואזני כל העם אל ספר התורה" (נחמיה ח, ג), ולא שמעו כל דיבור אחר.

ואמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שלא נטל ידיו תחילה — לא ישא את כפיו, שנאמר: "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'" (תהלים קלד, ב) שצריכים לקדש את הידים בנטילה לפני ברכה.

ב שאלו תלמידיו את ר' אלעזר בן שמוע: בזכות מה הארכת ימים? אמר להן: מימי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריא (דרך קיצור ממקום למקום), ולא פסעתי על ראשי עם קודש, כלומר, לא הייתי מהלך בבית המדרש כאשר הלומדים היו יושבים על הארץ, ונראיתי כמהלך על ראשיהם, ולא נשאתי כפי בברכת כהנים בלא להקדים לכך ברכה.

ושואלים: מאי [מה] מברך הכהן לפני נשיאת כפיים? אמר ר' זירא אמר רב חסדא, כך מברך: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה".

אומרים: כי עקר כרעיה [כאשר הכהן עוקר את רגליו] והולך לברך מאי אמר [מה הוא אומר]? — "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל, לא יהא בה מכשול ועון". וכי מהדר אפיה מציבורא מאי אמר [וכאשר מחזיר הכהן פניו מן הציבור בגמר הברכה מה הוא אומר]? אדבריה [הדריכו] רב חסדא לרב עוקבא, ודרש שכך הוא אומר: "רבונו של עולם! עשינו מה שגזרת עלינו, עשה עמנו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and instead he sprinkled it backward, or if he intended to sprinkle the water backward and instead he sprinkled it forward, even if the water lands on vessels that require purification, his sprinkling is invalid. However, if one intended to sprinkle the water forward and instead he sprinkled it forward to the sides, his sprinkling is valid. It is derived from here that one’s sides are considered as though they were in front of him.

§ Rava bar Rav Huna says: Once a Torah scroll has been opened, it is prohibited to converse, even about a matter of halakha. As it is stated: “And Ezra opened the book in the sight of all the people, for he was above all the people, and when he opened it, all the people stood up” (Nehemiah 8:5), and standing is referring to nothing other than silence, as it is stated: “And shall I wait, because they do not speak, because they stand still, and answer no more?” (Job 32:16). Rabbi Zeira said that Rav Ḥisda said: The prohibition against conversing is derived from here: “And the ears of all the people were attentive to the book of the law” (Nehemiah 8:3). They were not listening to any other voice.

And Rabbi Yehoshua ben Levi says: Any priest who did not first wash his hands may not lift his hands to recite the Priestly Benediction; as it is stated: “Lift up [se’u] your hands in sanctity and bless the Lord” (Psalms 134:2), which teaches that before reciting the benediction one must sanctify his hands by washing them.

§ Rabbi Elazar ben Shammua was once asked by his disciples: To what do you attribute your longevity? He said to them: In all my days, I never made a shortcut [kappendarya] through a synagogue. Nor did I ever stride over the heads of the sacred people, i.e., I never stepped over people sitting in the study hall in order to reach my place, so as not to appear scornful of them. And I never lifted my hands for the Priestly Benediction without first reciting a blessing.

The Gemara asks: What blessing do the priests recite before the benediction? Rabbi Zeira says that Rav Ḥisda says: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who has sanctified us with the sanctity of Aaron and commanded us to bless His people, Israel, with love.

The Gemara continues: When the priest begins walking to the platform to recite the benediction, what does he say? The Gemara answers: May it be Your will, Lord our God, that this blessing with which You have commanded us to bless Your people, Israel, shall not contain any stumbling block or iniquity. And when the benediction has been completed, when he turns his face away from the congregation, what does he say? Rav Ḥisda instructed Rav Ukva and taught him that this is what he would say: Master of the Universe, we have performed that which You decreed upon us. Do unto us

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כיון שנפתח ס"ת לקרות בה בצבור אסור לספר אפי' בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר עמדו ולא ענו עוד וכן שאמר ואזני העם אל ספר התורה ויש בזו קצת תנאים לקצת מפרשים כבר ביארנום בראשון של ברכות בסוף סוגית המשנה הראשונה:

כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה' ומכאן פירשו רבים שצריך לברך על נטילת ידים ויש חולקין בדבר וכן יש הרבה דברים שמונעין ממנו נשיאות כפים כגון אם היה עלג או בעל מום או שהיו ידיו צבועות או שהרג את הנפש או שעבד ע"ז או שלא נתמלא זקנו או כל שיש לו לחוש בו לשכרות ופסול כהונה כגון הלל ורובם מבוארים במסכת מגלה הא כל שאין לו אחד מדברים שהוזכרו וכיוצא בהם אפי' היו הבריות מרננות אחריו בדברים שאינם הגונים נושא את כפיו שמצות עשה היא עליו ואינו אלא שליח הוא אומר והב"ה מברך:

סדר נשיאות כפים בגבולין הוא שכששליח צבור אומר ברכת עבודה קודם שיגמור עוקרין הכהנים כמה שהן את רגליהם לעלות לדוכן ומברך כל אחד בשעת עקירתו יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל באהבה ברכה שלמה שלא ימצא בה מכשול ועון ועולין לדוכן פניהם למול ההיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופים בתוך ידיהם ומתפללים בינם לבין עצמם במעין ברכה שהזכרנו עד שישלים שליח צבור ברכת הודאה ושיענו הצבור אמן שאין שליח צבור יכול לקרוא כהנים עד שיכלה אמן של ברכת הודיה מפי הצבור וכל שכן שאין הכהן מתחיל בברכה וכשסיים שליח צבור ברכת הודאה וענו הצבור אמן שליח צבור קורא בקול רם כהנים והם מחזירין פניהם כלפי העם ופושטין אצבעותיהם ומגביהין ידיהם כנגד כתפותיהם ומברכין כל אחד מהם בא"י אמ"ה אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה ואע"פ שאין הברכה מעכבת מ"מ הידור מצוה הוא ואחד מן החכמים שבח עצמו שלא עשה בית הכנסת קפנדריא ולא פסע על ראשי עם קדש ולא נשא כפיו בלא ברכה ואם אין שם אלא כהן אחד אינו קוראו אלא הוא מחזיר פניו מאליו ומברך ושליח צבור מקרא אותם מלה מלה ר"ל שליח צבור אומר יברכך בקול רם והם עונים יברכך בנעימה גדולה וכן ה' וכן כל הפסוק תיבה תיבה וכשמשלימין פסוק ראשון כל העם עונין אמן בקול רם ובנעימה וחוזר שליח צבור ומקרא אותם פסוק שני מלה מלה והם עונין אמן בסוף הפסוק וכן בשלישי ואין המקרא רשאי להתחיל ולהקרות מפסוק לפסוק עד שיכלה אמן מפי הצבור וכן אין הכהנים רשאין להתחיל במלה עד שיכלה דבור של אותה תיבה מפי שליח צבור וכן אין הצבור רשאין לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים ושליח צבור אינו עונה אמן כלל שלא יתבלבל ואחר שסיימו השלש מקראות בדרך זה אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם ולכוף אצבעותיהם עד שיתחיל שליח צבור בשים שלום אלא אחר שמתחיל שליח צבור בשים שלום מחזירין פניהם להיכל וכופפים אצבעותיהם ואומרים עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו וממתינין עד שיגמור שליח צבור שים שלום שאין רשאין לעקור רגליהם לילך עד שיגמור שליח צבור ברכת שים שלום ואחר שגמר עוקרין רגליהן והולכין להם ויתבאר במקום אחר שלעולם הם חוזרין דרך ימין ויתבאר למטה שתקנת רבן יוחנן בן זכאי שאין הכהנים עולין לדוכן בסנדליהם שמא תפסק לו רצועה והולך לקשרה ויחשדוהו בחלל:

כיון דנפתח ספר תורה אסור לדבר אפי' בדברי תורה. פי' רשב"ם אבל אי מהדר אפיה לית לן בה דאמר פ"ק דברכות רב ששת מהדר אפיה יגריס. ואינו נראה לר"ת דא"כ היה ליה לתלמודא לאיתויי הא דרב ששת ולומר שמותר בזה הענין. על כן נראה לי דרב ששת לא פליג דבדבר הלכה שרי:

בא"ד גדולה בגדולה אלמא לענין תפלה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כל כהן שלא כו' מיהו שמעינן מיניה דבעינן תכף לנ"י כו' להכי מסתבר דהכא בנ"י תכף כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה בשאלתות כו' כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם כו' האומר מנשה אין לו חלק לעוה"ב מרפה כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' מימי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריא כו'. לגבי בית המקדש שנינו פ' הרואה דאסור מדינא ויליף לה מקרא מדכתיב ואת מקדשי תיראו ור"א היה מחמיר בזה גם בביהכ"נ שנקרא מקדש מעט. ושאמר לא פסעתי על ראשי כו'. מבואר פ"ק דסנהדרין וק"ל:

עשינו מה שגזרת עלינו כו'. הוא כמו שאמרו לעיל כיון דהברכה תלויה בהקב"ה כמ"ש ואני אברכם דקאי על ישראל כדעת ר' עקיבא וא"כ ברכת כהנים למה ואינו אלא גזירת המלך עליהם שיברכו את ישראל ושהוא מתאוה לברכתם כדאמר ריב"ל לעיל וק"ל:

גמרא שנאמר וכפתחו עמדו כה"ע. כצ"ל בכ"ף:

שם שנאמר שאו ידיכם קדש כו'. נראה דדריש קדש מלשון קידוש ידים ורגלים:

כֵּיוָן שֶׁנִּפְתָּח סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לְסַפֵּר אֲפִילּוּ בִּדְבַר הֲלָכָה (נחמיה ח, ה). נראה לי רמז לדבר 'פה פתוחה פה סתומה' דהיינו כשיש פה פתותה של חזן לקרות בספר תורה צריך שתהיה פה של הציבור סתומה.

כיון שנפתח ספר תורה כו'. נ"ל שאין ר"ל מעת שנפתח ממש אלא מעת שיתחיל הקורא לקרות בתורה דהכי מוכח מקרא דיליף ליה מיניה ובפתחו עמדו כל העם ופרש"י ובפתחו כשהתחיל. וכי תימא לרש"י גופיה מנין דילמא ובפתחו פירושו כפשוטו מעת שנפתח ממש. י"ל דסברא הוא כיון שרבה בר רב הונא מפרש עמדו שתקו ואין צורך בשתיקה מעת שנפתח הספר ממש אלא מעת שהתחיל הקורא לקרות בתורה כיון שכל עצמה של השתיקה אינה אלא מטעם שיהו הכל שומעין ומשיאין לבם למה שהוא קורא ותדע מדקאמר אח"כ רבי זירא אמר מהכא ואזני כל העם אל ספר התורה והתם ודאי מעת שיתחיל הקורא לקרות בתורה קאמר וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה אסור לספר כו' וכתב רבינו יונה ז"ל בפ"ק דברכות דאע"ג דמותר לצאת בין גברא לגברא מ"מ לדבר בינתים אסור ודקדק כן מדאמר הכא כיון שנפתח ס"ת אסור לספר ואע"פ שסוגרים הס"ת בינתים אפ"ה אסור שלא אמרו כל זמן שפתוח אלא כיון שנפתח דמשמע דמשעה שנפתח הפעם הראשונה אסור לספר כלל עד שיסיימו כל הפרשה ע"כ. ואין זה מוכרח דכשם דאין אסור לספר מעת שנפתח ממש בפעם הראשונה כמו שהוכחתי ולא חיישינן שמא ימשוך הדבור אף בשעה שקורין ה"נ בין גברא לגברא ודוחק לחלק ולומר דשאני בין גברא לגברא שכבר התחיל האיסור לספר ומיהו נכון לחוש לדברי רבינו יונה ז"ל וכן אני נוהג אע"פ שמדינא נ"ל מה שכתבתי:

אסור לספר אפילו בדבר הלכה הקשו התוס' דהא אמרינן בפ"ק דברכות רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו ומצינן למימר דמהדר אפיה שאני כו' הרא"ש בפ"ק דברכות סותר תירוץ זה דא"כ ה"ל לאתויי מילתא דרב ששת הכא לאשמועינן דבכי האי גוונא שרי והוא תירץ בענין אחר הא דקאמר הכא אסור לספר היינו דוקא בקול רם לפי שהוא מעכב את אחרים מלשמוע אבל בלחש שפיר דמי והא דמהדר אפיה ה"ה אי לא הוה מהדר אפיה מצי למגרס בלחש אלא רבותא נקט דאפילו במהדר אפיה שנראה כמניח ס"ת שרי והוא היה מהפך פניו כדי שיכוין לבו בגרסתו. ותמיה אני על הרא"ש ז"ל הלא גם על תירוצו ועל כל התירוצים הנאמרים בענין זה נופלת זאת הקושיא דה"ל לאתויי מלתא דרב ששת הכא לאשמועינן דבכי האי גוונא שרי. ובעל הלכות גדולות תירץ בענין אחר דהא דאמר הכא אסור לספר הני מילי בדליכא עשרה דצייתי לס"ת אבל אי איכא עשרה דצייתי לס"ת שפיר דמי. ורבנו יונה ז"ל תירץ בענין אחר שאם קודם שנפתח ס"ת חוזר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לגרוס ומתחיל לגרוס מותר אפילו לכל אדם דכיון שכבר התחיל במצוה מתחלה כו' ולהכי רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס ולמה היה צריך להודיענו שהיה חוזר פניו אלא ודאי ר"ל שקודם שהתחילו לקרות בס"ת היה מראה עצמו שלא היה רוצה לשמוע ס"ת כו' ואפשר דלזה נתכוונו התוספות דהכא שכתבו דמהדר אפיה שאני והדבר פשוט שכל מיני התרות אלו שכתבו הפוסקים להקל בשמיעת קריאת התורה אינם ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא שצריך לכוין ולשמעה מפי הקורא:

כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו כו'. פרש"י אמר לי רבי אם נטל ידיו שחרית כו' עד דמייתי לה התם אברכת המזון כך כתבו התוספות. וקשה לי טובא על דבריהם חדא היאך אפשר לומר דמייתי לה התם אברכת המזון שהרי איתא התם אחר סיום הך מימרא שלש תפיסות הן כו' א"ר יוסי ברבי בון כל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה ואי הוה מייתי לה התם אברכת המזון א"כ כבר סעד ומאי דהוה הוה אלא בעל כרחך צריך לומר דתכף לנטילת ידים ברכה דיליף לה התם מקרא שאו ידיכם וברכו אברכת המוציא קאי ובנטילת ידים שלפני הסעודה קאמר וכך כתב בהדיא הטור א"ח והגהות מיימון וה"נ מסתברא דבנטילה שלפני הסעודה משתעי קרא שהיא בנשיאת ידים לאפוקי נטילה שלאחר הסעודה היא להפך בירידת ידים למטה כדאיתא לעיל בפ"ק א"ר חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה מים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה גם מה שדקדקו תיפוק ליה משום דברי תורה שצריך ליטול ידיו כדאמרינן בפ"ק דברכות כו' יש לדחות ולומר דאפשר דנפקא מינה להיכא דנטל ידיו שחרית והסיח דעתו דלר"ת אינו צריך ליטול ואפילו לק"ש כיון שאינו יודע להם שום טומאה אוקמינהו אחזקתייהו א"נ נפקא מינה להיכא דלא משתכחי מיא דלק"ש ולתפלה מקנח ידיו בכל מידי דמנקי כדאיתא בפ"ב דברכות ואלו לנשיאת כפים אי לא אשכח מיא ליטול ידיו אינו נושא את כפיו וגם מ"ש ושעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרינן בפרק כל הפסולין כל הסמיכות שהיו שם כו' קשה לי מאי הוצרכו ללמוד שיעור תכיפה לנטילת ברכה מתכיפת סמיכה לשחיטה שהרי שיעור תכיפת נטילה לברכה מבואר באר היטב בריש פרק שלשה שאכלו שהוא כדי נטילת ארבעה אנשים ואם שהה יותר מקרי הפסק והא ודאי שאין אלו שני שעורי הפסקה מכוונים על זמן אחד דאיתא התם מים אחרונים בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעין אצל חמשה וחוזרין ומתחילין מן הגדול ולמקום שמים אחרונים חוזרים לשם ברכה חוזרת וכו' ע"כ. וכתבו גדולי הפוסקים ובכללם הרשב"א בחדושיו וז"ל בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול וכו' כל עצמה של הקדמת נטילת ידים אינה מחמת כבוד הגדול דהא קיימא לן בסמוך אין מכבדין בידים מזוהמות אלא מחמת כבוד הברכה כדי שיעיין בברכה בעוד שהאחרים נוטלים ידיהם וכדאמר רב חייא לרב עיין בברכת מזונא קאמר לך ושיערו חכמים שבנטילת ידים הארבעה יש לעיין בד' ברכות של מזון וכן נמי בשעור זה ליכא הפסק בין נטילה לברכה ושמעינן מינה דהא דאמרינן תיכף לנטילת ידים ברכה לאו דוקא תכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו אפשר למיפסק ממש בכדי לא מפסיק אלא תיכף לנטילת ברכה עכ"ל. ואפילו אם תימצי לומר שלא כתבו כן התוספות אלא דוקא לענין תכיפת נ"י לברכה של כהנים מ"מ אכתי קשה שהרי לא ידעינן שצריך להיות תיכף לנטילת כהנים ברכה אלא מן תיכף לנטילה ברכה הנזכר גבי ברכת המזון כמו שכתבו התוספות עצמם א"כ טפי ה"ל למילף שיעור תכיפת נטילת כהנים לברכה מן שיעור תכיפה המפורש גבי תכף לנטילת ברכת המזון. ושמא י"ל דהתוספות ס"ל כדעת הרמב"ם שפסק בפ"ז מהלכות ברכות כל שמברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחלה אפילו הם מאה כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטלו האחרים ולא פסק כההיא ברייתא דלעיל דבפ' ג' שאכלו משום דס"ל דמתניא דוקא בימיהם כיון שנטל זה את ידיו מיד מסלקין השלחן מלפניו וכדפרש"י אבל השתא שאין מסלקין השלחן מלפני אותו שנטל ידיו אפילו אם הם מאה גדול נוטל ידיו תחלה כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות ולהכי לא למדו התוס' שיעור תכיפת נטילת כהנים לברכה מההיא ברייתא דלעיל דבפרק שלשה שאכלו וצריך לי עיון:

לברך את ישראל באהבה. וא"ת באהבה היכא כתיבא או רמיזא בתורה. וי"ל דכתיב אמור להם מלא ואמרו במדרש תנחומא ובמדרש רבה דלהכי כתיב אמור מלא אמר להם הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכין אותם באנגריא ובבהלות אלא תהיו מברכין בכוונת הלב כדי שתשלוט הברכה בהם כו' והיינו באהבה כלומר בכל לב כן נ"ל:

כי מהדר אפיה מציבורא מאי אמר כו'. כתבו התוספות בשאלתות פרשת ויקח קרח כתוב כהן שהמיר לא ישא את כפיו דגרע מהורג את הנפש ורגמ"ה השיב בתשובותיו שישא כפיו כו'. טענות שתי סברות אלו כתובים באורך בתוספות בפרק בתרא דמנחות ובפרק בתרא דתענית ובמרדכי בפרק הקורא עומד ואין כאן מקום להאריך:

והזה לאחריו. ואף שם היו כלים הצריכין הזאה: הזאתו פסולה. דבעינן כוונה לטהרה כדכתיב (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא שיהא מתכוין לו: על הצדדין שבפניו. צדדין שיש ממנו ולהלן ולא צדדין שישנו ממנו ולאחור והכי נמי העומדין בצדדין של כהן הימנו ולהלן בכלל ברכה הן דכלפניו דמי אבל של אחר הימנו אע''פ שאינן אחריהן ממש כלאחריו דמי: ובפתחו. וכשהתחיל ובעזרא כתיב: עמדו. שתקו: שלא נטל ידיו. לפני עלותו לדוכן: במה הארכת ימים. איזה זכות בידך שהארכת ימים: קפנדריא. לקצר דרכו דרך בהכ''נ ליכנס בפתח זה ולצאת כנגדו ולשון קפנדריא מפרש בברכות (דף סב:) אדמקיפנא אדרי איעול בהא עד שאני מקיף סביב השורות הללו אכנס בזה ואקצר דרכי ודרי שורות בתים: ולא פסעתי על ראשי עם קודש. שהיו יושבים התלמידין בבית המדרש על גבי קרקע והמהלך ביניהם כשהן יושבין ונכנס לישב במקומו מרחיב פסיעותיו בעל כרחו והוא לשון מפסע ונראה כמפסע על ראשיהם לפיכך צריך להקדים או ישב לו מבחוץ: ולא נשאתי כפי לברך. שכהן היה: בלא ברכה. ברכה דמפרש ואזיל מאי מברך: וכי עקר כרעיה. בעבודה למיסק והוא מחזיר פניו כלפי תיבה מאי אמר: וכי מהדר אפיה מציבורא. כשגומר ברכותיו מחזיר פניו לצד התיבה עד שיגמור שליח צבור המברך את עמו ישראל בשלום:

דקיימא לן כוותיה וכמדומה דהכי פסק רבינו חננאל דבכל דוכתא קי''ל כר' יהושע בן לוי ומקשה מפ' כל גגות (עירובין דף צב.) דיתיב ר' זירא ורבה בר רב חנן ויתיב אביי גבייהו ויתבי וקאמרי שמע מינה ממתני' דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה וכו' עד צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן צבור בקטנה וש''צ בגדולה אין יוצאין ידי חובתן תשעה בגדולה וא' בקטנה מצטרפין תשעה בקטנה וא' בגדולה אין מצטרפין וה''ה גדולה בגדולה דליכא למימר דיורי גדולה בגדולה אלמא לענין תפלה לא אמר אפילו מחיצה של ברזל אין מפסקת ונראה דלא דמי דהיכא דאיכא עשרה בגדולה ושליח צבור עמהן ואחד בגדולה כיוצא בה מתוך שמוציא בני הגדולה יוצא גם זה שבאחרת כה''ג אמרינן דוקא אפילו מחיצה וכו' שהרי מוציא אפילו אחיו שבשדות כדאיתא במסכת ראש השנה (דף לה.) אבל היכא דצריך לצרופינהו ודאי לא מצטרפי וההיא דפ' אין עומדין (ברכות דף לב:) דא''ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהן שבשמים לא שייכא להכא דההיא אמר לגבי הא שאין תפלתן מקובלת כמו בזמן שבהמ''ק קיים מיהו לענין זה אין מפסקת אם יתברכו הצבור ע''י ברכת כהנים שעמהן בבית הכנסת או יוציא ש''צ ידי חובתן גם זה יתברך ויוצא ידי חובתו עמהן דכלפי אבינו שבשמים לא תלי בהפסק מחיצה: והזה על הצדדין שבפניו הזאתו כשרה. בירושלמי בפרק אין עומדין אמרי' הדא אמרה העומדין מן הצדדין בכלל ברכה: כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפי' בדבר הלכה. מקשינן מפרק קמא דברכות (דף ח.) דאמר רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס אמר אינהו בדידהו ואנן בדידן ומצינו למימר דמהדר אפיה שאני אי נמי רב ששת שאני משום דהוה מאור עינים והוה פטור מקריאה משום דהוה דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה וכיון דפטור מקריאה אפילו בשעת שמיעה היה יכול לעסוק בדבר הלכה והיינו דקאמר אנן בדידן כגון דברי הלכה (כגון) דברים דעל פה ואינהו בדידהו דברים שבכתב מיהו מסתברא כפירוש ר''ח דפי' התם דוקא רב ששת וכיוצא בו דתורתו אומנתו אבל האידנא כרבא סבירא לן דאמר רבא כיון שנפתח ס''ת וכו' והאי דהוה מהדר אפי' י''ל דלא הויא אורחא דמילתא לאיעסוקי בדבר הלכה באנפי ציבורא בעוד שהן עסוקין בשמיעת התורה: כל כהן שלא נטל ידיו. פירש רש''י אמר לי רבי אם נטל ידיו שחרית ונטהר כהן אינו צריך ליטול ידיו כשעולה לדוכן וכמדומה שהועתק מהגהת תלמיד שהרי אין לשונו משמע כך דפירש שלא נטל ידיו לפני עלותו לדוכן משמע ממש סמוך ועוד דמייתי גמרא קרא שאו ידיכם קדש וברכו משמע תיכף לנטילת ידים ברכת כהנים דמשמע ליה השתא דבברכת כהנים משתעי קרא דהיא בנשיאות ידים ומשמע בירושלמי פ''ח דברכות דבברכה דמשתעי קרא בעינן נטילת ידים סמוך לה דמייתי לה התם אברכת המזון והכי איתא שלשה תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה שנאמר וסמך ושחט תיכף לנטילת ידים ברכה שנא' שאו ידיכם וברכו תיכף לגאולה תפלה שנא' יהיו לרצון אמרי פי וגו' וכתיב בתריה יענך ה' ביום צרה ובפ' כיצד מברכין (ברכות מב.) משמע דההיא ברכה איירי בברכת המזון מיהו שמעינן מינה דבעינן תיכף נטילת ידים בברכה דמשתעי ביה קרא והכא מייתי לה אברכת כהנים ועוד אי מיירי הכא בשלא נטל ידיו בשחרית אמאי נקט כהן לנשיאות כפים תיפוק ליה משום דברי תורה שצריך ליטול ידיו כדאמרי' בפ''ק דברכות (דף יא:) ובפ''ב (שם יד:) אמר רבי חייא בר רב אשי זימנין סגיאין הוה קאימנן קמיה דרב לתנויי לן פירקא בסיפרא דבי רב ומקדים וקאי ומשי ידיה ומברך ומנח תפילין והדר אמר לן ואמר נמי התם דבעי לאהדורי בתר מיא לנט''י לק''ש מיל ומה לי ק''ש ומה לי ברכת כהנים אי משום דצריך ברכה לפניה הכא נמי צריך ברכה לפניה כדאמר לקמן להכי מסתבר דהכא בנטילת ידים תיכף לברכה מיירי ושיעור תכיפה איכא למישמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרי' בפ' כל הפסולין (זבחים לג.) כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער נקנור שאין מצורע יכול ליכנס שם אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחים לא חשיבה תכיפה ובמסכת מדות (פ''ה מ''א) משמע דלא הוי טפי מעשרים ושתים אמה מקום דריסת רגלי ישראל ומקום דריסת רגלי הכהנים שכל אחד היו י''א אמה: וכי מהדר אפיה מצבורא מאי אמר. סדר נשיאת כפים מפי' רבינו שלמה עוקר רגליו בעבודה ממקומו ובא לפני התיבה ומתפלל יהי רצון שתהא ברכה זו וכו' ומאריך בה עד שיאמרו אמן של הודאה מפי הצבור וקורא כהנים אם שנים הם ואם אחד אינו קורא ש''צ והוא מחזיר פניו מאליו כדאביי דאמר לעיל לאחד אינו קורא וכשכלה דבור מהקורא מברכין אשר קדשנו כו' ואחר כך מתחילין בברכה וכשכלה אמן אחרון מפי צבור הן מחזירין וכופפין קשרי אצבעותיהן אם רוצין ושליח צבור מתחיל שים שלום והכהנים יתפללו רבונו של עולם עשינו מה שגזרת וכו' ומאריכין בה עד שתכלה ברכה מפי שליח צבור עוקרין רגליהן והולכין להן: בשאלתות פרשת ויקח קרח כהן שעבד עבודת כוכבים לא ישא את כפיו דגרע מהורג את הנפש דאמרינן בפ' אין עומדין (ברכות לב:) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו ורבינו גרשום מאור הגולה השיב בתשובותיו דנושא כפיו וקורא ראשון בתורה דכיון דחזר בתשובה חוזר לקדושתו דתנן בסוף מסכת מנחות (דף קט.) אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם והרי הן כבעלי מומין שחולקין ואוכלין וכשם שבעלי מומין נושאין את כפיהם וקורא ראשון בתורה ואף זה שאם לא תאמר כן נמצאת מרפה ידיהן של בעלי תשובה שיאמרו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה וימנעו מעשות תשובה ואמר ר' יוחנן כל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא מרפה ידיהן של בעלי תשובה ותנא דבי רבי ישמעאל הואיל והלך זה ונעשה כהן לאלילים אדחה אבן אחר הנופל וכו': [וע''ע תוס' מנחות קט. ד''ה לא ישמשו ותוס' תענית כז. ד''ה אי מה]:

דף לט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד