דף לו - ב
לא כדרך שהשבטים חלוקין [סדורים] בחומש הפקודים [ספר במדבר], חלוקין [סדורים, כשחצים בזה וחצים בזה] באבני אפוד -
כלומר: לא תאמר שסדר כתיבתם על גבי אבני האפוד הוא כסדר שהם סדורים בספר במדבר, דהיינו: ראובן הראשון, ואחריו שמעון [לוי] יהודה יששכר וזבולון באבן אחת, ובאבן השנית: יוסף [היינו אפרים ומנשה הנזכרים שם] בנימין דן אשר גד נפתלי.
אלא סדר כתיבתם באבני האפוד היה כדרך שהם חלוקין [סדורים] בחומש שני [ספר שמות], שהם סדורים שם: ראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבולון, שהם בני לאה כסדר תולדותם; בנימין [בן רחל], דן נפתלי גד אשר [בני השפחות], יוסף [בן רחל].
כיצד:
ששת בני לאה [ראובן שמעון לוי יהודה יששכר וזבולן] כתובים כסידרן בזה אחר זה ועל האבן האחת.
שני בני רחל [בנימין ויוסף]: כתובים היו אחד מכאן [בנימין כתוב ראשון לשמות שבאבן השניה], ואחד מכאן [יוסף כתוב אחרון לשמות שבאותה אבן].
וארבע בני השפחות [דן נפתלי גד ואשר] כתובים היו כסדר תולדותם בזה אחר זה באמצע בין שני בני רחל. [1]
ומקשינן: ואלא מאי [איך] אני מקיים - לדעת רבי חנינא בן גמליאל - את הפסוק: "על האבן השנית כתולדותם", כיון שאני אומר שלא היה כתוב על אף אחת מן האבנים "כתולדותם" שנולדו ליעקב!? [2] ומפרשינן: שהיו כתובים כשמות שקרא להן אביהן, ולא כשמות שקרא להן משה!
דהיינו: "ראובן" ולא "ראובני", "שמעון" ולא "שמעוני", "דן" ולא "דני", "גד" ולא "גדי".
ומברייתא זו תיובתא דרב כהנא שלמד מתיבת "והחציו" שהיו חלוקים בהרים כשם שחלוקים באבנים, שהרי בין לתנא קמא ובין לרבי חנינא בן גמליאל לא היו חלוקים על האבנים, כדרך שהיו חלוקים בהרים!?
ומסקינן: אכן תיובתא!
ומאחר שנדחה פירושו של רב כהנא בתיבת: "והחציו" האמור ביהושע על חצי מישראל שהיו עומדים על הר עיבל, הלוא תיקשי בין לתנא קמא דברייתא ובין לרבי חנינא בן גמליאל:
ואלא מאי "והחציו אל מול הר עיבל", דמשמע: החצי הנזכר או הידוע; שהרי בין למר ובין למר, לא נתחלקו בהרים כשם שנתחלקו באבנים!?
תנא בברייתא: זה שאמר הכתוב: "והחציו אל מול הר עיבל" היינו הממועט שבחציו [החצי המועט].
כי חציו של עם ישראל שהיה מול הר גריזים, היה מרובה במספר מחציו של עם ישראל שהיה מול הר עיבל, מפני שחלק משבט לוי [3] - שהיה על הר גריזים - למטה בין שני ההרים ואינו עומד על הר גריזים.
ותמהינן: אדרבה מפני שלוי למטה הרי בצרי להו [נפחת מספרם]!? כלומר: וכי משום שחלק משבט לוי היה חסר מבני ישראל שהיו על הר גריזים, אתה אומר שהם היו מרובים, והרי זה סיבה שיהיה מספרם מועט ולא מרובה!?
ומשנינן: הכי קאמר: חציו שעל הר גריזים מרובה היה מחציו שעל הר עיבל, אף על פי שחלק משבט לוי היו למטה, ולמה? משום שבני יוסף שהיו עם רב עמהם של החצי מבני ישראל שהיו על הר גריזים.
וכמו שנאמר אצל בני יוסף [יהושע יז טו]: "וידברו בני יוסף את יהושע לאמר, מדוע נתתה לי נחלה גורל אחד וחבל אחד, ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה'", הרי שהיו עם רב.
ואגב שהובאה טענתם של בני יוסף, מפרשת הגמרא גם את תשובת יהושע לבני יוסף, וכמו שנאמר:
"ויאמר אליהם יהושע לבני יוסף: אם עם רב אתה, עלה לך היערה [ובראת לך שם בארץ הפרזי והרפאים, כי אץ לך הר אפרים] ".
כך אמר להן יהושע: לכו והחבאו עצמכם ביערים, שלא תשלוט בכם עין הרע. [4] אמרו ליה בני יוסף ליהושע: זרעיה דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא, [בזרעו של יוסף אין שולטת עין הרע].
דכתיב בברכת יעקב ליוסף: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", ואמר רבי אבהו: אל תהי קורא "עלי עין", אלא "עולי עין", שעולה הוא על העין שאינה שולטת בו.
רבי יוסי ברבי חנינא, אמר מהכא, מברכתו של יעקב לבני יוסף אפרים ומנשה אנו לומדים שאין עין הרע שולטת בהן: "וידגו לרוב בקרב הארץ", מה דגים שבים מים מכסין עליהן ואין העין שולטת בהן, אף זרעו של יוסף, אין העין שולטת בהן.
תו מקשינן על תנא קמא הסובר: יהודה ראובן שמעון לוי דן ונפתלי, כתובים היו על האבן האחת, ועל השניה: גד, אשר, יששכר, זבלון, יוסף, בנימן, ואמר: "וחמשים אותיות היו [על שתי האבנים כאחד], עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו": וכי אטו הני שמות השבטים הוו חמשים אותיות!?
והרי בציר חדא הוו [5] [יש כאן חמשים פחות אחד]!? [6]
אמר רבי יצחק:
יוסף הוסיפו לו אות אחת ונקרא "יהוסף" וכך נכתב הוא על האבן השנית, שנאמר [תהלים פא ו]: "עדות ביהוסף שמו, בצאתו על ארץ מצרים". [7]
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק:
והרי "כתולדותם" בעינן, דמשמע כשמות אשר קרא להן אביהן. [8]
אלא כל [רוב] התורה "בנימן" חסר כתיב, והכא על האבנים בנימין שלם נכתב, כדכתיב: "ואביו קרא לו בנימין" מלא, והכתוב אומר באבנים "כתולדותם" כשמות אשר קרא להן אביהן. [9]
אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא:
יוסף שקידש שם שמים בסתר, שנתייחד עם אשת פוטיפר, והעמיד על עצמו וכבש את יצרו, הוסיפו עליו אות אחת [ה"א] משמו של הקב"ה, שנקרא "יהוסף". [10]
ואילו יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא על הים וכמבואר בהמשך הגמרא, נקרא כולו על שמו של הקב"ה, שהרי שם הוי"ה כלול בשמו של יהודה. [11]
ומפרשת הגמרא, היכן קידש יוסף, והיכן קידש יהודה:
א. יוסף שקידש שם שמים בסתר מאי היא? [12]
דכתיב: "ויהי כהיום הזה ויבא [יוסף] הביתה לעשות מלאכתו": ואמר רבי יוחנן: זה שאמר הכתוב "לעשות מלאכתו" היינו תשמיש, ומלמד ששניהם [יוסף ואשת פוטיפר] לדבר עבירה נתכוונו.
כתיב: "ויבא הביתה לעשות מלאכתו", ופליגי בה בפירוש הפסוק רב ושמואל:
חד אמר: לעשות מלאכתו ממש.
וחד אמר: לעשות צרכיו [לשמש] נכנס, וכרבי יוחנן. [13]
כתיב: "ואין איש מאנשי הבית שם בבית", וכי אטו אפשר, שבית גדול כביתו של אותו רשע, לא היה בו איש!?
תנא דבי רבי ישמעאל:
אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן על עצמה: "חולה היא" -
ומשום שאמרה בלבה: אין לי יום שניזקק לי יוסף, כיום הזה. [14]
כתיב: "ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי":
באותה שעה, באה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון - [15]
אמר לו אביו ליוסף: יוסף! עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד, ואתה ביניהם, האם רצונך שיימחה שמך מביניהם, ותיקרא "רועה זונות"!? דכתיב: "ורועה זונות יאבד הון [שם טוב שהוא יקר מכל הון] ".
מיד: הגמרא מביאה את המשך המעשה בדרך דרש על ברכתו של יעקב [מט כב]: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, בנות צעדה עלי שור. וימררוהו ורבו וישטמוהו בעלי חצים. ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו, מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל".
"ותשב באיתן קשתו", ואמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: ששבה קשתו [שכבת זרעו שהיא יורה כחץ] [16] לאיתנו.
"ויפוזו זרועי ידיו": שנעץ אצבעותיו בקרקע ונסמך עליהן עדי שיתייסר ויטרד ביצרו ויעבור תוקף יצרו, ויצאה שכבת זרע מבין צפרני ידיו, וזה הוא שאמר הכתוב "ויפוזו" שהוא כמו "ויפוצו" שהצדי והזיי"ן מתחלפין.
"מידי אביר יעקב": מידי אבירותיו של יעקב [17] [שנראתה דמות דיוקנו ליוסף].
"משם רועה אבן ישראל":
א. משם זכה ונעשה רועה, [18] שנאמר: "רועה ישראל - הוא הקב"ה - האזינה, נוהג [הקב"ה] כצאן יוסף", אל תקרי "כצאן" בכ"ף פתוחה, אלא "כצאן" בכ"ף שבאית, כאילו ישראל הם צאנו של יוסף כי הוא הרועה.
ב. ומשם זכה להיות באבן מאבני ישראל.
תניא:
היה ראוי יוסף לצאת ממנו יב שבטים, [19] כדרך שיצאו מיעקב אביו.
שנאמר: "אלה תולדות יעקב, יוסף", ומשמע: תולדות שיצאו מיעקב, כנגדן ראוי לצאת מיוסף, אלא שיצא שכבת זרעו מבין עשרת ציפורני ידיו ושוב לא ילד, ולא היו לו אלא שני בנים.
ואף על פי כן יצאו עשרת הנותרים מבנימין אחיו, וכולן בני בנימין נקראו על שמו [20] של יוסף.
שנאמר: "ובני בנימין: בלע ובכר ואשבל וגרא ונעמן ואחי וראש מופים וחופים וארד".
ומפרשת הגמרא כיצד היו שמות אלו על שם יוסף:
"בלע": על שם שנבלע יוסף בין האומות.
ו"בכר": על שם שבכור לאמו היה יוסף.
ו"אשבל": על שם יוסף ששבאו אל.
"גרא": על שם יוסף שגר באכסניא בארץ נכריה.
ו"נעמן": על שם יוסף שהוא נעים ביותר.
"אחי" ו"ראש": אחי הוא יוסף, ויוסף ראשי הוא.
"מופים": [שהיה פיו של יוסף כפי יעקב אבינו, בהלכות שקיבל משם ועבר, מדרש תנחומא].
ו"חופים": על שם שהוא לא ראה בחופתי, ואני לא ראיתי בחופתו.
ו"ארד": על שם יוסף שירד לבין אומות העולם.
איכא דאמרי: ו"ארד" הוא על שם שפניו של יוסף דומין לוורד.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
בשעה שאמר לו פרעה ליוסף: "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים", אמרו איצטגניני פרעה לפרעה: וכי אטו עבד שלקחו רבו בעשרים כסף, תמשילהו עלינו!?
אמר להן פרעה לאיצטגניניו: גינוני מלכות [גווני מלכות] בחכמה גבורה ויופי אני רואה בו, כלומר: אני רואה בחכמתו ותוארו שאין הוא מיחוסי עבדים אלא מבני מלכים, ושלא כדין נמכר לעבד. [21] אמרו לו: אם כן [22] יהא יודע בשבעים לשון!
בא גבריאל ולימדו ליוסף שבעים לשון.
לא הוה קגמר יוסף [לא הצליח ללומדם], עד שהוסיף לו גבריאל אות אחת משמו של הקב"ה וקראו "יהוסף" - ולמד.
שנאמר: "עדות ביהוסף שמו על ארץ מצרים - ועל ידי זה - שפת לא ידעתי אשמע". [23]
ולמחר: כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה, אהדר ליה יוסף, [בכל שפה שדיבר פרעה עם יוסף ענהו יוסף], אבל כי אישתעי איהו [יוסף] בלשון הקודש לא הוה קא ידע פרעה מאי הוה אמר יוסף, [אך כשדיבר יוסף בלשון הקודש לא הבינו פרעה]. [24]
אמר ליה פרעה ליוסף: אגמרי [למדני] לשון הקודש.
אגמריה ולא גמר [לימדו יוסף את לשון הקודש ולא למד פרעה].
אמר ליה פרעה ליוסף: אישתבע לי דלא מגלית [הישבע לי שלא תגלה שאיני יודע לשון הקודש]. [25]
אישתבע לו יוסף לפרעה שלא יגלה.
לאחר זמן, כי אמר ליה יוסף לפרעה אחר מות יעקב, בבקשתו שיתן לו ללכת לארץ כנען לקבור את אביו [בראשית נ ד]: "וידבר יוסף אל בית פרעה לאמר, אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא באזני פרעה לאמר. אבי השביעני לאמר הנה אנכי מת בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען, שמה תקברני, ועתה אעלה נא ואקברה אל ביתי ואשובה".
אמר ליה פרעה ליוסף שסירב להרשותו לצאת מארץ מצרים: זיל איתשיל אשבועתך [צא והישאל על שבועתך], והישאר במצרים.
אמר ליה יוסף לפרעה: ואם כן שאתה שואל ממני להישאל על שבועתי לאבי, איתשלי נמי אדידך [אשאל אף על שבועתי לך] שלא לגלות כי אינך יודע לשון הקודש, ואף על גב דלא ניחא ליה [אף על פי שאין נוח לך שאישאל]. [26]
ועל כרחו אמר ליה פרעה ליוסף: "עלה וקבור את אביך כאשר השביעך". [27] ב. יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא, מאי היא? [28]
דתניא: היה רבי מאיר אומר:
כשעמדו ישראל על הים ועדיין לא נבקע, היו השבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר: אני יורד תחילה לים, וזה אומר: אני יורד תחילה לים.
הערות
[1] שיטת הרמב"ם [כלי המקדש ט ט] היא: שהיה כתוב ראובן באבן אחת ושמעון באבן שניה, לוי מכאן ויהודה מכאן, יששכר מכאן וזבולן מכאן, [עד כאן בני לאה] ; נפתלי מכאן ודן מכאן, גד מכאן ואשר מכאן, [עד כאן בני השפחות] ; יהוסף מכאן ובנימן מכאן [אלו בני רחל] ; ונתחבטו כולם מהיכן לקח הרמב"ם שיטה זו! ? וב"אבי עזרי" כתב שהרמב"ם היה גורס בדברי רבי חנינא בן גמליאל: בני לאה ורחל כסידרן, וכיצד היו כתובים: אחד מכאן ואחד מכאן [אחד באבן זו והשני באבן שניה], ובני השפחות כתובים היו באמצע בין בני לאה שהיו כתובים למעלה, לבני רחל שהיו כתובים למטה, מזה אחד ומזה. ולא נתבאר לפי פירושו: מה בא רבי חנינא בן גמליאל לומר: "לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים, חלוקים באבני אפוד, אלא כדרך שחלוקין בחומש שני", כי סדרו של הרמב"ם אינו כסדר שבספר שמות, בנפתלי ודן, וביוסף ובנימין ; ואף אינו כזה של חומש הפקודים.
[2] כי מלבד שבנימין ויוסף לא היו כתובים כסדר תולדותם, הרי אחר ארבעת בני לאה נולדו ליעקב ארבעה בנים מבלהה וזלפה, ואילו באבנים היו כתובים ששת בני לאה בזה אחר זה.
[3] לקמן לז א מבואר, מי היה למעלה ומי היה למטה.
[4] ולפשוטו של מקרא ביאר רש"י שם: אם עם רב אתה: יש בך כח לכרות יערות ולפנותה, ושם תבנה ערים; ובראת: לשון כריתה הוא.
[5] הגירסא היא על פי רש"י; ונראה שגירסתו "בציר חדא הוו" בלי "הני חמשים אותיות", שאם לא כן אין הבנה לדבריו: "אאבן השניה קאי".
[6] כי בשמות שהיו כתובים על האבן השניה, אין אלא עשרים וארבעה אותיות, כי זבלון נכתב בוי"ו אחד, ובנימן חסר ברוב מקומות שבתורה.
[7] לקמן בעמוד זה מבואר, מתי ולמה הוסיפו לו אות זו.
[8] א. מבואר מדברי הגמרא שאף תנא קמא מודה ש"כתולדותם", משמע כשמות אשר קרא להם אביהם; ואף שבגמרא לא נזכר זה אלא לדעת רבי חנינא בן גמליאל, וראה "עיון יעקב". ב. צריך ביאור: כיון ד"כתולדותם" משמע לאפוקי "יהוסף", אם כן למה הוצרך רבי חנינא בן גמליאל, לומר שהוא בא לאפוקי שמות של משה, ולא שם "יהוסף"! ? וראה ב"כסף משנה" [ט ט מכלי המקדש], שביאר בדעת הרמב"ם, שלרבי חנינא בן גמליאל אין דורשים "כתולדותם", שלא לקרוא ליוסף "יהוסף", ולכן הרמב"ם שפסק לדעת הכסף משנה כרבי חנינא בן גמליאל, כתב, שכותבים "יהוסף" ; וראה ב"אור החיים", שתמה עליו, שאדרבה איפכא מיסתברא, שכל שכן לרבי חנינא בן גמליאל צריך שיהיו השמות "כתולדותם", וראה ב"אבי עזרי" שיישב את דברי הרמב"ם.
[9] ב"יוסף דעת" ציין ל"תרומת הדשן" רלג, ביאור הגר"א באבן העזר קכט ל, ול"נודע ביהודה" מהדורא תניינא אבן העזר קז, ועוד, שלמדו מסוגיא זו לענין השמות: "בנימין" ו"יששכר" כיצד הם נכתבים.
[10] וכן תרגם יונתן בן עוזיאל: עדות ביהוסף: סהדותא על יוסף שויה, דלא קרב לאיתת רבוניה; וראה מה שכתב בזה מהרש"א לעיל י ב.
[11] וביאר מהרש"א לעיל י ב: אף על גב שבלידתו נתנה לו אמו לאה את השם יהודה על שם "הפעם אודה את ה"', מכל מקום לא היתה קוראת אותו אלא "אודה", אך השי"ת שם בפיה לקרותו כולו על שמו של הקב"ה.
[12] ראה מהרש"א ו"עיון יעקב" בביאור השאלה והתשובה, שהרי מעשה יוסף ידוע, ועוד, שפירושו של רבי יוחנן הוא קצת פירוש לסתור.
[13] כתבו התוספות, שדרשו כן משום הלשון "ויבא הביתה" שהוא לשון ביאה ; וב"יוסף דעת" ציין לשו"ת הרלב"ח [סימן קכו] שכתב, שהיה לחז"ל הכרח לדרוש כן מלשון הפסוקים; וכתב עוד: שאין זה גנאי לצדיק כיון שלבסוף לא יצא הדבר אל הפועל, ואין מחשבה רעה מצטרפת, ואדרבה זכות הוא לו שנתגבר על יצרו. עוד ציין שם ל"שפת אמת" פרשת וישב, ול"בן יהוידע", שפירשו את הענין באופן אחר, וחלילה לומר שנתכוין לחטוא.
[14] א. נראה שהכוונה היא, שהיות ואין איש בבית יכולה היא לאונסו. ב. ב"הערות" כתב על דברי רבי יוחנן שאמר "שניהם לדבר עבירה נתכוונו", שהוא כדברי האומר לעשות צרכיו נכנס, שדייקה כן הגמרא ממה שנאמר "כהיום הזה", והיינו שבא ביום זה שאין איש מאנשי הבית שם בבית, "ונתייחד" עם הערוה [ראה לשון רש"י שם] ; והרי שמר כל התורה כולה, ואיך נתייחד עם אשת איש, ובהכרח שבא לעשות צרכיו. ואפילו אם תמצי לומר שלא חשש לאיסור יחוד, מכל מקום כיון שידע שהיא רוצה להחטיאו, וידע שאין איש בביתו ויכנס לנסיון גדול, היה לו להדיר רגלו מנתיבות ביתה, ואם לא חשש לזה אף על פי שהיה "כהיום הזה", בהכרח שלדבר עבירה נתכוין.
[15] כתבו התוספות בשם רבי משה הדרשן: כי מאחר שנאמר "ואין איש מאנשי הבית שם בבית", יש לדייק שאיש מאנשי הבית לא היה שם, אבל מי שלא מאנשי הבית כלומר: חלוק ושונה מתורת אנשי הבית היה שם, וזה הוא דמות דיוקנו של אביו; הוסיפו התוספות בדרך אפשר, כי מאחר שנאמר "שם בבית" משמע, שבבית לא היה, אבל בחלון היה. ב. ראה ב"גאון יעקב" [על גליון ה"עין יעקב"], מה שהביא בשם המהר"ל בביאור ענין יוסף ומאמר אביו לו. ג. ב"הערות" הביא בשם בעלי המוסר, לבאר שאף על פי שבאה אליו דיוקנו של אביו, מכל מקום נקרא "יוסף הצדיק" משום מעשה זה; ומשום שהיה יכול לומר לאביו, הרי יודע אני שהשבטים ידיהם דמים מלאו, שהרי באו להורגו נפש, ואם הם אחר כל מה שעשו עדיין זכות תולה להם ליכתב באבני אפוד, אם כן לא ייגרע חלקי, ואפילו אם אעשה מה שאעשה עדיין ייכתב שמי, ואם לא אמר כן, הרי היתה כאן התגברות גדולה על יצרו.
[16] כן פירש רש"י; אבל בתרגום יונתן שם: "והדרת למתב לקדמותא תקוף אברה [הוא קישוי האבר] דלא למשמשא עם רבונתה". ואפשר שהכל אחד, כי האבר נקרא קשת על שם שהוא יורה חץ; אך במדרש רבה פרשת וישב [פרשה פז אות ז על הפסוק: ויהי כהיום הזה]: ר"ש אמר: נמתחה הקשת וחזרה, הדא הוא דכתיב: "ותשב באיתן קשתו", קשיותו.
[17] הגירסא בגמרא נכתבה כפי הנראה מדברי רש"י.
[18] ב"יוסף דעת" הביא בשם המפרשים, שכנגד "רועה זונות" נעשה רועה לישראל; ובשם "בן יהוידע" הביא ש"רועה" הוא "ערוה" בהיפוך אותיות.
[19] כלומר: בנים, שאי אפשר לפרש "שבטים" ממש, וכמו אפרים ומנשה, שהרי מבואר בהמשך הגמרא שלבסוף יצאו מבנימין אחיו, והרי בני בנימין לא היו שבטים.
[20] כלומר: ולכן נקראו על שמו, כי ממנו היו ראויים לצאת.
[21] מהרש"א.
[22] יש מי שפירש, על פי מה שביאר הגר"א ב"קול אליהו" פרשת וישב, ש"ממשלה" היא בכח, ו"מלוכה" היא ברצון העם, ולכן מתחילה שחשבו שהוא רוצה "להמשילם" עליהם, אינו צריך להיות חכם המבין בשבעים לשון; אבל משאמר פרעה שראה בו גינוני "מלכות", ונמצא שרוצה הוא לעשותו "משנה למלך", אם כן צריך שיהא חכם וחשוב כדי שנקבלהו עלינו למלך, ואיה שבעים לשון שהוא יודע.
[23] א. ביאר המהרש"א שאין זה סתירה עם מה שאמרו לעיל, שנקרא כן משום שקידש שם שמים בסתר, כי הכוונה כאן היא, שעל ידי שקידש שם שמים בסתר, לכן זכה שבשעה הצריכה לו, יוסיפו לו ה' משמו של הקב"ה כדי שידע בשבעים לשון, ושעל ידי זה יעלה לגדולה, ואם לא שכבש יצרו באשת פוטיפר, לא היה זוכה לזה; וראה עוד שם. וב"עיון יעקב" כתב, שמה שאמרו "לא הוה קגמר", היינו אילו היה חוטא באשת פוטיפר, כי העבירה מטמטמת לבו של אדם [כמבואר ביומא לט], מה שאין כן עכשיו שהוסיפו אות ה"א, שהוא עדות לו שקידש את השם בסתר, לכך היה לבו פתוח ללמוד. ב. כתב המהרש"א בשם מדרשים, שיש רמז לשבעים לשון בפסוק "עדות ביהוסף שמו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע", שהפסוק מתחיל בע' וגומר בע'.
[24] בתוספות הרא"ש הוכיח מכאן, ששבעים לשון אינו כולל לשון הקודש, וזה הוא שאמרו חז"ל, ששבעים פרים שמקריבים בסוכות הם כנגד שבעים אומות, וראה עוד בתוספות שאנץ. ביאור הוכחתו היא, משום דמשמע שידע פרעה "שבעים לשון", שהרי לכן תבעו שאף יוסף ידע, ובכל זאת לא ידע לשון הקודש, [וראה מהרש"א] ; אבל ממה שכתוב: "ולימדו שבעים לשון" אין להוכיח, שהרי בלאו הכי לא הוצרך ללמדו את כולם, שהרי ודאי ידע יוסף את השפה המצרית אחר שהיה במצרים כמה שנים, [וגם, אטו שר המשקים ושר האופים דיברו עמו בלשון הקודש! ?], ומה שאמרו: "ולימדו שבעים לשון", היינו שהשלים לו לשבעים לשון, ואם כן אפשר שאף לשון הקודש בכלל שבעים לשון, ולכן הוכיח ממה שפרעה לא ידע, וראה "מנחה חריבה".
[25] ביאר המהרש"א, שלא חשש פרעה שיוודע שאינו יודע שבעים לשון, כי לשון הקודש אינה בכלל שבעים לשון, אלא משום שגנאי היה לו לפרעה, שיוסף יודע בלשון אחד שהוא לשון הקודש יותר על שבעים לשון, והוא לא ידע להשיב לו, וראה עוד שם.
[26] בשו"ת הריטב"א סימן מג, ובשו"ת הריב"ש [ראה סימן קפו, רפ, שע, וראה עוד שם סימן תנג], כתבו לבאר, שכך אמר לו יוסף: אם דעתך שאפשר להישאל על שבועה שנשבע אדם לחבירו, מבלי ליטול ממנו רשות, אם כן אעשה אף אני כן אף על גב שאין נוח לך, [ראה שם שדחו בזה דברי רבינו תם, שהוכיח ממה שאמר פרעה ליוסף: "זיל איתשיל אשבועתך", שאם לא עשה לו שום טובה, יכול להישאל אף שלא בפניו וברצונו של זה שנשבע לו, ראה שם, וברא"ש בנדרים פרק ט סימן ב, וראה בתוספות כאן].
[27] א. לשון "כאשר השביעך" משמע, שאם לא היה נשבע לו לא היו מניחים לו, וזה הוא משום מה שאמר לו יוסף שיישאל אף על שבועתו, רש"י בחומש. ב. ב"מגלת ספר" פרשת ויחי, הסביר על פי המבואר, את לשון הכתוב: "אבי השביעני לאמר", שהוא לשיטת רש"י בכל מקום: "לאמר לאחרים"; והיינו שודאי לא היה צריך יעקב להשביע את יוסף שיקיים מצותו, [כמו שכתב הרמב"ן בראשית מז לא], אלא שלכך השביעו, כדי שבבוא העת יאמר לפרעה שהשביעוהו, וזה הוא "לאמר".
[28] ראה לעיל י ב דמבואר, שהכוונה היא למעשה יהודה ותמר; וראה במהרש"א שם שכתב "וצריך לומר, דהא והא איתא", וראה עוד ב"עיון יעקב" וב"ענף יוסף" מה שכתבו בזה.
אָמְרוּ לֵיהּ זַרְעֵיהּ יוֹסֵף לֹא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא (בראשית מט, כב). יש להבין למה אמרו זרעיה דיוסף ולא אמרו שבטא דיוסף או בני יוסף? וגם בגמרא דברכות (ברכות כ.) ושאר דוכתי מצינו לשון זה דאמר אנא מזרעיה דיוסף קא אתינא.
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בספר הלקוטים בשם אחד מתלמידי האר"י ז"ל בפרשת שמות סוד חצי בני מנשה שלא נכנסו לארץ, דע שיוסף נשא אסנת שהיתה בת דינה שנתעברה משכם והיה חציה קליפה מצד שכם וחציה קדושה מצד דינה אך יוסף היה כולו קדושה וכאשר נזדווג עם אסנת נולד מנשה ולקח מצד אמו החצי שבה שהוא מהקליפה ולקח מאביו החצי של הקדושה וכשבא אפרים לקח הקדושה חציה מצד אמו שהוא החצי של הקדושה וחציה משל אביו שהוא קדושה ועל כן אפרים היה כולו קדוש.
ולכן כאשר הביא יוסף לאפרים ומנשה אצל אביו לברכם נטל אפרים בימינו משמאל ישראל ומנשה בשמאלו מימין ישראל כנודע ואמר לו אביו יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי וכו' (בראשית מח, יט) כנודע ועל זה לא נכנסו לארץ חצי שבט מנשה! עד כאן לשונו עיין שם.
ודע כי מה שאמר הרב שהיתה אסנת חציה קליפה מצד שכם לאו קליפה גמורה חס ושלום אלא בשכם היו ניצוצות קדושה רבים וגדולים ומעורב בהם רע ובשביל שהיה בהם תערובת רע קרי להו קליפה ודוק.
נמצא דחצי שבט מנשה שהיו בחוץ לארץ היו מצד אותו החצי של קליפה שלקח מנשה מאמו אבל אותו חצי השבט שנכנסו לארץ ישראל היה כולו מצד שלקח מנשה מאביו יוסף הצדיק ע"ה.
ולפי זה זאת הברכה שיש לו ליוסף הצדיק ע"ה על ביטול עין הרע לא זכו בה בני מנשה כולם אלא זכו בה רק אותו החצי של שבט מנשה שנכנסו לארץ שהם מצד חצי הקדושה שלקח מנשה מיוסף שהם זרעו של יוסף ממש ולא יתייחסו לאמם אבל אותם שהיו בחוץ לארץ שהם מצד החצי של האם אינם נקראים זרע יוסף ממש ולכך לא זכו בברכה זו שלו ועל כן בכל מקום הוא אומר אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, שבא לשלול אותו החצי שהיו בחוץ לארץ. וכן כאן אמרו אותם החצי שנכנסו לארץ זרעיה דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא שבאו לשלול אותם שבחוץ לארץ.
רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: מֵהָכָא "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" מַה דָּגִים שֶׁבַּיָּם מַיִם מְכַסִּין עֲלֵיהֶן וְאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, אַף זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף אֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן. קשא אמאי לא ניחא ליה לרבי יוסי ברבי חנינא בפסוק בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מט, כב) דמפורש בו להדיה על העין?
ונראה לי בס"ד דרבי יוסי ברבי חנינא בא להוסיף הוכחה משום דיש לפקפק בפסוק 'עֲלֵי עָיִן' דראיתי להרד"ק ז"ל ושאר מפרשים שהכריחו דאותם בני יוסף שבאו לפני יהושע לטעון מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד וַאֲנִי עַם רָב עַד אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי הֳ' (יהושע יז, יד) אלו הם שבט מנשה היו אבל שבט אפרים לא היה להם לצעוק כי יותר היו בצאתם ממצרים ממה שהיו בבואם לארץ אך בני מנשה היה מספרם כשנכנסו לארץ יותר ממספרם כשיצאו ממצרים סך עשרים אלף וחמש מאות ולפי שאבותיהם שהיו מיוצאי מצרים היו מועטים ועתה נעשו עם רב לא נטלו חלקם אלא כנגד אבותיהם שהיו מיוצאי מצרים שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו, עד כאן דבריו רד"ק ז"ל וכן הסכימו שאר מפרשים דרק בני מנשה לבדם היו מתרעמים בדבר זה.
ועל פי הדברים האלה פרשתי בס"ד רמז הכתוב דאמרו לו אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי הֳ' רמזו בזה על יתרון עשרים אלף וחמש מאות שיש להם יותר מזמן שיצאו ממצרים. והיינו כ' ד'כֹּה' הוא עשרים אלף ואות ה' הוא חמש מאות וזהו עַד 'כֹּה' בֵּרְכַנִי הֳ' נקטי אות כ' על האלפים ואות ה' על המאות.
ולפי האמור דאותם המדברים היו בני מנשה לכך ליכא הוכחה לדבריהם בעבור עין הרע מן פסוק בֵּן פֹּרָת, כי הפסוק כפול ויש לפרשו חציו על שבט מנשה וחציו על שבט אפרים והיינו בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף ברכה למנשה כי הוא הראשון והבכור וּבֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן ברכה לשבט אפרים ואם כן ברכה של העין לא נתנה אלא לאפרים ואיך טוענים בה בני מנשה? לכך הביא הוכחה לדבריהם על ברכה של עין הרע מן פסוק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מח, טז) כי ברכה זו נאמרה לשניהם ביחד.
ובזה מובן שפיר דברי רש"י ז"ל שכתב וְיִדְגּוּ לָרֹב כך ברכן יעקב למנשה ואפרים. ותמהו המפרשים מאי קא משמע לן רש"י בזה? ולפי האמור ניחא דקשיא ליה למה נד רבי יוסי ברבי חנינא מפסוק בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן דנקיט להדיא עין? ותירץ וְיִדְגּוּ לָרֹב כך ברכן יעקב למנשה ואפרים ביחד בהשוואה אחת מה שאין כן פסוק בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן יש לפרשו על אפרים בלבד כי שתי חלוקות נקיט הראשנה למנשה והשניה לאפרים.
והנה לפי האמת בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן עין נמי קאי על שניהם ובזה פרשתי רמז הכתוב שאמר אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי הֳ' כי ברכת העין בפסוק בֵּן פֹּרָת עיקרה היא בשלשה תיבות שהם פֹּרָת עֲלֵי עָיִן שהם תשעה אותיות ותיבות וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ יש בהם ט"ז אותיות סך הכל כ"ה אותיות ובזה יובן בס"ד מה שאמר לו אֲשֶׁר עַד 'כֹּה' בֵּרְכַנִי הֳ'.
יוֹסֵף שֶׁקִּדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, הוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. נראה לי בס"ד יש יתרון ביוסף על יהודה שהקדוש ברוך הוא נתן לו תוספת זו בשמו מה שאין כן יהודה אמו קראתו בעת הלידה כמנהג העולם. ואף על גב דודאי מן השמים שמו בלבה לקרותו בשם זה אינו ניכר הדבר ונראה גם זה היתרון הוא נעשה כמשפט כי יוסף הצדיק ע"ה הוא עצמו קדש שם שמים לכך זכה שנוסף לו אות ה"א על פי דבורו יתברך להדיה מה שאין כן יהודה זרעו קדשו שם שמים על הים לכך זכה לשם על ידי אמו שאינה ניכרת המעלה בזה.
ואפשר לפרש בס"ד טעם שיהודה זכה לאות ה"א אחרונה גם כן ויוסף רק לאות ה"א ראשונה ולא לאחרונה, מפני כי ידוע אות ה"א ראשונה היא עלמא דאתכסייא ולכן יוסף שקדש שם שמים בסתר זכה לאות ה"א ראשנה שהיא עלמא דאתכסייא אבל יהודה שקדש שם שמים בפרהסייא זכה מעיקרו גם לאות ה"א אחרונה שהיא עלמא דאתגלייא.
גם יש לומר יוסף שהוא בסוד הדוכרא לכך נעשה בשמו אות ה"א אחרונה שהיא במלכות נוקבה אבל יהודה שהוא במלכות נוקבה נעשה בשמו אות ה"א אחרונה ונעשה כך כדי להורות על זאת.
יוֹסֵף מַאי הִיא? דִּכְתִיב: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ" אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: [מְלַמֵּד], שֶׁשְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵרָה נִתְכַּוְּנוּ. "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ", רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ מַמָּשׁ נִכְנַס. וְחַד אָמַר: לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס (בראשית לט, יא). הקשה מהרש"א ז"ל לכאורה היא ראיה לסתור? יעוין שם ונראה לי בס"ד דבאמת דברי רבי יוחנן שאמר שְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵרָה נִתְכַּוְּנוּ וכן דברי האומר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס צריכין הבנה דלפי פשוטם הם דברים תמוהים דאין השכל מקבלם להוציא לעז על אותו צדיק שהתורה העידה עליו באומרה וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ (בראשית לט, י) שיבא אדם לומר דאותו היום הסכים לעשות עבירה ממש חס ושלום! ועלה למטה ערום אלא דדיוקנו של אביו הנראית אליו הפרישה מדבר זה, הנה בודאי דבר זה לא יתכן לאומרו על אותו צדיק שלא נשתבח שום צדיק כמוהו בכפיית היצר הרע של עבירה אשר בעבור כן זכה לתואר שם צדיק שמזכירים אותו בשם זה תמיד עד עולם! ואיך יאומן כי מראה דיוקנו של אביו שנצטיירה לפניו תפריש אותו מעבירה ולא יהיה פורש מיראת הקדוש ברוך הוא מלכו של עולם אשר כבר אמר לה וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים (בראשית לט, ט) היתכן שיהיה בוש וירא מדיוקנו של אביו יותר מהקדוש ברוך הוא? ודאי זה לא יעלה על לב לחשוב כך!
אך עשה אזניך כאפרכסת ושמע דברים המוצדקים דודאי כונת רבי יוחנן וגם מאן דאמר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס אין כונתם לומר דמטרת כונתו לעשות עבירה חס ושלום ממש אלא הענין הוא דהנלחם עם יצר הרע דעבירה ואינו חוטא יש בזה שני סוגים האחד כשרואה מתעורר בלבו קצת תאוה הוא מתאזר ומזדרז לדחות מקרבו מחשבות רעות של התאוה ודוחה אותם מעליו כדי שלא יתגברו עליו כוחות היצר הרע ויבערו אש התאוה בלבו להבת שלהבת ונמצא מתאזר בעוד אש התאוה בלבו ניצוץ קטן הוא מכבהו ובזה ניצול מן העבירה.
ויש שהוא נוטה לכוחות היצר הרע ואינו בורח מהם ונותן מקום ליצר הרע להגביר בו אש התאוה עד שיביאנו לעשות העבירה בפועל וכשיגיע אל נקודת מעשה העבירה שכבר קשרו היצר הרע בחבלים ועבותות התאוה הרעה וכבר בערה בקרבו אש להבת שלהבת הנה הוא מנתק החבלים והעבותות ומכבה אש הגדולה כרגע ופורש מן העבירה!
והנה שבחו של זה הוא אלף ידות על הראשון משל לראובן ושמעון נלחמים זה בזה ובתחלת המלחמה הכניע ראובן את עצמו לפני שמעון ונתן לו מקום שיוכל לקום עליו ולהפילו לארץ ולכפותו בחבלים ועבותות ופשט שמעון את ידו ויקח הסכין לשחוט את ראובן הכפוף לפניו ונופל בארץ ובעת שהגיעה הסכין לצואר ראובן קם ראובן כארי וניתק החבלים ולקח הסכין מיד שמעון והפילו ושחטו בסכינו דהא ודאי יש לראובן שבח בכך אלף ידות מאם לא היה נמסר מעיקרא ביד שמעון והיה גובר עליו מתחילת המלחמה.
וכן הענין היה אצל אברהם אבינו ע"ה דאמרו רבותינו זכרונם לברכה היה שמח באותם הימים שהיה מוליך את יצחק כדי לשחטו כאדם המוליך את בנו יחידו לחופה! אך אמרו רבותינו זכרונם לברכה בשעת העקידה היה אברהם אבינו ע"ה בוכה מצד הרחמנות שנתעוררה בלבו על יצחק בנו שבא לשחטו והיו יורדים דמעות ממנו לתוך עיניו של יצחק הפתוחות! והקשה הרב מהר"'י [הרב יעקב קרנץ] מדובנא ז"ל והלא אברהם היה שמח שמחה גדולה בדבר זה ואיך נהפך לאיש אחר חס ושלום לבכות מצד לצד?
ופירש הרב ז"ל הוא רצה שתהיה מצוה בתכלית הפאר והמעלה וכשראה עצמו שהוסיף בלבבו שמחה גדולה על הדבר עד שנתבטל היצר הרע המנגד לדבר זה אז שקל בפלס את לבבו שבודאי יהיה בשעת מעשה כמו מלאך שאין לו דבר נגדיי למנעו ממצות השם יתברך לכך חזר והפך מחשבתו שבקש לעורר בלבו הרחמנות על יצחק אשר בא לשחטו עתה עד שהגיע לבכיה גדולה מרוב הרחמנות שנתעוררו בקרבו ונזדרז לשנות עצמו מצד לצד וניתק עצמו מן הבכיה הגדולה לשמחה רבה ועצומה ברגע אחד ונמצא עשה המצוה הזאת בדרך פלא שיגדל ערכה למאד מאד וכנזכר בדברי קדשו.
וכן היה הענין אצל דוד המלך ע"ה בענין אביגיל כשתבע אותה דודאי חלילה לנו לחשוב על אותו צדיק אשר לבו חלל בקרבו (תהלים קט, כב) שביקש לחטוא באשת איש! אלא כונתו היתה לעורר התאוה בקרבו ולהבעיר אש החשק בלבבו כדי שבעת שיגיע לנקודת המעשה ינתק עבותות התאוה ויכבה אש החשק כרגע ויחדל ויפרוש מעשות רע! ולכן בעת שתבע אותה ואמרה לו וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל (שמואל א' כה, לא) אז תכף ומיד הודה לדבריה וחדל ממנה! ובאמת כך היתה מטרת כונתו מתחלה בהתעוררות התאוה שיחדל מעשות רע ומצד ענוה שבו תלה מניעתו מצידה שאמר לה כְּלִתִנִי הַיּוֹם מִבּוֹא בְדָמִים (שמואל א' כה, לג).
וכזאת היתה אצל יוסף הצדיק ע"ה כי בתחילה שאמרה לו שִׁכְבָה עִמִּי (בראשית לט, יב) נרתע ונזדעזע ואמר לה אֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים, ואף על פי שהיתה משתדלת לפתותו בכמה דברים ובכמה אופנים שעשתה לו כדי להבעיר בו אש התאוה לא היתה מועלת כלום לעצמה כי הוא היה דוחה כל זה מעליו והיה מתגבר על יצרו שלא יהיה דולק בו אפילי נצוץ אש דק בתאוה הרעה הזאת וכל מה שהיתה מקשטת עצמה לפניו לא הועיל לה כי הוא היה מצייר אותה בעיניו כמו בהמה מכוערת ומטונפת וכמו נבילה שריחה רע ומחמת כן לא היה יכול היצר הרע להכניס בלבו תאוה ומחשבה רעה אפילו כל שהוא!
וכמו שמצינו ברבי עקיבה ששלטון אחד שיגר לו בלילה שתי נשים יפות שרחצום וסכום וקשטום ככלות חתנים והיו מתנפלות עליו כל הלילה זאת אומרת חזור אצלי וזאת אומרת חזור אצלי והיה יושב ביניהם ומרקק ולא פנה אליהם ובבוקר הלכו הזונות ההם והקבילו פני השלטון ואמרו לו יפה להם המות ממה שנתת אותם לאיש הזה! ושלח וקרא אותו ואמר לו מפני מה לא עשית עם אלו כמעשה בני אדם? אמר לו מה אעשה? ריחם בא עלי מבשר נבילות וטריפות ושרצים! וכנזכר באבות דרבי נתן.
וכן היה הענין אצל יוסף הצדיק ע"ה בתחלה עם אשת פוטיפר אך אחר כך כשהגיע אותו היום שאין איש בבית אמר אם אכנס בזה היום לבית והיא תובעת אותי ואני לא אפנה אליה אין לי פאר בנצחון הזה כי כבר עשיתי היצר הרע חלל בקרבי והורגלתי לצייר את האשה הזאת בעיני כמו בהמה מאוסה ומטונפת וכמו נבילה מוסרחת שריחה רע על כן תאות התשמיש היא בטלה ממני בטבע ומה פאר יש לי בזה היום אם לא אפנה אליה ולא אשמע לדבריה?!
על כן התחכם שאותו היום יכנס לביתה ויפנה לבבו להביט ביופיה ויטה אזניו לקול הפתויים שלה כדי שתתעורר התאוה בקרבו ויתן מקום ליצר הרע להבעיר בו אש החשק ואז כשתגיע התאוה לנקודת פועל הרע, אז אני ברגע אחד אהפוך הקערה של יצר הרע על פיה ואנתק עבותות האהבה של העבירה שקשר בלבי ואכבה אש התבערה שבער בקרבי ואחדל מעשות רע! וכן עשה והצליח ועלתה בידו מחשבתו הטובה אשר חשב כי כאשר הגיע עת לעשות הרע נהפך לאיש אמר 'וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה' וזבח יצרו בסכין שלו!
וענין ביאת דיוקנו של אביו שנצטיירה לפניו באותו העת ובא לו במחשבתו קול דברים כאילו היה מדברת עמו לא מחמת זה בלבד פירש אלא היה לו זאת לסייע אבל באמת מטרת לבו מעיקרא היתה כך לפרוש מן העבירה.
וזהו ענין מאמר רבי יוחנן שאמר שְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵרָה נִתְכַּוְּנוּ ולא אמר 'לעבירה נתכוונו' אלא אמר 'לדבר עבירה' כלומר נתכוונו לעשות הכנות אשר הם מעוררים מעשה העבירה אך אין מטרתם שוה בזה כי היא מטרת כונתה בהכנות אלו כדי שתתעורר התאוה בלבו ויעשה העבירה בפועל והוא מטרת כונתו בהכנות אלו כדי שתתעורר אש התאוה בלבו והוא יכבנה וינתקנה ולא יעשה העבירה ונמצא בהזמנת ההכנות של החבלים ואש החשק הוא שוה עמה בזה שגם הוא נתכוון למציאות חבלי התאוה והבערת אש החשק אך הם חלוקים זה מזה כי היא כונתה במציאות החבלים והאש כדי שעל ידם יעשה העבירה והוא כונתו במציאות החבלים והאש כדי להרוס אותם ולאבדם אחר מציאותם שבונה על מנת לסתור!
וכן הוא כונת האומר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס שנכנס כדי להטות לבו אל דבריה ולפנות אל ההכנות שהיתה עושה לו להבעיר בקרבו אש החשק והתאוה אך מטרת לבו היתה מעיקרא לסתור ולהרוס כל זה כשיגיע עת מעשה העבירה. ובאמת כפי בחינתו שהיתה מרכבה ליסוד העליון ראוי לו לעשות כפיית היצר הרע וביטולו בענין הזנות בדרך הפלא ופלא בזה ולכן כינה והמליץ בעל המאמר ענין זה בלשון זה שאמר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס כי מחשבתו הטובה שחשב לבנות כדי להרוס ולסתור הוא נחשב עשיית צרכיו שזה הוא צרכיו ותיקון שלו כפי מידתו ואחיזתו ולשון מליצה נקיט בזה ומאחר כי באופן זה שחשב לעשות נעשה תיקון במידת היסוד הנקרא וא"ו שהוא בחינתו לכן אמר הכתוב וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת 'מְלַאכְתּוֹ' קרי בה 'מלאכת וא"ו' כי בא אותו היום לעשות מלאכה רוצה לומר תיקון השייך ליסוד שהוא וא"ו ואפשר שגם בעל המאמר דנקיט צרכיו כונתו לרמוז עדבר זה שרוצה לומר לעשות צרכי וא"ו נכנס.
ולכן שאל תלמודא יוֹסֵף מַאי הִיא דלכאורה קשה מה שאלה היא זו והלא ענין יוסף הצדיק ע"ה כתוב ומפורש בתורה להדיה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר וכו' וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ וכו' וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה, ולמה הוצרך השואל לשאול שאלה זו?
אך באמת השואל סבר שזה הענין המפורש בתורה שתבעתו לדבר עבירה ולא שמע אליה אינו דבר חידוש ופלא בקידוש שם שמים שיזכה בעבור זאת לכל הכבוד הזה כי באמת זו היא מדת כל הצדיקים שאם יתבעום לדבר עבירה של זנות יברחו ממנה ולא ירצו לחטוא בשום אופן ובכל דור ודור ימצא אנשים כאלה אפילו בהמון העם ויש שהם מוסרים עצמן בעבור דבר זה וכמו שאמרו ברב כהנא שתבעתו מטרונא אחת ותפסתו בביתה בערמה והפיל עצמו מן הגג לרשות הרבים עד שבא אליהו זכור לטוב וקבלו (קידושין נו.), וכן רבי צדוק הפיל עצמו לתנור אש (קידושין מ.), וכיוצא בזה!
ואם כן מאי רבותיה דיוסף הצדיק ע"ה בדבר זה? אלא ודאי שעשה דבר פלא בזה שלא נתפרש בכתובים! ולכך שואל מַאי הִיא עשה פלא בקדוש שם שמים? והביא על זה מאמר רבי יוחנן שאמר שְּׁנֵיהֶם לִדְבַר עֲבֵרָה נִתְכַּוְּנוּ דודאי אין כונתו לעשות עבירה אלא הכונה כאשר בארנו לעיל שנתכוון לעשות הכנות להתעוררות העבירה כדי שיפרוש ממנה אחר כך בדרך הפלא ופלא ולכן יש לו פאר גדול בכפיית היצר הרע וכבוש התאוה.
וכן הביא דברי המאן דאמר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס שגם הוא יתבארו דבריו על דרך האמור דכונתו בזה לשבר היצר הרע ולעשות תיקון בדרך נפלא ומאחר שעשה נצוח ותגבורת על יצר הרע בדרך נפלא זכה לתוספת ה"א בשמו ולזה אמר וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, שאמר 'ביתה' ולא אמר 'בית' כי צירוף אותיות שמו נקראים בשם בית כמו שכתוב בספר יצירה ארבעה אבנים בונים עשרים וארבעה בתים וזהו שנאמר וַיָּבֹא הַבַּיִת ה"א שהביא לבית של שמו אות ה"א יען כי הוא נתכוון לַעֲשׂוֹת 'מְלַאכְתּוֹ' מלאכת וא"ו שעשה אופן לקדש שם שמים בדרך פלא כדי לעשות תיקון ומלאכה בבחינת וא"ו שהוא היסוד.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאָה דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִרְאֵית לוֹ בַּחַלּוֹן (בראשית לט, יב). למאי הוצרך בעל המאמר להודיענו שנראתה בחלון?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב בקהילת יעקב ז"ל בשם הזוהר דשבעה חלונות יש ברקיע כנגד ז' ספירות חג"ת נהי"ם [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] והחלון שהוא כנגד היסוד נקרא חלון גביע ובו כוכב הנקרא אשכול הכופר וכוכב זה מרבה שלום בעולם כמו היסוד שמרבה שלום בעולם יעוין שם.
ולכן יוסף שהוא בחינת היסוד נפתח לנגד עיניו אותה שעה חלון הנקרא 'חלון גביע' שהוא כנגד היסוד ובאה דיוקנו של אביו ונראית לו באותו חלון מפני שיש בו כוכב הנקרא 'אשכול הכופר' שהוא מרבה שלום ויעקב אבינו ע"ה שנכפל שמו במילואו דוא"ו [יעקוב =188] עולה מספר שלום [376].
והא דכפל שמו של יוסף באומרו יוֹסֵף יוֹסֵף היינו דרך חיבה על דרך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בכפל שם משה. ועוד נראה לי רמז ביוסף השני על קנ"ו אורות שהם מספר יוסף [156] המאירין בו. ועוד נראה לי בכפל שמו אחד על קודם שנוסף בו אות ה"א ואחד על אחר שנוסף בו אות ה"א.
נָעַץ יָדָיו בַּקַּרְקַע וְיָצְאָה שִׁכְבַת זַרְעוֹ מִבֵּין צִפָּרְנֵי יָדָיו. נראה לי בס"ד הדברים כפשוטן שיצאו מבין צפרני ידיו ממש שלא כדרך טבע להורות שלא יצאו מכח טומאת מחשבה והרהור רע אלא השעה היתה צריכה לכך שנעשית סתירה זו על מנת לבנות על דרך שהיה בענין שבירת הכלים כי באמת עשרה טפין אלו באו בסדר הדורות ונתקנו ונתעלו וגם מה שהיה כנגדן בקדושה למעלה בחמשה מיני זווגים גם כן נתקנו תיקון גדול כמו שאמרו בשער הגלגולים בסוד רשב"י וחביריו ובסוד רבינו הקדוש ותלמידיו ובסוד רבינו האר"י ז"ל ותלמידיו ובסוד רבי אלעזר המודעי ובסוד הרוגי לוד יעוין שם.
והמופת לדבר זה שלא יצאו טיפות אלו בטומאת מחשבה דמצינו שזכה לגדולה בידיו וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף (בראשית מא, מב) גם זכה שאמר לו וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ (בראשית מא, מד) והיינו לא ירים איש את ידו להורות שלא חטא בידיו ולא ירים רגלו להורות שלא חטא כאשר בא אל הבית לעשות מלאכתו, דכונתו היתה לטובה כאמור לעיל ולכן כתיב וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו (בראשית מט, כד) לשון פז שהוא חשוב מאד.
(בראשית לט, יב) מִשָּׁם זָכָה וְנַעֲשָׂה רוֹעֶה (תהילים פ, ב). נראה לי בס"ד בעבור ששמר עצמו באיסור ערוה נהפכו לו אותיות ערוה לאותיות רועה ונעשה רועה ישראל!
או כיון שלא היה רועה זונות זכה להיות רועה ישראל והמפרשים ז"ל כתבו מה שאמר לו אביו אם תהיה רועה זונות תאבד הון (משלי כט, ג) היינו אות ה"א שנוספה אחר כך בשמו ואותיות ו"ן של 'ישורון' שכתובה בבתי החשן בבית שלו להשלים ששה אותיות.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת (משלי יט, יד) פירוש בַּיִת הוא בית האפוד שנכתב שמו של יוסף הצדיק ע"ה בו ואותיות הוֹן הנזכר המה נַחֲלַת אָבוֹת דמכח אביו זכה בהם כי הוא אשר העיר אותו בעבורם.
'בֶּלַע', שֶׁנִּבְלַע בֵּין הָאֻמּוֹת. 'בֶּכֶר', שֶׁהָיָה בְּכוֹר לְאִמּוֹ (בראשית מו, כא). קשא הוה ליה לקרא הראשון בֶּכֶר כי היה בכור לאמו קודם שנבלע בין האומות? ונראה לי בס"ד לומר כי קרא שם השני בֶּכֶר לרמוז בו הסיבה של בֶּלַע כי מפני שהיה בכור לאמו ולא בכור לאביו כי החליף לבן לאה ברחל לכן נתקנאו אחיו בגדולתו והקנאה גלגלה השנאה עד שמכרוהו ונבלע בין האומות אבל אם היה בכור לאביו לא היו מתקנאים בו כי כולם היו קטנים ממנו וראוי להיות לו יתרון כבוד עליהם.
והא דקראו בֶּכֶר ולא קראו בְּכוֹר? נראה לי כדי להורות שהיה בכור לאמו ולא בכור לאביו שהיה בתפארת שהוא בסוד וא"ו דשמא קדישא לכן קראו בֶּכֶר חסר וא"ו.
מה שחזר וקרא את השלישי אַשְׁבֵּל שֶׁשְּׁבָאוֹ אֵ־ל, קשא והלא זהו ענין של בלע שנבלע בין האומות! ונראה לי שבא לרמוז בזה מה שנבלע בין האומות הוא מאת ה' היה הדבר הזה וכמו שאמר יוסף הצדיק ע"ה לאחיו וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים (בראשית מה, ח) ולכן קרא השלישי אַשְׁבֵּל שֶׁשְּׁבָאוֹ אֵ־ל כלומר שבייתו נתגלגלה מצד השגחתו יתברך ולא היתה מצד הבחירה של אחיו.
וקרא את הרביעי גֵּרָא שהוא נוטריקון 'גר אכסניה' רוצה לומר לא היה כשאר שבויים שנוהגין בהם מנהג עבדים אלא נתן לו הקדוש ברוך הוא חן בעיני אדוניו שהשליטו על כל אשר יש לו ודר עמו כאורח בן חורין שדר באכסניא ואף על פי שאחר דירתו שם כשנה אחת ראה צער ויסורין מצד אשת פוטיפר לא הוכחש יופיו ובריאותו אלא עודנו נַעֲמָן שֶׁנָּעִים בְּיוֹתֵר. לכך קרא החמישי נַעֲמָן וגם לא עזב צדקתו ולא פגע במקום אחיזתו אלא עודנו אֲחִי בצדקות וְרֹאשִׁי במקום אחיזתו למעלה כי ידוע בנימין הוא היה תחתון ויוסף יסוד עליון.
'וָאָרְדְּ', אִיכָּא דְּאַמְרֵי: שֶׁיָּרַד לְבֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם,. קשה והלא רמז זה בשם בלע שנבלע בין האומות והיינו הא? ונראה לי בס"ד ירידה זו היא לשון ממשלה דכתיב וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם (תהלים עב, ח) ובזה פרשתי מה שאמר וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה (בראשית לט, א) לשון ממשלה כלומר מעת שירד למצרים ניתן לו מן השמים ממשלה עליהם.
ומה שאמר וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי שֶׁפָּנָיו דּוֹמִין לְוֶרֶד נראה לי וֶרֶד [210] גימטריא ר"י כמנין עשרה פעמים אהי־ה [21] שהוא סוד אור מקיף שממנו מאירים הפנים כנידע.
אָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו: עֶבֶד שֶׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף, תַּמְשִׁילֵהוּ עָלֵינוּ? (בראשית מא, מד). קשא מה להם להזכיר סך הכסף אם בעשרים ואם באלף! מה הפרש יש בזה? והלא עיקר הקפידה היא על אשר הוא עבד ובנימוסי מצרים אין עבד מולך!
ונראה לי בס"ד כונתם בזה שאם קנאו בדמים יקרים יש לומר שהוא אינו עבד באמת אלא גנבוהו מבית אביו ומכרו אותו וכיון דבדרך גניבה לקחו אותו לא יחול עליו שם עבדות דאינו נקנה להם אלא עדיין הוא בן חורין וכמו שאמר הוא לשר המשקים כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים (בראשית מ, טו).
אך כיון שקנאו רבו בעשרים כסף שהוא דבר מועט ודאי המוכר לא גנבו מבית אביו בשביל הנאה קלה אלא ודאי זה מעשיו רעים ולכך אביו מכרו בדבר מועט וגם הקונה אותו חזר ומכרו בדבר מועט, ואם כן זה לא נגנב ואז חל עליו קנין עבדות והרי זה עבד גמור! ואיך ימלוך עלינו? כי בנמוסי מצרים עבד לא ימלוך! ולפי דרכם רמזו עליו עוד סיבה אחרת כיון דנמכר בדבר מועט אם כן זו הוכחה דמעשיו רעים!
והשיב להם גִּנּוּנֵי מַלְכוּת אֲנִי רוֹאֶה בּוֹ ואם כן הוא איש הגון מאד ואיך ימכור אותו אביו? אלא ודאי גנוב הוא! וכיון דגנוב לא יחול עליו שם עבד ואינו נקנה לעבד.
בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִמְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. לָא הֲוָה קָא גָּמִיר, הוֹסִיף לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלָמַד (תהילים פא, ו). נראה לי בס"ד הטעם דעל ידי הוספה זו גמר ולא שכח כלום, מפני כי ידוע דשבעים לשון שולטים בהם שבעים שרים כל אחד שולט בלשון אחד והם מחמת קנאתם בו היו משכיחים את הלשונות האלו ממנו כי הם שולטים בהם ויכולים לשכחם ממנו. מה עשה גבריאל? הוסיף לו אות אחת שהיא ה"א ראשונה שהיא בסוד בינה אשר היא מסמא עיני השבעים שרים ודוחה אותם כנודע, לכך כשבאה לו הארת הבינה בתוספת אות ה"א ראשונה נדחו השבעים שרים מעליו ולא יכלו לנגוע בו לשכחו מלשונות אלו.
והא דאמר פרעה 'למחר אבדקיה' ולא בדקו תכף בו ביום? היינו כי הוא כבר נתן לו ממשלה על ארץ מצרים בו ביום והם כשראו שהמשילו טענו טענה זו וחשב אם יבדקהו תכף באותו מעמד ולא ידע שצריך להעבירו מן הממשלה שנתן לו נמצא דברי פרעה נתבטלו ומה שנתן לא נתן! על כן הניח הדבר עד מחר כדי שהוא ישאר בממשלתו אותו היום וכל הלילה ואז אם למחר בדקו ולא ידע לא בטלו דברי פרעה לגמרי דעל כל פנים משל יום ולילה אחת!
כִּי קָאָמַר לֵיהּ יוֹסֵף "אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר" (בראשית נ, ה) אָמַר לֵיהּ: זִיל אִיתְּשִׁיל אַשְׁבוּעָתָךְ. אָמַר לֵיהּ: אִיתְּשִׁיל נַמִּי אַדִּידָךְ! (בראשית מז, לא). קשא איך נתפייס פרעה בדברים אלו דעדיין יאמר לו אִיתְּשִׁיל על זו ולא תתשיל על אידך ומאי תלייא הא בהא? ועוד קשא וכי שכח פרעה השבועה שנשבע לו יוסף הצדיק ע"ה! ואיך עתה הוא עושה לו מעצמו אופן להפר השבועה ולא חש על שבועתו? ועוד קשא כיון דפרעה היה יודע שיש התרה לשבועה איך נחה דעתו מעיקרא בשבועה של יוסף הצדיק ע"ה דשמא יעשה התרה?
ונראה לי בס"ד דהיה יודע דאם קבל הנשבע הנאה על ידי אותה השבועה אין מתירים לו השבועה אלא מדעת ואם התירו אפילו אינו מותר אפילו בדיעבד! ולכן לא חש על שבועה שנשבע לו יוסף שמא יעשה התרה כיון דיוסף קבל הנאה מפרעה באותה שבועה שעל ידי כך השליטו על כל ארץ ונהג בו דין מלך ולכן לא חש פן יתירו לו דכל כהאי גונא אין לו התרה אפילו בדיעבד.
אבל על שבועה של אביו אמר לו שיעשה התרה דלא קבל יוסף הצדיק ע"ה אמנם יוסף הצדיק ע"ה הגיד לו שגם שבועה שנשבע לאביו דומה לשבועה זו שקבל הנאה מאביו שבעבור שבועה זו נתן לו חלק כפלים אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן (בראשית מח, ה) ואם כן אם שורת הדין מחייבת שיש התרה לשבועה שקבל בה הנאה. אם כן אתשיל גם אדידך.
זֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. קָפַץ שִׁבְטוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְיָרַד תְּחִלָּה לַיָּם (תהילים סח, כח). הקשה הרי"ף מה להם למחלוקת זו והלא זה הים גדול שיש בו משך רב שיעור שיכנסו כולם בבת אחת והיה ליכנס כל השבטים ביחד ולמה מדיינים זה בזה?
ונראה לי בס"ד דכל שבט ושבט רוצה שיראה את המים אחר הבקיעה עומדים חומה מימין ומשמאל כדי לומר השירה בתוך הים כשרואין הנס הגדול בעיניהם שֶׁהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (שמות יד, כב) בדרך נס ואם יכנסו כל השבטים בבת אחת זה בצד זה נמצא רק הראשון אשר בתוך הבקיעה רואה המים חומה מימין דוקא והאחרון רואה המים חומה משמאל דוקא והשאר אין רואין את המים עומדים חומה כלל ולכן מוכרח שיכנס זה אחרי זה כדי שכל שבט יראה המים חומה מימין ומשמאל ויאמר שירה.
ואם תאמר יכנסו זה בצד זה יהיה ריוח שיעור ת"ק אמה או אלף אמה בין כל שבט ושבט? הנה הם חשבו אם יעשו כן צריך להרבות בנס שיהיה י"ב בקיעות ואין מרבין בנס שלא לצורך! כך עלה בדעתם מעיקרא.
205ימים לסיום הש״ס