נזיר סא ע"א

דף סא - א

תני רבי חייא:

נזיר טמא מת והוא מצורע אין עולה לו תגלחת אחת לכאן ולכאן, כי זה המצורע לפני ביאת מים וזה הנזיר הטמא לאחר ביאת מים.

נזיר טהור והוא מצורע בימי ספרו אין עולה לו תגלחת לכאן ולכאן, כי זה המצורע לפני זריקת דמים, וזה הנזיר הטהור לאחר זריקת דמים. ^[1]

שנינו במשנה: שתגלחת הנגע דוחה תגלחת הנזיר וכו'; ושנינו בברייתא: ומגלח ארבע תגלחיות:

בעי רמי בר חמא:

הני ארבע תגלחיות דקאמר בברייתא, דהיינו: תגלחת ראשונה משום ספק מצורע ספק נזיר טמא ספק נזיר טהור; ותגלחת שניה משום ספק מצורע ספק נזיר טהור; ותגלחת שלישית משום ספק נזיר טמא; ותגלחת רביעית משום ספק נזיר טהור:

האם כל התגלחיות - ואף התגלחת השלישית שאינה אלא משום ספק נזיר טמא - ^[2] משום מצוה הן, כלומר: מצוה היא לעשות את מעשה התגלחת עצמו -

או שהתגלחת השלישית שהיא אינה אלא משום ספק נזיר טמא, אינה אלא משום אעבורי שיער טומאה [כדי להעביר את שער הטומאה]?

ומבארת הגמרא: למאי נפקא מינה אם תגלחת טומאה משום מצוה היא או כדי להעביר שער טומאה?

לעבורי בנשא [לגלח תגלחת טומאה בסם]; כי:

אי אמרת משום מצוה, אם כן לעבורי בנשא - לא, אלא בתער. ^[3] ואי אמרת שהתגלחת אינה מצוה, אלא משום אעבורי שער טומאה, אם כן אפילו סכיה נשא נמי. ^[4]

שבה הגמרא לספיקה, ושואלת: מאי הוא דין תגלחת הטומאה אם משום מצוה היא או משום אעבורי שער טומאה?

אמר פשט רבא: תא שמע מן הברייתא עצמה:

ומגלח ארבע תגלחיות, ומשמע שכל התגלחיות שוות, וכשם שתגלחת ראשונה שניה ורביעית בהכרח בתער הן, שהרי מצורע ונזיר טהור אין מגלחים אלא בתער, כך גם התגלחת השלישית שאינה אלא משום תגלחת טומאה -

ואי סלקא דעתך שתגלחת טומאה משום עבורי שער טומאה בלבד היא, אם כן אפילו בשלש תגלחות בתער נמי סגיא ליה [די לו], ואילו את השלישית שאינה מגלחה אלא משום ספק נזיר טמא, היה יכול לגלח אפילו בסם - אלא שמע מינה: תגלחת טומאה משום מצוה היא ואינה כשירה אלא בתער, שמע מינה. ^[5]

הדרן עלך פרק שני נזירים

פרק תשיעי - הכותים אין להם

מתניתין:

הגויים אין להם נזירות. ^[6]

אבל נשים ועבדים של ישראל יש להן נזירות.

חומר בנשים שקיבלו עליהן נזירות מבעבדים שקיבלו עליהם נזירות:

שהוא האדון כופה את עבדו, כלומר: יכול למחות על נזירותו, ^[7] ואינו כופה את אשתו אלא כשהיפר לה בלשון הפרה.

גמרא:

קתני במשנתנו הגויים אין להם נזירות: מנא הני מילי שאין להם נזירות, והרי כתיב [ויקרא כב יח] "איש איש מבית ישראל וגו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה", ודרשו חכמים [לקמן סב א]: "מה תלמוד לומר: "איש איש" לרבות את הגויים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל", והרי אף הנזירות בכלל הנדרים היא!? ^[8]

דתנו רבנן: נאמר בפרשת נזיר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'":

ודרשינן: "דבר אל בני ישראל" ולא לגויים.

"ואמרת אליהם" - שהוא מיותר שהרי כבר אמר "דבר אל בני ישראל" - לרבות את העבדים.

ומקשינן: למה לי קרא לרבות את העבדים!? והא אמרינן: ^[9] כל מצוה שהאשה חייבת בה, עבד חייב בה!?

אמר תירץ רבא:

שאני הכא גבי נזיר דאמר קרא בפרשת נדרי איסור: "לאסור איסר על נפשו", הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו - ^[10]

והואיל ואין נפשו קנויה לו, אימא גבי נזיר נמי לא יהיה העבד בכלל נזירות, שהרי הנזירות הוקשה לנדרים, שנאמר בפרשת נזיר "לנדור נדר נזיר להזיר" - ^[11] לפיכך קמשמע לן שהעבדים יש להן נזירות.

אמר מר: "דבר אל בני ישראל" ולא לגויים:

ומקשינן: וכי אטו כל היכא דכתיב "ישראל" - גויים לא!? כלומר: והרי מצד שני אמרה התורה "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'" ויש לנו לרבות מלשון "איש" את הגויים!?

והא גבי ערכין, דכתיב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'" ; ותניא:

בני ישראל מעריכין את אחרים ואין הגויים מעריכין את אחרים, ^[12] וגוי שאמר אפילו על ישראל "ערכו עלי" אינו חייב.

יכול לא יהו הגויים נערכין, וישראל שאמר "ערך פלוני גוי עלי" לא יהא חייב!?

תלמוד לומר: "איש" דמשמע: כל מי שהוא קרוי "איש" ואפילו גויים.

ואם כן כך היה לנו לומר אף גבי נזיר: היות ונאמר "בני ישראל" דמשמע ולא גויים, נמעט את הגויים מהבאת קרבן נזירות, והיות ונאמר: "איש" נרבה את הגויים לאיסור יין וטומאה. ^[13]

ומשנינן: שאני הכא גבי נזיר דאמר קרא: "לאביו ולאמו לא יטמא", הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שיש לו אב, ויצא גוי שאין לו אב.

ומקשינן: לענין מאי"אין לו אב"!? ^[14]

אילימא לענין ירושה שאינו יורש את אביו, כי סתם מקום שנאמר בו אב, היינו לענין ירושה!? ^[15]

והאמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: גוי יורש את אביו דבר תורה, שנאמר: "כי ירושה לעשו - שהיה גוי - נתתי את הר שעיר". ^[16] אלא כך יש לך ללמוד שגוי אין לו נזירות, כי מאחר שנאמר "לאביו" הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שמוזהר על כיבוד אביו, יצא גוי שאינו מוזהר על כיבוד אביו. ^[17]

תמהה הגמרא על לימוד זה:

מי כתיב "כבד אביך" גבי נזיר!? והרי לא נאמר אלא "לאביו", וכיון שגוי יש לו אב לענין ירושה, מנין לך למעט מי שאינו מוזהר על כיבוד אביו!?

אלא כך יש ללמוד שגוי אין לו נזירות, משום דאמר קרא "לאביו ולאמו לא יטמא", הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שיש לו טומאה על ידי שנגע או האהיל על המת -

ארבע תגלחות שהוזכרו כלם בתער ואין גלוח מספרים עולה באחת מהן ולא אף הסיכה בצבע נשא שהוא מעביר את השער מעיקרו שאין הכונה בהם להעברת שער לבד באי זה צד שיהא מועבר אלא מצוה בתער ולענין ביאור יש שואלין והיאך נסתפק בה והרי אמרו ג' מגלחין בתער ובכללן נזיר ומצורע כמו שהתבאר בפרק ששי ופירשו בתוספות שלא שאלוה אלא בתגלחת נזיר טמא ונפקא מינה לתגלחת נזירות טומאה דעלמא והוא שלמדוה ממה שאמרו ומגלח ארבע תגלחות דאי ס"ד משום עבורי שער אפילו בשלש סגי כלומר שתגלחת שלישית שהיא מסרך נזירות טומאה לא תצטרך להיותה בתער הואיל והראשונות שהיו לספק החלט היו בתער ותגלחת אחרונה גם כן שהיא לטהרה עתידה להיות בתער ושמא תאמר והיאך אפשר להיות השלישית בהם של נשא והרי צריך לגדל שער לנזירות טהרה ומאחר שסך בנשא אין השער צומח כדאיתא בפרק החובל פירשו בתוספות שיעביר נשא בכל שער ראשו לבד שתי שערות שיקיים בהם מצות העברת תער או שמא אינו צומח לגמרי אבל צומח הוא בכדי לכוף ראש לעיקר או שמא הוה ליה כנזיר ממורט ולא יצטרך מחמת הגלוח כלום:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

הגוים אין להם נזירות וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק הששי שבה שהוא אמנם בא לבאר שהנזירות חל על הנשים והעבדים אבל לא על הגוים ולא על הקטנים על ידי עצמן אלא על ידי האב ושזה החלק יתבאר בזה הפרק לבד נזירות הקטנים שהתבאר ענינם בפרק רביעי וכן באו עוד בזה הפרק מעניני החלק החמישי בעניני טומאת נזיר ובפרט בעניני נזיר שלא נודעה לו טומאתו עד שגלח ובענין בדיקת הדרכים לעולי רגלים ולנזיר ועושה פסח כשמוצאין מת בדרך על אי זה צד מפנין ועל אי זה צד חוששין לו לשכונת קברות ועל ידי דברים אלו נתגלגלו בה שאר דברים מענין ספק נגעים ובדיקת ראיה בזב ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון בעניני נזירות הנשים והעבדים השני בעניני נזיר שגלח ונודע לו אחר כן שנטמא (אחר כן) בתוך נזירותו השלישי בענין בדיקת הדרכים לנזיר ועושה פסח ושאר עולי רגלים הרביעי במה שבא על ידי גלגול בקצת ספיקות הן בעניני מכה את חברו ואמדוהו למיתה הן בספק נגעים הן בספק זיבה על איזה צד בודקין אם מחמת אונס באה אם שלא מחמת אונס וסיים דבריו בעניני הנזירות לידע בשמואל הנביא אם היה נזיר אם לאו כדי לידע במי שאמר הריני כשמואל הרמתי אם נעשה נזיר בכך אם לאו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר הגוים אין להם נזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופף את עבדו ואינו כופף את אשתו חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו ואינו מיפר נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו עבר מכנגד פניו ר' מאיר אומר לא ישתה ר' יוסי אומר ישתה אמר הר"ם בתחלת פרשת נזיר אמור אל בני ישראל ואמרו בני ישראל ולא גוים ואמר השם ית' בשבועות ובנדרים כלם לאסור אסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו וכופף הוא שיכריחהו על השתיה והטומאה והעקר אצלנו בעבדים לנזירות כופהו לנדרים אינו יכול לכפותו לשבועה אינו צריך לכפותו לפי שלא ישבע אלא מה שיקרה והוא בלתי קונה עצמו ואולם הנדרים המחויבים לו כמו שיאמר על כך וכך כאשר עשיתי כך או אכלתי כך או איסור על עצמו דברים שאין בהם עינוי נפש ממה שלא יושג העבד בעצמו מזה היזק ולא יתבטל לאדניו ברצון ואם אמר לעבדו מופר לך הנה כבר הסיר ממנו הכפיפה והיה בן חורין ולזה משלים את נזירותו ואמר עבר מלפניו ירצה בו שהוא יברח ממנו או יצא ממנו והוא נזיר אמר ר' מאיר לא ישתוק מפני שיצטער ויחזור לרבו להכריח אותו על השתיה ור' יוסי אומר ישתה שלא יחלה וימות שאי אפשר לרבו שיקנהו ויחפשהו וישוב לרשותו והנה כלו נשאר ברשותו והלכה כר' מאיר:

אמר המאירי הגוים אין להם נזירות כלומר שאף על פי שנתרבו בענין קרבנות לנדר ונדבה ונזירות הרי הוא בדין קרבן מ"מ התורה מעטתם מדין נזירות שנאמר דבר אל בני ישראל ולא לגויים:

נשים ועבדים יש להם נזירות כלומר שאם נדרו בנזיר נדרם נדר נשים בהדיא כתיב איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וכו' ועבדים דכתיב ואמרת אליהם לרבות העבדים ומ"מ אי לאו ריבויא דהאי קרא לא היינו כוללין אותם בדין נזירות מדין אשה ר"ל שכל מצוה שהנשים חייבות בה עבדים חיבין בה שהייתי אומר שלא נאמר כן אלא במצוה הבאה מאליה אבל שבועות ונדרים ונזירות שהוא מביאם עליו והתורה אמרה על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא זה וכו' דאלמא דכל נדר שיש בו עינוי נפש או בטול מלאכה אינו חל עליו כלל כמו שיתבאר ושמא היה עולה על דעתך לומר שאף בנזירות כן קמ"ל שהנזירות מיהא חל עליו כבנשים ואח"כ בא לבאר על איזה צד האדון יכול לבטל את נזירותו ובאשה מיהא כבר ידעת שהאב או הבעל יכולין להפר לה כשאר הנדרים אבל העבד אינו בתורת הפרה אלא שהרשות ביד רבו לכופו לשתות ולהטמא בלא הפרה שאין הפרה בעבד אלא כופהו בכך וכל שאינו כופהו חייב לנהוג נזירותו ויראה שאף על פי שלא כפאו בשעה ששמע כופהו לכשירצה ומשכפהו נתבטל נזירותו אלא שאם יצא לחירות חייב להשלים שאין הכפייה בטול גמור ויש חולקים בה כמו שנבאר בסמוך ולמדת מ"מ שכופהו לשתות וזהו שאמרו חומר בנשים מבעבדים שאדם כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו וחומר בעבדים מבנשים שאדם מיפר לאשתו ואינו מיפר לעבדו:

הפר לאשתו הפר לה עולמית ר"ל שהופר הנדר לגמרי ואף לכשנתגרשה או נתאלמנה אינה צריכה להשלימו הפר לעבדו ויצא לחירות ישלים לנזירות כך אנו גורסים בה וכך היא גירסת התוספות ואנו מפרשים דבר זה בחומר שבעבדים על הנשים שהנשים הפרה מועלת בהן לעולם אבל העבד הפרה שלו והיא הכפייה לשתות וליטמא אין כפייתו מבטלתו אלא לכל שהוא ברשותו אבל לכשיצא לחירות חייב להשלים והפר לאו דוקא אלא הפרה שלו קאמר והיא כשהוא כופהו לשתות וליטמא ומ"מ אם הפר דוקא בלשון הפרה לא אמר כלום ונוהג נזירותו כאלו אין שם לא הפרה ולא כפייה ומ"מ גדולי המחברים נראה שגורסין הפר לעבדו יצא לחירות ומשלים נזירותו כלומר שמאחר שאמר לו לשון הפרה לא החזיקו בעבד ונשתחרר ממילא ונוהג נזירותו והדברים זרים ולמה נשתחרר בכך ועוד שהיה לו לומר ונוהג נזירותו ולא שיאמר משלים:

עבר מנגד פניו ר"ל שנדר בנזירות וברח רבי מאיר אומר וכו' ולפי מה שיתבאר בגמרא אם נתיאש רבו כלם מודים שנוהג שהרי הוא כהפקירו והמפקיר עבדו יצא לחירות אלא שצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל אבל כל שלא נתיאש לרבי מאיר לא ישתה דרביה נמי ניחא ליה בהכי כדי שיצטער ויתחרט עד שיאמר אלכה ואשובה וכו' כי טוב לו עבוד וכו' ור' יוסי אומר ישתה שהרי מן הסתם דעת רבו עליו והרי הוא כאלו כפאו דאנן סהדי שאלו היה אצלו היה כופהו וכן הוא הדין והמחלוקת כשהלך לו האדון והלכה כרבי יוסי וגדולי המחברים פסקו כרבי מאיר והוא תמה ובבריתא אמרו בפרק אחרון בעבד שנזר והשלים נזירותו וגלח ר"ל בלא ידיעת רבו ואח"כ יצא לחירות שיצא ידי נזירות אבל אם קודם גלוחו יצא לחירות לא יצא ויש מפרשים בו דוקא כשכפאו רבו קודם גלוח שכן התבאר שם שאם נטמא ויצא לחירות מונה משעה שנטמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה כלה על הדרך שכתבנוהו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זהו שאמרו כאן לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שהדבר מוכיח ששאר נדרים ושבועות חוץ מן הנזירות אינן חלין על העבד למטה בסוף הסוגיא יראה הפך הדברים שבנדרים ושבועות אינו כופהו ונוהג במה שנדר או נשבע ופסק הדברים שכל שיש בו עינוי נפש או עכוב מלאכה או שהעריך עצמו אין הנדר חל עליו כלל שאין נפשו קנויה לו ואינו צריך לכפותו אלא אף בלא כפייה הוא יכול לעשות כנגד נדרו שאין זה אלא כאוסר פירות חברו על חברו אבל כל שנדר או נשבע בדבר שאין בו לא ענוי נפש ולא עכוב מלאכה אין האדון יכול לכפותו ולפי מה שיתבאר למטה אם נדר על אשכול של ענבים אם אין שם אלא הוא הרי זה אוכלו אף בלא כפייה שהרי יש כאן ענוי נפש ואין הנדר חל ואם יש שם אחר אין רבו יכול לכופו וכן כל כיוצא בזה:

לענין ביאור זה שאמרו כאן שאני הכא דכתיב על נפשו וכו' פירושו דכתיב גבי נדרים ושבועות על נפשו כלומר שכל שיש בו ענוי נפש אינו חל ומהו דתימא אף לענין נזירות כן קמ"ל שחל הוא עליו אע"פ שיש בו ענוי נפש אלא שהרשות ביד רבו לכופו ולמדת מזו שכל שיש בו ענוי נפש אינו חל כלל אבל החלק השני והוא שאם אין בו ענוי נפש אין רבו יכול לכופו יתבאר למטה והריני מצרף אותה סוגיא עם זו כדי שיהא הענין רצוף במקום אחד והוא שאמרו תנו רבנן רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ושבועות ושאלו בה למה רבו כופהו בנזירות ולא בנדרים ושבועות אי משום דכתיב על נפשו יצא עבד וכו' אף נדרים כן וזו ודאי קשה לפרש דהא קרא בנדרים כתיב ועוד שהרי פסוק זה מוכיח שאין הנדר חל עליו כלל ובנזירות אי אתה אומר כן שהרי אתה אומר עליו חל הוא אלא שרבו כופהו אלא שלשון מסכתא זו אינו מדוקדק כל כך ואנו מפרשים בה דאלישנא דהכא סמיך והכי קאמר אי מדכתיב בנדרים על נפשו כלומר דכל שיש בו ענוי נפש אינו חל כלל ואמרת עליה דנזירות מיהא איתרבי אף על פי דאית ביה עינוי אלא שרבו כופהו דלהכי אהני על נפשו בנדרים נמי במה שהם חלין והוא כשאין בו עינוי נפש יהא רבו כופהו שהרי אין בו עינוי דנדרים הוה ליה כענוי דנזירות מצד שהנזירות נתרבה מן המקרא והמתרץ לא הבין שאלתו והיה סבור על המקשה שיהא דעתו שהנדר חל אף במקום ענוי ומחזר לומר שיהא רבו כופהו ותירץ לו שזה שאין רבו כופהו הוא מפני שאין בה ענוי שאם נדר באשכול זה הרי מותר באחרים מה שאין כן בנזיר שיש בו ענוי וחזר ושאלו לפי סברתו ומה תאמר כשאין שם עוד אשכול והא רבו יכול לכפותו והוא חוזר ומשיבו בחרצן שאין שם עינוי כל כך אף כשאין שם אחר שאין אכילתו מצויה ובנזיר מיהא נזר בחרצן נעשה נזיר לכל והוא משיבו שאף בחרצן כל שאין לו דבר אחר לאכל חליש ליביה ואיכא ענוי ויהא יכול לכופו והעלה אביי שלשון הבריתא אינו כן שהנדר כל שיש בו ענוי אין כאן נדר כלל ומה שאמרו בבריתא כופהו לנזירותו ולא לנדרים ושבועות ענינו בנדרים שיש בה ענוי ופירושה צריך לכופו בנזירות אבל בנדרים ושבועות אינו צריך לכפותו כלל דכתיב להרע או להטיב שאין שבועה אלא במה שבידו והרעה לאחרים אינה בידו ועבד כל הרעת עצמו הרעה לאדון הוא הא כל שאין בו ענוי אין צ"ל שאינו כופהו הואיל ואין בה שום הרעה לאדון ולמדת שהמקשה היה מחזר לומר שבמקום שאין שם ענוי יהא רבו כופהו והעלו הלכה שאינו כופהו:

ולענין הבריתא מיהא הוזכר בה אבל לא לנדרים ושבועות וערכין וא"כ לפי מסקנא זו אתה צריך לפרשה שאינו צריך למחות שאינו חל עליו כלל כמו שביארנו למעלה וכן כתבוה גדולי המחברים בהלכות נזירות ומ"מ בתוספות מפרשים שלא נשנית בה ערכין כדמיון הנדרים אלא כך פירושו נזירות בעיא כפייה ומהניא ביה נדרים ושבועות לא צריכי כפייה כלל הואיל ויש בהן עינוי ערכין לא מהניא בהו כפייה כל שיש לו מעות שאין לרבו רשות בהן על הצדדין שאפשר להיות כן על הצדדין שביארנו בראשון של קדושין והרי הוא כנדרים שאין בהן עינוי והדברים נראין ובהלכות ערכין ראיתי לגדולי המחברים שכתבו שהעבד מעריך ולכשיפדה נותן הערך שנדר:

הגוי אינו מעריך אלא שהוא נערך כיצד גוי שאמר ערך ישראל פלוני עלי או ערכי עלי אע"פ שהוא בתורת נדר ונדבה לענין הערכה לא אמר כלום אבל ישראל שאמר הרי ערך גוי זה עלי חייב בערכו כפי שניו וגדולי המפרשים בהגהותיהם פסקוה בהפך ר"ל שהגוי מעריך אבל לא נערך ובמקומה נחלקו בה רבי מאיר ורבי יהודה ושיטתנו כר"מ וממה שנאמר בה במקומה בראשון של ערכין אמר רבא הילכתיה דר"מ מסתברא וטעמיה לא מיסתברא ומ"מ לגדולי המפרשים הואיל ולא מיסתבר טעמיה הדרינן לכללא דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה ודעת ראשון נראה עיקר:

בן נח אף על פי שיש לו אבות לענין ירושה על הדרך שביארנו בראשון של קדושין בענין גוי יורש את אביו דבר תורה מ"מ אינו בתורת אבות לענין כבוד ר"ל שאינו מוזהר על כבוד אב ואם נתגייר האב והבן אפי' נתגייר האב והיתה לידת הגר בקדשה הואיל והורתו שלא בקדשה אינו חייב על מכת אביו וקללתו אלא שנוהג בו מקצת כבוד אפילו גר שנתגייר ואביו גוי אסור לו לבזותו שלא יאמרו עליו בא מקדושה חמורה לקדושה קלה:

בעי רמי בר חמא הני ארבע תגלחיות. דהוו בנזיר ספק טמא ספק מוחלט משום מצוה נינהו וצריכי כלהו תער או משום עבורי טומאה נינהו ולעבורי בנשא סגי. איבעיא לן בספק דכיון דבתגלחת ראשונה עביד טבילה קודם תגלחת משום ספק טומאה דאי לא טביל לא מצי מגלח דדילמא לאו מוחלט הוא ואינו יכול לגלח עד שיטבול וישחוט זבח אחר דדילמא טהור הוא. וכן לאחר תגלחת עביד טבילה משום ספק החלט וקרבן טומאה נמי מייתי אם כן שייכא ההיא תגלחת קצת לתגלחת טומאה ואותה תגלחת מגלח בתער הרי קיים מצות תער לטומאתו ולחלוטו דהא טביל ליה תרי זימני. ובתגלחת שניה נמי טביל אחר תגלחת דספק טהרתו וספק ספרו הוא ומגלח נמי בתער. אבל בתגלחת שלישית לא יצטרך תער דכיון דטבל שתי טבילות בקמייתא הרי קיים מצות תער לספק טומאה. ואף על גב דמכל מקום מצרכינן תגלחת שלישית משום ספק טומאה בעבורי נשא סגי דלעבורי שער טומאה היינו משום דבעי למימני שלשים יום דנזיר טהרה ולא איפשר למנות נזיר (טומאה) טהרה אם עליו שער טומאה. או דילמא משום מצוה הוו כולהו ארבע תגלחיות ואפילו השלישית. ואם כן יצטרך תער דאינו יוצא ידי חובת תגלחת טומאה בתער ראשונה אף על גב דטביל מקמי תגלחת דכיון דלמצוה איתקון כולן צריכין תער. תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות ואי סלקא דעתך משום עבורי שער טומאה הוא בשלש סגי. שהרי בתגלחת ראשונה ושלישית אזיל ליה שער טומאה ובראשון ובאמצעי עבד ליה תגלחת טהרה. ואי ליכא מצוה דתגלחת אחרונה לא ליעביד כלל דהא ליכא בתרה מידי. אלא ודאי מצוה בארבעתן שמע מינה. ואם כן תער בעינן. הרב עזריאל ז"ל:

תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות ואי סלקא דעתך משום עבורי שיער טומאה אפילו בשלש סגי. פירוש תגלחת שלישית לא אצטריך כלל לעשות ואפילו הכי מיד שמנה שתי ימים ושתי תגלחיות לצרעתו מיד הוא מותר למנות מנין דנזירות טהרה ומותר לשתות ביין אחר תשעים יום אף על גב שלא גילח לטומאתו הואיל ותגלחת טומאה להעביר שיער תעלה לו לתגלחת דמצורע מידי דהוה לנזיר. ומדתנן דאינו עולה תגלחת דמצורע לנזיר טמא שמע מינה דלאו משום עבורי שיער הוא אלא משום מצוה ולכך אינו עולה. והוא הדין דמצי למפשט מדאמרינן לעיל דתגלחת צרעתו אינה עולה לו לטומאתו. תוספות חיצוניות:
וקשה לי דמסתבר דאפילו נזיר טהור מצי לאעבורי שערו בנשא רק שישייר שתי שערות לקיים מצות גילוח כדמוכח לעיל דמצות גילוח הן שתי שערות. וצריך לומר דתרי גווני נשא נינהו ויש נשא שהשיער צומח אחר כך. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
סליק פרק שני נזירים פרק הכותים אין להם

הנכרים אין להם וכו'. ואין מקבלין ממנו קרבנות נזיר להקריבן. ואם בא להמלך אם מותר לשתות יין וליטמא למתים מתירין לו. שהוא כופה את עבדו. כופהו לשתות יין

ואינו כופה אשתו. לשתות אם לא שאמר לה בלשון הפרה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא. דאמר קרא. גבי נדרים לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יכול לאסור איסר על נפשו יצא עבד. והא קרא בנדרים כתיב. אם אינו ענין לנדרים דאיכא קרא אחרינא דעבד אינו יכול לידור מדכתיב להרע או להטיב. תנהו ענין לנזירות. ומהכא נפקא לן דביד רבו למחות ומותר בכך העבד לשתות ביין.

נימא גבי נזיר נמי לא. דגם כשישתחרר לא יאסר כלל ביין וגם בלא מחאת רבו מותר לשתות ביין. קמשמע לן ואמרת אליהם דנזירות חל עליהם ואסורים לשתות ביין כל אימת דלא מיחה קודם. תוס' חיצוניות:

בני ישראל מעריכין ולא נכרי. שאם אמר נכרי ערך פלוני עלי לא אמר כלום. דסלקא דעתך אמינא נילף מנדרים שישנן בנכרים שהרי הוקשו ערכין לנדרים מכי יפליא נדר בערכך. הר' עזריאל ז"ל:

יצא נכרי שאין לו אב. הילכך אינו בתורת נזירות ליין ולטומאת מתים הילכך ליכא למדרש הכא איש לרבויי. ותמיה לי בני ישראל למה לי. דליכא למימר דמהאי קרא לא שמעינן אלא יין וטומאת מתים ואתא בני ישראל למעוטינהו מקרבנות. דלא הוה מסתבר שיביא קרבנות נזירות הואיל ואין עליו תורת נזירות כלל. ועוד אי מצינן למידרש האי קרא לחצאין אכתי נימא מי שאין לו אב מיטמא למתים ומאיש נרבה שאסור לשתות יין. אלא ודאי האי קרא ליכא למידרשיה לחצאין. ונראה לי דמהאי קרא לא הוה שמעינן מידי אי לא כתיב בני ישראל. אלא בתר דכתיב בני ישראל אתיא הך דרשא לאפוקי מריבויא דאיש. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

רש"י ד"ה שאני הכא. משום דא"ק גבי נדרים כו'. כ"נ דצ"ל וכמש"כ התוס'. והציון הוא ג"כ בטעות דהקרא הוא בר"פ מטות:

תני רבי חייא. טמא והוא מצורע אין עולין לו לכאן ולכאן לפי שזה לפני ביאת מים וזה לאחר ביאת מים נזיר טהור והוא מצורע נמי אין עולין לו לכאן ולכאן שמצורע מגלח לפני זריקה ונזיר טהור לאחר זריקת דמים: בעי רמי בר חמא הני ארבע תגלחיות. דקאמר עלה ומגלח ד' תגלחיות מי אמר משום מצוה איתנהו ממ''נ תרתי קמייתא משום תרתי תגלחיות בצרעת ושלישית משום טומאה ורביעית משום נזיר דטהרה וכולן בתער: או דלמא משום עבורי שיער טומאה. איתנהו ואפילו מעביר לה בנשא שפיר דמי: ואי ס''ד משום עבורי שיער טומאה. הוא דמגלח אפילו בג' תגלחיות נמי סגיא דכיון דשתי תגלחיות שבמצורע ושלישית של נזיר טמא איכא עבורי שיער טומאה והאי דהדר מגלח בתגלחת רביעית הא ליכא עבורי שיער טומאה ואמאי מגלח אל''א לאו ש''מ דכולהו איתנהו משום מצוה לגלח ארבע תגלחיות ש''מ:

הדרן עלך שני נזירים

הכותים אין להם נזירות. העובדי כוכבים שנדרו בנזירות אין נזירות חלה עליהן ומותרין לגלח ולשתות יין וליטמא למתים: חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו. שהעבד שנדר בנזיר יכול רבו לכופו לשתות ביין אבל אשתו שנדרה בנזיר אינו יכול לכופה וכיון שנדרה ושמעו) לה ולא היפר לה שוב אינו יכול להפר: גמ' קתני הכותים. אין חייבין בנזירות אבל הנשים והעבדים חייבין: דת''ר דבר אל בני ישראל. איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו' בני ישראל נודרין ואין העובדי כוכבים נודרין: ואמרת אליהם. איש או אשה לרבות את העבדים שיש להן נזירות: עבדים למה לי. לרבויי קרא שיש להן נזירות: הא אמרת. במס' קדושין כל מצוה שהאשה חייבת בה כו' וכיון שהאשה חייבת בנזירות כדכתיב איש או אשה איתרבו להו נמי עבדים: שאני הכא. גבי נזירות דאי לאו דאתי קרא אחרינא לרבויי עבדים לא הואי אמינא דעבדים מחייבי בנזירו' משום דאמר קרא גבי. נזירות לאסור איסר כו' קמ''ל ואמרת אליהם לרבות את העבדים: ואין העובדי כוכבים מעריכין. שאם אמר ערכי עלי לא אמר כלום: יכול לא יהו נערכין. שאם אמר ישראל ערך זה עובד כוכבים עלי שלא יהו בדבריו כלום: תלמוד לומר. איש או אשה כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' דאיתנהו בכלל ערך ונותן ערכו כפי שנותיו של עובד כוכבים הכא נמי גבי נזירות ליהוו עובדי כוכבים בתורת נזירות דאם אינן נזירין להביא קרבן דכתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים ליתהנו בהו איש דליהוו נזירים אבל לא מביאין קרבן כדלקמן: שאני הכא. גבי נזיר מה שאינו בתורת נזיר כלל דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו אב דיבר הכתוב שהוא חייב בתורת נזיר: יצא עובד כוכבים שאין לו אב. דאין אבות לעובד כוכבים: למאי הלכתא. אמרת דאין אבות לעובד כוכבים: אילימא לענין ירושה כו' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. להורישה לבניו אלמא דאית אבות לעובד כוכבים לענין ירושה: אלא. אימא הכי לאמו ולאביו במי שמוזהר על כיבוד אביו בא לך הכתוב לומר שלא יטמא בשביל נזירות שעליו ועובד כוכבים הואיל ואינו בכיבוד אביו אין נזירות חלה עליו:

תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות ש''מ משום מצוה ש''מ. יש מפרשים דדייק מדכולל אותם ביחד א''כ דמיין אהדדי וכולהו בתער אף השלישית שהיא לספק נזיר טמא גם יש ספרים כתוב ואי ס''ד משום עיבורי טומאה אפילו בג' נמי סגי וקשיא לן מאי מייתי והלא בכל התגלחיות יש להסתפק אי במצורע או בנזיר טהור אף בשלישית ושמא י''ל דאע''ג דבתגלחת שלישית איכא לספוקי תגלחת בנזיר טהור שהיא צריכה תער מ''מ אם לא היתה תגלחת טומאה צריכה תער משום ספק דנזיר טהור לא היה צריך גילוח שהרי עדיין לא היה מותר לשתות ביין:

הדרן עלך שני נזירים

הכותים אין להם נזירות. ואין קרבנן קרב אף על גב דמקבלין מהם נדרים ונדבות ובגמרא מפרש מנלן: נשים ועבדים יש להן נזירות. בגמרא מרבה להן: כופה את עבדו. שמוחה על נזירותו בגמרא מפרש טעמא: מנהני מילי. דעובדי כוכבים אין להם נזירות הלא בשאר נדרים דינן כישראל כדכתיב איש איש לרבות עובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל והכא נמי נדר הוא: דת''ר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' וגו' בני ישראל ולא עובדי כוכבים. שאם קבלו נזירות אינו כלום ומותרין לשתות ביין ואין מביאין קרבנות נזירות עליהם: למה לי קרא לרבות לעבדים והא אמרינן כל מצוה שאשה חייבת עבד חייב בה. כלומר הא קיימא לן הכי ובפ''ק. דקדושין (דף כג.) ילפינן לה: שאני הכא דקאמר קרא לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא עבד. ואע''ג דאכתיב לגבי נדרים מ''מ בפ''ק דנדרים (דף ג.) מקשינן נזירות לנדרים מלנדור נדר נזיר להזיר: והא גבי ערכין דכתיב בני ישראל ותניא בני ישראל מעריכין. לומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ואין העובדי. כוכבים מעריכין אף כי נודרים נדרים ונדבות כישראל יכול לא יהו נערכים אם אמר ישראל ערך עובד כוכבים עלי ת''ל איש והכא נמי גבי נזיר נימא דאהני מיעוטא דבני ישראל לומר בני ישראל נודרים ומביאין קרבן אבל העובדי. כוכבים אין נודרים ומביאים קרבן יכול לא יהו נודרים כלל לאסור ביין ובטומאה ת''ל איש דהכי נמי אמר הש''ס בסמוך: למאי אילימא לענין ירושה. דסתם מקום שנאמר בו אב לענין ירושה קרוי אביו: מי שמוזהר על כיבוד [אב]. אבל עובד כוכבים לא מוזהר: מידי [בנזיר כבד] אביך כתיב ולעיל כי קאמר לענין ירושה לא פריך הכי דסתם אב נקרא אב לענין ירושה: