נדרים סו ע"ב

דף סו - ב

תנא, שנה התנא בברייתא כיצד היתה מכוערת וייפוה:

שן תותבת, שן מלאכותית מכוערת היתה לה, שנפלה שינה ושמו שן תותבת במקומה. ועשה לה רבי ישמעאל שן תותבת של זהב, משלו, ובכך התייפתה.

כי שכיב כשנפטר רבי ישמעאל, פתח עליה, עליו במספד, ההוא ספדנא, ואמר הכי:

בנות ישראל! על רבי ישמעאל בכינה, כי הוא המלבישכן! וכולי.

ההוא דאמר לה לדביתהו לאשתו: קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי את תבשילך לרבי יהודה ולרבי שמעון.

הלכה אליהם האשה עם תבשילה, ובקשה מרבי יהודה ורבי שמעון שיטעמו ממנו.

רבי יהודה טעים מהתבשיל, על אף שהיה בכך זילזול בכבודו.

אמר, דן רבי יהודה בלימוד של קל וחומר:

ומה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי [שמו של הקב"ה], שנכתב בקדושה, ימחה על המים המאררים!

מי שנסתרה אשתו עם אדם זר, לאחר שקינא לה והתרה בה שלא תיסתר איתו, הרי היא נאסרת עליו, עד שיביאה למקדש וישקה אותה במים מאררים, והמים בודקים אותה אם היא טמאה או טהורה.

וכותב הכהן את פרשת סוטה, ששמו של הקב"ה מוזכר בה, ומוחה את כל הפרשה על המים, ומשקה בהם את הסוטה.

ונמצא, שמוחק הכהן את הפרשה עם שמו של הקב"ה על המים, כדי שאם תימצא האשה טהורה, יחזירנה בעלה, ויחיה עמה בשלום.

ועושים זאת, למרות שהטלת השלום ביניהם היא בספק.

כי אין ודאות שיהיה שלום ביניהם, שהרי על הצד שהיא זינתה, היא תמות, ולא יהיה שלום ביניהם.

ואם כן, אני, שאיני נדרש אלא להתבזות ולטעום מהתבשיל שהביאה לי אשה זאת, כדי שלא יחול עליה הקונם של בעלה, על אחת כמה וכמה שצריך אני לשאת בבזיון כדי שיהיה שלום ודאי ביניהם.

אבל רבי שמעון לא טעים.

אלא קילל רבי שמעון את בעלה, על שזילזל בכבודם של תלמידי חכמים, ואמר: ימותו כל בני אלמנה [רמז לבעל הזה, שאינו מחונך, כמו בני אלמנה, שלא היה להם אב לחנכם ^[6]], ואל יזוז שמעון ממקומו לטעום מהתבשיל בגלל רצונו של זה.

ועוד סיבה שבגללה לא טעם רבי שמעון: כי היכי דלא לתרגלי למינדר. שלא יתרגלו האנשים לנדור בקלות, כדי להשיג בכך את מאויי לבם.

ההוא דאמר לדביתהו לאשתו: קונם שאי את נהנית לי עד שתרוקי בו ברשב"ג.

אתת, באה האשה, ורקקה אלבושיה, על בגדו של רשב"ג, ושרייה, והתיר לה לההנות מבעלה, שהרי התקיים התנאי.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: והא האי גברא, לזילותא של רשב"ג קא מיכוין, ואין זלזול אלא אם ירקה בו עצמו, ולא כשירקה בבגדו.

אמר ליה רבינא: מירק על מני, יריקה על בגדיו דרשב"ג - זילותא רבתא היא!

ההוא דאמר לה לדביתהו, לאשתו: קונם שאי את נהנית לי, עד שתראי מום [כמו "מאום"], והיינו, עד שתוכלי להראות מאומה, משהו יפה שביך [שבך], לרבי ישמעאל ברבי יוסי.

אמר להם רבי ישמעאל ברבי יוסי: שמא ראשה נאה?

אמרו לו: ראשה סגלגל, עגול, ומכוער הוא.

שמא שערה נאה? - דומה לאניצי פשתן, שהן נפוצות וכרוכות זו בזו.

שמא עיניה נאות? -

טרוטות עגולות הן!

שמא אזניה נאות? -

כפולות, גדולות כאילו היו כפולות, הן!

שמא חוטמה נאה? -

בלום, מכווץ ונראה כסתום הוא!

שמא שפתותיה נאות? -

עבות הן!

שמא צוארה נאה? -

שקוט קצר הוא! -

שמא כריסה נאה? -

צבה, כרס נפוח הוא!

שמא רגליה נאות? -

רחבות הן כשל אווזא!

שמא שמה נאה? -

לכלוכית שמה.

אמר להן: יפה קורין אותה לכלוכית, שהיא מלוכלכת במומין, ויפה לה השם הזה, לתאר אותה בו.

ושרייה רבי ישמעאל ברבי יוסי, כי מצא בה דבר יפה, בשמה "ליכלוכית".

ההוא בר בבל דסליק שעלה לארעא דישראל. נסיב איתתא. ונשא בה אשה שלא היתה מבינה את רמז הלשון, אלא היתה עושה כל דבר כפי פשטות לשונו.

אמר לה בעלה: בשילי לי "תרי טלפי", ורמז לשונו הוא לדבר מועט, שתבשל לו מעט, תבשיל אחד או שניים.

והיא בשילה ליה תרי טלפי, שתי מידות מליאות ממה שביקש, כלשונו הפשוט.

רתח התרגז עלה, עליה.

למחר אמר לה: בשילי לי גריוא, ורמז הלשון הוא מידה מרובה.

והיא בשילה ליה גריוא, מידה מסוימת רגילה, כשמה הפשוט.

אמר לה: זילי אייתי, לכי והביאי לי תרי בוציני, אבטיחים.

אזלת, ואייתי ליה תרי שרגי, נרות [כלי חרס שנותנים בו שמן ופתילה], אשר בלשון התרגום נקראות גם הן בוציני.

אמר לה: זילי תברי יתהון שברי את הנרות הללו על "רישא דבבא" [ראש הפתח, דהיינו, הדלת שבשער הבית]. והיא הבינה שיש לה לשבור אותם על ראשו של בבא בן בוטא שהיה גדול הדור.

הוה יתיב היה יושב בבא בן בוטא, אבבא, על פתח בית הדין, וקא דאין דינא, ודן את הדין.

אזלת ותברת יתהון, הלכה האשה ושברה את נרות החרס על רישיה של בבא בן בוטא.

אמר לה: מה הדין דעבדת, מדוע זה שעשית כך?

אמרה ליה: כך ציוני בעלי!

אמר לה: כיון שאת עשית רצון בעליך - המקום יוציא ממך שני בנים כנגד שני הנרות ששברת עלי משום שכך ציווך בעלך, שיהיו כמוני, כבבא בן בוטא.

הדרן עלך פרק רבי אליעזר

פרק עשירי - נערה המאורסה

פתיחה

א. הפרת נדרי הבת על ידי האב

אמרה תורה בפרשת מטות: "ואשה כי תדור נדר לה', ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה. ושמע אביה את נדרה, ואסרה אשר אסרה על נפשה, והחריש לה אביה, וקמו כל נדריה, וכל איסר אשר אסרה על נפשה, יקום.

ואם הניא [הפר] אביה אותה ביום שמעו, כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום. וה' יסלח לה, כי הניא אביה אותה".

פסוקים אלו אמורים בבת קטנה שנדרה נדר במשך שנתה השתים עשרה, שנדריה נבדקין. ואם היא יודעת לשם מי נדרה, נדרה נדר, על אף שהיא קטנה.

וכן נערה שנדרה נדר בזמן נערותה, בשנתה השלוש עשרה, משעה שתביא שתי שערות, עד ששה חדשים לאחר מכן.

הקטנה והנערה נמצאות ברשות האב לעניני נדרים, ומכח זה הוא יכול להפר את נדרן.

אך לא כל נדר יכול האב להפר!

אלא, רק אם נדרה נדר שהוא עינוי נפשה, או שנדרה בדבר שהוא בינה לבין אביה, ^[1] רק אז יכול אביה, ביום שמעו את הנדר, לומר לה: מופר לך! או כל לשון אחרת אשר משמעותה היא שאינו מסכים לנדר. ובכך הנדר מופר.

ואם שתק האב ביום שמעו את נדרה של בתו, או שאמר בפירוש שהוא "מקיים" את הנדר, הרי הנדר מקויים, ושוב אין אפשרות בידי האב להפר את הנדר.

ב. הפרת נדרי האשה על ידי הבעל

עוד אמרה תורה בהמשך הפרשה:

"ואם היו תהיה לאיש, ונדריה עליה, או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה.

ושמע אישה ביום שמעו, והחריש לה, וקמו נדריה, ואסרה אשר אסרה על נפשה יקומו.

ואם ביום שמוע אישה, יניא אותה, והפר את נדרה אשר עליה, ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה, וה' יסלח לה.

ואם בית אישה נדרה, או אסרה איסר על נפשה בשבועה -

ושמע אישה והחריש לה, לא הניא אותה.

וקמו כל נדריה וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקום.

ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו, כל מוצא שפתיה לנדריה ולאיסר נפשה לא יקום. אישה הפרם, וה' יסלח לה.

כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש, אישה יקימנו, ואישה יפרנו".

פסוקים אלו אמורים לגבי אשה נשואה או מאורסת [שנתקדשה ועדיין לא נישאה], שנדרה נדרי עינוי נפש או נדרים שענינם הוא דברים שבינה לבין הבעל, שיכול הבעל להפר נדריה ביום שמעו.

ואם שתק ביום שמעו, או שקיים בפירוש את נדרה, הרי הנדר מקוים, ושוב אין אפשרות בידי הבעל להפר את הנדר.

הבעל מפר לבדו את נדרי אשתו הנשואה לו. אבל הארוס אינו יכול להפר לבדו את נדרי ארוסתו.

אלא, אם ארוסתו היא נערה, שהיא עדיין ברשות אביה לענין הפרת נדרים עד הנישואין, אז יכול הארוס להפר את הנדר בשותפות עם האב, שגם הוא צריך להפר את נדרה.

אך אין אפשרות לא לאב לחוד ולא לארוס לחוד להפר את הנדר, כי היא זקוקה להפרת שניהם יחד.

מתניתין:

נערה המאורסה שנדרה נדר -

אביה ובעלה מפירין נדריה בשותפות, ואין האחד יכול להפר בלא השני.

נערה המאורסה אביה ובעלה מפירים נדריה הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אינו מופר ואצ"ל שקיים א' מהם מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזה יפה כח האב מכח הבעל בדבר אחר יפה כח הבעל מכח האב שהבעל מיפר בבגר והאב אינו מיפר בבגר:

למה לי למימרא ואצ"ל שקיים אחד מהם כי איצטריך ליה כגון דהיפר אחד וקיים א' וחזר המקיים ונשאל על הקמתו דמהו דתימא מאי דאוקי הא עקרא קמ"ל עד דמפירין שניהם בבת אחת כלומר שיחזור אף האחר ויפר פעם אחרת עם זה ולא מיבעיא בנדרים שנדרה כשהיא ארוסה אביה ובעלה מפירין אלא אפילו נדרה קודם שנתארסה ונתארסה אביה ובעלה מפירין דארוס מיפר בקודמין משום שותפותיה דאב:

מת הבעל נתרוקנה רשות לאב מנא לן אמר רבה דא"ק ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה מקיש קודמי הוייה ראשונה לקודמי הוייה שניה מה קודמי הוייה ראשונה אב מיפר לחודיה אף קודמי הוייה שניה אב מיפר לחודיה ואימא ה"מ בנדרים שלא נראו לארוס אבל נדרים שנראו לארוס לא מיפר אב אי בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא שמע מינה דאפילו בנדרים שנראו לארוס מת [הבעל] נתרוקנה רשות לאב.

נערה המאורסה. נקט נערה מאורסה לאפוקי בוגרת, ולא לאפוקי הגיעה לעונת נדרים שהוא שנת שנים עשר שנה שנדריה נבדקין, והיא הקרויה תוך זמן, כדאיתא בנדה פרק יוצא דופן (נדה מה, ב).

נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. פירוש ואפילו בנדרים שנדרה קודם שתתארס שהארוס מפר עם האב בקודמים והוא שנתארסה בו ביום שנדרה או ביום שמוע האב עד שלא נתקיים הנדר והכי מוכח בגמרא ובגמרא מייתי לה מדכתיב ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה וליכא לאוקומה בנשואה דוקא דהויה קדושי משמע והוי"ו דואם היו תהיה לאיש מוסיף על ענין ראשון דקאי באב למימרא דשניהם מפירין נדריה:

שן תותבת היתה לה. שנשבר אחד משיניה והושיבה לה שן של זהב במקומה:

ימותו כל בני אלמנה. בני אלמנות אין להם אב להדריכם בדרך ישרה ואינן בני תרבות כמו זה הנודר:

ואל יזוז שמעון ממקומו. לזלזל בכבוד תורתו ולא דמי להשקאת סוטה שקינא לה בעלה לשם שמים על שראה בה שהיתה עוברת על דת יהודית:

עד שתראי מאום שבך. כמו מאומה אם יש בך שום דבר יפה:

סגלגל. עגול ומכוער הוא:

דומה לאניצי פשתן. נפוצות וכרוכות זו בזו:

טרוטות. עגולות:

בלום. סתום כווץ ונראה סתום:

כפולות. גדולות ונראות כאילו הן כפולות:

שקוט. קצר כדתנן בבכורות גבי מומין צוארו שקוט:

יפה אתם קוראין אותה לכלוכית. כלומר שמה נאה לה לפי מומין שבה:

ושרייה. מפני שמה שמצא לה שהוא יפה לה:

בשילי לי תרין טלפחין. כלומר דבר מועט שכן דרך לשון בני אדם לומר על דבר מועט א' או ב' והיא היתה שוטה והבינה הדבר כפשוטו:

אמר לה בשילי לי גריוא. כלומר הרבה:

אייתי לי בוציני. אבטיחין מתרגמינן בוציני ובכתובות (דף פג:) בוצינא טבא מקרא:

תרתין שרגין. ב' נרות שגם הם נקראים בוציני:

תברי יתהון על בבא. צוה לשברם על הדלת והיא שברתם על ראש בבא בן בוטא שהיה גדול הדור:

שני בנים כבבא. כנגד שני נרות:

הדרן עלך רבי אליעזר נערה המאורסה. בת י"ג והביאה ב' שערות קרויה נערה עד שיעברו עליה ששה חדשים משהביאה ב' שערות ואז קרויה בוגרת ויצתה מרשות אביה וימי משך נערותיה אביה ובעלה מפירין נדריה וכן בימי קטנותה בשנה הסמוכה לגדלות אם ידעה לשם מי נדרה דנדרה נדר מן התורה כדאיתא בפרק יוצא דופן דמופלא סמוך לאיש דאורייתא:

כבר ביארנו בילדותנו בחבור התשובה שהענוה ושפלות הרוח שתי מדות הן ושהענוה אינה מפקעת שררה מן הראוי לה אבל שפלות הרוח הוא שמשפיל עצמו ביתר מן הראוי לו וכל אחת מהן מדה מעולה ומעתה כל שראוי לשררה על הדרכים שביארנו שם אם רצה למחול על כבודו לפעמים ולהשפיל עצמו ביתר מן הראוי רשאי ואם רצה להעמיד שררתו ולא להשפיל עצמו רשאי:

בסוגיא זו הזכירו באחד שהדיר את אשתו הנאה עד שתטעים את התבשיל לר' יהודה ולר' שמעון ר' יהודה טעם מפני שנשא קל וחומר בעצמו אם לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים אנו על אחת כמה וכמה ור' שמעון לא טעם אמר ימותו בני אלמנה כלומר ימות בעלה ותהא אלמנה וימותו בניה בני אלמנה ולא יזוז שמעון מכבודו ולא עוד אלא שצירף טעם לדבריו שלא יגרום לו לקפוץ בנדרים:

וכן הזכירו באחד שהדיר את אשתו עד שתרוק ברבן שמעון בן גמליאל ושמע רבן שמעון בן גמליאל ואמר לה שתבוא ותרוק ובאה ברשותו ורקקה בלבושו והתירוה ואמרו והיאך הותרה על ידי רקיקה זו והרי לא נתכון אלא לבזותו לרבן שמעון בן גמליאל ואין כאן בזוי ותירץ מירק המניא דרבן שמעון בן גמליאל זילותא רבא היא והותר נדרה:

ובתלמוד המערב הזכיר באשה אחת שהלכה בבית מדרשו של ר' מאיר לשמוע דרשה שלו ונתאחרה הרבה וכשבאה כעס עליה בעלה והדירה עד שתלך אצל הדורש ותרוק בפניו עמדה באותו איסור שבת ראשונה שניה ושלישית עד שיעצו לה שכנותיה לילך עמהו לפניו ליתן לה עצה על הדבר והלכו כלן וכשראה אותן הרגיש בדבר והיה מנהגם שכשהיו כואבים בעיניהם היו קצת נשים לוחשות להם ורוקקות בעין מהן שלש פעמים ומהן שבע פעמים והראה הנכבד עצמו כואב בעין כאב גדול ושאלן אם יש ביניהן יודעת ללחוש בעין ואמרו לה שכנותיה הגיעה שעה הצריכה לך הלכה לפניו ולחשה לו ורקקה בפניו שבע פעמים ונמצאת מותרת על ידי רקיקתה בענותנותו של ר' מאיר ולשון תלמוד המערב בזה ר' מאיר הוה יתיב ודרוש בלילי שבתא הות תמן חדא איתתא שמעת ליה דדריש אמתינה ליה עד דחסיל מן דחסיל אזלת לביתא אשכחת בוצינא דטפאי אמר לה בעלה אין הוית אמרה ליה יתיבנא ושמענא לדרושא אמר לה לא כן וכן עיילת להכא עד דאזלת ורקת באנפי דרושא יתיבת שבתא קמייתא תנינא תליתאה אמרין לה מגירתא כדון אתון צהיבין אתינן עמך לבי מדרשא כלומר בשעה שירצו לצאת ולבא לבית המדרש והם שמחים למשנתם נלך עמך לשם לפניו לספר לו את הענין כדי לקבל הימנו עצה הוגנת לך כיון דחמא ר' מאיר יתהון צפה ברוח הקדש אמר להון אית מנכון איתתא חכימא מלחש בעינא אמרין לה מגירתא כדו את אזלה לחשא ורקקה בעיינוי ותשתריין לבעליך אזלא ויתיבת קמיה אמרה ליה אנא חכימא למלחש בעיינא אמר לה רוקי בעייני שבע זמנין ואנא מינשם ר"ל ובכך אני מתרפא כלומר ואיני רוצה בלחישא אחרת ונראה לי שאמר כן מפני שיש בלחישא צד איסור רקת בעיינוי שבע זמנין אמר לה זילי אמרי לבעליך חדא זמנא אמרת לי שבע זמנין עבדית אמרו לו תלמידיו רבי כך מכבדין את התורה אמר להון לא דיו למאיר להיות שוה לקונו דתני ר' ישמעאל גדול השלום ששמו הגדול שנכתב בקדושה אמר הב"ה ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו:

וכן הוזכר בסוגיא זו באחד מבני בבל שעלה לארץ ישראל ונשא אשה לשם ואמר לה בשילי לי תרין טלפחין ונתכון לומר מעט עדשים ובשלה תרין טלפחין ר"ל תרין ממש וכעס עליה למחר אמר לה בשילי לי גריוא ר"ל מדה שלמה מן העדשים ורצה לנסותה אם תטעה בזו גם כן ובשלה לו גריוא כדבריו אמר לה זילי אייתי לי תרין בוציני והוא מתכוין לדלועים והביאה לו תרין שרגי שהבינה הדבר מנורות שלשונם בלשון ארמי בוציני אמר לה זילי תברינהו אריש בבא ונתכון לומר על ראש הפתח והיה בבא בן בוטא עומד לשם ודן את הדין והלכה לקראתו ושברתם על ראשו אמר לה מה הדין דעבדת אמרה ליה כך צוני בעלי אמר לה בתי את עשית רצון בעליך המקום ירחם עליך ויוציא ממך בנים כבבא:

היופי כולל כל מיני יופי שבגוף ולא עוד אלא יופי השם הוא נכלל בו אפילו לא היה השם יפה מצד עצמו כל שהוא נאמר עליו כהוגן ודבר דבור על אופניו בכלל יופי הוא מעשה באשה אחת שהיתה כעורה ביותר ביופי ובמדות והדירה בעלה עד שתראה מום יפיות שבה לר' ישמעאל ב"ר יוסי שמע ר' ישמעאל את הדברים וחקר עליה בתכונת איבריה ואמר שמא ראשה נאה אמרו לו סגלגל שמא שערה נאה אמרו לו דומות לאניצי פשתן שמא עיניה נאות אמרו לו תרוטות הן שמא אזניה נאות אמרו לו כפולות שמא חוטמה נאה אמרו לו כלום שמא צוארה נאה אמרו לו שקוט ר"ל קצר שמא כריסה נאה אמרו לו צבה ר"ל נפוח שמא רגליה נאות אמרו לו רחבות כרגלי האוז וכשראה כן חקר לידע מה שמה ואמר שמא שמה נאה ואמרו לו לכלוכית שמה ואמר יפה קורין אותה לכלוכית על שם שמלוכלכת במומין כלומר כראוי קורין לה כן וששם נאה לפי ענינה והתירה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

נערה המאורסה וכו' זה הפרק יכלול קצת עניני החלק השביעי שבספר בענין היתר הנדרים ובפרט בענין הנדרים שהיתרן אף שלא על ידי חכם אלא אף על ידי האב או האב והארוס או הבעל ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים החלק הראשון ללמד בנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה וכן אם מת אחד מהם אף האחר יכול להפר לה וכן אם נתקדשה ונדרה ונתגרשה בו ביום ונתקדשה לאחר בו ביום וכן לכמה ביום אחד אם האב יכול להפר עם האחרון אם לאו החלק השני בדין בוגרת והיא ארוסה החלק השלישי בענין שומרת יבם מן הארוסין החלק הרביעי במתנה עם אשתו דרך כלל להיות כל נדריה קיימין או מופרים היאך דנין בה החלק החמישי בזמן הראוי להפרה עד שמשם ואילך אינו יכול להפר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר נערה מאורשה אביה ובעלה מפירין נדריה הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אינו מופר ואין צורך לומר שקיים אחד מהם אמר הר"ם בעבור שאמר אביה ובעלה היה מובן גם כן מזה המאמר שמפירין או זה או זה ושב ובאר שכונתו שיהיו שניהם יחד ואמנם אין צריך לנו שיקיים אחד מהם ואע"פ שחזר אשר קיים ונשאל לחכם ונתחרט על קיומו וחזר והפר לה לפי שהעיקר אצלנו נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר וכאשר נשאל וחזר והפר לה אינו מופר עד שיפרו שניהם בבת אחת וראיית זה הדין בנערה ארוסה שישתתף דינה בין האב והבעל אמרו בין איש לאשתו ובין אב לבתו בנעוריה בית אביה:

אמר המאירי נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה וכו' צריך שתדע שהאב יש לו רשות להפר נדרי בתו קודם שבגרה מזמן שנדריה חלים עד תחלת הבגרות שזהו שנה אחת קודם זמן הנערות שנדריה נבדקין כמו שיתבאר בתלמוד נדה פרק דופן מ"ה ב' וחל ששה חדשים של ימי הנערות ונמצא רשותו בענין זה שמנה עשר חדש ולדעתנו מפר הוא בכל הנדרים אחר שלא נתארסה ואין בו חלוק בין נדרים שבינו לבינה וענוי נפש לשאר נדרים אע"פ שיש חולקים בזו כמו שנבאר בגמרא אבל משבגרה אין לו רשות בה כלל ואם נשאת אע"פ שהיא נערה עדין ונדרה לאחר נשואיה נתרוקנה רשות לבעל והבעל יכול להפר כל ימיה בנדרים שבינו לבינה ובנדרי עינוי נפש ואין לאב בה כלום נמצא האב יתר על הבעל לדעתנו שהאב מפר לבתו כל נדר שבעולם עד שתבגר כל זמן שהיא בידו לבדו כגון שלא נתארסה והבעל אף כשהיא בידו לבדו כגון שנשאת אינו מיפר אלא נדרים שבינו לבינה או נדרי עינוי נפש והבעל יתר על האב שהבעל בנדרים שהוא יכול להפר לבדו כגון אחר שנשאה מיפר כל ימיה והאב משבגרה אין לו כלום בה אע"פ שלא נתארסה:

ויש בה מדה שלישית שיצאה במקצת מרשות האב ולא מכל וכל ונכנסה לרשות הבעל ולא מכל וכל והוא כשנתארסה שהאירוסין מוציאין קצת מרשות אב ולא מן הכל ומכניסין אותה קצת ברשות הארוס ולא מן הכל והלכך נערה המאורסה אביה ובעלה צריכין בהפרת נדרה ואם בגרה אין להם בה הפרה שהרי פקע רשות האב ממנה ואין לארוס כח להפר לבדו שאף משנשאת אינו יכול להפר בקודמין ויראה לי גם כן שאם הנדר אינו של עינוי נפש או דברים שבינו לבינה אין להם בה הפרה שהרי אין רשות הבעל בנדר זה כלום ואין האב רשאי להפר לבדו אבל כשהיא נערה המאורסה והנדר של עינוי נפש או שבינו לבינה שניהם מפירין ומכל מקום יש אומרין שכל שהיא נערה המאורסה שניהם מפירין בכל נדר ואין זה כלום אלא שיש חולקים לומר שאף בפנויה אין האב מיפר אלא באותם שהבעל מיפר כמו שנבאר בגמרא:

ומכל מקום על נערה זו שנתארסה אמרו נערה המאורסה אביה ובעלה ר"ל הארוס מפירין נדריה ר"ל שהארוס והאב שניהם מפירין נדריה וכדי שלא תטעה לפרש אביה או בעלה חזר ופירש שאם הפר האב ולא הבעל או הפר הבעל ולא האב אינו מופר ואין צריך לומר אם קיים אחד מהם ושאלו בגמרא למה לי למתני הכי ר"ל ואין צריך לומר אם קיים השתא הפר זה בלא זה לא כלום הוא קיים חד מיבעיא ואע"פ שבהרבה מקומות מצינו שהוא שונה דבר שאינו צריך בזו ואין צריך לומר זו מכל מקום כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ומתוך כך פרשו בה שקיים אחד והפר אחד וחזר המקיים ונשאל על הקמתו ביומו שיש שאלה בהקם על הדרך שיתבאר מהו דתימא מאי דקיים הא עקריה ר"ל ותהא שאלת הקמתו במקום הפרה ויהא הנדר ניתר בהפרת האחד עם שאלת הקמתו של שני קמ"ל עד שיפרו שניהם בבת אחת פי' ולאו דוקא בבת אחת אלא כלומר שאינו ניתר אלא בהפרת שניהם וצריך שיפר זה אחר שנשאל על הקמתו ויותר הנדר בהפרת שניהם כל שההפרה בזמן הראוי לשניהם כגון שהפר כל אחד ביום שמעו כך נראה לי ונמצא שהנדר ניתר בהפרות אלו אע"פ שהיה הקם בינתיים שכל שנשאל על ההקם הרי הוא כמי שלא היה שם הקם וכבר הפרו שניהם ביום שמעם ובבת אחת לאו דוקא אלא אפילו היה הפר זה בבקר וזה בערב או אפילו זה ביום אחד וזה ביום אחר כל שהפר כל אחד ביום שמעו וכגון שלא שמעו שניהם ביום אחד שאם תאמר בבת אחת דוקא אף אתה צריך לומר שיפרו שניהם בדבור אחד ר"ל ברגע אחד ואם כן שאלת מיגז גייז או מקלש קליש אזלא לה ומכל מקום רוב מפרשים ראיתי שפרשו שנשאל על הקמתו וחזר והפר ומהו דתימא מאי דאוקים הא עקריה כלומר ותהא הפרתו שאחר השאלה מצטרפת עם הפרת האחר ויותר הנדר בהפרת שניהם קמ"ל עד דמפירין שניהם בבת אחת ר"ל אחר השאלה שהקמתו של זה בטלה הפרתו של זה עד שהיתה ההפרה כמי שאינה וצריך שיחזור ויפר ומכל מקום אף הם מודים שאין צריך שיפרו כאחד אלא כל ששתי ההפרות אחר שאלת ההקם דיינו אפילו זו בבקר וזו בערב וכל שאין שם הקם כל שיפרו שניהם אפילו זה בבקר וזה בערב דיינו או אפילו זה ביום אחד וזה ביום אחר כל שהפר כל אחד ביום שמעו וכן כל שהפר האחד וקיים האחר ונשאל על הקמתו והפר כל שיחזור הראשון ויפר מופר ואין אומרים שאין הפרה אחר הפרה:

וגדולי המחברים כתבו בזו דרכים אחרים והוא שכתבו בפרק י"ב שאם שמע אביה והפר ולאחר ימים שמע בעלה והפר אינו מופר ובפרק י"ג כתבו נערה המאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו או בעלה לבדו והפר לה האחר ונשאל המקיים על הקמתו אינו חוזר ומפר לה עם האחר שכבר הפר לה שאין להם להפר אלא שניהם כאחד וכל אלו דברים מתמיהים אע"פ שגדולי המגיהים מחלו להם בה ואף גדולי הדור מביאין ראיה להיות ההפרות מצטרפות אע"פ שהיתה הקמה בנתים ממה שאמרו למטה בסוגיית המשנה השניה שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל והרי בזו שהפרת הבעל שקדמה אינה כלום להצטרף הפרת האב עם הפרתו אחר שמת הבעל שאין זו הפרה בבת אחת ואע"פ כן הואיל ונתרוקנה רשות הבעל לאב על הדרך שיתבאר חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואין אומרין הואיל והפרתו של בעל לא היתה כלום אין האב יכול עוד להפר מחמת הבעל שאין הפרה אחר הפרה אלא שלדעתי אין זו ראיה ברורה שהרי מכל מקום הואיל ונתרוקנה רשות הבעל מכל מקום הדברים נראים שלא הפקיע הפרה ראשונה את השניה ואין מזו ראיה לדברינו אע"פ שהן עיקר הדברים כמו שכתבנו:

ולא עוד אלא שיש לתמוה לעיקר שיטת רוב מפרשים אלו שהזכרנו מה ענין שיהא הראשון צריך לחזור ולהפר והרי כל שנשאל על הקמתו לחכם נמצא ההקם בטל מעיקרו וכמי שאינו נעשה כמיפר אחד בשחרית ואחד בערב בלא הקמה בנתים אלא שמכל מקום ראיתי לגדולי הדור שהרגישו בה ופרשו קיים חד דוקא האב שהוא המיוחד שבהם והעיקר על הדרך שאמרו בבתרא פרק הספינה בענין אם היה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה שפירושו כשהיתה מדה של לוקח ואין הטעם כאן אלא מפני שהורע כח הבעל אצל האב ליפקע הפרתו בנקל אלא אם כן היה האב ראוי להפר באותה שעה שאין הבעל מיפר אלא בשתוף ובשעה הראויה לשניהם וכמו שאמרו שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הבעל יכול להפר חלקו של אב אבל שמע האב והפר ולא הספיק הבעל להפר עד שמת חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואע"פ שאמרו עליה הן הן דברי בית שמאי אבל בית הלל אומרין אינו יכול להפר התם טעמא אחרינא הוא שמאחר שהפר האב בעוד שהבעל קיים מקלש קליש חלקו של בעל ואינו יכול להורישו לאב כמו שיתבאר אבל מכל מקום הורע כחו של בעל ונמצאו מודים לשיטתנו במקצת שבהפר האב מיהא וקיים הבעל ונשאל והפר הפרתו מצטרפת ואין צריך האב לחזור ולהפר וסוף הדברים אחר שהודו לנו במקצת אנו מחזיקים בכלה לחזור בשיטה ראשונה שכתבתי שההפרות מצטרפות וההקם כמי שאינו אע"פ שאני יוצא בה מדרך כל המפרשים:

וצריך שתדע שכל שאתה אומר בנערה המאורסה אי אתה אומר נערה אלא למעט את הבוגרת אבל שנה שקודם הנערות והיא שנת י"ב שנדריה נבדקין דינה לענין זה כנערה לגמרי אם בשלא נתארסה להיות האב מפר לבדו ואם קבל הוא קדושין בשבילה להיות הוא והארוס מפירין נדריה על הדרך שכתבנו בנערה הא מקודם זמן זה אין נדריה נדר כלל:

מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל ר"ל לארוס להיותו מיפר לבדו והביאוה בגמרא מדכתיב בנעוריה בית אביה כלומר כל בנעוריה אפילו נתארסה היא נגררת אחר בית אביה אע"פ שמת האב אחר שהיתה בביתו ואין בעל יכול להפר ואין לה תקון אלא בשאלה על ידי חכם ולא סוף דבר במה שנדרה בחיי האב אלא אפילו נדרה אחר מות האב אין הארוס יכול להפר וכן הדין אם בגרה שאין לאב עוד בה כלום ועדיין היא ארוסה ונדרה לאחר שבגרה אין הארוס מיפר וכמו ששנינו למטה בבוגרת ששהתה עד שהגיע זמנה שאע"פ שבעלה חייב במזונותיה אין הארוס מפר עד שתכנס לרשותו לדעת חכמים וענין המשנה בנדרים שנדרה לאחר שבגרה ולאחר ששהתה שאלו נדרה קודם שהיתה והגעת זמנה הרי אף בנשאת אין הבעל מיפר בקודמין אפי' נדרה בעודה ארוסה ואפילו מת האב אלא בשנדרה לאחר בגר ושהיה והגעת זמן ואע"פ כן לא יפר ובגרות כמיתה דמי ולמדנו שאפילו אין לה אב אין הארוס יכול להפר ואם נדרה קודם שנתארסה ונתארסה בזה יפה כח הארוס מכח הבעל שאין הבעל מיפר בקודמין ולא סוף דבר בנדרה קודם שנתארסה ונשאת אלא אף בנדרים שנדרה לאחר שנתארסה ונשאת ואלו הארוס אף במה שנדרה קודם שנתארסה ונתארסה הארוס מיפר עם האב הואיל ובשעה זו היה האב ראוי להפר כגון שהיה ביום שמעו וכן יפה כחו שכל שהוא מפר בשתוף בכל הנדרים הוא מפר לדעת קצת אלא שאין אנו נסכמים בה כמו שביארנו:

ונשוב לענין משנתנו והוא שאם מת הבעל בעודה ארוסה נתרוקנה רשותו לאב אחר שהיא עדין נערה ומפר לבדו והביאוה בגמרא מדכתיב בה שתי הויות ר"ל ואם היו תהיה לאיש מקיש נדרים שקודם הויה שניה לנדרים שקודם הויה ראשונה מה נדרים שקודם הויה ראשונה ר"ל קודם אירוסיה אב מיפר לחודיה אף קודם הויה שניה ר"ל שמת הארוס והיא עתידה ליארס לאחר ולא נתארסה עדין אב מיפר לחודיה ואפילו בנדרים שנראו לארוס ר"ל ששמע בהן ולא הפר שנמצאו נכנסים בתחום צורך הפרתו ולא הפר ומת ביומו ואין צריך לומר בשלא נראו או ששמע והפר וכל שכן שאין צריך לומר בנדרה אחר מות הארוס ומכל מקום אם שמע וקיים או שתק ולא מת ביומו שנעשית שתיקתו הקמה אין האב מפר בזו יפה כח האב מכח הבעל ר"ל מכח הארוס ובדבר אחר יפה כח הבעל ר"ל הארוס מכח האב שהארוס מפר בבגר מה שאין כן באב ושאלו בגמרא היכי דמי אילימא שקדשה כשהיא נערה ובגרה ר"ל ונדרה כשהיא נערה מכדי מיתה מוציאה מרשות אב ר"ל שלא להוריש זכות בתו לבנו אלא שהיא זוכה במה שהיה שהאב זכאי בה ובגרות מוציאה מרשות אב ר"ל שאפי' האב אין לו רשות בה מה מיתה לא נתרוקנה רשות לבעל כדפרישנא אף בגרות לא נתרוקנה רשות לבעל אלא שקדשה כשהיא בוגרת ר"ל ונדרה כשהיא בוגרת וזו ודאי אינה הלכה שאף בזו אין הארוס מפר לא בזמן אירוסין שאין לו לבדו בה כלום והאב אין יכול להפר שכבר בגרה ולא לאחר שנשאת שאין הבעל מפר בקודמין ומתוך כך פרשו בה רבים בבעל דוקא ר"ל שנשאת ונדרה משנשאת ולענין פי' מיהא אינו נראה שאף בנערה כן כל שנשאת ונדרה אלא לענין פירוש אתה מפרשה בארוס וכדעת ר' אליעזר שאמרה כן למטה במשנת הבוגרת אלא שאין הלכה כן והוא ששאלו בגמרא תנינא חדא זמנא הבוגרת וכו' דקאמר ר' אליעזר יפר ותירץ אי בעית אימא הא דהכא דוקא ולקמן לאשמועינן פלוגתייהו דרבנן דהילכתא כוותייהו אתא ואי בעית אימא הא דהתם דוקא והכא איידי דקתני בזה ר"ל בזו יפה כח האב וכו' תנא בזו ר"ל בזו יפה כח הבעל ולדעת ר' אליעזר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

גמרא ימחה על המים המאררים מספק שמא נטמאת ולא הוי שלום בינו לבינה. פירוש.

ואל יזוז שמעון מכבודו שיטעום מתבשילה. ואינו דומה לסוטה שהמקנא לשם שמים מתכוין שתשמור עצמה אבל בשביל השוטה שקלקל (לקדרה) להדירה אני לא אאבד את כבודי וכגון שנדר על דעת רבים שאי איפשר להתירו. הרא"ם ז"ל.

עד שתראי מום יפה שביך לרבי ישמעאל ברבי יוסי. היא היתה מלאה מומין בגלוי ובסתר והיא הדירה שתראי כל המומין שבה לרבי ישמעאל ברבי יוסי והוא יבחין בין כולן ויאמר זה המום יפה שבכלן. אמר להן שמא ראשה נאה. קרוביה הביאוה לפניו והודיעו לו הענין והוא מתוך ענותנותו לזקק לדעת המומין ולקח תחבולה בעצמו לשאול מהם על כל אבר ואבר אם יש בו מום. ושאל להם בלשון נקיה שמא ראשה נאה ודעתו לומר אם יש לה מום בראש. כלום שנסכרו נקבי חוטמיה. ואוצר בלום דאמרינן בגיטין כמוהו שהיה מלא מכל דבר כאוצר זה שיש בו מחיצות מפסיקות בזה חטים ובזה שעורים ובזה שיפון כל מין ומין בפני עצמו. שקוט צוארה בולט מלפניה ויש אומרים קצר. יפה קורין לה לכלוכית אין לה מום יפה כזה שהוא שם גנאי ובא על נכון. ושרייה לפי שידע עתה מום יפה שבה. ויש אומרים כי להכי שרייה לפי שלא ידע לה מום יפה. והראשון נראה בעיני. הרי"ץ ז"ל.

בלום שחוטמה קטן ויראה כמי שנסתמה נקבי חוטמא. פירוש.

שני בנים כנגד תרי בוציני תזכה לשני בנים תלמידי חכמים (חכמים). ואהליהם אשקוד וליוצרי אשתחוה ואקוד ידי ורגלי לפניו אעקוד וברחמיו אבקשה אותי לפקוד שטה.
סליק פרק רבי אליעזר נערה מאורסה פרק עשירי

רש"י בד"ה האי כו' דרבי שמעון בן גמליאל כצ"ל:

בד"ה בשילי כו' תרי טלפי כצ"ל בלשונות שלהם כצ"ל:

פתח עליה ההוא ספדנא בנות ישראל על ר"י בכינה המלבישכן שני גו' דריש שני מלשון שן והמעלה עדי זהב גו' היינו השן זהב שעשה לה לעדי ולכך בעובדא דלעיל דלא איירי בעשה לה שן לא מייתי אר"י האי קרא דכתיב גבי שאול ומכאן יש קצת ראיה לפירש"י גבי שן תותבת שן זהב דפרק במה אשה דפליגי ר"י ורבנן אם שרי להוציאה בשבת דקאמר ל"ש אלא של זהב אבל של כסף ד"ה מותר משום דשל זהב חשיבא ואתי' לאתוי' אבל לפי רבותינו דשל זהב משונה במראה משאר שיני' ודלמא מבזו לה כו' אבל של כסף דומה כו' דא"כ ר"י הכא דעביד לה של זהב ליפותה טפי ה"ל למעבד של כסף דאדרבה ע"י של זהב מבזו לה ודו"ק:

אמר ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז כו'. ע"פ מ"ש פרק ב"מ בעון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר למה יקח משכבך מתחתך ובעון נדרים בניו מתים שנאמר וחבל את מעשה ידיך גו' וזה שנדר הנאה מאשתו בזילותא דרבנן ראוי ודאי שימותו בניו כשאר נודרים וגם ימות הוא גופיה תחתיה על שנדר הנאה ממנה בזילותא דרבנן ותשאר היא אלמנה ודו"ק:

עד שתראי מום יפה שבך כו' מכל הפירושים נראה שפי' מום מלשון מאומה ונראה לקיים כמשמעו מלשון מום ממש כלומר עד שתראי לו מום היותר יפה שבך שיש בו קצת יפוי וכל הני מומין דחשיב ודאי דאית בהו מומין שהן מומין לכהונה כגון עיניה טרוטות חוטמה בלום צווארה שקוע אבל כל אידך דחשיב הכא גם דלענין מומי כהונה לא מקרי מומין במסכת בכורות בעיני אדם מקרו מומין כדקאמר הכא והשתא ניחא דשם מכוער נמי מקרי מום בעיני הבריות כדקאמר גבי ר"מ דדייק בשמי' דכידור וקאמר הכא דבאותו מום שהוא שמה לכלוכית מצא דבר יפה דשמה נאה לה וזה המום שהוא שמה הוא יפה ונאה לה יותר מכל מומין שבה וק"ל:

ההיא בר בבל דסליק לא"י ונסיב איתתא כו' נראה מדהזכיר שהיו האיש והאשה מב' מדינות שכל מה ששינתה מכוונתו לא היה אלא מתוך שינוי לשונות של ב' המדינות שאמר לה תרי טלפוחי שכן בבבל היה לשונם לומר על המיעוט תרי ולא בא"י ולכך הבינה תרי ממש וכן גריוא ודאי משמע מדה גדולה ומדה קטנה כדמוכח לעיל בפרק הנודר מן המבושל דקא"ל רבי לבר קפרא יהיבנא לך ד' גריוי וקא"ל גריוא דבעינא כו' שקל דיקולא כו' ה"נ איהו לפי לשון מדינתו היה מתכוין אמדה קטנה ואיהי הבינה מדה גדולה וכן בלשון בוצינא היו משנין בלשון לפי לשון מדינתם וכן בבבא אפשר דבא"י לא היו קורין אלא דלת או דשא ומיהו יש לדקדק שאמר דיתיב בבא בן בוטא אבבא כו' מה לו להזכיר שישב אבבא ויש ליישב משום דיתיב בבא בן בוטא בקרוב בפני הפתח חשבה דכוונתו עליו אבל אילו לא הוה יתיב שם ודאי דלא היתה טועה לומר כן דכוונתו על בבא בן בוטא וק"ל: 
סליק פרק רבי אליעזר

גמ' ועשה לה ר' ישמעאל שן של זהב. נ"ב נ"ל פירושו שהיה יקר כשל זהב מחמת המלאכה או שמא היו שאר שיניה כגון הזה או צפה כולן זהב כי שן אחת זהובה בין שאר לבנות אינו נוי ועוד למה לא עשה של כסף:

שם עד שתראי מום יפה שבך. נ"ב ראית הלב נמי במשמע כמו ראית דקראי טובא וש"מ שלשון ב"א כמו כן הוא:

שם אמרו לו סגלגל. נ"ב עגול ככדור:

רַבִּי שִׁמְעוֹן לָא טָעִים, אָמַר: יָמוּתוּ כָּל בְּנֵי אַלְמָנָה. כונתו לומר אפילו אם זו תמות ברעב מחמת איסור הנאה שאסר עליה אין אני טועם אך לא רצה להזכיר בפיו שם מיתה על בת ישראל לכך תלה הקללה בעכו"ם ואמר יָמוּתוּ כָּל בְּנֵי אַלְמָנָה כי כן היה דרכם לקרות את העכו"ם שהם בני פלונית שהיא אלמנה מבעלה דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין, כנזכר בזוהר הקדוש ולכן היא אלמנה מבעלה והעכו"ם הם בניה.
ברם הא קשיא אמאי לא טעם? ולית ליה האי קל וחומר דרבי יהודה אשר גם רבי מאיר עביד ליה במעשה אחרת שהובא במדרש רבא פרשת צו באותו שנשבע שלא תכנס אשתו לביתו עד שתרוק בפנים של הדרשן וכו'? ונראה לי דרבי שמעון לא היה אוכל תבשיל בשר חוץ מביתו דהוה חייש לאיסורא אולי לא מלחו היטב או אולי שגו בכלים של חלב ולא הרגישו וכיוצא בדברים אלו וכל היכא דחושש משום איסורא בטל אותו קל וחומר.

וְאַל יָזוּז שִׁמְעוֹן מִמְּקוֹמוֹ. נקיט האי לישנא מפני שאינו אוכל בבית המדרש וצריך לקום לצאת לחוץ כדי לאכול. ועוד נראה לי בס"ד דרך דרש בהקדים מה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה ופסקה מרן ז"ל (ביורה דעה סימן רכ"ח סעיף מ') אב שהשביע את בנו שלא יוכל להלוות אלו ברשות שמעון ולוי דמותר להלוות ברשות אחד מהם דוקא משום דקיימא לן כרבי יונתן וא"ו לחלק ולא קיימא לן כרב יאשיה דסבירא ליה וא"ו להוסיף דבעינן תרווייהו אלא הכי קאמר שמעון או לוי עיין שם.
והנה מסתמא רבי שמעון כרבי יונתן סבירא ליה דקיימא לן כוותיה ולכן בנידון זה דתלמודא דקאמר עד שתטעמי לרבי יהודה ולרבי שמעון לסברת רבי יונתן או או קאמר וכיון דטעם רבי יהודה הותר הנדר ולכך לא רצה רבי שמעון לטעום. אך הוה חכמים בבית המדרש דהוה סבירא ליה כרבי יאשיה ורצו שיטעום גם הוא כדי לקיים סברה זו דרבי יאשיה ולכן אמר להם ימותו כל בני אלמנה ושמעון לא יזוז ממקומו רוצה לומר ממקום סברתו דאנא סבירא ליה בעלמא כרבי יונתן וא"ו לחלק ועוד אפילו אם הדין כרבי יאשיה אין אני עושה טעימה להתיר הנדר כדי שלא יהא רגיל למנדר.

שֶׁמָּא רֹאשָׁהּ נָאֶה?. נראה לשון נקיה נקיט בשביל כבודה כי הוא צריך לראות המום אך לא רצה לבדוק כל גופה בראייתו אלא רצה לברר על ידי שאלה תחלה באיזה מקום יש מום כדי שאחר כך יראנו וידע אם מום יפה שבה ולכן שאל תחלה על ראשה ולא רצה לומר שמא יש מום בראשה אלא פתח פיו בשבח ואמר שֶׁמָּא שְׂעָרָהּ נָאֶה? והיה שואל והולך על דרך זה בשאר איברים כדי לידע איזה מום יש בה שהוא יפה לה ואחר ששמע שמה 'לִכְלוּכִית' שהוא מום היפה לה אז הבין דעל זה נתכוון הבעל.
ומה שאמר שזה השם יפה לה, נראה לי הכונה דהיה פתחון פה לבעל לומר לא שמתי דעתי להסתכל בה לראות מומין אלו והיה מקחו מקח טעות אם היה רוצה לדון עמה על אירוסין שלה, אך כיון ששמה לכלוכית הנה השם הזה הוא יפה לנצוח כנגד הבעל אם היה בא לטעון על קדושין שנתן לה יען דאם לא ראה אותה ודאי הגידו לו שמה וכיון ששמע שם מגונה זה ודאי יבין שנקראת בשם זה על לכלוך שיש בה, והיה לו לשאול מה הלכלכין האלה שנקראת על שמם? והיה מתברר אצלו המומין. ולמה לא דרש ושאל על זאת? הוא דאפסיד אנפשיה! נמצא שם זה הוא יפה לה כי על ידי שם זה היתה נוצחת את הבעל אם היה בא בטענה אחר קדושין כדי לבטלם.

הַהוּא בַּר־בָּבֶל דְּסָלִיק לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל. יש להקשות למה הוצרך תלמודא להודיעינו שהיה בר בבל לימא ההוא דסליק לארעא דישראל או לימא ההוא דנסיב אתתא?
ונראה לי בס"ד דאמרו בגמרא על פי ונתן ה' לך לב רגז ההוא בבבל כתיב נמצא הכעס מצוי באנשי בבל יותר ובא ללמדך רבותא דאף על גב שזה הוא מבבל ויש לו לב רגז מצד קללות התוכחה עם כל זה סבל הפתאות של אשתו ולא רגז.

לְמָחָר אָמַר לָהּ: בַּשִׁילִי לִי גְּרִיוָא. קשא למה בזה לא אמר רתח ובראשנה אמר רתח עלה. ונראה לי בס"ד בשלה לו תרין עדשין ונשאר רעב לכך רתח עלה אך בזאת בשלה הרבה והוא אכל ושבע ורק הרבוי הלך לאיבוד או חילקו לעניים ולא נגעה פתיאות שלה לעצמו ולבשרו וכן בשאר דברים לכך לא רתח אפילו כל דהוא.

תַּבְרַת יָתְהוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. נראה מן השמים נתגלגל דבר זה להודיע לאותו צדיק מקדם קדמתא את דבר הקשה המעותד לבא עליו מן הורדוס שניקר את עיניו שהם כשתי נרות המונחים בראש כי דרכו יתברך לרמוז לצדיקים דברים המעותדים לבא עליהם כמו שנאמר כִּי לֹא יַעֲשֶׂה הֳ' אֱלֹקִים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים (עמוס ג, ז).

אַתְּ עָשִׂית רְצוֹן בַּעְלֵךְ, הַמָּקוֹם יוֹצִיא מִמֵּךְ שְׁנֵי בָּנִים כְּבָבָא בֶּן בּוּטָא. נראה לי בס"ד טעם לשכר זה של שני בנים בעבור מעשיה כי האשה שעושה רצון בעלה מוכרח שהיא אוהבת אותו וכיון דאוהבת אותו באמת גם הוא אוהב אותה וכמו שאמרו המפרשים על פסוק (ויקרא יט, יח) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ וגם הוא כָּמוֹךָ שאוהב אותך! הרי כאן ב' פעמים אהבה [13] כמנין שם הוי־ה [13×2=26] ולזה אמר אֲנִי הֳ' עד כאן דבריהם.
וידוע הגוף כלול מארבעה חלקים של יסודות ואם כן אהבה זו של האשה עם בעלה נחלקת לארבעה פעמים אהבה [13×4=52] מכל יסוד יוצא חלק אהבה וכנגדן ארבעה פעמים אהבה [13×4=52] מן הבעל הרי כאן שמונה פעמים אהבה שהם מספר 'בן בן' ולזה אמר יוציא ממך שני בנים.

המלבשכן שני עם עדנים. פי' עדנים הם ישראל קדושים עדן העליון וע"י העושר והכבוד שהנחילם שאול במלכו נראה שגורם להם לחטוא ולבעוט בעשרם והיינו שני חטאים כשנים עם העדנים. אך להשמר מזה העלה עדי זהב על לבוש השני שלהם שהרביץ תורה ומצות בישראל שנקרא עדי זהב על לבוש השני. וכן נראה דר' ישמעאל אחר שייפה האשה בנוי חשש שמעתה תתגדר על בעלה כעובדא דחנה בפרקי דחסידי שמפני כן אמר תחזור חנה לשחרוריתה אבל ר' ישמעאל בעוד שהי' מיפה אותה בנוי צוה לבני ביתו ללמדנו דרך מוסר ותבונות ותהי' נאה במעשיה ג"כ. ע"כ יוצדק עליו ג"כ האי קרא המלבישכן שני כנ"ל:

שני בנים כבבא בן בוטא. עיין בכריתות פ' ספק אכל דבבא בן בוטא הי' מייתי אשם תלוי בכל יום חוץ מאחר יה"כ ואמר המעון הזה וכו' אלא שלא הניחו אותי חבירי ואמרו לי המתן עד שתכנס לבית הספק. ובדרושי כתבתי בזה וצויתי להעתיק כאן מה ששייך מזה לכאן:

אשם הוא אשם אשם לה'. בכריתות (דף כה ע"א) איתא במתניתין אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום חוץ מאחר יה"כ יום אחד אמר המעון הזה אילו היו מניחין לי הייתי מביא אלא אומרים לי המתן עד שתכנס לבית הספק. יש לפרש מה שאמרו עד שתכנס לבית הספק ע"פ מה שפירשת בדרוש ואחר מ"ט הי' רוצה להביא גם אחר יה"כ ומה לשון המעון הזה. י"ל כן דברפ"ק דב"ב איתא שהרג הורדוס לחכמים ולא השאיר רק בבא בן בוטא ויהיב ליה עצה שיבנה בהמ"ק שהוא אורו של עולם לכפר מה שכבה אורו של עולם בהריגת החכמים. ופריך הש"ס היכי יהיב עצה להורדוס הא דניאל נענש על דיהיב עצה לנבוכדנצר שיתן צדקה. ותי' הש"ס שאני בהמ"ק דאי לא מלכא לא מתבניא. וא"נ שאני עבד דמחייב במצות עכ"פ. והנראה לע"ד לתי' הראשון דעבד כגוי א"כ חטא בבא אלא דמצות בנין בהמ"ק רבה היא ואי לא מלכא לא מתבניא וה"ל כמתענה בשבת שהיא מצוה גדולה ומ"מ חוזרים ונפרעים ממנו עונש עונג שבת ה"נ דכוותי'. נמצא לפ"ז בכל יום ויום ע"י הקרבת הקרבנות הוסיף זכות להורדוס וכל תוספת זכות להורדוס הוא תוספת עונש לבבא בן בוטא. ומכ"ש ביה"כ שזכות הורדוס רבה ע"י כפרתן של ישראל ולעומת זה יתרבה עונש בבא ב"ב ע"כ ביום א' אחר יוה"כ אמר המעון הזה. רוצה לומר במה שחטאתי במעון הזה משום כן אני רוצה להביא אשם תלוי היום. אלא שלא הניחוהו חבריו ואמרו המתן עד שתכנס לבית הספק דייקא. בבית שיהי' בו רק ספק חטא. אבל בבית הזה יש לך בו בודאי חטא ואין אשם תלוי מכפר על הודאות:

ובזה י"ל מה דאיתא בנדרים ספ"ט דההוא גברא דאמר לאתתי' אייתי לי תרין בוציני. אייתי ליה תרין שרגי. א"ל תבר יתהון ארישא דבבא הוה יתיב בבא בן בוטא אפתחא ודן דינא תברה יתהון ארישא דבבא בן בוטא ואמרה כך צוני בעלי א"ל את עשית רצון בעליך המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא. וצ"ע וכי מותרת אשה לבזות חכמים לעשות רצון בעלה והיא ובעלה חייבים בכבוד חכמים. אבל האמת נראה שהיו מאשימים לבבא על שהשיא עצה להורדוס לבנות הבהמ"ק וראה פלא כי כתיב מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ובעו"ה מיום שנבנה בית שני ע"י רשיון כורש נסתמה הנבואה [כי חגי זכריה מלאכי נבאו בסוף גלות בבל והאריכו עוד ימים בתחלת בנין בית שני] ומיום שנבנה בנין המפואר ע"י הורדוס העבד אז נחלקו ב"ש וב"ה ונעשה תורה כאלפים תורות בעו"ה. והכל מפני שהיה יד עכו"ם באמצע. נמצא גרם בבא לכבוי ב' המאורות נר תורה ונר עבודה. והי' סבור בבא שמשום כן צוה הבעל לשבור ב' נרות על ראשו לבזותו על זה בשתי נרות שהוא כבה ב' נרות של עולם. ונראה אי הי' נשאר עוד חכם אחד שיהי' לו לבבא לקבוע ישיבה עמו ולשאת ולתת בהלכה עמו לא הוה יהיב עצה להורדוס. אך באשר לא השאיר כ"א אותו לבדו. ומ"ש תוס' ריש ב"ב דגם בני בתירה נשארו. הם לא היו נחשבים בערכו לכלום. חזי דשכחו ולא ידעו אי פסח דוחה שבת [פסחים סו ע"א]. נמצא לא היה לא תורה ולא עבודה. ע"כ נכנס לתגר הזה. אבל אי היה עוד אחד כמותו לא הוה יהיב עצה וזה שאמר שני בנים כבבא יצאו ממך ואי יהיו שנים כבבא תו לא נצטרך לעצה נבערה שהורדוס יבנה הבהמ"ק:

אודך ה' אלהי אשר שם עלינו לטובה עין. בפרק הנודר מן היין. הוא יחכימנו בתורת משה מורשה. בפרק נערה המאורשה:

בענין גדלות ומופלא סמוך לאיש
א

כתב הרמב"ם פי"א מהל' נדרים (הל"א-ו) וז"ל קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד, וקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד שנשבעו או נדרו בין נדרי איסר ובין נדרי הקדש בודקין אותן ושואלין אותן, אם יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו ונשבעו נדריהן קיימים והקדשן הקדש, ואם לא ידעו אין בנדריהם ובדבריהם כלום. וצריכים בדיקה כל השנה כולה שהוא שנת י"ב לקטנה ושנת י"ג לקטן. כיצד הרי שנדרו או הקדישו בתחלת שנה זו ושאלו אותן ונמצאו יודעין ונתקיים נדרן, ונדרו נדר אחר אפילו בסוף שנה זו צריכין בדיקה ואח"כ יתקיים. ואין אומרין הואיל ונמצאו יודעין בתחלת השנה אין צריכין בדיקה אלא בודקין אותן את כל השנה הזו כולה. קודם הזמן הזה אע"פ שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש. ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן י"ג שנה ויום אחד והבת בת י"ב שנה ויום אחד אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו דבריהן קיימין והקדשן הקדש ונדריהן נדרים ואע"פ שלא הביאו שתי שערות, וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום, הואיל והגיעו לשני הגדולים נדריהן קיימין, אע"פ שלא הביאו סימנין ועדיין לא נעשו גדולים לכל דבר. ודבר זה מדברי תורה שהמופלא הסמוך לאיש הקדשו ונדרו נדר, אע"פ שנדריהן קיימין אם חללו נדרן או נשבעו והחליפו אינן לוקין עד שיגדילו ויביאו שתי שערות, הקדישו ובא הגדול ונהנה מן ההקדש שהקדישו לוקה משום שנדריהם נדרים מן התורה כמו שבארנו עכ"ל. ועיין בסוגיא במס' נדה דף מה:-מז.
מהרמב"ם עולה שיש שתי הלכות במופלא סמוך לאיש שנדריו נדר: א) קודם זמנו, כלומר בשנת י"ב לקטנה ושנת י"ג לקטן שעדיין לא הגיע לשנות הגדלות אלא שקיים בשנה הסמוכה לשנות הגדלות. בשנה זו בודקין אותו, שאם יודע לשם מי נדר נדרו נדר ואם אינו יודע אין נדרו נדר; ב) לאחר זמנו, כלומר משכבר הגיע לשנות הגדלות, שהוא בן י"ג שנה ויום אחד לאיש או בת י"ב שנה ויום אחד לאשה, אך לא הביא שתי שערות, אין בודקין אותו ונדרו נדר בכל אופן.
ונראה שאליבא דהרמב"ם שרק הדין השני – כשכבר נעשה בן י"ג שנה אלא שחסרות לו ב' שערות – הוא מדאורייתא כי כבר הגיע לעונת הנדרים מן התורה ולוקין על נדריו. ואילו הדין הראשון שהוא לבדוק אותו בשנה הסמוכה לעונת הנדרים – בשנת הי"ב לקטן – הוא דין דרבנן בלבד.
סמוכין לכך יש ממה שהרמב"ם כתב בפ"ד מהל' תרומות (הל"ה) וז"ל קטן שהגיע לעונת נדרים אע"פ שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול אם תרם תרומתו תרומה ואפילו בתרומה של תורה הואיל ונדריהן והקדישן קיימין מן התורה כמו שביארנו בנדרים עכ"ל. ועולה מדבריו שרק מי שהגיע לעונת הנדרים – וכפי שהגדירה בהל' נדרים שהאיש הוא בן י"ג שנה טרם שהביא ב' שערות – תרומתו תרומה. מאידך בשנה הסמוכה לשנות הגדלות אע"פ שבודקים אותו לענין נדרים, לענין תרומה אין בודקין אותו ובכל אופן תרומתו אינה תרומה. דין הבדיקות שהוא מדרבנן לא הותקן לענין תרומה.
בדומה לכך יוצא מהרמב"ם בפ"ב מהל' נזירות (הלי"ג) בנוגע לנזירות וז"ל קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו, ואע"פ שעדיין לא הביא שתי שערות, כשאר הנדרים עכ"ל. משמעות הרמב"ם שרק משהגיע לעונת נדרים – שהוא בן י"ג שנה אלא שעדיין לא הביא ב' שערות – יכול לנדור להיות נזיר מן התורה (ועיין שם בהשגת הראב"ד המסופק אם כל הדין דמופלא סמוך לאיש הוא מדאורייתא או מדרבנן). ואילו בשנה הסמוכה לשנות הגדלות – בלפני זמנו – אין בודקין אותו ואינו נזיר אפילו מדרבנן.
ונראה שביסודן יש כאן שתי הלכות שונות. הדין במי שהגיע כבר לעונת הנדרים ונעשה בן י"ג שנה קובע שהוא הופך מן התורה להיות גדול לנדרים, שכן יש לו שנים הקובעות את חלות הגדלות, והוא בניגוד לדין גדול בכל התורה כולה הדורש שני דברים: א) שנים ב) סימנים (עיין ברמב"ם פ"ב מהל' אישות הל"א-כ"ג). מאידך בתוך זמנו, בשנה הסמוכה לגדלות, ההלכה היא שנדריו נבדקים, כלומר, שע"י בדיקות יש לקבע שיש לו דעת לענין נדרים, ומשנדר עם חלות שם דעת של גדול חלים נדריו. הלכה זו היא רק מדרבנן שאע"פ שחסרות השנים שתיקבע חלות השם של גדלות בגברא נדרו נדר הואיל ונדר עם דעת של נודר גדול. ברם הדין השני שהוא מדרבנן של דעת נודר מותנה בשני תנאים: א) רק בשנה הסמוכה לגדלות ניתן לבדוק אותו אם יש לו דעת נודר נכונה וקודם לכן אין סומכים על הבדיקות ואומרים שבשום אופן אין לו חלות של דעת נדר, אך דעתו היא מחשבת קטן דעלמא; ב) אפילו כשכבר נבדק ונדרו נדר ממשיכים לבודקו בכל פעם ופעם ואם נכשל בבדיקות האחרונות נדריו האחרונים אינם נדרים כי נאבדה לו הדעת המעכבת ותו הפכה כוונתו למחשבת קטן בעלמא.
ב

יש לחקור בדין גדלות דעלמא התלויה בשנים וסימנים – אם עיקר הקובע הוא הסימנים אלא שהשנים הן תנאי לקבוע שהסימנים הם סימנים ממש ולא שומא בעלמא, או"ד הגדלות נקבעת ע"י שני הדברים יחד – השנים עם הסימנים.
ולכאורה ניתן לתלות את החקירה הזו בדיון הסוגיא בנדה (דף מה:-מו.) אם תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן – כלומר האם שערות שגדלו בשנה הסמוכה לשנות הגדלות סימנים הם או לא. אם תופסים שתוך זמן כלאחר זמן – כלומר שהן סימנים גם לפני שהגיע הבן לי"ג שנים – מסתבר שסימנים דעלמא חלים כסימנים מעצמם ושהסימנים מצטרפים יחד עם השנים לקבוע את חלות גדלות. מאידך אם סוברים שתוך זמן כלפני זמן, י"ל שרק הסימנים קובעים את הגדלות, ואילו השנים אין קובעות את הגדלות באופן ישיר, אך זקוקות לשנים כדי שיחשבו הסימנים לסימני גדלות ולא לשומא בעלמא. לכן דוקא סימנים שגדלו לאחר שהגיעו השנים חשובים לסימנים וקובעים גדלות.
ונראה שבזה חלוקים התוס' והרמב"ם. התוס' במס' יבמות (דף י"ב: ד"ה הרי הם כסימנים) פסקו שבנים הרי הם כסימנים אפילו נולדו תוך זמן טרם הגיעה האשה לעונת בת י"ב שנה ויום א'. מאידך הרמב"ם פסק בפ"ב מהל' אישות (הל"ט) וז"ל הבת שילדה אחר י"ב שנה אע"פ שלא הביאה סימנים לא תחתון ולא עליון הרי זו גדולה. בנים הרי הם כסימנין עכ"ל. אליבא דרמב"ם בנים הרי הם כסימנים דוקא כשילדה אותם משהגיעה לבת י"ב שנה ויום א'. מסתבר שדלעת התוס' אין השנים קובעות חלות הגדלות אלא הן מכשירות את סימני השערות. ואילו בנים אינם זקוקים להכשרן של שנים כי בנים הרי הם כסימנים בכל אופן אף כשנולדו בתוך הזמן ולפני הגעת האשה להיות בת י"ב שנה. (כי א"א לקרותם שומא בעלמא כפי שניתן לקרוא לשערות שגדלו בתוך הזמן) ולכן האשה נעשה גדולה ע"י הסימן בלחוד שנולדו לה בנים. אולם הרמב"ם סובר ששני הקובעים מעכבים בקביעת הגדלות: שנים וסימנים. ולפיכך בנים בלבד אינם קובעים אותה להיותה גדולה כשחסרות השנים. דוקא אם הגיעה כבר לגיל י"ב שנה ואז נולדו לה בנים הופכת להיות גדולה. (לפי הרמב"ם סדר הופעת שני הקובעים מעכב: קודם השנים ואח"כ הסימנים. רק משנעשה מקודם בת י"ב שנה ונולדו לה אח"כ הבנים הו"ל גדולה).
המורם מזה שלהרמב"ם גדלות דעלמא נקבעת ע"י שני דברים יחד – שנים וסימנים. ולפי"ז לשיטת הרמב"ם מוסבר מאד דין עונת הנדרים, דהיינו שבנדרים שנים בלבד קובעות את חלות השם של גדלות בגברא, ואפילו בלי סימנים. בהתאם לכך משנעשה אדם בן י"ג שנה ויום א' נדריו נדרים בלי בדיקות וגם בלי סימנים כי השנים עצמן קובעות אותו מדאורייתא להיות גדול לענין נדרים.
ג

כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' אישות (הלכ"ב) וז"ל אין סומכין על הנשים במנין השנים ולא על הקרובים אלא על פי שנים אנשים כשרים להעיד עכ"ל. מאידך בנוגע לסימנים, פסק (שם הל"כ) וז"ל כשבודקין הבת וכו' בודקין על פי נשים כשרות ונאמנות ואפילו אשה אחת בודקת ושומעין לה אם הביאה ואם לא הביאה עכ"ל. ועולה השאלה למה בירור השנים טעון העדאת ב' עדים ואילו לבירור הסימנים דיה בנאמנות עד א' ואפילו אשה נאמנת בסימנים.
וניתן להסביר את ההבדל בכמה אופנים:
א) יתכן שלדעת הרמב"ם קביעות גדלות בגברא מהווה דבר שבערוה וזקוקה לשני עדים. אך הרמב"ם מבחין בין תפקיד השנים לבין תפקיד הסימנים בקביעת הגדלות שבגברא. הוא סובר שעיקר הקובע של גדלות הגברא הוא הגיל ולפיכך בירור השנים לגדלות טעון שני עדים כדבר שבערוה. ואילו סימנים אינם הקובעים של הגדלות ואינם כי אם תנאי בעלמא בחלות הגדלות. בירור הסימנים, איפוא, אינו דבר שבערוה אלא דבר שבאיסור ועד אחד נאמן באיסורין. ובכן הרמב"ם נאמן לשיטתו הנ"ל בעונת נדרים שהגדלות לנדרים חלה ע"י שנים בלבד כי לכל קביעות של גדלות עיקר הקובע הוא השנים.
ב) יתכן שהרמב"ם סובר שבין השנים ובין הסימנים הם דבר שבערוה וזקוקים מעיקר הדין לשני עדים ככל דבר שבערוה אלא שעד אחד נאמן לסימנים בהתאם לדין ד"כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי" (ראש השנה כב: בכורות לו.) ואף עד א' נאמן. וכן נימק הרמב"ם את נאמנות עד א' שמת בעלה של אשת איש (פי"ג מהל' גירושין הלכ"ט) וז"ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו"ם המסיח לפי תומו ועד מפי עד וכו' שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה, אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר. לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד וכו' עכ"ל.¹ וכן הרמב"ם בנוגע לשלוחים הנאמנים בקידוש החדש (פ"ג מהל' קה"ח הלי"ד) וז"ל אין השלוחין צריכין להיות שנים אלא אפילו אחד נאמן, ולא שליח בלבד אלא אפילו תגר משאר העם שבא כדרכו ואמר אני שמעתי מפי בית דין שקדשו את החדש ביום פלוני נאמן ומתקנין את המועדות על פיו שדבר זה דבר העשוי להגלות ועד אחד כשר נאמן עליו עכ"ל.
ג) מהרמב"ם בהל' קידוש החדש הנ"ל משמע שמעיקר הדין היינו מצריכים שני עדים להעיד על קביעת הב"ד של החדש אלא שע"א נאמן מדין "מילתא דעבידא לאגלויי". ועלינו להבין ע"פ איזה יסוד זקוקה קביעת הב"ד לשני עדים. וכן יש לעמוד על מש"כ הרמב"ם בהל' אישות (פ"ב הלכ"א-כ"ב) וז"ל כל השנים האמורות בבן ובבת ובערכין ובכל מקום אינן לא שני הלבנה ולא שני החמה אלא שנים של סדר העיבור שהן פשוטות ומעוברות ע"פ ב"ד כמו שהם קבועין אותן וכו' אין סומכין על הנשים במנין השנים ולא על הקרובים אלא על פי שנים אנשים כשרים להעיד עכ"ל. ומשמעות הרמב"ם שלאו דוקא קביעת גיל הגדלות שבגברא זקוקה לשני עדים אלא כל בירור שנות אדם ואף בירור שנותיו של אדם לענין ערכין זקוק לב' עדים. והרי ערכין הו"ל דבר שבאיסורין בעלמא והיה בדין איפוא שיהיה עד א' נאמן בו כשם שנאמן באיסורין בכל התורה כולה.
אך נראה מכאן שלהרמב"ם גזה"כ היא שכל בירור זמן ושנים בכהת"כ זקוק להעדאת שני עדים. ובהתאם לכך שנות האדם לענין חלות גדלות, שנות האדם לענין ערכין, ובירור זמן קדוש החדש ע"י שלוחי ב"ד וכדומה כולם זקוקים להעדאת שני עדים ועד א' בעלמא פסול ואינו נאמן. יתכן שהמקור לכך הוא ראיית הלבנה בקה"ח שצריכה שני עדים (פ"ב מהל' קה"ח הל"א וע"פ הגמרא בר"ה דף כ"ב.) וסובר הרמב"ם שה"ה לבירור זמן בכהת"כ שזקוק לב' עדים.
ד

שיטת הרמב"ם בנוגע לבגרות שונה מראשונים אחרים. לפי ראשונים אחרים (עיין בסוגיא בקידושין דף ע"ט. ובתוס' נדה דף מז. ד"ה איזהו סימניה) גם בגרות תלויה בהבאת סימני בגרות יחד עם הזמן של ו' חדשים. אולם הרמב"ם פסק לכאורה שבגרות תלויה אך ורק בזמן וז"ל בפ"ב מהל' אישות (הל"ב) ומאחר שתביא סימן התחתון תקרא נערה עד ו' חדשים גמורים, ומתחלת יום תשלום הששה חדשים ומעלה תקרא בוגרת, ואין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים בלבד עכ"ל. ויוצא לפי"ז שענין סימני עליון מתפרש רק כהוכחה שהיו בה ב' שערות דנערות אלא שנשרו – עיין בפ"ב שם הל"ז-ח' – אבל אינם סימני בגרות.
אמנם נראה שגם אליבא דרמב"ם תלויה בגרות בסימנין ולא בזמן בלבד. הנה בנוגע לשאר שיעורי זמן כגון הזמן של י"ב שנה לנערה מצריך הרמב"ם שתהיה בת י"ב שנה ויום א' (שם הל"א). פירוש הדבר – מאחר שביום הנוסף חל דין מקצת היום ככולו – הזמן של י"ב שנה צריך להיות זמן שלם. ודוקא משנשלמו כל י"ב השנים וברגע הראשון המתחיל את שנת הי"ג נעשה נערה. וכן פסק הרמב"ם בנוגע לבן שנעשה גדול רק מבן י"ג שנה ויום א'. אך צ"ע, שהרי מהרמב"ם (שם בהל"ב הנ"ל) משמע שנעשה בוגרת בתחילת היום האחרון של ששה החדשים, כי הזמן הקובע הוא ו' חדשים בלבד ולא ו' חדשים ויום א', ויוצא שאין צריכים ו' חדשים שלמים שכן ביום האחרון של ו' החדשים חל דין מקצת היום ככולו והופכת להיות בוגרת בתחילת אותו היום האחרון של ו' חדשים ולא משנשלמו ו' החדשים. ועלינו לבאר את טעם ההבדל בין הזמן של בגרות שהוא ו' חדשים בלבד בלי יום א' נוסף לבין שיעור הזמן של נערות שהוא י"ב שנה ויום א' דהיינו י"ב שנים שלמות ומשנכנסה כבר לתחילת שנת הי"ג.
ויתכן שבנערות הזמן קובע את הגדלות כמו הסימנים, ובכל מקום שיש שיעור זמן הקובע בפני עצמו צריך הזמן להיות שלם, ובכן מוסיפים יום אחד כדי שי"ב השנים תהיינה שלמות, ורק בתחילת שנת הי"ג נעשה נערה. וכן בן אינו נעשה גדול עד שיגיע לתחילת שנת י"ד – בזמן של י"ג שנה ויום א'. מאידך ו' החדשים שבין נערות לבגרות אינם חלות דין זמן הקובע את הבגרות בפני עצמו אלא שסימני הנערות שהתבגרו במשך ו' חדשים עושים אותה בוגרת. הסימנים הם הקובעים של בגרות, והזמן אינו אלא שיעור בהתבגרות הסימנים מלהיותם רק סימני נערות ולהחשיבם כסימני בגרות. (ועיין בלשון המשנה בנדה דף מז. המכנה לבגרות כ"צמל" ר"ת יצתה מלאה – כלומר שנתבגרו סימניה) ומאחר שהזמן של ו' חדשים אינו קובע את חלות בגרות בפני עצמו אלא שיעור בהתבגרות הסימנים, והסימנים הם הקובעים את חלות הבגרות שבגברא, אין ההלכה דורשת להוסיף יום א' על ששת החדשים, וששה חדשים פשוטים מספיקים וביום האחרון של ו' החדשים חל דין מקצת היום ככולו וכבר מתחילת היום האחרון של ו' החדשים נעשה בוגרת.
מתני', אביה ובעלה מפירין נדריה. פסק הרמב"ם בפי"ב מהל' נדרים (הל"א) וז"ל כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו. שנאמר כל נדריה ואסריה, אבל הבעל אינו יכול להפר אלא כל נדרים ושבועות שיש בהן עינוי נפש או שהן בדברים שבינו לבינה וכו' עכ"ל. הר"ן (לקמן דף סח.) חולק על הרמב"ם וסובר שאף האב אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ונדרים שבינו לבינה. ועלינו לנמק את הבחנת הרמב"ם בין הפרת האב לבין הפרת הבעל.
יעויין במס' נדה (דף מו:) שהגמרא מקשה, אם מופלא סמוך לאיש דאורייתא היאך יכול בעל שנשא יתומה בנשואי מיאון מדרבנן להפר נדריה. והגמ' משיבה "כדרב פינחס משמיה דרבא כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת". כמו"כ מבואר לקמן (דף עג:) בנוגע לארוס שנתחייב במזונות ארוסתו שמפר את נדריה לבדו. ונראה שאין כאן אומדן דעת בעלמא כי אילו כך למה יחולו כל ההלכות דהפרה – שמפר דוקא ביום שמעו וחייב להשתמש בלשון הפרה דוקא וכו'. אלא שהגמרא מגדירה את חלות הדין של הפרת הבעל דעלמא שאינה זכות בעלמא אך התורה צירפה את דעת הנודר של האשה לדעת בעלה המפרנסה, ולכן יש לו זכות הפרה שכן האשה סמכה את דעתה לדעתו בשעת נדרה. והואיל וההלכה של הפרת הבעל מיוסדת בכך שדעת האשה סומכת על דעת בעלה קבעה התורה שההלכה חלה דוקא בנדרי עינוי נפש ונדרים שבינו לבינה כי הנדרים האלה נוגעים אליו ועל דעתו היא נדרה. מאידך דין הפרת האב אינו תלוי בסמיכת דעת הנודרת אלא בכך שדין תורה הוא שהנודרת ברשות אביה והאב נחשב לבעל הנדרים של בתו. ומאחר שבתו נמצאת ברשותו ביד האב להפר את כל נדריה כולל אלה שאינם נוגעים אליו.
ויתכן לאור זה שהפרת הבעל שונה בעצם דינה מהפרת האב. יסוד הדין של הפרת הבעל הוא חלות דין מתיר – שמאחר שהאשה סמכה דעתה לדעתו העניקה לו התורה הכח להתיר איסור נדרה. ואילו זכות הפרת האב שהיא מחמת שהבת ברשותו מהותה שהאב עוקר את עיקר מעשה הנדר מכאן ולהבא ועוקר את עצם חלות הנדר מבתו.²
והנה להלכה שאין האב מפר נדרי בתו הנשואה כתב הר"ן (דף סז: ד"ה ואיבעית אימא הויה וכו') שני טעמים וז"ל נימא דבין בקדושין בין בנשואין אביה ובעלה מפירין נדריה ליתא דפשיטא לן דכיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה, ועוד דהא כתיב ואם בית אישה נדרה דאלמא בעל מיפר לחודיה עכ"ל. ויתכן שחלוקים שני הטעמים ביסוד כח הפרת האב. אליבא דטעם הראשון בר"ן כח הפרת האב מיוסד במה שבתו נמצאת ברשותו והפרת נדרים בכלל הדברים שבדין כל שבח נעורים לאביה (עי' קדושין ג:).³ ולפיכך אין האב מפר לנשואה שכן יצאה מרשותו (עי' בבפרש"י בקידושין שם). ויוצא שכח הפרת האב בבתו הקטנה והנערה הוא מדין רשותו בכהת"כ בבתו. מאידך אליבא דטעם השני שבר"ן האב אינו מפר את נדרי בתו הנשואה ע"פ גזיה"כ מיוחדת "ואם בית אישה נדרה". מסתבר, איפוא, שלדעתו האב רשאי להפר את נדרי בתו לא משום שהבת נמצאת ברשותו אלא שמפר ע"פ גזיה"כ מיוחדת לענין הפרת נדרים (בדומה לכח הבעל וכדנ"ל) וע"ז באה גזיה"כ אחרת שאינו מפר את נדרי בתו הנשואה.
ומפורסמת המחלוקת בין רש"י לבין התוס' אם אב מקבל את גיטה של בתו הקטנה הנשואה. רש"י (ביבמות דף ק"ט. ד"ה קטנה ובסנהדרין דף סט. ד"ה קנאה) סובר שאב מקבל את הגט של בתו הקטנה הנשואה, ולתוס' (בקידושין דף י. ד"ה ומקבל וכו') אינו מקבל גיטה של בתו הקטנה הנשואה. לדעת רש"י לכאורה אין הנשואין מוציאים את בתו הקטנה מרשות האב לגמרי ונשארת ברשותו לענין גט, ולא יתכן, איפוא, הטעם הראשון שבר"ן שאמר שהנשואין מוציאים את הבת מרשות אביה לכל הדברים.
אך ניתן לדחות ולומר שקבלת האב של גט בתו הקטנה הנשואה אליבא דרש"י אינה מחמת שהיא נחשבת עדיין ברשותו לענין גיטין. אך עצם חלות האישות שבקטנה אחרת מאישות דעלמא, כלומר שהאישות של קטנה משתייכת לאביה ע"פ הלכה מיוחדת. לפיכך סובר רש"י שהאב מקבל את גטה אע"פ שיצאה לגמרי מרשות אביה. סמוכים לכך מהמבואר במס' קידושין (דף י"ט.) שאין אישות לקטן ע"פ גזיה"כ אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן. וגזיה"כ חלה אף לקטן בן ט' שנים שייבם את יבמתו. אליבא דרש"י (שם) ייבום דקטן קונה ונעשה אשתו לכל דבר מדאורייתא אך גזיה"כ היא שאם זנתה פטורה ממיתת בי"ד. ואילו התוס' סוברים שאין חלות אישות לקטן ואינו קונה אותה לשום דבר מדאורייתא. יוצא איפוא שלשיטת התוס' קטן אינו בר אישות כלל. אמנם לפי רש"י קטן בר אישות הוא אלא שאינו יכול לעשות מעשה קידושין דעלמא מאחר שאינו בן דעת. ובכן יבום קטן חל מדאורייתא הואיל ויבום אינו זקוק לדעת כדי שיחול. לפי התוס' יתכן, שמאחר שקטן מופקע מחלות אישות בכלל ה"ה בקטנה. ואישות חלה בקטנה רק בצירוף עם האב. האב אינו רק זה שמפעיל את דעת הקידושין עבור בתו הקטנה אלא גם מצטרף בחלות הקידושין כדי שהאישות תחול למרות שקטנים בעלמא אינם בני אישות. לאור זה מוסברת שיטת רש"י שהאב מקבל את גט בתו הקטנה משנשאת כי עצם חלות האישות בבתו מצורפת אליו שלא כמו האישות באשת איש דעלמא אלא כחלות מיוחדת של אישות בקטנה.⁴
אך ניתן לבאר רש"י באופן אחר והוא שהאב מקבל את גיטה של בתו הקטנה הנשואה משום שלענין גט עדיין נחשבת ברשותו, ובכל זאת יצאה מרשותו לענין הפרת נדרים אליבא דטעם הראשון שבר"ן הנ"ל. בנוגע לנדרים הכניסוה הנשואין לרשות הבעל, ובכן רשות הבעל של הנשואין מפקיעה ממנה את רשות האב וכדין הבעל בנשואתו בכהת"כ. ואילו זכות קבלת גיטה אין לה קשר לרשות וזכויות של הבעל בנשואתו, ולענין קבלת גיטה נשארה ברשות האב והוא מקבל את גיטה.
ב

שיטת הרמב"ם היא שהאב מפר כל נדרי בתו ואילו הבעל אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה. ויש לחקור בנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה ביחד מהו דין הנדרים שאינם נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה. הואיל ואין הארוס יכול להפר נדרים כאלה, האם האב מפר בלי הארוס או"ד אין בכחו להפר בלי הארוס. הנצי"ב זצ"ל סובר שהאב אינו מפר נדרים אלו. ובהגהות מיימוניות (פי"ב מנדרים הל"א) כ' וז"ל וה"ר יחיאל חילק קודם שנתארסה מפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הבעל וחזרה לרשותו אז אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש עכ"ל. חידוש גדול השמיע לנו רבנו יחיאל שהואיל וכח האב הצטמצם ע"י האירוסין להפר עם הארוס רק נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה ולא נדרים אחרים, משמת הארוס ונתרוקנה לרשות האב נשאר הדין שהאב מפר רק נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה בלבד כמו בזמן שהארוס היה שותפו בחיים.
אך לפי דעת הרשב"א שהבאנו להלן בשיעורים (דף סז. ר"ן ד"ה וחזר המקיים) שעיקר כח ההפרה בנערה המאורסה נמצא אצל האב ודין הארוס הוא רק לעכב את הפרת האב, מסתבר שכשמת הארוס חוזר האב ומפר כל נדרי בתו כולל אלו שאינם עינוי נפש או בינו לבינה כדינו בבתו דעלמא בלי ארוס. ויתכן אליביה שגם בחיי הארוס מפר האב שאר נדריה לבדו – עאכ"ו אחרי מיתת הארוס. מאידך הגה"מ סובר שנערה המאורסה נמצאת ברשות האב והארוס ביחד ואין לאב כח הפרה יותר ממה שיש לארוס, וכשהארוס מת ונתרוקנה לרשות האב לא נתחזק כח הפרה של האב ממה שהיה לו קודם עם הארוס. לכן אין האב מפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה כמו שהיה מפר כשהיה שותף של הארוס.
¹ עיין במש"כ ברמב"ם מהדורת פרנקל בספר הליקוטים ובספר המפתח על הלכה זו.
² ע"ע בספר רשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' דף צ"ט - ק'.
³ עיין בגמרא בקידושין (דף ג:) ובכתובות (דף מו:) שדנים האם דין כסף קידושין לאביה נלמד מזכותו להפר את נדריה, והגמרא מבחינה "ממונא מאיסורא לא ילפינן".
⁴ אך קשה שהרי רש"י עצמו סובר שיש אישות לקטן, ומ"ש קטנה מקטן.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1992–1996), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

שן תותבת. שנפלה שינה והושיבה שן אחר באותו מקום ועומד בכיעור: ועשה לה ר' ישמעאל שן. באותו מקום של זה משלו והיינו שייפוה: בכינה. עליו: ימותו כל בני אלמנה. כלומר ימות הבעל ותהא היא אלמנה ואח''כ ימותו בניה: לא יזוז שמעון ממקומו. שיטעום תבשילה ולהכי לא רצה לטעום כי היכי דלא לירגלי למידר שלא יהיו קלים בנדרים: האי לזילותא. דרשב''ג קמיכוון וכל כמה דלא ירקא באנפיה ממש ליכא זילותא ואי לא לא הוה מותרת דאיהו על דעת כן אמרה כדי לזלזלו: א''ל מירק לר''ג זילותא רבה היא. דאדם חשוב הוא: מום יפה שביך. דמשום שהיה בה כ''כ מומין קאמר לה אם יש בה שום דבר יפה: שמא ראשה נאה. ולכך הדירה שתראהו לו: סגלגל. דומה לאניצי פשתן שראשיהן סגלגלים עגולין: טרוטות. רכות: בלום. סתום: צוארה שקוט. שראשה מונח בין כתיפותיה: אמר להן יפה אתם קורים אותה לכלוכית שהיא מלוכלכת במומין. זה השם יפה לה והיינו ודאי מום יפה שבה ועל דעת כן הדירה שתודיעני אותו דבר יפה דשמה יפה לה ששמה לכלוכית ואיהי נמי מלוכלכת. ע''א יפה אתם קורין אותה לכלוכית שהיא מלוכלכת במומין דכיון דאין בה דבר יפה להראות ודאי על דעת כן הדירה בעלה שהיה יודע שאין בה דבר יפה ואין יכולה להראות והואיל ואין בה שום דבר יפה נמצא שאין הנדר חל עליה: בשילי לי תרי טלפי. שני רגלי בהמה ובישלה ב' עדשים שלא היתה מכרת בלשונות שלהם בא''י לא היו טוענין כך ואית דגרסי בשילי טלופחי כלומר מעט עדשים שכן אדם נוהג לומר ואיהי סברה דשתי עדשים קאמר לה ובשלה לו שתי עדשים בלבד ולא רצתה לשנות על דבריו: ורתח עלה. למחר אמר אי אמינא לה נמי תרי תעביד לי כאיתמל ואמר לה בשילי לי גריוא מידה גדולה דסבר כי היכי דתטרח עלה דמילתא ולא תבשיל אלא כדי סעודה: תרי בוציני. לשון שני שרגי שני מנורות דתרוייהו נקראו בוציני בלשון ארמי: תברינהו על רישא דבבא. על ראש הפתח ומחמת כעס אמר לה ואיהי סברה דקאמר לה למיתבר יתהון על רישא דבבא בן בוטא דהוה יתיב תמן:

הדרן עלך רבי אליעזר

נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. ולהכי נקט נערה דדוקא נערה שהיא ברשות אביה כדאמרי' נמי במס' כתובות האב זכאי בקדושי בתו ובמעשה ידיה ובמציאתה ובהפרת נדריה בזמן שהיא נערה ומפיק לה מהאי קרא:

עד שתראי מום יפה. כלומר יפה מאום שום דבר יפה כמו ובכפי דבק מאום (איוב לא): סגלגל. עגול: טרוטות. פירושו עגולות: כפולות . פירושו גדולות: בלום. סתום: שקוט קצר . כדתנן בבכורות (דף מג:) צוארו שקוט: עבה. ונראה שהוא נפוח: ושרייה . שהיה בה דבר יפה ששמה הגון ויפה לה: בוציני. אבטיחים: שרגי. נרות דמתרגמינן בוציני: תברינהו אבבא: בכעס אמר לה לשבור אותם על הדלת והיא היתה סבורה שאמר לה לשבור אותם על ראש בבא בן בוטא: שני בנים. כנגד שני שרגי:

הדרן עלך רבי אליעזר

נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה בשותפות . ונערה הוי מבת י''ב שנים וששה חדשים ומשם ואילך היא בוגרת ולכך נקט נערה למעוטי בוגרת דבוגרת אינה עוד ברשות האב: אביה ובעלה מפירין נדריה . ובגמרא מפרש טעמא:

ר"ן
שן תותבת. שנפלה שינה והושיבה שן אחרת במקומה: ימותו כל בני אלמנה. קלל הבעל שימות ותהא אשתו אלמנה ועוד קלל בניו שיקראו בני אלמנה לאחר מיתתו שימותו גם הם: והא האי לזילותא הוא דאכוון. וכיון שכן לרוק בגופו של רבן שמעון בן גמליאל נתכוון: על מנת שתראי מום יפה שביך. אסרה בהנאתו אם תוכל להראות שום דבר נאה בה לר' ישמעאל ברבי יוסי מום כמו מאום כדכתיב (איוב לא) ובכפי דבק מאום והוא כמו מאומה ושרייה שלא מצא שום דבר נאה ואית דגרסי עד שתראי מום יפה כלומר שתהא אסורה עד שתראה היא דבר נאה בגופה לר' ישמעאל וכשראה ר' ישמעאל ששמה נאה לה התירה: סגלגל. עגול: טרוטות. עגולות: בלום. סתום כמו אוצר בלום (בבא בתרא דף נח.): כפולות. גדולות: שקוט. קצר כדתנן בבכורות (דף מג:) צוארו שקוט: צבה. נפוח: בוציני. תרגום של אבטיחים: שרגי. נרות דמתרגמינן בוציני: תברינהו אבבא. מתוך שהיה כעוס על מעשיה אמר לה דלתברינהו אדשא והיא חשבה שתשברם בראש בבא בן בוטא: שני בנים כבבא. כנגד תרין שרגי ואייתי הכא האי עובדא לאשמועינן חסידותיה דבבא בן בוטא כי היכי דאייתי הכא עובדא דרבן שמעון בן גמליאל ודרבי ישמעאל:

הדרן עלך רבי אליעזר

 נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. אפילו נדרים שנדרה בעודה פנויה דארוס מיפר בקודמין בשותפותיה דאב כדאיתא בגמ' ונערה דנקט לאפוקי בוגרת שאין לאביה רשות בה ואינו מיפר נדריה וארוס נמי בלא שותפותיה דאב לא מצי מיפר אבל ה''ה נמי דבת י''א שנה שנדריה נבדקים דאב וארוס מפירין נדריה: