ברכות ב ע"ב

דף ב - ב

דילמא כוונת הכתוב לביאת אורו, דהיינו זריחת אור השמש בבוקר למחרת, ומאי "וטהר", וטהר גברא, שהאדם יטהר עצמו על ידי הבאת קרבנותיו, ורק לאחר מכן יאכל בתרומה?

מתרצת הגמרא: אמר רבה בר רב שילא: אם "וטהר" הכוונה לצוות לאדם שיביא קרבנותיו, אם כן, לימא קרא "ויטהר", שהוא לשון צווי לעשות. ^[28] מאי "וטהר", למה נאמר "וטהר" שמשמעותו היא שבכך הוא נטהר מאליו? בהכרח כוונת הכתוב ש"טהר יומא", ש"נטהר" היום, שהסתלק האור לגמרי עד כדי שיצאו כוכבים, שזה דבר הנעשה מאליו. כדאמרי אינשי "איערב שמשא [שקעה החמה] ואדכי יומא" [ונטהר היום]. ^[29] וזו היא גם כוונת הכתוב "וטהר", שהיום "נטהר". ^[30]

במערבא, בארץ ישראל [שהיא במערבה של בבל] הא, הוכחתו דרבה בר שילא לא שמיע להו. ולכן בעו ליה מבעיא: האי, זה שאמר הכתוב "ובא השמש", האם ביאת שמשו הוא [שקיעת החמה], ומאי "וטהר" - טהר יומא.

או דילמא, "ובא השמש", ביאת אורו [זריחת החמה] הוא, ומאי "וטהר"? - טהר גברא. שיביא את הקרבנות לכפרתו, ורק לאחר מכן יטהר גם לגבי אכילת תרומה.

והדר, לאחר שנסתפקו, חזרו ופשטו לה לספק זה מברייתא. ^[31]

מדקתני בברייתא, ממה ששנינו בברייתא המובאת בסמוך: וחכמים אומרים, משעה שהכהנים זכאים לאכול בתרומתן. סימן לדבר, צאת הכוכבים.

הרי, שמזמן צאת הכוכבים מותרים הכהנים באכילת תרומה, ואין הבאת הקרבן לכפרה מעכבת אותם מאכילת תרומה.

שמע מינה מהברייתא, כי "ובא השמש", ביאת שמשו הוא, ומאי "וטהר"? - טהר יומא. וכיון שנטהר חלף היום, מותרים הכהנים באכילת תרומה.

אמר מר, אמר התנא במשנתנו: מאימתי קורין ... משעה שהכהנים נכנסים לאכול בת רומתן.

ומקשה הגמרא סתירה, לכאורה, מברייתא אחרת:

ורמינהו מהא דתניא, ^[32] מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהעני אשר אין לו נר להאיר בסעודתו, נכנס לאכול פתו במלח, ^[33] ונמשך זמן קריאת שמע עד שעה שעומד העני ליפטר מתוך סעודתו.

ומבארת הגמרא את קושיתה: זה ששנינו בסיפא של הברייתא, שזמנה נמשך רק עד לשעה שהעני נפטר מסעודתו, ודאי פליגא אמתניתין, שהרי זמן זה קודם לכל הזמנים ששנינו במשנה, שהרי זמנו של רבי אליעזר הוא מוקדם מכולם, והוא נמשך עד סוף אשמורה ראשונה.

אבל יש לדון, האם גם מה ששנינו ברישא של הברייתא, שתחילת זמנה משעה שהעני נכנס לאכול פתו, מי לימא, ברייתא זו פליגא אמתניתין, שקבעה כי תחילת זמנה הוא משעה שכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, דהיינו מצאת הכוכבים. או לא.

משיבה הגמרא: לא. אין הברייתא נחלקת עם משנתנו לגבי תחילת הזמן, כי השעה שעני נכנס לאכול פיתו, והשעה שכהן נכנס לאכול בתרומה חד שיעורא הוא, שתיהן הן אותה שעה, דהיינו, בצאת הכוכבים. ^[34]

אך עדיין מצאנו סתירה מברייתא אחרת.

ורמינהו מהא דתניא: מאימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערבית? - משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות. שבליל שבת מקדימין לאכול ^[35] יותר משאר ימות השבוע, לפי שהסעודה מוכנה מבעוד יום, ^[36] דברי רבי מאיר. ^[37] וחכמים אומרים, משעה שהכהנים זכאים לאכול בתרומתן.

סימן לדבר, אימתי הוא זמן זה - צאת הכוכבים.

ואף על פי שאין ראיה לדבר שבצאת הכוכבים נגמר היום ומתחיל הלילה, מכל מקום, מצינו זכר לדבר, שנאמר [נחמיה ד טו]: "ואנחנו עושים במלאכה. וחצים מחזיקים ברמחים, מעלות השחר עד צאת הכוכבים".

ואומר, ועוד נאמר שם [טז]: "והיה לנו הלילה משמר, והיום מלאכה". הרי שהיום הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ואם כן, מצאת הכוכבים עד עלות השחר הוא הלילה.

ובמאמר המוסגר, לפני שהגמרא מפרשת מה היא באה להקשות מברייתא זו, היא מקדימה לדון בביאור דברי הברייתא:

מאי "ואומר"? לשם מה מביאה הברייתא גם את הפסוק השני, והרי בפסוק הראשון כבר נאמר שזמנו של יום הוא מעלות השחר ועד צאת הכוכבים?

ומבארת הגמרא: הפסוק השני נצרך, היות וכי תימא, אילו נאמר רק הפסוק הראשון, מכי ערבא שמשא, משקיעת החמה, עוד קודם צאת הכוכבים, לילי הוא, וכן בבוקר, רק עם הנץ החמה מתחיל היום ולא מעלות השחר. ואינהו, עושי המלאכה, הם דמחשכי ומקדמי, הקדימו להתחיל במלאכתן לפני תחילת היום, שהוא בהנץ החמה, והמשיכו מלאכתן לתוך הלילה, לכן מוסיפה הברייתא, תא שמע, בא ולמד ראיה מהפסוק השני, "והיה לנו הלילה משמר, והיום מלאכה", הרי ש"היום" שהוא עת מלאכתן, כלה בזמן שהחל ה"לילה", שהוא זמן השמירה. ונמצא ש"היום" נמשך עד צאת הכוכבים, שאז החלה השמירה. ^[38]

ועתה ממשיכה הגמרא ומסיימת את קושייתה מהברייתא:

קא סלקא דעתך, דהשעה שעני נכנס לאכול פיתו בכל יום, והשעה שרוב בני אדם שאינם עניים אוכלים את סעודתם בלילות שבת, חד שעורא הוא. ^[39]

ואי אמרת שגם השעה שעני נכנס לאכול פיתו, והשעה שכהן נכנס לאכול בתרומתו חד שעורא הוא, דהיינו, בצאת הכוכבים, אם כן, נמצא ששיעור הזמן שאמרו חכמים בברייתא "משעה שכהנים נכנסים לאכול בתרומה", היינו כשיעור הזמן שאמר רבי מאיר "משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתן בערב שבת", שהרי "עני" ו"כהן" שיעור אחד, ו"עני" ו"בני אדם" שיעור אחד, ואם כן, במה נחלקו רבי מאיר וחכמים בברייתא?

אלא, שמע מינה, שזמן אכילתו של "עני" שיעורא לחוד, ו"כהן" שעורא לחוד. ונמצא שהרישא בברייתא הראשונה חולקת על משנתנו. ובזה נחלקו חכמים ורבי מאיר בברייתא השניה, שחכמים סוברים משעה שכהנים נכנסים דהיינו צאת הכוכבים. ורבי מאיר סובר משעה שבני אדם נכנסים, שהוא כשיעור הזמן שעני נכנס לאכול פיתו בימות החול, והוא זמן מוקדם מזמן הכהנים.

הגמרא דוחה את ההוכחה: לא! - באמת זמנו של "עני" הנכנס לאכול פיתו, וזמנו של "כהן" הנכנס לאכול בתרומה חד שיעורא הוא, דהיינו צאת הכוכבים, והברייתא הראשונה אינה נחלקת בזה על משנתנו, ואולם שיעור של "עני" הנכנס לאכול פיתו, ושיעור של "בני אדם" הנכנסים לאכול בערבי שבתות לאו חד שיעורא הוא, ובזה נחלקו חכמים ורבי מאיר בברייתא השניה, שלדעת חכמים הזמן הוא משעה שהכהנים נכנסים שהוא שוה לזמן שעני נכנס לאכול פיתו, ולדעת רבי מאיר הזמן הוא כשבני אדם נכנסים לאכול בערבי שבתות, והוא זמן מוקדם מ"כהן" ו"עני".

הגמרא ממשיכה לשאול על כך: וכי "עני" ו"כהן" חד שיעורא הוא?

ורמינהו סתירה מברייתא נוספת: מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין? - משעה שקדש היום בערבי שבתות. דהיינו, משעת "בין השמשות", שהוא זמן מסופק אם עדיין יום או שכבר החל הלילה, ומספק נאסרים במלאכה, ^[40] דברי רבי אליעזר.

רבי יהושע אומר: משעה שכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן. דהיינו צאת הכוכבים.

רבי מאיר אומר: משעה שכהנים טמאים טובלין כדי לאכול בלילה בתרומתן. דהיינו, זמן מועט לפני בין השמשות כשהוא עדיין יום, ומקדימים לטבול כדי שיהא "הערב שמש" אחר הטבילה.

אמר לו רבי יהודה לרבי מאיר: איך יתכן שעל זמן זה נאמר "בשכבך"? והלא כהנים, מבעוד יום הם טובלים! דהיינו, לפני "בין השמשות", ^[41] ועדיין יום הוא ואינו זמן שכיבה.

רבי חנינא אומר: משעה שעני נכנס לאכול פיתו במלח.

רב אחאי, ואמרי לה רבי אחא, אומר: משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב לסעודתן. ^[42] [עד כאן לשון הברייתא].

ומסיימת הגמרא את קושייתה: ואי אמרת שזמנו של "עני" וזמנו של "כהן" חד שיעורא הוא, אם כן נמצא שהזמן שאמר רבי חנינא "משעה שעני נכנס" היינו כזמן שאמר רבי יהושע "משעה שהכהנים מטוהרים", ואילו בברייתא מבואר שנחלקו בתחילת זמן קריאת שמע.

אלא לאו, שמע מינה, שעורא ד"עני" לחוד, ושיעורא ד"כהן" לחוד.

ומסקנת הגמרא: שמע מינה. אכן שני זמנים חלוקים הם.

דנה הגמרא: הי מינייהו מאוחר, זמן שעני נכנס לאכול וזמן שכהנים נכנסים לאכול בתרומה, מי מהם הוא הזמן המאוחר יותר?

מוכיחה הגמרא: מסתברא דזמן שעני נכנס לאכול פיתו מאוחר מזמן שכהנים נכנסים לאכול בתרומתן שהוא בצאת הכוכבים. דאי אמרת דזמן של "עני" מוקדם והוא לפני צאת הכוכבים, אם כן, רבי חנינא שאמר שהזמן "משעה שעני נכנס לאכול פיתו" היינו כזמנו של רבי אליעזר שאמר "משעה שקידש היום בערבי שבתות" שאף זמן זה לפני צאת הכוכבים. ^[43]

אלא, לאו, שמע מינה דזמן כניסתו של "עני" לאכול מאוחר הוא לאחר צאת הכוכבים.

ומסקנת הגמרא: שמע מינה. אכן זמן ה"עני" הוא אחר צאת הכוכבים.

אמר מר, בברייתא [השלישית] לעיל: אמר ליה רבי יהודה לרבי מאיר: והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים?!

שואלת הגמרא: שפיר קאמר לה רבי יהודה לרבי מאיר, ומה יענה על כך רבי מאיר? ^[44]

משיבה הגמרא: ורבי מאיר, הכי קאמר ליה: מי סברת דאנא אבין השמשות דידך קא אמינא, שהוא מתחילת שקיעת החמה, ולשיטתך הכהנים טובלים לפני שקיעת החמה!? אנא, א"בין השמשות דרבי יוסי" קא אמינא.

דאמר רבי יוסי: משך זמנו של בין השמשות הוא קצר כהרף עין, כשיעור שאורכת קריצת עין ברפיון, זה [הלילה] נכנס וזה [היום] יוצא. ורגע המעבר הזה הוא הנקרא "בין השמשות", ולפני כן הוא ודאי יום. וכיון שהוא כל כך קצר, אי אפשר לעמוד עליו ולקבוע מתי הוא בדיוק, וכיון שזמן זה הוא סמוך לצאת הכוכבים, ^[45] יכולים הכהנים לטבול לאחר שקיעת החמה עד סמוך לצאת הכוכבים, ^[46] וכיון שהוא סמוך לחשכה, נחשב זמן שכיבה.

והחומרו' שישנן בקודש שהוא קרוי קרבן מפני שמקטיר ממנו אמוריו וחלביו על גבי המזבח ואם תהיה מחשבת כהן המקריבו באחת מהעבודו' הארבע שהן שחיטה וקבלה והולכה וזריקה אם מחשב בשחיטה לזרוק דמה או להקטיר אמוריה למחרת אותו היום או אם יחשב באחת הארבע העבודות לוכל הימנה כזית בשר חוץ לזמנו נעשה אותו הזבח פיגול ונפסל במחשבה שחשב בשעת עבודה כדכתיב (ויקרא ז') לא יחשב לו פגול ודרשינן (זבחים דף כ"ט) במחשבה נפסל וכן מה שישתייר ממנו עד שיעבור העת והזמן הקצוב לו כבר נעשה נותר כדכתיב (ויקרא י"ט) ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר וגו' הפגול והנותר אם אוכל אדם מהן כזית במזיד חייב כרת ובשוגג חייב חטאת כדתנן (כריתות דף ב') ל"ו כריתות בתורה ומהן האוכל חלב ודם ונותר ופגול על אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתם חטאת וכן נמי האדם הטמא אם יאכל כזית מבשר הקדשים במזיד חייב כרת כדכתי' (ויקרא ז') והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמי' [וגו' וטומאתו עליו ונכרתה] ואם בשוגג אכל חייב קרבן עולה ויורד היינו שאמר בו הכתוב (שם ה') ואם לא תגיע ידו ואם לא תשיג ידו וכל קרבן שחלק בו הכתוב בין עשיר לעני נקרא עולה ויורד והחטאת המתחייב בה על החלב ועל הדם והפגול והנותר וכלל המנויין במשנתנו היא חטאת קבועה בין דל בין עשיר שוין בה ואיתיה לפירושיה דקרבן עולה ויורד המתחייב בו טמא שאכל את הקודש בפרשת (ויקרא ה) ונפש כי תחטא ושמעה בפסוק שני ונפש אשר תגע בכל דבר טמא לפי שהשלים הענין בפסוק השלישי וכתיב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם וכשאנו מעיינין באלו הפסוקים אין אנו רואין בהן זולתי זכרון הטומאה לא יותר וכבר ידענו כי כל אדם מישראל אם הוא נוגע בדבר טמא אינו חייב אלא ליטהר בלבד ואין עליו חטא בזה הדבר ולא אשמה אלא אם כן עשה דבר שגורם לו אשמה ופשע שמתחייב עליו להתכפר בקרבן ולא מצינו בפשוטן של כתובים הללו כלום מזה הדבר אבל העתיקו לנו רבותינו ז"ל פירושן של דברים הללו ובירורן והגידו לנו אי זו פשע הוא שחייב אותו הקרבן ההוא ומאי היא אכילת בשר הקודש או ביאת המקדש כדתניא (שבועות דף ו') ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה מה כשהזהיר וענש על הטומאה על טומאת מקדש וקדשיו אף כשחייב קרבן על הטומאה על טומאת מקדש וקדשיו ומי שנגע בדבר מכל הטמאות הנזכרות בכתובין ואכל כזית מבשר הקודש בשוגג או נכנס למקדש בשוגג נתחייב קרבן עולה ויורד כדקתני בסיפיה דההיא מתני' שהזכרנוה (כריתות דף ב') חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד והוא שהיתה לו ידיעה בתחלה כי אותו הבשר קודש הוא וגם היתה לו ידיעה בטומאה שנטמא בה ובשעה שאכלו שגג באחת מהן או בשתיהן ואח"כ נודע לו אותו הדבר שכבר שגג בו כדתנן (שבועות דף ב') כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתיים הרי אלו בעולה ויורד ומי ששחט דבר אחד מקדשי המזבח חוץ לעזרה או הקטיר מהם כלום בחוץ חייב כרת כדכתיב (ויקרא י"ז) איש איש מבית ישראל אשר ישחט [וגו'] ואל פתח אהל מועד לא הביאו ומי שנהנה מהן שוה פרוטה בשוגג נתחייב באשם מעילות כדכתיב (שם ה') נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה וגו' והאונן נמי אין מותר לו לוכל מהם כלום דגמר ליה מקל וחומר ממעשר בספ' אלו המדות עדיפין הקדשים מן התרומה וגרסי רבנן דאית להו מדות אחרות שהן עדיפין בהן מן התרומה אין אנו מאריכין להזכירם לפי שהן נכללות בזו המשנה דמס' חגיגה (דף כ') דתנן חומר בקודש מבתרומה וכו' ולמדנו מגמרא דרבנן כללי דתרומה יש לה יתרון על המעשר ומעלתה למעלה ממעלתו שהכתוב חייב עליה מיתה כדכתיב (ויקרא כ"ב) ומתו בו כי יחללוהו והמעשר לא חייב עליו יותר מהמלקות על האוכל מעשר טמא כמו ששנו (יבמות דף ע"ג) אוכלו בטומאת עצמו לוקה מה שאין כן בתרומה ומעלת הקדש עדיפא מהתרומה שיש בו חיוב כרת והוא חמור יות' מהמיתה ואע"פ ששניהם בידי שמים כדאמרינן (בסוף) מסכת כריתות (דף כג) דהא איסור מעילה לר' קל במיתה וקדשים איסור חמור בכרת ואתי איסור מעילה דקיל וחייל אאיסור כרת דחמיר ואיתא נמי בהרב' מקומות מן התלמוד אנו מזכירין מהן מה שעלה בידינו במס' שבת בפ' במה מדליקין (שבת דף כה) ובפסחים בפ' כל שעה (פסחים דף לב) ובחגיגה בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כה) וביבמות בפרק הערל (יבמות דף עג) ובשחיטת חולין (דף לא) בפרק השוחט אחד בעוף וכסדר הזה נמי אירע להיות דינם במעלות הטומאה כמו שתדע שהשרץ הוא אב הטומאה וכל מה שנגע בו מן החולין נקרא ראשון ומה שנגע בראשון נקרא שני והשני בחולין אינו מטמא שלישי ואינו פוסל ולפיכך קראתו המשנה פסול ולא קראהו טמא לפי שכל ולד טמא שאינו מטמא אחר פסול מיקרי וכל ולד טמא שמטמא אחר הוא שנקרא טמא וזה עיקר ראוי להיזהר בו וכך שנינו במס' טהרות (פ"ב מ"ג) הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ואינו מטמא ויש במקומות הרבה במשנה מה שמסייע לזה והיה ר' עקיבא סובר כי השני בחולין מטמא שלישי כדמפורש במס' סוטה (פרק כשם דף כז) אלא על אותה סתם המשנה שהזכרנו אנו סומכין ולא על דבריו של ר' עקיבא ואע"פ שכל התנאין שסוברין (באותו) [כאותו] הסתם מנאם במסכת סוטה (דף ל) והעמידם כולם בשיטה אחת וקיימא לן דכל מילתא דאקמוה רבנן בשיטה נפקא לה מהלכתא מיהו אין אנו תופסין זה העיקר אלא אם אין אנו מוצאין בתלמוד מה שדוחה אותו עיקר ומסייע דברי אותם התנאים שהעמדנום בשיטה והרי מצינו סיוע לאותם התנאים חדא בהדא מס' דברכות בפ' ואלו דברים (דף נב) דאמרינן הכא בשולחן שני עסקינן ואין שני עושה שלישי בחולין ובמס' חולין בפ' השוחט (חולין דף לג) ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין ובמס' יו"ט בפ' יו"ט שחל להיות ערב שבת (דף יח) אמרינן ולד הטומאה היכא משכחת לה גבי תרומה כהנים זריזין הן ובפסחים בפרק כל שעה (פסחים דף לד ועי' רש"י שם) אמרי כי האי גוונא ואיבעי תימה התם דנגעי בראשון דהוו להו אינהו שני ושני עושה שלישי בתרומה מכלל דבחולין אין שני עושה שלישי ובפרק (ו') [ד] דמס' טבול יום איתא בג' משניות מסודרות מפני [שהוא] שלישי ושלישי טהור בחולין והזכירו במס' נדה בפרק ראשון (דף ז) אחת מהן ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל (ברכות פרק אין עומדין הלכה א') דעבדוה להא מילתא דוגמא להילכתא פסיקאתא דגרסינן אבדן שאל לר' כמה מעלות לקודש א"ל ד'.

משעה שהעני נכנס לאכול פתו. איכא למידק, ועני מתי יקרא קריאת שמע, קודם לזמן הזה אינו יכול שלא הגיע זמנו, ואינו נכון לומר דבעניים נכרים קא יהיב שיעורא. ועוד דלמאן דיהיב שיעורא בשעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות, הנהו אימת קראו. ואין לומר דיקראו לאחר אכילה, דהא תניא לקמן (ברכות ד, ב) לא יאמר אוכל קימעא ואשתה קימעא ואחר כך אתפלל. ועוד דהא כיון שהגיע זמן המקרא, ואפילו סמוך לו קצת מלפניו לא יסב עד שיקרא, ואפשר דאפילו התחיל מפסיק לקריאת שמע, וכדמוכח בשבת (ט, ב). ויש לומר דמשעה שהן נכנסין לאכול קתני ולא משעה שהן אוכלין, אלא הן נכנסין לאכול ואחרים מתקנין להם והן קורין בשעה שאחרים מכינין להם.

ואף על פי שאין ראיה לדבר. כלומר: שאין ראיה שיהא זה זמן המקרא.

רבי אחאי ואמרי לה רבי אחא אומר, משעה שבני אדם נכנסים להסב. פירש רש"י ז"ל: אית דאמרי בחול ואית דאמרי בשבת. ובודאי משמע כפירוש הראשון, דהא כיון דאסיקנא הכא דשיעורא דעני לחוד ודכהן לחוד, מסתמא נראה דהדרינן למאי דסבירא לו מעיקרא דעני ובני אדם בערבי שבתות חד שיעורא אית להו, וכיון שכן רבי אחאי היינו ר' חנינא, אלא דמשעה שבני אדם נכנסין להסב בימות החול קאמר והם מתאחרים יותר.

רבי חנינא היינו רבי אליעזר. פירשו בתוספות: משום דלא מסתברא לחלוק בשיעורא דזמן שכיבה קודם צאת הכוכבים. אבל בפירושי רבנו האי גאון ז"ל [כתב], משום דחלוקתן של הני רבנן דנחלקו בברייתא כל חדא וחדא תלויה בדבר, דרבי אליעזר דאמר משעה שקדש היום סבר דובא השמש ביאת שמשו, דהיינו תחילת השקיעה, ומאי וטהר טהר גברא. ורבי יהושע סבר ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר יומא, ואין ביניהם שעה שאפשר להיות שיעור אחר אלא רבי מאיר דיהיב שיעורא קודם שיעורא דרבי יהושע כשיעור טבילה. ורבי חנינא אמר דלא תלינן שיעורא בתחילת הלילה, אלא [ב]שעת שכיבה ואין דרכן של בני אדם לישכב בתחילת הלילה אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו לאחר שמספר עם שכניו. ורבי אחא אמר משעה שבני אדם נכנסין להסב שהוא מאוחר יותר, לפי שמספרין בתחילת הלילה ברחוב העיר ועל פתחיהן זה עם זה. וכיון שכן אי שיעורא דרבי חנינא קודם לשיעורא דרבי יהושע, אין לך שיעור אחר לתלות בו אלא שיעורא דרבי אליעזר דהוא ביאת שמשו.
ולכל הפירושין נראה לי דלאו דוקא נקט היינו רבי אליעזר, דהוא הדין דהוה מצי למימר היינו רבי מאיר שאף הוא קודם לרבי יהושע, אלא כיון דרבי אליעזר קדים בברייתא תליא ליה בדברי רבי אליעזר והוא הדין בדרבי מאיר.
ומכל מקום לדברי רבנו האי גאון זצ"ל נמצינו למדין דשעה שקדש היום היינו תחילת השקיעה דהיינו ביאת שמשו, ואם כן לא נפרש שקדש היום מעצמו דהיינו בין השמשות, אלא שראוי ליקדש שהוא זמן הראוי לתוספת קדש מן החול, והשתא ניחא לי אמאי לא אמר דילמא שיעורא דעני קודם ולאו היינו רבי אליעזר אלא שיעורא דרבי חנינא משעה שתשקע החמה דהיינו ביאת שמשו.
אבל מה שפירש רש"י ז"ל משעה שקדש היום דהיינו בין השמשות, קשיא לי דילמא שיעורא דעני קודם כדאמרן. וי"ל לפי פירוש רש"י ז"ל, אי איתא דרבי חנינא יהיב שיעורא בביאת השמש לא הוה נקט ליה בההוא לישנא דשעה שהעני נכנס לאכול פתו, דשקיעת החמה ידועה טפי וסימנא דמינכר ומתפרסם לכל טפי משיעורא דעני. אבל מ"מ מהכא איכא למשמע דליכא תנא דס"ל מפלג המנחה, ואפילו רבי יהודה גופיה, דאי איתא דילמא היינו שיעורא דעני. וי"ל דהא לא אפשר דעני ודאי לא מקדים כולי האי, משום דמשכיר עצמו הוא אצל אחרים ואינו נכנס עד לאחר השקיעה מיהא.

אנא בין השמשות דרבי יוסי קאמינא. והקשה הראב"ד ז"ל א"כ כיון דשלים בין השמשות דרבי יהודה מאי איכא תו עד צאה"כ, וא"כ היינו רבי יהושע דכל ביהש"מ דרבי יהודה לרבי יוסי יממא הוא וכהנים טובלין בו. ותירץ הוא ז"ל דרבי מאיר כרבי יהודה סבירא ליה, והכי קאמר אנא לאו משעה שטובלין לדידי ולדידך קאמינא דההוא ודאי יממא הוא, אלא משעה שטובלין לרבי יוסי קאמינא דלית ליה בין השמשות קודם צאת הכוכבים אלא כהרף עין, ונמצא לרבי יוסי שטובלין בבין השמשות דרבי יהודה, וזמן טבילה דרבי יוסי דהיינו כל ביהש"מ דרבי יהודה איכא בין רבי מאיר לרבי יהושע.

סיפא ודאי פליגי. דהא אמרינן דאינו נמשך זמן החיוב אלא עד שעה שעומד ליפטר וכו' וטפי הוא שיעור' דמתני' דאמר עד סוף האשמורה הראשונה:

ואינהו הוא דמקדמי ומחשכי. והיו עושים מלאכה אפי' אחר כלות היום. ת"ש והיה וכו', אלמ' ביום היו עושים מלאכה ולא בלילה. וא"ת ואמאי אמרינן שאין ראיה לדבר דהא ראיה גמורה היא דלילה הוא משעת צאת הכוכבים. י"ל דמשום הכי לא חשבינן לה ראיה גמורה משום דבק"ש אינה תלויה בלילה אלא בזמן שכיבה וה"ק אעפ"י שאין ראיה לדבר דצאת הכוכבים הוי זמן ק"ש ואפי' הכי זכר איכ' דכיון שיציאת הכוכבים הוא לילה מסתמא זמן שכיבה הוא: קס"ד בני אדם היינו עניים. כלומר דשיעור' דבני אדם בערבי שבתות כשיעור' דעניים בימות החול משום שכיון שהעני אין לו אלא פת במלח אין לו להתאחר לתקן שום דבר אף בני אדם בערבי שבתות הכל מתוקן לסעודה ואין להם לעכב בכלום:

משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. דהיינו יציאת הכוכבים. ר' מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן. דהיינו קודם בין השמשות היו טובלין כדי שיערב השמש עליהם בטבילה. ר' יהודה אומר וכו' ר' אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב. פירוש זה השיעור מאוחר לכולן כלומר משעה שרוב בני אדם נכנסין מן השוק שספרו זה עם זה:

הי מינייהו מאוחר מסתבר' דעני מאוחר דאי ס"ד עני מוקדם ר' חנינא היינו ר' אליעזר. פירוש דודאי קודם צאת הכוכבים ליכא למיתלי שיעור' אחרינא אלא קדש היום או שיהא יום לגמרי דליכ' למימר דשיעורא דעני פורתא קודם יציאת הכוכבים כדאוקימנ' לקמן במילת' דר' מאיר דסבר בין השמשות דר' יוסי קודם יציאת הכוכבים כהרף עין דשיעור אכילת עני לא איפשר דהוי שיעור מכוון שיהא כל הזמן ברגע אחד אלא ודאי לא איפשר למימר גבי עני אלא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום:

אמר מר אמר לו ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום טובלים שפיר קאמר ליה ר"י לר' מאיר. דודאי כיון דטבלי קמי בין השמשות יממא הוא ולא מיקרי זמן שכיבה. אמר לך ר' מאיר מי סברת דאנא בין השמשות דידך קאמינ' דהוא תיכף לשקיעת החמה ודאי האי לאו זמן שכיבה הוא אבל אנא בין השמשות דר' יוסי סביר' לי דהוא כהרף עין קודם צאת הכוכבים והן טובלין קודם לכן כדי שתחשך עליהם הלילה בטהרה וכיון שהוא סמוך לחשכה זמן שכיבה קרינא ביה וליכ' למימר הכא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום דהא ודאי פליגי דר' מאיר סבר לה כר' יוסי ור' יהודה כר"א:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה, ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, זמנים הרבה הוזכרו בגמ' בק"ש של ערבית, והם אלו, א'. משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח, ב. משעה שרוב בני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות, ג'. משעה שקדש היום בערבי שבתות, ד. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, ה. משעה שהכהנים טובלים לאכול בתרומתן, ו. משעה שרוב בני אדם נכנסים להסב, ונתבלבלו המפרשים הרבה בפירושי ענינם עד שהרבו קושיות עליהם חבילות חבילות, מהם שפירשו משעה שעני נכנס וכו', שאין לו נר להדליק לסעודתו כלומר ואוכל מבעוד יום ואם כן יש לומר שזמן זה מוקדם לצאת הכוכבים ובסוף השמועה העלו שהוא מאוחר, וכן משעה שרוב בני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות פירשו שהסבת שבת קודמת להסבת חול ולצאת הכוכבים, ואף זה נמשך למה שפירשו בעני נכנס ונפסד בסתירתו, וכן משעה שקדש היום, יש מפרשים בו שקדש בודאי, ואם כן הרי הוא כצאת הכוכבים אלא שיש מפרשים משעה שקדש לר' יוסי והוא רגע קודם צאת הכוכבים, וכן משעה שבני אדם נכנסים להסב יש מפרשים בשבת, ואינו נראה כן שמאחר שהעלינו עני וכהן לאו חד שיעורא הוא יש לנו לומר גם כן בני אדם היינו עניין כלומר ששיעורם אחד אם כן הוו להו ר' אחא ור' חנינא בחדא שיטתא וכן פירשו הרבה מאותם הזמנים דברים שאי אפשר לישב בהם הסוגיא בשום פנים:

ולדעתי אני מודיעך דרך כלל שכל ששה זמנים אלו שהוזכרו בק"ש של ערבית נזכרו בבריתא האחרונה חוץ מאחד, וכל הקודם בה הוא קודם לזמן הבא אחריו לדעתי, אלא ששנים מזמנים אלו שכתבנו הם זמן אחד ונמצא שהששה זמנים חוזרים לחמשה והוא הענין שלא הוזכרו בברייתא זו האחרונה אלא ה', וכן שיש בהם זמן אחד שלא הוזכר על הסדר והוא זמנו של ר' יהושע שהוזכר אחר זמנו של ר' אליעזר והיה ראוי להזכירו אחר זמנו של ר' מאיר ויראה לי הטעם מפני שר' יהושע הוא בר מחלוקתו של ר' אליעזר בכל מקום הוזכרו דבריו לאחריו:

ונמצא כלל הדברים לדעתנו, שהזמן הראשון ר"ל הנזכר ראשון בענין זה הוא זמנו של ר' אליעזר והוא משקדש היום בערבי שבתות והוא אחר שקיעת החמה והוא תחלת בין השמשות של ר' יהודה:

זמן שני הוא זמנו של ר' מאיר והוא משעה שהכהנים טובלים שמאחרים טבילתם במה שאפשר ר"ל שיבא הערב השמש הגמור אחריו וסיבת איחורם שמא יטמאו אחר כן ונמצא טובלים בחנם והוא סוף בין השמשות של ר' יוסי והוא סמוך לצאת הכוכבים:

זמן שלישי הוא זמנו של ר' יהושע דאע"פ שהוזכר קודם זמנו של ר' מאיר כבר ביארנו הסבה, ומכל מקום זמנו הוא אחר זמן הנזכר לר' מאיר והוא משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן והוא שעת צאת הכוכבים והוא תכף לבין השמשות של ר' יוסי:

זמן רביעי הוא הנזכר לר' חנינא והוא משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח והוא אחר צאת הכוכבים וכמו שאמר פשיטא דעני מאוחר ר"ל לצאת הכוכבים דאי ס"ד עני מוקדם ר' חנינא היינו ר' אליעזר כמו שנבאר בסמוך, וענינו שהוא פוסק ממלאכתו בשעת צאת הכוכבים ובא לו לביתו, ושיעור ביאתו לביתו הוא מאוחר לשיעור צאת הכוכבים, ואין בה איחור שום הכנה שסעודת עני אין בה הכנה בחול ודרכו בפת ומלח שהם מצויים, וקאמר שזמנה בשעה שנכנסים לכך קודם שיסבו, אבל רוב בני אדם צריכים להכנה מועטת, וזהו לדעתי מה שאמר משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח, דאם לא כן מה היה לו להזכיר את מלחו ולביישו מתוך משנתו והוא הוא לדעתי שיעור הנזכר למעלה משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות, שכבר הכינו ואין צריכים הכנה כעני בחול, ומכל מקום בתי כנסיותיהם רחוקים מבתיהם ויש כאן שהות מצאת הכוכבים ואילך כשיעור הליכתם לביתם, והוא הוא שיעור שהיית העני שלא הזכיר בברייתא זו שיעור זה, ר"ל משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתן בערבי שבתות, שהרי אחד הוא עם שיעור פת במלח של עני, ואף בתלמוד המערב נראה להדיא שהסבת שבת מאוחרת לצאת הכוכבים:

זמן החמישי הוא הנזכר לר' אחא והוא משעה שבני אדם נכנסים להסב ופירושו לדעתי בחול שבצאת הכוכבים יוצאים ממלאכתם ובאים לבתיהם ומכינים הכנה מועטת ואין אכילתם בפת ומלח, ואחר כך שאלו הי מינייהו מאוחר, ר"ל אם של עני אם של כהן, והשיבו פשיטא דעני מאוחר דאי ס"ד עני מוקדם ליציאת הכוכבים ר' חנינא היינו ר' אליעזר, ומכל מקום יש גורסים ר' חנינא היינו ר' מאיר והיא גירסא משובחת, שבודאי העני מעריב הוא למלאכתו, ואם שיעורו מוקדם לצאת הכוכבים על כל פנים הוא סמוך לו והיינו ר' מאיר, אלא שברוב הספרים גורסים היינו ר' אליעזר, ונראה לי שמתוך שדברי ר' יהושע סמוכים לדברי ר' אליעזר לא חשש לסדר הזמנים אלא לסדר החכמים, וכשאתה מקדימו לשיעורו של ר' יהושע, אתה מניחו לשיעורו של ר' אליעזר שקדם לו, ואילו הוזכר ר' מאיר קודם ר' יהושע כמו שהיה ראוי לפי סדר הזמנים היה אומר היינו ר' מאיר והדברים מחוורים:

ואם נפשך לומר ושמא זמנו של ר' חנינא מאוחר מדר' אליעזר וקודם של ר' מאיר והוא באמצע אותו זמן שמשקיעת החמה שהוא תחלת בין השמשות דר' יהודה והוא זמנו של ר' אליעזר, לזמן הסמוך ליציאת הכוכבים שהוא תחלת בין השמשות של ר' יוסי או קודם לו מעט, וסוף בין השמשות דר' יהודה או אחריו מעט שהוא זמנו של ר' מאיר, אין זה כלום שאין באמצע זמן זה זמן הראוי לסמן עליו לא תחלת בין השמשות ולא סוף בין השמשות ואין אדם מניח זמן אלא ברגע שיש בה איזה צד ראוי לסמן עליו, אם תחלת בין השמשות אם סוף בין השמשות אם שקיעת חמה אם צאת הכוכבים, ואם תאמר שעדי שקיעת החמה הוא עומד למלאכתו ובא לו לביתו וכשמגיע הוא באמצע זמן זה, אף זו אינה שבודאי אינו בטל ממלאכתו עד צאת הכוכבים, ואם מפני שאין לו נר ובא להקדים לאכול כמו שפירשו גדולי הרבנים אם כן צריך הוא שיבדל ממלאכתו קודם שקיעת החמה שתכך כשיגיע לביתו תהא חמה נשקעת ולא קודם, שבודאי צריך הוא לאורה שתכף לשקיעת החמה, ואם כן היינו דר' אליעזר, אלא ודאי מאוחר הוא לצאת הכוכבים כשיעור שהוא בדל ממלאכתו כיציאת הכוכבים ובא לו לביתו כדרך שביארנו:

ואע"פ שלענין פסק לא הוצרכנו לידיעת זמנים אלו, מכל מקום יש לנו מהם שאין זמנה של ק"ש לדעת אחת מהם אלא משקיעת החמה ואילך, ומשקיעת החמה ואילך יש לסמוך על זמנים אלו כמו שביארנו בשעת הדחק שמכל מקום זמן שכיבה הוא ויש לרוב מפרשים בלבול בפי' זמנים אלו ומה שפירשתי בהם נראה ברור וכל הסוגיא מתפרשת בה יפה, וכבר הארכתי בהם בפירושנו:

ולענין ביאור מה שנתחדש בסוגיא זו בענין מכדי כהנים וכו', ובענין ביאת אורו וביאת שמשו נתבלבלו בה הרבה מפרשים דמעיקרא קאמר מכדי כהנים מאימת אכלי בתרומה וכו' משעת צאת הכוכבים שמשמעו של דבר שכך פשוט להם, והדר קאמר דאגב אורחיה אתא לאשמועינן הכי אלמא דאי לאו הכי לא הוה פשיטא לן.
כך נראה לנו בפירושה מכדי כהנים מאימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים דאע"ג דבהערב שמש תלא רחמנא מכל מקום הכי חזינן דעבדי כהני דאלמא הכי קים להו שם זמן שאורו של שמש שלוט אע"פ שנסתר ממנו אינו קרוי הערב השמש לענין זה, וא"כ ליתני בהדיא משעת צאת הכוכבים ומה ענין לתלות זמן ק"ש בזמן אכילת תרומה, ותירץ שהוא כוון להודיענו על זמן אכילת תרומה שהוא ביציאת הכוכבים אף למחוסרי כפרה, שלא לטעות ולומר שזב ומצורע ודומיהם שטעונים כפרה בשמיני יהו אסורים בתרומה עד שיביאו כפרתן למחר, ולא כיון הפסוק ליתן זמן אכילתה בערב שמיני אלא לטמאים שאינם מחוסרי כפרה כגון טמא שרץ ונבלה אלא אף במחוסרים כפרה כן כדקאמר סתמא משעה שהכהנים וכו' כלומר כל הכהנים ואפי' מחוסרי כפרה, ובא להודיע שזמן הנתון באכילתה להערב השמש אף במחוסרי כפרה כן, ומאחר שזמנה בהערב השמש הדבר פשוט בו לצאת הכוכבים ראיה למה שאמר שאף מחוסרי כפרה זמנן מבערב מדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, אבל כפרה לא מעכבא.
ואין להקשות תנינא חדא זימנא ממה ששנינו ביבמות (יבמות עד, ב) טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה דהא הכא לאו מילתא באפי נפשה עביד לה אלא אגב אורחיה ואורחא דתנא הכי הוא לאשמועינן מילתא אגב אורחיה, אע"ג דאיתא בהדיא במתני וכמו שמצינו בכתובות פרק נערה (כתובות מח, ב) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ואמרו שם מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה, אע"פ שבפרק אע"פ (כתובות נז, א) שנינו להדיא זו משנה ראשונה אבל ב"ד שלאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:

ואחר כן שאלו וממאי דהאי ובא השמש וכו', ועיקר הגרסא וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר יומא דלמא ביאת שמשו הוא ומאט וטהר טהר גברא, ופי' הדברים נהי דמודינא לך דכפרה לא מעכבא מכל מקום זמן צאת הכוכבים מהיכא פשיטא לן דלמא הערב השמש משעת שקיעת החמה הוא, והיינו דקאמר וממאי דביאת אורו הוא כלומר שקיעת אורו לגמרי וטהרת היום לגמרי שזהו צאת הכוכבים, ביאת שמשו הוא ר"ל שקיעת החמה ומאי וטהר טהר גברא ר"ל בהערב שמשו אע"פ שאין הכוכבים יוצאים, ותירץ א"כ לימא קרא ויטהר כלומר דשני בלישניה בין ובא השמש דקאי איומא ובין ויטהר דקאי אגברא ומאי וטהר שהוא על גזרת ובא, על כרחך איום קאי כלומר ובא השמש וטהר היום.
וגדולי הרבנים פרשו ששאלה זו חוזרת על מה שאמר שאין כפרה מעכבת והם גורסים וממאי דביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו ר"ל זריחת אורו של מחר ומאי וטהר טהר גברא בהבאת כפרתו, ותירץ לימא קרא ויטהר שהוא לשון עבר ש"מ טהרת היום קאי.
וכמה קשים הדברים להתישב, חדא שביאה ראשונה אתה מפרש בלשון שקיעה וביאה שניה בענין זריחה, ועוד שלא מצינו ביאה במקרא אצל שמש אלא זו בענין שקיעה, ואע"פ שמצינו כי בא אורך, אור לחוד ושמש לחוד, ואף זה אפשר לפרשו שכבר נשקעה אורה מועטת שבך ונתחדש לך אורה יתירה שאין עין שולטת בה, ועוד ממה שנסתפקו בני מערבא בכך והיאך נסתפקו שתהא הבאת כפרתן מעכבת והלא משנה שלימה שנינו העריב שמשו אוכל בתרומה פירושו הערב השמש הגמור, והוא שיכלה כל אור היום, ושמא זו הוא זמן צאת הכוכבים והוא זמן ק"ש ערבית כמו שביארנו מכל מקום שבת קדושתו חלה משקיעת החמה ואילך שהוא זמן בין השמשות לדעת ר' יהודה והלכה כדבריו לענין שבת כמו שיתבאר במקומו:

משעה שהעני נכנס (לביתו) לאכול פתו במלח עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו. וא"ת ועני זה מתי יקרא את שמע וכי בעניים כותים יהיב שיעורא למילתיה, ור"ח גורס עד שעה שעומד לישן משמע לגירסתו שיתפלל ויקרא ק"ש אחר אכילתו קודם שילך לישן, ולא נהירא דאמרינן לקמן אדם בא מן השדה וכו' וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך, וכן נמי קשה למ"ד לקמן בשעה שבני אדם נכנסין להסב דמשמע שיקרא ויתפלל אחר אכילה, וי"ל שיקרא ויתפלל בשעה שיכינו לו סעודתו ולהכי נקט משעה שעני נכנס משעה שרוב בני אדם נכנסין:

ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר. וא"ת והלא ראיה גדולה היא דדרשינן מיניה במגילה [דף ך:] דמצאת הכוכבים עד עמוד השחר הוי לילה לענין כל דבר שמצותו בלילה, וי"ל דודאי לילה אבל לענין שכיבה שתהא זמנה באותה שעה אינה אלא זכר, ותימא כיון דקיי"ל דצאת הכוכבים לילה הוא ואמרינן בשילהי במה מדליקין כוכב א' יום ב' ביה"ש ג' לילה א"כ למה נחלקו תנאים לענין ביה"ש ניחזי אנן בכוכבים, וי"ל לפי שאין אנו בקיאין בשיעור הכוכבים דאמרינן התם לא גדולים הנראין ביום ולא קטנים הנראין בלילה אלא בינונים, ותימא למה לא נחלקו כמו כן בעמוד השחר ויתנו בו זמן מתי הוא, וי"ל לפי שזמנו קבוע מתי הוא והכי איתא בירושלמי (כמה) [ר' חנינא] חבריהון דרבנן בעי כמה דתימר בערבית נראו ג' כוכבים אע"פ שהחמה נתונה באמצע ויימר אף בשחרית כן אמר (רבא) [ר' בא] כתיב השמש יצא על הארץ וכתי' ובא השמש וטהר הקיש יציאתו לביאתו מה ביאתו משיתכס' מן הבריות אף יציאתו לכשיתודע לבריות א"ר (אבא) [בא] כתיב הבקר אור התור' קראה לבוקר אור תני ר' ישמעאל בבקר בבקר [שמות י"ט] כדין ליתן תחום לבקרו של בקר א"ר יוסי בר בון אם אומר אתה ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין [ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין א"ר הונא] נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפיק אע"ג דלא נפק אמרי דנפק שרי (מלכא) על לא אמרי דעל עד שעתא דייעול:

ר' אחאי ואמרי לה ר' אחא משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב. פרש"י בלשון אחר בערבי שבתות, ולא נהירא דלפי מאי דמסקינן דעני וכהן לאו חד שיעורא משמע שחוזר לסברתו הראשונה להא דקאמר דעני ובני אדם בערבי שבתות חד שיעורא הוי דאל"כ אלא תלתא שיעורא הוו א"כ הי' לו לדקדק עני ובני אדם הי מיניהו מאוחר אלא עני ובני אדם חד שיעורא וא"כ קשיא דר' אחא היינו ר' חנינא, הילכך נראה כפי' שני דבחול איירי ופשיט ליה שהוא מאוחר מכולם שאין דרך בני אדם למהר סעודתן בחול דהא מתעסקין בצרכיהן קצת בבואם מבית הכנסת קודם שיאכלו:

ר' חנינא היינו ר' אליעזר. ותימא ולימא ב' שיעורין הן עני וקדש היום, וי"ל דלא מסתבר ליה לחלק כ"כ בשיעור דזמן שכיבה קודם צאת הכוכבים, ורב האי גאון פי' דחלוקתם של הני רבנן שנחלקו בברייתא כל חדא וחדא תלויה בדבר דר' אליעזר דאמר משעה שקדש היום סבר ובא השמש ביאת שמשו הוא דהיינו תחילת שקיעותו ומאי וטהר טהר גברא, וקדש היום ר"ל שהוא ראוי לקדש שהוא זמן הראוי להוסיף מן הקדש אל החול ולא בבה"ש שהוא חצי מיל, ור' יהושע סבר ביאת אורו ומאי וטהר טהר יומא ור"מ כר' יהושע אלא דמקדים מעט כשיעור טביל', ור' חנינא אומר דלא תלינן שיעורא בתחילת הלילה אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו לאחר שמספר עם שכיניו ואז הוא זמן שכיבה לרוב בני אדם, ור' אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב שהוא מאוחר יותר לפי שמספרים בתחילת הלילה ברחוב העיר על פתחיהן זה עם זה, וכיון שכן הוא אי שיעורא דר' חנינא קדים לשיעורא דר' יהושע אין לך שיעור אחר לתלות אלא שיעור דר' אליעזר דהוא ביאת שמשו:

סיפא ודאי פליגי - דהא אמרינן דאינו נמשך זמן החיוב אלא עד שעה שעומד ליפטר וכו' וטפי הוא שיעורא דמתניתין דאמר עד סוף האשמורה הראשונה:

ואינהו הוא דמקדמי ומחשכי והיו עושים מלאכה אפילו אחר כלות היום. תא שמע והיה וכו' אלמא ביום היו עושים מלאכה ולא בלילה – וא"ת ואמאי אמרינן שאין ראיה לדבר דהא ראיה גמורה היא דלילה הוא משעת צאת הכוכבים. יש לומר דמשום הכי לא חשבינן לה ראיה גמורה משום דבקריאת שמע אינה תלויה בלילה אלא בזמן שכיבה. והכי קאמר אף על פי שאין ראיה לדבר דצאת הכוכבים הוי זמן קריאת שמע (ו)אפילו הכי זכר איכא דכיון שיציאת הכוכבים הוא לילה מסתמא זמן שכיבה הוא:

קא סלקא דעתך בני אדם היינו עניים - כלומר דשיעורא דבני אדם בערבי שבתות כשיעורא דעניים בימות החול משום שכיון שהעני אין לו אלא פת במלח אין לו להתאחר לתקן שום דבר אף בני אדם בערבי שבתות הכל מתוקן לסעודה ואין להם לעכב בכלום:

משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן - דהיינו יציאת הכוכבים:

ר' מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן -דהיינו קודם בין השמשות היו טובלין כדי שיערב השמש עליהם בטבילה:

ר' יהודה אומר וכו' ר' אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב - פירוש זה השיעור מאוחר לכולן כלומר משעה שרוב בני אדם נכנסין מן השוק שספרו זה עם זה:

הי מינייהו מאוחר מסתברא דעני מאוחר דאי סלקא דעתך עני מוקדם ר' חנינא היינו ר' אליעזר – פירוש דודאי קודם צאת הכוכבים ליכא למיתלי שיעורא אחרינא אלא קדש היום או שיהא יום לגמרי. דליכא למימר דשיעורא דעני פורתא קודם יציאת הכוכבים כדאוקימנא לקמן במילתא דר' מאיר דסבר בין השמשות דר' יוסי קודם יציאת הכוכבים כהרף עין דשיעור אכילת עני לא איפשר דהוי שיעור מכוון שיהא כל הזמן ברגע אחד. אלא ודאי לא איפשר למימר גבי עני אלא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום:

אמר מר אמר לו ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום טובלים שפיר קאמר ליה ר' יהודה לר' מאיר - דודאי כיון דטבלי קמי בין השמשות יממא הוא ולא מיקרי זמן שכיבה:

אמר לך ר' מאיר מי סברת דאנא בין השמשות דידך קאמינא - דהוא תיכף לשקיעת החמה ודאי האי לאו זמן שכיבה הוא. אבל אנא בין השמשות דר' יוסי סבירא לי דהוא כהרף עין קודם צאת הכוכבים והן טובלין קודם לכן כדי שתחשך עליהם הלילה בטהרה וכיון שהוא סמוך לחשכה זמן שכיבה קרינא ביה. וליכא למימר הכא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום דהא ודאי פליגי דר' מאיר סבר לה כר' יוסי ור' יהודה כר' אליעזר:

בד"ה דילמא ביאת כו' ופשיט מברייתא וזכר לדבר כו' תפשוט ממתני' [דנגעים פי"ד] העריב שמשו כו' עכ"ל וה"מ נמי להקשות דתפשוט ממתני' דהכא דקתני מאימתי קורין בערבית משעה שהכהנים כו' דע"כ לאו ביאת אורו הוא דבערבית משתעי וכ"ה הקושיא לפירש"י בדברי בעל המאור ויש ליישב דעיקר קושייתם דפשיט מברייתא דעיקר מילתא לא איירי לענין תרומה אלא בק"ש ותרומה מילתא אגב אורחיה הוא תפשוט ליה טפי ממתני' דהתם דעיקר מילתא לענין תרומה מתניי' וק"ל:

בד"ה משעה שעני כו' עני גופא מתי יתפלל כו' כיון שבא זמן ק"ש כו' עכ"ל אבל אמתני' דקתני משעה שהכהנים כו' לא תקשי להו דהאיך יאכל אז תרומה דאסור להתחיל בסעודה כו' די"ל דה"ק משעה שהכהנים כו' דהיינו שמותרים לאכול בתרומה ואין להם טומאה עוד ומיהו ודאי אסירי להתחיל בסעודה משום זמן ק"ש אבל משהעני נכנס לאכול פתו במלח כו' משמע שאז דרכו לאכול כפרש"י משום שאין לו נר ואהא קשיא להו שפיר מתי יתפלל כו' ודו"ק:

בד"ה אי סלקא דעתך דעני קדים כו' דלא מסתבר לחלק כ"כ בשיעורי זמן שכיבה כו' עכ"ל ר"ל בשיעורי זמן שכיבה דמבע"י דקודם צאת הכוכבים דכל הני תנאי דפליגי אדר' יהושע היינו דס"ל זמן שכיבה קודם צאת הכוכבים היא כפי דברי התוספות לקמן דאין סברא דשיעורא דעני נמי איירי בזמן שכיבה דקודם צאת הכוכבים וכל זמנים יהיה ביה אלא דעני הוא מאוחר מכהן ודו"ק:

פרש"י בד"ה נכנסין כו' מ"מ מאוחר כו' עכ"ל כצ"ל ומלת לכולם שכתוב כאן בפרש"י שלפנינו נראה שטעות הוא שהרי כתוב אחר כך הי מינייהו מאוחר לכולם דעני או כהן כו' וכן נראה מדברי התוס' שכתבו דא"כ ר"מ היינו רבי אחאי לפירש"י כו' דהיינו בע"ש כו' וא"כ ע"כ כהנים נכנסים לאכול בתרומתן ע"כ יותר מאוחר מדרבי אחאי ודו"ק:

גמרא משהעני נכנס לאכול פתו במלח עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו. נ"ל פירושו דדרך העני כשבא לביתו בעתותי ערב והוא רעב וסעודתו עדיין לא הוכנה כי ביתו ריקן אוכל פת במלח כדי לשבור רעבונו קצת וסעודתו העיקרית עוד תתמהמה זמן לא מעט עדי שתלך אשתו לקנות צרכי הסעודה ולתקנה ולבשלה. ובזה יתיישב מה שגמגמו המפרשים בזה וקושיית התוס' עני גופיה מתי יתפלל. ובחדושי הארכתי:

תוס' ד"ה דילמא. וי"ל דה"פ ממאי כו'. פי' דביאת האור אל תחת לאופקנו הוא תיכף בשקיעת החמה מאצלינו כי אז תשלח קוי אורה לשמה ואח"כ כשתבוא השמש בעצמה לשמה אז אצלינו לילה ממש דהוא צאת הכוכבים ובק"א להט"א בסופו הארכתי קצת בזה. דרש נא שמה:

וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּכַפָּרָה לָא מְעַכְּבָא. יש להקשות למה חזר ואמר והא קא משמע לן פעם שנית מאחר דאמר קא משמע לן בתחלה הוה ליה למימר וכפרה לא מעכבה? ונראה לי בס"ד על פי שיטת הצל"ח ז"ל הנזכר לעיל, שכתב כיון דאכילת תרומה מצוה כעבודת עבודה במקדש, יכולים לאכול תרומה בזמן קריאת שמע, ומוכח לה מן דף ט' בפסחים, ולזה אמר קא משמע לן ב' הלכות, חדא קא משמע לן, כהנים אימתי אכלי משעת צאת הכוכבים, דאין מחוייבים להקדים קריאת שמע לאכילת תרומה, כיון דאכילת תרומה נמי היא מצוה גדולה, והב' קא משמע לן, דכפרה לא מעכבא, והלכה זו שייכה לשאר מילי נמי, ולכן חזר ואמר בה קא משמע לן פעם שנית.

גמ' טהר יומא. עתוי"ט רפ"ב דזבחים ד"ה וטב"י:

בהגהת מהרי"ב אחר תיבת ביה"ש. אבל קשה לי הא בשבת שם איתא דלר"י שיעור בה"ש ב' תלתי או ג' רביעי מיל וצ"ע:

תוס' ד"ה משעה כו'. מתי יתפלל כו'. וכי בעני עו"ג יהי' שעורא. בספר חדות יעקב בשם גליון תוס' בכ"י:

בתוספות בד"ה דילמא ביאת אורו הוא פירש"י כו' ותימא לפירושו כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דרש"י ז"ל הוכרח לפרש כן לפי גרסתו שהיא ג"כ גירסת התוס' וגירסת הספרים שלפנינו ומש"ה לא ניחא לרש"י לפרש כפי' התוס' דביאת השמש היינו סוף שקיעה וביאת אורו הוא תחילת שקיעה דמצד הלשון משמע להיפוך תדע שהרי הגאונים שמפרשים כפי' התוס' גרסו באמת להיפך וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו הוא דילמא ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר גברא וכן גירסת בעל המאור והרשב"א ז"ל א"כ לפי גירסת רש"י ותוספות הוכרח רש"י לפרש כפירושו. ועוד דלפירוש התוס' והגאונים לא שייך להקשות בפשיטות ממאי דבסוף שקיעה דילמא בתחילת שקיעה ומאי קושיא שהרי אף אם היה הדבר שקול אית לן למילף לחומרא כמבואר בכמה דוכתין. ועוד שאף אם היה הדבר מפורש בתורה דמתחילת שקיעה רשאי לאכול בתרומה אפ"ה לא שייך להקשות בפשיטות אהא דאמרינן בשמעתין דכהנים לא אכלי בתרומה עד צאת הכוכבים. דהא מצינן למימר דהאי הרחקה הוא דעבדי רבנן כדאשכחן בכמה דוכתי שעשו כמה מעלות בתרומה וכ"ש במעלה והרחקה כי האי. וכדאשכחן הרחקה בכמה דוכתי דלא למיטעי ביום המעונן. ומה דמקשי התוס' אפירש"י דהו"ל לאקשויי מפרק הערל לא ידענא מאי קשיא להו התם טפי מהכא. דהתם נמי לאו עיקר מקומה הוא אלא אגב גררא מייתי התם. וניחא ליה לאקשויי הכא שהוא תחילת הש"ס. ועוד נ"ל דהא דקאמר ממאי דהאי ובא השמש כו' לאו דבעיקר דינא מספקא לענין תרומה דבאמת מילתא פשיטא היא ממתני' דפ' י"ד דנגעים דתנן בהדיא העריב שמשו אוכל בתרומה. אלא עיקר קושיית הש"ס אהך ילפותא דברייתא דיליף לה מובא השמש כו' דביאת שמשו מעכב כו' דאדרבה מהאי קרא לא משמע מידי. דפשטא משמע טפי דכפרתו מעכבתו ומאי וטהר טהר גברא וכבר אפשר דהאי קרא לא איירי בתרומה אלא לענין קדשים וכדדייקינן ביבמות פרק הערל. והך מתני' דהעריב שמשו אוכל בתרומה לאו אהך קרא דובא השמש כו' קסמיך אלא אאידך קרא דובמלאת ימי טהרה. וכה"ג גופא יש לפרש הך דאמרינן במערבא כו' ובעו לה מיבעיא כו' היינו נמי בהך ילפותא מספקא אי קרא דובא השמש איירי בתרומה או בקדשים וכדפרישית. ופשיט לה שפיר מברייתא דקתני סימן לדבר צאת הכוכבים ואס"ד דילפותא דתרומה מקרא דעד מלאת ימי טהרה א"כ צ"ה היכא רמיזא. אע"כ דילפותא דתרומה מובא השמש וטהר דהיינו צ"ה דמאי וטהר טהר יומא. ואף שמלשון רש"י ז"ל בשמעתין בד"ה מברייתא כו' משמע קצת שלא נתכוין לזה מ"מ הנלע"ד כתבתי ליישב דברי הש"ס לפי גירסת רש"י ותוס' שלפנינו. ולשון רש"י אפשר לפרש ג"כ בזה בדוחק והמבין יבין ויתבאר עוד בסמוך. ומאי דקשיא להו דהו"ל למכתב וזרח השמש אפשר לומר דזריחת השמש דכתיבא בכל דוכתי היינו זריחת השמש על הארץ והוא שעה אחת אחר הנץ החמה כמבואר בש"ע א"ח סימן נ"ח סעיף א' ע"ש מש"ה כתב ובא השמש דהיינו ביאת אורו והוא משעלה עמוד השחר דמהאי שעתא ראוי להביא כפרתו כדתנן להדיא בספ"ב דמגילה וכולן משעלה ע"ה כשר. ומצינו למימר דאף דבכל דוכתי ובא השמש לשון שקיעה מ"מ איכא למימר דמשמע נמי ביאת אורו ושאני הני דמוכח קרא דלא משמע ליה למידרש וטהר אלא כפשטא דקרא דוטהר היינו טהר גברא כנ"ל:

בא"ד ועוד בסמוך קמיבעיא ליה האי ובא השמש כו' תפשוט ממתני' העריב שמשו כו' עכ"ל והקשה מהרש"א ז"ל דטפי הו"ל לאקשויי ממתני' דהכא דקתני דזמן ק"ש משעה שהכהנים נכנסין כו' ע"ש. נ"ל דלק"מ דהא מתני' איכא לאוקמי דאיירי בהנך כהנים דלאו בני כפרה נינהו כגון בעל קרי ומגע שרץ וטמא מת דהנך ודאי בהערב שמש לחוד אוכלין בתרומה ואע"ג דדייק הש"ס לעיל דמדלא קתני במתניתין עד צ"ה היינו משום דאגב אורחא קמ"ל דכפרה לא מעכבא מ"מ איכא למימר דבמערבא לא אלים הך דיוקא למיפשט מיניה משום דבהך שיעור דכהנים כו' נמי שמעינן ליה שפיר לפי שהוא דבר ידוע משא"כ מברייתא פשיטא ליה שפיר דקתני סי' לדבר צה"כ ואפ"ה תני נמי משעה שהכהנים כו' ותרי שיעורי ל"ל אע"כ דאתי לאשמעי' דכפרה לא מעכבא בתרומה ומש"ה לא הקשו התוס' על פירש"י ממתני' דהכא אבל ממתני' דנגעים הקשו שפיר דהא קתני התם בהדיא העריב שמשו כו' וקתני עלה הביא כפרתו אוכל בקדשים אלמא דבמצורע גופא דבר כפרה הוא אפ"ה בהעריב שמשו לחוד אוכל בתרומה. וזה ברור לענ"ד ודו"ק:

בגמ' לא עני וכהן חד שיעורא. ואי תיקשי ליתני מצאת הכוכבים דאפשר דהאי שיעורא עדיף ליה טפי משום דשיעורא דצ"ה איכא למטעי ביום המעונן. ועוד שאין הכל בקיאין בין כוכבים גדולים לבינונים. ומש"ה נקט שיעורא דעני דהוא שיעור ידוע. והא דמקשה לעיל אהא דתני משעה שהכהנים כו' ליתני משעת צ"ה משום שהכהנים לעצמן אין להם שיעור ידוע אלא בצ"ה. ועוד י"ל דתני שיעורא משום סיפא דתני עד שעה שעומד לפטור מתוך סעודתו:

שם לא עני וכהן חד שיעורא ועני ובני אדם לאו חד שיעורא. הא דלא מדקדק הכא הש"ס הי מינייהו מאוחר כדדייק בסמוך. נראה משום דהכא ע"כ דכהן מאוחר מבני אדם. דהא רבנן אמילתיה דר"מ קיימי ומייתי מקראי דוהיו לנו הלילה משמר כו'. ומשמע שבא לסתור בזה דברי ר"מ א"כ ממילא משמע דלר"מ מכי ערבא שמשא ליליא. והיינו שיעורא דבני אדם ואם כן ממילא שמעינן דשיעורא דכהנים מאוחר כנ"ל:

שם מאימתי מתחילין כו' משעה שקידש כו'. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם רבינו האי גאון ז"ל דמפרש טעמא דכל חד וחד מהנך תנאי ע"ש ותמצא נחת. אמנם במ"ש דטעמא דר"א דאמר משעה שקידש כו' היינו משום דס"ל ובא השמש היינו תחילת שקיעה ומאי וטהר טהר יומא. ולכאורה יש לתמוה טובא חדא דאכתי מאי ענין זמן ק"ש דתלי בזמן שכיבה לאכילת תרומה דילפינן מובא השמש. דאע"ג דבמתני' נמי יהיב שיעורא לזמן אכילת תרומה והיינו משעת צ"ה לאו דחד טעמא אית ליה לתרווייהו. אלא להא טעמא לחוד דק"ש בהאי שעתא הוה זמן שכיבה. ובתרומה טעמא לחוד דבהאי שעתא הוה ובא השמש וטהר גברא. ותנא סימנא בעלמא קיהיב משא"כ לדברי רבינו האי ז"ל שרצה לפרש טעמא דמילתא אליבא דר"א הדרא קושיא לדוכתיה מאי ענין זה לזה. מיהו לפי מה דפרישית לעיל במתני' מטעמא דנפשאי דשיעור זמן ק"ש דהוה משעת צ"ה היינו נמי מקרא דובא השמש דכתיב גבי תפלה א"כ לפ"ז נתיישב שפיר דברי הגאון ז"ל דהא בהא תליא אלא שאין זה במשמעות לשונו. לכך נראה יותר דסברת הגאון דזמן שכיבה תליא בזמן אכילה כמ"ש הראב"ן א"כ כיון דבהאי קרא כתיב ואחר יאכל מן הקדשים משמע דזמן אכילה היא ומסברא נמי אית לן למימר כיון דטמאים אסורים לאכול עד האי שעתא איקרי שפיר זמן שכיבה דהיינו סמוך לשכיבה כמ"ש. ואין לתמוה על הגאון במ"ש דלר"א זמן אכילת תרומה בתחלת שקיעה אע"ג דלא אישתמיט בכולא תלמודא לומר הכי משום דר"א גופא מודה דמדרבנן אסור עד צ"ה וכדפרישית לעיל:

וכל זה כתבתי לשיטת הגאון ולולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש בדרך אחר משום שנ"ל דוחק גדול לומר דכל הני תנאי פליגי בזמן ק"ש דאורייתא. דלכאורה אין לספק בזמן שכיבה דאורייתא אלא בא' מג' פנים או שנאמר דכל חד וחד קודם שכיבה שלו. או דהכל תלוי בשכיבה לרוב בני אדם. או דמיד משיתחיל זמן שכיבה לשום אדם מתחיל זמן ק"ש כדקי"ל זריזין מקדימין למצות. א"כ ממילא תו א"א לפרש להעמיד מחלוקת דכל הני תנאי בשיעורי טובא שאין טעם לדבר שיחלוקו במציאות. לכך היה נ"ל לפרש דכל הני תנאי לאו בשיעורא דאורייתא פליגי דמדאורייתא בודאי ליכא אלא בא' מג' פנים שזכרנו מיהו לעולם פשטא דקרא דסמוך לשכיבה בעינן היינו אחר זמן אכילה דהוה ביממא כדאיתא ביומא אלא דכל הנך תנאי דפליגי בשיעורא דזמן ק"ש היינו בשיעורא דרבנן קמיפלגי א' שתקנו תפלת ערבית ועשו ג"כ סייג לדבריהם שלא יאכל קודם שיתפלל ותקנו ג"כ להסמיך ק"ש לתפלה שיהא קריאתו בציבור או משום ברוב עם הדרת מלך. ומשום טורח הציבור הוצרכו לקבוע זמן מיוחד לכולם שיהא קודם זמן אכילה לכל חד כדאית ליה מר באכילת כהנים ומר באכילת עניים. ואין בזה עקירת דבר מה"ת היינו כדפרישית במתני' דק"ש שעל המטה עיקר כדפרישית לעיל בלשון רש"י וגם התוס' מודים דיוצא בזה:

בתוס' ד"ה משעה שהעני כו' תימא עני גופא מתי יתפלל כו' כדתני לקמן וקורא ק"ש ומתפלל כו' עכ"ל. אע"ג דלקמן משמע דהך ברייתא דלקמן סברה דתפלת ערבית חובה משמע דלמאי דקי"ל כהנך תנאי דס"ל תפלת ערבית רשות אפשר דלית להו הך סייג דאסור לאכול קודם זמן תפלה. אלא דא"א לומר כן דהא מבואר בפ"ק דשבת דף ט' ע"ב דקאמר אביי להדיא דלמ"ד תפלת ערבית רשות כיון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה. ומשמע להו להתוס' דלית לן לחלק בין עני לשאר בני אדם בהא דלא יאכל. ועיין מש"ל בסימן ד' אי איכא שום תנא דפליג אהך סייג או דנימא דכ"ע מודו בהא ע"ש וק"ל:

ודע שמ"ש התוס' בזה הדיבור היינו לשיטת ר"ת דלעיל שתופס בפשיטות דלכ"ע זמן ק"ש וזמן תפלה חדא מילתא היא. משא"כ לפי מ"ש לעיל שאין זה מוכרח א"כ אין מקום לקושיתם בכאן דמצינו למימר דאיירי שכבר התפלל בבהכ"נ עם הציבור קודם לכן כמו שמפורש בירושלמי שכן היה בימי התנאים. ומק"ש גופא נמי ליכא להקשות עני גופא מתי יקרא ק"ש דאפשר לענין ק"ש לחוד הך סייג כמו שאבאר לקמן במקומו. וכן מה שהקשו בסמוך בד"ה אמר ליה ר"י כו' דר"י אדר"י ג"כ לשיטת ר"ת ז"ל וק"ל:

בתוס' ד"ה ואי ס"ד כו' דלא מיסתבר לחלק כ"כ בשיעורי זמן שכיבה עכ"ל. עיין במהרש"א. והרשב"א ז"ל בחידושיו נ"ל ליישב באופן אחר. ולע"ד נראה דבלא"ה א"א לומר דשיעורא דעני קודם קידוש היום כיון דקידוש היום ע"כ מהתחלת בה"ש וליכא למימר דשיעורא דעני קודם דא"כ היינו מבעוד יום והא ליכא למ"ד כדמותיב ר"י עליה דר"מ ור"מ נמי אהדר ליה ול"ש נמי לומר דשיעורא דעני מאוחר דכיון דשיעור בה"ש אינו אלא זמן מועט פחות מרביעית שעה קודם צ"ה והך שיעורא דעני נמי א"א לצמצם שיהיו כל עניים אוכלין בזמן א' ממש אלא שיהיה לאותו זמן איזה משך א"א שיחלקו בזה בזמן שכיבה בשיעורים הללו. ואפשר שזהו כוונת התוס'. ואע"ג דר"מ לא פליג אדרבי יהושע אינו אלא כהרף עין וא"א לעמוד עליו ואפ"ה פליג נ"ל דהתם מילתא אחריתי היא דר"מ בעיקר דרשה דקרא פליג אדר"י דלר"י בשכבך דקרא היינו צ"ה ולר"מ לא מיסתבר כלל לומר כן דא"כ לכתוב בבקר ובערב כמו שמבואר לקמן דף י"א ע"א אע"כ דובשכבך דקרא היינו זמן מועט קודם הערב כנ"ל נכון ובזה נתיישב קושית ד"ה קשיא דר"מ אדר"מ ע"ש דהאיך שרוב אדם נכנסים להסב בע"ש ברגע כזו שא"א לעמוד עליו אע"כ דלאו חדא שיעורא כנ"ל ודו"ק:

והדר פשטו לה מברייתא וכו' הבעה"מ הקשה על גירסת רש"י ופירושו למה לא פשטו ממשנתינו דתנן מאימתי קורא את שמע ואי מוקי משנתינו בהני דלאו בני כפרה א"כ גם מברייתא איך פשטו ודלמא ג"כ בהני דלאו ב"כ וגם הקשה מדוע לא פשטו ממשנה דנגעים דתנן בהדיא העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים וקושיא זו הקשו גם בתוס' בד"ה דלמא. והנלע"ד ליישב על פי מה שפירש"י בעמוד הקודם בד"ה משעת צ"ה שהוא גמר ביאת השמש כדיליף לקמן עכ"ל רש"י א"כ חזינן לרש"י דגם איהו סובר דהא דידעינן דהערב שמש היינו צ"ה הוא מקרא דובא השמש דמפרשינן ביאת אורו שהוא כשהחשיך האור לגמרי דהיינו סוף שקיעה שהוא צ"ה וא"כ אי לאו הך קרא אף דהוה ידעינן דאף דטבל אעפ"כ אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו מדכתיב ביולדת עד מלאת ימי טהרה מ"מ הוה אמינא דבתחלת שקיעת החמה ביום ארבעים לזכר ויום שמונים לנקיבה כבר מלאו ימי טהרה ותהא מותרת בתרומה תכף אחר תחלת שקיעה ולכן ילפי' מקרא דובא השמש ביאת אורו לגמרי ועיין ביבמות דף ע"ה ע"א בתוס' דיה דאי בסוף הדבור. והנה הא דמספקא להו במערבא אין הספק שלהם שיהי' אסור בתרומה אף שהעריב שמשו שזה ידעו ממשנה מפורשת במס' נגעים העריב שמשו אוכל בתרומה אלא כיון דבהך קרא דובא השמש לא נזכר תרומה אדרבה ואחר יאכל מן הקדשים כתיב אך כיון דבאמת אנן מפרשינן הך ובא השמש היינו ביאת שמשו וטהר היינו טהור יומא לכך עקרינן לקרא מפשטי' דכתיב יאכל מן הקדשים ומפרשינן לי' בתרומה ועיין ברש"י בחומש בפרשת אמור וא"כ במערבא מספקא להו ממאי דהאי ובא היינו ביאת שמשו ומתוך כך אתה צריך לעקרו מקדשים ולאוקמי בתרומה ודלמא היינו ביאת אורו וטהר גברא שיביא כפרתו וקרא בקדשים איירי כפשטי' דכתיב מן הקדשים ואמנם אף דבודאי בתרומה מותר בהערב שמש אלא דלמא דוקא הערב שמש הראוי למחרתו להביא כפרתו וכמו"ש לעיל בעמוד הקודם בדברי הגמ' דמייתי כדתניא הכל כמבואר לעיל ובפרט אם האי קרא דובא השמש לא כתיב בתרומה וא"כ הא דמותר בתרומה בהערב שמש ילפינן מעד מלאת ימי טהרה והרי שם איירי בהערב ממש שלמחרתו מביא באמת כפרתו כדכתיב שם ובמלואת ימי טהרה תביא שתי וגו' ופשטו לי' מברייתא דקתני סימן לדבר צ"ה וא"כ אי ס"ד דהך ובא השמש איירי בקדשים ללח בתרומה א"כ היא גופה מנ"ל דבעינן צ"ה ודלמא תחלת שקיעה היינו הערב שמש ונקרא מלאת ימי טהרה וא"כ אף דאתקיף לן חדא לחומרה דבעינן הערב שמש הראוי להביא למחרתו כפרתו מ"מ אנחת לן חדא לקולא דלא בעינן צ"ה ותכף בתחלת שקיעה מלאו ימי טהרה וכר"י דמפלג המנחה מקרי ערב וזה לא היו יכולים למפשט ממשנה דנגעים דהרי שם סתם שכינו העריב שמשו ודלמא באמת היינו תחלת הערב השמש וכן לא היו יכולים למפשט ממשנתינו דגם במשנתינו אינו מפורש צ"ה ודלמא גם ק"ש וגם אכילת כהנים בתרומה הוא מתחלת שקיעה וכר"י דאמר עד פלג המנחה ועיין במשנתינו בתוס' בד"ה מאימתי לכך הביא ברייתא סימן לדבר צ"ה מכלל דבא השמש בתרומה איירי והיינו ביאת שמשו וטהר יומא והיינו שטהר יומא לגמרי וידעינן צאת הכוכבים וגם ידעינן שאין שום דבר מעכבו רק ביאת שמשו ולא בעינן כלל שיהי' ראוי להביא כפרתו למחרתו שהרי לא נזכר בהך קרא כפרה כלל:

עני וכהן חד שיעורא הוא. ואין להקשות מכדי עני אימת נכנס בצ"ה א"כ ליתני צ"ה וכאן לא שייך לתרץ מלתא אגב אורחא קמ"ל דמה חידוש שמעינן מעני. יש לומר דמשום דרצה למיהב שעורא על סוף הזמן בעני יהיב כמי על תחלת הזמן בעני ולקמן כשרצה לומר דעני ובני אדם חד שיעורא הוה מצי למימר ואי ס"ד דעני וכהן חד שיעורא הוא א"כ נימא ר"מ משעת צ"ה וכן לקמן גבי רב חנינא ה"מ למפרך ואי ס"ד עני וכהן חד שיעורא נימא ר"ח משעת צ"ה אלא דעדיפא מיני' פריך:

וחכמים אומרי' משעה שהכהנים זכאים לאכול בתרומתן. במשנתינו שנינו שנכנסין לאכול וכבר כתבתי לעיל במשנתינו דקמ"ל דמותר לאכול תרומה ואף שהגיע זמן ק"ש ועוד נדבר מזה בדברי התוס' בשמעתין אבל כאן בברייתא ששנינו שזכאין לאכול היינו ששוב פסקה טומאתן אבל לא נזכר כלל שאוכלים באמת סמוך לק"ש וא"כ קשה למה נקט לאכול דשייך רק בכהנים הוה ל' למתני משעה שרשאים ליגע בתרומה דהא טבול יום פוסל את התרומה וא"כ אסור ליגע עד שיעריב שמשו וזה שייך בין בכהנים ובין בישראל וצריך לומר דכיון דקמ"ל דמח"כ מותר בתרומה נקיט אכילה לרבותא שאפילו לאכילה אין כפרתו מעכבתו ועיין ביבמות דף ע"ה ע"א דמצריך תרי קראי לטבול יום שפסול בתרומה חד לאוכל וחד לנוגע א"כ הה"ד להתיר למח"כ יש רבותא להתיר אפי' לאכול ומזה מוכח דהך ברייתא בהני דב"כ מיירי. ובזה נדחה גם כן השגת בעה"מ על רש"י שהקשה שאם אפשר לפרש משנתינו בהני דלאו בני כפרה א"כ גם מברייתא ליכא ראי' ולפי מ"ש ע"כ ברייתא במח"כ איירי:

רש"י דיה דלמא ביאת אורו שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו וכו' דברי רש"י הללו אצלי תמוהים מאד דהרי בהאי קרא לאו טמאי טומאת הגוף בלבד כתיבי אלא גם טמאי מגע כתיבי ואדרבה סיפי' דקרא בטמאי מגע איירי ועל כלם מסיים הקרא ובא השמש וטהר ואיך נפרש האי קרא על זריחת השמש דמה ענין לטמאי מגע לזריחת השמש של מחרת טבילתם וא"כ על כרחך דהאי ובא השמש היינו הערב שמש של יום הטבילה ואני תמה על רבותינו חקרי לב בעלי התוס' ובעה"מ והרשב"א שגבבו השגות על פירוש רש"י ואיך לא הרגישו בקושיא זו שהיא לדעתי תשובה נצחת על רש"י: ואמנם גם על גרסת התוספת ופירושם וגם על גרסת הגאונים אני תמה דהתוס' והגאונים אם הם חלוקים בגירסא מ"מ המכוון בפירוש הסוגיא הוא שקושיית המקשן אינו להקשות שיהיו אסורים עד שיביאו כפרתן אבל קושייתו היא על מה שהצריך להמתין עד צ"ה דהיינו טהר יומא דאידכי לגמרי דלמא ובא השמש היינו תחלת השקיעה וטהר לאו על היום קאי רק על האיש וטהר גברא שהוא טהור לאכול בתרומה ואני תמה דאם האי וטהר על האיש קאי הוא מיותר לגמרי שהרי כתיב ואחר יאכל וכיון שרשאי לאכול תרומה א"כ טהור הוא לתרומה בשלמא אי וטהר קאי על היום הוא פירוש על ובא השמש שלא תאמר דהיינו תחלת שקיעה קמ"ל וטהר דאידכי יומא לגמרי אבל אי וטהר קאי על האיש ע"כ דקאי על הבאת הקרבנות ביום השמיני ועוד דלפירוש התוס' והגאונים קשה מה דקאמר א"כ לימא קרא ויטהר כיון דלפירוש התוס' טהר גברא היינו ע"י הע"ש הרי שמשא ממילא ערבא ואיך שייך ויטהר שהוא לשון ציווי ועיין רש"י וכיון שפירוש רש"י הוא תמוה וגם פירושם של התוס' והגאונים הוא תמוה אומר אני לולא דמסתפינא אמינא לאחוז דברי שניהם ואלקט פירוש ממוצע ומרווח בסוגיא וזהו שהרי בפרשת אמור שם כתיבי שני מיני טמאים דהיינו טמאי הגוף צרוע וזב ואח"כ כתיבי טמאי מגע ועל כלם כתיב לבסוף ובא השמש וטהר ויש לנו לפרש דהא ובא השמש הוא ענין בפ"ע וכן וטהר הוא ענין בפני עצמו ועל טמאי מגע דכתיב בסיפי' דקרא במה דסיים פתח וקאי על זה ובא השמש דהיינו הערב שמש ותחלת שקיעה ועל מצורע וזב דכתיבי ברישא דקרא קאמר וטהר דהיינו וטהר גברא ולשון ציוי הוא שיביא קרבנותיו ויטהר ועל שניהם מסיים קרא ואחר יאכל דהיינו טמאי מגע אחר הערב שמש ומח"כ אחר הבאת קרבנותיו והכל מיירי לקדשים כמו שפירשתי הסוגיא לשטת רש"י רק מה שפירש רש"י דמה דמספקא להו בפירוש ובא השמש היינו זריחת השמש בזה אני גד מפירוש רש"י ומסכים לפירוש הגאונים והתוס' דהי' מסופק שמא ובא השמש היינו תחלת שקיעה אבל וטהר היינו הבאת קרבנות באופן שהי' רוצה להקל בטמאי מגע שמותרים בהערב שמש אפילו לקדשים שיהי' מותרים בתחלת שקיעה וכן לתרומה כל מיני טמאים יהיו מותרים בתחלת שקיעה וע"ז שפיר משני א"כ ויטהר מבעי' לי' אלא על כרחך דלאו טהרה בפני עצמו ולא על קרבנות קאי וא"כ ע"כ לאו על גברא קאי דא"כ הוא מיותר לגמרי דהרי כתיב ואחר יאכל וגו' אלא ע"כ על היום קאי דטהר יומא ואידכי יומא לגמרי דהיינו צ"ה כנלע"ד פירושא דהך סוגיא:

ד"ה שאין ראי' לדבר שהיום כלה בצ"ה וכו'. לשון זה של רש"י לכאורה אינו מדוקדק שאטו אנן מספקינן שהיום ממשיך גם אחר צ"ה על זה לא מספקינן כלל דודאי בצ"ה אידכי יומא לגמרי אבל הספק הוא דלמא מכי ערבא שמשא שהוא קודם צ"ה כבר הוא לילה כדמסיק וכי תימא וכו' וא"כ הי' לרש"י לפרש זכר לדבר שהיום לא כלה אלא בצ"ה ואמנם לפי מה שראיתי בח"ר דלמסקנא דמסיק דעני שיעורא לחוד וכהן שיעורא לחוד שוב מסתמא הדרינן למה דקס"ד מתחלה דעני ובני אדם חד שעורא וכיון דמסיק דעני מאוחר א"כ שעורא דב"א שאמר ר"מ הוא מאוחר לצ"ה וחכמים פליגי עלה ומשערין בצ"ה שייך שפיר למימר שאין ראי' לדבר שהיום כלה בצ"ה שהרי לר"מ עדיין לא כלה אז לענין ק"ש. ומה דמסיק מאי ואומר וכ"ת אינו לשון הברייתא וסיום דברי חכמים אלא הוא לשון הגמרא ושטחיות הלשון קאי גם על סוגיא דמסכת מגילה:

דזה משעה שכהנים טובלים היינו קודם בה"ש וכו' ואין לדקדק ונימא קודם בה"ש די"ל היא גופה קמ"ל דכהנים רשאים לטבול עד בה"ש דר' יוסי וכדמסיק אנא בה"ש דר"י קאמינא:

תוס' ד"ה משעה שהעני וכו' תימא עני גופי' מתי יתפלל וכו'. וכתב מהרש"א אבל על מתניתן לא קשיא וכו' די"ל דה"ק משעה שכהנים וכו' היינו שמותרים וכו' וכבר כתבתי במשנתינו לדחות דבריו וכתבתי דבמשנתינו יש לומר דאכילת תרומה שהיא מצוה אינה אסורה אפילו בזמן ק"ש יע"ש. ועוד אני אומר דעל משנתינו לא קשיא להו לפ"מ שכתב המג"א בסי' רל"ה ס"ק ד' בשם הטור דדוקא לקבוע סעודה אסור אבל טעימה מותר א"כ משנתינו אתי שפיר וכהנים נכנסים לאכול אכילת עראי ואח"כ יקראו ק"ש אבל הברייתא צמצמה זמן ק"ש משעה שנכנס עד שעה שעומד לפטור מסעודתו וסעודתו משמע קבע ועוד שהרי אכילתו נמשך כל זמן ק"ש ולא כשאר לו שום זמן ואימת יקרא ק"ש ואני תמה על התוס' שכתבו שכיון שבא זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה וכו' דלא הוצרכו לזה דאפילו אם הי' מותר להתחיל היינו ביכול לקרוא אח"כ ק"ש אבל אם יעבור הזמן אפי' התחיל פוסק: ועכ"פ לפי מה שכתבתי יש ממשנתינו סיוע לדעת הטור ובפרט לפמ"ש לעיל בחידושינו במשנתינו דעל משנתינו לא שייך תירוץ התוס' דכאן יעויין לעיל בדברינו: ושם בסימן רל"ה כתיב המג"א דהתה"ד אוסר גם טעימה והמג"א ביאר טעמו דכיון דק"ש היא דאורייתא חמיר טפי ואולי בזה נחלק תנא דמשנתינו עם חכמים דכאן ור' יהושע דלקמן בברייתא דמשנתינו סברה כדעת הטור ולכן תנן שנכנסים לאכול והיינו אכילת עראי וחכמים ור' יהושע דברייתות סברי כדעת תה"ד וגם אכילת עראי אסורה לכן לא אמרו שנכנסין לאכול אלא שזכאין או מטוהרין לאכול אבל לא אוכלין ממש:

ביאות שמשו או ביאות אורו לשון לימודים דף ס"ב ע"ד יבין שמועה דף כ' על הסוגי' ותוספות בארוכה:

במערבא הא דרבא בר שילא לא שמיע להו לחם סתרים שנות חיים דף ל"ב אורח מישור לנזיר דף מ"ד ע"ג זכרון יוסף דף צ"ה ע"א:

והדר פשטי' לי' מברייתא תבואת שור דף ק"ז. הליכות {לוח הטעות: עולם} דף כ' וע"ש:

אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר ידי משה דף קנ"ה ע"ב:

ורמינהו מאימתי קורין את שמע בערבית עיין ע"ז ע"ו ד"ה בת יומא:

הי מנייהו מאוחר כו' והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים מהר"י קולון שורש קע"ג שונה הלכות דף א' עיין הרמ"ע מפאנו סימן ב':

רש"י ד"ה קס"ד רוב בני אדם הייני עניים מקום שמואל שער התרוצים:

רש"י והלא כהנים כו' בין השמשות כדי מהלך חצי מיל כתב בשאגת ארי' דף ד' ע"ד שזה ט"ס הוא כי הוא דעת רבי נחמיא במס' שבת אבל לר"י הוא תרי תלתא מיל או תלתא רבעי מיל וכ"כ בעטרת רא"ש:

תוספות ד"ה ואי ס"ד דעני קדים לחם סתרים. שי למורא סימן ס"ח:

ד"ה אמר לי' רבי יהודה לחם סתרים:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תו' ד"ה דלמא עתב״ש שהעיר מסוטה ל״ג ב׳ בפלוגתא דמבא השמש וע׳ ירושלמי יומא פ״ג ה״ב וברכות פ״ק וע׳ לח״מ שבת פ״ה ה״ד וע׳ תורת העולה ח״א פ״ב בענין גלגל קבוע ועבמ׳׳נ ח״ב פ״ח ובעקידה פכ״א שער ל״ו ועתו׳ פסחים נח״ב ויומא כט״א ומנחות מט״א ד״ה מה ת״ל זע׳ ר"נ מגילה ספ״ב ד״ה כל היום. וע׳ בתו״כ יכול יהא מרחיץ אבר אבר ת״ל ובא השמש מה ביאת שמשו כאחד כו' וע׳ רז״ה. ד״ה א״כ. וא״ל לתו׳ דוטהר שייך אגברא אף שאינו מביא קרבנותיו מאי פריך לימא ויטהר דהא אף אי קאי אגברא מ״מ י״ל דהוי בסוף שקיעה. י״ל בדוחק דמ״מ טפי הול״ל ויטהר כיון דלא משתמע כלל בגוונא דקאי איומא רק דלא משתמע מיני׳ כלל והוי ידעינן מדיוקא מדלא כתיב וטהר וע״כ דלא תטעה דוטהר יומא קאמר אבל מויטהר ליכא למילף מידי מפשטי' דקרא :

רש״י ד"ה ומקדמי ערש״י פסחים צ״ד א׳ ד״ה כי אמינא :קס״ד רוב בני אדם היינו כשעורא דעני בחול, והומ״ל נמי מברייתא דלקמן שרוב בני אדם וא״כ ר״ח היינו ר׳ אחא לפרש״י דאיירי בע״ש אלא דא״כ לא הומ״ל דעני וכהן חד שעורא וכרש״י יומא י״ג ומגילה ג״א דאורחי׳ דגמ' להקשות דרך שקלא וטריא וע׳ תו׳ פסחים מ״ז ב׳ ד״ה כתישה וע׳ תו׳ קדושין ס״ב ב׳ ד״ה נהי וכה״ג בכ״מ :ד״ה והלא חצי מיל וכ״כ בסמוך בבה״ש דר״י ורש״י [בנידה] נ״ג א׳ וע׳ בהגהות מהרי"ב ובגליון רע״א משבת ל״ד ב׳ והגר״א מווילנא הגי׳ יותר וכ״כ בש״א סי׳ ג׳ וע׳ תו' ד״ה תרי ושם ל״ה ב׳ בד״ה אלא ודוק :

תוס׳ ד״ה א״ל ועב״ח רל״ה דהוי דלא כהלכתא דבעי זמן שכיבה לב״ה ד״י סע״ב ומיהו ברא״ש דלרבנן קאמר דס״ל תהמ״נ עד הערב וסתם חכמים דר״י ר״מ אבל לר״י משום דהוי זמן שכיבה. ול״ל משום דלא בעי סמיכת גל"ת לר״י דמאי מייתי לקמן כז״א מרב הונא ורבנן דמ״מ אי מצלי יצא י״ח. ואולם למ״ש הרא״ש אח״ז להשיג על שיטת התוס׳ דבק״ש לא הוי זמן שכיבה ורב כריב״ל וא״כ אין הכרח דלר״י הוי זמן שכיבה קדים כ״כ וקצת סמך מדלעיל וחכ״א שהכהנים זכאין וסתם חכמים דר״מ ר״י ומיהו אף דאין ראי׳ מתפלה לק״ש מ״מ אי לאו דרב ס״ל כריב״ל ע״כ דק״ש קדים משום סמיכת גאולה לתפלה וא״כ לדידן היכי פסקינן דעביד כמר עביד כיון דמתהמ״נ לא הוי זמן ק״ש ואמינא לרב עמרם שהובא בתו׳ לקמן דד"ב דלמ״ד רשות לא בעי סמיכת גאול״ת והתו׳ דחו דתיקשי הלכתא אהלכתא וי״ל להבה״ג דבהתפלל שוי׳ כחובה ועי׳ רא״ש ס״פ ת״הש ומש״ש ותוס׳ חגיגה ט"ב וי׳׳ל דרב לשיטתו לקמן נז״ב ובה״ג ומדברי התו׳ דשם ובמגילה כ״ג א׳ מבואר כרב עמרם לכן פוסק דעביד כמר עביר דלדינא דקי״ל כמ״ד רשות לא בעי סמיכת גל״ת אבל לדידן דשוי' כחובה וממילא בעי סגל״ת א״כ אין להתפלל עד הערב דהוי זמן שכיבה

רש"י ד״ה נכנסין מאוחר לכולם ועלא"ז רש״א והדבר פשוט דללישנא דמיירי בחול ודאי דמאוחר לעני שממהר לאכיל לפי שאין לו נר ודעני מאוחר לכולם אבל לאית דמפרשי דמיירי בשבת ל״ל דבני אדם מאוחר לכולם רק משום דלעיל כתב שממהרין לסעודה שהכל מוכן לזה כתב דמ״מ מיקרי זמן שכיבה. ובחדושי רשב״א דע״כ ר׳ אחאי מיירי רק בחול דכיון דמסיק דשעורא דעני ודכהן לחוד מהדרינן למאי דס״ל דעני וב״א בע״ש חד שעורא וא״כ רב אחא היינו ר״ח , ול״ל דלמא דעני קדים ואי דלא מסתבר לחלק די״ל דב"א בע״ש ועני חד שעורא ז״א דכיון דליתני' בברייתא ע״כ דהוא ג״כ שעור מאוחר , ומ״ש א״ז רש״א מדהת״ו ד״ה קשיא והיינו לגירסתו וא״כ לא מסתברא דהוי חד שנויא וא״כ ל״ל דנכנסין להסב בחול ומשמע דדוקא בהא לא מסתבר על שעה שהכהנים טובלין אי לאו דתקשי היינו ר׳ אחאי וממילא י״ל דשעור דכהנים נכנסין מאוחר לבני אדם. ומ״ש רש״י לקמן דהכהנים טובלין קדים לב״א אבל אכילת תרומה הוי חד שעורא וכירושלמי דקרובים דבריהם להיות שיין :

{השמטות: במה שכתבתי דרב לשי׳ דא״א ויאמר כולו ערבית (אך למ״ש באו״ח סי׳ יח' ס״א בהגה בשם מהרא״י יש לדון בזה) ור׳ ירמי׳ לשי׳ דבני מערבא כונתי לגי׳ הבה״ג המובא במג״א דהוי צלי ר׳ ירמי׳ אחורי׳ דרב תפלה של חול יעש״ב וע״כ דר' ירמי׳ הי׳ ממתין עד הלילה. אך לפ״ז יש לדין במ״שכ לעיל בבאור ד״התו דרב דהקדים של שבת רק לזריזות בעלמא כיון שכבר הגיע הזמן ואף דקבלת שבת אינו תלוי כלל בתפ״ע והא דלא המתין עד הלילה משום תפלה בצבור די״ל דהי׳ במקום שלא היו עשרה ולפ״ז יומתק יותר דעיקר הקדימה הי׳ משום ויאמר דאין לאמרו בלילה ובזה ניחא ג״כ דאף דמצלי גם בחול מקודם משום ויאמר ה״מ כשלא היו מתאספין קודם הלילה הי׳ מוכרח להמתין יותר על תפלה בצבור אבל כאן הי׳ במקום שלא היו עשרה ולכן הוי שייך להקדים משום ויאמר ואין להקשות דלמה לא קאמר נמי וש״מ דלא יתחיל ויאמר בלילה די״ל כיון דמפורש להדיא מימרא זו בדוכתא אחרינא להכי לא חשיב לי׳ הכא וע׳ שבת מ׳ ע״ב אפרושי מאיסורא שאני ולא קאמר ארבעה כיון דזה מוכח כבר מר׳ וע״ש לא״ז רש״א ודוק (ובזה מיושב ג״כ בנדרים ז׳ ב׳ ש״מ תלת וע׳ בגליון הש״ס מרע״א דצ״ע אמאי לא פשיט מהכא וש״מ דאל״נ הוא בעצמו כו׳ וכונתו נ״ל כמ״ש התו' בפסחים קז"א בה״ד ש״מ טעם מבדיל לא ש״מ כל היום אלא דנקיט הכי משום דהל׳ כן וע׳ תו׳ שבת נה' ב' ד״ה ש״מ אך לפ״ז מיושב ג״כ קושיא זו דאף דהלכתא כן מ״מ כיון דהוא מפורש לעיל וממימרא דהכא לא מוכח כלל לא שייך למיחשבי׳ הכא וכדאמרן) ואף דבברכות הוא רב ירמי׳ ובסנהדרין ר׳ ירמי׳ י״ל כמ״ש רש״י כתובות מג׳ ב׳ דאחר שעלה ר״ז לא״י נקרא רבי ובבבל רב (וע׳ רש״י מ״ק כה׳ ב׳ וברכות מו׳ א׳ וע׳ תו׳ מנחות מ׳ ע״ב שהשיגו עפרש״י וע׳ רש״י קדושין עא׳ ב׳ ד״ה נסיב וע׳ רש״י חולין נו׳ א׳ כי סליק זעירא מבבל לנהרדעאי וכונתו מדקרי לי׳ בלא סמיכות אך א״ז מוכרח למ״ש בסוף ברכות שכמה אמוראים הוזכרו לפעמים בלא סמיכות ויותר יתכן כמ״ש המפ׳ דמא״י לבבל רגיל לומר נחית ומבבל לא״י סליק לפי שא״י גבוה וע״כ דמיירי הכא מבבל וע׳ שבת קמ' ע״ב כי סליק זעירא) ולפרש״י יתכן לומר בר' ירמי' דלאחר שעלה לא״י ככתו׳ עה' נקרא בסמיכות ובזבחים עד״ב מדשקיל וטרי בהדי׳ ר"ל ועב״ק פא׳ ובכ״מ רב ירמי׳ קודם שעלה לא״י. ואולם התו׳ בפסחים קו׳ סע״ב הוכיחו דתרי נינהו וע׳ מ״ק ד"ד ר׳ לר׳ ירמי׳ ברי וב״מ טז״ב אר׳ אבהו ירמיו ברי וב״ב קמב' וקמט׳ ר׳ אבהו לר״י דרדקי ועב״ק מב״א ועב״ב קמט׳ דמוכרח ג״כ לחלין בהכי:}

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ו.
גמ'. מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקידש היום בערבי שבתות דברי ר' אליעזר עכ"ל. עיין ברש"י (ד"ה משעה) וז"ל היינו בין השמשות ספק יום ספק לילה וכיון דספק הוא קדש היום מספק עכ"ל, וצריך ביאור דהרי רש"י סובר דמצות ק"ש תלוי בצאה"כ, ולשיטתו צ"ע איך סובר ר' אליעזר דיוצאים ק"ש דערבית משקידש היום דהיינו בבין השמשות דהוי ספק לילה. ונראה דכיון דלגבי כמה דינים לאחר שקיעת החמה הוי חלות דין לילה וכדמצינו שדם נפסל בשקיעת החמה אף לגבי ק"ש נחשב כלילה דאי הוי רק ספק לילה אינו יכול לקיים מצות ק"ש דהוי ספק מה"ת. ולמעלה בשיעורים נתבאר דבשקיעת החמה מתחיל זמן לילה בתורת ודאי וכשיטת הגר"א, ונראה דר"א סובר דחיוב ק"ש תלוי בזמן לילה ולא בחפצא דלילה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2012), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

דילמא ביאת אורו. שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל: אם כן. דהאי קרא וטהר לשון צווי הוא נימא קרא ויטהר מאי וטהר: אדכי. לשון עבר נתפנה מן העולם השמש: מברייתא. דקתני לקמן בשמעתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן וראיה לדבר צאת הכוכבים ש''מ אין כפרתן מעכבתן: משהעני. שאין לו נר להדליק בסעודתו: סיפא ודאי פליגא אמתני'. דקתני הכא עד שעה שעומד ליפטר מתוך הסעודה והיינו לא כרבי אליעזר ולא כרבנן ולא כרבן גמליאל. דדריש ובשכבך תחלת זמן שכיבה ובמתני' תנן עד סוף האשמורה הראשונה: עני וכהן. עני כל לילותיו וכהן טמא לאכול בתרומה חד שעורא הוא צאת הכוכבים: בערבי שבתות. ממהרין לסעודה שהכל מוכן: שאין ראיה לדבר. שהיום כלה בצאת הכוכבים זכר לדבר איכא: דמחשכי. ועושין מלאכה בלילה משקיעת החמה עד צאת הכוכבים: ומקדמי. ומשכימין קודם היום דאימא יום לא הוי עד הנץ החמה והם מקדימין מעלות השחר דהוי כמו מהלך ה' מילין (פסחים דף צג:): ת''ש והיה לנו הלילה משמר. מדקאמר והיום מלאכה אלמא האי דעבר מעלות השחר עד צאת הכוכבים יממא הוא. וזכר לדבר איכא דכל עת מלאכה קורא הכתוב יום: קס''ד. רוב בני אדם היינו עניים כלומר בני אדם בערבי שבתות ועניים בימות החול חד שעורא הוא: משעה שקדש היום בערבי שבתות. היינו בין השמשות ספק יום ספק לילה וכיון דספק הוא קדש היום מספק: משעה שהכהנים טובלים. היינו קודם בין השמשות כדי שיהא להם קודם בין השמשות הערב שמש והכי אמרינן בבמה מדליקין (דף לה.) דזמן הטבילה קודם בין השמשות מעט: והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים. רבי יהודה לטעמיה דאמר בבמה מדליקין בין השמשות כדי מהלך חצי מיל קודם צאת הכוכבים קרוי בין השמשות והוי ספק הלכך טבילה דמקמי הכי מבעוד יום הוא ולאו זמן שכיבה הוא ולקמן מפרש מאי אהדר ליה רבי מאיר: נכנסין להסב. אית דאמרי בימות החול ואית דאמרי בשבתות מכל מקום מאוחר הוא (לכולם): והי מינייהו מאוחר. (לכולם) דעני או דכהן: ה''ג אי ס''ד דעני קודם רבי חנינא היינו רבי אליעזר: בין השמשות דרבי יהודה מהלך חצי מיל לפני צאת הכוכבים ודרבי יוסי כהרף עין לפני צאת הכוכבים ורבי מאיר כרבי יוסי ס''ל וכי טביל מקמי הכי סמוך לחשכה הוא וזמן שכיבה קרינן ביה:

דילמא ביאת אורו הוא. פי' רש''י עד שיזרח אורו של יום השמיני ומאי וטהר טהר גברא שיטהר האיש בהבאת קרבנותיו. ותימא לפירושו לפרוך אההיא דהערל (דף עד:) דהעריב שמשו אוכל בתרומה וכו' מנלן דביאת שמשו הוא. ועוד היכי מצי למימר דמיירי בזריחה דאי בזריחה הוא הוה מצי למכתב בקרא וזרח השמש וטהר כמו ממזרח השמש (במדבר כא) או לשון יציאה כמו השמש יצא על הארץ (בראשית יט) ונקט בקרא ובא השמש אלמא דהיינו שקיעת החמה. ועוד דבסמוך קא מבעיא ליה האי ובא השמש אי ביאת אורו הוא ופשיט מברייתא זכר לדבר וכו' תפשוט ממתניתין (דנגעים פי''ד) העריב שמשו אוכל בתרומה אלמא דהיינו ביאת שמש. וי''ל דה''פ ממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת שמש הוא ממש ומאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים דילמא ביאת אורו הוא דהיינו תחלתה של שקיעת החמה והוא תחלת הכנסתה ברקיע ועדיין יש שהות ביום חמש מילין עד צאת הכוכבים ומאי וטהר טהר גברא והשתא למתניתין דהערל לא קשה מידי דמצי למימר העריב שמשו דהתם היינו ביאת אורו ואף מהתם לא תפשוט דהיינו צאת הכוכבים. משום הכי איצטריך לאתויי הכא הברייתא דצאת הכוכבים: אם כן לימא קרא ויטהר. אף על גב דבכמה מקומות כתיב וטהר. התם ליכא למיטעי אבל הכא דאיכא למיטעי הוה ליה למכתב ויטהר: משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח. תימא עני גופיה מתי יתפלל דהא אמרת זמן אכילתו היינו זמן ק''ש וכיון שבא זמן ק''ש אסור להתחיל בסעודה עד שיתפלל ברישא כדתניא לקמן (דף ד:) וקורא ק''ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ויש לומר דזמן תפלה הוי קודם לזמן סעודה דלאו דוקא משעני נכנס לאכול אלא פורתא מעיקרא קאמר שעד שיכינו לו סעודתו יקרא ויתפלל: אע''פ שאין ראיה לדבר. ראיה גמורה אינה דהא לא מיירי התם לענין ק''ש: ואי ס''ד דעני קדים רבי חנינא היינו ר' אליעזר. ולא מצי למימר דעני קדים לקדוש היום או קדוש היום קדים לשעורא דעני. דלא מסתברא לחלק כל כך בשעורי זמן שכיבה דכל זמנים הללו אית ביה: אמר ליה ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים. תימא תיקשי ליה לנפשיה שהרי פלג המנחה מבעוד יום היא והוא אומר (לקמן דף כז.) מיד כשיעבור פלג המנחה הוי זמן תפלת ערבית. ויש לומר דלדידיה לא קשיא דלא דריש בשכבך ובקומך אבל לרבנן דדרשי קשיא דאינו זמן שכיבה: