כתובות מט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - ב

לכן נקט התנא "בתו", שבזה הא קא משמע לן, דאפילו בבתו, חובה הוא דליכא לזונה, הא מצוה - איכא.

ואיבעית אימא: משנתינו רבי יהודה היא, והכי קאמר התנא:

האב אינו חייב במזונות בתו, וכל שכן לבנו, שאינו חייב במזונותיו. הא מצוה - בבנו איכא, וקל וחומר לבנות שיש מצוה לזונם - משום זילותא.

והא דקתני במשנתינו בתו, הא קא משמע לן, דאפילו בבתו, ששייך בה הטעם של זילותא, חובה ליכא לזונה.

ואיבעית אימא: משנתינו רבי יוחנן בן ברוקא היא, והכי קאמר התנא:

האב אינו חייב במזונות בתו, והוא הדין לבנו. ובאמת הוא הדין דאפילו מצוה נמי ליכא לזונם, ואיידי דבנות לאחר מיתת אביהן - חובה לזונן, תנא נמי בחיי אביהן לשון "אינו חייב".

אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא: כשישבו סנהדרין יושבי לשכת הגזית באושא [שהיא אחת מעשר גליות שגלתה סנהדרין, כדאמרינן במסכת ראש השנה בדף ל"א], התקינו הסנהדרין, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים, עד שיביאו שתי שערות.

איבעיא להו: הלכתא כוותיה, האם יש לסמוך על דבריו ^[30] שאכן כך תקנו באושא, שצריך לזונם, או אין הלכתא כוותיה?

תא שמע שאין הלכה כמותו, דכי [כאשר] הוה אתו לקמיה דרב יהודה לשאול אם צריכים לזון בניהם, אמר להו: יארוד [תנין, שהוא אכזרי על בניו] ילדה [הביא ילד לעולם], ואבני מתא שדיא [ומטיל את פרנסתו על בני העיר]! ^[31]

רואים מכאן שאין הלכה שחייב לזונם, אלא שאומרים לו כך, ואולי יזונם. אבל אין כופין אותו ^[32].

כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה לאותו אדם שאינו רוצה לזון את בניו אסיתא [מכתשת] על פיה בצבורא, וליקום אותו אדם על גבי שוליה בגובה כדי שישמעו קולו, ולימא ויכריז על עצמו, שהוא גרוע מן העורבים: עורבא בעי בניה [העורב רוצה בבניו], וההוא גברא - לא בעי בניה! ^[33]

ותמהינן: וכי עורבא בעי בניה?

והכתיב: "לבני עורב אשר יקראו", משמע שאינו זן אותם!

ומתרצינן: לא קשיא: הא דאמרינן שאין זן אותם, היינו בחיורי [כשהם קטנים מאד, שאז לבנים הם] ואין דומים לאביהם, ולכן שונאם.

ואילו הא דאמרינן שהעורב בעי בניה, היינו באוכמי, כשהם גדולים יותר, ואז הם כבר שחורים, שאז הוא אוהבם ^[34].

כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה לאותו אדם שאינו רוצה לזון את בניו: האם ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה?!

ולא אמרן שאין כופין אותו לזון, אלא בדלא אמיד.

אבל אם הוא אמיד - כפינן ליה, וזן אותם על כרחיה. שהרי אפילו אינם בניו, לא יהא אלא צדקה בעלמא! ^[35]

כי הא דרבא כפייה ^[36] לרב נתן בר אמי על הצדקה, ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש: באושא התקינו, שהכותב כל נכסיו לבניו, אפילו אם כתב שיהיו נכסיו שלהם מעכשיו - הוא ואשתו נזונים מהם ^[37]. ולא מן הדין הוא, אלא תקנת חכמים.

מתקיף לה רבי זירא, ואיתימא רבי שמואל בר נחמני, והרי גדולה מזו אמרו חכמים, שמי שמת והניח אלמנה ובת, ונישאה הבת, ואם כן, הרי זכה בעלה בנכסים שהיא ירשה מאביה, ונחשבים עתה הנכסים כמשועבדים ללוקח, שהרי הבעל נחשב כלוקח גבי נכסי אשתו, והרי אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם [שאם יוציאו מלקוחות לצורך מזונותיה, לא ירצו בני אדם לקנות נכסים מהבעל, שמא כשימות, יוציאו מהם את הנכסים לצורך מזונות האשה. ואין הם יכולים ליזהר בזה, שהרי מזונות האשה אינם קצובים]!

בכל זאת, בכהאי גוונא, שאין חשש לתיקון העולם, שאמנם הבעל נחשב לוקח, אבל הוא לא הוציא הוצאות על כך, חשבוהו רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה, ואמרו שאלמנתו נזונת מנכסיו.

אם כן, במקרה דנן, שמדובר לזון הוא ואשתו, והוא קיים, ובניו רק קבלו ממנו מתנה [ואף על פי שמתנה כמכר לענין שעבוד, שם הטעם הוא משום שאם לא שעשה מקבל המתנה לנותן נחת רוח, לא היה נותן לו, ולכן הרי זה כמכר. אבל בבנו לא שייך טעם זה] ולא הוציאו הבנים הוצאה על כך, מיבעיא שהוא ואשתו ניזונים מהנכסים?!

דהרי כך שלח רבין באיגרתיה: מי שמת, והניח אלמנה ובת, אלמנתו ניזונת מנכסיו.

ואם נישאת הבת לאחר מכן - עדיין אלמנתו ניזונת מנכסיו.

מתה הבת וירשה בעלה, אמר רבי יהודה בן אחותו של רבי יוסי בר חנינא: על ידי היה מעשה, ואמרו שאין אומרים שהבעל איש נכרי הוא, ואינו יורשו של אב, אלא של בתו, וכלוקח בעלמא הוא, ואין מוציאין למזון האלמנה מנכסים משועבדים, אלא אלמנתו ניזונת מנכסיו.

אם כן, הוא ואשתו - מיבעיא? פשיטא שניזונים מהנכסים!

ומבארינן: מהו דתימא, התם הוא דליכא דטרח עבור האלמנה, שהרי מת בעלה, לכן עשו לה חכמים תקנה.

אבל הכא, שהוא קיים, נטרח [יטרח] הוא לדידיה ולדידה [עבורו ועבור אשתו], קא משמע לן שאין אומרים כך, אלא הרי הוא ואשתו נזונים מנכסיו.

איבעיא להו: הלכתא כוותיה דרבי אילעא, או לית הלכתא כוותיה?

תא שמע: דרבי חנינא ורבי יונתן הוו קיימי [היו עומדים]. אתא ההוא גברא, גחין ונשקיה לרבי יונתן אכרעיה [התכופף ונשק לרבי יונתן על רגלו].

אמר ליה רבי חנינא: מאי האי, מדוע עשה לך אותו אדם כך?

הערות

^[30] כך ביאר התוס' רי"ד.

^[31] והיה אומר עליו כך, שמא על ידי כך יבוש אותו האיש ויכלם - ויפרנסם. תורי"ד.

^[32] כתבו התוס', דהיינו דווקא בקטנים, אבל קטני קטנים [דהיינו, עד בן שש] לכ"ע חייב לזונם, כדאמרינן לקמן [ס"ה ע"ב]. עיי"ש.

^[33] כך פירש רש"י. עוד הביא רש"י, שיש מפרשים ששליח ציבור יעמוד עליה ויכריז כך על אותו האיש. וכתב התוס' רי"ד, שעושין כך כדי שידעו הציבור - וירחמו על בניו, כי הוא אינו מרחם עליהם.

^[34] כך פירש רש"י. ותוס' פירשו ששני מיני עורב הם, אחד לבן, ואחד שחור.

^[35] נחלקו הראשונים בענין כפיה לצדקה. דעת הרשב"א, דכייפינן ליה שיתן, אבל אין יורדין לנכסיו. וראייתו מהא דלעיל, דמי שהלך למדינת הים וכו' אבל לא זנין וכו' ולא דבר אחר. ואמר שם רב יוסף שדבר אחר - היינו צדקה. והקשה עליו הר"ן, הא תנינא לעיל: מי שנשתטה, בית דין יורדין לנכסיו וכו' ודבר אחר! ואי אמרת דבפניו אין יורדין לנכסיו, כל שכן שאין יורדין שלא בפניו! וכתב הר"ן דאפשר דשלא בפניו לא נחתינן לנכסיה, כדאמרינן במי שהלך למדינת הים, משא"כ בפניו. וכן כתב הרמב"ם. ותמה הקצות [סי' ר"ד], מה סברה יש בזה, הרי אם יש שעבוד נכסים על צדקה, אם כן גם שלא בפניו נרד לנכסיו, ואם אין שעבוד, אמאי בפניו יורדין?! וכתב, דאפשר לומר שבאמת אין שעבוד נכסים לצדקה, משום דאין שעבוד על מצוות, אלא על חוב ממון. ומכל מקום בפניו יורדין לנכסיו מדין כפיה על המצוות, כפי שכתב הרמב"ן, דאפילו אם שעבודא לאו דאורייתא, מ"מ בית דין יורדין לנכסי הלווה לגבות חובו, דעד שאתה כופהו בגופו - כפהו בממונו. וזה שייך דווקא בפניו, שאפשר לכופו בגופו. אבל שלא בפניו, שאין אתה יכול לכופו בגופו, אין כופין גם בממונו. עיי"ש.

^[36] הקשו התוס', היאך כפה אותו על הצדקה, והרי כתוב מתן שכרה בצדה: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וגו"', ואמרי' במס' חולין [ק"י ע"ב], שכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה - אין בית דין של מטה מוזהרין עליה! ? וכתבו, דצריך לומר דהך "כפייה" - היינו בדברים. עוד תירצו, דאיכא למימר דמיירי שקצבו ביניהן בני העיר לתת כך וכך לחדש, ולכן היה יכול לכופו על כך, כדאמרינן בבבא בתרא [ח' ע"ב] דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן. עוד תירצו, דבצדקה איכא גם שני לאוין: "לא תאמץ", "ולא תקפוץ" [דברים ט"ו, ז']. ועיי' בר"ן ובמהרש"א.

^[37] משמע שדווקא כשכתב לבניו, אזי הוא ואשתו ניזונים מהם. אבל אם כתב לאדם אחר - אין נזונין, דמתנה הויא כמכר, דאי לא דעבד ליה מקבל המתנה ניחא לנפשיה - לא הוה יהיב ליה. והרי אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים לפי שאין קצובין או לפי שאין כתובין כדאמר במס' גיטין [נ' ע"ב]. תוס'. עיי"ש שהאריכו.

שאפילו בתו, חובה הוא דליכא [שאין] בכך, הא [הרי] מצוה איכא [יש בדבר].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי משנתנו כשיטת ר' יהודה האומר כי מצוה לזון את הבנים וקל וחומר לבנות היא, והכי קאמר [וכך אמר], כך צריך להבין את לשון המשנה: האב אינו חייב במזונות בתו — וכל שכן שאינו חייב לתת לבנו מזונות, הא [הרי] אבל מצוה בבנו איכא [יש] אף על פי שאין חובה, וקל וחומר לבנות. והא דקתני [וזה ששנה] בתו דווקא — הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שאפילו לזון את בתו חובה ליכא [אין] בכך, למרות שלדעתו ברור שיש בכך מצוה כדי שלא יזלזלו בה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי משנתנו היא כדעת ר' יוחנן בן ברוקא האומר כי חובה לזון את הבנות לאחר מיתת אביהן אבל בחייו אין ניזונים ממנו לא בניו ולא בנותיו, והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין אותה: אינו חייב במזונות בתו והוא הדין שאינו חייב במזונות אף לבנו, והוא הדין שאפילו מצוה נמי ליכא [גם כן אין] לא בבנו ולא בבתו, ואיידי [ועל ידי, מכיון] שצריך היה לומר לבסוף שבנות לאחר מיתת אביהן חובה לזון אותן מן הנכסים, תנא נמי [שנה גם כן] לשם הקבלה אינו חייב במזונות בתו בחייו. ואין ללמוד מכאן שאף שאינו חייב יש בכך מצוה, אלא יש להבין שבחייו אין כל התחייבות, ואף לא משום מצוה.

א אמר ר' אילעא אמר ריש לקיש משום (בשם) ר' יהודה בר חנינא: בעיר אושא התקינו חכמים, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים. איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] האם הלכתא כוותיה [הלכה כמותו] או אין הלכתא כוותיה [הלכה כמותו], כלומר, האם כך פוסקים למעשה שחייב אדם לזון את ילדיו הקטנים? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לכך מן העובדות הללו: כי הוה אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] רב יהודה להתלונן על אב שאינו מפרנס את ילדיו, אמר להו [להם]: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא [התנין יולד וולדות ועל בני העיר הוא מטיל] את חובת פרנסתם?! אלא ודאי מן הראוי שהוא יפרנסם.

כי הוה אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] רב חסדא בתביעה כגון זו, אמר להו [להם]: כפו ליה אסיתא בצבורא [הפכו לו מכתשת בציבור] שיהיה לו מקום מוגבה לעמוד עליו, וליקום ולימא [ושיקום אותו אב ויאמר]: עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה [העורב רוצה ודואג לבניו, והאיש הזה, אני, איננו רוצה את בניו]?! כלומר, עליו להצהיר ברבים שהוא רע מן העורבים. לגופה של מימרה זו שואלים: ועורבא בעי בניה [והאם העורב רוצה לפרנס את בניו]? והכתיב [והרי נאמר]: "נותן לבהמה לחמה לבני ערב אשר יקראו" (תהלים קמז, ט), משמע שהוריהם אינם מפרנסים אותם והם ניזונים רק בחסדי ה'! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרנו שהעורב אינו חס על בניו לתת להם מזונם, הרי זה דווקא בחיורי [בלבנים], כלומר כל עוד בניהם צעירים ופלומתם עדיין לבנה, שאז הם שונאים אותם ומתאכזרים אליהם, ואילו הא [זה] שאמרנו שהם חסים על בניהם ונותנים להם מזונם, הרי זה באוכמי [בשחורים], שלאחר שגדלו ופלומתם שחורה כשל הוריהם, אוהבים הם אותם ודואגים למזונם.

כי הוה אתי לקמיה [כאשר היה בא מעשה כזה לפני] רבא, אמר ליה [היה אומר לו] לאב: ניחא [האם נוח] לך דמיתזני [שיתפרנסו] בניך מצדקה? ומכל העובדות הללו מוכח שאין הלכה כתקנת אושא, שהרי חכמים אלה לא כפו ממש את האב לפרנס את בניו.

ומעירים: וכל זה לא אמרן [אמרנו] שאין כופים את האב לזון את בניו ובנותיו, אלא דלא אמיד [שאינו עשיר] וצריך להתייגע הרבה כדי לפרנס את ילדיו, אבל אם הוא אמיד [עשיר] — כפינן ליה על כרחיה [כופים אנו אותו בעל כורחו] שיפרנס את בניו. כי הא [כמו זה] שרבא כפייה [כפאו] את רב נתן בר אמי שהיה עשיר ואפיק מיניה [והוציא ממנו] ארבע מאה זוזי [מאות זוז] לצדקה, ומכאן שאף בדבר שאין בו חובה מסויימת, מכל מקום אדם אמיד שיכול להרשות לעצמו, כופים אותו בית הדין שיתן, וכל שכן שכופים אותו לפרנס את ילדיו.

ב אמר ר' אילעא אמר ריש לקיש: בעיר אושא התקינו תקנה נוספת: הכותב כל נכסיו לבניו, כלומר, שנותן להם בחייו במתנה את כל נכסיו — הוא ואשתו נזונים מהם בחייהם.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא ואיתימא [ויש אומרים] שהקשה זאת ר' שמואל בר נחמני: מה החידוש שבקביעה זו? הרי גדולה מזו אמרו, שאלמנתו של אדם נזונת מנכסיו גם אם ירשה אותם בתו הנשואה, ולמרות שבעלה זכה בהם ואין אלמנה ניזונית מנכסים המשועבדים לאחר, בכל זאת כאן כדי שלא תפסיד האלמנה לגמרי תיקנו חכמים שתיזון מהם, ואם כן הוא ואשתו בחייו מיבעיא [נצרכה לומר] שמתפרנסים מן הנכסים שנתנו במתנה לבניהם?!

ומהי הלכה זו שהוא מצטט — ששלח רבין באיגרתיה [במכתבו לבבל] הלכות אלה: מי שמת והניח אלמנה ובת היורשות את נכסיו — אלמנתו ניזונת מנכסיו, שהרי זה הוא מתנאי הכתובה. נישאת הבת ומה שירשה הם נכסי מלוג שפירותיהם לבעלה — גם אז אלמנתו ניזונת מנכסיו.

ומה הדין אם מתה הבת ובעלה יורשה? אמר ר' יהודה בן אחותו של ר' יוסי בר חנינא: על ידי (אצלי) היה מעשה שהובאה שאלה זו לדיון לפני חכמים, ואמרו: גם אז אלמנתו ניזונת מנכסיו. שגם במקרה שעברו הנכסים בירושה לבעל אנו אומרים שאין זה מפקיע את זכות האלמנה בנכסים, ואם כן הוא ואשתו מיבעיא [נצרכה לומר]?!

ודוחים: אין זו קושיה, כי יש מקום להבדיל, מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הוא באלמנה תיקנו דין זה, לפי דליכא דטרח [שאין מי שיטרח] עבור האשה, שהרי נשארה אלמנה לבדה, אבל הכא [כאן] כאשר הוא חי — נטרח לדידיה ולדידה [שיטרח בשבילו ובשבילה] ויפרנס את אשתו מעבודתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מכריחים אותו לעשות כן, והוא ניזון מן הנכסים.

איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: האם הלכתא כוותיה [הלכה כמותו] או לית הלכתא כוותיה [אין הלכה כמותו]? האם נוהגים כדברי ר' אילעא או לא? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לכך מעובדה זו: שר' חנינא ור' יונתן הוו קיימי [היו עומדים] יחד, אתא ההוא גברא גחין ונשקיה [בא איש אחד התכופף ונישקו] את ר' יונתן אכרעיה [על רגלו], אמר ליה [לו] ר' חנינא: מאי האי [מה זה] למה הוא מכיר לך טובה כל כך? אמר ליה [לו]: אותו אדם כותב נכסיו לבניו הוא, שנתן להם את נכסיו במתנה בחייו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

That even with regard to his daughter, there is no obligation to provide her sustenance, however, there is a mitzva to do so.

And if you wish, say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and this what he said in the mishna: A father is not obligated to provide sustenance for his daughter, and all the more so he is not duty-bound to provide for his son. It may be inferred from here that there is at least a mitzva with regard to a son, and the same applies by a fortiori inference with regard to the daughters. And the reason that the mishna teaches the case of his daughter is because it teaches us this: That even with regard to his daughter there is no obligation, despite the mitzva to guard her from dishonor.

And if you wish, say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, and this is what he said in the mishna: A father is not obligated to provide sustenance for his daughter, and the same is true with regard to providing for his son. And the same is true with regard to a mitzva; there is not even a mitzva to feed either one’s sons or daughters, but since the tanna wanted to say with regard to daughters that after their father’s death there is an obligation to sustain them from his estate, he also taught in a parallel manner that the father is not obligated to provide sustenance for his daughters during his lifetime. Consequently, it is incorrect to infer from here that there is a mitzva to sustain them despite the lack of obligation; rather, the tanna means that there is no obligation and not even a mitzva to do so.

§ Rabbi Ile’a said that Reish Lakish said in the name of Rabbi Yehuda bar Ḥanina: In Usha the Sages instituted that a man should sustain his sons and daughters when they are minors. A dilemma was raised before the Sages: Is the halakha in accordance with his opinion or is the halakha not in accordance with his opinion? Must a man feed his young children in practice or not? The Gemara answers: Come and hear: When they would come before Rav Yehuda to complain about a father who refused to sustain his children, he would say to them: The jackal [yarod] bears offspring and casts the obligation to feed them on the residents of the town? Even a jackal feeds its young, and it is certainly proper for a father to support his children.

When they would come before Rav Ḥisda to register a similar complaint, he would say to them: Turn over a mortar for him in public, as a raised platform, and let that father stand up and say about himself: The raven wants to care for its sons, and yet this man does not want to support his sons. The Gemara questions this statement: And does the raven want to feed its sons? But isn’t it written: “He gives to the beast its food, to the young ravens that cry” (Psalms 147:9)? This verse indicates that the parents of young ravens do not feed them. The Gemara responds: This is not difficult, as in this case it is referring to white ones, and in that case it is referring to black ones. There are different types of ravens, some of which feed their young while others do not.

The Gemara further relates: When an incident of this kind would come before Rava, he would say to the father: Is it satisfactory to you that your sons are sustained through charity? All these incidents prove that the halakha is not in accordance with the enactment of Usha; although these Sages stated forcefully that it is proper for a father to support his children, they did not force him to do so by the authority of the court.

The Gemara adds: And we said this halakha only when he is not wealthy and must toil hard to provide food for his children, but if he is wealthy we coerce him against his will to sustain them. Like this case of Rava, who coerced Rav Natan bar Ami, who was a wealthy man, to donate to charity, and collected from him four hundred dinars for charity. This shows that even in the absence of a particular obligation, the court will compel a person to give charity if he can afford it. The same reasoning certainly applies to a man’s own children.

§ Rabbi Ile’a said that Reish Lakish said: In Usha the Sages instituted that in a case of one who writes a document stating that he is giving all his property as a gift to his sons in his lifetime, he and his wife are sustained from the property until their deaths.

Rabbi Zeira objects to this, and some say this objection was raised by Rabbi Shmuel bar Naḥmani: What is the significance of this ruling? After all, the Sages said a greater novelty than that: A man’s widow is sustained from his property even if his estate was inherited by his daughter and therefore belongs to her husband. Although the property is comparable to property from the estate that was sold to a third party, from which a widow is not entitled to claim her sustenance, in this case the Sages decreed that she can claim her livelihood from her late husband’s estate to prevent her from losing out entirely. With this in mind, is it necessary to state that he and his wife, during his lifetime, receive their sustenance from property he gave as a gift to his sons?

The Gemara provides the background for this ruling: As Ravin sent in his letter to Babylonia: With regard to one who died and left a widow and a daughter, his widow is sustained from his property, as this is a stipulation of the marriage contract. If the daughter, who is her father’s heir, married, the estate is considered usufruct property whose produce belongs to her husband, but even so his widow is sustained from his property.

If the daughter died and her husband inherited from her, Rabbi Yehuda, son of the sister of Rabbi Yosei bar Ḥanina, said: I was involved in an incident of this kind when this very question came before the Sages for a ruling, and they said: Even in this case, his widow is sustained from his property. The Gemara reiterates: With all that said, is it necessary to state that he and his wife are entitled to receive their sustenance from property he gave his son?

The Gemara responds: The ordinance is necessary lest you say that it is in that case there, with regard to a widow, that they instituted this halakha, as there is no one to toil on her behalf, since she is by herself, but here, where the husband is alive, he can toil for himself and for her, i.e., his wife. The ordinance of Usha therefore teaches us that the court does not force him to do so, and they may claim their sustenance from his former property.

A dilemma was raised before the scholars: Is the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Ile’a, or is the halakha not in accordance with his opinion? The Gemara answers: Come and hear, as Rabbi Ḥanina and Rabbi Yonatan were standing together, and a certain man approached, bent over, and kissed Rabbi Yonatan on his foot. Rabbi Ḥanina said to Rabbi Yonatan: What is this? Why does he owe you such a mark of gratitude? He said to him: He wrote a document stating that he was giving his property to his sons,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כי הוה אתי לקמיה דרבא אמר להו ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה, ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד אכפינן ליה בעל כרחו. כלומר, מדין צדקה, מיהו לא נחתי לנכסיה. והיכא דליתיה נמי דלא אפשר למיכפיה לא זנינן להו לבניה מנכסיה, כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו. וכדתניא לעיל (כתובות מח,א) מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו, ודבר אחר, ואמר רב יוסף זו צדקה. וכן כתב רב האי גאון ז"ל בתשובה (שע"ד סי' ל עמ' נ) דהא אפילו נודר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא דקאי בבל תאחר (עי' ר"ה ו, א), אבל אין בית דין יכולים לכופו ולעשות לו כלום (ועי' ר"ן). והני מילי קטנים אבל קטני קטנים זן ומפרנס בעל כרחיה. וכדאמרינן בשילהי פרק אף על פי (לקמן כתובות סה, ב) דרש ר' עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אף על פי שאמרו אין אדם זן ומפרנס בניו ובנותיו כשהם קטנים אבל זן הוא קטני קטנים, ופרישנא עד כמה עד בן שש.

באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהם. ירושלמי (בפרקין ה"ח), בניו קטנים מהו, ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא ואית דאמרי בשם ר' יהודא בר חנינא, הוא ואשתו ובניו קטנים נזונין מהם. עוד גרסינן התם, מהו מסבתיה אשה, אמר רבי חנינא אנא לית אנא מסב ליה אתת, אמר ר' מונא לא מסתברא אגרין ליה שמשא, פירוש בתמיה, ומנסבין ליה אתת כמאן היא שמשא. עד כאן. ומכאן ראיה, דטעמא דתקנת אושא משום אומד הדעת הוא, שלא נתן על דעת שיתבזה הוא לאפות ולבשל לעצמו אלא שוכרין אפילו שמש לשמשו, ולא התקינו ממש קאמר, אלא התקינו מפני שירדו לסוף דעת הבריות.

באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו. פירוש כולן. הוא ואשתו נזונים מהן, פירוש: אף על פי שכתבו להן מעכשיו, דאומדן דעת הוא שלא כתבן לו על דעת שימות הוא ברעב, והוה ליה כמי שכתבן לו מעכשיו אם לא יצטרך הוא להם, ולא עוד אלא אפילו אשתו ניזונית מהם אף על פי שלא שייר בהן לאשתו כלום, לפי שאומדן הדעת הוא שאינו רוצה שתתבזה אשתו ותמות ברעב, ואין מתנה זו אלא כירושה, ולמה כתבן לו עכשיו, שאם ימותו הן ולא נצרכו להן שיהא הוא יורשן, ודוקא לבניו אבל לאחרים לא, משום דמתנת אחרים כמכר הוא, דאי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה, אבל מתנת בנו ליכא למימר הכי וכמו שפירש רש"י ז"ל.
ואקשינן: גדולה מזו אמרו, אלמנתו נזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו, ואפילו מתה הבת, דבעל כלוקח הוי, ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים (גיטין מח, ב) אפילו הכי אלמנתו נזונת מנכסיו, דמשום פסידא דאלמנתו שויוה רבנן כיורש הכא דהוא ואשתו קיימין מיבעיא דשויוה כיורש, ואם תאמר אם כן, מאי גדולה מזו, הכא חד טעמא והכא חד טעמא. נראה לי, דקסבר ר' זירא דטעמא דאלמנתו נזונת מבעל הבת ולא שויוה רבנן כלוקח כדשויוה בעלמא, משום דאמידנא לדעת הבעל שאינו רוצה שתתבזה אשתו, וכל זמן שהנכסים ביד יורשיו או ביד יורשי יורשיו שתהא אשתו נזונת מהם. ותדע לך, דאלו רצתה הבת למכרן לאחר לא היתה ניזונת מהן, שאין הבעל רוצה לשעבד כל כך נכסיו לאשתו שלא יוכל היורש למכרן וזו עשאוה חכמים כאלו מכרתן לבעל, ואפילו הכי אלמנתו נזונת מהן משום אומד דעת הבעל שרצה לשעבדן לה אפילו במקום מכר כזה. והיינו דקרינן לה גדולה מזו, דהשתא לאלמנתו דכבר מת הוא אזלינן בתר אומדן דעתו, לו ולאשתו שהוא חושש לה יותר בחיים לא כל שכן.
ותדע לך, דאי לא תימא הכי מאי גדולה מזו איכא, אדרבא, התם מדינא בעל יורש הוי ומשום פסידא דבעל שויוה רבנן כלוקח, ובמקום אלמנתו משום פסידתא אוקמוה לבעל אדיניה והוה ליה יורש, ואלמנתו נזונת ממנו כמו שהיא נזונת מן היורשים, אבל הכא דמדינא זכה בהו מהשתא ודאי צריכא למימר, וטובא קא משמע לן. ומה שתירץ הראב"ד ז"ל דהוא הדין דהוה מצו לשנויי ליה הכין אלא דעדיפא מיניה שני ליה, דאף כשתמצא לומר דבעל לוקח הוי מדינא, התם הוא דאיכא לתקוני לאלמנה משום דליכא איניש דטרח, אבל הכא דאיכא בעל נטרח לדידיה ולדידה. אינו מחוור, דמכל מקום רבי זירא היכי הוה סלקא דעתיה דזו גדולה זמו, והיכי נשוי ליה לרבי זירא טועה במילתא פשיטא כי האי, אלא שהיה תולה הענין באומדן הדעת כמו שכתבתי. ומשני, אף כשתמצא לומר דטעמא משום אומדן הדעת הוא, צריכא למימר, דהוה סלקא דעתך אמינא התם הוא משום דודאי תתבזה אשתו לפי שאין טורח בשבילה, אבל הכא דקאי הוא, איהו טורח לדידיה ולדידה, ומהשתא גמר ויהיב. מנ"ל. ומה שפירש רש"י ז"ל, הוא ואשתו נזונין מהן מתקנת חכמים ולא מן הדין, אינו מחוור לי מן הטעם שכתבתי, דאם כן מאי גדולה מזו, אדרבא איפכא מסתברא.
ואסיקנא: דלית הלכתא כר' שמעון בן לקיש, אלא קנה הבן מעכשיו גוף ופירות כיון דלא שייר במתנתו בפירוש, ואפילו הכי קיימא לן דמתה הבת אלמנתו נזונת מנכסיו. ואף על גב דאמר רבי זירא דזו גדולה מזו, הא דחינן דליתא, דהתם הוא דליכא איניש דטרח, אבל הכא דקאי הוא, איהו טרח לדידיה ולדידה, ואומדן הדעת כי האי לא אמרינן, ואי נמי, דהתם לאו משום אומדן הדעת הוא כדקא סלקא דעתיה דרבי זירא, אלא משום דאוקמוה רבנן לבעל אדיניה משום פסידא דאלמנתו, אבל הכא דמדינא קי מהשתא לגמרי, משום תקנתא לא מרעינן כחו דבן.

ירוד ילדה ואבני מתא שדי' כו' פי' מעין תנין כדמתרגימן מעין תנין מדורירודא, ובתוס' פי' הירוד הזה הוא אכזר וכמעט שהוא אוכל את בניו לולי הקב"ה נותן רחמנות בלבו והופך פניו לראותם כדי שלא יחשב לאכלם וחלוץ שדיו ומניק הה"ד גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן וכו' והיינו דקאמר הכי ירוד ילדה שהוא אכזרי ולבסוף מניקה וזו אכזרי יותר שדיה בני אבני מתא והלשון הזה דחוק לפירוש זה לכך יש לפרש אותו גברא ירוד היולדת ואינה מניקה משא"כ באב הירודים שהם מרחמים בסופם על בניהם, רפסא פי' פונה לרעה שהי' מזונותיה כסויין ותלוין והיינו דלא סליק ע"ג ספסלא:

הא בחיוורא הא באוכמא פי' רש"י ז"ל כי כשהוא קטן הוא לבן ואביו ואמו בדילים ממנו כסבורים שאינו בניהם עד שמשחירים, ובתוס' פי' כי שני מינים עורבים הם לבנים ושחורים והמין א' אוהב את בניו כדאמרינן בפרק אלו טריפות זה העורב העומקי ומאי עומקי לבן כמו עמוקה חמה מן הצל ולשון התלמוד מוכח יותר בפרק זה, אבל היכי דאמיד בעי לה פי' מדין צדקה ואע"ג דהא מצוה שמתן שכרן בצדה אין ב"ד מוזהרים עליה התם הוא בשאר מצות כגון כיבוד אב ואם וכיוצא בזה אבל לענין צדקה כפי מחסורי' של עניים וכדכתב רחמנא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ואע"ג דהא גבי נדר כתיב גלי רחמנא בצדקה שהוציא מפיו וה"ה לכל צדקה משום מחסורי' של עניים ובתוס' תירצו דשאני צדקה דכתיב בה ל"ת ג"כ דכתיב לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ ידיך וכו':

הוא ואשתו ניזונים מהן פי' בירושלמי דה"ה לבנים הקטנים יש אלו מהן מסרתי אתתא וכי לא מסתבר דאגרין ליה שמשא ומנסבין ליה אתתא כמאן היה שמשא וכו' ע"כ ומיהו הא אדחי' ליה לתקנת אושא כדאיתא לקמן גדולה מזו אמרו דמי שמת וכו' עד נשאת הבת אלמנה נזונת מנכסיו וכו' פי' אע"ג דבעל לוקח הוה וקי"ל דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים משום זילותא דאלמנתו עבוד תקנתא שתהא ניזונת מהם, ואיכא דקשיא ליה דשאני דבעל יורש הוה כדאמרינן בשלהי מי שמתו כל היכי דאיכ' (פסולי אחריני) [פסידא דאחריני] דלא אפסידהו אינשי אנפשייהו שויא רבנן בעל כיורש והכא משום פסידא דאלמנתו שויה כיורש משא"כ במתנ' זו שהנכסים משועבדים וי"ל דהשתא קס"ד דהתם שורת הדין דאפילו היכא דאיכא פסידא לאחריני לשוויה רבנן ללוקח שהרי בשעת נשואין זכה הוא בנכסי אשתו וודאי כיד' או עדיפא מידה כדאיתא ביבמות אלא כרבנן משום תקנתא דאלמנותה שלא תתבזה במזונותיה אמר שיהא כיורש אבל מסקנא דהתם ודאי לאו מהאי טעמא אלא משום דשורת הדין שיהא כיורש אבל היכא דאיכא פסידא לאחריני דלישווי' כיורש ואפילו כאינש דעלמא דהיינו דפרכינן עליה מתלמודא דהאשה שמכרה בנכסי מלוג ופרקי' דש"ה והיינו דהתם ק"ל כרבנן והא לא ק"ל כי הא דתקנת אושא וכדאיתא בסמוך שאני דינא דהתם הוה כיורש מדינא והוא ואשתו מבעיא קושיין מאשתו בלחוד דאלו הוא עצמו פשיטא דבעי תקנתא דאלו מדינא כיון שנתן נכסיו סתם אחולי אחילנא לגמרי והא דרבנן דפרכינן מינה לא מיירי אלא באלמנותו בלחוד והא דנקטינהו הוא ואשתו מבעיא יפה פי' רש"י ז"ל דה"ק התם שאינו בעולם תנו לכבוד אלמנתו ועשו תקנתא הכא שהוא עדיין בעולם ואשתו עמו מבעיא ועבדינן תקנתא לאשתו שלא תפסיד מזונותיה ונימא דלא תזון בנכסים משועבדים ואע"ג דבעלמא מהני נמי לנכסים משועבדים:

זה שביארנו שכופין על הצדקה יש שואלין בה ממה שאמרו במסכת חולין בפרק כל הבשר ק"י ב' כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מוזהרין עליה והרי זו מתן שכרה בצדה דכתוב למען יברכך וכו' עד שפירשו בה רבים שלא אמרו כופין אלא כפייה בדברים אבל לא שיהיו בית דין יורדין לנכסיו שאף נודר שאמרו עליו שלשה רגלים עובר הוא בבל תאחר אבל אין כופין אותו ומה שאמרו ב"ב ח' ב' ממשכנין על הצדקה פירושו כשפסקוה על עצמם ויש מפרשין כופין לגמרי בהכאה או בירידה לנכסיו ולא אמרו כל מצוה שמתן שכרה וכו' אלא במצות עשה אבל זו מצות לא תעשה היא דכתיב לא תקפוץ את ידך ולא תאמץ וכו' וכן יש מפרשין אין בית דין מוזהרין עליה שאין נענשין אבל מוזהרין הם לכופו וכן נראה בתלמוד המערב ומכל מקום אף לדעת זה דוקא בישנו כאן אבל אם אינו כאן אין יורדין לנכסיו כדתני לעיל מי שהלך למדינת הים בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר ופירשו בה מאי דבר אחר צדקה:

כבר ביארנו שהאשה ניזונת מנכסי בעלה אחר מיתת בעלה כל ימי אלמנותה אפילו מת והניח אלמנה ובת ונשאת הבת היורשת שנתרוקנו הנכסים ביד הבעל לזכיית הפירות והרי הוא כלוקח וכמו שאמרו ב"ב קל"ט ב' בעל בנכסי אשתו לוקח הוי והרי אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אעפ"כ האלמנה נזונת מנכסיו ולא עשאוהו כלוקח לענין זה אלא כיורש ואפילו מתה הבת ואורעו כל הנכסים ליד הבעל לגמרי ומכל מקום מי שכתב כל נכסיו לבניו בחייו במתנת בריא אין אשתו נזונת מנכסיו אף בחייו וכל שכן לאחר מיתה לא אלמנתו ולא בנותיו שהרי אין מזון האשה והבנות נגבה מן המשועבדים ולא עוד אלא אף הוא בעצמו בחייו אינו נזון מהן מן הדין אלא אם כן כופין אותו מתורת צדקה על הדרך שביארנו ולפי דרכך למדת במה שאמרו באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהם שאין הלכה כן ואין צריך לומר שאם נתן נכסיו לאחר שאין הוא ואשתו נזונין מהם מכח דין אומדנא דמוכח ר"ל שלא נתכוון ליתן לשאול הוא על הפתחים אלא מתנתו מתנה לגמרי והופקעו מזונותיו:

א"ר אילא [אמר ר"ל] משום ר"ח באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים. פי' כשישבו סנהדרין באושא והיא אחת מי' גליות שגלתה סנהדרין כדאמרי' בר"ה [דף לא] :

הל' כוותיה או לית הל' כוותיה פי' כלום יש לסמוך על דברי ר' אילא שכך התקינו:

ת"ש דלית הל' כוותיה דכי הוה אתו לקמיה דר"י א"ל יערוד ילדה ואבני מתא שדיא להו פי' יערוד תנין כדמתרגמינן מעון תנין (יערוד) [מדור] יערודין והוא עוף אכזרי על בניו. כך זה האיש אכזרי על בניו ומשליכם על הציבור והיה אומר לו כך אולי יבוש ויכלם ויפרנסם אבל לכוף לא הי' כופה אותו:

כי אתו לקמיה דר"ח א"ל כפו לי' אסיתא בציבורא וליקום ולימא עורבא בעי בני והאי גברא לא בעי בני פי' כפו מכתשת על פיה ויעמוד עליה ויאמר אלו הדברים כדי שידעו הצבור וירחמו עליהם שהוא אינו מרחם עליהם. כי הוה אתי לקמיה דרבא א"ל ניחא לך דליתזני בניך מן הצדקה ול"א אלא דלא אמיד פי' עשיר אבל אמיד כייפי' ליה בע"כ לא יהא אלא אחר פי' לא יהא אלא צדקה ואפילו אינן בניו כי הא [דרבא] פי' כ"ש דכופין אותו לזון את בניו דרבא כפייה ליה לר"נ ב"א ואפיק מיניה ד' מאות זוז לצדקה (הרב פי' שעשוי אינה כפי' (אלא) [של] מלקות ויסורין כשאר עשוי דעלמא אלא כפי' של דברים ע"י הכלמות ופיתוים עד שנתפתה לזון אותם). ובשילהי פירקין דלקמן אמרי' דרש עולא רבה אפתחא דב"נ אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים אבל זן הוא אותן כשהן קטני קטנים ועד כמה עד בן שש:

א"ר אילא אר"ל באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהן פי' ואפי' כתבם מעכשיו ולא מן הדין אלא תקנת חכמים הוא. הל' כוותיה או לית הל' כוותיה ת"ש דר"ח ור' יוחנן הוו קיימו אתא ההוא גברא גחין ונשקי' לר"י אכרעי' א"ל ר"ח מאי האי א"ל כותב נכסיו לבניו הוה ועשיתינהו לבריה לזונם:

אמר ר' אילע' אמר ר"ל באושא התקינו הכותב נכסיו כו' קשיא לן דהא התם מיבעיא לן הא מלתא דהיינו לותה כשהיא פנוי' ונשאת בעל אי לוקח הוי או יורש הוי. ואסיקנא דבעל שווי' רבנן כלוקח ושוויה רבנן כיורש כל היכא דאיכא פסידא לאחריני שויה רבנן כיורש. ומפרשינן דהיינו טעמא דההיא דרבין משום דשויה כיורש משום פסידא דאלמנתו אוקמוה אדיני' דמעיקר דינא יורש הוא וכיון דכן מאי ראי' איכא תו להא דהכא דאושא דהוא מקבל מתנה גמורה. ועיקר הדין נותן כן שלא יזונו מהם. ואיצטריכא וודאי להכי תקנת אושא. ואלו בההיא דרבין מדינא הוי יורש גמור וכי אמר רבנן באלמנתו הוא הדין בכל מלוה על פה דעלמא דלותה כשהיא פנוי' דגביא מבעל. וכיון דכן מאי קושיא שאני התם דהא הכי דינא בכל מלוה על פה נמי דעלמא ואלמנתו כחד מינייהו. מה שאין כן בזו בכותב נכסיו לבניו. דאלו מלוה על פה דעלמא לא גבי מיני'. דבכל דוכתא מתנה כמכר לענין שיעבוד. ומחוורתא דמילתא מסתברא דהכא בסוגיין דשמעתא דהמקש' לא קיימא לי' סברא דהתם דרב אשי דאמר דבעל לא תקון רבנן דהוי לוקח במקום דאיכא פסידא דאחריני. אלא כדקס"ד התם מעיקרא דמספקא לן בעל אי הוי כלוקח גמור דעלמא. והיינו דמקשינן הכא דהא בעל דהוי דינו כלוקח גמור דעלמא. והא פשיטא דמלוה בעל פה לא גביא מיני' ובמקום מזונות אלמנה אפקוה מדיני' ועבדוה כיורש. אלמא דאחמור רבנן במזוני כל דכן הכא במתנת בנו דהוי דיניה דלישויה כיורש גבי אשתו. וקושיין מאשתו הוא ולאו מדידי' דהא וודאי אע"ג דשמעינן בעלמא דאיהי נזונות לא שמעינן מינה לדידיה דשני' הוא דלא מחלה כלל. אבל הוא דיהיב מדעתא אימא לא. ומהדרינן מהו דתימא התם הוא דליכא אינש דטרח. אבל הכא ניטרח לדידיה ולדידה קמ"ל. ואיצטריך לאשמועינן תרווייהו דאיהו לא אתי מינה ואיהי לא אתי מיני'. דאי מיני' הוה אמינא איהו הוא דיהיב מדעת' דנפשי' ומסתמא שיורי שייר. אבל איהי לא. ואי אשמועינן איהי הוה אמינא איהי הוא דאית לה מזונות מן הדין אבל איהו לא ואסיקנ' דלית' לתקנת אושא. וסתמא קא אמרינן דליתה בין לדידיה בין לדידה. ואע"ג דקיי"ל דאית' לדרבין ואמרי' הכא דגדולה מזו הוא ומשמע מינה דאם איתה לדידי' כל דכן הא דהכא. י"ל דהשתא אמסקנא אית לן טעמא דרב אשי דהתם לא שוי' לבעל לוקח אלא במקום דליכא פסידא דאחריני אבל כל היכא דאיכא פסידא אוקמא אדיני' ואלו מדינא בעל יורשהוי. וכיון דכן תו ליכא למקשי מהא לתקנת אושא. דשאני הכא דאלו מדינא יורש הוי וכל היכא דאיכא פסידא דאחרינא מוקמינן לי' אדיני'. אבל בההיא דאושא מן הדין מקבל מתנה הוא והרי הוא כלוקח ודינא הוא דלא גבי' איהי מיני' כלל כלוקח אחר וכיון דכן לא מפקינן לי' מדיני'. ולא תקשי לך אם כן מ"ט לא פרישו לה הכא במסקנ' בהדי' לההיא דרב אשי כיון דמינה דידה הוא דאתיא לן. דאלו הוה דחינן לה לההיא דאושא ממימר' או משמעתתא. בדין הוא דמרווחינן לה ומייתינן לה לההיא דרב אשי. אבל הכא עובד' אמרינן דאשכחן דלא דנו הכי אלמא ליתה לתקנ' אושא. ותו לא פרישו עלה אי איתא להא דרבין או לית' ואי שייכן אהדדי. ואנן כיון דקיי"ל כרב אשי דהתם אתיא לן שפיר דסברינן לה להא דרבין ולית לן לההיא דתקנ' אושא דהא לא שייכן אהדדי כלל כדפרי' וקיי"ל דהיינו נמי הוי סברא דר' יונתן דעבד עובדא דלא כתקנת אושא דאית לי' דרבין וכדאמרן. והשתא דאתינן להכי דאמרינן דאם לותה על פה ואכלה ונישאת דגביא מיני' דבעל דשויה רבנן כיורש במקום פסידא. והו' הדין לוה האב על פה ואכל ומת והניח בת ונישאת. ומכל שכן לותה בשטר ואכלה ונישאת:

ואיכא לעיוני' היכא דלותה כשהיא פנוי' ונישאת ולותה אחר שנישאת ונפלו לה נכסי מלוג. דהא מלוה ראשון אתי ומפיק מיד דבעל משום דקדים קודם נישואין והדר מלוה שני מפיק פלגא מיני' דהאי ראשון משום טעמא דלוה ולוה ואחר כך קנה. וכל שכן היכא דמלוה של ראשון מלוה על פה ושני מלוה בשטר דאתי ראשון מפיק מינה דבעל משום דקדים לי' קודם נישואין ושוויה לבעל גביה כיורש. והדר אתי מלוה שני דהוא בשטר מפיק לגמרי מיד' דמלוה על פה. דמלוה בשטר ומלוה על פה מלוה בשטר קודם כדאיתה לקמן במכלתין. והדר אתי בעל מפיק מידא דהאי דמלוה בשטר. משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' דלא הוה לי' למיזף לאתתא דיתבה תותי גבר' והוה לי' בעל כלוקח ואי אפשר לבעל חיב לטרוף כאן דאינו מוקדם לו. ותו דלא חשבינן לי' זוכה מידה כדפרישנא לעיל. והדר אתי מלוה על פה גבי מיני' דבעל וחוזרין חלילה. ונראה בודאי דמלוה על פה זכי דמלוה בשטר לגמרי פקע זכותי' גבי בעל והדר מלוה על פה גבי מיני' דבעל ולא מבעי' למה דתקון באושא דבעל מוציא מיד הלקוחות. אלא אפי' ליתא לתקנת אושא דקיי"ל דלקוחות זוכין. ה"מ אחר מיתתה. אבל בחי' ובחיי הבעל. בעל אוכל פירות דכיון שנשאת משועבד לו קרקע זה לפירות והרי הוא מוקדם ללקוחות לענין פירות בחיי'. כדאמרינן בהדיא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחי' בעלה ומתה כו'. אלמא דאינהו לא איצטריכו לתקוני אלא לאחר מיתתה דלענין הפירות הוה לי' כמקבל מתנה שהיא כנותנת לו גוף הקרקע כל ימי חיי'. וכיון שכן אחר נישואין אינה יכולה למכור זכות הבעל שיש לו בחיי' שהרי הוא מוקדם שזכה בהן משעת נישואין. ומיהו ה"מ בשעבו' שנשתעבד' היא אחר נישואין שכבר זכי הבעל בנכסי' אבל שיעבוד ששעבדה קודם שנשאת ואפי' מלוה על פה וודאי לאלתר גביא לה ואפי' בחיי' ומפסיד ממנו פירות שאין נכסי' אצל הבעל לשיעבוד הקודם לבעל כמשועבדין אלא כבני חורין בין מחיים בין לאחר מיתה. וכיון שכן ראוי הוא שהקודם לו זכה. תדע דהא קיימא לן גבי אלמנתו דניזונות מנכסי הבת בין אחר מיתתה בין בחייה וסתמא קאמרינן בין מגופה של קרקע בין מן הפירות. ולא עוד אלא דפשיטא לן מילתא בחיי' טפי מאחר מיתתה דלעולם עדיף לו זכותו אחר מיתתה לפי שנתרוקנו הנכסים אצלו לגמרי. ומפרשינן טעמא התם בפרק יש נוחלין משום דגבי אלמנתו כיון דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה אוקמוה רבנן אדיני' דליהוי כיורש. ואף על גב דלא גביא ממשעבדי דעלמא אלמא דנכסי דאשה גבי בעל במקום דאיכא פסידא דאחריני כל היכי דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' לא חשבינן להו משעבדי אחר מיתת אשתו. וכל שכן בחייה דקליש זכות' לגבי מוקדמין כדמוכח בהדיא בסוגיין ולא שנא אלמנתו ולא שנא מלוה אחריתי דעלמא. דהתם בבבא בתרא משוינן להו לכולהו וחד טעמא לכולהו משום דכל היכא דאיכא פסידא לאחריני שוויה רבנן כיורש כל היכא דליכא טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה. כלומר שקדמה הנואתו לנישואין. וכן בדין שלא יפה זכותו בחיי' מאחר מיתתה במה ששעבדה קודם שנישאת והרי שיעבוד בעל חוב מוקדם:

כשהן קטנים פי' רש"י ז"ל עד שיביאו שערות. ואיכא למידק דהאמורא דרכו לפרש והלכך הוה ליה למתני' למתני שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו עד שיביאו שערות ותירצו בתוספו' דלהכי נקט כשהן קטנים לדיוקי דקטני קטנים חייב לכ"ע כדאמרי' בסוף אעפ"י כנ"ל:
הלכתא כותיה כלו' יש לסמוך על דברי ר' אילא שכך התקינו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
יארוד ילדה ואבני מתא שדיא פי' ירוד תנין כדמתרגמי' מעון תנים מדור ירודיא ופי' בתוספות הירוד הזה הוא אכזר וכמעט שהוא אוכל את בניו לולי שהקב"ה נותן לו רחמנות בלבו והופך פניו מלראותם כדי שלא יחשוב לאוכלם וחולץ שד ומניק הה"ד גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן והיינו דקאמר הכא ירוד ילדה שהוא אכזר ולבסוף מניקו וזה אכזרי יותר דשדי בניו אבני מתא והלשון הזה דחוק לפי' זה וכך י"ל אותו לפי' זה, זה האיש ירוד היולדת ואינה מניקה מה שאין כן ברוב הירודים שהם מרחמים בסוף על בניהם. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב במהדורא קמא יארוד י"מ שהוא עוף אכזר. תלמידי הר"י ז"ל וז"ל פירוש יארוד חיה טמאה ועל שם שהיא אכזרית כמו תנין שהוא אכזר קורא אותה כך, התרגום תנין יארוד ולפיכך אומרים לו זהו אכזר כמו היארוד שמטיל בניו על אנשי עירו. ע"כ:
הא בחיוורי הא באוכמי פרש"י כי כשהוא קטן הוא לבן ואביו ואמו בדלין ממנו כסבורין שאינו שלו עד שמשחיר ובתוספות פירשו כי שני מיני עורב הם לבנים ושחורים והמין האחד אוהב את בניו וכדאמרי' בפרק אלו טרפות למינו זה עורב העמקי ומאי עמקי לבן כדאמרי' כמראה חמה עמוקה מן הצל ולשון הגמרא מוכח יותר כפירוש זה. הריטב"א ז"ל. פי' דלשיטת רש"י ז"ל לא הוה ליה למימר אלא הא בזוטרי הא ברברבי דלשון בחיוורי באוכמי משמע דשני מינין הן ולי פירושו של רש"י נראה יותר דאי מיירי במין שאוהב את בניו מאי רבותיה דעורב דקאמר עורבא בעי בני וכו' והא הכי נמי הוי מצי למנקט כל עופות שבעולם ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דה"ק עורבא בעי בניה אף ע"ג דמתחילה הרחיקן שוב מקרבן והאי גברא איפכא דבקטני קטנים היה זן אותם וכדאמרי' לעיל דלכ"ע חייב לזון אותם והשתא דהגדילו לא בעי אותם. כנ"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא הא בחיוורי וכו'. כשהן קטנים הן לבנים ושונאן דאומר לא שלו הם ולאחר שגדלו משתחרין ואוהבן והיינו דקאמרי' בעי בני מכי גדלי אע"פ שאכזר עליהם בקטנותם וההיא וכו' ע"כ. והיינו כדדייקנא וזכיתי לדעתו. ובלקוטי הגאונים ז"ל כתב הא בחיוורי הא באוכמי יש מין עורב שבניו לבנים ושונאן ויש מין שבניו שחורים ואוהבן. ע"כ:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל עורבא בעי בני וכו'. פי' דרך העורב כי כשהם קטנים נראים לבנים והעורב מתוך שאינו רואה אותם שחורים כמותו מואס אותם שחושב שאינם בניו ומניחם והקב"ה מזמין להם פרנסתם ובאים יתושים ואוכלים אותם יתושים והיינו דכתיב לבני עורב אשר יקראו ואחר כך כשחוזרים שחורים העורב מרחם עליהם ולפיכך אומרים לו העורב אע"פ שנולד לו ספק בבניו חוזר ומרצה את בניו והאי גברא לא בעי בני. ורבא לא היה רוצה להלבין פניו בצבור אלא היה מפתה אותו בדברים והיה אומר ניחא לך דליתזנו בניך מצדקה. ע"כ:

אכפייה רבא וכו'. הקשו בתוספות והיאך אכפי' בשביל צדקה והא מתן שכרה בצדה דכתיב למען יברכך ה' אלהיך ואמרינן בפרק כל הבשר [חולין קי ב'] כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ותירץ ר"ת ז"ל אכפייה בדברים ואם תשאל והא בשמעתין מיירי בכפיית דברים ועלה אמרי' ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה אלמא דהיכא דאמיד בעי' כפייה טפי מדברים ואמרינן עלה כי הא דרבא כפייה לרב נתן וכו'. תשובתך רבא אפי' כפיית דברים לא הויא אלא פיתוי דברים בעלמא לומר ניחא לך דמיתזני וכו' הלכך היכא דאמיד אסקי' דרגא דכפינן ליה בדברים שוב מצאתי שהר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות הקשה קושיא זו ולא תירצה. עוד תירצו בתוספות דבעירו של רבא היו מטילין קצבה ביניהם ליתן לחדש או לשנה כך וכך הלכך אכפייה בדין כדאמרי' רשאין להסיע על קיצתן. א"נ איכא לאו דלא תקפוץ וגו':
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אבל היכא דאמיד כייפינן ליה פי' מדין צדקה ואף ע"ג דהיא מצות עשה שמתן שכרה כתובה בצדה וקי"ל דכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליה התם הוא בשאר מצות כגון כבוד אב ואם וכיוצא בזה אבל לענין צדקה כייפינן מפני מחסורם של עניים וכדכתב רחמנא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ואף על גב דההוא גבי נודר כתיב גלי רחמנא בצדקה שהוציא בפיו וה"ה לכל צדקה משום מחסורם של עניים. ע"כ:

באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהם. ירושלמי בניו קטנים מהו רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא ואית דאמרי בשם רבי יהודה בר חנינא הוא ואשתו ובניו קטנים נזונים מהם. עוד גרסי התם מהו מסבתיה אשה אמר ר' חנינא אנא לית אנא מסב ליה אתת אמר ר' מונא לא מסתברא אגרין ליה שמשא פי' בתמיה ומנסבין ליה אתת כמן היא שמשא ע"כ. ומכאן ראיה דטעמא דתקנת אושא משום אומד הדעת הוא שלא נתן על דעת שיתבזה הוא לאפות ולבשל לעצמו אלא שוכרין אפילו שמש לשמשו ולא התקינו ממש קאמר אלא שירדו לסוף דעת הבריות. הכותב נכסיו לבניו פי' כולן. הוא ואשתו נזונין מהם פי' אע"פ שכתבן מעכשו דאומדן הדעת הוא שלא כתבן לו על דעת שימות הוא ברעב והוה ליה שכתבן לו מעכשו אם לא יצטרך הוא להם ולא עוד אלא אפי' אשתו נזונת מהם אע"פ שלא שייר בהן כלום לפי שאומדן הדעת הוא שאינו רוצה שתתבזה אשתו ותמות ברעב ואין מתנה זו אלא כירושה ולמה כתבן לו עכשיו שאם ימותו הן ולא נצרכו להן שיהא הוא יורשן ודוקא לבניו אבל לאחרים לא משום דמתנת אחרים כמכר הוא דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה מתנה אבל מתנת בנו ליכא למימר הכי וכמו שפרש"י ז"ל ואקשי' גדול' מזו אמרו אלמנתו נזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו ואפי' מתה הבת דבעל כלוקח הוי ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים אפ"ה אלמנתו נזונת מנכסיו דמשום פסידא דאלמנתו שויוה רבנן כיורש הכא דהוא ואשתו קיימין מבעיא דשויא כיורש. וא"ת א"כ מאי גדולה מזו הכא חד טעמא והכא חד טעמא. נ"ל דקסבר ר' זירא דטעמא דאלמנתו נזונת מבעל הבת ולא שויה רבנן כלוקח כדשויוה בעלמא משום דאמידנא לדעת הבעל שאינו רוצה שתתבזה אשתו וכל זמן שהנכסים ביד יורשים או ביד יורשי יורשים שתהא אשתו נזונת מהן ותדע לך דאילו רצתה הבת למכרן לאחר לא היתה נזונת מהן שאין הבעל רוצה לשעבד כל כך לאשתו שלא יוכל היורש למכרן וזו עשאוה חכמים כאילו מכרתן לבעל ואפי' אלמנתו נזונת מהן משום אומד דעת הבעל שירצה לשעבדן לה אפילו במקום מכר כזה והיינו דקרינן לה גדולה מזו דהשתא לאלמנתו דכבר מת הוא אזלי' בתר אומדן דעתו לו ולאשתו שהוא חושש לה יותר בחיים לא כ"ש ותדע לך דאל"ת הכי מאי גדולה מזו איכא אדרבה התם מדינא בעל יורש הוי ומשום פסידא דבעל שויוה רבנן כלוקח ובמקום אלמנתו משום פסידתה אוקמוה לבעל אדיניה וה"ל יורש ואלמנתו נזונת ממנו כמו שהיא נזונת מן היורשין אבל הכא דמדינא זכה בהו מהשתא ודאי צריכא למימר וטובא קמ"ל. ומה שתירץ הראב"ד ז"ל דה"ה דהוה מצי לשנויי ליה הכין אלא דעדיפא מינה שני ליה דאף כשת"ל דבעל לוקח הוי מדינא התם הוא דאיכא לתקוני לאלמנה משום דליכא איניש דטרח אבל הכא דאיכא בעל נטרח לדידיה ולדידה. אינו מחוור דמ"מ רבי זירא היכי הוה ס"ד דזו גדולה מזו והיכי נשוי ליה לרבי זירא טועה במילתא פשיטא כי האי אלא שהיה תולה הענין באומדן הדעת כמו שכתבתי ומשני אף כשת"ל דטעמא משום אומדן הדעת הוא צריכא למימר דהוה סד"א התם הוא משום דודאי תתבזה אשתו לפי שאין טורח בשבילה אבל הכא דקאי הוא איהו טורח לדידיה ולדידה ומהשתא גמר ויהיב כנ"ל. ומה שפרש"י ז"ל הוא ואשתו נזונין מהן מתקנת חכמים ולא מן הדין אינו מחוור לי מן הטעם שכתבתי דאם כן מאי גדולה מזו אדרבא איפכא מסתברא. ואסקינא דלית הלכתא כר"ש בן לקיש אלא קנה הבן מעכשו גוף ופירות כיון דלא שייר במתנתו בפירוש ואפ"ה קי"ל דמתה הבת אלמנתו נזונת מנכסיו ואע"ג דאמר רבי זירא דזו גדולה מזו הא דחינן דליתא דהתם הוא דליכא איניש דטרח אבל הכא דקאי הוא איהו טרח לדידיה ולדידה ואומדן הדעת כי האי לא אמרינן וא"נ דהתם לאו משום אומדן הדעת הוא כדקס"ד דרבי זירא אלא משום דאוקמוה רבנן לבעל אדיניה משום פסידא דאלמנתו אבל הכא דמדינא קני מהשתא לגמרי משום תקנתא לא מרעינן כחו דבן. הרשב"א:
וז"ל הרמב"ן גדולה מזו אמרו אלמנתו נזונת מנכסיו פרש"י גדולה מזו היא משום דאמרי' שויוה רבנן כיורש משו' פסידא דאלמנתו אע"פ שהוא לוקח מן הדין כיון שלא לקח ממש בדמים חששו לפסידתא דידה ושויה כיורש ה"נ גבי בנו כיון דלא לקח ממש בדמים הוה לן למימר אלמנתו נזונת ולא היה צריך לומר הוא ואשתו ואע"ג דמתנה כמכר לענין שעבוד ה"מ מתנת אחרים דאי לא דעבד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה אבל מתנת בנו ליכא למימר הכי הלכך כיורש הוי כי היכי דהוי הבעל בנכסי אשתו כיורש משום פסידא דאלמנתו זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל. ויפה פירש ומאי דאמרינן הוא ואשתו מבעיא לאו דוקא דהא ודאי צריך היה לאומרו דהא מ"מ מחיים קנה הבן אלא אפילו אלמנתו נזונת מהם והוה ליה למימר אלמנתו וכל שכן הוא ואשתו דלאו משועבדין הן דשויוה רבנן כיורש. ומיהו אכתי ק"ל כיון דקי"ל דליתא לתקנת אושא ובכותב כל נכסיו אינו נזון מנכסיו לא הוא ולא אשתו ולא אלמנתו גבי נשאת הבת היכי קי"ל דאלמנה נזונת מנכסיו דהא אמרי' בגמרא דגדולה מזו היא. ונראה דמעיקרא לטעמיה אקשי ליה וה"ק כיון דאמרת דאומדן דעתא הוא דלא נתן לו אלא ע"מ שיזון מנכסיו וכיורש משוית ליה שלא היה דעתו אלא שיקנה גופא מהיום ופירא לאחר מיתה במאי דמשייר על מזונותם שלא יקנו אחרים אבל הוא נזון אפילו מן הגוף אם כן אלמנתו נמי תזון מהם והיכי אמרת אשתו ומיהו אנן לא קי"ל הכי דמדהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה ומחיים נמי קנה גוף ופירות. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל קשיא לן דהא התם מבעי לן הא מילתא דהיינו לותה כשהיא פנויה ונשאת בעל אי לוקח הוי אי יורש הוי ואסיקנא לבעל שויוהו רבנן כיורש וכלוקח כל היכא דאיכא פסידא לאחריני שויוהו רבנן כיורש ומפרשי' דהיינו טעמא דההיא דרבין משום דשויוהו כיורש משום פסידא דאלמנתו אוקמוה אדיניה דמעיקרא דיניה יורש הוא וכיון דכן מאי ראיה איכא תו להא דהכא דאושא דהוא מקבל מתנה גמורה ועיקר הדין נותן (כל) שלא יזונו מהם ואיצטריכא ודאי להכי תקנת אושא ואילו בההיא דרבין מדינא הוי יורש גמור וכי אמור רבנן באלמנתו ה"ה בכל מלוה על פה דעלמא דלותה כשהיא פנויה דגביא מבעל וכיון דכן מאי קושיא שאני התם דהא הכי דינא בכל מלוה על פה נמי דעלמא ואלמנתו כחד מינייהו מה שאין כן בזו בכותב נכסיו לבניו דאילו מלוה על פה דעלמא לא גבי מיניה דבכל דוכתא מתנה כמכר לענין שעבוד ומחוורתא דמילתא מסתברא דהכא בסוגיון דשמעתא וקושיין לא קי"ל סברא דהתם דרב אסי דאמר דבעל לא תקון רבנן דהוי לוקח במקום דאיכא פסידא דאחריני אלא כדקס"ד התם מעיקרא דמספקא לן בעל אי הוי כלוקח גמור דעלמא והיינו דמקשינן הכא דהא בעל דהוי דיניה כלוקח גמור דעלמא דהא פשיטא דמלוה על פה לא גביא מיניה ובמקום מזונות אלמנה אפקוה מדיניה ועבדוה כיורש אלמא דאחמור רבנן במזוני כל שכן הכא במתנת בנו דהוי דיניה דלשויוהו כיורש גבי אשתו וקושיין מאשתו הוא ולאו מדידיה דהא ודאי אע"ג דשמעי' בעלמא דאיהי נזונת לא שמועינן מינה לדידיה דשאני הוא דלא מחלה כלל אבל הוא דיהיב מדעתא אימא לא ומהדרינן מ"ד התם הוא דליכא איניש דטרח אבל הכא נטרח לדידיה ולדידה קמ"ל ואיצטריך לאשמועינן תרווייהו דאיהו לא אתי מינה ואיהי לא אתי מיניה דאי מיניה הוה אמינא איהו דיהיב מדעתא דנפשיה ומסתמא שיורי שייר אבל איהי לא ואי איהי הוה אמינא איהי הוא דאית לה מזונות דמן הדין אבל איהו לא ופשטינן דליתא לתקנת אושא וסתמא קא אמרינן דליתא בין לדידיה בין לדידה ואע"ג דקי"ל דאיתא לדרבין ואמרי' הכא דגדולה מזו הוא ומשמע מינה דאם איתא לההיא כל שכן הא דהכא י"ל דהשתא אמסקנא אית לן טעמא דרב אשי דהתם דרבנן ולא שויוהו לבעל לוקח אלא במקום דליכא פסידא דאחריני אבל כל היכא דאיכא פסידא אוקמוה אדיניה ואילו מדינא בעל יורש הוי וכיון דכן תו ליכא למקשי מהא לתקנת אושא דשאני הכא דאילו מדינא יורש הוי וכל היכא דאיכא פסידא דאחריני מוקמינן ליה אדיניה אבל בההיא דאושא מן הדין מקבל מתנה הוא והרי הוא כלוקח ודינא הוא דלא גביא איהי מיניה כלל כלוקח אחר וכיון דכן לא מפקינן ליה מדיניה ולא תיקשי לך א"כ מאי טעמא לא פירשו לה הכא במסקנא בהדיא לההיא דרב אשי כיון דמינה דידה הוא דאתיא לן דאילו הוה דחינן לה לההיא דאושא ממימרא או משמעתתא בדין הוא דמרווחינן לה ומייתינן לה לההיא דרב אשי אבל הכא עובדא אמרינן דאשכחן דלא דנו הכי אלמא ליתא לתקנת אושא ותו לא פירשו עלה אי איתא להא דרבין או ליתא ואי שייכן אהדדי ואנן כיון דקי"ל כרב אשי דהתם אתיא לן שפיר דסברינן לה להא דרבין ולית לן לההיא דתקנת אושא דהא לא שייכן אהדדי כלל כדפרישנא וקי"ל הכי דהיינו נמי הוי סברא דרבי יונתן דעבד עובדא דלא כתקנת אושא דאית ליה לרבין וכדאמרן והשתא דאתינן להכי דאמרינן דאם לותה על פה ואכלה ונשאת דגביא מיניה דבעל דשויוה רבנן כיורש במקום פסידא וה"ה לוה האב ע"פ ואכל ומת והניח בת ונשאת ומכ"ש לותה בשטר ואכלה ונשאת ואיכא לעיוני היכא דלותה כשהיא פנויה ונשאת ולותה אחר שנשאת ונפלו לה נכסי מלוג דהא מלוה ראשון אתי ומפיק מידה דבעל משום דקדים קודם נשואין והדר מלוה שני מפיק פלגא מיניה דההוא ראשון משום טעמא דלוה ולוה ואחר כך קנה וכל שכן היכא דמלוה של ראשון מלוה על פה ושני מלוה בשטר דאתי ראשון מפיק מיניה דבעל משום דקדים ליה קודם נשואין ושויוה לבעל גביה כיורש והדר אתי מלוה שני דהוא בשטר מפיק לגמרי מידא דמלוה ע"פ דמלוה בשטר ומע"פ מלוה בשטר קודם כדאיתא לקמן במכילתין והדר אתי בעל מפיק מידא דהאי דמלוה בשטר משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא הוה ליה למיזף לאתתא דיתבא תותי גברא והוה ליה בעל כלוה ואי אפשר לב"ח לטרוף כיון דאינו מוקדם לו ותו דלא חשבינן ליה זוכה מידה כדפרשי' לעיל והדר אתי מלוה על פה גביא מיניה דבעל וחוזרין חלילה ונראה בודאי דמלוה על פה זכה דמלוה בשטר לגמרי פקע זכותיה גבי בעל והדר מע"פ גבי מיניה דבעל ול"מ למה דתקון באושא דבעל מוציא מיד הלקוחות דאפילו ליתא לתקנת אושא דקי"ל דלקוחות זוכין ה"מ אחר מיתתה אבל בחייה ובחיי הבעל בעל אוכל פירות דכיון דכשנשאת משועבד לו קרקע זה לפירות והרי הוא מוקדם ללקוחות לענין פירות בחייה כדאמרינן בהדיא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה כו'. אלמא דאינהו לא איצטריכו לתקוני אלא לאחר מיתתה דלענין הפירות הוה ליה כמקבל מתנה שהיא כנותנת לו גוף הקרקע כל ימי חייה וכיון שכן אחר נשואין אינה יכולה למכור זכות הבעל שיש לו בחייה שהרי הוא מוקדם שזכה בהם משעת נשואין ומיהו ה"מ בשעבוד שנשתעבדה היא אחר נשואין שכבר זכה הבעל בנכסים אבל שעבוד ששעבדה קודם שנשאת ואפי' מלוה על פה ודאי לאלתר גביא לה ואפי' בחייה ומפסיד ממנו פירות שאין נכסיה אצל הבעל לשעבוד הקודם לבעל כמשועבדין אלא כבני חורין בין לחיים בין לאחר מיתה וכיון שכן ראוי הוא שהקודם לו זכה תדע דהא קיימא לן גבי אלמנתו דנזונת הבת מנכסיו בין אחר מיתת הבעל בין בחייו וסתמא קאמרינן בין בגופה של קרקע בין מן הפירות ולא עוד אלא דפשיטא לן מילתא בחייה טפי מאחר מיתתה דלעולם עדיף לו זכותו אחר מיתתה לפי שנתרוקנו הנכסים אצלו לגמרי ומפרשים טעמא התם בפרק יש נוחלין משום דגבי אלמנתו כיון דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה אוקמוה רבנן אדיניה דליהוי כיורש ואע"ג דלא גביא ממשעבדי דעלמא אלמא דבנכסי דאשה גבי בעל במקום דאיכא פסידא דאחריני כל היכא דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה לא חשבינן להו משעבדי אחר מיתת אשתו וכ"ש בחייה דקליש זכותה לגבי מוקדמין כדמוכח בהדיא בסוגיין ול"ש אלמנתו ול"ש מלוה אחריתי בעלמא דהתם בב"ב משוינן להו לכולהו וחד טעמא לכולהו משום דכל היכא דאיכא פסידא לאחריני שויוה רבנן כיורש כל היכא דליכא טעמא דאיהו הוא דאפסיד כלומר שקדמה הלואתו לנשואין וכן בדין שלא ייפה זכותו בחייה מאחר מיתתה במה ששעבדה קודם שנשאת וכו'. ע"כ הרא"ה ז"ל:

בד"ה אכפייה רבא כו' וי"ל דאכפייה בדברים כו' עכ"ל וכתב הר"ן ע"ז ולא ידעתי מהו דהא גבי בנים אפילו בדלא אמיד כופין בדברים וכיון כו' עכ"ל ונראה דלאו קושיא היא דבלא אמיד אינו נקרא כפייה בדברים אלא אמירה ודיבור בעלמא יארוד ילדה כו' וכל הני דנקט אבל כפייה בדברים באמיד היינו שאומרים לו שעובר על מצות עשה דצדקה דבהא ודאי כפה רבא לרב נתן ולא שהלקה אותו וק"ל:

בד"ה הוא ואשתו כו' דאיכא למימר דנקט בנו משום דאיירי דנזונין אפילו ממטלטלין אבל לאחר כו' עכ"ל והא דפריך אלמנותו ניזונת מנכסיו הוא ואשתו מבעיא לא ניחא ליה למימר דמשום מטלטלין נקט הוא ואשתו דודאי משום מטלטלין לחוד לא איצטריך ליה לאשמועינן התקינו דכיון דהוא ואשתו מבעיא בחייו מההיא דאלמנותו כו' אין לחלק בהוא ואשתו בין מטלטלין לקרקע דלא שייך לחלק אלא באלמנותו דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי משא"כ הכא גבי אחר ניחא ליה לאשמועינן הך מילתא דניזונין גבי בנו אפילו במטלטלין ולתירוץ א"נ משום הוא כו' נמי ניחא דפריך דמשום הוא לא הוה איצטריך למתני ואשתו ועוד דהוא גבי בנו נמי מבעיא מאלמנותו ודו"ק:

בא"ד ומיהו ביש נוחלין משמע דלא טרפא ממקבל מתנה כו' עכ"ל לכאורה יש לדקדק מי הצריכם לראיה זו הא בבנו נמי מסיק הכא דלית הלכתא כוותיה ואינן ניזונין וכ"ש לאחר ולפי מה שכתוב במרדכי דהא דפסיק דלית הלכתא כתקנת אושא היינו דהוא אינו ניזון אבל אשתו ניזונית ניחא מיהו מה"ט דקאמר דנטרח לדידיה ולדידה אין נראה לחלק מחיים בין הוא לאשתו וע"כ נראה (*) דלאחר דאין ניזונין דקאמרי היינו לאחר מותו בששיעבדו האחים וכן מוכח מתוך דבריהם ממה שכתבו לעיל דלאחרים יש לחלק בין מקרקעי למטלטלי היינו לאחר מיתה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי אבל מחיים ודאי דאין לחלק בין מקרקעי למטלטלי ואין לחלק נמי בין הוא לאשתו וההיא שהביאו לראיה מפרק י"נ איירי נמי לאחר מיתה וכל דבריהם הולכים ע"ד זה ותו לא מידי וק"ל:

עורבא בעי בני כו'. נקט עורב יותר משאר עופות לפי פרש"י שהוא דומה בתחלה ליארוד כמפורש בערוך אילין יארודתא אית להון מסוון על אפיהון כד אינון מיינקן בניהון דלא יהוון חמיין יתהון סומקין ואכלין להון עכ"ל וקצת בלשון אחר באיכה רבתי ע"ש וכן הוא העורב מתחלה הוא אכזרי כשהן לבנים אבל לבסוף שהוא מכירן כשהן שחורין הוא מרחם עליהן וק"ל:

גמ' בסוף העמוד איבעיא להו הלכתא כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה גדולה מזו אמרו בגדולה מזו וכו'. כוונתו נ"ל פשוט שמובן לפי משמעות הלשון גדולה מזו וכו' ואינו מסיים אפילו ניסת הבת דהול"ל גדולה מזו אמרו ניסת הבת אלמנה ניזונת מנכסיו הוא ואשתו מבעיא משמע שהגדולה מזו הוא שאפילו אלמנה ניזונת כ"ש אשתו בחייו וא"כ אין ענין לזה עם זה [לקוראו גדולה מזו] דלמה לא תהא אלמנה ניזונת מנכסיו כשהם בני חורין משא"כ הכא תיקנו שניזונת אשתו אפילו ממשועבדים לכן תיקן הלשון בגדולה וכו' ר"ל מאי אריא שתקנו וכו' שניזונת באופן זה דהיינו ממשועבדים דבנו מקבל מתנה בגדולה מזו באופן גדול מזה תקנו אפילו שניזונת וק"ל:

ברש"י בד"ה הוא ואשתו שהוא קיים כו'. משום דהוא ליכא כ"ש כלל רק הקושיא למה קאמר ואשתו לזה פירש הכא שהוא קיים וכו' [דלהכי נקיט הוא ואשתו משום דהוא מורה שהוא קיים וא"כ אשתו מבעיא מאלמנה דהתם] אבל ממ"ש ואלו בניו הם משמע דאף הוא פשיטא שיתקנו שחייב הבן לזון את האב וכו'. ועיקר הקושיא דודאי ראוי לתקן בכותב מתנה לבנו שתטרוף ממנו מזונותיה דאין בזה משום תקון העולם שלא לטרוף ממשועבדים דמכר או מתנה דדוקא מתנה לאחר דאי לאו וכו' שייך תיקון העולם משא"כ בבנו דהא תקנו אפילו לטרוף מזונות מלוקח דהיינו בעל הבת מטעמא דלא דמיא ללוקח אחרינא דליכא כאן תקון העולם כ"ש הכא במתנה דבן:
בתד"ה אכפיי' וכו' בדברים. ובדלא אמיד מימר אמרינן ניחא לך וכו' משא"כ באמיד כייפי' בדברים קשים בנזיפה וגערה שעובר על מצות צדקה. או באמיד כפיי' ממש ותלמודא לא מייתי ראיה אלא שמצינו כפיי' בצדקה אף דאין הכפיות שוין. רק לפי"ז הו"ל לאתויי מלא אמיד גופיה דכייפינן נמי בדברים רק להא"נ אפשר לפרש הראיה כן [דלהא"נ דמיירי שם בקצב קשה מה ראיה מהתם וצ"ל דמייתי ראיה שמצינו כפיי'] או אפשר לפרש [להא"נ] ולא אמרן דלית הלכתא אלא דלא אמיד אבל באמיד התקינו מצד התיקון לא מצד הדין כייפי' כי הא וכו':
בסה"ד ועוד דבצדקה וכו'. ודוקא על מצות עשה שמתן שכרה בצידה לא כייפינן אבל הכא דאיכא לאוין כייפינן ודו"ק:
בתד"ה הוא ואשתו וכו'. יסוד דבריהם לדייק דמתנה כמכר ואף לפי תקנת אושא בין מחיים בין לאחר מיתה אינן ניזונין מאחר ולמסקנא דלית הלכתא כהך תקנה דבמחיים אינן ניזונין אף מבנו מטעמא דכיון דקאי הוא נטרח לדידיה ולדידה א"כ כ"ש דמהך טעמא אינו גובה מאחר בלא טעמא דמתנה כמכר מ"מ נ"מ לאחר מותו דמתנה כמכר ואינו גובה ממקבל מתנה אחר אבל מבנו גובית לאחר מיתה מכ"ש דגובית מבעל דהוי לוקח ועיין באבן העזר סי' צ"ג לא ראיתי לדין זה ולדעתי הוא דין גדול שגובית האלמנה מזונות וכ"ש כתובה ממתנה שכתב האב לבנו אף במתנת בריא כ"ש מתנת שכ"מ ועיין. גם בסמ"ע סי' רנ"ב נראה שצ"ע. ונחזור לענינינו (דקשה) [דא"ל] דאף במחיים נ"מ אף למסקנא מהאי דמתנה כמכר משום דאי אין מתנה כמכר ואף מאחר ניזונת א"כ צ"ל שהתקנה היה בבנו אף במטלטלין וכמ"ש התוס' ובזה מסיק דרק במה שתיקן אין הלכה דהיינו במטלטלין אבל במקרקע בלאו תקנתם נמי גבי כיון דמתנה אינו כמכר א"כ הוצרכו להביא ראיה דמתנה כמכר דהשתא אפילו קרקע אינו גובה מאחר ואי לא"ה ה"א גובה והא דלית הלכתא כתקנה ואינו גובה אפילו מבנו היינו במה שתיקן בצד דמתנה אינה כמכר לגבות מבנו אפילו במטלטלין [בזה אין הלכה]. דז"א דתקשי מאי פריך גדולה מזו כו' הוא ואשתו מיבעיא דלמא הכא תקנו אף מטלטלי משא"כ בניסת הבת דוקא ממקרקע ניזונת ולא ממטלטלין דאף מטלטלין בני חורין לאחר מיתה אינה ניזונת אלא צ"ל דהכא פירושו דבגדולה מזו תקנו שניזונת ממשעבדי היכא דליכא משום תקון העולם ועשו משועבדים כאילו הן בני חורין כ"ש דתקנו כאן ועשו משועבדים כבני חורין דהשתא לאחר מותו דאף מבני חורין לא גבה ממטלטלין ה"ה ממשועבדים ובחייו דממטלטלין ניזונין כשהם בני חורין גם משעבדי עשו כבני חורין וא"כ מטלטלין ליכא רבותא כלל (ק) וצריך לומר דאי מתנה אינה כמכר הם תקנו זה (אינו דא"כ לא מקשה מידי גדולה מזו) בעצמו שלא יהיה מתנה כמכר וניזונת (ז"א) ממקבל מתנה אפילו מאחר רק נקיט בנו משום מטלטלין (ר) ולבתר דמסיק דלית הלכתא הכי אף (מאחר) [מקרקע אינה] ניזונת [אף מבן וכ"ש מאחר דמתנה כמכר מצד הדין. וא"כ תו ליכא נ"מ במחיים רק לאחר מיתה דנשאר התקנה מגדולה מזו וכמ"ש לעיל]:
ואין זה מחוור דהא מאחר לא גבה ממטלטלי אף שמתנה אינה כמכר [מצד התקנה] ותיקנו שמבנו גבי [ואמאי חילקו בתקנתן בין אחר לבנו לענין מטלטלי] וצ"ל [דאי מתנה אינה כמכר היינו] שמתנה כיורשין ולא כמכר דהיינו שתהיה ניזונות ממקרקע ולא ממטלטלי כמ"ש התוס' כמו שאין אלמנה ניזונת ממטלטלי דיורשין כו' משמע כוונתן כאילו עשאוהו כיורשין מטעם תקנת השוק דאף במתנה יש תקנת השוק כדאיתא בפוסקים עיין בסמ"ע סי' רנ"ב וגבי בנו ליכא משום תקנת השוק ומש"ה תקנו בבנו אף במטלטלין כאילו הם בני חורין ומקשה ודאי תקנו לגבי בנו כאילו הם עדיין בעין דגדולה וכו' וכדלעיל וא"כ יש לצדד ולישב האין לומר שכתבתי (ש) ודו"ק:
ואם נאמר דדוקא בהוא ליתא לתקנתא דעובדא דר' יונתן בהוא הוי אתי שפיר כפשוטו. ועיין בכל זה במרדכי תמצא מזה וק"ל:

בא"ד דמסקינן בפ"ק דב"מ שטר שיש בו אחריות וכו'. הובא בסמוך דף נ"א אף דלרבנן בין כך ובין כך לא יחזיר והאי מסקינן לר"מ דוקא הוא מ"מ לרבנן נמי כשמפורש שאינו מקבל עליו אחריות הדין כן ודו"ק:

רש"י ד"ה ואיידי דתנא בנות. ל"ג דתנא דהא לא תני ליה במתניתין. ק"ל הא תני לקמן (נב ב) לא כתב לה כו' בנן נוקבן כו' חייב שהוא תנאי ב"ד:

כְּפוּ לֵיהּ אַסִיתָא בְּצִבּוּרָא. פירש רש"י 'כפו מכתשת על פיה' והרב עיון יעקב ז"ל הביא טעם על זה בשם הריטב"א והקשה עליו מן גמרא דמועד קטן (מועד קטן כב:) יעוין שם.
ואין זו קושיא כלל דגם התם שייך הטעם הזה יען כי העולם נזונים בזכות גדול הדור ותלויים בו וברכתם תתרבה בשבילו וכמו שאמר בת קול כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני (תענית כד:).
והנה מלבד טעם הריטב"א ז"ל נראה לי בס"ד טעם אחר והוא כי המכתשת היא דוגמת הנקבה והעץ שכותשין בו בתוכה הוא דוגמא לזכר ולכן צוה שיביאו המכתשת שרומזת לנקבה ויכפו אותה לרמוז מאחר שהוא אכזרי ולא בעי בני, אם כן למאי אצטריך ליה אשה? דאין אשה אלא לבנים ומן הראוי דמהדרא ליה גבא ולא יבעול עוד ולכך כופין את המכתשת על פיה!
וטעם זה שייך נמי בההיא דמועד קטן דף כ"ב מפני שהנשיא הוא דמיון הזכר שמשפיע ואנשי הדור אשר נשפעים ממנו דוגמת הנקבה שנשפעת מן הזכר ולכן אמר שכופין המכתשת כי המקבלים אין להם ממי לקבל ולכך לא הביא כסא או דבר אחר גבוה לעמוד עליו כי רוצים לרמוז לפי דרכם לדבר זה גם כן.
ומה שאמר עוֹרְבָא בָּעִי בְּנֵי וְהַהוּא גַּבְרָא לָא בָּעִי בְּנֵי, כלומר העורב אף על פי שתראהו אכזר על בניו אין זו אכזרות באמת מאחר שהיא תלויה בסיבה שהוא בעי בנים שלו לפרנסם ולאלו חושב שאינם בניו אך הַהוּא גַּבְרָא אף על פי שיודע בבירור דאלו הן בניו לָא בָּעִי בְּנֵי רוצה לומר לא בעי בני דידי לפרנסם.

רש"י ד"ה מיבעיא וכו' אבל בנו ליכא למימר הכי. עיין ברש"י לקמן נד ע"ב ד"ה דנייחד:

הוא ואשתו וכו' משמע הא לאחר וכו'. יש לע' טובא דמהיכן דייקו כן הא י"ל דלאחר אין נזונין אף אם מתנה אינה כמכר משום דטרח ליה לדידיה ולדידה כמו דחזינן דאפילו מבניו בלאו תקנת אושא לא היתה ניזונית מה"ט. ואם ראייתם דא"כ תהיה ניזונית לאחר מיתה. דלמא באמת כן והא לא מיירי הכא רק מחיים. וצ"ל דתוס' ס"ל דהך סברא דטרח לדידי' ולדידה לא מהני להפסידה לגמרי מה שמגיע לה מדינא. והא דבעי' תקנת אושא היינו באמת משום דבבניו ג"כ מתנה כמכר דלא כפי' רש"י. והא דפריך הש"ס דשלח רבין באיגרת'. היינו כמ"ש הראשונים דסוגיא דהכא ס"ל דבעלה לוקח וע':

הא בחיוורי הא באוכמי. לפי' תוס' צ"ע מאי אמרי' לי' עורבא בעי בני. הא אותה מין דבעי בני אינה אכזרי כלל והרי הוא כיונה ושאר בעלי חיים דכולהו בעי בני' ומ"ש עורבא דקאמר. אבל לפירש"י ניחא. והוא דמטבע רחמנות הבעלי חיים לרחם על בניהם בטבעם אפי' אינם מכירי' כמ"ש רמב"ן גבי אותו ואת בנו ושילוח הקן. והני עורבי מדלא מרחמי בקטנותן כשהם חיורי ש"מ דלית בהו מידת רחמנות בטבען. ואפ"ה כשנתאכמו והם מכירים אותם מרחמי עליהם והאי גברא מכיר בניו ומתאכזר:

ובדרוש אמרתי הא דאמרי' במס' עירובין שחורות כעורב שמתאכזר על בניו כעורב דרוצה לומר כעורב שאם הבנים אינם דומים לאבותיהם מתאכזר עליהם. וכשיהיו דומים והולכים בדרכי אבותם הטובים והישרי' מרחמי' עליהם:

באושא התקינו. עמ"ש והאריך הר"ן והקשה על ר' האי ז"ל דס"ל דאין יורדין לנכסיו מפ"ק דר"ה דאמרי' בפיך זו צדקה וכתי' שם ועשית ודרשי' אזהרה לב"ד שיעשוך. ואני לא זכיתי להבין אדרבא מהתם חילי' דרבנו האי ז"ל דהעישוי הוא דומי' דעישוי דקרבנות דכתיבי בהאי קרא והיינו עד שיאמר רוצה אני ויתן הקרבן ליד המקריבי'. ולא שירדו לנכסיו ליקח מהם קרבנו על כרחו. וה"נ בצדקה כופין אותו אפי' בשוטים אך לא לירד לנכסיו ועיי' ראש השנה וי"ו ע"א תוס' ד"ה יקריב וק"ל:

אתא ההוא גברא גחין ונשקי' אכרעי' עיי' תוס' קידושין ל"ב ע"א תוס' ד"ה אורו לי' כו' והרא"ש שם דחה דההוא עובדא בכותב נכסיו לבנו הוה כדמוכח בשמעתין. ולפע"ד צ"ע א"כ מוכח דהלכה כתקנת אושא מדמסיק את צריכת לכך פשיטא דכופין ע"ש. אע"כ הכי קאמר אי ס"ד הלכה כתקנת אושא לא הי' נעלם זה מר' יונתן אע"כ אין הלכה והוה ס"ל לר' יונתן כיון דאין הלכה כתקנת אושא. שוב אין לכופו מטעם כיבוד דהא כיבוד משל אב. ור' יאשי' א"ל פשיטא דכופין מטעם צדקה כיון דלית לי' לאב וכהתוס' בקידושין ונפקא מינה אי מטעם תקנת אושא אין כופין אלא לאותו הבן שקיבל המתנה ואלו מטעם כיבוד כופין לכל בניו ועוד אי מתקנה אין לגבאי צדקה ליתן לו מהקופה שהרי יש לו שיור בנכסיו כדי מזונותיו. ועוד נפקא מיני' אי מצי להתפרנס ממעשי ידיו ואינו רוצה אי ליתא לתקנה פטורי' הבנים מטעם צדקה כיון שיכול להתפרנס ממעשי ידיו שוב אין הכיבוד משל בן וק"ל:

בתוספות בד"ה הוא ואשתו וכו' ומיהו ביש נוחלין משמע כו' עכ"ל. התם ודאי איירי ממזונות דלאחר מיתה ובהכי נמי איירי כל השקלא וטריא דתוס' דשמעתין וכמו שכתב מהרש"א ז"ל אלא דבמ"ש דהכי מוכח מדמחלקין התוס' בין מקרקעי למטלטלי ומחיים אין לחלק בין מקרקעי למטלטלי. לא ידעתי למה דודאי אי לא הוי נמי מתנה כמכר אפ"ה פשיטא דאין גובין ממטלטלים המשועבדים שמכר או נתן וכן מ"ש המהרש"א ז"ל דאיירי ששעבדו האחין לא ידענא למה הוצרך לזה ולכאורה נראה כוונתו דאי בשיעבוד הבעל פשיטא דלא גביא במזונות דלאחר מיתה כיון דבעל המתנה מוקדם. וכמו שנראה מהשגת הראב"ד ז"ל בפ"ב מהל' אישות. אלא דאי אפשר לפרש כן דברי התוס' דהכא דהא מייתו מסוגיא דפ' י"נ דקאמר מתנת שכ"מ לא כ"ש. והתם איירי שנתן הבעל גופא במתנת שכ"מ. ובכה"ג גופא מדייקו התוספות דמתנת בריא לא מהני גבייה וכן משמע דכל השקלא וטריא דשמעתין איירי שנתן הבעל גופא במתנת בריא לענין מזונות דמחיים ובכה"ג קאמרי התוספות דמאחר אין ניזונין אפילו במזוני דלאחר מיתה ומה שהקשה הראב"ד דבעל המתנה מוקדם כבר יישבו ה"ה לנכון דהשעבוד דמזוני דלאחר מיתה חל משעת נשואין דמהאי שעתא אשתעבדו נכסי והנלע"ד בכוונת מהרש"א דמ"ש ששיעבדו היינו דמהאי שיעבוד נמי איירי ובא ליישב בזה הא דמייתי התוספות בסוף הדיבור מההיא דמכרו או משכנו דפרק מציאת אשה דאיירי ששיעבדו האחין כנ"ל ודו"ק:

קונטרס אחרון
ע"ב תוספות בד"ה הוא ואשתו וכו' דקדק מהרש"א ז"ל מלשון התוספות דאיירי ששיעבדו האחים דאי בשיעבד הבעל פשיטא דלא גביא למזונות דלאחר מיתה וכן נראה השגת הראב"ד פ"ב מה' אישות ובאמת שיש לתמוה על סברתם דהא ודאי משעת נישואין חל שיעבוד נכסים לאלתר אף למזונות דלאחר מיתה וכ"כ הה"מ להדיא עד שנלענ"ד דברי הראב"ד ז"ל בתימא מיהו לקמן בפרק הנושא כתבתי ליישב דבריו קצת:

בא"ד משמע דממתנת בריא דאורייתא אינה ניזונת וכו' ואין לומר דממתנה דאורייתא נהי דכ"ש לא הוי ה"ה מיהא הוי עכ"ל. ויש לי לדקדק בדבריהם כיון דמשנה שלימה היא דאין גובין מזונות האשה ממשועבדים מפני תיקון העולם ולפ"ז ע"כ דכל השקלא וטריא דתוס' בזה הדיבור היינו דמספקא להו אי שייך נמי במתנת בריא תיקון העולם או לא והיינו ממש איבעיא דרבי אחדבוי בר אמי בפרק הניזקין שהביאו התוס' בסוף הדיבור דקמיבעיא ליה במתנה האיך ונהי שכתבו התוס' דדוקא לענין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין מיבעיא ליה אבל הכא אין לחלק היינו לאחר שהביאו ראיה מסוגיא דפ' יש נוחלין אבל מקמי דקים להו האי ראיה מספקא להו אי שייך האי איבעיא דמתנה היאך נמי הכא ולפ"ז קשה אכתי מאי ראיה מייתי מסוגיא דפרק יש נוחלין דנהי דמתנת בריא אלים טפי מירושה והו"ל משועבדים אכתי איכא לספוקי כדמעיקרא דלמא ממתנת בריא נמי גביא דשמא לא שייך מפני תיקון העולם במתנה כאיבעיא דרבי אחדבוי והא דבפרק יש נוחלין מקשה רבא לרב אדא בר אבא השתא מירושה דאורייתא גביא מתנת שכ"מ דרבנן לכ"ש ולא מקשה ממתנת בריא היינו משום דממתנת בריא לא מצי לאקשויי לר' אדא דשמא פשיטא ליה לר"א דממתנת בריא נמי לא גביא וה"ה במתנת שכ"מ אבל מירושה מקשה ליה בפשיטות מדידיה אדידיה דקאמר דמשום ירושה גביא וניזונת מנכסיו ומקשה ליה ממתנת שכ"מ משום דפשיטא ליה לרבא דמתנת שכ"מ מדרבנן לא עדיף מירושה כדאמרינן בעלמא שאני מתנת שכ"מ דכירושה שויוה רבנן ותיקון העולם נמי פשיטא דלא שייך ביה ובלא"ה ממקומו הוא מוכרע דמאי דקאמר השתא ירושה דאורייתא גביא דהתם לאו משום דגביא מן היורשים אלא משום דעיקר תנאי ב"ד במזונות דלאחר מיתה היינו על היורשים גופייהו אע"כ דמה"ט גופא קשיא ליה לרבא דמתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן ולא עדיף מיניה ואם כן לא מדייקו התוס' מידי ונלע"ד דודאי פשיטא להתוס' הכא דלהא מילתא לא שייך תיקון העולם במתנה כמו שאבאר בסמוך אלא דעיקר ספיקא דידהו כיון דבין לקוחות ובין יורשים ומקבלי מתנה נקראו משועבדים וא"כ היכא דמחלקינן בין יורשים ללקוחות מספקא להו אם נאמר דלא פלוג רבנן בין לקוחות למקבלי מתנה אפילו היכא דטעמא לחלק או נאמר דלא פלוג בין מתנה ליורשין וע"ז מייתי שפיר מפרק יש נוחלין וא"ש נמי מ"ש וא"ל דנהי דכ"ש לא הוי ה"ה מיהא הוי והיינו דלא פלוג בין יורשין למקבל מתנה וע"ז דחו שפיר ממלוה ע"פ דגבי מיורשים ולא ממקבלי מתנה והיינו ע"כ משום דלא פלוג רבנן בין לקוחות למקבלי מתנה כנ"ל ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד וכן בהנזקין גבי אין נפרעין וכו' דוקא להא מילתא וכו' אבל הכא אין לחלק עכ"ל. ולא פירשו טעם הדבר. ולכאורה נראין הדברים קל וחומר דמה התם לענין משועבדים במקום בע"ח דליכא פסידא לב"ח דהאיכא ב"ח אפ"ה גבי ממקבל מתנה כיון דלא שייך ביה תיקון העולם כ"ש הכא לענין מזונות דאי אמרת דאין אלמנתו ניזונת ממקבל מתנה אית לה פסידא כ"ש דאית לן למימר דניזונת כיון דלא שייך במתנה תיקון העולם. ונ"ל ליישב בכוונת התוס' כיון דמעיקרא בתקנתא דמזונות לא רצו חכמים לתקן שתגבה ממשועבדים משום פסידא דלקוחות א"כ עשאוהו כמלוה ע"פ כדאמרינן התם להדיא בפ' הניזקין מעיקרא הכי איתקון כתובין הן אצל ב"ח ואין כתובין אצל משועבדים וא"כ כיון דכמלוה ע"פ היא ממילא לא גביא ממקבל מתנה משא"כ בההיא דאין נפרעים ממשועבדים במקום ב"ח לא שייך לומר כנ"ל ובזה א"ש מ"ש לעיל בסמוך ודו"ק:

בא"ד ולא מיבעיא נתן הוא אלא אפילו נתנו יתומים אף ע"פ שכבר משמת נשתעבדו הנכסים עכ"ל. לכאורה נראה מדבריהם אלו דשיעבוד דמזונות דלאחר מיתה אינו חל אלא משעת מיתה וכשיטת הראב"ד שהבאתי בתחילת הדיבור ולפ"ז צ"ל דמ"ש ולא מיבעיא נתן הוא היינו דמהנך לא גביא כיון שהן מוקדמים לשיעבוד וכמ"ש בתחילה בכוונת מהרש"א אבל כבר כתבתי דא"א לפרש כן כוונת התוס' ועוד דבתוס' לקמן בר"פ הנושא משמע להדיא דהא דאין גובין מזונות הבנות ממשועבדים מפני תיקון העולם היינו אפילו לענין מה ששיעבד האב אלמא דאי לאו מפני תיקון העולם הו"א דגביא מפני ששיעבוד הבנות חל משעת נשואין אע"פ שעדיין לא נולדו כ"ש למזון האלמנה והיינו כשיטת ה"ה שהבאתי ולפ"ז צריך לפרש כוונת התוס' דה"ק ולא מיבעיא נתן האב דבשעת מכירה אכתי לא מטי זמן החיוב שלה לענין שתהא יכולה לערער אלא לאחר מיתה חל שיעבוד למפרע אלא אפילו שיעבדו האחין דבשעת מכירה נשתעבדו לה הנכסים ממש בזמן חיוב אפ"ה לא גביא כן נראה לי ועיין בהגהות מרדכי ודו"ק:

תוס' ד"ה אכפיי' רבא וכו' ועוד דבצדקה. איכא תרתי לאוין וכו'. ובב"ב כתבו התוס' משום דאית ביה לאו דכתיב וכו'. משמע דפסיקא להו דהיכא דאיכא לאו כופין אותו שלא יעבור. והא דקאמרינן לקמן דף פ"ו בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה וכו'. צ"ל דלא מיירי התם קודם שעבר הל"ת דודאי כופין אותו דל"ת חמיר מעשה. וכדאיתא בר"פ האשה רבה אם לא רצה דפנו צריכא למימר וכו' אלא מיירי התם במלקות לאחר שעבר הלאו. ואפשר לפרש הא דנקטו הכא דאיכא תרי לאוין משום דאמרינן בלאו הניתק לעשה דהכתוב נתקו לעשה. וה"נ כיון דכתיב בתר הלאו דלא תקפוץ וכו' כי פתח תפתח וגו' ונימא נמי דנתקו הכתוב לעשה שמתן שכרה בצדה וכו' לכך כתבו דאיכא הכא תרי לאוין וכענין שאמרו בתמורה דכתיב ביה תרי לאוין וניתק לעשה דלא אתי חד עשה לנתוקי תרי לאוין וק"ל:

גמרא מתקיף לה ר' זירא וכו'. הנה הרא"ש ז"ל בס"פ נערה הביא בשם רב משה גאון דמההיא דשלח רבין הוא ראיה דהלכה כאנשי גליל ודחה שם ע"ש. ולכאורה היה נראה דמוכח דאי אתיא דרבין כאנשי יהודה מאי מקשה רב זירא גדולה מזו. והיינו משום דאשתו גובה מבעל דה"ל כלוקח. הא יש לחלק דבאמת הא דתיקנו חז"ל שאין אלמנה ניזונת מנכסים משועבדים הוא מפני שאין קצובין כדאיתא בר"פ הנזקין. א"כ לאנשי יהודה שהברירה ביד היורשים לסלק כתובתה ויפטרו ממזונ לא שייך הכא בניסת הבת ומתה תקנת שאין קצובין שהרי הוא יכול לסלק לה כתובתה בשלמא בשאר לקוחת אפילו במכרו היתומים שפיר אמרינן דאינה ניזונת מהם משום דה"ל דבר שאינו קצוב דשמא לא ירצו היורשים לסלק כתובתה אבל בכה"ג שהבעל עצמו יכול לסלקה לא הוי אינו קצוב משא"כ הכא בתקנת אושא בחיי הבעל ודאי דה"ל אינם קצובין המזונת של אשתו. ומאי מקשה גדולה מזו. ונראה דיש לומר דהכא מקשה שפיר לר"ל עצמו דאיהו אמר באושא התקינו ואיהו התם ס"ל בגיטין הטעם מפני שאין כתוביה וגם ר' זירא משמע התם בר"פ הנזקין דס"ל הכי. ותו דמסתמא רבין אף לאנשי גליל קאמר. ועיין בסמוך. ואפשר דאפילו למאן דאמר שאין קצוביה לא פלוג רבנן דהא אפילו היכא דהבן עצמו לקח מאביו במקח ממש משמע דאין אלמנתו ניזונת מהם אף דיכול לסלקה וק"ל:

עוד היה נראה ראיה לדברי הרא"ש דאתיא כאנשי יהודה. דהא לפמ"ש הפוסקים באה"ע סימן ק' דכשהנכסים משועבדים למזונות אלמנה ה"ל ראוי לענין כתובה. קשה הא קי"ל דאין הבעל יורש בראוי. א"כ אדרבא מזונות האלמנה קודמים שלא יורש הבעל כלל ולא ה"ל כלוקח ולאנשי יהודה א"ש דאינם משועבדים כל כך שיהיה להם דין ראוי מפני שיכול לסלקה. מיהו יש לדחות ויבואר בקונטרס אחרון שם:

שם הוא ואשתו מיבעיא לכאורה נראה דעיקר הקושיא מאשתו דגובה בתורת חוב וכ"כ מהרש"א. א"כ לא הל"ל אלא אשתו מיבעיא ולמה הזכירו הוא כיון שאין הקושיא ממנו. ונלענ"ד דיש לומר משום דה"מ לשנוי דהתם שאני משום דנוטל מעשה ידיה של האלמנה כדאיתא ר"פ אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן. משא"כ הכא דהבעל חי אפשר דתיקנו באושא דמעשה ידיה לבעלה ואפילו הכי ניזונת מבנו וכה"ג כתב הרמב"ם בע"ע דהאדון חייב במזונת אשתו ומעשה ידיה לבעלה וכן בהלך למדינת הים דקי"ל פוסקין מזונת לא"א כדאיתא לקמן דף ק"ז כתב הרמב"ם ז"ל דאין מחשבין עמה מעשה ידיה. ואף להרא"ש ז"ל דמוקי לדרבין אף כאשני יהודה והוא איבעיא לקמן בר"פ אלמנה ניזונית לאנשי יהודה אם מעשה ידיה ליתומים ולא אפשיטא מ"מ דילמא ס"ל כאנשי גליל (וכ"ש לפמ"ש לעיל דבאנשי יהודה ה"ל קצובין וליכא מפני תיקון העולם) אלא דבודאי כיון דקאמר הוא ואשתו ניזונת ע"כ במזונת דידיה מיירי דלית ליה מידי וכיון דמעשה ידיה של הבעל מסתמא מנכין אותו ממזונותיו. ומקשה שפיר דבכה"ג פשיטא דאשתו ניזונת מבנו ולא הוצרך לתקן באשתו בכה"ג. ובאמת צ"ע לדינא לדעת המרדכי דהא דמסיק דלית הלכתא כותיה היינו דהוא אינו ניזון אבל אשתו ניזונת אפילו בחיי הבעל אם מעשה ידיה של הבן אי נימא דדמי להא דאמרינן אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח. וכיון דאיכא מעשה ידיה מנכין לה ממזונותיה או נימא כיון דבמתנה גמורה לאחר מיבעיא בר"פ הנזקין אי גובה ממנה בבינונית במקום שיש ב"ח זיבורית כמ"ש התוס' אלא דאמר שם אי לאו דה"ל הנאה מיניה והוי כזביני וממילא הכא בבנו דלא שייך זה כפירש"י יש לומר דדמי לעבד עברי ולניזונת שלא בפניו דאין מחשבין עמה מעשה ידיה כנ"ל. וצ"ע:

שם אבל הכא נטרח. הקשה מהר"ם שיף ז"ל דלמה לא הזכירו הפוסקים דאפילו למאי דמסקינן דלית הלכתא כתקנת אושא מ"מ לאחר מותו דלא שייך נטרח לדידיה ולדידה ניזונת מבנו כדמוכח מדרבין. וכן נראה מדברי מהרש"א ז"ל בפירושו על דברי התוס'. ולע"ד נראה לחלק דאפילו לאחר מותו שייך הך סברא דנטרח דהיינו שיכול לטרוח כל כך שיספיק מזונותי' אף לאחר מותו אע"ג דאינו מחיוב בכך הא אף בחיו אינו מחיוב להשכיר עצמו משום מזונות אשתו כמ"ש התוס' לקמן דף ס"ג אלא דאפ"ה כיון דאפשר בכך לא דמי לדרבין וה"נ ליכא למיפשט מדרבין דהתם אם לא תהי' נזונת ממנו אי אפשר בשום אופן שלא תפסיד מזונותי'. וכן צ"ל ע"כ דהא אמרינן בב"ב דף קל"ט דהך דרבין אפילו לותה מלוה ע"פ ועמדה ונשאת גובה מבעלה וכי נימא גבי כותב נכסיו לבנו דמלוה ע"פ גובה ממנו לאחר מותו ולא מצינו זה אלא ע"כ כיון דאפשר בשום אופן שישלם קודם מותו לא דמי לדרבין. וק"ל. ועיין לקמן בסוף פרקין מה שכתבתי שם בזה:

תוס' ד"ה הוא ואשתו וכו' משום דאיירי דניזונת אפילו מטלטלי וכו'. נראה מדבריהם דאף לפי מאי דמסקי דהאמת הוא דמתנה לאחר הוי כמכר ושייך בו תיקון העולם מפני שאין קצובים ואינה ניזונת אפילו מקרקעי אפ"ה ס"ל דבתקנת אושא אין לחלק בין מקרקעי למטלטלי. וכן משמע מהא דפשט מההוא דעשתינהו לזני' דלית הלכתא כותיה ודילמא התם כפה אותו לזונו אפילו ממטלטלי אלא ודאי מצד תקנת אושא אין חלוק. והא דקאמר גדולה מזה אמרו אף דהתם דוקא ממקרקעי התם טעמא אחרינא הוא שהרי אפילו מבת עצמה לא תיקנו חז"ל לגבות למזונת מטלטלי דיתמי א"כ לא גרע הבעל שהוא לוקח מהבת עצמה. מ"מ פשט מדחזינן דלא עשו התם הבעל כלוקח גמור שעשו אותו כלוקח לשאר דברים. ה"נ בבנו לא עשו אותו כלוקח וממילא דאין חילוק בין מקרקעי למטלטלי. ומטעם זה נראה פשוט דאף לפי תקנת אושא דהוא ואשתו ניזונים אף ממטלטלי היינו בחיו אבל לאחר מותו אינה ניזונת ממטלטלי דלא גרע בנו משאר יורש בשביל שנתן לו בחיו דדל מכאן מתנה עכ"פ יורש הוא ואין אשה ניזונת ממטלטלי דיתמי. וע"כ דברי התוס' היינו בחיו. ודברי מהרש"א בזה אינם מובנים לי. גם עיקר קושיתו על מ"ש התוס' ומיהו ביש נוחלין וכו' דלמאי הוצרכו לזה הא באמת לא קי"ל כתקנת אושא לא ידעתי מאי קשיא ליה דהא לפי מאי שנסתפקו התוס' בעיקר הדין אם גובה ממקבל מתנה ממקרקעי כבר כתבו דתקנת אושא לא היה רק במטלטלי א"כ אף דליתא לתקנת אושא במטלטלי מאי ענין זה לעיקר הדין. וצ"ע:

ונראה דמ"ש התוספות דהכא מיירי במטלטלי ה"ה דהמ"ל בנכסים שקנה אחר הנשואין כיון דחיוב המזונות מתחיל משעת הנשואין אינה יכולה לטרוף ממקרקעי שקנה אח"כ דקי"ל בכל מלוה בשטר דאינו טורף ממקרקעי שקנה אח"כ ומכר או נתן משום דאקני קנה ומכר לא משתעבד ובזה הוי א"ש טפי הא דקאמר גדולה מזו דהתם ג"כ ניזונת מן הבעל של הבת אף מנכסים שקנה אביה אחר נשואין דקי"ל דאקני קנה והוריש משתעבד כדאיתא בב"ב דף קנ"ז וכיון שלא עשו הבעל כלוקח לענין מזונת מסתמא ניזונת אפילו מדאקני כמו קודם משניסת הבת. ודוק:

כי הוה אתי קמיה דרב חסדא א"ל כפו ליה אסיתא בצבורא וכו'. כתב הריטב"א ז"ל אסיתא סימנא לרעה שיהיו מזונותיו כפויים ותלויים והיינו דלא סליק על גבי ספסל וכתב הרב עיון יעקב ז"ל על דבריו ולא ידעתי מה יאמר על דאמר רב חסדא הכי במועד קטן דף כ"ב ע"ב כד שכיב נשיאה א"ל רב חסדא כפי אסיתא וקום עלה ואחזי קריעה לעלמא הרי דעשה הדבר משום פרסום בעלמא והא דלקחו אסיתא דליהוי מילתא דתמיהא ואיכא פרסום וזכרון הדבר יותר מספסל דדרכו בכך עכ"ל. ולק"מ על רבינו הריטב"א ז"ל דסבר הריטב"א ז"ל דבשלמא התם דבא ללמד לכל העם ולהראות קריעה לנשיא אצטריך לאסיתא להודיע לכל העם. אבל הכא בדין עירוב"א לומר עורבא בעי בני וההוא גברא והוא באחד לא בעי בני סגי ומסגי לעמוד על הספסל ולכך כתב דרמז למזונותיו וכו' ותו דגם התם יש לרמוז בסגנון אחר לעורר העם אשר נשיא יחט"א ונהפך העולם וכיוצא. אלא שלא ראיתי להריטב"א ז"ל בחידושי מ"ק שכתב בזה:

המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכו'. בברכי יוסף י"ד סימן רמ"ט כתבתי דדעת הר"מ דאם נזדמן לפניו פדיון שבויים או עניים מרודים וערומים רשאי לתת יותר מחומש ע"ש באורך:

מאי קראה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו וכו'. אני עני בדרושים חקרתי דכיון דיעקב אע"ה הפריש חומש אמאי מבניו לא נתן כי אם מעשר דהוא לוי וישבתי דאפשר דהפריש נמי יששכר ומשו"ה יששכר עוסק בתורה תדיר עד היום כמ"ש אלדד הדני וז"ש ביומא לא משכחת צ"מ דמורה אלא מלוי או מיששכר והן הם הני בי תרי שייחד יעקב אע"ה לתורה ועבודת ה' ע"ש באורך:

תוס' ד"ה אכפייה רבא וכו' בדיבור זה ומ"ש ראשונים ואחרונים עמדתי בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סי' רמ"ח ועיין מ"ש עוד לפי קצורי בענין זה על דברי הרב משנה למלך ומי שהשיג עליו בספרי הקטן דברים אחדים דף קי"ח ע"ב ע"ש:

(מט ב) ריש לקיש בשם ר' יהודה בר חנינא.—כ"ה עיקר הגירסא^*ודלא כמה שרצה להגיה הגרי"ב: ר' יוסי בר חנינא, כגי' המשובשת שברי"ף ורא"ש. [כ"י מינכן: משו' ר' יהושע ב"ר חנינא !], דר' יהודה בר חנינא היה רבו של ריש לקיש-עי' עירובין (יא ב) דאמרו על הא דארשב"ל בשם ר' יהודה בר חנינא "הא דרביה". וכן בירושלמי פרק זה ה"ח [כח ע"ד] באותו ענין דהכא איתא שם: רשב"ל בשם ר' יהודה בן חנניה; ועוד בירושלמי שם: ר' אבהו בשם ר' יוסי בירבי חנינה ואית דאמרי לה בשם ר' יודה בן חנינה". הרי שר' יוסי בן חנינה לחוד ור' יהודה בן חנינה לחוד. וכן חלקם לשנים ביוחסין וסה"ד. וז"ל סה"ד ע' ר' יהודה בן חנינא: "בעירובין יא ב מפרש, שריש לקיש היה תלמידו ור"ל אמר משמו כמה הלכות כתובות מט ב ובירושלמי שם"^*וראיתי בסה"ד ע' ר' יוסי בר חנינא שכתב: "ירושלמי סוכה נב א וכלאים כט ב אר"ל משום ר' יהודה בר חנינה ענין ההוא ט"ס וצ"ל ר' יוסי בר חנינה". וזה פלא שהרי ענין זה, שהביא מירושלמי סוכה וכלאים ־ אותו ענין עצמו איתא בבלי עירובין יא ב, שהסה"ד עצמו (בע' ר' יהודה בר חנינא) מייחסו אליו..

(שם רש"י) ד"ה יארוד תנין וכו' אכזרי על בניו.—מאיכה ד ג משמע שאינו אכזר על בניו, וכן נראה מפירש"י שם ששאב מתנחומא פ' בחקותי סי' ג, אלא שבאיכ"ר שם מבואר, שהתנין אכזר על בניו.

דאפי' בתו. דקילא דלא עסקא באורייתא: ואיידי דתנא בנות כו'. לא גרסינן דתנא דהא לא תני ליה במתני' אלא ה''ג ואיידי דבנות לאחר מיתת אביהן חובה כו': באושא התקינו. כשישבו סנהדרי גזית באושא שהיא אחת מעשר גליות שגלתה סנהדרין כדאמר בר''ה (דף לא.): כשהן קטנים. עד שיביאו שערות: תא שמע. דלית הלכתא כוותיה אלא מימר אמרינן ליה ואולי יכלכלם ויזון אבל מיכף לא כייפינן: יארוד. תנין מעון תנים מתרגמינן מדור יארודין (ירמיהו ט) והוא אכזרי על בניו: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא. התנין הוליד תולדותיו והטיל פרנסתן על בני העיר: כפו ליה אסיתא. כפו מכתשת על פיה ויעמוד זה על גב שוליה בגובה שישמעו קולו ויכריז על עצמו שהוא רע מן העורבים דעורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני ואית דמפרשי שליח צבור יעמוד עליה ויאמר כן על אותו האיש: לבני עורב אשר יקראו. אלמא לא זיין להו: אוכמי. כשגדל משחיר והאם והאב אוהבין אותן אבל מתחילתן לבנים ושונאין אותן: ולא אמרן. דלא כפינן: אלא דלא אמיד. שאינו עשיר: בעל כרחו. לא יהא אלא צדקה בעלמא ואפי' אינן בניו: כי הא דרבא כפייה. על הצדקה: הוא ואשתו נזונין מהן. ואפילו כתבן מעכשיו ולא מן הדין אלא תקנת חכמים היא: גדולה מזו אמרו. בגדולה מזו אמרו כגון אלמנה ובת וניסת הבת שאף על פי שהוא מת והנכסים נשתעבדו ללוקח דרבנן כגון בעל בנכסי אשתו וקי''ל (גיטין דף מח:) אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים אפי' הכי היכא דליכא למיחש לתיקון העולם כגון כי האי לוקח שלא הוציא מעות שויוהו רבנן כיורש ואמרי תזון האלמנה מנכסי בעלה: כי הא דשלח רבין באיגרתיה כו' ניסת הבת. אע''ג דאמור רבנן בעל בנכסי אשתו לוקח הוי וקיימא לן אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים הכא שויוהו רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה והכי מפורש ביש נוחלין: הוא ואשתו. שהוא קיים ואלו בניו הם ולא הוציאו מעות אלא מתנה בעלמא: מיבעיא. ואע''ג דמתנה כמכר לענין שעבוד התם הוא דאי לאו דעביד ליה ניחא לנפשיה לא יהיב ליה מתנה אבל בנו ליכא למימר הכי: מתה הבת. ובעלה יורשה: אלמנתו. של אבי הבת: ניזונת מנכסיו. ולא אמרינן איש נכרי הוא זה ואינו יורשו של אב אלא של אשתו וכלוקח בעלמא דמי ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדין: התם הוא דליכא דטרח קמה. שמת בעלה להכי עבוד רבנן תקנתא: אבל הכא. דקאי איהו נטרח לדידיה ולדידה קמ''ל: הלכתא כוותיה. אדר' אילעא קאי: אכרעיה. על רגלו:

כשהם קטנים. אבל קטני קטנים לכ''ע חייב כדאמר בסוף אע''פ (לקמן דף סה: ושם): הא בחיוורי הא באוכמי. שני מיני עורבים יש אחד לבן ואחד שחור כדמוכח בפרק אלו טריפות (חולין דף סג.) גבי סימני עופות דמרבה עורב העמקי ומפרש העמקי כמראה החמה שעמוקה מן הצל פי' לבן.: אכפייה רבא כו'. וא''ת היאך כפה אותו בשביל צדקה והכתיב מתן שכרה בצדה דכתיב (. למען) יברכך ואמרי' בפ' כל הבשר (חולין קי: ושם) כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה ויש לומר דאכפייה בדברים א''נ קצבו ביניהן בני העיר לתת כך וכך לחדש הלכך אכפייה כדאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (דף ח: ושם) דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן ועוד דבצדקה איכא תרתי לאוי לא תאמץ ולא תקפוץ (דברים טו): הוא ואשתו נזונים מהם. משמע הא לאחר אין נזונין דמתנה הויא כמכר כדפי' בקונטרס דאי לא דעבד ליה ניחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה ואין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים לפי שאין קצובין או לפי שאין כתובין כדאמר בהנזקין (גיטין דף נ:) ומיהו מהכא יש לדחות דאיכא למימר דנקט בנו משום דאיירי דנזונין אפי' ממטלטלין אבל לאחר לא היו נזונין ממטלטלין כמו שאין אלמנה נזונת ממטלטלין דיורשין אי נמי משום הוא דאי כתב לאחר לא היה ניזון הוא אבל היא לעולם אימא דנזונת ממתנה אע''ג דלא טרפא מן הלקוחות ומיהו ביש נוחלין (ב''ב דף קלג.) משמע דלא טרפא ממקבל מתנה דקאמר השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנת שכיב מרע דרבנן לא כל שכן משמע דממתנת בריא דאורייתא אינה ניזונת מנכסיו אע''ג דמיתזנא מן היורשין ואין לומר דממתנה דאורייתא נהי דכ''ש לא הוי ה''ה מיהא הוי דלא אלים כח מתנה מכח יורשים דעל כרחיך אלים כח מקבל מתנה מכח יורשים דמסקינן בפ''ק דב''מ (דף יג. ושם) דשטר שיש בו אחריות נכסים לא יחזיר אפילו חייב מודה דחיישינן לפרעון ולקנוניא ושטר שאין בו אחריות נכסים יחזיר דלא גבי ממשעבדי ואי גבי ממתנה אמאי יחזיר אלא ודאי דלא גבי ואילו מן היורשין גבי דהא פסקינן בסוף גט פשוט (ב''ב דף קעו.) הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין על כן נראה דאין חילוק בין מתנה למכר לענין זה אע''ג דיש מקומות שסברא הוא לחלק בין מתנה למכר כמו בעשה שורו אפותיקי ומכרו (ב''ב דף מד:) דנראה דווקא מכרו אבל נתנו בעל חובו גובה ממנו וכן בהנזקין (גיטין ד' נ: ושם) גבי אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין ואפי' הן זיבורית מבעיא לן במתנה היאך דווקא להא מילתא הוא דאבעיא לן אבל הכא אין לחלק והא דאמרינן בפ' מציאת האשה (לקמן דף סט.) מכרו או משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ה''ה נתנו והא דנקט מכרו לאשמועינן דאפי' במכרו מוציאין לפרנסה [ורבי חייא דמבעיא ליה במכרו או משכנו היינו לפרנסה] אבל למזונות פשיטא ליה דאין מוציאין אפילו נתנו כדתנן בהנזקין (גיטין דף מח:) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין ולפי מה שתקנו הגאונים דאשה גובה כתובתה ומזונות ממטלטלי דיתמי אע''ג דירושה הויא דאורייתא כ''ש דגביא ממטלטלי דמתנת ש''מ דרבנן דבכה''ג אמרי' ביש נוחלין (ב''ב דף קלג.) אבל מטלטלי דמתנת בריא דהויא דאורייתא לא גביא כתובתה ומזונות לא גביא אפילו ממקרקעי כי היכי דלא גביא מלקוחות כדפרשינן ולא מבעיא נתן הוא אלא אפילו נתנו יתומים אע''ג שכבר משמת נשתעבדו הנכסים: אלמנתו נזונת מנכסיו הוא ואשתו מבעיא. אע''ג דלא דמי דהתם אינן יכולין לירש אלא מה שהוא מוריש ומזון אלמנה הוא חייב מקודם מכל מקום מייתי הכי הואיל ואלמוה רבנן לשעבודא דידה שאף מן הבעל שאינו כיורש אלא כלוקח גובה אע''ג דלא היתה גובה מלוקח אחר הכי נמי אית לן לתקוני בכותב לבנו שיהא הוא ואשתו נזונין מהן:

דף מט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד