כתובות כח ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

או שהניח תפילין בפני רבו, או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת, אין אומרים, שאילולי ששחררו רבו, לא היה מניחו רבו לנהוג כמנהג יהודים, אלא הרי זה לא יצא לחירות, משום שיש הנותנים לעבדיהם ללמוד תורה ולנהוג כיהודים.

על כל פנים מוכח שמותר ללמד את עבדו תורה, ודלא כדאמרן לעיל?

ומתרצינן: התם, איירי כדאיקרי עבד מדעתו, ובכהאי גוונא יש אנשים שאינם מקפידים בכך, ואין מכך ראייה ששחררו.

אך כי קאמרינן שאסור, דקא נהיג ביה האדון מנהג בנים:

שנינו במשנה שעד אחד שהעיד בגדלו שראה בקוטנו שהלך אחר לטבול לאכול בתרומה, נאמן להאכילו בתרומה:

ואמרינן בגמרא, שאינו נאמן אלא להאכילו בתרומה דרבנן, כגון תרומת חו"ל, או תרומת פירות, שהימנינהו רבנן בדרבנן. אך בתרומה דאורייתא אינו נאמן להעיד בגודלו על מה שראה בקוטנו. [משום שאף למאן דאמר שאין מעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין, מכל מקום בעינן עד כשר, כמו שמצינו לעיל גבי מסיח לפי תומו שכתבו התוספות שנאמן רק לגבי תרומה דרבנן]. ^[170] וכן שנינו במשנה, שהמעיד בגדלו על אחר שהיה חולק עמנו על הגורן, נאמן להאכילו בתרומה דרבנן:

ומקשינן: ודלמא עבד כהן הוא, ולכך חלק בגורן?

ומתרצינן: על כרחינו צריך לומר שתנן במשנתינו כמאן דאמר, שאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו, ולכן אם ראהו חולק בגורן בלא רבו, ודאי שאינו עבד ^[171].

דתניא - כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה, שניהם יוצאים לגורן ונוטלים חלק כאחד משום שאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו, כדי שלא יעלוהו ליוחסין, ודלמא הוא העבד, לכך חולקין כאחד, שאז ודאי שחלק העבד עם רבו. דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: יכול הוא שיאמר, אם כהן אני - תנו לי בשביל עצמי, ואם עבד כהן אני - תנו לי בשביל רבי.

וטעם מחלוקתם: משום שבמקומו של רבי יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין, ולכן חששו שאם יחלקו לעבד בלא רבו יבואו להעלותו ליוחסין ^[172].

אבל במקומו של רבי יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין, ולכך לא חששו לחלוק לעבד בלא רבו.

תניא, אמר רבי אלעזר ברבי יוסי מימי לא העדתי, פעם אחת העדתי, והעלו עבד לכהונה על פי.

ומקשינן: העלו סלקא דעתך?! וכי אפשר שבאה תקלה על ידי רבי אלעזר, השתא ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כל שכן?!

אלא בקשו להעלות עבד לכהונה על פי, ולבסוף לא העלו.

וכך היה המעשה - חזא רבי אלעזר באתריה דרבי יוסי שהאכילו לעבד בתרומה בלא רבו, כדעתו של רבי יוסי שחולקין לעבד תרומה בלא רבו, משום שסבר שאין מעלין מתרומה ליוחסין.

ואזל רבי אלעזר ואסהיד [והעיד] באתריה דרבי יהודה, שאכל אותו העבד בתרומה, ובמקומו של רבי יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין ובאו להעלותו ליוחסין על פי עדותו של רבי אלעזר.

וכן שנינו במשנה שנאמן אדם לומר - שהמקום הזה בית הפרס הוא, ולא יותר, ומטהרים את סביבותיו על פי עדותו ^[173].

ומקשינן: מאי טעמא נאמן?

ומתרצינן: משום שטומאת בית הפרס אינה אלא מדרבנן.

דאמר רב יהודה אמר שמואל: שדה שנחרש בה קבר שגזרו בה טומאת "בית הפרס" לטמא מאה אמה סביבות הקבר מחשש שהביאה המחרשה לשם עצם, ועבר בה אדם ואחר כך עשה טהרות, ורוצה לבדוק האם עבר במקום שיש בו עצם - מנפח [מפזר את העפר על ידי רוח] אדם בית הפרס, והולך. וסומך על כך שאם תהיה עצם יראנה, משום שטומאה זו אינה אלא מדרבנן ^[174].

ורב יהודה בר אמי משמיה דרב יהודה אמר: בית הפרס שנידש [שהלכו בו אנשים הרבה, ודשו אותו ברגליהם] טהור. מאי טעמא? משום שאי אפשר לעצם כשעורה שלא נידש ברגל, ונפחתה לפחות מכשיעור.

וכן שנינו במשנה שנאמן לומר - עד כאן היינו באין בשבת, וקובעים לפי דבריו את תחום האלפיים אמה של העיר.

ומבארת הגמרא: שהטעם שנאמן, משום דקסבר תחומין דרבנן, והימנוהו רבנן בדרבנן.:

וכן שנינו שאין נאמן לומר - דרך היה לפלוני במקום הזה מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא אינו נאמן? משום שאפוקי ממונא לא מפקינן אלא על ידי שני עדים כשרים, שהיתה תחילת עדותם וסופה בכשרות.

עוד דנה הגמרא בדיני נאמנות עדים פסולים:

תנו רבנן בברייתא: נאמן התינוק להעיד בגודלו על שראה בקוטנו ולומר - כך אמר לי אבא, משפחה זו טהורה, משפחה זו טמאה.

ומקשינן: וכי טהורה וטמאה ממש, סלקא דעתך?! ומה שייך טומאה וטהרה במשפחה? אלא ודאי שכוונת הברייתא לומר שנאמן להעיד שמשפחה זו כשרה לתרומה ומשפחה זו פסולה ^[175]. ומוסיפה הברייתא שנאמן לומר - שאכלנו בקצצה [יבואר לקמן] של בת פלוני לפלוני, ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן. אך עדות זו שהיינו מוליכים חלה וכו' אינו נאמן אלא אם מעיד שהיה מוליך חלה על ידי עצמו, אבל לא שראה שמוליכים לו חלה על ידי אחר. וכולן [היינו בכל עדויות אלו] - אם היה עובד כוכבים ונתגייר, ומעיד על מה שראה בגייותו, או שהיה עבד ונשתחרר, ומעיד על מה שהיה בזמן עבדותו, אין נאמנים. ואין נאמן לומר, דרך היה לפלוני במקום הזה מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה, כנ"ל, משום שבממון בענין עדות כשרה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר: נאמנים. ודנה הגמרא: דברי רבי יוחנן בן ברוקא, שאמר "נאמנים", אהייא [על מה אמרם]? אילימא, קאי אסיפא, שנאמנים להעיד על מקום מעמד ומספד, הא ליכא למימר, שהרי עדות זו לאפוקי ממונא הוא, ובודאי שצריך עדות כשרה. אלא ודאי שדברי רבי יוחנן נאמרו ארישא, ששנינו - "וכולם, אם היה עובד כוכבים ונתגייר, עבד ונשתחרר, אין נאמנין" ועל זה קאמר - "ר' יוחנן בן ברוקא אומר: נאמ נין".

ומקשינן: במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי יוחנן?

ומפרשינן: תנא קמא סבר - כיון דראה את העדות בשעה שהיה עובד כוכבים הוא, לא הוה דייק, ולכן אין סומכים על עדותו. ורבי יוחנן בן ברוקא סבר, כיון דאף בשעה שראה את העדות, הייתה דעתיה לאיגיורי, מידק הוה דייק, ולכן נאמן.

חוזרת הגמרא לבאר את הברייתא:

מאי "קצצה" ששנינו בברייתא? ומבארת הגמרא: דתנו רבנן בברייתא, כיצד ומתי עושים קצצה? אחד מן האחין שנשא אשה שאינה הוגנת לו, באין בני משפחה של האח, ומביאין חבית מליאה פירות, ושוברין אותה באמצע רחבה, ואומרים: "אחינו בית ישראל שמעו, אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו ומתייראים אנו שמא יתערב זרעו בזרעינו, בואו וקחו לכם דוגמא לדורות, למען תהיה לזכר שלא יתערב זרעו בזרעינו". וזו היא קצצה ששנינו שהתינוק נאמן להעיד עליה.

הדרן עלך פרק האשה שנתארמלה

הערות

^[170] כך כתב הגאון רבי עקיבא אייגר בתוספותיו למשניות אות לד'. אכן בדברי התוספות (לעיל כח' ע"א בד"ה והוא) משמע, שלמאן דאמר אין מעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין היה נאמן העד אף לתרומה דאורייתא.

^[171] ויש להקשות, והלא אף למאן דאמר שאין חולקין לעבד אלא אם כן רבו עמו, הני מילי בתרומה דאורייתא, אך בתרומה דרבנן חולקין אף בלא רבו, ומתניתין הלא העמדנוה בתרומה דרבנן? ויש לומר - דאף משנתינו עוסקת כשראהו אוכל בתרומה דאורייתא, אלא שאינו נאמן להעלותו מזה אלא לתרומה דרבנן. תוספות.

^[172] ויש להקשות, והלא אף בלא חשש יוחסין, יש לחוש שמא ישתחרר העבד וימשיך לאכול בתרומה? ותרצו התוספות - שאין חוששין לכך משום שלא מצוי הדבר שיתבע אחר שישתחרר, משום שירא הוא פן יבדקו אחריו ויוציאו עליו שם עבד. אך עדיין יש להקשות, א"כ מדוע הקשינו לעיל בגמרא "ודלמא עבד כהן הוא", והלא לדברי התוספות אין חוששין לכך? ותירץ התוספות הרא"ש שלגבי תרומה סגי בחששא כל דהו כדי לדחות את עדות העד.

^[173] כך פירשו התוספות, ולפירושו מבואר, שאפילו במקום שיש חזקת טומאה על שדה מסויימת שנחרש בה קבר, בכל אופן נאמנים לומר - עד כאן הגיעה הטומאה ולא יותר. אך דעת הרא"ה: שבמקום שיש חזקת טומאה אינו נאמן לטהר ולומר עד כאן בלבד הוא בית הפרס. ומה שאמרינן כאן שנאמן, איירי בגוונא שהעיד על שדה שאינה ידועה - שהיא בית הפרס, ועל פי עדותו תלינו את כל הטהרות שנכנסו לתוכה, שאין אוכלים אותם ולא שורפים אותם מספק. ובזה האמינוהו כיון שאינו אלא מדרבנן.

^[174] כיון שמדאורייתא, ספק טומאה ברשות הרבים טהור, אך גזרו חכמים היכן שידוע שהיה קבר לטמאו בכל אופן. תוספות.

^[175] לדעת הר"ן אין התינוק נאמן להכשיר משפחה שהוחזקה בפסול, אפילו כדי להאכילה בתרומה דרבנן, וכמו"כ אינו נאמן לפסול משפחה שהוחזקה בכשרות, שהרי אמרינן לעיל שאין ערער בפחות משני עדים. והכא עסקינן, במשפחת כהנים שיצא עליה חשד פסול כהונה, ונחלקה אותה משפחה לכמה בתי אבות, ועל זה אמרינן שנאמן לומר על בית אב מסויים שאינו בכלל החשד, ומאכילים את אותו בית אב בתרומה דרבנן על פיו. אך דעת הראב"ד, שנאמן אף לעניין פסול משפחה, דהיינו שחוששין לפסול מכח עדותו, אך אין מכריזין עליה שהיא פסולה עד שיתברר הדבר על ידי שיצטרף אליו עד כשר.

פרק שלישי - אלו נערות

א. אמרה תורה [בספר דברים כח כט], בענין

האונס

נערה בתולה:

"כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה, ותפשה [באונס] ושכב עמה, ונמצאו.

ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף.

ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה, לא יוכל שלחה כל ימיו".

ב. עוד נאמר בתורה [בספר שמות כב טו], בענין המפתה נערה בתולה:

"וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה, ושכב עמה, מהור ימהרנה לו לאשה".

והיינו, שישאנה, ויתחייב לתת לה "מוהר", כתובה, כמו שמתחייב כל בעל לאשתו. ואם עשה כן, דיו בכך, ואינו חייב לשלם קנס.

אך "אם מאן ימאן אביה לתתה לו [לאשה] - כסף ישקול [ישלם המפתה קנס, חמשים שקלי כסף, לידי אביה של הנערה הבתולה המפותה. וערכו של סכום זה, הוא] כמוהר הבתולות".

והיינו, שישלם המפתה חמשים שקלי כסף.

ואת סכום מנין השקלים, שהוא חמשים, לומדים מהסכום האמור בתורה במי שאונס בתולה.

ג. משנתנו מבארת, שחיוב הקנס של האונס והמפתה נערה בתולה, אינו רק אם אנס או פיתה נערה המותרת לו בנישואין, אלא גם אם בא על נערה שהיא מכלל הנשים הפסולות לו.

והוא חייב קנס, בין אם היתה הנערה מכלל הנשים האסורות עליו אך קידושין תופסין לו בהן [כמו איסורי עשה וחייבי לאוין לפי חכמים], ובין אם היתה מהנשים אסורות עליו באיסור כרת, שאין קידושין תופסין לו בהן.

והוצרכה משנתנו להשמיענו זאת, משום שיש תנאים התולים את חיוב הקנס באפשרות של תפיסת קדושין של האונס והמפתה בנערה הבתולה. לפי שנאמר "ולו תהיה לאשה", שהוא לשון הויה של קידושין, ואשה שאינה ראויה לקיימה לו, כיון שלא קרינן בה "ולו תהיה לאשה", אינו חייב בקנס [כמבואר כט ב].

ובאה משנתנו להוציא משיטה זו.

ד. במשנה הבאה יתבאר, שהאונס או המפתה אחת מהנשים שהוא חייב עליהן מיתת בית דין, אין הוא מתחייב בקנס, משום ש"קים ליה - בדרבה מיניה" [תרגום: דיינו להעמידו ב [עונש] גדול ממנו].

והיינו, כל העושה מעשה שיש בעשייתו שני חיובי עונשים נפרדים, אחד קל ואחד חמור, כגון מיתה וממון -

כיון שהמיתה היא עונש חמור ואילו הממון הוא עונש קל, הרי הוא פטור מן העונש הקל.

וכלל זה, ש"קים ליה בדרבה מיניה", נאמר אפילו אם לא נתחייב בפועל בעונש החמור, אלא די בכך שעבר עבירה שיש בה גם עונש חמור.

וכגון שעבר את העבירה שחייבים עליה עונש חמור בשוגג, שאז הוא אינו נענש במיתה, ובכל זאת הוא פטור מהעונש הקל של ממון.

ולכן, אם בא בשגגה על נערה בתולה שחייבים עליה במזיד מיתת בית דין - אין הוא חייב לשלם קנס, היות ואילו הוא היה מזיד באיסור, הוא היה חייב מיתת בית דין.

ה. משנתנו סוברת, שאין דין "קים ליה בדרבה מיניה" אמור אלא בחייבי מיתות בית דין, אבל חייבי כריתות אין הם נפטרים מן הממון. וזאת, שלא כדעת רבי נחוניה בן הקנה, הסובר שאף חייבי כריתות נפטרים מן הממון ומן הקנס. ותתבאר שיטתו בגמרא.

ו. משנתנו מתחלקת לשלשה חלקים:

החלק הראשון: נערות שאסורות באיסור לאו על הבועל [חייבי לאוין]. ומלמדת המשנה שהבא עליהן חייב קנס.

חלק שני: נערות הנחשבות כ"בתולות", על אף שנבעלו.

חלק שלישי: נערות שהבועל אותן חייב עליהן כרת. ומשמיעה המשנה שהבא עליהן חייב קנס.

אפוטרופוס (ממונה על נכסיו), או שהניח תפילין בפני רבו, או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת — הרי זה לא יצא לחירות. שאף שהעבד נראה בכל אלה נוהג מנהג בן חורין, אין זו הוכחה שהוא בן חורין, וייתכן שעדיין הוא עבד. ולענייננו נלמד מכאן, שייתכן שעבד למד תורה עד שידע לקרוא בבית הכנסת, ובודאי למד בבית הספר! ודוחים: התם דאיקרי [שם מדובר שקרא] העבד מדעתו, וייתכן שהעבד למד מעצמו לקרוא. כי קאמרינן [כאשר אנו אומרים] — הרי זה דווקא באופן דקא נהיג ביה [שהוא נוהג בו] מנהג בנים, ששולח אותו לבית הספר, ואין נוהגים כך בעבדים.

א מה שאמרו במשנה שנאמן להעיד על זכרון ילדות שהלך פלוני לטבול לאכול בתרומה, מסבירים כי הוא נאמן דווקא בתרומה דרבנן [שמדברי חכמים], שבתרומה שהיא רק מדברי סופרים, האמינו חכמים לעדותו ורשאי לחלוק בתרומה זו. ב עוד שנינו במשנה, שנאמן להעיד שהיה פלוני חולק עמנו על הגורן. ושואלים: ודלמא [ושמא] עבד כהן הוא? ולכן רשאי לחלוק בתרומה! ועונים: חייבים לומר כי תנן כמאן דאמר [שנינו איפוא במשנה כדעת מי שאומר] שאין חולקין תרומה לעבד בגורן אלא אם כן רבו עמו ולכן זה שחלקו לו תרומה לבד, ודאי אינו עבד כהן אלא כהן. דתניא [שכן שנינו בברייתא] ביחס לוולדות: בן כהן ובן שפחה שנתערבו בלידתם, אם בא אחד מהם לחלוק בגורן לבדו — אין חולקים לו, כיון שיתכן שהוא בן השפחה, ואין חולקין תרומה לעבד, אלא אם כן רבו עמו, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: יכול הוא, כל אחד מהם, לבוא ולקחת תרומה, שיאמר: אם כהן אני — תנו לי בשביל עצמי, ואם עבד כהן אני — תנו לי בשביל רבי.

ומסבירים את טעמי השיטות: במקומו של ר' יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין, ומשום כך אסר לתת תרומה בפרהסיה לעבד כהן (אלא אם כן רבו עמו) שמא יסמכו על כך להעיד עליו שכהן הוא. ואילו במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין, ולכן לא חשש אם נותנים לו תרומה גם אם אין רבו עמו.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אלעזר בר' יוסי: מימי לא העדתי (לא נזדמן לי להעיד) בבית דין. פעם אחת בלבד העדתי והעלו עבד לכהונה על פי. ותוהים: העלו ממש סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! השתא [עכשיו הרי] ומה בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, כמסופר בחמורו של ר' פנחס בן יאיר שלא אכל טבל (חולין ז, א), הצדיקים עצמם לא כל שכן שאין תקלה באה על ידם!

ומסבירים: אלא, יש לתקן ולגרוס: בקשו להעלות עבד לכהונה על פי, ולבסוף לא העלו. ומסבירים כיצד אירע הדבר: חזא באתריה [ראה במקומו] של ר' יוסי שאותו עבד חלק בתרומה בגורן, ואזל ואסהיד באתריה [והלך והעיד במקומו] של ר' יהודה על עובדה זו, אלא שבאותו מקום שימשה זאת הוכחה לענין יוחסין, שהרי במקום זה חולקים לעבד רק בנוכחות רבו, ולפיכך לא ידעו שהוא עבד, ולכן כמעט אירעה תקלה על ידו.

ג עוד שנינו במשנה שנאמן להעיד בגדלותו שהמקום הזה בית הפרס הוא (מקום שיש בו חשש טומאה, כגון שהיה שם קבר ונחרש ונתפזרו העצמות בכל השדה). ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר, הלא כשראה זאת היה קטן? — משום שטומאת בית הפרס היא רק דרבנן [מדברי סופרים]. שאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בבית הפרס והולך, כלומר, מותר לאדם ללכת בתוך בית הפרס ולנפוח בפיו לפני הליכתו בעפר, כדי לבדוק אם יש לפניו עצם קטנה מן המת, ואינו צריך לחשוש עוד לטומאה. וכן רב יהודה בר אמי משמיה [משמו] של רב יהודה אמר: בית הפרס שנידש, שעברו ודרסו בו אנשים — טהור, ואין חוששים עוד לטומאה. מאי טעמא [מה טעם] — אי אפשר לעצם כשעורה (שבגלל האפשרות שנמצאת העצם שם, המקום טמא) שלא נידש ברגל ונתמעט משיעורו. ומזה שסומכים על דברים כגון אלה לטהר את בית הפרס, הרי זו הוכחה שטומאת בית הפרס אינה מן התורה, אלא רק חשש מדברי סופרים, ולכן די אף בעדות כזו של קטן והגדיל כדי לנהוג במקום זה כבית הפרס.

ד וכן נאמן להעיד בגדלותו שעד כאן היינו באין בשבת. ומסבירים: קסבר [סבור] תנא זה שאיסור תחומין, שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת, הוא רק איסור דרבנן [מדברי סופרים] בלבד, ולכן האמינוהו חכמים בדבריהם.

ה ועוד שנינו: אין נאמן לומר "דרך היה לפלוני במקום הזה", או "מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה". ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] אינו נאמן — משום שאפוקי ממונא לא מפקינן [להוציא ממון מאדם על פי עדות זו אין מוציאים].

ו תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמן התינוק לומר בהיותו גדול: כך אמר לי אבא כשהייתי קטן: "משפחה זו טהורה, משפחה זו טמאה". ותחילה מבררים את הלשון: טהורה וטמאה סלקא דעתך [עולה על דעתך], וכי ענין של טהרה וטומאה יש במשפחה? אלא הכוונה היא כי משפחה זו כשרה, ומשפחה זו פסולה.

וכן נאמן להעיד "שאכלנו בקצצה של בת פלוני לפלוני", כאשר יבואר. ו"שהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן". ונאמן להעיד בזה דווקא על ידי עצמו, כלומר, שהוא אומר שהוא עצמו היה מוליך תרומה, אבל לא על ידי אחר, שמעיד שראה שאחרים הוליכו תרומה לאותו אדם. שבמה שאירע בו הוא יודע את הדברים בודאות, אבל לגבי אחרים אין עדותו של הקטן מספיקה. ובכל העדויות הללו כולן, אם היה גוי ונתגייר, או עבד ונשתחרר — אין נאמנים על מה שראו כשלא היו כשרים להעיד. ואין נאמן לומר "דרך היה לפלוני במקום הזה", "מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה". ר' יוחנן בן ברוקא אומר: נאמנים.

ושואלים: ר' יוחנן בן ברוקא אהייא [על איזו], לאיזה ענין הוא מתייחס? אילימא אסיפא [אם תאמר שהוא חולק על סופה] של הברייתא, שאין נאמנות לקטן להעיד על דרך של פלוני, תמוה הוא: הלא אפוקי ממונא [הוצאת ממון] הוא, וכיצד נאמנים להעיד על כך? אלא ודאי ארישא [על ראשה] של הברייתא הוא חולק. שנאמר וכולם, אם היה גוי ונתגייר, עבד ונשתחרר — אין נאמנין. ר' יוחנן בן ברוקא אומר: אף הם נאמנין.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו]? ומסבירים: התנא קמא [הראשון] סבר: כיון שגוי הוא, לא הוה דייק [היה מדייק], שבהיותו גוי לא היה הדבר נוגע לו, ואין לסמוך עליו שדקדק בהם בשעתו. ור' יוחנן בן ברוקא סבר: כיון דדעתיה לאיגיורי [שדעתו היתה להתגייר], מידק הוה דייק [מדייק היה] גם בדברים אלה, שהתעניין בדברים הנוגעים ליהודים ודקדק בהם.

ועוד מסבירים: מאי [מה היא] "קצצה" זו שהזכרנו? — דתנו רבנן [ששנו חכמים]: כיצד קצצה? אחד מן האחין שנשא אשה שאינה הוגנת לו, כלומר, אשה שיש בה פסול משפחה — באין בני משפחה ומביאין חבית מלאה פירות ושוברין אותה באמצע רחבה, כדי לפרסם את הדבר לרבים, ואומרים: אחינו בית ישראל שמעו! אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו, ומתייראים אנו שמא יתערב זרעו בזרעינו, וכדי להבליט את הדבר בואו וקחו לכם דוגמא לדורות, כלומר, סימן שיהיה לדורות הבאים שלא יתערב זרעו בזרעינו, וכשמתאסף קהל גדול לקחת פירות מתפרסם הדבר. וזו היא קצצה שהתינוק נאמן להעיד עליה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

steward over his property, or who donned phylacteries in his master’s presence, or who read three verses from the Torah scroll in the synagogue, did not necessarily emerge to freedom. Apparently, there are slaves who learn Torah to the extent that they are capable of reading the Torah in the synagogue, and conceivably that Torah is learned in school. The Gemara answers that there is no proof from the baraita, as there it is a case where the slave read at his own initiative, and conceivably he taught himself to read the Torah as well. When we say in the mishna that it is proof that he is a priest, it is in a case where he treats him with treatment typical of children, not slaves, and sends him to school.

When the mishna states that he is deemed credible to testify that as a minor he saw that others went to immerse in order to partake of teruma, the Sages permit them only to partake of teruma by rabbinic law. And the mishna states that he is deemed credible to say that they saw that so-and-so would share teruma with us at the threshing floor, and therefore he is a priest. The Gemara asks: And perhaps he is the slave of a priest? The Gemara answers: We learned the mishna according to the one who says: One distributes teruma to a slave only if his master is with him. Therefore, it is clear that the one sharing teruma with them was a priest, not a slave, as it is taught in a baraita: In the case of the son of a priest’s wife and the son of a priest’s maidservant who were intermingled at birth, both mothers go to the threshing floor together based on the principle: One distributes teruma to a slave only if his master is with him; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: It is possible that each will say: If I am a priest, give me teruma for my own sake, and if I am the slave of a priest, give me teruma for the sake of my master.

The dispute in the baraita is based on the fact that in the place of Rabbi Yehuda, they would elevate one who eats teruma to the presumptive status of priesthood for the purpose of lineage. Therefore, he permitted distributing teruma to the slave of a priest only if his master is present, due to the concern that if he were given teruma directly, he would be elevated to priesthood. In the place of Rabbi Yosei, they would not elevate from teruma to lineage. Therefore, he permitted distributing teruma directly to the slave of a priest, as there is no concern that the slave would be mistaken for a priest.

It is taught in a baraita that Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, said: In all my days, I never had occasion to testify in court. One time I testified, and the court elevated a slave to priesthood on the basis of my testimony. The Gemara asks: Does it enter your mind that they actually elevated the slave to priesthood? Now, just as with regard to the animals of the righteous the Holy One, Blessed be He, does not engender a pitfall on their account, as the Gemara relates with regard to the donkey of Rabbi Pinḥas ben Yair that it would not eat untithed produce (Ḥullin 7a), all the more so will He not engender a pitfall on account of the righteous themselves.

Rather, the Gemara emends the statement of Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei: They sought to elevate a slave to priesthood on the basis of my testimony, but ultimately they did not. Rabbi Elazar saw teruma distributed directly to the slave of a priest in the place of Rabbi Yosei, where one does not elevate from teruma to priesthood, and he went and testified about what he saw in the place of Rabbi Yehuda, where one elevates from teruma to priesthood.

And the mishna states that one is deemed credible to testify in his adulthood that as a minor he saw that this place is a beit haperas. The Gemara asks: What is the reason that he is deemed credible to testify what he witnessed as a minor? The Gemara answers: The ritual impurity of a beit haperas is by rabbinic law, as Rav Yehuda said that Shmuel said: A person who passes through a beit haperas may blow on the dust before taking each step, so that if there is a bone beneath the dust he will expose it, avoid it, and proceed. One may not rely on that method of examination with regard to impurity by Torah law. And Rav Yehuda bar Ami, in the name of Rav Yehuda, said: A beit haperas that has been trodden underfoot, creating a path, is pure. What is the reason? It is that it is impossible for a bone the size of a grain of barley, whose possible presence led to the decree of impurity, not to have been trodden underfoot and rendered smaller. This presumption is possible only in cases of impurity by rabbinic law.

And the mishna states that one is deemed credible to testify, in his adulthood, that he saw as a minor: Until here we would come on Shabbat. The Gemara explains: This tanna maintains that the Shabbat boundaries, beyond which one may not go outside the city on Shabbat, are mandated by rabbinic law, and the Sages deemed him credible in matters of rabbinic law.

And the mishna states that one is neither deemed credible to say: So-and-so had a path in this place; nor to say: So-and-so had a tract of land where they would perform the ritual of standing and sitting and deliver a eulogy in that place. The Gemara asks: What is the reason that he is not deemed credible? It is due to the fact that we do not remove money from the possession of its presumptive owner on the basis of testimony about a matter that he witnessed as a minor.

The Sages taught: A child is deemed credible to say when he reaches majority that this is what my father told me when I was a minor: This family is pure, that family is impure. The Gemara asks: Does it enter your mind that his father said pure and impure? What do those concepts mean with regard to a family? Rather, his father said to him: This family is of unflawed lineage, and this family is of flawed lineage.

And he is deemed credible to say that we ate at the ketzatza that took place to publicize that the marriage of the daughter of so-and-so to so-and-so was unsuitable; and to say that we would bring ḥalla and priestly gifts to so-and-so, who is a priest. In that case, he is deemed credible only to testify that he brought the ḥalla by himself, but not by means of another, as one is certain of matters that he performed himself, even as a minor. However, he is not deemed credible to testify about actions performed by others when he was a minor. And with regard to all these testimonies, if he was a gentile and he converted, or a slave and he was liberated, they are not deemed credible to testify after their conversion and liberation about matters that transpired beforehand when they were disqualified as witnesses. And one is neither deemed credible to say that he remembers that when he was a minor, so-and-so had a path in this place; nor that so-and-so had a tract of land where they would perform the ritual of standing and sitting and deliver a eulogy in that place. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: They are deemed credible.

The Gemara asks: With regard to which clause in the baraita is Rabbi Yoḥanan ben Beroka disputing? If we say he is disputing the last clause of the baraita, which concerns testimony about a path or a place for mourning, it is a case of removing money from the possession of its presumptive owner. How could his testimony be deemed credible? Rather, Rabbi Yoḥanan ben Beroka is certainly disagreeing with the former clause of the baraita: And with regard to all these testimonies, if he was a gentile and he converted, or a slave and he was liberated, they are not deemed credible. It is with regard to that halakha that Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: They are deemed credible.

The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara explains that the first tanna maintains: Since he was a gentile, he was not exacting in scrutinizing the matter, as it was irrelevant to him. Therefore, even after he converted he is not deemed credible. And Rabbi Yoḥanan ben Beroka maintains: Since it was his intention to convert, he took interest in Judaism and he was exacting in scrutinizing the matter, and he is deemed credible.

The Gemara asks about a term employed in the baraita: What is the meaning of ketzatza? It is as the Sages taught: How is ketzatza performed? If a situation where one of the brothers who married a woman who is unsuited for him, due to flawed lineage, occurs, the family members come and bring with them a barrel full of fruits, and break it in the middle of a public square to publicize the matter, and they say: Our brothers, the house of Israel, listen. Our brother so-and-so married a woman who is unsuited for him, and we fear lest his descendants become intermingled with our descendants. In order to further underscore the matter, they continue: Come and take for yourselves a sample as an indicator for future generations, so that his descendants will not intermingle with our descendants. The gathering of the large crowd to take the fruit generates publicity. And this is the ketzatza that a child who witnessed it is deemed credible to testify about it when he is an adult.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לטבול ולאכול בתרומתו בתרומה דרבנן. וא"ת והא אתי לאסוקי מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא. איכא למימר, בתרומות חוצה לארץ דליכא למיחש.

ושהיה חולק עמנו על הגורן, וליחוש דלמא עבד כהן הוא. ואם תאמר, אם כן הא דתניא (לעיל כתובות כה, א) חזקה לכהונה, נשיאות כפים וחלוק גרנות ליחוש דילמא עבד כהן הוא. ויש לומר, התם במוחזק בישראל אצלנו, אלא שאינו ידוע לנו אם כהן ואם חלל. ואם תאמר, הכא נמי לישני ליה הכי, כגון דמוחזק לן דאינו יש לומר, דלא אפשר לאוקומה בהכי, מדאיצטריך למתני רישא שהיה יוצא מבית הספר, כדאמרינן לעיל (בסוגיין) דלא קתני לה אלא לאפוקי שאינו עבד.

במקומו של רבי יוסי אין מעלין מתרומה ליוחסין. כלומר: משום הכי חולקין לעבד בלא רבו דליכא למיחש למידי. ואם תאמר, מכל מקום הא איכא למיגזר דלמא משחררו ואתו למיתן ליה בחזקת שהוא עבד כהן. יש לומר, כולי האי לא גזרי, דהא משחרר עבדו עובר בעשה (גיטין מ, א), וכדאמרינן לעיל דסמכינן אאסור לאדם שילמד לעבדו תורה, וליוצא בשן ועין דממילא, לא חיישי דלא שכיחא. ואם תאמר, אם כן היכי אקשינן לעיל וליחוש דלמא עבד כהן הוא. יש לומר דלשמא יעשנו בן חורין לא חיישינן, כיון דעבר עליה והשתא מיהא ליכא איסורא, אבל לשמא עשאו חיישינן, כיון דאלו עשאו בן חורין עבדי השתא אסורא. כן נראה לי.

נאמן התינוק לומר משפחה זו טמאה משפחה זו טהורה. פירש רש"י ז"ל: והכי איתא בירושלמי (ה"י) תני אין נאמנים, רבי יוחנן בן ברוקה אומר נאמנים, וכלן לא אמרו אלא בגדלן אבל בקטנן לא.

תנן כמ"ד [אין] חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו כלו' כר"י דאמר הכי כדאמר ומפרש ואזיל. איכא דקשיא לי' דהא טעמ' דר"י לפי שבמקומו היה מעלין מתרומה ליוחסין והאי בתרומ' דאוריית' היא ואלו מתניתן איכא לאוקמי בתרומה דרבנן וי"ל בתרומה דאוריית' הוא מעיד שראוהו חולק על הגרנות אלא אנן לא מהימנין לי' אלא בתרומה דרבנן וכן תירץ שר ווקוצי ז"ל:

אמר ר' יוסי יכול הוא שיאמר וכו' פירוש אי אתמר לענין כהנות שנתערב ולדה בולד שפחתה דר' יהודא סובר אין חולקין להם תרומה רק לשניהם דוקא ביחד ור' יוסי אומר אפילו לזה שלא בפני זה:

מפני שיכול לומר אם כהן אני וא"ת ניחוש שמא מכרו או שחררו וי"ל דשחררו קלא אית ליה ולא שכיח נמי אלא לדבר מצוה. ומכירה נמי כיון שרבו שני חייב במזונותיהם אין אדם חוטא ולא לו:

ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם וכו' ואפי' למאי דמפרש בתוספת שאין אומרים כן אלא באיסור אכילה הכא איסור אכילה איכא שמאכילין תרומה לבניו שלא כדין. אזיל ואסהיד באתרא דר' יהושיע. פירוש ואחר הי' עמו דהא לר' יהודא אין מעלין לתרומה אלא ע"פ שנים ומשום כבודו הוא דלא חשיב ליה:

קס"ד תחומין דרבנן פי' ובלא גדול עמד דבתחומין אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים כדאיתא בדוכתא וכבר ברירנא לה לעיל. מנפח אדם בית הפרס והולך כבר פרשתי במסכת נדה ובמסכת ברכות בס"ד:

נאמן התינוק לומר משפחה זו פסולה ומשפחה זו כשירה. פירש בתוס' דאין נאמנות גמורה שהרי אין הקטן נאמן לא לאסור ולא להתיר אלא לומר שחוששין לדבריו כקול בעלמא כדי להתרחק מאותו משפחה. א"נ נאמן ממש כגון שתי משפחות שהיתה אחת מהם משפחה בפסול אלא דלא ידעינן דהי מינייהו ונאמן לומר זו היא פסולה כיון דדעתיה לאגיוריה מידק דייק ואע"ג דאמרינן בעלמא מי יימר דמזדקקי ליה בדינא נכרי לאו דינא גמור וכסבור הוא דליזדקק ליה עבד נמי דשמא מריה דעתי לשחרורי וזו היא קצבה שתינוק נאמן עליה. ובירושלמי פירש שאם גרשה ומתה נעשין בעל קצבה להודיע שמותר להתערב זרעו בזרעם:

אע"פ שביארנו שאסור ללמד את עבדו תורה מכל מקום אם למדו לא יצא לחירות בכך וכן אם לוה רבו הימנו או עשאו אפטרופוס או שהניח תפילין בפניו או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפניו לא יצא לחירות בכך:

ונשלם הפרק ת"ל:

ושהיה איש פ' יוצא מבית הספר. פי' כשהיינו לומדים יחד עם תינוקות בבית רבן ומחזיקי' לכהונה בראיית קטנות ולא בעי' הכא גדול עומד עמו. שמעלים לכהונה ע"פ ע"א. ובגמרא מפרש בתרומה דרבנן כגון תרומות ח"ל או פירות והימנוהו רבנן בדרבנן. וה"נ בגודלו מעיד על מה שראה בקוטנו אבל הקטן אינו מעיד שאע"פ שמעלים בתרומ' ע"פ ע"א דוקא גדול אבל קטן לא וכן עבד ואשה לא תנן שיהו נאמנים בכהונה כדתנן גבי שבוי' וא"א במת בעלה הלכך אין הקטן נאמן בכהונה והוא נאמן בשבוי' ומת בעלך ולא תימא כ"מ שע"א נאמן גם עבד ואשה נאמנים שהרי במת בעלך יש תנא שהיה מכשיר ע"א ולא היה מכשיר אשה וקרוב כדתנן בפ' בתרא דיבמות. ר"א אומר אין משיאין את אשה ע"פ ע"א ר"ע אומר לא ע"פ אשה ולא ע"פ קרובים אלמא אע"ג דפליג ר"ע על ר"א ומכשיר בע"א. הא אמר לא ע"פ אשה ולא ע"פ קרובים א"כ אינו דין כלל להכשיר עבד ואשה במקום שע"א נאמן אלא היכא דתנן תנן היכא דלא תנן לא תנן. ובמקום שעבד ואשה נאמנים גם הקטן נאמן. ומקשה דלמא עבד הוא מסייע ליה לריב"ל דאריב"ל אסור לו לאדם שילמוד את עבדו תורה מיתיבי לוה ממנו רבו או שעשאו רבו אפוטרופוס. פי' מסר כל נכסיו בידו להכניס ולהוציא בסחורה או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא שלשה פסוקים בבה"כ ה"ז לא יצא לחירות. פי' לאו אומרים אי לאו דשחרריה לא הוה יזיף מיניה ולא הוי שביק ליה לנהוג [מנהג] ב"ח. ש"מ דיש עבד שלומד תורה התם דאיקרי עבד מדעתיה. וכי קאמרינן דקא נהוג בי' מנהג בנים:

ושהיה חולק עמנו בגורן וליחוש דילמא עבד כהן הוא תנן אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו דברי ר' יהודה ר"י אומר יכול הוא שיאמר אם כהן אני תנו לי בשביל עצמי ואם אני עבד כהן תנו לי בשביל רבי ובמקומו של ר' יוסי לא היה מעלים מתרומה ליוחסים:

ושהמקום הזה בית הפרס. פי' הכי תנן בפ' בתרא דאהלות החורש את הקבר ה"ז עושה בית הפרס עד כמה הוא עושה מלא המענה ק' אמה בית ארבעת קבין. פי' החורש אנו חוששים שמא המחרישה פזרה עצמות המת ועצם כשעורה ממנו מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל פי' עד דאיכא שדרה או גולגולת שלמים או רוב מנין או רוב בנין ואנו חוששים שמא פזרה שברי עצמות מן הקבר ועד ק' אמה שאם חרש מן הקבר לצד מזרח מונה מן הקבר ק' אמה ועושה אותה בית הפרס והנכנס טמא שמא נגע או היסט עצם כשעורה שהוא מכוסה בעפר ולאו אדעתיה ואלו ק' אמה המונה אותם מרובעין שהן ק' על ק' שיביאו ארבעת סאין. שהסאה הוא נ' על נ' ולמה אנו מחמירים כ"כ ולא נעשה אלא ק' אמה ברוחב הקבר שהמחרישה מוליכה את העצמות אלא אנו חוששים שמא הוליכה והחזירה ועוד הוליכה שדרך החורש לחרוש התלם ולחרוש עוד בצידו עד שיחרוש כל השדה לפיכך החמירו והחזיקו חכמים כל ק' וק' במזרחו של קבר בבית הפרס ומפרש דבית הפרס דרבנן. פי' ומ"ה האמינו בו ראיית הקטן וכשמעיד להקל ולא להחמיר כגון שהיו יודעים השדה שנחרש בה קבר אבל לא היו מכירים מקום הקבר שימדדו משם ק' אמה ובא זה והעיד שזה המקום הוא בית הפרס ולא יותר ומשום דבית הפרס הוא חששא בעלמא דרבנן. הימנוהו רבנן בדרבנן. ולא להחמיר שאם לא היו יודעים שהוא בית הפרס וזה מעיד אני זוכר שהי' בית הפרס ומחזיקי' בחזקת טומאה למה תולה הטעם משום דבית הפרס דרבנן. השתא בדרבנן נאמן לאחזוקי איסורא כ"ש בדאורייתא. אלא לאו ש"מ להקל מעיד. וע"כ היינו באין בשבת קסבר תחומין דרבנן. ומ"ה האמינוהו ראיית הקטן:

אבל אינו נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה שהיה הולך משם לשדהו. או מעמד ומספד הי' לפלוני במקום הזה שהיה מספיד שם את מתו ושהיה עושה שם מעמד ומושב למתו כשהיו חוזרים מבית הקברות. מ"ט אפוקי ממונא הוא ולא מפקי' ממונא ע"פ ראיית הקטן. עיין ברפ"ק דפסחים:

תנן כר"י דאמר אין חולקין תרומה לעבד אלא א"כ רבו עמו דסבר מעלין מתרומ' ליוחסין וא"כ האי דיהבו לי' בלאו רבו בוודאי לאו עבד הוא. והא דאמרינן במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מתרומ' ליוחסין איכא דקשי' לי אכתי היכי חולקין תרומה לעבד אם אין רבו עמו והא נפיק מינה חורבא דזימנין דנפיק לחירות או דזבין לי' לישראל ואזל ושקיל תרומה יש לומר לשחרור לא חיישינן כיון דקיימא לן כל המשחרר עבדו עובר בעשה. דנפיק נמי בשן ועין לא חיישינן דמילת' דלא שכיחא הוא. דזבין לי' לישראל נמי לא חיישינן דמשוי נפשיה בעון מית' דקא אכיל. כיון שרבו חייב במזונותיו. והא דאמרינן דמהימני לומר שהמקום הזה בית הפרס. ליכא לפרושי כגון שהיה בחזקת טומאה. דאהא לא מהימני לאפוקי מחזקה דאוריית'. אלא כגון שהיה בחזקת טהרה ובזו נאמנים לעשותו בית הפרס לומר שהן תולין עליה לא אוכלין ולא שורפין כיון שהוא מדבריהם.

והא דהאמר רב יהוד' מנפח אדם כו' עד ברגל. כתיבנא לה בעירובין ועד כאן היינו באין בשבת כו' עד סוף פרקא ותו לא מידי:

וז"ל הרשב"א ז"ל לטבול ולאכול בתרומתו וכו'. ואם תאמר אתי לאסוקיה מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא איכא למימר בתרומת חוצה לארץ דליכא למיחש. ע"כ:

ושהיה חולק וכו'. ודילמא עבד כהן הוא וכו'. פי' היכי יהבינן ליה אפומא דהאי אפילו תרומה דרבנן ודילמא עבד כהן היה כשחלקו לו על הגורן ועכשיו נשתחרר או נמכר לישראל. שיטה ישנה:
תנן כמ"ד אין חולקין וכו' וכיון דפלגו ליה לדידיה הרי זה כמי שמעיד שראו חולק על הגרנות בחזקת כהן ולא בחזקת עבד מהמנינן ליה להאכילו בתרומה דרבנן:

וכתב הריטב"א ז"ל תנן כמ"ד אין חולקין תרומה לעבד וכו'. כלומר כרבי יהודה דאמר הכי וכדמפרש ואזיל. איכא דקשיא ליה דהא טעמא דרבי יהודה לפי שבמקומו היו מעלין מתרומה ליוחסין ההיא בתרומה דאורייתא היא ואילו למתני' אוקימנא בתרומה דרבנן לדברי הכל אין מעלין ממנה ליוחסין. ויש לומר שזה שמעיד עליו בתרומה דאורייתא הוא מעיד שראהו חולק בגורן אלא דאנן לא מהמנינן ליה אלא לתרומה דרבנן. וכן תירץ השר מקוצי ז"ל:

במקומו של רבי יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין וכו'. פי' לאפוקי מעבד ולאסוקיה לכהונה נמי. אין מעלין מתרומה ליוחסין פי' ואפילו לאפוקיה מחזקת עבד ולהשיא בת ישראל ולישא ישראל את בתו דדילמא בתורת עבד חלקו לו תרומה. שיטה ישנה:

דילמא עבד הוא. פי' עכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין. תנן כמ"ד דאין חולקין תרומה לעבד וכו'. ואם תאמר אכתי קשה דילמא עבד כהן הוה ואפילו ר' יהודה לא קאמר אלא בתרומה דאורייתא דמעלין ממנה ליוחסין אבל בתרומה דרבנן דאין מעלין ממנה ליוחסין מודה דחולקין לו בלא רבו ומתני' אוקימנא בתרומה דרבנן. ולאו מילתא היא דודאי הא דמהימנינן ליה לקטן היינו דוקא בתרומה דרבנן. אבל הא דאמר קטן שהיה חולק עמו בגורן בתרומה דאורייתא קאמר שראו שחלקו לו תרומה דאורייתא בגורן דליכא לספוקי בעבד ועל פיו הוא אוכל בתרומה דרבנן. ואם תאמר לרבי יוסי נהי דאין מעלין מכל מקום הוה ליה למימר שאין חולקין שמא אחר שישתחרר כדפריך הכא תלמודא. ויש לומר משום דלא שכיח כלל שישאל תרומה לאחר שנשתחרר לא בתורת עבד ולא בתורת כהן שירא דילמא יבדקו אחריו ויוציאו עליו קול עבד ולא חיישינן שמא ימכרנו לישראל וישאל תרומה שהרי מזונותיו על רבו ואין אדם חוטא ולא לו ולכולי האי לא חיישינן שיאמר לו צאי מעשה ידיך למזונותיך ותדע שכך הוא שהרי בפרק נושאין מפרש תלמודא טעמא שאין חולקין תרומה לעבד משום דילמא אתי לאסוקיה ליוחסין. ואמאי תולה הטעם בזה לוקמיה אפילו כמאן דאמר אין מעלין והא דאין חולקין משום דחיישינן פן ישאל אחר שישתחרר כדפריך הכא תלמודא וכן מפרש התם טעמא דאין חולקין לאשה משום גרושה אלא ודאי משום דלא שכיח כלל ומכל מקום פריך הכא שפיר דילמא עבד כהן הוה משום דבחששא כל דהו אין להעלותו לתרומה. הרא"ש ז"ל:
תנן כר"י דאמר אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו דסבר מעלין מתרומה ליוחסין וא"כ האי דיהבו ליה בלא רבו בודאי לאו עבד הוא. הרא"ה ז"ל:

במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין. קשיא לן והא מכל מקום נפיק מינה חורבה דזמנין דמשחרר ליה או דנפק בשן ועין ואתי למיתן ליה תרומה ואפשר דלכולי האי לא חיישינן משום דסבירא לן המשחרר עבדו עובר בעשה וכדאמרן לעיל דסמכינן אאסור לאדם שילמוד עבדו תורה וליוצא בשן ועין כיון דמילתא דלא שכיח הוא לא חיישינן ועוד דאית ליה קלא ולא מהדר איהו בבית הגרנות למיתן ליה תרומה דעון מיתה הוא אבל ליוחסין ודאי חיישינן משום מעלה דילמא רוצה לישא מיוחסת כדי לבא בקהל. ומיהו מקשי וניחוש שמא עבד כהן הוא ועכשיו נשתחרר שהרי הוא בחזקת בן חורין ואין רשות רבו עליו וכל שכן לענין יוחסין דחוששין שמא ברח ולא נשתחרר נמי כלל. הרמב"ן. וכן כתב הרשב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל במקומו של רבי יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין. איכא דקשיא ליה אכתי היכי חולקין תרומה לעבד אם אין רבו עמו והא נפיק מינה חורבה דזימנין דנפיק לחרות או דזבין ליה ישראל ואזל ושקיל תרומה ויש לומר לשחרור לא חיישינן כיון דקיימא לן כל המשחרר עבדו עובר בעשה. דנפיק נמי בשן ועין לא חיישינן דמילתא דלא שכיחא הוא. דזבין ליה לישראל נמי לא חיישינן דמשוי נפשיה בעון מיתה דקא אכיל. כיון שרבו חייב במזונותיו. והא דאמרינן דמהימני לומר שהמקום הזה בית הפרס. ליכא לפרושי כגון שהיה בחזקת טומאה. דאהא לאו מהימני לאפוקי מחזקה דאורייתא. אלא כגון שהיה בחזקת טהרה ובזו נאמנים לעשותו בית הפרס לומר שהם תולין עליה לא אוכלין ולא שורפין כיון שהוא מדבריהם. והא דאמר רב יהודה מנפח אדם כו' עד ברגל כתיבנא לה בעירובין ועד כאן היינו באין בשבת וכו' עד סוף פרקא ותו לא מידי:
סליק פרק שני
פרק שלישי

בד"ה תנן כמ"ד כו' שמעיד שחלק לו תרומה דאורייתא אלא שאינו נאמן להאכילו אלא בתרומה דרבנן עכ"ל דלהאכילו תרומה דאורייתא כיון דמעלין לא הוי סגי אפילו בגדול עמו כמ"ש התוס' לעיל אלא דאשמעינן מתניתין בהעידו עליו שחלקו לו תרומה דאורייתא נאמן להאכילו בתרומה דרבנן אבל אם העידו עליו שחלקו לו תרומה דרבנן אינו נאמן אפילו להאכילו תרומה דרבנן משום הך קושיא דפריך דלמא עבד כהן הוא וק"ל:

בד"ה ושהמקום הזה בית הפרס ולא יותר כו' עכ"ל דהיינו בשדה שמוחזק בו בית הפרס נאמן להקל דעד כאן הוא ולא יותר אבל בשדה שאינו מוחזק בית הפרס אינו נאמן להחמיר וק"ל:

בד"ה מנפח בדיעבד כו' אבל בדיקה דלכתחלה מפורש במשנה כו' עכ"ל אבל בפסחים ס"פ האשה ובמסכת בכורות כתבו בהיפך דבדיקה המפורשת במשנה היינו דיעבד ודהכא לכתחלה ע"ש ודו"ק:

העלו ס"ד השתא ומה בהמתן כו' בפרק נושאין כתבו התוס' דל"ג ליה הכא וע"ש:

מביאין חבית מלאה פירות כו' וקחו לכם דוגמא לדורות כו'. לכך לוקחין פירות שהוא דבר שהילדים נהנים בו ולהוטים אחריהם ובאים לקחת לחטוף מהם לזכר שבהם יותר מצוי הזכרון כמאמרם הלומד ילד למה הדבר דומה לדיו כתובה על נייר חדש כו' והתינוק נאמן ביה מייתי לה הכא ומלת קצצה יש לפרש כמו שאומרים על זכר הפחות קוצץ כך אומרים על נקבה הפחותה קצצה וק"ל:

גמ' ודלמא עבד כהן הוא. נ"ב תימה אמאי לא אוקי כגון דמוחזק לן באבוה דכהן הוי ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה כו' כדלעיל בדף כ"ו וצ"ע:

שם מאי קצצה דתנו רבנן כו'. נ"ב נראה בעיני על שם קציצת החבית נקרא קצצה:

גמרא ושהיינו מוליכים חלה כו' ע"י עצמו אבל לא ע"י אחר. ופי' הר"ן הטעם דדלמא לא דק (והסמ"ע בסי' ל"ה ס"ק ט"ז ל"ד שהביא זה בשם הכ"מ) ובזה מיושב מה שתמהתי בפסחים (ד' ב) בד"ה גמרא:

תד"ה בה"פ. ומביא ר"י ראיה מדתניא בפ"ק דמו"ק כו'. לכאורה התם הוי ס"ס ספק אין כאן מקום הקבר ואת"ל כאן שמא דילדלתו המחרישה. אבל בידוע מקום הקבר והאהיל עליו דליכא אלא חד ספק שמא דילדלתו המחרישה אין לנו. וכה"ג כתבו התוס' שם (ו) בד"ה אמר ר"פ. וי"ל משום דאפי' לא הוי אלא חד ספק מה"ת טהור דהוי ס"ט ברה"ר אלא דחכמים החמירו כאן בכדי שיבדקוהו ויטהרוהו כמו שאכתוב לקמן ולכן די בזה שמטמא במגע ובמשא:

בא"ד להכי הוי דרבנן משום דהוי ס"ט ברה"ר. משמע דברה"י הוי מה"ת. וק"ל הא דתנן בפ"ד דטהרות מ"ה וחכ"א ברה"י תולין. והובאה בשבת (טו ב) וקאי שם גם על ספק מגע בה"פ. והא תנן שם פ"ו מ"ד כל שאתה יכול להרבות ספיקות וס"ס ברה"י טמא וכמש"כ בעצמם שם בד"ה על ספק בה"פ. וי"ל דהתם מיירי בגוש הבא מבה"פ (שהוא ברה"ר) לרה"י וספק נגע בו שם או לא עי' רפ"ה דטהרות:

בא"ד היינו היכא שהטומאה מבוררת כו' אבל כו'. לכאורה קשה מב' שבילין דלעיל (כז) דמשמע מפרש"י דאין ידוע לנו איזה טמא וכ"מ שם בטהרות מ"ג. וי"ל דשם ודאי יבדקו ויפנוהו דאם ילך בב' השבילים יהיה ודאי טמא. אבל בה"פ אם מטהרת ליה לעולם לא יבדקו. ובזה י"ל מה שהקשיתי בר"ה בספ"ג מהא דב' שבילין על התוס' דנדה ע"ש. כיון דהם עומדים להבדק ולהטהר ודו"ק:

גמ' או שקרא כו' נ"ב הא אפי' בקכע בשבת משום דקי"ל (מגילה כ"ג א') הכל משלימין למנין ז'. ועבד דינו כאשה (א"ח סי' רפ"ג ס"ג בהג"ה וע' בהגר"א שם) ומסתבר דעדיף מנה בהכי דדוקא באשה איכא משום כבוד צבור לכתחלה. משום דאשה בעזרת ישראל מנין משא"כ בעבד:

אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, בָּאִין בְּנֵי מִשְׁפָּחָה וּמְבִיאִין חָבִית מְלֵאָה פֵּרוֹת, וְשׁוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּאֶמְצַע רְחָבָה וכו'.. נראה לי החבית דוגמה להאשה ופירות שבתוכה דוגמה לבנים אשר בקרבה ושוברין אותה באמצע רחבה שהוא מקום הפקר רמז שהבנים היוצאים ממנה אינם הגונים וראוי להפקירם כדבר שאין חפץ בו והאשה הזאת תהיה כשברי כלי חרס שאין בהם תועלת ואין להם תקנה להחזירם להיות כלי!
וקרו לה 'קציצה' על שהם קוצצים חבל האחוה והקורבה שיש להם עם זה האיש אשר נשא אשה זו. או יובן קרו לה קציצה, קציץ ה־א כי איש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם וזה שלקח אשה שאינה הגונה קצץ אות ה־י מן חיבור היו־ד כי זו היא פגומה. או יובן אם תחתוך מספר ה' שהוא חמשה לשנים יהיה ממנה אותיות 'גב' שהוא רוצה לומר אחור כלומר זה הלך לאחור ולא לפנים כי דבק בבני אדם שאינם מהוגנים. או יובן הכונה זאת האשה שאינה מהוגנת אין ראוי להדבק עמה פנים שלו בפנים שלה אלא יהיה גב שלו בפנים שלה כלומר שאין ראוי לשמש עמה להוליד בנים מזאת.

גמ' היו מעלין מתרומה ליוחסין. עיין ברכות דף טז ע"ב תוס' ד"ה אין עומדין:

בתוספות בד"ה תנן כמ"ד כו' וא"ת והא לא קאמר רבי יהודה דאין חולקין אלא בתרומה דאורייתא כו' עכ"ל. ולענ"ד אין זה מוכרח כ"כ דאפשר דאף תרומה דרבנן נמי אין חולקין לו בלא רבו שאין הכל בקיאין להבחין בין תרומה דרבנן לדאורייתא ואתו למיטעי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא דעיקר החשש משום עוברי דרכים שיראו שנותנין לו תרומה ויעידו עליו שהוא כהן וכן משמע מלשון הברייתא דפרק נושאין שכתבתי בסמוך דקתני עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות וכיון דכולהו אף בתרומה דרבנן אין חולקין להם להנך טעמי דמפרש התם. א"כ ה"ה בעבד נמי. ועוד דלחלוק תרומה בבית הגורן בלא רבו או להצריך רבו עמו חשיב כמו לכתחלה דליכא פסידא כ"כ בהכי כמ"ש התוספות להדיא לעיל בד' כ"ד ע"ב בד"ה ואיבעית אימא ע"ש. וא"כ בכה"ג אין לחלק בין תרומה דאורייתא לדרבנן כן נראה לי. והוצרכתי לזה דלפ"ז אין צורך לדחוק לפרש כמו שתירצו התוספות דמתניתין איירי שמעיד דוקא שטבל לאכול תרומה דאורייתא דכל כה"ג לא הו"ל לסתום אלא לפרש. ועפ"ז יש ליישב ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק כמ"ד אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו ואפ"ה פסק ג"כ דאין מעלין מתרומה ליוחסין והיינו כדפרישית. וכדמשמע מסתמא דתלמודא דפ' נושאין. ועוד דלענין אין חולקין פסק כסתם מתניתין דהכא דבהא קי"ל כרבי יהודה. ובהא דאין מעלין מתרומה ליוחסין פסק כסתם מתני' דלעיל במשנה דוכן שני כהנים דמסקינן דרבנן ור"י פליגי במעלין מתרומה ליוחסין ורבנן ס"ל דאין מעלין. והא דאמרינן במקומו של ר"י היו מעלין לאו משום דהא בהא תליא לגמרי אלא דר"י תרתי אית ליה וכמ"ש בסמוך ואין להאריך יותר ודו"ק:

קונטרס אחרון
ע"ב בתוספות בד"ה תנן כמ"ד אין חולקין תרומה לעבד כו'. שם כתבתי יישוב נכון על שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק כמ"ד אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו ואפ"ה פסק כמ"ד דאין מעלין מתרומה ליוחסין ולכאורה הא בהא תליא והו"ל כמזכה שטרי לבי תרי ולמאי דפרישית שם בשיטת התוספות אתי שפיר:

סליק האשה שנתארמלה פרק שני

תוספות ד"ה תנן כמ"ד וכו' וא"ת וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלענ"ד דדוחק הוא לאוקמי דבעי שיעיד על התרומה דאורייתא דוקא דהא מתניתין סתמא קתני. ותו דכבר כתבתי לעיל דאיך ידע הקטן שהיה תרומה דאורייתא ולא מתרומת חוץ לארץ (ואפשר ס"ל דמסתמא כיון דחולק בגורן בארץ ישראל מסתמא של ארץ ישראל היא) גם הטור ע"כ לא ס"ל כדברי התוס' דבזמן הזה מיירי ובתרומת חוץ לארץ. ונלענ"ד דלפמ"ש דהטור ס"ל דמתניתין בקרא עליו ערעור וכמ"ש בספר פני יהושע הא לאו הכי לא בעינן לעיל יוצא מבית הספר למאי דקי"ל דכל המשפחות בחזקת כשרות ולא חיישינן לעבדות. א"כ לפמ"ש בפירוש דברי התוס' לעיל דבאמת לא הוי צ"ל דאין חולקין משום דאתו לאסוקי ליוחסין אלא משום תרומה עצמו לאחר שישתחרר ותירוצם משום דמתירא פן יבדקוהו כבר פירשנו לעיל משום דצריך בדיקה מדינא ומתירא ליקח פן יבדקוהו כדין. אך זהו למאן דלית ליה כל המשפחות בחזקת כשרות. אבל למאי דקיימא לן דבחזקת כשרות. ואין צריך בדיקה אלא ביצא ערעור. באמת אין צריך לומר משום יוחסין. אלא משום תרומה עצמו. ולפ"ז צ"ל דסוגיא דיבמות שם באמת לית ליה כל המשפחות בחזקת כשרות וא"כ אין חשש משום תרומה וצריך הש"ס לומר באמת משום יוחסין ולבית דין טועין כמ"ש לעיל. אבל מתניתין דידן סתמא כחכמים דדוקא ביצא ערעור אבל בלא ערעור לא חיישינן לעבדות א"כ אין חולקין משום תרומה עצמה לאחר שישתחרר ולפ"ז אתיא מתניתין שפיר אפילו בתרומה דרבנן אין חולקין משום אחר שישתחרר. ומתורץ קושיות תוס' וזה ראיה להטור. אך לפ"ז צ"ל דהא דקאמר תנן כמ"ד אין חולקין תרומה לעבד היינו דס"ל כותיה ולא מטעמיה לפי פירש"י דלכך אין חולקין משום דמעלין. והיינו דקאמר תנן כמ"ד ולא קאמר הא מני משום דלא ס"ל כותיה בטעמיה. אלא דלפ"ז קשה קצת דמשמע דסתם חכמים דפליגי אר' מאיר וס"ל דכל המשפחות בחזקת כשרות הוא ר' יהודה כמ"ש לעיל. מיהו לפי פי' התוס' לעיל דף כ"ד ע"ב ד"ה ואב"א וכו' דלהכי אין מעלין משום דחולקין שפיר יש לומר דאין חולקין לר' יהודה משום שמא ישתחרר ולפ"ז יש לומר דר"י ור"מ דפליגי לעיל דף כ"ד במעלין מתרומה ליוחסין לשיטתייהו אזלי דר"מ דס"ל דאין כל המשפחות בחזקת כשרות ובעי בדיקה וליכא למיחש שמא ישתחרר וחולקין לעבד לכך אין מעלין מתרומה ליוחסין ור"י לשיטתיה כנ"ל לכך מעלין ליוחסין אפילו ביצא ערעור. אך לשיטת רש"י אינו כן כנ"ל ויבואר בסמוך. ובזה נלענ"ד לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל דפסק בהלכות תרומות דאין חולקין תרומה לעבד אע"ג דס"ל דאין מעלין מתרומה דחילוק גרנות ליוחסין בפ"ק מהלכות איסורי ביאה כמ"ש לעיל שיטתו בדף כ"ד ע"ב והיינו דהא דאין חולקין לאו משום העלאה ליוחסין דס"ל כר' יוסי דאין מעלין ליוחסין משום דליוחסין בעי בדיקה טפי היכא דיצא ערעור כדקי"ל אבל אין חולקין אפילו תרומה דרבנן משום חשש תרומה עצמו לאחר שישתחרר דלא בעי בדיקה משום דכל המשפחות בחזקת כשרות. והיינו דכתב שיחזיקוהו בכהן. ודוק:

פירש"י במקומו וכו'. משמע דס"ל דברייתא טעמא קיהיב לפלוגתייהו. ולא פירש כפשטיה דדינא קאמר דכיון דאין חולקין וכו' לכך היו מעלין. א"נ אפילו אי טעמא קאמר מ"מ יש לומר איפכא כמ"ש תוס' לעיל דף כ"ד ע"ב בד"ה ואב"א דמש"ה מעלין משום דאין חולקין ע"ש משום דקשה דהוי ליה למימר רבותא טפי ולר' יוסי דאפילו מתרומה לתרומה אין מעלין דיש לחוש שהיה עבד ונשתחרר. (ואין לומר דס"ל דכל המשפחות בחזקת כשרות דא"כ בעבד ליוחסין נמי לא ניחוש ואי בקרא עליו ערעור א"כ לתרומה נמי) לכך פירש"י דברייתא טעמא קיהיב א"כ עיקר טעמיה דר' יוסי משום דס"ל דבל"ז אין מעלין ליוחסין מתרומה דיוחסין בעי עדות טפי. א"כ אין לבטל חלוקת העבד בשביל העלאה ליוחסין כדס"ל לר' יהודה ובשביל העלאה לתרומה לא רצו לתקן שלא לחלוק לעבד דבתרומה לר"י הבירור קל כיון דאין מעלין ליוחסין סגי בעד אחד לתרומה וממילא דאין מעלין אפילו מתרומה לתרומה . אבל ר' יהודה כיון דס"ל דמעלין ליוחסין דס"ל לתרומה נמי בעינן שני עדים לכך יטלו חלוקת העבד משום העלאה ליוחסין דצריך שני עדים כך נלענ"ד. ודוק:

ונ"מ מזה דלפי התוס' דמשום דחלקו לעבד לכך אין מעלין. א"כ אם היה מברר שאינו עבד היו מעלין אפילו במקומו של ר' יוסי א"כ הא דמעלין לדידיה לתרומה ע"פ ע"א היינו מחשש עבדות לחוד כמ"ש לעיל בדף כ"ד ע"ב א"נ לאכילת תרומה למ"ד דאין מעלין מאכילת תרומה ליוחסין כמ"ש בדף כ"ה ע"א ובכמה מקומות בסוגיות אלו אבל לפירש"י דבל"ז אין מעלין אינו מועיל בירור שאינו עבד. ואפשר דאפילו לשיטת התוס' כיון דאי אפשר להעלות מתרומה ליוחסין לא דקדקו כבר לתרומה אפילו בשאר פסולים ואינו מועיל בירור שאינו עבד. ועיין מ"ש בסוגיא דלעיל דמוכח כן לשיטתם

בגמרא חזא באתרא וכו'. קצת קשה דמשמע דהעיד רק לתרומה דרבנן דסגי בעד אחד וא"כ מה בכך שהוא עדיין עבד. ואין לומר שנשתחרר דהא קאמר בקשו להעלות עבד משמע שהיה עדיין עבד. וצ"ל ע"כ דהעיד ליוחסין. ולפ"ז צריך לומר נמי דהוי אינש אחרינא בהדיה ולא קחשיב ליה משום כבודו דראב"י כדקאמר בר"פ אין מכירין. מיהו למ"ד דאין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין וסגי בעד אחד יש לומר דהעיד לנשיאת כפים. ועמ"ש לעיל דף כ"ד ע"ב דבעבד יש לומר דאינו שייך עשה דנשיאת כפים. ועוד נלע"ד דבאמת הוי מצי התוס' לפרש לעיל דמקשה ודילמא עבד הוא דלאו משום שנשתחרר מקשי אלא דנפקא מיניה לאשתו ובניו אי עבד הוא אין מאכיל אשתו ובניו כמ"ש התוס' בגיטין דף ז'. אלא דלא ניחא להו לעיל לפרש הכי דמאי מקשי ודילמא עבד דילמא באמת לא מהני לאשתו ובניו. אבל הכא יש לומר משום אכילת אשתו ובניו. וכן נראה דפירשו התוס' בגיטין דף ז' שכתבו דהכא החשש באכילת אשתו ובניו ע"ש. מיהו יש לומר דהתוספות שם ס"ל נמי דהעיד ליוחסין בהדי חד דבהדיה וא"כ אם ישא אשה ויהיה לו בנים יאכילם משא"כ אי נימא דלא העיד ליוחסין א"כ אינו יכול לישא אשה מיוחסת ואם ישא אשה שאינה מיוחסת הא אמרינן בקידושין דף ע"ט ע"ב דצריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים. א"נ דהתוס' בגיטין שם אזלי אליבא דר"ת דס"ל לעיל בדף כ"ד דלהשיאו אשה היינו להכשיר בתו לכהונה בלא בדיקה אבל לישא אשה מיוחסת א"צ בדיקה ושפיר יכול לבא איסור ע"י אכילת אשתו ובניו לתרומה. אבל לפירש"י קשה כנ"ל. וצ"ל דס"ל כרבי דס"ל דאין צריך ראיה הואיל ובידו להאכילו כמ"ש תוס' לעיל דף כ"ה ע"ב בד"ה נאמן. וק"ל:

סליק פרק שני. תהלה לצורי וקוני. אשר עד כה הושיעני. וכל הכתוב למעלה חנני. ועתה אשפכה לפני ה' נפשי. יהל נרו על ראשי. וכאור בקר יזרח שמשי. בפרק שלישי.

פרק אלו נערות

(כח ב) בית הפרס שנידש טהור.—עי' מ"ש בעירובין ל ע"ב.

אפוטרופוס. מסר נכסיו בידו להכניס ולהוציא לסחורה: הרי זה לא יצא לחירות. ולא אמרינן אי לאו דשחרריה לא הוה יזיף מיניה ולא הוה שביק ליה לנהוג מנהג בן חורין ושמעינן מינה דיש עבד שלומד תורה: בתרומה דרבנן. כגון תרומת חוצה לארץ או פירות המנינהו להני להאכילו על פיהם: הכי גרסינן דתניא שאין חולקין תרומה לעבד כו'. ורישא דברייתא כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה שניהן יוצאין לגורן ונוטלין חלק אחד שאין חולקין תרומה לעבד כו' הלכך אי אזיל חד מינייהו לא פלגינן ליה דלמא אתי לאחזוקי בכהן ודלמא האי ניהו העבד: במקומו של ר' יהודה. משום הכי אמר אין חולקין: בהמתן של צדיקים. חמורו של רבי פנחס בן יאיר בהכל שוחטין (חולין ז.): חזא באתריה דרבי יוסי. שחלקו לו תרומה בגורן: ואסהיד באתריה דרבי יהודה. ושם לא היו חולקין תרומה לעבדי כהנים: בית הפרס. החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס מאה אמה שכך שיערו שהמחרישה מולכת את עצמות המת ודלמא נגע או הסיט המהלך בו את עצם כשעורה שמטמא במגע ובמשא: מנפח אדם בית הפרס. וסומך על כך שאם יש עצם רואהו ואע''ג דמאהיל לא חיישינן דאין עצם כשעורה מטמא באהל עד דאיכא שדרה או גולגולת שלמה או רוב בנין או רוב מנין: שנידש. דישה רבה ברגלים הרבה: טהור. דתלינן לקולא ואמרינן כל העצמות נכתתו לפחות מכשיעור אלמא חששא דרבנן בעלמא הוא: נאמן התינוק. להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו: טמאה וטהורה סלקא דעתך. מה טומאה וטהרה יש לומר במשפחות: בקצצה. לקמן מפרש לה: של בת פלוני לפלוני. כשנשא פלוני את בת פלוני: ושהיינו מוליכין כו' על ידי עצמו. אם כך העיד התינוק על ידי היה אבא שולח לו חלה ומתנות: אם היה עובד כוכבים ונתגייר. והעיד משנתגייר שראה את אלה בנכריותו אינו נאמן: דוגמא. אות וסימן זכרון לדורות הבאים:

הדרן עלך האשה שנתארמלה

תנן כמאן דאמר אין חולקין לעבד כו'. ואם תאמר והא לא קאמר רבי יהודה דאין חולקין אלא בתרומה דאורייתא דמעלין ממנה ליוחסין אבל מתני' דאוקמינן בתרומה דרבנן דאין מעלין ממנה ליוחסין מודה דחולקין לעבד בלא רבו ואם כן אכתי תקשי ודלמא עבד כהן הוא ולאו מלתא היא דמתניתין איירי שפיר שמעיד שחלק לו תרומה דאורייתא אלא שאינו נאמן להאכילו אלא בתרומה דרבנן: ומה בהמתן של צדיקים. מפורש במקום אחר (גיטין דף ז:): ושהמקום הזה בית הפרס. ולא יותר ובא לטהר: . מנפח. בדיעבד אם עשה כבר טהרות אבל בדיקה דלכתחלה מפרש במשנה (אהלות פי''ח מ''ד) כיצד בודקין: בית הפרס דרבנן. נראה דאפי' במקום הקבר מקילין כמו בשאר שדה ואין לומר דמקום הקבר מטמא באהל ומביא רבינו יצחק ראיה מדתניא בפ''ק דמועד קטן (דף ה:) מצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבה יש בה אילנות בידוע שנתחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר ומאי נפקא מינה כיון שעתה אינו יודע מקום הקבר בין נחרש בין אבד אלא שמע מינה דמקום הקבר טהור כשנחרש ובית הפרס להכי הוי דרבנן משום דהוי ספק טומאה ברשות הרבים אע''ג דבעלמא טיהרו חכמים ספק טומאה ברה''ר היינו היכא שהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא באקראי ופעם אחרת לא יטמא כיון שמקום הטומאה ידוע אבל הכא שלעולם השדה בספק לא רצו לטהר אע''ג דמדאורייתא טהור:

הדרן עלך האשה שנתארמלה

דף כח - ב

הדרן עלך פרק האשה שנתארמלה

הערות

פרק שלישי - אלו נערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד