כתובות כה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - ב

ומכאן הוכיח רב הונא בריה דרבי יהושע שבזמן הזה חיוב חלה הוי מדרבנן, כיון שכי אסקינהו [העלה] עזרא את העולים עמו מן הגולה לבנות את בית שני, לאו כולהו סלוק [עלו עמו], ורוב העם נשאר בבבל, דכתיב בעזרא - "כל הקהל [שעלו מבבל, היו רק] ארבע ריבוא" דהיינו ארבעים אלף איש בלבד עלו ארצה, וכיון שרוב העם נשאר בבבל, לא חשיב כביאת כולכם, ולא נתחייבו בחלה אלא מדרבנן.

עוד דנה הגמרא בדין חזקה לכהונה:

תא ושמע מה ששנינו בברייתא: איזו היא חזקה המספקת להעלות לכהונה? מי שהוחזק לנשיאות כפים, ולהשתתף בחילוק גרנות, ועדות.

ומקשינן: וכי עדות חזקה היא? והלא ראייה ברורה היא ועדיפא מחזקה?

ומוכחינן: אלא לאו, הכי קאמר בברייתא - שחזקת נשיאות כפים מהני כי עדות. ומה עדות מועילה להעלות ליוחסין, אף חזקת נשיאות כפים מועילה להעלות ליוחסין. ומכאן ראייה למאן דאמר - "מעלין מנשיאות כפיים ליוחסין".

ודחינן: לא! לעולם אין מעלין מנשיאות כפיים ליוחסין, וברייתא איירי להעלות מנשיאות כפיים לחלה, ומה שהקשינו מעדות דהוי ראייה גמורה אף ליוחסין? יש לפרש - דאיירי בעדות הבאה מכח חזקה, דהיינו שהעידו בו שהוחזק לדברים המעלין לכהונה, ועדות זו כחה רק כחזקה, שאין מעלין ממנה ליוחסין אלא לחלה בלבד.

וכאותו מקרה שקרה - כי ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי, להעיד על יחוסו של אדם אחר, ואמר לו: "מוחזקני בזה שהוא כהן!"

אמר לו רבי אמי: מה ראית לומר כן?

אמר ליה העד: לפי שקרא ראשון בתורה בבית הכנסת, בחזקת שהוא כהן.

אמר לו רבי אמי: או אולי באמת ישראל היה, ומה שהעלוהו ראשון לתורה, משום שלא היה שם כהן, ומה שקראוהו לעלות בשם "כהן" מכיון שבחזקת שהוא גדול בחכמה, ואמרינן במסכת גיטין, שרב היה קורא לחכמים בשם "כהנים" בזמן שלא היה כהן?

אמר לו העד: ראייתי שכהן הוא, משום שקראו לתורה אחריו לוי, ובעלמא במקום שאין כהן ומעלים ישראל במקומו - אין קוראים אחריו לוי, אלא ישראל אחר, ואילולי שהיה כהן לא הוי מעלים אחריו לוי ^[133].

והעלהו ר' אמי לכהונה - היינו להאכילו בתרומה ובחלה על פיו של אותו העד, אבל לא ליוחסין ^[134].

עוד מוכיחה הגמרא שחזקת בית הכנסת מועילה להעלות ללויה -

מעובדא דההוא דאתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי, להעיד על ייחוסו של אדם אחר, ואמר ליה: "מוחזקני בזה שהוא לוי!"

אמר ליה רבי יהושע בן לוי: מה ראית לומר כן?

אמר ליה העד: לפי שקרא שני בתורה בבית הכנסת, בחזקת שהוא לוי.

אמר לו רבי יהושע בן לוי: או אולי ישראל היה, ומה שעלה לתורה שני, משום שלא היה שם כהן או לוי, והעלו את הקרואים לפי סדר חשיבותם, ועלה הוא שני לפי שבחזקת שהוא גדול בחכמה ממי שעלה אחריו?

אמר לו העד: ראייתי שכהן הוא משום שקראו לתורה לפניו כהן, ובעלמא במקום שאין לוי, קורא הכהן פעמיים ואחר כך ישראל ^[135], וכאן קרא הכהן רק פעם אחת, ואחר כל העלוהו, ומכאן ראייה שלוי הוא.

והעלהו רבי יהושע בן לוי ללויה - היינו לתת לו מעשר ראשון כלוי - על פיו של אותו העד.

מקרה נוסף שיש לדון ממנו לחזקת כהונה מובא בגמרא:

דההוא דאתא לקמיה דריש לקיש להעיד על אדם לכהונה, ואמר ליה: "מוחזקני בזה שהוא כהן!"

אמר לו ריש לקיש: ומה ראית לומר כן?

[אמר לו] העד: ראיתיו שקרא ראשון בתורה בבית הכנסת.

אמר לו ריש לקיש: האם ראית (יו) ^[136] את אותו אדם שחילק על הגרנות? וטעה ריש לקיש לומר, שבלא עדות על חלוקת הגרנות אין להחזיקו לכהונה.

אמר לו ר' אלעזר לריש לקיש: ואם אין שם זורעי תבואה במקומו שעושים גורן ונותנים תרומה לכהן בטלה חזקת כהונה?! והלא ודאי דסגי בעדות שקרא ראשון בתורה בבית הכנסת.

ובאותו מעמד לא קיבל ריש לקיש את דבריו של ר' אלעזר, אך זימנין הוו יתבי ריש לקיש ור' אלעזר קמיה דר' יוחנן, ואתא כי הא מעשה, שהעיד אחד שראה אדם שקרא ראשון בבית הכנסת, לקמיה דריש לקיש.

ואמר לו ריש לקיש: האם ראית (יו) שחילק על הגורן?

אמר לו ר' יוחנן לריש לקיש: באותו לשון שאמר לו ר' אלעזר - "ואם אין שם גורן בטלה כהונה?"

הדר [החזיר פניו] ריש לקיש, וחזייה לר' אלעזר בישות [הביט בו בעין רעה], משום שהבין שר' אלעזר שמע את הלשון "ואם אין שם גורן וכו'" מרבי יוחנן, ולא אמרה לו בשמו.

ואמר לו: האם שמעת מילי דבר נפחא [את דברי רבי יוחנן, שכונה - "בר נפחא" על שם יופיו] ולא אמרת לן משמיה?! ואילו היית אומרם לי בשמו של רבי יוחנן, הייתי חוזר בי מדברי, ולא הייתי טועה בדבר עכשיו.

מביאה הגמרא נדון נוסף לענין נאמנות לכהונה:

מי שהעיד על בנו שהוא כהן, האם נאמן להעלותו לכהונה.

ונחלקו בדין זה רבי ור' חייא. חד - העלה בן על פי עדותו של אביו לכהונה, וחד - העלה אח על פי עדותו של אחיו ללויה, אבל בעדות האב לא האמין להעלות לכהונה. ולקמן מפרש, מאי שנא אח שהאמינו להעלות על פיו.

ומסתפקת הגמרא: מיהו שהעלה בן על פי עדותו של אביו, ומי העלה אח על פי עדותו של אחיו?

ופשטינן: תסתיים [תפשוט], דרבי הוא שהעלה בן על פי עדותו של אביו לכהונה.

וראייתנו, מהא דתניא בברייתא: הרי שבא אדם לפנינו, ואין ידוע לנו ייחוסו, עד שבא עד אחד ואמר: "בני זה, וכהן הוא!".

ופסקינן: שנאמן להאכילו בתרומה, על פי עדותו, משום שמעלין לאכילת תרומה על פי עד אחד, וסבירא ליה לרבי שאין מעלין מתרומה ליוחסין, ולכך אין לחוש שמא יעלוהו אח"כ מתרומה ליוחסין.

ואינו נאמן להשיאו אשה על פי עדותו משום שחיישינן שמא ממזר הוא, ואפילו בצירוף עם עד אחר אינו נאמן, מכיון שקרוב הוא ופסול לעדות, ולקמן מפרש מדוע נאמן להאכילו בתרומה למרות שקרוב הוא.

אלו דברי רבי.

אמר לו ר' חייא לרבי: ממה נפשך, אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה למרות שקרוב הוא, תאמינו גם להשיאו אשה בצירוף עם עד אחר, ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה מפני שקרוב הוא, לא תאמינו גם לאכול בתרומה ^[137]?

אמר לו רבי לרבי חייא: הטעם שאני מאמינו להאכילו בתרומה למרות שקרוב הוא, משום שבידו להאכילו בתרומה אף בלא בית דין, שהרי כהן הוא, והכל חולקים לו תרומה. ומיגו שיכול להאכילו תרומה בעצמו, יכול נמי לומר כהן הוא לעניין זה.

והטעם שאיני מאמינו להשיאו אשה, משום שקרוב הוא ופסול לעדות, ואינו נאמן במיגו כמו לגבי תרומה, משום שאין בידו להשיאו אשה בלא בית דין שיאשרו שאיננו ממזר ^[138].

ומברייתא זו תסתיים [תפשוט] - שרבי הוא שהעלה בן על פי עדותו של אביו לכהונה, ומדפשטינן שרבי העלה בן על פי אביו לכהונה, נפשט נמי שר' חייא הוא שהעלה אח על פי אחיו ללויה.

ומקשינן: ולדעת רבי חייא שהעלה אח על פי אחיו לכהונה, מאי שנא בן דלא האמנת את אביו להעיד עליו, משום דקרוב הוא אצל אביו, והלא אח נמי קרוב הוא אצל אחיו, והיאך העלית על פי עדות האח?

הערות

^[133] המקור לדין זה - במסכת גיטין (דף נט' ע"ב), דאם אין שם כהן נתפרדה החבילה, ושם פירש רש"י - שכשאין כהן אין קוראים ללוי כלל, וכן נוהגים היום. אך יש ראשונים שפרשו - שכשאין כהן אפשר להעלות לוי, אך אפשר להעלות גם ישראל לפניו, ומעלים את הקרואים לפי סדר חשיבותם. ולשיטות אלו - ראייתו של העד שהעולה ראשון היה כהן - משום שקרא אחריו לוי שהיה גדול ממנו, או שהיה הלוי קטן בחכמה ממי שעלה אחריו, ואילמלי שהיה הראשון כהן היו מעלים את הקרואים לפי סדר חשיבותם. תוספות.

^[134] אך יעויין בתוספות לעיל (דף כד' ע"ב דבור המתחיל "חד") שהקשו למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, מדוע לא החשיבה המשנה שמנתה את הדברים המעלין לכהונה, ג"כ תרומה? עוד הקשו התוספות - מדוע לא הוזכר במשנה שם ג"כ שמעלין מספר תורה ליוחסין? ויעויין שם במה שתרצו. על כל פנים מבואר מקושיית התוספות, דסבירא ליה שמעלין מספר תורה ליוחסין. והקשה הגאון רבי עקיבא אייגר: הרי בגמרא דידן מבואר שעדות הבאה מכח חזקה, כחזקה, ומחזקה אין מעלין ליוחסין, והיאך כתבו התוספות שמעלין מעדות שעלה לתורה ליוחסין? ועיין בחידושי ההפלאה שיישב קושיא זו.

^[135] כך פרשו התוספות. אך ברש"י משמע דסבירא ליה שכשאין לוי מעלים שני כהנים, וכאן מדובר שעלה רק כהן אחד לפניו, וכיון שודאי שאינו כהן, על כרחך לוי הוא. ואמנם בסוגיא בגיטין מבואר כדעת התוספות, שכשאין לוי, עולה הכהן הראשון פעמיים, וכן נוהגים.

^[136] תיקון הגירסא נעשה על פי גרסת התוספות רי"ד. ותיקון זה מוכרח לפי גירסת ספרים דידן דגרסי לעיל מינה "אמר לו".

^[137] וצריך באור, הרי לכאורה יש לחלק ולומר - שדווקא גבי איסורים קרוב נאמן, משום שכל הפסולים כשרים להעיד לאיסורים, משא"כ לגבי יוחסין בעינן עדות כשרה, ולכך פסלו רבי ליוחסין ? ומבואר שאע"פ שכל הפסולים כשרים להעיד לגבי איסורים, מכל מקום קרוב פסול, משום שנחשב כבעל דבר, ובבעל דבר איכא גזירת מלך שאינו יכול להעיד, שהרי אפילו משה ואהרן שאין בהם חשש שקר, פסלתם התורה לעדות. ומה שהוכשרו הפסולים לעדות איסורים - היינו דווקא אלו שפסולים משום חסרון נאמנות, ולא אלו הפסולים משום חשש משקר. ולכן אם הכשיר רבי קרוב לגבי איסורים, הוא הדין שיכשירנו אף לגבי יוחסין. - קובץ הערות סימן סה'. אך אכתי קשה - אם קרוב פסול משום גזירת מלך ולא משום חסרון נאמנות, מה יועיל בזה מיגו? וביותר קשה - שהנה הריטב"א באר את מהלך הגמרא באופן שונה מרש"י, וכתב - ש"בידו להאכילו בתרומה" פירושו - על ידי שיאמר שאינו בנו, ומה שאינו נאמן ליוחסין בצירוף עם עד אחר, במיגו שיאמר שאינו בנו, היינו משום שגבי יוחסין בעינן עדות כשרה, וקרוב פסול לעדות משום גזירת מלך, ולזה לא מהני מיגו, ורק לעניין איסורים מהני מיגו כיון שאין צריך עדות כשרה. ולשיטתו צריך עיון טובא, מה הקשה רבי חייא לרבי, דלמא דווקא גבי תרומה הכשיר רבי קרוב, משום שאין צריך עדות כשרה, וליוחסין אינו נאמן משום דבעינן עדות כשרה? וצריך עיון.

^[138] ואם תאמר - מדוע אינו נאמן לומר שכשר הוא ליוחסין בצירוף עם עד אחר, במיגו שהיה אומר אין זה בני? יש לומר - שכיון שלפי דבריו כעת קרוב הוא, ופסול לעדות. לא מהני בזה מיגו. ורק גבי תרומה מועיל המיגו, משום שאף לפי דבריו כעת יש לו מיגו, שעדיין יכול להאכילו בתרומה. תוספות.

לאו כולהו סלוק [לא כולם עלו], וכיון שרוב ישראל לא עלו לארץ — לא חלה עליהם חובת הפרשת חלה מן התורה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: חזקה לכהונה — נשיאות כפים, וחילוק גרנות, ועדות. ותחילה מבררים את הלשון: וכי עדות חזקה היא? הלא עדות היא עצמה הוכחה, וגדולה מחזקה! אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר], כך יש להבין את הדברים: נשיאות כפים הריהי כי [כמו] עדות, מה עדות לכהונה מועילה להעלותו גם ליוחסין, אף נשיאות כפים היא חזקה ליוחסין! ודוחים: לא, אפשר לפרש באופן אחר: "עדות חזקה" הכוונה לעדות הבאה מכח חזקה כשמעידים על אדם שיש לו חזקת כהונה לדבר מסויים — הרי היא עצמה כחזקה. ואין צורך שיוחזק הדבר בפני בית דין.

וכמסופר: כי ההוא דאתא לקמיה [כמו אותו מעשה באחד שבא לפני] ר' אמי להעיד, אמר ליה [לו] בעדותו: מוחזקני בזה, באדם פלוני, שהוא כהן. אמר ליה [לו]: מה ראית? כלומר, כיצד יודע אתה שהוא כהן? אמר ליה [לו]: שקרא ראשון בבית הכנסת, כדרך שקורא כהן. שאל אותו ר' אמי: כשקרא ראשון, האם היה זה בחזקת שהוא כהן, או בחזקת שהוא גדול? מפני שהיה נהוג שלא רק הכהן קורא ראשון, אלא גם הגדול שבמתפללים קורא ראשון. אמר לו האיש: יש לי ראיה שקרא ככהן, משום שקרא אחריו לוי ואם לא היה הראשון כהן אין מעלים לוי אחריו. והעלהו ר' אמי לכהונה על פיו של עד זה, אף שלא העיד ממש שידוע לו שאותו אדם ממשפחת כהנים.

כיוצא בזה מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אחד שבא לפני] ר' יהושע בן לוי להעיד. אמר ליה [לו]: מוחזקני באדם זה שהוא לוי. אמר ליה [לו] ר' יהושע בן לוי: מה ראית? על מה סומך אתה בדבריך? אמר ליה [לו]: שקרא שני בבית הכנסת. ושאל אותו ר' יהושע בן לוי: האם קרא שני בחזקת שהוא לוי, או בחזקת שהוא גדול? שכאשר אין כהן בבית הכנסת קוראים לתורה לפי סדר גדולתם וחשיבותם של האנשים, ושמא היה הוא השני בחשיבות בבית הכנסת? אמר לו: שקרא לפניו כהן. והעולה שני לאחר כהן הוא בודאי לוי. והעלהו ר' יהושע בן לוי ללויה על פיו.

ועוד מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אחד שבא לפני] ריש לקיש להעיד, אמר ליה [לו]: מוחזקני באדם זה שהוא כהן. אמר ליה [לו] ריש לקיש: מה ראית? על מה סומך אתה בדבריך? אמר ליה [לו]: ראיתי שקרא ראשון בבית הכנסת. אמר ליה [לו] ריש לקיש: האם ראיתיו (ראית אותו) שחילק תרומה על הגרנות? וכל עוד אין עדות שקיבל תרומה בגורן אין זו ראיה לכהונה. אמר לו ר' אלעזר: ואם אין שם גורן באותו מקום, ולא הלך לחלוק, האם בטלה בשל כך כהונה? ולכן די בראיה שקרא ראשון.

זימנין הוו יתבי קמיה [פעם אחרת היו יושבים ר' אלעזר וריש לקיש לפני] ר' יוחנן, אתא כי הא מעשה לקמיה [בא מעשה כגון זה לפניו], לפני ר' יוחנן, שהעיד אדם על חבירו שהוא כהן, לאחר שראה שקרא ראשון בבית הכנסת. אמר ליה [לו] ריש לקיש: האם ראיתיו שחילק תרומה על הגורן? אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: ואם אין שם גורן וכי בטלה בשל כך כהונה? ומעירים: הדר חזייה [פנה ריש לקיש והסתכל] לר' אלעזר בישות [בעין רעה], משום שהבין שר' אלעזר אמר בשעתו דברים ששמע מר' יוחנן, וכך אמר ריש לקיש לר' אלעזר: שמעת מילי דבר נפחא [שמעת דברים של בן הנפח, מר' יוחנן בן נפחא], ולא אמרת לן משמיה [לנו משמו]? שאילו היית אומר בשמו, הייתי מקבל את דבריך בשעתם.

מסופר: רבי ור' חייא, חד [אחד מהם] העלה בן על פי עדות אביו לכהונה, וחד [ואחד מהם] העלה אח על פי עדות אחיו ללויה ולא היה ברור מי מהם עשה איזה מעשה.

ומעירים: תסתיים [תוגדר] שרבי הוא שהעלה בן על פי אביו לכהונה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שבא אדם ואמר על אחד: בני זה, וכהן הוא — הרי הוא נאמן להאכילו בתרומה, אבל אינו נאמן להשיאו אשה מיוחסת, שאין סומכים על עדותו לענייני יוחסין, אלו דברי רבי. אמר לו ר' חייא: אם אתה מאמינו לאב המעיד על בנו להאכילו בתרומה — תאמינו גם כן לענין להשיאו אשה, ואם אי (אין) אתה מאמינו להשיאו אשה — לא תאמינו גם לאכול בתרומה!

אמר לו רבי: אני מאמינו להאכילו בתרומה — משום שהרי בידו להאכילו בתרומה, שהרי אם רוצה הוא להאכיל את בנו בתרומה יכול הוא עצמו לעשות זאת, ועל דבר שבידו של אדם — מאמינים לו, ואיני מאמינו להשיאו אשה — שהרי אין בידו להשיאו אשה, שהרי לא בו תלוי הדבר, ואין הוא נאמן להעיד על בנו בכך. ולמדנו מכאן שרבי העלה בן על ידי עדות אביו לכהונה. ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שכך היה המעשה שרבי הוא שהעלה את הבן לכהונה על פי עדות אביו. ומכיון שרבי הוא שהעלה בן על פי אביו לכהונה — אם כן צריך לומר כי ר' חייא הוא שהעלה אח על פי אחיו ללויה.

ושואלים: ור' חייא מאי שנא [במה שונה] בן שלא סומכים על עדות אביו — משום שקרוב הוא אצל אביו, ואין האב יכול להעיד על בנו — והרי אח נמי [גם כן] הלא קרוב הוא אצל אחיו, ומדוע סמך על עדות האח ולא סמך על האב? שאם אינו סומך על עדות קרובים — הרי בשניהם קיים אותו חשש?!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

not all of them ascended. Since the majority of the people did not come to the land, separating ḥalla was not restored to the status of an obligation by Torah law.

The Gemara cites proof from another baraita to resolve the dilemma. Come and hear: The presumptive status for priesthood is established by Lifting of the Hands for the Priestly Benediction, and by distribution of teruma at the threshing floors, and by testimony. The Gemara asks: Does testimony merely establish presumptive status? Testimony provides absolute proof of his status, not merely a presumption. Rather is it not that this is what the tanna is saying: Lifting of the Hands is like testimony, just as testimony that one is a priest elevates him to the priesthood for lineage, so too Lifting of the Hands establishes presumptive status for lineage. The Gemara answers: No, when the tanna is referring to testimony, he is stating that the legal status of testimony that is based on presumptive status is like that of presumptive status itself.

As in the incident involving a certain man who came before Rabbi Ami and said to him: That man established presumptive status before me that he is a priest. Rabbi Ami said to him: What did you see that led you to that conclusion? He said to Rabbi Ami: I saw that he was called to the Torah and read first in the synagogue. Rabbi Ami asked him: Did he read first based on the presumptive status that he is a priest, or was it based on the presumptive status that he is a great man? The custom was that a priest would be called to the Torah first, unless there was a prominent Torah scholar among the worshippers. He said to Rabbi Ami: He read the Torah as a priest, as after him a Levite read the Torah. A Levite is called to the Torah second only when a priest is called first. And Rabbi Ami elevated him to the priesthood, on the basis of his statement.

The Gemara relates an incident involving a certain man who came before Rabbi Yehoshua ben Levi and said to Rabbi Yehoshua ben Levi: That man established the presumptive status before me that he is a Levite. Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: What did you see that led you to that conclusion? He said to Rabbi Yehoshua ben Levi: I saw that he was called to the Torah and that he read second in the synagogue. Rabbi Yehoshua ben Levi asked him: Did he read second based on the presumptive status that he is a Levite, or was it based on the presumptive status that he is a great man? When there is no priest in the synagogue, people in the synagogue are called to the Torah in order of their prominence. Perhaps he was the second most prominent man in the synagogue. He said to Rabbi Yehoshua ben Levi: I am certain that he is a Levite, as a priest read the Torah before him. And Rabbi Yehoshua ben Levi elevated him to Levite status, based on his statement.

The Gemara relates another incident involving a certain man who came before Reish Lakish and said to Reish Lakish: That man established the presumptive status before me that he is a priest. Reish Lakish said to him: What did you see that led you to that conclusion? He said to Reish Lakish: I saw that he was called to the Torah and read first in the synagogue. Reish Lakish, based on his opinion that one’s presumptive status as a priest can be established only on the basis of his receiving teruma, said to him: Did you see that he received a share of teruma at the threshing floor? Rabbi Elazar said to Reish Lakish: And if there is no threshing floor there, does the priesthood cease to exist? The testimony that he read from the Torah first is sufficient.

On another occasion Rabbi Elazar and Reish Lakish sat before Rabbi Yoḥanan. A matter similar to that incident, where one testified that another is a priest based on his reading the Torah first, came before Rabbi Yoḥanan. Reish Lakish said to the person who testified: Did you see that he received a share of teruma at the threshing floor? Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: And if there is no threshing floor there, does the priesthood cease to exist? The Gemara relates that Reish Lakish turned and looked at Rabbi Elazar harshly, as he understood that on the previous occasion, Rabbi Elazar was citing verbatim a ruling that he heard from Rabbi Yoḥanan. Reish Lakish said to Rabbi Elazar: You heard a statement of bar Nappaḥa, the son of a blacksmith, an epithet for Rabbi Yoḥanan, and you did not say it to us in his name? Had you done so, I would have accepted it from you then.

The Gemara relates with regard to Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Ḥiyya that one elevated a son to priesthood on the basis of the statement of his father, and one elevated a brother to the Levite status on the basis of the statement of his brother. It is unclear which of the Sages ruled in which case.

The Gemara notes: It may be concluded that Rabbi Yehuda HaNasi is the one who elevated a son to priesthood on the basis of the statement of his father, as it is taught in a baraita that if one came and said: This is my son and he is a priest, his statement is deemed credible to enable his son to partake of teruma, but it is not deemed credible to marry a woman of superior lineage to him, as his testimony is not deemed credible for the purposes of lineage; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Ḥiyya said to him: If you deem the father credible to enable his son to partake of teruma, deem him credible to marry a woman to his son. And if you do not deem him credible to marry a woman to him, do not deem him credible to enable his son to partake of teruma.

Rabbi Yehuda HaNasi said to him: I deem him credible to enable his son to partake of teruma, as it is within his purview to feed his son teruma, and one is deemed credible with regard to matters that are within his purview. But I do not deem him credible to marry a woman to his son, as it is not within his purview to marry a woman to his son, and therefore his testimony is not accepted. The Gemara determines: Indeed, it may be concluded that it is Rabbi Yehuda HaNasi who elevated a son to priesthood on the basis of the statement of his father. And from the fact that it is Rabbi Yehuda HaNasi who elevated a son to priesthood on the basis of the statement of his father, clearly it is Rabbi Ḥiyya who elevated a brother to Levite status on the basis of the statement of his brother.

The Gemara asks: And according to Rabbi Ḥiyya, what is different in the case of a son, where a father is not deemed credible because the son is a relative of his father, and therefore the father is disqualified from testifying about his son? A brother is also a relative of his brother, and therefore the brother should have been disqualified from testifying about his brother. Rabbi Ḥiyya should accept the testimony in both cases or reject the testimony in both cases.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ל רבי יוחנן ואם אין שם גורן בטלה כהונה. כלומר במקום שאין שם בית דין, שאין נשיאות כפים חזקה, ובעיירות שאין חילוק מתנות חזקה (לעיל עא).

תניא הרי שבא ואמר בני זה כהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי. איכא למידק, מהא דתנן בפרק עשרה יוחסין (קידושין עט, ב), מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו, ואמר אשה שיצתה עמי למדינת הים הרי היא זו ואלו בניה, אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים. ואוקימנא לה בגמרא בקטנים וכרוכים אחריה, אבל גדולים אי נמי קטנים ואין כרוכים אחריה צריך להביא ראיה על הבנים. ואתמר עלה בגמרא, אמר רבי שמעון בן לקיש לא שאנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא, כלומר, אף בכרוכין אחריה, אלמא אף בקדשי הגבול שאינן כרוכין אחריה אינו נאמן, ואיכא למימר דר"ל כרבי חייא דאמר הכא אם אי אתה מאמינו להשיאו אשה אל תאמינו להאכילו בתרומה, ורבי יוחנן כרבי.
והא דאמר התם רבי יוחנן אמר אפילו ליוחסין, לאו למימרא דבין ליוחסין בין לאכילת קדשי גבול בעינן כרוכין, אלא הכי קאמר: בכרוכין אחריה אף ליוחסין סגי, אבל לקדשי הגבול אף כשאין כרוכין איהו מהימן.

אמר רבי חייא אם אתה מאמינו להאכילו תרומה האמינו להשיאו אשה ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה אל תאמינו להאכילו בתרומה. ואם תאמר, ומאי קושיא ומי לא מודה רבי חייא בעד אחד שהוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. יש לומר, דרבי חייא כרבי יהודה סבירא ליה דמעלין מתרומה ליוחסין, וכשאתה מעלו לתרומה כאלו אתה מעלה אלא אכתי לא ניחא דהא טעמא דרבי חייא, משום דאב קרוב הוא אצל בנו, דהא א' מהימן כדאמרינן בסמוך, ורבי חייא מאי שנא בן דלא קרוב הוא אצל אביו, משמע דאחר מהימן, דילמא לית ליה דרבי יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא מאי קשיא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה. ויש לומר, דהכי קאמר ליה רבי חייא: אב ודאי לאו מתורת עד אחד מהמנה ליה, דהא קרוב הוא אצל בנו, ולתרומה עד אחד כשר מיהא בעי, אלא מאי טעמא מהימנת ליה דסבירא לך דרחמנא הימניה דכתיב יכיר יכירנו לאחרים, וכשם שהוא נאמן לומר זה בני ממזר כך נאמן לומר בני זה וכהן הוא, אם כן אף להשיאו אשה האמנוהו ליה.
ואהדר ליה רבי משום מגו הוא דהימניה. הואיל ובידו הוא להאכילו בתרומה. ופירש רש"י ז"ל: הואיל ובידו ליתן לו תרומה. ואיכא למידק, דהא אין בידו להאכילו בתרומה חנם ולחלוק לו בבית הגרנות, ועכשיו בעידותו הוא מחלק לן בבית הגרנות. ועוד, הא תינח בעודו עמו אבל הלך בנו למדינת הים מאי איכא למימר, ומאי מגו איכא, ומיהו בזו יש לומר, דמכל מקום בידו להאכילו עכשיו ולהחזיקו באכילת תרומה, וכיון שהוא מאכילו עכשיו ומחזיקו בכך הוחזק לעולם, אלא דאכתי קשיא הך.
והרמב"ן נ"ר פירש שמועה זו ליישב את כולה: דהכא בלא ידע לן דבריה הוא כדקתני בני זה וכהן הוא, ומשום הכי סבירא ליה לר' דמגו דאיבעי אמר איש זה כהן הוא ומאמינים אותו להאכילו בתרומה, השתא נמי דקאמר בני הוא נאמן במגו, והיינו דקאמר הואיל ובידו להאכילו בתרומה כמעיד עליו סתם פלוני זה כהן הוא, אבל אינו נאמן להשיאו אשה דאפילו שתק ולא גלה לנו שהוא בנו לא היה נאמן עליו להשיאו אשה, ואפילו לכשיצטרף עם אחר אינו נאמן, דלעולם קאמר דאינו נאמן להשיאו אשה, ורבי חייא השיב כשם שאי אתה מאמינו להצטרף עם אחר אף על גב דאיכא מיגו, מתוך כך אל תאמינו להאכילו אף בתרומה, ואהדר ליה רבי דאני מאמינו להאכילו בתרומה משום מגו כדאמרן דהעדאת עד אחד אינה מתורת עדות גמורה, אלא כל שאנו מכירין ומדמין שהוא אמת, אבל אין בידו להשיאו אשה דכיון דשנים בעינא, אלמא עדות גמורה בעינא ואין תורת עדות משום נאמנות כדאמרינן בבבא בתרא (קנט, א) אטו משה ואהרן משום דלא מהימנו אלא גזירת הכתוב, והילכך כאן אינו נאמן אף בצירוף אחר, אף על גב דאיכא האי מגו, דרחמנא פסליה.
והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם (בפרקין ה"ז, ע"ש) חד בר נש אתא לגבי רבי אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא, אמר לו בנך הוא אלא שאינו כהן, אמר ליה רבי חייא רובה אם מאמינו את שהוא בנו תאמינו שהוא כהן וכו', אמר רבי אבין כן אמר ליה אם מאמינו את שהוא בנו תאמינו שהוא כהן אם אי את מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה כהרחק עדות ויהא נאמן עליו, כלומר, נאמין את האב משום מגו כאילו הוא רחוק, דהא אי בעי אמר רחוק אני ויהא נאמן. אמר לו בנו הוא, אלא שאני אומר בן גרושה ובן חלוצה הוא, כלומר, מכיון שאמר שהוא בנו שוב אינו נאמן עליו, זה מוכיח כמו שפירש. אלא שבירושלמי הפכו הסברות דברי ר' דגמרין בשם ר' חייא ודר' חייא בשם ר'.
והשתא דאתית להכי ההיא דפרק עשרה יוחסין (קידושין עט, ב), דאוקימנא בכרוכין אחריה ולקדשי הגבול, בדאיכא סהדי דבריה הוא, הילכך הוא אינו נאמן עליהם, שהוא בן כשרה עד שיביא ראיה או בקטנים וכרוכין אחריה.

בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול פירוש לפי שלא היה שם כהן או שהיה כהן עם הארץ שהגדול בתורה קודם כדאיתא במסכת מגילה וכדאמר רב קרי בכהני אמר לי' בחזקת שהוא כהן שקרא אחריו לוי פירוש דאמרינן בגיטין ואם אין שם כהן נתפרדה חבילה ופירש"י ז"ל שאין לוי קורא כלל ואתי' הא דהכא שפיר. ורשב"ם ז"ל פירש שאין לוי קורא שני אלא שלישי או ראשון או בשאר מקומות לפי מעלתו ולהאי פירוש נמי אתי' שמעתין שפיר אבל יש שפירש נתפרדה חבילה שתקנו חכמים שיהי' לוי קורא שני לעולם אע"פ שאין חשוב כישראל ואין קורא אלא לפי מה שראוי במעלתו וגם אם ראוי ליקרא שני קורא שני ולאותו פירוש יש לדחוק כאן דה"ק שקרא אחריו לוי בחזקת שהוא לוי שהכיר בו שהיה ישראל אחריו חשוב ממנו ובס"ד הארכתי בזה במסכת גיטין ושם כתבתי דעת מורי ז"ל שרשאי לקרו' כהן או לוי בכל מקום שירצה ובלבד שיאמר אע"פ שהוא כהן או אע"פ שהוא לוי ולא חיישינן לנכנסין שלא שמעו דאינהו משאל שאילי ואמרי להו ולפ"ז הא דגרסינן בתוספ' עיר שכולה כהנים שאין יודעים לקרות בתורה אלא הכהן שקורא הכהן ז' פעמים י"ל שזהו מנהגם שלא היה קורין איש בשמו וכדמוכח נמי בשמעתין ולפי מנהגם יכולין לקרא כהן אחר כהן כשאמרו לכל אח' אע"פ שהוא כהן וכן היה עושה ז"ל כשהיה שם שני כהנים חתנים וכן היה נוהג בעצמו לקרא בתורה ג' או בשאר מקומות והש"צ קורא אע"פ שהוא לוי:

ואם אין שם גורן בטלה כהונה פירוש במקום שאין ב"ד שאין נשיאת כפים חזקה בעיירות שאין חילוק מתנות חזקה אם אין שם גורן בטלה כהונה:

שמעת מיניה מילי דבר נפחא ולא אמרי' לי' משמי'. פירוש שאלו אמר משמי' הייתי מקבלו ולא הייתי עושה טענה בדב' ור"א בר שילא אמר משמי' דר"מ משום שהיה תלמידו מובהק לא היה צריך לכך שהכל יודעים שהיה תלמידו של ר' יוחנן וכדאמרינן ביבמות יהושע היה יושב ודורש והכל יודעים שהיה תורתו של משה ושמעינן משמעתין שאין לקרוא לאדם בתורת כהן או בתורת לוי עד שיהא מביא ראיה שאלו היה נאמן בלא ראיה היאך מעלין חזקה זו להאכילו בתרומה כפירוש רש"י ז"ל אלא ודאי כדאמרינן ומיהו מסתברא דבעד אחד סגי ליה דומיא דתרומה דכשם שאין מעלין מתרומה לייחסין כך אין מעלין בזה ובנשיאת כפים הוא דאפלגו אבל בהא כ"ע מודו:

דתניא הרי שבא ואמר בני זה כהן הוא נאמן הוא להאכילו בתרומה ואין נאמן להשיאו אשה פי' רש"י ז"ל להשיאו אשה שמא ממזר או נתין הוא ולא נהירא שכל ישראל בחזקת כשרים לענין פסולי קהל אלא שהנכון כדפירש ר"ת ז"ל דלענין יוחסין קאמר להשיאו אשה בבדיקה וכדכתבינן לעיל:

אמר לו ר' חייא אם אתה מאמינו לאכול בתרומה וכו' פירש רש"י ז"ל שיש בידו ליתן תרומה והקשו שהרי אין בידו לחלוק לו תרומה בבית הגרנות ועכשיו מחלקין ומפקינן משאר כהנים ועוד דהניחו בעודו עמו אבל אי הוא אז הולך למדינת הים מאי איכא למימר ומאי מגו איכא ויש דוחין בזו דכיון דהוחזק עכשיו בעוד שזה נאמן עליו במגו הא הוחזק לעולם ומיהו אכתי קשה אידך דשמעתין נמי קשה לן טובא האיך אמר ליה רב לר' חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה וכי לא היה יודע ר' חייא דלתרומה סגי בחד וליוחסין בעינן ב' דא"ל רב חייא כר"י ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין הא ליתא דהיכא שביק רבנן ואמר כר"י ועוד אי כר"י וארבנן פליג איהו ור' הוה ליה לפרושי ועוד דבסמוך מוכח משום קורבה פסיל ליה ר' חייא כדפרכינן:

ורב חייא מ"ש (אב) [בן] דלא אב קרוב הוא וכו' דאלמא בעד אחד דעלמא מודה ר' חייא דסגי לתרומה והדר' קושיא לדוכתיה ויש מתרצין דרב חייא ה"ק ליה כיון שאתה מאמינו אע"פ שהוא קרוב אין אתה בא בזה מדין עדות אלא משום דסבירא לן דרחמנ' הימנוה דכתיב כי יכיר יכירנו לאחרים כשם שנאמן הוא לומר ממזר אני כך נאמן לומר שהוא כהן וא"כ אף להשיאו יש לך להאמינו מטעם זה ומהדר ליה משום מגו הוא דמהימן משום שבידו להאכילו בתרומה תו (קמ"ל) [ק"ל] אשמעתין בהא דתניא בפרק עשרה יוחסין אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה אין צריכין להביא ראייה על הבנים ואוקימנא בכרוכין אחרי' וכדאמרי' עלה ואמר ר"י ל"ש אלא בקדשי גבול אבל ליוחסין לא וש"מ דאפי' להאכילו בתרומה צריך ראייה על האשה וגם על הבנים כשאין כרוכין אחרי' ויש דוחק דריש לקיש כרבי חייא סבירא ליה והא דרבי יוחנן והתם אפילו ליוחסין דאי לתרומה אף כשאין כרוכין הוא נאמן וסבר לה כרבי יוחנן ויש דוחק עוד דההיא ודאי פליגי אדרבי ומיהו רבי תנא הוא ופליג והרבה פנים אחרים נאמרו בתירוץ קושיא זו אבל הנכון מה שפירש רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בשמעתין ליישב כל מה שהיה קושיא דסוגיא דהכא כשלא נודע לנו עד עכשיו שהוא בנו וכדקתני בני זה וכהן הוא ואלו היה רוצה היה שותק מלומר שהוא בנו והיה אומר כהן הוא מעלי' הלכך כשאומר בני זה וכהן הוא יש להאמינו כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר על זה אמר רבי נאמן הוא לבדו להאכילו בתרומה ואינו נאמן ליוחסין אפילו כשיש אחד עמו להצטרף מן השוק ואמר ר"ח אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה לבדה למה אין אתה מאמינו ליוחסין וא"ל רבי אני מאמינו להאכילו בתרומה מפני שבידו להאכילו בתרומה ושיחלקו לו בגורן אלו לא אמר שהוא בנו ואיני מאמינו ליוחסין לפי שאין בידו להשיאו אשה לבדו כלומר לענין יוחסין כיון דבעינן ב' עדים אלמא עדות גמורה בעינן ואין תורת עדים משום מגו וכדאמרינן בפרק בתרא אטו משה ואהרן משום דלא מהימנא גזירת הכתוב הלכך אף בצירוף אחר עמו אינו נאמן אע"ג דאיכא האי מגו דרחמנא פסלי' אבל לענין תרומה שהאמינו תורה עד אחד אין זו מדין עדות ממש אלא מדין תורה וכשם שהאמינו המסיח לפי תומו הלכך שייך ביה מגו והשתא ל"ק סוגיא דבפרק י' יוחסין דהתם קודם לכן היו מחזיקים בו שהם בניו ואין לו מגו כדקתני זו האשה ואלו בניה ואלו בניהם לא קתני דהא מקמי הכי ידעינן שהם בניו ולפיכך אינו נאמן עליהם וצריך להביא ראיה עליהם אחר שנולדו בכאן ולא הוחזקו בכשירות אצלינו שאלו במי שנותן כאן ואין עליה קול שהיא גרושה או חלוצה לית לן למיחש למידי ולפי' יש ראייה בירושלמי דגרסינן התם חד בר נש אתא לגבי רבי ואמר ליה זה בני וכהן הוא אמר לו בנך הוא אלא שאינו כהן אמרלו רב חייא אם מאמינו אתה שהוא בנו מאמינו תאמינו אתה שהוא כהן אם אי אתה שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה בה חוק עדות ויהיה נאמן עליו כלומר שנאמין את אב משום מגו דהא כי בעי אמר רחוק אני ויהיה נאמן אמר לו בנו הוא אלא שהוא בן גרושה או בן חלוצה כלומר כיון שאמר שהוא בנו שוב אינו נאמן במגו עליו וזה מוכח בפ' זה אלא בירושלמי הפכו' הסברות דברי דגמרין רבי לר"ח ור"ח לרבי:

מאחר שביארנו שמעלין מכל אלו לתרומה כל שהעיד בדבר זה מכח חזקה מצד דברים המוכיחים בו שהוא כהן עדותו עדות לענין תרומה מעשה היה באחד שבא ואמר מוחזקני בזה שהוא כהן מפני שראיתיו קורא ראשון ולא בחזקת גדול אלא בחזקת כהן שהרי ראיתי קורא אחריו לוי ואלו לא היה ראשון כהן לא היה קורא אחריו לוי שהרי אמרו אין שם כהן נתפרדה חבלה ר"ל שאין לוי קורא כל עיקר ולמי שמפרש שרשאי הוא לקרות אלא שאינו קורא במקומו הרי מכל מקום לא היה קורא אחריו ומכל מקום יש שפירשו נתפרדה חבלה וקורא שלא מתורת לוי בכל מקום שירצה ואף במקום שני וזו שבכאן הם מעמידים אותה בלוי שאינו גדול כל כך ואלמלא שהראשון כהן לא היה הוא קורא אחריו שכמה גדולים היו בבית הכנסת שהיו ראויים להקדימם עליו והעלהו ר' אמי לכהנה על פיו ר"ל לאכילת תרומה אבל לא ליוחסין וכן מעלין מכיוצא בזו ללויה ר"ל שאם בא אחד ואמר מוחזקני בזה שהוא לוי מפני שראיתיו בבית הכנסת קורא אחר קריאת כהן מעלין אותו ללויה על פיו:

זה שכתבנו שמעלין לכהנה על פי עד אחד מיהא באכילת תרומה לא סוף דבר עד אחד דעלמא אלא אפילו על פי קרוב אפילו בן על פי אביו ר"ל שאם בא כהן הידוע או הבדוק לנו ואמר על אחד שאינו מוחזק בבנו בני הוא וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה אבל לא ליוחסין וכל שכן בשאר קרובים ויש אומרים דוקא אם בבנו משום דכתיב יכיר יכירנו לאחרים הא שאר קרובים לא ואף לשיטה ראשונה על פי עצמו מיהא לא ואם היה מסיח לפי תמו נאמן אף על ידי עצמו מעשה באחד שאמר זכורני שהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והטבילוני לאכול בתרומה בערב והעלהו ר' לכהנה על פי עצמו וזה שאמר והוציאוני מבית הספר פירשו בתוספות שלא יחשבוהו כעבד כהן:

ת"ש חזקה לכהונה נשיאות כפים וחילוק גרנות ועדות. פי' המורה אם באו עדים ואומרים שהוא כהן וכגון שמכירים את אביו ואת אמו ועדות חזקה הוא בתמיה ה"ק עדות הבא מכח חזקה כחזקה. פי' כההוא דאתא לקמיה דר"א אמר מוחזקני בזה שהוא כהן א"ל מה ראית א"ל שקרא ראשון בבה"כ א"ל בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול פי' בחכמה כדאמרינן בעלמא רב קרי בכהני ואע"ג דלא הוה כהן א"ל שקרא אחריו לוי פי' דאי לאו דכהן הוא אין לוי קורא אחריו ואמרינן בהניזקין אין שם כהן נתפרדה החבילה כלומר איבד לוי את זכותו והעלהו ר"א לכהונה ע"פ:

ההוא דאתא לקמיה דר"ל א"ל מוחזקני בזה שהוא כהן א"ל מה ראית [א"ל] שקרא ראשון בבה"כ. א"ל ראית שחלק על הגורן א"ל ר"א ואם אין שם גורן בטלה הכהונה. פי' המורה אם אין זורעים במקומו. (אר"י) תניא הרי שבא ואמר בני זה כהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי א"ל ר"ח אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינהו להשיאו אשה. ואם אינך מאמינו להשיאו אשה אל תאמינהו להאכילו בתרומה. א"ל רבי אני מאמינו להאכילו תרומה שכן בידו להאכילו תרומה. ואיני מאמינו להשיאו אשה שכן אין בידו להשיאו אשה:

ההוא דאתא לקמיה דר' אמי כו' עד שקרא אחריו לוי במס' גיטין בפר' הניזקין אמרי' אין שם כהן נתפרדה חבילה. ויש שפרשו שאין לוי קורא כלל ולפי זה עולה זו יפה דכיון דקרא לוי כאן הרי זו ראיה שקרא כאן כהן ההוא דאתא לקמיה דר' יהושע בן לוי כו' עד ללויה על פיו:

רבי ור' חייא חד העלה בן על פי כו' עד הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי קשיא לן דהא תנן התם במס' קידושין אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה ועל הבני':

ואיתמר עלה בהדיא דאפי' לענין קדשי הגבול תנן דלא מהימן ואיכ' דאמרי ר' תנא הוא ופליג. ורבינו נ"ר תירץ דההיא דבמוחזק לן בהנהו דהוו בניה וכיון דכן תו לא מהימן עליהו. אבל הכא כגון דלא ידעינן ליה ומגו דאי בעי אמר לאו בני הוא ויכול להעיד עליו להאכילו בתרומה. השתא נמי דאמ' בני הוא וכהן הוא נאמן:

ורבי חייא סבר כיון דקא מוד' דבנו הוא שוב אינו נאמן להעי' עליו ור' סבר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמרי' בשבויה דמהימנ'. ור' חייא סבר דלא דמי דשאני התם דשתיקות' מתירת'. ומיהו תמיה' לן הא דקאמר ר' חייא אם אתה מאמינן להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה. מאי קאמ' וכי לא שמיעא ליה הא דלעיל דבין לרבנן בין לר' יהוד' עד א' אינו נאמן להשיאו אש' וי"א דר' חייא פליגי דקסבר דעד א' נאמן אף להשיאו אשה אבל כאן אינו נאמן לפי שהוד' שהוא בנו ואמר לו ר' אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומ' ואין אני מאמינו להשיאו אשה פרש"י ז"ל שבידו להאכילו בתרומה שהרי זה הי' כהן ונותנין לו תרומ' וכיון שכן הרי הו' יכול להאכילו ואינו נכון דלאו מגו מעלי' הוא דהא תינח היכ' דאיתיה אבל כי מת אואזיל ליה למדינת הים מאי איכ' למימ' ואפ' לפרש שבידו להאכילו בתרומה כלומר שאלו רצה לא היה מודה שהוא בנו והיה מעי' עליו שהו' כהן ונאמן להאכילו בתרומה שהרי מעלין לתרומה על פי עד אחד. ואינו נאמן להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה שאפי' אינו אלא כעד א' דעלמא אינו נאמן ליוחסין ואינו נראה דפלוגתייהו בהא דמר סבר דעד אח' נאמן ליוחסין ומר סבר דלא מהימן. ונראה לפרש דר' ה"ק מעיקרא נאמן להאכילו בתרומה כעד א' דעלמא. ואינו נאמן להשיאו אשה אפי' בצירוף עד אחד דהוו להו תרי והיינו דקשי' ליה לר' חייא כיון דבתרומה מהימן לך כעד א' דעלמ' להשיאו אשה נמי ליהוי כעד דעלמ' ואם איכא אחרינ' בהדי' ניהמני'. ואמר לו ר' אני מאמינו להאכיל בתרומ' שבידו להאכיל' בתרומה כלומר שאלו היה רוצה לא היה מודה שהו' בנו ומעי' עליו שהו' כהן ונאמן וכיון דכן השת' נמי מהימן במגו. ואינו נאמן לענין להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה על פיו אפי' הוא רחוק בלא צירוף אחר וכיון שכן הרי זה עדות גמור ואין קרוב נאמן. ובירושלמי מפורש זה הטעם שכתבנו במה שאמרה שבידו להאכילו בתרומה. וכך אמרו שם חד בר נש אתא לגבי ר' אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא. א"ל בנך הו' אלא שאינו כהן. אמר ליה רבי חייא רבי אם מאמינו את שהוא בנו האמינו שהוא כהן ואם אין את מאמינו שהוא בנו אל תאמינו שהו' כהן ונעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו. אמר ליה בנו הוא אלא שאני אומ' בן גרוש' או בן חלוצ' הו' הרי זו מפור' בדברי ר' חייא שאמ' ויעש' בהרחק עדו' כלו' יהא נאמן מתוך שאם רצה היה נעש' בהרחק עדות שלא הי' מודה שהו' קרובו והיה נאמן להעלותו על פיו. השיבו שכיון שהודה שהוא בנו שוב אינו נאמן להעי' עליו וזהו כמו שפי' אלא שמוחלפת שם השיט' מדרבי לר' חייא רבינו נ"ר והא דאמרי' הכא דאע"ג דקיימא לן דהוי בנו חיישי' שהו' בן גרוש' או בן חלוצה כדאמרינן נמי החולק תרומה עם אחיו הכהנים בב"ד אינה חזק' ה"מ היכא דלית' לאחת' הכא כי ההי' דקדושין דאמרינן אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להבי' ראיה על האשה ועל הבנים דלא קים לן בההיא איתת' כלל. אבל היכ' דאיתיה הכא דידעינן לה מעיק', מיהו לא קים לן בה אי כשיר' היא או פסול' מסתמ' מוקמינן לה בחזק' כשיר' דאלו הות פסול' מסתמ' קלא הוה לה למילת' והיינו דאמרינן כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפיק עליה קלא. טעמ' דנפיק עליה קלא הא לאו הכי מוקמינן לה בחזק' כשרו':

וז"ל הרא"ש ז"ל.שקרא אחריו לוי. לפר"י שפי' בגיטין נתפרדה חבילה ולא יקרא בתורת לוי. יש לפרש שקרא אחריו לוי כלומר שניכר שבתורת לויות קרא כגון שקרא לפני ישראל הגדול ממנו. ואלו קרא הראשון תחלה מחמת גדולתו גם השלישי שהוא גדול מן השני היה קורא לפניו. בני זה וכהן הוא. משמע שאין אנו מכירין בו שהוא בנו והוא בא להעיד עליו שהוא בנו והוא כהן ולא בן גרושה דאי ביודעים שהוא בנו אם כן הוה ליה למימר בני זה כהן הוא בלא וי"ו. ותימא אם כן יהא נאמן לכ"ע לתרומה וליוחסין במגו דאי בעי אמר אינו בני. וכי תימא לא מהימנין ליה במגו כיון שלפי דבריו קרוב הוא כעין שמצינו בהחולץ דאמר ליה לדבריך ע"ג אתה נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך לא היא דע"כ נאמן במגו דהא בסמוך קאמר מאמינו אף להאכילו בתרומה שבידו להאכילו תרומה ויש לומר דבהאי מגו דבסמוך מהימנין ליה משום דאפי' יודעין שהוא בנו מכל מקום איכא מגו אבל האי מגו אי הוה ידעינן שהוא בנו מאי מגו איכא עי"ל דאין זה מגו טוב שאינו רוצה להעביר ממנו נחלתו. נאמן להאכילהו בתרומה אפילו ליכא אלא הוא. ואעפ"י שהוא קרוב דסבר רבי אין מעלין מתרומה ליוחסין ואינו נאמן להשיאו אשה. פי' להצטרף עם אחר מפני שהוא קרוב. אבל אין לפרש ואין נאמן להשיאו אשה מפני שהוא יחיד. דאטו בהא לימא רבי חייא האמינו להשיאו אשה ביחיד קרוב לא משתמיט שום תנא דילמא עד אחד כשר ליוחסין. וליכא נמי לפרושי נאמן להאכילו בתרומה עם אחר. דאי הוה מצריך רבי שני עדים לתרומה אלמא הוה סבר מעלין מתרומה ליוחסין. א"כ לא יכשיר קרוב לתרומה הואיל ואינו מאמינו להשיאו אשה ולרבנן דאמרי כל משפחות בחזקת כשרות הן מיירי נמי הכא דנפק עליה קלא. נאמן להאכילו בתרומה. הקשה ר' יצחק בן ה"ר מאיר הא משנה שלימה היא בעשרה יוחסין מי שיצא למדינת הים וכשחזר הביא עמו בנים ומתה אשתו צריך להביא ראיה על הבנים ואינו נאמן אפילו להאכילן תרומה כדמוכח בגמרא דהתם דתניא הביא ראיה על הגדולים אין צריך להביא ראיה על הקטנים. ואמר ריש לקיש עלה לא שנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא. והיכי אמר רבי הכא דאף נאמן על בנו להאכילו בתרומה. ותירץ דהאי משנה אתיא דלא כר' דהכא. ואומר ר"ת דאין זה מחלוקת חדש דההיא דקדושין אתיא כרבי יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין. וקדשי הגבול דהתם היינו כל דבר קדושה כגון תרומה ונשיאות כפים ולהעלותו ליוחסין. והאי דקאמר אבל ליוחסין לא היינו לענין קורבא וליהרג זה על זה כדמסיק רבי יוחנן התם אף ליוחסין. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן סוקלין על החזקה. שבידו להאכילו תרומה. תי' מאי מגו איכא הכא הרי אין בידו להאכילו בתרומה אחרי מותו. וכה"ג אמרינן גבי בכור בפרק יש נוחלין ובפרק האומר בקדושין תניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכו'. למאי הלכתא לתת לו פי שנים. אי בעי למיתבא ליה מתנה מי לא מצי יהיב ליה. ומשני לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן. ועוד דאפי' מחיים אין זה מגו טוב שאם יוליכנו לגורן ויצוה ליתן לו חלקו הרי יפסיד. והשתא שאומר שהוא כהן נוטל כל אחד חלקו. ואין לפרש שיאכלו בתרומה בשעה שהעיד שהיה יכול לומר אינו בני וכהן הוא. א"כ להשיאו אשה נמי נימא הכי. ותי' ה"ר משה בר נחמן שכיון שבידו להאכילו בתרומה דאי בעי אמר כהן הוא ואינו בני והיה אוכל על פיו לבדו. ואין זה עדות גמורה כשאר עדות. הלכך אנו מאמינים אותו להאכילו בתרומה דאי בעי אמר כהן הוא ואינו בני והיה אוכל על פיו לבדו. ואין בידו להשיאו אשה דא"נ אמר הכי אינו נאמן אלא אם כן יצטרף אחר עמו וכיון דבעינן שנים אלמא עדות גמורה היא ואין תורת עדות משום נאמנות כדאמרינן בבבא בתרא אטו משה ואהרן משום דלא מהימני אלא גזרת הכתוב הוא. הלכך אף על גב דאיכא מגו פסול משום דרחמנא פסליה. ועוד דאם יצטרף אחר עמו ליכא מגו דאם אמר לאו בני הוא העד מכחישו והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם חד בר נש אתא לקמיה דר' א"ל בני זה וכהן הוא א"ל בנך הוא אלא שאינו כהן א"ל רבי חייא אם מאמינו אתה שהוא בנו מאמינו אתה שהוא כהן. ואם אין אתה מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו כלומר שאין יודעין שהוא בנו נאמינו במגו ויעשה כמו שהוא רחוק דאי בעי אמר רחוק אני ויהא נאמן. א"ל בנו הוא אלא שאני אומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה. כלומר להשיאו אשה אינו נאמן משום דבעינן עדות ואינו נאמן על בנו:
וז"ל הרא"ה ז"ל. שקרא אחריו לוי במסכת גיטין בפרק הנזיקין [נט ב'] אמרי' אין שם כהן נתפרדה חבילה. ויש שפירשו שאין לוי קורא כלל ולפי זה עולה זו יפה דכיון דקרא לוי כאן הרי זו ראיה שקרא כאן כהן. ההוא דאתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי וכו' עד ללוי על פיו. רבי ורבי חייא חד העלה בן על פי כו' עד הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי קשיא לן דהא תנן התם במסכת קדושין אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים. ואיתמר עלה בהדיא דאפי' לענין קדשי הגבול תנן דלא מהימן ואיכא דאמרי רבי תנא הוא ופליג ורבינן נ"ר תירץ דההיא דבמוחזק לן בהנהו דהוו בניה וכיון דכן תו לא מהימן עלייהו. אבל הכא כגון דלא ידעינן ליה ומגו דאי בעי אמר לאו בני הוא ויכול להעיד עליו להאכילו בתרומה. השתא נמי דאמר בני הוא וכהן הוא נאמן. ורבי חייא סבר כיון דקא מודה דבנו הוא שוב אינו נאמן להעיד עליו ורבי סבר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדאמרינן בשבוי דמהימנא. ורבי חייא סבר דלא דמי דשאני התם דשתיקותא מתירתא. ומיהו תמיהא לן הא דקאמר ר' חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה. מאי קאמר וכי לא שמיעא ליה הא דלעיל דבין לרבנן בין לרבי יהודה עד אחד אינו נאמן להשיאו אשה. וי"א דרבי חייא פליג דקסבר דעד אחד נאמן אף להשיאו אשה אבל כאן אינו נאמן לפי שהודה שהוא בנו ואמר לו ר' אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה ואין אני מאמינו להשיאו אשה פרש"י ז"ל שבידו להאכילו בתרומה שהרי זה היה כהן ונותנין לו תרומה וכיון שכן הרי הוא יכול להאכילו ואינו נכון. דלאו מגו מעליא הוא דהא תינח היכא דאיתיה אבל כי מת או אזיל ליה למדינת הים מאי איכא למימר ואפשר לפרש שבידו להאכילו בתרומה כלומר שאלו רצה לא היה מודה שהוא בנו והיה מעיד עליו שהוא כהן ונאמן להאכילו בתרומה שהרי מעלין לתרומה על פי עד אחד. ואינו נאמן להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה שאפילו אינו אלא כעד אחד דעלמא אינו נאמן ליוחסין ואינו נראה דפלוגתייהו בהא דמר סבר דעד אחד נאמן ליוחסין ומר סבר דלא מהימן. ונראה לפרש דר' ה"ק מעיקרא נאמן להאכילו בתרומה כעד אחד דעלמא. ואינו נאמן להשיאו אשה אפי' בצירוף עד אחד דהוו להו תרי והיינו דקשיא ליה לרבי חייא כיון דבתרומה מהימן לך כעד אחד דעלמא להשיאו אשה נמי ליהוי כעד דעלמא ואם איכא אחרינא בהדיה ניהמניה. ואמר לו ר' אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה כלומר שאלו היה רוצה לא היה מודה שהוא בנו ומעיד עליו שהוא כהן ונאמן וכיון דכן השתא נמי מהימן במגו. ואינו נאמן לענין להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה על פיו אפי' הוא רחוק בלא צירוף אחר וכיון שכן הרי זה עדות גמור ואין קרוב נאמן. ובירושלמי מפורש זה הטעם שכתבנו במה שאמרו שבידו להאכילו בתרומה. וכך אמרו שם חד בר נש אתא לגבי ר' אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא א"ל בנך הוא אלא שאינו כהן אמר ליה רבי חייא רבי אם מאמינו את שהוא בנו האמינו שהוא כהן ואם אין את מאמינו שהוא בנו אל תאמינו שהוא כהן ויעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו. אמר ליה בנו הוא אלא שאני אומר בן גרושה או בן חלוצה הוא הרי זו מפורש בדברי רבי חייא שאמר ויעשה בהרחק עדות כלומר יהא נאמן מתוך שאם רצה היה נעשה בהרחק עדות שלא היה מודה שהוא קרובו והיה נאמן להעלותו על פיו. והשיבו שכיון שהודה שהוא בנו שוב אינו נאמן להעיד עליו וזהו כמו שפי' אלא שמוחלפת שם השיטה מדרבי לר' חייא. רבינו נ"ר והא דאמרינן הכא דאע"ג דקיימא לן דהוי בנו חיישינן שהוא בן גרושה או בן חלוצה כדאמרינן נמי החולק תרומה עם אחיו הכהנים בב"ד אינה חזקה ה"מ היכא דליתא לאתתא הכא כי ההיא דקדושין דאמרינן אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים דלא קים לן בההיא איתתא כלל. אבל היכא דאיתיה הכא דידעינן לה מעיקרא מיהו לא היה קים לן בה אי כשרה היא או פסולה מסתמא מוקמינן לה בחזקת כשרה דאלו הות פסולה מסתמא קלא הוה לה למילתא והיינו דאמרינן כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפיק עליה קלא טעמא דנפיק עליה קלא הא לאו הכי מוקמינן לה בחזקת כשרות:
וז"ל הריטב"א ז"ל. שמעת מילי דבר נפחא ולא אמר לי משמיה פי' שאלו אמר לי משמיה הייתי מקבלו ולא הייתי טועה בדבר עכשו נראה שלא אמר משמו של ר"י מפני שכיון שהיה תלמידו מובהק לא היה צריך לכך כי הכל יודעים שהיה תורתו של ר"י וכההיא דאמר ביבמות [צו ב'] יהושע יושב ודורש והכל יודעים שהיא תורה של משה. ושמעינן משמעתין שאין לקרוא אדם בתורת כהן או בתורת לוי עד שיביא ראיה שאלו היה הוא נאמן בכך בלא ראיה היאך מעלין אותו לכהונה בחזקה זו להאכילו בתרומה כדפרשי' אלא ודאי כדאמרינן ומיהו מסתברא דבע"א סגי ליה דומיא דתרומה שכשם שאין מעלין מתרומה ליוחסין כך אין מעלין בזה ובנשיאות כפים הוא דאפליגו אבל בהא כ"ע מודו דתניא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה פרש"י להשיאו אשה שמא ממזר או נתין הוא ולא נהירא שכל ישראל בחזקת כשרים לענין פסולי קהל אלא הנכון כדפי' ר"ת ז"ל דלענין יוחסין קאמר ולהשיאו אשה בבדיקה וכדכתיבנא לעיל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל. הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה. איכא למידק אהא דהא תנן בפרק עשרה יוחסין [קידושין עט ב'] מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו ואמר אשה שיצאת עמי למדינת הים הרי היא ואלו בניה אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים. ואמרינן עלה בגמרא בכרוכין אחריה או בקטנים אבל כשאינן כרוכין אחריה או בגדולים לא מהימן וקתני סיפא אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה והבנים. אלמא איהו לא מהימן. ואמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא בקדשי גבול אבל ביוחסין לא אלמא מתני' בקדשי הגבול. ואפי' הכי איהו לא מהימן דקרוב הוא אצל בנו. איכא מ"ד רבי תנא הוא ופליג. ול"נ דהתם כגון דידעי בסהדי דבריה הוא הלכך לא מהימן דקרוב הוא אצל בנו. והכא במאי עסקינן דלא ידיע לן דבריה הוא כדקתני בני זה וכהן הוא ומהימן מגו דאי בעי אמר כהן הוא סתם דמהימן דהא לא ידיע לן דבריה הוא הדין היא סברא דר' ודרבי חייא סבירא ליה כיון דמודה דבריה הוא לא מהימן ואפי' במגו דאי בעי אמר לאו בריה הוא דרחמנא פסליה כדאמרינן לעיל אטו משה ואהרן דלא מהימני אלא דרחמנא פסלינהו ור' סבר הכא דומיא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא. ורבי חייא סבר לא דמי דאלו התם אי נמי שתקה כשרה לכהונה. אבל הכא כיון דאלו שתיק לאו בחזקת כהן הוא לא מהימן דליכא גבי עדות מגו כי ה"ג. ואיכא למידק נמי ר' חייא מאי קשה ליה אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינהו [וכו'] מי לא מודה רבי חייא בעד אחד דעלמא שנאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה כדאיתא לעיל בברייתא ואפילו רבי יהודה לא פליג התם אלא היכא דאיכא למיחש לגומלין אבל היכא דליכא למיחש לגומלין לא. ואיכא לדחוקי ולמימר דרבי חייא בכל עד דעלמא נמי סבר שנאמן להשיאו אשה הילכך אי מהימן ליהמניה בכל מילי וטעמא דר' גופיה שכן בידו להאכילו בתרומה. קשיא לן לפי' רש"י דאף על גב דאיהו כהן ומצי למיתן ליה אנן היכי יהבינן ליה ומחזקינן בכהן. ותו איהו מצי למיתן ליה תרומה אלו אזיל למדינת הים אי נמי לכי מיית אכיל בתרומה הא ליכא מגו. לפי' נראה לי דה"ק ואינו נאמן להשיאו אשה אפי' שיצטרף עם אחר וישיאוהו שניהם ורבי חייא השיב כשם שאי אתה מאמינו להצטרף עם אחר אע"ג דאיכא מגו כך לא תאמינו להיות בעד אחד להאכילו בתרומה וא"ל ר' שאינו דומה מאמינו להאכילו בתרומה שכן בידו להאכילו בתרומה דאי בעי הוה אמר כהן הוא ואינו בנו והיה אוכל על פיו לבדו ואין זו עדות גמורה ואין בידו להשיאו אשה. דאי נמי אמר הכי אינו נאמן להשיאו אשה אלא אם מצטרף עמו אחר. וכיון דעדות בעינן אף ע"ג דאיכא האי מגו פסול דרחמנא פסליה. ועוד דגבי עדים ליכא מגו דלא מצי למימר לאו בני הוא דעבידא מילתא לאיגלויי ומן הירושלמי למדתיה דגרסינן התם חד בר נש אתא לקמיה דר' אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא א"ל בנך הוא אלא שאינו כהן א"ל רבי חייא וכו' א"ר אבא קאמר ליה אם מאמינו את שהוא בנו מאמינו שהוא כהן אם אי את מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה כהרחק עדות ונאמן עליו. פי' כיון שאין לך עדים שהוא בנו יעשה כמי שהוא רחוק דהא אי בעי אמר רחוק אני ויהא נאמן עליו אלא בנו הוא אלא שאני אומר בן גרושה ובן חלוצה הוא. פי' מכיון שהוא בנו שוב אינו נאמן עליו והיינו סבריה דרבי חייא דגמרא דידן ובני מערבא איפכא תנו מכל מקום ראיה היא לדברינו. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל. א"ל רבי חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומ' וכו' עד בידו להאכילו בתרומה פרש"י ז"ל שהאי יש בידו ליתן לו תרומה והקשו עליו שהרי אין בידו לחלוק לו תרומה בבית הגרנות ועכשיו מחלקין לו ומפקיעין לשאר הכהנים ועוד הניחא בעודו עמו אבל אם מת הוא או הלך למדינת הים מאי איכא למימר ומאי מגו איכא ויש דוחין בזו דכיון דהוחזק עכשו בעוד שזה נאמן עליו במגו הוחזק לעולם ומיהו אכתי קשיא אידך ואשמעתין נמי קשה לן טובא היאך א"ל ר' חייא לרבי אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה וכי לא היה יודע ר' חייא דלתרומה סגי בחד וליוחסין בעינן תרי וכ"ת דר' חייא כר' יהודה ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין הא ליתא דהיכי שביק רבנן ואמר כרבי יהודה ועוד דאי בדרבי יהודה ורבנן פליגי איהו ורבי הוו לפרושי ועוד דבסמוך מוכח משום דקורבא הוא דפסיל ליה רבי חייא כדפרכינן ור' חייא מאי שנא אב דלא דאב קרוב וכו' דאלמא בעד אחד בעלמא מודה רבי חייא דסגי לתרומה והדרא קושיא לדוכתא ויש מתרצים בזה דרבי חייא הכי א"ל כיון שאתה מאמינו אעפ"י שהוא קרוב אין אתה בא בזה מדין עדות אלא משום דסבירא לך דרחמנא הימניה דכתיב יכיר יכירנו לאחרי' וכשם שנאמן לומר שהוא ממזר כך נאמן לומר שהוא כהן ואם כן אף להשיאו אשה יש לך להאמינו מטעם זה ואהדר ליה רבי דמשום מגו הוא דהימניה מתוך שבידו להאכילו בתרומה. תו קשיא לן אשמעתין מהא דתניא בפ' עשרה יוחסין אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה אין צריך להביא ראיה על הבנים ואוקימנא בכרוכין אחריה ואמרינן עלה אמר ר"ל לא שנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא וש"מ דאפי' להאכילו בתרומה צריך להביא ראיה על האשה וגם על הבנים כשאין כרוכין אחריה ויש דוחין דר"ל כר' חייא ס"ל והא דאמר רבי יוחנן התם אפי' ליוחסין ה"ק דבכרוכין מהני אפילו ליוחסין דאילו לתרומה אף כשאין כרוכין הוא נאמן וסבר ליה ר' יוחנן כרבי ויש דוחין עוד דההיא ודאי פליגא אדר' ומיהו רבי תנא הוא ופליג והרבה פנים אחרים נאמרו בתירוץ קושיא זו אבל הנכון מה שפי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בשמועתינו ליישב כל מה שהקשינו דסוגיין דהכא כשלא נודע לנו עד עכשו שהיה בנו וכדקתני בני זה וכהן הוא ואילו רצה היה שותק מלומר שהוא בנו והיה אומר כהן הוא ומעלין אותו לתרומה הילכך כשאומר בני זה וכהן הוא יש לנו מגו להאמינו כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ועל זה אמר רבי נאמן הוא לבדו להאמינו בתרומה ואינו נאמן ליוחסין אפי' כשיש אחר מן השוק להצטרף עמו וא"ל רבי חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה לבדו למה אין אתה מאמינו ליוחסין בצירוף וא"ל רבי אני מאמינו להאכילו בתרומה מפני שבידו להאכילו בתרומה ושיחלקו לו בגורן אילו לא אמר שהוא בנו ואיני מאמינו ליוחסין לפי שאין בידו להשיאו אשה לבדו כלומר דלענין יוחסין כיון דבעינן שני עדים אלמא עדות גמורה בעינן ואין תורת עדות משום מגו וכדאמרינן בבבא בתרא אטו משה ואהרן משום דלא מהימני אלא גזרת הכתוב הלכך אף בצירוף אחר עמו אינו נאמן אף על גב דאיכא האי מגו דרחמנא פסליה אבל לענין תרומה שהאמינה בו תורה עד א' אין זו מדין עדות ממש אלא מדין בירור וכשם שהאמינו בו מסיח לפי תומו שייך ביה מגו והשתא לא קשיא סוגיא דפ' עשרה יוחסין דהתם קודם לכן היו מוחזקים בו שהם בניו ואין לו מגו וכדקתני זו האשה ואלו בניה ואלו בניהם לא קתני דהא מקמי הכי יודעין שהן בניו ולפי' אינו נאמן עליהם וצריך להביא ראיה עליהם אחר שלא נולדו בכאן ולא הוחזקו בכשרות אצלנו שאילו כמי שנושא אשה כאן ואין עליה קול שהיא גרושה או חלוצה לית לן למיחש למידי. ויש לפי' זה ראיה בירוש' דגרסינן התם חד בר נש אתא לגבי רבי א"ל בני הוא זה וכהן הוא א"ל בנך הוא אלא שאינו כהן א"ל ר' חייא רובא אם מאמינו את שהוא בנו האמינו שהוא כהן אמר ר' אבין כך א"ל אם מאמינו את שהוא בנו מאמינו שהוא כהן אם אין את מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו כלומר נאמין את האב משום מגו דהא אי בעי אמר רחוק אני נאמן א"ל בנו הוא אלא שהוא בן גרושה או בן חלוצה כלומר כיון שאמר שהוא בנו שוב אינו נאמן עליו במגו וזה מוכיח בפי' זה אלא שבירושלמי הפכו הסברות דברי ר' דגמרין לרבי חייא ודברי רבי חייא לרבי. עכ"ל הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב כאן להשיאו אשה. שמא ממזר או נתין הוא. ולעיל בריש שמעתין כתב ז"ל וז"ל נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. מיוחסת מעלה היא ביוחסין. ע"כ. הרי שינה פירושו הכא מדלעיל ומשמע לי דבעי לפרושי דשניא פי' דלהשיאו אשה דהכא מדלעיל משום דקשיא ליה דמאי קאמר רבי חייא אם אתה מאמינו וכו' אטו מי לא שניא ליה יוחסין מאכילת תרומה והרי לעיל פשיטא לן דלכולהו תנאי שניא יוחסין מתרומה דליוחסין בעינן שני עדים ולא משתמיט שום תנא למימר דעד אחד כשר ליוחסין לפי' פי' ז"ל דהכא היינו דלא ניחוש שמא ממזר או נתין הוא ולהכי איכא למימר דבעד אחד סגי דלהכי ליכא למיחש כולי האי וכמו שהקשו התוס' לעיל ולהשיאו אשה דלעיל היינו אשה מיוחסת בדוקה בד' אמהות ומשום מעלה עשו ביוחסין ולהכי לא סגי אלא בשני עדים כנ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל. ומיהו התוספות כתבו לעיל דמאי דפריש הכא קאי נמי אדלעיל:
וכתוב בקונטריסין וז"ל ואינו נאמן להשיאו אשה פרש"י דשמא ממזר או נתין וקשה דלעיל בברייתא דת"ר אני כהן וחברי כהן לא פירש מטעם ממזר ונתין כמו שפי' כאן ולמה שינה רש"י ז"ל ויש לומר דהכא שהאב היה ידוע שהיה כהן והוצרך להעיד על בנו ע"כ יש להסתפק דשמא ממזר או נתין כיון שהוא אביו והוצרך להעיד עליו אבל לעיל שהיה חברו יכול להיות שהיה כהן או חלל אבל אין להסתפק בממזר ונתין ע"כ. ומה שכתבתי לעיל נ"ל:

בד"ה עדות הבאה כו' פי' שאנו יודעין שהוא כהן כו' שמוחזק לן שהוא לוי עכ"ל דלפירוש רש"י הל"ל חזקה הבאה מכח עדות וק"ל:

בד"ה שקרא אחריו לוי כו' קטן מישראל שקרא אחריו עכ"ל ובפ' הנזקין כתבו התוס' דאיכא לפרש נמי שהיה הלוי גדול משלפניו ומהרש"ל כתב לפי דברי התוס' דהכא דלא ניחא להו לפרש כן דמנא ידע הא לא ידע אותו ע"ש ורש"י כתב לתרץ בזה דכהן אחר הוה התם ואי לאו דהאי כהן הוא לא הוה לוי קרא אבתריה וקשה לפירושו דמה"ט שהיה שם כהן אחר המ"ל דע"כ זה שקרא ראשון כהן הוא כיון שלא קראו בראשון כהן אחר שהיה שם ודוחק לומר שהיה מסתפק בו דשמא גדול הוא כרב דקרי בכהני ועוד דא"כ מאי קאמר ולא יקרא ישראל גדול לפני לוי כו':

בד"ה שקרא לפניו כהן פי' פעם אחת עכ"ל משום דמפרש"י נראה דאם אין כאן לוי קוראים שני כהנים זה אחר זה ואינו כן דמסקינן שם דאותו כהן קורא שנית וזה שדקדקו לומר שלא היה הכהן שלפניו קרא אלא פ"א ואם לא היה זה לוי היה קורא פעם ב' וק"ל:

בד"ה הרי שאמר כו' יהא נאמן לכ"ע לתרומה וליוחסין במגו דאי בעי אמר אינו בני כו' עכ"ל ר"ל ול"ל לרבי טעמא שבידו להאכילו בתרומה ורבי חייא נמי אמאי פליג עליה בתרומה יהא נאמן אביו עצמו במגו כו' וליוחסין נמי יהא נאמן לכולי עלמא על ידי צירוף אחר עמו במגו כו' כמה שכתבו התוס' לקמן וק"ל:

בד"ה נאמן להאכילו כו' אבל רב אשי בהגוזל אפשר דס"ל כמ"ד מעלין כו' עכ"ל ר"ל דס"ל מעלין מנשיאות כפים ליוחסין דהשתא הנך ברייתות מתוקמן בפשיטות מנשיאות כפים ומחלה וחילוק גרנות ליוחסין ולא אצטריך לן למימר הך סברא דמעלין מתרומה דרבנן לדאורייתא ומיהו רב אשי אע"ג דאליבא דרבי מסיק הכי שם ומוקי הנך ברייתות כפשטיה ע"כ דלא אתיא כרבי דהא תנא בהו דמעלין מחלה וחילוק גרנות ליוחסין ורבי ע"כ דס"ל דאין מעלין מתרומה ליוחסין כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בא"ד וכן מתני' דלקמן כו' ומוקי לה בתרומה דרבנן היינו מתרומת פירות כו' עכ"ל דההיא מתניתין ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין כדאמר לקמן וא"כ ע"כ הא דנאמנין על מה שראו בקוטנן היינו דוקא בתרומת פירות או תרומת חו"ל דבתרומת ארץ ישראל אפילו בזמן הזה דהוי דרבנן כיון דמעלין ממנה ליוחסין ע"כ דאין נאמנין על מה שראו בקוטנן וק"ל:

בא"ד מה שלא העלם מנשיאות כפים לתרומה דאורייתא היינו משום דריע חזקייהו עכ"ל ואיכא למימר נמי דאין מעלין מנשיאות כפים שאינו אלא איסור עשה לתרומה דאורייתא דעון מיתה כדאמר לעיל וק"ל:

גמ' א"ל מאי ראית א"ל שקרא כו' כצ"ל וכן במעשים שאח"כ:

תוס' בד"ה שקרא אחריו לוי כו' שקרא אחריו לוי קטן מישראל כו'. נ"ב אבל אין לפרש שקרא לוי גדול מזה שלפניו דמנא ידע הא לא ידע אותו אם הוא גדול או לא וק"ל. (עיין במהרש"א):

בד"ה הרי שאמר כו' דאי בעי אמר אינו בנו כו'. נ"ב ויהא נאמן להאכילו תרומה ויצטרף עם אחר להשיאו אשה ובברייתא קתני דאינו נאמן להשיאו אשה והיינו אפילו ע"י צרוף כדלקמן:

בד"ה נאמן להאכילו כו' א"צ ראיה על הקטנים כו'. נ"ב פי' שהביא אשה ממדינת הים והקטנים כרוכים אחריה ומאחר שהביא ראיה על האשה א"צ ראיה על הקטנים דודאי שלה הן ומש"ה אמר ר"ל דאותה ראיה דכרוכים שהיא חזקה בעלמא אינה מספקת אלא לקדשי הגבול כו':

בא"ד וקדשי הגבול דהתם כו'. נ"ב פי' מאחר דסבר כר"י דסבר מעלין מתרומה ליוחסין א"כ כי היכי דמהני כרוכים לתרומה מהני ליוחסין ודו"ק:

בד"ה שבידו להאכילו תרומה כו' להאכילו בחייו משום דבידו כו'. נ"ב פי' כל היכא דתלוי בנאמנות כל היכא שנאמן בחייו נאמן גם כן לאחר מיתה אבל התם אף בחייו אינו נאמן רק שיכול ליתן לו אבל צד נאמנות להיות בכור לירושה לא תמצא בחיים אלא לאחר מיתה מה שאין כן הכא לענין כהונה דמהני נאמנות מחיים שיחלקו לו תרומה ודו"ק:

גמרא א"ל מה ראית שקרא ראשון בבהכ"נ. נראה דכ"ז הוא מדברי ר"ל ובלשון שאלה. פירוש אולי מפני שראית אותו קורא ראשון לכן אתה מעיד עליו שהוא כהן. וזה אינו כלום דדלמא בחזקת שהוא גדול. והשיבו דראיתיו שהוא חולק עה"ג. ולמאי דהוסיפו בשס"ח מלות א"ל צריך להגיה אח"כ ראיתו שחילק עה"ג. והוא שאלת ר"ל לההוא גברא ור"ל מה שאמרת שקרא ראשון אין זה כלום אלא אם ראיתו שחילק עה"ג אז נקבל עדותיך. וכן במעשה השניה נראה להגיה ראיתו:

רש"י ד"ה שקרא אחריו לוי. וי"מ נתפרדה כו' והכא כהן אחר הוה התם. נ"ל להגיה גדול תחת כהן. או למחוק כ"ז מכאן ולהציגם לקמן בדבור הסמוך. ודעתו ז"ל כאן (לפי מה שפי' כהקס"ד בגיטין שם) דאם אין כהן שני יקרא ישראל אחר הכהן:

תד"ה הרי. וי"ל כו' דלדבריו קרוב הוא כו' ואין אדם נאמן להכשיר את בנו. כ"נ דצ"ל. או דצ"ל אף דאדם נאמן לפסול את בנו. ובעיקר דבריהם עמש"כ לעיל (יח ב) בתד"ה מלוה. אך הכא קשה להבין דכיון דע"א נאמן לכהונה א"כ אין כאן משום עדות רק שנדע בירור הדבר היה ראוי להאמין את האב במיגו וצ"ע בזה. גם דבריהם בסה"ד אינם מובנים היטב:

תד"ה נאמן (הא'). דדוקא בתרומת א"י או חלה בסוריא דרבנן אמר דמעלין כו'. כצ"ל:

בא"ד וכן מתניתין דלקמן דנאמנים כו' היינו בתרומת פירות או חוצה לארץ. כצ"ל:

תד"ה נאמן (הב'). ור"ת אומר דההיא דקדושין אתיא כר"י כו' וקדשי הגבול כו' כגון תרומה ונ"כ ויוחסין כו'. ולא רצה לפרש דקדשי הגבול היינו יוחסין לבד. ולתרומה א"צ כרוכין אלא סגי בעדות האב וכרבי דהכא. דעיקר לשון קדשי הגבול לא הונח רק על תרומה. אלא דיל"פ דה"ה ליוחסין. ומיושב תמיהת המהרש"א שם בקדושין. גם מאי דמשמע מדבריו שם דדברי ר"ת דהכא אינן כמו בקדושין תמוה. דהם אחדים ומותאמים:

בסה"ד א"נ הכא באשתו עמו. נראה דזהו הוספה מת"י. אבל הוא דוחק גדול:

תד"ה שבידו כו'. וי"ל דל"ד כו' סברא הוא דנאמן אפי' לאח"מ. נראה דר"ל דזה אין סברא שנחזיקנו כהן כל ימי חיי האב ואחר מותו יחזור להיות זר דמחזי כי חוכא. משא"כ שם לא מיחזי כחוכא אם נחזיקהו בהני נכסי ובהני לא. וכמו שאינו נוטל בראוי דהיינו מה שנפלו לו לאחר מיתה. ועוד דדמי להא דמחלק הגמרא בב"ב (ס"ד קלד) לענין פלגינן דבורא בין תרי גופי לחד גופא. וכן הא דאמרינן שם באומר זה בני דנאמן הואיל ובידו לגרשה לדעת התוספות שם דמ"מ מיפסלא מכהונה כמש"כ שם אע"פ שא"ז ליבום לא מיחזי כחוכא דאמרי סמוך למיתה גירשה כדאמרי' בגיטין (פא). עי"ל דכוונת התוס' כאן דקרא דיכיר איצטרך להיכא שלא היה לו נכסים זולת אלו שנפלו לו כשהוא גוסס. ודברי מהרש"ל בזה מגומגמין:

גמ' בחזקת שהוא כהן כו'. נ"ב מכולה שמעתא מוכח שלא היו קורין כינוי כהן ולוי לקרות גדולתו וכ"מ בשטרות כדמוכח שלהי בתרא:

גמרא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא וכו' ואינו נאמן להשיאו אשה.
ואף דמשמע דמיירי דלא ידענו דהי' בנו מדקאמר בני זה א"כ יהא נאמן במגו דאיבעי אמר אינו בני דהיה נאמן להשיאו, י"ל דאין זה מגו דאינו רוצה להפסידו מירושתו בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דלא שייך בהו אי בעי ליתבי' ליה במתנה.
ובתוס' תירצו דמש"ה לא מהימן במגו דלדבריו קרוב הוא, וכמו דאמרינן בהחולץ, לדבריך נכרי אתה ואין עדות לעכו"ם, ובעניי איני מבין, דהתם מדין עדות באנו להאמינו מדין יכיר שפיר אמרינן לדבריך וכו' אבל הכא דמטעם מגו באנו להאמינו, מה בכך דהוא קרוב, אטו קרוב אינו נאמן במגו, וצלע"ג:

ראיתי שחולק על הגורן. נ"ל דס"ל לר"ל דאם יש גורן צריך לחלק על הגורן עכ"פ פעם אחת בשנה כדי לאחזוקי נפשי' בכהונה דלא סגי לאחזוקי נפשי' בקריאת התורה לחוד. ואפי' אם הוא מהצנועים המושכים ידיהם ואינו רוצה ליקח מ"מ ע"כ פעם אחת בשנה יקח על גורן לאחזוקי נפשי' בכהונה. ור"א ור"י סוברים כיון דבמקום דליכא גורן ע"כ א"א לאחזוקי נפשי' בכהונה אלא ע"י קריאת התורה וה"ה לנשיאת כפים. וכדאיתא להדיא בש"ס חולין קל"ג ע"א ובמ"ש יש"ש שם. וה"ה לקריאת התורה ועיי"ש במ"ש מג"א סס"י תנ"ז. א"כ אפי' היכא דאיכא גורן נמי אינו מההכרח ליקח תרומה ודי לו בקריאת התורה. וצ"ל דמתנות בעי"כ שכיחי לא סגי לאחזוקי נפשי' משום דקיי"ל כהן אפי' כהנת וכר' כהנא שאכל בשביל אשתו ואין משם ראי' שהוא כהן ואביי דשקיל משום דס"ל כהן ולא כהנת וכמ"ד הכי בחולין קל"ב ע"א. וכן ברייתא לעיל דתני בה חילוק מתנות בכרכים ס"ל נמי כהן ולא כהנת. ופדיון בכור להתוס' דקידושין ח' ע"א ד"ה רב כהנא כו' אמרינן נמי אפי' כהנת ואין ממנה ראי'. ולרא"ש סוף בכורות דפליג צ"ל דלא שכיחי והוי נמי בצינעא ואין משם ראי' וכן צ"ל בחלה. ואולי בימיהם לא הי' בערב פסח חלות מרובין כ"כ שהיו אופים בי"ט עמג"א הנ"ל:

נאמן להאכילו בתרומה כו'. יש ליישב כל קו' תוס' ד"ה נאמן כו' עיי' פ"י מ"ש לעיל והוא דנהי דאעפ"י דעד א' לא נאמן ליוחסין ואף לא לתרומה דאורייתא מ"מ מעלין לי' לתרומה דרבנן. ומדמחציף נפשי' בפרהסיא לחלוק על הגורן ולאכול נמי איסורא דרבנן. אזי חזקה דלא הוי עבד כולי האי אי לאו דכהן הוא. ובצירוף ע"א עם החזקה מעלינן לי' לתרומה דאורייתא. ושוב אם אוכל תרומה חיוב מיתה נמי אלימא חזקה בצירוף ע"א ומעלינן לי' ליוחסין נמי. ובזה נראה לי נמי בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל אין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין. וגם לא לתרומה דאורייתא בע"א וא"כ ברייתא דלעיל במאי מוקמי לה. אע"כ כמ"ש דמ"מ מדרבנן לדאורייתא מעלינן:

והנה בפ"כ מא"ב ה' י"ג כ' דבזה"ז מי שבא ואומר כהן אני לא מהימן ואפי' לעלות לתורה ותמה עליו רמ"ך מה איכפת לן בזה"ז ועיין בטוש"ע א"ע רס"י ג'. ויש לתמוה מאי קאמרי ולא שתו לבם לפדות בכורים על ידו ונמצא שלא יהיו הבכורים פדויין. ונ"ל דאזלי כולם בשיטת הרמב"ם שם ריש הפרק שכ' שכל הכהנים בזה"ז הם ס' כהנים ואין מאכילן אלא בקדשי הגבול והוא שתהי' התרומה של דבריהם כו' וא"כ בלא"ה אין אנו יוצאים י"ח בברור בפדיון הבכורים שלנו. וכן מצאתי להדיא בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ה ע"ש. אבל באמת תמה אני מאין לנו זה הספק. ועמ"ש ש"ך יו"ד סוף סי' שכ"ב ומג"א תנ"ז שחיישינן שמא נתחללו א' מאמותיו דקשה מה"ת לחוש לזה והא קיי"ל כרבנן שכל המשפחות בחזקת כשירים הם. ומשמע אפי' בחשש חלולין שאין מכירים מ"מ הכל בחזקתן ועמ"ש שעה"מ פ"ב מא"ב. והא דאיצטרך עזרא כתב המתייחס היינו משום שיצא עליהם עירעור שנשאו להם נשים נכריות בגולה וכמו שפירש"י לעיל כ"ד ע"ב ד"ה בקשו כתבם כו' שמלשונו יש ללמוד דאי לאו דנתחללו בעמי הארץ לא היו צריכין כתב יחוס כלל. וא"כ השתא הכא למאי ניחוש. וצ"ל דכל החשש הוא משום שנתערבו בו עתה אותם הכהנים מבני ברזילי בין כהנים המיוחסים ואין אנו יודעים להפריש מ"מ קשה דאפי' נימא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מ"מ מידי הרבה ספיקות לא נפקא שמא ממיוחסת הוא. ואת"ל מן בני ברזילי שמא הם עצמם לא נתחללו. ואם יש בהן חילולין מאן לימא לנו שכולם חלולים. ותו כיון דפריש ובא לפנינו לפדות בנינו נימא מרוב כשירים פריש. ובאמת כתב מהר"י יעב"ץ בח"א סי' צ"ט בשם ס' כפתור ופרח שרבינו חיים הכהן רצה לבנות מזבח ולהקריב קרבנות בירושלים. אעפ"י שמסתמא לא הי' לו יחוס עד המזבח. אע"כ ס"ל כנ"ל. ע"כ צ"ל דרמב"ם נמי לא אמרה אלא לחומרא דיוחסין וס"ל מעלינן מתרומה דאורייתא דעון מיתה ליוחסין ומשום כן החמיר דכהן בזה"ז לא יאכל בתרומה דאורייתא אבל מנשיאת כפים לא הזהיר דאין מעלין ממנה ליוחסין. ומדינא כהנים גמורים הם וה"ה לפדות הבכורים ראוים הם והכל כהלכה בלי פקפוק. והא"ש דדווקא משפחה של כהנים המפורסמת בעירה ומסתמא כך השתלשלה מאז עד זמן עזרא שנתיחסו דכל משפחות בחזקתן משא"כ אדם א' שבא לפנינו דחיישינן לי' כמ"ש לעיל. ואפי' בעכו"ם ממזר מספקינן לי' ומכ"ש באינו כהן. ואם נניח אותו לישא כפיו ולעלות לתורה ראשון יתנו לו לפדות בכורים שהיו ראוים לפדות ע"י כהנים ממשפחה המפורסמת ע"כ ראוי לחוש להרמב"ם וכן אירע כבר מעשה:

בתוספות בד"ה הרי שאמר וכו' ותימא א"כ יהא נאמן לכ"ע לתרומה וליוחסין במגו וכו'. ופי' המהרש"א ז"ל דלר"ח נמי אמאי לא מהימן יחידי לתרומה וע"י צירוף ליוחסין ע"ש משמע מזה דר"ח גופא מודה דלתרומה סגי בע"א היכא שאין קרוב. ואין זה מוכרח דאיכא למימר דר"ח סבר מעלין מתרומה ליוחסין כדמשמע פשטיה דלישנא וא"כ סבר דאפי' ע"א דעלמא נמי לא מהימן לתרומה והא דאמרינן בסמוך ור"ח מ"ש בן אצל אביו דלא דקרוב הוא מצינן למימר משום דר"ח כללא קאמר דכל היכא שאינו נאמן להשיאו אשה אינו נאמן להאכילו בתרומה וא"כ בן אצל אביו אפי' ע"י צירוף לא מהני לתרומה וע"ז מסיק הש"ס מ"ש בן אצל אביו דקרוב הוא. אלא דלפ"ז לא הוי מקשה הש"ס מידי אח אצל אחיו נמי קרוב הוא ומאי קושיא דלמא דוקא בתרומה אין מעלין אפילו ע"י צירוף משום דמעלין ממנו ליותסין משא"כ באח על פי אחיו ללויה דלא שייך להעלותו ליוחסין מהני אפי' יחידי ואפי' קרוב. אע"כ כפי' מהרש"א. אלא דאף לפ"ז קשה מנ"ל לש"ס גופי' להקשות דלמא טעמא דר"ח בתרומה משום דמעלין ליוחסין ויש ליישב:

בד"ה נאמן להאכילו בתרומה וכו' והשתא א"ש הא דאמר ר"ח אם אתה מאמינו יחידי לתרומה אע"פ שהוא קרוב האמינהו ע"י צירוף להשיאו אשה עכ"ל. ויש לדקדק אכתי מאי קאמר ר"ח דלמא דוקא בתרומה דסגי בע"א מש"ה מכשיר ר' אפילו בקרוב כמו בכל האיסורין דקי"ל ע"א נאמן באיסורין לא שני לן בין קרוב לשאינו קרוב. משא"כ ביוחסין דבעינן ב' עדים דהיינו עדות גמורה מש"ה לא מהני אפי' ע"י צירוף כמו בכל עדות דעלמא היכא דבעינן ב' עדים מיפסל בקרובים וצ"ע. מיהו כל זה לשיטת התוס' אבל לפמ"ש לעיל בדף כ"ד בל' התוס' בד"ה אבל אינו נאמן. דלשיטת רש"י דיוחסין דהכא היינו משום חשש ממזר ונתין ולא איירי מלהשיאו מיוחסת א"כ מיתוקמא מילתא דרבי ור"ח בפשיטות הכל בע"א לחוד כמו שהארכתי שם עיין עליו:

בא"ד אבל אין לפרש וכו' דלא משתמיט שום תנא לומר דע"א כשר ליוחסין עכ"ל. אע"ג דלעיל כתבו התוס' בד"ה אבל אינו נאמן דכל הני תנאי סברי כר"מ אבל חכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשרות ולא בעי בדיקה כלל. אפ"ה כתבו כאן שפיר כיון דר' ור"ח מצרכי מיהו שום עדות ליוחסין משמע דבעי בדיקה ולא אשכחן שום תנא מהני תנאי דמצרכו בדיקה ליוחסין דליסגי בעד א' ולא משמע להו דליהוי שלשה מחלוקות בדבר כנ"ל וק"ל:

בא"ד ובהא נמי אין לפרש דנאמן עם אחר להאכילו בתרומה וכו' ולא ידעתי האיך אפשר לפרש דדוקא עם אחר נאמן לר' ולא יחידי הא ר' יהיב טעמא שבידו להאכילו בתרומה וממילא דמהאי טעמא מהני אפילו יחידי מיהו בלא"ה מסקו התוס' שפיר דאין לפרש כן וק"ל. ועוד י"ל דאיכא למימר דה"ט דיש בידו להאכילו לאו סברא אלימתא היא כיון שאין בידו להאכילו לאחר מיתה כמ"ש התוס' בסמוך:

בא"ד וא"ת כיון דס"ל דאין מעלין א"כ ס"ל דמעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא כדמשמע לעיל עכ"ל. מ"ש כדמשמע לעיל היינו דמוקמינן לברייתא דנשיאות כפים וחלה בהכי ולא מסתבר להו לומר דרבי פליג בהא אברייתא דלעיל כיון דלא אשכחן פלוגתא בהכי אי מסקינן מדרבנן לדאורייתא או לא א"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן וקשיא אדרב אשי בפרק הגוזל קמא דמחלק אליבא דרבי בין דרבנן לדאורייתא. בשלמא אי הוי מצי רבי למיסבר דמעלין מתרומה ליוחסין והיינו מתרומה דאורייתא כדמסקי' לעיל. א"כ ע"כ מחלק רבי בין דאורייתא לדרבנן דודאי לתרומה דאורייתא פשיטא לרב אשי דלא מהני מסיח לפי תומו כיון דמעלין ממנו ליוחסין משא"כ בדרבנן ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל בשם ריב"ם דלא גרסינן בשמעתין האי לישנא דכי מסקינן מדאורייתא ובדרבנן לא מסקינן מ"מ בקדושין ודאי גרסי' לה וא"כ איכא למימר דרב אשי ס"ל כמסקנא דקדושין אבל לפי המשך דבריהם הקודמים דרבי ע"כ סבר דאין מעלין מתרומה ליותסין א"כ מנ"ל לרב אשי בפרק הגוזל לחלק אליבא דר' בין דאוריית' לדרבנן ומהיכי תיתי נאמר דפליג רבי אברייתות דלעיל דמסקינן מדרבנן לדאוריי' כן נראה לי בכוונתם ודו"ק:

בד"ה נאמן להאכילו הקשה ריב"ם והיכי קאמר רבי הכא וכו' עכ"ל. ויש לדקדק דלמא הכא בתרומה דרבנן איירי ומש"ה האב נאמן. והא דאמרינן בקידושין היינו בתרומה דאורייתא דנהי דע"א נאמן בה אפ"ה קרוב אינו נאמן. והא דמסיים רבי בשמעתין ואינו נאמן להשיאו אשה ולא מפליג בתרומה גופא בין דרבנן לדאורייתא. היינו לאשמעינן רבותא דאפי' ביוחסין דבעינן שנים אפ"ה קרוב אינו נאמן אפי' להצטרף עם אחר וכמ"ש התוס' ויש ליישב מדנקט רבי טעמא שבידו להאכילו בתרומה א"כ מה"ט אפילו בדאורייתא שייך האי טעמא וליכא למימר דתנא דקדושין סבר דמעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין. ומש"ה האב אינו נאמן וצריך שני עדים הא ליתא דא"כ בבנים קטני' אמאי קאמר דאין צריך ראיה לקדשי הגבול הא מעלין ממנה ליוחסין. וליוחסין האמרינן דאפי' לקטנים בעי ראיה. וע"ז מתרץ ר"ת דליוחסין היינו לסקול ולשרוף ולעולם דתנא דקדושין סבר דמעלין מתרומה ליוחסין ובעינן שנים. ואע"ג דאכתי פליג ר' אסוגיא דקדושין לענין מעלין מ"מ לענין האי סברא דיש בידו להאכילו לא פליג משא"כ לשינויא קמא דתוס' פליגי בהאי סברא דיש בידו להאכילו כן נ"ל ודו"ק. ובחידושי הרא"ה מצאתי תירוץ אחר בשם הרמב"ן ז"ל על קושיית התוס' דמפרש למילתא דרבי דאמר נאמן להאכילו בתרומה דהיינו דוקא כשלא ידעו שהוא בנו אלא על פיו. ומש"ה קסבר רבי דמהימן משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר משא"כ בההיא דעשרה יוחסין איירי שידעו שהם בניו ומש"ה לא מהימן. ומה שיש לדקדק בדבריו אין להאריך והוכרחתי להביא דבריו כדי ליישב הסוגיא דבסמוך וע"ש בחידושי הרא"ה והריטב"א שהביאו ראיה מירושלמי דאיתא להדיא אם אתה מאמינו שהוא בנו תאמינו שהוא כהן כו':

בגמרא ורבי חייא מ"ש בן ע"פ אביו דלא דקרוב הוא אח ע"פ אחיו נמי. משמע דפשיטא ליה לתלמודא דרבי חייא נמי מודה דעד א' דעלמא מהני בתרומה ולא פליג אלא בקרוב. וכבר כתבתי דיש לתמוה בזה דמ"ש מכל התורה כולה דע"א נאמן באיסורין ולא שני לן בין קרוב לרחוק. ומאי קאמר ליה לר' אם אתה מאמינו לתרומה תאמינו להשיאו אשה. הא טובא איכא לאיפלוגי בינייהו דליוחסין דבעינן תרי בעינן נמי כשרין דומיא דעדות ממון משא"כ היכא דסגי בחד קרוב נמי כשר. ואם נאמר דטעמא דרבי חייא דנהי דמדאוריי' כשר. אפ"ה משום מעלה בעלמא דתרומה ויוחסין החמירו שלא להאמין קרוב. אלא דלפ"ז מאי פסיקא לתלמודא להקשות מ"ש אב מאח דאידי ואידי קרובים נינהו. ומאי קושיא הא אשכחן דמפלגי רבנן בפסולי קרובים היכא דליכא אלא מעלה בעלמא כדאשכחן לקמן בשבויה דהכל נאמנין להעידה אביה ואמה אחיה ואחותה חוץ מבנה ומבתה. וא"כ ה"נ שמא חילקו בין אב לאח לענין תרומה תו קשיא לי נהי דליכא לאפלוגי בין אב לאח אכתי איכא למימר דרבי חייא סבר דבתרומה דחמירא עבדו מעלה לפסול בקרוב מה שאין כן במעשר דאפי' למ"ד מעשר ראשון אסור לזרים אפילו הכי לא חמיר כתרומה דכמה מעלות בין תרומה למעשר. והנלע"ד ליישב ע"פ שיטת הרמב"ן ז"ל שכתבתי בסמוך בשם הרא"ה והריטב"א ז"ל דפלוגתא דרבי חייא ור' בטעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וא"כ לפ"ז מצינן למימר דפשיטא לן טובא דע"א קרוב לא מהני לא בתרומה ולא במעשר אי משום מעלה בעלמא דאע"ג דבשבויה אביה ואמה נאמנין היינו משום דבשבויה הקילו משא"כ הכא אי משום דענין תרומה ומעשר מיקרי איסורא דאית ביה ממון שיש כאן גזל השבט לכהנים ולוים. וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר מ"ש בן ע"פ אביו דלא מהימן להו ר' חייא מטעם הפה שאסר. אע"כ דסובר רבי חייא כיון דלדבריו קרוב הוא לא מהני כמ"ש התוס' בד"ה הרי שאמר. א"כ אח ע"פ אחיו דקרוב הוא דפשיטא לן דפסול אף למעשר ואמאי הימניה ר' חייא מטעם הפה שאסר כו' הא לדבריו קרוב הוא כנ"ל נכון לשיטתם. אלא דלפ"ז קשיא לי דמשמע הכא דלכ"ע בן ע"פ אביו לא מהני בתרומה היכא דליכא הפה שאסר. ולפ"ז צ"ל דעשו מעלה בתרומה יותר מבשבויה כדאיתא לקמן דאביה ואמה נאמנין ואילו למסקנא הוי להיפך דבמסיח לפי תומו היא עצמה אינה נאמנת בשבויה כדאיתא לקמן ובתרומה במסיח לפי תומו נאמן אף בעצמו כדאיתא לקמן וע"ש בתו' ולעיל דף כ"ד נמי הקשו התוס' קושיא כיוצא בזה וצ"ע ליישב ודוק היטב:

כי ההיא דאתא לקמיה דר"א וכו'. לכאורה משמע דהאי לכהונה היינו לתרומה כדמשני ברייתא דחזקה לכהונה נשיאת כפים וכו' וחשוב עדות דחזקה כדמפרש הש"ס. ולפ"ז יש לומר דאין מעלין מס"ת ליוחסין וכן משמע בהנהו עובדא דלא הוי רק עד אחד וליוחסין בעינן שני עדים וקשה על מ"ש התוספות לעיל דף כ"ד ע"ב ד"ה חד אמר וכו' וא"ת ואמאי לא חשיב ס"ת וכו' דמנ"ל דמעלין מס"ת ליוחסין. ונראה ליישב קצת דמשמע מהא דקאמר ריש לקיש ראיתיו שחולק וכו' ואם אין שם גורן וכו' קשה ממ"נ אי ס"ל כמ"ד דחולקין תרומה לעבד א"כ מאי ראיה מחילוק גרנות הא יש לומר שהיה עבד ונשתחרר כדמקשה בסוף פרקין וכמ"ש לעיל ואי ס"ל כמ"ד אין חולקין תרומה לעבד א"כ הא מעלין מתרומה ליוחסין כדאיתא בסוף פרקין דהא בהא תליא. א"כ קשה ממ"נ אם לא היה עוד עד עמו איך רצה להעלותו לתרומה שמא יעלוהו ליוחסין וע"כ שהיה עוד אחד עמו והא דלא חשיב ליה משום דהשני העיד עדות גמור. וכן משמע מדקאמר דוקא שחולק על הגורן ולא קאמר שאכל תרומה. ותו דקאמר אם אין שם גורן וכו' הא איכא אכילת חלה א"נ תרומה שהביא ממקום אחר. אלא דמחשש עבדות בעינן דוקא חילוק גרנות כמ"ש לעיל. וכיון דע"כ שהיה עוד עד אחד עמו ואפ"ה קאמר ר"י דמעלין מס"ת ע"כ ליוחסין קאמר דאי לאו הכי בעד השני דהעיד עדות גמור סגי. ותו דמשמע דומיא דחילוק גרנות. מיהו נלענ"ד דיש לדחות דהא דקאמר ראיתיו שחולק על הגורן היינו רק לתרומה והא דלא חייש לעבד היינו דאף דהוי ס"ד דר"ל שלא לסמוך על קריאת ס"ת שהוא כהן. מ"מ יש לסמוך דאינו עבד כמ"ש הג"מ פרק י"ב מהלכות תפלה ובא"ח סימן רפ"ב דעבד אינו עולה למנין שלשה ובצירוף שניהם היה מעלהו. ור"י ס"ל סמוך על ס"ת לבד שהוא כהן. ודוק:

תו קשה לי מ"ש שם בשם ר"ת בספר הישר דלא חשיב מילתא דכהונה דאכתי לא מתרצא דהוי ליה למיתני ס"ת בחזקת לוי דודאי אי מעלין מס"ת בחזקת כהן הוא הדין בחזקת לוי דמאי שנא. ותו דהא לכהונה בעינן שקרא אחריו לוי א"כ ע"כ אין חילוק דהא מעלין מלוים שקרא אחריו לוי לכהונה. וכן משמע מהא דפריך לקמן ור' חייא מ"ש בן ע"פ אביו וכו' ודילמא ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין ולא מלוים וא"כ הוי ליה למחשב ס"ת בחזקת לוי כדחשיב דוכן דלוים. ולפמ"ש לעיל דאין הכרח דמעלין ליוחסין מס"ת אתי שפיר. ודוק:

תוס' ד"ה הרי שאמר וכו' ותימא א"כ יהא נאמן לכ"ע לתרומה וליוחסין וכו'. לכאורה מ"ש וליוחסין אינו מובן דהא ליוחסין בעינן שני עדים כמ"ש תוס' בסמוך ד"ה נאמן. וע"כ כוונתם היכא שיש עוד עד אחד כמו שפירשו לקמן דברי ר' חייא וכמ"ש מהרש"א ז"ל אם כן הא כתבו התוספות לעיל ובכמה דוכתא דלא אמרינן מיגו בשנים. וצ"ל דכוונתם היכא דאין העד השני מעיד שהוא בנו אלא כהן הוא דשפיר יש לומר מיגו דאי בעי שתק מזה בני רק אמר סתם כהן הוא. ועמ"ש לקמן ליישב קושיתם ע"פ זה. ודוק:

בא"ד דלדבריו קרוב הוא כדאיתא בהחולץ וכו'. קשה דלא דמי להתם דאינו נאמן שהוא גוי משום דלדבריו שהוא גוי אינו נאמן. ה"נ יש לומר כן דלדבריו שהוא אב אינו נאמן שהוא בנו. אבל למה לא יאומן שהוא כהן הא קי"ל פלגינן דבורא ה"ל למימר שאינו נאמן שהוא בנו ונאמן שהוא כהן. דומיא דפלוני רבעני לרצוני דאינו נאמן לרצונו משום דלדבריך רשע וכו' ונאמן על חבירו. ולכאורה היה נראה לומר דס"ל לרבי לא פלגינן דבורא. ותו דלפי מאי דאמרינן בב"ב דף קל"ד דבחד גופא לא אמרינן פלגינן דבורא יש לומר דהכא ה"ל כחד גופא. ובזה הוי אתא שפיר טפי הא דקאמר ר"ח תאמינו להשיאו אשה דמאי סברא הוא שיהיה קרוב נאמן כיון דבעינן שני עדים אלא דהכי קאמר אי סבירא לך דפלגינן דבורא תאמינו נמי להשיאו אשה. אבל כל זה דוחק. ויותר נראה לי דס"ל להתוס' דבודאי נאמן לומר שהוא בנו כדאמרינן בסוף קידושין מקרא דיכיר יכירנו לאחרים אלא דבעינן עדים לענין כהונה מחשש אמו. א"כ שפיר כתבו התוס' כיון דנאמן שהוא בנו א"כ אין להאמין במיגו שלא היה אומר שהוא בנו כיון דבנו הוא פסול להעיד לו כדאיתא בהחולץ דלא שייך בזה מיגו ועמ"ש לקמן בזה. ודוק:

תוס' ד"ה נאמן וכו' ובהא נמי אין לפרש וכו'. עמ"ש לעיל דף כ"ד מה שיש ליישב לשיטת רש"י שם. ועתה נלפענ"ד לישב לפי שיטת הרמב"ם ז"ל. הנה הרמב"ם ז"ל מבואר שיטתו באה"ע סימן ג' סעיף ו' לענין תרומה ביש לו חזקת אבות שידוע שאביו כהן אין חוששים שמא נשא חללה. אם לא שאביו לא הוחזק בכהונה אלא ע"פ עד אחד אז צריך להביא ראיה על אמו ע"ש והוא מוכרח מסוגיא דלקמן דף כ"ו דקאמר דנפק עליה קלא דבן גרושה הוא משמע דבלא נפק קלא אין צריך ראיה כלל. (וע"כ צ"ל לדידיה הא דקאמר בקידושין דף ע"ט דצריך להביא ראיה על הבנים היינו כמ"ש תוס' בשם ר"ח דסוגיא דהתם כמ"ד מעלין מתרומה ליוחסין) א"כ צ"ל דהכא ע"כ מיירי שיצא קול פסול עליו דלא מהני ליה חזקת אבות כדלקמן דף כ"ו. דאין לומר דבאמת לא הוי צריך להעיד רק זה בני וכיון שהוא בנו הרי יש לו חזקת אבות ומהני לתרומה. והא דהוצרך לומר וכהן הוא. הוא משום שרצה להעלותו ליוחסין דליוחסין לא מהני חזקת אבות וצריך בדיקת האם. זה אינו דא"כ תקשי למה ליה לרבי למימר משום שבידו להאכילו. ומ"ט דר"ח דפליג הא נאמן שהוא בנו ממ"נ דאם אינו בנו הרי כשר להעיד עליו מה תאמר שהוא בנו א"כ הרי יש לו חזקת אבות וא"צ עדים כלל. ומה שכתבו התוס' לעיל דלדבריו הוא בנו ואינו נאמן להעיד עליו. היינו דאינו נאמן להעיד על אשתו וחיישינן שמא אמו חללה משא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל קשה ממ"נ. גם אין לומר דמיירי שאביו בעצמו לא הוחזק אלא ע"פ עד אחד דבזה מודה הרמב"ם ז"ל דלא מהני חזקת אבות דא"כ איך קאמר ר' חייא תאמינו להשיאו אשה אפילו בעד אחד עמו הא האב נוגע בעדות הוא דיוכל אח"כ להתחזק עצמו ליוחסין ע"פ חזקת בנו ליוחסין. וכן משמע לפמ"ש לעיל דחלוקה בגורן בעי שני עדים והכא פירש רש"י שהכל חולקין לו תרומה. וההכרח לומר שאביו היה כהן מוחזק לכל דבר אלא על בנו יצא קול פסול. ובזה מתורץ ממילא מה שפירש"י שמא ממזר או נתין וכבר תרצנו לעיל בזה. מיהו לפמ"ש דמיירי ע"כ ביצא עליו קול. א"כ שפיר יש לומר אפילו לדעת התוס' דלא חיישינן לממזרות ואין צריך לבדוק בדידיה גם כן מ"מ כיון שיצא קול שאני דהא אמרינן בקידושין דף ע"ו ע"ב דאפילו רבנן דפליגי על ר' מאיר מודים אם קרא עליו ערעור צריך לבדוק ופירש"י לא שמעידין עדות גמור אלא יציאת קול ואפילו נימא דאף לרבנן ביצא ערעור ס"ל להתוס' דאין צריך בדיקה משום פסולי קהל היינו ביצא ערעור על המשפחה אבל הכא שיצא הקול עליו פשיטא דצריך ראיה להכשירו אפילו בקהל. וממילא מתורץ קושיות התוספות דהכא בעינן אף לתרומה שני עדים לבטל קול כמ"ש התוס' לקמן דף כ"ו ד"ה והאמר ר' יוחנן וכו' דעד אחד גרוע מקול רק דמצטרף לחזקת אבות א"כ הכא דלא היה ידוע שהוא בנו כמ"ש התוספות מלשון בני זה וכהן וליכא חזקת אבות ובעינן שנים לבטל את הקול דומיא דלהשיאו אשה דאף דבידו להאכילו תרומה לא עדיף מעד אחד כשר. מיהו אכתי לא דמי לגמרי להך דלהשיאו אשה דהא ע"כ צ"ל הכא דהעד השני לא ידע רק שהוא בנו ואפ"ה מועיל כבר עדות האב שהוא בנו וכהן כיון דהוחזק בחזקת אביו ע"פ שנים מועיל עדות אביו לבד שהוא כהן לבטל את הקול דאם עד השני נמי מעיד שבנו כהן אכתי קשה דלמה ליה למימר משום שבידו להאכילו הא נאמן ממ"נ דאם הוא אביו הרי יש לו חזקת אבות ומועיל עד שני לבטל הקול בצירוף חזקת אבות כדלקמן. ואם אינו אביו הרי שני עדים שהוא כהן אלא כיון דמ"מ שני עדים בעינן שהוא בנו הוי דומיא דלהשיאו אשה. וממילא דמתורץ נמי קושיות התוספות לעיל שיאומן במיגו דאינו בנו דכיון דע"כ מיירי שיצא הקול ובעינן שני עדים לבטל הקול. א"כ ליכא מיגו דהא עד השני אינו מעיד רק שהוא בנו ואיך יצטרף עמו אם יאמר שאינו בנו ואם נאמר דגם עד השני יאמר שהוא כהן א"כ הוי ליה מיגו בשנים דקי"ל דלא אמרינן. כך נלענ"ד ברור לשיטת הרמב"ם ז"ל ודוק:

שם בא"ד וא"ת כיון דס"ל וכו'. קשה לפי דבריהם ז"ל לעיל בד"ה או דילמא וכו' דמאכילת תרומה ודאי אין מעלין ליוחסין. א"כ בלאו הא דרבי דהכא הוי מצי להקשות על רב אשי דיעלוהו לתרומה דאורייתא רצה לומר לאכילת תרומה דאורייתא דודאי אין מעלין ממנו ליוחסין. ותו דה"נ באכילה קמיירי דהא יהיב טעמא דבידו להאכילו ואין בידו לחלוק על הגורן. ולפמ"ש לעיל דאף דאין מעלין מאכילה לכ"ע משום חשש עבדות מ"מ היכא דידוע שאינו עבד פליגי לעיל ר"י ורבנן אתי שפיר דבלאו רבי דשמעתין הוי מצי למימר דאיכא חששא באכילת תרומה דאורייתא משום דילמא יברר שאינו עבד ויעלוהו ליוחסין ולהכי ס"ל לרבי דאין מעלין מדרבנן לדאורייתא. ותנא דברייתא דלעיל דס"ל מעלין מדרבנן לדאורייתא משום דס"ל דאין מעלין כלל מאכילה אפילו אם יברר שאינו עבד כמ"ש לעיל. אבל משמעתין דע"כ סבירא ליה לרב דאין מעלין מאכילה אפילו אם יברר שאינו עבד שפיר קשה. מיהו לפמ"ש לעיל דלמסקנא יש לומר דהנהו ברייתות דלעיל לא פליגי אלא דמאכילה חלה דאורייתא מעלין לחילוק גרנות דרבנן ובברייתא שניה מחילוק גרנות דרבנן לאכילת חלה דאורייתא א"כ יש לומר דמאכילה דרבנן לאכילה דאורייתא לכ"ע אין מעלין אפילו אי אין מעלין מאכילה ליוחסין וק"ל:

והנה קשה לי טובא לשיטת התוס' דהך דשמעתין בעובדא דרבי מיירי בתרומה דאורייתא. ונראה דנפקא להו דאי בתרומה דרבנן לא שייך להקשות אם אתה מאמינו וכו' דתרומה דרבנן קילא טובא מיוחסין וא"כ הא דמקשי ורב חייא מאי שנא בן דלא וכו' ע"כ צ"ל דרבי חייא מיירי נמי במעשר דאורייתא דאל"ה מאי קשה ליה. א"נ דבמעשר כיון דמיירי ע"כ לענין חילוק גרנות דהא מעשר ראשון מותר לזרים כמ"ש תוס' בסמוך ד"ה במסיח לפי תומו וכו' א"כ יש לומר דהוי כמו אכילה דאורייתא א"כ קשה מאי ראיה מייתי בסמוך מהא דרבי דהכשיר במסיח לפי תומו דמיירי בתרומה דרבנן כדאוקי רב אשי ולשיטת הפוסקים דמפרשי הסוגיא בתרומה דרבנן (עיין באהע"ז סימן ג') אתי שפיר ואפשר דמהא נפקא להו. אבל לשיטת התוס' קשה. ולכאורה היה נראה לי דס"ל דהא דמוקי רב אשי בתרומה דרבנן היינו לרבי אבל לר' חייא מכשיר אפילו בדאורייתא מדמסיים בה רבי חייא וחבירי בדילין ממני. והיינו מטומאת מגע שלא יטמאוהו ע"כ הא דהוצרך לזה כדי שנדע שהיה אוכל בתרומה דאורייתא דתרומת חוץ לארץ קי"ל דאינה אסורה אלא בטומאה היוצא מגופו. ויש לומר עוד דלהכי הוצרך לומר נמי שהיו קורין אותו אוכל חלות. ר"ל תרומת דגן דהוא דאורייתא. א"נ חלה כמשמעה דס"ל חלה בזמן הזה דאורייתא ומוכח מזה שרצה להעלותו לתרומה דאורייתא לכך הוצרך עדותם שאכל תרומה דאורייתא וא"כ שפיר מייתי לדר' חייא מדאורייתא לדאורייתא. מיהו אם באנו לדייק כן גם בדברי רבי יש לדייק הכי מדקאמר והטבילוני לאכול בתרומה לערב ואי בתרומת חוץ לארץ קי"ל דלא בעי הערב שמש וע"כ צ"ל לרב אשי דמוקי בתרומה דרבנן דלאו דוקא קאמר אלא מעשה שהיה כך היה שכך העיד לפי תומו. ואלולי דברי התוס' ז"ל יש לומר דאף לרב אשי דמוקי בתרומה דרבנן היינו בתרומה בזמן הזה דרבנן וס"ל נמי דאין מעלין מתרומת פירות לתרומת דגן בזמן הזה דהוי כעין דאורייתא כמ"ש התוס'. ולכך הוצרך להעיד באמת לאכול בתרומה לערב דתרומת חוץ לארץ א"צ הערב שמש. וע"כ דהצריכוהו הערב שמש משום תרומת דגן. ויש לומר נמי דהא דקאמר שהיה מורכב על כתפו של אביו דמזה נמי ראיה שהיה תרומת ארץ ישראל דתרומת חוץ לארץ ופירות אינם אסורין אלא לגדול אבל לקטן כי האי שאין קריו מטמא מאכילין אותו כדאיתא בבכורות. אבל לשיטת התוס' דמוקי בתרומת פירות וחוצה לארץ ע"כ צ"ל דלאו דוקא מ"מ קשה דמאי ראיה מייתי ממסיח לפי תומו דרבי דמיירי בדרבנן לר' חייא. ונלענ"ד דס"ל להתוס' דבל"ז צ"ל דהא דמייתי מהא דמסיח לפי תומו דרבי לאו בחד מילתא הוא עם הא דר' חייא. דאל"כ תקשה דאיכא סתירה מיניה וביה דקרוב ס"ל לר' חייא דלא מהימן בתרומה אע"ג דמהימן בשבויה בלא מסיח לפי תומו ורבי נמי משום שבידו להאכילו דוקא. ומסיח לפי תומו ע"פ עצמה הוא איפכא דהכא מהימן אע"ג דלא מהימן בשבויה. וכן הקשו התוס' לעיל דף כ"ד בכה"ג ועמ"ש שם. ע"כ צ"ל דבאמת לאו בחד ענינא הוא ואינו מביא רק ראיה כי היכא דהתם בתרומה דרבנן מהני במסיח לפי תומו ע"פ עצמו. ה"נ ס"ל לר' חייא דמהני מסיח לפי תומו בתרומה דאורייתא ע"פ קרוב. ועוד נלענ"ד דיש לומר דדמי לגמרי דנהי דסבירא ליה לר' חייא דלא מהני הא שבידו להאכילו מ"מ היינו מחומרא דרבנן אבל מדאורייתא הא קי"ל דעד אחד נאמן בטבל ובשאר איסורין אפילו היכא דאתחזק איסורא כל שבידו כדאיתא ר"פ האשה רבה וכמ"ש תוס' בריש גיטין דילפינן מנדה שנאמנת על הטבילה. אע"ג דאתחזק נדה משום שבידה לטבול וכמ"ש בחדושינו שם בס"ד א"כ צ"ל ע"כ דהוא מחומרא דרבנן ולכך נאמן במסיח לפי תומו דבדרבנן מהני מסיח לפי תומו ושפיר מייתי ראיה מדרבי האמין בדרבנן במסיח לפי תומו ע"פ עצמו. והתם שפיר קאמר רב אשי דבתרומה דאורייתא לא מהני משום דהתם אין בידו ודוק:

תוס' ד"ה נאמן להאכילו בתרומה הקשה ריב"ם וכו' ור"ת אומר דהאי דקידושין אתיא כר' יהודה וכו'. לכאורה קשה טובא דמאי דוחקיה דריש לקיש לאוקמי מתניתין דלא כרבי ומיירי נמי בתרומה הוי ליה לאוקמי מתניתין רק לענין יוחסין ואתיא ככ"ע. ובפשטות יש לישב מדקתני מתניתין שם ואמר אשה שיצאה וכו'. וכן בסיפא אשה נשאת וכו' קשה אמירה זו למה לי. וצ"ל דקמ"ל דאינו נאמן בדיבורו ואי ליוחסין פשיטא דהא בעינן שני עדים כשרים ע"כ צ"ל דמיירי לתרומה ג"כ דהא גופא קמ"ל דאף שבידו להאכילו אפ"ה אינו נאמן משום דמעלין מתרומה ליוחסין ודלא כרבי:

אך יותר נלענ"ד דודאי לא לחנם נקט מתניתין שהוא מעיד ואמר שאשה זו נשא ואלו בניה והוא דכתבו התוס' שם דהא דא"צ להביא ראיה על הבנים שהם שלו ולא מאיש אחר משום דלא חיישינן שנשאה בעל אחר. וצריך טעמא. ונראה משום דכיון דהבנים כרוכין אחרי האם והיא אומרת שהבנים ממנו היא נאמנת דהא קי"ל כר"ג לעיל דף י"ג דאם היתה מעוברת ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא דנאמנת עליה ועל בתה משום דאמרה ברי ואית לה חזקת כשרות אפילו ברוב פסולים משום דאמרינן אשה מזנה בודקת ומזנה ואמרינן שם בדף י"ד דמכ"ש דאמרינן אשה נשאת בודקת ונשאת. וא"כ כיון דמסתמא היא אומרת דהבנים הם מבעל זה היא נאמנת במיגו דאי בעי אומרת מבעל אחר שהוא כשר דנאמנת. אלא דאמרינן בדף י"ג ע"ב בברייתא בד"א בעדות אשה שבגופה וכו' ומפרש הש"ס דאינה נאמנת להכשיר בתה לענין אכילת תרומה משום דבזה לא שייך חזקות הנ"ל דדילמא נבעלה לישראל כשר אלא כיון דבאמת ראויה להאמינו על תרומה כסברת רבי הואיל ובידו להאכילו בתרומה רק כיון דס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין אינו נאמן אף לתרומה שמא יעלוהו אף ליוחסין א"כ לפמ"ש דלענין שהוא בנו היא נאמנת לר' גמליאל ליוחסין ממילא דנאמן הוא אף לתרומה כיון דאין כאן חשש משום יוחסין נמצא שפיר נאמן באמירתו שהוא בנו. אבל לענין עדות אשה שהיא מיוחסת ושהבנים ממנה אף שבידו להאכילו מ"מ ס"ל כיון דמעלין מתרומה ליוחסין א"כ חיישינן שיעלו אותם ליוחסין ועל זה אינם נאמנים לא אשה ולא בעלה. א"כ אתי שפיר דלהכי נקיט מתניתין שם אמירת הבעל דנאמן משום שהוא בידו להאכילו א"כ ממילא מוכח דמיירי נמי לתרומה דאי ליוחסין לחוד אפילו בלא אמירתו הא האשה נאמנת על זה כדסבירא ליה לר"ג ודוק: ועיין בחידושינו לקידושין בסוגיא דשם שהארכנו בזה:

מיהו יש לומר לולי דבריהם ז"ל דהא דאין צריך להביא ראיה שהם בניו היינו כמ"ש לעיל משום דהתורה האמינו לאב להעיד שהוא בנו מקרא דיכיר יכירנו לאחרים מכ"ש לשיטת התוס' דאתיא מתניתין כר' יהודה דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין ור"י ס"ל בקידושין דף ע"ח ע"ב דנאמן האב על בנו ועיין לקמן וק"ל:

בא"ד אי נמי הכא באשתו עמו דאין צריך להביא ראיה כדאמר התם עכ"ל. והנה דבריהם צריכין ביאור דאי מיירי שאשתו עמו והבנים כרוכין אחריה א"כ מאי צריך רבי לומר הואיל ובידו להאכילו בתרומה. ולכאורה היה נראה דכוונתם דמיירי שלא היה ידוע אם הוא בנו כמ"ש התוס' לעיל דמלשון זה בני משמע שלא היה ידוע אם הוא בנו ועל זה קאמר רבי שבידו להאכילו כו' אבל על עדות אמו אין האב נאמן וס"ל דמה שאמר רבי הואיל ובידו כו' היינו דנאמן במיגו שאינו בנו כמו שפירש הרמב"ן. וכן הוא בתוס' ישינים בתחלת המסכתא אלא דהקשו שם דא"כ יהיה נאמן במיגו נמי להשיאו אשה ובאמת יש לחלק כמ"ש התוס' לעיל בד"ה הרי שאמר וכו' משום דלדבריו קרוב הוא ונהי דאינו מועיל המיגו להאמינו שהאם היא מיוחסת וזה בנה משום דלדבריו קרוב הוא אבל לענין שהוא בנו נאמן ממ"נ דאם אינו בנו נאמן בזה שאמר וכהן הוא. ואם הוא בנו זהו עדותו. ולפ"ז צריך לומר דמ"ש באשתו עמו היינו שבא לכאן ואשתו עמו שנשא במדינת הים וידוע שהיא מיוחסת והיה הבן כרוך אחריה ואח"כ מתה או גרשה דאל"ה אין זה מיגו דאי נשאה כאן והלכה עמו א"א לו לומר שהוא כהן ואינו בנו שהרי אם גרשה אסורה לכהן וע"כ הבן או זר או חלל ואם היא אשתו עדיין ג"כ אינו מיגו דעכ"פ הוא חרגו ופסול להעיד עליו. אלא דאכתי כיון דמתניתין דקידושין אי אפשר לפרש הטעם דנאמן שהוא בנו מטעם מיגו כמ"ש לעיל דבבא קמייתא במתניתין הרי נשאה כאן. וגם בבבא שניה מדקאמר אשה נשאת במדינת הים והרי היא זו משמע שעדיין היא אשתו ואם כן ליכא מיגו כנ"ל ועל כרחך צריך לומר משום דלא חיישינן שהיה לה בעל אחר מסתמא כמ"ש תוספות. ויותר נלפענ"ד לפרש דבריהם והוא דבתירוץ זה לא ס"ל מ"ש תוס' בקידושין דאין צריך להביא ראיה שהם בניו אלא בצירוף טעמא דרבי וטעמא דכרוכין אחריה נאמן על הכל. ובתחלה נפרש דברי תוס' בסמוך ד"ה שבידו וכו' ויש לומר דלא דמיא דהכא כיון דנאמן להאכילו בחייו משום שבידו סברא הוא דנאמן אף לאחר מיתה עכ"ל. ויש לפרש הטעם דכיון דמעלין מתרומה לתרומה א"כ כיון דבחייו יכול להאכילו בתרומה ממילא אם יביא עדים לאחר מיתה שראוהו שאוכל בתרומה בחייו יאכילוהו בתרומה אף לאחר מיתה אלא דקשה דהא אמרינן לקמן דף כ"ח ע"א דאין להעלות אפילו מתרומה לתרומה דחיישינן דילמא עבד כהן ונשתחרר א"כ אין בידו להאכילו לאחר מיתה. ונראה דא"ש דכשמביא ראיה על האשה מחשש עבדות שאין בה חשש שפחה והוא כרוך אחריה אם כן יוכל אח"כ להביא ראיה זו שאינו עבד וממילא שיאכילהו דכיון שראוהו שאוכל בתרומה בחייו ליכא חשש עבד. נמצא תרווייהו טעמא צריכין לענין תרומה שהוא בנו משום שיכול להאכילו. ושאינו עבד מפני שכרוך אחרי אשתו שבדוקה מחשש שפחה ויכול להעלותו לאחר מיתה מתרומה לתרומה כנ"ל. וכן במשנה דקידושין הא דמהני כרוכים אחריה אף שאינו ידוע שהוא בנו הוא מטעם שיכול להאכילו והיינו דכתבו התוס' באשתו עמו כדאיתא התם. ובזה נלענ"ד דמתורץ היטב מה שדקדקנו לעיל דף כ"ד ע"א מה שפירש"י הכא חשש ממזר או נתין ולא פי' מטעם עבדות כמ"ש הטור בשם הרמ"ה שזהו עיקר חשש יוחסין ועיין מ"ש שם. ולפמ"ש יש לומר דגם רש"י ס"ל כתירוץ זה של התוס' דמיירי שידוע אמו שאינה שפחה א"כ ממילא ליכא שום חשש עבדות. וצ"ל משום חשש ממזר או נתין דלענין יוחסין חיישנן שמא אינו בנו והוא ממזר או נתין ונהי דלענין עבדות ליכא חשש דאפילו אם בא עליה עבד הולד כשר מ"מ יש חשש ממזרות ונתינות נמצא מוכרח רש"י לפרש דרבי חייש לממזרות ונתינות. ודוק:

ונראה עוד הא דלא מתרצי התוס' דהא דאמר רבי נאמן להאכילו בתרומה היינו דוקא להאכילו אבל לחלוק לו בגורן לא מהימן והכא מיירי לחלוק לו בגורן היינו משום קושיות הריטב"א שהקשה בקידושין שם דמשמע בכתובות דף כ"ה ע"ב גבי ההוא דאתא לקמיה דריש לקיש וכו'. שקרא ראשון בבית הכנסת אמר ליה ראיתיו שחולק בבית הגרנות וכו'. משמע דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין וס"ל להתוס' דע"כ מיירי הכא להאכילו לבד ולא לענין חלוקה ושפיר הקשו מדרבי. אך לפמ"ש לעיל דאין ראיה דר"ל החזיקו מחלוקת גורן ליוחסין דאיכא למימר שהחזיקו רק לתרומה א"כ לא מוכח מהתם מידי. ואיכא למימר דהתם בכרוכין מיירי לענין חלוקת גורן. וק"ל:

לאו כולהו סלוק. רובן נשארו בבבל דכתיב כל הקהל כאחד ארבע רבוא (עזרא ב): ועדות. אם באו עדים שהוא כהן שמכירין את אביו ואת אמו: ועדות חזקה היא. בתמיה וכי עדות חזקה קרי ליה: עדות הבאה מכח חזקה כחזקה. העדות נקבל ונאכילו בתרומה כאילו ראינוה אנן לאותה חזקה שזה העיד: או בחזקת שהוא גדול. כדאמרינן בעלמא (גיטין דף נט:) רב קרי בכהני ואע''ג דלאו כהן הוה: שקרא אחריו לוי. ואי לאו כהן הוא אין לוי קורא אחריו דאמרינן במסכת גיטין (שם) אם אין שם כהן נתפרדה חבילה ומפרשינן דאין לוי קורא במקום שאין כהן ויש מפרשים נתפרדה החבילה שבמקום שאין כהן אם רוצה ישראל לקרות לפני לוי קורא ודוקא דאין שם כהן אבל היכא דאיכא כהן לא נתפרדה החבילה ולא יקרא ישראל גדול לפני לוי והכא כהן אחר הוה התם הלכך אי לאו דהאי כהן הוה לא הוה לוי קרי אבתריה: שקרא לפניו כהן. ואי לאו דהאי לוי הוא לא היה קורא שני אלא שלישי שנים כהנים היו קורין לפניו והוא שלישי דהכי אמרינן במסכת גיטין אם אין שם לוי קורא כהן במקומו: ללויה. לתת לו מעשר ראשון: ואם אין שם גורן. אם אין שם זורעי תבואה במקומו: זימנין. פעם אחרת: הדר. ריש לקיש: חזייה לרבי אלעזר בישות. החזיר פניו ונסתכל ברבי אלעזר בעין רעה שהבין שמפי ר' יוחנן שמע לשון זה וכשאמר לשון זה לא אמרה בשם רבי יוחנן לפיכך לא קיבלה הימנו: להשיאו אשה. שמא ממזר או נתין הוא: שיש בידו להאכילו תרומה. שהרי הוא כהן והכל חולקין לו תרומה:

עדות הבאה מכח חזקה. פי' שאנו יודעין שהוא כהן מחמת הקורא אחריו שמוחזק לן שהוא לוי: שקרא אחריו לוי. לפירוש ר''י הלוי שפירש בגיטין (נט: ושם) אם אין שם כהן נתפרדה חבילה שיקרא ישראל גדול לפני לוי יש לפרש הכא שקרא אחריו לוי קטן מישראל שקרא אחריו: שקרא לפניו כהן. פירוש פעם אחת: הרי שאמר בני זה וכהן הוא. מדנקט בני זה וכהן הוא משמע שאינו ידוע לנו אם הוא בנו והוא בא להעיד שהוא בנו ושהוא כהן שאינו בן גרושה דאי ידוע לנו שהוא בנו הוה ליה למינקט בני זה כהן בלא וי''ו ותימה א''כ יהא נאמן לכולי עלמא לתרומה וליוחסין במגו דאי בעי אמר אינו בנו וי''ל דאע''ג דאיכא מגו לא מהימן דלדבריו קרוב הוא כדאמרינן בהחולץ (יבמות דף מז. ושם) לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ואין אדם נאמן לפסול את בנו ואע''ג דרבי קאמר בסמוך אני מאמינו להאכילו בתרומה שהרי בידו להאכילו בתרומה אלמא אע''ג דקרוב הוא לדבריו נאמן במגו התם ודאי מהימנינן ליה משום דאית ליה מגו אפי' ידעינן שהוא בנו אבל האי מגו אי הוה ידעינן שהוא בנו ליכא מגו: נאמן להאכילו בתרומה. פירוש אע''ג דליכא אלא הוא שהוא קרוב דקסבר רבי אין מעלין מתרומה ליוחסין ואין נאמן להשיאו אשה פירוש להצטרף עם אחר להשיאו אשה כיון שהוא קרוב והשתא אתי שפיר הא דאמר ר' חייא אם אתה מאמינו יחידי להאכילו בתרומה אע''פ שהוא קרוב האמינהו עם אחר להשיאו אשה אבל אין לפרש דאין נאמן יחידי להשיאו אשה דפשיטא דאינו נאמן ובהא לא הוה אמר רבי חייא האמינהו לישא דלא מישתמיט שום תנא למימר דעד אחד כשר ליוחסין ובהא נמי אין לפרש דנאמן עם אחר להאכילו בתרומה דאי הוה צריך שני עדים בתרומה א''כ הוה סבר דמעלין מתרומה ליוחסין ואם כן היכי מכשיר קרוב כיון דאינו נאמן להשיאו אשה וא''ת כיון דסבירא ליה דאין מעלין מתרומה. ליוחסין אם כן היכי מוקמינן בהגוזל בתרא (ב''ק קיד:) ההיא דרבי דלקמן במסיח לפי תומו ונאמן בתרומה דרבנן אבל בתרומה דאורייתא לא מהימן והא לרבי כיון דס''ל דאין מעלין מתרומה ליוחסין אם כן ס''ל דמעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא כדמשמע לעיל דכל היכא דאכיל בתרומה דרבנן אכיל נמי בתרומה דאורייתא וי''ל דהאי דמצרכינן למימר לעיל דמעלין מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא או איפכא היינו משום דלא תקשי למ''ד אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין אבל רב אשי בהגוזל אפשר דסבירא ליה כמ''ד מעלין ועוד נראה דלכולי עלמא בין למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין בין למאן דאמר אין מעלין מעלין מתרומת דגן תירוש ויצהר של א''י ואפי' היא דרבנן לחלה דאורייתא כיון שבזמן המקדש הויא דאורייתא אבל תרומת פירות או תרומת חו''ל אין מעלין לכ''ע אפי' לתרומת דגן תירוש ויצהר של א''י דרבנן דדוקא בתרומת א''י או חלה דאורייתא בסוריא אמר מעלין מדרבנן לדאורייתא אבל לא בבבל וההיא דהגוזל בתרא איירי בתרומת פירות או חוצה לארץ וכן מתני' דלקמן דנאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן ומוקי לה בתרומה דרבנן היינו בתרומת פירות או חוצה לארץ ולמ''ד מעלין מתרומה ליוחסין אפי' מתרומת דגן תירוש ויצהר דא''י אפילו היא דרבנן מעלין דהא ר' יוסי ס''ל בפ' יוצא דופן (נדה מו:) תרומה בזמן הזה דרבנן ודוקא משום דקסבר חולקין תרומה לעבד בלא רבו הוא דאית ליה דאין מעלין הא אי הוה סבר דאין חולקין הוה מודה דמעלין והא דאמר לעיל מעיקרא אכול בתרומה דרבנן. ולבסוף אכול בתרומה דאורייתא לא מכח שהיו אוכלין בגולה קדשי הגבול אוכלין בתרומה דאורייתא אלא משום שהיו נושאים כפים בגולה שמעלין מנשיאות כפים לתרומה דאורייתא אע''ג דהרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלין בגולה כו' משמע שמכח אכילה היה מתירו אין לחוש בכך ולההוא לישנא דקאמר בתרומה דרבנן אכול בדאורייתא לא אכול מה שלא העלם מנשיאות כפים לתרומה דאורייתא היינו משום דריע חזקייהו: נאמן להאכילו בתרומה. הקשה ריב''ם דתנן בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עט: ושם) מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים וכשחזר הביא עמו בנים ומתה אשתו צריך להביא ראיה על בניו ואינו נאמן להאכילם בתרומה כדמוכח התם בגמ' דתניא התם הביא ראיה על הגדולים א''צ ראיה על הקטנים ואמר רשב''ל עלה לא שנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא והיכי קאמר רבי הכא דאב נאמן להאכילו בתרומה ותירץ דרבי תנא הוא ופליג ור''ת אומר דההיא דקדושין אתיא כר' יהודה דאמר אין מעלין לכהונה ע''פ עד אחד וקדשי הגבול דהתם היינו לכל דבר קדושה כגון תרומה ונשיאות כפים ויוחסין והא דקאמר #התם' אבל ליוחסין לא היינו יוחסין לקורבה כגון לסקול ולשרוף על ידו כדמסיק התם ר' יוחנן אמר אף ליוחסין ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר סוקלין על החזקות [א''נ הכא באשתו עמו דאין צריך להביא ראיה כדאמר התם]: שבידו להאכילו בתרומה. תימה איך נאמין אותו על תרומה בהאי מגו הא אין בידו להאכילו אחר מיתה וא''כ אין זה מגו כמו שמצינו ביש נוחלין (ב''ב קכז:) גבי בכור ובפרק בתרא דקדושין (דף עח:) דתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור כו' למאי הלכתא אי לתת לו פי שנים אילו בעי למיתב ליה מתנה מי לא יהיב ליה לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אלמא אי לאו קרא לא הוה נאמן לפי שאין בידו וי''ל דלא דמי דהכא כיון דנאמן להאכילו בחייו משום דבידו סברא הוא דנאמן אפילו לאחר מיתה:

דף כה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד