כתובות כג ע"ב

דף כג - ב

מתניתין:

שתי נשים שהעידו בהן שני עדים שנשבו בין העובדי כוכבים, זאת אומרת: נשביתי ^[106], וטהורה אני, שלא נבעלתי לשבאי. וזאת אומרת: נשביתי וטהורה אני, אינן נאמנות, ואסורות לכהן משום חשש זונה, משום שמעלה עשו ביוחסין שאע"פ שיש לנו להעמידן בחזקת כשרות שלא נבעלו לגוי, אסרום חכמים. ובזמן שהן מעידות זו את זו שלא נבעלו לשבאי הרי אלו נאמנות, כיון שבשבויה הקילו להתירה על פי עד אחד, אפילו עבד או אשה. ואף על פי שיש לחוש לגומלין, היינו - שמא סכמו ביניהן להעיד אחת על חברתה, מכל מקום קא משמע לן מתניתין דלא חיישינן.

גמרא:

תנו רבנן בברייתא:

שתי נשים שנשבו, ובאה אחת מהן לבית הדין ואמרה - אני טמאה, שנבעלתי לשבאי, וחברתי טהורה, נאמנת לאסור את עצמה לכהן, ולהתיר את חברתה.

ואם אמרה - אני טהורה, וחברתי טמאה, אינה נאמנת, לא להתיר את עצמה לכהן, ולא לאסור את חברתה לכהן.

אמרה - אני וחברתי טמאה, נאמנת על עצמה, לאסור את עצמה לכהן, ואינה נאמנת על חברתה, להאסר על פיה לכהן.

ואם אמרה - אני וחברתי טהורה, נאמנת על חברתה להתירה לכהן, ואינה נאמנת על עצמה, להתירה להנשא לכהן.

ומבארת הגמרא את הברייתא:

אמר מר - "אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת. ^[107] " היכי דמי שאינה נאמנת לא להתיר את עצמה לכהן, ולא לאסור את חברתה? אי דליכא עדים שנשבו, - על עצמה, להתירה לכהן, אמאי לא מהימנא? והלא - נשביתי וטהורה אני קאמרה, ונאמנת, משום שהפה שאסר - היינו האשה, שאמרה נשביתי - הוא הפה שהתיר - שהרי אמרה טהורה אני.

אלא פשיטא דהא דאינה נאמנת איירי רק היכא דאיכא עדים שנשבו, שאז אין כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שהרי ידוע לנו שנשבית על פי העדים. ^[108]

ומקשה הגמרא, אי איירי כשיש עדים שנשבו -

אימא מציעתא של הברייתא - "אני וחברתי טמאה נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה". ואי איירי דאיכא עדים שנשבו, אמאי לא מהימנא על חברתה לומר שנטמאה, והלא יש עדים שנשבית. ^[109]

אלא פשיטא דהא דאינה נאמנת על חברתה לומר טמאה היא, איירי רק היכא דליכא עדים שנשבו, שאי אפשר לטמא את חברתה על פי עדותה בלבד.

ומקשה הגמרא, אי איירי כשאין עדים שנשבו -

אימא סיפא דברייתא - "אני וחברתי טהורה, נאמנת על חברתה ואינה נאמנת על עצמה". ואי איירי דליכא עדים שנשבו, לטהר את עצמה אמאי לא מהימנא? שהרי אין ידוע לנו שנישבית אלא על פיה, והפה שאסר ואמר נשביתי, הוא הפה שהתיר ואמר טהורה אני.

אלא פשיטא דסיפא דברייתא דאינה נאמנת לטהר את עצמה איירי דאיכא עדים שנשבו, שאז אינה נאמנת לטהר את עצמה משום "הפה שאסר", כיון שידוע לנו שנשבתה מפי העדים.

ומקשה הגמרא: רישא וסיפא דאיכא עדים, ואילו מציעתא דליכא עדים? והרי דוחק הוא להעמיד הברייתא בתרי גווני.

אמר אביי: אין! עלינו לדחוק ולהעמיד את הברייתא - דרישא וסיפא - איירי היכא דאיכא עדים שנשבו, ולכך על עצמה אינה נאמנת, מציעתא - איירי היכא דליכא עדים, ולכך אינה נאמנת לטמא את חברתה ^[110].

רב פפא אמר: כל הברייתא כולה איירי היכא דאיכא עדים שנשבו, ואיכא עד אחד דקא אפיך ממה שאמרה.

וזהו באור הברייתא -

רישא דרישא - "אמרה אני טמאה וחברתי טהורה" - ואיירי כשבא ואמר לה עד אחד - את טהורה וחברתך טמאה.

איהי נאמנת במה שאמרה טמאה אני אף נגד העד, כיון דשויתא לנפשה חתיכה דאיסורא.

ואף חברתה משתריא לכהן אפומא דידה, כיון שבשבויה הקלו להתירה אפילו על פי עבד או אשה, ואף על פי שיש עד אחד המכחישה, מכל מקום כיון שרק להתיר האמינו חכמים לעד אחד, הרי חשיבא עדותה כשני עדים, ואין דבריו של העד אחד המכחיש נחשבים במקום עדותה שנחשבת כשנים. ^[111] סיפא דרישא - "אני טהורה וחברתי טמאה" ואיירי כשבא ואמר לה עד אחד - את טמאה וחברתך טהורה.

איהי שאמרה טהורה אני - כיון דאיכא עדים שנשבית - לאו כל כמינה להתיר את עצמה, כיון שאין כאן "הפה שאסר", שהרי ידוע לנו שנשבתה על פי העדים.

אבל חברתה משתריא אפומא דעד אחד שאומר טהורה היא, וכמו שנתבאר לעיל שבשבויה הקלו להתירה על פי עד אחד ואפילו כשהאשה מכחישתו ^[112].

רישא דסיפא - "אני וחברתי טמאה" ואיירי כשבא ואמר לה עד אחד - את וחברתך טהורה.

איהי שאמרה טמאה אני שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא, ונאמנת, אף על פי שיש עד המטהר אותה.

אבל חברתא משתריא אפומא דעד אחד שמטהר אותה, וכנתבאר לעיל.

ומקשינן בגמרא - הא רישא דסיפא תו למה לי?

והלא ב' הדינים שנלמדו ברישא סיפא - א. דין שויא אנפשא חתיכא דאיסורא, וב. דין היתר האשה על פי עד אחד - היינו רישא, דמרישא דרישא שמעינן דין שויא אנפשא חתיכא דאיסורא, ומסיפא דרישא שמעינן דין היתר האשה על פי עד אחד ^[113].

ומתרצת הגמרא:

מהו דתימא דבלא חידושא דרישא דסיפא הוי אמינא דהיכא שאמרה "אני וחברתי טמאות", באמת - הני תרוייהו טהורות נינהו, והאי דקאמרה הכי שנטמאו - "תמות נפשי עם פלשתים" היא דקא עבדה, ואם תחזור ותאמר טהורה אני, תהא נאמנת, למרות שקודם לכן שויא לנפשא חתיכא דאיסורא, כיון שנותנת אמתלא לדבריה, שכדי לטמא את חברתא אמרה כך. ולכך קא משמע לן מתניתין, שאפילו הכי אינה נאמנת אחר דשויא לנפשא חתיכא דאיסורא.

וממשיכה הגמרא לבאר את הברייתא לדעת רב פפא - סיפא דסיפא - שאמרה "אני וחברתי טהורה", ואיירי כשבא ואמר לה עד אחד את וחברתך טמאה.

איהי אינה נאמנת לטהר את עצמה - כיון דאיכא עדים שנשבית לאו כל כמינה לטהר את עצמה. אבל חברתה משתריא אפומא דידה, דאמרה טהורה היא.

ומקשה הגמרא - הא סיפא דסיפא תו למה לי? והלא דין זה דילפינן בסיפא שנאמנת אשה לטהר את חברתה - היינו רישא דרישא שנאמנת לומר חברתי טהורה.

ומתרצינן בגמרא: מהו דתימא דכי מהימנא לטהר את חברתה, היינו דוקא במקום דפסלה נפשה ואמרה "אני טמאה", אבל במקום דמכשרא נפשה ואמרה "אני וחברתי טהורה" אימא לא מהימנא, משום דחיישינן לגומלין, שמא רוצות כל אחת לטהר את חברתה, קא משמע לן סיפא דלא חיישינן.

מתניתין:

וכן שני אנשים שבאו לעיר ואין ידוע לנו יחוסם, זה אומר כהן אני וזכאי לאכול בתרומה, וזה אומר כהן אני, אינן נאמנין ליתן להם תרומה ^[114]. ובזמן שהן מעידין זה את זה, ואומרים כל אחד - "חברי כהן"

- הרי אלו נאמנין, ומותר לתת להם תרומה, דמעלין לכהונה על פי עד אחד לענין אכילת תרומה. רבי יהודה אומר: אין מעלין לכהונה אפילו רק לאכילת תרומה על פי עד אחד, ואפילו היכא דליכא למיחש לגומלין, כגון שהעד הוא כהן מיוחס ואינו זקוק לעדות חברו, וכל שכן במשנתינו דיש לחוש לגומלין. וטעמו יבואר בגמרא.

אמר רבי אלעזר: אימתי אינו נאמן - במקום שיש עוררין - היינו שני עדים דאמרי דפסול לכהונה, אבל במקום שאין עוררין וגם אין לחוש לגומלין דאילו לתנא קמא נאמן אף בכהאי גוונא דיש חשש גומלין, - מעלין לכהונה על פי עד אחד.

רשב"ג אומר משום רבי שמעון בן הסגן: מעלין לכהונה על פי עד אחד, ובגמרא יבואר מה איכא בין רשב"ג לרבי אלעזר ותנא קמא.

גמרא:

הנה מריש פרקין השמיענו התנא בכמה משניות דין הפה שאסר:

א. (דף טו' ע"ב) "מודה רבי יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר".

ב. (דף יח' ע"ב) "העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' הרי אלו נאמנים".

ג. (דף כב' ע"א) "האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר".

ד. (שם) "אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת".

ה. (דף כג' ע"ב) "שתי נשים שנשבו זאת אומרת נשביתי וטהורה אני וכו' אינן נאמנות" משום דלית להו "הפה שאסר".

ו. (שם) "וכן שני אנשים וכו' אינם נאמנים", משום דלית להו "הפה שאסר".

ומקשה הגמרא - כל הני משניות, שהשמיענו התנא בהם דיני הפה שאסר, למה לי?

ומתרצת הגמרא: צריכי!

משום דאי תנא רק מתניתין דריש פרקין - "מודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר", הוי אמינא, דדוקא התם הוא דמהימן משום דאיכא דררא דממונא, היינו - הפסד ממון לאומר, ולכך ודאי שבעת שהתחיל לומר - "שדה זו של אביך היתה" - ודאי נתכוין לסיים דיבורו ולומר - "ולקחתיה ממנו", שהרי אינו רוצה להפסיד את עצמו. אבל עדים, היינו מתניתין ד"העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו, - הרי אלו נאמנים" משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אילולי מתניתין הוי אמינא דאינם נאמנים משום דליכא דררא דממונא, היינו הפסד ממון, ואימא לא נתכוונו לגמור דיבורם, וכשאמרו "כתב ידינו הוא זה" לא התכוונו לגמור ולומר - "אבל אנוסים היינו", ולכך אחרי שכבר נתקיים השטר, שוב אינם נאמנים לפוסלו ^[115]. ולזה קא משמע לן תנא דמתניתין דנאמנים.

ואי תנא רק מתניתין ד"העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה" הוי אמינא דדוקא התם הוא דנאמנים משום דלעלמא הם מעידים, ולכך ודאי שלא היו חוזרים ואומרים "אבל אנוסים היינו" אם לא שכוונתם הייתה להעיד כך כבר מתחילה, אבל איהו, היינו מתניתין ד"מודה רבי יהושע", דלנפשיה הוא מעיד,

אמר מר, אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת היכי דמי וכו'. אבל רישא דקתני אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת לא הוה קשיא ליה בגויה מידי, השתא דההיא בין דאיכא עדים שנשבו בין דליכא עדים מצית מוקמת ליה. אבל במסקנא דמוקמינן לה לברייתא כולה דאיכא עדים שנשבו ואיכא עד אחד דקא אפיק התם איכא לאקשויי נמי רישא היכי דמי ולברורה כדמברר לה, אילימא דליכא עדים מעצמה אמאי לא מהימנא דהא הפה דאסר הפה שהתיר הוא, אלא פשיטא דאיכא עדים שנשבו ומשום הכי לא מהימנא אעצמה ואחברתה איכא למימר דאינה נאמנת דקתני לא קאי אחברתה דחברתה לאו משום נאמנותה הוא דמטמינן לה אלא משום עדים, ולא קתני אינה נאמנת אלא אעצמה שהיא צריכא נאמנותא.

אימא מציעתא אני וחברתי טמאה נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חבירתה, ואי דאיכא עדים אמאי לא מהימנא. ולישנא דקאמר נאמנת ואינה נאמנת לאו דוקא, דהא הכא לאו משום נאמנותה היא דמטמו לה לעצמה אלא משום עדים, ואחברתה נמי דאמרינן אמאי לא מהימנא לאו דוקא, דאי משום נאמנותא לא ארייא, דהא עד אחד לטמאה אינו נאמן, והיינו דכי אוקימנא לה בדאיכא עדים אתרצה לה דמדינא אחברתה לא מהימנא, אלא משמע לה נאמנת ואינה נאמנת עושין כמה שאמרה אין עושין כמה שאמרה, כן נראה לי.
עוד יש לי לומר, דאינה נאמנת משמע דאין בדבריה כלום, דאילו בא לאחר מכאן עד אחד ואמר טהורה נאמן, ולפיכך אקשינן אמאי נהמנא לבטל דברי עד טהרה שבא לאחריה דהוה עד אחד בהכחשה, וזה כפירוש אחד מן הדעות שאני כותב בסמוך דאפילו בשבויה עד אחד בהכחשה אינו כלום.

ואמר לה עד את טהורה וחברתך טמאה איהי שויתא נפשה חתיכה דאיסורא חבירתא משתריא אפומה דידה. כלומר, משום דעולא דאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, ועד טהרה הימנה רבנן כשנים, והאי דקאמר טמאה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואם תאמר, והא דאמרינן בסוטה פרק מי שקנא (לא, ב), דלא אמר עולא אלא כשבאו בזה אחר זה, אבל בבת אחת לא, אלא הוה ליה עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא, ואיתא נמי ביבמות פרק האשה שלום (יבמות קיז, ב) דתנן התם, עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ואף על גב דהאי דקאמר מת המנוה רבנן כדעולא, ואיכא למימר דהכא בשבאו בזה אחר זה, ואחר שהתירוה על פי חברתה בא העד והעיד עליה שהיא טמאה, ומציעתא דקתני אני טהורה וחברתי טמאה ואתא עד אחד ואמר את טמאה וחברתיך טהורה, ואמרינן חברתה משתריא אפומא דעד, בדאתא עד מעיקרא ואמר חברתה טהורה, וברייתא לצדדין קתני רישא כשבאה היא תחלה ומציעתא כשבא העד תחלה, ולעולם דאתא עד טהרה תחלה ואמר לה עד את טמאה וחברתך טהורה, לאו דוקא אמר לה, דמשמע דהיא באה תחלה. אי נמי איכא למימר, כפשטה, דאמרה היא תחילה ואפילו הכי עד טהרה הבא באחרונה נאמן, ומקולי שבויה שנו כאן, דאף על גב דבעלמא לא מהימן בשבויה הקילו.

האי תו למה לי היינו רישא. נראה לי דרישא קאמר, דאני טמאה וחברתי טהורה, ואף על גב דבההיא משתריא חברתה אפומא דידה והכא משתריא אפומא דעד, שפיר קאמר דהיינו דרישא מכל שכן, דהשתא התם מישתריא אפומא דחברתה ואף על גב מפיך, הכא דמישתריא אפומא לא כל שכן. הא דקרי לה הכא רישא ולקמן קרי לה רישא , אבל אידך דהויא סיפא דסיפא קרי לה לרישא רישא דרישא, ורש"י ז"ל לא פירש כן.

תנו רבנן אני טמאה וכו' וכולה מתניתין איירי כשחברתה שותקת או בדלית' אי נמי בשוטה דאי איתא דמכחשת לה הא ודאי לא משתרי אפומה דידה דהא שוויתה לנפשה חתיכה דאסורא אפילו עדים שבי' דהא שוויתה לנפש' חתיכ' דאסורא:

אמר מר אני טהורה אבל בהא קמא ל"ק כלל דההיא שפיר אתי' בין דאיכא עדי' שבי' בין דליכא עדי' שבי' דין הוא שתהא טמאה דהא שוויתא לנפשא חתיכה אסור' ואפילו עידי' שבי' חברתא טהורה על פיה דאנן תנן הכל נאמנים להכשירה אפילו עבד אפילו שפחה ומיהו כדאתו רב פפא ואמ' מתני' איירי בדאיכא עד אחד דאפיך מיפך כולה ואפילו בבא קמא אלא כההיא שבי' והדין אורחא דתלמודא ואלא פשיטא דאיכא עדים כלו' עדים שבוי' והא דקתני שאין נאמנות על חברתה ה"ק שאין אנו צריכין לנאמנתה ואיידי דתנא ממש שאינה נאמנת בדידה תנא נמי גבי חברתה כיון דכיילי כחדא בחד לישנא אבל בסמוך פרכינן אחברתה אמאי לא מהימנא ולא פריש' דקאמר אין אנו צריכין לנאמנת ולית ליה למתני' הכי כיון דבגופא קתני נאמנות ממש ולא כיילי' בהדא חברת' בהאי לישנא:

חברתה משתרי דידה פירוש כגון דאתיא איהי מעיקר והימנוה רבנן כבי תרי כעולא וכן אידך חברתה משתרי' אפומ' דעד אחד דאתא אותו העד מעיקרא הא לאו הכי עד אחד הא בהכחשה ליכא כלום ואע"פ שזה איש וכדאמרינן בירושלמי ביבמות ר"ג בר מרימר בשם רב כל מקום שהכשיר עדות אשה באיש האיש מכחיש האשה והאשה מכחשת את האיש ע"כ הלכך אפילו נשא' לאיש ההוא תצא ושלא כדברי הרמב"ם וכבר כתיבנא לה לה ביבמות בס"ד:

ה"ג איהו כיון דאיכא עדים לאו כל כמיני' כלומר כיון דאיכא עדים שבי' ולא גרסינן דאיכא עדים דמשמע דמשום האי דאי עד אחד דטומא' היה ולא מהימנא והא ליכא דבלאו עד דטומאה לא מהני כל היכא דאיכא עד שבוי' וכדאמרינן במתניתין בהדי':

חברתה משתרי אפומי' דעד. וא"ת אמאי לא פרכינן הכי דמאי קמ"ל דהא מדקתני רישא דמשתרי אפומא דידה ממילא ידעינן דמשתרי דעד כשר ותירצו בתוספות דדלמא הוה אמינא דוקא אפומי' דחבירתה שלא זז מתוך ידה אבל אפומא דעד דעלמא משתרי כיון דאיכא הכחשה דהא דהות קיימא בהדה וכי תנא הך דעד הוה אמינא דוקא אפומא דעד כשר אבל האשה וחברתה לא משתרי במקום הכחשה דעד אחד קא משמע לן:

היינו רישא פירוש רישא דהך מציעתא דהא מסתמא כולה דכוותה דהכא אינו אלא במאי דקתני דמשתרי חברתה אפומא דעד לאו הכחשה גמורה היא ותמות נפשי עם פלשתים קאמר אבל לעיל דליכא למימר הכי לא משתרי אפומא דעד כיון דהא קיימא תמיד בהדה אכחשה לי' קמ"ל אבל היכי דמכשרה נפשה לא מהימן קמ"ל ומיהו דאי קמייתא לא נצרכה ומאידך נפקא אלא דתנא לא זו אף זו קתני דעקרה תנא בההוא צריך ליה דכי קתני אידך דעדיפא שבקי' לקמא כדאי':

אבל עדים דליכא דררא דממונא פירוש דליכא דידהו דררא דממונא בהא אבל א"א דאסורא דרבנן לא קמ"ל וה"ה דממונא לא גמרי מאיסורא דאוקי ממונא בחזקת מרי' אינו נאמן להשיא אשה תמיהא לי מילתא להשיאו אשה מאי עדות בעי דאי להשיאו אשה בקהל ישראל הא כל ישראל בחזקת כשרים עומדים וכדאמרינן התם זיל גלי או נסיב בת מינך מכלל דכל היכי דלא ידעי פסולי דידי' כי אמר ישראל כשר אני מהימן ליה להשיאו בת ישראל כשירה ואי משום חללות דהוי פסול לכהונ' הא נמי לית לן למיחוש מסתמא ועוד הרי לא הוזהרו כשרות לינש' לפסול ותירץ ר"ת ז"ל דלהשיאו אשה לאו דוקא אלא לומר דאין מעלין אותו ליוחסין שיהא אצלנו בחזקת כהן כשר ומיוחס ולהעלו' את בנו לעבוד' או לסנהדרין ולהשיאו בתו לכהן בלא בדיקה דאמר בפרק בתרא דקדושין דכהן הנושא אשה חייב לבדוק בד' אמהות ואינו רשאי לסמוך על החזקה של משפחה שתהא בחזקת כשירה ואיכא למימר להשיאו אשה ממש שאין אצלן בחזקת כהן ומיוחס לעבודה ולסנהדרין על שנתחייבו להשיאו אשה בדוקה כהן ומיוחס:

המשנה החמשית והכונה בה בביאור החלק השלישי גם כן והוא שאמר שתי נשים שנשבו זו אומרת נשביתי וטהורה אני וזו אומרת נשביתי וטהורה אני אינן נאמנות בזמן שהן מעידות זו את זו הרי אלו נאמנות וכן שני אנשים שנשבו זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אינן נאמנין בזמן שהם מעידין זה את זה הרי אלו נאמנין ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד אמר רבי אלעזר אימתי במקום שיש עוררין אבל במקום שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד רשב"ג אמר משם שמעון בן הסגן מעלין לכהונה על פי עד אחד אמר הר"ם פי' ענין אמרו שנשבו שנדע באמת שנשבו ועם זה הנה הן נאמנות שהן טהורות כאשר יעידו כל אחת ואחת לחברתה שהיא טהורה לפי שהקלו בעדות שביה שהיא טהורה באשה או קרוב או קטן מסיח לפי תומו ויתאמת העדות לשבויה שהיא טהורה כשיעיד לה העד שלה שלא עזב אותה מעת השבי עד שיצתה מרשות הגוים פי' עוררין מערערין יערערו ויאמרו שהוא אינו כהן ומן העקר שאצלנו אין ערער פחות משנים ומחלקת רשב"ג עם ת"ק אמנם הוא בצרוף עדות לפי מה שהתבאר והוא שיהו אנשים יודעים שאביו כהן עוד יצא קול על זה הכהן שהוא חלל והורידוהו מן הכהנה ואחר זה העיד עד אחד שהוא כשר רשב"ג אמר יצטרף זה העד עם העד הראשון ואף אם יש זמן ביניהם ומעלין אותו לכהונה לפי שיש שנים עדים כשהוא כשר ושנים כשהוא פסול והוחזק העדות וישאר בחזקת אביו אשר הוא כהן כשר ות"ק סבר לא יצטרף ואין מעלין אותו לכהונה עד שיעידו שני עדים בזמן אחד שהוא כשר יכחישו לעדותם העדות אשר העידו כשהוא חלל וישאר בחזקתו והלכה כרשב"ג לפי העקרים אשר אצלנו שנצרף העדות ואע"פ שהיה ביניהם שנים וכן יעידו העדים מיוחדים בכל העריות זולת הגט כמו שהתבאר ובעידי נפשות גם כן ולהם דינין יתבארו במקומם ממסכת סנהדרין:

אמר המאירי שתי נשים שנשבו ר"ל בודאי או שיש עדים שנשבו שאין כאן עוד דין הפה שאסר הוא הפה שהתיר והילכך כל שאחת מהן אומרת על עצמה נשביתי וטהורה אני אינה נאמנת כמו שהתבאר אבל כל זמן שמעידה אחת מהן על חברתה הרי אלו נאמנות שבשבויה הקלו להאמין בה עד אחד וכל שעד אחד נאמן אשה נאמנת ואפילו בכיוצא בזה שיש לחוש לגומלין אין חוששין לכך וכן הלכה וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אין אחד מהם נאמן על עצמו לא לפתוח בקריאת התורה ולא לישא את כפיו ולא לאכול בקדשי הגבול אלא שמחמירין עליו באיסורי כהנה על פיו ומכל מקום בזמן שהם מעידים זה על זה נאמנין שמעלין לכהנה על פי עד אחד ומכל מקום יתבאר בגמרא שלא אמרו להעלותו לכהנה על פי עד אחד אלא להאכילו בתרומה שעד אחד נאמן באיסורין ואפילו לא היתה לו חזקת כשרות מעולם אבל להשיאו אשה לא ר"ל שאע"פ שזה מעיד שהוא כהן בדוק אינו נאמן להשיאו אשה בדוקה כדי להכשיר בתו בלא בדיקה ואע"פ שכל שאין שם חזקת איסור עד אחד נאמן באיסורין מעלה עשו ביוחסין ואין גוזרין שלא להאכילו בתרומה כדי שלא יבא ממנה לטעות אחריו ביוחסין שאין מעלין מתרומה ליוחסין ומתוך כך אין חוששין לגומלין ור' יהודה נחלק בזו לומר שאין מעלין לכהנה ר"ל אף לתרומה על פי עד אחד מפני שהוא סובר שמעלין מתרומה ליוחסין ומכל מקום לא מטעם גומלין הוא בא לומר כן אלא אף במקום שאין גומלין כגון שאחד בא ומעיד עליו והוא אינו צריך לעדותו כלל והלכה כתנא קמא:

אמר ר' אלעזר אימתי וכו' פירוש ר' אלעזר סובר כתנא קמא להעלות לכהנה על פי עד אחד להאכילו בתרומה ושלא להעלות מתרומה ליוחסין אלא שבא ללמד דין חדש במוחזק בכהן שיצא עליו ערער על אי זה צד מחזירין אותו לחזקתו ורבן שמעון בן גמליאל שאמר מעלין לכהנה על פי אחד על דבריו של ר' אליעזר הוא חוזר ודבריו דוקא בשאין עוררים והוא ששאלו עליו בגמרא היינו תנא קמא ר"ל ר' אליעזר שהוא תנא קמא שלו והשיב שבמצטרפין לעדות קא מיפלגי והוא שאמר אימתי בזמן שיש עוררין והענין הוא שהוחזק לנו באביו של זה שהוא כהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה ובן חלוצה ואע"פ שאין מורידין אותו בקול בעלמא מכל מקום מפקפקין בו עד שיבדק משום מעלת כהנה הואיל ולא היתה לו חזקת עצמו ואין גורסין בה ואחתיניה והבא לגרסו צריך לפרש שאף החשש הוא קורא הורדה ואמר על זה שאם בא אחד ובטל את הקול ר"ל שאמר ידענא ביה דכהן הוא והעלוהו על פיו שכל שנתבטל מחמת קול עד אחד מחזירו ובאו שנים והעידו שהוא בן גרושה ובן חלוצה והורידוהו שהרי שנים מבטלין עדות של אחד ובא עד שני להעיד שכהן הוא שר' אליעזר סובר שאין עדותן מצטרפת ונמצא אחד במקום שנים והוא שאמר אימתי כלומר אימתי אין מעלין לכהנה על פי אחד במקום שיש שם עוררים ואין כנגדם שנים להעיד כאחד אבל כל שאין שם עוררים ר"ל שהרי יש כנגדם שנים כאחד מעלין ורבן שמעון בן גמליאל סבר מצטרפין והקול בטל ואע"פ שלא באו כאחד והרי הם שנים כנגד שנים ונשאר בחזקת אביו ואע"פ שהורידוהו חוזרין ומעלין אותו ולזילותא דבי דינא לא חיישינן וכן הלכה:

ולמדת מסוגיא זו שכל ששנים אומרים בן גרושה וחלוצה הוא ושנים מכחישין מכשירין אותו מחמת חזקת אביו אע"פ שלא היתה לו חזקת עצמו והקשו בה מזו שאמרו בשלישי של קדושין ס"ו ע"א בינאי המלך שאמו נשבית במודיעים ולא נמצא ושאלו בה אי דאמרי תרי אישתבאי ותרי לא אישתבאי מאי חזית דסמכת אהני וכו' סמוך אהני כלומר דאמרי אישתבאי דמשמע דבתרי ותרי פוסלין ואין מעמידין על חזקת אב ותירצו בתוספות דכל תרי ותרי מן התורה מעמידין אותו על חזקתו כדאיתא בפרק ארבעה אחים ל"א ע"א בין לקולא כגון שזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואמרו שנים קרוב לו ושנים קרוב לה שמחזיקין אותה בפנויה בין לחומרא בכיוצא בה בגט שמחזיקין אותה באשת איש ומדרבנן מחמירין בה בשל תורה כגון זו של קדושין וכן בזו של ינאי המלך לעבודה או לתרומה של תורה וזו שבכאן בתרומה דרבנן ובשלישי של ערובין בעי רב בתרומה ונטמאת שנים אומרין מבעוד יום ושנים אומרין משחשיכה שמעמידין את התרומה בחזקתה ולא נטמאת עד הערב והוה ליה עירוב משום דעירובי תחומין דרבנן ור' מאיר שחלק בה לומר שאינו עירוב היה סובר דאוריתא ואם תאמר שנים אומרים מת ושנים אומרין לא מת אף כשנשאת לאחד מעדיה תצא דהא תרי ותרי נינהו ואיכא חזקת אשת איש או יש בה חזקה אחרת שכל אשה דייקא ומינסבא שלא לפסול את עצמה ואת זרעה ואתיא הך חזקה ומרעא לה לאידך ולדעת זה בשאינה אומרת בריא לי שהקשו כאן הבא עליה באשם תלוי קיימא הוא הדין שהיה יכול להקשות בחטאת קאי אלא שסמך על סופה באומרת בריא לי:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו שכל שיש עדים שנשבית אינה נאמנת בטהורה אני עד שיעיד לה אחד בטהרה מעתה שתי נשים שנשבו ויש עדים שנשבו ואמרה אחת מהו אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת שעל עצמה נאמנת שהרי בחזקת טומאה היא ועל חברתה נאמנת שהרי עד אחד מטהר ואפילו בא עד אחד והפך הדברים ואמר לא כי אלא את טהורה וחברתך טמאה אין זה כלום שכל שאומרת על עצמה טמאה אני אפילו באו כמה עדים שהיא טהורה היא נאמנת דשויתה אנפשה חתכה דאיסורא אלא שבזו יראה דוקא בפנויה שאוסרת עצמה לכהנה אבל באשת איש שבאה לאסור עצמה על בעלה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר כדאיתא בנדרים צ' ע"ב הא בפנויה ולפסול עצמה לכהנה נאמנת אפילו באו כמה עדים שהיא טהורה וכן נאמנת על חברתה אע"פ שהעד היפך את דבריה לומר שחבירתה טמאה נאמנת שכל שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ועד אחד של טומאה אינו כלום:

אמרה אני טהורה וחברתי טמאה הואיל ויש כאן עדים שנשבית שהדין בה שאינה נאמנת לטהר את עצמה וחברתה מיהא טמאה שהרי בחזקת טומאה היא אם בא עד אחד והיפך את דבריה לומר לא כי אלא את טמאה וחברתך טהורה העד נאמן והיא אינה נאמנת כלל שאם על עצמה לא כל הימנה כמו שביארנו ואם על חברתה הרי הוכשרה על פי העד:

אמרה אני וחברתי טמאה שמאחר שיש בה עדים שנשבית הדין בה שנאמנת על הכל אם בא עד אחד והיפך את הדברים לומר את וחברתיך טהורות נאמנת היא על עצמה שכל שהיא אומרת טמאה אפילו כמה מעידין עליה שטהורה היא אינו כלום וחברתה מכל מקום טהורה על פי העד:

אני וחברתי טהורה שמאחר שיש עדים שנשבו נאמנת על חברתה ולא על עצמה אף אם בא עד אחד והיפך ואמר את וחברתיך טמאה הדין כן שמכל מקום חברתה הוכשרה על ידה ולגבי נפשה אינה נאמנת כמו שביארנו וכלל הדברים כל שאין שם עדי שבויה אלא עד שהיפך נאמנת על עצמה להקל ולהחמיר ועל חברתה להקל ולא להחמיר שלא האמינה תורה עד אחד לאיסור אלא בסוטה ואחר קנוי וסתירה ואפילו היה שם עד מהפך הואיל ואין שם עדי שבויה נאמנת על עצמה להקל ולהחמיר אע"פ שהעד מכחישה ולא סוף דבר כשהמטהר קידם ובא תחלה אלא אף בבאו בבת אחת או אפילו שקדם המחמיר נאמנת על חברתה להקל ולא להחמיר וכל שיש שם עדי שבויה ואין שם עד המהפך נאמנת על עצמה להחמיר ולא להקל ועל חברתה להקל ולא להחמיר כל שאחד או אחרת מעיד עליה שכן וכל שיש עדי שבויה ועד המהפך חברתה מיטהרת על פי אחד מהם או על פיה או על פי העד ואע"פ שהם מכחישים זה את זה והיא נאסרת או על פיה או על פי העד:

שתי נשים ת"ר אני כו' עד אלא פשיטא דאיכא עדים. רישא דאמרי אני טמאה וחברתי טהור' שפיר אתיא לן בין בעדים בין שלא בעדי' דאפי' בלא עדים מהימנא עלה ואפי' בעדים משתרי' חברתא אפומא דידה. אלא אאידך הוא דמוקמינן לה דאיכא עדי' וכ"ת אי דאיכא עדי' א"כ אמאי אינ' נאמנת על חברתה לומ' שהיא טמאה. וי"ל דלאו דוק' קאמר אלא כלומ' אין אנו צריכין לנאמנות' כיון דאיכא עדים. וכ"ת א"כ מאי האי דמקשי' אמציעתא אני וחברתי טמאה כו' עד אי דאיכא עדים אמאי לא מהימנא. לימא ליה מאי אינה נאמנת דקתני אין אנו צריכין לנאמנותה. ואפשר לומר דלא דמיאן דברישא דתני עלה וחברתה אינה נאמנת. איידי דתני עלה אינה נאמנת כללה לחברתה בהאי לישנא ולמימרא דאין אנו צריכין לנאמנותה קאמר. אבל מציעתא דאלו בדידי' קתני נאמנות וחברתה אינה נאמנות כלל משמע:

אלא פשיטא דליכא עדים. אימא סיפא כו' עד איהי שויתה לנפשה חתיכא דאיסורא. חברתה משתריא אפומא דידה. כלומר והוא דאתאי איהי ברישא. דכיון דקבלניה לסהדות' דידה ואשתריא לה אפומ' דידה הויא לה כשני' ותו לא מהימן אידך אלא כחד במקו' שנים. ואע"ג דהאי איש וקמא אשה. אבל היכא דאתו בהדי הדדי לא. והכי מוכח התם במס' סוטה. אלא דקשי' לן אידך דאמר' אני טהורה וחברתי טמא' ואמר לה עד את טמאה וחברתיך טהורה איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה. חברתה משתריא אפומא דעד. משמע לפום לישנא דעד דשרי לא אתי בתר'. וליכא למימ' דשני לן בין עד כשר לעד פסול למימרא דעד כשר מהימן לן אפילו במקום הכחשה דעד פסול. דהא בהדיא מוכח התם בירושלמי דיבמות דלא שני לן ביניהו כלל. ואפי' בין שפחה לעד כשר. אלא דאיכא למימר דלישנא לאו דווקא ולעולם כגון אתי עד דשרי לכתחלה. אי נמי אפשר דבשבויה הקילו להאמין עד כשר בהכחשה דעד דלאו כשר. אבל בשוין אין לנו. וחברתי טמא' וכו' ופירש"י ז"ל הוא הנכון:

וכן שני אנשים כו' כל הני למה לי צריכי כו' והא דאמרינן אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא כלומ' גבי דידהו. והא דאמרי' נמי אבל אשת איש דאיסורא ואפשר דאפילו תנא אשת איש נמי ממונא מאיסורא לא ילפינן ולא איסורא מממונא. אי נמי אפשר דלא כפלינן לה לאצרכת' ודכוות' בתלמוד'. והא דאמרי' ושתי נשים שנשבו למה לי מהו דתימ' ניחוש לגומלין קא משמע לן כלומ' דאפי' לרבי יהודה דחייש לגומלין. בהא מודה דלא חיישינן וטעמ' משו' דבשבוי' הקלו:

שתי נשים שנשבו. אומר ר"ת לא גרסינן הכא זאת אומרת נשביתי דבאיכא עדי שבויה מיירי ומאי צריכין לעדותן. ומיהו מצי למימר דלהכי אצטריך אף על פי שהם סבורות שאין אנו יודעין אין נאמנות. אין רישא וסיפא דאיכא עדים השתא איכא לפרושי דכולהו צריכי. דלתירוצא דרב פפא פריך הא תו למה לי והכא לא פריך משום דמילתא דפשיטא היא דצריכי אני טהורה וחברתי טמאה אצטריך לאשמועינן דאינה נאמנת אעצמה בדאיכא עדים. אני וחברתי טמאות אתא לאשמועינן בדליכא עדים אינה נאמנת לאסור חברתה אלא היא מותרת על פי עצמה שאומרת טהורה אני. אני וחברתי טהורה אתא לאשמועינן בדאיכא עדים דנאמנת להתיר חברתה דרישא מצינו לאוקמי בדליכא עדים. הא תו למה לי היינו רישא. תימה הוה ליה למימר היינו רישא דרישא כדלקמן דהא מרישא דרישא שמעינן כולה דשויתיה לנפשיה חתיכה דאיסורא. וחברתה משתריא אפומא דידה. ומסתמא כ"ש ע"פ עד אחד. וי"ל דסד"א דאיהי מהימנא יותר כיון שנשבית עתה קים לה טפי. משום דאיכא דררא דממונא פר"ח משום שהוא מוחזק בידו השדה אבל העדים אין בידם כלום. נשביתי וטהורה אני למה לי. תימא אמאי לא משני משום דבעי למיתני אם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת. ויש לומר דהא לאו חדוש הוא דשמעינן לה מסיפא דקתני עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות. ומינה שמעינן נמי שבויה בעדים. שתי נשים למה לי ואי לאשמועינן דאחת נאמנת על חברתה הא בהדיא תנן לקמן דאפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים. הרא"ש ז"ל:
וז"ל הרמב"ן. וחברתה משתריא אפומא דידה טעמא דמילתא משום דקי"ל כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים. וכן פרש"י ז"ל ואיכא למידק הא דתנן פרק האשה שלום [יבמות קיז ב'] עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת הרי זו לא תנשא. ואף על גב דהימנוה רבנן כדעולא ה"מ כשכבר התירוה לינשא אבל לא התירוה לינשא אין מתירין אותה. ובמסכת סוטה [לא ב'] אמרינן נמי לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה גבי עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת היתה שותה ואקשינן עלה מדעולא ומפרקינן לא קשיא וכו' ואיכא לפרושי ה"נ שכבר התירוה על פומא דידה מקמי דתיתי עד אחד והיכא דמשתריא אפומא דעד אחד נמי כדאתא עד אחד בקמייתא ושרו לה אפומא דידיה ואף על גב דבלישנא דגמרא נמי אמרינן ואמר לה עד את וחברתיך טהורה דמשתריא אפומא דידיה לא קפדינן בהכי ומשום דברייתא קתני אמרה נקט איהו נמי ברישא עדותה של אשה ואיכא למימר דבשבויה הקלו אפילו לב"א. ולי נראה דאשה לגבי עד כשר לאו הכחשה היא דבשלמא בעד כשר כיון דחזי לאצטרופי מכחיש אלא באשה בטומאה ובלא מת לאו הכחשה דכלום היא אלא לגבי אשה אחרת וצ"ע. ושוב מצאתי פירכא לזה מן הירושלמי וכתבתיו בפרק האשה שלום משם למדתי שהאיש והאשה שוין בהכחשה:

וז"ל הרא"ה שתי נשים ת"ר אני וכו'. עד אלא פשיטא דאיכא עדים. רישא דאמר' אני טמאה וחברתי טהורה שפיר אתיא לן בין בעדים בין שלא בעדים דאפילו בלא עדים מהימנא עלה ואפילו בעדים משתריא חברתה אפומא דידה. אלא אאידך הוא דמוקמינן לה דאיכא עדים וכ"ת אי דאיכא עדים אם כן אמאי אינה נאמנת על חברתה לומר שהיא טמאה. ויש לומר דלאו דוקא קאמר אלא כלומר אין אנו צריכין לנאמנותה כיון דאיכא עדים וכ"ת א"כ מאי האי דמקשים אמציעתא אני וחברתי טמאה וכו' עד אי דאיכא עדים אמאי לא מהימנא לימא ליה מאי אינה נאמנת דקתני אין אנו צריכין לנאמנותה ואפשר לומר דלא דמיא דברישא דתני עלה וחברתה אינה נאמנת איידי דתני עלה אינה נאמנת כללה לחברתה בהאי לישנא ולמימרא דאין אנו צריכין לנאמנותה קאמר אבל מציעתא דאילו בדידה קתני נאמנת וחברתה אינה נאמנת כלל משמע. אלא פשיטא דליכא עדים אימא סיפא וכו' עד איהי שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא חברתה משתריא אפומא דידה כלומר והוא דאתאי איהי ברישא דכיון דקבלנוה לסהדותא דידה ואשתריא לה אפומא דידה הוי לה כשנים ותו לא מהימן אידך אלא כחד במקום שנים ואף על גב דהאי איש וקמא אשה אבל היכא דאתו בהדי הדדי לא. והכי מוכח התם במסכת סוטה אלא דקשיא לן אידך דאמר' אני טהורה וחברתי טמאה ואמר לה עד את טמאה וחברתיך טהורה איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה. חברתה משתריא אפומא דעד משמע לפום לישנא דעד דשרו (לא) אתי בתרא וליכא למימר דשני לן בין עד כשר לעד פסול למימרא דעד כשר מהימן לן אפילו במקום הכחשה דעד פסול דהא בהדיא מוכח התם בירושלמי דיבמות דלא שני לן בינייהו כלל ואפילו בין שפחה לעד כשר אלא דאיכא למימר דלישנא לאו דוקא ולעולם כגון דאתי עד דשרי לכתחלה. אי נמי אפשר דבשבויה הקילו להאמין עד כשר בהכחשה דעד דלאו כשר אבל בשוין אין לנו. וחברתי טמאה וכו' ופרש"י ז"ל הוא הנכון:

וכן שני אנשים וכו'. כל הני למה לי צריכי כו' והא דאמרינן אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא כלומר גבי דידהו. והא דאמרינן נמי אבל אשת איש דאיסורא ואפשר דאפילו תנא אשת איש נמי ממונא מאיסורא לא ילפינן ולא איסורא מממונא. א"נ אפשר דלא כפלינן לה לאצרכתא ודכוותא בתלמודא והא דאמרינן שתי נשים שנשבו למה לי מהו דתימא ניחוש לגומלין קא משמע לן כלומר דאפילו לרבי יהודה דחייש לגומלין בהא מודה דלא חיישינן וטעמא משום דבשבויה הקילו.[ע"כ הרא"ה ז"ל]:
וז"ל הריטב"א. תנו רבנן אני טמאה וכו' וכולה מתניתא מיירי כשחברתה שותקת או בדליתה אי נמי בשוטה דאי דאתא ומכחשת לה הא ודאי לא משתריא אפומא דידה דהא שויתא נפשה חתיכה דאיסורא. אמר מר אני טהורה כו' אבל בבא קמא לא קשיא לן כלל דההיא שפיר אתיא בין דאיכא עדי שבויה בין דליכא עדי שבויה דין הוא שתהא טמאה דהא שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא ואפילו בעדי שבויה חברתה טהורה על פיה דהא תנן הכל נאמנין להכשירה אפילו עבד ואפילו שפחה ומיהו כדאתא רב פפא ואוקי מתניתא בדאיתא עד אחד דאפיך מיפך כולה ואפי' בבא קמא דאלא דההיא סדרא והכי אורחא דתלמודא. אלא פשיטא דאיכא עדים כלומר עדי שבויה והא דקתני שאינה נאמנת על חברתה ה"ק שאין אנו צריכין לנאמנות ואיידי דקתני אינה נאמנת ממש בדידה תנא נמי הכי גבי חברתה כיון דכיילא בהדה בחד לישנא אבל בסמוך פרכינן אחברתה אמאי לא מהימנא ולא פירשה דקאמר אין אנו צריכין לנאמנותה ולית ליה למתני הכי כיון דבגופה קתני נאמנת ממש ולא כיילה בהדי חברתה בהאי לישנא. חברתה משתריא אפומא דידה פי' וכגון דאתיא איהי מעיקרא דהימנוה רבנן כבי תרי כדעולא כן אידך דאמר חברתה משתריא אפומא דעד כגון דאתא עד מעיקרא הא לאו הכי ע"א בהכחשה אינו כלום ואף על פי שזו איש וזו אשה וכדאמר בירושלמי ביבמות ר"נ בר מניומי בשם רב כל מקום שהכשיר עדות אשה באיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש ע"כ. הילכך אפילו נשאת לאיש ההוא תצא ושלא כדברי הרמב"ם וכבר כתיבנא לה ביבמות בס"ד. ה"נ איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה כלומר כיון דאיכא עדי שביה. ולא גרסינן דאיכא עדים דמשמע דמשום דאי' עד אחד דטומאה הוא דלא מהימנא והא ליתא דבלא עד דטומאה לא מהימנא כל היכא דאיכא עדי שביה וכדאיתא במתניתא בהדיא. חברתה משתריא אפומא דעד. ואם תאמר דאמאי לא פרכינן הכא דמאי קמ"ל דהא מדקתני רישא דמשתריא חברתה אפומא דידה ממילא ידעינן דמשתריא בעד כשר תירצו בתוספות דדילמא הוה אמינא דוקא אפומא דחברתה שלא זז ידה מתוך ידה אבל אפומא דעד דעלמא לא משתריא כיון דאיכא הכחשה דהא דהות קיימא בהדה ואי תנא הך דעד האחד דוקא אפומא דעד כשר אבל אפומא דאשה לא משתריא במקום הכחשה דעד קמ"ל. היינו רישא פי' רישא דהך דהיינו מציעתא דהך מסתמא כולה רבותא דהכא אינו במאי דקתני דמשתריא חברתה אפומא דעד משום שהכחשה דעד לאו הכחשה גמורה היא ותמות נפשי עם פלשתים קאמרה אבל לעיל דליכא למימר הכי אימא דלא משתריא אפומא דעד כיון דהא קיימא תמיד בהדה מכחשת ליה קמ"ל אבל היכא דמכשרא נפשה לא מהימן קמ"ל ומיהו ודאי בקמייתא לא נצרכו ומאידך נפקא אלא דתנא לא זו אף זו קתני דמעיקרא תניא בדהוה צריך לה וכי קתני אידך דעדיפי שבקא לקמיה כדאיתא אבל עדים דליכא דררא דממונא פי' דליכא לדידהו דררא דממונא [בהא. אבל אשת איש דאיסורא לא קמ"ל. וה"ה דממונא] לא גמרי מאיסורא דאוקי ממונא בחזקת מריה:

בפרש"י בד"ה אלא פשיטא כו' וחברתה נמי כו' ההוא לאו משום הימנותא כו' עכ"ל ר"ל ולא שייך למתני בחברתה לא נאמנת ולא אינה נאמנת דבסהדותא דעדים היא טמאה אלא אינה נאמנת אדידה לחוד קאי ולכך קאמר לקמן בסיפא דתנא אינה נאמנת על חבירתה לחוד קשה האי לישנא ומה שדקדק מהרש"ל בזה על פרש"י אינו קושיא לפי זה ודו"ק:

תוס' בד"ה אין רישא כו' ואין נראה דאי בדליכא עדים היינו מציעתא אלא בדאיכא כו' עכ"ל לא ידענא (ג) מאי קושיא דברישא לא קתני דחברתה טהורה אלא משום דחברתה מסייעה לה ואצטריך מציעתא לאשמעינן דחברתה טהורה ע"פ עצמה אע"ג דחברתה מכחישה דהא השתא נמי דאיירי רישא בדאיכא עדים לא זו אף זו קתני דאצטריך סיפא כו' אע"ג דלא פסלה נפשה כו' גם לתירוצם קשה מאי פריך לקמן לאוקימתא דרב פפא הא תו למה לי היינו רישא דרישא כיון דידע האי תירוצא דקאמרי אע"ג דלא פסלה נפשה כו' ויש ליישב בדוחק:

בד"ה אבל הכא דליכא כו' אע"ג דר"מ פליג אסיפא מודה ברישא עכ"ל ר"מ פליג אסיפא היינו בעדים שאמרו כו' אבל אנוסים כו' הרי אלו נאמנים דפליג בה ר"מ ואמר דאין נאמנין מטעמא דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אבל ברישא דמודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה כו' לא פליג בה ר"מ וק"ל:

בפרש"י בד"ה ר"י אומר אין מעלין כו' ואפי' היכא דליכא גומלין כו' עכ"ל היינו למאי דמסיק דטעמא דר"י משום דמעלין מתרומה ליוחסין וק"ל:

רש"י בד"ה ואינה נאמנת על חבירתה כו' דבשלמא אינה נאמנת דרישא כו'. נ"ב ותימה אמאי צריך רש"י לכל זה דהא הכא ליכא לשנויי הכי דאם כן איך תנא נאמנת על עצמה הרי ג"כ בלאו דיבורה נאסרה וק"ל:

תוס' בד"ה אבל הכא כו' פליג אסיפא כו' נ"ב פי' גבי עדים כדלעיל וסבר דלא מהימנא במיגו מודה ברישא כלומר בהא דרבי יהושע לא אשכחן דפליג אם כן ממילא חידוש הוא מאי דקמ"ל נאמנים גבי עדים כו' יותר מרישא דמודה ר"מ ודו"ק:

תד"ה אין. דאי בדליכא עדים היינו מציעתא. עי' מהרש"א ולקמן בסמוך איישב דבריהם בס"ד:

רש"י ד"ה ובזמן. שכ"א אומר אני וחברי כהן. עתוי"ט. ול"נ דדעתו ז"ל דאם הוא עצמו אינו יודע אם כהן הוא ע"א אינו נאמן להעיד עליו. ולכן לעיל בשבויה לא הוצרך לפרש דפשיטא דהיא אומרת ע"ע טהורה היא דלא שייך לומר שהיא אינה יודעת. ובאומרת שהיא טמאה הא שויתה אנפשה חתיכה דאיסורא. ובזה נראה לכוון דברי התוס' ד"ה אין במש"כ דאי בדליכא עדים היינו מציעתא. ור"ל דע"כ מיירי דחברתה אומרת ע"ע ג"כ שהיא טהורה. וא"כ היא טהורה מחמת עצמה כבמציעתא ולא שייך לומר על עדות חברתה עליה נאמנת. ומשום דידה גופה ג"כ לא שייך לומר נאמנת במה שאומרה שהיא טמאה. דכל שאינה אומרת שהיא טהורה ממילא היא טמאה ודו"ק:

במשנה זאת אומרת כו'. נ"ב הא ודאי משמע שאומרת בב"ד:

מתני' זה אומר כהן אני. עיין בהרא"ש פ"ה דגיטין סי' ח באות י:

אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת. שייך נאמנות לטומאה דלהוי וודאי ולא ספק ללקות הכהן הבא עלי' ככל איסור שהוחזק בע"א שלוקין עליו כמ"ש רמב"ם פי"ו מסנהדרין הל' וי"ו וקמ"ל הכא דלא מהימנא אחברתה. וכן בבא אני וחברתה טמאה נאמנת על עצמה ללקות הכהן עלי' כמו אשה להתחזק נדה עפ"י עצמה שלבשה בגדי נדה בעלה לוקה עלי' משום נדה וכ"כ להדיא בסוף ספר באר שבע ע"ש ועיין רמב"ם פ"כ מא"ב ה' י"ג. ואינה נאמנת על חברתה וא"ש. ומ"מ כ' רש"י דלא שייך בהא שפיר לשון אינה נאמנת כיון שעכ"פ אינה בהיפוך ממה שאמרה שהרי אינה טהורה ובחינם נתחבטו מהרש"ל ומהרש"א בזה. וק"ל:

הני תרווייהו טהורות נינהו כו' תמות נפשי עם פלשתים כו'. ר"ל אע"ג דאמתלא מוספקת מועיל לה בלי ספק מ"מ אמתלא כי האי לא. דלא עבדה לבזויי נפשה משום קילקול חברתה:

היינו רישא דרישא. הקשה מהרש"א לפמ"ש תוס' לאביי אשמועינן בסיפא דסיפא דלא ניחוש לגומלים א"כ כבר ידע הש"ס זה התירוץ. ולפענ"ד לא דמי לאביי ליכא עד דמפיך ואמרה על חברתה טהורה היא כדי שתשתוק אם אמרה על עצמה טהורה אני. משא"כ לר"פ מה איכפת לה בחברתה הא בלא"ה איכא עד שאומר בהיפוך ומה מועיל או יזיק חברתה והוי סבור דלא שייך חשש גומלין בכה"ג ומסיק אפ"ה ה"א ניחוש לגומלים. וא"נ כגי' רש"י לאשמועינן אפי' עד כשר:

משום דאיכא דררא דממונא. עמ"ש לעיל בסוגיא דהעדים שאמרו:

אבל היכא דליכא דררא דממונא. הקשו תוס' נימא דאשמועינן דלא אמרינן מגו לפסול השטר. וי"ל משום דר"ח לעיל דאמר ס"ל לר"מ עדים שאמרו חתמו שקר וכו' נמצא לא פליגי במגו אלא במלתא אחריתי ואינו ענין לכאן:

במשנה שתי נשים שנשבו פרש"י שיש עדים שנשבו. משמע דבליכא עדים הוי מהימנא כל חדא לומר נשביתי וטהורה אני אע"ג דחברתה ידעה שנשבית ולא שייך לומר הפה שאסר. משום דאכתי כל חדא מינייהו הוי יכולה להכחיש חברתה ולומר שלא נשבית דע"א בשבויה לאו כלום הוא לאסור אלא להתיר. ולכאורה היה נראה מכאן ראיה דהא קי"ל דלא אמרי' מיגו במקו' ע"א. לאו משום דהו"ל מיגו דהעזה שאינו יכול להעיז ולהכחיש העד דא"כ הכא אמאי הוי מהימנא. אע"כ דעיקר הטעם במיגו במקום ע"א היינו היכא שהיה צריך לישבע להכחיש העד כמ"ש התוס' בנסכא דרבי אבא. ולשיטת הסוברים דבכל ענין לא אמרינן מיגו במקום ע"א משום דהו"ל מיגו דהעזה צ"ל דשאני הכא דבשבוי' הקילו וזה שכתבו כל הפוסקים בפשיטו' דאע"ג דאיכא עד כשר שנשבי' אפ"ה מהימנא לומר נשביתי וטהורה אני וק"ל:

קונטרס אחרון
משנה שתי נשים שנשבו ופרש"י שיש עדים שנשבו. משמע דהיכא דליכא אלא ע"א שנשבית עדיין נאמנת לומר נשביתי וטהורה אני משמע לכאורה דהא דקי"ל דלא אמרינן מיגו במקום ע"א לאו משום דהוי מיגו דהעזה דא"כ הכא אמאי מהימנא אלא דטעמא דמיגו במקום ע"א ל"א היינו היכא שהיה צריך לישבע ולשיטת החולקים דבכל ענין לא אמרינן מיגו במקום ע"א צ"ל דשאני הכא דבשבוייה הקילו דבלא"ה ליכא אלא חששא בעלמא שמא נבעלה וכדפרישית:

תוספות בד"ה אין רישא וסיפא וכו' ואין נראה דאי בדליכא עדים היינו מציעתא וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דמציעתא איצטריך לאשמעינן דאע"ג שאמרה שחברתה טמאה אפ"ה חברתה טהורה דמרישא דרישא לא שמעינן אלא שנאמנת לומר שחברתה טהורה ולא זו אף זו קתני בסיפא באני וחברתי טהורה ע"ש. ולכאורה היה נראה ליישב דמשמע להו להתוספות דלא שייך למיתני כה"ג לא זו אף זו דאדרבא מציעתא סתרא לרישא דרישא. דמשמע מרישא דרישא דמצד נאמנותה טהורה חברתה. ומציעתא קתני דאפי' אמרה שחברתה טמאה אפ"ה חברתה טהורה. אלא דל' היינו מציעתא לא משמע הכי. ועוד דאכתי איצטריך מציעתא לאשמעינן דנאמנת על עצמה שהיא טמאה אע"ג דליכא עדים. ואע"ג דהא נמי קתני ברישא דרישא אפ"ה לא זו אף זו קתני דאע"ג דבמציעתא איכא למימר תמות נפשי עם פלשתים קעבדה אפ"ה מהימנא. לכך נלע"ד דלעולם סברי התוספות דלא שייך למיתני לא זו אף זו אלא בשני בבות הסמוכות משא"כ הכא מפסקא בבא אחריתי אבל עכשיו דאיירי בדאיכא עדים א"ש ולא שייך להקשות אכתי רישא דרישא ל"ל הא מסיפא דסיפא שמעינן דנאמנת לטהר חברתה דמ"מ אי לא רישא דרישא הוי מוקמינן לכולהו בבי דברייתא דוקא בדליכא עדים ואע"ג דמקשינן בפשיטות אי דליכא עדים אמאי לא מהימנא היינו לקושטא דמילתא דשמעינן ממתניתין דנשביתי וטהורה אני נאמנת וכ"ש דנאמנת לטהר חברתה אבל תנא דברייתא לא סמיך אמתני' דעכשיו נמי דמוקמינן בדאיכא עדים הא שמעינן דכיון שהם מעידות זו את זו נאמנות וא"כ הוי מוקמינן בדליכא עדים מש"ה קתני רישא דרישא וממילא דע"כ בדאיכא עדים נאמנת לטהר חברתה דאי בדליכא עדים היינו מציעתא כנ"ל ודו"ק:

בגמרא רב פפא אמר כולה דאיכא עדים ואיכא ע"א דקא אפיך וכו' ומפשטא דשמעתא משמע דאיירי דלאחר שהעידה אתא ע"א וקא מפיך ומש"ה אמרי' דחברתה משתריא אפומ' דידה כיון שכבר העידה להתיר אלא דלפ"ז קשיא סיפא היכא דאמרה אני וחברתי טמאה ואתא ע"א וקא מפיך ואמר דחברתה טהורה ואמרינן נמי דחברתה משתריא אפומ' דעד ואמאי הא קי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ולא מהני אפילו להתיר כיון שהעד המכחישו אתא מעיקרא. ועיין בזה בר"ן שהאריך ומסיק בשבויה הקילו. אלא דלפ"ז קשה מאי מקשה בסמוך הא תו ל"ל ואמאי לא משני דממשנה יתירא שמעינן דאף על גב דאתיא מעיקרא האשה שאמרה שחברתה טמאה אפ"ה משתריא אפומא דעד שאמר שחברתה טהורה. ויש ליישב דאי לאשמעי' הא מילתא אתא אמאי שני בלישנא למיתני חדא בבא בחד עניינא ואידך בבא בעניינא אחרינא דכולהו הוי מצי לאשמעינן בחד עניינא. אבל למאי דמשני הש"ס א"ש ובזה נתיישב ג"כ הא דלא משני הש"ס דמשנה יתירא אתי לאשמעי' דאפי' עד פסול במקום עד כשר נאמן כאותו גירסא שהביא רש"י באחרונה ולמאי דפרישית אתי שפיר ודוק (אמנם בזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה הא תו למה לי ודו"ק):

רש"י בד"ה היינו רישא דרישא דהא ודאי משום דאינה וכו' לא איצטריך למיתני דטובא אשמעינן עכ"ל. נ"ל דאין כוונת רש"י דכיון דאשמעינן בעלמא תו לא איצטריך לאשמעינן בהאי ברייתא דא"כ למאי דמוקמינן ברייתא מעיקרא דלא איירי בע"א קא מפיך. א"כ לא אשמעינן בברייתא מידי דכולה ממתני' שמעינן להו אלא דעיקר כוונת רש"י ליישב לשון המקשה דמקשה היינו רישא דרישא והיינו לענין דחברתה משתריא ולא מקשה היינו מציעתא לענין דאין נאמנת על עצמה לזה כתב רש"י דמשמע ליה יותר דאתא לאשמעינן לענין חברתה כיון דלענין דאינה נאמנת על עצמה לא הוי רבותא כ"כ דטובא אשמעי' כנ"ל ברור ודו"ק:

במשנה וכן ב' אנשים וכו' הרי אלו נאמנין. וכתב הרמב"ם ז"ל דהא דע"א נאמן היינו בתרומה דרבנן אבל בדאורייתא צריך ב' עדים ותמה עליו הר"ן בשמעתין דהא קי"ל ע"א נאמן באיסורין. ולענ"ד משום הא לא איריא דהא דע"א נאמן באיסורין היינו דוקא היכא דלא איתחזק איסורא משא"כ באיתחזק בעינן שנים. וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף והכא נמי רובא דעלמא לאו כהנים נינהו וכל דפריש מרובא פריש כנ"ל טעם הרמב"ם. ושיטת החולקים כמו שנראה גם כן משיטת התוספות בשמעתין דמתניתין בתרומה דאורייתא איירי ואפילו הכי סגי בע"א אפשר משום דהו"ל כמילתא דעבידא לגלויי ואפ"ה הוא בעצמו אינו נאמן כנ"ל וק"ל:

קונטרס אחרון
במשנה וכן שני אנשים זה אומר כהן אני כו' ובזמן שהן מעידין זה את זה הרי אלו נאמנין וכתב הרמב"ם ז"ל דדוקא בתרומה דרבנן ע"א נאמן ולא בתרומה דאורייתא ותמה עליו הר"ן ז"ל דהא קי"ל דע"א נאמן באיסורין כתבתי ליישב דרובא דעלמא לאו כהנים נינהו וכל דפריש מרובא פריש ורובא וחזקה רובא עדיף והו"ל כאיתחזק איסורא:

רש"י בד"ה מעלין היכא דליכא גומלין והיינו דאיכא בין ר"א לת"ק דר' יהודה עכ"ל. ואע"ג דלקמן מסקינן דעיקר מילתא דר"א דביש עוררין אין מעלין ע"פ ע"א היינו ע"י צירוף אפ"ה סיפא דמילתא דבאין עוררין מעלין ע"פ ע"א היינו ע"א ממש וה"ק ר"א אימתי דאין מעלין ע"פ ע"א ביש עוררין ואז אפילו בשנים ע"י צירוף עדות נמי לא מהני (ושמעינן לה מדפליג רשב"ג ואמר מעלין) אבל במקום שאין עוררין מעלין ע"פ ע"א לגמרי ומדאסיק ר"א אבל במקום שאין עוררין מעלין משמע לרש"י דהיינו דוקא היכא דליכא גומלין ובהא פליג את"ק וק"ל:

גמרא כל הני למה לי. ופרש"י כל הני דתני לאשמעינן הפה שאסר וכו' ואע"ג דמתני' דהכא דוכן שני כהנים לא איירי כלל מהפה שאסר מ"מ נראה דהכי קשיא לי' מתני' דב' נשים שנשבו ל"ל אי לאשמעינן דלא חיישינן לגומלין ממתניתין דשני כהנים שמעינן לה מכ"ש דבשבויה יש להקל טפי ואי לאשמעינן דבדאיכא עדים לא אמרינן הפה שאסר מרישא שמעינן לה וע"ז משני הש"ס דלעולם מתניתין דב' נשים שנשבו אשמעינן דלא חיישינן לגומלין ולא שמעינן לה מסיפא דאפי' ר' יהודה דפליג בסיפא ברישא מודה:

מתניתין שתי נשים וכו'. פירש"י בדאיכא עדים. משמע דבדלא עדים היתה כל אחת נאמנת במיגו דלא נשביתי ולא אמרינן דה"ל מיגו דהעזה נגד חברתה שיודעת מן השביה. והרמב"ם כתב יותר מזה דאפילו איכא עד כשר שנשבית נאמנת לומר טהורה אני. וכתב הב"ש בסימן ז' דדייק לה מדקתני במתניתין ואם יש עדים שנשבית משמע דוקא שני עדים. ובסימן קנ"ב כתב דלפי דיוק זה הוא הדין באשת איש שאמרה אשת איש אני וגרושה אני נאמנת מדקתני גם כן במתניתין ואם יש עדים שהיתה אשת איש. ויש לדחות זה כמ"ש לעיל לענין קול דלמאי דקי"ל כמאן דמתני לעיל ואם משנשאת באו עדים אסיפא אבל ברישא הפירוש ואם יש עדים היינו אפילו אם באו משנשאת. ובזה שפיר יש לומר דכיון דבשעת הגדתה התירוה ולא היה עד אחד מהני הואיל ולא הוי ליה מיגו דהעזה בשעת מעשה. ולפ"ז היה אפשר לדחות קצת אפילו בשבויה דהא בעינן דוקא שהתירוה אבל לא התירוה אפילו אמרה קודם שבאו עדים אין מתירין אותה. ובזה יש לומר דוקא עדים אבל עד אחד כיון דבשעה שהגידה לא היתה צריכה להעיז נאמנת. א"כ יש לומר לפמ"ש התוס' דביש עדים אפילו היא אינה יודעת מן העדים אפ"ה אינה נאמנת. א"נ יש לומר לפמ"ש התוספות דביש עדים אפילו היא אינה יודעת מן העדים אפ"ה אינה נאמנת. ובזה יש לומר דוקא עדים אבל בעד אחד כיון שהיא אינה יודעת ממנו לא הוי ליה מיגו דהעזה מיהו כל זה יבואר לקמן:

אמנם העיקר נלפענ"ד דדברי רש"י והרמב"ם ז"ל הוא מסוגיא שלפנינו ואין צריך לדיוקא דהא בשנויה דרב פפא קאמר דאיכא עדים ואיכא עד אחד דקמפיך ולמה ליה למימר כלל דאיכא עדים תיפוק ליה דכיון דאיכא עד אחד ולא מבעיא נגד חברתה או שאר עד פסול דמוכח אפילו מדברי המקשה דקאמר דוקא דאיכא עדים ולא משום חברתה אלא אפילו עד כשר נשמע משנויא דמיירי אפילו בעד כשר כמו שיבואר לקמן בס"ד דלא כגירסת רש"י ז"ל שכתב ה"מ עד פסול וכו'. מיהו לכאורה אכתי יש לדחות דלא מוכח מדברי רב פפא בעד כשר דאמרינן מיגו דהעזה דילמא היכא דאין העד יודע מן הטומאה נמצא כשאמרה טהורה אני אינה מעיזה כלל. לא אמרינן מיגו דמעיזה אבל בדברי דרב פפא כיון דעד אחד מהפיך ואמר את טמאה נמצא דעכ"פ מעיזה שפיר יש לומר מיגו דמעיזה טפי ואמרה לא נשביתי כלל. ונראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דע"כ אי אפשר לחלק בזה דא"כ מנ"ל לרב פפא באמת להוסיף בברייתא דאיכא עד אחד דקמפיך דילמא ברייתא ס"ל באמת דנגד עד פסול דהיינו חברתה נמי הוי לה העזה והוי אתיא כולה ברייתא בפשטות על נכון דברישא וסיפא אינה נאמנת על עצמה לומר טהורה אני משום מיגו דהוי לה מיגו דהעזה נגד חברתה דיודעת מן השביה ואינה יודעת מהטומאה. אבל בסיפא דרישא ורישא דסיפא שמעידה על חברתה שהיא טמאה שפיר חברתה נאמנת על עצמה במיגו דהיא אומרת לא נשביתי דלא הוי לה מיגו דהעזה נגדה דהא גם עתה מעיזה שהיא אומרת שהיא טמאה וממילא דהוי אתי שפיר בסיפא דסיפא דקאמר נאמנת על חברתה ולא משתריא חברתה ע"פ עצמה דאין לה מיגו משום העזה אלא ע"כ צ"ל דס"ל לרב פפא דאין לחלק בזה דאכתי הוי לה מיגו דהעזה שהיתה צריכה להעיז יותר אלא דאמרינן מיגו אפילו במקום העזה וממילא מוכח דס"ל לרב פפא אפילו בעד כשר כנלענ"ד ברור:

ולפי זה יש להבין מה שדקדק רש"י ז"ל במתניתין בזמן שהן מעידים שאמרה חברתה טהורה ולא כתב אני וחברתה טהורה כמ"ש רש"י לקמן במתניתין דוכן שני אנשים וכו' בד"ה ובזמן וכו' שכל אחד אומר אני וחבירי כהן ונראה דעיקר כוונת רש"י משום דהוי אפשר למיטעי דהא דקאמר בזמן שהן מעידות לאו דוקא שמעידים שחברתה טהורה אלא אפילו אומרת טמאה מ"מ כל אחת משתרי ע"פ עצמה. דה"א דמיירי בדליכא עדים אלא משום העזה לא הוי לה מיגו משא"כ כשאומרת על חברתה טמאה דגם עתה מעיזה להכי פירש דמיירי דוקא בדאיכא עדים וסיפא משתרי דוקא כשמעידות שחברתה טהורה ולא ע"פ עצמה כלל. ואפילו אינן מעידות על עצמן כלל. וכבר כתבתי דמוכח כן מן הסוגיא דא"כ הוי אתיא כולה ברייתא כפשטיה בלי דוחק כלל. ודוק: ועיין בסמוך:

תוס' ד"ה שתי נשים וכו' ומ"מ יש לקיים וכו'. קצת קשה איך משכחת דאיכא עדים והם אינם יודעין מהם הא קי"ל דאין עדים נאמנים אלא כשמעידין בפניו כדקי"ל בח"מ סימן כ"ח ובאה"ע סימן י"א ס"ד ויותר מזה דעת כמה פוסקים דאם העידו שלא בפניו דפסולים כבר אפילו להעיד אח"כ בפניו כמבואר בספר כנסת הגדולה באורך שם. ונלע"ד דכוונת התוס' דאמרו נשביתי וטהורה אני קודם שבאו העדים אלא שעדיין לא התירוה ואפילו אנו מבינים ע"פ העדים שהם לא ידעו כלל מן העדים דליכא למימר דאמרה נשביתי משום בעתותא דעדים כדאיתא בפרק מרובה ובשבועות אפ"ה אינן נאמנות. ולפ"ז נלענ"ד דממילא מתורץ מה שדקדקנו לעיל בתוס' ד"ה מאן דמתני וכו' דמנ"ל דילמא בסיפא א"צ להיתר בית דין אלא כיון שאמרה קודם שבאו העדים מהני דהא נשמע ממתניתין זו יותר מזה דאפילו לא ידעו כלל מן העדות בשעת אמירתן וע"כ שלא העידו שלא בפניהם ואפ"ה אינן נאמנות. מיהו לפי מה שיבואר בסמוך אין ראיה מכאן. ודוק:

אמנם יש לדקדק דלמה נקט מתניתין רבותא זו במתניתין זו ולא במתניתין קמייתא דהוי ליה למימר ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת נשביתי וטהורה אני אינה נאמנת דהוי דייקינן מלשון נשביתי דלא ידעה מהעדים. ותו דכבר כתבתי דאי הוי אמרינן מיגו דהעזה נגד חברתה הוי אתיא ברייתא כפשטיה. ומזה היה הוכחת רש"י והרמב"ם ז"ל. וצריך להבין טעמא דלא מפרש הסוגיא באמת כן. ולולי דמסתפינא היה נלע"ד כיון דודאי אין לדמות דין שבויה לדיני ממונות דקי"ל אפילו לא ידע מן העדים לא הוי מיגו דהתם אפילו באו עדים אחר שנפסק הדין קי"ל דהדר דינא. אבל הכא בשבויה דבהתירוה אפילו באו עדים לא תצא מהתירה. יש לומר נמי אפילו לא התירוה כל שלא ידעה מן העדים כלל והיה לה מיגו טוב נאמנת ומתירין אותה. ויש לפרש דטעמא דמתניתין דאינה נאמנת אפילו ברור לנו שלא ידעה מן העדים הוא משום דכתב הטור באה"ע סימן קנ"ב דנאמנת אפילו לאחר כדי דיבור וכבר כתבתי לעיל אף על גב דקי"ל לאחר כדי דיבור לא אמרינן מיגו למפרע מ"מ הכא לאו משום מיגו אלא משום הפה שאסר וכו' דכיון דאינה נאסרת אלא על פיה נאמנת לפרש דבריה אפילו לאחר כדי דיבור דלא שייך מיגו. ובזה הדין הדבר פשוט דכיון דאיכא עדים אפילו לא ידעה מן העדים מ"מ כיון שנאסרת עכ"פ ע"פ העדים אינה נאמנת אחר כדי דיבור להתיר דליכא משום הפה שאסר וכו'. ולפ"ז יש לומר דהיינו טעמא דקמ"ל במתניתין אע"ג דלא ידעה מן העדים אינה נאמנת משום דמיגו בלאו הכי ליכא משום חברתה דה"ל מיגו דהעזה אלא דאפ"ה היתה נאמנת משום הפה שאסר וכו' כיון שאינה נאסרת אלא ע"פ עצמה נאמנת לפרש דבריה כמ"ש הטור וכיון דאיכא עדים אע"ג דלא ידעה מהם מ"מ נאסרת ע"פ העדים ומיגו בל"ז ליכא משום העזה לכך אינה נאמנת משא"כ במתניתין דלעיל לא נקט הך רבותא משום דכשאמרה תוך כדי דיבור נאמנת ובאמת מטעם מיגו מעליא כיון שברור לנו ע"פ העדים שלא ידעה מהם. ובזה א"ש הא דפשיטא ליה לר"פ דבאין עדים אלא עד אחד נאמנת ע"פ עצמה דאע"ג דה"ל מיגו דהעזה מ"מ נאמנת משום הפה שאסר וכו' שאין נאסרת ע"פ עד אחד ונאמנת לפרש דבריה. וצ"ע לדינא דמשמעות הפוסקים אינו כן ודוק:

בגמרא חברתה משתריא אפומי דידה. כבר נחלקו בזה הראשונים הא דמיהמן עד פסול יותר מעד כשר ואית דמוקי לה דמיירי בעד פסול ואית דמוקי בזה אחר זה. ואית דאמרי דבשבויה הקילו ועיין בר"ן ובכ"מ. ולע"ד נראה להוכיח דבבאו בבת אחת אין להתירה דהא כתבו התוס' לקמן דף כ"ד ד"ה וכן שני וכו' דמחמירים בשבויה טפי מתרומה דרבנן וכמו שיבואר בס"ד שם ומוכח לקמן דף כ"ו דבתרומה דרבנן לא מהני ע"א בהכחשה גבי ר' יוחנן דאמר אין ערעור פחות משנים. וכן כתב שם בספר פני יהושע ויבואר שם בתוס' ד"ה והאמר ר' יוחנן וכו' וא"כ כ"ש דבשבויה לא מהימן. תו מצאתי מבואר בתוספתא פ"ב דכתובות עד אחד אומר שנשבית וטמאה ועד אחד אומר נשבית וטהורה לא תנשא ואם ניסת לא תצא ואח"כ איתא שם ברייתא זו שהובאה בסוגיא. ואין לומר דהתם מיירי שעד הטומאה בא בתחלה. זה אינו חדא דלגבי האוסר לא אמרינן דהוי כשנים. ותו דממה נפשך לא נאסרה על פיו דאם לא היו עדים אחרים על השביה כמשמעות הלשון דהם בעצמם מעידין על השביה א"כ לא נאסרה על פיו דאכתי לא בא עד השני על השביה וכמ"ש הרמב"ם דעד אחד בשבויה נאמנת לומר טהורה אני. ואם נדחוק שהיו עדי שביה אפ"ה הא א"צ לאסור על פיו דבל"ז אסורה כיון שיש עדים שנשבית וא"כ משמע מהתם דלא תנשא אפילו בעד פסול נגד עד פסול. וע"כ צ"ל בשמעתין דהא אמרה בתחלה חברתי טהורה והוי כשנים ובאמרה חברתי טמאה אפילו היא אמרה קודם לא ה"ל כשנים ותו דבל"ז מתסרא כיון דאיכא עדים וא"כ עד כשר עדיף. ולכאורה היה נראה דיש לומר דהעד כשר הוא אחד מעדי שביה ונאמן במיגו. אלא דאי אפשר לומר כן דכיון דבאומרת חברתי טהורה ע"כ צ"ל דהוי כשנים משום דהתירוה על פיה א"כ באומרת אני טהורה נמי מועיל התירוה כיון שאמרה קודם שבא עד השני של השביה כמ"ש הרמב"ם דעד א' על השביה נאמנת אלא ע"כ צ"ל כמ"ש דעד כשר עדיף. ולפ"ז יש לתרץ קושיות התוס' ד"ה הא תו למה לי וכו' וחברתה משתריא אפומא דעד וכו' ולפמ"ש יש לומר דלא נשמע מרישא דרישא דשם התירוה בית דין כבר על פיה משא"כ בעד כשר שבא לבסוף לא נשמע. אמנם הנלפענ"ד דיש ליישב הסוגיא אפילו בבאו בבת אחת דיש לומר דמיירי שהם נשואים כבר לכהנים ולהוציאה מבעלה שפיר נאמן עד אחד אפילו בהכחשה כדאיתא בתוספתא דאם ניסת לא תצא. והא ליכא למימר דמיירי בתוספתא הנ"ל בניסת לאותו עד דהא קי"ל דהמעיד באשה לא ישאנה. ומזה נראה ראיה למ"ש השלטי גבורים והובא בסימן ז' דאע"ג דקי"ל דהאומרת טמאה אני באשת כהן אינה נאמנת למשנה אחרונה דאמרינן עיניה נתנה באחר מ"מ בשבויה נאמנת משום רגלים לדבר. נראה משום דס"ל דהכא מיירי בנישאו כבר כנ"ל ואפ"ה חזינן הכא דאמרינן דשוויא אנפשה חתיכה דאיסורא. ודוק:

תוס' ד"ה אבל הכא וכו' דר"מ וכו'. לשיטתם אזלי שפירשו לעיל דפלוגתא בעדים עצמן אבל לפירש"י דמודה בשטר שכתבו היינו הלוה עצמו מודה בהלואה ובשטר אלא שטוען פרעתי יש לומר דבמתניתין לא פליג ר' מאיר דמיירי בטוען לא לויתי דמודה ר"מ דעדים נאמנים במיגו. וכן משמע דסוגיא דידן מוקי למתניתין בלא לויתי דקאמר דה"א עדים דלעלמא ואי בטוען פרעתי ע"כ צ"ל דאי הוי שתקי העדים היה נאמן לומר פרוע במיגו דמזויף הרי דמוכח בדידיה נמי אלא ודאי דס"ל דמתניתין בלא לויתי. אח"כ מצאתי בספר מגיני שלמה שכתב קצת מדברינו. וק"ל:

מתני' שתי נשים שנשבו. שיש עדים שנשבו: שמעידות זו את זו. כל אחת אומרת חברתי טהורה: הרי אלו נאמנות. דבשבויה הקילו להאמין עד אחד ואפילו אשה: גמ' נאמנת. על הכל: אינה נאמנת. על כלום ולקמיה מפרש לה לכולה: אי דליכא עדים. שנשבו: אלא פשיטא דאיכא עדים. הלכך אעצמה אינה נאמנת לטהרה וחברתה נמי אע''ג דאנן אמרינן בחזקת טמאה קיימא ההוא לאו משום הימנותא דהך הוא דבלאו סהדותא דידה נמי בחזקת טומאה היא: ואינה נאמנת על חברתה. על כרחך משמע דחברתה בחזקת טהורה קיימא דבשלמא אינה נאמנת דרישא אע''ג דאכולה מילתא משמע שייך למיתנייה משום דידה אלא הכא דבהדיא תנא אינה נאמנת על חברתה קשה: אלא פשיטא דליכא עדים. ואדידה מהימנא דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא: דאפיך. מיפך את כל דבריה: חברתה משתריא אפומא דידה. דבשבויה האמינו חכמים עד אחד להקל ואפילו עבד או שפחה כדקתני מתני' (לקמן דף כז.) אם יש להן עדים אפילו עבד כו' וכל מקום שנאמן בו עד אחד הרי הוא כשנים ואין דברי אחד שכנגדו לטמא עומד במקום שנים: הכי גרסינן איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה. ואעדי שבוייה קאי דעד אחד בטומאה אינו כלום אלא בסוטה בלבד שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה: שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא. לפיכך אין העד נאמן לטהרה: היינו רישא. הני מילי תרוייהו אשמעינן ברישא חתיכה דאיסורא מרישא שמעינן שריותא דחברתה אפומא דעד מסיפא דרישא שמעינן תרתי בבי קמייתא רישא קרי להו דדמיין להדדי ותרתי בבי בתרייתא חדא מילתא היא דבכל חדא תנן מילתא וחילופה בין ברישא בין בסיפא: מהו דתימא כו'. ומשום נאמנת על עצמה תנא ליה: איהי כיון דאיכא עדים. גרסינן: היינו רישא דרישא. דהא ודאי משום דאינה נאמנת על עצמה לא אצטריך למיתנייה דהא טובא אשמועינן דבמקום עדי שבויה לא מהימנא למימר טהורה אני ומשום נאמנת על חברתה הוא דאצטריך דאע''ג דעד קא מכחיש לה מהימנא והא ברישא דרישא אשמעינן: במקום דפסלה לנפשה. התם הוא דמהימנא אחברתה משום דקאמרה טמאה אני: אבל היכא דמכשרא נמי לנפשה. אימא משום דידה הוא דקאמרה ולא אחברתה: קמ''ל גרסינן: ל''א גרסינן מהו דתימא כי מהימנא במקום עד פסול כגון דעד דקא מפיך הוי אשה אבל במקום עד כשר לא תנא משנה יתירה דאפי' במקום עד כשר: מתני' וכן שני אנשים. לא גרסינן שנשבו: אין נאמנים. ליתן להן תרומה: ובזמן שמעידין זה את זה. שכל אחד אומר אני וחברי כהן: רבי יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. ואפילו היכא דליכא גומלין וכל שכן הכא דאיכא למיחש לגומלין העד אתה עלי ואני עליך: עוררין. שקורין עליו שם פסול: מעלין. היכא דליכא גומלין והיינו דאיכא בין ר' אלעזר לתנא קמא דר' יהודה: רבן שמעון כו'. בגמ' מפרש מאי בינייהו: גמ' כל הני. דתנא מתניתין לאשמועינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ל''ל: משום דאיכא דררא דממונא. הלכך אי לאו דפשיטא מלתא שלקחה מאביו לא היה אומר של אביך היתה וגורם לעצמו הפסד ממון וכשאומר תחלת דבריו על שם סופו אמרו לגמור בהן ולקחתיה הימנו: אבל עדים. שאמרו כתב ידינו הוא: דליכא דררא דממונא. לגבייהו דלימטינהו פסידא בהאי עדות: אימא לא. ליתהמנו למימר אנוסין היינו דמעיקרא כי אמרו כתב ידינו הוא אדעתא דסהדותא אמרו ולאו למיגמר בה אנוסים היינו והדר אימליכו למיגמר בה הכי קמשמע לן: דלעלמא. אין הדבור האחרון מהני לעצמו אלא לאחרים ומשום אחרים לא הוו הדרי במלתייהו אבל איהו גופיה דלנפשיה מהני כי הדר ואמר לקחתיה:

שתי נשים שנשבו. אומר ר''י דלא גרסינן זאת אומרת נשביתי וטהורה אני כו' אלא זאת אומרת טהורה אני דהא בדאיכא עדים שנשבו איירי ומיהו יש לקיים הגירסא דאיירי דאינהו לא ידעי דאיכא עדים ואשמועינן דאפילו הכי לא מהימני: אין רישא וסיפא דאיכא עדים ומציעתא דליכא עדים. השתא לא פריך הא תו למה לי כדפריך אשנויא דרב פפא דהשתא אצטריך כולהו אני טהורה וחברתי טמאה אשמעינן כיון דאיכא עדים לא מהימנא אנפשה ואני וחברתי טמאה אשמעינן דלא מהימנא אחברתה היכא דליכא עדים ומשתריא חברתה אפומא דנפשה ואני וחברתי טהורה אשמועינן אע''ג דאיכא עדים מהימנא אחברתה דרישא דרישא איכא לאוקמי בדליכא עדים ואין נראה דאי בדליכא עדים היינו מציעתא אלא בדאיכא עדים איירי ומ''מ איצטריך האי סיפא לאשמועינן דנאמנת אחברתה ואע''ג דלא פסלה נפשה והיה לנו לחוש לגומלים אפילו הכי מהימנא.: הא תו למה לי היינו רישא. וא''ת ואמאי לא קאמר הכא מרישא דרישא כדקאמר בסמוך דהא שמעינן מרישא דרישא דאיהי שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא וחברתה משתריא אפומא דידה וכ''ש דמשתריא אפומא דעד אחד וי''ל דהכא ניחא ליה למנקט סתמא דהיינו רישא משום דמרישא נמי שמעינן דחברתה משתריא אפומא דעד אחד אבל בסמוך לא מצי פריך אלא מרישא דרישא: דאיכא דררא דממונא. פירש ר''ח שהאומר הוא מוחזק בשדה אבל העדים אין בידם כלום: אבל הכא דליכא דררא דממונא לא. קשה לרשב''א הא איצטריך גבי עדים לאשמועינן דמהימני במגו לפסול השטר דהא אע''ג דר' מאיר פליג אסיפא מודה ברישא: